משנה. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל - אומר ׳ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה׳.
במשנה לא נזכר שמברכים בשם ומלכות, אולם רבים מהראשונים כותבים שהכוונה בודאי לברכה שלמה ורגילה, דהיינו בשם ומלכות. כך כותבים התוספות בשם הר״ש מקוצי ורבינו שמעיה ור״י בשם הירושלמי. באוצר הגאונים מובאים הדברים בשם רב נחשון גאון אשר מסביר שהמשנה לא הזכירה זאת בפירוש כדי שלא לשנות ברכה שלא לצורך. מלבד זה מוסכמת השיטה הזו על רש״י בפירושו למסכת תענית (ח, ב ד״ה ברוך) ועל הרמב״ן (בחידושיו ובתורת האדם ריש שער ההודאות) אשר מביא שכך משמע ממדרש תנחומא (ריש פרשת פנחס).
אחרת היא דעת הראב״ד (בהשגות על המאור, דף מד, א בדפי הרי״ף) אשר סובר שאין לומר שם ומלכות בברכות אלה שאינן קבועות, כמו שאין מברכים בשם ומלכות על ברכת הזימון. המאירי מביא את השיטה הזו ומסיק שבחלק מן הברכות אינו מזכיר שם ומלכות ובחלקן מזכיר, כמו בברכת הגומל שאף על פי שאינה קבועה - מזכיר, כיון שאומרה בבית הכנסת בפני עשרה.
כך נראית גם דעת הראב״ן (סעי׳ קצו) שמביא את הברכות בנוסחאות שונות, פעמים עם הזכרה ופעמים בלעדיה.
על הראיה שמביא הראב״ד מברכת הזימון כותבים הרשב״א, הריטב״א והרא״ש בתשובה (כלל ד, ב) שאין זו ראיה כיון שהקילו בברכת הזימון משום שסמוכות לה הברכות של המזון שהן בשם ומלכות.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים בכל ההלכות על ברכות הראיה, המפורטות להלן, שמזכירים בהן שם ומלכות, והראב״ד עצמו אינו משיג על הרמב״ם, כנראה מפני שגם הוא סובר שאם הזכיר - לא הפסיד, כמו שכותב בסוף דבריו בהשגות על המאור.
ציון ב.ג.
משנה. על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות - אומר: ׳ברוך עושה (מעשה) בראשית׳. רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול - אומר: ׳ברוך שעשה את הים הגדול׳.
על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל המדברות ועל הנהרות, אם ראה אחת מהן משלשים יום לשלשים יום - מברך ׳עושה בראשית׳. הרואה את הים גדול... - מברך ׳ברוך אתה ה׳ אמ״ה שעשה את הים הגדול׳.
(רמב״ם ברכות י, טו)
על ימים ונהרות, הרים, גבעות ומדברות - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אמ״ה עושה מעשה בראשית׳, ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים - אומר ׳בא״ה אמ״ה עושה הים הגדול׳.
לא על כל הנהרות מברך, אלא על ארבעה נהרות דכתיבי בקרא, כמו חדקל ופרת, והוא שראה אותם במקום שלא נשתנה מהלכם על ידי אדם.
ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דוקא על הרים וגבעות המשונים, וניכרת גבורת הבורא בהם.
(שו״ע אורח חיים רכח, א-ג)(סעיפים ב-ג לא צוינו בעין משפט)
מלשון המשנה שמברך על הנהרות משמע שמברך על כולם, אולם התוספות כותבים שמברך רק על הארבעה הנזכרים בתורה, דהיינו פרת, חדקל, פישון וגיחון.
הרמב״ם כותב כלשון המשנה שמברך על הנהרות ואינו מפרש על איזה מהם מברך, והשלחן ערוך כותב כדעת התוספות. אבל מדברי המגן אברהם (סק״ג) משמע שמבין שאין מחלוקת בדבר, כי גם התוספות מתכוונים לומר שמברך על כל הנהרות הגדולים כמו הארבעה. הוא מדייק כדבריו בלשון המרדכי (סי׳ רי) אשר כותב שמברך על הנהרות כמו פישון, גיחון, חידקל ופרת, משמע שארבעת הנהרות האלה נזכרו כפרט לדוגמה, אך מברך גם על נהרות אחרים הגדולים כמותם.
גם לשון התוספות היא שמברכים על הנהרות כמו פרת וחדקל, אבל מהר״ם בנעט בביאורו למרדכי (פ״ט, ג) מפרש שהכוונה רק לארבעת הנהרות הנזכרות ותו לא, וכן משמע מלשון השלחן ערוך שמברך עליהם בלבד.
בגמרא לקמן
(נט, ב) מבואר שאין מברכים על הנהרות אלא אם לא השתנתה זרימתם בידי אדם, ועל פי זה כותב בעל אליה רבה שצריך עיון למעשה לגבי כל הנהרות כשלא ידוע בודאי שלא השתנתה זרימתם.
ברכת הרים, גבעות ומדבריות
בספר אבודרהם (עמ׳ שדמ) מובא בשם רבינו שמשון שמברך רק על ההרים שניכרת בהם גבורת הבורא, וכן כותב השלחן ערוך.
