ונראה דאף להראב״ד דקיי״ל דלא קידשה לעתיד לבוא מכל מקום חלה חלות קדושת בית הבחירה לעולם, שהר הבית הוא המקום שנבחר לעולמי עולמים דכתיב ״זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה״, ומשום הכי חלה מצות מורא מקדש ואיסור רקיקה אף בזמן הזהא.
ולפי זה י״ל, דמשום הכי השמיט הרמב״ם את הפסוק ד״והיה עיני ולבי שם כל הימים״, דלשיטת הרמב״ם אף קדושת המקדש קיימת בזמן הזה, וכמו שפסק (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ ט״ז) דשכינה אינה בטלה לעולם דכתיב והשימותי את מקדשיכם אע״פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. ואילו הפסוק ד״והיה עיני ולבי שם כל הימים״ קובע דחלה חלות שם מקום הנבחר ובית הבחירה לעולם, ומשום הכי השמיט הרמב״ם פסוק זהב.
גמ׳. וז״ל אמר רבא רקיקה בבית הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל וכו׳ אדיליף ממנעל ניליף מקפנדריא וכו׳ אלא אמר רבא כי ביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד איניש ארקיקה ומנעל לא קפיד איניש אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל שרי עכ״ל.
בענין קדושת ביהכ״נ
א.
ביסוד גדר דין קדושת ביהכ״נ
בנוגע לדין קדושת בית הכנסת נחלקו הראשונים דכתב הר״ן בפ״ג למס׳ מגילה (דף ח. בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) וז״ל הקשה הרמב״ן כו׳ כיון שמעתין מוכחא דבית הכנסת יש בו קדושה כו׳ היאך נמכר והא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פירקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון, ותו כי מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתן. ותירץ ז״ל דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן. ובזמן מצוה יש להם קדושה של כבוד, כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואמרינן נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה כו׳, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו, הלכך כשמכרוהו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן וכו׳. ואין דבריו ברורים אצלי דאי משום בזויי מצוה כו׳, בדמים שלא היו מצוה מעולם מאי בזוי מצוה איכא כו׳ לפיכך נ״ל דבית הכנסת ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו עליו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר א״א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו, מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, ועוד דהויא לה קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה כו׳ הלכך בין שמכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתיה גבייהו, אלא דז׳ טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקיעיה ההיא קדושת דמים אע״ג דאיקלישא אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע קדושת בית הכנסת להפקיע בכדי כו׳ עכ״ל. ומבואר שהרמב״ן והר״ן נחלקו ביסוד דין קדושת בית הכנסת, דאליבא דהרמב״ן קדושת בית הכנסת חלה מדין חפצא של מצוה, דאיתקצאי הוא למצותו כמו חפצא של מצוה דעלמא דהוקצה למצותו, ומשו״ה אסור לבזותו. ואילו אליבא דהר״ן בית הכנסת קדוש בקדושה מדרבנן, ולכאורה ר״ל קדושה מעין קדושת בית המקדש.
ועיין ברמב״ם בספר המצוות (מצות ל״ת ס״ה) וז״ל שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל עכ״ל, וכן כתב במשנה תורה במנין המצות ל״ת (ס״ה) וז״ל שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו׳ שנא׳ אבד תאבדון לא תעשון כן לה׳ אלקיכם עכ״ל. וס״ל להרמב״ם שיש חלות קדושה מדאורייתא בבית הכנסת, והרמב״ם מחמיר יותר מהר״ן הסובר שקדושת בית הכנסת הויא רק חלות דין קדושה מדרבנן, ומחמיר יותר מהרמב״ן הסובר שאין בבית הכנסת קדושה כלל אלא חלות שם הקצאה למצוה. ואילו הרמב״ם ס״ל שיש בבית הכנסת חלות קדושה מדאורייתא.
ב.
