גמ׳. דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר׳ אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכ״ל. עיין ברש״י במנחות
(דף לה:) ד״ה שם ה׳ נקרא עליך אלו תפילין שבראש וז״ל שכתוב בו רוב השם שי״ן ודל״ת עכ״ל. לרש״י הפסוק כי שם ה׳ נקרא עליך מיירי בתפילין שבראש שיש בהן ב׳ אותיות של שם ה׳ - שי״ן ודל״ת. ואילו בתפילין של יד יש רק אות אחת דהיינו היו״ד. ובגמ׳ מנחות
(לה:) איתא ז״ל אמר ר׳ יהודה בריה דר׳ שמואל בר שילת משמיה דרב קשר של תפילין הלכה למשה מסיני עכ״ל. וכתב ע״ז רש״י ד״ה קשר של תפילין וז״ל שישים הרצועות על ראשו כעין דל״ת כדי שיהא ש - די נראה עליהם דשי״ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי״ן ודל״ת נראה בקשר ויו״ד נראה באותו של יד כמין רצועה קטנה וראשה כפוף מעט כמין יו״ד עכ״ל. ומבואר דרש״י מפרש שהדל״ת ויו״ד שברצועות והשי״ן שבשל ראש הויין הלמ״מ. אמנם בתוס׳ במס׳ שבת (דף סב. ד״ה שי״ן) כתבו וז״ל ולא גרסינן דל״ת ויו״ד כדמוכח מפרק במה מדליקין גבי הא דתני ר׳ יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו׳ ומוקי לרצועותיהן ולא פריך דל״ת של תפילין הלמ״מ כדפריך גבי שי״ן עכ״ל. ומבואר דרש״י ותוס׳ נחלקו אם רק השי״ן שבשל ראש הוי הלמ״מ (תוס׳), או אף הקשר של הדל״ת ויו״ד הוי הלמ״מ (רש״י).
ועיין בתוס׳ בסוגיין (ד״ה אלו) וז״ל פרש״י לפי שיש בהן רוב שם של שקי שהשי״ן כתובה בקמט שבבתים והדל״ת ברצועות ותימא משבת פרק במה מדליקין (כח:) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה׳ בפיך ועוד דבפ׳ בתרא דמגילה
(כו:) קרי לרצועות תשמישי קדושה בעלמא אלא י״ל אלו תפילין שבראש לפי שהן בגבהו של ראשו ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות עכ״ל.
התוס׳ הוכיחו מסוגיית הגמ׳ בשבת
(כח:) דאמרינן דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא וכו׳ לרצועות ומקרא דלמען תהיה תורת ה׳ בפיך נלמד שהבתים ופרשיות בעי מותר בפיך דרק השי״ן נחשב כתב ואות מהלמ״מ, משא״כ קשר הדל״ת ויו״ד שברצועות אינו נחשב לאות, וע״כ לא חל ברצועות דין מן המותר בפיך. ומהא דבמגילה (כו:) קרי לרצועות תשמישי קדושה נמי מוכח דאין לדל״ת ויו״ד דין כתב, דאילו היה דין כתב חל על הרצועות היו נחשבות לגופי קדושה, וכן מבואר בתוס׳ מנחות (דף לה: ד״ה אלו) וז״ל ונראה דדל״ת ויו״ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם של שקי עכ״ל, וצ״ע בשיטת רש״י.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תפילין ה״א) שכתב וז״ל שמונה הלכות יש במעשה התפילין כולן הלמ״מ וכו׳ ושיהיה בעור של ראש צורת שין וכו׳ ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע כצורת דל״ת עכ״ל. ומבואר שסובר הרמב״ם כשיטת רש״י דצורת דל״ת שברצועות הוי הלמ״מ. ברם לגבי היו״ד כתב הרמב״ם (פ״ג הי״ג מהל׳ תפילין) וז״ל וכן בשל יד קושר קשר כמין יו״ד עכ״ל. ויש לדקדק דהרמב״ם אינו מונה הקשר של יו״ד בכלל שמונה הלכות שהן הלכה למשה מסיני, ומשמע שהרמב״ם מחלק בין הדל״ת דהוי הלמ״מ - ליו״ד שאינו הלמ״מ, ודלא כרש״י דס״ל דתרוויהו הלמ״מ - ודלא כתוס׳ הסובר דרק השי״ן הוי הלמ״מ. ולפי״ז קושיית התוס׳ צ״ע לשיטת הרמב״ם, דבגמ׳ בשבת ומגילה מבואר שאין לדל״ת דין אות וכתב ולכאורה משמע דאינה הלמ״מ, וצ״ע בביאור שיטתו.
