×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כׇּל מִשְׁכָּב שְׁכַב, חוּץ מִן הַקַּרְקַע. עַל כׇּל מוֹשָׁב שֵׁב, חוּץ מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁינָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא. יְצִיאָה בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר כְּאִסְטָמָא לְפַרְזְלָא.
Continuing with the subject of health, it was taught in a baraita: Ben Azzai says: On all beds, lie, except for the ground. On all seats, sit, except for a beam, lest you fall off. Shmuel said: Sleeping at dawn is as effective as forging [istema] is to iron. A bowel movement at dawn is as beneficial as forging is to iron.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות סב ע״ב} תניא רבן שמעון בן גמליאל1 אומר עמוד החוזר מביא את2 האדם3 לידי הדרקון4 סלון החוזר מביא את5 האדם לידי ירקון:
פיס׳ לא יכנס אדם להר הבית במקלו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הנכנס שלא לעשות קפנדריה מותר6 לעשות7 קפונדריה מאי קפודנריה [כמאן]⁠8 דאמר אדמקיפנָא (בהא9) אהדר ואעיל10 בהא. אמר ר׳ חלבו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת11 להתפלל מותר12 לעשות קפנדריא שנא׳ {יחזקאל מו:ט} ובבוא עם הארץ לפני יי׳י במועדים [הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא]⁠13 אמר ר׳ יהושע בן לוי כל הרוקק14 בזמן הזה בבית המקדש15 כאילו רוקק16 בעיניו שנאמר {מלכים א ט:ג} והיו עיני ולבי שם כל הימים אמר רבה ורקיקה בבית הכנסת שרי17 מאי טעמ׳ כמנעל18 מה מנעל מותר אף רקיקה מותר19.
1. שמעון בן גמליאל: כ״י קרפנטרץ: ״ישמעאל בן יוחאי״.
2. את: חסר ברא״ה, ובכ״י קרפנטרץ לפני הגהה.
3. את האדם: חסר ב-גכז.
4. הדרקון: כ״י קרפנטרץ, אשכול, דפוסים: ״הדרוקן״.
5. את: חסר ברא״ה, ובכ״י קרפנטרץ.
6. מותר: גפא: ״מותר לו״.
7. לעשות, לעשות: כ״י פריס 312, דפוסים: ״לעשותו, לעשותו״.
8. כמאן: גנב, גפא, כ״י פריס 312, רא״ה. ובמקביל ברי״ף מגילה פרק ג (דף ט ע״ב), כן גם בכ״י א.
9. בהא: וכן בכ״י א ברי״ף מגילה שם. חסר ב-גנב, גפא, דפוסים, רא״ה.
10. אהדר ואעיל: גנב גנה, דפוסים: ״אהדר איעול״. גפא, רא״ה: ״אהדר ואיעול״. כ״י קרפנטרץ: ״אדרי איעול״. כ״י נ: ״אדרי ואיעול״. כ״י פריס 312: ״איעול אידרי״.
11. לבית הכנסת: דפוסים, וכן בה״ג.
12. מותר: וכן בר״ח (כאן ומגילה כט ע״א), וברמב״ם (תפילה יא:י). גפא, דפוסים: ״מצוה״, וכן בה״ג (דפוס).
13. ובבוא...כי נכחו יצא: כ״י נ, גפא, דפוסים. כ״י א, גנה עד: ״במועדים״. גנב עד: ״י׳י וג׳⁠ ⁠״. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312 עד: ״הארץ וגו׳⁠ ⁠״.
14. הרוקק: גפא, כ״י קרפנטרץ: ״הרק״.
15. בבית המקדש: דפוסים: בהר הבית. רא״ה: ״במקדש״.
16. רוקק: כ״י קרפנטרץ: ״רק״. גפא, רא״ה: ״רקק״.
17. שרי: גנה, דפוסים: ״מותר״, כבר״ח.
18. כמנעל: כ״י נ: ״ק״ו ממנעל״. גנב, גפא, כ״י פריס 312, רא״ה: ״ממנעל״. כ״י קרפנטרץ: ״יליף ממנעל״ כבר״ח. דפוסים: ילפינן ממנעל.
19. מותר, מותר: כ״י קרפנטרץ: ״מותר, שרי״. גפא, דפוסים, רא״ה: ״מותר, מותרת״. כ״י פריס 312: ״שרי, שרי״.
ערך הדרקון
הדרקוןא(ברכות כה., ברכות סב:, תמיד כז:) רשי שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקון סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון. (עירובין מא:) ג׳ מתים כשהן מספרין ואילו הן חיה וחולי מעים והדרקון. (יומא סו) שמח לבו בהדרקון (שבת לג) ג׳ מיני הדרקון הן של עבירה עבה של רעב תפוח של כשפים דק פי׳ עמוד החוזר עמוד של צואה שהתחיל לימשך לצאת חו׳. לטבע׳ ונטרד ולא הפילו לחוץ אלא החזירו ועמ׳ והנך מביא את האדם לידי הדרקון ניפוח בטן וחולי מעים עד שימו׳ (א״ב פי׳ בלשון יוני בעל חולי המעים אשר בטנו צבה הנקרא גם כן אידרופיקוס):
ערך ירק
ירקב(משנה עדיות פרק ה) ודם הירוק (נדה יט.) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא. (נגעים פרק ג) הבתים מיטמאין בג׳ שבועות ובג׳ סימנין בירקרק ובאדמדם ובפשיון. (ברכות כה., ברכות סב:, תמיד כז:) סילון החוזר מביא האדם לידי ירקון פי׳ סילון החוזר אדם שהתחיל להשתין ונטרד ולא גמר השתן מביא אותו לידי ירקון חולי שמראהו כירק (שבת קי) ליורקנא תרין בשיכרא ומיעקר (בכורות ז) דשתו אינשי ומעלו לירקונא. (ראש השנה כ) אמר עולא משום ירקיא פי׳ בערך מת ולא בירוקה שעל פני המים פי׳ בערך אכמוותא:
ערך אסטמה
אסטמהגשינה בעמוד השחר כאסטמה לפרזלא (ברכות סב:) פי׳ אסטמא הוא דבר שבו מצפין את פי הקרדומות ומר ופסל כדי שיהא חד וחזק ובלעז שמו אצ״רו ולפי ששינת שחרית נעימה מאד כללוה עם דברים שמוציאין את האדם מן העולם ודאי דרך ארץ שלא ללמד אדם את עצמו בכך אבל בעמוד השחר מותר. זה פי׳ רב האי גאון ואותו הנשבר מהרה בלשון לעז אצ״רו ובלשון יון קורין אותו איצטוממא וי״א ל׳ מקרא נקרא ברזל עשת וי״ס שכתב בהן כאצטמא ויש שכתוב בהם כצטמא בלא א׳:
ערך שן
שןד(ברכות סב:) שינ׳ בעמוד שחר כאסטמא לפרזלא פי׳ השתנה מלשון מקרא את שיניהם פ״א בערך אסטמא:
א. [וואססער זוכט.]
ב. [גרין.]
ג. [שטאהל.]
ד. [אריען.]
על כל מושב שב חוץ מן הקורה – שמא תפול.
כאסטמא לפרזלא – אציי״ר בלעז שמועיל לברזל כך מועיל לגוף יציאה להפנות.
[פרק תשיעי]
מה שאסרנו במשנה שלא לעשות קפנדריא בהר הבית אף בבית הכנסת כן אלא שאם היה אותו בית הכנסת שביל מעקרו מותר וכן אם נכנס שם להתפלל מותר לו לעשות קפנדריא ורקיקה ומנעל מותרין בה אלא שהנכנס להיכל שבו ספר תורה מנהג לחלוץ מנעליו:
שינה בעמוד השחר כאסטמא כו׳. ובערוך לפי ששינה של שחרית נעימה מאד כללוהו עם דברים שמוציאין את האדם מן העולם כו׳ שלא ילמוד אדם את עצמו בכך אבל בעמה״ש מותר זה פי׳ רב האי גאון כו׳ ע״ש וק״ל:

דיבור ושהיה משותפת בבית הכסא

גמרא. רב ספרא על לבית הכסא, אתא רבי אבא נחר ליה אבבא, אמר ליה: ליעול מר. בתר דנפק אמר ליה: עד השתא לא עיילת לשעיר, וגמרת לך מילי דשעיר! לאו הכי תנן: מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול - בידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח - בידוע שאין שם אדם, אלמא לאו אורח ארעא הוא! והוא סבר מסוכן הוא.
...ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכו׳.(רמב״ם דעות ה, ו)
...הגה. ולא ילכו שני אנשים ביחד, גם לא ידבר שם, וכו׳.(שו״ע אורח חיים ג, ב)
לפי פירוש רש״י סובב הדיון שבגמרא מסביב לשאלה אם מותר לדבר כשנמצאים בבית הכסא, ומבואר שאסור, ובכל זאת רב ספרא השיב לרבי אבא מפני שחשב שהיה זה צורך גדול למנוע את הסכנה.
כדברי הגמרא כאן, למדנו לעיל (עמוד א) שקבלה דבית הכסא היא צניעותא ושתיקותא, וזוהי גם שיטת הרמב״ם בהלכה שלפנינו כשמדגיש שלא ידבר אפילו לצורך גדול.
הרמ״א כותב שלא ידבר, אך אינו מדגיש שלא ידבר אפילו לצורך גדול, ובעל שערי תשובה (סק״כ) כותב שיתכן שהרמב״ם מתכוון לקבוע את ההלכה לגבי השעה שנפנה ממש, בעוד שהרמ״א מדבר על השעה שאינו נפנה. אולם נראה שאפשר להסביר בדרך אחרת, שהרמ״א מתבסס על האור זרוע אשר כותב (חלק א סי׳ קלז) שמותר לדבר כדי להפריד את האדם מהסכנה, והרי זה כתשובת רב ספרא, וממילא מסיק שמותר לדבר גם לצורך גדול. מסתבר שלהבנתם אין הסכנה הנזכרת בגמרא בגדר סכנה של ממש ופיקוח נפש, שאם כן לא היה האור זרוע צריך להזכיר זאת, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. מאידך גיסא, הרמב״ם מפרש בגמרא שמדובר על סכנה של ממש, ונמצא שכל שאינו בגדר סכנה גמורה - נשאר בכלל האיסור, על כן הוא כותב שאסור לדבר אפילו לצורך גדול.
הרמ״א כותב בהלכה שלא ילכו שני אנשים ביחד, ומקורו בגמרא במסכת תמיד (כז, ב), שם מובא המעשה ברב ספרא ורבי אבא בקשר לכך, ולפי זה הנושא הנדון ביניהם היה האם רבי אבא יכול היה להכנס כשרבי ספרא נמצא בפנים. אכן, הגר״א (בהגהות על הגמרא אות ב ובביאורו לשו״ע סק״ה) תמה על רש״י מדוע אינו מפרש כאן כדרך שמפרש במסכת תמיד שהדיון הוא על האיסור להכנס ביחד, אולם אפשר שלדעת רש״י יש אפשרות להסיק מהמעשה את שתי ההלכות, ואין בזה סתירה. אמנם כדברי הגר״א מפרש הריטב״א אף את סוגייתנו, וכך היא מתפרשת באוצר הגאונים (חלק התשובות סי׳ שעה).
הטור והמחבר בשלחן ערוך אינם מזכירים שום מסקנה מהמעשה שבגמרא, והרי זה כרי״ף ורא״ש שהשמיטוהו, ואולי הם סוברים שאין זו הלכה מאחר שמצינו במסכת סנהדרין (יט, א ציון י) שהתקינו שיהיו נשים מספרות בבית הכסא כדי שלא יבואו אנשים ויתייחדו עמהן, משמע שאין איסור לא בסיפור ולא בכניסה משותפת, אבל הרמב״ם והרמ״א כנראה סוברים שאין להביא ראיה מהתקנה שבאה למנוע איסורי עריות. כך כותב בפירוש האור זרוע, ועיין עוד בבירור הלכה שם.
ציון א-ג.
עיין בירור הלכה למגילה כט, א ציון ג-ו.

איסור רקיקה בהר הבית

ציון ד.
גמרא. אמר רב ביבי אמר רבי יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה - כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר: ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״.
...ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית, אלא אם נזדמן לו רוק - מבליעו בכסותו, וכו׳.(רמב״ם בית הבחירה ז, ב)
לפי הגרסה שלפנינו אמר רבי יהושע בן לוי את דבריו על הזמן הזה, אולם נראה שלכך הוא מתכוון גם אם לא גורסים את המילים ״בזמן הזה״, כפי שמצינו בנוסח של הר״ח ובילקוט שמעוני (מלכים א, ט), זאת משום שרבי יהושע בן לוי היה לאחר החורבן, וכך מוכח מלשון הפסוק שמביא, שמדבר על כל הימים.
המהרש״א בחידושי אגדות כותב שיש לפרש זאת על פי השיטה הסוברת שקדושת ירושלים והמקדש קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכאורה אין דבריו מוכרחים שכן גם אם לא קדשה יש מקום להקפדה שלא לנהוג במנהג של בזיון במקום. בין כך ובין כך יש לדון בהשמטת הטור והשלחן ערוך את ההלכה הזו, ומדוע לא כתבוה כדרך שכתבו בסימן ג, ז את ההלכה הנוגעת להטלת מים כשהוא מן הצופים ולפנים על פי הגמרא לעיל (סא, ב ציון ג.ד).
יתכן שאין הם כותבים את ההלכה היוצאת מסוגייתנו כיון שאין להם סדר של הלכות מיוחד להלכות בית הבחירה, בעוד שההלכה העוסקת בהטלת מים נכתבה בתוך הסדר המפורט בלאו הכי של הלכות הנהגת בית הכסא.
הרמב״ם מוסיף שאם הזדמן לו רוק - מבליעו בכסותו, זאת על פי הגמרא לעיל (כד, ב) שאומרת כך לגבי מי שהיה עומד בתפילה והזדמן לו רוק.

דברים האסורים בהר הבית משום מורא מקדש

ציון ה.
גמרא. דתניא: לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו, ולא במעות הצרורים לו בסדינו, ובפונדתו מופשלת לאחוריו, ולא יעשנה קפנדריא ורקיקה מקל וחומר ממנעל.
ואי זו היא יראתו? לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו, וכו׳.(רמב״ם בית הבחירה ז, ב)

א. לא יכנס במקלו.

בברייתא לא מבואר באיזה מקל מדובר, האם זה מקל שמשתמשים בו להכות את הבהמה או גם מקל שמסתייעים בו להליכה או כזה שהולכים עמו לשם כבוד.
בעל שבות יעקב (סי׳ א) מוכיח ממה שאמר ה׳ למשה ״של נעליך מעל רגליך״ והותיר את המטה בידו, ששאלו אחר כך ״מה זה בידך״, מכאן שמקל של כבוד כמטה של משה מותר, שאינו דומה לנעל.
לעומת זאת כותב החיד״א בספר יוסף אומץ (סי׳ טו) שאין להביא ראיה ממטהו של משה שהיה מיוחד במינו ונועד לעשות את האותות, ובדרך כלל אין גבהות לפני המקום, ואין היתר להכנס להר הבית אפילו עם מקל של כבוד.
הרמב״ם בפירוש המשניות כותב שמקלו הוא המטה אשר בידו, ולכאורה יש להוכיח שכוונתו לאסור אף מקל שהולכים עמו לשם כבוד.

ב. לא יכנס במנעל שברגליו.