בדין פדיון ביהכ״נ אליבא דהר״ן
והרמב״ן הקשה על שיטת הר״ן שאם קדושת בית המקדש חלה בבית הכנסת למה יש לו פדיון, הלא הדין הוא שבבית המקדש אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון כי נתקדשו בקדושת הגוף, וה״ה צ״ל בבית הכנסת. ונראה לבאר ע״פ מה דביאר הגר״מ הלוי זצ״ל במחלוקת שבין בעה״מ והרמב״ן (במס׳ ע״ז דף נב: ודף כ״ד בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) באבני המזבח ששקצו אנשי יון לעבודת כוכבים, דאיתא בגמרא דאע״פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ״מ האבנים יצאו לחולין ונאסרו. ופירש בעה״מ שמדובר בפריצי ישראל, ואבני המזבח יצאו לחולין ע״י ישראל דבני מעילה נינהו ומעלו בהם. והקשה על זה בעה״מ וז״ל ואי קשיא לך מ״ש אבני מזבח דנפקו להו לחולין ע״י פריצי ישראל וכלים דאחז לא נפקי לחולין ע״י ישראל, דבני מעילה נינהו, כלי שרת שאני כי ההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכלי שרת כו׳ כיצד היה שותה בכוס של זהב בא חבירו ושתה בה חבירו ושתה כולן מעלו וכו׳ אבל שאר הקדשות כגון אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלים יכולין היו לצאת לחולין ע״י ישראל דבני מעילה נינהו כדאמרינן בעלמא והלא מעל הגזבר, וכיון דמעל נפקו להו לחולין עכ״ל. והשיג עליו הרמב״ן במלחמות ה׳ וז״ל אמר הכותב אין זה נכון דאבני מזבח נמי לא נפקי לחולין דקדושת הגוף נינהו ותנן כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ואין לך כלי שרת גדול מאבני מזבח כו׳ ותניא נמי במס׳ מגילה בתוספתא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון וטעונין גניזה, מדקא תני אין להן פדיון ש״מ קדושת הגוף הן וכ״ש אבני מזבח דהיינו כלי שרת ממש כו׳ עכ״ל.
ובבאור מחלוקתם אמר הגר״מ זצ״לג דהבעה״מ חילק בין אבני מזבח לבין כלי שרת משום דס״ל שכלי שרת קדושים בקדושת הגוף ולכן אינם יוצאים לחולין בין ע״י פדיון ובין ע״י מעילה, ואילו אבני מזבח נתקדשו בקדושת דמים בלבד, אלא שקדושתם איננה קדושת דמים בעלמא כמו שחלה בנכסי בדק הבית, אלא שמהוה חלות קדושת דמים עם קידוש למצותה, כלומר שהאבנים נתייחדו ונתקדשו למצות המזבח ובכך נתקדשו בחלות קדושת דמים למצותה. דהנה כתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ תמורה הי״א) וז״ל המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנא׳ בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים. והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית. כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. והראב״ד השיג עליו וז״ל לא ידעתי מנין לו שהרי כולן מקדשי בדק הבית הם באים כו׳ בדק הבית מה יש בין זה לזה כו׳ קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום א׳ ויש מהם לשני ימים כו׳ דין הוא שלא ישתנו מזה לזה אבל קדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה עכ״ל. נמצא דאליבא דהראב״ד קדושת בדק הבית חלה מדין קדושה דעלמא. ואילו אליבא דהרמב״ם יש קדושת בדק הבית שחלה מדין קידוש למצוה מיוחדת ושאסור לשנותה ממצוה למצוה. וי״ל שהבעל המאור סובר כדעת הרמב״ם דאבני מזבח נתקדשו בקדושת דמים למצוה. ולכן שאני דיניהם במעילה מבפדיון. חילול הקדש במעילה תלוי בחלות שם קדושת דמים, והואיל ואבני מזבח נתקדשו בקדושת דמים יוצאות הן לחולין ע״י מעילה. ברם אינן יוצאות לחולין ע״י פדיון, דמכיון דאבני מזבח נתקדשו למצותן אינן נפדות, כי רק קדושת דמים בלי קידוש למצותה יוצאת לחולין בפדיון, ברם הקדש שקדוש למצוה אין לו פדיון. וכן פסק הרמב״ם בזה כמו הבעה״מ (פ״א מהל׳ בית הבחירה הט״ו ופ״ו מהל׳ מעילה ה״ה) שאבני מזבח אינן נפדות ויוצאות לחולין ע״י מעילה. מאידך הרמב״ן חולק עליהם וסובר שאבני המזבח והיכל נתקדשו בקדושת הגוף ולפיכך אין להם פדיון ואינן יוצאות לחולין במעילה. ולפי״ז נראה שהר״ן סובר שאבני היכל ביהמ״ק נתקדשו בקדושת הגוף ואילו ביהכ״נ נתקדש בקדושת דמים. ומשו״ה אבני היכל אינם נפדין כדין קדושת הגוף ואילו ביהכ״נ נפדה מדין קדושת דמים. ואמנם קדושת ביהכ״נ אינה חלות קדושה בעלמא אלא קדושה למצות עבודת התפלה. ואעפ״כ סובר הר״ן שיש לו פדיון משום שהר״ן חולק על בעה״מ והרמב״ם וסובר שאף קדושת דמים למצותה יוצאת לחולין בפדיון כמו שיוצאת לחולין במעילה, ואילו אבני היכל שאני מכיון שנתקדשו בקדושת הגוף.
ג.