אמנם גם על אלה אין מברכים אלא אם לא השתנו מאז בריאת העולם, ולפי זה אפשר שזו הסיבה שאין נוהגים לברך ברכה זו מחמת הספק שמא כבר השתנתה מראיתם.
הגדר הזה בברכה שמברך על הדברים שאינם משתנים מבריאת העולם מובא על ידי רבינו יונה (דף מב, ב בדפי הרי״ף) כדי להסביר את הנוסח של הברכה שמברך ״עושה מעשה בראשית״ ולא ״שכוחו וגבורתו מלא עולם״, ועיין עוד לקמן נט, א ציון ו שיש הרחבת דברים על נוסח הברכות האלה.
מלשון המשנה משמע שרבי יהודה חולק על תנא קמא בדין של הברכה על הים הגדול, וסובר שיש לו ברכה מיוחדת. רש״י מסביר את שיטתו שהים הגדול חשוב וגדול מכולם ולכן קובע ברכה לעצמו.
הרשב״ץ מוסיף שרבי יהודה לשיטתו לעיל
(לה, א), שהוא סובר שהברכה על הירקות היא ״בורא מיני דשאים״, ובגמרא (מ, א) מסבירים את טעמו שיש לתת לכל דבר מעין ברכותיו.
הרי״ף (מג, ב) והרמב״ם מביאים את דברי רבי יהודה להלכה, וכן פוסק השלחן ערוך. על שיטת הרמב״ם יש להעיר שבפירוש המשניות כותב שאין הלכה כרבי יהודה, וכותב הב״ח שכנראה חזר בו והעיקר כמו שכותב ביד החזקה.
הטור תמה על פסיקת ההלכה כרבי יהודה שהוא יחיד, והכסף משנה מתרץ שכך משמע מהגמרא לקמן
(נט, א) שמפרשת את דבריו, משמע שפסקה כמותו. בתירוץ נוסף כותב הכסף משנה על פי מה שכותב הרא״ש בתשובה (כלל ד, ד) שרבי יהודה אינו חולק על תנא קמא אלא מפרש את דבריו, כלומר שעל כל הימים מברך ׳עושה מעשה בראשית׳ ורק על הים הגדול מברך ברכה לעצמו.
מסתבר שאם הטעם של רבי יהודה הוא כמו שאמרו בסוגיה לעיל - הרי שאין הלכה כמותו כמו שאין ההלכה כמותו בדין ברכת הירקות. לכן כותב הרש״ש שטעמו של רבי יהודה במשנתנו הוא מצד חשיבות הים הגדול, כמו שמצינו שתיקנו ברכה מיוחדת ליין וללחם מצד חשיבותם, ולא מצד הטעם שאומר בברכת הירקות שצריך לקבוע ברכה שנותנת היכר לדבר שמברכים עליו.
מתשובת הרא״ש (שם) עולה שהכוונה לים אוקיאנוס, וכן פוסקים המגן אברהם (סק״ב) והגר״א בשנות אליהו. אולם הבית יוסף מבין שהכוונה לים התיכון וכן הוא כותב בשלחן ערוך, וכבר מעיר עליו בעל הפרישה שיש לו גרסה משובשת בתשובת הרא״ש.
בעל ערוך השלחן מצדיק את שיטת הבית יוסף, אך כותב שראוי שלא לברך את הברכה המיוחדת הזו, בגלל המחלוקת שבין הפירושים.
המשנה ברורה בביאור הלכה כותב שברכת מעשה בראשית דומה לברכת שהכל, הכוללת הכל ויוצאים בה ידי חובה על הכל, לכן אפשר ומוטב לברך ברכת מעשה בראשית אף על הים הגדול. מאידך גיסא מצינו סברה הפוכה בספר פירוש התפילות והברכות (לר״י בר יקר ח״ב דף נח) ובספר הפרדס (שער ח פ״א, ט) לפיה נקבעה הברכה המיוחדת על הים הגדול מפני שאי אפשר לברך עליו את הברכה של מעשה בראשית כיון שלא היתה יצירה ובריאה לים, ולפי זה אי אפשר לומר שיברך את הברכה של מעשה בראשית ולומר שמסתמא היא חלה אף על הים הגדול.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לקמן נט, ב ציון ב.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לקמן סב, ב ציון ה.
משנה. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: ״והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם, ויאמרו לו יברכך ה׳ ״.
תלמיד חכם... ומקדים שלום לכל האדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. וכו׳.
(רמב״ם דעות ה, ז)
במסכת מכות
(כג, ב) מובאים דברי רבי יהושע בן לוי שיש שלושה דברים שעשו בית דין של מטה והסכימו עמהם בבית דין של מעלה, ואחד מהם הוא התקנה לשאול בשלום בשם.
רש״י שם כותב שני פירושים, האחד שהחידוש הוא שמותר לשאול בשם, כגון ׳ישים ה׳ עליך שלום׳, ואין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה, והפירוש השני שחייבים לשאול בשם, ומקיימים את זה בברכת ״שלום״, שהוא שמו של הקב״ה.