בסוגייתנו אין פירוט של הדין ומה הגדר של מנעל, אבל בשלש סוגיות יש דיון דומה, ולפי המבואר בהן הושוו הדינים והגדרים של מנעל לגבי האיסור של כניסה להר הבית, לענין של מנעל במצות חליצה, באיסור ביום הכיפורים ובדין טומאת מדרס.
השאלות הן על סוג המנעל, אם הוא של עור או גם של עץ וכיוצא בו, והאם הוא דוקא בקצה הרגל או גם בחלק העליון כשמדובר בקיטע. על כל אלה עיין בבירור הלכה למסכת שבת דף סו, א ציון א-ג, למסכת יומא דף עח, ב ציון א-ה ולמסכת יבמות דף קב, ב ציון ו-כ.

ג. לא יכנס באפונדתו.

רש״י (על המשנה נד, א) מפרש שהוא חגור חלול שנותנים בו מעות, והרמב״ם בפירוש המשניות כותב שזה בגד שלובש האדם על בשרו להזיע בו שלא יטנף את בגדיו החמודות בזיעה, ואין מנהג האדם לצאת בו לבדו עד שילבש עליו בגד אחר.
בברייתא שבגמרא מדובר על איסור כניסה במעות הצרורים לו בסדינו לחוד ובפונדתו המופשלת לאחוריו לחוד, והשאלה היא איך מתיישבים הדברים האלה עם הפירושים השונים במשנה. בין כך ובין כך יש גם לעיין בשאלה מדוע המשנה אינה מזכירה את האיסור הנזכר בברייתא שלא להכנס עם המעות.
אפשר על כן שלפי פירוש רש״י הכל מכוון לדבר אחד, שלא להכנס להר הבית עם דברי חול מובהקים, כמו מעות הצרורים בסדינו או חגור המיועד למעות.
מאידך גיסא, לפי הרמב״ם לא מובן מדוע המשנה אינה מזכירה את האיסור של הכנסת המעות כפי שנזכר בברייתא, ואולי באמת יש מחלוקת בדבר, שהתנא של המשנה מתיר את הכנסתם. אפשרות זו נזכרת בפירוש חסדי דוד על התוספתא (פרק ו, כד), וניתן לצרף לכך את מה שלמדנו במשנה במסכת שקלים (ז, ב) המובאת במסכת בבא מציעא (כו, א) ובמסכת פסחים (ז, ב) על המעות שנמצאו בהר הבית שהם חולין, משמע לכאורה שמותר להכנס לשם עם מעות.
אולם על האמור במשנה בשקלים מובא הסבר אחר בתוספות במסכת בבא מציעא ובמסכת פסחים, לפיו האיסור שבסוגייתנו מצטמצם רק להכנסת המעות בפרהסיא ולא כשהן מוצנעות ואינן נראות כלל. אמנם ראוי להוסיף את מה שמדייק בעל מנחת חינוך (רנד, ב) בלשון התוספות, שאין דבריהם שוים בשתי המסכתות, ויתכן שיש הבדל להלכה אם מותר לקחת את המעות בידו.
שיטת הרמב״ם מבוארת שפוסק כדברי הברייתא לאסור הכנסת מעות הצרורים בסדין, ויחד עם זאת מצינו בהלכות מעשר שני (ו, י) שפוסק את ההלכה על דבר המעות שנמצאו בהר הבית שהן חולין. בעל כרחנו שמפרש את המשנה במסכת שקלים כתוספות, שהאיסור לא חל על הכנסת המעות כשלעצמן, אלא רק על הכנסתן בפרהסיא.
לשון זו של פונדתו נזכרת גם במשנה במסכת שבת (דף צב, א) בקשר לגדרי החיוב של הוצאה בשבת, כשאמרו שאם הוציא בפונדתו ופיה למטה - פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים.
רש״י מפרש גם שם שמדובר על אזור חלול, ואילו הרמב״ם בפירוש המשניות כותב שהוא בגד הזיעה, אך מוסיף שיש בו מקומות תפורים חלולים כמו כיסים שמצניעים שם דברים. בהלכות שבת (יב, יג) הוא כותב את אותה הלכה בלשון מפורשת על כיס, משמע שמתרגם את לשון פונדתו שבמשנה, שזה כיס שתפור בבגדו.
הטור והשלחן ערוך אינם מזכירים הלכה זו כדרך שאינם מזכירים את שאר ההלכות הנוגעות להר הבית, אולם בהלכות תפילה (צא, ה) הם כותבים שלא יעמוד אדם לתפילה באפונדתו כשם שלא יתפלל בראש מגולה או ברגלים מגולים. לשון זו היא כלשון הרמב״ם בהלכות תפילה (פרק ה, ה), ומבואר בפשטות שהכוונה לאסור תפילה בלבוש הצמוד לגוף, כפירוש הרמב״ם בסוגייתנו. עם זאת, המשנה ברורה (סקי״א) מביא בשם החיי אדם את שני הפירושים, דהיינו שאסור להתפלל כשהוא בבגד תחתון, וגם כשנושא אזור חלול שמשימים בו מעות. ניכר איפוא שרוצה להעמיס בלשון השלחן ערוך את שיטת רש״י כמו את שיטת הרמב״ם, אלא שלא התבאר מנין לו שיש להשוות את הדין של מורא מקדש לדין של תפילה, הרי יתכן שכמו שלא מצינו איסור להתפלל עם מנעל ומקל - כך אין לאסור את התפילה כשהוא באפונדתו. אמנם לפירוש הרמב״ם מובן שאסור להתפלל כשהוא לבוש בבגד תחתון על פי מקורות אחרים מהם יוצא שצריך לתקן את הלבוש לפני התפילה, כמו שאמרו במסכת שבת (דף י, א) על כמה אמוראים שהכינו את מלבושם ואמרו ״הכון לקראת אלהיך ישראל״.
יתר על כן, בהלכה אחרת המבוארת להלן (סג, א ציון ב) נפסק בשלחן ערוך (סי׳ קנא, ו) שמותר להכנס לבית הכנסת במקלו, בתרמילו ובאפונדתו, ויש לעיין בפירוש ההלכה הזו, האם גם כאן הכוונה לאותו בגד תחתון, ויוצא שמותר להכנס עמו לבית הכנסת, הגם שאסור להתפלל עמו, או שבהלכה זו מתכוון המחבר לאפונדתו כפירוש רש״י, כפי שבאמת מוסבר בהגהה על דברי המחבר, ונמצא שבכל הלכה מתכוון לפירוש שונה לאפונדתו, ואף זה צריך עיון.
א בהקשר לדברים אלה תניא [שנינו ברייתא] העוסקת בענייני בריאות הגוף, בן עזאי אומר: על כל משכב שכב, חוץ מן הקרקע. על כל מושב שב, חוץ מן הקורה, שמא תפול ממנה. אמר שמואל: שינה בעמוד השחר מועילה כאסטמא לפרזלא [כחישול לברזל]. וכן יציאה לצרכיו בעמוד השחר מועילה כאסטמא לפרזלא [כחישול לברזל].
Continuing with the subject of health, it was taught in a baraita: Ben Azzai says: On all beds, lie, except for the ground. On all seats, sit, except for a beam, lest you fall off. Shmuel said: Sleeping at dawn is as effective as forging [istema] is to iron. A bowel movement at dawn is as beneficial as forging is to iron.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בַּר קַפָּרָא הֲוָה מְזַבֵּן מִילֵּי בְּדִינָרֵי: עַד דְּכָפְנַתְּ – אֱכוֹל. עַד דְּצָחֵית – שְׁתִי, עַד דְּרָתְחָא קִדְרָךָ – שְׁפוֹךְ. קַרְנָא קָרְיָא בְּרוֹמִי, בַּר מְזַבֵּין תְּאֵנֵי, תְּאֵנֵי דַּאֲבוּךְ זַבֵּין.

Similarly, the Gemara relates: Bar Kappara would sell sayings for dinars; he would express his ideas in brief maxims. For example: If you are hungry, eat; do not delay eating, as the hunger may pass and your food will be of no benefit. So too, if you are thirsty, drink; while the pot is still boiling, pour it out before it cools off. This is a metaphor for relieving oneself. Bar Kappara also said: When the horn is sounded in Rome, signifying that there is demand for figs in the Roman market, son of a fig seller, sell your father’s figs, even without his permission, so as not to miss the opportunity.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כפן
כפןא(ברכות סב:) אדכפנת אכול פי׳ גאון עודך רעב אכול כשם שהרעב אם אוכל בשעה שהוא רעב או אחרי כן כמעט הרי הוא אוכל בתאוה ונהנה במאכלו ואם מעכב הרבה המרה הירוקה גוברת עליו וכחו כחש וכשבא לאכול אינו יכול לאכול הרבה כך בעסקי העולם הזה והעולם הבא כענין שכתוב כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ופתרונו בזמן שכחו עליו כדתניא ר״ש בן אלעזר אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודן בידך ואם תניח צרכי היום וחובותיו למחר דיו ליום שני לעמוד בצרכיו וחובותיו ואיך יעמוד בשל תמול וכשם שהרעב בערב ודוחה אכילתו לערב שני אינו יכול לאכול בערב אפילו אכילה של עת אחד וכל שכן של כמה עתים כן פתרון אדכפנת אכול ואדצחית שתה דברי חכמה יפים במשל שמצוי תמיד וידוע לכל. אדרתחא קדרך שפוך בזמן שיש בידך עושר שאתה יכול לעשות חסדים שנמצא מה שבידך כמים רותחין בקדירה ונשפכים לחוץ כי הקדירה לא תכילם לפיכך מה שניטל מן הקדירה באותה שעה הרי היא נשמר ויכולין בעליו לעשות בו חפצם ולהאכיל מהם עניים אם נוטלין ממנו ומחסרין את הקדירה בדעת ואם מעלימין עין הרי הוא נשפך ארצה כי אין הקדירה מכילה אותן ואבד מבעליו וכן משלשל ממון:
ערך קרן
קרןב(שבת מז.) קרן פשוטה פטור פי׳ רב שר שלום קרן זו מכלי שיר היא והיא של קרן ממש והוא של חוליות ויש בהן פשוטות ויש בהן עגולות והן נדבקות זו בזו כשמזמרין בה כדכתיב קל קרנא משרוקיתא והעגולה קשה להדביקה יותר מן הפשוטה והוא כלי ויש בו מלאכה להחזירה לפיכך המחזיר קרן עגולה בשבת חייב וקרן פשוטה פטור אבל אסור ותנן (כלים פי״א) הכוש והאימה וכו׳ עד קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה (בסוף פרה) קרן של כליבה וקרנים של יוצאי דרכים פי קרן של כליבה מטה של מתים עושין לה קרן של ברזל נקשר המת שלא יפול וקרנים של יוצאי דרכים קרני בהמה או חיה שמוליכין עמהן יוצאי דרכים למלאות בהן מים ולשתות בשביל שלא תשבר (ברכות סב:) קרנא קריא ברומי בר מזבין תאני וכו׳ פי רגילין ברומי להכריז בקל קרנא משרוקיתא ולומר כן בן מוכר תאנים מכור תאנים כאביך ואל תשנה מאומנותו כי כן טוב לך (שבת קח) נפקא ליה קרנא בעיניה פי׳ קרן של בשר יצא בעינו (בבא בתרא טז). קרן הפוך אמרי דבי רבי שילא קרנא דקרש פי׳ קרן של חיה ששמה קרש לקותא היא כלומר אינו יפה מפני שיש בו גוונים אלא כי כורכמא רישקא במיניה כלומר קרן כרכום שהוא חשוב במינו מכל שאר מיני כרכום בברור שבו כבר פי׳ בערך בר (בראשית רבה עו הצילני נא) מסתכל הוית בקרניא וארו קרן אחרי זעירא זו מלכות הכותיים ותלת מן קרניא קדמייתא אלו שלש מלכיות הראשונות וארו עיינין כעיני אינשא בקרנא דא זו מלכות הכותיים שמכנסת עין רעה בממונו של אדם וכו׳ שבעה שופרות היובלים תרגומו קרן דכריא:
א. [הונגער.]
ב. [הארן, בלאזהארען, האקען.]
אדכפנת אכול – שאם תשהא תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל.
עד דרתחא קדרך שפוך – קודם שתצטנן משל הוא זה כשאתה צריך לנקביך שפוך ואל תשהא אותם.
קרנא קריא ברומי – אם תשמע קול קרן ברומי הוא סימן למבקשי תאנים לקנות ולהוליך למקום אחר.
בר מזבין תאני תאני דאבוך זבין – אם אין אביך בבית הזהר אתה בנו למכור תאניו בעוד שיש תובעים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדומה לכך מסופר: בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי [היה מוכר מילים בדינרים], שהיה משתמש בביטויים קצרים ביותר להביע את רעיונותיו. כגון: עד דכפנת [בעות שאתה רעב]אכול, ואל תדחה אכילתך, שאם תדחנה, יכול שתעבור תאוות המאכל ממך ולא יועיל לך המזון. וכמו כן עד דצחית [בעוד שאתה צמא]שתי [שתה], עד דרתחא קדרך [בעוד שרותחת קדירתך], עוד לפני שתצטנן — שפוך. ומשל הוא לדחיית התפנות לנקבים, שאל תדחה דבר זה בעת שהנך נצרך להם. ועוד אמר: כאשר קרנא קריא [קוראת הקרן], כלומר, נשמעת תקיעת הקרן ברומי, הרי זה סימן כי יש ביקוש לתאנים בשווקי רומי, ואז בר מזבין תאני, תאני דאבוך זבין [בן מוכר התאנים, את התאנים של אביך מכור], כלומר, מהר למוכרם, אף בלי רשות האב, כדי שלא לאבד את ההזדמנות.
Similarly, the Gemara relates: Bar Kappara would sell sayings for dinars; he would express his ideas in brief maxims. For example: If you are hungry, eat; do not delay eating, as the hunger may pass and your food will be of no benefit. So too, if you are thirsty, drink; while the pot is still boiling, pour it out before it cools off. This is a metaphor for relieving oneself. Bar Kappara also said: When the horn is sounded in Rome, signifying that there is demand for figs in the Roman market, son of a fig seller, sell your father’s figs, even without his permission, so as not to miss the opportunity.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי לְרַבָּנָן: כִּי עָיְילִיתוּ בִּשְׁבִילֵי דְמָחוֹזָא לְמִיפַּק בֵּיהּ בְּחַקְלָא, לָא תֶּחֱזוֹ לָא לְהַךְ גִּיסָא וְלָא לְהַךְ גִּיסָא, דִּלְמָא יָתְבֵי נְשֵׁי, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ.

Abaye said to the Sages: When you enter the paths of the city of Meḥoza in order to go out and defecate in a field, look neither to one side nor to the other, as perhaps women are sitting there and it is improper to look at them.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשבילי – שביל קטן שפונים בו לשדות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להו [להם] אביי לרבנן [לחכמים]: כי עייליתו [כאשר אתם נכנסים] בשבילי העיר מחוזא כדי למיפק ביה בחקלא [להתפנות בשדה], לא תחזו [תסתכלו] לא להך גיסא [לצד זה] ולא להך גיסא [לצד זה], דלמא יתבי נשי, ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו [שמא יושבות שם נשים, ואין זה דרך ארץ להסתכל בהן].
Abaye said to the Sages: When you enter the paths of the city of Meḥoza in order to go out and defecate in a field, look neither to one side nor to the other, as perhaps women are sitting there and it is improper to look at them.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַב סָפְרָא עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא, נְחַר לֵיהּ אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוּל מָר. בָּתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: עַד הַשְׁתָּא לָא עֲיַילְתְּ לְשֵׂעִיר, וּגְמַרְתְּ לָךְ מִילֵּי דְשֵׂעִיר! לָאו הָכִי תְּנַן: מְדוּרָה הָיְתָה שָׁם וּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְּבוֹדוֹ: מְצָאוֹ נָעוּל – בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם, מְצָאוֹ פָּתוּחַ – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם. אַלְמָא לָאו אוֹרַח אַרְעָא הוּא!