קדושת ביהמ״ק וקדושת בית הכנסת
והנה שתי קדושות חלין בבית המקדש: א) קדושת החפצא של בית המקדש בבנינו; וב) קדושת מקום בית המקדש שנשארת במקומו אפילו אחרי חורבן הבית אליבא דמ״ד קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא שהרמב״ם פסק כוותיה (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ ט״ו - ט״ז). ומסתבר שאפילו אם ננקוט כמו הר״ן שיש לבית הכנסת קדושת בדק הבית מדרבנן היינו רק שבנין בית הכנסת נתקדש, ואפילו הכי קדושת מקום אינה חלה בבית הכנסת, שלא כמו בבית המקדש שאף מקום המקדש נתקדש בחלות קדושת מקום. וההסבר לכך לכאורה יוצא מפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלט״ז) שכתב וז״ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו׳ לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה עכ״ל, לפי הרמב״ם יסוד קדושת מקום שחלה במקדש לעולם ועד הוא בהשראת השכינה. ונראה שיש השראת השכינה בהר הבית ובבית המקדש משום שהקב״ה בחר באותו מקום להיות לו לבית הבחירה והוא המקום הנבחר הכתוב בפרשת ראה
(דברים י״ב, ה׳) ״כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה״. וחלות ״בחירה״ קובעת שיש השראת השכינה במקום בית המקדש שאינה בטילה לעולם
ד. אמנם כל זה אינו שייך בבית הכנסת.
והנה הרמב״ם (פ״ז מהל׳ בית החבירה הל׳ י״ג - כ״ג) מנה עשר קדושות שבארץ ישראל, וז״ל עשר קדושות הן בארץ ישראל וזו למעלה מזו, עיירות המוקפות חומה כו׳ ירושלים כו׳ הר הבית כו׳ החיל כו׳ ההיכל כו׳ בית קדש הקדשים כו׳ עכ״ל. ונראה כי עשר קדושות האלו משתייכות לקדושת בית המקדש כמקום הנבחר, שקדושת בית המקדש שורה בכל מקום שבארץ ישראל ועולה מעלה מעלה עד שמגיעה לקדושה הכי עליונה שבק״ק. ויסוד הנ״ל מדויק ברמב״ם (שם הל׳ י״ב) שכתב וז״ל כל א״י מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים מה שאין מביאין כן משאר הארצות עכ״ל, וצ״ע למה לא כתב הרמב״ם שרק בא״י חייבין להפריש תרומות ומעשרות ולא בשאר הארצות. ונראה לומר דחלין ב׳ קדושות לענין ארץ ישראל: א) קדושת א״י לענין מצוות התלויות בארץ, ב) קדושת א״י מחמת קדושת בית המקדש. ונראה שקדושת ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות מהוה חלות קדושת הארץ נפרדת לגבי מצוות בלי קשר לקדושת בית המקדש, ולפיכך לא נמנית בתוך עשר הקדושות, כי רק קדושת א״י ששייכת לקדושת המקדש נמנית במנין של עשר קדושות. וכל א״י קדושה בקדושת בית המקדש לענין דיני מקדש, וחל בא״י קדושת בית המקדש לענין מצוות העומר שתי הלחם והביכורים, דהויין ממצוות המקדש ונאמר בם דין הבאת מקום שבאין דוקא מארץ ישראל ולא משאר ארצות מכיון שאין לשאר ארצות חלות קדושת בית המקדש כמו שיש לארץ ישראל. ונראה שכל הדינים ומדרגות של קדושת המקום שהוזכרו ברמב״ם חלים מחמת חלות דין בית הבחירה שחל בבית המקדש שבירושלים, ולא בנוב גבעון ושילה. וראייה לכך דקיימא לן שקדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה, דליכא בו דין מחנה ישראל כפי שחל בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים ומוכח שחלות דין קדושת מקום תלוי בחלות בית הבחירה, ופשיטא דליכא חלות קדושת מקום בבית הכנסת דעלמא, דקדושת בית הכנסת חלה רק בבנין עצמוה.