הרמב״ם בפירוש המשניות כותב כפירוש השני שהתקנה שיברך בשם ״שלום״. כמו כן הוא כותב שהדבר מותר ואינו כותב שהוא חובה. כך משמע גם מהעובדה שמזכיר זאת בהלכות דעות, בתוך מנין הדברים המתאימים לתלמיד חכם, הרי משמע שאין זו חובה, ואף אינו מזכיר שמברכו בשם ה׳, אלא שמברך בשלום.
בגרסאות של המשנה מצינו שיש שגורסים ״והתקינו״, וכך היא הגרסה לפנינו, ויש שגורסים ״התקינו״, וכך מובא בשם דפוס נאפולי.
יתכן שיש משמעות לחילופי הגרסאות, שאם הדברים מובאים בהמשך לדברים הקודמים - משמעותם היא שיש חובה לשאול בשם, ואף זה כדי להוציא מליבם של המינים, וסברה זו נזכרת בספר הערוך (ערך עת) ובספר הנר בשם רב האי. לעומת זאת אם הדברים מובאים כתקנה מחודשת - ניתן בהחלט לומר שהכוונה היתה רק להתיר זאת לכבוד הבריות.
לדעת רב האי גאון יש לברך דוקא בשם ה׳ כמו שמצינו אצל בעז, וכאמור רש״י אומר שמברך בשם ״שלום״, וכן כותב הרמב״ם. יתכן שהמחלוקת הזו קשורה למחלוקת אחרת האם השם ״שלום״ הוא מהשמות שאינם נמחקים, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת
שבת דף י, ב ציון א בקשר לדין האמור שם שאסור לתת שלום לחבירו בבית המרחץ.
ציון ט-ל.
גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ״ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל״ וגו׳, אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא מברכינן. והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה, אתא לקמיה דרבא ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם - בריך ׳ברוך שעשה לי נס במקום הזה׳! מר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא, איתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואשתי, ותו זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה, כי מטא לערבות - בריך ׳ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל׳, כי מטא לרסתקא דמחוזא - בריך ׳ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות׳! אמרי: אניסא דרבים - כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד - איהו חייב לברוכי. תנו רבנן: הרואה מעברות הים ומעברות הירדן... - צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
הרואה מקום שנעשו נסים לישראל, כגון ים סוף ומעברות הירדן, אומר: ׳בא״ה אמ״ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה׳, וכן כל מקום שנעשו בו נסים לרבים, אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד - אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך ׳בא״ה אמ״ה שעשה לי נס במקום הזה׳, או ׳שעשה נס לאבותי במקום הזה׳, וכו׳.
(רמב״ם ברכות י, ט)
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, כגון מעברות הים ומעברות הירדן... - מברך ׳שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה׳, וכו׳.
על נס שנעשה לקצת ישראל, כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן, ואפילו נעשה לקצת שבטים - אין מברכין עליו.
כל אלו הברכות אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה.
הרואה מקום שנעשה נס ליחיד - אינו מברך, אבל הוא עצמו מברך ׳שעשה לי נס במקום הזה׳, וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין ׳שעשה נס לאבי במקום הזה׳.
מי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס - צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת.
על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו. הגה. יש אומרים דהוא הדין אם רואה האדם שנעשה לו הנס - מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס.
יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה - אינו חייב לברך, ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.(שו״ע אורח חיים ריח, א-ו, ט)
בספר אבודרהם (עמ׳ שמ) מובא בשם הרא״ש מלוניל שאין מברכים אלא על נס מופתי שיוצא מגדר מנהג העולם, כגון קריעת ים סוף וכמו שהיה בסיפורים שבגמרא, אבל כשהיה הנס ממנהג העולם, כגון שבאו עליו גנבים עד כדי סכנה וניצל - אינו חייב לברך. מדבריו משמע שבכל אופן אם רוצה - מברך גם על הנס שאינו יוצא מגדר מנהג העולם, אולם המאירי שמביא את הדעה הזו כותב שאסור לברך על נס שאינו יוצא מגדר הטבע.
האבודרהם בעצמו מקשה על השיטה הזו מדוע אם כן מברכים ברכת שעשה נסים בפורים, אף על פי שהנס היה בדרך הטבע, ומתרץ שבכל זאת הנס היה שלא כמנהגו של עולם. נמצא שהחיוב לברך אינו מוגבל לנס שאינו בגדר הטבע, ודי שיהיה שלא ממנהגו של עולם, דהיינו שיהיה דבר שאינו מצוי. זהו אם כן ההסבר מדוע מברך על הנס דוגמת הנס שאירע עם הגמל כשנפלה חומת הבית, אף על פי שאי אפשר לומר על ההתמוטטות שהיא לא בדרך הטבע, אולם בודאי שאינה בגדר דבר המצוי.
אחרת היא דעת הריב״ש (סי׳ שלז) שכותב שמברך גם על הנס כשניצל מגנבים שניסו להתנפל עליו, כלומר שמברך על כל הצלה הנראית כנס, אף על פי שלא היה שום דבר שאינו ממנהג העולם.
הרדב״ז (סי׳ תקעד) דן על אחד שנפל מסולם ונפצע קלות, ומסיק מדבר הראב״ד שלפי דעה אחת מברך, ולפי אחרת אינו מברך.