The Gemara relates: Rav Safra once entered a bathroom, when Rabbi Abba came along. To determine if he could enter, Rabbi Abba coughed next to the door. Rav Safra said to him: Enter, master. When he came out, Rabbi Abba said to him: Until now, you never entered Seir, the land of the Edomites, who are not strict in their practice of modesty, and yet you already learned the customs of Seir? Didn’t we learn in the mishna concerning the Temple: There was a fire next to the ritual bath, and a bathroom of honor. And this was its honor: If one found it locked, it was known that someone was inside; if he found it open, it was known that no one was inside. Speaking in the bathroom is not a desired mode of behavior.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נחר
נחרא(בבא קמא צו:) נחיר בהו גברא (ראש השנה לד:) כי נחירנא לך תקע לי (ברכות סב: תמיד כח) רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא רבי אבא נחר (גיטין סח) נחר ליה רב חסדא (קידושין פא) נחרו ביה נפל נקט נפשיה כשיכבא פי׳ נהים (א״ב עשיית סימן לרמוז דבר מה או לגעור ורש״י גרס נחרו ביה שקא ומית):
ערך שעיר
שעירב(ברכות סב:, תמיד כז:) אכתי לא עיילת לשעיר גמרת מילי דשעיר פי׳ כשעלה רב ספרא לא״י היה יושב בבית הכסא בא רבי אבא ונחר על בבא דבית הכסא שמע רב ספרא ואמר לו הכנס למה שוהה אתה השיבו רבי אבא עד כאן לא באת לארץ שעיר למדת מדרכיהם היאך אתה אומר לי להיכנס כבני שעיר והלא שנינו (תמיד כו.) מצאו לבית הכסא שבעזרה נעול וכו׳ ופירשו רבותינו רב ספרא לא מדרכי שעיר אמר לו לרבי אבא להיכנס אלא כיון דשמעיה דנחר סבר מסוכן הוא ומחולחל ואם ישהה עצמו מסתכן כדתניא רשב״ג אומר וכו׳ פ״א כיון דשמעיה דנחר סבר מסוכן ומשולשל ואינו יכול להשהות וניקום רב ספרא ויצא ויכנס רבי אבא משום סכנה כדתניא ר״ש וכו׳:
א. [ריישפערן, ווינקען.]
ב. [ארטס נאמע.]
נחר ליה אבבא – לידע אם יש שם אדם נחר טושי״ר בלעז.
אמר ליה – ר׳ אבא לרב ספרא.
עד כאן לא עיילת לשעיר – שאינן צנועין בבית הכסא.
וגמרת לך מילי דשעיר – שאינך צנוע.
לאו הכי תנן – במסכת תמיד.
מדורה היתה שם – בעזרה היסק גדול של אור להתחמם שם הכהנים המסיכים רגליהם בבית הכסא שצריכין טבילה כדתנן במסכת יומא (דף כח.) כל המיסך רגליו טעון טבילה.
ובית הכסא של כבוד – אלמא אין מספרים בבית הכסא ואת אמרת ליעול מר.
(סב.) אתא ר׳ אבא נהר ליה אבבא – ויש גורסין נחר: א״ל אכתי לא עיילת לשעיר. יש לפרש דר׳ אבא הוא דא״ל לרב ספרא היכי הוה אמר ניעול מר מי לא תנן וכו׳ אלמא אין דרך שיכנסו שנים כאחד. וה״ה דקשיא עליה אמאי לא נעל כשנכנס. והוא סבר מסוכן הוא אם ישהה נקביו ומפני כך לא נעל שמא יבא אדם למהר לנקביו ויסתכן.
אתא ר׳ אבא נהר ליה אבבא – ויש גורסין נחר:
אמר ליה אכתי לא עיילת לשעיר – יש לפרש דר׳ אבא הוא דאמר ליה לרב ספרא היכי הוה אמר ניעול מר מי לא תנן וכו׳ אלמא אין דרך שיכנסו שנים כאחד. והוא הדין דקשיא עליה אמאי לא נעל כשנכנס. והוא סבר מסוכן הוא אם ישהה נקביו ומפני כך לא נעל שמא יבא אדם נמהר לנקביו ויסתכן:
א״ל עד השתא לא עיילת לשעיר כו׳. עיין בח״ה גם בח״א במס׳ תמיד לפי הגי׳ שם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: רב ספרא על [נכנס] לבית הכסא. אתא [בא] ר׳ אבא, וכדי לברר אם הוא יכול להיכנס נחר ליה אבבא [השתעל לו ליד הדלת]. אמר ליה [לו] רב ספרא: ליעול מר [יכנס אדוני]. בתר דנפק [אחרי שיצא] אמר ליה [לו] ר׳ אבא: עד השתא [עכשיו] לא עיילת [נכנסת] לשעיר ארצם של בני אדום שאינם מקפידים בדרכי צניעות, וגמרת לך מילי כבר למדת את הדברים, המנהגים] של שעיר! וכי לאו הכי תנן [לא כך שנינו במשנה] בענין בית המקדש: מדורה היתה שם ליד בית הטבילה ובית הכסא של כבוד. וזה היה כבודו: אם מצאו נעולבידוע שיש שם אדם, מצאו פתוחבידוע שאין שם אדם. אלמא [מכאן] כי לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא לדבר בבית הכסא!
The Gemara relates: Rav Safra once entered a bathroom, when Rabbi Abba came along. To determine if he could enter, Rabbi Abba coughed next to the door. Rav Safra said to him: Enter, master. When he came out, Rabbi Abba said to him: Until now, you never entered Seir, the land of the Edomites, who are not strict in their practice of modesty, and yet you already learned the customs of Seir? Didn’t we learn in the mishna concerning the Temple: There was a fire next to the ritual bath, and a bathroom of honor. And this was its honor: If one found it locked, it was known that someone was inside; if he found it open, it was known that no one was inside. Speaking in the bathroom is not a desired mode of behavior.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהוּא סָבַר מְסוּכָּן הוּא. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר, מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן. סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן.

The Gemara explains the opinion of Rav Safra, who told Rabbi Abba that he could enter while in the bathroom: Rav Safra held that it was dangerous for Rabbi Abba. If he waited and was uncertain whether or not he could enter, he would endanger himself. As it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Gamliel says: A column of feces that is held back because one cannot relieve himself causes dropsy [hidrokan]. A stream [silon] of urine that is held back causes jaundice.
רי״ףרש״יספר הנררא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוא סבר – רב ספרא שמהר לומר ליעול מר סבר מסוכן הוא בעמוד החוזר אם ישוב לאחוריו ויחזור העמוד.
הדרוקן – כרסו צבה.
[עמוד החוזר],⁠א עמוד של צואה שהתחיל להמשך ולצאת חוץ לטבעת ונטרד ולא הפילו לחוץ אלא שהחזירו ועמד והולך, מביא את האדם לידי חולי הדרקון – (ניסוח) [ניפוח] הבטן. סילון החוזר – קילוח השתנת מי רגלים. פיר׳ (דרקושי) [דרקוני] נחשי. כרכשתא (פיר׳) [פי] הטבעת. אלו דברי רחז״ל.
א. הפירוש הוא מר״ח (ראה סוף הקטע) והובא באו״ז ח״א סי׳ קל״ז בשמו ובאוצה״ג פיר״ח עמ׳ 71. וראה ערוך ע׳ הדרקון ולעיל פרק ג׳ הערה 171-2.
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר. פי׳ כשמשהה גדולים. מביא האדם לידי הידרוקן. פי׳ חולי הנקרא כן. סילון החוזר מביא האדם לידי ירקון. פי׳ סילון שייך למימר בקטנים.
פירש״י בד״ה א״ל רבי אבא לרב ספרא ע״כ לא עיילת לשעיר שאינן צנועין כו׳ עכ״ל מפירושו נראה דר״ל שעיר הוא אדום ולא ידענא אמאי נקט הא לישנא דשעיר הכא לגבי צניעות דבהכ״ס ולולי פירש״י היה נ״ל לפרש ע״ש שהשד של בהכ״ס דומה לשעיר כדאמרי׳ לעיל שעיר בשעיר מיחלף ורב ספרא א״ל לרבי אבא הכי שמצא בהכ״ס נעול שזהו כבודו והוא נחר ביה ולאו אורח ארעא הוא וז״ש לו ע״כ לא עיילת לשעיר דהיינו שעדיין לא נכנסת לבהכ״ס ששם מקום השעיר השד וגמרת מילי דשעיר שאינו חפץ בצניעות הבהכ״ס כדי שיזיק וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים גם את דעת רב ספרא שבעודו בבית הכסא אמר לר׳ אבא שיכול הוא להיכנס: והוא סבר כי מסוכן הוא, שחשב רב ספרא שאם ימתין ר׳ אבא ולא ידע שיכול הוא להיכנס — יבוא לכלל סכנה. דתניא כן שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד של צואה החוזר, שלא יכול היה אדם לעשות צרכיו, מביא את האדם לידי מחלה הדרוקן. וסילון שתן החוזר מביא את האדם לידי מחלת ירקון.
The Gemara explains the opinion of Rav Safra, who told Rabbi Abba that he could enter while in the bathroom: Rav Safra held that it was dangerous for Rabbi Abba. If he waited and was uncertain whether or not he could enter, he would endanger himself. As it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Gamliel says: A column of feces that is held back because one cannot relieve himself causes dropsy [hidrokan]. A stream [silon] of urine that is held back causes jaundice.
רי״ףרש״יספר הנררא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַבִּי אֶלְעָזָר עָל לְבֵית הַכִּסֵּא. אֲתָא הַהוּא רוֹמָאָה1 דַּחֲקֵיהּ. קָם ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְפַק. אֲתָא דְּרָקוֹנָא שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ. קָרֵי עֲלֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: {ישעיהו מ״ג:ד׳} ״וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ״, אַל תִּקְרֵי ״אָדָם״ אֶלָּא ״אֱדוֹם״.:

The Gemara relates that Rabbi Elazar entered a bathroom. This Roman came and pushed him away. Rabbi Elazar stood and left, and a serpent came and ripped out the intestines of the Roman. Rabbi Elazar recited the following verse about the Roman: “Therefore I will give man [adam] for you” (Isaiah 43:4); do not read it as adam, but rather read it as Edom, meaning a Roman.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״פרסאה״.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דרקון
דרקוןא(ברכות סב:) אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה. (גיטין נז.) על לבית הכסא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה (עבודה זרה נו) צורת חמה צורת דרקון (בבא מציעא יז. בבא בתרא טז) ואני מזמן לה דרקון ומכישה בבית הרחם. (ובויקרא רבה זאת תהיה פרשת לעשות לרוח) וברגליהן תעכסנה רבי אסי אומר שהיתה נרה צורת דרקון במנעליה פי׳ עכס דרקון נחש (א״ב בלשון יוני ורומי מין נחש ארכו לפעמים עשרים אמות ולמרחוק יביטו עיניו):
ערך כרכשתא
כרכשתאב(ברכות סב:) שמטיה לכרכשיה. (גיטין נז) דהאי כרכשא אתלת שיני יתיב. (שבת נב) דכרכשא ודטרפשא דליבא (חולין מט:) כרכשא ביני דיני (חולין קיד) הדורא דכנתא ומעיא וכרכשא פי׳ הוא המעי הדבוק בפי הטבעת (א״ב פי׳ בלשון יוני זנב וגם פירושו טבעת שהוא סוף המעי הנדבק בפי הטבעת (ובמדרש אסתר פסקא ביום השביעי) וכרכס ר׳ שמואל בר נחמן אמר כרכם לשון יוני הוא):
א. [דראכע שלאנג.]
ב. [מאסטדארס.]
דרקונא – נחש.
שמטיה לכרכשיה – חלחולת שהרעי יוצא בו שקורין טבחיא.
ואתן אדם תחתיך כו׳. נראה לפרש ע״פ מ״ש (יבמות סא.) אתם קרוים אדם ואין עובדי כוכבים קרוין אדם וכיון דישראל קרוים אדם ועם ישראל ידבר מאי ואתן אדם תחתיך וע״כ דרשו אל תקרי אדם שהוא ישראל אלא אדום אתן תחתיך וק״ל:
גמ׳ אל תקרי אדם. עי׳ יבמות ס״א ע״א תוס׳ ד״ה ואין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר כי ר׳ אלעזר על [נכנס] לבית הכסא. אתא ההוא רומאה דחקיה [בא רומאי אחד ודחקו] משם. קם ר׳ אלעזר ונפק [יצא]. אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה [בא נחש ושמט את מעיו] של אותו רומאי. קרי עליה [קרא עליו] ר׳ אלעזר: ״ואתן אדם תחתיך״ (ישעיהו מג, ד), אל תקרי [תקרא] ״אדם״ אלא ״אדום״, כלומר, רומאי.
The Gemara relates that Rabbi Elazar entered a bathroom. This Roman came and pushed him away. Rabbi Elazar stood and left, and a serpent came and ripped out the intestines of the Roman. Rabbi Elazar recited the following verse about the Roman: “Therefore I will give man [adam] for you” (Isaiah 43:4); do not read it as adam, but rather read it as Edom, meaning a Roman.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {שמואל א כ״ד:י׳} ״וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ״.

With regard to modesty in a bathroom, the Gemara cites an additional biblical allusion. When David found Saul in the cave and spared him, tearing the corner of his coat, he said to him: “Behold this day, your eyes have seen how the Lord has delivered you today into my hand in the cave, and he said to kill you; and you spared you” (I Samuel 24:10).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר להרגך ותחס עליך – דוד אמר לשאול כן בצאתו מן המערה שנכנס בה לפנות וכרת דוד את כנף מעילו ואמר להרגך הקב״ה התיר לי להרגך.
ותחס כו׳. דלפי פשוטו הוא מקרא חסר ואמר האומר שאהרגך ותחס נפשי עליך כמו ותכל דוד וגו׳ כפירש״י בספר שמואל ע״ש וע״כ דרשו ואמר קאי אקב״ה שאמר כן בתורה ותחס קאי על שאול שהיה חס על עצמו ות׳ ותחס לזכר לנוכח או דקאי אצניעות ות׳ ותחס נסתר לנקבה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב מכיון שעוסקים בענין צניעות בבית הכסא, מביאים עוד בנושא זה. כאשר מצא דוד את שאול במערה וחס עליו וכרת את כנף מעילו, אמר לו אחר כך ״הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה׳ היום בידי במערה. ואמר להרגך ותחס עליך״ (שמואל א׳ כד, י).
With regard to modesty in a bathroom, the Gemara cites an additional biblical allusion. When David found Saul in the cave and spared him, tearing the corner of his coat, he said to him: “Behold this day, your eyes have seen how the Lord has delivered you today into my hand in the cave, and he said to kill you; and you spared you” (I Samuel 24:10).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ״וְאָמַר״, ״וְאָמַרְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״וַתָּחָס״, ״וְחַסְתִּי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ דָּוִד לְשָׁאוּל: מִן הַתּוֹרָה בֶּן הֲרִיגָה אַתָּה, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף אַתָּה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהׇרְגְּךָ – הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ, אֶלָּא צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְּךָ, הִיא חָסָה עָלֶיךָ.

