×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר ר׳רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא, זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו מ״ח:י״ח} ״לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם, וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ״ וְגוֹ׳.:
In terms of this reward, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina said: One who waits in the synagogue for the other to finish his prayer merits the following blessings, as it is stated: “If only you had listened to My mitzvot then your peace would be as a river, and your righteousness as the waves of the sea. Your seed would be as the sand, and the offspring of your body like the grains thereof; his name would be neither cut off nor destroyed from before Me” (Isaiah 48:18–19). The explanation of this passage is based on the etymological similarity between the word mitzva and the word tzevet, which means group. If he keeps the other person company and does not abandon him after his prayer, all of the blessings that appear later in the verse will be fulfilled in him (Talmidei Rabbeinu Yona).
רש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
לוא הקשבת – לשון המתנה היא.
למצותי – בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד.
ומה שאמרו כאן שהקב״ה מניח תפלין – פירש רבינו האי ז״ל הכי פירשו רבנן שהראהו הקב״ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולמדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, וכן מה שאמר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ע״כ.
גמרא לוא הקשבת כו׳ כצ״ל וכן ברש״י:
לו הקשבת למצותי כו׳. עיין פירש״י שהוא דחוק ובע״י בשם ר״י למצותי מלשון צוות וחבורה ויהיה פי׳ לו הקשבת שהיית ממתין ומקשיב לענות אמן על כל ברכה שתשמע מחברך צוות לך בב״ה יהיה שכרך כנהר שלום וגו׳ ועי״ל דסמך בהך דרשה אקרא דלעיל מיניה דכתיב ה׳ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך וגו׳ דהיינו שתועיל לחברך להציל מסכנה מדריכך בדרך תלך דהיינו שהולך בבהכ״נ בדרך שהלכת ע״ז לו הקשבת למצותי זאת ויהי כנהר וגו׳ וק״ל:

תפילת היחיד בבית הכנסת

ציון א.
גמרא. תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״, במקום רנה - שם תהא תפלה.
...ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור - נקרא שכן רע.(רמב״ם תפילה ח, א)
ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת - יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללין... וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד - אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת.(שו״ע אורח חיים צ, ט)
דברי אבא בנימין שתפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת יכולה להתפרש כהוראה לציבור וגם כהוראה ליחיד, וכך כותבים רבינו יונה (דף ד, א בדפי הרי״ף) והריטב״א בשם הגאונים שאפילו כשאין מנין - עדיף להתפלל בבית הכנסת שהוא מקום קבוע ומיוחד לתפילת הציבור.
כמוהם מדייקים הכסף משנה והלחם משנה בלשון הרמב״ם כשכותב על התפילה שנשמעת בכל עת בבית הכנסת, שרוצה לומר שגם היחיד יתפלל בבית הכנסת דוקא.
בגמרא לקמן (דף ח, א) אמרו: ״אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים״, ומכאן הוראה ליחיד שיתפלל בביתו דוקא באותה שעה, ויש לדון אם לא עדיף שיתפלל בבית הכנסת בשעה אחרת.
אמנם לפי הרי״ף (דף ד, א) והרא״ש (סי׳ ז) יש גרסה אחרת בגמרא לקמן, לפיה אף שם מדובר על העדיפות שיש לתת לתפילה בבית הכנסת, ולפי חלופי הגרסאות ניתן להבין שכוונתם לתפילה בציבור בבית הכנסת, וכך משמע מלשון הטור המביא את גרסת הרי״ף והרא״ש.
כך יוצא גם מלשון בעל השאילתות (פרשת לך לך שאילתא ח) שמדובר לקמן על תפילה בבית הכנסת עם הציבור, ואין לזה קשר לסדרי העדיפויות של היחיד.
בירושלמי (פ״ה ה״א) מובא בשם רבי יוחנן שכאשר היחיד מתפלל בביתו - הרי הוא דומה למי שהקיפו בחומה של ברזל, ולפי פירושו של בעל פני משה הכוונה שאינו צריך לחשוש מכלום, כלומר שישנה עדיפות לתפילה בבית. כדי ליישב את הדברים עם האמור בסוגייתנו בבבלי הוא מסביר במראה הפנים שמדובר שם על בית שמשמש כבית מדרש, בדומה למה שלמדנו לקמן (ח, א ציון ד) על רבי אמי ורבי אסי שהיו מתפללים בין העמודים שביניהם היו לומדים ולא מדובר על ביתו סתם.
אמנם, מצינו בפירוש הר״ש סירילאו שמסביר את ההקפה על ידי חומה של ברזל לגריעותא, כלומר שאין תפילתו נשמעת, אולם למסקנה יוצא מפירושו שאם רגיל להתפלל בביתו - יתפלל בשעה שהציבור מתפללים.
גם מרן הרב זצ״ל (טוב רואי) מפרש שההיקף של החומה נזכר לגריעותא, ולפי דעתו המסקנה שאף פעם לא יתפלל בביתו אלא בבית כנסת, ממש כמו שאמרו בסוגייתנו.
דעת המחבר בשלחן ערוך מבוארת שגם המתפלל ביחידות צריך להתפלל בבית הכנסת, אולם מתוך דבריו נראה שיש עדיפות לתפילה בשעה שהציבור מתפללים אפילו כשהוא בביתו, ורק אם נאנס ולא התפלל באותה שעה - עדיף שילך לבית הכנסת ולא יתפלל בביתו אף כשהוא יחיד.
על כך אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: ״לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים. ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו, לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני״ (ישעיה מח, יח–יט). וכך הוא מפרש: אילו הקשבת למצוותי, ו״מצוה״ מתפרש מלשון צוות = חבורה, כלומר, אם אתה נעשה צוות לחברך ואינך עוזבו בשעת התפילה — יתקיימו בך כל הברכות הכתובות בהמשכו של הפסוק (תר״י).
In terms of this reward, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina said: One who waits in the synagogue for the other to finish his prayer merits the following blessings, as it is stated: “If only you had listened to My mitzvot then your peace would be as a river, and your righteousness as the waves of the sea. Your seed would be as the sand, and the offspring of your body like the grains thereof; his name would be neither cut off nor destroyed from before Me” (Isaiah 48:18–19). The explanation of this passage is based on the etymological similarity between the word mitzva and the word tzevet, which means group. If he keeps the other person company and does not abandon him after his prayer, all of the blessings that appear later in the verse will be fulfilled in him (Talmidei Rabbeinu Yona).
רש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תַּנְיָא: אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת, אֵין כָּל בִּרְיָה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.

In another baraita it was taught that Abba Binyamin says: If the eye was given permission to see, no creature would be able to withstand the abundance and ubiquity of the demons and continue to live unaffected by them.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אילמלי ניתנה רשות לעין לראות את המזיקין א⁠{ין} כל ביריה יכולה לעמוד מפניהם. פיר׳1 כיסלי, כיסלי ??? פיר׳ ???? דמשחיין.
תניא אבה בנימין: אין תפילתו של אדם {נש}⁠מעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: לשמוע אל הרנה ואל התפלה (מלכים א ח׳:כ״ח). במקום רנה שם תהא תפילה, שנאמר: רננו צדיקים בי״י (תהלים ל״ג:א׳), בבית י״י שם תיהיה תפילה.
1. בכ״י יש נקודות מעל למילה ״פיר׳⁠ ⁠״, ואולי הן סימני מחיקה.
לראות – כל השדים העומדים לפניו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אבא בנימין אומר אלמלא נתנה רשות לעין לראות כו׳ נראה דהכוונה בזה דודאי יותר טוב היה שיהא רשות לעין לראותם כדי שהצדיקים שמתקיים בהם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך יראו במפלת שונאיהן שכן התפלל דוד ואמר ישמח צדיק כי חזה נקם ואמר ג״כ ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי וכן כל המזמור דמה רבו צרי מורה ע״ז וגם היה בזה תועלת גדול להטיל אימה על הרשעים כשהם רואים המזיקים קיימין עליהם כי כסלא לאוגיא וע״כ יפחדו מהקב״ה כי האלקים עשה שיראו מלפניו אלא שעם כל זה לא ניתנה רשות לעין לראותם לפי שלא היה יכול שום בריה לעמוד מפניהם ע״י שהיו מתקנאים בו ביותר כדאשכחן בפלימו שהיה אומר גירא בעיני דשטנא והיה השטן מבקש להמיתו כדאיתא בפרק החליל כה״ג טובא כדאשכחן בשאר צדיקים בכמה דוכתי כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד תניא [שנויה ברייתא], אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראותאין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין, שכה רבים הם ומצויים בכל מקום, ולא היה אדם מסוגל להמשיך לחיות את חייו הרגילים, אילו היה רואה אותם.
In another baraita it was taught that Abba Binyamin says: If the eye was given permission to see, no creature would be able to withstand the abundance and ubiquity of the demons and continue to live unaffected by them.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר אַבַּיֵי: אִינְהוּ נְפִישִׁי מִינַּן וְקָיְימִי עֲלַן כִּי כִסְלָא לְאוּגְיָא.

Similarly, Abaye said: They are more numerous than we are and they stand over us like mounds of earth surrounding a pit.
רש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי כסלא לאוגיא – כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו (מ״ק דף ב) אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים (דף ו ב) הדין אוגיא להוי פאה.
כי כסלא לאוגיא – כעין תלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים (דף ו:) הדין אוגיא להוי פאה.
כי כסלא לאוגיא – פי׳ כעין התלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים [דף ו׳:] הדין אוגיא להוי פיאה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכעין הדברים הללו אמר אביי: אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא [הם, המזיקים, מרובים מאתנו, בני האדם, ועומדים עלינו כתלוליות העפר שמסביב לחפירות התלמים].
Similarly, Abaye said: They are more numerous than we are and they stand over us like mounds of earth surrounding a pit.
רש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר רַב הוּנָא: כָּל חַד וְחַד מִינַּן אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וּרְבָבְתָא מִיַּמִּינֵיהּ.

Rav Huna said: Each and every one of us has a thousand demons to his left and ten thousand to his right. God protects man from these demons, as it says in the verse: “A thousand may fall at your side, and ten thousand at your right hand; they will not approach you” (Psalms 91:7).
ריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל חד מינן אלפא משמאליה כו׳. עש״ה יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא: כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה [כל אחד ואחד מאתנו בני האדם, אלף מזיקים נמצאים משמאלו, ורבבה מימינו], והרי זה כעין ביאור לכתוב ״יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש״ (תהלים צא, ז) שה׳ מגן על האדם מפני כל אותם המזיקים.
Rav Huna said: Each and every one of us has a thousand demons to his left and ten thousand to his right. God protects man from these demons, as it says in the verse: “A thousand may fall at your side, and ten thousand at your right hand; they will not approach you” (Psalms 91:7).
ריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר רָבָא: הַאי דּוּחְקָא דְּהָוֵי בַּכַּלָּה, מִנַּיְיהוּ הָוֵי; הָנֵי בִּרְכֵּי דְּשָׁלְהִי, מִנַּיְיהוּ; הָנֵי מָאנֵי דְּרַבָּנַן דִּבְלוֹ, מֵחוּפְיָא דִּידְהוּ; הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְּפִן, מִנַּיְיהוּ.

Summarizing the effects of the demons, Rava said:
The crowding at the kalla, the gatherings for Torah study during Elul and Adar, is from the demons;
those knees that are fatigued even though one did not exert himself is from the demons;
those clothes of the Sages that wear out, despite the fact that they do not engage in physical labor, is from friction with the demons;
those feet that are in pain is from the demons.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האי דוחקא דהוי בכלה – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים.
הני ברכי דשלהי – ברכים עייפים.
מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם.
מחופיא דידהו – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס (שבת דף נ) פריי״ר בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כעין סיכום על פעולות המזיקים אמר רבא: האי דוחקא דהוי [אותו דוחק המצוי] ב״כלה״ (התכנסות ללימוד תורה) — מנייהו [מהם, מן המזיקים] הוא בא, שאם לא כן מדוע כה צר המקום ב״כלה״? הני ברכי דשלהי [אותן ברכיים המתעייפות]מנייהו [מהם] הן נגרמות, אף שלכאורה לא התאמץ האדם עד כדי כך. הני מאני דרבנן דבלו [אותם בגדי החכמים הבלים]מחופיא דידהו [מחיכוכם שלהם, של המזיקים] הם בלים, שהרי אין החכמים עסוקים במלאכה הגורמת לבליית הבגדים, ומשום מה יתבלו? הני כרעי דמנקפן [אותן רגלים הנפצעות במכשולים]מנייהו [מהם].
Summarizing the effects of the demons, Rava said:
The crowding at the kalla, the gatherings for Torah study during Elul and Adar, is from the demons;
those knees that are fatigued even though one did not exert himself is from the demons;
those clothes of the Sages that wear out, despite the fact that they do not engage in physical labor, is from friction with the demons;
those feet that are in pain is from the demons.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֵידַע לְהוּ, לַיְיתֵּי קִיטְמָא נְהִילָא וְנַהְדַּר אַפּוּרְיֵיהּ, וּבְצַפְרָא חָזֵי כִּי כַּרְעֵי דְּתַרְנְגוֹלָא. הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִחְזִינְהוּ, לַיְתֵּי שִׁלְיְיתָא דְּשׁוּנַרְתָּא אוּכַּמְתָּא בַּת אוּכַּמְתָּא בּוּכְרְתָא בַּת בּוּכְרְתָא, וְלִקְלְיַהּ בְּנוּרָא וְלִשְׁחְקֵיהּ וְלִימְלִי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וְחָזֵי לְהוּ. וְלִשְׁדְּיֵיהּ בְּגוּבְּתָא דְּפַרְזְלָא ולחתמי׳וְלִחְתְּמֵיהּ בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּפַרְזְלָא, דִּילְמָא גָּנְבִי מִנֵּיהּ. וְלִחְתּוּם פּוּמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְּזַק. רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי עֲבַד הָכִי, חֲזָא וְאִתְּזַק. בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאִתַּסִּי.:

One who seeks to know that the demons exist should place fine ashes around his bed, and in the morning the demons’ footprints appear like chickens’ footprints, in the ash. One who seeks to see them should take the afterbirth of a firstborn female black cat, born to a firstborn female black cat, burn it in the fire, grind it and place it in his eyes, and he will see them. He must then place the ashes in an iron tube sealed with an iron seal [gushpanka] lest the demons steal it from him, and then seal the opening so he will not be harmed. Rav Beivai bar Abaye performed this procedure, saw the demons, and was harmed. The Sages prayed for mercy on his behalf and he was healed.
הערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כרבל
כרבלא(ברכות ו. סנהדרין קב עבודה זרה ד:) כי חוורא כרבלתא דתרנגולא. (שבת קי) הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו. (ברכות כ) כרבלתא בשוקא פי׳ בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה. (בילמדנו פרשת הן האדם) כרבלתהון אלו הקסרין שבראשיהן כמין כובעין וי״א אילו הטליות שהן עטופין (א״ב: פי׳ בלשון יוני מין מעטפת של ראש וגם נקרא כן תכשיט זהב אשר משימין אותו על שער הראש גם קשרי שער מתוקנין מן המצח ועד הקדקד כמו כרבלתא דתרנגולא וזה אומרם הקסרין שבראשיהן פי׳ בלשון רומי תלתלי שער:)
ערך סלתא
סלתאב(ברכות ו.) ליתי סילתא דשונרתא אוכמתא (שבת קלד.) ליתא לסולתא דאימיה פי׳ שיליא (א״ה בפנים איתא שילייתא): סלתנית והעפיין בערך אקונס:
א. [בדעקען. האן קאמם.]
ב. [נאך געבורט.]
שלייתא דשונרתא – שליית הולד של חתול נקבה.
בוכרתא – הבכורה לאמה.
בת בוכרתא – ואף אמה היתה בכורה.
ולימלי עיניה מניה – ישים ממנה מעט בעיניו. כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא.
גובתא דפרזלא – קנה חלול של ברזל.
ולחתמיה – לקנה.
בגושפנקא דפרזלא – בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קה ב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם קיטמא נהילא כו׳ נ״ב פירוש אפר הנעבר בנפה ערוך:
שם ולחתום פומיה נ״ב ידחק את פיו מלשון או החתים בשרו נ״ל:
שם עבד הכי חזא ואתזק כו׳ ואתסי תנא אנא כו׳ שמי אבוא אליך וברכתיך וכי כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה בוכרתא הבכורה לאמה הס״ד:
בד״ה ולחתמיה לקנה הס״ד:
ובצפרא כו׳. דבלילה כשאדם שוכב על מטתו שכיחי מזיקים טפי כמ״ש לא תירא מפחד לילה וגו׳ מדבר באופל וגו׳ כי הרוחות מתדבקין באדם ביותר בלילה בעת השינה כדאמרי׳ פ׳ הרואה (ברכות נ״ה ע״ב) דיש חלומות בלילה בשינה ע״י שדים ומזיקין וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי מאן דבעי למידע להו [מי שרוצה לדעת אותם, על קיומם] לייתי קיטמא נהילא, ונהדר אפורייה, ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא [יביא אפר מנופה, ויפזר סביב למטתו, ובבוקר יראה כעין רגלי תרנגול], שרגלי השדים הינם כעין רגלי תרנגולים. האי מאן דבעי למחזינהו [מי שרוצה לראותם], ליתי שילייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא בוכרתא בת בוכרתא, וליקליה בנורא, ולשחקיה, ולימלי עיניה מניה, וחזי להו [יביא שליית חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, וישרפנה באש, וישחקנה, וישים וימלא עיניו ממנה, וכך יראה אותם]. וצריך הוא להיזהר באותו אפר, ולכן לשדייה בגובתא דפרזלא, ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, דילמא גנבי מניה, ולחתום פומיה [וישימנה בשפופרת ברזל, ויחתמנה בחותם ברזל, שמא יגנבו ממנו, המזיקים, ויחתום פיה] של השפופרת, כי היכי [כדי] שלא ליתזק [ינזק] ואכן, רב ביבי בר אביי עבד הכי, חזא ואתזק [עשה כן, ראה, והוזק], בעו רבנן רחמי עליה, ואתסי [בקשו חכמים רחמים עליו, ונרפא].
One who seeks to know that the demons exist should place fine ashes around his bed, and in the morning the demons’ footprints appear like chickens’ footprints, in the ash. One who seeks to see them should take the afterbirth of a firstborn female black cat, born to a firstborn female black cat, burn it in the fire, grind it and place it in his eyes, and he will see them. He must then place the ashes in an iron tube sealed with an iron seal [gushpanka] lest the demons steal it from him, and then seal the opening so he will not be harmed. Rav Beivai bar Abaye performed this procedure, saw the demons, and was harmed. The Sages prayed for mercy on his behalf and he was healed.
הערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תַּנְיָא: אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אאֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֵלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: {מלכים א ח׳:כ״ח} ״לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״, בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה,

It was taught in a baraita that Abba Binyamin said: One’s prayer is only fully heard in a synagogue, as it is stated with regard to King Solomon’s prayer in the Temple: “Yet have You turned toward the prayer of Your servant and to his supplication, Lord my God, to listen to the song and the prayer which Your servant prays before You on this day” (I Kings 8:28). The following verse concludes: “To hear the prayer Your servant directs toward this place” (I Kings 8:29). We see that one’s prayer is heard specifically in the Temple, of which the synagogue is a microcosm (Rav Yoshiyahu Pinto). It may be inferred that in a place of song, a synagogue where God’s praises are sung, there prayer should be.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןרא״שריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במקום רנה – בבהכ״נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.
סימן קכו
אאבא מנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפילה במקום רינה שם תהא תפילה. ומקוםב רינה הוא בבהכנ״ס שנאמר (תהלים לג) רננו צדיקים בי״י, כלומר בבית י״י. ואמר ר׳ יצחק מניין שהקב״ה מצוי בבהכנ״ס, כלומר כבודו ושכינתו, שנאמר אלהים נצב בעדת אל, מקוםג שמתפללין בעשרה.
א. כל הדיבור מקורו בפירוש ר״ח ששריד ממנו נדפס בגנז״ש ח״ב עמ׳ 333.
ב. בגנז״ש הנ״ל כתוב: שם תהא תפלת שנאמר רננו צדיקים. ומשמע שפסוק זה היה לפניהם בגמ׳ אלא שרבינו הוסיף מילות הסבר ׳ומקום רינה הוא בבהכנ״ס׳ ו׳כלומר בבית יי׳.
ג. נראה דר״ל מקום שמתפללין בעשרה ואע״פ שאין עשרה. דאילו בדאיכא עשרה אפילו שלא בביהכנ״ס כדאמרינן בגמ׳ שם. [ואינו נראה מה שהגיה והוסיף במהדורת הר״ש אלבק ׳ומנין לעשרה שמתפללין׳ ואם היה רבינו מביא מנין לעשרה היה מביא גם שלשה וכו׳].
תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על ב׳ דברים. על תפלתי שתהא סמוכה למטתי פירוש שלא יעשה מלאכה בעמדו ממטתו עד שיתפלל ורש״י פי׳ שגם לתלמודו אין לו להפסיק ותימא הוא מנ״ל הא. ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכ״נ דאיכא למיחש דלמא מיטרד בגירסתיה ויעבור זמן תפלה וקריאת שמע. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי חמא בר חנינא ואיתימא רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין ליה בנים זכרים שנאמר ממתים ידך ה׳ ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים:
תניא אבא בנימין אומר ב׳ שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וקדם אחד מהם והתפלל ולא המתין לחבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו וגו׳ ואם המתין לו מה שכרו. אר״י בר חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר וגו׳:
אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. במקום רנה שם תהא תפלה:
שם ע״ב אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו. תלמידו של אברהם. ואברהם מנלן דקבע דוכתא שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. ואין עמידה אלא תפלה שנא׳ ויעמוד פינחס ויפלל לא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבית הכנסת אחת אבל אם הוא מתפלל באחת בשני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר אמר רבי תנחום ברבי חייא צריך אדם ליחד לו מקום בבית הכנסת שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה:
אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא בדנפיק. אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה׳. א״ר זירא מריש כי הוה חזינא לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דא״ר תנחום אריב״ל לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי׳ בשבת וכו׳ אנא נמי רהיטנא. ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בהכ״נ נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון. אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בית הכנסת ולא הוה מהדר אפיה לבי כנישתא חלף ההוא טייעא חזייה. א״ל כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסריה ופסקיה לרישיה:
אריב״ל אסור לאדם שיעבור אחורי בהכ״נ בשעה שהצבור מתפללין. ואמר אביי לא אמרן אלא דלא דרי טונא. ודלא רהיט. ודלא מנח תפלין. ודליכא שני פתחים. ודליכא בי כנישתא אחריתי אבל איכא חדא מנייהו לית לן בה:
אמר רבי יוחנן משום ר״ש בן יוחאי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במקום רנה כו׳. ובפ׳ אין עומדין (לקמן ל״א) דרשינן מהאי קרא שיקדים שיר ושבח ואח״כ ישאל אדם צרכיו ועניניו חדא הוא דכיון דלא ישאל אדם צרכיו אלא לבתר רנה ושיר ועיקרו בב״ה כפרש״י ע״כ לא ישאל גם צרכיו אלא שם בב״ה והיינו בסתם בני אדם להתפלל בביתו אבל מי שיש לו מקום קבוע ללמוד תורה יש לו להתפלל שם כדאמרי׳ בר׳ אמי ור׳ אסי (לקמן ח׳) דהוו מצלי ביני עמודי דהיינו ביהמ״ד שלהם וקדושתו טפי מקדושת ביהכ״נ וק״ל:
שם תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבהכ״נ כו׳ אין זה סותר למאי דאמרינן לקמן דרבי אמי ורבי אסי הוי מצלו בביתייהו היכא דהוו גרסי דודאי כך עדיפא טפי כדדרשינן לקמן מקרא דאוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב דשערי ציון המצויינין בהלכה חביבין לפני הקב״ה מבתי כנסיות ואמרינן נמי בעלמא דאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד. ועיקר מימרא דאבא בנימין הכא לא בא למעט אלא שלא יקדים אדם תפלתו להתפלל בביתו משום זריזין מקדימין למצוה או כדי להתפלל עם דמדומי חמה ועל זה אמר דאפ״ה תפלה בביהכ״נ עם הציבור עדיפא מטעמא דבמקום רנה שם תהא תפלה. וכה״ג איתא בפרק הכותב ובמהרש״א ז״ל בח״ א ע״ש:
גמ׳ אין תפלתו של אדם כו׳. עי׳ ע״ז ד ע״ב תוס׳ ד״ה כיון וגרסתם אלא עם הצבור:
גמ׳. וז״ל תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה עכ״ל. עיין בגליון הש״ס להגרע״א זצ״ל שמציין דתוס׳ במס׳ ע״ז דף ד: (ד״ה כיון) גרסו בגמ׳ דידן דאין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור. לשיטת תוס׳ הכוונה דבמקום רנה תהא תפלה היינו דתפלתו נשמעת בציבור. אמנם עיין ברש״י ד״ה במקום רנה וז״ל בבית הכנסת ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב עכ״ל. ומבואר שרש״י מפרש ״במקום רינה״ היינו בביהכ״נ שהוא מקום רנה שבו אומרים ציבור שירות ותשבחות שם תהא תפלה. ומשמע קצת מרש״י דסובר דפסוקי דזמרה נתקנו דוקא בציבור, וצ״ע בזה. אמנם מבואר דאליבא דרש״י הגמ׳ מיירי במעלת תפלה בבית הכנסת, משא״כ לתוס׳ הגמ׳ מיירי במעלת המתפלל עם הציבור. וז״ל הרמב״ם (פ״ח ה״א מהל׳ תפלה) תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת עכ״ל. ומבואר מדבריו דיש ב׳ קיומים: א) תפלה עם הציבור, ב) קיום תפלה בביהכ״נ ואף ביחידא.
בענין אותיות השם בתפילין
א. עיין בכסף משנה ובלחם משנה שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ועוד תניא [שנוייה ברייתא], אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת כראוי אלא בבית הכנסת, שנאמר בתפילת שלמה במקדש: ״ופנית אל תפלת עבדך ואל תחינתו, ה׳ אלהי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום״ (מלכים א ח, כח). ובהמשך הכתוב נאמר ״לשמוע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה״ (מלכים א ח, כט) הרי שתפילתו של אדם נשמעת בבית המקדש, ובבית הכנסת שהוא מקדש מעט (הריא״ף). וכך יש להבין, במקום רנה, כלומר, בבית הכנסת שבו מרננים בציבור בשבחי ה׳ — שם תהא תפלה, שהוא המקום הראוי לתפילה.
It was taught in a baraita that Abba Binyamin said: One’s prayer is only fully heard in a synagogue, as it is stated with regard to King Solomon’s prayer in the Temple: “Yet have You turned toward the prayer of Your servant and to his supplication, Lord my God, to listen to the song and the prayer which Your servant prays before You on this day” (I Kings 8:28). The following verse concludes: “To hear the prayer Your servant directs toward this place” (I Kings 8:29). We see that one’s prayer is heard specifically in the Temple, of which the synagogue is a microcosm (Rav Yoshiyahu Pinto). It may be inferred that in a place of song, a synagogue where God’s praises are sung, there prayer should be.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןרא״שריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא, א״ראָמַר רִבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שהקב״השֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים פ״ב:א׳} ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.

In explaining Abba Binyamin’s statement, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, is located in a synagogue? As it is stated: “God stands in the congregation of God; in the midst of the judges He judges” (Psalms 82:1). The congregation of God is the place where people congregate to sing God’s praises, and God is located among His congregation.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומניין שהקב״ה מצוי בכנסת – פיר׳: ומניין שכבודו של הקב״ה מצוי. כן ובכל1
1. עד כאן מובא מכ״י קמברידג׳ T-S F3.28.
בעדת אל – בבית מועד שלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אמר רבין בר אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב״ה מצוי בהכ״נ שנא׳ אלהים נצב בעדת אל כו׳ ומנין לעשרה שמתפללין כו׳. ויש לדקדק דלכאורה מדקאמר מניין לעשרה שמתפללין ויליף לה מאלקים נצב א״כ משמע דהא דקאמר מעיקרא מניין שהקב״ה מצוי בבהכ״נ היינו אפילו שלא בשעת תפלה או אפילו ליחיד שמתפלל שם וא״כ היא גופא מנליה לרבי יצחק למדרש קרא להכי ולהכי. ואף דנראה שרש״י ז״ל הרגיש בזה ומפרש דבהכ״נ משמע מדכתיב עדת אל משמע בית ועד שלו מ״מ כיון דכתיב עדת משמע דהיינו בעשרה אלא דאכתי מצינו למימר דתרתי למעליותא בעינן דכל היכא שעשרה מתפללין בבהכ״נ השכינה שרויה ביניהן. ויש ליישב דודאי פשטא דקרא היינו לענין עשרה שמתפללין דכל עשרה מיקרי עדת אל כדאמרינן נמי בעלמא כל בי עשרה שכינתא שריא. אלא כיון דמסקינן הכא דע״כ הא דאיצטריך קרא לעשרה שמתפללין היינו לענין דקדמה שכינה ואתי׳ וא״כ ממילא מסברא אית לן למימר דבבהכ״נ שהיא בית הועד של הקב״ה כיון שנבנית לשם קדושת בהכ״נ והזמנה מלתא היא ומתפללין בה תמיד בעשרה כמה פעמים בכל יום א״כ לא שייך לישנא דקדמה ואתי׳ אלא לישנא ששכינה מצויה שם תמיד ואינה מסתלקת משם כלל כנ״ל וק״ל:
בפרש״י בד״ה בקרב אלקים ישפוט ואין ב״ד קרוין אלקים אלא בג׳ בפ״ק דסנהדרין. ואע״ג דאיכא למ״ד התם מדאורייתא חד נמי כשר ותנן נמי שם בברייתא שאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אפ״ה לא תיקשי ליה אמימרא דרבי יצחק דהכא כיון דלכ״ע מיהו סתם דין היינו בשלשה כדאמרי׳ נמי באבות אל תהי דן יחידי ועיין מה שאבאר בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכעין ביאור לדברי אבא בנימין בזה אמר רבין בר רב אדא, אמר ר׳ יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסתשנאמר: ״אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט״ (תהלים פב, א) ו״עדת אל״ היא המקום המיועד בו קהל ה׳ נועדים לשבחו, וה׳ מצוי (נצב) בעדתו.
In explaining Abba Binyamin’s statement, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, is located in a synagogue? As it is stated: “God stands in the congregation of God; in the midst of the judges He judges” (Psalms 82:1). The congregation of God is the place where people congregate to sing God’s praises, and God is located among His congregation.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.

