×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק ט – הרואה
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: אהָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה1, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה2 מֵאַרְצֵנוּ״.
Chapter 9
This mishna, which includes all of this chapter’s mishnayot, contains a series of blessings and halakhot that are not recited at specific times, but rather in response to various experiences and events.

MISHNA: One who sees a place where miracles occurred on Israel’s behalf recites: Blessed…Who performed miracles for our forefathers in this place. One who sees a place from which idolatry was eradicated recites: Blessed…Who eradicated idolatry from our land.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מסכת ברכות פרק ט – הרואה
{משנה ברכות ט:א-ב} הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נס1 לאבותינו במקום הזה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות2 אומר3 ברוך שכוחו מלא העולם4. על ההרים ועל5 הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה6 בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי7 בזמן שרואהו8 לפרקים. על הגשמים ועל בשורות הטובות9 אומר ברוך הטוב והמטיב ועל10 שמועות הרעות11
אומר ברוך דיין האמת12:
{בבלי ברכות נד ע״א-ע״ב} גמ׳ על ניסא דרבים מברכינן13 ועל ניסא דיחיד לא מברכינן14 והא ההוא גברא דהוה קאזיל15 בעבר ימינא נפל עליה אריא איתעביד ליה ניסא ואיתנציל16 מיניה אתא לקמיה דרבא אמ׳ ליה כי מאטית להתם17 אימא ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרי אניסא דרבים כולי עלמא צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכולי18 עלמא לא צריכי19 לברוכי20: תנו רבנן הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות [נחלי]⁠21 ארנון22 ואבני אלגביש של-בית חורון ואבן שזרק עוג מלך הבשן במשה23 ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה24 בעמלק ואשתו של-לוט וחומת יריחו שנבלעה25 הרואה אותן26 צריך שיתן שבח והודאה לפני הקב״ה27. ועל28 לוט ועל אשתו מברכין29 שתים על אשתו מברך ברוך דיין האמת ועל לוט מברך30 ברוך31 זוכר הצדיקים [דכת׳]⁠32 {בראשית יט:כט} ויהי בשחת אלהים את ערי הככר [ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט]⁠33.
{משנה ברכות ט:ג-ד} מתני׳ בנה בית חדש וקנה כלים חדשים
אומר ברוך34 שהחיינו וקיימנו והגיענו [לזמן הזה]⁠35 מברך36 על הרעה מעין הטובה37 ועל הטובה מעין הרעה38 והצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר39 יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא היה בא בדרך ושמע קול צווחות40 בעיר ואמר יהי רצון שלא יהו41 אילו42 בתוך43 ביתי הרי זו תפלת שוא.⁠44הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו נותן45 הודאה לשעבר46 וצועק על העתיד לבא47:
{משנה ברכות ט:ה} מתני׳ חייב אדם48 לברך על הרעה כשם שהוא מברך49 על הטובה שנ׳50 {דברים ו:ה} ואהבת את יי׳י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך51 בכל לבבך52 בשני יצריך53 ביצר טוב וביצר רע54 בכל55 נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל56 מאדך בכל ממונך דבר אחר57 ובכל58 מאודך59 בכל מדה ומדה שהוא מודד60 לך בכל הוי מודה לו בכל מאד מאד61:
{משנה ברכות ט:ה} מתני׳ לא יקל אדם [את]⁠62 ראשו כנגד שער המזרח63 מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש64 הקדשים65 ולא66 יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובסנדלו67 ובאפונדתו68 ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו69 קפונדריא70 ורקיקה מקל וחומר:
1. נס: וכן בסדור רס״ג. גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״נסים״. וכן בסדור רשב״ן, וברמב״ם פיהמ״ש ובמשנ״ת הל׳ ברכות (י:ט).
2. על הרעמים ועל הרוחות: כ״י נ רק: ״על הרעמים״. ברמב״ם פיהמ״ש: ״ועל הרוחות ועל הרעמים״.
3. אומר: כ״י פריס 312, רמב״ם פיהמ״ש: ״הוא אומר״.
4. העולם: וכן בסדור רס״ג. גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״עולם״. וכן בסדור רשב״ן, וברמב״ם פיהמ״ש ומשנ״ת בהל׳ ברכות (י:יד).
5. ועל: כ״י פריס 312: ״על״.
6. עושה: כ״י נ: ״עושה מעשה״.
7. אימתי: חסר בכ״י פריס 312, רמב״ם פיהמ״ש.
8. שרואהו: גקא, כ״י פריס 312: ״שהוא רואהו״, וכן רמב״ם פיהמ״ש. רא״ה: ״שהוא רואה״.
9. בשורות הטובות: גקא, כ״י נ: ״הבשורות טובות״. כ״י פריס 312: ״בשורות טובות?״ (קצת חתוך בצילום). רא״ה: ״בשורות טובות״.
10. ועל: כ״י נ: ״על״.
11. הטובות, הרעות: דפוסים: טובות, רעות. שמועות הרעות: כ״י נ: ״השמועות רעות״. רא״ה: ״שמועות רעות״.
12. על הזיקין… האמת: בכ״י פריס 312 מקומה לקמן, סמוכה לגמרא שלה.
13. מברכינן: כ״י פריס 312: ״הוא דמברכי״.
14. מברכינן, מברכינן: כ״י נ: ״מברכין, מברכינן״. דפוסים: מברכין, מברכין.
15. קאזיל: כ״י קרפנטרץ, כ״י נ: ״אזיל״. גקא: ״קא אזיל״.
16. ואיתנציל: כ״י פריס 312: ״איתציל״. רא״ה: ״ואיתציל״.
17. להתם: כ״י פריס 312: ״התם״.
18. וכולי: כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״כולי״.
19. אניסא דרבים... צריכי, אניסא דיחיד... לא צריכי: כ״י קרפנטרץ הסדר הפוך: ״דיחיד... לא צריכי, ניסא דרבים... צריכי״. ״בריה ובר בריה״ אינו בנוסחאות התלמוד שלפנינו, ראה טור או״ח רי״ח רשם שהיא גרסת רבינו ור׳ האיי. וכן רמב״ם הלכות ברכות י:ט.
20. לברוכי: חסר ב-גקא, דפוסים.
21. נחלי: גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה. כ״י א: ״נחל״.
22. הים, הירדן, ארנון: כך הסדר גם בשאילתות (לחנוכה, סי׳ כו) ובה״ג. כ״י נ: ״הירדן, הים, ארנון״, וכן בר״ח. כ״י קרפנטרץ: ״הים, ארנון, הירדן״.
23. במשה: כ״י פריס 312, רא״ה: ״למשה״, כבשאילתות שם, ובסידור רשב״נ. חסר בכ״י קרפנטרץ. בה״ג: ״בישראל״.
24. בשעה שעשה מלחמה: כלשון משנה ר״ה ג:ח, ועוד מדרשים רבים, וכן בשאילתות ובה״ג. דפוסים: בשעה שנלחם. בכ״י קרפנטרץ חסר.
25. שנבלעה: כ״י פריס 312: ״שנבלעו במקומן״ כבשאילתות. כ״י נ, ר׳ יונתן: ״שנבלעה במקומה״.
26. הרואה אותן: חסר בכ״י נ, כ״י קרפנטרץ.
27. הקב״ה: גקא: ״המקום ברוך הוא״. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״המקום״, וכן בשאילתות ובה״ג.
28. ועל: גקא, כ״י פריס 312: ״על״.
29. מברכין: כ״י פריס 312: ״מברך״.
30. מברך, מברך: גקא, כ״י נ: ״מברכין, מברכין״. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״אומ׳, אומ׳⁠ ⁠״. וכן בשאילתות.
31. ברוך, ברוך: חסר בכ״י נ.
32. דכת׳: גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״שנ׳⁠ ⁠״.
33. ויהי... לוט: כך בכ״י פריס 312. כ״י א, כ״י קרפנטרץ, דפוסים עד: ״הככר וג׳⁠ ⁠״. כ״י נ ממשיך: ״מתוך ההפכה״ גקא עד: ״אלהים״.
34. ברוך: חסר בדפוסים.
35. שהחיינו...הזה: גקג, דפוסים. כ״י א, גק, כ״י נ עד: ״וקיימנו״. כ״י פריס 312, רא״ה עד: ״שהחיינו״.
36. מברך: כ״י נ: ״חייב לברך״. וכן בר״ח מהגניזה. כ״י קרפנטרץ: ״חייב אדם לברך״.
37. מעין הטובה: גקג, דפוסים: ״מעין על הטובה״, וכן רמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ: ״כשם שמברך על הטוב״, כבפי׳ ר״ח מהגניזה.
38. ועל הטובה מעין על הרעה: כ״י נ, גקג, דפוסים: ״מעין על הרעה״, וכן רמב״ם פיהמ״ש: ״היה מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה הרי זו תפלת שוא״.
39. ואמר: כ״י נ: ״ואומ׳⁠ ⁠״.
40. צווחות: גקג, כ״י פריס 312: ״צווחה״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״צוחה״. בכ״י נ כל המאמר ״היה בא...צווחות״ מקוצר: ״שמע קול צעקה״.
41. יהו: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״יהיו״. כ״י פריס 312, רא״ה: ״תהא״.
42. אילו: גקג: ״אלה״. כ״י פריס 312: ״זו״.
43. בתוך: כ״י נ: ״תוך״.
44. ב-גקג, כ״י פריס 312 כאן סוף המשנה, המשכה מובא במקומו להלן.
45. נותן: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״ונותן״, וכן רמב״ם פיהמ״ש.
46. לשעבר: דפוסים: מה שעבר.
47. על העתיד לבא: כ״י קרפנטרץ: ״על העתיד״. רמב״ם פיהמ״ש: ״לעתיד לבא״.
48. אדם: חסר ב-גכז, כ״י נ, פי׳ ר״ח מהגניזה, רמב״ם פיהמ״ש.
49. שהוא מברך: כ״י נ: ״שמברך״. כ״י פריס 312: ״שהוא חייב לברך״. רא״ה: ״שמברכין״.
50. שנ׳: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״דכת׳⁠ ⁠״.
51. ואהבת...מאדך: גכז עד: ״אלהיך וג׳⁠ ⁠״. כ״י פריס 312, רא״ה עד: ״ובכל נפשך״. כ״י קרפנטרץ עד ״לבבך״ וממשיך מיד לדרשה ״בשני יצריך״.
52. בכל לבבך: חסר בכ״י נ.
53. כ״י נ מוסיף: ״הכתוב מדבר״.
54. וביצר רע: כ״י נ: ״ויצר הרע״. כ״י קרפנטרץ: ״וביצר הרע״.
55. בכל: גכז, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, רמב״ם פיהמ״ש: ״ובכל״.
56. ובכל: גכז, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, כ״י נ: ״בכל״.
57. דבר אחר: חסר בכ״י קרפנטרץ.
58. ובכל: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״בכל״.
59. ובכל מאודך: חסר בכ״י נ, דפוסים.
60. מודד: כ״י נ: ״מודה״.
61. בכל הוי מודה לו בכל מאד מאד: וכן רמב״ם פיהמ״ש. בכ״י קרפנטרץ חסר. כ״י נ: ״הוי מודה לו״. כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים: ״בכל הוי מודה לו״.
62. את: גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א, כ״י קרפנטרץ.
63. המזרח: כ״י נ: ״המזרחי״.
64. קדש: כ״י נ, דפוסים: ״קדשי״.
65. מפני...הקדשים: חסר בדפוס קושטא.
66. ולא: גפא, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה, רמב״ם פיהמ״ש: ״לא״.
67. במקלו ובמנעלו ובסנדלו: גפא: ״במקלו במנעלו בסנדלו״. כ״י קרפנטרץ רק: ״במנעלו ובסנדלו״. כ״י נ: ״במקלו ובתרמילו״ כבספרא קדושים פרק ז, וכשגרת לשון חז״ל במקומות רבים. כ״י פריס 312: ״במקלו במנעלו״. כברמב״ם פיהמ״ש ומשנ״ת הל׳ תפילה (יא:י): ״במקלו ובמנעלו״, וכן בר״ח.
68. ובאפונדתו: גפא: ״באפונדתו״.
69. יעשנו: גפא, כ״י פריס 312: ״יעשנה״.
70. קפנודריא: וכן גפא, ר״ח, וכן כ״י א גם במקביל במגילה פרק ג. כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים, כאן ובכל מקום: ״קפנדריא״. ובהמשך גם גנב.
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל – כגון הנך דקתני לקמן מעברות הים והירדן ונחלי ארנון כו׳.
הרואה וכו׳ אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו׳ – פירש רבי׳ שמעיה דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם וכן כתב רבינו שמשון מקוצי כי הר״י היה רגיל לברך על הברקים ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם וכן פר״י ומייתי ירושלמי דפירקין (ירושלמי ברכות דף סב ב) רבי זעירא כו׳ כל ברכה שאין בה וכו׳ ונראה לרבינו דדוקא לרואה משלשים יום לשלשים יום דומיא דרואה ים הגדול לפרקים דאמר בירושלמי (ירושלמי ברכות דף סד ב) דפרקים היינו שלשים יום.
שעקר עכו״ם מארצנו – בירושלמי (ירושלמי ברכות דף סג ב) מתני כשנעקרה עכו״ם מכל ארץ ישראל.
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ודוקא פעם ראשונה חובה מכאן ואילך רשות, וכן כתב הראב״ד ז״ל. והא דאמרינן בגמרא (לקמן) דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא, כל אימת דמטי להתם בריך ברוך שעשה לי נס, התם נמי לאו בחובה קאמר ליה אלא דאיהו בעי מיניה אי מצי לברוכי או לא, ואמר ליה דכל אימת דמטי התם אי בעו לברוכי הרשות בידו ושפיר דמי ולאו בחובה.
ונסים שנעשו לישראל הכל חייבין לברך עליהן, אבל בנס דידיה איהו ובריה ובר בריה חייב לברך אבל לכולי עלמא לא כדאיתא בגמרא. ומסתברא דלאו דוקא בריה ובר בריה ותו לא, אלא כל יוצאי ירכו ואין להם הפסק מפני שכולן כשותפין באותו נס.
ועל נס רבו מברך כרב חנא דבריך אדרב יהודה רביה (לקמן ע״ב). ואע״ג דבעיא היא בירושלמי (בפרקין ה״א) מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה, איכא למפשטה מהא דרב חנא דאיתא בגמרא לקמן. והכי נמי בעו בנס אביו ולא אפשיטא התם ואפשיט בגמרין. וה״נ אמרו בירושלמי (שם, שם) דעל נס דיחיד אם הוא איש מסוים כיואב בן צרויה או שנתקדש שם שמים על ידו כגון חנניה מישאל ועזריה מברכין עליו. ומסתברא דדוקא אותו מקום שנעשה לו נס על קדוש השם ככבשן האש ובור האריות ואף אלו אמורין בגמרא לקמן (ברכות נז:).
וכתב הראב״ד ז״ל דכל ברכות אלו אינן צריכות לא שם ולא מלכות לפי שאינן ברכות קבועות. והביא ראיה לכל אלו ההיא דרב חנא דבריך אדרב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ואף רב יהודה פטר עצמו בעניית אמן אחר ברכה זו. ועוד ראיה מברכת הזימון שאין בה לא שם ולא מלכות, לפי שאין לה קבע שלא בכל עת שהוא אוכל הוא מברך ברכת הזימון. והוא בעצמו ז״ל דחה ראיה זו דלמא טעמא דברכת הזימון משום דאיכא בעיקר ברכת המזון ברכות ג׳ דאית בהו מלכיות ואזכרות לפיכך הקלו בזו. ואף ההיא דרב חנא ורב יהודה מסתברא דלאו ראיה היא, דאף היא איכא למימר דאזכרה ומלכות קאמר בה, אלא שהתלמוד קצר בה שלא היתה שם הכונה ללמד על נוסח הברכות אלא עיקר הברכות, וכדרך שקצרו בברכת שהחיינו שהיא בשם ומלכות. וגדולה מזו אמרו מנימין רעיא דאמרינן בפרק כיצד (ברכות מ:) דאכל ואמר בריך מריה דהאי פיתא ואמר רב יצא, ואקשינן והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרה אינה ברכה, ואמרינן דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואפילו הכי קצר בה הגמרא ולא הזכיר בה הזכרה שלא היתה הכונה אלא שאין נוסח הברכה מעכב. ובהדיא אמרו כן בירושלמי (ה״א) דכל ברכות אלו דמתניתין בשם ומלכות, דגרסינן התם על מתניתין דהכא: ר׳ זעירא רב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, אמר ר׳ תנחומא אנא אמרית טעמא ארוממך אלהי המלך, רב אמר צריך אתה, ושמואל אמר צריך אלהינו. ואף הרמב״ם ז״ל כן כתב (הל׳ ברכות פ״י, ה״ט) שכולן בשם ומלכות.
הרואה מקום וכו׳ כונת הפרק לבאר בו החלק הרביעי מן הספר ורובו יסוב על ג׳ ענינים הראשון לבאר שצריך לברך את השם ולהודות בראותו המקומות שגמל השם טובותיו לנו ולאבותינו ולהודות בפרט על נסים שלו על כל מה שיגיעהו הן טוב הן מוטב ולהכיר שהכל בא לו מאת השם לפי מעשיו והשני לבאר שצריך לברכו ית׳ על ראיית כל דבר מחודש או על ראיית כל דבר מופלג אע״פ שאינו מחודש והשלישי לבאר היאך הוא צריך [שלא] להקל ראשו במקומות ידועים בקדושה כמו שיתבאר זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים על הדרך שהקדמנו:
ובמשנה הראשונה ממנו הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה אמר הר״מ פי׳ מקום שנעשו בו נסים כמו ים סוף ונחל ארנון ואבן שישב עליה משה במלחמת עמלק ודומה לו:
אמר המאירי ביאור על זה שהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון ים סוף וירדן יריחו וכיוצא בהם שאומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה והביאוה בגמ׳ מדכתיב ויאמר יתרו ברוך ה׳ וכו׳ ואע״ג שיתרו לא ראה את הנסים ומקומותיהם הואיל וראה משה שעל ידו נעשו וישראל שנעשו להם חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות ופירשו חכמי הצרפתים שמזכיר בה את השם ואומר בה מלכות וגדולי המפרשים חולקים בדבר לומר שכל הברכות השנויות בפרק זה אין בהם הזכרה ומלכות הואיל ואינן ברכות קבועות כדין ברכת זמון שאין בה הזכרה וכן ממה שאמרו למטה ברב חנא שברך על רב יהודה כשנתרפא בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ושאף הוא פטר עצמו מברכת הגומל בעניית אמן ומ״מ יש דוחים שהזמון מתוך שיש שם ג׳ ברכות קבועות בהזכרה ומלכות הקלו בה וזו של רב חנא אפשר שהזכרה ומלכות היה שם אלא שהתלמוד קצר בה ואף בתלמוד המערב אמרו תכף למשנה זו כל ברכה וברכה שאין בה מלכות אינה ברכה ואף גדולי המחברים כתבו שכלם בהזכרה ומלכות ולדעתי יש מהן צריכות הזכרה ומלכות ויש מהן שאינן צריכות והוא שברכת הגומל הואיל והיא בבית הכנסת ובמעמד עשרה צריכה מלכות ושאר ברכות שאינן קבועות אין צריכות ובגמ׳ נרחיב בה בזכירת קצת פרטים שרשיים:
זהו ביאור המשנה ודינים הרבה באו עליו בגמ׳ ואלו הן. כשם שאדם צריך לברך על נסים שנעשו לישראל כך מברכין על נס שנעשה ליחיד אלא שיש הפרש בדבר שעל נס העשוי לרבים הכל חייבים לברך עליו אבל נס הנעשה ליחיד הוא עצמו צריך לברך עליו אבל לא שאר בני אדם והוא שאמרו אניסא דרבים כולי עלמא צריכין לברוכי וניסא דיחיד הוא עצמו צריך לברוכי איניש אחרינא לא ומ״מ יש גורסים אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי איניש אחרינא לא וכן היא בשאלתות ולדעת זה יש לפרש שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא כל יוצאי ירכו שכלם שותפין באותו הנס ולי נראה דוקא בנו ובן בנו מפני שהם כעין דורו ובתלמוד המערב נסתפקו בה והוא ששאלו שם מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו ולא הובררה ולגרסא זו בתלמוד שלנו הובררה אף בבן בנו וכן מה שנסתפק שם בנס של רבו הובררה כאן שמברך שהרי רב חנא ברך על רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן וכו׳ וי״מ שלא נאמר:
כאן לברך על אביו ורבו וכ״ש על נס של אבי אביו אלא בחיי המקבל ובתלמוד המערב שאלו אחר מיתת אביו ורבו ולא הובררה וכן נסתפקו שם בתלמוד המערב בנס של יחיד שהיה אדם מצויין כגון יואב בן צרויה וחבריו או שנתקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה הכל חייבים לברך ולא הובררה אלא שבקצת ספרי תלמוד המערב מצאתי בה כדאי הוא לברך על מקום שנתקדש בו שם שמים ואף בגמ׳ שלנו אמרו ראה כבשן האש וגוב אריות מברך וכן נסתפקו עוד שם אם אירע נס לשבט אחד אם מברכים אחרים על נסם ותלו הענין שאם כל שבט ושבט נקרא קהל מברכין ואם לאו אין מברכין ומעתה אין צריך לומר אם אירע נס שבעיר אחת שאין האחרים מברכין עליו:
כל שמברך על ראיית מקום הנס אם לא ראה מקום שנעשה בו הנס אבל ראה אותו שנעשה לו הנס יש אומ׳ שמברך בין בנס של רבים בין בנס של יחיד אם הוא בנו או רבו וכן כתבו גדולי המפרשים וראיה להם מה ששאלו בגמ׳ מנא הני מילי כלומר דהרואה מקום וכו׳ ומביאה מדכתיב ביתרו ברוך ה׳ וכו׳ והרי יתרו לא ראה מקום הנס אלא שראה אותם הנצולים ומ״מ יש גורסים מנלן דמברכינן אניסא וכן ממה שאמרו בגמ׳ ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות למדו רבים שכל שאירעו לו נסים זה אחר זה כשמגיע לאחד מאותן המקומות מברך על כלם ומזכיר אותו מקום שהוא בו תחלה כלומר ברוך שעשה לי נס במקום זה ובמקום פלוני ופלוני ואין נראה לי כן שלא היתה הזכרת שאר מקומות חובה אלא רשות:
זה שביארנו בנס של יחיד שאין מברכין עליה תמהו בה גדולי המפרשים שהרי ברואהו אחר ל׳ מברך שהחיינו ואחר י״ב חדש מחיה המתים והאיך אפשר שלא לברך על נסו עד שפירשו שזו של ראיית חברו דוקא רשות וכן בנסו אם רצה לברך מברך הא חובה לא ולדעתי כל הברכות שהוזכרו חובה הם וראיית חברו החביב לו ושדעתו עליו ודאי חייב לברך ומ״מ אינו דומה ראיית פני חברו החביב לו ושיש לו הנאה בראייתו לראיית מקום הנס שאירע לו ואין חובה אלא לאביו ורבו שנפשו קשורה בהם אף שלא בפניהם:
ברכה זו הנתקנת על ראיית מקום הנס אם רואה אותם בכל יום אינו מברך אלא כשרואה אותו לפרקים ונראה לו מל׳ לל׳ ואף בתלמוד המערב במשנת על הזיקים ברואה את הים הגדול אמרו שמברך בזמן שרואהו לפרקים וכמה פרקים ל׳ יום שמעון קומטריא שאל לר׳ חייא כגון דאנא חמר ואנא סליק לירושלם בכל שעה מהו שאקרע בכל שעה אמר לו אם בתוך ל׳ יום אין אתה צריך לקרוע אם לאחר ל׳ יום צריך אתה לקרוע וי״א שאם רצה לברך בתוך ל׳ מתורת רשות רשאי שאין בברכה על נסו ברכה לבטלה וגדולי המפרשים סוברים שלא נאמר לברך במקום ראיית נס של אחרים חובה אלא פעם ראשונה הא משם ואילך רשות ומביא סעד לדבריו שאם לא כן היאך תהא ראיית מקום הנס חמור מהודאת הנס עצמו שאינו מברך אלא פעם אחת כמו שיתבאר בארבעה צריכין להודות ואין נראה לי כן שהודאה ברבים אניסא מילתא היא בפעם אחת אבל ראיית מקום נס הראוי לברך עליו ודאי בכל ראייה של פרקים חייב כראיית מקום נסו של עצמו שנ׳ עליו בגמ׳ כל אימת דמטי להו בריך וכו׳ אלא שיש חולקים אף בשל עצמו וגורסים כי מטית להתם ואין הדברים נראים:
נסים אלו שמברכין עליהם יש אומרים דוקא בנס גדול היוצא מגדרו של עולם אבל נס קטן כגון שבאו לו גנבים או גדודי חיה ולסטים אין מברך עליו ולדעתי כל נס העשוי ליחיד מברך עליו שכל נס אצל יחיד גדול הוא אבל נס של רבים אין מברכין עליו אלא כשהוא נס גדול ומ״מ כל שנתקרבו למקרה גדול ונצול הימנו אע״פ שאין בו מופת מברכין עליו:
הרואה מעברות הים שעברו ישראל בים סוף ומעברות הירדן שבימי יהושע ומעברות נחל ארנון שעברו ישראל במדבר והיו אמוריים אורבים להם במערות בהרים מכאן ומכאן ונעשה נס לישראל ומתו האמוריים במארב שלהם ונלכדו בשחיתותם וכן הרואה אבני אלגביש שבימי יהושע או שראה מעלת בית חורון ששם נפלו האבנים על האויבים ואבן שהרים עוג מלך הבשן לזרקה על מחנה ישראל ומת בה ואבן שישב עליה משה בשעה שנלחם יהושע בעמלק וחומת יריחו שנפלה לקול תרועת ישראל בימי יהושע בכל אלו וכיוצא בהן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום ושיברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה:
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה:
גמ׳ ואניסא דרבים מברכין ואניסא דיחיד לא מברכין והא ההוא גברא דהוה אזיל בעבר ימינא נפל עליה אריא איתעביד ליה ניסא ואתציל אתא לקמוה דרבא אמר ליה כי מטית להתם אמור ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרי אניסא דרבים כ״ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ״ע לא צריכי ה״ג רב אלפס וכן רב האי גאון אבל בנוסח גמרא דידן לא כתב אלא אניסא דיחיד הוא ניהו צריך לברוכי ירושלמי מתני׳ בניסא דרבים אבל בניסא דיחיד א״צ לברך מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו ואם היה מסוים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך. נס של שבטים מהו שיברך מ״ד כל שבט ושבט איקרו קהל צריך לברך מ״ד כל השבטים איקרו קהל א״צ לברך ופלוגתא הוא בפ״ק דהוריות (ה.) וכל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר בהם שם ומלכות והכי איתא נמי בירושלמי דפרקין רבי זירא ורב יהודה כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א״ר תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך רבה אומר צ״ל אתה. שמואל אומר אלהינו מלך העולם וכל הברכות האלו אינן אלא משלשים יום לשלשים יום וה״נ אמרי׳ בגמ׳ (ברכות נח:) הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו ותנן נמי הרואה את הים הגדול לפרקים דהיינו אחת לשלשים יום ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין שמעון קמטיקיא שאל את ר׳ חייא בר אבא כגון אנא דסליק וחמי ירושלים כל שעה ושעה מהו שאקרע א״ל אין אתה צריך לקרוע וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך הלכך נראה דכל הברכות אינם אלא משלשים יום לשלשים יום מר בריה דרבינא הוה קאזיל בריסתקא דמחוזא נפל עליה גמלא פריצא איתרחיש ליה ניסא אתפרקא ליה אשיתא ועל לגביה ואיתציל מיניה ותו זימנא חדא הוה אזיל בפקתא דערבות צחי למיא איתרחיש ליה ניסא נפקא לה עינא דמיא ואישתי כי הוה מטי לערבות מברך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות מכאן משמע שיחיד שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו אל אחד מן המקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה:
פרק תשיעי
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו׳ – בירושלמי מדקדק מתני׳ בניסי רבים אבל בניסי יחיד אין צריך לברך מהו שיברך אדם על ניסי אביו ורבו, ואם היה מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחבריו מברך, ועוד אמר בירושלמי נס של שבטים מהו שיברך מ״ד כל שבט ושבט איקרו קהל צריך ומ״ד כל השבטים איקרו קהל א״צ ופלוגתא היא בפ״ק דהוריות [דף ה׳.]. וכל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר שם ומלכות, והכי איתא נמי בירושלמי דפירקין ר׳ זירא ורב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א״ר תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך רבה אמר צריך לומר אתה ושמואל אמר אלהינו, וכל הברכות אלו אינן אלא משלשים יום לשלשים יום והכי נמי אמרינן בגמרא (ברכות נ״ח ע״ב) הרואה את חברו לשלשים יום אומר שהחיינו ותנן נמי ר׳ יהודה אומר אף הרואה את ים הגדול לפרקים ומפרש בגמרא דהיינו אחת לשלשים יום. ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין שמעון קמטקיא שאל את ר׳ חייא בר אבא כגון אנא דסליק וחמי ירושלים בכל שעה ושעה מהו שאקרע א״ל אין אתה צריך לקרוע וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך, הילכך נראה שכל אלו הברכות אינו אלא דוקא משלשים לשלשים:
הרואה [מקום שנעשה לו נס אומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה] – אבל אחר כגון בריה ובר בריה אומר ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה:
פרק הרואה
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו׳ – ונראה דדוקא פעם ראשונה אבל מכאן ואילך רשות ואפילו לאחר שלשים יום והא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא כי מטית להתם בריך דוקא פעם ראשונה שיחזיר שם קאמר שזו היא נקראת ראשונה ומר בריה דרבינא דכל דהוה מטי הוה מברך בגמל ובערבות רשות הוה. ואיפשר שכל שרואהו לפרקים דהיינו אחר שלשים יום כדאמר ברואה את הים חייב לברך בדרך חובה. ותפוס לשון ראשון.
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו׳ – ונראה דדוקא פעם ראשונה אבל מכאן ואילך רשות ואפילו לאחר שלשים יום. והא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא כי מטית להתם בריך דוקא פעם ראשונה שיחזיר שם קאמר שזו היא נקראת ראשונה. ומר בריה דרבינא דכל דהוה מטי הוה מברך בגמל ובערבות רשות הוה. ואיפשר שכל שרואהו לפרקים דהיינו אחר שלשים יום כדאמר ברואה את הים חייב לברך בדרך חובה. ותפוס לשון ראשון:
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל. נראה דמה שפתח התנא בזו הברכה וטפי הו״ל לאקדומי הנך ברכות שהן על מעשה בראשית דקדמו בזמן טובא היינו משום דכל הנך ברכות שהן הודאה ילפינן להו בגמרא דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל ונראה מזה דאי לאו הך ילפותא לא היה מתקנין שום ברכה בכיוצא בזה דלא הוי דומיא דברכת הנהנין וברכת המצות דמסקינן לעיל בר״פ כיצד מברכין דסברא הוא ואסמכינהו אקרא כמ״ש התוס׳ שם והיינו נמי דמדייק בשמעתין מה״מ כיון דברכת יתרו על הניסים שנעשו לישראל הוי מש״ה קתני להך ברכה ברישא כן נראה לי. ואף ע״ג דבברכת יתרו לא אשכחן בה מלכות אפשר דמה שאמר יתרו אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה ואמר גם כן עתה ידעתי כי גדול ה׳ וגו׳ א״כ אין לך מלכות גדולה מזו וכמ״ש רש״י בפי׳ החומש וק״ל:
משנה. וז״ל הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה עכ״ל. ונראה לבאר יסוד הך ברכה בהקדם הא דאיתא בגמ׳ פסחים (דף קיח:) ״מאי דכתיב הללו את ה׳ כל גוים אומות העולם מאי עבדתייהו, ה״ק הללו את ה׳ כל גוים אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו״, ופרש״י (ד״ה אגבורות ונפלאות) ״אגבורות ונפלאות דחזינתו שעשה לי״. וצ״ע דאכתי אומות העולם מאי עבדתייהו, ולמה להו לגויים להלל על הניסים שנעשו לישראל. וביאר הגר״ח זצ״ל דמצינו ב׳ מיני ברכות, ברכת הודאה על טובות ה׳ כברכת הטוב והמטיב, וברכת השבח על גבורת ה׳ כברכת עושה מעשה בראשית. ונראה דכל נס מחייב ב׳ חיובים, חובת הודאה למי שניצל מחמת הנס, וחובת שבח לכולי עלמא משום שע״י הנס נתפרסם גבורות ה׳. ומשום כך אף הגויים נתחייבו בהלל בתורת ברכת השבח על ניסי ישראל, משום שחייבין בשבח על גבורות ה׳. ואילו ישראל חייבין לברך על ניסי דידהו מדין ברכת הודאה על הנס. והק״ו הוא דאם עכו״ם חייבין בברכת השבח כל שכן אנן חייבין בשבח ובהודאה על הנס, דחיוב הודאה כולל נמי חיוב שבח, משא״כ עכו״ם חייבין רק בברכת השבח על גבורות ה׳, עכ״ד הגר״ח זצ״ל.
ולפי זה י״ל דברכת הרואה מקום שנעשו ניסים לישראל הויא חלות ברכת הודאה על הנס, ואינה רק חלות ברכת השבח על הנס, דמברכין על ניסים שנעשו לישראל, ומהווה ברכת הודאה על הנסא.
א. ועפי״ז מבוארת שיטת הראב״ד (שהובאה בטור סימן רי״ח סעיף ג׳) דליכא חובה לברך אלא בפעם הראשונה שרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, די״ל דמכיון דהויא ברכת הודאה על הנס צריך להרגיש ולהתפעל מגודל הנס, ולכן סובר הראב״ד שאינו חייב לברך אלא בפעם הראשונה שאז מתפעל בודאי, ומכאן ואילך אם רואה ומתפעל הרשות בידו לברך (וכ״כ הדרישה סימן רי״ח ס״ק א׳). מאידך אי הויא ברכת השבח, י״ל דכל פעם שרואה המקום שנעשה נס לישראל ונזכר בנס יתחייב לברך ולשבח לה׳ על הנס שנעשה לישראל.