המאירי מביא דעה המחלקת בענין זה בין רבים לבין יחיד, שאצל הרבים אין לקרוא נס אלא להצלה שלא כדרך הטבע, מה שאין כן אצל היחיד שכל הצלה נחשבת אצלו לנס. בעל ספר הבתים (בית התפילה שער יג, א) כותב שהברכה באה לעורר את האדם להודות לה׳ על שמשגיח על בני האדם, ולכן ראוי לברך גם על הצלה שהיא בדרך הטבע.
הרמב״ם אינו מגדיר מהו נס שמברכים עליו והשלחן ערוך מביא שתי דעות, ובפשטות אלה מבוססות על שתי השיטות של הראשונים. אולם המגן אברהם (סקי״ב) כותב שלא יתכן שיש מי שסובר שמברכים על הנס כשניצל מגנבים שבאו עליו בלילה, ולכן הוא כותב שאף הריב״ש אינו מתכוון לברכה על הנס אלא לברכת הגומל.
בעל חיי אדם (כלל סה) מסיק שמברך על כל הצלה כאשר היה בסכנת מיתה ודאית וניצל ממנה, וכן כותב המשנה ברורה (סקל״ב) שבאופן זה הכל מודים שמברך.
הגמרא מחלקת בין נס של רבים לבין נס של יחיד, אך אינה מגדירה מהו נס של רבים. רבינו יונה (דף מג, א בדפי הרי״ף) מפרש שהכוונה לניסים שנעשו לכל ישראל או לרובם, כמו בדוגמאות שבגמרא, מעברות הירדן ואבני אלגביש, והגר״א (סק״ב) מציין לתוספות לעיל (יד, א ד״ה ימים) שכותבים שכל שאין כל ישראל ביחד - נקרא יחיד.
הרמב״ם כותב את הדין על כל מקום שנעשו בו ניסים לרבים ואינו מפרש, והשלחן ערוך כותב כלשון רבינו יונה.
נראה להוסיף שמצינו שההלכה מגדירה את היושבים בארץ ישראל כאילו הם כל ישראל, כמו שמבואר במסכת הוריות
(דף ג, א) לגבי שגגת הקהל, שהולכים אחר רוב יושבי ארץ ישראל, ואותם שבחוץ לארץ אינם מן המנין. כמו כן בגמרא לקמן
(נח, א) אמרו לגבי הברכה שמברכים כשרואים אוכלוסי ישראל שאין אוכלוסא בבבל.
בירושלמי (ה״א) דנו בשאלה אם מברך על נס של שבט בתור נס של רבים, ותלו את ההלכה במחלוקת אחרת הנזכרת במסכת הוריות
(ה, ב) אם גם שבט אחד לבדו נקרא קהל, והמאירי מדייק מעצם השאלה שדבר פשוט הוא שלעיר אחת בודאי שאין גדר של רבים.
השלחן ערוך פוסק שאין לברך את הברכה של רבים על נס שאירע לקצת השבטים, והב״ח מקשה מדוע אין לקבוע את ההלכה כדברי הרמב״ם בהלכות שגגות
(יב, א) שכותב שאף שבט אחד נקרא קהל. המגן אברהם (סק״ג) מתרץ שדוקא בדין של שגגת הציבור יש דין של רבים לשבט מפני שהגדר הקובע בהלכות אלה הוא שיהיו נקראים קהל ככתוב בתורה, מה שאין כן בסוגייתנו שהגדר הקובע הוא שיהיו כל ישראל. הוא משווה לענין זה את סוגייתנו עם הסוגיות בפסחים
(דף פ, ב) בדין טומאת ציבור בקרבן פסח, ששבט אחד לבדו אינו נחשב לציבור שיוכל להקריב בטומאה.
בירושלמי נאמר עוד שמברך על נס של אדם המסויים, כגון יואב בן צרויה או חנניה, מישאל ועזריה שקידשו שם שמים.
השלחן ערוך (סעיף ז) פוסק כך, והמשנה ברורה בביאור הלכה מקשה בשם בעל עולת תמיד איך יתכן שיהיה גדול מנס שאירע לשבט שלם, ומתרץ שמיוחד הוא יואב בזה שהלך בשליחות של כל ישראל, ומה שאירע לו הרי זה כאילו אירע לכולם.
כיוצא בזה צריך להסביר את חיוב הברכה שמברכים על נס שאירע לאדם כשקידש את השם, שיש בזה מופת כללי, וכן כותב הרשב״א שמברכים דוקא על הניסים שהיו להם כשקידשו שם שמים.
ג. מי חייב לברך על נס של יחיד.
בגמרא מבואר שהיחיד מברך על ניסו. הר״ח, הראבי״ה (סי׳ קמו) הרי״ד והריא״ז (הלכה א, ג) גורסים: ״איהו חייב לברוכי, אחריני לא מחייבי״, והרי״ף גורס: ״אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכולי עלמא לא צריכי״, וכגרסתו מובא בספר המאורות (דף ס, ב), במאירי, ובאבודרהם (עמ׳ שמ) בשם רב אחאי גאון וברא״ש (סי׳ א) בשם רב האי גאון.
לעומת זאת בירושלמי הדבר מובא בתור בעיה: ״מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו?״.
הרשב״א והריטב״א מרחיבים את חיוב הברכה לכל צאצאי האדם, שכולם חייבים להודות על הצלת אביהם שבזכות זה אף הם חיים, ומטעם זה כותב הרשב״ץ שאין חיוב ברכה על בנים שנולדו לפני הנס.
לעומת זאת כותבים המאירי, ריבב״ן, רבינו יונה, הרשב״ץ והרמב״ן (תורת האדם עמ׳ מט) שהחיוב חל רק על בנו ובן בנו ותו לא, ומסביר המאירי שבן בנו נחשב לבן אותו הדור, וריבב״ן כותב שעד כאן רחמי האב על בנו.
כאמור בירושלמי יש בעיה אף על הבן, וכותב המאירי שאין מחלוקת בין התלמודים אף לפי הגרסה שבבבלי אמרו בפשטות שהבן מברך. לדעתו יש לפרש שבבבלי מדובר כשהאב עדיין בחיים, ובירושלמי נשאלה השאלה על הדין לאחר מותו.
הרמב״ם מזכיר שבנו ובן בנו מברכים, והשלחן ערוך מוסיף אף את כל יוצאי יריכו. המגן אברהם (סק״ו) מציין שהוא הדין שמברכים גם כשנולדו לפני הנס, ובמחצית השקל מבואר הטעם שחובת הבן לברך היא מדין כיבוד אב ולא מפני שניצל בעצמו. על פי זה מחלק בעל אליה רבה שהבן והנכד מברכים אף על פי שנולדו מקודם, מה שאין כן שאר הצאצאים שמברכים רק מפני שהצלת האב הועילה להם, ולכן אין חובת ברכה אם נולדו מקודם. כמוהו כותב המשנה ברורה (סקט״ז), אך בעל כף החיים (סקי״ט) מכריע שאף הבן לא יברך אם נולד מקודם, ובעל ערוך השלחן (סעיף ז) פוסק שבנו ובן בנו מברכים בכל אופן בעוד ששאר הצאצאים אינם מברכים בכלל.
כאמור בירושלמי נשאלה השאלה אם חייב בברכה על הנס שאירע לאביו, ובדומה לכך נשאלה אותה שאלה על הנס שאירע לרבו, וכותב הרמב״ן שכיון שנפסקה הלכה על פי הגרסה שבבבלי שהבן מברך על הנס שאירע לאביו - ממילא הוא הדין שיש לפסוק הלכה שהתלמיד מברך על הנס שאירע לרבו. כדבריו כותבים הרשב״א, הרא״ה, רבינו מנוח והמאירי, ומביאים גם ראיה מהגמרא לקמן
(נד, ב) שם למדנו על רב חנא שבירך על רפואתו של רבו רב יהודה. אמנם על הראיה יש לדון, מפני שבספר המאורות גורס רב הונא במקום רב חנא, ונמצא שלא מדובר על תלמיד אלא על חבר, ויוצא אם כן שמברכים על כל אדם שהוא חבירו ושמח בהצלתו. בעל כרחנו שאין להביא משם ראיה, ונפרש שמותר לברך על כל אדם, והדיון הוא אם חייב לברך. בדרך אחרת אפשר לומר שהברכה הנזכרת בסוגיה לקמן הרי היא בלא הזכרה של שם ומלכות. הסבר זה לסוגיה לקמן מובא בחידושי הריטב״א בשם הראב״ד, אולם כאמור לעיל (בבירור הלכה בתחילת הפרק) דעת הראב״ד היא שכל הברכות שבפרקנו אינן טעונות שם ומלכות, וכבר הריטב״א עצמו טוען שאין לפרש כך את המעשה של רב חנא, מפני שדרך הגמרא להזכיר את הברכה בקיצור וממילא יודעים שצריך להזכיר שם ומלכות.
הרי״ף והרמב״ם אינם מזכירים את החיוב לברך על הנס של רבו, והשלחן ערוך פוסק שמברכים ומשווה את רבו לאביו, כדברי הרמב״ן.
דעת הרמב״ם נראית מבוארת שאינו פוסק שמברכים על מה שלא נזכר בבבלי ויש עליו רק ספק בירושלמי. עם זאת נראה שניתן לדייק ששיטתו היא שהבן מברך על אביו מפני שאף הוא ניצל בהצלת אביו, ולא מפני שזה חלק ממצות כיבוד אב, שאילו היה זה הטעם - מסתבר שהיה משווה את התלמיד לבן, שאף הוא חייב בכבוד רבו.
כהסבר הנזכר שיש היתר לברך על נס שאירע לכל אדם כותבים בעל המכתם והרשב״ץ שהאב מברך על הנס שאירע לבנו, מפני שכל הדיון כאן הוא על החובה, אבל פשוט שרשאי לברך. כך כותב בספר המאורות בשם הראב״ד שמברך אפילו על אדם שאינו קרובו, בתנאי ששמח בהצלתו, כמו שכותב הרא״ה. אחרת היא דעת האבודרהם (שם) אשר כותב בשם הרב גרשם בן שלמה שהאב המברך על הנס שאירע לבנו נחשב כמי שמברך ברכה לבטלה.