אך כל זה לכאורה נסתר מהרמב״ם שכתב (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז) וז״ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו׳ לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע״פ ששמומין בקדושתן הן עומדים עכ״ל. והנה הרמב״ם הביא את הפסוק ״והשמותי״ ואת דרשת חז״ל שאע״פ ששמומין בקדושתן הן עומדים לענין קדושת מקום בית המקדש, והרי דרשה זו הובאה במשנה במס׳ מגילה (דף כח.) בשם ר׳ יהודה לענין דין בהכ״נ שחרב שאין עושין אותו קפנדריא ונוהגין בו כבוד בחורבנו. ואילולא דברי הרמב״ם היינו מפרשים את יסוד הדין דר״י בבית הכנסת בחורבנו שחייבים לנהוג בו כבוד שהוא משום שפעם במקום ההוא היה בית הכנסת, ולכך חייבים לנהוג בו כבוד אף בחורבנו כדי לא לבזות את בית הכנסת שפעם היה בנוי באותו מקום. אבל אין זה קובע שעדיין יש חלות קדושת בית הכנסת במקומו לאחר חורבנו. אולם אי אפשר לומר הכי בשיטת הרמב״ם, שהרי הביא את דרשת המשנה לענין בית הכנסת בנוגע לקדושת מקום בית המקדש וקבע שאינה בטילה לעולם. ומשמע מכך שסובר שיש קדושת מקום בבית הכנסת כמו בבית המקדש. וכן נמי משמע מלשונו בפרק י״א מהל׳ תפלה (הל׳ י״א) וז״ל בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר והשמותי את מקדשיכם אע״פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם עכ״ל. ומכל זה משמע שלרמב״ם גם קדושת מקום חלה בבית הכנסת. ועוד יש להעיר שלפי הרמב״ם קדושת בית הכנסת דאורייתא היא שהרי הביא את הפסוק של ״והשמותי״ בהלכות תפלה בנוגע לבית הכנסת כמו שהביאו בהלכות בית הבחירה בנוגע לבית המקדש. וכן מוכח מהא דס״ל שאסור לאבד בית כנסת מן התורה וכמו שכתב בספר המצוות (מצות ל״ת ס״ה) וז״ל שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל עכ״ל, וכן כתב במשנה תורה במנין המצות ל״ת (ס״ה) וז״ל שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו׳ שנא׳ אבד תאבדון לא תעשון כן לה׳ אלקיכם עכ״ל. ומוכרח מכל זה דס״ל להרמב״ם שיש חלות קדושה מדאורייתא בבית הכנסת, והרמב״ם מחמיר יותר מהר״ן הסובר שקדושת בית הכנסת הויא רק דין מדרבנן, ומחמיר יותר מהרמב״ן הסובר שאין בבית הכנסת קדושה כלל אלא חלות שם הקצאה למצוה. ואילו הרמב״ם ס״ל שחל בבית הכנסת חלות קדושה מדאורייתא בעצם בנין בית הכנסת וגם במקום בית הכנסת מעין קדושת בית המקדש שבירושלים.
אולם יש להקשות על זה על זה מהגמרא בסוגיין (דף ס״ב: - ס״ג ב) וז״ל אמר רב ביבי אמר רב יהושע בן לוי כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רקק בבת עינו כו׳ אמר רבא רקיקה בבית הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל, מה מנעל בהר הבית אסור בבית הכנסת מותר אף רקיקה בהר הבית הוא דאסור בבית הכנסת שרי וכו׳, אדיליף ממנעל ולהיתר נילף מקפנדריא ולאסור, אלא אמר רבא כי ביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור רקיקה ומנעל שרי עכ״ל. ומפורש בגמרא דשאני דיני כבוד ויראת המקום בבית הכנסת מבבית המקדש, ומשום הכי מנעל ורקיקה אסורים בבית המקדש ומותרים בבית הכנסת. ואף הרמב״ם פסק כן בפרק י״א מהל׳ תפלה (הל׳ י׳). ובביאור ההבדל שבין בית המקדש לבין בית הכנסת נ״ל שבבית המקדש החיוב הוא מדין יראה, וכדכתיב ״וממקדשי תיראו״, ואילו בבית הכנסת החיוב הוא מדין כבוד ולא מדין יראה. ומכיון שהחיוב בבית הכנסת הוא רק חיוב כבוד, ושיעור הכבוד הוא ״כביתו״
ו, ולכן מותר להכנס לבית הכנסת במנעליו כמו בביתו, ומאידך בהר הבית אסור לו לנעול מנעלים משום חובת יראת המקום. והנה במס׳ מגילה
(דף כז.) איתא שבית ה׳ זה ביהמ״ק ובית גדול זה ביהכ״נ שמגדלין בו תפלה. ונראה לפי״ז שחיוב היראה שבבהמ״ק חל משום השכינה השרויה בבית ה׳ וכדאיתא בגמרא ביבמות
(ו:) ״לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש״. אדם הנכנס לבית המקדש שהוא בית ה׳ נמצא ״לפני ה׳ ״, והיותו ״לפני ה׳ ״ מחייבתו ביראת המקום. ואילו בבית הכנסת שאיננו בית ה׳ אלא בית גדול לא שריא בו שכינה כבמקדש ובכן הנכנס לבית הכנסת אינו ״לפני ה׳ ״ כבמקדש ומשום הכי אינו חייב ביראת המקום אלא בכבוד בעלמא כמו בביתו. ותמוה דהנה הרמב״ם כתב (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז) שיסוד קדושת מקום של בית המקדש בחורבנו הוא ״מפני השכינה ושכינה אינה בטלה״. וס״ל שקדושת המקום כזו חלה גם בבית הכנסת, ולכן הביא את הפסוק של ״והשמותי את מקדשיכם״, ואת דרשת ״אע״פ שהן שמומין בקדושתן הן עומדין״ בין בנוגע לבית המקדש ובין בנוגע לבית הכנסת. ויוצא איפוא שהרמב״ם סובר שיש השראת השכינה אף בבית הכנסת הדומה להשראת השכינה שבבית המקדש. והנה השראת השכינה שבבית המקדש מחייבת את המצוה של מורא מקדש (כדמשמע מהגמ׳
יבמות ו ב). ויפלא דא״כ אמאי ליכא חיוב מורא בבית הכנסת כמו שיש בבית המקדש ומדוע רק חייבים לכבד בית הכנסת ״כביתו״ ואיננו חייבים לירא מהשכינה ששורה בו כמו שחייבים לירא בבית המקדש.