נוסח ברכות הראיה

משנה. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל - אומר ׳ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה׳.
...ובין ברכה זו בין שאר ברכות הראיה - הרי הם כשאר ברכות, וכלם בהזכרת שם ומלכות.(שו״ע אורח חיים ריח, א)
במשנה לא נזכר שמברכים בשם ומלכות, אולם רבים מהראשונים כותבים שהכוונה בודאי לברכה שלמה ורגילה, דהיינו בשם ומלכות. כך כותבים התוספות בשם הר״ש מקוצי ורבינו שמעיה ור״י בשם הירושלמי. באוצר הגאונים מובאים הדברים בשם רב נחשון גאון אשר מסביר שהמשנה לא הזכירה זאת בפירוש כדי שלא לשנות ברכה שלא לצורך. מלבד זה מוסכמת השיטה הזו על רש״י בפירושו למסכת תענית (ח, ב ד״ה ברוך) ועל הרמב״ן (בחידושיו ובתורת האדם ריש שער ההודאות) אשר מביא שכך משמע ממדרש תנחומא (ריש פרשת פנחס).
אחרת היא דעת הראב״ד (בהשגות על המאור, דף מד, א בדפי הרי״ף) אשר סובר שאין לומר שם ומלכות בברכות אלה שאינן קבועות, כמו שאין מברכים בשם ומלכות על ברכת הזימון. המאירי מביא את השיטה הזו ומסיק שבחלק מן הברכות אינו מזכיר שם ומלכות ובחלקן מזכיר, כמו בברכת הגומל שאף על פי שאינה קבועה - מזכיר, כיון שאומרה בבית הכנסת בפני עשרה.
כך נראית גם דעת הראב״ן (סעי׳ קצו) שמביא את הברכות בנוסחאות שונות, פעמים עם הזכרה ופעמים בלעדיה.
על הראיה שמביא הראב״ד מברכת הזימון כותבים הרשב״א, הריטב״א והרא״ש בתשובה (כלל ד, ב) שאין זו ראיה כיון שהקילו בברכת הזימון משום שסמוכות לה הברכות של המזון שהן בשם ומלכות.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים בכל ההלכות על ברכות הראיה, המפורטות להלן, שמזכירים בהן שם ומלכות, והראב״ד עצמו אינו משיג על הרמב״ם, כנראה מפני שגם הוא סובר שאם הזכיר - לא הפסיד, כמו שכותב בסוף דבריו בהשגות על המאור.

