×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְרַבִּי יוֹסֵי אאוֹסֵר.
And Rabbi Yosei prohibits going out into the public domain with the wooden leg, since he does not consider it to have the legal status of a shoe.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יוסי אוסר – דלאו תכשיט הוא.
ור׳ יוסי (אומ׳) [אוס׳],א דלאו תכשיט הוא.
ואם יש לו בית קיבול כתיתין, שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים (רבים) [רכים] ומוכין להניח ראש שוקו עליהן.
טמא, מקבל טומאה טומאת מגע. אבל אם אין לוב [אלא] בית קיבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין, לאו בית קיבול הואג לטומאה והוי ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיאד דש⁠(ו)⁠קה בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל על ידיו מה שנותנין לתוכו, אבל שוקו אינו מטלטל אגבז הכל⁠[י].⁠ח
סמוכות שלו, פיר׳ סמוכות של קטע, כי יש קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו.
טמאין מדר/ס, פיר׳ אם [זב]⁠ט הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי (למדרס) [ומדרס]⁠י הזב נעשהכ אב טומאה.⁠ל
ויוצאין בהן בשבת, דתכשיט דידיה הוא.
ונכנסין בהן לעזרה, ואע״גמ דתנןנ לא יכנס אדם להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו דלא בראש (רגליהן) [רגלו הן].⁠ס
כסא סמוכותע שלו, פיר׳ יש קטע שיבשו (ביצי) [גידי]⁠פ שוקיו ואפי׳ על [א]⁠רכובותיוצ אינו יכול לילך, ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על⁠(יו)⁠ק ידיו בספסלין קטנים ועוקר גופו מן הארץ (ונרחק) [ונדחף]⁠ר לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור באחוריו.
סמוכות, של אותו קטע. עושה לו סמוכות של עור או של עץ (לראשו) [לראשי]⁠ש שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על יד⁠[י]⁠ות ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת.
א. ד׳
ב. ד׳
ג. כ״ה בנ״י. ובד׳ ליתא
ד. כ״ה בנ״י. ובד׳, ודומיא
ה. ד׳
ו. בד׳, ידו
ז. בד׳, ע״ג
ח. ד׳
ט. ד׳
י. ד׳
כ. כ״ה בד״ס רש״י. ובד׳, עושה
ל. נדצ״ל כד׳, הטומאה
מ. נדצ״ל כד׳, דאע״ג
ס. ד׳
ע. כ״ה בד״ס אות ר׳. אך ברש״י לכאורה לא יתכן לגרוס כן. ולפנינו, וסמוכות
פ. ד׳
צ. ד׳
ק. ד׳
ר. ד׳
ש. ד׳
ת. ד׳
ור׳ יוסי אוסר. דלאו תכשיט הוא.
הא דתנן ר׳ יוסי אומר לא יצא הקטע בקב שלו, וקיימא לן כותיה, אסקה רבא בפרק יום הכפורים דלר׳ יוסי מנעל של עץ מנעל הוא, והיינו טעמא דר׳ יוסי דאסר דילמא מפסיק ואתי לאתוויי. ובהאי שמעתא נמי אמר רבא מאן לא הודה לו ר׳ יוחנן בן נורי, דאילו ר׳ יוסי סבר מנעל הוא. והא דאמר רבא בפרק מצות חליצה גבי חליצה במנעל של עץ ובאנפליא מדרישא ר׳ מאיר סיפא נמי ר׳ מאיר האי מגין והאי לא מגין, אלמא ר׳ יוסי (סבר) אליבא דרבא סבר לאו מנעל הוא. איכא למימר דהתם רבא לטעמיה דאביי קאמר, דאמר אביי מעיקרא מדסיפא ר׳ יוסי רישא נמי ר׳ יוסי, אלמא סבירא ליה דפלוגתייהו במנעל ולאו מנעל הוא. ובפרק יום הכפורים נמי אמר אביי דפלוגתייהו במנעל ולאו מנעל הוא. ולפיכך אמר רבא התם בפרק מצות חליצה למאי דסבירא ליה לאביי דפלוגתייהו [במנעל ו]⁠לאו מנעל הוא מדרישא ר׳ מאיר (ו)⁠סיפא נמי ר׳ מאיר האי מגין והאי לא מגין.
ור׳ יוסי אוסר, שאינו מחשיב אותו למנעל.
And Rabbi Yosei prohibits going out into the public domain with the wooden leg, since he does not consider it to have the legal status of a shoe.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין טָמֵא.