והנה בגמרא לעיל
(דף ו.) מבואר שיש השראת השכינה בבית הכנסת: אמר רבין בר רב אדא א״ר יצחק מנין שהקב״ה מצוי בבית הכנסת שנאמר אלקים נצב בעדת קל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנא׳ אלקים נצב בעדת קל, עכ״ל. ועוד איתא (שם דף ו:): אמר ר׳ יוחנן בשעה שהקב״ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא׳ מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה עכ״ל. וצ״ל דהנפקא מינה בין בית המקדש לבית הכנסת הוא דבבית המקדש השכינה נמצאת בו כל הזמן משום שהוא בית ה׳ כי הוא המקום שבחר בו ה׳ ית׳ לביתו, ואילו בבית הכנסת השכינה באה בשעת התפלה ומצויה שם, אבל איננו ביתו ומקום משכנו תמיד, וכלשון המדוייק שבגמרא: בשעה שהקב״ה ״בא״ בבית הכנסת, ושהקב״ה ״מצוי״ בבית הכנסת, אך אין זה ביתו כמו בית המקדש הנקרא בית ה׳. והכי מדוייק בגמרא מגילה
(דף כז.) וז״ל בית ה׳ זה בית המקדש כו׳ ואת כל בית גדול כו׳ מקום שמגדלין בו תפלה עכ״ל. ומבואר דבית הכנסת הוי בית גדול ואפ״ה איננו בית ה׳ כמו בית המקדש. דבית הכנסת הוא בית ששייך לכנסת ישראל שהשכינה באה אליהם, אך איננו בית ה׳.
ולפי זה יתכן ששונה תוקף השראת השכינה שבבית הכנסת מבבית המקדש. כי בבית המקדש שהוא בית ה׳ השכינה שורה בכל תוקפה ומחייבת ביראה. ואילו בבית הכנסת שאיננו בית ה׳ אלא הבית של כנסת ישראל אין השכינה שורה בה כל כך בתוקף ולכן איננה מחייבת ביראה אלא בכבוד. אמנם עכ״ז סובר הרמב״ם שמפני שהשכינה מצויה בבית הכנסת אף מקום בית הכנסת נתקדש בקדושה שאינה בטילה לעולם כמו מקום בית המקדש.
ד.
ביאור דין פדיון ביהכ״נ אליבא דהרמב״ם
ברם אליבא דהרמב״ם הסובר שבית הכנסת נתקדש בקדושה מעין קדושת בית המקדש, עלינו להבין מדוע יש לבית הכסנת פדיון, ומאי שנא מאבני ההיכל והעזרות שנפגמו שאין להן פדיון וכדפסק (פ״א מהל׳ בית הבחירה הט״ו). והרי כבר ביארנו שהרמב״ם סובר שאבני היכל נתקדשו בקדושת דמים למצותה, ומפני כן אינן נפדין. ואף בית הכנסת נתקדש בקדושת דמים למצותו, ולפי״ז צריך להיתו שאינו נפדה, וצ״ע א״כ מדוע יש לבית הכנסת פדיון.
ונראה שחלוקה חלות קדושת הדמים שבבית המקדש מבבית הכנסת. דבקדושת דמים של בית המקדש חל קנין הקדש בגופו של החפצא כדין קדושת דמים דעלמא וכדביאר מרן הגר״ח זצ״לז, ואילו הקדושה שבבית הכנסת נהי דמהוה חלות קדושת דמים, עכ״ז הממון שבבית הכנסת אינו ממון הקדש בקנינו אלא ממון הציבור המשועבד להקדש ולמצותו. ובהתאם לכך יש לבית הכנסת פדיון ולבית המקדש אין פדיון, כי כשיש להקדש קנין ממון בחפצא הדין הוא שהקדש למצותו אינו נפדה. משא״כ בבית הכנסת שאין להקדש קנין ממון בגופו של הבית ומפני כך נפדה ואע״פ שקדוש הוא בקדושה למצותו.