ברכת הנהרות

ציון ב.ג.
משנה. על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות - אומר: ׳ברוך עושה (מעשה) בראשית׳. רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול - אומר: ׳ברוך שעשה את הים הגדול׳.
על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל המדברות ועל הנהרות, אם ראה אחת מהן משלשים יום לשלשים יום - מברך ׳עושה בראשית׳. הרואה את הים גדול... - מברך ׳ברוך אתה ה׳ אמ״ה שעשה את הים הגדול׳.(רמב״ם ברכות י, טו)
על ימים ונהרות, הרים, גבעות ומדברות - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אמ״ה עושה מעשה בראשית׳, ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים - אומר ׳בא״ה אמ״ה עושה הים הגדול׳.
לא על כל הנהרות מברך, אלא על ארבעה נהרות דכתיבי בקרא, כמו חדקל ופרת, והוא שראה אותם במקום שלא נשתנה מהלכם על ידי אדם.
ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דוקא על הרים וגבעות המשונים, וניכרת גבורת הבורא בהם.(שו״ע אורח חיים רכח, א-ג)(סעיפים ב-ג לא צוינו בעין משפט)
מלשון המשנה שמברך על הנהרות משמע שמברך על כולם, אולם התוספות כותבים שמברך רק על הארבעה הנזכרים בתורה, דהיינו פרת, חדקל, פישון וגיחון.
הרמב״ם כותב כלשון המשנה שמברך על הנהרות ואינו מפרש על איזה מהם מברך, והשלחן ערוך כותב כדעת התוספות. אבל מדברי המגן אברהם (סק״ג) משמע שמבין שאין מחלוקת בדבר, כי גם התוספות מתכוונים לומר שמברך על כל הנהרות הגדולים כמו הארבעה. הוא מדייק כדבריו בלשון המרדכי (סי׳ רי) אשר כותב שמברך על הנהרות כמו פישון, גיחון, חידקל ופרת, משמע שארבעת הנהרות האלה נזכרו כפרט לדוגמה, אך מברך גם על נהרות אחרים הגדולים כמותם.
גם לשון התוספות היא שמברכים על הנהרות כמו פרת וחדקל, אבל מהר״ם בנעט בביאורו למרדכי (פ״ט, ג) מפרש שהכוונה רק לארבעת הנהרות הנזכרות ותו לא, וכן משמע מלשון השלחן ערוך שמברך עליהם בלבד.
בגמרא לקמן (נט, ב) מבואר שאין מברכים על הנהרות אלא אם לא השתנתה זרימתם בידי אדם, ועל פי זה כותב בעל אליה רבה שצריך עיון למעשה לגבי כל הנהרות כשלא ידוע בודאי שלא השתנתה זרימתם.

ברכת הרים, גבעות ומדבריות

בספר אבודרהם (עמ׳ שדמ) מובא בשם רבינו שמשון שמברך רק על ההרים שניכרת בהם גבורת הבורא, וכן כותב השלחן ערוך.
אמנם גם על אלה אין מברכים אלא אם לא השתנו מאז בריאת העולם, ולפי זה אפשר שזו הסיבה שאין נוהגים לברך ברכה זו מחמת הספק שמא כבר השתנתה מראיתם.
הגדר הזה בברכה שמברך על הדברים שאינם משתנים מבריאת העולם מובא על ידי רבינו יונה (דף מב, ב בדפי הרי״ף) כדי להסביר את הנוסח של הברכה שמברך ״עושה מעשה בראשית״ ולא ״שכוחו וגבורתו מלא עולם״, ועיין עוד לקמן נט, א ציון ו שיש הרחבת דברים על נוסח הברכות האלה.

ברכת הימים והים הגדול

א. מחלוקת ר״י וחכמים.

מלשון המשנה משמע שרבי יהודה חולק על תנא קמא בדין של הברכה על הים הגדול, וסובר שיש לו ברכה מיוחדת. רש״י מסביר את שיטתו שהים הגדול חשוב וגדול מכולם ולכן קובע ברכה לעצמו.
הרשב״ץ מוסיף שרבי יהודה לשיטתו לעיל (לה, א), שהוא סובר שהברכה על הירקות היא ״בורא מיני דשאים״, ובגמרא (מ, א) מסבירים את טעמו שיש לתת לכל דבר מעין ברכותיו.
הרי״ף (מג, ב) והרמב״ם מביאים את דברי רבי יהודה להלכה, וכן פוסק השלחן ערוך. על שיטת הרמב״ם יש להעיר שבפירוש המשניות כותב שאין הלכה כרבי יהודה, וכותב הב״ח שכנראה חזר בו והעיקר כמו שכותב ביד החזקה.
הטור תמה על פסיקת ההלכה כרבי יהודה שהוא יחיד, והכסף משנה מתרץ שכך משמע מהגמרא לקמן (נט, א) שמפרשת את דבריו, משמע שפסקה כמותו. בתירוץ נוסף כותב הכסף משנה על פי מה שכותב הרא״ש בתשובה (כלל ד, ד) שרבי יהודה אינו חולק על תנא קמא אלא מפרש את דבריו, כלומר שעל כל הימים מברך ׳עושה מעשה בראשית׳ ורק על הים הגדול מברך ברכה לעצמו.
מסתבר שאם הטעם של רבי יהודה הוא כמו שאמרו בסוגיה לעיל - הרי שאין הלכה כמותו כמו שאין ההלכה כמותו בדין ברכת הירקות. לכן כותב הרש״ש שטעמו של רבי יהודה במשנתנו הוא מצד חשיבות הים הגדול, כמו שמצינו שתיקנו ברכה מיוחדת ליין וללחם מצד חשיבותם, ולא מצד הטעם שאומר בברכת הירקות שצריך לקבוע ברכה שנותנת היכר לדבר שמברכים עליו.

ב. מהו הים הגדול.

מתשובת הרא״ש (שם) עולה שהכוונה לים אוקיאנוס, וכן פוסקים המגן אברהם (סק״ב) והגר״א בשנות אליהו. אולם הבית יוסף מבין שהכוונה לים התיכון וכן הוא כותב בשלחן ערוך, וכבר מעיר עליו בעל הפרישה שיש לו גרסה משובשת בתשובת הרא״ש.
בעל ערוך השלחן מצדיק את שיטת הבית יוסף, אך כותב שראוי שלא לברך את הברכה המיוחדת הזו, בגלל המחלוקת שבין הפירושים.
המשנה ברורה בביאור הלכה כותב שברכת מעשה בראשית דומה לברכת שהכל, הכוללת הכל ויוצאים בה ידי חובה על הכל, לכן אפשר ומוטב לברך ברכת מעשה בראשית אף על הים הגדול. מאידך גיסא מצינו סברה הפוכה בספר פירוש התפילות והברכות (לר״י בר יקר ח״ב דף נח) ובספר הפרדס (שער ח פ״א, ט) לפיה נקבעה הברכה המיוחדת על הים הגדול מפני שאי אפשר לברך עליו את הברכה של מעשה בראשית כיון שלא היתה יצירה ובריאה לים, ולפי זה אי אפשר לומר שיברך את הברכה של מעשה בראשית ולומר שמסתמא היא חלה אף על הים הגדול.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לקמן נט, ב ציון ב.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לקמן סב, ב ציון ה.

שאלת שלום בשם

משנה. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: ״והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם, ויאמרו לו יברכך ה׳⁠ ⁠״.
תלמיד חכם... ומקדים שלום לכל האדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. וכו׳.(רמב״ם דעות ה, ז)
במסכת מכות (כג, ב) מובאים דברי רבי יהושע בן לוי שיש שלושה דברים שעשו בית דין של מטה והסכימו עמהם בבית דין של מעלה, ואחד מהם הוא התקנה לשאול בשלום בשם.
רש״י שם כותב שני פירושים, האחד שהחידוש הוא שמותר לשאול בשם, כגון ׳ישים ה׳ עליך שלום׳, ואין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה, והפירוש השני שחייבים לשאול בשם, ומקיימים את זה בברכת ״שלום״, שהוא שמו של הקב״ה.
הרמב״ם בפירוש המשניות כותב כפירוש השני שהתקנה שיברך בשם ״שלום״. כמו כן הוא כותב שהדבר מותר ואינו כותב שהוא חובה. כך משמע גם מהעובדה שמזכיר זאת בהלכות דעות, בתוך מנין הדברים המתאימים לתלמיד חכם, הרי משמע שאין זו חובה, ואף אינו מזכיר שמברכו בשם ה׳, אלא שמברך בשלום.
בגרסאות של המשנה מצינו שיש שגורסים ״והתקינו״, וכך היא הגרסה לפנינו, ויש שגורסים ״התקינו״, וכך מובא בשם דפוס נאפולי.
יתכן שיש משמעות לחילופי הגרסאות, שאם הדברים מובאים בהמשך לדברים הקודמים - משמעותם היא שיש חובה לשאול בשם, ואף זה כדי להוציא מליבם של המינים, וסברה זו נזכרת בספר הערוך (ערך עת) ובספר הנר בשם רב האי. לעומת זאת אם הדברים מובאים כתקנה מחודשת - ניתן בהחלט לומר שהכוונה היתה רק להתיר זאת לכבוד הבריות.
לדעת רב האי גאון יש לברך דוקא בשם ה׳ כמו שמצינו אצל בעז, וכאמור רש״י אומר שמברך בשם ״שלום״, וכן כותב הרמב״ם. יתכן שהמחלוקת הזו קשורה למחלוקת אחרת האם השם ״שלום״ הוא מהשמות שאינם נמחקים, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת שבת דף י, ב ציון א בקשר לדין האמור שם שאסור לתת שלום לחבירו בבית המרחץ.

ברכה שמברכים על הנס

ציון ט-ל.
גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ״ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל״ וגו׳, אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא מברכינן. והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה, אתא לקמיה דרבא ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם - בריך ׳ברוך שעשה לי נס במקום הזה׳! מר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא, איתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואשתי, ותו זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה, כי מטא לערבות - בריך ׳ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל׳, כי מטא לרסתקא דמחוזא - בריך ׳ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות׳! אמרי: אניסא דרבים - כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד - איהו חייב לברוכי. תנו רבנן: הרואה מעברות הים ומעברות הירדן... - צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
הרואה מקום שנעשו נסים לישראל, כגון ים סוף ומעברות הירדן, אומר: ׳בא״ה אמ״ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה׳, וכן כל מקום שנעשו בו נסים לרבים, אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד - אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך ׳בא״ה אמ״ה שעשה לי נס במקום הזה׳, או ׳שעשה נס לאבותי במקום הזה׳, וכו׳.(רמב״ם ברכות י, ט)
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, כגון מעברות הים ומעברות הירדן... - מברך ׳שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה׳, וכו׳.
על נס שנעשה לקצת ישראל, כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן, ואפילו נעשה לקצת שבטים - אין מברכין עליו.
כל אלו הברכות אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה.
הרואה מקום שנעשה נס ליחיד - אינו מברך, אבל הוא עצמו מברך ׳שעשה לי נס במקום הזה׳, וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין ׳שעשה נס לאבי במקום הזה׳.
מי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס - צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת.
על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו. הגה. יש אומרים דהוא הדין אם רואה האדם שנעשה לו הנס - מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס.
יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה - אינו חייב לברך, ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.(שו״ע אורח חיים ריח, א-ו, ט)

א. הגדרת הנס.

בספר אבודרהם (עמ׳ שמ) מובא בשם הרא״ש מלוניל שאין מברכים אלא על נס מופתי שיוצא מגדר מנהג העולם, כגון קריעת ים סוף וכמו שהיה בסיפורים שבגמרא, אבל כשהיה הנס ממנהג העולם, כגון שבאו עליו גנבים עד כדי סכנה וניצל - אינו חייב לברך. מדבריו משמע שבכל אופן אם רוצה - מברך גם על הנס שאינו יוצא מגדר מנהג העולם, אולם המאירי שמביא את הדעה הזו כותב שאסור לברך על נס שאינו יוצא מגדר הטבע.
האבודרהם בעצמו מקשה על השיטה הזו מדוע אם כן מברכים ברכת שעשה נסים בפורים, אף על פי שהנס היה בדרך הטבע, ומתרץ שבכל זאת הנס היה שלא כמנהגו של עולם. נמצא שהחיוב לברך אינו מוגבל לנס שאינו בגדר הטבע, ודי שיהיה שלא ממנהגו של עולם, דהיינו שיהיה דבר שאינו מצוי. זהו אם כן ההסבר מדוע מברך על הנס דוגמת הנס שאירע עם הגמל כשנפלה חומת הבית, אף על פי שאי אפשר לומר על ההתמוטטות שהיא לא בדרך הטבע, אולם בודאי שאינה בגדר דבר המצוי.
אחרת היא דעת הריב״ש (סי׳ שלז) שכותב שמברך גם על הנס כשניצל מגנבים שניסו להתנפל עליו, כלומר שמברך על כל הצלה הנראית כנס, אף על פי שלא היה שום דבר שאינו ממנהג העולם.
הרדב״ז (סי׳ תקעד) דן על אחד שנפל מסולם ונפצע קלות, ומסיק מדבר הראב״ד שלפי דעה אחת מברך, ולפי אחרת אינו מברך.
המאירי מביא דעה המחלקת בענין זה בין רבים לבין יחיד, שאצל הרבים אין לקרוא נס אלא להצלה שלא כדרך הטבע, מה שאין כן אצל היחיד שכל הצלה נחשבת אצלו לנס. בעל ספר הבתים (בית התפילה שער יג, א) כותב שהברכה באה לעורר את האדם להודות לה׳ על שמשגיח על בני האדם, ולכן ראוי לברך גם על הצלה שהיא בדרך הטבע.
הרמב״ם אינו מגדיר מהו נס שמברכים עליו והשלחן ערוך מביא שתי דעות, ובפשטות אלה מבוססות על שתי השיטות של הראשונים. אולם המגן אברהם (סקי״ב) כותב שלא יתכן שיש מי שסובר שמברכים על הנס כשניצל מגנבים שבאו עליו בלילה, ולכן הוא כותב שאף הריב״ש אינו מתכוון לברכה על הנס אלא לברכת הגומל.
בעל חיי אדם (כלל סה) מסיק שמברך על כל הצלה כאשר היה בסכנת מיתה ודאית וניצל ממנה, וכן כותב המשנה ברורה (סקל״ב) שבאופן זה הכל מודים שמברך.

ב. נס של רבים.

הגמרא מחלקת בין נס של רבים לבין נס של יחיד, אך אינה מגדירה מהו נס של רבים. רבינו יונה (דף מג, א בדפי הרי״ף) מפרש שהכוונה לניסים שנעשו לכל ישראל או לרובם, כמו בדוגמאות שבגמרא, מעברות הירדן ואבני אלגביש, והגר״א (סק״ב) מציין לתוספות לעיל (יד, א ד״ה ימים) שכותבים שכל שאין כל ישראל ביחד - נקרא יחיד.
הרמב״ם כותב את הדין על כל מקום שנעשו בו ניסים לרבים ואינו מפרש, והשלחן ערוך כותב כלשון רבינו יונה.
נראה להוסיף שמצינו שההלכה מגדירה את היושבים בארץ ישראל כאילו הם כל ישראל, כמו שמבואר במסכת הוריות (דף ג, א) לגבי שגגת הקהל, שהולכים אחר רוב יושבי ארץ ישראל, ואותם שבחוץ לארץ אינם מן המנין. כמו כן בגמרא לקמן (נח, א) אמרו לגבי הברכה שמברכים כשרואים אוכלוסי ישראל שאין אוכלוסא בבבל.
בירושלמי (ה״א) דנו בשאלה אם מברך על נס של שבט בתור נס של רבים, ותלו את ההלכה במחלוקת אחרת הנזכרת במסכת הוריות (ה, ב) אם גם שבט אחד לבדו נקרא קהל, והמאירי מדייק מעצם השאלה שדבר פשוט הוא שלעיר אחת בודאי שאין גדר של רבים.
השלחן ערוך פוסק שאין לברך את הברכה של רבים על נס שאירע לקצת השבטים, והב״ח מקשה מדוע אין לקבוע את ההלכה כדברי הרמב״ם בהלכות שגגות (יב, א) שכותב שאף שבט אחד נקרא קהל. המגן אברהם (סק״ג) מתרץ שדוקא בדין של שגגת הציבור יש דין של רבים לשבט מפני שהגדר הקובע בהלכות אלה הוא שיהיו נקראים קהל ככתוב בתורה, מה שאין כן בסוגייתנו שהגדר הקובע הוא שיהיו כל ישראל. הוא משווה לענין זה את סוגייתנו עם הסוגיות בפסחים (דף פ, ב) בדין טומאת ציבור בקרבן פסח, ששבט אחד לבדו אינו נחשב לציבור שיוכל להקריב בטומאה.
בירושלמי נאמר עוד שמברך על נס של אדם המסויים, כגון יואב בן צרויה או חנניה, מישאל ועזריה שקידשו שם שמים.
השלחן ערוך (סעיף ז) פוסק כך, והמשנה ברורה בביאור הלכה מקשה בשם בעל עולת תמיד איך יתכן שיהיה גדול מנס שאירע לשבט שלם, ומתרץ שמיוחד הוא יואב בזה שהלך בשליחות של כל ישראל, ומה שאירע לו הרי זה כאילו אירע לכולם.
כיוצא בזה צריך להסביר את חיוב הברכה שמברכים על נס שאירע לאדם כשקידש את השם, שיש בזה מופת כללי, וכן כותב הרשב״א שמברכים דוקא על הניסים שהיו להם כשקידשו שם שמים.

ג. מי חייב לברך על נס של יחיד.

