Shabbat 108a – שבת קח.‏ – Shas HaMeforash

(1)

פִּיטְרָא מֵאוּנָּא דְחַצְבָּא מִיחַיַּיב מִשּׁוּם עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַיָּיב וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר הָתָם לָאו הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ הָכָא הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.:

a mushroom from the handle of a pitcher on Shabbat is liable for uprooting an object from its place of growth. Rav Oshaya raised an objection from that which we learned: One who detaches a plant on Shabbat from a perforated flowerpot is liable, and one who detaches a plant from an imperforate pot is exempt. A plant that grows in an imperforate pot is not considered connected to the ground. One who detaches it is not uprooting it from its place of growth. The Gemara answers: There, in the case of an imperforate pot, that is not the way a plant grows. Plants are generally planted in the ground; a plant in a perforated pot is disconnected from the ground. Whereas here, in a perforated pot, that is the way it grows. The plant is considered connected to the ground.

ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

אמר אביי: האי מאן דתלש פיטורא מאונא דחצבא – חייב, משום עוקר דבר מגידולו.

פירוש פיטורא – זה ממיני כמהין ופטריות. ומפורש בגמ׳ בברכות כיצד מברכין (ברכות מ׳:): אמר אביי: מירבא קא רבו מן ארעא, ומינק מן אוירא ינקי. עיקר שלהן מן הקרקע, ולא מיתמר בהן גידולי הארץ. והכין נמי, עוקר פטריות מן אונא דחצבא, אף על פי שהוא כלי חרס יוצא ונגבל¹ ומאוירא ינקי. וכמה דאית לפיטורא במקום גידולו, אית ביה כח דיניק מן אוירא. וכד מיעקר² לא יניק מאוירא.

מותיב רבה אושאה³: התולש מעציץ נקוב – חייב, ומשאינו נקוב – פטור. דאלמא פיטורא באונא דחצבא כעשב בעציץ {שאינו}⁠⁴ נקוב דמי.

ופרקינן: התם לאו היינו רבותיה. הכא הינו רבותיה.

מפרשי רבנן עשב בעציץ שאינו נקוב כתלוש דמי, כדמפרש בסוף המצניע (שבת צ״ה.). והאי פיטורא באונא דחצבא, לאו כתלוש דמי, הילכך התם לאו עקר דבר מגידולו דהוא רבותיה,⁠⁵ והכא עוקר דבר מגידולו.

1. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בקטע המקביל בספר הנר בשם רב האיי גאון. בדפוס וילנא שינו ל: ״ונגדל״.

2. כן בקטע המקביל בספר הנר בשם רב האיי גאון. בכ״י וטיקן 128: ״מעיקר״

3. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בכמה כ״י של הבבלי.

4. ההשלמה מן הערוך ״פטר״ (3). בכ״י וטיקן 128 המלה חסרה.

5. המלים ״דהוא רבותיה״ הן תוספת ביאור ל״מגידולו״. בדפוס וילנא הוקפו מלים אלו בסוגריים.

הן פטריות שהזכירו במסכת ברכות (דף מ) על כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו והקשינו וכמהין ופטריות לאו מגידולי קרקע נינהו ורמינהי כו׳ ופריק אביי מרבי מארעא קא רבי מינק מאוירא קא יניק:

{רי״ף שבת ל״ח:}

{משנה שבת יד:ב} מתני׳ אין עושין הלמי בשבת אבל עושה הוא¹ מי מלח וטובל בהן² פתו³ ונותן לתוך התבשיל אמר ר׳ יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט אלא אלו⁴ הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח.

1. עושה הוא: דפוסים: עושין.

2. בהן: דפוס קושטא: בה.

3. פתו: עד כאן קיצור המשנה בכ״י א, ג^סח. המשכו ע״פ כ״י נ (ברמז קצר), דפוסים.

4. אלא אלו: כ״י מוסקבה: ״ואלו״, כברמב״ם פיהמ״ש: ״אלו״.

פיטרא – פטריות בולי״ן.

מאונא דחצבא – פעמים שהוא גדל בשפת הדלי ממים.

ושאינו נקוב פטור – משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא.

לאו היינו רביתיה – דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן.

האי מאן דתלש פיטורי^א מאונא דחצבא, פיר׳ פיטור⁠[א] (טורים)⁠^ב זו ממינו של כמהים ופטריות. ומפרשא בגמרא דכיצד מברכין^ג אמ׳ אביי (מדבא) [מרבא]⁠^ד מן ארעא רבו^ה (ומינה) [ומינק]⁠^ו מן אוירא ינקי,⁠^ז עיקר שלהן מן הקרקע^ח ולא מיתאמר בהו גידולי הארץ. והכי נמי (עיקר) [עוקר]⁠^ט פטריות מן אונא דחצבא, פיר׳ מן אוזן (הכרה) [הכד], ואע״פ^י שהוא מן כלי חרש יוצא (ונגבל) [ונגדל]⁠^כ ומאוירא [ינקי],⁠^ל (וכמה) [דכמה] דאיתיה לפיטורא במקום (גידולי) [גידולו] אית ביה כוח לינק מן אוירא, (וכח) [וכד]⁠^מ מיעקר לא יניק מן אוירא.

מתני׳ אין^נ עושין הילמי בשבת וכו׳

רשצז״ל^ס פיר׳: {הילמי דבר מליח, פיר׳ לפי שנראה עושה מן השבת לחול. אבל עושה דבר מועט וטובל פתו ונותן לתוך התבשיל.

א. כ״ה ברי״ף. ולפנינו, פיטורא.

ב. ר״ח.

ג. ברכות מ:.

ד. ושם בר״ח, מירבא.

ה. שם, רבו מארעא. ובר״ח, קא רבו מן ארעא.

ו. ר״ח.

ז. כ״ה בר״ח. ושם, מינקי לא ינקי מארעא.

ח. משובש. וצ״ל, מן האויר. א״נ, עיקר גידול שלהן אינה מן הקרקע.

ט. ר״ח.

י. נדצ״ל כר״ח, אע״פ.

כ. ר״ח.

ל. ר״ח.

מ. ר״ח.

נ. מכאן הובא בכ״י ב׳ בערך הלמי.

ס. בכ״י ב׳, רבי׳ שלמ׳ צרפתי.

מאונא דחצבא. פעמים שהוא גדל בשפת הכלי, וחייב עליה משום תולש, כיון שדרכו ליגדל שם.