And from where is it derived that ten people who pray, the Divine Presence is with them? As it is stated: “God stands in the congregation of God,” and the minimum number of people that constitute a congregation is a quorum of ten.
רש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנין לעשרה וכו׳ – עדה קרויה בעשרה שנא׳ עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד) יצאו כלב ויהושע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ומנין כו׳ קרויה עשרה שנאמר כו׳ כצ״ל:
ומנין לי׳ כו׳ ומנין לג׳ כו׳. כל הני מילי די׳ וג׳ וב׳ וא׳ משנה שלימה היא בפ״ג דאבות ומייתי לה מהני קראי אלא דמייתי לה כולהו לענין עוסק בתורה ואפשר דאלו לא נאמר קאמר התם אבל הכא בשמעתין מצריך צריכי לכל הני קראי כדקאמר וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא כו׳ הוצרך כל חד וחד למלתיה מיהו הא דמוסיף התם ומנין אפילו ה׳ שנאמר ואגודתו על ארץ וגו׳ לא מצריך ליה הכא והביאור גבי עשרה המתפללין אמר אלהים נצב כביכול שהוא עומד שם עם המתפללים דאסור לישב תוך ד״א של המתפלל וגבי ג׳ בדין שהדיינין מצותן בישיבה קאמר נמי בקרב אלהים וגו׳ כמו שהם יושבין כדמסיק ג׳ עד דיתבי:
רש״י ד״ה ומנין לעשרה וכו׳ עדה כו׳. לקמן כ״א ע״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפסוק זה למדים: מנין לעשרה שמתפללין בכל מקום ששכינה עמהם —מאותו פסוק שנאמר: ״אלהים נצב בעדת אל״, כי המספר הקטן ביותר של ״עדה״ הריהו עשרה (שהוא ה״מנין״ לתפילה), ומבטיח איפוא הכתוב כי כאשר מצויה עדה של עשרה אנשים העומדים בתפילה לה׳, שכינתו מצויה שם.
And from where is it derived that ten people who pray, the Divine Presence is with them? As it is stated: “God stands in the congregation of God,” and the minimum number of people that constitute a congregation is a quorum of ten.
רש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים פ״ב:א׳} ״בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּוֹט״.

From where is it derived that three who sit in judgment, the Divine Presence is with them? It is derived from this same verse, as it is stated: “In the midst of the judges He judges,” and the minimum number of judges that comprises a court is three.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בקרב אלהים ישפוט – ואין בית דין קרוים אלהים אלא בג׳ בפ״ק דסנהדרין (דף ג:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם, שנאמר בהמשכו של הכתוב: ״בקרב אלהים ישפט״, ו״אלהים״ בפסוק זה משמעו (כמו בשמות כב, ז–ח) — דיינים, שהם לפחות שלושה, הרי שבין הדיינים העוסקים בדין נמצא ה׳ והוא המסייע להם בהוצאת דין אמת. ומנין
From where is it derived that three who sit in judgment, the Divine Presence is with them? It is derived from this same verse, as it is stated: “In the midst of the judges He judges,” and the minimum number of judges that comprises a court is three.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה״ שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: {מלאכי ג׳:ט״ז} ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה׳⁠ ⁠״ וְגוֹ׳.

From where is it derived that two who sit and engage in Torah study, the Divine Presence is with them? As it is stated: “Then they that feared the Lord spoke one with the other, and the Lord listened, and heard, and a book of remembrance was written before Him, for them that fear the Lord, and that think upon His name” (Malachi 3:16). The Divine Presence listens to any two God-fearing individuals who speak with each other.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויקשב ה׳ – ממתין להם שם.
כל שאדם יכול להתפלל בבית הכנסת יעשה מפני ששם כונת הלב מצויה כלל גדול אמרו תפלת הצבור חביבה וכל המתפללים בבית הכנסת בעשרה שכינה עמהם ובפרק ד׳ אמרו שאסור לאדם שיקדים תפלתו בצבור לתפלת הצבור והתבאר למטה שאם לא היה יכול להתפלל בב״ה יתפלל בתוך ביתו בשעה שהצבור מתפללים שנאמר ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אימתי הוא עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ומ״מ מי שיש לו ב״ה בעירו והוא יכול לילך ואינו הולך אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא עוד אלא שנקרא שכן רע ואם יש לו בית המדרש קבוע מתפלל בו וכך הדבר ברור:
לעולם יזהר אדם שלא לדון ביחידי אפי׳ בדברים שרשאי בכך ולעולם לא ידון אלא בג׳ שכל שהם ג׳ שנים נושאים ונותנים ואחד בורר ומכריע ובזה נשמרים מן השגיאה ונאמר עליהם ששכינה עמהם וכן לעסוק בתורה אע״פ שבכל צד נאה ומשובח אם הם שנים הדבר נאה יותר שמביניהם יבחן האמת ביותר ועוד שמתוך שאחד נושא ונותן עם חברו הדברים חקוקים בדמיונם יותר ויותר והוא שכיון באמרו שנים מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהםשנאמר: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו״ (מלאכי ג, טז), שאם נדברים שנים מיראי ה׳ איש אל רעהו, שכינת ה׳ מצויה שם, והוא מקשיב לדבריהם.
From where is it derived that two who sit and engage in Torah study, the Divine Presence is with them? As it is stated: “Then they that feared the Lord spoke one with the other, and the Lord listened, and heard, and a book of remembrance was written before Him, for them that fear the Lord, and that think upon His name” (Malachi 3:16). The Divine Presence listens to any two God-fearing individuals who speak with each other.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מַאי {מלאכי ג׳:ט״ז} ״וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אֲמַר רַב אָשֵׁי: חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.

With regard to this verse, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase, “And that think upon His name”? Rav Ashi said: If a person intended to perform a mitzva, but due to circumstances beyond his control, he did not perform it, the verse ascribes him credit as if he performed the mitzva, as he is among those that think upon His name.
ראב״ןריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי ולחושבי שמו אמר ר׳ אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאילו עשאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי ולחושבי שמו א״ר אשי חשב לעשות מצוה ונאנס כו׳. ובספ״ק דקידושין גרסי׳ אפילו חשב לעשות מצוה כו׳ ושם מפורש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על האמור בכתוב זה שואלים: מאי [מהו] ״ולחושבי שמו״? אמר רב אשי: אם חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס, ולא עשאהמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, והוא מ״חושבי שמו״ שבכתוב.
With regard to this verse, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase, “And that think upon His name”? Rav Ashi said: If a person intended to perform a mitzva, but due to circumstances beyond his control, he did not perform it, the verse ascribes him credit as if he performed the mitzva, as he is among those that think upon His name.
ראב״ןריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות כ׳:כ׳} ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.

The Gemara returns to Ravin bar Rav Adda’s statement: And from where is it derived that when even one who sits and engages in Torah study, the Divine Presence is with him? As it is stated: “In every place where I cause My Name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21); God blesses even a single person who mentions God’s name, a reference to Torah study (Iyyun Ya’akov).
רש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשר אזכיר את שמי – אשר יזכר שמי על מצותי ודברי.
אבא אליך – לשון יחיד הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאפילו א׳ שיושב ועוסק בתורה כו׳ שנאמר בכל מקום אשר אזכיר וגו׳. והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכ״מ שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בע״א אסור להזכיר ש״ש דהוה לבטלה וק״ל:
בד״ה אשר אזכיר את שמי אשר יזכר שמי על מצותי ודברי עכ״ל. ולפי פירושו אין זה ענין ליושב ועוסק בתורה דוקא כיון דבכל המצות שייך לומר כן וכן במה שפי׳ מהרש״א ז״ל דאשר אזכיר את שמי איירי בתורה דדרך לימודו יש לו רשות להזכיר שמו של הקב״ה נמי קשיא לי דה״ד אי בשם המיוחד אפילו דרך לימודו נמי אסור כדאיתא בפסחים ס״פ אלו עוברין דרבא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה ההוא סבא לעלם כתיב. ואי בשאר שמות הדרא קושיא לדוכתי׳ מאי איריא תורה אפי׳ תפלה ושאר מצות אנו מזכירין שמו של הקב״ה בברכותיהן. ולענ״ד היה נראה דודאי פשטא דקרא דאשר אזכיר את שמי לא איירי כלל בד״ת אלא בקרבנות דכתיבי ברישא דקרא וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו׳ ובסיפא דקרא דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ופי׳ הרמב״ן ז״ל בפי׳ החומש דהיינו נמי בכל מקום שיקריב קרבנו אלא דהכא בק״ו יליף לה כיון דאפי׳ ביחיד שהוא מקריב שכינה שרויה שם כדכתיב אבוא אליך בלשון יחיד א״כ כ״ש ת״ת דעדיף מעבודה כדאית׳ בכמה דוכתי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהמשך דברי רבין בר רב אדא: ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמושנאמר: ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״ (שמות כ, כא), לאמור: אפילו אדם אחד הגורם להזכרת שם ה׳, שהוא כינוי לתורה (עיון יעקב) — בא אליו ה׳ ומברכו.
The Gemara returns to Ravin bar Rav Adda’s statement: And from where is it derived that when even one who sits and engages in Torah study, the Divine Presence is with him? As it is stated: “In every place where I cause My Name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21); God blesses even a single person who mentions God’s name, a reference to Torah study (Iyyun Ya’akov).
רש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא? תְּרֵי, מִכָּתְבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד, לָא מִכָּתְבָן מִלֵּיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.

The Gemara asks: Since the Divine Presence rests even upon one who engages in Torah study, was it necessary to say that the Divine Presence rests upon two who study Torah together? The Gemara answers: There is a difference between them. Two people, their words of Torah are written in the book of remembrance, as it is stated: “And a book of remembrance was written”; however a single individual’s words of Torah are not written in a book of remembrance.
רש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מכתבן מלייהו – כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא).
חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות – כלומר עם אחרים אבל בספר לבדו נכתבין כדאמרינן וכל מעשיך בספר נכתבין (אבות פרק ב) כ״ש מדה טובה.
חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות – פי׳ עם הרבים אבל בספר לבדו נכתבין דהא תנן וכל מעשיך בספר נכתבין [אבות פ״ב] וכ״ש מדה טובה שהיא מרובה וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה למה לי תימא דבמס׳ אבות פ׳ עקבי׳ בן מהללאל תנן מנין אפילו חמשה וכיון דידעינן [שלשה] ה׳ למה לי, וי״ל דמשנה דהתם מיירי בדברים שצריך ה׳ דיינים כגון (חציצה) [חליצה] למאן דאית ליה ומדידת עגלה וסד״א שאינן חשובין אפילו כשאר דין שאינו צורך אלא ראי׳ בעלמא הוא קמ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תרי מכתבן מלייהו וכו׳ לפי ששנים מתוך משא ומתן שלהן בד״ת יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו ית׳ אבל הא׳ אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וכי מאחר שאפילו חד [אחד] העוסק בתורה שכינה עמו, תרי מבעיא [שניים נצרכה] לומר לנו ששכינה עמהם?! ומשיבים: בכל זאת קיים הבדל, תרי [שניים]מכתבן מלייהו [נכתבים דבריהם] בספר הזכרונות, וכפי שנאמר: ״ויכתב ספר זכרון״ (מלאכי ג, טז), חד [אחד] לא מכתבן מליה [נכתבים דבריו] בספר הזכרונות.
The Gemara asks: Since the Divine Presence rests even upon one who engages in Torah study, was it necessary to say that the Divine Presence rests upon two who study Torah together? The Gemara answers: There is a difference between them. Two people, their words of Torah are written in the book of remembrance, as it is stated: “And a book of remembrance was written”; however a single individual’s words of Torah are not written in a book of remembrance.
רש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְכִי מֵאַחַר דאפי׳דַּאֲפִילּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא? מַהוּ דְּתֵימָא, דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּדִינָא נַמֵי הַיְינוּ תּוֹרָה.

