^א לכאורה מבואר מדברי רבינו כדעת החולקים על השו״ע בסי׳ עה דערוה כנגדו גם בסומא ועוצם עיניו ובלילה אסור ע״ש במג״א וט״ז ובהגר״א וש״א, אכן הרי באמת גם לדעת השו״ע בערום אסור גם אם אין מסתכל בערותו או בלילה וסומא (יעו׳ פר״ח ומאמר מרדכי), וזהו ג״כ דעת רבינו דרואה ערות חבירו אינו אלא ברואה הערוה בעיניו וכשי׳ השו״ע, וזהו שכתב דמכל מקום ערות עצמו מגולה לא משום שרואה אותה כמו ערות אחרים שרואה אותה, אלא ערותו מגולה אסורה מצד שגלויה כנגד אבריו הנכבדים העליונים, והוא טעם מיוחד בערות עצמו דליתיה בערות חבירו, ובלא יראה נכלל תרתי, חדא דלא תראה ערותו כנגד אבריו העליונים בשעה שעוסק בדבר שבקדושה ועוד דלא יביט בערות חבירו כשעוסק בדבר שבקדושה, וכן נראה בלשון רבינו לקמן כה, ב שכתב שלא יביט בערות הקטן בשעה שהוא מברך על המילה דערות קטן ערוה גמורה והרי משמע דבלא יביט סגי ולא צריך להחזיר פניו דערות חבירו ליכא איסורא אלא בחזיתא בלבד, אבל גילוי ערוה דידיה אינו מצד שמביט בערות עצמו אלא עצם מה שנראית מגולה לפני אבריו הנכבדים העליונים אינו ראוי וגנאי הוא, וצריכים להיות מסולקים מחלק הערוה שלו שלא תהא גלויה כנגדם. ולפ״ז לבו רואה את הערוה לא נאמר אלא לענין ערות עצמו דלא תהא מגולה כנגד לבו, אבל ערות חבירו מגולה כנגד לבו לית בזה שום איסורא, וזה דלא כתוס׳ ריה״ח ותוס׳ הרא״ש כד, א וטור ורמ״א סי׳ עד דלבו רואה ערות חבירו אסור. (ובעיקר פלוגתייהו דהשו״ע והאחרונים, כבר כתבנו דבדברי רבינו משמע כהשו״ע, וכ״ד רשב״ץ, אכן להרשב״א דצואה כמלא עיניו נמי מלא יראה נפקא הרי דלא יראה לאו ראייה דוקא דהא צואה אף בעוצם עיניו אסור ומה שהוכיח בב״י מהרשב״א דחוהו הט״ז והמ״א, וכן נראה בלשון הר״מ דדין ערוה שוה לצואה, וכ״ה ברוקח ומרדכי כדהביא ב״י גופיה, ולכאורה גוף הדין דלבו רואה ערות חבירו אסור לריה״ח והרא״ש והטור מוכיח כן דהא אין הלב רואה אלא שהערוה כנגדו ובאמת בשו״ע לא כתב דין זה וצ״ע). ומבואר מדברי רבינו דערום דאסור בק״ש אינו מצד עצם מה שערותו מגולה אלא מה שהיא מגולה כנגד אבריו הנכבדים, ואמנם נראה דאם יחוץ בין לבו לערוה וערותו מגולה לעין כל עדיין חשיבא מגולה כנגד אבריו הנכבדים ורק כשהוא תחת הטלית סגי בחציצה בין לבו לערוה, אך מ״מ אין עצם מה שערותו מגולה אוסרו דרחמנא אמר לא יראה דזה כולל שלא יביט בערות חבירו ושלא תהא ערותו גלויה כנגד חלקו הנכבד אבל אין חסרון בעצם מה שהוא ערום וערותו גלויה לעין כל, אבל הרשב״א כד, א בשם הראב״ד חידש דלא יראה משמע לא יראה הרואה בך דמה שהוא ערום לפני חבירו אוסרו בק״ש ועד״ז משמע ברש״י ב״מ קיד, ב אלא דברש״י נראה דלא יראה היינו הקב״ה ולא חבירו (ולכן לא פי׳ בקו׳ דעגבות כהרשב״א אלא מצד דנגעי אהדדי וכן הוא הפי׳ לרבינו) ועיין בהקדמת פמ״ג ומ״ב לסי׳ עד.

^ב לפנינו חמורות, ומש״פ רבינו כמין חומר מתאים לגירסתו, ורש״י כאן ובפסחים נד, א פי׳ מקראות הסתומים.

^ג הראב״ד הובא ברשב״א ונמו״י.

^ד רש״י פי׳ שאם נפלה לא הגביהה ועיין תוס׳ בשם ר״ח דלתקן קצת שלא יפול מותר אך לשון רבינו משמע דאסור גם לתקן שלא יפול.

^ה אבל תר״י כאן כתבו דאינו אומר כן גבי מים שותתין לו על ברכיו ע״ש הטעם.

^ו כן הוא במגילה יח, ב.

^ז אכן בירושלמי רפ״ב אי׳ דבקורא משערינן ולא באדם בינוני והובא ברשב״א שם וכ״ה לדינא בשו״ע סי׳ סה וסי׳ קד. והנה סברת הירושלמי דלא כסברת רבינו, אכן באמת י״ל לדעת רבינו דדעת הירושלמי דלגמור את כולה היינו ממקום שהוא אוחז עד הסוף (וכ״ה לפי׳ החרדים בירושלמי שם בבעיא דהפסיק שלישה) ולכן מסתברא דתליא בקורא דאם שהה הקורא כ״כ עד שהיה גומרה זהו הפסק. אבל לדעת הבבלי דלגמור את כולה היינו מתוע״ס ואף אם אוחז בסופה, הרי הגדר דהפסק של שיעור קריאה של כולה הוא הפסק חשוב לענין זה, ולאמוד מהו שיעור קריאה מסתבר דהוא דבר בעצם דהיינו באדם בינוני ולא תליא בקורא זה ודוק.