שם מתיב ר׳ זירא בכנפיו כו׳ ואי ס״ד כו׳ יש לדקדק אמאי לא קשיא להו הכי אגופה דמתני׳ דקתני החובל בהן חייב וליכא למימר דאגופה דמתני׳ לא קשיא ליה דאע״ג דחשיב עור לענין שבת הוה כבשר לענין הקרבה ומשום דרכיכין וכיוצא בזה כתבו התוספות לעיל ואדרב הונא פריך שפיר שהכשיר לכתוב תפילין דמה״ט דרכיכי׳ דמרבי ליה דהוי כבשר לענין הקרבה לא ה״ל להכשיר נמי לתפילין דאם כן מאי פריך לרב הונא לעיל תנינא ממתניתין דחובל חייב דאימא דהא קמ״ל אע״ג דרכיכא לא הוי כבשר לענין תפילין ועוד אדמקשה מהקרבה אתפילין דהוי דומה לו תקשי בפשיטות מטומאה דהוי כבשר וע״כ נראה דודאי לענין הקרבה ותפילין ליכא לאשוויי כבשר אלא דאמתני׳ לא הוה קשיא ליה לר׳ זירא מההיא דבכנפיו הכשיר את העור דאימא דאע״ג דהוי עור לענין שבת מ״מ לענין הפשט עור בהקרבה לא הקפיד הכתוב אלא על עור שלם כמו בבהמה אבל השתא דמשני דאע״ג דאית ביה נקבים לא חשיב נקב כיון דהדיו עוברת עליו א״כ לענין הקרבה נמי מקרי עור שלם ואמאי מרבי ליה קרא ודו״ק:

יושב הקב״ה וזן מקרני ראמים כו׳. מפורש פ״ק דע״ז:

דקדלו כו׳. עיין ברש״י ובתוס׳ והוא דחוק וי״ל שידע שמואל שאותו גדול הבא חש במעיו ואפשר דשמע נמי שמואל שהגדול בא אליו לרפאותו שהיה שמואל רופא מומחה ושמואל וקרנא יתבי אגודא דנהרא כדי להקביל פני גדול וכשראה שגם המים דלו לאקבולי אפיה א״ל לקרנא זיל תהי כו׳ ודקאמר שהיו המים עכירי בזה ראה שאין המים הולכין כדרכן מלמעלה למטה מארץ ישראל לבבל אלא דהוו קדלו ממטה למעלה כדי לאקבולי אפיה ולכך הוו עכירי לפי שהלכו שלא כדרכן:

פיטרא מאונא דחצבא [פטריה מאוזן הכד] בשבת — חייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב [מקשה] על כך רב אושעיא ממה ששנינו: התולש בשבת מעציץ נקוב — חייב, ושאינו נקוב — פטור. שכיוון שגדל בעציץ שאינו נקוב אינו נחשב כמחובר, ולכך אין דנים את התולשו כעוקר דבר מגידולו! ומשיבים: התם [שם] בעציץ שאינו נקוב — לאו היינו רביתיה [אין זו דרך גידולו], שכרגיל צמחים נזרעים באדמה, ועציץ שאינו נקוב מנותק ממנה, ואולם הכא [כאן] — היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו].

a mushroom from the handle of a pitcher on Shabbat is liable for uprooting an object from its place of growth. Rav Oshaya raised an objection from that which we learned: One who detaches a plant on Shabbat from a perforated flowerpot is liable, and one who detaches a plant from an imperforate pot is exempt. A plant that grows in an imperforate pot is not considered connected to the ground. One who detaches it is not uprooting it from its place of growth. The Gemara answers: There, in the case of an imperforate pot, that is not the way a plant grows. Plants are generally planted in the ground; a plant in a perforated pot is disconnected from the ground. Whereas here, in a perforated pot, that is the way it grows. The plant is considered connected to the ground.

מאמרים באתר אסיף

מחובר לקרקע / הרב איתי אליצור (אורות עציון יד, אור עציון תשמ״ח)

מלאכת מעבד באוכלים / יונתן אחיאל (קול ברמה לד, הגולן תשפ״ב)

קרבנות העוף / הרב משה כהן (עלון שבות 174, הר עציון תשע״ב)

ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) חַיָּה וָעוֹף כּוּ׳.: אָמַר רַב הוּנָא ^אכּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר שֶׁל עוֹף טָהוֹר אָמַר רַב יוֹסֵף מַאי קמ״ל דְּאִית לֵיהּ עוֹר תְּנֵינָא הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּיב א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי טוּבָא קמ״ל דְּאִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ נִיקְבֵי נִיקְבֵי לָא קמ״ל כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא בכׇּל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו אֵינוֹ נֶקֶב.

We learned in the mishna: One who wounds an animal or a bird on Shabbat is liable. Rav Huna said: One may write phylacteries on the skin of a kosher bird. Rav Yosef said: What is he teaching us with this statement? If he is teaching us that a bird has skin, we already learned that: One who wounds an animal or a bird is liable. Since there is liability only if a wound forms beneath the skin, apparently a bird has skin. Abaye said to him: He is teaching us many things, for if I had only learned from the mishna, I would have said the following: Since the skin of a bird has many holes from which the feathers grow, one should not be allowed to write sacred matters on it. Therefore, he teaches us as they say in the West, i.e., in Eretz Yisrael: Any hole over which ink passes and does not penetrate it, is not considered a hole that invalidates the writing.

א. א רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:י׳
רמב״ם הלכות כלים א׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ב
סמ״ג מצוות עשה כ״ה
טור אורח חיים ל״ב:י״ב
טור יורה דעה רע״א:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה רע״א:א׳
ב רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:כ׳
טור אורח חיים ל״ב:י״ג
שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ג

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:י׳

רמב״ם הלכות כלים א׳:ד׳

סמ״ג מצוות עשה כ״ב

סמ״ג מצוות עשה כ״ה

טור אורח חיים ל״ב:י״ב

טור יורה דעה רע״א:א׳

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ב

שולחן ערוך יורה דעה רע״א:א׳

ב רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:כ׳

טור אורח חיים ל״ב:י״ג

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ג

והילכתא כדרב הונא שכותבין תפילין על עוף טהור, ואף על גב דאית ביה ניקבי, כיון שהדיו עובר עליו – כשר.

ואף על גב דדחי אביי לסייעתיה מן: ושסע אותו בכנפיו – לרבות את העור, וקאמר: לעולם אימא לך לאו עור הוא, ואצטריך כו׳, דיחוי בעלמא הוא דדחי, ומתניתין החובל בהם חייב.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נקבי נקבי – מקום מושב נוצה.

לא ניכתוב – דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עור של עוף טהור הרי הוא כשר לתפלין ואע״פ שיש בו נקבים נקבים מפני מושב הנוצה הרי אמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אבל דגים אין כותבין על עורם ר״ל אפי׳ טהורים שבהם מפני שאין זוהמתן פוסקת בעבודן וכן הדין בכל אלו בס״ת ומזוזה:

עולת העוף כבר התבאר שמולק ומבדיל ר״ל שחותך כל הסמנים כמו שכתבנו בראשון של חולין וממצה דם הראש ודם העוף על קיר המזבח למעלה מן החוט וכל שמצה דם הראש ולא מצה דם העוף פסולה הא אם מצה דם העוף ולא מצה דם הראש כשירה ואח״כ מקטיר את הראש בפני עצמו ר״ל שנוטלו ומקיפו בבית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על האש שעל המזבח ואח״כ נוטל את הגוף ומסיר את מוראתו ועור שעליה ונוצתה ובני מעיה ומשליכן לבית הדשן ואח״כ משסע את העוף בידו בכנפיו ר״ל בעוד שכנפיו לשם אלא שאינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר וסופג במלח ומקטיר על האש ואינו צריך להפשיט את עורה כדרך האמור בעולת בהמה שאע״פ שהוא קרוי עור התורה רבתהו להקטרה שנאמר בכנפיו לרבות את העור:

א שנינו במשנה שהחובל בחיה ועוף בשבת חייב. אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? אם דאית ליה [שיש לו] לעוף עור, ונחשב עור לכל דבר — הרי תנינא [כבר שנינו]: החובל בהן (בחיה ועוף) — חייב, ואין חיוב בחבלה אלא על יצירת חבורה מתחת לעור. הרי שיש לעוף עור! אמר ליה [לו] אביי: טובא קא משמע לן [הרבה השמיע לנו], דאי ממתניתין, הוה אמינא [שאם רק ממשנתנו, הייתי אומר] כי כיון דאית ביה ניקבי ניקבי [שיש בו, בעור העוף נקבים נקבים] לא נתיר לכתוב עליו דברי קדושה, שאין לכתוב על עור שיש בו נקבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כדאמרי במערבא [כמו שאומרים במערב, בארץ ישראל]: כל נקב שהדיו עוברת עליו ואינה חודרת לתוכו — אינו נקב לפסול את הכתיבה על גבי נקב זה.