ועוד צ״ע ברמב״ם שפסק (פ״ג הט״ז מהל׳ תפילין) וז״ל אין עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי״ן שעושין בעור כמו שאמרנו לפיכך אם חיפן הכותי או תפרן פסולות והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן עכ״ל, ויש לדקדק בלשון הרמב״ם שנקט דאין עכו״ם עושה תפילין מפני השי״ן, וצריך ביאור אמאי נקט מפני השי״ן ולא כתב מפני הדל״ת, דהרי סובר דתרוויהו הויין הלמ״מ. ומשמע דהרמב״ם פוסל עשיית נכרי רק בנוגע לבתים ולא לרצועות, וצ״ב בטעם הדבר.
ונראה דסובר הרמב״ם שאע״פ שהדל״ת והשי״ן הויין הלמ״מ, מ״מ חלוקים הם ביסוד דינם. דהשי״ן הויא חפצא של כתב וחל ביה דין אות, ומשו״ה לגבי השי״ן חלים כל דיני כתיבה. משא״כ בנוגע לדל״ת דלא חל בו חלות דין כתב, ואין הדל״ת חפצא של אות, ורק דנאמרה הלמ״מ דצורת הקשר תהא בצורה של דל״ת. דיסוד דין הדל״ת הוא דין בצורת הקשר אך אין בדל״ת תורת כתב ואות. ומשו״ה סובר הרמב״ם שהדין דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ומי שאינו בקשירה אינו בכתיבה, חל לפסול עכו״ם רק בעשיית השי״ן דהוי חפצא של כתב דחל ביה דין אות. משא״כ לגבי עשיית הדל״ת שברצועות, עכו״ם כשר, דאע״ג דהויא הלמ״מ אינו אלא הלכה שחלה בצורת הקשר, ואין בו חלות דין כתב ואותא. והגר״מ זצ״ל הביא ראייה ליסוד הנ״ל מדברי הר״ן בשבת (דף כח. בדפי הרי״ף ד״ה ואיכא) וז״ל ואיכא מאן דגריס בגמרא ואמר אביי דל״ת של תפילין ויו״ד של תפילין הלכה למשה מסיני כלומר שעושין דל״ת ויו״ד בקשרי הרצועות להשלים שקי. וכתבו בתוס׳ דלא גרסינן דל״ת ויו״ד דלאו הלכה נינהו וכו׳ ואין צריך למחוק הנוסחאות דדל״ת ויו״ד כיון שאינן בכתיבה ממש אלא בקשר לאו תורת ה׳ מיקרי עכ״ל. ומבואר דהר״ן סובר דדל״ת ויו״ד הויין הלמ״מ אלא דאין בהן חלות דין כתיבה, ומשו״ה לא חל בהן דין תורת ה׳ בפיך, דבדל״ת ויו״ד שברצועות חל דין צורת הקשר בלבד.
ולפי״ז נראה ליישב את שיטת רש״י ממה שהקשו עליו בתוס׳, דרש״י סובר דדל״ת ויו״ד הויין הלמ״מ, אלא דס״ל כשיטת הרמב״ם דאין בדל״ת ויו״ד שברצועות חלות דין כתב ואות דאינן אלא צורת קשר בעלמא, ומשו״ה לא חל בהן דין מן המותר בפיך, ורק לגבי השי״ן דחל ביה חלות דין כתב ואות נאמר הדין מן המותר בפיך. ולפי״ז מיושב אף לשיטת רש״י הא דאיתא בגמ׳
(מגילה כו ב) דהרצועות אינן אלא תשמישי קדושה, דאע״פ שהקשרים והאותיות שברצועות הויין הלמ״מ, מכל מקום מכיון דאינן אלא חלות דין בצורת הקשר ולא חל בהם חלות שם כתב ואות, משום הכי קדושת הרצועות אינה אלא קדושת תשמישי קדושה.