ויתכן להוסיף ביאור ע״פ מה שייסד הגר״מ זצ״ל
ח שיש שני דינים בפדיון הקדשות: דין קנין ודין מתיר. והנה ביאר הגר״ח זצ״ל שדין קדשי בדק הבית חלוק מדין קדשי מזבח שבקדשי בדק הבית חל קנין ממון להקדש, ומאידך בקדשי מזבח הקנין חל להדיוט וכדאיתא בגמרא ב״ק
(דף עו.) ״דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן״. ומסתבר שבקדשי בדק הבית הפדיון חל מדין קנין, ואילו בקדשי מזבח הפדיון חל מדין מתיר. והא ראייה שפדיון קדשי מזבח חל מדין מתיר ולא מדין קנין, מדין פסולי המוקדשין שלאחר פדיונן עדיין עושין תמורה
(בכורות דף יד:), וחזינן שעצם קדושת הגוף שלהן לא פקעה בפדיון, אלא שאיסורי הקדש שלהן הותרו לאכלן ע״י שחיטה, דאילו היה פדיונם חל מדין קנין בדין היה שקדושתם תפקע לגמרי ולא יעשו תמורה. ובזה נמי מבואר הדין של פדיון בקונמות
(נדרים דף לה.) שאינן ממון הקדש ולא שייך שיחול בהם פדיון מדין קנין, אלא שנפדים בפדיון שחל מדין מתיר של איסורי קדש, וקונמות הריהן איסורי קדש לפיכך יש להם פדיון
ט.
ולפי זה י״ל דבפדיון הקדש שחל מדין קנין, הפדיון אינו חל בקדושה למצותה, כי קדושה למצוה אינה נתפסת בקנין מהקדש. ומאידך כשחלה קדושה בלי קנין כמו בקדושת המזבח, וחל הפדיון מדין מתיר אף קדושה למצותה הותרה בפדיון, וכדמצינו בקרבנות שנפסלו במום שנפדים, ואע״פ שקדושים למצותן. משום דהפדיון חל מדין מתיר. ובכן י״ל שפדיון ביהכ״נ אינו חל מדין קנין שהרי הוא קנוי להדיוט, ולכן הפדיון חל בו מדין מתיר, ובהתאם לכך יש פדיון בבית הכנסת ואע״פ שקדוש למצותו.
אמנם אמר הגר״מ זצ״ל שכל זה אינו נכון שהרי כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ נדרים הל׳ א׳ - ב׳), וז״ל שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם על חבירו כו׳ ומותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר עכ״ל. הרי שכתב הרמב״ם שדברים שהן בשותפות כל ישראל מותר ליהנות בהם, וכלל בתוכם גם לשכות העזרות והר הבית. ומפורש ברמב״ם שהם ממון דכלל ישראל ואינם ממון הקדש וקנינוי. ולפי זה הדרא קושיין לדוכתא דא״כ מאי שנא בית הכנסת שנפדה מאבני היכל שאינן נפדין.
ויתכן דהנפקא מינה הוא שאבני היכל הריהן ממון דכלל ישראל. וכשהממון שייך לכלל ישראל אין בו קנין לבעלים מיוחדים, וכדחזינן שא״א לאחד לאוסרם בנדר על חבירו. ולכן אינם נפדים ע״י יחידים מכיון דאין להם בעלות לפדותן ולהפקיע את מצותן
כ. משא״כ בית הכנסת אינו קנין דכלל ישראל אלא קנין דבני העיר. וממון דבני העיר מהוה חלות ממון דשותפין דלכל יחיד ויחיד יש לו בו קנין דיכול לאוסרו בנדר על חבירו, ומכיון דהוי ממון השותפין וברשותם של אנשי העיר יכולים הם לפדותו ולהתירו ואע״פ שהוא קדוש למצותו. ועל פי זה נמי מבואר החילוק שבין בית הכנסת של כפרים שנפדים לבין בית הכנסת של כרכים שאינם נפדים וכדאיתא ביומא
(דף יב.) ובמגילה
(דף כו.), דדין הממון שבבית הכנסת של כפרים הוי חלות ממון השותפים, ואילו הקנין בבית הכנסת של כרכים שייך לכלל ישראל שאין בו קנין לכל יחיד אלא חלות דין ממון הציבור שאין לו בעלים מיוחדים. ולפיכך לא חל בו פדיון דאנשים יחידים ואף אינו ״ביתך״ בנוגע למזוזה ולנגעים וכדאיתא שם בגמרא.
ה.