We learned in the mishna: One who wounds an animal or a bird on Shabbat is liable. Rav Huna said: One may write phylacteries on the skin of a kosher bird. Rav Yosef said: What is he teaching us with this statement? If he is teaching us that a bird has skin, we already learned that: One who wounds an animal or a bird is liable. Since there is liability only if a wound forms beneath the skin, apparently a bird has skin. Abaye said to him: He is teaching us many things, for if I had only learned from the mishna, I would have said the following: Since the skin of a bird has many holes from which the feathers grow, one should not be allowed to write sacred matters on it. Therefore, he teaches us as they say in the West, i.e., in Eretz Yisrael: Any hole over which ink passes and does not penetrate it, is not considered a hole that invalidates the writing.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) מיתיבי רַבִּי זֵירָא {ויקרא א׳:י״ז} בִּכְנָפָיו לְהַכְשִׁיר אֶת הָעוֹר וְאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ עוֹר הוּא הֵיכִי מְרַבֵּי לֵיהּ קְרָא א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי עוֹר הוּא וְרַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ.

Rabbi Zeira raised an objection to the conclusion that the skin of a bird is considered skin. Didn’t we learn in a baraita that the verse: “And he shall rend it by its wings without creating a division, and the priest shall burn it upon the altar on the wood that is on the fire” (Leviticus 1:17), teaches that the priest must prepare even the skin to make it acceptable for the altar? That is not the case when animals are offered, as their skin is flayed before they are sacrificed. And if it should enter your mind that the skin of a bird is skin, how does the verse include it among that which the priest prepares for the altar? Abaye said: This is not difficult. Indeed, it is skin, and nevertheless, the Torah includes it as a biblical decree, specifying that the skin of a bird is sacrificed.

רי״ףרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכנפיו – בעולת העוף משתעי שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו כל כנפי הגוף בלו״ש בלעז נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר שאין לה שרשים קשים.

להכשיר את העור – לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה שפסל בה את העור.

ואי ס״ד עור הוא היכי מרבי ליה קרא – תימה לר״י הא אפילו נוצה שבכנפים מרבה קרא וי״ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שיער שבזקן תיישים וצמר שבראש רחלים כדאמרינן בזבחים (דף פה:) ובחולין (דף צ.) דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור וה״נ אע״פ שהנוצה קריבה אי עור הוא צריך הפשט.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על המסקנה שעור העוף נחשב לעור, מיתיבי [הקשה] ר׳ זירא: והלא שנינו בברייתא שמן הכתוב ״ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אותו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש״ (ויקרא א, יז) למדנו להכשיר אף את העור שיהא כשר להקרבה על גבי המזבח, מה שאין כן בעולת בהמה שפושטים את עורה לפני הקרבתה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שעור העוף עור הוא, אם כן היכי מרבי ליה קרא [כיצד מרבה אותו הכתוב]? אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה, אמנם עור הוא ובכל זאת רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] להכשירו להקרבה וגזירת הכתוב היא.

Rabbi Zeira raised an objection to the conclusion that the skin of a bird is considered skin. Didn’t we learn in a baraita that the verse: “And he shall rend it by its wings without creating a division, and the priest shall burn it upon the altar on the wood that is on the fire” (Leviticus 1:17), teaches that the priest must prepare even the skin to make it acceptable for the altar? That is not the case when animals are offered, as their skin is flayed before they are sacrificed. And if it should enter your mind that the skin of a bird is skin, how does the verse include it among that which the priest prepares for the altar? Abaye said: This is not difficult. Indeed, it is skin, and nevertheless, the Torah includes it as a biblical decree, specifying that the skin of a bird is sacrificed.

רי״ףרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אִיכָּא דְאָמְרִי א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא בִּכְנָפָיו ^גלְרַבּוֹת אֶת הָעוֹר אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עוֹר הוּא הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵיהּ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָאו עוֹר הוּא אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ לָאו עוֹר הוּא וְאִיצְטְרִיךְ סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ פִּירְצֵי פִּירְצֵי מְאִיס קמ״ל.

Some say that Rabbi Zeira said: We, too, have also learned support for this halakha: The verse: “By its wings,” comes to include the skin. Granted, if you say that the skin of a bird is skin, that is the reason that the verse needs to explicitly include it. The verse is teaching us that even though the bird’s skin is skin, it must still be sacrificed. However, if you say that the skin of a bird is not skin, why is a verse necessary to include it? Clearly, it is sacrificed. Abaye said to him: That is not proof. Actually, I can say to you that it is not skin and, nevertheless, it must be included in the verse. Had the skin of the bird not been specifically included, it might have entered your mind to say that since there are many holes in it, it is repulsive and unfit for the altar. Therefore, the verse teaches us that it is sacrificed. There is no proof that the skin of a bird is considered skin.

ג. ג רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ו׳:כ״א
סמ״ג מצוות עשה ק״פ

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ו׳:כ״א

סמ״ג מצוות עשה ק״פ

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך עגק

עגק – ^א(ברכות מד. שבת קח.) במימרות דרב חסדא האי בר בי רב דזבין בשרא לזבן עונקא דאית ביה תלתא מיני בשרא פי׳ מן הצואר בל׳ ערבי קורין לצואר ענק והוא מקום שחיטה ויש בו שלשה מיני בשר שמן וכחוש ולבן. נחר גרוני תרגום אתחרחר עונקין רוממות אל בגרונם תושבחן דאלהא בעונקהון עוקיא ושירי ידא תרגום הנטיפות והשירות.

א. [האלזשטיק.]

פירצי – היינו נקבי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר ר׳ זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע להלכה זו, מה שנאמר ״בכנפיו״ — הרי זה לרבות את העור, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי עור הוא — היינו דאיצטריך קרא לרבוייה [זוהי הסיבה שהצטרך הכתוב לרבותו] במפורש, שאם כי הוא עור מכל מקום יש להקריבו. אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה כי לא] עור הוא — אמאי איצטריך קרא לרבוייה [מדוע הוצרך הכתוב לרבותו], שמהיכן יעלה על דעתנו שלא יקריבוהו? אמר ליה [לו] אביי: אין זו ראייה גמורה, ולעולם אימא [אומר] לך כי לאו [לא] עור הוא, ואיצטריך [ובכל זאת נצרך], הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון דאית ביה פירצי פירצי [שיש בו נקבים נקבים], על כן הוא מאיס [מאוס], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בכל זאת מקריבים אותו, אבל ראייה גמורה שהוא עור אין להביא כאן.

Some say that Rabbi Zeira said: We, too, have also learned support for this halakha: The verse: “By its wings,” comes to include the skin. Granted, if you say that the skin of a bird is skin, that is the reason that the verse needs to explicitly include it. The verse is teaching us that even though the bird’s skin is skin, it must still be sacrificed. However, if you say that the skin of a bird is not skin, why is a verse necessary to include it? Clearly, it is sacrificed. Abaye said to him: That is not proof. Actually, I can say to you that it is not skin and, nevertheless, it must be included in the verse. Had the skin of the bird not been specifically included, it might have entered your mind to say that since there are many holes in it, it is repulsive and unfit for the altar. Therefore, the verse teaches us that it is sacrificed. There is no proof that the skin of a bird is considered skin.