The Gemara continues: Since the Divine Presence rests even upon two who engage in Torah study, is it necessary to mention three? The Gemara answers: Here too, a special verse is necessary lest you say that judgment is merely to keep the peace among the citizenry, and the Divine Presence does not come and rest upon those who sit in judgment as they are not engaged in Torah study. Ravin bar Rav Adda teaches us that sitting in judgment is also Torah.
ריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מיבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא כו׳ קמ״ל כו׳. ולכאורה הוי מצי למימר דאה״נ דדינא שלמא בעלמא הוא ולא אתי׳ שכינה עד דאיכא תלתא משא״כ בתורה אפילו בחד ותרי אלא משום דלקושט׳ דמילתא קיי״ל דדין היינו תורה כדאיתא פ״ק דשבת דף י׳ בהא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבו כו׳ וחליש ליבייהו ע״ש בפי׳ רש״י. דלפירושא קמא משמע להדיא דדין הוי כמו תורה. ולפירוש השני שם אפשר דעדיף מתורה כיון דאפילו בשעה א׳ מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה ויליף מג״ש מבוקר עד ערב. מש״ה מסיק נמי הכא דדין הוי כמו תורה ואין ה״נ דאפילו ביחיד שכינה שורה אלא דהא דקאמר הכא שלשה שיושבין בדין היינו משום סתם דין היינו בשלשה כדפרישית מהאי משנה דאבות דאל תהי דן יחידי. ומתוך כך נתיישב לי פי׳ הפסוק דקאמר יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר ועד ערב והשיב לו משה כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים וגו׳. והיינו משום דעיקר קושיית יתרו היה שהי׳ תמה על שהי׳ משה יושב ודן כל היום עד הערב א״כ תורתך מתי נעשית כדפי׳ רש״י על חלש ליבייהו וע״כ צ״ל דדין עדיף מתורה וא״כ הקשה לו מדוע אתה יושב לבדך דע״כ כיון שהיה דן יחידי היינו משום דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי והו״ל כמו שלשה וא״כ אי ס״ד דדין עדיף מתורה תו לא צריך קרא דהשכינה שורה על שלשה שעוסקין בדין כיון דאפי׳ ביחיד בלא״ה מצינן שפיר למילף בק״ו מת״ת דיחיד אלא דאכתי מצינן למימר דאה״נ דלעיקר השראת שכינה לא צריך קרא לענין דין אלא כי איצטריך קרא היינו לענין דקדמא ואתי׳ דאדרבה הכי משמע פשטא דקרא אלקי׳ נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט והאי נצב אכולה מילתא קאי בין לעשרה שמתפללין ובין ליחיד מומחה או ג׳ שעוסקין בדין בתרווייהו שכינה קדמא ואתי׳ משא״כ בתורה דלא קדמא ואתי׳ אלא דע״ז נמי הי׳ קשה ליתרו א״כ מדוע אתה יושב וכל העם נצב כיון דשכינה קדמא ואתי׳ דבשלמא אי אמרי׳ דבדין נמי לא קדמא ואתי׳ א״ש דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה דכיון דלא אתי׳ שכינה בדין עד דיתבי מש״ה אין צריכין לעמוד דכיון דהתחלת דין היינו משיתעטפו הדיינין שכבר היו יושבין קודם לכן מש״ה אין צריכין לעמוד כדאיתא להדיא במדרש שהביאו רש״י בחומש פ׳ וירא שאמר הקב״ה לאברהם שב ואתה סימן לבניך כו׳ ע״ש והיינו נמי מטעם כיון שכבר יושבין אין צריכין לעמוד כדאשכחן באברהם משא״כ בבעלי דינין שמתחילין לטעון לפני הדיינין לאחר שכבר התעטפו א״כ השכינה קודמת להם מש״ה צריכין לעמוד. אבל לאחר שכבר הוכחנו ממלתא דמשה גופ׳ דדין עדיף מתורה ושכינה קדמא ואתי׳ כמו שפירשנו וא״כ קאמר ליה שפיר מדוע אתה יושב וכל העם נצב. וע״ז השיבו משה שפיר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. אלי דייקא ולדרוש אלקים דייקא דדוקא לגבי משה הוי דין עדיף מתורה משום שלעולם היה דן דין אמת לאמתו כדפי׳ רש״י בחומש על לדרוש אלקים דכל מה שהיו שומעין מפי משה היה כאילו שומעין מפי הגבורה וא״כ נעשה שותף להקב״ה ומה״ט גופא הורשה לדון יחידי משא״כ בשארי דיינים אין דנין אלא בשלשה כדאמרינן אל תהי דן יחידי ואפי׳ בשלשה נמי לא קדמא שכינה ואתי׳ דדין לא עדיף מתורה ואדרבה אמרינן הכא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא והיינו בסתם דיינין שאינן יודעין בעצמן שדנין דין אמת לאמתו דזימנין הדין מרומה כמ״ש התוס׳ כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיפים לשאול: וכי מאחר שאפילו תרי [שניים] העוסקים בתורה שכינה עמהם, תלתא מבעיא [שלושה נצרכה] לומר ששכינה עמהם?! ומשיבים: שאף כאן יש צורך במקרא מיוחד, מהו דתימא [שתאמר]: דינא שלמא בעלמא [דין עשיית שלום בלבד] הוא, ולא אתיא [באה] שכינה, שאפשר לחשוב שהמשפט הוא רק מכשיר בידי אזרחי המדינה לייצב את שלום התושבים, והיושבים בדין אין מעלתם כלומדי תורה, על כן קמשמע לן דדינא נמי היינו [השמיע לנו שדין הריהו גם כן] תורה.
The Gemara continues: Since the Divine Presence rests even upon two who engage in Torah study, is it necessary to mention three? The Gemara answers: Here too, a special verse is necessary lest you say that judgment is merely to keep the peace among the citizenry, and the Divine Presence does not come and rest upon those who sit in judgment as they are not engaged in Torah study. Ravin bar Rav Adda teaches us that sitting in judgment is also Torah.
ריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְכִי מֵאַחַר דאפי׳דַּאֲפִילּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא? עֲשָׂרָה, קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא, תְּלָתָא, עַד דְּיָתְבִי.:

The Gemara asks: Since the Divine Presence rests even upon three, is it necessary to mention ten? The Gemara answers: The Divine Presence arrives before a group of ten, as the verse: “God stands in the congregation of God,” indicates that when the ten individuals who comprise a congregation arrive, the Divine Presence is already there. For a group of three judges, however, the Divine Presence does not arrive until they sit and begin their deliberations, as in the midst of the judges He judges. God aids them in their judgment, but does not arrive before them.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קדמה שכינה ואתיא – קודם שיהיו כל העשרה.
נצב בעדת אל – מעיקרא משמע.
עד דיתבי – כדכתיב ישפוט בשעת המשפט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים עוד: וכי מאחר שאפילו תלתא [שלשה] שורה שכינה עמהם, עשרה מבעיא [נצרכה] לומר ששכינה שרויה עימם?! ומשיבים: עשרהקדמה [מקדימה] השכינה ואתיא [ובאה], שמשמעות הכתוב ״אלהים נצב בעדת אל״ — שה׳ נצב ועומד כבר כשבאה העדה להתפלל. ואילו תלתא [שלושה] — אין השכינה שורה עמהם עד דיתבי [שיושבים] הדיינים ודנים במשפט, שאז ״בקרב אלהים ישפוט״, גם הקדוש ברוך הוא המסייע עמהם, אך אינו מקדים וממתין לבואם.
The Gemara asks: Since the Divine Presence rests even upon three, is it necessary to mention ten? The Gemara answers: The Divine Presence arrives before a group of ten, as the verse: “God stands in the congregation of God,” indicates that when the ten individuals who comprise a congregation arrive, the Divine Presence is already there. For a group of three judges, however, the Divine Presence does not arrive until they sit and begin their deliberations, as in the midst of the judges He judges. God aids them in their judgment, but does not arrive before them.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״ראֲמַר רִבִּי אַבִּין בַּר רַב אִדָּא א״ראֲמַר רִבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שהקב״השֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו ס״ב:ח׳} ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ״.