The Gemara asks: Why does the verse say: And he said? It should say: And I said. Why does the verse say: And you spared? It should say: And I spared. Rather, Rabbi Elazar said: David said to Saul: By Torah law, you should be killed, as you are a pursuer who seeks to kill me, and the Torah says: If one comes to kill you, kill him first. But it was the modesty that you displayed that spared you.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התורה אמרה וכו׳ – אם במחתרת ימצא הגנב וגו׳ (שמות כב) וכבר פירשנוהו למעלה במעשה דר׳ שילא (דף נח.).
צניעות שראיתי בך – שנכנס למערה בשביל הצנע ואף שם נהג צניעות כדמפרש ואזיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מדוע אומר הכתוב ״ואמר״, והלא ״ואמרתי״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! וכן מה שאמר ״ותחס״, והלא ״וחסתי״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא אמר ר׳ אלעזר: כך אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה אחרי להרגני, והתורה אמרה: בא להרגךהשכם להרגו, אלא צניעות שהיתה בך, היא שחסה עליך.
The Gemara asks: Why does the verse say: And he said? It should say: And I said. Why does the verse say: And you spared? It should say: And I spared. Rather, Rabbi Elazar said: David said to Saul: By Torah law, you should be killed, as you are a pursuer who seeks to kill me, and the Torah says: If one comes to kill you, kill him first. But it was the modesty that you displayed that spared you.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמַאי הִיא? – דִּכְתִיב: {שמואל א כ״ד:ד׳} ״וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״. תָּנָא גָּדֵר לִפְנִים מִן גָּדֵר, וּמְעָרָה לְפָנִים מִמְּעָרָה לְהָסֵךְ. אָמַר ר׳רַבִּי: אֶלְעָזָר מְלַמֵּד שֶׁסִּכֵּךְ עַצְמוֹ, כְּסוּכָּה.:

And what is this modesty? As it is written: “And he came to the sheepcotes by the way, where there was a cave, and Saul went in to cover his feet, to defecate. Now David and his men were sitting in the innermost parts of the cave” (I Samuel 24:3). It was taught that the Sages said: There was a fence within a fence, and a cave within a cave, and Saul entered to defecate in the interest of modesty. With regard to the use of the term, to cover his feet, Rabbi Elazar said: This teaches that, even there, he covered himself with his garment like a sukka.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שסכך רגליו – בבגדיו כסוכה.
גדר לפנים מגדר כו׳. מדכתיב גדרות בלשון רבים דרשו כן ודקאמר מערה לפנים ממערה אפשר שהיה ידוע להם אותה המערה שהיה לפנים ממערה ודרשו להסך את רגליו מלמד שסכך כו׳ מדכינה היציאה בלשון להסך דרשו כן אבל לא ידענו מה ידרשו במיסך הוא את רגליו דגבי עגלון ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי [ומה] היא צניעות זו? — דכתיב [שנאמר]: ״ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים״ (שם, ג), ותנא [שנינו] שאמרו חכמים שהיתה שם גדר לפנים מגדר, ומערה לפנים ממערה, ונכנס שאול פנימה להסך רגליו מתוך צניעותו, ולא עוד אלא שאמר ר׳ אלעזר: מלמד שאף שם סיכך עצמו, שכיסה עצמו בבגדיו, כסוכה. ועוד במדרש פרשה זו.
And what is this modesty? As it is written: “And he came to the sheepcotes by the way, where there was a cave, and Saul went in to cover his feet, to defecate. Now David and his men were sitting in the innermost parts of the cave” (I Samuel 24:3). It was taught that the Sages said: There was a fence within a fence, and a cave within a cave, and Saul entered to defecate in the interest of modesty. With regard to the use of the term, to cover his feet, Rabbi Elazar said: This teaches that, even there, he covered himself with his garment like a sukka.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) {שמואל א כ״ד:ה׳} ״וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט״, אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמְבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים, סוֹף אֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: {מלכים א א׳:א׳} ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסּוּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ״.:

The Gemara continues with a homiletic interpretation of the verse: “Then David arose, and cut off the corner of Saul’s robe privily” (I Samuel 24:4). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Anyone who treats clothing with contempt, like David who tore Saul’s robe for no reason, will be punished in that ultimately he will not benefit from his garments, as it is stated: “Now King David was old and stricken in years; and they covered him with clothes, but he could get no heat” (I Kings 1:1).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המבזה כו׳ ויכסוהו בבגדים וגו׳. דלא הל״ל אלא ויכסהו ולא יחם אבל השתא משמע דבבגדים לא יחם לו אבל בדבר אחר יחם לו והיינו משום שהיה מבזה בגדים וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הנאמר: ״ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט״ (שם ד), אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: כל המבזה את הבגדים כדוד שקרע בגד לחינם, עונשו שלב סוף אינו נהנה מהם, וכפי שנאמר: ״והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו״ (מלכים א׳ א, א).
The Gemara continues with a homiletic interpretation of the verse: “Then David arose, and cut off the corner of Saul’s robe privily” (I Samuel 24:4). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Anyone who treats clothing with contempt, like David who tore Saul’s robe for no reason, will be punished in that ultimately he will not benefit from his garments, as it is stated: “Now King David was old and stricken in years; and they covered him with clothes, but he could get no heat” (I Kings 1:1).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) {שמואל א כ״ו:י״ט} ״אִם ה׳ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לֵיהּ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: ״מֵסִית״ קָרֵית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שאפי׳שֶׁאֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתוֹ. דִּכְתִיב: {שמות ל׳:י״ב} ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקוּדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ״ וְגוֹ׳. מִיָּד, {דברי הימים א כ״א:א׳} ״וַיַּעֲמוֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: {שמואל ב כ״ד:א׳} ״וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְכֵיוָן דִּמְנִינְהוּ לָא שְׁקַל מִינַּיְיהוּ כּוֹפֶר. דִּכְתִיב: {שמואל ב כ״ד:ט״ו} ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״.

As for David’s statement to Saul: “If it be the Lord that has incited you against me, let Him accept an offering” (I Samuel 26:19), Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to David: Do you call Me an inciter? In retribution, I will cause you to fail in a matter that even schoolchildren know, as it is written: “When you take the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when you number them; that there be no plague among them, when you number them” (Exodus 30:12). Immediately after God said this to David, “Satan stood up against Israel and incited David to number Israel” (I Chronicles 21:1). Moreover, it is written: “And again the anger of the Lord was kindled against Israel, and He incited David against them, saying: Go, number Israel and Judea” (II Samuel 24:1). The proportional response to David’s calling God an inciter was that He incited David. And when he counted them, he did not take a ransom from them, and he was punished, as it is written: “So the Lord sent a pestilence upon Israel from the morning even to the appointed time” (II Samuel 24:15).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויעמוד וגו׳ וכתיב ויסת את דוד לאמר וגו׳. הני תרי קראי נינהו חד הוא בד״ה והשני בשמואל ולא סגי ליה בחד מינייהו והיינו משום דההוא קרא דשמואל ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וגו׳ משמע ויסת קאי אה׳ דרישא דקרא לכך הביא קרא דד״ה דמפורש ביה ויעמוד שטן על ישראל ויסת וגו׳ וא״כ ע״כ ויסת דשמואל נמי קאי אשטן ומדכתיב בשמואל (ויחר) [ויוסף] אף ה׳ וגו׳ שהניח לשטן להסית את דוד ולא הוזכר בו מה היה החרון אמרו שהוא נלמד מענינו דכתיב ויסת כאלו הוא הסית לפי דעת דוד שאמר אם ה׳ הסיתך וגו׳ וזה שקראו להקב״ה מסית היה חרון ה׳ שהניח השטן להסית את דוד שימנה אותן בלא כופר להטעותו בדבר שאפילו תשב״ר יודעין דכתיב כי תשא וגו׳ ונתנו איש כופר וגו׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג על דברי דוד שאמר לשאול ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״ (שמואל א׳ כו, יט), אמר ר׳ אלעזר: אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא לדוד: ״מסית״ קרית [קראת] לי? הרי אני מכשילך כעונש בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. דכתיב כן נאמר]: ״כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם״ (שמות ל, יב). ומיד לאחר שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד כן, ״ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל״ (דברי הימים א׳, כא, א), וכתיב [ונאמר] עוד: ״ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה״ (שמואל ב׳ כד, א). ואם כן תשובת המשקל למה שקרא דוד את הקדוש ברוך בלשון ״מסית״ היתה ש״ויסת את דוד״. וכיון דמנינהו [שמנה אותם] לא שקל מינייהו [לקח מהם] כופר. והיה עונשו כמו דכתיב [שנאמר]: ״ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד״ (שם טו).
As for David’s statement to Saul: “If it be the Lord that has incited you against me, let Him accept an offering” (I Samuel 26:19), Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to David: Do you call Me an inciter? In retribution, I will cause you to fail in a matter that even schoolchildren know, as it is written: “When you take the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when you number them; that there be no plague among them, when you number them” (Exodus 30:12). Immediately after God said this to David, “Satan stood up against Israel and incited David to number Israel” (I Chronicles 21:1). Moreover, it is written: “And again the anger of the Lord was kindled against Israel, and He incited David against them, saying: Go, number Israel and Judea” (II Samuel 24:1). The proportional response to David’s calling God an inciter was that He incited David. And when he counted them, he did not take a ransom from them, and he was punished, as it is written: “So the Lord sent a pestilence upon Israel from the morning even to the appointed time” (II Samuel 24:15).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מַאי ״עֵת מוֹעֵד״? אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד עַד שְׁעַת זְרִיקָתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ.:

The Gemara asks: What is the meaning of the appointed time? Shmuel the elder, father-in-law of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Ḥanina: It means from when the daily offering is slaughtered until when its blood is sprinkled. Rabbi Yoḥanan said: It means precisely until noon.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משעת שחיטה כו׳. דשעת זריקתו הוא המועד של גמר עבודת התמיד דזריקה מכשרת הקרבן ומ״ד עד חצות ממש היינו נמי עד גמר זמן הקרבת תמיד של שחר כדתניא בפרק ת״ה (כו.) תמיד של שחר קרב והולך עד חצות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי [מה] פירוש המילים ״עת מועד״? אמר שמואל סבא חתניה [חתנו] של ר׳ חנינא משמיה [משמו] של ר׳ חנינא: הכוונה היא משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. ר׳ יוחנן אמר: הכוונה היא עד חצות היום ממש.
The Gemara asks: What is the meaning of the appointed time? Shmuel the elder, father-in-law of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Ḥanina: It means from when the daily offering is slaughtered until when its blood is sprinkled. Rabbi Yoḥanan said: It means precisely until noon.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) {שמואל ב כ״ד:ט״ז} ״וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲמַר לֵיהּ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאָךְ: טוֹל לִי רַב שֶׁבָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לִיפָּרַע מֵהֶם כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין.:

It is also stated there: “The Lord repented Him of the evil and said to the angel that destroyed the many [rav] people: It is enough; now stay your hand” (II Samuel 24:16). Explaining the meaning of the word rav, Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to the angel: Take for me a great one [rav] from among them, who is worthy of defraying several of Israel’s debts. As a result, at that moment Avishai ben Tzeruya, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, died. His death atoned for the entire nation.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיש בו ליפרע כמה – שיש במיתתו כדי לכפר על כמה עונות.
טול הרב שבהם כו׳. דמלת רב יתירה הוא דכבר מפורש דהרבה השחית שבעים אלף ועוד לפי זה ה״ל למיכתב הרבה וע״כ דרשו שא״ל אחר שתטול רב שבהם עתה הרף ידך וגו׳ ודרשו נמי מלשון רב שהוא כמו רוב דהיינו אחד ששקול כרובה של סנהדרין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד נאמר שם: ״וינחם ה׳ אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך״ (שם טז). ובפירוש המלה ״רב״ אמר ר׳ אלעזר, כך אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא למלאך: טול לי רב (גדול) שבהם, שיש בו כדי ליפרע (להיפרע) מהם, מעם ישראל, כמה חובות. ומכיון שכן, באותה שעה מת אבישי בן צרויה, ששקול היה כרובה של סנהדרין, והיה לכפרה על כל העם.
It is also stated there: “The Lord repented Him of the evil and said to the angel that destroyed the many [rav] people: It is enough; now stay your hand” (II Samuel 24:16). Explaining the meaning of the word rav, Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to the angel: Take for me a great one [rav] from among them, who is worthy of defraying several of Israel’s debts. As a result, at that moment Avishai ben Tzeruya, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, died. His death atoned for the entire nation.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) {דברי הימים א כ״א:ט״ו} ״וּבְהַשְׁחִית רָאָה ה׳ וַיִּנָּחֶם״, מַאי רָאָה?

On a parallel note, it is said: “The Lord beheld, and He repented him of the evil” (I Chronicles 21:15). The Gemara asks: What did the Lord behold?
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובהשחית ראה ה׳ וינחם – מקרא הוא באותה פרשה בדברי הימים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במקבילה נאמר ״ובהשחית ראה ה׳ וינחם על הרעה״ (דברי הימים א׳ כא, טו) ועל כך שאלו מאי [מה] ראה ה׳?
On a parallel note, it is said: “The Lord beheld, and He repented him of the evil” (I Chronicles 21:15). The Gemara asks: What did the Lord behold?
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַב: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: {בראשית ל״ב:ג׳} ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית כ״ב:ח׳} ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה״.

Rav said: He saw and remembered the patriarch, Jacob, about whom the term seeing is used: “And Jacob said when he saw them [ra’am]: This is God’s camp” (Genesis 32:3). And Shmuel said: He saw and remembered Isaac’s ashes, as it is said in the portion of the binding of Isaac: “God will provide [yireh] Himself the lamb for a burnt-offering” (Genesis 22:8).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יעקב אבינו כו׳. מבואר כי מחנות המלאכים שנראו ליעקב הם באו לשומרו מעשו ומשרו שהוא סמאל והוא השטן שהודה לו על הברכות ובמדרש רבה מחנה אלהים הוא זה אין שכינה שורה על פחות מששים רבוא והכוונה בו שהיו מחנה המלאכים כשיעור מחנה ישראל שבמדבר שהבטיח הקב״ה ליעקב שבזכותו גם בניו כשיצטרכו לשמירה מהשטן כמוהו יהיה מחנה אלהים זו בשמירתם ולזה בדבר שהיה בדוד נתקיימה הבטחה זו וראה הקב״ה ליעקב וינחם:
אפרו של יצחק כו׳. היינו אפר אותו השה שבא תחת אפרו של יצחק כדכתיב אלהים יראה לו השה או אפרו של יצחק לפי מחשבת אברהם כי באותו גורן העלה אברהם את יצחק וכפירש״י בד״ה כי הוא מבואר שבזכות העקידה נאמר לאברהם כי ברך אברכך וגו׳ וכחול אשר על שפת וגו׳ ובימי דוד ושלמה נתקיימה כדכתיב יהודה וישראל רבים וגו׳ ומלאך המשחית בא למעטם אז מברכה זו ואמר שראה ה׳ להבטחה זו וינחם ומ״ד כסף כפורים ראה כפירש״י שע״ש זה נקרא כסף כפורים שנתנו למשכן שהוא מכפר על כופר נפש של מנינם ורבי יוחנן חולק ע״ז כי כסף כפורים שניתן כבר בימי משה למשכן אינו כדאי לכפר על כופר נפש מנינם שהיה בימי דוד אלא ביהמ״ק ראה דהיינו כסף כפורים שיתן כ״א מישראל במקדש כל שנה זה ראה וינחם ודייק ליה דמסתברא כמ״ד ביהמ״ק ראה מדכתיב אשר יאמר היום בהר ה׳ דמלת היום לא דייק ליה אכסף כפורים דמשכן אבל לגבי ביהמ״ק מתפרש היום שפיר דהיינו בכל עת שיתנו כסף כפורים לקרבנות בבהמ״ק וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב: ראה ה׳ ונזכר ביעקב אבינו, דכתיב [שנאמר] בו לשון ״ראיה״: ״ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה״ (בראשית לב, ג). ושמואל אמר: ראה ה׳ ונזכר באפרו של יצחק, שנאמר בפרשת העקידה: ״אלהים יראה לו השה לעולה״ (שם כב, ט).
Rav said: He saw and remembered the patriarch, Jacob, about whom the term seeing is used: “And Jacob said when he saw them [ra’am]: This is God’s camp” (Genesis 32:3). And Shmuel said: He saw and remembered Isaac’s ashes, as it is said in the portion of the binding of Isaac: “God will provide [yireh] Himself the lamb for a burnt-offering” (Genesis 22:8).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: כֶּסֶף כִּפּוּרִים רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות ל׳:ט״ז} ״וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, דִּכְתִיב: {בראשית כ״ב:י״ד} ״בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״.

Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: He saw the money of atonement that Israel gave when they were counted during the Exodus from Egypt, as it is stated: “And you shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the tent of meeting, that it may be a memorial for the children of Israel before the Lord, to make atonement for your souls” (Exodus 30:16). Rabbi Yoḥanan said: He saw the Temple, as it is written: “On the mount where the Lord is seen [yera’e]” (Genesis 22:14).
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כסף כפורים ראה – שנתן במנין ראשון של ישראל למשכן והוא כפר על מנין זה שהרי לזכרון נתן כדכתיב והיה לבני ישראל לזכרון לכפר ועכשיו הוצרכו כפרתו.
כסף כפורים ראה – ואע״ג דלא כתיב ביה ראיה מ״מ כתיב ביה זכרון לפני ה׳. ומש״ה קאמר דבא זכרונו לפניו.
כסף כפורים ראה – ואף על גב דלא כתיב ביה ראיה מכל מקום כתיב ביה זכרון לפני ה׳. ומשום הכי קאמר דבא זכרונו לפניו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יצחק נפחא אמר: את כסף הכפורים ראה ה׳, אותו כסף שנתנו ישראל כאשר נמנו ביציאת מצרים, וכפי שנאמר: ״ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכם״ (שמות ל, טז). ר׳ יוחנן אמר: את בית המקדש ראה ה׳, וכמו דכתיב [שנאמר]: ״בהר ה׳ יראה״ (בראשית כב, יד).
Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: He saw the money of atonement that Israel gave when they were counted during the Exodus from Egypt, as it is stated: “And you shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the tent of meeting, that it may be a memorial for the children of Israel before the Lord, to make atonement for your souls” (Exodus 30:16). Rabbi Yoḥanan said: He saw the Temple, as it is written: “On the mount where the Lord is seen [yera’e]” (Genesis 22:14).
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) פְּלִיגִי בָּהּ, ר׳רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר כֶּסֶף הַכִּפּוּרִים רָאָה, וְחַד אָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית כ״ב:י״ד} ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״.:

Additional amora’im, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Shmuel bar Naḥmani, differed in their opinions of what God saw. One said: He saw the money of atonement, and one said: He saw the Temple, as it is stated: “And Abraham called the name of that place: The Lord will see; as it is said to this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14); generations later, they will recall the initial revelation on Mount Moria, as the angel also appeared to David on this mountain.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד פליגי [נחלקו] בה אמוראים נוספים מה ראה, והם ר׳ יעקב בר אידי ור׳ שמואל בר נחמני. חד [אחד מהם] אמר כי את כסף הכפורים ראה, וחד [ואחד מהם] אמר כי את בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר לומר כשיטת מי שאומר] כי את בית המקדש ראה, וכפי שנאמר: ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה״ (שם), כלומר, שכעבור דורות יזכירו את ההתגלות הראשונה שהיתה בהר המוריה, כי המלאך נגלה גם לדוד על הר זה.
Additional amora’im, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Shmuel bar Naḥmani, differed in their opinions of what God saw. One said: He saw the money of atonement, and one said: He saw the Temple, as it is stated: “And Abraham called the name of that place: The Lord will see; as it is said to this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14); generations later, they will recall the initial revelation on Mount Moria, as the angel also appeared to David on this mountain.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וְכוּ׳.: מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר רָבָא: קַפֶּנְדַּרְיָא כִּשְׁמָהּ. וְרַב חָנָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: כְּמַאן דְּאָמַר אִינָשׁ: ״אַדְּמַקֵּיפְנָא אַדָּרֵי, אֵיעוּל בְּהָא״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אהַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא – מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא.

We learned in the mishna that, in deference to the Temple, a person may not enter the Temple Mount with his staff and his shoes. He may not make it a kappandarya. The Gemara asks: What is the meaning of kappandarya? Rava said: Kappandarya, as its name implies; a shortcut. Rav Ḥana bar Adda in the name of Rav Sama, son of Rav Mari, said: One may interpret this as an acrostic, as people say: Instead of circumventing the rows of houses [ademakifna adarei], I will enter this [ei’ol beha] one. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: This halakha applies in a synagogue as well. However, one who enters a synagogue not intending to make it a shortcut is permitted to make it a shortcut if he later changed his mind.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררא״הרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשמה – כמשמעה פירוש שמה.
אדמקיפנא אדרי איעול בהא – בעוד שאני מקיף כל שורות הבתים הללו אכנס כאן לקצר דרכי.
אדרי – שורות.
קפנדריא – טרי״א בלעז.
מתני׳ (ברכות נ״ד ע״א) לא יכנס אדם להר הבית וכו׳ – מפורש במס׳ (מכות) [מדות],⁠א כי הר הבית ת״ק אמה על ת״ק אמה ומוקף היה וה׳ שערים היו לו. ומפו׳ בתחלת כלים,⁠ב לפנים ממנו עזרת נשים ולפנים ממנה עזרת ישראל ולפנים ממנה עזרת כהנים ומעלות הקדושה ועל כן נקרא הר הבית כולו, הר שהבית בו. וכיון שהמקום קדוש הוא אין נכנסין לשם אלא בזירוז וטהרה ונקיות.
מאי קפנדריא אמ׳ רבה קפנדריא (כנאמה) [כשמה] כמאן דאמ׳ אדמקיפנא בהא אידר ואיעול בהא ואופיק לקבלי.⁠ג ס״א איהדר ואיעול בהא.⁠ד
א. פ״ב מ״א, וראה שם פ״א מ״ג.
ב. פ״א מ״ח.
ג. כ״ה באוצה״ג פיר״ח שם. ולכאורה נראה שאינו גורס ״ורב חנא בר אדא וכו׳⁠ ⁠״ ומ״ש ״כמ״ד אדמקיפנא וכו׳⁠ ⁠״ הוא פירוש על ״כשמה״. ובדק״ס מכתי״מ: ״אמר רב הונא וכו׳ כמה דאמרי וכו׳⁠ ⁠״ וגם לגירסא זו הוא פירוש על ״כשמה״.
ד. ראה דק״ס בהגהות אות י׳.
לא יכנס אדם להר הבית וכו׳. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הנכנס שלא לעשות קפנדיא מותר לעשות קפנדריא. כלומר אם לא נתכוין לכך. מאי קפנדריא כמאן דאמר אדמקיפנא אהדר ואיעול בהא. פי׳ דלשון קפנדריא נוטריקון הקף ואהדר. אמר רב חלבו אמר רב הונא הנכנס להתפלל מותרא לעשות קפנדריא. כלומר שמותר לצאת דרך פתח האחר שבבית הכנסת. שנאמר ובבא עם הארץ לפני ה׳ במועדים הבא דרך שער נגב וגו׳.
א. כ״ה בגמ׳ אבל ברי״ף דלפנינו מצוה, ובב״י סי׳ קנא הביא ל׳ הרי״ף כגי׳ רבינו, וע׳ בר״ן מגילה ט, ב בדפי הרי״ף דגרס מצוה ופי׳ הטעם שנראה כמחבבה, וע׳ במג״א שם סק״ז.
ולא יעשנה קפנדריא מאי קפנדריא כמ״ד אדמקיפנא אדרי אעול בהא א״ר חלבו אמר רב הונא הנכנס לבהכ״נ להתפלל מותר לעשות קפנדריא שנאמר ובבא עם הארץ לפני ה׳ וגו׳:
אריב״ל כל הרוקק בזמן הזה בהר הבית כאלו רוקק בבבת עינו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. אמר רבא רקיקה בבהכ״נ שרי מ״ט כמנעל מה מנעל מותר אף רקיקה מותר אע״ג דקפנדריא אסירי מסתברא כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי רקיקה ומנעל לא קפדי אינשי אף בהכ״נ קפנדריא אסור רקיקה ומנעל שרי ומיהו יש לו לשפשף אחר הרקיקה כדאמרי׳ בירושלמי רבי יוחנן רקיק ושייף:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה כי משום כבוד הבית לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ושלא יעשהו קפנדריא. ושאלו מאי [מה] פירוש המלה ״קפנדריא״? אמר רבא: קפנדריא כשמה, כלומר, קיצור דרך. ורב חנא בר אדא משמיה [משמו] של רב סמא בריה [בנו] של רב מרי אמר: אפשר לדרוש זאת כנוטריקון (ראשי תיבות), וכמאן דאמר אינש [כמו שאומר אדם]: ״אדמקיפנא אדרי, איעול בהא״ [עד שאקיף את השורות, מוטב שאכנס בזו]. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה זו קיימת גם בבית הכנסת, ואולם הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריאמותר לו לעשותו קפנדריא אם אחר כך נמלך בדעתו.
We learned in the mishna that, in deference to the Temple, a person may not enter the Temple Mount with his staff and his shoes. He may not make it a kappandarya. The Gemara asks: What is the meaning of kappandarya? Rava said: Kappandarya, as its name implies; a shortcut. Rav Ḥana bar Adda in the name of Rav Sama, son of Rav Mari, said: One may interpret this as an acrostic, as people say: Instead of circumventing the rows of houses [ademakifna adarei], I will enter this [ei’ol beha] one. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: This halakha applies in a synagogue as well. However, one who enters a synagogue not intending to make it a shortcut is permitted to make it a shortcut if he later changed his mind.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררא״הרא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: באִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרוֹ – מוּתָּר. אָמַר ר׳רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: גהַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל מ״ו:ט׳} ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים״ וְגוֹ׳.:

Similarly, Rabbi Abbahu said: If it was originally a path that passed through the site where the synagogue was erected, one is permitted to pass through, as the public right of passage is not negated by the construction of a synagogue. Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who enters a synagogue to pray is permitted to make it a shortcut, as it is stated: “But when the people of the land shall come before the Lord in the appointed seasons, he that enters by way of the north gate to worship shall go forth by the way of the south gate” (Ezekiel 46:9).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעיקרא – קודם שנבנה עליו בית הכנסת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדומה לכך ר׳ אבהו אמר: אם היה שביל מעיקרו עובר במקום שנמצא בו בית הכנסת — מותר לעבור דרכו, כי אין לשלול מן הרבים את זכות המעבר שלהם בבנין בית הכנסת. ואמר ר׳ חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל, מותר לו לעשותו קפנדריא. וראיה לדבר ממה שנאמר: ״ובבא עם הארץ לפני ה׳ במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב״ (יחזקאל מו, ט).
Similarly, Rabbi Abbahu said: If it was originally a path that passed through the site where the synagogue was erected, one is permitted to pass through, as the public right of passage is not negated by the construction of a synagogue. Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who enters a synagogue to pray is permitted to make it a shortcut, as it is stated: “But when the people of the land shall come before the Lord in the appointed seasons, he that enters by way of the north gate to worship shall go forth by the way of the south gate” (Ezekiel 46:9).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר.: אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דכׇּל הָרוֹקֵק בְּהַר הַבַּיִת בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּאִילּוּ רוֹקֵק בְּבַת עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: {מלכים א ט׳:ג׳} ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״.

We learned in the mishna that spitting on the Temple Mount is prohibited through an a fortiori inference. Rav Beivai said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anyone who spits on the Temple Mount, even today, it is as if he spit in the pupil of God’s eye, as it is stated: “And My eyes and My heart shall be there perpetually” (I Kings 9:3).
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יהושע בן לוי כל הרוקק בזמן הזה במקדשא כאילו רקק בעיניו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. כלומר אף אחר חורבן. אמר רבה ורקיקה בבית הכנסת שרי מאי טעמא ממנעל מה מנעל מותר אף רקיקה מותרת רבא אמר כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי רקיקה ומנעל לא קפדי אינשי אף בית הכנסת קפנדריא אסור רקיקה ומנעל שרי.
א. לפנינו בהר הבית. וגם לגי׳ רבינו איסור יריקה בהר הבית הוא גם בזה״ז דמורא מקדש לעולם כדאי׳ ביבמות ו, ב אבל כאילו רקק בעיניו לא נאמר אלא במקדש דעיני ולבי שם היינו במקדש וקאמר ריב״ל דאף שחרב המקדש אכתי כאילו רקק בעיניו כדאמר כל הימים כלומר אף לאחר שחרב הבית.
כל הרוקק בהר הבית אפילו בזמן הזה כו׳. דכל הימים משמע אפילו בחורבן הבית ונראה דס״ל כמאן דאמר בפ״ק דמגילה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד וק״ל:
גמ׳. וז״ל אמר רב ביבי אמר רב יהושע בן לוי כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים עכ״ל. כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ בית הבחירה הל׳ א׳ - ב׳) וז״ל מצות עשה לירא מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו וכו׳ ואיזו היא יראתו שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו וכו׳ ואין צריך לומר שאסור לו לירוק בכל הר הבית עכ״ל. ומבואר שהאיסור לרוק בהר הבית הוא מכלל מצות מורא מקדש. ולכאורה הטעם דאסור לירוק בהר הבית אף בזמן הזה הוא משום דס״ל כמאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא (וכ״כ המהרש״א בסוגיין), וכן משמע מדברי הרמב״ם (שם הל׳ ז) וז״ל אע״פ שהמקדש חרב היום בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו. לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע״פ שחרב בקדושתו עומד עכ״ל. ומבואר שאף בזמן הזה חלה מצות מורא מקדש משום שעדיין קיימת קדושת המקדש. וצ״ע למה השמיט הרמב״ם את הפסוק שבסוגיין ״והיה עיני ולבי שם כל הימים״. ועוד יל״ע לשיטת הראב״ד (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ י״ד) דס״ל דלא קידשה לעתיד לבוא האם חלה מצות מורא מקדש ואיסור רקיקה בהר הבית בזמן הזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו במשנה שרקיקה בהר הבית אסורה מקל וחומר. אמר רב ביבי אמר ר׳ יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית ואפילו בזמן הזה, הריהו כאילו רוקק בבת עינו, וכפי שנאמר: ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״ (מלכים א׳ ט, ג).
We learned in the mishna that spitting on the Temple Mount is prohibited through an a fortiori inference. Rav Beivai said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anyone who spits on the Temple Mount, even today, it is as if he spit in the pupil of God’s eye, as it is stated: “And My eyes and My heart shall be there perpetually” (I Kings 9:3).
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אָמַר רָבָא: רְקִיקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – שַׁרְיָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּנְעָל׳ מָה מִנְעָל בְּהַר הַבַּיִת אָסוּר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר. אַף רְקִיקָה, בְּהַר הַבַּיִת הוּא דְּאָסוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁרֵי.