בגמרא מבואר שהיחיד מברך על ניסו. הר״ח, הראבי״ה (סי׳ קמו) הרי״ד והריא״ז (הלכה א, ג) גורסים: ״איהו חייב לברוכי, אחריני לא מחייבי״, והרי״ף גורס: ״אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכולי עלמא לא צריכי״, וכגרסתו מובא בספר המאורות (דף ס, ב), במאירי, ובאבודרהם (עמ׳ שמ) בשם רב אחאי גאון וברא״ש (סי׳ א) בשם רב האי גאון.
לעומת זאת בירושלמי הדבר מובא בתור בעיה: ״מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו?״.
הרשב״א והריטב״א מרחיבים את חיוב הברכה לכל צאצאי האדם, שכולם חייבים להודות על הצלת אביהם שבזכות זה אף הם חיים, ומטעם זה כותב הרשב״ץ שאין חיוב ברכה על בנים שנולדו לפני הנס.
לעומת זאת כותבים המאירי, ריבב״ן, רבינו יונה, הרשב״ץ והרמב״ן (תורת האדם עמ׳ מט) שהחיוב חל רק על בנו ובן בנו ותו לא, ומסביר המאירי שבן בנו נחשב לבן אותו הדור, וריבב״ן כותב שעד כאן רחמי האב על בנו.
כאמור בירושלמי יש בעיה אף על הבן, וכותב המאירי שאין מחלוקת בין התלמודים אף לפי הגרסה שבבבלי אמרו בפשטות שהבן מברך. לדעתו יש לפרש שבבבלי מדובר כשהאב עדיין בחיים, ובירושלמי נשאלה השאלה על הדין לאחר מותו.
הרמב״ם מזכיר שבנו ובן בנו מברכים, והשלחן ערוך מוסיף אף את כל יוצאי יריכו. המגן אברהם (סק״ו) מציין שהוא הדין שמברכים גם כשנולדו לפני הנס, ובמחצית השקל מבואר הטעם שחובת הבן לברך היא מדין כיבוד אב ולא מפני שניצל בעצמו. על פי זה מחלק בעל אליה רבה שהבן והנכד מברכים אף על פי שנולדו מקודם, מה שאין כן שאר הצאצאים שמברכים רק מפני שהצלת האב הועילה להם, ולכן אין חובת ברכה אם נולדו מקודם. כמוהו כותב המשנה ברורה (סקט״ז), אך בעל כף החיים (סקי״ט) מכריע שאף הבן לא יברך אם נולד מקודם, ובעל ערוך השלחן (סעיף ז) פוסק שבנו ובן בנו מברכים בכל אופן בעוד ששאר הצאצאים אינם מברכים בכלל.
כאמור בירושלמי נשאלה השאלה אם חייב בברכה על הנס שאירע לאביו, ובדומה לכך נשאלה אותה שאלה על הנס שאירע לרבו, וכותב הרמב״ן שכיון שנפסקה הלכה על פי הגרסה שבבבלי שהבן מברך על הנס שאירע לאביו - ממילא הוא הדין שיש לפסוק הלכה שהתלמיד מברך על הנס שאירע לרבו. כדבריו כותבים הרשב״א, הרא״ה, רבינו מנוח והמאירי, ומביאים גם ראיה מהגמרא לקמן (נד, ב) שם למדנו על רב חנא שבירך על רפואתו של רבו רב יהודה. אמנם על הראיה יש לדון, מפני שבספר המאורות גורס רב הונא במקום רב חנא, ונמצא שלא מדובר על תלמיד אלא על חבר, ויוצא אם כן שמברכים על כל אדם שהוא חבירו ושמח בהצלתו. בעל כרחנו שאין להביא משם ראיה, ונפרש שמותר לברך על כל אדם, והדיון הוא אם חייב לברך. בדרך אחרת אפשר לומר שהברכה הנזכרת בסוגיה לקמן הרי היא בלא הזכרה של שם ומלכות. הסבר זה לסוגיה לקמן מובא בחידושי הריטב״א בשם הראב״ד, אולם כאמור לעיל (בבירור הלכה בתחילת הפרק) דעת הראב״ד היא שכל הברכות שבפרקנו אינן טעונות שם ומלכות, וכבר הריטב״א עצמו טוען שאין לפרש כך את המעשה של רב חנא, מפני שדרך הגמרא להזכיר את הברכה בקיצור וממילא יודעים שצריך להזכיר שם ומלכות.
הרי״ף והרמב״ם אינם מזכירים את החיוב לברך על הנס של רבו, והשלחן ערוך פוסק שמברכים ומשווה את רבו לאביו, כדברי הרמב״ן.
דעת הרמב״ם נראית מבוארת שאינו פוסק שמברכים על מה שלא נזכר בבבלי ויש עליו רק ספק בירושלמי. עם זאת נראה שניתן לדייק ששיטתו היא שהבן מברך על אביו מפני שאף הוא ניצל בהצלת אביו, ולא מפני שזה חלק ממצות כיבוד אב, שאילו היה זה הטעם - מסתבר שהיה משווה את התלמיד לבן, שאף הוא חייב בכבוד רבו.
כהסבר הנזכר שיש היתר לברך על נס שאירע לכל אדם כותבים בעל המכתם והרשב״ץ שהאב מברך על הנס שאירע לבנו, מפני שכל הדיון כאן הוא על החובה, אבל פשוט שרשאי לברך. כך כותב בספר המאורות בשם הראב״ד שמברך אפילו על אדם שאינו קרובו, בתנאי ששמח בהצלתו, כמו שכותב הרא״ה. אחרת היא דעת האבודרהם (שם) אשר כותב בשם הרב גרשם בן שלמה שהאב המברך על הנס שאירע לבנו נחשב כמי שמברך ברכה לבטלה.
מדברי המחבר בשלחן ערוך נראה לדייק שסובר שאם אין חיוב - יש איסור, שכן הוא פותח את דבריו בסעיף ד בדרך השלילה, שאין מברכים על נס שאירע ליחיד, משמע שרוצה לומר שאסור לברך כשלא חייבים.
מאידך גיסא יש בדברי הרמ״א בסעיף ו כדי ללמד שסובר שיכול לברך על כל אדם, והכוונה למה שכותב שיש אומרים שמברך כשרואה את האדם שנעשה לו נס. דבריו כשלעצמם מכוונים כלפי השאלה אם מברך רק כשרואה את המקום או גם כשרואה את האדם, אולם מתוך דבריו ניתן לדייק שמותר לברך על נס של כל אדם.
אמנם המשנה ברורה (סקכ״א) כותב שכוונתו רק לאדם שחייב לברך על ניסו כמו אביו ורבו, אולם בשער הציון (סקי״ז) מביא את מה שכותב הרא״ה שבאמת כשרואה אדם שאירע לו נס הרי זה עדיף מאשר כשרואה את המקום, לכן מברך על האדם אף על פי שאינו אביו או רבו. הרא״ה מתרץ בדרך זו את קושית הראב״ד, מדוע אין מברכים על נס של היחיד, ובמה זה שונה מהחיוב לברך כשרואה את חבירו לאחר שלושים יום, וכל שכן שמברך על הצלתו. הוא מסביר שהחילוק שבגמרא, לפיו מברכים רק על נס שאירע לאביו או לרבו - קיים רק כשרואה את המקום, אבל כשרואה את האדם - אין חילוק, ומברכים על כל יחיד החביב עליו כשם שמברך על אביו ורבו.
כאמור יש בירושלמי דיון על הברכה כשרואים אדם מסויים שנעשה לו נס, ולפי מה שהתבאר ניתן לכלול את הברכה הזו בכלל של נס הרבים כיון שמדובר באדם שהלך בשליחות הכלל. אולם מלשון הרא״ש ניתן לדייק שמפרש בירושלמי שהדין של אדם המסויים מובא בתור המשך לבעיה על אביו ורבו, כלומר שדוקא כשהאב או הרב ידועים מברך על הנס שאירע להם.
הדיון הזה בהבנת הרא״ש מובא במגן אברהם (סק״ט), וכן הוא מביא את מה שכתוב בקיצור פסקי הרא״ש (סי׳ א) שמברך על נס של רבו אם היה אדם המסויים. אמנם הבית יוסף חולק על הבנה זו ומפריד גם בהלכה בין הדין של רבו לבין הדין של אדם המסויים.

ד. מתי מברכים.

בגמרא מובא שהאיש שניצל מהאריה בא לפני רבא לשאול את הדין, והשיב לו ״כל אימת דמטית להתם בריך״ וכו׳, משמע לכאורה שמברך ממש בכל פעם. אולם מדברי התוספות (ד״ה הרואה) משמע שהכוונה שיברך בכל פעם לאחר זמן, דהיינו לאחר שלושים יום. כך הם כותבים לגבי כל ברכות הראיה וכך כותב המאירי לגבי ברכות הנס, אולם כפי הנראה יש חילופי גרסאות בדברי הגמרא, שכן לפי הרי״ף תשובת רבא היתה ״כי מטית להתם אימא ברוך״ וכו׳, ולפי זה ניתן להבין שאין מברכים אלא בפעם הראשונה כשמגיע למקום לאחר הנס ולא בכל פעם שיבוא.
דעה ממוצעת נזכרת בדברי הרשב״א, המכתם, והמאירי, כולם בשם הראב״ד, שבפעם הראשונה יש חובה ואחר כך רשות אם ירצה, ולפי דבריהם מתקבל פירוש זה גם לפי הגרסה שלפנינו שאמר לו ״כל אימת דמטית להתם״.
אמנם יש לדון בטעם הדבר מה החילוק בין הפעם הראשונה לבין פעמים אחרות, ונראה כי יש לתלות זאת בחקירה במהות הברכה, אם זו כברכת הודאה על הנס או ברכת השבח כדין ברכות הראיה. כך יוצא מדברי המאירי המביא את שיטת הראב״ד ומסביר שאי אפשר לחייב שיברך בכל פעם, שלא תהיה ראית מקום הנס חמורה מהודאת הנס עצמו, דהיינו ברכת הגומל שמברך רק פעם אחת. אבל המאירי עצמו דוחה את דבריו שאין להשוות בין הברכות, כנראה מפני שברכת הראיה אינה באה בתור הודאה, על כן הוא מקיים את הגרסה בגמרא שאמר לו ״כל אימת דמטית להתם בריך״ וכו׳, שיש חובה לברך בכל פעם כמו בכל ברכות הראיה.
מאידך גיסא מצינו לריב״ש (סי׳ שלז) שדן על הברכה בתור ברכת ההודאה ועל כן מסתפק אם צריך לברך גם את ברכת ההודאה, ומסיק שמברך ברכת הגומל כי אולי לא יעבור שם לעולם. אבל ר״י בר יקר בספר פירוש התפילות (ח״ב, דף נו) כותב שמי שנעשה לו נס נפטר בברכת ׳שעשה לי נס׳, שהיא ברכה גדולה יותר מברכת הגומל.
הרמב״ם אינו מזכיר את פרטי הדין אם מברך רק פעם אחת או בכל פעם, אבל השלחן ערוך כותב ככלל על כל הדברים האלה שמברך כשרואה אותם משלושים לשלושים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה.
המגן אברהם (סק״ה) שואל מדוע על הרעמים מברך בכל פעם, ומתרץ שברעמים וכיוצא בהם מברך בכל פעם על דבר אחר, ומבוארים דבריו שמבין שהדין של ברכת הנס שייך לברכות השבח שעל ראיה ושמיעה, ואינן כברכות הודאה. כך באמת מסתבר, כיון שהשלחן ערוך פוסק שיש חובה לברך שוב בכל שלושים יום.
הגר״א (סק״ד) מחדש שלפי הראב״ד שיש רשות לברך בכל פעם אך לא חובה - הרי זה אף כשחוזר למקום לאחר זמן שהוא פחות משלושים יום, שמותר לו לברך.

ה. נוסח הברכה.

בגמרא אין נוסח שווה, שכן במשנה נאמר שעל נס של רבים אומר ׳ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה׳, וכך אמר רבא לזה שניצל מהאריה שיברך ׳שעשה לי נס במקום הזה׳, אולם בהמשך מובא שמר בריה דרבינא אמר ׳ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות׳.
הט״ז (סק״א) מפרש שגם הנוסח הזה מכוון למקום שלהם ולא לניסים עצמם, והתוספות (עמוד ב ד״ה אבני) כותבים שכאשר אין הנס ידוע על פי המקום - אין מברכים אלא אותם שנעשה להם הנס, וכן כל אדם מברך על ניסו אף על פי שאינו ניכר מתוך המקום. בפשטות משמע מדבריהם שכאשר הנס אינו ניכר במקום אין מברכים כלל, אבל הרא״ם הורוויץ (בחידושים המובאים בסוף המסכת) כותב בפירוש התוספות שלעולם צריך לברך על הנס, אלא שאם ניכר הנס במקום - מזכיר את המקום, כמו ערבות, ואם לא - מזכיר את הנס עצמו, כמו שאמרו בגמרא שמזכיר את הגמל.
המגן אברהם (סק״א) מחלק בין נס של רבים לבין נס של יחיד, שבנס של רבים צריך לברך רק כשניכר הנס מתוך המקום, אבל על הנס שלו - מברך על המקום אפילו כשאין הנס ניכר מתוך המקום.
ר״י שירליאון כותב על הנוסח שמזכיר ערבות וגמל שלא היה צריך לומר אלא שעשה לי נס במקום הזה, אלא שחביב היה לו להזכיר בנוסח המפורט יותר, ומלבד זה הוא כותב שיש ערך מיוחד להזכרת ערבות משום שהדבר ידוע שיש שם צמאון למים.
הסבר נוסף לנוסח המפורט, ׳ערבות וגמל׳, מתקבל על פי מה שכותב הרא״ש בתוספותיו שצריך להזכיר את כל הניסים שארעו לו בכל פעם שמגיע למקום שאירע בו נס אחד, ממילא כיון שצריך לפרט את המקום הנוסף - מפרט עמו גם את המקום הזה.
ההלכה שמזכיר את כל הניסים מובאת על ידי הרא״ש בפסקיו (סי׳ א), וכך נפסק בשלחן ערוך, אבל הרמב״ם אינו מזכיר זאת, והכסף משנה מסביר שלדעתו אין חיוב כזה, וכך היא גם דעת הריטב״א והמאירי.
בתוספות ר״י שירליאון מוכיח כשיטתם ממה שלא אמרו שיזכיר את כל הניסים שארעו לרבים, ומסתבר שאין הבדל בין היחיד לבין הרבים בענין זה.
אמנם הרא״ש עצמו כותב את הדברים בקשר לנס של יחיד בלבד, ויתירה מזו כותב המגן אברהם (סק״ז) שזו הלכה יחודית לאדם עצמו ואף לא ליוצאי ירכו, שמברכים על כל מקום בפני עצמו ואינם צריכים להזכיר את שאר המקומות שבהם ארעו ניסים לאביהם.
לגבי החילוק שבין נס של רבים לבין נס של יחיד אפשר לפרש שכיון שהיו הרבה ניסים לישראל - אי אפשר שיזכיר בכל מקום את הניסים כולם, מה שאין כן אצל היחיד שלכל היותר ארעו לו שני ניסים או שלושה, ולכן אין מניעה שיזכיר את כולם בכל פעם שמברך. עם זאת עדיין יש לדון בדברי המגן אברהם שמשווה את יוצאי ירכו של היחיד בנוסח הברכה הזו לברכה שעל נס הרבים, ומדוע שלא יזכירו הבנים את כל הניסים שארעו לאביהם כמו שמזכיר האב עצמו.
הטעם הנראה לכך הוא לפי מה שהתבאר שהמגן אברהם סובר שהבנים אינם מברכים מצד השותפות שלהם בנס, אלא מצד חיובם בכיבוד האב, וכאמור זו הסיבה שהם מברכים, לדעתו, אפילו כשנולדו עוד לפני שאירע הנס. לפיכך נראה שחיוב זה חל עליהם כשבאים למקום שאירע נס לאביהם, ומשום כבודו לא יתכן שיעברו באותו מקום בלי לבטא את הדבר בברכה, ומצד זה אין עליהם חובה להזכיר באותה ברכה גם את המקומות האחרים בהם אירע נס לאביהם.
מעתה לפי טעם זה אפשר להסביר את החילוק שבין היחיד לרבים, שהיחיד חייב בהודאה ולכן מן הראוי שיזכיר את כל מה שאירע לו, מה שאין כן כשמדובר בנס של רבים, שהברכה היא של שבח ויש לשבח בכל מקום מצד עצמו ולא לכרוך ניסים אחרים שאינם קשורים לאותו מקום.

ו. ראית בעל הנס או מקום הנס.

מלשון המשנה יש לדייק שמברכים דוקא על מקום הנס, אולם בתשובה לשאלת הגמרא ״מנא הני מילי״ מביאים ראיה מיתרו שבירך אף על פי שלא ראה את המקום אלא את משה וישראל שהיו בעלי הנס. מכאן מסיקים האבודרהם (עמ׳ שלט), הרשב״ץ, בעל ספר המאורות בשם הראב״ד ובעל ספר כפתור ופרח (פרק ז דף קכ הוצ׳ לונץ) שמברכים על ראית בעל הנס כשם שמברכים כשרואים את המקום, וכבר נזכרה לעיל (פרק ג) דעת הרא״ה (בשעה״צ סקי״ז) שראית בעל הנס אף עדיפה מראית המקום. אחרת היא דעת בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כג) שמתרץ שיתרו בירך כשראה את המן והבאר שעל ידם נגמרו הניסים שהצילו את ישראל ביציאתם ממצרים.

ז. ראית המקום במדויק.

בעל כפתור ופרח כותב שאין לברך אלא כשרואה את המקום בו עברו בני ישראל את הים או את הירדן, ומכל מקום גם כשאינו רואהו במדויק ראוי להזכיר את חסדי ה׳. נראה שאפשר לדייק כך מלשון הברייתא לקמן שמזכירה את כל המקומות שארעו בהם ניסים לאבותינו ואינה אומרת שמברך, אלא שצריך לתת הודאה ושבח לפני המקום, ויתכן איפוא שלא הזכירו שמברך מפני שאינו רואה את המקומות המדויקים.
הרמב״ם כותב בסתמא שכאשר רואה את המקומות האלה מברך בשם ומלכות, ולכאורה משמע שסובר שאין צורך לראות את המקומות המדויקים. אבל המשנה ברורה בביאור הלכה מדייק בלשונו שכותב ״מעברות הירדן״ ולא ״הירדן״, שצריך לראות את המקום שבו עברו, ואף מה שכותב שמברך כשרואה את ים סוף - אין הכוונה לים כולו אלא למקום שבו עברו.
נושא זה נדון גם בשו״ת מהריט״ץ (סי׳ פז, מובא בחיי אדם כלל סה, ה ובכף החיים סק״ז) לענין מי שנעשה לו נס בעליה והוא גר למטה, שאינו רשאי לברך עד שיעלה למעלה. לעומתם כותב הרב בנימין כץ מרנשבורג (תשובות אשכנז מוריה שנה ט גליון ח) שאין המקום צריך להיות מדויק, ומוכיח כדבריו מהדין שמברך על מעברות הירדן אף על פי שלא ידוע במדויק מהו המקום שבו עברו.
באותו ענין כותב בשו״ת אור לציון (ח״ב סי׳ מ) שמברכים על מעברות הירדן כשרואים מהאויר את קטע הנהר שבין ים המלח לגשר אדם, כיון שברור ששם עברו בני ישראל.
התוספות (עמוד ב ד״ה אבני) דנים בשאלה מדוע לא הזכירו שמברכים כשרואים את המקום שנפל שם מחנה סנחריב. בתחילה נראה מדבריהם שזה פשוט שמברכים, אבל בהמשך כותבים בשם רבינו יהודה שאין מברכים כיון שהנס אינו ידוע על פי המקום, כלומר שהנס אינו קשור למקום אלא רק לאנשים שהיו שם, ואין זה כמו מעברות הים והירדן שהנס היה קשור למקום בדוקא. כחילוק זה כותב המגן אברהם (סק״א) שרק על נס שלו מברך אפילו כשאינו ניכר מתוך המקום.
המשנה ברורה בשער הציון (סק״א) מסתפק אם לקבל את החילוק הזה, מפני שלא מצינו חילוק בין יחיד לרבים, אולם יש להעיר שמצינו חילוק כפי שהתבאר לעיל (פרק ה) שהיחיד כשמברך מזכיר את כל הניסים שארעו לו בעוד שכאשר מברכים על נס של הרבים אין מזכירים את כל הניסים. גם כאן, אפשר שהיחיד שניצול בעצמו מתעורר להודות בברכה בבואו למקום שניצל אף על פי שלא ניכר הנס מתוך המקום. לעומת זאת כשמברכים על הנס של הרבים - אין התעוררות לברכה במקום אלא כאשר הנס ניכר מתוך המקום.