אמנם בנוגע לסוגיא דמגילה
(כו:) דרצועות הויין תשמישי קדושה לכאורה צ״ע, דהרי הגר״ח זצ״ל ביאר (עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ״א מהל׳ תפילין הי״א) דחלין ב׳ קדושות בתפילין - קדושת הכתב וקדושת תפילין - ולגבי חלות דין קדושת הכתב שפיר י״ל דהרצועות אינן אלא תשמישי קדושה כיון דליכא בהו חלות דין כתב. אך בנוגע לקדושת תפילין שחלה בחפצא של התפילין בפשטות נראה דהפרשיות והבתים והרצועות ביחד הן עצם החפצא של התפילין וחל בהו חלות קדושת תפילין, ולגבי זה הרצועות הן גופי דקדושה. וא״כ צ״ע בסוגיא במגילה דאמרינן דהרצועות הויין רק תשמישי קדושה.
ונראה דהרצועות הן גוף הקדושה מחמת שהן חלק דחפצא של התפילין. וע״כ חל ברצועות חלות דין גוף הקדושה דוקא בזמן שהן מחוברין לתפילין ביחד עם הבתים והפרשיות דאזי חלה בהן חלות גוף הקדושה מדין החפצא דתפילין. ומאידך כשנפרדו הרצועות מהבתים אזי אינן אלא תשמישי קדושה מכיון שפקע מהן חלות קדושת תפילין. והנפקא מינה בין קדושת כתב לקדושת תפילין הוא דחלות דין קדושת תפילין תלוי בהכשר התפילין, וכשהרצועות נפרדות מהבתים וליכא הכשר התפילין אזי לא חלה ברצועות חלות קדושת תפילין, דליכא חפצא של תפילין, וע״כ אינן אלא תשמישי קדושה. משא״כ לגבי קדושת הכתב י״ל דאף בדליכא הכשר התפילין וליכא חלות קדושת תפילין, מ״מ חלה קדושת הכתב כל זמן דאיכא חפצא של כתב ואות. ולפי״ז י״ל דהסוגיא במגילה מיירי באופן דהרצועות נפרדו מהבתים ולכן הויין רק תשמישי קדושהב.
ועיין במרדכי (בהלכות קטנות הל׳ תפילין אות ב׳ דף יא. בדפי המרדכי) שדן בשיטת רש״י, וז״ל ופרש״י בפרק במה אשה יוצאה במס׳ שבת וז״ל שי״ן עשויה מעור החיצון עצמו קומט בו שלשה קמטים כעין שי״ן והוא שי״ן של שקי, והדל״ת עשויה בקשר שקושר הרצועה א׳ לצפון וא׳ למזרח כמין דל״ת, ורצועה קטנה מאד תלויה מהן ואין בה אלא כדי כפיפה כמין יו״ד וכו׳. ואין נראה לר״ץ מדלא נקט הכא אביי אלא שי״ן, ועוד תדע דאמר בפרק במה מדליקין לא נצרכה אלא לרצועות ובשי״ן לא בעי לאוקמיה משום דהלמ״מ היא, ואם איתא תיפוק ליה משום דל״ת ויו״ד אלא ודאי אינם אותיות אלא קישורים בעלמא והרצועות ניתלין כדרכן ולא משום שם, והכי נמי מוכח בפרק במה אשה גבי הנכנס לבית הכסא עם תפילין דקאמר חולצן משום שי״ן דאמר אביי שי״ן של תפילין הלמ״מ ואמאי לא קאמר משום דלי״ת ויו״ד אלא שמע מינה דוקא שי״ן הלמ״מ. ותו דרצועות דתפילין קאמר פרק בתרא דמגילה דתשמישי קדושה נינהו ואמאי לא הוי עצמם קדושה משום דל״ת ויו״ד, ותו אי באותיות שקי הוי אמאי שרי להתיר הקשר כשהוא רוצה וכו׳, והרב ר׳ אלחנן מיישב פירוש הקונטרס ואומר משום דניתן להתיר בכל עת שירצה להכי לא בעינן טהורה ולא בעינן שיחלוץ כשיכנס לבית הכסא אבל השי״ן לעולם קיימת ושייך בה טפי קדושה, וההיא דמגילה דלא הוי רק תשמישי קדושה מיירי ברצועות שנתקן מן התפילין או רצועות מתפילין שבלו דאז אין בהם דל״ת ויו״ד אבל כשהן עם התפילין קדושות לגמרי וכו׳, עכ״ל.
ומבואר מדברי הר״ר אלחנן כיסוד הנ״ל דאיכא ב׳ דינים: א) חלות דין קדושת הכתב של תפילין שחל בשי״ן משום דהוי חפצא של כתב דחל ביה דין אות, ב) קדושת תפילין שחלה ברצועות רק כשהן מחוברין לבתים ולפרשיות, דביחד הויין החפצא של תפילין. אמנם אם נפרדו הרצועות מהבתים או נפסלו אזי אין בהן קדושת תפילין ואינן אלא תשמישי קדושה בעלמא. ומבואר מדברי המרדכי כמש״כ דהסוגיא במגילה מיירי ברצועות שאינן מחוברות לבתים וע״כ דינם כתשמישי קדושה. ולפי מש״כ בביאור שיטת רש״י דאין לדל״ת ויו״ד חלות דין כתב ואינן אלא דין בצורת הקשר מיושב נמי מה שהקשה המרדכי איך מותר להתיר קשר התפילין והרי מוחק את השם, די״ל דמכיון דליכא בקשר דין אות וכתב אין זה נחשב למחיקת השם. ולפי״ז מיושב נמי מה דצריך לחלוץ התפילין לפני שנכנס לבית הכסא דוקא משום השי״ן, דרק לשי״ן יש חלות דין כתב.
אך עוד יתכן לומר דהר״ר אלחנן סובר דבאמת לרש״י הדל״ת ויו״ד שברצועות הויין אותיות וחל בהן דין כתב, ולא קשיא דלפי״ז אמאי אין בהן דין מן המותר בפיך כמו השי״ן ובעי הלמ״מ דכל שמלאכתו לשמים אינו אלא מעור בהמה טהורה, די״ל דחלות דין כתב ואות שברצועות חל רק בשעודן עליו וכדכתיב בקרא ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״, דכשהתפילין עליו אזי חל בקשרים שברצועות דין כתב ואות. ואילו כשחולץ את התפילין מעליו לא מיקרי אות ואין חלות שם ש - די עליהם. אולם דין מן המותר בפיך חל רק לגבי השי״ן דנשאר עליה שם אות אף אחרי שחלץ התפילין.
ונראה לומר עוד דכיון דכשחולץ התפילין מעליו פקע מהדל״ת ויו״ד שברצועות חלות דין כתב, אזי אף בעודן עליו לא חל בהן קדושת כתב ודין אות וליכא בקשרי התפילין חלות קדושת השם, ומשום דיסוד דין קדושת כתב וחלות קדושת השם חל רק היכא דאיכא כתב שקיים לעולם ואינו עומד ליבטל, דקדושת כתב וקדושת השם אינה חלה בקדושה לשעה. ולפי״ז י״ל דאף בעודן עליו לא חל בקשר שברצועות דין כתב כיון שעומד לחלוץ התפילין מעליו, ולכן אין בחליצת תפילין איסור מחיקת השם. ועוד י״ל דאפילו אם נימא שבעודן עליו חלה קדושת השם מ״מ ליכא בחליצת התפילין איסור דמחיקת השם, משום שאינו מוחק את עצם השם ורק מפריד אות אחת משאר האותיות. והאיסור דמחיקת השם חל רק באופן שעושה מעשה מחיקה בגוף אותיות השם עצמו, ואילו באופן שחולץ התפילין נפרד השם ממילא ולא ע״י מעשה מחיקה בגוף השם ולכן אינו עובר באיסור מחיקת השם. ודומה למש״כ המנ״ח (במצוה תל״ז) דאם כתב השם אדנ״י ואח״כ כתב בסוף אות מ״ם ונראה כמילת אדנים אינו לוקה משום שלא עשה מעשה בגוף השם עצמו. ונראה דהוא הדין בחליצת התפילין דאינו עובר משום מחיקת השם מכיון שלא עשה מעשה מחיקה בגוף השם עצמו והשם נפרד ממילא. אך נראה דאין להסיק מזה דבכל שם מותר להפריד האותיות די״ל דהשם שברצועות שאני משום שעומד להפרד ע״י חליצת התפילין.
והנה עיין בשו״ע (או״ח סי׳ כ״ז סעיף י״א) שכתב המחבר וז״ל תפילין של ראש טוב להיות גלויים ונראים עכ״ל. ובביאור הגר״א שם ציין לשיטת תוס׳ הנ״ל ד״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ דמיירי בתפילין שבראש משום שהן גלויים ונראים. ומשמע דלפי רש״י שפירש ד״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״ מיירי לענין תפילין שבראש משום דאית בהו רוב אותיות של שם ה׳ אין מקור לגלות התפילין שבראש.
ע״כ ענין אותיות השם בתפילין
א. עיין בחידושי מרן רי״ז הלוי פ״ג הט״ז מהל׳ תפילין.
ב. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל״א - ל״ב.