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) בְּעָא מִינֵּיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַהוּ לִכְתּוֹב תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר שֶׁל דָּג טָהוֹר א״לאֲמַר לֵיהּ אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר מַאי אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִילֵּימָא אִי דְּאִית לֵיהּ עוֹר אִי דְּלֵית לֵיהּ עוֹר הָא חָזֵינַן דְּאִית לֵיהּ עוֹר וְעוֹד הָתְנַן ^דעַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ מַצִּילִין בְּאֹהֶל הַמֵּת אֶלָּא האִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִי פְּסַקָא זוּהֲמָא מִינֵּיהּ אִי לָא פְּסַקָא זוּהֲמָא מִינֵּיהּ.:

Mar, son of Ravina, raised a dilemma before Rav Naḥman bar Yitzhak: What is the halakha with regard to writing phylacteries on the skin of a kosher fish? Rav Naḥman bar Yitzhak said to him: If Elijah comes and says. The Gemara asks: What does the phrase: If Elijah comes and says, mean? What requires clarification? If you say that whether a fish has skin or whether it does not have skin requires clarification, we see that it has skin. And furthermore, we learned in a mishna: Fish bones and skin protect the objects covered with them from becoming impure under a tent with a corpse. Since fish bones and skin do not contract impurity, they constitute a barrier to impurity. Apparently, fish have skin. Rather, if Elijah comes and says whether its foul smell has ceased from it or whether its foul smell has not ceased from it.

ד. ד רמב״ם הלכות טומאת מת ו׳:א׳
ה רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ב
סמ״ג מצוות עשה כ״ה
טור אורח חיים ל״ב:י״ב
טור יורה דעה רע״א:א׳
טור יורה דעה רע״א:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה רע״א:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רע״א:ו׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות טומאת מת ו׳:א׳

ה רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:י׳

סמ״ג מצוות עשה כ״ב

סמ״ג מצוות עשה כ״ה

טור אורח חיים ל״ב:י״ב

טור יורה דעה רע״א:א׳

טור יורה דעה רע״א:ו׳

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ב

שולחן ערוך יורה דעה רע״א:א׳

שולחן ערוך יורה דעה רע״א:ו׳

בעא מר בריה דרב¹ מרב נחמן: מהו לכתוב תפילין על עור של דג טהור? אסיקנא, אם יבא אליהו ויאמר פסקה זוהמא מיניה בשעובדין אותו, ואי לא לא.

1. כן בכ״י וטיקן 128. בכמה כ״י של הבבלי: ״דרבנא״. ברוב עדי נוסח של הבבלי: ״דרבינא״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אם יבא אליהו ויאמר – היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא.

והתנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת – לפי שאין מקבלין טומאה כדתניא בת״כ עור יכול עורות שבים כו׳ ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים טומאה מכל מעשה עזים ילפינן לה להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים אבל דגים לא וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ומשנה זו במס׳ כלים.

ר״ח ל״ג וקדלו מיא לאקבולי אפיה אלא הכי גרס חזנהו שמואל למיא דקדלו ועכירי אמר שמואל גברא רבה קאתי וחש במיעיה פי׳ שמע שמואל שמועה שאדם גדול היה בא בספינה וידע שמואל שישתה מן הנהר אותו אדם גדול ומתוך כך יחוש במעיו לפי שהמים היו עכורים מחמת הרוח שהיה מבלבלם ולפי ששמואל היה רופא מומחה א״ל לקרנא זיל תהי ליה בקנקניה פי׳ תראה אם הוא חכם וראוי לכבדו אביאנו לביתי ואעשה לו רפואה ואכבדנו לפי מה שראוי לו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עצמות הדג ועורו אין כלים העשויים מהם מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ומעתה העושה מהם אהל הרי הוא מביא טומאה לכל מה שתחתיו אבל הוא עצמו ר״ל האהל טהור לגמרי כמו שיתבאר במקומו:

גמ׳ ולא מטמאין אמר רב אדא בר מתנה כו׳ כצ״ל:

רש״י בד״ה למה שמנו כו׳ משבשתא הוא אדרבה כו׳ הד״א:

בד״ה אילימא דקאי כו׳ ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים כצ״ל:

בד״ה הטפויין שירוץ. נ״ב שירונ״ש בלע״ז ס״א:

תוס׳ בד״ה אמר אביי כו׳ ותימה הוא כיון כו׳. נ״ב ונראה בעיני דהאי אמר ליה רבא שינויא הוא והוי כמו הא א״ל רבא כו׳ ודו״ק:

רש״י בד״ה בכנפיו כו׳ ומקטים הס״ד:

בד״ה והתנן כו׳ ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים טומאה כו׳ כצ״ל:

בעא מיניה [שאל ממנו] מר בריה [בנו] של רבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו הדין לענין לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: אם יבא אליהו ויאמר. ותחילה באים לברר מאי [מה משמעות] הלשון ״אם יבא אליהו ויאמר״, מהו הבירור שצריכים אנו בדבר? אילימא [אם תאמר] שצריך לברר אי דאית ליה [אם יש לו] לדג עור אי דלית ליה [אם אין לו] עור — הא חזינן דאית ליה [הרי רואים אנו שיש לו] עור! ועוד, התנן [הרי שנינו במשנה]: עצמות הדג ועורו מצילין דברים המכוסים בהם באהל המת שלא ייטמאו, מפני שאינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה. והרי נזכר שיש לדג עור! אלא צריכים אנו לחכות אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה [אם פסקה הזוהמה ממנו או לא פסקה הזוהמה ממנו].

Mar, son of Ravina, raised a dilemma before Rav Naḥman bar Yitzhak: What is the halakha with regard to writing phylacteries on the skin of a kosher fish? Rav Naḥman bar Yitzhak said to him: If Elijah comes and says. The Gemara asks: What does the phrase: If Elijah comes and says, mean? What requires clarification? If you say that whether a fish has skin or whether it does not have skin requires clarification, we see that it has skin. And furthermore, we learned in a mishna: Fish bones and skin protect the objects covered with them from becoming impure under a tent with a corpse. Since fish bones and skin do not contract impurity, they constitute a barrier to impurity. Apparently, fish have skin. Rather, if Elijah comes and says whether its foul smell has ceased from it or whether its foul smell has not ceased from it.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווֹ יָתְבִי אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא חזינהו לְמַיָּא דְּקָא דְּלוּ וַעֲכִירִי א״לאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא גַּבְרָא רַבָּה קָאָתֵי מִמַּעְרְבָא וְחָיֵישׁ בִּמְעֵיהּ וְקָא דְּלוּ מַיָּא לְאַקְבּוֹלֵי אַפֵּיהּ קַמֵּיהּ זִיל תְּהִי לֵיהּ אַקַּנְקַנֵּיהּ אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב א״לאֲמַר לֵיהּ מִנַּיִין שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִילִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה א״לאֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב {שמות י״ג:ט׳} לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ מִן הַמּוּתָּר בְּפִיךְ ^ומִנַּיִין לַדָּם שֶׁהוּא אָדוֹם שֶׁנֶּאֱמַר {מלכים ב ג׳:כ״ב} וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדוּמִּים כַּדָּם.

