×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוְאִם נִתְעַבְּרָה נִתְעַבְּרָה לַמּוֹכֵר הָתִינַח שָׂעִיר פַּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר גְּזֵירָה פַּר אַטּוּ שָׂעִיר.
And if the year was extended and made into a leap year, it is extended for the benefit of the seller, and according to the Sages he has an additional month in which to redeem his house. The Gemara asks: This works out well with regard to the goat, but with regard to the bull, what is there to say? The bull remains valid even if it is more than a year old. The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to the bull due to the goat.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואם נתעברה נתעברה למוכר – ולא תחלט עד שיגיע באותו יום באותו חדש שמכרה לו ולרבי משכחת לה כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכפורים בשנה פשוטה וכי מטי יום הכפורים הבא אכתי לא מלו ליה שס״ה ימים אלא שס״ד.
פר מאי איכא למימר – שהוא בן שלש.
ואם נתעברה השנה הרי לדעת חכמים נתעברה למוכר, ויש לו חודש נוסף שרשאי לגאול לעצמו את ביתו. ושואלים: התינח [נניח, זה נוח] לענין שעיר, ואולם לגבי פר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי הפר כשר גם לאחר שנה! ומשיבים: גזירה בפר אטו [משום] שעיר.
And if the year was extended and made into a leap year, it is extended for the benefit of the seller, and according to the Sages he has an additional month in which to redeem his house. The Gemara asks: This works out well with regard to the goat, but with regard to the bull, what is there to say? The bull remains valid even if it is more than a year old. The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to the bull due to the goat.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה יָמוּת וְעוֹד חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ לִרְעִיָּה אָזְלָא דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בחַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְרוֹעָה.

The Gemara asks: Is it right that due to a rabbinic decree the offerings should be left to die instead of being left to graze? And furthermore, a sin-offering whose year has passed is not left to die but rather goes to graze. As Reish Lakish said: We consider a sin-offering whose year has passed as though it stands in a cemetery, and the priest cannot take it out in order to sacrifice it because he is not permitted to become ritually defiled. Therefore, it grazes until it becomes unfit and is then sold.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן תוב והא כל חטאת שעיברה שנתו לרעייה אזלא. ומשני רבא לא תני ר׳ יהודה כולם ימותו אלא משום דחייש לתקלה.
רואין אותה – בכל מקום שהיא כאילו עומדת בבית הקברות שאין הכהן יכול ליקרב אליה אבל לא מחטאות המתות היא אלא שאינה קריבה הלכך רועה עד שיפול בה מום ותימכר.
חטאת שעברה שנתה רואין כאילו היא בבית הקברות כו׳. משום דעיבור שנתה לאו דיחוי גמור הוא כמו האחרים אלא בא ממילא על ידי שיהוי מרובה להכי נקט בה האי לישנא שכשהיא בבית הקברות ורועה אין יכולין להוציאה משם אלא תרעה ומתני׳ דתמורה דפרק ולד חטאת (דף כא:) מוקי התם אליביה ושקיל וטרי טובא:
ומקשים כמקודם: ומשום גזירה ימות?! ועוד יש להקשות על תירוץ זה מעיקרו, שאם הוא משום שעברה שנתו הלא חטאת שעברה שנתה לרעיה אזלא [היא הולכת]! שאמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה, רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ואין הכהן יכול להוציאה משם, שהרי אינו רשאי להיטמא, ורועה עד שיפול בה מום.
The Gemara asks: Is it right that due to a rabbinic decree the offerings should be left to die instead of being left to graze? And furthermore, a sin-offering whose year has passed is not left to die but rather goes to graze. As Reish Lakish said: We consider a sin-offering whose year has passed as though it stands in a cemetery, and the priest cannot take it out in order to sacrifice it because he is not permitted to become ritually defiled. Therefore, it grazes until it becomes unfit and is then sold.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא גְּזֵירָה מִשּׁוּם תַּקָּלָה (דתנן) גאֵין מַקְדִּישִׁין וְאֵין מַעֲרִיכִין וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה.