בדין נטיעת עץ בחצר ביהכ״נ
עיין בהגהות רעק״א זצ״ל (או״ח סי׳ ק״נ סעיף א׳) שכתב וז״ל כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ עכו״ם ה״ט) וז״ל הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אע״פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה׳ אלקיך מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלהן כדי שיתקבצו שם העם עכ״ל, וכתב הר״ד ערמאה בפירוש להרמב״ם דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן עכ״ל. ונראה שהאיסור של נטיעת עץ במקדש דין הוא בקדושת מקום המקדש ויראתו, ומזה שהגרעק״א זצ״ל אסר ליטע עץ אצל בית הכנסת משמע שסובר שחלה קדושת מקום בבית הכנסת כמו שחלה בבית המקדש. אמנם מעשה היה בק״ק בריסק בזמן תקופת הרבנות של מרן הגר״ח הלוי זצ״ל בחצר פנוי שלפני אחד מבתי הכנסת שבעיר, שרצו גבאי הקהל לייפות את חצרו בנטיעת אילנות, ותמיד היו רבני העיר אוסרים כרעק״א זצ״ל. והגר״ח זצ״ל התיר להם לנטוע, ואמר הגר״מ זצ״ל שסברת הגר״ח זצ״ל היתה שאין בבית הכנסת קדושת מקום כמו שיש במקדש.
ואחרים טענו דאליבא דהרמב״ם הסובר שאסור להרוס בית הכנסת מן התורה כמו שאסור להרוס בית המקדש, הוא הדין שאסור לנטוע עץ אצל בית הכנסת כמו שאסור לנטוע עץ בבית המקדש. אך נראה שאין הנידון דומה לראייה, כי י״ל שאיסור הריסת בית הכנסת חל מחמת קדושת הבנין של בית הכנסת, ולדעת הרמב״ם בעצם החפצא דבית הכנסת יש קדושה בדומה לבית המקדש. מאידך האיסור דנטיעת עץ חל משום קדושת המקום ויראתו, ובבית הכנסת חסרה קדושת מקום, משום דדוקא החפצא של בית הכנסת קדוש ולא מקומו. ברם כבר הוכחנו דאליבא דהרמב״ם יש קדושת מקום אף בבית הכנסת כמו בבית המקדש אך בלי חיוב יראה, וא״כ יתכן אליביה שנטיעת עץ אפילו בבית הכנסת נמי אסורה.
ונראה שיש צד להתיר נטעית עץ בחצר בית הכנסת כדפסק הגר״ח זצ״ל, שהרי אפילו אם נודה שיש קדושת מקום בבית הכנסת, אמנם כל זה ניתן להאמר בתוך בית הכנסת עצמו במקום שנתקדש בו לתפלה ועבודה, ולכן נתקדש אף בקדושת מקום ואסור לנטוע בתוכו עץ כמו בבית המקדש. מאידך בחצר שלפני בית הכנסת, שאינו מקום תפלה ועבודה, פשיטא שאין בו קדושת מקום בית הכנסת, ולכן בחצר שלפני בית הכנסת ליכא חיוב כבוד כמו שחל בתוך בית הכנסת, כיון שהוא מחוץ לבית הכנסת ואינו קדוש, ולפיכך מותר לנטוע בו עץ כמו הוראת הגר״ח זצ״ל.
ובאמת יש עוד סברא אחרת להתיר, דיעויין בכסף משנה על הרמב״ם (שם בהל׳ ע״ז) שדן בארוכה האם האיסור של נטיעת עץ במקדש חל רק בעזרה וכדפסק הרמב״ם או שנוהג בכל הר הבית. וי״ל שאם האיסור נוהג בכל הר הבית האוסר הוא מקום המקדש, כי מקום המקדש מתחיל עם הר הבית שהוא הר המוריה שנבחר למקום המקדש ולבית הבחירה כלשון הפסוק ״בהר ה׳ יראה״
(בראשית כ״ב, י״ד), וכדאיתא ברמב״ם (פ״א מהל׳ בית הבחירה ה״ג) וז״ל ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה כו׳ עכ״ל. ולפי זה יתכן שאף בית הכנסת אסור משום דנתקדש בקדושת מקום מקדש מעט
ל. ומאידך אם האיסור חל רק בעזרה וכדפסק הרמב״ם י״ל שהאוסר אינו קדושת בית המקדש בעצמה אלא הנטיעה ״אצל המזבח״, דהיינו בעזרה שהוא מקום המזבח שבבית המקדש, ולפיכך מותר לנטוע בהר הבית מפני שאינו ״אצל המזבח״. ולפי זה מותר לנטוע בבית הכנסת דאע״פ דיתכן שיש קדושת מקום בבית הכנסת מכל מקום קדושתו איננה קדושה הראויה למזבח כמו קדושת בית המקדש. ודוקא כשהמקום קדוש בקדושה הראויה למזבח אסור לנטוע בו עץ דהוה ליה ״אצל המזבח״, ואילו בבית הכנסת מותר לנטוע בו עץ כי אינו מקום הראוי למזבח
מ.
ע״כ ענין קדושת ביהכ״נ
א. ועיין במנחת חינוך מצוה רנ״ד אות ז׳.