פרק ט

א משנה במשנה זו מרוכזים כל הדברים אשר אחר כך יפורטו בפרק זה. ויש בה קובץ של ברכות והלכות שאין להן מסגרת זמן קבועה והן נאמרות בהזדמנויות שונות. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ״ברוך... שעשה נסים לאבותינו במקום הזה״. הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ״ברוך... שעקר עבודה זרה מארצנו״.

Chapter 9

This mishna, which includes all of this chapter’s mishnayot, contains a series of blessings and halakhot that are not recited at specific times, but rather in response to various experiences and events.

MISHNA: One who sees a place where miracles occurred on Israel’s behalf recites: Blessed…Who performed miracles for our forefathers in this place. One who sees a place from which idolatry was eradicated recites: Blessed…Who eradicated idolatry from our land.
מאמרים באתר אסיף
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם״. בעַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ עוֹשֵׂה בְּרֵאשִׁית״. רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמֵר: גהָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל״ – דבִּזְמַן שֶׁרוֹאֵהוּ לִפְרָקִים.

One who sees conspicuous natural occurrences recites a blessing. For zikin and zeva’ot, which the Gemara will discuss below, for thunder, gale force winds, and lightning, manifestations of the power of the Creator, one recites: Blessed…Whose strength and power fill the world. For extraordinary (Rambam) mountains, hills, seas, rivers, and deserts, one recites: Blessed…Author of creation. Consistent with his opinion that a separate blessing should be instituted for each individual species, Rabbi Yehuda says: One who sees the great sea recites a special blessing: Blessed…Who made the great sea. As with all blessings of this type, one only recites it when he sees the sea intermittently, not on a regular basis.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאוררא״התוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ברק
ברקא(ברכות נד.) על הברקים ועל הרעמים פי׳ הברק הזה מאש שלמעלה הוא יוצא ומבהיק העולם שנא׳ ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים (יומא כח ובתמיד בפרק ג׳ מנחות ק) פי׳ ברקי שהאי׳ השחר עניין ברקים ורעמים וי״א ענין פטדה וברקת:
א. [בליצען, פינקלען.]
זיקין וזועות ורעמים – מפרש בגמרא.
מלא עולם – לפי שאלו נראין או נשמעין למרחוק.
ברוך עושה בראשית – ובגמרא (דף נט.) פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו.
לפרקים – מפרש בגמרא (שם ע״ב) ולפי שהוא חשוב וגדול מכולן קבע ליה רבי יהודה ברכה לעצמו.
1על הרוחות אומר שכחו וגבורתו מלא עולם – ירושלמי מתני׳ כשבאים בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית.
על הנהרות – לאו על כל נהרות איירי אלא ארבע נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת.
1. תוס׳ ד״ה ״על הרוחות״ מופיע בדפוס וילנא בדף נ״ט.

הרואה

{שמעתא דברכה על הברקים וכו׳}
ירושלמי (ירושלמי ברכות ט׳:ב׳): על הברקים וכו׳. ר׳ ירמיה ורבי זעירא בשם רב חסדא: דיו פעם אחת כל היום.
רבי יוסי בעי: מה אנן קיימין. אם בטורדין, דיו פעם אחת כל היום. ואם במפסקין, מברך על כל פעם ופעם. אתא רבי חנינא ורבי אחא בשם רב חסדא: אם בטורדין, דיו פעם אחת כל היום. ואם במפסקין, מברך על כל פעם ופעם.
חייליה דרבי יוסי מן הדא (בבלי ברכות נ״ג.): היה יושב בחנותו של בשם כל היום, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם.
היה יושב בבית הכסא או בבית של ספיקיריא, אם יכול לצאת ולברך בתוך כדי דבור, יצא, ואם לאו, לא יצא.

פרק תשיעי: הרואה

(2) הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינוא אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. פי׳ וכל זמן שיגיע לשם מברךב, ובלבד בהפסקה של שלשים יום, כדאמרינן לקמן (בבלי ברכות נט:) גבי רואה את הים הגדול. מקום שנעקרה ממנו ע״ז אומר ברוך שעקר ע״ז מארצנו. פי׳ ודוקא בארץ אבל בחוצה [לארץ] אינו מברךג.
א. לפנינו, לישראל.
ב. וכ״כ תוס׳ והרא״ש ועו״ר דחייב לברך לפרקים, אך הראב״ד הובא לשונו במאורות בדף ס נסתפק אם מחוייב כל אימת שרואה לפרקים או שאין חיובו אלא בראייה ראשונה דלא עדיף רואה מקום הנס מנעשה הנס בגופו שאי״צ להודות אלא פעם ראשונה בלבד ומסיק דחיובו בראייה ראשונה בלבד משום הודאה על הנס אבל מכאן ואילך אינו אלא רשות משום הנאת ראייה כרואה חבירו לאחר שלשים יום שאינו אלא רשות לברך על הנאת ראייתו (להראב״ד במאורות שם), וכן דעת הרשב״א. והנה נראה לכאורה דדין ברכה שמברך הרואה מקום נס שאירע לו עצמו משום הודאה על ניסו הוא אבל ברכה שמברך על נסים שאירעו לישראל עיקרו ברכת השבח על גבורות ה׳ וטובותיו ולאו משום לתא דהודאה דהא ילפינן לה מיתרו דלא היה בכלל ההצלה, ועוד דבירושלמי הובא בדברי רבינו לקמן מבואר דנס שאירע לשבט מברכים עליו כל ישראל למ״ד דשבט איקרי קהל ואע״פ דלא היו בכלל ההצלה מ״מ יש בזה ברכת השבח על גבורות ה׳ וטובותיו. אכן בדברי הראב״ד מבואר לא כן שהרי טען דאינו חובה אלא פעם ראשונה דלא עדיף רואה מקום הנס מהודאה על הנס בברכת הגומל אלמא דמשום הודאה היא וכ״ה להדיא בדבריו דפעם ראשונה חובה משום הודאה על הנס, ובאמת כ״ה בלשון הברייתא הרואה מעברות הים וכו׳ צריך שיתן שבח והודאה למקום. ובהך דיתרו צריך לומר דכיון שבא להתאחד עם ישראל ולהיכנס בברית הרי חשוב ניסא דישראל נס השייך לו ג״כ ומצד הודאה על הצלת ישראל הוא דבירך את השם אשר הציל וכו׳ וכ״ה בקרא ויחד יתרו על כל הטובה כו׳ ויאמר יתרו ברוך ה׳ וכו׳, ובדברי הירושלמי הנ״ל י״ל דכיון דשבט איקרי קהל ישראל וחשובין כמו כל ישראל הרי דנס שקרה לשבט יש לכל ישראל לשבח ולהודות עליו על שניצל שבט מישראל דשייכא הצלתם לכל ישראל ולאו ניסא דיחידים הוא, ועדיין יל״ע מנס של אדם מסויים דאיבע״ל בירושלמי ולתוס׳ ר״י והרא״ש נפשט דמברך, וי״ל דכל שהנס קרוב ללבו שייך בו ענין הודאה ואדם מסויים כיואב חביב ניסו בעיני כולם ומודים עליו (וזהו הביאור בדברי הב״י סי׳ ריח דלמד הטור רבו מאדם מסויים והיינו דנס של רבו חביב בעיניו ושמחה הוא לו) א״נ משום פירסום הנס דומיא דמי שנתקדש ש״ש על ידו (וע׳ בהערה 11). וכן נראה ממה שלמד במאירי כאן דין רואה מקום שנעשו נסים לאבותינו מרואה מקום שאירע לו נס דלגירסתנו בגמ׳ א״ל רבא כל אימת דמטית להתם אימא וכו׳ משמע דצריך לברך כל פעם שרואה (אבל ברי״ף אי׳ כי מטית להתם, והרשב״א דחה הראיה דה״ק ליה דאי בעי מצי לברוכי כל אימת דמטי להתם) והרי י״ל דנס שלו עצמו דמשום הודאה צריך להודות תמיד שרואה המקום מחדש אבל מקום שנעשו נסים לאבותינו ליכא משום הודאה (וכמ״ש המאירי לענין נס שאירע ליחיד דאין מברכים אלא בנו ונכדו ולא דורות הבאים) ומשום שבח על גבורות ה׳ מברך רק פעם אחת, ועכ״פ כיון דהוו תרי מילי הא אין ללמוד זמ״ז, וע״כ דגם מקום שאירע נס לאבותינו משום הודאה הוא דאניסא דרבים כל ישראל צריכין להודות לעולם, וכן נראה בשאילתות שאילתא כו ע״ש, ונראה דהוא צירוף של הודאה ושבח על שהטיב לנו השם יתעלה בנסים וגבורות ונפלאות. ואין לומר דטעמו של רבינו ודעימיה דצריך לברך תמיד ול״ק להו טענת הראב״ד מברכת הגומל מחמת דסברי דברכת השבח הוא כרואה ים הגדול ולא משום הודאה, דמה נימא בנס שלו עצמו דג״כ מברך כל אימת שרואה לפרקים והתם מסתבר דמשום הודאה אתינן עלה ולא שהוא מחוייב לשבח על הנס יותר מאחרים, אלא טעמייהו כמ״ש המאירי דברכת הגומל שמודה ברבים אין לה מקום וענין יותר מפעם אחת אבל רואה מקום הנס כל ראייה חדשה של המקום דכאילו רואה לפניו הנס ונזכר בו צריך לחזור ולשבח ולהודות (ואדרבה דעת הראב״ד צ״ע מאי מייתי מהגומל אך עיקר סברתו דחיוב הודאה אין יותר מפעם אחת, ודעת רבינו ודעימיה דראיית מקום הנס כראיית הנס ויש לו לשוב ולשבח ולהודות כל שרואה מחדש). ואף דים הגדול ברכת השבח הוא מ״מ שפיר דימו זל״ז לענין שאינו מברך אלא כשלא ראה שלשים יום דמהתם נלמד דכל שאינו לפרקים אינו ראייה חדשה שיתחייב שוב בברכה על ראייתו ואין נ״מ אי משום שבח או הודאה. (וע׳ חי׳ מרן רי״ז הלוי עה״ת מש״כ בקראי דתהלים בבי׳ הגמ׳ בפסחים קיח). ולהראב״ד והרשב״א דמכאן ואילך רשות לא נא׳ בזה דין לפרקים דכל שנהנה בראייתו מקום הנס יכול לברך (ובשם ומלכות לדעת הרשב״א לקמן) אבל לרבינו ודעימיה לא נא׳ בזה כלל ברכה של רשות משום הנאת ראייתו אלא ברכת חובה כל שרואה לפרקים משום שבח הודאה אניסא, וכ״מ בשטמ״ק וכן מבואר בטור וב״י סי׳ ריח ע״ש.
ג. מבואר דאין מברך כלל וכ״כ רבינו בדף נז, ב. והנה בגמ׳ שם מקום שנעקרה ממנו ע״ז אומר ברוך שעקר כו׳ והשב לב עובדיהם לעבדך ובחו״ל אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך וכו׳ ומשמע דאינו אומר והשב אבל עיקר הברכה מברך גם בחו״ל, ונראה דרבינו גרס כמו שהביא בדק״ס שם ובחו״ל אין צריך לומר כן וכ״ה בתוספתא פ״ו ה״ד, וע׳ בשטמ״ק שם שהביא מחלוקת בזה יעו״ש. והיינו דלגירסא דקמן לא אמרו אלא שבחו״ל שרובן גוים אין מתפללין עליהם שישובו מע״ז לעבודת השם אבל לדעת רבינו הברכה על שנעקרה ע״ז מארץ הקודש א״י אבל על מה שנעקרה ממקומות הגוים אין על זה ברכה. ויעו׳ בר״מ רפ״ז מהל׳ ע״ז ובריטב״א קידושין לז, א דדעת הר״מ דמצ״ע לעקור ע״ז גם מחו״ל אלא שאי״צ לרדוף אחריה כי אם בא״י משא״כ להרמב״ן ורבינו שהביא הריטב״א שם אין חיוב לעוקרה בחו״ל כלל כי אם בא״י בלבד, ושיטת רבינו מתאימה עם שיטתו שם דבחו״ל לא חייב רחמנא לעוקרה, וכבר העיר ע״ז המו״ל.
על הרוחות אומר – [ירושלמי] מתניתין כשבאין בזעם אבל באין בנחת אומר ברוך עושה מעשה בראשית:
על הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים וכו׳ אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם – איתמר בירושלמי אם בטורדים דיו בפעם אחת. אם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם. וגמר לה מחנותו של בשם. וא״ת והא ברואה את הים הגדול בעינן הפסק שלשים יום. התם הוא שרואה פעם ראשונה הוא שרואה עכשו. אבל הכא דבר מחודש הוא וכל אחד בפני עצמו. וא״ת והא חנותו של בשם הוא הוא שמריח פעם ראשונה וחוזר ומברך. התם על הנאתו שהיא עכשו מתחדשת הוא מברך. וטורדין היינו שלא נתפזרו העבים. מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים. (בתוספות) [ברא״ש עיין שם]:
בד״ה על הנהרות כו׳ אלא ד׳ נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת עכ״ל אפשר דאלו ד׳ הנהרות נקראו מעשה בראשית כמפורש בענינו ונהר יוצא מעדן וגו׳ ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אבל שאר נהרות אפשר שנשתנו ע״י אדם כדאמרי׳ לקמן נמי גבי חדקל ופרת גופיה ולכך נקטו התוס׳ בדבריהם אלו ב׳ אף שהם מאוחרים במקרא לפי שהיו מצוים בעינייהו ונשתנו בקצת מקומות כדאמרינן לקמן ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מאורעות הטבע הבולטים כמו על הזיקין ועל הזועות (אשר ידונו בטיבם בגמרא), ועל הרעמים, ועל הרוחות (רוחות הסערה), ועל הברקים שיש בהם התגלות של כוח הבורא אומר הרואה אותם: ״ברוך... שכחו וגבורתו מלא עולם״. ואילו על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות היוצאים מגדר הרגיל (רמב״ם) אומר: ״ברוך... עושה בראשית״. ר׳ יהודה לשיטתו, שלדעתו יש לקבוע לכל מין פרטי ברכה לעצמו, ולכן הוא אומר: הרואה את הים הגדול מברך ברכה מיוחדת, וכך הוא אומר: ״ברוך שעשה את הים הגדול״. וברכה זו, כשאר ברכות הראיה מאותו סוג מברך רק בזמן שרואהו לפרקים, ולא בקביעות.
One who sees conspicuous natural occurrences recites a blessing. For zikin and zeva’ot, which the Gemara will discuss below, for thunder, gale force winds, and lightning, manifestations of the power of the Creator, one recites: Blessed…Whose strength and power fill the world. For extraordinary (Rambam) mountains, hills, seas, rivers, and deserts, one recites: Blessed…Author of creation. Consistent with his opinion that a separate blessing should be instituted for each individual species, Rabbi Yehuda says: One who sees the great sea recites a special blessing: Blessed…Who made the great sea. As with all blessings of this type, one only recites it when he sees the sea intermittently, not on a regular basis.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאוררא״התוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) עַל הַגְּשָׁמִים, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. העַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין עַל הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין עַל הָרָעָה.

For rain and other good tidings, one recites the special blessing: Blessed…Who is good and Who does good. Even for bad tidings, one recites a special blessing: Blessed…the true Judge. Similarly, when one built a new house or purchased new vessels, he recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The mishna articulates a general principle: One recites a blessing for the bad that befalls him just as he does for the good. In other words, one recites the appropriate blessing for the trouble that he is experiencing at present despite the fact that it may conceal some positive element in the future. Similarly, one must recite a blessing for the good that befalls him just as for the bad.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מברך על הרעה מעין על הטובה – דיין האמת.
ועל הטובה מעין על הרעה – הטוב והמטיב ובגמרא מפרש היכי דמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הגשמים וכן על שאר בשורות טובות אומר ברכה מיוחדת: ״ברוך הטוב והמטיב״ אף על בשורות רעות אומר ברכה מיוחדת: ״ברוך דיין האמת״. כמו כן כאשר בנה אדם בית חדש, וכן זה שקנה כלים חדשים, הריהו אומר: ״ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. כלל אמרו: מברך אדם על הרעה מעין הברכה שמברך על הטובה. כלומר, על רעה שיש בה לעתיד צד של טוב מברך כפי המצב הקיים. וכן על הטובה מעין על הרעה.
For rain and other good tidings, one recites the special blessing: Blessed…Who is good and Who does good. Even for bad tidings, one recites a special blessing: Blessed…the true Judge. Similarly, when one built a new house or purchased new vessels, he recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The mishna articulates a general principle: One recites a blessing for the bad that befalls him just as he does for the good. In other words, one recites the appropriate blessing for the trouble that he is experiencing at present despite the fact that it may conceal some positive element in the future. Similarly, one must recite a blessing for the good that befalls him just as for the bad.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ווְהַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר – הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר״ – הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי״ – הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.

The mishna states: And one who cries out over the past in an attempt to change that which has already occurred, it is a vain prayer. For example, one whose wife was pregnant and he says: May it be God’s will that my wife will give birth to a male child, it is a vain prayer. Or one who was walking on the path home and he heard the sound of a scream in the city, and he says: May it be God’s will that this scream will not be from my house, it is a vain prayer. In both cases, the event already occurred.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמרו שהצועק לשעבר, כלומר, המתפלל על דבר שהיה בעבר ומנסה לתקן אותו בתפילתו — הרי זו תפלת שוא. וכגון מי שהיתה אשתו מעוברת, ואומר ״יהי רצון שתלד אשתי בן זכר״הרי זו תפלת שוא. או אם היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר ״יהי רצון שלא תהא צוחה זו בתוך ביתי״הרי זו תפלת שוא, שהרי כבר אירע המאורע.
The mishna states: And one who cries out over the past in an attempt to change that which has already occurred, it is a vain prayer. For example, one whose wife was pregnant and he says: May it be God’s will that my wife will give birth to a male child, it is a vain prayer. Or one who was walking on the path home and he heard the sound of a scream in the city, and he says: May it be God’s will that this scream will not be from my house, it is a vain prayer. In both cases, the event already occurred.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: זאַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד.