It was reported: Shmuel and Karna were sitting on the bank of the Malka River. They saw that the water was rising and was murky. Shmuel said to Karna: A great man is coming from the West, Eretz Yisrael, and his intestines are aching, and the water is rising to greet him. Go sniff out his container, i.e., see if he is a Torah scholar. Karna went and found Rav, who was the Sage that came from Eretz Yisrael, and he asked him several questions to test him. He said to him: From where is it derived that one may write phylacteries only on the hide of a kosher animal? Rav said to him that this halakha is as it is written: “And it shall be a sign for you on your arm, and a reminder between your eyes, so that God’s Torah will be in your mouth” (Exodus 13:9). Only hide from those animals that are permitted to be placed in your mouth, i.e., may be eaten, may be used for phylacteries. Karna then asked him: From where is it derived that prohibited blood is red? Karna asked Rav this to determine which shades of menstrual blood are impure. Rav said to him that it is as it is stated: “And the Moabites saw the water from afar, red like blood” (II Kings 3:22).

ו. ו רמב״ם הלכות איסורי ביאה ה׳:ו׳
טור יורה דעה קפ״ח:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קפ״ח:א׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות איסורי ביאה ה׳:ו׳

טור יורה דעה קפ״ח:א׳

שולחן ערוך יורה דעה קפ״ח:א׳

פי׳ דשמואל וקרנא דהוו יתבי, וחזו למיא דדלו ועכירי כו׳. הוה שמיע ליה לשמואל דגברא רבא אתי ממערבא בההוא יומא, וכיון דחזא למיא דעכירי אמר בדעתיה: אי איפשר דלא שתי מיניהו והוה בריר להו דכל מאן דשתי מהנהו מיא בעידן דעכירי חייש במיעיה. ועל זה אמר: גברא רבא דקא אתי חייש במיעיה.

תהי בקנקניה – פירוש: כגון טעום יין שבזה הקנקן, מלשון הוה תהי בחמרא (כתובות ק״ה), כלומר חזי גמריה. וכיון דחזא דהוא רב גדול, צוה שמואל את קרנא ועייליה לביתיה, ואוכליה אוכלי דמשלשלי, ולא אודעיה מקום בית הכסא דאיכוון לאסוייה מן חשש דבמעיה. וכיון דאיצער רב ולא ידע דלאסוייה הוא דעבד הכי, לטייה לא לקיים לה ברא למאן דמצערן לצעריה. ולא איקיים ליה לשמואל ברא אלא בנתא. וכיון דאיתידע ליה לרב דלאסוייה הוא דעבד ליה הכי, ולטותיה איתקיימא בשמואל, חש דלא תיחלוש דעתיה ואדבריה על נפשיה, כדמפרש בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא פ׳). והיינו מעשה דייסוריה¹ ולטייה נמי לקרנא, ונפקא ליה {קרנא}⁠² של בשר בעינו.

1. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא שינו ל: ״דסוגיין״.

2. ההשלמה מן הערוך ״דל״ (2). בכ״י וטיקן 128 המלה חסרה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהוו דלו – גליהן מגביהן.

לאקבולי אפיה – לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה שלא יראה גילויו. ע״א לקנח.

ועכירי – ענין צער משום צערו שאף הוא עכור ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין הבין שלכבוד אדם גדול הוא והנהר היה משוך מא״י לבבל.

תהי – הריח בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ כמו בת תיהא דאמר גבי יין נסך (ע״ז דף סו:) כלומר בדקהו אם חכם הוא אם לאו.

מנין לדם שהוא אדום – דגבי נדה דם כתיב ותנן (נדה דף יט.) ה׳ דמים טמאים באשה וכולן משום דמראיתן אדומה אף על גב דשחור תנא בהו אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה.

מניין לדם שהוא אדום – וכל אותן ד׳ מינין דמרבינן מדמיה דמיה יש בהן צד אדמומית.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקא דלי מיא ועכירי – פר״ח^א ז״ל דשמואל שמע דגברא רבא אתי, ולפי שראה המים עכורים חשב בלבו ששתה מהם והיה יודע בדרך חכמת הרפואות שהמים ההם העכורים משלשלין הבטן ולפיכך אמר דחייש במעיה. ול״ג ר״ח וקא דלו לאקבולי אפיה. ואפשר דה״ג גברא רבא אתיא וחש במעיה דקא דלו מיא זיל לאקבולי אפיה, ותהי ליה קנקניה, והוא דרך משל לבודקו לפי שזה היה אומנתו של קרנא לבדוק היין שבקנקנים בכך כמו שמפורש בפרק ב׳ דייני גזרות.⁠^ב

א. בסוגיין (קח, ב ד״ו) ובתוס׳ ד״ה ר״ח, ועי׳ רשב״א ומיוחס לריטב״א ובחי׳ הר״ן בשם הרא״ה.

ב. קה, א.

ה״ג ר״ח ז״ל: אמר ליה שמואל לקרנא גברא רבה אתי ממערבא וחש במעיה וחזינהו שמואל למיא דקא דלו לקבליה ועכירי. פירוש: דשמואל שמע דאדם גדול בא בספינה, והיה רואה המים עולין למעלה ע״י הרוח והיו עכורות מטיט ועפרורית והיה יודע שהיה שותה מאותו נהר ואותו המים משלשלין, לכך אמר דחש במעיה.

מתני׳: אין עושין הילמי בשבת אבל עושין מי מלח. ירושלמי (דפרקין, ה״ב):מה בין הילמי מה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן מי מלח אין צריך אומן.

ב מסופר: שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא [היו יושבים על שפת] נהר מלכא. חזינהו למיא דקא דלו ועכירי [ראו את המים שהם מתנשאים ועכורים]. אמר ליה [לו] שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה [אדם גדול בא מן המערב, מארץ ישראל, והוא חושש במעיו, ומתנשאים המים להקביל את פניו], זיל תהי ליה אקנקניה [לך ותהה לו על קנקנו] אם באמת גדול בתורה הוא. אזל אשכחיה [הלך ומצאו] לרב שהוא היה החכם שבא מארץ ישראל, ושאל את רב כמה שאלות כדי לתהות על קנקנו. אמר ליה [לו]: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר ליה [לו] רב: דכתיב [שכן נאמר]: ״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ (שמות יג, ט). והכוונה — מן המותר בפיך, שרק בעור של בעלי החיים המותרים באכילה מותר להשתמש לעשיית תפילין. ושאלו: מניין לדם שהוא אדום? ושאלו כן מפני הנחיצות שבדבר לדעת מה הם צבעי הדם הטמאים בדם הנדה. אמר לו, שנאמר: ״ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם״ (מלכים ב׳ ג, כב).

It was reported: Shmuel and Karna were sitting on the bank of the Malka River. They saw that the water was rising and was murky. Shmuel said to Karna: A great man is coming from the West, Eretz Yisrael, and his intestines are aching, and the water is rising to greet him. Go sniff out his container, i.e., see if he is a Torah scholar. Karna went and found Rav, who was the Sage that came from Eretz Yisrael, and he asked him several questions to test him. He said to him: From where is it derived that one may write phylacteries only on the hide of a kosher animal? Rav said to him that this halakha is as it is written: “And it shall be a sign for you on your arm, and a reminder between your eyes, so that God’s Torah will be in your mouth” (Exodus 13:9). Only hide from those animals that are permitted to be placed in your mouth, i.e., may be eaten, may be used for phylacteries. Karna then asked him: From where is it derived that prohibited blood is red? Karna asked Rav this to determine which shades of menstrual blood are impure. Rav said to him that it is as it is stated: “And the Moabites saw the water from afar, red like blood” (II Kings 3:22).

