ציון ב.
גמרא. ...ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל... מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? אמר רבא: מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר: ״מימינו אש דת למו״. רבה בר בר חנה אמר: מפני שהיא קרובה לפה, ורבי שמעון בן לקיש אמר: מפני שקושר בה תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראה בה טעמי תורה. כתנאי: רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה, רבי יהושע אומר: מפני שכותב בה, רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה.
הט״ז (סק״ט), המגן אברהם (סק״ח) והגר״א (באמרי נועם) כותבים שיש הבדל בין כל הטעמים לבין טעמו של רבא בדין של איטר, שלפי כל הטעמים נקבע הדין לפי פעילותו של האדם ביד ימין שלו, והאיטר עושה את הכל ביד שמאל שלו, אבל לפי רבא נקבע הדין מצד החשיבות שיש לימין שבה ניתנה תורה, ולכן ראוי שגם האיטר יקפיד שלא לקנח בימין.
להלכה מסיק המגן אברהם שלא כרבא, כיון שיש הרבה דעות כנגדו. המלבי״ם (בארצות החיים) מכריע כמגן אברהם על פי מה שמצא בהלכות גדולות שגורס רבה במקום רבא, ומרן הרב זצ״ל (מצות ראיה או״ח סי׳ ג) כותב שאפילו לרבא אין להסיק בודאות שהאיטר מקנח בשמאל, כמו שמצינו במסכת חולין
(צב, ב) שיש ספק בגיד הנשה האם יש לקובעו לפי כל העולם או לפי האדם לבדו, לפיכך להלכה אין הספק בדעת רבא מוציא מידי ודאי שלפי הדעות האחרות.
הרשב״ץ כותב שאפשר שכל האמור כאן הוא במקנח בידו ולא במקנח על ידי דבר אחר, וכמוהו כותב גם הגר״ז. אולם בהערות פאת השלחן לקיצור שלחן ערוך חולק עליו, מפני שמצינו שגם בזמן הקדום היו מקנחים על ידי דבר אחר כמו צרור וכיוצא בו, ואם כן מנין שהדיון שבסוגייתנו נוגע רק למקנח בידו.
המרחק שצריך להתרחק כשנפנה
ציון ג.ד.ז.
גמרא. אמר עולא: אחורי הגדר - נפנה מיד, ובבקעה - כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע. איסי בר נתן מתני הכי: אחורי הגדר - כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע, ובבקעה - כל זמן שאין חברו רואהו. מיתיבי: יוצאין מפתח בית הבד ונפנין לאחורי הגדר והן טהורין! בטהרות הקלו. תא שמע: כמה ירחקו ויהיו טהורין? כדי שיהא רואהו! שאני אוכלי טהרות, דאקילו בהו רבנן. רב אשי אמר: מאי כל זמן שאין חברו רואה דקאמר איסי בר נתן? כל זמן שאין חברו רואה את פרועו, אבל לדידיה חזי ליה.
...ואם נפנה אחורי הגדר - יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה - ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו. וכו׳.
(רמב״ם דעות ה, ו)
כשנפנה בשדה, אם הוא אחורי הגדר - יפנה מיד, ובבקעה - יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות פירועו.
(שו״ע אורח חיים ג, ח)
הרי״ף (דף מה, א) והרא״ש (סי׳ כח) מביאים את דברי עולא ואת דברי רב אשי שמסביר את מה שאמר איסי בר נתן לגבי הנפנה בבקעה שעיקר ההקפדה שלא יראו את פירועו. לפי זה משמע שהם פוסקים כעולא שהנפנה מאחורי הגדר נפנה מיד, וכרב אשי שבבקעה יקפיד שלא יראו את פירועו.
הבית יוסף מסביר את שיטתם שהלכה כעולא במחלוקתו עם איסי בר נתן אך לא במחלוקתו עם רב אשי. הב״ח מסביר את הפסיקה לגבי הנפנה מאחורי הכותל כעולא מפני שכך משמע מהמעשה המובא לפני כן בבתו של רב חסדא, ובעל שלטי הגבורים (אות ב) כותב שרב אשי עצמו לא חלק על עולא במה שאמר על הנפנה מאחורי הגדר. כך כותב הגר״א (אמרי נועם ובביאורו לשו״ע סקי״ד) שרב אשי סובר כאיסי בר נתן רק במה שאמר על הנפנה בבקעה, שהרי אינו סובר את התירוץ שבגמרא שהקלו בטהרות. לפיכך כשם שאינו מקבל את התירוץ הזה על הקושיה מהברייתא השניה, כך אינו מקבל את התירוץ הזה על הקושיה מהברייתא הראשונה, נמצא שבודאי הלכה כעולא שהנפנה מאחורי הגדר נפנה מיד.
אחרת היא דעת הרמב״ם שפוסק כאיסי לגמרי, כנראה משום שרב אשי סובר כמותו, ומפרש שסובר כמותו בכל, גם לגבי הנפנה מאחורי הגדר שצריך להתרחק כדי שלא ישמעו את קול עיטושו.
רבינו ירוחם (ח״ב נתיב יג), המאירי, בעל האגודה ובעל המאורות כותבים שהלכה כעולא לגבי הנפנה מאחורי הגדר, ולגבי הנפנה בבקעה צריך שלא ישמעו את עיטושו וגם לא יראו את פירועו. הבית יוסף מביא את השיטה הזו ומסביר שיש ספק בדברי רב אשי האם מסביר את מה שאמר איסי בר נתן מפני שסובר כמותו. נראה שצריך להוסיף שכנראה שני השיעורים האלה קרובים זה לזה, לכן אין מניעה לומר את שניהם.
בשלחן ערוך פוסק המחבר כדברי הרי״ף והרא״ש.
יש לדון מה הדין כאשר מתרחק עד שלא רואה את פירועו אך עדיין שומע את עיטושו, כי מצד אחד אפשר לומר שכיון שכאשר נפנה מאחורי הגדר נפנה מיד ואינו חושש שישמעו את עיטושו - ממילא הוא הדין כשנפנה בבקעה. מצד שני, ממהלך הסוגיה משמע שאיסי בר נתן חולק על עולא לחומרא, ומחייב הרחקה גדולה יותר שלא יראוהו, אבל מסכים עמו שצריך להתרחק שלא ישמעו את עיטושו, וכיון שפוסקים כמותו - איך אפשר להתיר כשעדיין שומעים.
למעשה פוסקים בעל הלבוש והט״ז (סק״ז) לקולא, והפרי מגדים מסבירם לפי מה שהתבאר בשיטת הרי״ף והרא״ש שאין הלכה כאיסי בר נתן לגמרי אלא רק במה שפירשו רב אשי, שצריך להתרחק בבקעה שלא יראו את פירועו, ולא בדין של הנפנה מאחורי הגדר, שבזה הלכה שנפנה מיד ומכאן שאין חוששים שישמעו את עיטושו, ואם כן הוא הדין שמותר בבקעה כשמתרחק באופן שלא רואים אותו ועדיין שומעים את עיטושו.
לגופם של דברים כותב הלבוש שבכל אופן היתר זה נוהג רק בשדה ולא בעיר, במקום שהרבים מצויים.
הוספת דברים שאינם אמת בהספד
ציון ח.
גמרא. ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן, אמר: האי צנוע באורחותיו הוה. אמר ליה רב נחמן: את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא?! ...ורב נחמן, מאי נפקא ליה מיניה? משום דתניא: כשם שנפרעין מן המתים - כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן.
...ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג, ואם לא היו בו מדות טובות כלל - לא יזכיר עליו... וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו - גורם רעה לעצמו ולמת.(שו״ע יורה דעה שדמ, א)
לעומת האמור בסוגייתנו שאסור להוסיף שום דבר שבח על המת כשאינו אמת, למדנו במסכת שמחות
(ג, ה) שאין מוסיפים בתחילה אבל מוסיפים על העיקר. הרא״ש (
מועד קטן פ״ג, סי׳ סג) והרמב״ן (בספר תורת האדם עמ׳ פב, מובא בבית יוסף) פוסקים ומביאים את שתי הסוגיות ומשמע שסוברים שאין מחלוקת בדבר, וכנראה מפרשים שבסוגייתנו מדובר על העקרון שאסור לומר דבר שקר, ובמסכת שמחות ביארו שבכל זאת מותר לשקר בדרך של הגזמה כתוספת על העיקר.
הט״ז (סקי״א) מקשה איך אפשר שמותר לומר דברים שאינם של אמת אפילו כשהם מועטים ובאים רק כתוספת לעיקר, ומתרץ שההגזמה מותרת מפני שאפשר להניח שהיה נוהג כך אילו היו הדברים מזדמנים. על דבריו יש להעיר מסוגייתנו, מדוע הקפיד רב נחמן על הספדן, ומה בכך שלא ראה את הנפטר בהתנהגותו בבית הכסא כשאפשר להניח שהיה נוהג גם שם בצניעות, כפי שהיה ידוע בכל הליכותיו. יתכן שרב נחמן סבר שכל שאין רואים את התנהגותו בבית הכסא - אי אפשר לקרותו צנוע, כי דוקא שם נבחן האדם בצניעותו האמיתית.
מאידך גיסא אפשר אולי לומר שיש באמת מחלוקת בין הסוגיה שבבבלי לבין הברייתא שבמסכת שמחות, ויתכן שזו הסיבה להשמטת הרמב״ם את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, שפוסק כברייתא שמותר להוסיף על נפטר גם דברים שאינם ידועים לגמרי כאמת מוחלטת.
מלבד זה ראוי לציין שבמסכת שמחות עצמה מובא שיש הבדלים בין המקומות לגבי ההפלגה בהספד, שבירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו, ואולי זו הסיבה להשמטת הרמב״ם אשר סובר שבכל מקום ינהגו לפי המנהג.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה כפי שעולה מדברי הרא״ש, שאסור להפליג הרבה אלא קצת.
הזמנים שירגיל עצמו להתפנות
ציון ט.
גמרא. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית, כדי שלא יהא צריך להתרחק.
...ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד, כדי שלא יתרחק.
(רמב״ם דעות ה, ו)
...הגה. וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב, שהוא זריזות ונקיות.(הגהת הרמ״א, אורח חיים ב, ו)
מלשון הגמרא שבסוגייתנו משמע שלא מדובר כאן על הלכה אלא על עצה טובה שלא יצטרך להתרחק, אולם במסכת הוריות
(יג, ב) מובאים הדברים בתוך מכלול הנהגות של דרך ארץ לחכם בכניסתו לציבור ויציאתו מהם, ושם משמע שנחשב פושע אם לא הרגיל את עצמו להתפנות רק בשחרית וערבית.
אכן, בגמרא שם מסיק רבא שכיון שנחלשו - שוב אין קפידא, ואפשר אם כן שחזר הענין להיות רק בתור עצה טובה, כלשון הגמרא בסוגייתנו.
הרמב״ם כותב את לשון הגמרא כפי שהיא בסוגייתנו.
הטור (סי׳ ב) כותב רק שצריך שיבדוק את נקביו, ואולי מכיון שאין זו הלכה גמורה די לו בהדרכה הכללית הזו. גם המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הטור, אבל הרמ״א מוסיף במפורט את המימרא שבסוגייתנו, אלא שמנמק אותה בטעם כללי שהיא משום זריזות ונקיות. נימוק זה מובא על ידי בעל הגהות מיימוניות (אות ד) אשר כותב שהטעם שבגמרא אין לו מקום בימינו כשיש בתי כסאות סמוכים, ויתכן איפוא שזו סיבה נוספת להשמטת הטור את המימרא שבסוגייתנו.
מלבד זה כותב מרן הרב זצ״ל (מצות ראיה או״ח ב, ו) שהטעם של בעל הגהות מיימוניות בא לחייב יותר את ההרגל להתפנות בבקר ובערב, בעוד שלפי הטעם שבגמרא ניתן להבין שמי שיכול להרגיל את עצמו להתפנות רק פעם אחת ביום - הרי זה עדיף.
ציון י.
גמרא. תנו רבנן: איזהו צנוע? זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום. איני? והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית כדי שלא יהא צריך להתרחק! ותו, רבא ביממא הוה אזיל עד מיל ובליליא אמר ליה לשמעיה פנו לי דוכתא ברחובה דמתא! וכן אמר ליה רבי זירא לשמעיה: חזי מאן דאיכא אחורי בית חבריא, דבעינא למפני! לא תימא במקום, אלא אימא כדרך שנפנה ביום. רב אשי אמר: אפילו תימא במקום, לא נצרכה אלא לקרן זוית.
...וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא - כך נוהג בלילה, וכו׳.
(רמב״ם דעות ה, ו)
הביאור הראשון של הגמרא לברייתא הוא שיש להתרחק בלילה כמו ביום, אולם בהמשך מבארת הגמרא שהברייתא מכוונת לענין אחר, ומביאה שרבא היה נוהג שלא להתרחק בלילה והיה מתפנה אפילו ברחוב העיר. מאידך גיסא, לפי רב אשי יש חיוב הרחקה מסויים גם בלילה וזו כוונת הברייתא, שצריך להתפנות בקרן זוית ולא בגלוי.
לשון הרמב״ם היא שיפנה בלילה כדרך שנפנה ביום, דהיינו כביאור הגמרא שלא מדובר בברייתא על המקום ולא כדברי רב אשי, מכאן שאין צורך להתרחק בלילה כלל, אפילו לא לקרן זוית. כך מודגש במגן אברהם (סקי״ב), ומסביר הפרי מגדים (אשל אברהם ומשבצות זהב) שאין הלכה כרב אשי, כנראה מפני שגם התירוץ הראשון נאמר על ידי מסדר הגמרא שהיה אף לאחר רב אשי.
לשון השלחן ערוך שונה קצת מלשון הרמב״ם, שכותב שיפנה בצניעות בלילה כמו ביום, וניתן להבין שמתכוון בלשון זו לכלול את הכל, גם שיתרחק למקום אחר או שלכל הפחות ילך לקרן זוית.
גמרא. תניא נמי הכי, בן עזאי אומר: השכם וצא הערב וצא, כדי שלא תתרחק; משמש ושב ואל תשב ותמשמש, שכל היושב וממשמש, אפילו עושין כשפים באספמיא - באין עליו, ואי אנשי ויתיב ואחר כך משמש מאי תקנתיה? כי קאי - לימא הכי: ׳לא לי לא לי לא תחים ולא תחתים לא הני ולא מהני לא חרשי דחרשא ולא חרשי דחרשתא׳.
אם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם לפתוח נקביו - ימשמש קודם שישב, ולא ימשמש אחר שישב, מפני שקשה לכשפים.
(שו״ע אורח חיים ג, ג)
השלחן ערוך כותב את ההלכה על פי מה שנאמר כאן בגמרא, והרמב״ם לא כתבה, כנראה מפני שאין דרכו להביא ענינים הקשורים בחשש מפני הכשפים.
הפרי מגדים (א״א סק״ג) מקשה על הלבוש שכותב שחובה למשמש, אולם דברי הלבוש מבוססים על הגמרא במסכת שבת
(פב, א), שם אמרו שצריך לעשות דברים מעין אלה כשאינו יכול להתפנות ויכול לבוא לידי סכנה.