The Gemara cites another aggadic statement: Rabbi Avin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, wears phylacteries? As it is stated: “The Lord has sworn by His right hand, and by the arm of His strength” (Isaiah 62:8). Since it is customary to swear upon holy objects, it is understood that His right hand and the arm of His strength are the holy objects upon which God swore.
רב האיי גאוןראב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אודקאמר רבין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק מנין שהקב״ה מניח תפילין, הכין פרישו רבנןב, שהראהו הקב״ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין, ולמדו במראית העיןג כדרך שלמדו מעשה משכן, שנאמר כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן (שמות כה ט), אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שם מ).⁠ד
וכן לענין מה שאמרו (ראש השנה יז:) שנתעטף הקב״ה כשליח צבור היורדה לפני התיבה ולִמד את משה בפרשת וַיַּעֲבֹר יי׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (שמות לד ו), וכן הוא אומר (שם לג יט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יי לְפָנֶיךָו. ועל אותה שעה אמרו (ברכות ז.) מנין שהקב״ה מתפלל והלא בתורה פורשז כי כן אמר (שמות לד ו) יי אֵל רַחוּם וְחַנּוּןח, וקאמר משה אתה הוריתנו לומר שלש עשרה מדות, שנאמר כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר (במדבר יד יז), וכן אמר (ברכות ז.) יהי רצון מלפניט שיכבשו רחמי את כעסי, ללמדנו לומר יהי רצון מלפניךי שיכבשו רחמיך את כעסךכ, כדאמר ר׳ ישמעאל בן אלישעל.
א. מקור הזיהוי: תשובות הגאונים החדשות סי׳ קנח, והוא ציטוט מפירוש רב האיי גאון לברכות, כמפורש שם בתחילת הסימן (עמוד 228 ובהערה 111). וכ״ה בחידושי הרשב״א ובפרושיו להגדות, בספר האשכול (ריש הלכות תפילין), בכת״י לונדון (ח״ב סי׳ עא), בשיטה מקובצת ובשו״ת מהר״ם אלאשקר (סי׳ קיז) בשם רבינו.
ב. רבני ישיבת הגאונים בבבל.
ג. כתב רב שרירא גאון בתשובה (תשובות הגאונים – החדשות סי׳ קסא): ׳וזהירי רבנן לאחויי להדדי קשר של תפילין כדחוו למשה דחוו ליה מן שמיא דאמ׳ (ברכות ז.) רב חנא בר ביזנא אמר ר׳ שמעון חסידא וראית את אחורי (שמות לג כג) מלמד שהראהו הקב״ה למשה קשר של תפילין מאחוריו׳. וזהו שכתב הרמב״ם בהל׳ תפילין (פ״ג הי״ג): ׳וקשר זה צריך כל תלמיד חכמים ללמדו, ואי אפשר להודיע צורתו בכתב, אלא בראיית העין׳.
ד. בפירוש קדום לאגדות חז״ל לאחד מהראשונים הביא דברים משם רב האיי גאון על סוגיא זו, אשר לא הגיעו במקורם לידינו, וז״ל [מתורגם]: ׳אמר רבין בר ר׳ אדא בשם ר׳ יצחק, מנין לנו שמשה עליו השלום בתחנותיו העליונות ובהשגתו הקדושה השיג את סוד התפילין, עד שהיתה השגתו בזה כבמציאות מוחלטת הנישגת בחושים? מאומרו ׳נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו׳, כשם שמטרת הזרוע להדוף ולהגן על כל הגוף, כך גם השגחתו יתעלה מגנה על מי שהשיג את סוד המצוה הזאת ומקיים אותו על אמיתתו.
הלא תראה את דיונם - עליהם השלום - בדבר הכתוב בבתי התפילין האלו, שמשה השיג את סודם בעולם השכל? והם הזכירו שהם לשונות המרמזים על ההשגחה האלוהית המחוברת לאומה זו, אשר נצטוו במצוה זו, שיהיו מועילים להם לרמת התחום העליון. ואין זה ענין לקיומה של פעולה גשמית [ע״י ה׳ - בהנחת תפילין], יתעלה ה׳ מזה. וענין זה כבר רמזו רבינו האיי גאון בפירוש ברכות, לך ותראהו משם׳ (וז״ל המקור: ״קאל רבין בר רב אדא, נקל ען ר׳ יצחק: מן אין לנא אן משה עא״ס אדרך פי מקאמאתה אלרבאניה ומשאהדאתה אלקדסיה סר אלתפילין חתי כאנה שאהד ד׳לך חסא פי אלוג׳וד אלמטלק? מן קו׳ נשבע יוי בימינו ובזרוע עזו. פכמא אן אלד׳ראע ג׳עלת ללד׳ב ואלמחאמאה ען ג׳מלה אלבדן, כד׳לך ענאיתה תע׳ מוקיה למן ידרך סר הד׳ה אלמצוה וית׳בתהא עלי חקיקתהא. אלי תרי מחאורתהם ע״ס פי אי שי מכתוב פי ביות הד׳ה אלתפלין אלד׳י אדרך סרהא משה פי עאלם אלעקל. וד׳כרוא אנהא נצוץ תדל עלי אלענאיה בהד׳ה אלמלה אלד׳י שרעו בהד׳ה אלפראיץ׳ לתכון מוצלה להם אלי אלמלא אלאעלי, לא אן ת׳ם חאלה ג׳סמאניה, תעאלי אללה ען ד׳לך. והד׳א אלמעני קד אשאר רבינו האיי גאון פי פירוש ברכות פלינט׳ר מן ת׳ם״. תודה לי׳ פנטון שהביא לידיעתי קטע זה (T-S Ar 47.170 דף 2ב), ומסר לי את העתקתו ותרגומו [וכאן שיניתיו מעט]).
ה. כ״ה בכת״י לונדון, ובתגה״ח: שיורד.
ו. ורבינו סעדיה גאון בספרו הממלכות והמלחמות (דניאל ז, ט-י עמוד קלד-קלה) האריך לייסד שכל המראות שרואים הנביאים בחזיונותיהם אינם מעצמותו יתברך, שהיא אינה ניתנת להשגה כלל, אלא מאור שבורא ה׳ לצורך הנבואה, ע״ש באורך דבריו. ואף מראה קשר התפילין והנחת התפילין ומעשה המשכן שראה משה על דרך זה היו עשויים. ועוד האריך בזה רבינו סעדיה גאון בתשובה שכתב למין אחד (מובא בפירוש ספר יצירה לר״י הברצלוני עמוד כ-כב, ועוד הובא קטע מזה בתרגומו של הר״י קאפח ׳שריד מחיבור תימני עתיק בעניני ספר שיעור קומה׳, כתבים ח״א עמוד תעה ואילך, ע״ש).
ז. כ״ה ברשב״א. ובתגה״ח: פי׳.
ח. רבינו לטעמיה אזיל (כדהובא משמו בספר המנהיג הל׳ תענית סי׳ יד, ובערוגת הבשם עמ׳ קד) דמנין יג׳ מדות מתחיל משם ה׳ השני, ושם ה׳ הראשון ענינו להודיע מיהו בעל אמירה זו ומוסב על ׳ויקרא׳, ועינינו שה׳ קרא את יג׳ מדותיו ותאריו בפני משה, והרי זה כפי שביאר זאת רבינו סעדיה גאון בפירושו לספר שמות (לד ו): ויקרא ה׳ ה׳, כלומר ויקרא ה׳ כך וכך, שהוא ה׳ אל רחום וחנון, ומשום כך נקבע בין שניהם טעם פָּסֵק, כדי שהשם הראשון יסוב אל הקריאה והשני אל התארים, עכ״ל. ועוד ביאר רבינו סעדיה גאון (שם לג יט) דמה שאמר וקראתי בשם ה׳ לפניך הוא הקדמה לנו למה שיאמר אח״כ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא, למען לא יסבור הסובר שמשה הוא שקרא, לפיכך הקדים ׳וקראתי׳. והמובן הוא שה׳ אמר למשה את מדותיו ותאריו.
ולדעת הגאונים הסכימו רב נסים גאון במגילת סתרים (הוב״ד בתוס׳ ראש השנה יז: ד״ה שלש עשרה) ורבינו חננאל בפירושו לר״ה (שם), וכן מבואר בפירוש רבינו אברהם בן הרמב״ם לספר שמות (לד ה) ע״ש. וזהו שכתב רב האיי גאון בתשובה (הובאה ברי״ף ראש השנה עמוד יא, ונזכרה גם בתשובת הרמב״ם סי׳ מז) שבמנין י״ג מדות ׳רב חסד׳ הינה המדה הששית, וזאת כנ״ל ששם ה׳ הראשון אינו מן המנין.
וכבר קדמם בזה אונקלוס שתרגם ויקרא בשם ה׳ – וקרא בשמא ה׳ [כנוסחת כמה מכתבי יד תימן, ראה תאג׳ כתר התורה ועוד, וכפי שאמר הר״י קאפח לר״ע יוסף (ראה חזו״ע ימים נוראים עמוד לב), ואמנם אפשר לפרש כן גם לגירסת וקרא בשמא דה׳, וכפי שכתב ר׳ יחיא קרח ב׳מרפא לשון׳ ע״פ הרא״ם, ע״ש].
ט. ברשב״א ובאשכול ליתא.
י. ברשב״א, באשכול ובשיטמ״ק ליתא.
כ. הובא כל זה ברשב״א בחידושיו לברכות [ומתוקן על פיו] ובפירושיו להגדות בשם רבינו. וכתב שם בסוף דבריו: ׳ומיהו מאי דקאמרי ״תפלי דקודשא בריך הוא מאי כתיב בהו״, קשיא טובא לפירוש זה בעיני׳, עכ״ל. וכוונתו דמלשון הגמרא משמע שהקב״ה מניח תפילין ממש ולא רק שמלמד זאת לאחרים, ועל דרך קושיתו בענין פירושו של רבינו על מימרא ד׳מנין שהקב״ה מתפלל׳, ראה להלן בסמוך ובהערה.
וכתב הרשב״א בפירושי ההגדות אחר שהעתיק את פירוש רה״ג: ׳ודרך הגאון ישר, אם היה לשון ההגדה מסכים עמו׳. ונראה שהוקשה לו שמלשון הגמרא משמע שהקב״ה מתפלל בעצמו ולא שמלמד זאת לאחרים.
ל. והאריך בענין זה רבינו חננאל בפירושו כאן, והביא דברי רבינו בתוספת מרובה, להוכיח ולבאר שיטת חכמים המרחיקים הגשמות ויודעים שאין בכל התלמוד דבר מודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראינו ישתבח שמו ויתעלה זכרו, כנגד חלוקי לב רשעי ארץ המינים המחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות עצמם [-ואלו הם הקראים אשר הלעיזו על חכמי ישראל שהם מחזיקים בגשמות, כפי שהאריכו בזה בחיבוריהם. וכבר כינה אותם רב נטרונאי גאון בתשובה בשם חלוקי לב (ראה תשובתו שהובאה בסדר רב עמרם גאון ח״ב סדר של פסח סי׳ פ), ע״ש].
וכוונת רבינו בענין התפילה ששמע משה מה׳ מתבארת היטב מדברי רבינו חננאל, שכתב וז״ל: ׳ועוד אותה שעה שמע תפילה אחרת קול מלפני הכבוד אומר יהי רצון מלפני שיכבשו וכו׳, והבין משה רבינו שכך ראוי לבקש מלפני השכינה, וכך היו הדברים בידם הלכה למשה מסיני. הלא תראה כיון שראה ר׳ ישמעאל כהן גדול כבוד ה׳ אלהי ישראל, בראית הלב, בבית קדש הקדשים כאשר ראה ישעיהו ומיכיהו, שמע קול מלפני הכבוד ישמעאל בני ברכני, פי׳ ברכה זו שבח והלל, כדכתיב ברכו ה׳ מלאכיו, וכשם שאנו אומרים תמיד ברוך כבוד ה׳ ממקומו, וכיון שנתן ברכת השבח לפני הכבוד התפלל אותה תפילה שהיה בידם הלכה למשה מסיני, ששמע אותה כאשר אמרנו, ופתח ואמר יהי רצון מלפניך וכו׳⁠ ⁠׳. ויש להעיר שפירוש זה הובא בתשובות הגאונים - החדשות (סי׳ קנה) בשם רב האיי גאון, והנה מלבד שיחוס זה הוא כנגד עדותם של ראשונים רבים שהביאו את הפירוש הזה על שם רבינו חננאל, והם: ר״י הברצלוני בפירושו לספר יצירה (עמ׳ 32-33), תשובות הגאונים - ליק (סי׳ קטו), ראב״ן (סי׳ קכז), אור זרוע (ח״א סי׳ ז), ר׳ שמואל בן אברהם ספורטא, באגרת שכתב לרבני צרפת (׳מלחמת הדת׳, ישרון ח [תרל״ה] עמ׳ 63-64. הובאו דבריו גם בשו״ת מהר״ם אלאשקר סי׳ קיז). עוד יש להוסיף שמסגנון התשובה ורהיטת הדברים נראה שלא יצא פירוש זה מתחת רב האיי גאון, כאשר יעמוד על כך כל מעיין (וראה בתשובות הגאונים - החדשות שם בהערה 18 מש״כ המהדיר בזה).
סימן קכז
מצאתי בפר״חא. מניין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע י״י בימינו ובזרוע עוזו ימינו זו תורה שנאמר אש דת למו עוזו אילו תפילין. (מניין) שהקב״ה מראה לכבודו לנביאיו ולחסידיו באובנתא דליבא בדמות אדם יושב דכת׳ (מ״א כב יט) ראיתי את י״י יושב על כסאו וכת׳ (ישעיה ו א) ואראה את י״י יושב על כסא וגו׳. וכמו שיש לו רגלים דכתיב (שמות כד י) ותחת רגליו כמעשה וגומר. וכיון שנודע לנו כי מתראה לנביאיו בעניין הזה, נתברר כי זו ראייה האמורה [אינה] בראיית העין (אינו) אלא בראיית הלב. כי לא יתכן להאמר בראיית העין שנראה דמות הקב״ה, שנאמר (ישעיה מ כה) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, אלא ראיית הקב״ה בלב היא. וכך יתכן לומר שאפשר לאדם לראות בראיית הלב דמות כבוד אש בראשב ועליו תפילין. והאמור ראיתי, ראיית הלב דכת׳ (קהלת א טז) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, וכך כוונתו ולא ראיית העין ממש. כי בפירוש אמר הכתוב (הושע יב יא) ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרבתי וביד הנביאים אדמה, מלמד שמראה לכל נביא דמיון שיכול לראותו. אבל ראייה ממש חס ושלום שיש מי שיעלה על דעתו, וכי ר׳ יצחקג חולק על התורה והלא כת׳ (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וחי, ובא ר׳ יצחק ואמר כי נראה הקב״ה למשה. ועוד כת׳ (שם כד י) ויראו את אלהי ישראל וגומר, הנה מראה הכתוב שראו, ומקרא אחר כת׳ (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותכם כי לא ראיתם כל תמונה וגומר, קשו קראי אהדדי, ופרקיןד לא קשיא, האי קרא דכתיב ויראו את אלהי ישראל, בראיית הלב, והאי דכתיב כי לא ראיתם, בראיית העין. ומצאנו לשון הקודש שקורא כעין זה ראייה, וירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב א), ויעקב לא היה במצרים אלא בארץ כנען אלא שראה בלבו. וכהנה רבות.
[ו]⁠למביני הדעת יראי שמים בפחות מכן דיי להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים שמודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראינו יתברך שמו [ויתעלה זכרו. אמנם חלוקי לב רשעי ארץ המינים מחפאים דברים אשר לא כן כדי לגנות את עצמן. מי שפרע מדור המבול הוא יפרע מהם]. ומצינו שהקב״ה יתעלה זכרו הראה למשה רבינו בתוך הכבוד, שאמר הכת׳ (שמות לג כג) וראית את אחורי, כגון מלאך ובראשו תפילין, וראה משה קשר של תפילין ושין של תפילין והבינם כעניין שהראהו משכן וכל כליו, [שנאמר (שם כה ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו], וזה יתכן למראית העין ויתכן לראיית הלב, אבל זה שכת׳ וראית את אחורי, אינה אלא ראיית הלב. ועל אותה ראייה של משה שראה קשר של תפילין [ושין של תפילין] אמר ר׳ יצחק רמז לזה הדבר מן הכת׳ מניין, שנאמר נשבע י״י בימינו וגומר.
וכענין הזה חזון הנבואה, הנביא יושבה ורואה בלבו חזון הנבואה כראיית הישן חלום. ומקרא מלא כת׳ (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם י״י במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו, פירוש וכי במראה עין אליו אתוודע כאילוו בחלום כן אני מתראה ומדבר [עמו].
ועל אותם התפילין שנראו למשה חקרו רבותי⁠[נו] מה כתב בהם. ומפרשי ומי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכל העניין. ואלו הדברים קבלה הל״מ [היו בידם] ומקבלה פירשום. שאי אפשר לדברים הללו להתפרש מן (העדות) [הדעת] כלל.
וכאשר ראה ר׳ ישמעאל כהן גדול בבית קדש הקדשים אכתריאל יה י״י צבאות יושב על כסא רם ונשא, בראיית הלב כמו ישעיהו וירמיהוז, אמר לו ישמעאל בני ברכני, שיר ושבח הוא, כמו (תהלים קג כ) ברכו ה׳ מלאכיו וכמו שאנו אומרים ברוך כבוד י״י ממקומו.
א. כל הסימן הובא בשם ר״ח באו״ז ח״א סי׳ ז וסי׳ ח ובתשוה״ג ליק סי׳ קטו וקטז ועל פיהם הגיה בעל אבני שהם את כל מה שבסוגריים. ונמצאים הדברים גם בפי׳ ר״ח לברכות הנדמ״ח עפ״י כת״י. [בתשוה״ג החדשות ירושלים תשנה עמ׳ 111 מיוחסים הדברים לרב האי גאון. ועי״ש בהע׳ מקומות נוספים שהובאו הדברים בשם ר״ח].
ב. כך גם בתשוה״ג ובאו״ז. ואולי צ״ל כראש.
ג. מרא דשמעתא, א״ר יצחק מנין שהקב״ה מניח תפלין.
ד. באו״ז ונפרקיה. וגירסא נכונה היא שהרי אין זה בחז״ל. (אבני שהם).
ה. בשאר המקורות נוסף: ער.
ו. ׳כאילו׳ ליתא באו״ז אבל נמצא בתשוה״ג. ואולי צ״ל ׳ואילו׳.
ז. בשאר המקורות במקום ירמיהו ומיכיהו. והכונה למש״כ במ״ב כב יט: ראיתי את ה׳ יושב על כסאו וגו׳.
ולענין מה שאמרו: הקב״ה מניח תפילין. פירש רב האי גאון ז״ל, זה לשונו: הכי פירשו רבנן, שהראה הקב״ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין, כדרך שלמדו מעשה המשכן, שנאמר (שמות כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, (ככל) אשר אתה מראה בהר (שמות כה, מ). וכן לענין מה שאמרו (ראש השנה יז:) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור שיורד לפני התיבה ולימד את משה בפרשת ויעבור ה׳ על פניו ויקרא, וכן הוא אומר (שם לג, יט) אני אעביר כל טובי על פניך וגו׳, ועל אותה שעה אמרו, מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, והלא בתורה פירש כי כן אמר ה׳ אל רחום וחנון, וקאמר משה אתה הראתנו לומר שלש עשרה מדות שנאמר (במדבר יד, יז) כאשר דברת לאמר. וכן אמרו לקמן (ברכות ז.) יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן לשון רב האי גאון ז״ל. ומיהו מאי דקאמרי תפילי דקודשא בריך הוא מאי כתיב בהו, קשיא טובא לפירוש זה בעיני. ויש לשאר החכמים ענין אחר נעלם בזה, והאלהים יראנו איזה הדרך ישכון אור.
מנין שהקב״ה מניח תפילין – דמיון ישראל כמו שאנו עושין חטיבה לזכרו בשימה כנגד הלב ועל המוח כן הקב״ה עושה חטיבה לישראל לזוכרם תמיד לטובה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנין שהקב״ה מניח תפילין כו׳. כבר כתבו בזה סוד נסתר אבל אני רואה בו קרוב לפשוטו כי מצות ענין תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית׳ והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו וד׳ פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין עד״ז מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה׳ בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם ולעומת זה יש להקב״ה דביקות וחטיבה בישראל כמ״ש אני לדודי ודודי לי וכדמייתי שהקב״ה משתבח ומתפאר בישראל וישראל מתפארים ומשתבחים בה׳ דכתיב את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום וע״כ נקראים התפילין פאר והוא שהקב״ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל וכמ״ש שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו׳ שהוא מורה על דבקות שלו עמנו כתפילין הללו שהם על הזרוע נגד הלב ומייתי מדכתיב נשבע ה׳ בימינו זו תורה כו׳ דהיינו שנשבע בב׳ מדות שהם החסד והגבורה שנשבע ה׳ בימינו זו תורה מימין היא מדת החסד שנאמר בתורה ותורת חסד על לשונה ובזרוע עזו זו התפילין שביד שמאל הוא מדת הגבורה והעוז כי מתוך הנחתן משרה האדם השכינה על עצמו נגד עמי הארץ ליראה מגבורתו ית׳ ב״ה כדכתיב וראו כל עמי וגו׳ כי שם ה׳ וגו׳ הרי שריית השכינה ואמר מה כתיב בהו בתפילין דמרי עלמא דהיינו פסוקים המורים על כוונה זו שיש לו יתברך דבקות וחטיבה בישראל דוגמת תפילין שאנו מניחים שמורים על שיש לנו דבקות וחטיבה בו ית׳ ב״ה ואמר לו מי כעמך ישראל גוי אחד כו׳ ופירוש האמרת מל׳ חטיבה עי׳ בפרש״י במס׳ חגיגה (ג.) שהוא שבח מיוחד בשניהם דהיינו ה׳ אחד וישראל גוי אחד וקאמר בשאר בתי מאי דמשמע ליה ודאי דכעין שלנו ד׳ פרשיות בד׳ בתי כך הם תפילין של הקב״ה ומסיק כי מי גוי גדול ומי גוי גדול וגו׳ דדמיין להדדי כו׳ דכי מי גוי גדול וגו׳ בכל קראנו אליו מורה על הדבקות לנו בו בתפלה ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו׳ מורה על הדבקות לנו בו בתורה ואשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא דדמיין להדדי דהיינו שדבקים בו לענין ישועה כמו שכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע וגו׳ ומי כעמך וגו׳ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם וגו׳ או הנסה אלהים וגו׳ בחד ביתא המורה על הדבקות בו בעשות להם נפלאות ונוראות ולתתך עליון בחד ביתא הוא המורה על הדבקות בו במעלה עליונה כדכתיב לתהלה לשם ולתפארת וגו׳ ומסיק דכולן כתיבי באדרעיה ופרש״י דר״ל דכולן כתיבי בזרוע בבית אחד ואין זה כמשמעו דהל״ל הכי כולן כתיבי באדרעיה בבית אחד ועוד דמאי אשמעינן בכך דודאי כן הוא ואפשר לומר משום דהא דמייתי מנין שתפילין קרוין עוז מדכתיב וראו כל עמי הארץ כי וגו׳ דמיירי בתפילין של ראש ועלה קאמר תינח בחד ביתא בשאר בתי כו׳ דכולה מלתא בשל ראש איירי קאמר ומסיק דכולן כתיבי גם באדרעיה כדקאמר מעיקרא נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו ודו״ק:
שם אמר רבי אבין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק מניין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו עד סוף האגדה. ידוע לכל יודעי חן שהאגדה זו יש לה סוד מופלא וכבר האריך הרשב״א ז״ל בחידושי אגדות שלו הובא בע״י ע״ש ובאמת שכל האריכות בזה הוא ללא צורך שלא בלבד בענין האגדה זו ושארי האגדות כיוצא בו אנו צריכין לדברי הקבלה אלא כל המקרא בתורה ובנביאים ובכתובים כל מקום שמצינו תואר ודמות וגבול ומקר׳ ושינוי בענייני האל ית׳ כגון ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כו׳ וכן ראיתי ה׳ צבאות יושב על כסא רם ונשא וכן וראית את אחורי ופני לא יראו והרבה כיוצא באלו בכולן אנו צריכין לקבלה והן סודות מופלאים שהרי אין לו כביכול להבורא שום דמות ותואר וגבול ועמידה וישיבה או שום דבר מקרה או שינוי אלא הכל לפי הדמותו לעבדיו הנביאים כמ״ש בספר הראב״ן בשם רבינו חננאל הגאון באגדה זו וכיוצא בזה לא יפול בו כביכול אפילו שום שינוי רצון כי אם מצד מעשה התחתונים שע״י מעשיהם הטובים מוסיפים כח בפמליא שלו וכן להפך ח״ו והכל תלוי בענין קיום התורה והמצות של ישראל שלכך נקרא ה׳ אלקי ישראל העולה כמנין תרי״ג מצות כמבואר הכל באריכות בספרי הקבלה. אמנם אין לנו עסק בנסתרות מ״מ מצאתי עצמי מחוייב בדבר לפרש אגדה זו לפי פשוטה דנהי שבעיקר הדבר שהקב״ה מניח תפילין מביא ראיה גמורה מפסוק דנשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו שהוא ממש פשוטו של מקרא אלא דאכתי יש לתמוה טובא בהא דא״ל רב נחמן ב״י לר׳ חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתוב בהו ומהדר ליה מי כעמך ישראל כו׳ ורב אשי נמי מסיק עלה בסמוך מאי דכתיבי בשאר בתי כי מי גוי גדול כו׳ ובזה לא מייתו שום ראיה לדבריהם ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות ואף שמצאתי כתוב בס׳ הראב״ן שהביא דברי רה״ג באריכות ומסיים בה דהך מלתא דאמוראי דמאי דכתיבי בהנך בתי אינו אלא דברי קבלה הל״מ שאי אפשר לדברים הללו להתפרש מן העדות כלל כו׳ ולא ידענא אי האי סיומא דהראב״ן הם דברי עצמו או דברי הגאון. עכ״פ קשה לי טובא בגויה דאי ס״ד שהם בקבלה הל״מ אפילו מאי דכתיבי בהנך בתי א״כ ממילא דכ״ש שהנחת תפילין עצמן הן הל״מ א״כ מאי האי דקאמר ר׳ יצחק מנין שהקב״ה מניח תפילין וקי״ל דהלכה למ״מ היא כדמצינו בעלמא וכי מאחר דהלכתא היא קרא ל״ל. תו קשי׳ לי אי ס״ד דמאי דכתיבי בהני בתי הוי הל״מ א״כ מאי מקשה בסמוך ומי משתבח קודשא ב״ה בשבחייהו דישראל וכי יש להקשות שום דבר אהלכה למ״מ שאפי׳ בענייני הלכות גמורות אמרו שאין טעם לדבר דהא מהאי טעמא גופא אמרינן שק״ו מהלכה לא ילפינן וכ״ש בענייני האגדות כאלה שהן ע״פ סוד מופלא כמ״ש הגאון בעצמו. אלא דבר מן דין קשיא לי בהא דקאמר ומי משתבח קודש׳ ב״ה בשבחייהו דישראל שהרי כמה מקראות לאין מספר בתורה ונביאים וכתובים שהקב״ה משתבח בשבחייהו דישראל ואין לך מקרא מפורש יותר ממה דכתיב ישראל אשר בך אתפאר ואדרבה משמע נמי מהאי קרא גופא דאתפילין קאי שהרי תפילין נקראין פאר וכתיב נמי הן על כפים חקותיך וכי יש שבח לישראל ודבקותם בו יותר מזה ושייך ג״כ טובא בענין התפילין והנראה לפי ענ״ד בענין ליישב חדא מגו חדא דהנך אמוראי דאיירי במה דכתיב בהנך בתי דמרי עלמא ודאי בסברא דנפשייהו מסקו הכי דכיון דילפינן מקרא דנשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו דבימינו קאי אתורה ובזרוע עוזו אתפילין ונהי דבימינו היינו תורה סתמו כפירושו והיינו תורה שלנו שכך כתובה לפניו במרום משא״כ בתפילין דלא ידעינן מה כתיב בהו ולמה נקראין זרוע עוזו בודאי שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש א״כ ע״כ מסברא פשוטה נדע בכל זה והיינו דמסתמא התפילין של הקב״ה הם דוגמא לתפילין שלנו וכי היכי דבפרשה ראשונה דכתיב׳ בתפילין דמרי עלמא ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהם ממש דוגמת שמע ישראל בתפילין שלנו כדמסיק להדיא דהיינו חטיבה מול חטיבה ששניהם מורין בענין האחדות כמו כן שארי פרשיות של תפילין שלנו שהם לזכרון מצותיו של הקב״ה כמו שפרש״י ז״ל שע״י זכירות המצות כ״ש שאנו זוכרין קבלת מלכותו ואחדותו ודבקותו בנו וממילא שכך יש לנו לומר בענין שארי בתי דמרי עלמא שהם מעניני זכירה זה אי אפשר שאין שכחה לפניו יתברך כביכול אע״כ דאהזכרת השם ושבח של ישראל קאי שהמה תמיד לזכרון לפניו ומקרא מלא הוא ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך הן על כפים חקותיך. והיינו ע״י ששמן של ישראל חקוק לפניו תמיד הוא זוכר בהן להסיר הד׳ שכחות שכתובין בפסוק הזה. נמצא לפ״ז א״ש שכל הד׳ בתים דתפילין דמרי עלמא הם דוגמא דתפילין שלנו מסברא גמורה אלא דאפ״ה מקשי שפיר ומי משתבח קב״ה בשבחייהו דישראל ואדלעיל מיניה קאי דקאמר ובזרוע עוזו אלו תפילין ומייתי ראיה שהתפילין עוז לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ עליך ויראו ממך ולפ״ז ע״כ צריכין אנו לומר שבזה הענין עצמו תפילין דהקב״ה נקרא זרוע עוזו שעוז המה לו וע״ז מקשי שפיר דאכתי לא דמי דנהי שהתפילין שלנו נקראין עוז לפי שעל ידיהן מתיראין כל עמי הארץ כשרואין כי שם ה׳ נקרא עלינו וכמ״ש התוס׳ דאשם שדי קאי ולפיכך נופל עליהם פחד ואימה ועוד ע״י שמותיו של הקב״ה הכתובין בתפילין והנחתן בראש ובזרוע נתוסף בהן אור גדול להיותם בענין הרוחני מאד וכמאמר חכמינו ז״ל שצריכין גוף נקי שהגוף מתברר ומתלבן על ידיהן ג״כ מגשמי לרוחני כענין שכתוב ויחזו את אלקי ישראל ויאכלו וישתו ומתרגמינן והוו חדאין כאילו אכלין ושתין וכמבואר אצלינו במקום אחר שהוא ממש מעין עה״ב וא״כ ענין תפילין הם שבח ממש לגופן ולנשמתן אלא דבתפילין דמרי עלמא לא שייך לומר כן דהקב״ה משתבח ע״י תפילין ולשון שבח כאן הוא ענין שבח ממש שהוא מלשון הוספה ונהי דמצינו דודאי דיש שבח והוספה לקב״ה כביכול ע״י תורתם ומעשיהם טובים של ישראל כדאיתא לקמן במכילתין שמוסיפין כח בפמליא של מעלה מ״מ במה שהוא משבח את ישראל בהנך פרשות דתפילין שלו שהוא ענין תמידי אפילו אין מקיימין התורה והמצות כראוי לא מצינו שום סברא לומר שיהא בזה שום שבח ועילוי לעצמותו ית׳ עד שהתפילין יהיו נקראין עוז בשביל כך והדרא קושיא לדוכתא דאכתי לא דמי. וע״ז משני שפיר דודאי שיש שבח ועילוי להקב״ה ע״י התפילין שעל ידיהן נזכור שעשו אותו חטיבה א׳ בעולם ע״י קבלת עול מלכות יותר מכל העובדי כוכבים וכ״ש בקבלת תורתו דעל׳ כתיב ואנכי לא אשכחך דעלה דרשינן זה מעשה סיני כן נראה לי נכון בעז״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ועוד מאמר אגדה אמר ר׳ אבין בר רב אדא, אמר ר׳ יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפיליןשנאמר: ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״ (ישעיהו סב, ח), כיון שדרך הנשבע להישבע בחפץ של קדושה, יש לפרש כי ״ימינו״ ו״זרוע עוזו״ שבהם נשבע ה׳ מרמזים לחפצי—קדושה,
The Gemara cites another aggadic statement: Rabbi Avin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, wears phylacteries? As it is stated: “The Lord has sworn by His right hand, and by the arm of His strength” (Isaiah 62:8). Since it is customary to swear upon holy objects, it is understood that His right hand and the arm of His strength are the holy objects upon which God swore.
רב האיי גאוןראב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ״בִּימִינוֹ״, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ל״ג:ב׳} ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״; ״וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ״, אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים כ״ט:י״א} ״ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״.