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) מִנַּיִין לַמִּילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם נֶאֱמַר כָּאן עׇרְלָתוֹ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עׇרְלָתוֹ מַה לְּהַלָּן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי אַף כָּאן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי אֵימָא לִבּוֹ דִּכְתִיב {דברים י׳:ט״ז} וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם אֵימָא אׇזְנוֹ דִּכְתִיב {ירמיהו ו׳:י׳} הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם דָּנִין עׇרְלָתוֹ תַּמָּה מֵעׇרְלָתוֹ תַּמָּה וְאֵין דָּנִין עׇרְלָתוֹ תַּמָּה מערלת שֶׁאֵינָהּ תַּמָּה.

Karna also asked: From where is derived that circumcision is performed in that place? Rav answered him: It is stated here, with regard to circumcision: “And on the eighth day he shall circumcise the flesh of his foreskin [orlato]” (Leviticus 12:3), and it is stated there, with regard to recently planted trees: “And when you come to the land and plant all types of fruit trees, and you shall count the fruit thereof as forbidden [orlato]; three years shall it be as forbidden unto you, it shall not be eaten.” (Leviticus 19:23). Just as there the Torah is referring to a tree, which is an item that bears fruit, here, too, in the case of circumcision, orla is referring to an item that bears fruit. He asked him: Say that circumcision should be performed on one’s heart, as it is written: “And you shall circumcise the foreskin of [orlat] your heart” (Deuteronomy 10:16)? Say that circumcision should be performed on one’s ear, as it is written: “Behold, their ear is dull [areila] and they cannot listen” (Jeremiah 6:10)? Rav said to him: One derives the meaning of the complete form orlato from another instance of the complete form orlato; and one does not derive the complete form orlato from the incomplete form orlat, which modifies another word, as is also the case with the word areila.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כבר

כבר – ^א(שבת קח.) אין כוברין את התבן בכברה (בריש מעשרות) הקטניות משיכביר ואם אינו כובר (כלים פט״ו) ותלוי כברת גורנות. ובפרק אחרון באהלות (באהלות פי״ח) וכוברו בשתי כברות: (בפ״ג בפרה) וכוברין אותה בכברות פי׳ כברה כלי שכוברין בו החטין ומוציאין את המוץ והוא עגול כאמה על אמה ולכן דימה בארה של מרים לכברה שכיון שעגול הוא דומה לפי הבאר (ולשון עברי היא כאשר ינוע בכברה (עמוס ט׳:ט׳).

א. [זיפפען.]

ונאמר להלן ערלתו – גבי נטיעה (ויקרא יט).

תמה – באותיותיה ערלתו.

ואין דנין ערלתו מערלת – דאין זו אמירה תמה שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שאלו: מניין למילה שהיא נעשית באותו מקום? ענה לו: נאמר כאן ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ (ויקרא יב, ג), ונאמר להלן ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו״ (ויקרא יט, כג), מה להלן מדובר בעצים שהם דבר שעושה פרי — אף כאן הכוונה לדבר שעושה פרי. ושאלו: אימא [ושמא אמור] כי מצוות מילה צריכה להיות בלבו, דכתיב [שכן נאמר]: ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דברים י, טז)?! ואימא [ושמא אמור] שהיא באזנו, דכתיב [שכן נאמר]: ״הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב״ (ירמיהו ו, י) אמר לו: דנין ״ערלתו״ תמה, כלומר, מקום שכתוב ״ערלתו״ סתם מ״ערלתו״ תמה, ממקום אחר שנאמר סתם ״ערלתו״, ואין דנין ״ערלתו״ תמה מ״ערלת״ שאינה תמה, אלא נסמכת למלה אחרת ואינה ערלה הנזכרת סתם.

Karna also asked: From where is derived that circumcision is performed in that place? Rav answered him: It is stated here, with regard to circumcision: “And on the eighth day he shall circumcise the flesh of his foreskin [orlato]” (Leviticus 12:3), and it is stated there, with regard to recently planted trees: “And when you come to the land and plant all types of fruit trees, and you shall count the fruit thereof as forbidden [orlato]; three years shall it be as forbidden unto you, it shall not be eaten.” (Leviticus 19:23). Just as there the Torah is referring to a tree, which is an item that bears fruit, here, too, in the case of circumcision, orla is referring to an item that bears fruit. He asked him: Say that circumcision should be performed on one’s heart, as it is written: “And you shall circumcise the foreskin of [orlat] your heart” (Deuteronomy 10:16)? Say that circumcision should be performed on one’s ear, as it is written: “Behold, their ear is dull [areila] and they cannot listen” (Jeremiah 6:10)? Rav said to him: One derives the meaning of the complete form orlato from another instance of the complete form orlato; and one does not derive the complete form orlato from the incomplete form orlat, which modifies another word, as is also the case with the word areila.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) א״לאֲמַר לֵיהּ מַאי שְׁמָךְ קַרְנָא א״לאֲמַר לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיפּוֹק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ.

Since Rav understood that Karna came to test him, he said to him: What is your name? He told him: Karna. He said to him: May it be the will of God that a horn [karna] will emerge in his eyes.

רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תיפוק קרנא בעיניה – הבין בו שלנסותו בא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכיון שהבין רב שבא קרנא לבחון אותו, אמר ליה [לו]: מאי [מה] שמך? אמר לו: קרנא. אמר ליה [לו]: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה [יהי רצון שתצא לו קרן בעיניו].

Since Rav understood that Karna came to test him, he said to him: What is your name? He told him: Karna. He said to him: May it be the will of God that a horn [karna] will emerge in his eyes.

רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) לְסוֹף עַיְּילֵיהּ שְׁמוּאֵל לְבֵיתֵיהּ אוֹכְלֵיהּ נַהֲמָא דִשְׂעָרֵי וְכָסָא דְהַרְסָנָא וְאַשְׁקְיֵיהּ שִׁיכְרָא וְלָא אַחְוִי לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּלְשַׁל לייט רַב וַאֲמַר מַאן דִּמְצַעֲרַן לָא לוקמוה לֵיהּ בְּנֵי וְכֵן הֲוָה.:

Ultimately, Shmuel brought him into his house. He fed him barley bread and small fried fish, and gave him beer to drink, and he did not show him the lavatory so he would suffer from diarrhea. Shmuel was a doctor and he wanted to relieve Rav’s intestinal suffering by feeding him food that would relieve him. Since Rav was unaware of Shmuel’s intention, he became angry at him. Rav cursed Shmuel and said: Whoever causes me suffering, let his children not survive. Although Rav eventually discovered Shmuel’s good intentions, his curse was fulfilled, and so it was that Shmuel’s children did not survive long.

רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוכליה נהמא דשערי – כדי לשלשל דרופא היה שמואל.

ולא אחוי ליה בית הכסא – שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו ומתמוגג כולו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לסוף עייליה [לבסוך הכניסו] שמואל לביתיה [לביתו], אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא [האכילו לחם שעורים ודגים קטנית מטוגנים והשקה אותו שיכר] ולא אחוי ליה [הראה לו] את מקום בית הכסא כי היכי דלישתלשל [כדי שישלשל], ששמואל היה רופא ורצה לרפא את רב ממחלת המעיים שלו על ידי מתן מאכלים משלשלים. וכיון שלא ידע רב את כוונתו כעס עליו ולייט [קילל] רב ואמר: מאן דמצערן — לא לוקמוה ליה בני [מי שמצער אותי — אל יתקיימו לו בנים, בניו]. ואף על פי שלבסוף נודעה לרב כוונתו הטובה של שמואל נתקיימה הקללה, וכן הוה [היה] ולא נתקיימו בחיים בני שמואל.