And if the wooden leg has a receptacle for pads, a concave space at the top of the leg into which pads are placed to cushion the amputated leg, it assumes the status of a wooden vessel and can become ritually impure.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כתית
כתיתא(שבת סו.) אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא פי׳ חקוק בתוך הקב חקיקה להיות שם הכתיתין ומוגלא הזבה מרגלי זבים ומתקבצים באותה החקיקה ולא יהיו מנערים אותו בארכובותיו. (יומא עג) בגמרא ותשמיש המטה (יבמות קב:) אמר אביי התם דאית ביה כתיתים ומשום תענוג (פירוש חתיכות בגדים דקים ורכים):
א. [פעטצען.]
ואם יש לו בית קבול כתיתין – שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן.
טמא – מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ ודומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע״ג הכלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם יש לו בית קיבול כתיתין. כלומר שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכים (ובמוכן) [ומוכין], להניח ראש שוקו עליהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה טמא מקבלין צ״ל טמא ומקבל טומאת כו׳:
רש״י ד״ה טמא וכו׳ אבל שוקו אינו מיטלטל. עיין לקמן דף פא ע״א תוס׳ ד״ה חפי פותחות:
ואם יש לו לקב בית קיבול כתיתין — מקום חלול בראש הקב שבו שם הקיטע דברים רכים (=כתיתין) שלא להכאיב לגדם טמא (מקבל טומאה) הקב, שאז דינו ככלי קיבול של עץ המקבל טומאה.
And if the wooden leg has a receptacle for pads, a concave space at the top of the leg into which pads are placed to cushion the amputated leg, it assumes the status of a wooden vessel and can become ritually impure.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס בוְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.

And his supports, which are shoes that one who had both of his feet amputated places on his knees in order to walk on his knees, if a zav wears them, they are subject to ritual impurity imparted by treading. A zav is a primary source of ritual impurity. If he touches a vessel it assumes first-degree ritual impurity status. However, vessels on which he treads, sits, lies, or leans become primary sources of ritual impurity, provided they are designated for that purpose. These supports are vessels designated for treading. And one may go out with them into the public domain on Shabbat since they have the legal status of shoes. And one may enter the Temple courtyard with them. Although, generally, wearing shoes in the Temple courtyard is prohibited, in this regard, the supports do not have the legal status of shoes.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סמיכות שלו אין נכנסין בהן לעזרה. מחמת מה שנאמרה בפ׳ הרואה מקום במסכת ברכות (דף נד) ולא יכנס בה להר הבית במקל ובמנעלו:
סמוכות שלו – סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו.
טמאין מדרס – אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה.
ויוצאין בהן בשבת – דתכשיט דידיה הוא.
ונכנסין בהן לעזרה – דאע״ג דתנן (ברכות דף נד.) לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טמאין. מקבל (טומאה) טומאת מגע שרץ, דלאו פשוטי כלי עץ הוא. אבל אם אין לו אלא בית קיבול ראש שוקו, ואינו מניח שם כתיתין, לאו בית קיבול הוא לטומאה, והוה ליה כפשוטי כלי עץ, דדומיא דשק בעי, שקבול שלו עשוי לטלטל על ידי מה שנותנין בתוכו, אבל שוקו [אינו] מיטלטל אגב הכלי.
סמוכות שלו. סמוכות של קיטע, יש קיטע בשתי רגליו מהלך [על] ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו. וטמאות מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכת כל גופו עביד, [ו]⁠מדרס הזב נעשה אב הטומאה, מה שאין [כן] בקב קיטע של רגל אחד, שהרי אינו נשען כלו עליו.
ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא.
ונכנסין בהן לעזרה. דאע״ג דתנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו, אבל הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן, אלא בארכבותיהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סמוכות שלו טמאין מדרס. פירש רש״י ז״ל: שהקב הוא חקוק להניח בו ראש שוקו, וסמוכות היינו סמוכות של הקיטע כי יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוק⁠[י]⁠ו. והקשו עליו בתוס׳ דאם כן אינו יכול להלך בלתי אותו קב ולמה אסר רבי יוסי לצאת בו, וכל שכן לרבא (ביומא עח:) דמפרש טעמא דרבי יוסי משום דלמא משתמיט ואתי לאתויי והלא אינו יכול להלך בלתי אותו הקב. ועוד דאם כן היכי מטהר ליה אביי מטומאת מדרס וקא מפרש טעמא משום דלא סמיך עלייהו, והלא כל גופו נשען עליו. ויש מי שתירץ שהוא נשען על מקלות שבידו ואין הקב צריך לו כל כך להשען עליו, ואינו אלא כמקל של זקנים כדאמר אביי בגמרא.
ויש מי שפירש שהקב הוא כצורת רגל, ונותנו בראש שוקו כדי שיחשבו הרואים שהוא רגל, ועושה לו סמוכות ונותן ארכובותיו עליהן וכופה שוקו לאחוריו וקושר הסמיכה ליריכו והוא נשען עליו ומהלך בו, ולפעמים שהוא מסיר הסמיכה ונשען על הקב. ולפיכך נחלקו אביי ורבא, דלאביי טהורה מכלום לפי שאינו צריך לישען עליו אלא על הסמוכות, ואע״פ שלעתים מניח ראש שוקו על גבי הקרקע עם הקב דבר מועט הוא ואינו לו אלא כמקל של זקנים, ורבא אמר דטפי עדיף מיניה כדאיתא בגמ׳. והיינו נמי דאסר ליה רבי יוסי משום משוי או משום גזירת דילמא משתמיט ואתי לאתויי.
ומכל מקום מדברי רש״י ז״ל נלמוד דדבר פשוט הוא דיכול להלך במקלות שבידו אף על פי שאינן קשורין בו, הואיל ואינו יכול להלך בענין אחר. וגם לפירוש השני יש להתיר כן, מדקתני סמוכות שלו ומשמע ששתי סמוכות יש לו וכגון שנקטעו שתי רגליו וכיון שכן אינו יכול להלך בלתי מקלות שבידו ואפילו הכי לא אסר להו. והא דקתני כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, כבר פירש רש״י ז״ל משום דאינהו תלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשלפי. וכן התירו בתוס׳, ואמרו משמו של ר״ת ז״ל שהתיר לאדם אחד שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו.
והסמוכות שלו שהם כעין נעליים שעושה מי שנקטעו שתי רגליו ונועלם על ברכיו ועליהן הוא הולך, אם הוא זב הריהן טמאין מדרס, שהם ככלי שדורס (דורך) עליו הזב, ומקבלים טומאה משום כך, ויוצאין בהן בשבת שהן כרגלי הקיטע, ואף נכנסין בהן בעזרה שבבית המקדש, אף שאסור לבוא נעול נעליים לעזרה.
And his supports, which are shoes that one who had both of his feet amputated places on his knees in order to walk on his knees, if a zav wears them, they are subject to ritual impurity imparted by treading. A zav is a primary source of ritual impurity. If he touches a vessel it assumes first-degree ritual impurity status. However, vessels on which he treads, sits, lies, or leans become primary sources of ritual impurity, provided they are designated for that purpose. These supports are vessels designated for treading. And one may go out with them into the public domain on Shabbat since they have the legal status of shoes. And one may enter the Temple courtyard with them. Although, generally, wearing shoes in the Temple courtyard is prohibited, in this regard, the supports do not have the legal status of shoes.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בַּעֲזָרָה.

However, if one who is crippled to the extent that he cannot walk at all sits on a chair that is attached to him, places supports on his hands, and propels himself along with his hands, his chair and supports are subject to ritual impurity imparted by treading. And one may not go out with them on Shabbat, and one may not enter the Temple courtyard with them.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אנקטמין
אנקטמיןאטהורין ואין יוצאין בהן (שבת סו.) ס״א לוקטמין פירוש בגמר׳ מאי לוקטמין חמרא דאכפא כמין חמור של עץ חלול הוא ותולה בו מיני צבעונין ומרכיבו על כתיפו ושוחק בפני רבים בשוק וגובין מהן מעות ואין תורת כלי עליו לפיכך טהורין ואין יוצאין בהן בשבת רבא בר פפא אמר קישורי ופירוש מביאין ב׳ עצים ארוכים דקים ה׳ אמות ויש מהן כארבע אמות מקום הרגלים ואמה העליונה אגודה עם שוקיו ועומד עליהן למעלה ומהלך בהן ומרקד בהן רבא בר רב הונא משמיה דעולא אמר פרמאי ופירושו חתיכה של בגד שקושרין לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיהן מתרפטות. פ״א חמרא דאכפא גידם שידיו קצוצות עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפא. ירושלמי מהו אנקטמין טהורין אמר רבי אבהו אינוסקטמין חמרא דיידא ואינוס הוא חמור בלשון יון כמו שכתב׳ למעלה (א״ב: פי׳ בלשון יוני חמור בנוי או עשוי בידים):
א. [הילצרנר אייזל. שטאלצין.]
כסא – יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי׳ על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאוחריו.
סמוכות – של אותו קיטע עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת.