Specifically, “His right hand” refers to the Torah, as it is stated in describing the giving of the Torah: “From His right hand, a fiery law for His people” (Deuteronomy 33:2). “The arm of His strength,” His left hand, refers to phylacteries, as it is stated: “The Lord gave strength to His nation” (Psalms 29:11), in the form of the mitzva of phylacteries.
רש״יתוספות רא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עוז לעמו – ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו וגו׳ ויראו ממך.
ובזרוע עוזו אלו תפילין של יד – והכי נמי אמרינן בריש נזיר [ג׳:] מנין לימין שהיא שבועה שנא׳ נשבע י״י בימינו, לשמאל שהיא שבועה שנאמר ובזרוע עוזו, אלמא זרוע משמע ליה שמאל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

״בימינו״זו תורה, שנאמר בתיאור מתן תורה: ״מימינו אש דת למו״ (דברים לג, ב), ואילו ״זרוע עזו״ שביד שמאל — אלו תפילין, שנאמר: ״ה׳ עז לעמו יתן״ (תהלים כט, יא). ומפרשים: ה׳ יתן לעמו את מצות התפילין, המוסיפה להם עוז.
Specifically, “His right hand” refers to the Torah, as it is stated in describing the giving of the Torah: “From His right hand, a fiery law for His people” (Deuteronomy 33:2). “The arm of His strength,” His left hand, refers to phylacteries, as it is stated: “The Lord gave strength to His nation” (Psalms 29:11), in the form of the mitzva of phylacteries.
רש״יתוספות רא״שריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דכתי׳דִּכְתִיב: {דברים כ״ח:י׳} ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ״, וְתַנְיָא, ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.