Rava said: Spitting in a synagogue is permitted, just as in the case of shoes. Just as wearing shoes is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue, so, too, spitting is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue.
רי״ףריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואסיקנא דקפנדריא אסירא בבית הכנסת ורקיקה שריא – ומש״ה איבעי ליה למיעבד כר׳ מונא דירושלמי דהוי רקיק ושאיף.
ונראה דאף להראב״ד דקיי״ל דלא קידשה לעתיד לבוא מכל מקום חלה חלות קדושת בית הבחירה לעולם, שהר הבית הוא המקום שנבחר לעולמי עולמים דכתיב ״זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה״, ומשום הכי חלה מצות מורא מקדש ואיסור רקיקה אף בזמן הזהא.
ולפי זה י״ל, דמשום הכי השמיט הרמב״ם את הפסוק ד״והיה עיני ולבי שם כל הימים״, דלשיטת הרמב״ם אף קדושת המקדש קיימת בזמן הזה, וכמו שפסק (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ ט״ז) דשכינה אינה בטלה לעולם דכתיב והשימותי את מקדשיכם אע״פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. ואילו הפסוק ד״והיה עיני ולבי שם כל הימים״ קובע דחלה חלות שם מקום הנבחר ובית הבחירה לעולם, ומשום הכי השמיט הרמב״ם פסוק זהב.
גמ׳. וז״ל אמר רבא רקיקה בבית הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל וכו׳ אדיליף ממנעל ניליף מקפנדריא וכו׳ אלא אמר רבא כי ביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד איניש ארקיקה ומנעל לא קפיד איניש אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל שרי עכ״ל.
בענין קדושת ביהכ״נ
א.
ביסוד גדר דין קדושת ביהכ״נ
בנוגע לדין קדושת בית הכנסת נחלקו הראשונים דכתב הר״ן בפ״ג למס׳ מגילה (דף ח. בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) וז״ל הקשה הרמב״ן כו׳ כיון שמעתין מוכחא דבית הכנסת יש בו קדושה כו׳ היאך נמכר והא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פירקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון, ותו כי מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתן. ותירץ ז״ל דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן. ובזמן מצוה יש להם קדושה של כבוד, כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואמרינן נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה כו׳, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו, הלכך כשמכרוהו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן וכו׳. ואין דבריו ברורים אצלי דאי משום בזויי מצוה כו׳, בדמים שלא היו מצוה מעולם מאי בזוי מצוה איכא כו׳ לפיכך נ״ל דבית הכנסת ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו עליו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר א״א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו, מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, ועוד דהויא לה קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה כו׳ הלכך בין שמכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתיה גבייהו, אלא דז׳ טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקיעיה ההיא קדושת דמים אע״ג דאיקלישא אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע קדושת בית הכנסת להפקיע בכדי כו׳ עכ״ל. ומבואר שהרמב״ן והר״ן נחלקו ביסוד דין קדושת בית הכנסת, דאליבא דהרמב״ן קדושת בית הכנסת חלה מדין חפצא של מצוה, דאיתקצאי הוא למצותו כמו חפצא של מצוה דעלמא דהוקצה למצותו, ומשו״ה אסור לבזותו. ואילו אליבא דהר״ן בית הכנסת קדוש בקדושה מדרבנן, ולכאורה ר״ל קדושה מעין קדושת בית המקדש.
ועיין ברמב״ם בספר המצוות (מצות ל״ת ס״ה) וז״ל שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל עכ״ל, וכן כתב במשנה תורה במנין המצות ל״ת (ס״ה) וז״ל שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו׳ שנא׳ אבד תאבדון לא תעשון כן לה׳ אלקיכם עכ״ל. וס״ל להרמב״ם שיש חלות קדושה מדאורייתא בבית הכנסת, והרמב״ם מחמיר יותר מהר״ן הסובר שקדושת בית הכנסת הויא רק חלות דין קדושה מדרבנן, ומחמיר יותר מהרמב״ן הסובר שאין בבית הכנסת קדושה כלל אלא חלות שם הקצאה למצוה. ואילו הרמב״ם ס״ל שיש בבית הכנסת חלות קדושה מדאורייתא.
ב.
בדין פדיון ביהכ״נ אליבא דהר״ן
והרמב״ן הקשה על שיטת הר״ן שאם קדושת בית המקדש חלה בבית הכנסת למה יש לו פדיון, הלא הדין הוא שבבית המקדש אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון כי נתקדשו בקדושת הגוף, וה״ה צ״ל בבית הכנסת. ונראה לבאר ע״פ מה דביאר הגר״מ הלוי זצ״ל במחלוקת שבין בעה״מ והרמב״ן (במס׳ ע״ז דף נב: ודף כ״ד בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) באבני המזבח ששקצו אנשי יון לעבודת כוכבים, דאיתא בגמרא דאע״פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ״מ האבנים יצאו לחולין ונאסרו. ופירש בעה״מ שמדובר בפריצי ישראל, ואבני המזבח יצאו לחולין ע״י ישראל דבני מעילה נינהו ומעלו בהם. והקשה על זה בעה״מ וז״ל ואי קשיא לך מ״ש אבני מזבח דנפקו להו לחולין ע״י פריצי ישראל וכלים דאחז לא נפקי לחולין ע״י ישראל, דבני מעילה נינהו, כלי שרת שאני כי ההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכלי שרת כו׳ כיצד היה שותה בכוס של זהב בא חבירו ושתה בה חבירו ושתה כולן מעלו וכו׳ אבל שאר הקדשות כגון אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלים יכולין היו לצאת לחולין ע״י ישראל דבני מעילה נינהו כדאמרינן בעלמא והלא מעל הגזבר, וכיון דמעל נפקו להו לחולין עכ״ל. והשיג עליו הרמב״ן במלחמות ה׳ וז״ל אמר הכותב אין זה נכון דאבני מזבח נמי לא נפקי לחולין דקדושת הגוף נינהו ותנן כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ואין לך כלי שרת גדול מאבני מזבח כו׳ ותניא נמי במס׳ מגילה בתוספתא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון וטעונין גניזה, מדקא תני אין להן פדיון ש״מ קדושת הגוף הן וכ״ש אבני מזבח דהיינו כלי שרת ממש כו׳ עכ״ל.
ובבאור מחלוקתם אמר הגר״מ זצ״לג דהבעה״מ חילק בין אבני מזבח לבין כלי שרת משום דס״ל שכלי שרת קדושים בקדושת הגוף ולכן אינם יוצאים לחולין בין ע״י פדיון ובין ע״י מעילה, ואילו אבני מזבח נתקדשו בקדושת דמים בלבד, אלא שקדושתם איננה קדושת דמים בעלמא כמו שחלה בנכסי בדק הבית, אלא שמהוה חלות קדושת דמים עם קידוש למצותה, כלומר שהאבנים נתייחדו ונתקדשו למצות המזבח ובכך נתקדשו בחלות קדושת דמים למצותה. דהנה כתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ תמורה הי״א) וז״ל המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנא׳ בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים. והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית. כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. והראב״ד השיג עליו וז״ל לא ידעתי מנין לו שהרי כולן מקדשי בדק הבית הם באים כו׳ בדק הבית מה יש בין זה לזה כו׳ קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום א׳ ויש מהם לשני ימים כו׳ דין הוא שלא ישתנו מזה לזה אבל קדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה עכ״ל. נמצא דאליבא דהראב״ד קדושת בדק הבית חלה מדין קדושה דעלמא. ואילו אליבא דהרמב״ם יש קדושת בדק הבית שחלה מדין קידוש למצוה מיוחדת ושאסור לשנותה ממצוה למצוה. וי״ל שהבעל המאור סובר כדעת הרמב״ם דאבני מזבח נתקדשו בקדושת דמים למצוה. ולכן שאני דיניהם במעילה מבפדיון. חילול הקדש במעילה תלוי בחלות שם קדושת דמים, והואיל ואבני מזבח נתקדשו בקדושת דמים יוצאות הן לחולין ע״י מעילה. ברם אינן יוצאות לחולין ע״י פדיון, דמכיון דאבני מזבח נתקדשו למצותן אינן נפדות, כי רק קדושת דמים בלי קידוש למצותה יוצאת לחולין בפדיון, ברם הקדש שקדוש למצוה אין לו פדיון. וכן פסק הרמב״ם בזה כמו הבעה״מ (פ״א מהל׳ בית הבחירה הט״ו ופ״ו מהל׳ מעילה ה״ה) שאבני מזבח אינן נפדות ויוצאות לחולין ע״י מעילה. מאידך הרמב״ן חולק עליהם וסובר שאבני המזבח והיכל נתקדשו בקדושת הגוף ולפיכך אין להם פדיון ואינן יוצאות לחולין במעילה. ולפי״ז נראה שהר״ן סובר שאבני היכל ביהמ״ק נתקדשו בקדושת הגוף ואילו ביהכ״נ נתקדש בקדושת דמים. ומשו״ה אבני היכל אינם נפדין כדין קדושת הגוף ואילו ביהכ״נ נפדה מדין קדושת דמים. ואמנם קדושת ביהכ״נ אינה חלות קדושה בעלמא אלא קדושה למצות עבודת התפלה. ואעפ״כ סובר הר״ן שיש לו פדיון משום שהר״ן חולק על בעה״מ והרמב״ם וסובר שאף קדושת דמים למצותה יוצאת לחולין בפדיון כמו שיוצאת לחולין במעילה, ואילו אבני היכל שאני מכיון שנתקדשו בקדושת הגוף.
ג.
קדושת ביהמ״ק וקדושת בית הכנסת
והנה שתי קדושות חלין בבית המקדש: א) קדושת החפצא של בית המקדש בבנינו; וב) קדושת מקום בית המקדש שנשארת במקומו אפילו אחרי חורבן הבית אליבא דמ״ד קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא שהרמב״ם פסק כוותיה (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ ט״ו - ט״ז). ומסתבר שאפילו אם ננקוט כמו הר״ן שיש לבית הכנסת קדושת בדק הבית מדרבנן היינו רק שבנין בית הכנסת נתקדש, ואפילו הכי קדושת מקום אינה חלה בבית הכנסת, שלא כמו בבית המקדש שאף מקום המקדש נתקדש בחלות קדושת מקום. וההסבר לכך לכאורה יוצא מפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלט״ז) שכתב וז״ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו׳ לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה עכ״ל, לפי הרמב״ם יסוד קדושת מקום שחלה במקדש לעולם ועד הוא בהשראת השכינה. ונראה שיש השראת השכינה בהר הבית ובבית המקדש משום שהקב״ה בחר באותו מקום להיות לו לבית הבחירה והוא המקום הנבחר הכתוב בפרשת ראה (דברים י״ב, ה׳) ״כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה״. וחלות ״בחירה״ קובעת שיש השראת השכינה במקום בית המקדש שאינה בטילה לעולםד. אמנם כל זה אינו שייך בבית הכנסת.
והנה הרמב״ם (פ״ז מהל׳ בית החבירה הל׳ י״ג - כ״ג) מנה עשר קדושות שבארץ ישראל, וז״ל עשר קדושות הן בארץ ישראל וזו למעלה מזו, עיירות המוקפות חומה כו׳ ירושלים כו׳ הר הבית כו׳ החיל כו׳ ההיכל כו׳ בית קדש הקדשים כו׳ עכ״ל. ונראה כי עשר קדושות האלו משתייכות לקדושת בית המקדש כמקום הנבחר, שקדושת בית המקדש שורה בכל מקום שבארץ ישראל ועולה מעלה מעלה עד שמגיעה לקדושה הכי עליונה שבק״ק. ויסוד הנ״ל מדויק ברמב״ם (שם הל׳ י״ב) שכתב וז״ל כל א״י מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים מה שאין מביאין כן משאר הארצות עכ״ל, וצ״ע למה לא כתב הרמב״ם שרק בא״י חייבין להפריש תרומות ומעשרות ולא בשאר הארצות. ונראה לומר דחלין ב׳ קדושות לענין ארץ ישראל: א) קדושת א״י לענין מצוות התלויות בארץ, ב) קדושת א״י מחמת קדושת בית המקדש. ונראה שקדושת ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות מהוה חלות קדושת הארץ נפרדת לגבי מצוות בלי קשר לקדושת בית המקדש, ולפיכך לא נמנית בתוך עשר הקדושות, כי רק קדושת א״י ששייכת לקדושת המקדש נמנית במנין של עשר קדושות. וכל א״י קדושה בקדושת בית המקדש לענין דיני מקדש, וחל בא״י קדושת בית המקדש לענין מצוות העומר שתי הלחם והביכורים, דהויין ממצוות המקדש ונאמר בם דין הבאת מקום שבאין דוקא מארץ ישראל ולא משאר ארצות מכיון שאין לשאר ארצות חלות קדושת בית המקדש כמו שיש לארץ ישראל. ונראה שכל הדינים ומדרגות של קדושת המקום שהוזכרו ברמב״ם חלים מחמת חלות דין בית הבחירה שחל בבית המקדש שבירושלים, ולא בנוב גבעון ושילה. וראייה לכך דקיימא לן שקדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה, דליכא בו דין מחנה ישראל כפי שחל בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים ומוכח שחלות דין קדושת מקום תלוי בחלות בית הבחירה, ופשיטא דליכא חלות קדושת מקום בבית הכנסת דעלמא, דקדושת בית הכנסת חלה רק בבנין עצמוה.
אך כל זה לכאורה נסתר מהרמב״ם שכתב (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז) וז״ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו׳ לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע״פ ששמומין בקדושתן הן עומדים עכ״ל. והנה הרמב״ם הביא את הפסוק ״והשמותי״ ואת דרשת חז״ל שאע״פ ששמומין בקדושתן הן עומדים לענין קדושת מקום בית המקדש, והרי דרשה זו הובאה במשנה במס׳ מגילה (דף כח.) בשם ר׳ יהודה לענין דין בהכ״נ שחרב שאין עושין אותו קפנדריא ונוהגין בו כבוד בחורבנו. ואילולא דברי הרמב״ם היינו מפרשים את יסוד הדין דר״י בבית הכנסת בחורבנו שחייבים לנהוג בו כבוד שהוא משום שפעם במקום ההוא היה בית הכנסת, ולכך חייבים לנהוג בו כבוד אף בחורבנו כדי לא לבזות את בית הכנסת שפעם היה בנוי באותו מקום. אבל אין זה קובע שעדיין יש חלות קדושת בית הכנסת במקומו לאחר חורבנו. אולם אי אפשר לומר הכי בשיטת הרמב״ם, שהרי הביא את דרשת המשנה לענין בית הכנסת בנוגע לקדושת מקום בית המקדש וקבע שאינה בטילה לעולם. ומשמע מכך שסובר שיש קדושת מקום בבית הכנסת כמו בבית המקדש. וכן נמי משמע מלשונו בפרק י״א מהל׳ תפלה (הל׳ י״א) וז״ל בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר והשמותי את מקדשיכם אע״פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם עכ״ל. ומכל זה משמע שלרמב״ם גם קדושת מקום חלה בבית הכנסת. ועוד יש להעיר שלפי הרמב״ם קדושת בית הכנסת דאורייתא היא שהרי הביא את הפסוק של ״והשמותי״ בהלכות תפלה בנוגע לבית הכנסת כמו שהביאו בהלכות בית הבחירה בנוגע לבית המקדש. וכן מוכח מהא דס״ל שאסור לאבד בית כנסת מן התורה וכמו שכתב בספר המצוות (מצות ל״ת ס״ה) וז״ל שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל עכ״ל, וכן כתב במשנה תורה במנין המצות ל״ת (ס״ה) וז״ל שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו׳ שנא׳ אבד תאבדון לא תעשון כן לה׳ אלקיכם עכ״ל. ומוכרח מכל זה דס״ל להרמב״ם שיש חלות קדושה מדאורייתא בבית הכנסת, והרמב״ם מחמיר יותר מהר״ן הסובר שקדושת בית הכנסת הויא רק דין מדרבנן, ומחמיר יותר מהרמב״ן הסובר שאין בבית הכנסת קדושה כלל אלא חלות שם הקצאה למצוה. ואילו הרמב״ם ס״ל שחל בבית הכנסת חלות קדושה מדאורייתא בעצם בנין בית הכנסת וגם במקום בית הכנסת מעין קדושת בית המקדש שבירושלים.
אולם יש להקשות על זה על זה מהגמרא בסוגיין (דף ס״ב: - ס״ג ב) וז״ל אמר רב ביבי אמר רב יהושע בן לוי כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רקק בבת עינו כו׳ אמר רבא רקיקה בבית הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל, מה מנעל בהר הבית אסור בבית הכנסת מותר אף רקיקה בהר הבית הוא דאסור בבית הכנסת שרי וכו׳, אדיליף ממנעל ולהיתר נילף מקפנדריא ולאסור, אלא אמר רבא כי ביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל שרי עכ״ל. ומפורש בגמרא דשאני דיני כבוד ויראת המקום בבית הכנסת מבבית המקדש, ומשום הכי מנעל ורקיקה אסורים בבית המקדש ומותרים בבית הכנסת. ואף הרמב״ם פסק כן בפרק י״א מהל׳ תפלה (הל׳ י׳). ובביאור ההבדל שבין בית המקדש לבין בית הכנסת נ״ל שבבית המקדש החיוב הוא מדין יראה, וכדכתיב ״וממקדשי תיראו״, ואילו בבית הכנסת החיוב הוא מדין כבוד ולא מדין יראה. ומכיון שהחיוב בבית הכנסת הוא רק חיוב כבוד, ושיעור הכבוד הוא ״כביתו״ו, ולכן מותר להכנס לבית הכנסת במנעליו כמו בביתו, ומאידך בהר הבית אסור לו לנעול מנעלים משום חובת יראת המקום. והנה במס׳ מגילה (דף כז.) איתא שבית ה׳ זה ביהמ״ק ובית גדול זה ביהכ״נ שמגדלין בו תפלה. ונראה לפי״ז שחיוב היראה שבבהמ״ק חל משום השכינה השרויה בבית ה׳ וכדאיתא בגמרא ביבמות (ו:) ״לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש״. אדם הנכנס לבית המקדש שהוא בית ה׳ נמצא ״לפני ה׳⁠ ⁠״, והיותו ״לפני ה׳⁠ ⁠״ מחייבתו ביראת המקום. ואילו בבית הכנסת שאיננו בית ה׳ אלא בית גדול לא שריא בו שכינה כבמקדש ובכן הנכנס לבית הכנסת אינו ״לפני ה׳⁠ ⁠״ כבמקדש ומשום הכי אינו חייב ביראת המקום אלא בכבוד בעלמא כמו בביתו. ותמוה דהנה הרמב״ם כתב (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז) שיסוד קדושת מקום של בית המקדש בחורבנו הוא ״מפני השכינה ושכינה אינה בטלה״. וס״ל שקדושת המקום כזו חלה גם בבית הכנסת, ולכן הביא את הפסוק של ״והשמותי את מקדשיכם״, ואת דרשת ״אע״פ שהן שמומין בקדושתן הן עומדין״ בין בנוגע לבית המקדש ובין בנוגע לבית הכנסת. ויוצא איפוא שהרמב״ם סובר שיש השראת השכינה אף בבית הכנסת הדומה להשראת השכינה שבבית המקדש. והנה השראת השכינה שבבית המקדש מחייבת את המצוה של מורא מקדש (כדמשמע מהגמ׳ יבמות ו ב). ויפלא דא״כ אמאי ליכא חיוב מורא בבית הכנסת כמו שיש בבית המקדש ומדוע רק חייבים לכבד בית הכנסת ״כביתו״ ואיננו חייבים לירא מהשכינה ששורה בו כמו שחייבים לירא בבית המקדש.
והנה בגמרא לעיל (דף ו.) מבואר שיש השראת השכינה בבית הכנסת: אמר רבין בר רב אדא א״ר יצחק מנין שהקב״ה מצוי בבית הכנסת שנאמר אלקים נצב בעדת קל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנא׳ אלקים נצב בעדת קל, עכ״ל. ועוד איתא (שם דף ו:): אמר ר׳ יוחנן בשעה שהקב״ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא׳ מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה עכ״ל. וצ״ל דהנפקא מינה בין בית המקדש לבית הכנסת הוא דבבית המקדש השכינה נמצאת בו כל הזמן משום שהוא בית ה׳ כי הוא המקום שבחר בו ה׳ ית׳ לביתו, ואילו בבית הכנסת השכינה באה בשעת התפלה ומצויה שם, אבל איננו ביתו ומקום משכנו תמיד, וכלשון המדוייק שבגמרא: בשעה שהקב״ה ״בא״ בבית הכנסת, ושהקב״ה ״מצוי״ בבית הכנסת, אך אין זה ביתו כמו בית המקדש הנקרא בית ה׳. והכי מדוייק בגמרא מגילה (דף כז.) וז״ל בית ה׳ זה בית המקדש כו׳ ואת כל בית גדול כו׳ מקום שמגדלין בו תפלה עכ״ל. ומבואר דבית הכנסת הוי בית גדול ואפ״ה איננו בית ה׳ כמו בית המקדש. דבית הכנסת הוא בית ששייך לכנסת ישראל שהשכינה באה אליהם, אך איננו בית ה׳.
ולפי זה יתכן ששונה תוקף השראת השכינה שבבית הכנסת מבבית המקדש. כי בבית המקדש שהוא בית ה׳ השכינה שורה בכל תוקפה ומחייבת ביראה. ואילו בבית הכנסת שאיננו בית ה׳ אלא הבית של כנסת ישראל אין השכינה שורה בה כל כך בתוקף ולכן איננה מחייבת ביראה אלא בכבוד. אמנם עכ״ז סובר הרמב״ם שמפני שהשכינה מצויה בבית הכנסת אף מקום בית הכנסת נתקדש בקדושה שאינה בטילה לעולם כמו מקום בית המקדש.
ד.
ביאור דין פדיון ביהכ״נ אליבא דהרמב״ם
ברם אליבא דהרמב״ם הסובר שבית הכנסת נתקדש בקדושה מעין קדושת בית המקדש, עלינו להבין מדוע יש לבית הכסנת פדיון, ומאי שנא מאבני ההיכל והעזרות שנפגמו שאין להן פדיון וכדפסק (פ״א מהל׳ בית הבחירה הט״ו). והרי כבר ביארנו שהרמב״ם סובר שאבני היכל נתקדשו בקדושת דמים למצותה, ומפני כן אינן נפדין. ואף בית הכנסת נתקדש בקדושת דמים למצותו, ולפי״ז צריך להיתו שאינו נפדה, וצ״ע א״כ מדוע יש לבית הכנסת פדיון.
ונראה שחלוקה חלות קדושת הדמים שבבית המקדש מבבית הכנסת. דבקדושת דמים של בית המקדש חל קנין הקדש בגופו של החפצא כדין קדושת דמים דעלמא וכדביאר מרן הגר״ח זצ״לז, ואילו הקדושה שבבית הכנסת נהי דמהוה חלות קדושת דמים, עכ״ז הממון שבבית הכנסת אינו ממון הקדש בקנינו אלא ממון הציבור המשועבד להקדש ולמצותו. ובהתאם לכך יש לבית הכנסת פדיון ולבית המקדש אין פדיון, כי כשיש להקדש קנין ממון בחפצא הדין הוא שהקדש למצותו אינו נפדה. משא״כ בבית הכנסת שאין להקדש קנין ממון בגופו של הבית ומפני כך נפדה ואע״פ שקדוש הוא בקדושה למצותו.
ויתכן להוסיף ביאור ע״פ מה שייסד הגר״מ זצ״לח שיש שני דינים בפדיון הקדשות: דין קנין ודין מתיר. והנה ביאר הגר״ח זצ״ל שדין קדשי בדק הבית חלוק מדין קדשי מזבח שבקדשי בדק הבית חל קנין ממון להקדש, ומאידך בקדשי מזבח הקנין חל להדיוט וכדאיתא בגמרא ב״ק (דף עו.) ״דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן״. ומסתבר שבקדשי בדק הבית הפדיון חל מדין קנין, ואילו בקדשי מזבח הפדיון חל מדין מתיר. והא ראייה שפדיון קדשי מזבח חל מדין מתיר ולא מדין קנין, מדין פסולי המוקדשין שלאחר פדיונן עדיין עושין תמורה (בכורות דף יד:), וחזינן שעצם קדושת הגוף שלהן לא פקעה בפדיון, אלא שאיסורי הקדש שלהן הותרו לאכלן ע״י שחיטה, דאילו היה פדיונם חל מדין קנין בדין היה שקדושתם תפקע לגמרי ולא יעשו תמורה. ובזה נמי מבואר הדין של פדיון בקונמות (נדרים דף לה.) שאינן ממון הקדש ולא שייך שיחול בהם פדיון מדין קנין, אלא שנפדים בפדיון שחל מדין מתיר של איסורי קדש, וקונמות הריהן איסורי קדש לפיכך יש להם פדיוןט.
ולפי זה י״ל דבפדיון הקדש שחל מדין קנין, הפדיון אינו חל בקדושה למצותה, כי קדושה למצוה אינה נתפסת בקנין מהקדש. ומאידך כשחלה קדושה בלי קנין כמו בקדושת המזבח, וחל הפדיון מדין מתיר אף קדושה למצותה הותרה בפדיון, וכדמצינו בקרבנות שנפסלו במום שנפדים, ואע״פ שקדושים למצותן. משום דהפדיון חל מדין מתיר. ובכן י״ל שפדיון ביהכ״נ אינו חל מדין קנין שהרי הוא קנוי להדיוט, ולכן הפדיון חל בו מדין מתיר, ובהתאם לכך יש פדיון בבית הכנסת ואע״פ שקדוש למצותו.
אמנם אמר הגר״מ זצ״ל שכל זה אינו נכון שהרי כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ נדרים הל׳ א׳ - ב׳), וז״ל שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם על חבירו כו׳ ומותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר עכ״ל. הרי שכתב הרמב״ם שדברים שהן בשותפות כל ישראל מותר ליהנות בהם, וכלל בתוכם גם לשכות העזרות והר הבית. ומפורש ברמב״ם שהם ממון דכלל ישראל ואינם ממון הקדש וקנינוי. ולפי זה הדרא קושיין לדוכתא דא״כ מאי שנא בית הכנסת שנפדה מאבני היכל שאינן נפדין.
ויתכן דהנפקא מינה הוא שאבני היכל הריהן ממון דכלל ישראל. וכשהממון שייך לכלל ישראל אין בו קנין לבעלים מיוחדים, וכדחזינן שא״א לאחד לאוסרם בנדר על חבירו. ולכן אינם נפדים ע״י יחידים מכיון דאין להם בעלות לפדותן ולהפקיע את מצותןכ. משא״כ בית הכנסת אינו קנין דכלל ישראל אלא קנין דבני העיר. וממון דבני העיר מהוה חלות ממון דשותפין דלכל יחיד ויחיד יש לו בו קנין דיכול לאוסרו בנדר על חבירו, ומכיון דהוי ממון השותפין וברשותם של אנשי העיר יכולים הם לפדותו ולהתירו ואע״פ שהוא קדוש למצותו. ועל פי זה נמי מבואר החילוק שבין בית הכנסת של כפרים שנפדים לבין בית הכנסת של כרכים שאינם נפדים וכדאיתא ביומא (דף יב.) ובמגילה (דף כו.), דדין הממון שבבית הכנסת של כפרים הוי חלות ממון השותפים, ואילו הקנין בבית הכנסת של כרכים שייך לכלל ישראל שאין בו קנין לכל יחיד אלא חלות דין ממון הציבור שאין לו בעלים מיוחדים. ולפיכך לא חל בו פדיון דאנשים יחידים ואף אינו ״ביתך״ בנוגע למזוזה ולנגעים וכדאיתא שם בגמרא.
ה.
בדין נטיעת עץ בחצר ביהכ״נ
עיין בהגהות רעק״א זצ״ל (או״ח סי׳ ק״נ סעיף א׳) שכתב וז״ל כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ עכו״ם ה״ט) וז״ל הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אע״פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה׳ אלקיך מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלהן כדי שיתקבצו שם העם עכ״ל, וכתב הר״ד ערמאה בפירוש להרמב״ם דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן עכ״ל. ונראה שהאיסור של נטיעת עץ במקדש דין הוא בקדושת מקום המקדש ויראתו, ומזה שהגרעק״א זצ״ל אסר ליטע עץ אצל בית הכנסת משמע שסובר שחלה קדושת מקום בבית הכנסת כמו שחלה בבית המקדש. אמנם מעשה היה בק״ק בריסק בזמן תקופת הרבנות של מרן הגר״ח הלוי זצ״ל בחצר פנוי שלפני אחד מבתי הכנסת שבעיר, שרצו גבאי הקהל לייפות את חצרו בנטיעת אילנות, ותמיד היו רבני העיר אוסרים כרעק״א זצ״ל. והגר״ח זצ״ל התיר להם לנטוע, ואמר הגר״מ זצ״ל שסברת הגר״ח זצ״ל היתה שאין בבית הכנסת קדושת מקום כמו שיש במקדש.
ואחרים טענו דאליבא דהרמב״ם הסובר שאסור להרוס בית הכנסת מן התורה כמו שאסור להרוס בית המקדש, הוא הדין שאסור לנטוע עץ אצל בית הכנסת כמו שאסור לנטוע עץ בבית המקדש. אך נראה שאין הנידון דומה לראייה, כי י״ל שאיסור הריסת בית הכנסת חל מחמת קדושת הבנין של בית הכנסת, ולדעת הרמב״ם בעצם החפצא דבית הכנסת יש קדושה בדומה לבית המקדש. מאידך האיסור דנטיעת עץ חל משום קדושת המקום ויראתו, ובבית הכנסת חסרה קדושת מקום, משום דדוקא החפצא של בית הכנסת קדוש ולא מקומו. ברם כבר הוכחנו דאליבא דהרמב״ם יש קדושת מקום אף בבית הכנסת כמו בבית המקדש אך בלי חיוב יראה, וא״כ יתכן אליביה שנטיעת עץ אפילו בבית הכנסת נמי אסורה.
ונראה שיש צד להתיר נטעית עץ בחצר בית הכנסת כדפסק הגר״ח זצ״ל, שהרי אפילו אם נודה שיש קדושת מקום בבית הכנסת, אמנם כל זה ניתן להאמר בתוך בית הכנסת עצמו במקום שנתקדש בו לתפלה ועבודה, ולכן נתקדש אף בקדושת מקום ואסור לנטוע בתוכו עץ כמו בבית המקדש. מאידך בחצר שלפני בית הכנסת, שאינו מקום תפלה ועבודה, פשיטא שאין בו קדושת מקום בית הכנסת, ולכן בחצר שלפני בית הכנסת ליכא חיוב כבוד כמו שחל בתוך בית הכנסת, כיון שהוא מחוץ לבית הכנסת ואינו קדוש, ולפיכך מותר לנטוע בו עץ כמו הוראת הגר״ח זצ״ל.
ובאמת יש עוד סברא אחרת להתיר, דיעויין בכסף משנה על הרמב״ם (שם בהל׳ ע״ז) שדן בארוכה האם האיסור של נטיעת עץ במקדש חל רק בעזרה וכדפסק הרמב״ם או שנוהג בכל הר הבית. וי״ל שאם האיסור נוהג בכל הר הבית האוסר הוא מקום המקדש, כי מקום המקדש מתחיל עם הר הבית שהוא הר המוריה שנבחר למקום המקדש ולבית הבחירה כלשון הפסוק ״בהר ה׳ יראה״ (בראשית כ״ב, י״ד), וכדאיתא ברמב״ם (פ״א מהל׳ בית הבחירה ה״ג) וז״ל ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה כו׳ עכ״ל. ולפי זה יתכן שאף בית הכנסת אסור משום דנתקדש בקדושת מקום מקדש מעטל. ומאידך אם האיסור חל רק בעזרה וכדפסק הרמב״ם י״ל שהאוסר אינו קדושת בית המקדש בעצמה אלא הנטיעה ״אצל המזבח״, דהיינו בעזרה שהוא מקום המזבח שבבית המקדש, ולפיכך מותר לנטוע בהר הבית מפני שאינו ״אצל המזבח״. ולפי זה מותר לנטוע בבית הכנסת דאע״פ דיתכן שיש קדושת מקום בבית הכנסת מכל מקום קדושתו איננה קדושה הראויה למזבח כמו קדושת בית המקדש. ודוקא כשהמקום קדוש בקדושה הראויה למזבח אסור לנטוע בו עץ דהוה ליה ״אצל המזבח״, ואילו בבית הכנסת מותר לנטוע בו עץ כי אינו מקום הראוי למזבחמ.
ע״כ ענין קדושת ביהכ״נ
א. ועיין במנחת חינוך מצוה רנ״ד אות ז׳.
ב. יל״ע האם קיימת נ״מ בזה״ז בין הרמב״ם לבין הראב״ד במצות מורא מקדש, דלרמב״ם המצוה חלה משום קדושת ביהמ״ק ולראב״ד מצות מורא מקדש חלה משום קדושת בית הבחירה. ויתכן דנ״מ לענין איסור ישיבה בעזרה, דלשיטת הרמב״ם חל איסור זה אף בזה״ז משום דקדושת המקדש קיימת אף בזה״ז ומשו״ה חלה קדושת עזרה וקדושת הר הבית בזה״ז. ואילו לראב״ד יתכן דליכא קדושת עזרה בזה״ז מדליכא חלות קדושת בית המקדש דחלה רק קדושת בית הבחירה, ובקדושת בית הבחירה ליכא חילוק מקומות, ואין נ״מ בין קדושת העזרה לקדושת הר הבית דקדושה אחת הן, וצ״ע.
ג. ועיין בחידושי הגר״מ הלוי (פ״ב מהל׳ מעילה ה״ה, פ״ג שם הי״ב, ופ״ה של הט״ו) וברשימות שיעורים (סוכה עמ׳ רנ״ח ושבועות ח״א עמ׳ נ״ב וח״ב עמ׳ ק״א).
ד. ולפי זה במשכן נמי לא אמרינן קדשה לעתיד לבא כי חסרה בו ״בחירה״ ולא חלה קדושה במקומה. ובאמת כתוב בתהלים (פרק ע״ח פסוק ס׳) ״ויטש משכן שלו אהל שכן באדם״, שהקב״ה נטש את משכן שילה, ומשמע לגמרי, ואין בו קדושת מקום אחרי חורבנו. וע״ע באריכות בחדושי הגר״מ והגרי״ד על עניני קדשים (עמ׳ י״ט - כ״ד).
ה. אמנם קצת קשה שהרי אע״פ שבית המקדש מקדש את א״י בעשר קדושות מ״מ חלות קדושת מקום בית המקדש היתה במקומו אחרי חורבן הבית הראשון ואפילו בלי חלות קדושת ארץ ישראל שנתבטלה בכיבוש נכובדנצר וכדפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז). וחזינן שעשר קדושות שבא״י אינן מעכבות בחלות קדושת ביהמ״ק במקומו, ובכן י״ל דה״ה בביהכ״נ שחלה בו קדושת מקום לכתחילה ואפילו בלי חלות עשר קדושות שבא״י, וצע״ק.
ו. ופעם שאלו את רבינו האם מותר לסומא להכניס כלב לבית הכנסת, ורבינו זצ״ל שאל אז כמה אנשים האם היו נותנים לעיור רשות להכניס את כלבו לבתיהם, וכשכולם ענו שלא היו נותנים לו רשות להכניס את כלבו לבתיהם פסק רבינו זצ״ל שאסור להכניסו גם כן לבית הכנסת משום חיוב הכבוד של ״כביתו״. ומטעם זה אף הורה רבינו זצ״ל לחלוץ המגפיים מעל הנעליים לפני שנכנסים לבית הכנסת שהוא ״כביתו״, כי בבית לא הולכים אנשים במגפיים.
ז. עיין ברשימות שיעורים לבבא קמא (עמ׳ מ״ה - מ״ז ועמ׳ תקל״ח - תק״מ).
ח. ועיין בחדושי הגר״מ הלוי (עמ׳ קי״ט - ק״כ וקכ״ז).
ט. ועיין בשיעורים לשבועות חלק א׳ (דף כב. ד״ה ענין מעילה בקונמות אות ב׳).
י. עיין בשיעורים לשבועות חלק א׳ (דף כב.) ד״ה ענין מעילה בקונמות אות ב׳.
כ. וע״ע בחידושי הגר״מ הלוי (דף קכ״ב וקל״ו).
ל. ולפי זה במחנה לויה שבמדבר לא חל איסור נטיעת עץ שחל רק בהר הבית דהיינו בהר המוריה בלבד משום שהוא חלק מבית המקדש שבירושלים. אלא א״כ נימא שלא יתכן שמחנה לויה יהיה יותר גרוע מבית הכנסת ונימא שחל בו ג״כ קדושת מקום. אך יש לחלק שמשום דבית הכנסת קבוע במקומו, לכן מקומו נתקדש. משא״כ מחנה לויה שלא קבוע שהרי נוסע במסעות שבמדבר. ויתכן דמפני שההלכה היא שבנסיעתן במדבר הריהן בקדושתן כבחנייתן אכן חלה קדושת מקום במחנה לויה, ואכמ״ל.
מ. ולכאורה נפ״מ במנהג להביא עציצים בתוך ביהכ״נ לכבוד חג השבועות (עיין במג״א או״ח סימן תצ״ד ס״ק ה׳), דאם הנטיעות הן בעציץ נקוב יש בזה שאלה של נטיעת עץ בתוך ביהכ״נ, ואכמ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: רקיקה בבית הכנסתשריא [מותרת], מידי דהוה [כמו שזהו] הדין במנעל, מה מנעל אף כי בהר הבית הוא אסור, ומכל מקום בבית הכנסת הוא מותר. אף רקיקה, בהר הבית הוא שאסור, ואולם בבית הכנסת שרי [מותרת].
Rava said: Spitting in a synagogue is permitted, just as in the case of shoes. Just as wearing shoes is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue, so, too, spitting is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue.
רי״ףריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא!

Rav Pappa said to Rava, and some say that Ravina said to Rava, and some say that Rav Adda bar Mattana said to Rava: Instead of deriving this from the case of wearing a shoe, derive it from the case of a shortcut. Just as a shortcut through a synagogue is prohibited, so too is spitting prohibited.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נילף מקפנדריא – לאיסורא דתנן במסכת מגילה (דף כח.) אין עושין בית הכנסת קפנדריא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר מתנא לרבא: אדיליף [עד שאתה לומד] ממנעל, נילף [נלמד] מקפנדריא, וכפי שהיא אסורה בבית הכנסת, כך תהא גם הרקיקה אסורה!
Rav Pappa said to Rava, and some say that Ravina said to Rava, and some say that Rav Adda bar Mattana said to Rava: Instead of deriving this from the case of wearing a shoe, derive it from the case of a shortcut. Just as a shortcut through a synagogue is prohibited, so too is spitting prohibited.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אָמַר לֵיהּ: תַּנָּא יָלֵיף מִמִּנְעָל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִקַּפֶּנְדַּרְיָא?! מַאי הִיא? – דְּתַנְיָא הלֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת לֹא בְּמַקְלוֹ שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא בְּמִנְעָלוֹ שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְלֹא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה קַפֶּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר מִמִּנְעָל. וּמָה מִנְעָל, שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אָמְרָה תּוֹרָה {שמות ג׳:ה׳} שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ״. רְקִיקָה, שֶׁהִיא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

Rava said to him: The tanna derives the prohibition of spitting from the case of a shoe, and you say that it should be derived from the case of a shortcut? The Gemara elaborates: What is this derivation from the case of a shoe? As it was taught in a baraita: One may neither enter the Temple Mount with his staff in his hand, nor with his shoes on his feet, nor with money tied in his cloth and with his money-belt slung behind him, nor should one make it a shortcut. All the more so, spitting is prohibited a fortiori from the halakha with regard to wearing a shoe. Just as with regard to a shoe, which is generally not considered contemptuous, the Torah said: “Put off your shoes from off your feet, for the place upon which you stand is holy ground” (Exodus 3:5), all the more so spitting, which is considered contemptuous, should be prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פנדה
פנדהא(ברכות סב:) ובפונדתו מפשלת לאחוריו (שבת קיג. פסחים יא.) רבי יהודה אמר כורך עליו פונדא או פסיקיא (שבת קב) אונקלי ופונדא (נדרים נה) הנודר מן הכסות אסור בפונדא ובפסיקיא (כלים פכ״ט) הפונדא והמעפורת (שבת כו) מי לא תנן (זבין פרק ז) זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין או על חמשה פונדאות (שבת עא) באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו (גמרא) המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה חייב. פי׳ פונדא ממש בלעז והוא ענין פסקיא של עור שהוא תרגום חגורה (א״ב פי׳ בל׳ רומי כיס ושק מוכן למעות עשוי כרשת):
ערך ספד
ספדב(תענית טו:) כל הכתוב במגילת תענית די לא למיספד (יבמות עח:) אמר דוד שאול נפקו ליה י״ב חדש ולאו דרכיה למיספדיה (ברכות סב) כשם שנפרעין מן המת כך נפרעין מן הסופדנין ומן העונה אחריהן פי׳ כשם שנפרעין מן המת אם הוא חוטא כך נפרעין מן הסופדנין שאומרים עליו שהיא צדיק:
ערך קבל
קבלג(ברכות סב) אנא קבלא (גמ׳) מאי היא קבלא דבית הכסא צניעותא ושתיקותא פי׳ אם אדם צנוע ושותק בבית הכסא היא קמיעתו שיצילנו מהמזיקין קבלא דייסורי שתיקותא ומבעי רחמי כלומר מי שמיוסר קמיעתו המצילתו מאותן הייסורין לשתוק ולהתפלל:
א. [געלד זאקע.]
ב. [קלאגען.]
ג. [לעהרע.]
תנא יליף – רקיקה ממנעל.
פונדתו – אזור חלול שנותנין בו מעות.
ק״ו ומה שק כו׳ לפני ממ״ה לא כ״ש כו׳. ומהאי ק״ו אין להתפלל בשק דלפני ב״ו כך לפני ממ״ה לא כל שכן והכא נמי אמרינן אפילו בתפלה דבעי אדם לציין נפשיה כדמצלי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבא: התנא הלא יליף [לומד] איסור הרקיקה ממנעל, ואת אמרת [ואתה אומר] כי יש ללמוד זאת מקפנדריא?! ומבררים: מאי [מה] היא אותו לימוד מקפנדריא? — דתניא כן שנינו בברייתא] לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו, ולא במעות הצרורים לו בסדינו, ובפונדתו מופשלת לאחוריו, ולא יעשנה קפנדריא. ורקיקה מקל וחומר ממנעל. שכן, מה מנעל, שאין בו דרך בזיון בדרך כלל, בכל זאת אמרה תורה ״של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא״ (שמות ג, ה). רקיקה, שהיא דרך בזיון, לא כל שכן שיש לאוסרה.
Rava said to him: The tanna derives the prohibition of spitting from the case of a shoe, and you say that it should be derived from the case of a shortcut? The Gemara elaborates: What is this derivation from the case of a shoe? As it was taught in a baraita: One may neither enter the Temple Mount with his staff in his hand, nor with his shoes on his feet, nor with money tied in his cloth and with his money-belt slung behind him, nor should one make it a shortcut. All the more so, spitting is prohibited a fortiori from the halakha with regard to wearing a shoe. Just as with regard to a shoe, which is generally not considered contemptuous, the Torah said: “Put off your shoes from off your feet, for the place upon which you stand is holy ground” (Exodus 3:5), all the more so spitting, which is considered contemptuous, should be prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: {אסתר ד׳:ב׳} ״כִּי אֵין לָבֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה שַׂק, שֶׁאֵינוֹ מָאוּס לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ רְקִיקָה, שֶׁהִיא מְאוּסָה לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

Rabbi Yosei bar Yehuda, says: This a fortiori inference is unnecessary. It could be otherwise derived. It says: “For none may enter within the king’s gate clothed with sackcloth” (Esther 4:2). This matter can be inferred a fortiori: Just as sackcloth, which is generally not considered repulsive before one who is flesh and blood, is forbidden within the king’s gate, all the more so spitting, which is repulsive, should be forbidden before the King of Kings.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אינו צריך לקל וחומר זה, ויש ללמוד זאת באופן אחר: הרי הוא אומר בכתוב: ״כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק״ (אסתר ד, ב). והלא דברים קל וחומר: ומה שק, שאינו מאוס לפני בשר ודם כרגיל, כך נאמר בו. הרקיקה, שהיא מאוסה לפני מלך מלכי המלכיםלא כל שכן שהיא בזיון לפני הקדוש ברוך הוא.
Rabbi Yosei bar Yehuda, says: This a fortiori inference is unnecessary. It could be otherwise derived. It says: “For none may enter within the king’s gate clothed with sackcloth” (Esther 4:2). This matter can be inferred a fortiori: Just as sackcloth, which is generally not considered repulsive before one who is flesh and blood, is forbidden within the king’s gate, all the more so spitting, which is repulsive, should be forbidden before the King of Kings.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָאָמֵינָא: נֵימָא הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא,

The one who challenged him, Rav Pappa or Ravina, said to Rava: I intended to say the following: Let us say, be stringent here, with regard to the Temple Mount, and be stringent here, with regard to the synagogue,
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] המקשה לרבא: אנא הכי קאמינא [אני כך אמרתי], כך התכוונתי לומר: נימא הכא לחומרא והכא לחומרא [נאמר כאן להחמיר וכאן להחמיר],
The one who challenged him, Rav Pappa or Ravina, said to Rava: I intended to say the following: Let us say, be stringent here, with regard to the Temple Mount, and be stringent here, with regard to the synagogue,
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות סב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות סב:, רי"ף ברכות סב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות סב:, רש"י ברכות סב:, ספר הנר ברכות סב: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות סב: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות סב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות סב:, ריטב"א ברכות סב:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות סב:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות סב:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות סב:, גליון הש"ס לרע"א ברכות סב:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות סב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות סב:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות סב:, אסופת מאמרים ברכות סב:

Berakhot 62b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 62b, Rif by Bavli Berakhot 62b, Collected from HeArukh Berakhot 62b, Rashi Berakhot 62b, Sefer HaNer Berakhot 62b, Raah Berakhot 62b, Meiri Berakhot 62b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 62b, Ritva Berakhot 62b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 62b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 62b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 62b, Gilyon HaShas Berakhot 62b, Reshimot Shiurim Berakhot 62b, Beirur Halakhah Berakhot 62b, Steinsaltz Commentary Berakhot 62b, Collected Articles Berakhot 62b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144