The Sages also said: One who enters a large city, the Gemara explains below that this is in a case where entering the city is dangerous, recites two prayers: One upon his entrance, that he may enter in peace, and one upon his exit, that he may leave in peace. Ben Azzai says: He recites four prayers, two upon his entrance and two upon his exit. In addition to praying that he may enter and depart in peace, he gives thanks for the past and cries out in prayer for the future.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כרך
כרךא(ברכות נד.) הנכנס לכרך (מגילה ב.) כרכין המוקפין חומה. ערים גדולות ובצורות תרגום קירוין רברבן וכריכן (א״ב פירוש יוני עיר מוקפת חומה):
א. [פעסטונג.]
הנכנס לכרך – המהלך בדרך וצריך לעבור כרך ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות.
אחת בכניסתו – מתפלל שיכנס לשלום.
ביציאתו – מתפלל שיצא לשלום.
ארבע – כדמפרש נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד נמצאו ארבע כדמפרש בגמרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב עוד אמרו חכמים: הנכנס לכרך (וכאשר יבואר בגמרא מדובר במקום שיש סכנה בכניסה לכרך) מתפלל שתים, שתי תפילות, אחת בכניסתו, שיכנס בשלום, ואחת ביציאתו, שיצא בשלום. בן עזאי אומר: מתפלל ארבע תפילות, שתים בכניסתו, ושתים ביציאתו. שיכנס בשלום ויצא בשלום, וכן נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד.
The Sages also said: One who enters a large city, the Gemara explains below that this is in a case where entering the city is dangerous, recites two prayers: One upon his entrance, that he may enter in peace, and one upon his exit, that he may leave in peace. Ben Azzai says: He recites four prayers, two upon his entrance and two upon his exit. In addition to praying that he may enter and depart in peace, he gives thanks for the past and cries out in prayer for the future.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ו׳:ה׳} ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וְגוֹ׳⁠ ⁠״. ״בְּכָל לְבָבְךָ״ – בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע. ״וּבְכׇל נַפְשְׁךָ״ – אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״ – בְּכָל מָמוֹנְךָ. ד״אדָּבָר אַחֵר: ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״ – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ.

The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.
קישוריםרי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חייב אדם לברך על הרעה כו׳ – מפרש בגמרא.
דבר אחר בכל מאדך – מדות מדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות.
בתלמידי רבינו יונה ז״ל: בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע – עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות ועבודת יצר הרע הוא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבוראו ביצר הרע. עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות וכיוצא בזה ויצר הרע נברא לאכזריות. וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע. מפי מורי הרב נר״ו. עד כאן לשון תלמידי רבינו יונה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ומכאן להכללה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״ (דברים ו, ה), וכך פירשוהו: ״בכל לבבך״בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, שצריך לשעבד את שניהם לאהבת ה׳. ״ובכל נפשך״אפילו הוא, הקדוש ברוך הוא, נוטל את נפשך. ״ובכל מאדך״בכל ממונך, שכן הכסף נקרא ״מאד״ במקרא. דבר אחר ניתן לפרש כי משמעות ״בכל מאדך״ היא — בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין שהיא מידה טובה ובין שהיא מידת פורענות, הוי מודה לו.
The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.
קישוריםרי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. חוְלֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. וְלָא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה – מִקַּל וָחוֹמֶר.

The mishna teaches several Temple-related halakhot. One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אבק
אבקאשעל רגליו (ברכות נד., משנה מקואות ט׳:ב׳) לא יטבול אדם באבק שעל רגליו פי׳ שמא ישרה במים ונעשה טיט וחוצץ לא יטמננה בחול ובאבק דרכים (שבת לח:) כתב במשקין ובמי פירות ובאבק דרכים ובאבק סופרים (שבת קד:) פי׳ הכותב באצבעו בתוך אבק דרכים ובאבק סופרים ועושה שם אותיות פי׳ אבק סופרים אם הסופר מכתש סממני הדיו ועף מהן אבק על הקלף וכתב באצבעו על האבק. פי׳ אחר אבק סופרים שמשימין על הכתיבה להשאירה: (א״ב: פי׳ בלשון רומי לוח שכותבים עלי׳ לא בדיו כ״א בעט מתכת ואינו מתקיים) עלה בה אבק פסולה (מנחות פה.) מאבקין מעשנין (משנה שביעית ב׳:ב׳). אין מאבקין (מועד קטן ג.) פי׳ מסיר האבק מעליהן. בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית בפ״ק דקידושין (קידושין כ.) ובערכין בריש גמרא דהמוכר שדהו (ערכין ל׳) ובגמרא דהלוקח לולב בלולב הגזול (סוכה מ:) פי׳ אבקה כמו ריח אסור שביעי׳ שעיקר אסור שביעית האוצר פירות שביעית עד שמינית וסחורה אינה עיקר אסור אלא מדרשא לאכלה ולא לסחורה כמו אבק רבית שאינו רבית גמור:
ערך קל
קלבלא יקל אדם את ראשו (ברכות נד.) פי׳ נטיית גרון כלומר לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה אלא בכפיפת קומה ובהרכנת ראש (נדרים יח) שלא ינהגו קלות ראש (בפרק עקביא) הוי קל לראש (בריש דמאי) הקלין שבדמאי פי׳ שהקלו חכמים על פירות הללו הזכירים במשנה זו שהלוקח אותם מעם הארץ א״צ לעשר (מעילה יא.) הדם קל בתחילתו וחמור בסופו בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו (ברכות כד) זה קל וחומר שאין עליו תשובה (חגיגה טו) בענין אחר (סנהדרין מז) אר״מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (גמ׳) מאי משמע אביי כמ״ד קל לית כלומר שאין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו כבד עלי ראשי מבעי ליה אלא רבא כמ״ד קליל לי עלמא ופי׳ תששה הרוח ונעשית מעוטה כלומר רוחו של אדם נכאב בזמן שנכאב אחד מן האברים (חולין צח: ערכין כג) ת״ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא שאפילו מרגלית בקלים אין לך אלא מקומה ושעתה הכי כתב בתורת כהנים פי׳ אם הקדיש אדם מרגלית ורוצה לפדותה בזה המקום ונמכרת בזול ובמקום אחר נמכרת ביותר אין משלחין אותה לשם אלא מוכרין אותה בשוה במקומה בזול וכן אם ממתינין אותה מתייקרת אין ממתינין אותה אלא מוכרין אותה בשוויה כשעתה בזול. פ״א ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים פי׳ אם העריך עצמו והוא אדם קל וערי ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהה עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד ת״ל ביום ההוא:
ערך קפנדר
קפנדרג(ברכות נד.) לא יעשנו קפנדריא. (מגילה כח.) אין עושין אותו קפנדריא פי׳ בית שיש בו ב׳ פתחים נכנס בפתח זה ויוצא בפתח זה וכן מפורש בתלמודא דמיקפנא בהא איעול אידרי בהא ואומרים לשון יון היא (א״ב פי׳ בל״ר שביל המקצר את הדרך). (בילמדנו בריש קדושים תהיו) ואם פירשת ממני לקופנדר תהא יודע שאני מניחך כענין ראשון:
א. [שטויב.]
ב. [לייכט. לייכטזינניג, גרינג.]
ג. [אבגעקירצטער וועג.]
לא יקל ראשו – לא ינהג קלות ראש.
כנגד שער מזרחי – חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין.
בפונדתו – חגור חלול ונותנין בו מעות.
מק״ו – בגמרא מפרש ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ומכאן להלכות הקשורות בבית המקדש, לא יקל אדם את ראשו בכל נוהג של זלזול כנגד שער המזרח של הר הבית שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. ומשום כבוד המקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו (חגורה חלולה ששמים בה את הכסף), ואפילו באבק שעל רגליו. ולא יעשנו קפנדריא שלא יעבור דרכו כדי לקצר את הדרך. ורקיקה (יריקה) — מקל וחומר שאסורה בהר הבית.
The mishna teaches several Temple-related halakhot. One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים ״עַד הָעוֹלָם״. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין1 וְאָמְרוּ אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים ״מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם״.

The mishna relates: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, those reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting [haolam], the world. But when the Sadducees strayed and declared that there is but one world and there is no World-to-Come, the Sages instituted that at the conclusion of the blessing one recites: From everlasting [haolam] to everlasting [haolam].
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״הצדוקים״.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם – במסכת תענית (פ״ב דף טז:) אמרינן אין עונין אמן במקדש המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך חונן הדעת וכן בכולם והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וילפינן לה מקרא דתפלת עזרא וסיעתו ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך ה׳ אלהי ישראל עד מן העולם.
משקלקלו הצדוקים – ואמרו אין עולם אלא זה.
התקינו – עזרא וסיעתו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם – לומר ששני עולמות יש להוציא מלב הכופרים בתחיית המתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: כל חותמי ברכות שבמקדש במקום לענות ״אמן״ היו אומרים ״ברוך אתה ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם״ (״האל הקדוש... חונן הדעת״, וכן הלאה). ואולם משקלקלו הצדוקים ואמרו שאין עולם אלא אחד, ואין עולם הבא, התקינו שיהו אומרים בסיום כל ברכה ״מן העולם ועד העולם״.
The mishna relates: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, those reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting [haolam], the world. But when the Sadducees strayed and declared that there is but one world and there is no World-to-Come, the Sages instituted that at the conclusion of the blessing one recites: From everlasting [haolam] to everlasting [haolam].
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: {רות ב׳:ד׳} ״וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה׳ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה׳⁠ ⁠״. וְאוֹמֵר: {שופטים ו׳:י״ב} ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְאוֹמֵר: {משלי כ״ג:כ״ב} ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״. וְאוֹמֵר: {תהלים קי״ט:קכ״ו} ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳⁠ ⁠״.:

The Sages also instituted that one should greet another in the name of God, i.e., one should mention God’s name in his greeting, as it is stated: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters, The Lord is with you, and they said to him, May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it says: “And the angel of God appeared to him and said to him, God is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And it says: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22), i.e., one must not neglect customs which he inherits. And lest you say that mentioning God’s name is prohibited, it says: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126), i.e., it is occasionally necessary to negate biblical precepts in order to perform God’s will, and greeting another is certainly God’s will. Rabbi Natan says another interpretation of the verse: “Make void Your Torah” because “it is the time to work for the Lord,” i.e., occasionally it is necessary to negate biblical precepts in order to bolster the Torah.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם – בשמו של הקב״ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו ולמדו מבעז שאמר ה׳ עמכם ומן המלאך שאמר לגדעון ה׳ עמך גבור החיל.
ואומר אל תבוז כי זקנה אמך – למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם ובגמר׳ מפרש מאי ואומר.
ואומר עת לעשות לה׳ הפרו תורתך – פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה׳ אף זה המתכוין לשאול לשלום חברו זהו רצונו של מקום שנאמ׳ בקש שלום ורדפהו מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור.
תוס׳ בד״ה הרואה כו׳ אומר כו׳ דאמרי׳ בירושלמי דפרקים היינו ל׳ יום עכ״ל בתלמוד דידן נמי בהדיא מפורש לקמן בפרקין דפרקים דים הגדול היינו ל׳ יום ואולי שיש חסר כאן בדבריהם ועיין ברא״ש הראיה מפורש מהירושלמי ודו״ק:
משנה. וז״ל והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם ויאמרו לו יברכך ה׳ וכו׳ ואומר עת לעשות לה׳ הפרו תורתיך ר׳ נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה׳ עכ״ל. עיין ברש״י (ד״ה שיהא אדם שואל וכו׳) וז״ל בשמו של הקב״ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו עכ״ל. ועוד פירש (ד״ה ואומר), ״פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה׳ אף זה המתכוין לשאול לשלום חבירו זה רצונו של מקום וכו׳ מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור״ עכ״ל. ומבואר דס״ד דיהא אסור לשאול בשלום חבירו בשם משום דנראה כמזלזל בכבוד המקום. והנה עיין ברש״י במסכת מכות (דף כג: ד״ה ושאילת שלום בשם) שפירש וז״ל דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ה׳ עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה וכו׳, ל״א שאילת שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ואנן נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקב״ה וכו׳ עכ״ל. ומבואר דשתי הלשונות ברש״י נחלקו האם שאלת שלום חבירו בשם הוי רק היתר והוראת שעה משום דמעיקר הדין אסור לשאול בשלום חבירו בשם דהוי מוציא שם שמים לבטלה (דזוהי שיטת הל״ק ברש״י). או האם דהוי תקנה לדורות שתיקנו חיוב לשאול בשלום חבירו בשם (דזוהי שיטת הל״ב ברש״י).
והנה בשלמא ללישנא בתרא ברש״י דתיקנו שחייב אדם לשאול חבירו בשם, ומשום כך אנו נוהגים לומר ״שלום״ שהוא שמו של ה׳, י״ל דאין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה, דשלום אינו אלא כינוי, ואיסור הוצאת שם שמים לבטלה אינו חל אלא בז׳ שמות בלבד, ולא הוי אלא כמזלזל בכבוד המקום שנראה כעושה איסור, והתירו וחייבוהו משום ״בקש שלום ורדפהו״, וכדפירש רש״י במשנתנו. אולם לפי הפירוש הראשון ברש״י דהתירו לשאול בשלום חבירו בשם, משמע שהתירו אף בז׳ שמות, ואינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ולפי״ז צ״ע אמאי נקט רש״י בסוגיין דקא משמע לן דלא אמרינן דהוי מזלזל בכבוד המקום, דהוה ליה למימר דסלקא דעתך שאסור משום שמוציא שם שמים לבטלה. ובאמת צ״ע איך התירו לשאול בז׳ שמות דלכאורה הרי הוא מוציא שם שמים לבטלה, והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה.
והנה פשיטא דכשמזכיר מהז׳ שמות בתפלה או בתורת שבח להקב״ה אינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ולכן נראה שאם מברך את חבירו בשם משום דרך ארץ גרידא מבלי הרגשת הלב וכוונה לשבח לה׳ יתב׳ עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. וכן מבואר מדברי הט״ז (או״ח סי׳ רי״ט סק״ג) שפסק שאינו יכול לברך ברכת הגומל בשם ומלכות על הצלת חבירו אא״כ שמח בלבו, אבל אם אינו שמח כ״כ אלא מברך משום שלום ודרך ארץ בעלמא עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ברם מרש״י בסוגיין משמע אחרת דאף כשמזכיר שם שמים משום כבוד הבריות ורדיפת שלום בעלמא ג״כ אינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה, דכי היכא שהזכרת שם שמים בתפלה לא הוי הוצאת שם שמים לבטלה, ה״נ להזכיר שם שמים משום דרך ארץ אינו לבטלה, ודלא כשיטת הט״זא.
והנה הרמב״ם השמיט תקנה זו דיברך את חבירו בשם, וצ״ע בטעמו. ויתכן דסובר דבשואל בשם חל איסור דמוציא שם שמים לבטלה, דלא דמי לתפלה, ורק תיקנו הוראת שעה לשאול בשם. ויש להוסיף דיתכן דנחלקו רש״י והרמב״ם ביסוד התקנה, דרש״י סובר שתיקנו לשאול שלום חבירו בשם משום בקש שלום ורדפהו. ואילו הרמב״ם סובר דהך תקנה מישך שייך לתקנה דמשקלקלו הצדוקים ואמרו שאין העולם אלא אחד דתיקנו לומר מן העולם ועד העולם דג״כ התקינו שיהא אדם שואל בשם. ויש שייכות בין שתי התקנות דתרווייהו נתקנו משקלקלו הצדוקים ונתקנו כדי להוציא מלבן של הצדוקים. ויסוד התקנה להזכיר את השם הוא כדי לחזק את האמונה בהשגחה פרטית, ורק למדו מבועז דיש מקור לשאול את חבירו בשם, אך התקנה נתקנה אח״כ בימי בית שני, ולפי זה מיושבת השמטת הרמב״ם משום דהויא רק הוראת שעה להוציא מלבן של צדוקיםב.
א. ואולי י״ל דהט״ז מיירי בברכה לבטלה המהווה איסור חמור דלא תשא, ואילו רש״י מיירי בהוצאת שם שמים בלי לשון ברכה בשם ומלכות שאינו כ״כ חמור, ועיין בפוסקים.
ב. ואמר רבינו שמרן הגר״ח זצ״ל לא נהג לכתוב ב״ה בתחילת מכתביו משום דהרמב״ם השמיט התקנה לשאול בשלום חבירו בשם, דס״ל דהויא רק הוראת שעה ולא תקנה לדורות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה ועוד תקנה התקינו חכמים: שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שמזכיר בברכה את שם ה׳ כדרך שנאמר: ״והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם ויאמרו לו יברכך ה׳⁠ ⁠״ (רות ב, ד). ועוד אומר הכתוב: ״וירא אליו מלאך ה׳ ויאמר אליו ה׳ עמך גבור החיל״ (שופטים ו, יב), ואומר הכתוב: ״ו אל תבוז כי זקנה אמך״ (משלי כג, כב), הרי שאין לזלזל במנהגים עתיקים. ואם תאמר כי הזכרת שם ה׳ סתם אסורה — הרי על זה אומר הכתוב: ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ (תהלים קיט, קכו), שלפעמים כדי לקיים רצון ה׳ יש אף לבטל דברי תורה, ולשאול בשלום חבירו זהו מרצון ה׳. ר׳ נתן אומר שיש להבין את הפסוק באופן אחר: ״הפרו תורתך״ משום ״עת לעשות לה׳⁠ ⁠״, שבזמנים מסויימים יש לבטל דברי התורה כדי לעשות על ידי כך לחיזוקה.
The Sages also instituted that one should greet another in the name of God, i.e., one should mention God’s name in his greeting, as it is stated: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters, The Lord is with you, and they said to him, May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it says: “And the angel of God appeared to him and said to him, God is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And it says: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22), i.e., one must not neglect customs which he inherits. And lest you say that mentioning God’s name is prohibited, it says: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126), i.e., it is occasionally necessary to negate biblical precepts in order to perform God’s will, and greeting another is certainly God’s will. Rabbi Natan says another interpretation of the verse: “Make void Your Torah” because “it is the time to work for the Lord,” i.e., occasionally it is necessary to negate biblical precepts in order to bolster the Torah.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גמ׳גְּמָרָא: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: {שמות י״ח:י׳} ״וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל וְגוֹ׳⁠ ⁠״.