Rather, Rava said: The bull and goat of Yom Kippur may not be left from one year to the next by rabbinic decree due to a concern that a mishap may occur. As it was taught in a baraita: One may neither consecrate objects, nor valuate, i.e., take a vow to donate one’s value to the Temple treasury, nor dedicate items for sacred use at this time, when the Temple no longer exists.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש או העריך או החרים תיעקר נועל דלת בפניה ומתה מאליה.
משום תקלה – לקמן מפרש מאי תקלה.
דתנן – דחיישינן לתקלה.
אין מקדישין – שום דבר שסתם הקדש לבדק הבית ואין להן תקנה.
ואין מחרימין – קסבר סתם חרמין לבדק הבית ופלוגתא היא במסכת ערכין (דף כח:).
אין מקדישין – משום דחיישינן לתקלה והכי נמי אמרינן בבכורות בפרק מעשר בהמה (בכורות נג.) דלאחר חורבן בטלו מעשר בהמה משום תקלה ותימה דבפ׳ במה בהמה (שבת דף נד:) ר׳ אלעזר בן עזריה הוה מעשר מעדריה תריסר אלפי עגלי בכל שתא ושתא ואיך יתכן זה להיות והא רבי יוחנן בן זכאי חי לאחר חורבן קצת מדתנן משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי והוא היה נשיא ואחריו רבן גמליאל ולכל הפחות היה שנתים נשיא עד שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה כדמשמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) דקאמר אשתקד צעריה וכו׳ ואם כן היה רבי אלעזר בן עזריה לכל היותר בשעת חורבן בן ט״ו שהרי בן י״ח היה כשנתמנה נשיא וזה היה שלש שנים אחר חורבן לכל הפחות כדפרישית וקטן הוה בימי הבית רק שנתים לפני החורבן וקטן לאו בר אפרושי מעשר הוא ובשביל אותם שנתים שהגדיל לפני החורבן שאז היה מפריש לא הוה ליה למימר כל שתא ושתא ויש לומר אפוטרופוס שלו היה מפריש אי נמי לא בטלו מעשר בהמה לאלתר בתר חורבן אי נמי י״מ הוה מעשר למלך ולא נהירא דלא הוה ליה למימר בהאי לישנא.
ואין מחרימין – פירש רש״י כמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ור״י מפרש דאתיא אפי׳ כמאן דאמר לכהנים ואע״ג דשרו ולא שייך בהן תקלה הני מילי בתר דמטו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדאמר בפ׳ כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) חרמים כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם ומועלין בהם ואם תאמר אי הכי מאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי ויש לומר בזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאין וזהירין במילי קדושה אבל השתא דלא שכיחי לא זהירי אי נמי בזמן הבית שכיחי כהנים ולא היו צריכין הבעלים להשהותו בידם ונותנין אותו לאלתר לכהן.
אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה שכל אלו סתמן לבדק הבית ואין שם בית ויבוא לידי מכשול ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ועקור זה לא שיעקר פרסותיה שהרי יש כאן בזיון קדשים אלא נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ויש בשמועה זו קצת דינים וכבר ביארנום בראשון של ע״ז (י״ג.):
דתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו׳ – כבר פרשתיה בפ״ק דע״ז וכו׳ בס״ד.
אלא אמר רבא: טעם הדבר שאין משהים את הקרבנות משנה אחת לחברתה הריהו גזירה משום תקלה. דתניא כן שנינו בברייתא] שחוששים לתקלה: אין מקדישין דבר למקדש, ואין מעריכין (סוג של הקדש, שאומר: ״ערך פלוני עלי״) ואין מחרימין אין עושין חרם לקודש בזמן הזה, שהרי אין המקדש קיים.
Rather, Rava said: The bull and goat of Yom Kippur may not be left from one year to the next by rabbinic decree due to a concern that a mishap may occur. As it was taught in a baraita: One may neither consecrate objects, nor valuate, i.e., take a vow to donate one’s value to the Temple treasury, nor dedicate items for sacred use at this time, when the Temple no longer exists.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דוְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים בְּהֵמָה תֵּיעָקֵר פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים יֵרָקְבוּ מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח וְאֵי זֶה הוּא עִיקּוּר הנוֹעֵל דֶּלֶת לְפָנֶיהָ וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ.

And if one did consecrate, valuate, or dedicate items for sacred use: If he dedicated an animal it is uprooted, i.e., he arranges for it to die quickly. If he dedicated agricultural produce, garments, or vessels made from materials that decompose, he should store them until they decompose. And if he dedicated money or metal vessels, he should redeem them and transport the value of their benefit to the Dead Sea. This baraita indicates that animals that cannot be sacrificed at this time must be left to die so that they are not used improperly. The Gemara explains: And what constitutes uprooting? He locks the door before it, and it dies on its own from hunger.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח.
פירות כסות וכלים ירקבו – תימה דבערכין פרק המקדיש (ערכין כט.) אמרינן ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ד׳ זוזי ושדי בנהרא ואמאי לא קאמר ליה כדתניא הכא פירות כסות וכלים ירקבו וכו׳ ויש לומר התם מיירי במקרקעי ואותם אין להם תקנה אלא בחילול דאי אמרינן יניחנה בורה ולא תיעבד ולא תזרע שדות בורות איכא טובא וליכא היכירא ואתי בה לידי תקלה וא״ת והא על כרחך מטלטלי נמי הוו מדפריך התם והא עובדא דפומבדיתא קרקע נמי הוה מכלל דמטלטלי נמי הוה מיהו לא עשו תקנה בחילול אלא מקרקעי אבל מטלטלי עבוד להו כדמפרש הכא וכ״ש דניחא טפי דמקשה הש״ס בפשיטות במקרקעי נמי הוו ומנא ליה דילמא רק במטלטלי אלא על כרחך מקרקעי נמי הוו מדעבד תקנה בחילול.
ואם הקדיש והעריך והחרים בה תעקר כו׳. הקשה ה״ר יעקב מדאמר בערכין1 ר״פ המקדיש שדהו (דף כט.) ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א״ל שקול ד׳ זוזי ושדי בנהרא ותירץ ר״ת דהתם מיירי במקרקעי ולכך יש להם פדיון והכי מוכחא כל הסוגיא דהתם דבמקרקעי מיירי:
1. [צ״ל ס״פ].
ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר כו׳ – עיין מה שכתבתי בפ׳ בתרא דבכורות.
ואם הקדיש והעריך והחרים, אם בהמה הקדיש — תיעקר כלומר יעשה שתמות מהרה. אם פירות כסות וכלים הקדיש — יגנזם עד שירקבו, ואם מעות וכלי מתכות הקדיש — יפדם, ויוליך הנאה לים המלח. ומסבירים: ואי זה הוא עיקור — נועל דלת לפניה, והיא מתה מאליה ברעב.
And if one did consecrate, valuate, or dedicate items for sacred use: If he dedicated an animal it is uprooted, i.e., he arranges for it to die quickly. If he dedicated agricultural produce, garments, or vessels made from materials that decompose, he should store them until they decompose. And if he dedicated money or metal vessels, he should redeem them and transport the value of their benefit to the Dead Sea. This baraita indicates that animals that cannot be sacrificed at this time must be left to die so that they are not used improperly. The Gemara explains: And what constitutes uprooting? He locks the door before it, and it dies on its own from hunger.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תַּקָּלָה דְּמַאי אִי תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי אִי תַּקָּלָה דְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי.