The Gemara asks: And from where is it derived that phylacteries provide strength for Israel? As it is written: “And all the nations of the land shall see that the name of the Lord is called upon you, and they will fear you” (Deuteronomy 28:10). It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written in fulfillment of the verse: “That the name of the Lord is called upon you.”
תוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלו תפילין שבראש – לפי שיש בהן רוב שם של שדי שהשי״ן כתובה בקמט שבבתים והדלי״ת ברצועות. ותימא משבת פרק במה מדליקין (דף כח ב) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה׳ בפיך. ועוד דבפ׳ בתרא דמגילה (דף כו ב) קרי לרצועות תשמישי קדושה בעלמא. אלא י״ל אלו תפילין שבראש לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין דכתיב (שמות יג) לך לאות על ידך ולא לאחרים לאות.
ותניא ר׳ אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש – פרש״י שרוב אותיות שדי כתובות בו השי״ן בקמט העור והד׳ בקשר, ולא נהירא דהא אמרינן בפ״ב דמגלה [דף כ״ו:] תשמישי קדושה נרתק תפילין ורצועותיהן אלמא לא קרי להו אלא תשמישי קדישה בעלמא, ועוד דאמרי׳ בשבת פי׳ במה מדליקין [דף כ״ח:] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור של בהמה טהורה בלבד ואמרי׳ למאי הילכא אילימא לעורן והאמר מר שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני אלא לרצועותיהן והאמר ר׳ יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ואי הוי הד׳ והי׳ מן השם הוי ליה לאקשויי כמה שהקשה גבי שי״ן, אלמא שאין חשובות מאותיות השם אלא קשר בעלמא כדאמרינן לקמן מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפילין, על כן נ״ל אלו תפילין שבראש שלפי שהן בגובה הראש ונראין לכל אבל של יד אינן נראין שנאמר לך לאות ולא לאחרים לאות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה המתפלל כו׳ והר״י היה כו׳ נ״ב פי׳ שהחמיר אף בבתי כנסיות שלנו וק״ל:
בא״ד עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בב״ה היה מעיין כו׳ כצ״ל ונ״ב כן הוא במרדכי:
בד״ה אלו תפילין כו׳ מן המותר בפיך כו׳ נ״ב פי׳ ומפיק עור של בהמה טמאה לתפילין שפסולים וק״ל:
בא״ד מתורת ה׳ בפיך כו׳ נ״ב פי׳ אלמא אין עליהם תורה כי אין צריכין מן התורה להיות עליהם שם של שדי וק״ל:
בד״ה אלו תפילין שבראש פרש״י משום שם של שדי כו׳ עכ״ל כן פרש״י בפרק הקומץ שכתוב עליהן רוב השם שי״ן ודל״ת כו׳ וע״ש בתוס׳ וק״ל:
גמ׳. דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר׳ אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכ״ל. עיין ברש״י במנחות (דף לה:) ד״ה שם ה׳ נקרא עליך אלו תפילין שבראש וז״ל שכתוב בו רוב השם שי״ן ודל״ת עכ״ל. לרש״י הפסוק כי שם ה׳ נקרא עליך מיירי בתפילין שבראש שיש בהן ב׳ אותיות של שם ה׳ - שי״ן ודל״ת. ואילו בתפילין של יד יש רק אות אחת דהיינו היו״ד. ובגמ׳ מנחות (לה:) איתא ז״ל אמר ר׳ יהודה בריה דר׳ שמואל בר שילת משמיה דרב קשר של תפילין הלכה למשה מסיני עכ״ל. וכתב ע״ז רש״י ד״ה קשר של תפילין וז״ל שישים הרצועות על ראשו כעין דל״ת כדי שיהא ש - די נראה עליהם דשי״ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי״ן ודל״ת נראה בקשר ויו״ד נראה באותו של יד כמין רצועה קטנה וראשה כפוף מעט כמין יו״ד עכ״ל. ומבואר דרש״י מפרש שהדל״ת ויו״ד שברצועות והשי״ן שבשל ראש הויין הלמ״מ. אמנם בתוס׳ במס׳ שבת (דף סב. ד״ה שי״ן) כתבו וז״ל ולא גרסינן דל״ת ויו״ד כדמוכח מפרק במה מדליקין גבי הא דתני ר׳ יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו׳ ומוקי לרצועותיהן ולא פריך דל״ת של תפילין הלמ״מ כדפריך גבי שי״ן עכ״ל. ומבואר דרש״י ותוס׳ נחלקו אם רק השי״ן שבשל ראש הוי הלמ״מ (תוס׳), או אף הקשר של הדל״ת ויו״ד הוי הלמ״מ (רש״י).
ועיין בתוס׳ בסוגיין (ד״ה אלו) וז״ל פרש״י לפי שיש בהן רוב שם של שקי שהשי״ן כתובה בקמט שבבתים והדל״ת ברצועות ותימא משבת פרק במה מדליקין (כח:) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה׳ בפיך ועוד דבפ׳ בתרא דמגילה (כו:) קרי לרצועות תשמישי קדושה בעלמא אלא י״ל אלו תפילין שבראש לפי שהן בגבהו של ראשו ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות עכ״ל.
התוס׳ הוכיחו מסוגיית הגמ׳ בשבת (כח:) דאמרינן דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא וכו׳ לרצועות ומקרא דלמען תהיה תורת ה׳ בפיך נלמד שהבתים ופרשיות בעי מותר בפיך דרק השי״ן נחשב כתב ואות מהלמ״מ, משא״כ קשר הדל״ת ויו״ד שברצועות אינו נחשב לאות, וע״כ לא חל ברצועות דין מן המותר בפיך. ומהא דבמגילה (כו:) קרי לרצועות תשמישי קדושה נמי מוכח דאין לדל״ת ויו״ד דין כתב, דאילו היה דין כתב חל על הרצועות היו נחשבות לגופי קדושה, וכן מבואר בתוס׳ מנחות (דף לה: ד״ה אלו) וז״ל ונראה דדל״ת ויו״ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם של שקי עכ״ל, וצ״ע בשיטת רש״י.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תפילין ה״א) שכתב וז״ל שמונה הלכות יש במעשה התפילין כולן הלמ״מ וכו׳ ושיהיה בעור של ראש צורת שין וכו׳ ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע כצורת דל״ת עכ״ל. ומבואר שסובר הרמב״ם כשיטת רש״י דצורת דל״ת שברצועות הוי הלמ״מ. ברם לגבי היו״ד כתב הרמב״ם (פ״ג הי״ג מהל׳ תפילין) וז״ל וכן בשל יד קושר קשר כמין יו״ד עכ״ל. ויש לדקדק דהרמב״ם אינו מונה הקשר של יו״ד בכלל שמונה הלכות שהן הלכה למשה מסיני, ומשמע שהרמב״ם מחלק בין הדל״ת דהוי הלמ״מ - ליו״ד שאינו הלמ״מ, ודלא כרש״י דס״ל דתרוויהו הלמ״מ - ודלא כתוס׳ הסובר דרק השי״ן הוי הלמ״מ. ולפי״ז קושיית התוס׳ צ״ע לשיטת הרמב״ם, דבגמ׳ בשבת ומגילה מבואר שאין לדל״ת דין אות וכתב ולכאורה משמע דאינה הלמ״מ, וצ״ע בביאור שיטתו.
ועוד צ״ע ברמב״ם שפסק (פ״ג הט״ז מהל׳ תפילין) וז״ל אין עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי״ן שעושין בעור כמו שאמרנו לפיכך אם חיפן הכותי או תפרן פסולות והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן עכ״ל, ויש לדקדק בלשון הרמב״ם שנקט דאין עכו״ם עושה תפילין מפני השי״ן, וצריך ביאור אמאי נקט מפני השי״ן ולא כתב מפני הדל״ת, דהרי סובר דתרוויהו הויין הלמ״מ. ומשמע דהרמב״ם פוסל עשיית נכרי רק בנוגע לבתים ולא לרצועות, וצ״ב בטעם הדבר.
ונראה דסובר הרמב״ם שאע״פ שהדל״ת והשי״ן הויין הלמ״מ, מ״מ חלוקים הם ביסוד דינם. דהשי״ן הויא חפצא של כתב וחל ביה דין אות, ומשו״ה לגבי השי״ן חלים כל דיני כתיבה. משא״כ בנוגע לדל״ת דלא חל בו חלות דין כתב, ואין הדל״ת חפצא של אות, ורק דנאמרה הלמ״מ דצורת הקשר תהא בצורה של דל״ת. דיסוד דין הדל״ת הוא דין בצורת הקשר אך אין בדל״ת תורת כתב ואות. ומשו״ה סובר הרמב״ם שהדין דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ומי שאינו בקשירה אינו בכתיבה, חל לפסול עכו״ם רק בעשיית השי״ן דהוי חפצא של כתב דחל ביה דין אות. משא״כ לגבי עשיית הדל״ת שברצועות, עכו״ם כשר, דאע״ג דהויא הלמ״מ אינו אלא הלכה שחלה בצורת הקשר, ואין בו חלות דין כתב ואותא. והגר״מ זצ״ל הביא ראייה ליסוד הנ״ל מדברי הר״ן בשבת (דף כח. בדפי הרי״ף ד״ה ואיכא) וז״ל ואיכא מאן דגריס בגמרא ואמר אביי דל״ת של תפילין ויו״ד של תפילין הלכה למשה מסיני כלומר שעושין דל״ת ויו״ד בקשרי הרצועות להשלים שקי. וכתבו בתוס׳ דלא גרסינן דל״ת ויו״ד דלאו הלכה נינהו וכו׳ ואין צריך למחוק הנוסחאות דדל״ת ויו״ד כיון שאינן בכתיבה ממש אלא בקשר לאו תורת ה׳ מיקרי עכ״ל. ומבואר דהר״ן סובר דדל״ת ויו״ד הויין הלמ״מ אלא דאין בהן חלות דין כתיבה, ומשו״ה לא חל בהן דין תורת ה׳ בפיך, דבדל״ת ויו״ד שברצועות חל דין צורת הקשר בלבד.
ולפי״ז נראה ליישב את שיטת רש״י ממה שהקשו עליו בתוס׳, דרש״י סובר דדל״ת ויו״ד הויין הלמ״מ, אלא דס״ל כשיטת הרמב״ם דאין בדל״ת ויו״ד שברצועות חלות דין כתב ואות דאינן אלא צורת קשר בעלמא, ומשו״ה לא חל בהן דין מן המותר בפיך, ורק לגבי השי״ן דחל ביה חלות דין כתב ואות נאמר הדין מן המותר בפיך. ולפי״ז מיושב אף לשיטת רש״י הא דאיתא בגמ׳ (מגילה כו ב) דהרצועות אינן אלא תשמישי קדושה, דאע״פ שהקשרים והאותיות שברצועות הויין הלמ״מ, מכל מקום מכיון דאינן אלא חלות דין בצורת הקשר ולא חל בהם חלות שם כתב ואות, משום הכי קדושת הרצועות אינה אלא קדושת תשמישי קדושה.
אמנם בנוגע לסוגיא דמגילה (כו:) דרצועות הויין תשמישי קדושה לכאורה צ״ע, דהרי הגר״ח זצ״ל ביאר (עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ״א מהל׳ תפילין הי״א) דחלין ב׳ קדושות בתפילין - קדושת הכתב וקדושת תפילין - ולגבי חלות דין קדושת הכתב שפיר י״ל דהרצועות אינן אלא תשמישי קדושה כיון דליכא בהו חלות דין כתב. אך בנוגע לקדושת תפילין שחלה בחפצא של התפילין בפשטות נראה דהפרשיות והבתים והרצועות ביחד הן עצם החפצא של התפילין וחל בהו חלות קדושת תפילין, ולגבי זה הרצועות הן גופי דקדושה. וא״כ צ״ע בסוגיא במגילה דאמרינן דהרצועות הויין רק תשמישי קדושה.
ונראה דהרצועות הן גוף הקדושה מחמת שהן חלק דחפצא של התפילין. וע״כ חל ברצועות חלות דין גוף הקדושה דוקא בזמן שהן מחוברין לתפילין ביחד עם הבתים והפרשיות דאזי חלה בהן חלות גוף הקדושה מדין החפצא דתפילין. ומאידך כשנפרדו הרצועות מהבתים אזי אינן אלא תשמישי קדושה מכיון שפקע מהן חלות קדושת תפילין. והנפקא מינה בין קדושת כתב לקדושת תפילין הוא דחלות דין קדושת תפילין תלוי בהכשר התפילין, וכשהרצועות נפרדות מהבתים וליכא הכשר התפילין אזי לא חלה ברצועות חלות קדושת תפילין, דליכא חפצא של תפילין, וע״כ אינן אלא תשמישי קדושה. משא״כ לגבי קדושת הכתב י״ל דאף בדליכא הכשר התפילין וליכא חלות קדושת תפילין, מ״מ חלה קדושת הכתב כל זמן דאיכא חפצא של כתב ואות. ולפי״ז י״ל דהסוגיא במגילה מיירי באופן דהרצועות נפרדו מהבתים ולכן הויין רק תשמישי קדושהב.
ועיין במרדכי (בהלכות קטנות הל׳ תפילין אות ב׳ דף יא. בדפי המרדכי) שדן בשיטת רש״י, וז״ל ופרש״י בפרק במה אשה יוצאה במס׳ שבת וז״ל שי״ן עשויה מעור החיצון עצמו קומט בו שלשה קמטים כעין שי״ן והוא שי״ן של שקי, והדל״ת עשויה בקשר שקושר הרצועה א׳ לצפון וא׳ למזרח כמין דל״ת, ורצועה קטנה מאד תלויה מהן ואין בה אלא כדי כפיפה כמין יו״ד וכו׳. ואין נראה לר״ץ מדלא נקט הכא אביי אלא שי״ן, ועוד תדע דאמר בפרק במה מדליקין לא נצרכה אלא לרצועות ובשי״ן לא בעי לאוקמיה משום דהלמ״מ היא, ואם איתא תיפוק ליה משום דל״ת ויו״ד אלא ודאי אינם אותיות אלא קישורים בעלמא והרצועות ניתלין כדרכן ולא משום שם, והכי נמי מוכח בפרק במה אשה גבי הנכנס לבית הכסא עם תפילין דקאמר חולצן משום שי״ן דאמר אביי שי״ן של תפילין הלמ״מ ואמאי לא קאמר משום דלי״ת ויו״ד אלא שמע מינה דוקא שי״ן הלמ״מ. ותו דרצועות דתפילין קאמר פרק בתרא דמגילה דתשמישי קדושה נינהו ואמאי לא הוי עצמם קדושה משום דל״ת ויו״ד, ותו אי באותיות שקי הוי אמאי שרי להתיר הקשר כשהוא רוצה וכו׳, והרב ר׳ אלחנן מיישב פירוש הקונטרס ואומר משום דניתן להתיר בכל עת שירצה להכי לא בעינן טהורה ולא בעינן שיחלוץ כשיכנס לבית הכסא אבל השי״ן לעולם קיימת ושייך בה טפי קדושה, וההיא דמגילה דלא הוי רק תשמישי קדושה מיירי ברצועות שנתקן מן התפילין או רצועות מתפילין שבלו דאז אין בהם דל״ת ויו״ד אבל כשהן עם התפילין קדושות לגמרי וכו׳, עכ״ל.
ומבואר מדברי הר״ר אלחנן כיסוד הנ״ל דאיכא ב׳ דינים: א) חלות דין קדושת הכתב של תפילין שחל בשי״ן משום דהוי חפצא של כתב דחל ביה דין אות, ב) קדושת תפילין שחלה ברצועות רק כשהן מחוברין לבתים ולפרשיות, דביחד הויין החפצא של תפילין. אמנם אם נפרדו הרצועות מהבתים או נפסלו אזי אין בהן קדושת תפילין ואינן אלא תשמישי קדושה בעלמא. ומבואר מדברי המרדכי כמש״כ דהסוגיא במגילה מיירי ברצועות שאינן מחוברות לבתים וע״כ דינם כתשמישי קדושה. ולפי מש״כ בביאור שיטת רש״י דאין לדל״ת ויו״ד חלות דין כתב ואינן אלא דין בצורת הקשר מיושב נמי מה שהקשה המרדכי איך מותר להתיר קשר התפילין והרי מוחק את השם, די״ל דמכיון דליכא בקשר דין אות וכתב אין זה נחשב למחיקת השם. ולפי״ז מיושב נמי מה דצריך לחלוץ התפילין לפני שנכנס לבית הכסא דוקא משום השי״ן, דרק לשי״ן יש חלות דין כתב.
אך עוד יתכן לומר דהר״ר אלחנן סובר דבאמת לרש״י הדל״ת ויו״ד שברצועות הויין אותיות וחל בהן דין כתב, ולא קשיא דלפי״ז אמאי אין בהן דין מן המותר בפיך כמו השי״ן ובעי הלמ״מ דכל שמלאכתו לשמים אינו אלא מעור בהמה טהורה, די״ל דחלות דין כתב ואות שברצועות חל רק בשעודן עליו וכדכתיב בקרא ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״, דכשהתפילין עליו אזי חל בקשרים שברצועות דין כתב ואות. ואילו כשחולץ את התפילין מעליו לא מיקרי אות ואין חלות שם ש - די עליהם. אולם דין מן המותר בפיך חל רק לגבי השי״ן דנשאר עליה שם אות אף אחרי שחלץ התפילין.
ונראה לומר עוד דכיון דכשחולץ התפילין מעליו פקע מהדל״ת ויו״ד שברצועות חלות דין כתב, אזי אף בעודן עליו לא חל בהן קדושת כתב ודין אות וליכא בקשרי התפילין חלות קדושת השם, ומשום דיסוד דין קדושת כתב וחלות קדושת השם חל רק היכא דאיכא כתב שקיים לעולם ואינו עומד ליבטל, דקדושת כתב וקדושת השם אינה חלה בקדושה לשעה. ולפי״ז י״ל דאף בעודן עליו לא חל בקשר שברצועות דין כתב כיון שעומד לחלוץ התפילין מעליו, ולכן אין בחליצת תפילין איסור מחיקת השם. ועוד י״ל דאפילו אם נימא שבעודן עליו חלה קדושת השם מ״מ ליכא בחליצת התפילין איסור דמחיקת השם, משום שאינו מוחק את עצם השם ורק מפריד אות אחת משאר האותיות. והאיסור דמחיקת השם חל רק באופן שעושה מעשה מחיקה בגוף אותיות השם עצמו, ואילו באופן שחולץ התפילין נפרד השם ממילא ולא ע״י מעשה מחיקה בגוף השם ולכן אינו עובר באיסור מחיקת השם. ודומה למש״כ המנ״ח (במצוה תל״ז) דאם כתב השם אדנ״י ואח״כ כתב בסוף אות מ״ם ונראה כמילת אדנים אינו לוקה משום שלא עשה מעשה בגוף השם עצמו. ונראה דהוא הדין בחליצת התפילין דאינו עובר משום מחיקת השם מכיון שלא עשה מעשה מחיקה בגוף השם עצמו והשם נפרד ממילא. אך נראה דאין להסיק מזה דבכל שם מותר להפריד האותיות די״ל דהשם שברצועות שאני משום שעומד להפרד ע״י חליצת התפילין.
והנה עיין בשו״ע (או״ח סי׳ כ״ז סעיף י״א) שכתב המחבר וז״ל תפילין של ראש טוב להיות גלויים ונראים עכ״ל. ובביאור הגר״א שם ציין לשיטת תוס׳ הנ״ל ד״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ דמיירי בתפילין שבראש משום שהן גלויים ונראים. ומשמע דלפי רש״י שפירש ד״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ מיירי לענין תפילין שבראש משום דאית בהו רוב אותיות של שם ה׳ אין מקור לגלות התפילין שבראש.
ע״כ ענין אותיות השם בתפילין
א. עיין בחידושי מרן רי״ז הלוי פ״ג הט״ז מהל׳ תפילין.
ב. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל״א - ל״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנין שהתפילין עוז הם לישראלדכתיב כן נאמר]: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ (דברים כח, י). ותניא [ושנינו בברייתא], ר׳ אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש ששם ה׳ כתוב עליהם, ובהם מתקיים כפשוטו ״כי שם ה׳ נקרא עליך״.
The Gemara asks: And from where is it derived that phylacteries provide strength for Israel? As it is written: “And all the nations of the land shall see that the name of the Lord is called upon you, and they will fear you” (Deuteronomy 28:10). It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written in fulfillment of the verse: “That the name of the Lord is called upon you.”
תוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אַבִּין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? א״לאֲמַר לֵיהּ: {דברי הימים א י״ז:כ״א} ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Ḥiyya bar Avin: What is written in the phylacteries of the Master of the world? Rav Ḥiyya bar Avin replied: It is written: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” (I Chronicles 17:21). God’s phylacteries serve to connect Him, in a sense, to the world, the essence of which is Israel.
רש״יתוספותריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה כתיב בהו – בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע (דברים ו) והיה אם שמוע (דברים יא) קדש לי כל בכור (שמות יג) והיה כי יביאך (שם) פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב״ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו.
מי כעמך ישראל – זה שיסד הפייטן (ביום א׳ דפסח) טוטפת כלילו גדלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה שאמרו כאן שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין – פירש רבינו האי ז״ל הכי פירשו רבנן שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולמדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. וכן מה שאמר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן:
בד״ה מאי כתיב כו׳ בהם לשום זכרון כו׳ להם לישראל אלא כו׳ כצ״ל:
בד״ה אחורי בית הכנסת פירש״י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב כו׳ עכ״ל אבל בפרש״י שלפנינו שכתב מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם כו׳ עכ״ל נראה שאחור ר״ל הוא אותו צד שבו הפתח והוי הפי׳ ממש כפי׳ התוס׳ והר״ר יונה הבין מפרש״י עוד פירוש אחר וע״ש וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני [אותם] תפילין דמרי עלמא [של רבון העולם] מה כתיב בהו [כתוב בהם]? אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין, כתוב בהם: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ (דברי הימים א יז, כא). כלומר, שבתפילין של הקדוש ברוך הוא שעל ידם כביכול הוא מתקשר וזוכר את עולמו, התמצית היא — ישראל.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Ḥiyya bar Avin: What is written in the phylacteries of the Master of the world? Rav Ḥiyya bar Avin replied: It is written: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” (I Chronicles 17:21). God’s phylacteries serve to connect Him, in a sense, to the world, the essence of which is Israel.
רש״יתוספותריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וּמִי מִשְׁתַּבַּח קוב״הקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין, דִּכְתִיב: {דברים כ״ו:י״ז} ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״, (וּכְתִיב:) ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, אָמַר לָהֶם הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם.