GEMARA: With regard to the obligation to recite a blessing for a miracle, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said: The verse states: “And Jethro said: Blessed be the Lord, Who delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; Who delivered the people from under the hand of the Egyptians” (Exodus 18:10); a blessing is recited for a miracle.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ה״ג מנלן דמברכינן אניסא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם וגו׳.
מנא הני מילי – דאמר קרא ויאמר יתרו וכו׳. ואף על גב דיתרו לא ראה מקום הנס מ״מ כל שרואה הרבים הנצולים כרואה מקום הנס דמי. ואסיקנא דאניסא דרבים כ״ע מיחייבי לברוכי אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא, ורב אחאי גאון ז״ל וכן רב אלפס גריס הוא ובריה ובר בריה. ונראה לפי גרסתו דה״ה לכל יוצאי יריכו שכולם שותפים בנס. ומילתא דפשיטא ליה למרנא ז״ל מיבעיא להו בירושלמי דהתם בעינן מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו ולא איפשיטא, ואידך נמי דנס רבו איפשטא בגמרין דהא רב חנא בגדתאה ורבנן בריכו עליה דרב יהודה רבייהו בריך רחמנא דיהבך לן. עוד שאלו שם על נס יחיד גדול שנתקדש שם שמים על ידו או כגון יואב בן צרויה או דניאל וחבריו מהו מברך ברואה המקום ולא איפשיטא, ובגמרין נמי איפשיטא דאמרינן דמברך אכבשן האש וגוב האריות. עוד שאלו שם שבט אחד אי אקרו רבים או לא ואמרו דלמ״ד כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך ומ״ד כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך ופלוגתייהו בהוריות גבי צבור שטעו. והקשה הראב״ד ז״ל היכי איפשר דאניסא דיחיד לא יברך השתא אי חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליה שהחיינו כד אתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפי׳ גו תלתין. ותירץ ז״ל דהכא בחובה קאמר דאינו חייב לברך ואותן ברכות שהן על הראיה רשות הן ואי בעי לא מברך, ואפי׳ אם נאמר שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן יש לתרץ דהכא לא אמרינן אלא דמשום ניסא אינו חייב להודות על נס חברו אבל כשרואהו לפרקים או לאחר י״ב חודש מצד עצמו מברך עליו ולהנאתו שהרי לחברו לא אירע שום מקרה ושנוי בעולם הילכך לא תקנו ברכה זו אלא כשרואהו שאז מתחלת הנאתו.
(נג:) וקיימא לן דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו – כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא. וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן. וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע. ולא קיימא לן כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עליו אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב״ד ז״ל. וקיימא לן דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות והוא הדין אהדס דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא. אבל על האור שהיא כברכת שבח סלקא דעתא ניהדר קא משמע לן. הראב״ד ז״ל.
ובענין ברכת האור כתב הרמב״ן ז״ל שאינה ברכת הנהנין דאם כן כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפילו בכל הלילות. אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אף על פי שיש בהן הנאה לא. וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום. ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשיו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו. ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך. ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית. אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר׳ אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומכל מקום בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות. ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מכל מקום כיון שעכשיו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:
מנא הני מילי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו גמרא בענין חובת הברכה על הנס שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] נלמדים? אמר ר׳ יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: ״ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים״ (שמות יח, י), הרי שמברכים על הנס.
GEMARA: With regard to the obligation to recite a blessing for a miracle, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said: The verse states: “And Jethro said: Blessed be the Lord, Who delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; Who delivered the people from under the hand of the Egyptians” (Exodus 18:10); a blessing is recited for a miracle.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַנִּיסָּא דְרַבִּים מְבָרְכִינַן, אַנִּיסָּא דְיָחִיד לָא מְבָרְכִינַן?! וְהָא הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל בַּעֲבַר יַמִּינָא. נְפַל עֲלֵיהּ אַרְיָא, אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא וְאִיתַּצַּל מִינֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, וא״לוַאֲמַר לֵיהּ: כׇּל אִימַּת דְּמָטֵית לְהָתָם – בָּרֵיךְ ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה״.

The Gemara asks: For a miracle that occurs for the multitudes we recite a blessing, but for a miracle that befalls an individual person we do not recite a blessing? Wasn’t there an incident where a certain man was walking along the right side of the Euphrates River when a lion attacked him, a miracle was performed for him, and he was rescued? He came before Rava, who said to him: Every time that you arrive there, to the site of the miracle, recite the blessing, “Blessed…Who performed a miracle for me in this place.”
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעבר ימינא – שם מדינה בדרומו של פרת.
הרואה מקום שנעשה לו נס אומר ברוך שעשה לי נסא במקום הזה. בואם נעשו לו ניסים בב׳ מקומות, כשרואה אחד מן המקומות אומר ברוך שעשה לי נסג במקום הזה ובמקום פלוני. וכן כשרואה מקום האחר.
א. בכתה״י ניסים. ופשוט שטס״ה.
ב. וכ״כ הרא״ש פ״ט סי׳ א עפ״י הגמ׳ דף נד ע״א מר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וכו׳ כי מטא לערבות וכו׳. הו״ד בטושו״ע סי׳ ריח.
ג. כך בכתה״י. בדפוס פראג ניסים. ול״מ לו חבר. [וגירסת הדפוס הטעתה את הר״ב בצל החכמה ח״ה סי׳ סב שפסק אותה להלכה].
ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳ אניסא דרבים כו׳. וא״ת הא אניסא דרבים נמי לא מברכינן אלא במקום הנס כדקתני הרואה מקום כו׳ ויתרו לא בא אליהם אלא במדבר סיני שאין כאן נסים דמצרים ולא דקריעת ים סוף וי״ל דלכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים הוא וראה שם עמהם נסי המן והבאר וענני כבוד וא״ת למ״ד דבעי שם ומלכות בכל הברכות הרי כאן שאמר יתרו ברוך ה׳ אשר וגו׳ אין כאן מלכות וי״ל אשר הציל אתכם וגו׳ מתחת יד מצרים הוא במקום מלכות שממשלתו בכל וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אניסא [על נס] של רבים מברכינן [מברכים אנו] ואילו אניסא [על נס] של יחיד לא מברכינן [מברכים אנו]?! והא ההוא גברא דהוה קא אזיל [והרי אותו אדם שהיה הולך] בעבר ימינא [בצד ימין] של נהר פרת, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא, ואיתצל מיניה [והתנפל עליו אריה, נעשה לו נס וניצל ממנו]. אתא לקמיה [בא לפני] רבא. אמר ליה [לו] רבא: כל אימת [זמן] דמטית להתםבריך [שתבוא לשם, לאותו מקום שאירע בו הנס, ברך] ״ברוך שעשה לי נס במקום הזה״.
The Gemara asks: For a miracle that occurs for the multitudes we recite a blessing, but for a miracle that befalls an individual person we do not recite a blessing? Wasn’t there an incident where a certain man was walking along the right side of the Euphrates River when a lion attacked him, a miracle was performed for him, and he was rescued? He came before Rava, who said to him: Every time that you arrive there, to the site of the miracle, recite the blessing, “Blessed…Who performed a miracle for me in this place.”
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּפַקְתָּא דַעֲרָבוֹת וּצְחָא לְמַיָּא. אִיתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא, אִיבְּרִי לֵיהּ עֵינָא דְמַיָּא, וְאִישְׁתִּי.

And once when Mar, son of Ravina, was walking in a valley of willows and was thirsty for water, a miracle was performed for him and a spring of water was created for him, and he drank.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפקתא – בקעה.
ערבות – שם מקום.
וצחא למיא – צמא למים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן, מר בריה [בנו] של רבינא הוה קאזיל בפקתא [היה מהלך בבקעה] של ערבות וצחא למיא היה צמא למים]. אתעביד ליה ניסא, איברי ליה עינא דמיא, ואישתי [נעשה לו נס, ונברא לו מעין מים, ושתה].
And once when Mar, son of Ravina, was walking in a valley of willows and was thirsty for water, a miracle was performed for him and a spring of water was created for him, and he drank.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְתוּ, זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא וּנְפַל עֲלֵיהּ גַּמְלָא פְּרִיצָא. אִיתְפָּרַקָא לֵיהּ אָשִׁיתָא, עָל לְגַוַּהּ. כִּי טמְטָא לַעֲרָבוֹת בָּרֵיךְ: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל״. כִּי מְטָא לְרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא בָּרֵיךְ: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בְּגָמָל וּבַעֲרָבוֹת״! אָמְרִי: יאַנִּיסָּא דְרַבִּים – כּוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי לְבָרוֹכֵי, כאַנִּיסָּא דְיָחִיד – אִיהוּ חַיָּיב לְבָרוֹכֵי.

Furthermore, once when Mar, son of Ravina, was walking in the marketplace [risteka] of Meḥoza and a wild camel [gamla peritza] attacked him. The wall cracked open, he went inside it, and he was rescued. Ever since, when he came to the reeds he recited: Blessed…Who performed a miracle for me in the reeds and with the camel. And, when he came to the marketplace of Meḥoza he recited: Blessed…Who performed a miracle for me with the camel and in the reeds, indicating that one recites a blessing even for a miracle that occurs to an individual. The Sages say: On a miracle performed on behalf of the multitudes, everyone is obligated to recite a blessing; on a miracle performed on behalf of an individual, only the individual is obligated to recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברסתקא – בשוק.
גמלא פריצא – גמל משוגע שעסקיו רעים.
אתפרקא ליה אשיתא – נפלה חומת בית שהיה סמוך לו ונכנס לתוך הבית מפני הגמל.
ת״ר הרואה מעברות הים מעברות הירדן מעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק וחומת יריחו שנבלעה במקומה צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום והרואה אשתו של לוט מברך שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים דכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וגו׳:
ברוך שעשה לי נס בערבות – לא היה צ״ל אלא שעשה לי נס במקום הזה כדאמרינן במתניתין גבי נסים דרבים וגם רבה לא אמר לההוא גברא דנפל עליה אריה שיזכיר שם הנס אלא אגב שהיה רוצה להזכיר הנס אחר עמו והוצרך להזכיר מקומו הזכיר נמי [מקומו גבי] נס זה, מיהו תימא אמאי לא אמר שעשה לי נסים במים ובגמל או יזכיר ב׳ המקומות בריסתקא דמחוזא ובערבות, וי״ל דההוא אשיתא דריסתקא [דאתפרקא] ליה לא היתה ממש בריסתקא דמחוזא אלא סמוך לאותו מקום, אי נמי כיון שהזכיר בערבות הדבר ידוע שהוא מחמת צמא כדאמרינן בפ׳ כל הבשר (חולין כ״ז ע״א) אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא וכן בפ׳ בתרא דמועד קטן [דף ט״ו ע״א] ועושה לו [חנות] קטנה אמר רב חסדא למייתי מיא לפקתא דערבות:
ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות – המקום שהיה עומד שם היה מזכיר ראשון שעיקר הברכה עליו ואחר כך היה יכול להזכיר נס אחר מפני חבוב הנס.
דאמר קרא ויאמר יתרו וכו׳ – ואף על גב דיתרו לא ראה מקום הנס מכל מקום כל שרואה הרבים הנצולים כרואה מקום הנס דמי:
ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות – המקום שהיה עומד שם היה מזכיר ראשון שעיקר הברכה עליו ואחר כך היה יכול להזכיר נס אחר מפני חבוב הנס:
ואסיקנא דאניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי. אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא. ורב אחאי גאון ז״ל וכן רב אלפס גריס הוא ובריה ובר בריה. ונראה לפי גרסתו דהוא הדין לכל יוצאי יריכו שכולם שותפים בנס. ומילתא דפשיטא ליה למרנא ז״ל מיבעיא להו בירושלמי דהתם בעינן מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו ולא איפשיטא. ואידך נמי דנס רבו איפשטא בגמרין דהא רב חנא בגדתאה ורבנן בריכו עליה דרב יהודה רבייהו בריך רחמנא דיהבך לן. עוד שאלו שם על נס יחיד גדול שנתקדש שם שמים על ידו או כגון יואב בן צרויה או דניאל וחבריו מהו מברך ברואה המקום ולא איפשיטא. ובגמרין נמי איפשיטא דאמרינן דמברך אכבשן האש וגוב האריות. עוד שאלו שם שבט אחד אי אקרו רבים או לא. ואמרו דלמאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך ומאן דאמר כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך. ופלוגתייהו בהוריות גבי צבור שטעו. והקשה הראב״ד ז״ל היכי איפשר דאניסא דיחיד לא יברך השתא אי חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליה שהחיינו כד אתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפילו גו תלתין. ותירץ ז״ל דהכא בחובה קאמר דאינו חייב לברך ואותן ברכות שהן על הראיה רשות הן ואי בעי לא מברך. ואפילו אם נאמר שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן יש לתרץ דהכא לא אמרינן אלא דמשום ניסא אינו חייב להודות על נס חברו אבל כשרואהו לפרקים או לאחר שנים עשר חודש מצד עצמו מברך עליו ולהנאתו שהרי לחברו לא אירע שום מקרה ושנוי בעולם הילכך לא תקנו ברכה זו אלא כשרואהו שאז מתחלת הנאתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא [ועוד, פעם אחת היה מהלך בשוק] של מחוזא ונפל עליה גמלא פריצא [והתנפל עליו גמל משוגע]. איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה [נבקע לו הכותל, ונכנס לתוכו, וניצל]. ומאז, כי מטא [כאשר היה מגיע] לערבות, בריך [היה מברך] ״ברוך... שעשה לי נס בערבות ובגמל״. וכן כי מטא לרסתקא [כאשר היה מגיע לשוק] של מחוזא בריך [היה מברך] ״ברוך... שעשה לי נס בגמל ובערבות״, הרי שאף על נס של יחיד יש לברך! אמרי [אומרים] כהסבר לדבר: אניסא [על נס] של רביםכולי עלמא מיחייבי לברוכי [הכל חייבים לברך], ואולם אניסא [על נס] של יחידאיהו חייב לברוכי [הוא מחוייב לברך].
Furthermore, once when Mar, son of Ravina, was walking in the marketplace [risteka] of Meḥoza and a wild camel [gamla peritza] attacked him. The wall cracked open, he went inside it, and he was rescued. Ever since, when he came to the reeds he recited: Blessed…Who performed a miracle for me in the reeds and with the camel. And, when he came to the marketplace of Meḥoza he recited: Blessed…Who performed a miracle for me with the camel and in the reeds, indicating that one recites a blessing even for a miracle that occurs to an individual. The Sages say: On a miracle performed on behalf of the multitudes, everyone is obligated to recite a blessing; on a miracle performed on behalf of an individual, only the individual is obligated to recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תָּנוּ רַבָּנַן: להָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם, וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן, וְאֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ לִזְרוֹק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה בִּמְקוֹמָהּ – עַל כּוּלָּן צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הוֹדָאָה וָשֶׁבַח לִפְנֵי הַמָּקוֹם.