מדברי המחבר בשלחן ערוך נראה לדייק שסובר שאם אין חיוב - יש איסור, שכן הוא פותח את דבריו בסעיף ד בדרך השלילה, שאין מברכים על נס שאירע ליחיד, משמע שרוצה לומר שאסור לברך כשלא חייבים.
מאידך גיסא יש בדברי הרמ״א בסעיף ו כדי ללמד שסובר שיכול לברך על כל אדם, והכוונה למה שכותב שיש אומרים שמברך כשרואה את האדם שנעשה לו נס. דבריו כשלעצמם מכוונים כלפי השאלה אם מברך רק כשרואה את המקום או גם כשרואה את האדם, אולם מתוך דבריו ניתן לדייק שמותר לברך על נס של כל אדם.
אמנם המשנה ברורה (סקכ״א) כותב שכוונתו רק לאדם שחייב לברך על ניסו כמו אביו ורבו, אולם בשער הציון (סקי״ז) מביא את מה שכותב הרא״ה שבאמת כשרואה אדם שאירע לו נס הרי זה עדיף מאשר כשרואה את המקום, לכן מברך על האדם אף על פי שאינו אביו או רבו. הרא״ה מתרץ בדרך זו את קושית הראב״ד, מדוע אין מברכים על נס של היחיד, ובמה זה שונה מהחיוב לברך כשרואה את חבירו לאחר שלושים יום, וכל שכן שמברך על הצלתו. הוא מסביר שהחילוק שבגמרא, לפיו מברכים רק על נס שאירע לאביו או לרבו - קיים רק כשרואה את המקום, אבל כשרואה את האדם - אין חילוק, ומברכים על כל יחיד החביב עליו כשם שמברך על אביו ורבו.
כאמור יש בירושלמי דיון על הברכה כשרואים אדם מסויים שנעשה לו נס, ולפי מה שהתבאר ניתן לכלול את הברכה הזו בכלל של נס הרבים כיון שמדובר באדם שהלך בשליחות הכלל. אולם מלשון הרא״ש ניתן לדייק שמפרש בירושלמי שהדין של אדם המסויים מובא בתור המשך לבעיה על אביו ורבו, כלומר שדוקא כשהאב או הרב ידועים מברך על הנס שאירע להם.
הדיון הזה בהבנת הרא״ש מובא במגן אברהם (סק״ט), וכן הוא מביא את מה שכתוב בקיצור פסקי הרא״ש (סי׳ א) שמברך על נס של רבו אם היה אדם המסויים. אמנם הבית יוסף חולק על הבנה זו ומפריד גם בהלכה בין הדין של רבו לבין הדין של אדם המסויים.
בגמרא מובא שהאיש שניצל מהאריה בא לפני רבא לשאול את הדין, והשיב לו ״כל אימת דמטית להתם בריך״ וכו׳, משמע לכאורה שמברך ממש בכל פעם. אולם מדברי התוספות (ד״ה הרואה) משמע שהכוונה שיברך בכל פעם לאחר זמן, דהיינו לאחר שלושים יום. כך הם כותבים לגבי כל ברכות הראיה וכך כותב המאירי לגבי ברכות הנס, אולם כפי הנראה יש חילופי גרסאות בדברי הגמרא, שכן לפי הרי״ף תשובת רבא היתה ״כי מטית להתם אימא ברוך״ וכו׳, ולפי זה ניתן להבין שאין מברכים אלא בפעם הראשונה כשמגיע למקום לאחר הנס ולא בכל פעם שיבוא.
דעה ממוצעת נזכרת בדברי הרשב״א, המכתם, והמאירי, כולם בשם הראב״ד, שבפעם הראשונה יש חובה ואחר כך רשות אם ירצה, ולפי דבריהם מתקבל פירוש זה גם לפי הגרסה שלפנינו שאמר לו ״כל אימת דמטית להתם״.
אמנם יש לדון בטעם הדבר מה החילוק בין הפעם הראשונה לבין פעמים אחרות, ונראה כי יש לתלות זאת בחקירה במהות הברכה, אם זו כברכת הודאה על הנס או ברכת השבח כדין ברכות הראיה. כך יוצא מדברי המאירי המביא את שיטת הראב״ד ומסביר שאי אפשר לחייב שיברך בכל פעם, שלא תהיה ראית מקום הנס חמורה מהודאת הנס עצמו, דהיינו ברכת הגומל שמברך רק פעם אחת. אבל המאירי עצמו דוחה את דבריו שאין להשוות בין הברכות, כנראה מפני שברכת הראיה אינה באה בתור הודאה, על כן הוא מקיים את הגרסה בגמרא שאמר לו ״כל אימת דמטית להתם בריך״ וכו׳, שיש חובה לברך בכל פעם כמו בכל ברכות הראיה.
מאידך גיסא מצינו לריב״ש (סי׳ שלז) שדן על הברכה בתור ברכת ההודאה ועל כן מסתפק אם צריך לברך גם את ברכת ההודאה, ומסיק שמברך ברכת הגומל כי אולי לא יעבור שם לעולם. אבל ר״י בר יקר בספר פירוש התפילות (ח״ב, דף נו) כותב שמי שנעשה לו נס נפטר בברכת ׳שעשה לי נס׳, שהיא ברכה גדולה יותר מברכת הגומל.