The Gemara asks: What mishap might occur if the bull and goat are left until the next year? If you say it is a mishap of offering the animal as a different offering, a similar concern should exist even with regard to all animals that have been disqualified for use as offerings that one leaves to graze. If it is a mishap of shearing the animal’s wool and working the animal, which would constitute unlawful use of consecrated property, a similar concern should exist even with regard to all animals that have been disqualified for use as offerings that are left to graze. Why are these animals in particular left to die?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל רועות – כל הני דאמור רבנן ירעו עד שיסתאבו ניחוש שמא יקריבם.
ושואלים: בעצם תקלה דמאי [של מה], כלומר: לאיזו תקלה חוששים אם יניחו לפר ולשעיר להמתין עד לשנה הבאה? אי [אם] תאמר שהיא תקלה של הקרבה, שמא יקריבו אותה בטעות לקרבן אחר, אם כן אפילו כל רעיות, כל בהמות הפסולות שאמרו חכמים שתרענה עד שיפול בהן מום נמי [גם כן] נחשוש לכך! אי [אם תאמר] שחשש התקלה הוא שמא יבואו לידי גיזה של צמרן ועבודה בהן, שיש בכך מעילה בקדשים, אם כן אפילו בכל רעיות אחרות נמי [גם כן] יש לחשוש לכך, ומדוע גוזרים דווקא באלה שימותו?
The Gemara asks: What mishap might occur if the bull and goat are left until the next year? If you say it is a mishap of offering the animal as a different offering, a similar concern should exist even with regard to all animals that have been disqualified for use as offerings that one leaves to graze. If it is a mishap of shearing the animal’s wool and working the animal, which would constitute unlawful use of consecrated property, a similar concern should exist even with regard to all animals that have been disqualified for use as offerings that are left to graze. Why are these animals in particular left to die?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לְעוֹלָם תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה וְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי הַקְרָבָה נִינְהוּ לָא טְרִיד בְּהוּ הָךְ דְּבַת הַקְרָבָה הִיא טְרִיד בַּהּ.

The Gemara answers: Actually, the concern is for a mishap of sacrifice. And those other disqualified animals that are left to graze, which are not fit for sacrifice, he is not preoccupied with, and will not accidentally sacrifice them. This bull and goat, which are fit for sacrifice next year, he is preoccupied with them. Therefore, there is a greater concern that one may sacrifice them as offerings, and they may not be left to graze.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והנך דלאו בני הקרבה נינהו – שאר רועות אינן עומדות ליקרב הני עצמן אלא דמיהן.
לא טריד בהו – אינו מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו.
הך דבת הקרבה היא – ליוה״כ הבא טריד בהו לבו על הקרבתו ודילמא מקריב לה מקמי יוה״כ.
ומשיבים: לעולם החשש הוא משום תקלה של הקרבה. והנך [ואותם, האחרים] דלאו [שאין] בני הקרבה נינהו [הם] כלל, שהרי צריכים לרעות עד שיפול בהם מום לא טריד בהו [טרוד, עסוק בהן] ומניחים אותן לרעות. הך [זו] שבת הקרבה היא, שראויה היא להקרבה, הרי נצטרך להקריב את הבהמות הללו ליום הכיפורים בשנה הבאה — הרי הוא טריד [טרוד] בה וכיון שדואגים ומטפלים בהם יש לחשוש שמא ישכחו ויקריבום שלא בזמנם.
The Gemara answers: Actually, the concern is for a mishap of sacrifice. And those other disqualified animals that are left to graze, which are not fit for sacrifice, he is not preoccupied with, and will not accidentally sacrifice them. This bull and goat, which are fit for sacrifice next year, he is preoccupied with them. Therefore, there is a greater concern that one may sacrifice them as offerings, and they may not be left to graze.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא חֲדָא פֶּסַח שֶׁלֹּא קָרַב בְּרִאשׁוֹן יִקְרַב בַּשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי יִקְרַב לְשָׁנָה הַבָּאָה וְתַנְיָא אִידַּךְ לֹא יִקְרַב מַאי לָאו בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי.

The Gemara comments: This issue itself, i.e., whether decrees are instituted due to a concern about a possible mishap, is a dispute between tanna’im. As it was taught in one baraita: A Paschal lamb that was not sacrificed on the first Pesaḥ is sold to someone who was impure on the first Pesaḥ or who was distant from Jerusalem, so that it may be sacrificed on the second Pesaḥ. If it was not sacrificed on the second Pesaḥ, it is sacrificed the following year. And it was taught in another baraita: If it was not sacrificed on the second Pesaḥ, it is not sacrificed the following year. What, is it not that they disagree about the question of whether a decree was issued prohibiting keeping the animal for an entire year due to a concern about the possibility of a mishap?
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותקלה עצמה תנאי היא וכו׳ – ודברים פשוטין הן כו׳.
תנאי היא – איכא דחייש ואיכא דלא חייש.
יקרב בשני – בפסח שני ימכר לטמא ושהיה בדרך רחוקה.
ותקלה עצמה תנאי היא – הכא לא מייתי תנאי דפליגי בספ״ק דפסחים (דף כ:) בתקלה והתם לא מייתי הני תנאי דהכא משום דמייתי דמי לדמי.
פסח שלא קרב בראשון כגון שאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ואח״כ נמצא הראשון כבר ביארנו (יומא ס״ג.) שהוא קרב שלמים ואינו נמכר לצרכי פסח שני להקריבו לשם פסח וכל שכן שאינו ממתינו לפסח אחר שהרי קרבן פסח לבן שנה הוא צריך ונמצא שעברה שנתה וכן מי שהפריש מעות לפסח ואבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח״כ נמצאו יקרב מהם שלמים:
מאי לאו בתקלה פליגי – פי׳ דמאן דאמר לא יקרב חייש לתקלה שמא יקריבו בתוך השנה. וא״ת וכי מקריב ליה מאי תקלה איכא דהא פסח בשאר ימות השנה שלמי׳ הוא. וי״ל דאתיא כמאן דאמר פסח בשאר ימות השנה בעיא עקירה. אי נמי אפילו למאן דאמר דלא בעי עקירה היכא דלא חזי לשנה הבאה אבל היכא דאמרת דחזי לשנה הבאה ודאי עקירה בעי.
עתי שיהא מזומן – פי׳ כדמתרגמי׳ ביד גבר דזמין דבעינן שיהא מזומן לכך. עתי אפילו בשבת. פי׳ מלשון עת כאלו כתיב בעתו ואפילו בשבת.
ומעירים: וענין זה אם חוששים לתקלה עצמה תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא חדא [ששנויה ברייתא אחת]: קרבן פסח שלא קרב משום מה בפסח ראשון — ימכר למי שהיה טמא בפסח ראשון או שהיה בדרך רחוקה ויקרב בפסח שני. לא הוקרב בפסח שני — יקרב לשנה הבאה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אם לא הוקרב בפסח שני — לא יקרב לשנה הבאה. מאי לאו [האם לא] בשאלה הזו אם חוששים לתקלה פליגי [חלוקים הם], שחכם אחד סבור שחוששים ולכן אין ממתינים, והאחר אומר שממתינים.
The Gemara comments: This issue itself, i.e., whether decrees are instituted due to a concern about a possible mishap, is a dispute between tanna’im. As it was taught in one baraita: A Paschal lamb that was not sacrificed on the first Pesaḥ is sold to someone who was impure on the first Pesaḥ or who was distant from Jerusalem, so that it may be sacrificed on the second Pesaḥ. If it was not sacrificed on the second Pesaḥ, it is sacrificed the following year. And it was taught in another baraita: If it was not sacrificed on the second Pesaḥ, it is not sacrificed the following year. What, is it not that they disagree about the question of whether a decree was issued prohibiting keeping the animal for an entire year due to a concern about the possibility of a mishap?
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לָא דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא [לָא] חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי וְלָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי הָא רַבָּנַן.