ב. יל״ע האם קיימת נ״מ בזה״ז בין הרמב״ם לבין הראב״ד במצות מורא מקדש, דלרמב״ם המצוה חלה משום קדושת ביהמ״ק ולראב״ד מצות מורא מקדש חלה משום קדושת בית הבחירה. ויתכן דנ״מ לענין איסור ישיבה בעזרה, דלשיטת הרמב״ם חל איסור זה אף בזה״ז משום דקדושת המקדש קיימת אף בזה״ז ומשו״ה חלה קדושת עזרה וקדושת הר הבית בזה״ז. ואילו לראב״ד יתכן דליכא קדושת עזרה בזה״ז מדליכא חלות קדושת בית המקדש דחלה רק קדושת בית הבחירה, ובקדושת בית הבחירה ליכא חילוק מקומות, ואין נ״מ בין קדושת העזרה לקדושת הר הבית דקדושה אחת הן, וצ״ע.
ג. ועיין בחידושי הגר״מ הלוי (פ״ב מהל׳ מעילה ה״ה, פ״ג שם הי״ב, ופ״ה של הט״ו) וברשימות שיעורים (סוכה עמ׳ רנ״ח ושבועות ח״א עמ׳ נ״ב וח״ב עמ׳ ק״א).
ד. ולפי זה במשכן נמי לא אמרינן קדשה לעתיד לבא כי חסרה בו ״בחירה״ ולא חלה קדושה במקומה. ובאמת כתוב בתהלים (פרק ע״ח פסוק ס׳) ״ויטש משכן שלו אהל שכן באדם״, שהקב״ה נטש את משכן שילה, ומשמע לגמרי, ואין בו קדושת מקום אחרי חורבנו. וע״ע באריכות בחדושי הגר״מ והגרי״ד על עניני קדשים (עמ׳ י״ט - כ״ד).
ה. אמנם קצת קשה שהרי אע״פ שבית המקדש מקדש את א״י בעשר קדושות מ״מ חלות קדושת מקום בית המקדש היתה במקומו אחרי חורבן הבית הראשון ואפילו בלי חלות קדושת ארץ ישראל שנתבטלה בכיבוש נכובדנצר וכדפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז). וחזינן שעשר קדושות שבא״י אינן מעכבות בחלות קדושת ביהמ״ק במקומו, ובכן י״ל דה״ה בביהכ״נ שחלה בו קדושת מקום לכתחילה ואפילו בלי חלות עשר קדושות שבא״י, וצע״ק.
ו. ופעם שאלו את רבינו האם מותר לסומא להכניס כלב לבית הכנסת, ורבינו זצ״ל שאל אז כמה אנשים האם היו נותנים לעיור רשות להכניס את כלבו לבתיהם, וכשכולם ענו שלא היו נותנים לו רשות להכניס את כלבו לבתיהם פסק רבינו זצ״ל שאסור להכניסו גם כן לבית הכנסת משום חיוב הכבוד של ״כביתו״. ומטעם זה אף הורה רבינו זצ״ל לחלוץ המגפיים מעל הנעליים לפני שנכנסים לבית הכנסת שהוא ״כביתו״, כי בבית לא הולכים אנשים במגפיים.
ז. עיין ברשימות שיעורים לבבא קמא (עמ׳ מ״ה - מ״ז ועמ׳ תקל״ח - תק״מ).
ח. ועיין בחדושי הגר״מ הלוי (עמ׳ קי״ט - ק״כ וקכ״ז).
ט. ועיין בשיעורים לשבועות חלק א׳ (דף כב. ד״ה ענין מעילה בקונמות אות ב׳).
י. עיין בשיעורים לשבועות חלק א׳ (דף כב.) ד״ה ענין מעילה בקונמות אות ב׳.
כ. וע״ע בחידושי הגר״מ הלוי (דף קכ״ב וקל״ו).
ל. ולפי זה במחנה לויה שבמדבר לא חל איסור נטיעת עץ שחל רק בהר הבית דהיינו בהר המוריה בלבד משום שהוא חלק מבית המקדש שבירושלים. אלא א״כ נימא שלא יתכן שמחנה לויה יהיה יותר גרוע מבית הכנסת ונימא שחל בו ג״כ קדושת מקום. אך יש לחלק שמשום דבית הכנסת קבוע במקומו, לכן מקומו נתקדש. משא״כ מחנה לויה שלא קבוע שהרי נוסע במסעות שבמדבר. ויתכן דמפני שההלכה היא שבנסיעתן במדבר הריהן בקדושתן כבחנייתן אכן חלה קדושת מקום במחנה לויה, ואכמ״ל.
מ. ולכאורה נפ״מ במנהג להביא עציצים בתוך ביהכ״נ לכבוד חג השבועות (עיין במג״א או״ח סימן תצ״ד ס״ק ה׳), דאם הנטיעות הן בעציץ נקוב יש בזה שאלה של נטיעת עץ בתוך ביהכ״נ, ואכמ״ל.