Rav Naḥman bar Yitzḥak continues: Is the Holy One, Blessed be He, glorified through the glory of Israel? Rav Ḥiyya bar Avin answered: Yes, as indicated by the juxtaposition of two verses; as it is stated: “You have affirmed, this day, that the Lord is your God, and that you will walk in His ways and keep His laws and commandments, and listen to His voice.” And the subsequent verse states: “And the Lord has affirmed, this day, that you are His treasure, as He spoke to you, to keep His commandments” (Deuteronomy 26:17–18). From these two verses it is derived that the Holy One, Blessed be He, said to Israel: You have made Me a single entity [ḥativa] in the world, as you singled Me out as separate and unique. And because of this, I will make you a single entity in the world, and you will be a treasured nation, chosen by God.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האמרת – לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד) ישתבחו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיף רב נחמן בר יצחק לשאול: ומי [והאם] משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו [הקדוש ברוך הוא בשבחם] של ישראל? משיב לו רב חייא בר אבין: אין [כן], כן הוא הדבר, וכן מבואר הדבר בשני פסוקים הסמוכים זה לזה, דכתיב [שנאמר]: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו״. וכתיב [ונאמר]: ״וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו״ (דברים כו, יז–יח), וצירוף פסוקים אלו, משמעו — אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שייחדתם אותי, כמציאות נבדלת, כדבר מיוחד, החטוב לעצמו, שאין עוד כמוהו (יה״ג), וכגמול אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שתהיו עם סגולה — בשל בחירתכם בה׳.
Rav Naḥman bar Yitzḥak continues: Is the Holy One, Blessed be He, glorified through the glory of Israel? Rav Ḥiyya bar Avin answered: Yes, as indicated by the juxtaposition of two verses; as it is stated: “You have affirmed, this day, that the Lord is your God, and that you will walk in His ways and keep His laws and commandments, and listen to His voice.” And the subsequent verse states: “And the Lord has affirmed, this day, that you are His treasure, as He spoke to you, to keep His commandments” (Deuteronomy 26:17–18). From these two verses it is derived that the Holy One, Blessed be He, said to Israel: You have made Me a single entity [ḥativa] in the world, as you singled Me out as separate and unique. And because of this, I will make you a single entity in the world, and you will be a treasured nation, chosen by God.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ו׳:ד׳} ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״,

You have made Me a single entity in the world, as it is stated that Israel declares God’s oneness by saying: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And because of this, I will make you a single entity in the world, unique and elevated with the utterance: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” Consequently, the Holy One, Blessed be He, is glorified through the glory of Israel whose praises are written in God’s phylacteries.
בית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לעולם תהא מחשבתו של אדם רדופה אחר המצות שאף המחשבה אינה אלא תועלת והיא המביאה לידי המעשה אמרו חכמים אפי׳ חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שישראל מייחדים את ה׳ באמרם: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ (דברים ו, ד), וכגמול אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שמייחד ומרומם את ישראל, באומרו: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. הרי שהקדוש ברוך הוא משתבח בישראל, ולכן כתוב שבחם ב״תפילין של רבון העולם״.
You have made Me a single entity in the world, as it is stated that Israel declares God’s oneness by saying: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And because of this, I will make you a single entity in the world, unique and elevated with the utterance: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” Consequently, the Holy One, Blessed be He, is glorified through the glory of Israel whose praises are written in God’s phylacteries.
בית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אֲמַר לֵיהּ רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי?

Rav Aḥa, son of Rava said to Rav Ashi: It works out well with regard to the contents of one of the four compartments of God’s phylacteries of the head. However, all four compartments of Israel’s phylacteries of the head contain portions of the Torah that praise God. What portions in praise of Israel are written in the rest of the compartments of God’s phylacteries of the head?
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשאר בתי מאי – שהרי ארבעה בתים הם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: תינח בחד ביתא [נוח ומובן הדבר לגבי בית אחד] שבתפילין, ואולם בשאר בתי מאי [הבתים מה כתוב בהם]? שהלא בתפילין של ראש ישנם ארבעה בתים, ובכל אחד מהם פרשיה אחרת העוסקת בשבח הבורא. ומה איפוא כתוב בענין שבחם של ישראל בשאר הבתים בתפילין שלו?
Rav Aḥa, son of Rava said to Rav Ashi: It works out well with regard to the contents of one of the four compartments of God’s phylacteries of the head. However, all four compartments of Israel’s phylacteries of the head contain portions of the Torah that praise God. What portions in praise of Israel are written in the rest of the compartments of God’s phylacteries of the head?
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) א״לאֲמַר לֵיהּ: {דברים ד׳:ז׳} ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״, ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״, {דברים ל״ג:כ״ט} ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, {דברים ד׳:ל״ד} ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״, {דברים כ״ו:י״ט} ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״.

Rav Ashi said to him: In those three compartments it is written: “For who is a great nation, to whom God is close, like the Lord our God whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7); “And who is a great nation, who has righteous statutes and laws, like this entire Torah which I set before you today?” (Deuteronomy 4:8); “Happy are you, Israel, who is like you? A people saved by the Lord, the shield of your help, and that is the sword of your excellence. And your enemies shall dwindle away before you, and you shall tread upon their high places” (Deuteronomy 33:29); “Or has God attempted to go and take for Himself a nation from the midst of another nation, by trials, by signs and by wonders” (Deuteronomy 4:34); “And to elevate you above all nations that He has made, in praise, in name and in glory; that you may be a holy people to the Lord, your God, as He has spoken” (Deuteronomy 26:19).
ריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אשי: גם בשאר הבתים כתוב שבחם של ישראל, ״כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כה׳ אלוהינו בכל קראנו אליו״ (דברים ד, ז), ״ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם היום״ (דברים ד, ח), ״אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך״ (דברים לג, כט), ״או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותיות ובמופתים ״ וגו׳ (דברים ד, לד), ״ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך כאשר דיבר ״ (שם כו, יט). ומקשה רב אחא בנו של רבא מצד אחר:
Rav Ashi said to him: In those three compartments it is written: “For who is a great nation, to whom God is close, like the Lord our God whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7); “And who is a great nation, who has righteous statutes and laws, like this entire Torah which I set before you today?” (Deuteronomy 4:8); “Happy are you, Israel, who is like you? A people saved by the Lord, the shield of your help, and that is the sword of your excellence. And your enemies shall dwindle away before you, and you shall tread upon their high places” (Deuteronomy 33:29); “Or has God attempted to go and take for Himself a nation from the midst of another nation, by trials, by signs and by wonders” (Deuteronomy 4:34); “And to elevate you above all nations that He has made, in praise, in name and in glory; that you may be a holy people to the Lord, your God, as He has spoken” (Deuteronomy 26:19).
ריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי, אֵלָּא, ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״, ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״, דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי, בְּחַד בֵּיתָא; ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ וּ״מִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״, בְּחַד בֵּיתָא; ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״, בְּחַד בֵּיתָא; ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״, בְּחַד בֵּיתָא.

Rav Aḥa, son of Rava, raises an objection: If all of these verses are included in God’s phylacteries of the head, there are too many compartments as more than four verses of praise were listed. Rather, the portions in God’s phylacteries must be arranged as follows: The verses “For who is a great nation” and “And who is a great nation” are included in one compartment, as they are similar. “Happy are you, Israel” and "Who is like your people, Israel" are in one compartment. “Or has God attempted” is in one compartment and “And to elevate you” is in one compartment
ריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי [אם כך], הלא נפישי להו טובי בתי [מרובים הם הבתים בתפילין הרבה], יותר מארבעה פסוקי שבח. אלא, כך יש לסדר את הפרשיות הללו בתפילין של בורא העולם: ״כי מי גוי גדול״ ״ומי גוי גדול״ דדמיין להדדי [שדומים זה לזה] — נמצאים בחד ביתא [בבית אחד] בתפילין, ״אשריך ישראל״ ״ומי כעמך ישראל״בחד ביתא [בבית אחד], ״או הנסה אלהים״בחד ביתא [בבית אחד], ״ולתתך עליון״בחד ביתא [בבית אחד].
Rav Aḥa, son of Rava, raises an objection: If all of these verses are included in God’s phylacteries of the head, there are too many compartments as more than four verses of praise were listed. Rather, the portions in God’s phylacteries must be arranged as follows: The verses “For who is a great nation” and “And who is a great nation” are included in one compartment, as they are similar. “Happy are you, Israel” and "Who is like your people, Israel" are in one compartment. “Or has God attempted” is in one compartment and “And to elevate you” is in one compartment
ריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות ו., רב האיי גאון ברכות ו. – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל ברכות ו. – מהדורת אריאלה נובצקי (בהכנה), על פי קטעי הגניזה וציטוטים בראשונים, ברשותה האדיבה (כל הזכויות שמורות), הערוך על סדר הש"ס ברכות ו., רש"י ברכות ו., ראב"ן ברכות ו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות ו., רשב"א ברכות ו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות ו., תוספות רא"ש ברכות ו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות ו., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות ו., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות ו., מהרש"א חידושי הלכות ברכות ו., מהרש"א חידושי אגדות ברכות ו., פני יהושע ברכות ו., גליון הש"ס לרע"א ברכות ו., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות ו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות ו., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ו., אסופת מאמרים ברכות ו.

Berakhot 6a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 6a, R. Hayyei Gaon Berakhot 6a, R. Chananel Berakhot 6a, Collected from HeArukh Berakhot 6a, Rashi Berakhot 6a, Raavan Berakhot 6a, Tosafot Berakhot 6a, Rashba Berakhot 6a, Meiri Berakhot 6a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 6a, Tosefot Rosh Berakhot 6a, Ritva Berakhot 6a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 6a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 6a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 6a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 6a, Penei Yehoshua Berakhot 6a, Gilyon HaShas Berakhot 6a, Reshimot Shiurim Berakhot 6a, Beirur Halakhah Berakhot 6a, Steinsaltz Commentary Berakhot 6a, Collected Articles Berakhot 6a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144