The Gemara responds: No, these sources do not prove that the tanna’im disputed this issue. It is possible that everyone agrees that we are not concerned about a mishap, and here they disagree about the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis with regard to whether it is possible that the lamb will still be fit for sacrifice the following year. And the apparent contradiction between the baraitot is not difficult. This baraita, which says that the lamb is brought the following year, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. That baraita, which says that the lamb may not be sacrificed the following year, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that by the following year, the lamb will certainly be more than a year old and will therefore be unfit as a Paschal offering.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא רבי – דאמר מפסח לפסח אפשר לו שלא עברה שנתו ואע״פ שהופרש לאחר שמונה ללידתו דאלו מחוסר זמן לא קדיש.
גמ׳ לא דכ״ע לא חיישינן לתקלה והכא כו׳ כצ״ל נ״ל:
ודוחים: לא ניתן להוכיח מכאן, כי אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] לא חיישינן [אין אנו חוששים] לתקלה, והכא בפלוגתא [וכאן באותה מחלוקת] של רבי ורבנן קא מיפלגי [הוא שחולקים], אם מונים שנה לימות החמה אם לא, ולא קשיא [ואינו קשה], הא [זו] הברייתא שנאמר שמביאים אותו לשנה הבאה היא כשיטת רבי, הא [זו] האומרת שאין ממתינין היא כשיטת רבנן [חכמים] שלשנה הבאה כבר עברה שנתו של שה הקרבן, ואינו ראוי איפוא לפסח.
The Gemara responds: No, these sources do not prove that the tanna’im disputed this issue. It is possible that everyone agrees that we are not concerned about a mishap, and here they disagree about the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis with regard to whether it is possible that the lamb will still be fit for sacrifice the following year. And the apparent contradiction between the baraitot is not difficult. This baraita, which says that the lamb is brought the following year, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. That baraita, which says that the lamb may not be sacrificed the following year, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that by the following year, the lamb will certainly be more than a year old and will therefore be unfit as a Paschal offering.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהָתַנְיָא וְכֵן הַמָּעוֹת אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי שְׁמַע מִינַּהּ.:

The Gemara challenges this rejection: Wasn’t it taught in a baraita: And, so too, money that was dedicated for purchasing a Paschal lamb is subject to dispute about whether it may be kept for the following year. In the case of money, the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis is irrelevant. Rather, isn’t it correct to conclude from this that they disagree with regard to whether a decree is issued due to a concern about a mishap? The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
רש״יתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן המעות – שהפרישו לפסח אל יקרבו לשנה הבאה ואיכא למאן דאמר יקרבו.
אלא לאו שמע מיניה בתקלה פליגי. שמא ישחטנו בשאר ימות השנה ואפילו למאן דאמר פסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה דסתמא לאו לשמו קאי הא ודאי כיון דראוי לשנה הבאה בעי עקירה והכי אמרינן בתמיד נשחט (דף סד.) שמע מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ודחי כגון שהיו בעלים טמאי מתים שנידחין לפסח שני:
על דחיה זו מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: וכן המעות שהוקדשו לפסח. ובהם ודאי אין מקום לומר שעברה שנתם, ואין מקום איפוא למחלוקת רבי וחכמים! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי בתקלה פליגי [נחלקו]! ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara challenges this rejection: Wasn’t it taught in a baraita: And, so too, money that was dedicated for purchasing a Paschal lamb is subject to dispute about whether it may be kept for the following year. In the case of money, the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis is irrelevant. Rather, isn’t it correct to conclude from this that they disagree with regard to whether a decree is issued due to a concern about a mishap? The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
רש״יתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מתני׳מַתְנִיתִין: ובָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר אָנָא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל אָנָא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר {ויקרא ט״ז:ל׳} כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ.