הרמב״ם אינו מזכיר את פרטי הדין אם מברך רק פעם אחת או בכל פעם, אבל השלחן ערוך כותב ככלל על כל הדברים האלה שמברך כשרואה אותם משלושים לשלושים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה.
המגן אברהם (סק״ה) שואל מדוע על הרעמים מברך בכל פעם, ומתרץ שברעמים וכיוצא בהם מברך בכל פעם על דבר אחר, ומבוארים דבריו שמבין שהדין של ברכת הנס שייך לברכות השבח שעל ראיה ושמיעה, ואינן כברכות הודאה. כך באמת מסתבר, כיון שהשלחן ערוך פוסק שיש חובה לברך שוב בכל שלושים יום.
הגר״א (סק״ד) מחדש שלפי הראב״ד שיש רשות לברך בכל פעם אך לא חובה - הרי זה אף כשחוזר למקום לאחר זמן שהוא פחות משלושים יום, שמותר לו לברך.
בגמרא אין נוסח שווה, שכן במשנה נאמר שעל נס של רבים אומר ׳ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה׳, וכך אמר רבא לזה שניצל מהאריה שיברך ׳שעשה לי נס במקום הזה׳, אולם בהמשך מובא שמר בריה דרבינא אמר ׳ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות׳.
הט״ז (סק״א) מפרש שגם הנוסח הזה מכוון למקום שלהם ולא לניסים עצמם, והתוספות (עמוד ב ד״ה אבני) כותבים שכאשר אין הנס ידוע על פי המקום - אין מברכים אלא אותם שנעשה להם הנס, וכן כל אדם מברך על ניסו אף על פי שאינו ניכר מתוך המקום. בפשטות משמע מדבריהם שכאשר הנס אינו ניכר במקום אין מברכים כלל, אבל הרא״ם הורוויץ (בחידושים המובאים בסוף המסכת) כותב בפירוש התוספות שלעולם צריך לברך על הנס, אלא שאם ניכר הנס במקום - מזכיר את המקום, כמו ערבות, ואם לא - מזכיר את הנס עצמו, כמו שאמרו בגמרא שמזכיר את הגמל.
המגן אברהם (סק״א) מחלק בין נס של רבים לבין נס של יחיד, שבנס של רבים צריך לברך רק כשניכר הנס מתוך המקום, אבל על הנס שלו - מברך על המקום אפילו כשאין הנס ניכר מתוך המקום.
ר״י שירליאון כותב על הנוסח שמזכיר ערבות וגמל שלא היה צריך לומר אלא שעשה לי נס במקום הזה, אלא שחביב היה לו להזכיר בנוסח המפורט יותר, ומלבד זה הוא כותב שיש ערך מיוחד להזכרת ערבות משום שהדבר ידוע שיש שם צמאון למים.
הסבר נוסף לנוסח המפורט, ׳ערבות וגמל׳, מתקבל על פי מה שכותב הרא״ש בתוספותיו שצריך להזכיר את כל הניסים שארעו לו בכל פעם שמגיע למקום שאירע בו נס אחד, ממילא כיון שצריך לפרט את המקום הנוסף - מפרט עמו גם את המקום הזה.
ההלכה שמזכיר את כל הניסים מובאת על ידי הרא״ש בפסקיו (סי׳ א), וכך נפסק בשלחן ערוך, אבל הרמב״ם אינו מזכיר זאת, והכסף משנה מסביר שלדעתו אין חיוב כזה, וכך היא גם דעת הריטב״א והמאירי.
בתוספות ר״י שירליאון מוכיח כשיטתם ממה שלא אמרו שיזכיר את כל הניסים שארעו לרבים, ומסתבר שאין הבדל בין היחיד לבין הרבים בענין זה.
אמנם הרא״ש עצמו כותב את הדברים בקשר לנס של יחיד בלבד, ויתירה מזו כותב המגן אברהם (סק״ז) שזו הלכה יחודית לאדם עצמו ואף לא ליוצאי ירכו, שמברכים על כל מקום בפני עצמו ואינם צריכים להזכיר את שאר המקומות שבהם ארעו ניסים לאביהם.
לגבי החילוק שבין נס של רבים לבין נס של יחיד אפשר לפרש שכיון שהיו הרבה ניסים לישראל - אי אפשר שיזכיר בכל מקום את הניסים כולם, מה שאין כן אצל היחיד שלכל היותר ארעו לו שני ניסים או שלושה, ולכן אין מניעה שיזכיר את כולם בכל פעם שמברך. עם זאת עדיין יש לדון בדברי המגן אברהם שמשווה את יוצאי ירכו של היחיד בנוסח הברכה הזו לברכה שעל נס הרבים, ומדוע שלא יזכירו הבנים את כל הניסים שארעו לאביהם כמו שמזכיר האב עצמו.
הטעם הנראה לכך הוא לפי מה שהתבאר שהמגן אברהם סובר שהבנים אינם מברכים מצד השותפות שלהם בנס, אלא מצד חיובם בכיבוד האב, וכאמור זו הסיבה שהם מברכים, לדעתו, אפילו כשנולדו עוד לפני שאירע הנס. לפיכך נראה שחיוב זה חל עליהם כשבאים למקום שאירע נס לאביהם, ומשום כבודו לא יתכן שיעברו באותו מקום בלי לבטא את הדבר בברכה, ומצד זה אין עליהם חובה להזכיר באותה ברכה גם את המקומות האחרים בהם אירע נס לאביהם.
מעתה לפי טעם זה אפשר להסביר את החילוק שבין היחיד לרבים, שהיחיד חייב בהודאה ולכן מן הראוי שיזכיר את כל מה שאירע לו, מה שאין כן כשמדובר בנס של רבים, שהברכה היא של שבח ויש לשבח בכל מקום מצד עצמו ולא לכרוך ניסים אחרים שאינם קשורים לאותו מקום.
ו. ראית בעל הנס או מקום הנס.
מלשון המשנה יש לדייק שמברכים דוקא על מקום הנס, אולם בתשובה לשאלת הגמרא ״מנא הני מילי״ מביאים ראיה מיתרו שבירך אף על פי שלא ראה את המקום אלא את משה וישראל שהיו בעלי הנס. מכאן מסיקים האבודרהם (עמ׳ שלט), הרשב״ץ, בעל ספר המאורות בשם הראב״ד ובעל ספר כפתור ופרח (פרק ז דף קכ הוצ׳ לונץ) שמברכים על ראית בעל הנס כשם שמברכים כשרואים את המקום, וכבר נזכרה לעיל
(פרק ג) דעת הרא״ה (בשעה״צ סקי״ז) שראית בעל הנס אף עדיפה מראית המקום. אחרת היא דעת בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כג) שמתרץ שיתרו בירך כשראה את המן והבאר שעל ידם נגמרו הניסים שהצילו את ישראל ביציאתם ממצרים.
בעל כפתור ופרח כותב שאין לברך אלא כשרואה את המקום בו עברו בני ישראל את הים או את הירדן, ומכל מקום גם כשאינו רואהו במדויק ראוי להזכיר את חסדי ה׳. נראה שאפשר לדייק כך מלשון הברייתא לקמן שמזכירה את כל המקומות שארעו בהם ניסים לאבותינו ואינה אומרת שמברך, אלא שצריך לתת הודאה ושבח לפני המקום, ויתכן איפוא שלא הזכירו שמברך מפני שאינו רואה את המקומות המדויקים.
הרמב״ם כותב בסתמא שכאשר רואה את המקומות האלה מברך בשם ומלכות, ולכאורה משמע שסובר שאין צורך לראות את המקומות המדויקים. אבל המשנה ברורה בביאור הלכה מדייק בלשונו שכותב ״מעברות הירדן״ ולא ״הירדן״, שצריך לראות את המקום שבו עברו, ואף מה שכותב שמברך כשרואה את ים סוף - אין הכוונה לים כולו אלא למקום שבו עברו.
נושא זה נדון גם בשו״ת מהריט״ץ (סי׳ פז, מובא בחיי אדם כלל סה, ה ובכף החיים סק״ז) לענין מי שנעשה לו נס בעליה והוא גר למטה, שאינו רשאי לברך עד שיעלה למעלה. לעומתם כותב הרב בנימין כץ מרנשבורג (תשובות אשכנז מוריה שנה ט גליון ח) שאין המקום צריך להיות מדויק, ומוכיח כדבריו מהדין שמברך על מעברות הירדן אף על פי שלא ידוע במדויק מהו המקום שבו עברו.
באותו ענין כותב בשו״ת אור לציון (ח״ב סי׳ מ) שמברכים על מעברות הירדן כשרואים מהאויר את קטע הנהר שבין ים המלח לגשר אדם, כיון שברור ששם עברו בני ישראל.
התוספות (עמוד ב ד״ה אבני) דנים בשאלה מדוע לא הזכירו שמברכים כשרואים את המקום שנפל שם מחנה סנחריב. בתחילה נראה מדבריהם שזה פשוט שמברכים, אבל בהמשך כותבים בשם רבינו יהודה שאין מברכים כיון שהנס אינו ידוע על פי המקום, כלומר שהנס אינו קשור למקום אלא רק לאנשים שהיו שם, ואין זה כמו מעברות הים והירדן שהנס היה קשור למקום בדוקא. כחילוק זה כותב המגן אברהם (סק״א) שרק על נס שלו מברך אפילו כשאינו ניכר מתוך המקום.
המשנה ברורה בשער הציון (סק״א) מסתפק אם לקבל את החילוק הזה, מפני שלא מצינו חילוק בין יחיד לרבים, אולם יש להעיר שמצינו חילוק כפי שהתבאר לעיל
(פרק ה) שהיחיד כשמברך מזכיר את כל הניסים שארעו לו בעוד שכאשר מברכים על נס של הרבים אין מזכירים את כל הניסים. גם כאן, אפשר שהיחיד שניצול בעצמו מתעורר להודות בברכה בבואו למקום שניצל אף על פי שלא ניכר הנס מתוך המקום. לעומת זאת כשמברכים על הנס של הרבים - אין התעוררות לברכה במקום אלא כאשר הנס ניכר מתוך המקום.
פרק ט