The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before God.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרא״התוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעברות הים – מקום שעברו ישראל בים סוף.
ומעברות הירדן – בימי יהושע.
מעברות נחלי ארנון – לקמן מפרש מאי ניסא.
במורד בית חורון – בימי יהושע היה בספר יהושע.
ואבן שזרק עוג – לקמן מפרש.
אבני אלגביש במורד בית חורון – וה״ה מקום שנפל שם מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע המקום סביב ירושלים. ושוב היה נראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע״פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשה להם הנס. וכן כל אדם מברך על ניסו אף על פי שאינו ניכר מתוך המקום.
על הזיקים. פי׳ מפרש בגמרא (בבלי ברכות נח:) זיקין כוכבא דשביט, הוא כוכב הרץ ממקום למקום ונראה כשבט. ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם. פי׳ לפי שאלו נראין ונשמעין מרחוקא. על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית. פי׳ בגמ׳ (בבלי ברכות נט.) פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו, ומשני על הזיקין ועל הזועות מברך חדא מתרתיב או ברוך עושה בראשית או ברוך שכחו מלא עולם, אבל על ההרים ועל הגבעות עושה בראשית [איכא] כחו מלא עולם ליכא, שאינן נראין ברוב העולם. רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול. פי׳ לפי שהוא חשוב וגדול מכולן. מברך עליו ברוך שעשה הים הגדול אימתי בזמן שהוא רואה לפרקים. מפרש בגמרא (בבלי ברכות נט:) לפרקים שלשים יום, והוא הדין לכל הנזכרים במשנהג. על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת.
[רי״ף מג, א] גמרא על ניסא דרבים מברכינן ועל ניסא דיחיד לא מברכינן והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא ונפל עליה אריא איתעביד ליה ניסא ואיתציל מיניה אתא לקמיה דרבא אמר ליה כי מטית להתם אימא ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרי אניסא דרבים כולי עלמא צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי. פי׳ כי מטו דוכתא דההוא ניסא דלימא ברוך שעשה נס לאבא או לאבי אבא במקום הזה. כולי עלמא לא צריכי לברוכי. ולומר ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה.
ירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו, היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, היה מי שנתקדש שם שמים על ידו כגון דניאל וחבריו. מהו שיברך אדם על נס שבט, למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל חייב לברך [למאן דאמר כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך]⁠ד. פי׳ ולא איפשיטו בירושלמיה הנך בעיי דנס רבו ודניאל וחבריו, מיהו בגמרא דילן פשיטא להו דמברכינן עלייהו (דתנן) [דאמרינן] (בבלי ברכות נז:) ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזהו, ושל רבו נמי מעובדא דרב יהודה (בבלי ברכות נד:) דאיתפח ובריכו עליה רב חנא בגדתאה ורבנן בריך דיהבך לן ולא יהבך לעפראז.
והקשה הראב״ד ז״לח והיכי אמרינן דאין מברכין אלא על נס רבים או דאביו ולא של חבירו, והלא אמרו (בבלי ברכות נח:) שהרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ולאחר שנים עשר חדש מחיה המתים, ומעתה ק״ו אם נעשה לו נס שמברך עליו. ומחוורתא דמילתא הכין הוא, דלברוכי אדוכתא דאיתעביד ביה ניסא, איכא לפלוגי בין רבו (לאביו) [ואביו] ואדם מסויים לשאר בני אדם, דעל רבו ואביו ואבי אביו ומי שנתקדש שם שמים על ידוט מברכין ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה, ועל נס שנעשה ליחיד דעלמא אין מברכין על המקום שנעשה בו נס, הא ודאי כשרואה את חבירו שניצל מן החולי או שנעשה לו נס אחר ודאי על כל יחיד החביב לו הוא מברך ברוך שעשה לך נס, וזהו שאמרו הרואה את חבירו לאחר שלשים [יום] מברך שהחיינו ובתר שתא ברוך מחיה המתים, והיא על השמחה שהוא שמח על חבירו החביב לו שנעשה לו נס, וכדבריכו רב חנא ורבנן (אמ׳ רב) [אדרב] יהודה ברפואת חליו ולאו דוקא משום דרביהו הוא דהוא הדין לחבירוי.
וכל ברכות אלו בשם ומלכות הןכ דהא קימא לן (בבלי ברכות מ:) כל ברכה דאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה, והכי איתא בירושלמי [סב, ב]. והא דבריכו רב חנא ורבנן אדרב יהודה בריך [רחמנא] דיהבך לן ואמר להו פטרתון מלאודויי ולא הזכירו בה (שם ומלכות) [מלכות], היינו משום דכולהו הני הוו תלמידי דרב ורב סבירא ליה (בבלי ברכות מ:) דלא בעינן בברכה [אלא] שם ולא מלכות.
ת״ר הרואה מעברות הים. פי׳ מקום שעברו בו אבותינו בים סוף. ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שזרק עוג למשה ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה. פי׳ שנבלעה במקומה לפי שלא היה אפשר אלא על ידי בליעה לפי שהיתה רחבה כגבהה ולא היתה נפילתה ניכרתל וזהו דכתיב (יהושע ו׳:כ׳) תחתה. הרואה אותן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום. ועל לוט ועל אשתו מברכינן שתים על אשתו מברכינן ברוך דיין האמת ועל לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים דכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם.
א. הוא לשון רש״י. ובסמוך כתב רבינו דהרים אינן נראין ברוב העולם ולכן אין מברכים שכחו מלא עולם והיינו דברקים ורעמים מתפשטים למרחוק בכל המרחב ונראה כעולם מלא מהם אבל הרים יש כאן ויש כאן ואין נראים ברוב העולם. וע׳ שעה״צ סי׳ רכז סק״ד.
ב. כ״ה ברי״ף (מג, ב בדפי הרי״ף) וכ״ד רה״ג הובא ברשב״א בדף נט וכ״ד תוס׳ והרא״ש שם אבל ברש״י שם משמע דיש לברך שניהם וכ״ד הראב״ד בהש׳ ברכות פ״י הי״ד וכ״כ הרשב״א דהכי משמע לישנא דגמ׳ וע׳ שטמ״ק דתליא בחילופי גירסאות. וצ״ב דבשלמא להראב״ד ודעימיה הרי שיש בהם שני עניני שבח, חדא מצד כחו מלא עולם שבהם וחדא מצד מע״ב שבהם, אבל להרי״ף ודעימיה הא י״ל דאע״פ דאינהו נמי מע״ב נינהו מ״מ לא סגי לברוכי עלייהו עושה מע״ב דיש לומר בהם שבח יותר שכחו מלא עולם ומהיכ״ת להגמ׳ דסגי בהו בברכת עושה מע״ב, ונראה דלהרי״ף ודעימיה ענין הברכה לברך על בריאת הרעמים ולברך על בריאת הזועות ולכן בין כשאומר שכחו מלא עולם או עושה מע״ב יש בזה ברכה המתייחסת להם אבל להראב״ד ודעימיה הברכה על מה שכחו מלא עולם ועל מעשה בראשית שבהם ולכן בהנהו מברך תרתי ובהרים וגבעות מברך חדא.
ג. ר״ל הדברים שאינם מתחדשים שרואה אותו דבר בזה בעי שלשים יום שלא ראה אבל זועות ברקים ורעמים ורוחות מברך על כל פעם שמתחדשים וכמ״ש רבינו להלן נט, א ע״ש.
ד. לפנינו ברי״ף לא מובא הירושלמי אבל בד׳ רבינו נראה דגרסה ברי״ף מדכתב פי׳ לאחר הירושלמי ולא כתב פי׳ קודם לכן כדרכו בכ״מ שמוסיף על הרי״ף.
ה. היינו לנוסח הירושלמי שהביא רבינו וכ״ה לפנינו ובעוד ראשונים (אבל לגירסת תוס׳ ר״י והרשב״א והרא״ש איפשיט בעיא דאדם מסויים ע״ש ובטור סי׳ ריח וב״י שם, ויעומ״ש לעיל דאדם מסויים נמי משום הודאה הוא, ומ״ש בבי׳ דברי הב״י ע״ש). ואף אביו ואדם מסויים לא איפשיטו אלא דאביו פשוט בתלמודין לגי׳ הרי״ף ואדם מסויים גם בתלמודין לא נתפרש משא״כ רבו ודניאל וחבריו.
ו. נראה דהא לאו משום הודאה הוא כמו בשאר ברכות על הנס וכדנתבאר לעיל אלא כיון שנתקדש ש״ש ע״י אותו נס לכן יש לברך ולשבח השם כשרואה מקום אותו נס. אבל בשאר נסים לא נאמר בהם ברכה אלא משום הודאה דכל ששייך לו הנס ושייך גביה ענין הודאה על הנס מברך עליו כשרואה מקום הנס.
ז. ז״ל הרמב״ן בתורת האדם שער המיחוש ענין הרפואה, וא״ת הא רב יהודה פטר נפשיה ברבנן דאמרי קמיה בריך רחמנא דיהבך לן כו׳ בלא מלכות רב יהודה תלמידיה דרב הוה כו׳ ורבנן דבריכו הכי משום דלא מחייבי אינהו בברכה אלא משום דחביב עלייהו טובא מעיילי נפשייהו בנס לשבוחי להקב״ה שלא ביטל תורתו מינייהו וכה״ג שבח הוא ולא ברכה לבטלה, ובירושלמי בעו מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו וכיון דאיפשט בגמרין לברוכי איהו ובריה ובר בריה תלמיד נמי מברך ומיהו ברכת רפואה עליה דידיה רמיא חובה ולאו עלייהו כלל הילכך כי חביב עלייהו ורצו לברך לא צריכי למידק במלכות ע״כ. והנלמד מדברי הרמב״ן דודאי חובה לברך הגומל משום רפואת רבם ליכא, ולא דמי לברכת רואה מקום נס שאירע לרבו דמברך לדעת תלמודין, אבל מ״מ אם חביב עליו יכול לברך ולהכניס עצמו בהנס על שלא ביטל ה׳ תורת רבו ממנו כיון דחזינן דברואה מקום שאירע נס לרבו צריך לברך, והיינו דלברך הגומל צריך שיהא גוף הנס נס שלו ואי״ז חובה אלא על מי שנתרפא ולא על התלמיד שזכה בתורת רבו אבל רואה מקום הנס כיון דע״י אותו נס זכה בתורת רבו הרי הוא שותף בו לענין שצריך לברך על הנס שקרה במקום זה (דאי״ז חיוב הודאה כמו הגומל אלא דראיית מקום הנס מחייבת כל השייך באותו נס לשבח ולהודות עליו, ויעו׳ לעיל פלוגתת הראב״ד ושאה״ר אם חייב פעם אחת בלבד או לעולם), ומבואר ברמב״ן דאביו ורבו חד ספיקא הוא אם אין מברך אלא מי שקרה לו בעצמו הנס או אף בנו ותלמידו דשייכי בהנס דהבן בא לעולם מכח הנס והתלמיד זכה ברבו מכח הנס ויליף רמב״ן רבו מאביו אבל רבינו לא יליף רבו מאביו דודאי באביו איכא טפי שותפות בהנס מאשר ברבו אבל הביא מעובדא דרב יהודה ויתכן שסובר שהיה בתורת חובה להודות על נס של רבם כיון דזכו בו ע״י הנס ודלא כרמב״ן או דגם לרבינו אינו אלא רשות ועיילי נפשייהו בהנס ומ״מ חזינן דחשיבי שייכים בהנס ולכן דינם כבנים המברכים על נס אביהם. ובעיקר הדבר כן מבואר ברשב״א דמה שמברך על נס של אביו מחמת שותפותו בהנס ולכן כתב דמברכים כל דורותיו לעולם. ואף להמאירי שכ׳ דרק בנו ובן בנו מברכים דהם כעין דורו היינו דחשיב כקרה להם הנס משא״כ הבאים אח״כ אינם חשובים כקרה הנס להם ורק דלולי הנס לא היו קיימין אבל לעולם ברכת הבן מצד שותפותו בהנס וכהרמב״ן והרשב״א (וע״ש בשם י״מ לענין לברך בחיי האב ואח״מ האב). ומיהו המג״א בסי׳ ריח כתב דגם הנולדים לפני הנס מברכים ומייתי לה מדמברך אנס של רבו והיינו דברבו הא אינו שותף בהנס וע״כ כיון דצריך לכבדו יש לו לשבח ולהודות על ניסו (ואין לומר מצד ששמחה היא לו בלבד דלא מצינו דאב מברך על נס הבן וע״כ בעינן לזה דחייב לכבדו, וע׳ אבודרהם דאב על נס הבן ברכה לבטלה הוא וע׳ המכתם ורמ״א וביאה״ל סי׳ ריט ס״ד), וע״ש בא״ר הובא בביאה״ל, אכן בד׳ הרמב״ן הנ״ל מתבאר דמה שזכה ברבו ותורתו מהני דחשיב שייך ושותף בהנס, וגם הרשב״א שכ׳ באב טעמא דשותפות בהנס כתב דתלמיד מברך אנס דרבו מעובדא דרב יהודה, גם מסתבר דלברך ברכת הודאה אנס דרבו צריך שייכות בעצם הנס ולא שמודה על נס של אביו ולא דמי לרואה מקום הנס. אכן צ״ע טובא בדברי רבינו דהא כתב בסמוך דלאו דוקא משום דרבייהו הוא דמברך ברכת הודאה אלא ה״ה חבירו החביב לו כשרואהו אחר שניצל מן הנס מברך אבל אמקום שנעשה לו נס אינו מברך וא״כ היכי מייתי ראיה מעובדא דרב יהודה לענין רואה מקום נס של רבו וצ״ע.
ח. הובא לשונו בס׳ המאורות בדף ס והוכיח מזה דברכה על ראיית חבירו אינו אלא רשות וע׳ השגות הראב״ד על המאור מד, א בדפי הרי״ף.
ט. פתח באדם מסויים וסיים באדם שנתקדש ש״ש על ידו ולכאו׳ תרי מילי נינהו וצ״ע. שו״ר בשטמ״ק דמבואר דחד מילתא הוא וזה ג״כ דעת רבינו.
י. יעו׳ בסוף הערה 9 מה שעמדנו בזה בדברי רבינו. וביאור תשובת רבינו דחלוק ברכה כשרואה האדם שניצול מברכה על מקום הנס דכשרואה חבירו החביב לו שניצול ושמח בזה מברך הוא על שמחתו ברוך שעשה לך נס והיינו מה שבירכו תלמידיו של רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן והיינו ברכת מחיה המתים ושהחיינו על חבירו אבל לברך על ראיית מקום הנס אין מברך אלא מי ששייך בגוף הנס דהיינו מי שקרה לו הנס ובנו ובן בנו וכן תלמיד בנס דרבו וכמ״ש לעיל דשייך בהנס דזכה ברבו אבל אנס דחבירו אינו מברך, ובניסא דרבים כו״ע מברכי וכן במי שנתקדש ש״ש על ידו כיון שע״י נס זה נתקדש ש״ש מברכין כו״ע שם שמים בראותם מקום הנס. והנה יתרו לא ראה מקום הנס וכתבו הראשונים (ע׳ בראב״ד הנ״ל ובשטמ״ק ומאירי ואבודרהם) דכיון דראה הרבים הניצולים כראה מקום הנס דמי וצ״ע דלד׳ רבינו ברואה הניצול גם בנס דיחיד מברך מצד שמחתו ששמח בהצלתו והיכי מייתי מינה לרואה מקום הנס דמברך וצ״ל כמו שתי׳ מהרש״א דראה מן ובאר וענני כבוד והליכתם במדבר וזה המשך לנס של מצרים ולכן הוא דבירך. וברמ״א סי׳ ריח ס״ו הביא בשם אבודרהם דרואה האדם שנעשה לו הנס כרואה המקום והיינו מהך דיתרו, והמ״ב בשעה״צ שם הביא דברי רבינו דסובר דגם בחבירו שאינו מברך בראה מקום שאירע לו נס מברך כשרואהו אחרי שניצל וכתב דשיטה יחידאה היא ואף על האבודרהם יש חולקים דליכא ראיה מיתרו ועפ״י תי׳ המהרש״א הנ״ל ע״ש. ולד׳ הרמ״א מתבאר הוכחת רבינו לעיל מעובדא דרב יהודה דמברך אנס דרבו וכן הוכיח הרשב״א והיינו דראה האדם הניצול כראה מקום הנס (אלא דצ״ע דהא דעת רבינו דגם בחבירו החביב לו מברך כשרואהו אע״פ שאינו מברך על מקום שאירע לו נס וכדעמדנו לעיל סוף הערה 9) אך נתבאר לעיל הערה 9 דיש לפרש כונתם להוכיח דהתלמיד חשיב שייך בנס רבו אבל אינו חובה לברך כשרואה האדם הניצול כמו רואה מקום הנס.
כ. זהו דעת כל הראשונים מלבד הראב״ד במאורות ס, א ובהשגות על המאור מד, א והמאירי יעו״ש. וע׳ רמב״ן בתורת האדם שהאריך בזה.
ל. גמ׳ נד, ב ורש״י שם.
אבני אלגביש במורד בית חורון – והא דתניא אבני אלגביש מקמי אבן שבקש עוג לזרוק על ישראל אע״ג דהוי אח״כ בימי יהושע משום דדמי להנך דלעיל שנהרגו בהם אויבי׳ והדר תנא אבן שבקש עוג לזרוק לפי שנהרג בה עוג כמו הני דלעיל אבל אבן של משה לא נעשה בה נס אלא ישב עליה, וה״ה דמצי למיתנא בברייתא מקום שנפל בו סנחריב דלא גרע מנס שנעשה לאדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, אלא שהיה המקום ידוע שנפלו סביבות ירושלים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא רשימה של מקומות שיש לברך על נסים שנעשו בהם: הרואה מעברות הים, המקום בו עברו ישראל את ים סוף, או מעברות הירדן, המקום בו עברו את הירדן, או מעברות נחלי ארנון, וכן אבני האלגביש במורד בית חורון, וכן את האבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, וכן את האבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, וכן את אשתו של לוט, ואת חומת יריחו שנבלעה במקומהעל כולן, כל אותם ניסים, צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before God.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרא״התוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) בִּשְׁלָמָא מַעְבְּרוֹת הַיָּם, דִּכְתִיב: {שמות י״ד:כ״ב} ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה״. מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, דִּכְתִיב: {יהושע ג׳:י״ז} ״וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה׳ בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכׇל יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן״.

The Gemara elaborates: Granted, the miracles at the crossings of the sea are recorded explicitly in the Torah, as it is stated: “And the Israelites went into the sea on dry ground and the water was a wall for them on their right and on their left” (Exodus 14:22). So too, the miracle at the crossings of the Jordan, as it is stated: “The priests who bore the ark of God’s covenant stood on dry land within the Jordan, while all Israel crossed on dry land until the entire nation finished crossing the Jordan” (Joshua 3:17).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבררים את הדברים: בשלמא [נניח] לענין מעברות הים שהנס שבהם מפורש בתורה, דכתיב כן נאמר]: ״ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם״ (שמות יד, כב), וכן בנס מעברות הירדן, דכתיב כן נאמר]: ״ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית ה׳ בחרבה בתוך הירדן הכן וכל ישראל עברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן״ (יהושע ג, יז).
אלא הנס שאירע במעברות נחלי ארנון מנלן [מנין לנו]?דכתיב כן נאמר] ״על כן יאמר בספר מלחמת ה׳ את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען בגבול מואב״ (במדבר כא, יד–טו). תנא [שנינו] בענין הכתוב ״את והב בסופה״: שני מצורעים היו, שאחד מהם נקרא ״את״ והשני נקרא ״הב״, דהוו [שהיו] מהלכין בסוף מחנה ישראל. כי הוו קא חלפי [כאשר היו עוברים] ישראל אתו אמוראי [באו האמוריים]
The Gemara elaborates: Granted, the miracles at the crossings of the sea are recorded explicitly in the Torah, as it is stated: “And the Israelites went into the sea on dry ground and the water was a wall for them on their right and on their left” (Exodus 14:22). So too, the miracle at the crossings of the Jordan, as it is stated: “The priests who bore the ark of God’s covenant stood on dry land within the Jordan, while all Israel crossed on dry land until the entire nation finished crossing the Jordan” (Joshua 3:17).
However, from where do we derive the miracle that occurred at the crossing of the streams of Arnon? As it is stated:x “Wherefore it is said in the Book of the Wars of the Lord: Vahev in Sufa, and the valleys of Arnon. And the slope of the valleys that incline toward the seat of Ar, and lean upon the border of Moab” (Numbers 21:14–15). It was taught: “Vahev in Sufa”; there were two lepers, one named Et and the second named Hev, who were walking at the rear of the camp of Israel. As Israel passed, the Emorites came
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֶלָּא מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן מְנָלַן? – דִּכְתִיב: {במדבר כ״א:י״ד} ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳⁠ ⁠״. תָּנָא: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״ – שְׁנֵי מְצוֹרָעִים הָיוּ, דַּהֲווֹ מְהַלְּכִין בְּסוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כִּי הֲווֹ קָא חָלְפִי יִשְׂרָאֵל אֲתוֹ אֱמוֹרָאֵי

However, from where do we derive the miracle that occurred at the crossing of the streams of Arnon? As it is stated:x “Wherefore it is said in the Book of the Wars of the Lord: Vahev in Sufa, and the valleys of Arnon. And the slope of the valleys that incline toward the seat of Ar, and lean upon the border of Moab” (Numbers 21:14–15). It was taught: “Vahev in Sufa”; there were two lepers, one named Et and the second named Hev, who were walking at the rear of the camp of Israel. As Israel passed, the Emorites came
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את והב בסופה ב׳ מצורעים כו׳. רש״י בחומש מביא דרשה זו ופי׳ והב כמו יהב שפירש נתן ופי׳ בסופה כמו בים סוף ע״ש והוא ע״פ ת״א אבל התלמוד דהכא מפרש בסופה כמו בסוף דבסוף המחנה היו אלו ב׳ המצורעים דהיינו מחוץ לג׳ מחנות שהוא מחוץ לענני כבוד ואת והב משמע להו (שם מקום) [שמותם] כדאמר כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק כו׳. דכל ישראל שבתוך המחנה לא חזו לה משום דאדבקו שם טורי עד שחזרו ההרים למקומן כפירש״י אז ראו המצורעים שהלכו אחריהם בנחלי ארנון דמא דקא נפיק כו׳ ומייתי דכתיב אשר נטה לשבת ער ונשען וגו׳ דהיינו שנזדעזע ההר של א״י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר מואב כו׳ כן פירש״י בחומש וכן משמע הכא מפירושו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות נד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות נד., עין משפט נר מצוה ברכות נד., רי"ף ברכות נד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות נד., רש"י ברכות נד., ראב"ן ברכות נד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות נד., בעל המאור ברכות נד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות נד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות נד. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות נד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות נד., תוספות רא"ש ברכות נד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות נד., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות נד., מהרש"א חידושי הלכות ברכות נד., מהרש"א חידושי אגדות ברכות נד., פני יהושע ברכות נד., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות נד. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות נד., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות נד., אסופת מאמרים ברכות נד.

Berakhot 54a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 54a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 54a, Rif by Bavli Berakhot 54a, Collected from HeArukh Berakhot 54a, Rashi Berakhot 54a, Raavan Berakhot 54a, Tosafot Berakhot 54a, Baal HaMaor Berakhot 54a, Rashba Berakhot 54a, Raah Berakhot 54a, Meiri Berakhot 54a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 54a, Tosefot Rosh Berakhot 54a, Ritva Berakhot 54a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 54a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 54a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 54a, Penei Yehoshua Berakhot 54a, Reshimot Shiurim Berakhot 54a, Beirur Halakhah Berakhot 54a, Steinsaltz Commentary Berakhot 54a, Collected Articles Berakhot 54a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144