MISHNA: The Yom Kippur service continues: The High Priest comes over to the scapegoat, places both his hands upon it, and confesses. And he would say as follows: Please, God, Your people, the house of Israel, have sinned, and done wrong, and rebelled before You. Please, God, grant atonement, please, for the sins, and for the wrongs, and for the rebellions that they have sinned, and done wrong, and rebelled before You, Your people, the house of Israel, as it is written in the Torah of Moses Your servant, saying: “For on this day atonement shall be made for you to cleanse you of all your sins; before the Lord you shall be purified” (Leviticus 16:30).
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בא לו אצל שעיר כו׳.
מתני׳ בא לו אצל שעיר – השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר העבודה וקאמר דלאחר שגמר כהן גדול מתן דמים של פר ושעיר כדסליק פירקין דהוציאו לו בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרן בפ׳ טרף בקלפי (לעיל דף מא:).
המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק השני והשלישי והוא שאמר בא לו אצל שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך היה אומר אנא השם עוו ופשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לעונות ולפשעי׳ ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה׳ תטהרו והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והכהנים והעם העומדים בעזרה בזמן ששומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחווים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הר״ם כבר כתבתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע מסרו למי שהוא מוליכו הכל כשרין להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו אמ׳ ר׳ יוסי מעשה והוליכו ארי שעלה מצפרי וישראל היה באה הקבלה כי מה שאמר השם איש להכשיר את הזר וכבש היו עושין מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא מיקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה עשר סוכות מירושלם ועד צוק ותשעים ריס ושבעה ומחצה לכל מיל הריס שני חלקי׳ מחמשה עשר מן המיל ובמיל שבעה ריסין ומחצה יהיה מירושלם עד המקום ששמו צוק שנים עשר מיל והם תשעים ריס והיה בין כל סוכה וסוכה מיל והוא אלפים אמה שהם תחום שבת נשאר בין הסוכה האחרונה ובין הצוק שני מילין על כל סוכה וסוכה אומרי׳ לו הרי מזון והרי מים ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מהאחרון שבהם שאינו מגיע עצמו לצוק אלא עומר מרחוק ורואה את מעשיו כבר ידעת כי בין כל סוכה וסוכה תחום שבת על כן היה אפשר להם ללוותו מסוכה לסוכה הסמוכה לה והסוכה האחרונה שבינה ובין צוק שני מילין אי אפשר לו להלך אלא מיל שהוא תחום שבת ולפיכך עומד מרחוק ומה היה עושה חלק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו דוחפו לאחוריו מתגלגל ויורד לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים בא וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך מאמתי מטמא בגדים משיצא חומת ירושלם ר׳ שמעון אומר משעת דחייתו לצוק לא היה קושר הלשון כלה בצוק שמא ילבין קודם דחיית השעיר ויחשבו כי העוונות מתכפרים קודם שידחה השעיר ומה שחייב שלא יקשור אותו כלו בין קרניו שמא בשעת דחייתו יכוף ראשו ולא יראה לשון של זהורית אם הלבינה ויחלש דעתו שיחשוב שהכפרה לא נשלמה ולשון התורה במשלח השעיר שהוא מטמא בגדים אמר ית׳ והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ואין הלכה כר׳ שמעון בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפים קרען והוציא אימוריהן נתנן במגיס ומקטירן על גבי המזבח קלען במקלות והוציאן לבית השריפה מאמתי מטמאין הבגדים משיצאו חוץ לחומת העזרה ר׳ שמעון אומר משיצת האור ברובן קלען במקלות פירושו שירי חתיכות הבשר בכללם בלי הפשטה לאמרו ית׳ את עורם ואת בשרם ולשון התורה והשורף אותם יכבס בגדיו ואין הלכה כר׳ שמעון אמרו לו לכהן גדול הגיע השעיר למדבר ומנין היו יודעים שהגיע השעיר למדבר דורכאות היו עושין ומקיפין בסודרין ויודעי׳ שהגיע השעיר למדבר דורכאות הם מצבות גדולות שהשומרים עומדים שם ומניפין בסודרין אמ׳ ר׳ יהודה והלא סימן גדול היה להם שלשת מילין מירושלם עד בית הרדיא הולכין מיל חוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעין שהגיע השעיר למדבר ור׳ יהודה סובר כי משהגיע השעיר למדבר נעשית מצותו אע״פ שלא הגיע לצוק ולפיכך משערין שיעור כדי שיגיע לבית חורין שהיא במדבר בלבד ואין הלכה כר׳ יהודה אמר ר׳ ישמעאל והלא סימן אחר גדול היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכיון שהגיע השעיר למדבר היה הלשון מלבין שנ׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:
אמר המאירי בא לו אצל שעיר המשתלח וכו׳ כלומר אחר שסיים ענין מתנות הדם של פר ושעיר על הדרך שפירשנו בפרק חמשי (יומא נ״ד.) בא לו אצל שעיר המשתלח במקום שהניחו שם אחר שהגריל וקשר לשון של זהורית בראשו והעמידו כנגד שלוחו על הדרך שביארנו בפרק קלפי וסומך שתי ידיו עליו ומתודה על שם כל ישראל וכך היה אומר אנא השם פשעו חטאו לפניך וכו׳ וכבר ביארנו (יומא ל״ו:) שלענין פסק מקדים הוא חטא לעון ופשע ואומר חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך ישראל אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו ועוו ופשעו לפניך ישראל עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וכו׳ לפני ד׳ והם עונים ברוך שם וכו׳ ופי׳ בגמ׳ שאף הכהנים בכלל ישראל הם שהרי וידוי זה עולה אף לכהנים בכל עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו כמו שהתבאר ואע״פ שאינו מזכירם בכלל ישראל הם:
מסרו וכו׳ כלומר אחר שהתודה עליו מסרו לאותו שמוליכו לעזאזל והכל כשרים להוליכו ופרשוה בגמ׳ מדכתיב ביד איש עתי איש לרבות את הזר אלא שהכהנים עשאו קבע בעצמם שלא היו מניחים את ישראל להוליכו ור׳ יוסי העיד שהוליכו אחד מצפרי וישראל היה:
א משנה בהמשך סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היה הכהן הגדול בא לו אצל השעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה. וכך היה אומר: ״אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״ (ויקרא טז, ל)״.
MISHNA: The Yom Kippur service continues: The High Priest comes over to the scapegoat, places both his hands upon it, and confesses. And he would say as follows: Please, God, Your people, the house of Israel, have sinned, and done wrong, and rebelled before You. Please, God, grant atonement, please, for the sins, and for the wrongs, and for the rebellions that they have sinned, and done wrong, and rebelled before You, Your people, the house of Israel, as it is written in the Torah of Moses Your servant, saying: “For on this day atonement shall be made for you to cleanse you of all your sins; before the Lord you shall be purified” (Leviticus 16:30).
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) זוְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד חמְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ טהַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ.

And the priests and the people standing in the Temple courtyard, when they would hear the Explicit Name emerging from the mouth of the High Priest, when the High Priest did not use one of the substitute names for God, they would kneel and prostrate themselves and fall on their faces, and say: Blessed is the name of His glorious kingdom forever and ever. After the confession over the scapegoat, the priest passed the goat to the one who was to lead it to the wilderness. According to the halakha, everyone is eligible to lead it, but the High Priests established a fixed custom and did not allow an Israelite to lead it.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא שעשו כהנים קבע – שהרגילו לעשות את הכהנים קבע להיות מוליכים אותו ולא היו בית דין של כהנים מניחין את ישראל להוליכו.
והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, כשהיה מבטא את השם בפסוק זה בפירושו ולא בכינויו, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. לאחר הוידוי על השעיר לעזאזל מסרו הכהן למי שהיה מוליכו אל המדבר. הכל כשרין על פי דין להוליכו, אלא שעשו הכהנים הגדולים קבע (מנהג קבוע) לעצמם, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו.
And the priests and the people standing in the Temple courtyard, when they would hear the Explicit Name emerging from the mouth of the High Priest, when the High Priest did not use one of the substitute names for God, they would kneel and prostrate themselves and fall on their faces, and say: Blessed is the name of His glorious kingdom forever and ever. After the confession over the scapegoat, the priest passed the goat to the one who was to lead it to the wilderness. According to the halakha, everyone is eligible to lead it, but the High Priests established a fixed custom and did not allow an Israelite to lead it.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא וְיִשְׂרָאֵל הָיָה יוְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבָּבְלִיִּים שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ טוֹל וָצֵא טוֹל וָצֵא.:

Rabbi Yosei said: That was not always the case. There was an incident where a person named Arsela led the goat to the wilderness, and he was an Israelite. And they made a ramp for the goat due to the Babylonian Jews who were in Jerusalem, who would pluck at the goat’s hair and would say to the goat: Take our sins and go, take our sins and go, and do not leave them with us.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערסלא – שם האיש.
וכבש – כמין מעלה עשו לו שהוא גבוה ויוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשולח לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהה עונותינו אצלנו עוד.
וכבש היו עושים לו פי׳ בנין גבוה היו עושין לו מערב יום הכפורים בעזרה שעליו היה מהלך ודרך בו מוציאו מן העזרה מפני הבבליים שהיו שם והיו נמהרים ורגילים לתלוש בשערו של אותו המוליכו למהר לדבר שלא להשהות את העונות וכמו שאמרו בגמ׳ עליהם שהיו אומרים מה שהי צפירא דדרי חטאין סגיאין וכדי שלא יוכלו ליגע בו היו עושין לו בנין זה:
ומיקירי ירושלים ר״ל מחשוביהם היו מלוין אותו המוליך עד סוכה ראשונה ולפרש ענין סוכה זו בא לפרש אח״כ שעשר סוכות היו עושין לו בדרך והיו בני אדם הולכין מבערב בכל סוכה וסוכה ובין כל סוכה וסוכה תחום שבת וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכיצד הוא דבר זה תשעים ריס מירושלים עד הצוק ר״ל עד ראש ההר ואותו הר היה גבוה ותלול ותשעים ריס הם שנים עשר מילין שבעה ריסין ומחצה בכל מיל ומיל ובין כל סוכה וסוכה מיל שהוא שיעור אלפים אמה וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכשאתה חושב מירושלים עד הסוכה העשירית האוירים שמירושלים עד הראשונה וכל האוירים שבין כל סוכה וסוכה מעשר סוכות תמצא עשרה מילין עד הסוכה האחרונה מיל בכל אויר ואויר ומן הסוכה האחרונה עד הצוק שני מילין ונמצא שבני ירושלים היו יכולים לילך עד הסוכה הראשונה ובני אדם שלנו בסוכות יכולים לילך זה עד סוכתו של זה ומתוך כך היו מלוין אותו מיקירי ירושלים עד הראשונה ובני הראשונה עד השניה וכן כלם בלא חילול שבת או יום הכפורים אבל המוליך מיהא יכול היה לחללו אפילו היה בשבת שכך אמרו עתי אפילו בשבת ומ״מ בני סוכה אחרונה לא היו יכולין ללוותו עד הצוק אלא עד אמצעית הדרך שמסוכה אחרונה עד הצוק שהרי שני מילין היו שם אלא היו מלוין אותו עד מיל ומתעכבים שם ורואין את מעשיו:
ובכל סוכה וסוכה היו אומרים לו הרי מים הרי מזון כלומר אם אתה חלוש ופי׳ בגמ׳ שמעולם לא נצרך אדם לכך אלא שמ״מ אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו׳ וכמו שאמרו בתלמוד המערב אין היצר תאב אלא לדבר האסור לו:
מה היה עושה כלומר כשהגיע לצוק חלק לשון הזהורית שבראשו לשני חלקים וקשר חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר ודוחפו לאחוריו ושאלו בגמ׳ ונקטריה כלו בסלע כלומר שהרי צריך הוא לו לראות אם היא מתלבנת ותתיישב דעתו בכך ותירץ הואיל ומצוה בשעיר לדוחפו לאחוריו זמנין דקדים ומלבין זהורית קודם שיפול ומתוך שמחתו אינו נותן לב לדחוף את השעיר ובתוך כך קושר חציה בין קרניו שהיו עיניו תלוים בה ומתוך שעוסק בה אינו נמנע מלדחפו וחזר ושאלו א״כ לקטריה כליה בין קרניו ותירץ דזמנין דגמיר לרישיה כלומר יכוף השעיר ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא ירגיש אם הלבין אם לאו ונמצא לבו נוקפו ומתוך כך חולקו לשנים חציו קושר בסלע וחציו בין קרני השעיר והיה דוחפו לאחוריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים כלומר מצד גובה ההר וכן שלא היה משופע כל כך אלא יוצאין ממנו ראשי צוקים וחרבות צורים בהרבה מקומות וזהו לשון ארץ גזרה וכשדחפו הוא חוזר ויושב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך שמאחר שהוא במקום שאפשר לו לעמוד שם אינו מחלל יום הכפורים משם ואילך בחזרתו ומן הדין לא היה יכול לחזור שהיוצא חוץ לתחום אפילו יצא ברשות אין לו לחזור אלא ארבע אמות אלא מתוך שהיא מעונה וחלוש וירא לעמוד שם יחידי התירו לו בכך:
ומאימתי מטמא בגדים כלומר דכתי׳ והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס את בגדיו ומאימתי משיצא חוץ לחומת ירושלים הא משיצא מחומת העזרה עד חומת ירושלים אינו מטמא בגדים אבל משיצא מחומת ירושלים מטמא שהרי כתיב והמשלח כלומר משהתחיל להיות משלח ר״ל מלוה והשלוח מתחיל משיצא מחומת העיר שכל שהוא בתוך העיר אינו קרוי לויה ונאמר בברייתא שמ״מ אינו מטמא אוכלין ומשקין שאין חי מטמא וכבוס בגדים זה גזרת הכתוב הוא רמז והערה למבינים על בגדים צואים ור״ש אומר משעת דחייתו לצוק מפני שהוא מפרש משלח לשון זריקה ואין הלכה כמותו אלא כת״ק ובגמ׳ (יומא ס״ז:) אמרו המשלח ולא השולח את המשלח כלומר שהמלוים אותו אינן מיטמאים עמו וי״מ אותה על כהן גדול:
ואח״כ ר״ל אחר שמסר את השעיר למי שמוליכו חוזר לו אצל פר ושעיר הנשרפים ר״ל העומדים לישרף וקרעם והוציא את אימוריהם ונתנם במגיס ר״ל קערה שהיא מכלי שרת כדמתרגמינן קערות מגיסיא ומקטירן על גבי מזבח חיצון ושאלו בגמ׳ וכי השתא מקטר להו כלומר שהרי אינו מקטירם אלא בבגדי זהב עם אילו ואיל העם ופירש תני להקטירן כלומר נתנן במגיס להיות מזמנים בה להקטירן כשיגיע זמן:
קלעם במקלעות כלומר שאחר שנתן את האימורין במגיס מחתך את שאר הבשר לחתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו מפרקן ונותנן בשני מוטות ויהו ארבעה מביאין אותן בלא הפשט ולא כנתוח עולה שהיו מפשיטין את העור ונותנין אותו לכהן ואח״כ מנתחין אותם אלא מנתחין אותם בלי הפשט עדין מחובר עם הבשר והפרש עם הכרס ושורפין כדכתי׳ ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם והוציאן לבית השרפה ר״ל על ידי אחרים:
ומאימתי מטמאין בגדים כלומר שהרי כתיב בהם והשורף אותם יכבס בגדיו ומאימתי וכו׳ משיצא חוץ לחומת עזרה שהרי חוץ למחנה כתיב והעזרה מחנה אחר ור׳ שמעון אומר משיצית האש ברובו כדכתיב והשורף ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:
אמרו לו לכ״ג פי׳ שלא היה הכהן רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר כדכתי׳ ושלח את השעיר במדבר והדר ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ובעוד שהיו משלחין היה הוא מתעסק בקריעת איברי הפר והשעיר וקליעתם והשתדלות הוצאתם עד שאמרו לו שהגיע השעיר למדבר והיאך היו יודעים בכך דודכאות היו עושין ר״ל מקומות גבוהים שצופים עומדים שם ומניפין בסודרין זה לזה ויודעין וכו׳ ור׳ יהודה היה נותן בהם סימנים אחרים אחר ששלשה מילין היו מירושלים עד בית חדודו שהוא ראש המדבר בתחתית ההר בתחילת עלייתו ומשהגיע לשם אע״פ שלא עלה לצוק נתקיים שלוחו למדבר ופי׳ בגמ׳ (יומא ס״ח:) שמשהגיע לשם נעשית מצותו עד שאם מת מאליו קודם שדחפו אין צריך להביא אחר ומיקירי ירושלים מלוין אותו מיל ושוהין שם בשיעור מיל וחוזרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר ומ״מ פסקו רבים שאין הלכה כר׳ יהודה וכל שמת עד שלא נדחה צריך להביא אחר ויש פוסקים שאם מת אחר שהתודה עליו אין נזקקין לו כמו שכתבנו בפרק קלפי (יומא מ׳.):
והלא סימן אחר היה להם שלשון של זהורית היו קושרין בפתח ההיכל וכשהגיע שעיר למדבר היה מלבין וסוף הענין מ״מ שכשהגיע שעיר למדבר מוציאין פר ושעיר לשרפה והוא בא לו לעזרת נשים לקרות בתורה כמו שיתבאר בפרק שביעי עם סיום העבודות:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בפרש״י בד״ה ערסלא כו׳ טול מהר וצא ואל תשהה כו׳ כצ״ל:
אמר ר׳ יוסי: אף על פי כן לא תמיד היה כך, אלא מעשה והוליכו אדם אחד ושמו ערסלא, וישראל היה. וכבש (גשר) שיעבירו אותו מעל לעם עשו לו לשעיר, מפני הבבליים (היהודים מבבל שהיו בירושלים). שהיו הבבליים מתלשים בשערו של השעיר ואומרים לו: טול וצא טול וצא ולא תשהה עוונותינו אצלנו. וכדי שלא יהרגו את השעיר בדרך עשו לו כבש מיוחד זה.
Rabbi Yosei said: That was not always the case. There was an incident where a person named Arsela led the goat to the wilderness, and he was an Israelite. And they made a ramp for the goat due to the Babylonian Jews who were in Jerusalem, who would pluck at the goat’s hair and would say to the goat: Take our sins and go, take our sins and go, and do not leave them with us.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: וְאִילּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ לָא קָאָמַר מַאן תַּנָּא אָמַר ר׳רַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה הָא אָמַר יֵשׁ לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

GEMARA: In the confession over the scapegoat, the High Priest confessed the sins of the Jewish people, whereas he did not say: The children of Aaron, Your sacred people, in order to confess the sins of the priests. The Gemara asks: Who is the tanna that taught this mishna? Rabbi Yirmeya said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, for if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t Rabbi Yehuda say: The priests receive atonement through the scapegoat, which indicates that their sins must be mentioned in the confession over the scapegoat?
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואילו בני אהרן לא קתני בוידוי דשעי׳ המשתלח.
אמר רבי ירמיה דלא כרבי יהודה – מכאן אני מתרץ מאי דפליגי ר׳ יהודה ור׳ שמעון בפ״ק דשבועות (דף יג:) דרבי יהודה סבר כהנים מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ולר״ש לית להו כפרה כלל בשעיר המשתלח וקאמר התם מ״ט דר׳ שמעון והוקשה לי אמאי לא קאמר טעמא דר״ש מדכתיב בפר שני וידויין ודם פר כדאמר בתר הכי בשלמא לר׳ שמעון היינו דבעינן שני וידויין ודם פר ונימא דהיינו טעמא דבעינן שני וידויין ולא כדמסיק התם לרבי יהודה כדתנא דבי רבי ישמעאל אחד לו ואחד לביתו מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכו׳ ומכאן יש לי לתרץ דעל כרחך ר׳ שמעון נמי אית ליה דתנא דבי רבי ישמעאל דהא רבי ירמיה מוקי למתניתין כר׳ שמעון ואפילו הכי תנן בוידוי ראשון דפר אני וביתי בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לה:) ובוידוי שני בפרק טרף בקלפי (לעיל דף מא:) תנן ובני אהרן וכו׳ ומפרש טעמא בגמרא (דף מג:) משום דרבי ישמעאל.
תוס׳ בד״ה אמר כו׳ בשעיר המשתלח בשאר עבירות כו׳ כצ״ל:
ב גמרא בוידוי זה היה הכהן מתוודה על עוונות ישראל, ואילו ״בני אהרן עם קדושך״ לא קאמר [אמר] בוידוי זה. ושואלים: מאן [מי הוא] תנא זה שזו היא שיטתו? אמר ר׳ ירמיה: שיטת תנא זה היא שלא כשיטת ר׳ יהודה דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת ר׳ יהודה, הא [הרי] אמר ר׳ יהודה: יש להם לכהנים כפרה בשעיר המשתלח, ואם כן היו צריכים אף הם להיות מוזכרים בכלל וידוי זה.
GEMARA: In the confession over the scapegoat, the High Priest confessed the sins of the Jewish people, whereas he did not say: The children of Aaron, Your sacred people, in order to confess the sins of the priests. The Gemara asks: Who is the tanna that taught this mishna? Rabbi Yirmeya said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, for if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t Rabbi Yehuda say: The priests receive atonement through the scapegoat, which indicates that their sins must be mentioned in the confession over the scapegoat?
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה אַטּוּ כֹּהֲנִים לָאו בִּכְלַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ.:

Abaye said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, is that to say that priests are not included among: Your people, the house of Israel? Nothing can be proven from the fact that the High Priest did not list every segment of the Jewish people separately.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא אטו כהנים נפקי מכלל ישראל כיון דמתודה חטאו עמך בית ישראל כהנים בכלל עמך בית ישראל הן.
אביי אמר: אין מכאן ראיה, אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר׳ יהודה היא, אטו [וכי] הכהנים לאו [שלא] בכלל ״עמך ישראל״ נינהו [הם]? ואין להוכיח דבר ממה שאינו מונה בפרט כל חלק בעם ישראל.
Abaye said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, is that to say that priests are not included among: Your people, the house of Israel? Nothing can be proven from the fact that the High Priest did not list every segment of the Jewish people separately.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מְסָרוֹ לְמִי שֶׁמּוֹלִיכוֹ.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אִישׁ לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר עִתִּי

It was taught in the mishna that the priest passed the goat to the one who was to lead it to the wilderness. The Sages taught, with regard to the verse: “And he shall send it away with an appointed man into the wilderness” (Leviticus 16:21), that the halakhic midrash interprets the word man as mentioned in order to qualify a non-priest for this task. The word appointed indicates
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מסרו למי שהו׳ מוליכו כו׳ תנו רבנן והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ושלח ביד איש עתי המדברה איש להכשיר כל איש ואפילו זר עתי ואפילו בטומאה.
ג שנינו במשנה: מסרו הכהן למי שמוליכו למדבר. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: ״ושילח ביד איש עתי המדברה״ (ויקרא טז, כא), ומפרשים במדרש הלכה: ״איש״ כוונתו — להכשיר את הזר למעשה השילוח, ״עתי״ פירושו
It was taught in the mishna that the priest passed the goat to the one who was to lead it to the wilderness. The Sages taught, with regard to the verse: “And he shall send it away with an appointed man into the wilderness” (Leviticus 16:21), that the halakhic midrash interprets the word man as mentioned in order to qualify a non-priest for this task. The word appointed indicates
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא סו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא סו., עין משפט נר מצוה יומא סו., ר׳ חננאל יומא סו., רש"י יומא סו., תוספות יומא סו., תוספות ישנים יומא סו., תוספות רי"ד יומא סו., בית הבחירה למאירי יומא סו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא סו., מהרש"א חידושי הלכות יומא סו., פירוש הרב שטיינזלץ יומא סו., אסופת מאמרים יומא סו.

Yoma 66a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 66a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 66a, R. Chananel Yoma 66a, Rashi Yoma 66a, Tosafot Yoma 66a, Tosefot Yeshanim Yoma 66a, Tosefot Rid Yoma 66a, Meiri Yoma 66a, Ritva Yoma 66a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 66a, Steinsaltz Commentary Yoma 66a, Collected Articles Yoma 66a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144