Ultimately, Shmuel brought him into his house. He fed him barley bread and small fried fish, and gave him beer to drink, and he did not show him the lavatory so he would suffer from diarrhea. Shmuel was a doctor and he wanted to relieve Rav’s intestinal suffering by feeding him food that would relieve him. Since Rav was unaware of Shmuel’s intention, he became angry at him. Rav cursed Shmuel and said: Whoever causes me suffering, let his children not survive. Although Rav eventually discovered Shmuel’s good intentions, his curse was fulfilled, and so it was that Shmuel’s children did not survive long.

רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) כְּתַנָּאֵי מִנַּיִין לַמִּילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם נֶאֱמַר כָּאן עׇרְלָתוֹ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עׇרְלָתוֹ מַה לְּהַלָּן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי אַף כָּאן דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יֹאשִׁיָּה ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {בראשית י״ז:י״ד} וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ מְקוֹם שֶׁנִּיכָּר בֵּין זַכְרוּת לְנַקְבוּת.

The Gemara comments: The issue mentioned above is in fact a dispute between tanna’im. It was asked in a baraita: From where is it derived that circumcision is performed in that place? It is stated here, in the case of circumcision, orlato. And it is stated there, with regard to trees, orlato. Just as there the Torah is referring to a tree, which is an item that bears fruit, here too, orla is referring to an item that bears fruit; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Natan says: This verbal analogy is not necessary, as it says: “And an uncircumcised man who does not circumcise the flesh of his foreskin [orlato], his soul will be cut off from his nation, he has broken My covenant” (Genesis 17:14). From the fact that it says: An uncircumcised man, it is derived that circumcision is in the place that distinguishes between a male and a female.

רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ואפי׳ על גבי נבלות וטרפות שלהם ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל לא על גבי עור חיה טמאה ובהמה טמאה ואין צריך לומר על גבי נבלות וטרפות שלהם ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן:

ג ומעירים: מקור הלימוד למקום המילה הוא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה. שבברייתא שאלו: מניין למילה שצריכה להיות באותו מקום? — נאמר כאן במילה ״ערלתו״, ונאמר להלן בעצים ״ערלתו״, מה להלן בעצים דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, אלו דברי ר׳ יאשיה. ר׳ נתן אומר: אינו צריך לגזירה שווה זו, אלא הרי הוא אומר ״וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר״ (בראשית יז, יד), וממה שנאמר ״וערל זכר״ למד אתה שערלה היא במקום שניכר בין זכרות לנקבות.

The Gemara comments: The issue mentioned above is in fact a dispute between tanna’im. It was asked in a baraita: From where is it derived that circumcision is performed in that place? It is stated here, in the case of circumcision, orlato. And it is stated there, with regard to trees, orlato. Just as there the Torah is referring to a tree, which is an item that bears fruit, here too, orla is referring to an item that bears fruit; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Natan says: This verbal analogy is not necessary, as it says: “And an uncircumcised man who does not circumcise the flesh of his foreskin [orlato], his soul will be cut off from his nation, he has broken My covenant” (Genesis 17:14). From the fact that it says: An uncircumcised man, it is derived that circumcision is in the place that distinguishes between a male and a female.

רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ^זכּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְעַל גַּבֵּי עוֹר חַיָּה טְהוֹרָה וְעַל גַּבֵּי עוֹר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן חוְנִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן טוְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהַתְּפִילִּין נִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן וְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְלֹא עַל גַּבֵּי עוֹר חַיָּה טְמֵאָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבֵּי עוֹר נְבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶן וְאֵין נכרכין בְּשַׂעֲרָן וְאֵין נִתְפָּרוֹת בְּגִידָן.

The Gemara cites similar proofs. The Sages taught: One may write phylacteries on the hide of a kosher domesticated animal, and on the hide of a kosher non-domesticated animal, and on the hides of their unslaughtered carcasses [neveilot], and on the hides of animals with a condition that will cause them to die within twelve months [tereifot]. And one may wrap the parchment with the hair of these animals and sew them with their sinews; and it is a halakha transmitted to Moses from Sinai that the parchment of phylacteries may be wrapped with the hair of these animals and sewn with their sinews. But one may not write on the hide of a non-kosher animal, or on the hide of a non-kosher undomesticated animal, and it goes without saying that one may not write on their skins when they are neveilot or tereifot. And one may not wrap the parchment with the hair of non-kosher animals, nor may one sew them with their sinews.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ז רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א׳:י׳

סמ״ג מצוות עשה כ״ב

סמ״ג מצוות עשה כ״ה

טור אורח חיים ל״ב:י״ב

טור יורה דעה רע״א:א׳

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:י״ב

שולחן ערוך יורה דעה רע״א:א׳

ח רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג׳:א׳

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג׳:ח׳

טור אורח חיים ל״ב:מ״ד

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:מ״ד

ט רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג׳:א׳

רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג׳:ט׳

טור אורח חיים ל״ב:מ״ד

טור אורח חיים ל״ב:מ״ט

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:מ״ד

שולחן ערוך אורח חיים ל״ב:מ״ט

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונכרכות – האיגרות.

בשערן – של אלו ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד הוכחות מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה, ואף על גבי עור נבלות וטרפות שלהן, של חיות ובהמות טהורות. ונכרכות הפרשיות בשערן ונתפרות בגידן, וכל זה הוא הלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן. ואין הפרשיות נכרכין בשערן של בהמות טמאות, ואין נתפרות בגידן.

The Gemara cites similar proofs. The Sages taught: One may write phylacteries on the hide of a kosher domesticated animal, and on the hide of a kosher non-domesticated animal, and on the hides of their unslaughtered carcasses [neveilot], and on the hides of animals with a condition that will cause them to die within twelve months [tereifot]. And one may wrap the parchment with the hair of these animals and sew them with their sinews; and it is a halakha transmitted to Moses from Sinai that the parchment of phylacteries may be wrapped with the hair of these animals and sewn with their sinews. But one may not write on the hide of a non-kosher animal, or on the hide of a non-kosher undomesticated animal, and it goes without saying that one may not write on their skins when they are neveilot or tereifot. And one may not wrap the parchment with the hair of non-kosher animals, nor may one sew them with their sinews.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) וְזוֹ שְׁאֵילָה שָׁאַל בַּיְתּוֹסִי אֶחָד אֶת ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מִנַּיִין שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִילִּין עַל עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה דִּכְתִיב {שמות י״ג:ט׳} לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ מִדָּבָר הַמּוּתָּר בְּפִיךְ אֶלָּא מֵעַתָּה עַל גַּבֵּי עוֹר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אַל יִכָּתְבוּ א״לאָמַר לוֹ אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל למה״דלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת אֶחָד הֲרָגוֹ מֶלֶךְ וְאֶחָד הֲרָגוֹ איספקליטור אֵיזֶה מֵהֶן מְשׁוּבָּח הֱוֵי אוֹמֵר זֶה שֶׁהֲרָגוֹ מֶלֶךְ אֶלָּא מֵעַתָּה יֵאָכְלוּ אֲמַר לֵיהּ הַתּוֹרָה אָמְרָה {דברים י״ד:כ״א} לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה וְאַתְּ אָמְרַתְּ יֵאָכְלוּ א״לאֲמַר לֵיהּ קָאלוֹס.:

And this question was asked by a Boethusian to Rabbi Yehoshua HaGarsi: From where is it derived that one may not write phylacteries on the hide of a non-kosher animal? He said to him, it is as it is written: “So that God’s Torah will be in your mouth.” The Rabbis derived that one may write the passages only on an item that is permitted to be placed in one’s mouth, i.e., eaten. He said to him: If that is so, on the skin of neveilot and tereifot coming from kosher animals, one should not write phylacteries, as they may not be eaten. He said to him: I will tell you a parable. To what is this similar? To two people who were sentenced to death by the king. One was killed by the king himself, and one was killed by an executioner [ispaklitor]. Which one is more praiseworthy? You must say: The one that the king himself killed. Therefore, an animal that died at the hands of Heaven and not by a human action is superior. He said to him: If so, then the neveilot and tereifot should be eaten, as they were killed by the king. He said to him: The Torah said: “Do not eat any neveila” (Deuteronomy 14:20) and you say they should be eaten? A Torah decree determines that they may not be eaten, but that does not mean they are inferior. The Boethusian said to him: Well put [kalos].

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

פירוש קאלוס בלשון יון טוב, כלומר הודה לדבריו. ואמר לו: טוב מה שאמרת. והלכה כתנא קמא דמתני׳.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ביתוסין

ביתוסין – ^א(שבת קח.) שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה. (מנחות סה.) שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר שבת פי׳ בייתוסין תלמידי בייתוס ומפורש באבות דרבי נתן ב׳ תלמידים היו לו לאנטיגנוס איש סוכו ושמם צדוק ובייתוס ושנה להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו׳ והלכו ושבו לתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם ולא אמרו פירושו עמדו ודקדקו אחריהן אמרו אילו היו יודעין אבותינו שתחיי׳ המתים ומתן שכרן של צדיקים בעולם הבא לא היו שונין כך עמדו ופירשו מן התורה ואמרו מסורת ביד פרושים לצער עצמן בעולם הזה ולעולם הבא אין להם שכר ויצא מהם שני משפחות רעות צדוקים ובייתוסין ונקראו צדוקין לשם צדוק בייתוסין לשם בייתוס.

ערך ספקלטור

ספקלטור – ^ב(שבת קח.) ואחד הרגו ספקלטור שר הטבחים תרגום רב ספקלטוריא בריש מגלת איכה לפתוח פה ברצח ספקלטורין בילמדנו ואלה שמות ספקלטורין טורין וברח משה (א״ב פי׳ בל׳ רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות).

ערך קלוס

קלוס – ^ג(שבת קח.) התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו אמרו ליה קאלוס פי׳ יפה וכן בלשון יון.

א. [אין אנפיהרער פאן איינר סעקטע.]

ב. [שארף ריכטער.]

ג. [שעהן ליבליך.]

אספקלטור – שר הטבחים בלשון יוני.

זה שהרגו מלך – ואלו לקו ע״י בוראן.

קאלוס – משובח טעם זה.

איזה מהן חשוב אותו שהרגו מלך – וא״ת תינח מתו מאליהן נחורות ועקורות מאי איכא למימר וי״ל כיון דמתו שרי א״כ מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלה״ד כו׳ א׳ הרגו מלך וא׳ הרגו כו׳. במלתא דעלמא הוא דאוקמיה להאי בייתוסי ועיקר טעמא דע״כ תורת ה׳ גו׳ מן המותר בפיך היינו ממין המותר בפיך דבעור לא שייך המותר בפיך דאינה ראויה לאכול אלא ממין המותר בפיך קאמר ומה״ט נחורות ועקורות מותרין כמ״ש התוס׳ וק״ל:

ואת זו השאילה שאל ביתוסי אחד את ר׳ יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? אמר לו: דכתיב [שכן נאמר]: ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ ומלשון הכתוב למדו חכמים כי על הפרשיות להיכתב על דבר המותר באכילה בפיך. אמר לו: אלא מעתה לפי טעם זה, אם כן אף על גבי עור נבלות וטרפות של בהמות וחיות טהורות אל יכתבו, שהרי אסורות הן באכילה! אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות. אחד הרגו המלך בעצמו ואחד הרגו איספקליטור (תליין), איזה מהן משובח — הוי אומר זה שהרגו המלך בעצמו. והרי שבהמה שמתה בידי שמים ולא בידי אדם משובחת יותר. אמר לו: אם כן הוא, אלא מעתה אף יאכלו אותן נבילות וטריפות! אמר ליה [לו]: התורה אמרה ״לא תאכלו כל נבלה״ (דברים יד, כ) ואת אמרת [ואתה אומר] שיאכלו?! גזירת הכתוב היא שאין אוכלים נבילות, אך אין ללמוד מכאן שפחותות הן מן האחרים. אמר ליה [לו] אותו ביתוסי: קאלוס [יפה].

And this question was asked by a Boethusian to Rabbi Yehoshua HaGarsi: From where is it derived that one may not write phylacteries on the hide of a non-kosher animal? He said to him, it is as it is written: “So that God’s Torah will be in your mouth.” The Rabbis derived that one may write the passages only on an item that is permitted to be placed in one’s mouth, i.e., eaten. He said to him: If that is so, on the skin of neveilot and tereifot coming from kosher animals, one should not write phylacteries, as they may not be eaten. He said to him: I will tell you a parable. To what is this similar? To two people who were sentenced to death by the king. One was killed by the king himself, and one was killed by an executioner [ispaklitor]. Which one is more praiseworthy? You must say: The one that the king himself killed. Therefore, an animal that died at the hands of Heaven and not by a human action is superior. He said to him: If so, then the neveilot and tereifot should be eaten, as they were killed by the king. He said to him: The Torah said: “Do not eat any neveila” (Deuteronomy 14:20) and you say they should be eaten? A Torah decree determines that they may not be eaten, but that does not mean they are inferior. The Boethusian said to him: Well put [kalos].

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) מתני׳מַתְנִיתִין: אֵין עוֹשִׂין הֵילְמֵי בְּשַׁבָּת

MISHNA: One may not make brine [hilmei] on Shabbat,

קישוריםרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה שבת י״ד:ב׳

ירושלמי שבת י״ד:ב׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ הילמי – שלמוייר״א.

אין עושין הילמי בשבת – הלכה כרבנן דבפרק קמא דעירובין (עירובין י׳:) אמר אין הלכה כר׳ יוסי לא בהילמי ולא בלחיין ואמר נמי התם פוק חזי מאי עמא דבר ופי׳ בקונטרס וכבר נהגו העם בלחי משהו וכיון דאין הלכה כר׳ יוסי בלחיים כ״ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חנינא דפליג התם בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על העופות ואח״כ נותן משקין עליהם שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק המלח כמו שמן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ב. אין עושין הילמי בשבת. שלמויירא. והיא עשוייה ממים ושמן ומלח, ואסור מפני שנראה שעושה דבר לתקן ולעבד אוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים. ודוקא מי מלח מרובין שישארו לו אחר השבת.

ד משנה אין עושין הילמי (ציר מלח) בשבת,

MISHNA: One may not make brine [hilmei] on Shabbat,

קישוריםרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון