×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָא דִּכְרַכִּים וְהָא דִּכְפָרִים.
and this baraita, which states that a synagogue does not become impure, is referring to synagogues in large cities. Since those synagogues attract people from different places, the building is not the property of the local residents but that of the public. And that baraita, which states that a synagogue becomes impure, is referring to synagogues in villages, which belong solely to the residents of the village, and their status is like that of a house owned by partners.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמחקרים – שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
והא ירושלים דכרכים היא ואמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ודייקינן מינה הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים. ופרקינן אימר א״ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש ואפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל. במאי פליגי תנא קמא סבר אינה מטמאה אלא אחוזתכם וירושל׳ כולה אינה אחוזה שלא נתחלקה ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ור׳ יהודה סבר נתחלקה כדתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל כו׳. ותנא קמא כי האי תנא.
דכרכים – שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים.
דכפרים – כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין.
הא דכרכים הא דכפרים – לכאורה תרוייהו כרבנן מוקי להו דאי אידי ואידי כרבי מאיר אם כן כיון דאיבעית אימא קמא אידי ואידי כרבנן מוקי להו והשתא מוקי תרוייהו כר׳ מאיר הוה ליה למימר ואי בעית אימא אידי ואידי כר״מ ועוד כי פריך לקמן ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה וכו׳ לימא ההיא רבנן היא ותימה לי א״כ פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בדכרכים ומאי פריך תו מרבי יהודה דאמר אני לא שמעתי אלא מקום מקדש דילמא כר״מ סבירא ליה ועוד קשה לי דעל כרחך מתרוייהו פריך דממילתא דת״ק נמי דייק ירושלים דוקא אינה מטמא׳ הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים ואם כן כי משני אימא מקום מקודש בלבד אכתי מת״ק תיקשי אלא על כרחך משום הכי לא פריך מת״ק דמצי לשנויי דכרבי מאיר סבירא ליה א״כ דרבי יהודה נמי לישני הכי מיהו הא לא קשיא דמת״ק ליכא למידק מידי הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאים דדילמא נקט ירושלים אע״ג דלא קדישא כולי האי כמו בתי כנסיות ובתי מדרשות לכמה ענינים וכ״ש בתי כנסיות ומדרשות מיהו הא קשיא ומאי פריך מרבי יהודה וי״ל כיון דלא הוזכרו שום תנאים דפליגי בהא מילתא כי אם רבי מאיר ורבי יהודה מסתמא בר פלוגתא דרבי מאיר הוא ר׳ יהודה והיינו רבנן דברייתא דלעיל ובר פלוגתיה דרבי יהודה הוא ר״מ.
כבר ביארנו במגילה שמשנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימי יאשיה לא היה עוד חינוך לכ״ג אלא ריבוי בגדים ר״ל שלובש שמונה בשעת עבודתו וכהן הדיוט אינו לובש אלא ארבעה וריבוי בגדים זה היה לו סימן בתחלת עבודתו והיכר לכל שהוא כהן גדול והיכר או סימן זה הוא נקר׳ חינוך מעתה כשאירע לכהן גדול פסול קודם תמיד של שחר עם מה שיתבאר שעבודת תמיד של שחר נעשית ביום הכפורים בשמונה בגדים הואיל ואינה עבודה מיוחדת ליום נמצא כהן המתמנה תחתיו מתחנך בשמונה בגדים ומקריב תמיד של שחר וזהו חינוכו אבל אם כבר קרב הראשון תמיד של שחר ואח״כ אירע בו פסול ונמצא זה השני צריך לילך אצל פרו ולהתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכפורים שהיא נעשית בארבעה בגדים ר״ל כתנת ומכנסי׳ ומצנפת ואבנט אין לנו במה לחנכו ולסמכו בתחלת עבודתו שהוא כהן גדול שהרי אף בשאר ימות השנה היה עובד בארבעה כדין עבודת כהן הדיוט ומ״מ עבודתו מחנכתו שהוא כה״ג ולא עוד אלא שיש בו סימן באבנט כמו שפירשנו שאבנטו של כה״ג בשאר ימות השנה ואבנטו של כהן הדיוט שניהם של כלאים אבל אבנטו של כה״ג ביום הכפורים הוא של בוץ:
כהן הבא להפך בצינורא ר״ל במזלג חתיכות הנתחים שעל המזבח מקרבנות שנעשו על ידו או על ידי אחר למהר עיכולן עבודה היא ואינה נעשית אלא באותן הבגדים שהקרבן נעשה וזר שהפך בצינורא חייב מיתה:
תוס׳ בד״ה הא דכרכים כו׳ ובר פלוגתיה דר״י הוא ר״מ עכ״ל הס״ד ואח״כ מ״ה במאי קא מיפלגי כו׳ משום דירושלים מקום מקודש היא להכי כו׳ כצ״ל:
כ. יומא יב, א: טעם הפטור ממזוזה בלשכת פרהדרין1
ביומא יא, ב הובאו שתי ברייתות: ״תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין – חייבת במזוזה״, ו״תניא אידך: בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה – מטמאין בנגעים״. לברייתא השנייה מביאה הגמרא סתירה מהברייתא ״יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים? תלמוד לומר ובא אשר לו הבית – מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו״, ותירצה בשלשה תירוצים: ״לא קשיא: הא רבי מאיר, הא רבנן, דתניא: בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת – חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה – רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. ואיבעית אימא: הא והא רבנן, ולא קשיא; הא דאית בה בית דירה, הא דלית בה בית דירה. ואי בעית אימא: הא והא דלית בה בית דירה [יב, א] והא דכרכים והא דכפרים״. על התירוץ השלישי מקשה הגמרא: ״ודכרכים אין מטמא בנגעים? והתניא: אחזתכם – אחזתכם מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים. אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד. – הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים, ואף על גב דכרכים נינהו״, ותירצה: ״אימא: אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד״. אם כן, לשיטת רבי יהודה אין מקום מקודש מיטמא בנגעים, ומתיישבת הברייתא שאין בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים.
רש״י פירש בסוגיין את מחלוקת רבי יהודה ורבנן כך: ״ואין ירושלים מטמאה בנגעים – שאין אחוזה להם, קסבר: לא נתחלקה לשבט יהודה ובנימין, אלא כל השבטים שוין בה. אני לא שמעתי – קסבר: נתחלקה לשבטים. אלא מקום מקדש בלבד – שכשקנה דוד את גורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט, כדאמרינן בספרי, ובשחיטת קדשים (זבחים קטז, ב)״. ונראה, שטעמו של רבי יהודה הוא רק מפני שמקום המקדש לא נתחלק לשבטים. אמנם, בסוגיה מקבילה במסכת מגילה כו, א פירש רש״י את שיטת רבי יהודה כך: ״אני לא שמעתי – שלא יהא מיטמא אלא מקום מקדש בלבד, משום דבית של קודש הוא, וגבי נגעים ובא אשר לו הבית (ויקרא יד, לה) בעינן, אבל ירושלים מיטמא בנגעים, דסבר נתחלקה לשבטים, ואחוזתכם קרינא ליה...״. על סתירה זו בדברי רש״י בעניין טעמו של רבי יהודה עומד הגריי״ו להלן.

א. יישוב הסתירה בפירש״י כאן ובמסכת מגילה

וכבר תמה בגבורת ארי ליומא (יב, א ד״ה אני) וכן בטורי אבן למגילה (כו, א ד״ה אני), אמאי פירש״י כאן דס״ד דרבי יהודה סבר שרק מקום מקדש אינו מטמא משום שאינו מיוחד לשום שבט, ואמאי לא פירש כפירושו במגילה כו, א שמקום מקדש הוא קודש, וגבי נגעים בעינן ובא אשר לו הבית.
ונראה, עפ״י מה שכתבו בתוספות ישנים יא, ב ד״ה יצאו אלו2: ״ומהאי טעמא פטורה לשכת פרהדרין וכרבי יהודה מיתוקמא, דאילו לרבנן אמאי צריך קרא. והא דירה בעל כרחיה לא שמה דירה. ולקמן פריך דלא כרבי יהודה מיתוקמא״. וכל המעיין רואה, שיש כאן שיבוש הדפוס והשמטה של דברים3.
ולכאורה כך כוונתם, שעל כרחך הדרש יצאו אלו שהן קודש מיתוקמא אליבא דרבי יהודה דפוטר לשכת פרהדרין ממזוזה, דאילו רבנן דמחייבי לשכת פרהדרין במזוזה, בעל כרחך דלא סבירא להו האי דרשא יצאו אלו שהן קודש, שהרי לשכת פרהדרין היא קודש וחייבת במזוזה.
ואחר כך הקשו: אם כן למה לו לרבי יהודה לומר דלשכת פרהדרין פטורה מהתורה דדירה בעל כרחיה לא שמיה דירה, ורק משום גזירה שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים (לעיל י, ב), אמאי לא אמרו דלהכי פטורה משום שהיא קודש?
והסיום של תוספות ישנים ״ולקמן פריך דלא כרבי יהודה מיתוקמא״ – מחוסר הבנה. ולכן נ״ל להגיה וצ״ל: ״ולקמן פירשתי דלא מיתוקמא כרבי יהודה״. וכוונתם למה שכתבו שם יב, א ד״ה הא בתי כנסיות: ״וא״ת, כל זמן דקיימינן דבית המקדש קאמר, מאי שנא בית המקדש מירושלים? אי משום דירושלים נחלקה לשבטים בית המקדש נמי נחלק ... אי נמי יש לומר דטעמא דרבי יהודה כדאמרן: יצאו אלו שהם קודש, ולכן ממעט ירושלים. אבל אין נראה לומר כן, דאי משום קדושה פטר רבי יהודה הר הבית ממזוזה דבעינן ביתך חול [וכן ובא אשר לו הבית ניבעי נמי חול], אם כן לא היה לו לגזור שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים הוא, דליכא למיגזר הכי אלא כשיהא פטור ממזוזה דלשכת פרהדרין משום דדירה בעל כרחיה לא שמה דירה, ואם היינו מפרשים שסובר המקשה טעם דרבי יהודה משום דיצאו אלו שהם קודש, הכא לא הוה ידע האי גזירה״. הרי לפנינו, שהתוספות ישנים פירשו, דהברייתא יצאו אלו שהן קודש לא מיתוקמא כרבי יהודה.
מיהו קשה במה שכתבו בתוספות ישנים דליכא לאוקמי הברייתא יצאו אלו שהן קודש כרבנן, דהא מחייבי לשכת פרהדרין במזוזה אעפ״י שהוא קודש – והא רבנן יהבו טעמייהו משום שהיה בה בית דירה לכהן גדול, ולהכי חייב במזוזה, מה שאין כן הר הבית והלשכות, והעזרות דמי לכל הלשכות שהיו במקדש, שלא היה להן מזוזה.
וצריך לומר, שהתוספות ישנים פירשו יצאו אלו שהן קודש אפילו אם יש בהם בית דירה, וכדברי רבי יהודה, והלא כמה לשכות היו בבית המקדש ולא היה להן מזוזה, ועל זה כתבו שברייתא זו אי אפשר לאוקמי כרבנן, שהרי רבנן סברי שלשכת פרהדרין חייבת במזוזה, ולדידהו כל שיש בו בית דירה חייבת במזוזה אפילו הוא קודש. ושאר הלשכות פטרו רבנן ממזוזה, כמו שכתבו התוספות, משום שלא שימשו לבית דירה בכל שנה (י, א תוד״ה חוץ), או שלא היה שם עיקר דירה, כמו שכתבו התו״י (שם). ועיין בריטב״א (יא, ב ד״ה יצאו) שפירש גם כן שהברייתא יצאו אלו שהן קודש היא דלא כרבנן, דהא הם מחייבים בלשכת פרהדרין.
ולפי הנ״ל יש ליישב מה שדחק לרש״י לפרש הא דס״ד דרבי יהודה לא אמר אלא מקום מקדש בלבד, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים, משום דמקום המקדש לא היה קנוי לשום שבט, ולא רצה לפרש משום שהוא קודש – שגם לרש״י הוקשה קושיית התו״י, דאי נימא דמשום קודש לא חשיב בית, אם כן למה לרבי יהודה לומר שלשכת פרהדרין פטורה ממזוזה משום דדירה בעל כרחו לא שמה דירה? על כן פירש״י כמו שפירש בתו״י בתירוצו הראשון, שמקום המקדש היה שייך לכל ישראל כנ״ל, ולרש״י לא ניחא לומר דהס״ד דגמרא לא ידע הך ברייתא דגזירה, כמו שכתב בתו״י, שהרי בסוגיא דידן מובאה ברייתא זו. אבל במגילה שפיר פירש רש״י, דס״ד דרק מקום מקדש בלבד מטמא משום שהוא קודש. ושם יש לומר שהס״ד לא ידע הך ברייתא דגזירה, ששם לא הובאה ברייתא זו.

ב. השוואת הברייתא בבבלי ובירושלמי ופירושה בשיטות הראשונים

והנה, בתוספות ישנים מביא את הירושלמי בפ״ק דיומא (ה״א) בקיצור, וזה לשונו המלא של הירושלמי: ״בשעריך אית תניי תני: פרט לשערי הר הבית והעזרות, אית תניי תני: לרבות. מאן דאמ׳ פרט – רבי יהודה, מאן דאמר לרבות – רבנן. יאות אמר רבי יהודה, מה טעמא דרבנן? בשעריך, וכי בית דירה הן?! התיב רבי יוסי בי רבי בון: והתני: בשעריך לרבות שערי מדינה, וכי בית דירה הן?! לא, שבהן הן נכנסין לבית דירה, והכא שבהן היו נכנסין לבית דירה״.
ועי׳ בגליון הש״ס שם שפירש, ״דרבי יהודה דפוטר בלשכת פלהדרין [לא מטעם דירת ארעי רק] מטעם שהוא קודש״, פוטר גם בשערי הר הבית והעזרות, ״ורבנן, דמחייבי לשכת פלהדרין אף שהוא קודש, מחייבי גם כן בשערי הר הבית״. אולם פירוש זה לא ייתכן לפי התוספות ישנים שכתבו (יב, א ד״ה הא), שברייתא זו שפוטרת שערי הר הבית והעזרות לא מיתוקמא אליבא דרבי יהודה, דאם לא כן לא היה צריך לגזור בלשכת פרהדרין שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים, שהכל יודעים שמקום קודש פטור.
והנכון כמו שפירש בקרבן העדה, שטעמו של רבי יהודה דפוטר לשכת פרהדרין הוא משום שהיא דירה בעל כרחו, היינו ״שאינה דירת קבע״ ולהכי פוטר גם שערי הר הבית והעזרה, ורבנן מחייבי דסברי דירה בעל כרחיה שמה דירה מחייבי גם שערי הר הבית והעזרות, כדמסיק, שאע״ג שאינם בית מכל מקום חייבים, משום ״שבהם נכנסים לבית דירה״.
ועדיין קשה, מה טעמא דרבי יהודה שפוטר שערי הר הבית והעזרות, והרי לא פליג ר״י על הברייתא דבשעריך אתי לרבות שערי המדינות, כמו שכתב בקרבן עדה, ומאי שנא שערי הר הבית משערי מדינה? וצריך לומר, דרבי יהודה ורבנן לטעמייהו, דרבנן סברי דלשכת פרהדרין היא דירה ולכן מחייבי בשערי הר הבית והעזרות בשביל שבהם נכנסים לדירה, כמו שפירש בקרבן העדה, ור״י לטעמו, שסובר דלשכת פרהדרין אינה דירה וחייבת במזוזה רק משום גזירה ולהכי פוטר שערי הר הבית והעזרה לפי שאין בהם כניסה לבית דירה.
ובתוספות ישנים (י, ב ד״ה ורבי יהודה) הקשו: אמאי לא אמרה הגמרא ״דטעמיה דרבי יהודה דפטר לשכת פרהדרין משום דלא נחלקה ירושלים לשבטים״? ותירצו, דאי משום הא ״לא הוה שייך לחיובי ביה מזוזה משום גזירה שמא יאמרו [כהן גדול חבוש בבית האסורים], דכולי עלמא ידעי דהר הבית פטור ממזוזה דלאו ביתו הוא״. ואחר כך כתבו: ״ובירושלמי יש ברייתא דתני בה ובשעריך פרט לשערי הר הבית לשכות ועזרה, ותניא אידך לרבות, ומוקי לה: חדא כרבי יהודה וחדא כרבנן״.
נראה, שהתוספות ישנים סוברים שהברייתא בירושלמי היא אותה הברייתא שבגמרא דידן, והתו״י גרסו גם בירושלמי ״והלשכות״. מיהו בירושלמי שלפנינו ליתא תיבת ״והלשכות״, וגם יש שינוי בילפותא, דבגמרא דידן יליף מבית, מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש, ובירושלמי יליף מתיבת בשעריך פרט לשערי הר הבית. ופשטות הדברים היא, שרבי יהודה סבר ששערי הר הבית לא מיקרי שעריך.
ולכן נראה לפרש כפירוש גליון הש״ס בירושלמי שם, שרבי יהודה פוטר משום שהוא קודש, וגם לשכת פרהדרין פטורה לר״י משום שהיא קודש. ומתפרש היטב מה שאמרו בירושלמי אח״כ: ״מאן דאמר פרט – רבי יהודה, מאן דאמר לרבות – רבנן״. ופירוש זה מרווח יותר, שלפי פירוש קרבן העדה קשה להסביר מה שאמרו ״מאן דאמר לרבות – רבנן״. ובפני משה פירש: דרבנן ״סבירא להו דכל שיש בה בית דירה חייבת״. ותמוה מאד, איזה בית דירה יש בשערי הר הבית והעזרות? כדפריך אח״כ: מאי טעמא דרבנן בשעריך, וכי בית דירה הן?! ומה דמשני אחר כך: שבהן הן נכנסים לבית דירה, יש בו כדי להסביר טעמא דרבנן שמחייבים בשערי הר הבית במזוזה, ואעפ״י שאין בהם בית דירה, מכל מקום הם חייבים לפי שבהן נכנסים לבית דירה, אבל אין בו כדי לבאר מה שאמרו: מאן דאמר לרבות – רבנן. הרי רבנן מחייבים לשכת פרהדרין במזוזה לפי שיש בה דירה לכהן גדול, וזה הטעם אינו שייך בשערי הר הבית!
ולפי הפירוש שפירשנו יש לומר, שהירושלמי פליג על הבבלי וסובר דטעמא דרבי יהודה אינו משום דדירה בעל כרחו לא שמה דירה, אלא הטעם הוא משום שאינו קודש, והירושלמי לא חש לקושיית התוספות ישנים, ואם כן לא הוה לרבי יהודה לחייב לשכת פרהדרין משום גזירה, אלא סבר שגם לפי טעם זה שייך גזירה שיאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין, מכיון שאין רואים בו מזוזה. ושיטת הבבלי אינה כן, דהבבלי שקיל וטרי בטעמא דרבי יהודה, ומסיק דטעמא דר״י הוא משם דירה בעל כרחו, ולא אמר דטעמא הוא משום שהוא קודש. וכן כתב בגבורת ארי4.
ולפי זה צריך לומר, שהברייתא יצאו אלו שהן קודש מיתוקמא אליבא דרבנן. ואף שהם מחייבים לשכת פרהדרין במזוזה הוא משום דירת כהן גדול, וכל שיש בו דירה חייב במזוזה אפילו אם הוא קודש. וזה עפ״י מה שהביא הש״ך בשם הדרישה (יו״ד סי׳ רפו ס״ק ב).
ולפי זה לא קשה מה שמחייבים רבנן לשכת פרהדרין במזוזה, אף שאמרו בברייתא: יצאו אלו שהן קודש, ומיתוקמא כרבנן כנ״ל, משום שיש בה דירה ממש שהכהן גדול דר בה. אולם, הנך דחשיב בברייתא: הר הבית והלשכות והעזרות, שאין בהם דירה ממש – פטורים ממזוזה לפי שהם קודש, מה שאין כן שערי בתים ושערי חצרות ושערי מדינות שאינם קודש – חייבים אף על פי שאין בהם בית דירה, דסגי במה שיוצאים ונכנסים בהם. וכן כתב המאירי ליומא י, א: ״אין הבית חייב במזוזה אלא אם כן היתה בו דירה של חול, אעפ״י שגופו קודש חייב במזוזה״.
ודברים אלה מפורשים ברמב״ם הל׳ מזוזה פ״ו ה״ו: ״הר הבית, הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורים לפי שהם קודש. בית הכנסת של כפרים שהאורחים דרים בו חייב במזוזה. וכן בית הכנסת של כרכים אם היה בו בית דירה חייב. כל השערים שהיו במקדש לא היו להם מזוזות חוץ משער ניקנור ושלפנים ממנו, ושל לשכת פרהדרין, מפני שהלשכה הזאת היתה בית דירה לכהן גדול בשבעת ימי ההפרשה״. וזה ממש כדברי הדרישה. ולא כהתוספות ישנים, שכתבו דהברייתא מיתוקמא כרבי יהודה, דאי לרבנן הא מחייבי לשכת פרהדרין במזוזה אעפ״י שהוא קודש, אלא הרמב״ם סובר דשפיר מיתוקמא כרבנן, שגם הם פוטרים שערי הר הבית והעזרות ממזוזה לפי שהם קודש, ורק בלשכת פרהדרין מחייבים לפי שיש בה דירה לכהן גדול5.
1. הדברים נכתבו כתשובה למהר״ב הלוי לייזרובסקי, בדין החדרים במקווה הציבורי שחייבים במזוזה, ונדפסו בשו״ת ח״ב סי׳ פ. בתחילת התשובה עסק הגריי״ו בחילוק שבין החדרים השונים במקווה, ונכנס לדון בשאלה אם יש לפטור את חדרי המקווה הציבורי ממזוזה מפני שהם עשויים לכל הנשים שבאות לטבול, ומדברי רש״י (יומא יב, א ד״ה דכרכים) עולה, שטעם הפטור ממזוזה בבית הכנסת שבכרכים הוא מפני ״שהוא מקום שווקים, ומתקבצים שם אנשים ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים״. מתוך עיון בדברי רש״י נכנס הגריי״ו לדון בשיטת רש״י בסוגייתנו לעניין נגעים, שהוא עיקר הדין עליו כתב רש״י את דבריו. – העורך.
2. על דברי הברייתא שם לעניין מזוזה: ״יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות? תלמוד לומר: בית, מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש״.
3. מחלוקת רבי יהודה ורבנן נזכרת לעיל י, א: ״תנו רבנן: כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול. אמר רבי יהודה: והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה, ולא היה להן מזוזה. אלא, לשכת פרהדרין גזירה היתה״. בביאור מחלוקתם מסיק רבא (י, ב): ״רבנן סברי: דירה בעל כרחה - שמה דירה, ורבי יהודה סבר: דירה בעל כרחה - לא שמה דירה, ומדרבנן הוא דתקינו לה, שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין״. אם כן, דברי התוספות ישנים בתחילתם מובנים, שדרשה זו היא מקור הפטור של לשכת פרהדרין ממזוזה לשיטת רבי יהודה, ולרבנן אין צריך פסוק, אך מה שכתבו: ״והא דירה בעל כרחיה לא שמה דירה. ולקמן פריך דלא כרבי יהודה מיתוקמא״, אין לו ביאור פשוט. – העורך.
4. זו לשון הגבורת ארי יומא י, א ד״ה חוץ: ״וראיתי בירושלמי: בשעריך אית תנא תני פרט לשערי הר הבית והעזרות ואית תנא תני לרבות, מאן דתני פרט רבי יהודה מאן דתני לרבות רבנן. ואם כן, ההיא דלקמן רבי יהודה היא ודלא כרבנן. מיהו, גמרא דידן ודאי לא סבירא ליה הא דירושלמי, דאם איתא אמאי שקיל וטרי מאי טעמא דר״י, לימא היינו טעמא מפני שהוא של קודש״.
5. ובתשובתו הוסיף הגריי״ו לדון בדברי הרמב״ם על פטור בתי כנסיות ממזוזה בשאלה: היאך קדושתם שהיא דרבנן תפטור מחיוב מזוזה דאורייתא, עיי״ש. – העורך.
והא ברייתא זו] שאינו מטמא — בבית כנסת של כרכים (ערים גדולות), שכיון שמתקבצים אנשים ממקומות שונים להתפלל שם איננו רכושם של בני העיר בלבד, אלא של הציבור כולו. והא ברייתא זו] שמטמא — בבית כנסת של כפרים שהוא שייך רק לבני הכפר עצמו, והריהו כבית שותפים.
and this baraita, which states that a synagogue does not become impure, is referring to synagogues in large cities. Since those synagogues attract people from different places, the building is not the property of the local residents but that of the public. And that baraita, which states that a synagogue becomes impure, is referring to synagogues in villages, which belong solely to the residents of the village, and their status is like that of a house owned by partners.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמחקרים – שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְדִכְרַכִּים אֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְהָתַנְיָא אֲחוּזַּתְכֶם אֲחוּזַּתְכֶם מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים אוְאֵין יְרוּשָׁלָיִם מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים אָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא מְקוֹם מִקְדָּשׁ בִּלְבַד הָא בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים ואע״גוְאַף עַל גַּב דִּכְרָכִים נִינְהוּ אֵימָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא מְקוֹם מְקוּדָּשׁ בִּלְבַד.

The Gemara asks: And do the synagogues in large cities not become ritually impure with the impurity of leprosy? Wasn’t it taught in a baraita that it is written: “In a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34); the land of your possession becomes ritually impure with the impurity of leprosy, and the city of Jerusalem does not become ritually impure with the impurity of leprosy, since it belongs to all the Jewish people rather than to a specific tribe? Rabbi Yehuda said: I heard that it is only the site of the Temple [mikdash] alone that does not become ritually impure with the impurity of leprosy. It can be inferred that in the opinion of Rabbi Yehuda, even synagogues and study halls in Jerusalem become ritually impure with the impurity of leprosy, and that is the case even though they are synagogues in large cities. The Gemara rejects this; rather, one must emend the baraita and say that Rabbi Yehuda said: I heard that it is only a sacred [mekudash] site alone. That definition includes synagogues and study halls.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואין ירושלים מטמאה בנגעים – שאין אחוזה להם קסבר לא נתחלקה לשבט יהודה ובנימין אלא כל השבטים שוין בה.
אני לא שמעתי – קסבר נתחלקה לשבטים.
אלא מקום מקדש בלבד – שכשקנה דוד את גורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים [זבחים קטז:].
ירושלים לא נתחלקה לשבטים – תימה דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג:) אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף וא״כ למ״ד לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לה יסוד ואין לתרץ דלדידיה היה להם יסוד מכל צדדיו דאם כן אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד וי״ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב [דה״א כח] הכל בכתב.
הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין. וא״ת כל זמן דקיימינן דבית המקדש קאמר מ״ש בהמ״ק מירושלים אי משום דירושלים נחלקת לשבטים בית המקדש נמי נחלק [כדתניא] מה היה בחלקו של יהודה כו׳ י״ל דנהי מתחילה נחלק הוא לשבטים מ״מ לבסוף [חזרה להן] כדאמרינן במדרש (ילקוט וזאת הברכה ואבות דר״נ פרק ל״ה) שלא חלקו דושנה של יריחו ליתנה למי שיהא בהמ״ק בנוי בחלקו אי נמי י״ל דטעמא דרבי יהודה כדאמרן יצאו אלו שהם קדש ולכן ממעט ירושלים אבל אין נראה לומר כן1 (דהא) משום קדושה פטר ר׳ יהודה הר הבית ממזוזה דבעינן ביתך חול וכן ובא אשר לו הבית ניבעי נמי חול א״כ לא היה לגזור שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין הוא דליכא למיגזר הכי אלא כשיהא פטור ממזוזה דלשכת פרהדרין משום דדירה בעל כרחיה לא שמה דירה ואם היינו מפרשים שסובר המקשה טעם דרבי יהודה משום דיצאו אלו שהן קדש הכא לא הוה ידע האי גזרה:
1. צ״ל דאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד – פי׳ דבית המקדש דקתני לאו דוקא אלא כל מקום מקודש כדכתיב ואהי׳ להם למקדש מעט והא פרישנא לעיל אמאי לא אמרינן לעיל דמהאי טעמא פטר רבי יהודה לשכה ממזוזה.
ומקשים: ובית כנסת של כרכים אין מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: ״בבית ארץ אחזתכם״ (ויקרא יד, לד) ללמד אחזתכם שלכם מטמאה בנגעים, ואין העיר ירושלים מטמאה בנגעים לפי שאינה נחלה השייכת לשבט מסויים, אלא שייכת לכל ישראל. אמר ר׳ יהודה: אני לא שמעתי על מקום בארץ ישראל שאינו מיטמא בנגעים אלא מקום מקדש בלבד. ומדבריו נדייק ללמוד הא [הרי] שלשיטתו אפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים מטמאין בנגעים, ואף על גב [ואף על פי] ששל כרכים נינהו [הם]! ודוחים: אימא [אמור] ותקן כך: אמר ר׳ יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד, ובכלל זה אף בתי כנסיות ובתי מדרשות.
The Gemara asks: And do the synagogues in large cities not become ritually impure with the impurity of leprosy? Wasn’t it taught in a baraita that it is written: “In a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34); the land of your possession becomes ritually impure with the impurity of leprosy, and the city of Jerusalem does not become ritually impure with the impurity of leprosy, since it belongs to all the Jewish people rather than to a specific tribe? Rabbi Yehuda said: I heard that it is only the site of the Temple [mikdash] alone that does not become ritually impure with the impurity of leprosy. It can be inferred that in the opinion of Rabbi Yehuda, even synagogues and study halls in Jerusalem become ritually impure with the impurity of leprosy, and that is the case even though they are synagogues in large cities. The Gemara rejects this; rather, one must emend the baraita and say that Rabbi Yehuda said: I heard that it is only a sacred [mekudash] site alone. That definition includes synagogues and study halls.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי תַּנָּא קַמָּא סָבַר ביְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר יְרוּשָׁלַיִם נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים.

§ The Gemara explains the dispute in the baraita that was cited: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The first tanna holds: Jerusalem was not divided among the tribes but belonged to all of the Jewish people, and as such it does not become ritually impure with the impurity of leprosy. Rabbi Yehuda holds: Jerusalem was divided between the tribes of Judah and Benjamin. Therefore, the same halakhot of impurity apply there as apply in all other cities in Eretz Yisrael.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במאי קא מיפלגי – ר׳ יהודה ורבנן.
במאי קא מיפלגי – בשלמא מעיקרא כי הוה ס״ד דר׳ יהודה מקום מקדש דוקא קאמר איכא למימר דפליגי בהא ת״ק סבר כל ירושלים אין מטמא בנגעים משום דקדישא לאכילת קדשים קלים ומעשר שני וכיון דמיוחדת לקדשי גבוה לא חשיבא ליה אחוזתכם ורבי יהודה סבר דווקא מקום מקדש שהוא מחנה שכינה לאכילת קדשי קדשים אבל ירושלים מטמאה וכל שכן בתי כנסיות ומדרשות אבל השתא דאמרינן דרבי יהודה אמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד ובכלל זה יש כמו כן בתי כנסיות ומדרשות אם איתא דטעמא דת״ק הוי משום דירושלים קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני לא הוי ליה לר׳ יהודה למימר האי לישנא אלא מקום מקודש כיון דטעמא דת״ק נמי הוי משום דירושלים מקום מקודש היא להכי איצטריך למימר דפליגי במילתא אחריתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יהודה סבר ירושלם נתחלקה לשבטים – פי׳ לשבט יהודה ובנימן פרש״י ז״ל ודוקא ירושלם אבל מקום המקדש לכל ישראל היה כי דוד כשקנה הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל ישראל שיהא לכל ישראל זכות בו. ומאי דאמרינן בסמוך מה היה בחלקו של יהודה ושל בנימין לומר והיה מובלע בחלקו ונפל בגורלו.
ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ויתיישב בזה שני הפסוקים שאמר דוד באו גוום בנתלתך וירמיה אמר נחלתנו נהפכה לזרים כי ירמיה אמר נחלתנו וגו׳ על כלל א״י שנתחלקה לשבטים משא״כ דוד אמר באו גוים בנחלתך על ירושלים שלא נתחלקה לשבטים וזה שמסיים ביה טמאו את היכל קדשך וגו׳:
א כיון שהובאה ברייתא זו מסבירים אותה: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] ר׳ יהודה וחכמים? תנא קמא [התנא הראשון] סבר כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא שייכת לכלל ישראל ולכן אינה מיטמאה בנגעים. ואילו ר׳ יהודה סבר כי ירושלים נתחלקה לשבטים, לשבט יהודה ובנימין, ודינה כשאר ארץ ישראל, ולכך הריהי מיטמאה בנגעים כשאר ערי ארץ ישראל.
§ The Gemara explains the dispute in the baraita that was cited: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The first tanna holds: Jerusalem was not divided among the tribes but belonged to all of the Jewish people, and as such it does not become ritually impure with the impurity of leprosy. Rabbi Yehuda holds: Jerusalem was divided between the tribes of Judah and Benjamin. Therefore, the same halakhot of impurity apply there as apply in all other cities in Eretz Yisrael.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא מֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה הַר הַבַּיִת הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת וּמֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין אוּלָם וְהֵיכָל וּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבׇלְעָהּ בְּכׇל יוֹם.

The Gemara states: And that dispute corresponds to the dispute between these tanna’im, as it was taught in a baraita: What part of the Temple was located in the portion of the tribe of Judah? It was the part including the entire Temple Mount, excluding those areas in the portion of Benjamin, the chambers, and the courtyards. And what part of the Temple was in the portion of the tribe of Benjamin? It was the part including the Entrance Hall of the Sanctuary, and the Sanctuary, and the Holy of Holies. And a strip of land emerges from the portion of Judah and enters the portion of Benjamin on which the altar is built. And Benjamin the righteous would suffer longing to engulf it every day. The tribe of Benjamin was disappointed that the strip belonging to the tribe of Judah intersected its tribal land and wanted Judah to transfer ownership so that the land with the altar would belong to Benjamin.
רש״יתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הר הבית והלשכות והעזרות – צד המזרחי רוחב הר הבית עזרת נשים כולה ועזרת ישראל כולה י״א אמה של מקום רגלי דריסת הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם המזבח מתחיל משם ולמערב בחלקו של בנימין אלא שבמקום מושב המזבח יוצאה רצועה מחלקו של יהודה ונכנסה לקרן מזרחית דרומית.
מה היה בחלקו של יהודה כו׳. וא״ת תיקשי מהכא למאן דאמר בסנהדרין פרק חלק (דף קיא:) דאין חולקין עיר לשני שבטים דאילו ירושלים נחלקה לשבט יהודה ובנימין י״ל דע״פ הדיבור היה כן דגמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין והיה להם להיות סמוכין זה לזה:
רצועה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לתוך חלקו של בנימין ובה מזבח בנוי – עיין מה שכתבתי בפרשת ויקרא בפסוק וזרקו את הדם על המזבח סביב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה היה בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות – פי׳ להר הבית והחיל והסורג של צד מזרח קרי הר הבית והלשכות והם י״ג לשכות שהיו בחיל. והעזרות הם עזרות נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים שהיא אחת עשרה אמה. היה בחלקו של בנימין מצד מערב: אולם היכל ובית קדשי הקדשים והא דלא חשיב בין האולם ולמזבח משום דההוא כאכסדרה דאולם חשיב: ובכלליה כייל ליה וממקום המזבח לא איירי והשתא הדר ומפרש לה דקתני ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ורצועה זו אינה אלא במקום אמה של יסוד דרום. והא דקתני ובה מזבח בנוי על מקום היסוד הדרומי קאמר ושם אמרו כי מפני זה קרן דרומי מזרחי אמה על אמה לא היה לו יסוד וכדמפורש במסכת מדות והיה בנימין הצדיק מצטער צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על כן שנאמר חופף עליו כל היום כלומ׳ מתחכך ומצטער על זה: לכך זכה בנימן נעשה אושפיזכן לגבורה לומר שהיתה שכינה במערב כדי שיהא קדש הקדשים ששם ארון בחלקו שהוא לצד מערב.
בפרש״י בד״ה הר הבית כו׳ הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם כו׳ כצ״ל:
ורצועה היתה יוצא כו׳. היה מצטער לבלעה כו׳ מפורש פרק איזהו מקומן:
ומעירים: כי בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה] שנחלקו במפורש בנושא זה, נחלקו אף הם. דתניא כן שנינו בברייתא]: מה היה בחלקו של יהודה בתחום בית המקדש — הר הבית עצמו, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין — אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה של קרקע היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה המזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום כלומר, היה מצטער על שרצועה זו של שבט יהודה, והיה רוצה שימסרנה שבט יהודה לרשותו, שיהיה מזבח כולו שלו.
The Gemara states: And that dispute corresponds to the dispute between these tanna’im, as it was taught in a baraita: What part of the Temple was located in the portion of the tribe of Judah? It was the part including the entire Temple Mount, excluding those areas in the portion of Benjamin, the chambers, and the courtyards. And what part of the Temple was in the portion of the tribe of Benjamin? It was the part including the Entrance Hall of the Sanctuary, and the Sanctuary, and the Holy of Holies. And a strip of land emerges from the portion of Judah and enters the portion of Benjamin on which the altar is built. And Benjamin the righteous would suffer longing to engulf it every day. The tribe of Benjamin was disappointed that the strip belonging to the tribe of Judah intersected its tribal land and wanted Judah to transfer ownership so that the land with the altar would belong to Benjamin.
רש״יתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל״ג:י״ב} חוֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לִגְבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן.

An allusion to this is that which is stated in Moses’ blessing to Benjamin: “Ever does he protect him and he rests between his shoulders” (Deuteronomy 33:12), like one who is unable to abide something stuck between his shoulders and constantly rubs it to remove it. Therefore, Benjamin the righteous was privileged to serve as host [ushpizekhan] to the Almighty, as it is stated: “And he rests between his shoulders,” alluding to the fact that the Holy of Holies was located in the territory of Benjamin. According to this baraita, Jerusalem was divided among the tribes.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חופף – כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר (לא יחוף ראשו) (נזיר דף מב.).
אושפיזכן – שהיה הארון נתון בחלקו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמז לדבר, שנאמר בברכת משה לבנימין: ״חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ (דברים לג, יב), כאדם שאינו יכול לסבול דבר הנמצא בין כתפיו ומתחכך (״חופף״) תמיד להסירו. לפיכך מפני דבר זה זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן [מארח] לגבורה (לשכינה), שנאמר: ״ובין כתפיו שכן״ שקודש הקדשים היה בנחלת בנימין. הרי שלברייתא זו ברור הדבר שירושלים נתחלקה לשבטים.
An allusion to this is that which is stated in Moses’ blessing to Benjamin: “Ever does he protect him and he rests between his shoulders” (Deuteronomy 33:12), like one who is unable to abide something stuck between his shoulders and constantly rubs it to remove it. Therefore, Benjamin the righteous was privileged to serve as host [ushpizekhan] to the Almighty, as it is stated: “And he rests between his shoulders,” alluding to the fact that the Holy of Holies was located in the territory of Benjamin. According to this baraita, Jerusalem was divided among the tribes.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהָאִי תַּנָּא סָבַר יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים דְּתַנְיָא אֵין מַשְׂכִּירִין בָּתִּים בִּירוּשָׁלַיִם לְפִי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר (צָדוֹק) אוֹמֵר אַף לֹא מִטּוֹת לְפִיכָךְ עוֹרוֹת קָדָשִׁים בַּעֲלֵי אושפזיכנין נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמִישְׁבַּק אִינִישׁ גּוּלְפָּא וּמַשְׁכָּא לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ.

And this tanna holds: Jerusalem was not divided among the tribes at all, as it was taught in a baraita: Homeowners did not let their houses in Jerusalem because the houses were not actually theirs. Residents of Jerusalem did not own their residences, as the city belonged to the entire Jewish people. Rabbi Elazar bar Tzadok says: Even beds were not rented. Therefore, with regard to hides of consecrated animals of the Festival peace-offerings, which the pilgrims to Jerusalem would give as gifts to their hosts, the hosts were not really entitled to them. This is why the hosts would take them by force. Abaye said: Learn from it that it is customary for a guest to leave his empty wine jug and hides from sacrificial animals and give them to his host.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם כלומר לא נתחלקה ירושלים. ר׳ אלעזר ב״ר צדוק אומר אף לא מטות לפיכך עורות קדשים קלים בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע ומפני שנוטלין מהן העורות וקנקנים שמריקים מהן היין לפיכך אין משכירין מטות לישן בהם אלא ישינים במטות בעלי הבית.
ערך אשפיז
אשפיזא(יומא יב.) בגמר׳ דלשכת פרהדרין אורח ארעא למישבק אינש גולפא ומשכא לאושפיזיה בריש תוספת׳ מעשר שני עורות של מוקדשין בעלי אושפיזין נוטלין אותן (א״ב: פי׳ בל׳ רומי בעל הבית ודאורח נקרא אושפיז והמלון אושפיזא):
א. [גאסט. גאסט ווירט, גאסט הויז.]
והאי תנא – דלקמן סבר לא נתחלקה והיינו תנאי.
עורות קדשים – של שלמי חגיגה ושמחה שעולי רגלים שוחטין ואוכלין שם.
גולפא – קנקן של חרס.
ומשכא – עור בהמה שהוא שוחט ואוכל בבית בעל הבית.
אף לא מטות. פירש ה״ר יוסף לפי שמקום המטות אינו שלהם ולפי זה משמע דה״ה שאר תשמישין כעין תיבות:
והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים – פירוש: וקסבר דהאי דכתיב בנימין זאב יטרף לא על הקרבנות כמו שאנו מתרגמין אלא על שאול דכתיב ביה ובכל אשר יפנה ירשיע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאי תנא סבר לא נתחלק׳ לשבטים – פי׳ והאי תנא דבעי לאתויי סבר לא נתחלק׳ לשבטים דתניא אין משכירין בתים בירושלים פי׳ לעולי רגלים דוקא.
לפי׳ עורות קדשים – פי׳ של שלמי חגיגה ושלמי שמחה של עולי רגלים. והוא הדין של תודות ושלמים שלהם וכיוצא בהם שהם לבעלים: בעלי אושפיזין נוטלין אותו בזרוע משום שכר מטות.
אמר אביי ש״מ אורח ארעא למשבק גולפא ומשכה לאושפיזא – פי׳ וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין אמור רבנן הכא שיטלו אותן בזרוע כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות ותו לא מידי.
ואילו האי תנא [ותנא זה שיובאו דבריו] סבר כי ירושלים לא נתחלקה כלל לשבטים. דתניא כן שנינו בתוספתא]: אין בעלי הבתים שבירושלים משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן, שאינם נחשבים כבעלי הבית אלא כדיירים בלבד, שאין להם זכות לאחוזת קבע בירושלים, ואינה אלא רכוש העם כולו. ר׳ אלעזר בר צדוק אומר: אף לא משכירים בה מטות. לפיכך, עורות קדשים (של שלמי חגיגה ושמחה) שהיו הבאים לרגל לירושלים נוהגים לתת במתנה לבעלי הבתים על שאירחום בביתם — אינם זכאים להם על פי דין, אלא בעלי אושפזיכנין (המארחים) היו נוטלין אותן בכוח הזרוע. אמר אביי אגב כך: שמע מינה [למד מכאן], כי אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה [דרך ארץ הוא שיעזוב שיניח אחריו אדם את כד היין ששתה בו, ואת עור הבהמה ששחט ואכל למארח שלו], כתמורה על שאירחו בביתו.
And this tanna holds: Jerusalem was not divided among the tribes at all, as it was taught in a baraita: Homeowners did not let their houses in Jerusalem because the houses were not actually theirs. Residents of Jerusalem did not own their residences, as the city belonged to the entire Jewish people. Rabbi Elazar bar Tzadok says: Even beds were not rented. Therefore, with regard to hides of consecrated animals of the Festival peace-offerings, which the pilgrims to Jerusalem would give as gifts to their hosts, the hosts were not really entitled to them. This is why the hosts would take them by force. Abaye said: Learn from it that it is customary for a guest to leave his empty wine jug and hides from sacrificial animals and give them to his host.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְדִכְפָרִים מִי מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים וְהָתַנְיָא לַאֲחוּזָּה עַד שֶׁיִּכְבְּשׁוּ אוֹתָהּ כָּבְשׁוּ אוֹתָהּ וְלֹא חִלְּקוּהָ לִשְׁבָטִים חִלְּקוּ לִשְׁבָטִים וְלֹא חִלְּקוּ לְבֵית אָבוֹת חִלְּקוּ לְבֵית אָבוֹת וְאֵין כׇּל אֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ מִנַּיִין.

After discussing the status of Jerusalem, the Gemara addresses the matter of synagogues in villages. The Gemara asks: And do the synagogues in villages become impure with the impurity of leprosy? Wasn’t it taught in a baraita as follows? It is written: “When you enter the land of Canaan that I give you for a possession, and I put the plague of leprosy in a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34). The term: “For a possession,” means until you conquer it and it becomes entirely yours. However, in a case where they conquered it but did not divide it among the tribes, or where they divided it among the tribes but did not distribute it to the patrilineal families; or where they distributed it to the patrilineal families, but every one of them does not recognize his individual portion, from where is it derived that it does not become impure?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן ודכפרים מטמא בנגעים כו׳ – ופרקינן לא קשיא אי אית בה בית דירה מטמאה ואי לית בה בית דירה לא מטמאה.
לאחוזה – גבי נגעים כתיב (ויקרא יד) אשר אני נותן לכם לאחוזה לבית אחוזה.
לבית אבות – למשפחות.
ואין כל אחד ואחד – שלא חלקו אחוזת המשפחה לגברים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב לאחר שנתברר ענין חלוקת ירושלים, שבים לבירור דין בתי כנסת של רבים. ושואלים: ובית הכנסת של כפרים מי [האם] מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: ״כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת...״ (ויקרא יד, לד), ונדייק: ״לאחוזה״ — כוונתו עד שיכבשו אותה ותהיה לגמרי שלהם. כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, ואפילו חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ועדיין אין כל אחד מכיר את חלקו שלו המיוחד לו, מניין שאינו מיטמא?
After discussing the status of Jerusalem, the Gemara addresses the matter of synagogues in villages. The Gemara asks: And do the synagogues in villages become impure with the impurity of leprosy? Wasn’t it taught in a baraita as follows? It is written: “When you enter the land of Canaan that I give you for a possession, and I put the plague of leprosy in a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34). The term: “For a possession,” means until you conquer it and it becomes entirely yours. However, in a case where they conquered it but did not divide it among the tribes, or where they divided it among the tribes but did not distribute it to the patrilineal families; or where they distributed it to the patrilineal families, but every one of them does not recognize his individual portion, from where is it derived that it does not become impure?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ד:ל״ה} וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת מִי שֶׁמְיוּחָד לוֹ יָצָא אֵלּוּ שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לוֹ אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.:

The verse states: “And the one whom the house is his will come” (Leviticus 14:35); one whom the house is designated for him and who is certain of his ownership, excluding those houses which are not designated for him. Apparently, the legal status of synagogues in villages is that of communal property, as the portion of each individual is not clearly identifiable, and therefore they cannot become impure. Rather, there is no distinction in this regard between synagogues in large cities and those in villages. And with regard to the original question, it is clear as we responded initially with alternative resolutions to the contradiction between the baraitot.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך בית
ביתאובא אשר לו הבית מי שמייחד ביתו לו (יומא יב.) פירש מי שאינו מכניס אורחין בתוך ביתו אלא ביתו מיוחס לו ולא לזולתו פירש אחר שאינו משאיל כליו לאחרים נגעין באין בביתו. ביתא בוא ואיתיב (שבת עו) ביתא מיתבי יתיב. (בבא בתרא צו) (בבא קמא כא) פירש בית שדרין בו בני אדם הוא מיושב ואינו חרב ואפילו אישתמש בתיבנא ובציבי חרב ולמאן דאמר משום שאייה היינו בית שאין משתמשין בו כלום האי כיון דאישתמש בתיבנא וציבי לא חרב אחד לתקן את הבית (נדה יד) פי׳ אותו מקום:
א. [הויז.]
כדשנין מעיקרא – דאית ביה דירה.
יצאו אלו שאין מיוחדין לו. ופליג אברייתא דלעיל דמחייבא בית השותפין במזוזה אי נמי שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תלמוד לומר: ״ובא אשר לו הבית״ (ויקרא יד, לה): מי שמיוחד הבית לו ויודע את בעלותו עליו, יצא בתים אלו שאין מיוחדין לו. ומכאן נלמד שאפילו בית הכנסת שבכפרים, כיון שאין היכר בחלקו של כל אחד מהמתפללים, לכך הריהו נחשב כרכוש הכלל, ואינו מטמא. אלא יש לדחות את החילוק בין דין הכפרים ודין הכרכים. ולקושייתנו הראשונה מחורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה] שיש טעמים אחרים לישוב הסתירה בין הברייתות.
The verse states: “And the one whom the house is his will come” (Leviticus 14:35); one whom the house is designated for him and who is certain of his ownership, excluding those houses which are not designated for him. Apparently, the legal status of synagogues in villages is that of communal property, as the portion of each individual is not clearly identifiable, and therefore they cannot become impure. Rather, there is no distinction in this regard between synagogues in large cities and those in villages. And with regard to the original question, it is clear as we responded initially with alternative resolutions to the contradiction between the baraitot.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר.: פְּשִׁיטָא אֵירַע בּוֹ פְּסוּל קוֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא אֵירַע בּוֹ פְּסוּל אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בַּמֶּה מְחַנְּכִין אוֹתוֹ.

§ It was taught in the mishna: And they would designate another priest in the High Priest’s stead, lest a disqualification due to impurity prevent his entering the Temple on Yom Kippur. The Gemara asks: It is obvious that if disqualification befell the incumbent High Priest prior to the sacrifice of the daily morning offering on Yom Kippur, that one initiates the replacement by dressing him in the eight garments of the High Priest with the daily morning offering, which renders him acting High Priest. However, if disqualification befell the incumbent High Priest after the daily morning offering, how does one initiate the replacement? After the daily morning offering, the High Priest begins the Yom Kippur service clothed in the four linen garments unique to the day, which are the same as the tunic, trousers, turban, and belt of the common priest. How is it evident that he is the acting High Priest?
ר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומתקינין לו כהן אחר תחתיו כו׳ – פשיטא אירע בכהן פיסול קודם תמיד של שחר הנה נתרבה בבגדים ועבד עבודה נקבע בכהונה גדולה ועובד עבודות היום כדקיימא לן כל עבודות יום הכיפורים אינה כשר אלא בכהן גדול אלא אם אירע בו פסול אחר תמיד השחר במה נקבע בכהונה גדולה עבודת היום בד׳ כלים הוא ככהן הדיוט נמצאת עבודת יום הכיפורים נעשית בכהן הדיוט.
פשיטא אירע – בכהן גדול פסול ביוה״כ קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים.
במה מחנכין אותו – הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בארבעה בגדים היא ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכהן גדול.
במה מחנכין אותו כו׳. דלא בעי למימר בשמן המשחה מחנכין אותו שהרי בבית שני לא היה שמן המשחה שהרי יאשיהו גנזו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשי׳ אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכי׳ אותו בתמיד של שחר – פי׳ דתמיד של שחר קרב בשמנה בגדים ובזה יהא ניכר שהוא כהן גדול כשיבא אחרי כן לעבוד עבודת היום שאינה אלא בארבעה בגדים וכדפרש״י ז״ל. אירע בו פסול בתמיד של שחר כלו׳ וזה השני יש לו להתחיל לעבוד בעבודת היום שהיא בארבע בגדים בלבד ככהן הדיוט. במה מחנכין אותו שצריכין אנו שיהא ניכר לכל כי עבוד׳ היום בכהן גדול וא״ת והלא ניכר במשיחתו בשמן המשחה י״ל דסוגיין לאחר שנגנז שמן המשחה שאין כאן אלא ריבוי בגדים ומכאן נשמע כי אף על פי שהיו מתקנין כהן אחר תחתיו לא היו עושין בו אלא הזמנה בעלמא ולא היו מחנכין אותו במינוי כהן גדול לעבוד עבודה עד שאירע בו פסול בכהן גדול.
אמר רב אדא בר אהבה באבנט. פי׳ כי בשאינו אבנטו יהא ניכר שמשמש בכהן גדול.
גרש״י ז״ל הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט במה מחנכין אותו. ופי׳ הוא ז״ל אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה שהוא של כלאים לדברי הכל זהו אבנטו של כהן הדיוט לעולם שאין חילוק ביניהם שאף שלהם של כלאים. אבל יש נוסחאות שגורסין בהפך הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו׳ ופרשוה באבנטו של כהן גדול ביום הכפורים שהוא של בוץ לדברי הכל וכדכתיב ובאבנט בד יחגור ושתי הגרסאות עולות לענין אחד ומיהו גרש״י ז״ל יותר מחוורת משום דכל היכא דאיתמר האי לישנא סתם פירושה באבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה כההיא דמייתי׳ לעיל גבי שבעת ימי המלואים.
אמר אביי לובש שמונה ומהפך בצנורא באיברי תמיד שעל המזבח לקרב עיכולם דהא חשיבא עבודה ובעיא בגדי כהונה דקרובי עבודה עבודה וכדרב הונא דאמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב פי׳ וכיון דלענין זרות חשיבא עבודה ה״ה דחשיבא עבודה לענין בגדי כהונה.
גמ׳ במה מחנכין. עי׳ מנחות דף עח ע״א תוס׳ ד״ה אחת:
שם בצינורא. עיין סנהדרין דף יד ע״ב תוס׳ ד״ה צינורא:
ג במשנה שנינו כי מתקינין (מכינים) לו לכהן הגדול עוד כהן אחר שיוכל למלא מקומו אם נטמא הכהן הגדול ביום הכיפורים. ויש לברר שאלה המתעוררת בענין זה, ויש להקדים לה כי פשיטא [פשוט, ברור הדבר] כי אם אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן קודם הקרבת תמיד של שחר ביום הכיפורים — מחנכין אותו את הכהן הגדול החדש בתמיד של שחר, שמלבישים אותו בשמונת בגדי הכהן הגדול והוא מקריב את קרבן התמיד של שחר, ועל ידי זה הריהו נעשה כהן גדול בפועל. אלא אם אירע בו פסול בכהן המכהן לאחר תמיד של שחר, שאז על הכהן הגדול להתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, ועבודה זו נעשית רק בארבעה בגדי לבן (כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט) שהם בגדיו של כהן הדיוט, אם כן במה מחנכין אותו? במה, ניכר כי נעשה כהן גדול בפועל?
§ It was taught in the mishna: And they would designate another priest in the High Priest’s stead, lest a disqualification due to impurity prevent his entering the Temple on Yom Kippur. The Gemara asks: It is obvious that if disqualification befell the incumbent High Priest prior to the sacrifice of the daily morning offering on Yom Kippur, that one initiates the replacement by dressing him in the eight garments of the High Priest with the daily morning offering, which renders him acting High Priest. However, if disqualification befell the incumbent High Priest after the daily morning offering, how does one initiate the replacement? After the daily morning offering, the High Priest begins the Yom Kippur service clothed in the four linen garments unique to the day, which are the same as the tunic, trousers, turban, and belt of the common priest. How is it evident that he is the acting High Priest?
ר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה בְּאַבְנֵט הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל זֶה הוּא אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

Rav Adda bar Ahava said: It is evident by means of his belt. The belt worn by the High Priest on Yom Kippur was made of linen, unlike that of the common priest, which was a mixture of the diverse kinds of linen and wool. The Gemara asks: This works out well according to the one who said: Throughout the rest of the year, the belt of the High Priest, which the Torah clearly states is made of a mixture of diverse kinds, is identical to the belt of the common priest, whereas on Yom Kippur, the belt is made of linen. When the replacement priest dons the linen belt he is initiated as the acting High Priest. However, according to the one who said: The belt of the High Priest is not identical to the belt of the common priest, what can be said? According to this approach, throughout the year the High Priest wears a belt of blue and purple wool and linen, while the belts of common priests are made of white linen like the rest of their clothes. Therefore, on Yom Kippur, when the High Priest dons a belt of white linen, his belt is identical to that of a common priest. If so, what initiates the replacement as acting High Priest?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב אדא בר אהבה נקבע בכהונה גדולה ע״י שחגר אבנט של כלאים שהוא מותר בכ״ג והוא אסור בכהן הדיוט.
באבנט – באותן ד׳ בגדים עצמן יש היכר לכהונה גדולה שאבנטו של כהן גדול בעבודת יוה״כ של בוץ הוא כדכתי׳ (ויקרא טו) ובאבנט בד יחגור וזה עד עכשיו היה רגיל לעבוד בשל כלאים.
הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול – של כל ימות השנה היה של כלאים כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת.
זהו אבנטו של כהן הדיוט – שאין חילוק באבנטיהם איכא היכירא ביום הכפורים באבנט לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ.
אלא למאן דאמר – לקמן אבנטו של כהן גדול בכל השנה לא זהו של הדיוט שההדיוט של בוץ נמצאו אבנטיהם שוין ביום הכפורים ומאי היכירא כהונה גדולה איכא להאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אדא בר אהבה: באבנט, כי האבנט שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא אבנט עשוי בד (פשתן) ואינו כמו אבנטו של כהן הדיוט העשוי כלאים של צמר ופשתים. ומקשים: הניחא [זה נוח] למאן שיטת מי] שאמר כי אבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, שמפורש בכתוב שהוא כלאים, זה הוא אבנטו של כהן הדיוט שאין הבדל ביניהם. וביום הכיפורים לובש הכהן הגדול אבנט מיוחד של בוץ (פשתן), ולכן כשלובשו הרי בכך מתחנך לכהונה גדולה. אלא למאן שיטת מי] שאמר שאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, ורק הכהן הגדול לובש אבנט של תכלת ארגמן ופשתים, ואילו אבנטו של כהן הדיוט הינו של פשתן בכל ימות השנה, כשאר בגדיו, אם כן, ביום הכיפורים כאשר הכהן הגדול לבוש אבנט בד כמפורש בתורה, הרי אין הבדל בין כהן הדיוט וכהן גדול, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לנו לומר], במה מתחנך הוא לכהונה גדולה?
Rav Adda bar Ahava said: It is evident by means of his belt. The belt worn by the High Priest on Yom Kippur was made of linen, unlike that of the common priest, which was a mixture of the diverse kinds of linen and wool. The Gemara asks: This works out well according to the one who said: Throughout the rest of the year, the belt of the High Priest, which the Torah clearly states is made of a mixture of diverse kinds, is identical to the belt of the common priest, whereas on Yom Kippur, the belt is made of linen. When the replacement priest dons the linen belt he is initiated as the acting High Priest. However, according to the one who said: The belt of the High Priest is not identical to the belt of the common priest, what can be said? According to this approach, throughout the year the High Priest wears a belt of blue and purple wool and linen, while the belts of common priests are made of white linen like the rest of their clothes. Therefore, on Yom Kippur, when the High Priest dons a belt of white linen, his belt is identical to that of a common priest. If so, what initiates the replacement as acting High Priest?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר אַבָּיֵי לוֹבֵשׁ שְׁמוֹנָה וּמְהַפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא וְכִדְרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא גזָר שֶׁהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא חַיָּיב מִיתָה וְרַב פָּפָּא אָמַר

Abaye said: Before the replacement begins serving on Yom Kippur with the four linen garments, he is initiated and promoted to the High Priesthood by donning the eight garments of the High Priest and turning over one of the limbs on the altar with a fork, thereby accelerating the burning of the daily morning offering. By performing part of the service while wearing the garments of the High Priest, he is initiated as acting High Priest. And this is in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: A non-priest who turns over part of the offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty because he engaged in Temple service restricted to priests. And Rav Pappa said:
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך צנר
צנראכוש שבלע את הצינורה כבר פירשנו בערך כוש שלישי. מחטין וצינורות (חגיגה כב.) גזירה שמא יטביל בהן מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד (כלים פי״א) צינורא טהורה העשויה כמין אשכול ונפרק טהור פי׳ מנהג ארץ ישראל לעשות נזמי זהב באזניהם ועשויין ד׳ או ה׳ חתיכות שיהו כמו אשכול נזם כמו זה מקבל טומאה אבל אם נפל לארץ ונפרק נטהר ונזם העשוי כקדיר׳ מלמטה וכעדשה מלמעלה (כלים פי״ג) צינורא שפשטה טהורה חזר וכפפה טמאה פי׳ ברזל שעל הכוש שטוין בו היתה כפופה שיתפוש החוט ואחר כך פשטה (יומא יב.) לובש שמונה ומהפך בצינורא פי׳ מהפך במזלג אברין של תמיד של שחר. תרגום מזלגותיו צינורייתיה ר״ח ז״ל פי׳ עצי נורא:
ערך גלף
גלףב(יומא יב) בסוף הלכה דלשכת פרהדרין. (מגילה כז:) אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למשבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה. (בבא מציעא מ) יוציא לו שתות איכא גולפיה ושמריה. (עבודה זרה לב.) וחרס הדרייני ורמו ליה לחבריה בגולפי חיוורי. (נדרים מט) רב יהודה כי אזיל לבי מדרשא שקל גולפא על כתפיה ומוליכה לבית המדרש ויושב עליה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (תגיגה כה) אמר אביי שמע מינה דינא הוא למטרח אגלופו שבעין יומין מקמי מעצרתא פירוש קנקני וגולפי חביות וכדים אחד הן והן של חרס:
ערך ננס
ננסג(מדות פרק ג) ועליו ח׳ עמודים ננסים (יומא יב) מן השלחנות לננסים ארבע פירוש עמודים קצרים. (פרה פרק ב) הננסת כשרה פי׳ קצרה ודקה (א״ב פי׳ בל׳ יוני ורומי איש קצר קומה ודברים קצרים תרגום ירושלמי או דק או ננס):
א. [גאבעל.]
ב. [פאם, ערדענער קרוג.]
ג. [צווערג, קארליג.]
אמר אביי – קודם שיתחיל עבודת היום שהוא בבגדים השוין בהדיוט לובש שמונה בגדים ויהפוך במזבח החיצון אחד מאיברי התמיד במזלג של ברזל דקירוב עבודה היא שממהר להתעכל מחמת הפיכה זו ועבודה היא כדרב הונא ונמצא שנתחנך לכהונה גדולה קודם לכן.
בצינורא – במזלג.
חייב מיתה – משום והזר הקרב יומת (במדבר יח) אלמא קרובי עבודה הוי עבודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: כך היא דרך חינוכו ועלייתו לכהונה גדולה: לפני שיתחיל בעבודת יום הכיפורים שנעשית בארבעה בגדי לבן הריהו לובש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול, ומהפך בצינורא [במזלג] שעל המזבח להחיש את הבערת אברי קרבן התמיד ועל ידי עבודת קודש בבגדי כהונה גדולה — נעשה כהן גדול. וכשיטת רב הונא, שאמר רב הונא: זר שהפך חלק מהקרבנות בצינורא [במזלג] — חייב מיתה משום שעבד עבודת קודש מיוחדת לכהונה. ורב פפא אמר: אין צורך בפעולה זו, אלא
Abaye said: Before the replacement begins serving on Yom Kippur with the four linen garments, he is initiated and promoted to the High Priesthood by donning the eight garments of the High Priest and turning over one of the limbs on the altar with a fork, thereby accelerating the burning of the daily morning offering. By performing part of the service while wearing the garments of the High Priest, he is initiated as acting High Priest. And this is in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: A non-priest who turns over part of the offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty because he engaged in Temple service restricted to priests. And Rav Pappa said:
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא יב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא יב., ר׳ חננאל יומא יב., הערוך על סדר הש"ס יומא יב., רש"י יומא יב., תוספות יומא יב., תוספות ישנים יומא יב., תוספות רי"ד יומא יב., בית הבחירה למאירי יומא יב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא יב., מהרש"א חידושי הלכות יומא יב., מהרש"א חידושי אגדות יומא יב., גליון הש"ס לרע"א יומא יב., מחקרים – שרידי אש יומא יב. – פרשנות: עיונים ומחקרים בדברי חז"ל / הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעריכת הרב שאול יונתן וינגורט, וברשותם האדיבה של מכון ירושלים (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ יומא יב., אסופת מאמרים יומא יב.

Yoma 12a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 12a, R. Chananel Yoma 12a, Collected from HeArukh Yoma 12a, Rashi Yoma 12a, Tosafot Yoma 12a, Tosefot Yeshanim Yoma 12a, Tosefot Rid Yoma 12a, Meiri Yoma 12a, Ritva Yoma 12a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 12a, Maharsha Chidushei Aggadot Yoma 12a, Gilyon HaShas Yoma 12a, Mechkarim Seridei Eish Yoma 12a, Steinsaltz Commentary Yoma 12a, Collected Articles Yoma 12a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144