ואין יוצאין בהן בשבת – רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך ולא נהירא לי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי.
ואין נכנסין בהן בעזרה – דמנעל נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כסא סמוכות שלו. יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואפי׳ על ארכבותיו (ד)⁠אינו יכול לילך, ועושה כמין כסא נמוך (ומושב) [ויושב] עליו, וכשהוא הולך ו⁠[נ]⁠סמך על ידיו בספסלים קטנים, נעקר גופו מן הארץ ונדח⁠[ף] לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור באחוריו.
סמוכות. של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו, והן תלויים, וכשהוא נשען על ידו ועוקר את עצמו, נשען גם על רגליו, משום הכי טמאים מדרס.
ואין יוצאין בהן בשבת. דאידי דתלו לא מנחי אארעא, זימנין דמשתלפי ונפלו.
[ו]⁠נכנסין בהן לעזרה. דהא לאו מנעלין נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואין יוצאין כי׳ דמשתלפי הס״ד:
ואילו קיטע שאינו יכול כלל ללכת, ויושב על כסא וגורר עצמו בסמוכות, הכסא והסמוכות שלו טמאין מדרס, ואולם אין יוצאין בהם בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה.
However, if one who is crippled to the extent that he cannot walk at all sits on a chair that is attached to him, places supports on his hands, and propels himself along with his hands, his chair and supports are subject to ritual impurity imparted by treading. And one may not go out with them on Shabbat, and one may not enter the Temple courtyard with them.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) לוּקַטְמִין טְהוֹרִין וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.:

Loketamin, which will be explained in the Gemara, are ritually pure in the sense that they cannot become ritually impure because they are not vessels, and one may not go out with them on Shabbat.
רש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לוקטמין – טלמשק״א נעשין לשחוק להבעית תינוקות.
טהורים – מלקבל טומאה דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לוקטמין. מפרש בגמ׳ חמרא דאכפא, בלעז קבפושיט, חמור הנושא בכתפיין [ו]⁠הליצנין עושין אותו, ונראה כמי שרוכב עליו.
טהורין. דלאו כלי הוא כלל, ומשוי הוא לגבי שבת ולית ליה להוציאו בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלוקטמין (אשר תבואר מהותם בגמרא) טהורין מלקבל טומאה כיון שאינם כלי, ואין יוצאין בהן בשבת.
Loketamin, which will be explained in the Gemara, are ritually pure in the sense that they cannot become ritually impure because they are not vessels, and one may not go out with them on Shabbat.
רש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן הֵיכִי תְּנַן אֲמַר לֵיהּ לָא יָדַעְנָא הִילְכְתָא מַאי אֲמַר לֵיהּ לָא יָדַעְנָא.

GEMARA: Rava said to Rav Naḥman: How did we learn the dispute in our mishna? Does Rabbi Meir rule that the amputee may go out with a wooden leg and foot and Rabbi Yosei prohibits him from doing so? Or is it Rabbi Meir who prohibited him from doing so, and Rabbi Yosei’s opinion is the lenient one? Rav Naḥman said to him: I don’t know. And Rava asked: What is the halakha in this matter? Rav Naḥman said to him: I don’t know.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך חנות
חנותא(גיטין סז.) ר״ש חנות מיוזנת פי׳ חנות מקושטת מכל מיני סחורה אף הוא היה מלא מכל מיני חכמה ספר אחר מזוינת ופירוש נאה (שבת סו. עבודה זרה ח:) בחניות למאי הילכתא וכו׳ עד אמרו מוטב ניקים ונגלי ממקום דכתיב ביה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום מלמר שהמקום גורם פי׳ מקום חוץ מלשכת הגזית היה בהר הבית ושמו חניות כדגרסינן (ראש השנה לא) וכנגדן גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחניות ומחניות לירושלים ומירושלים ליבנה:
א. [גיוועלב.]
גמ׳ היכי תנן – הקיטע יוצא ורבי יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ורבי יוסי מתיר: בר שירא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א גמרא אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: היכי תנן [איך שנינו במשנתנו]? האם הגירסה במשנה שהקיטע יוצא בקב ור׳ יוסי אוסר, או אין הקיטע יוצא ור׳ יוסי מתיר? אמר ליה [לו] רב נחמן: לא ידענא [אינני יודע]. ועוד שאלו רבא: הילכתא מאי [מה ההלכה] בענין זה? אמר ליה [לו]: לא ידענא [אינני יודע].
GEMARA: Rava said to Rav Naḥman: How did we learn the dispute in our mishna? Does Rabbi Meir rule that the amputee may go out with a wooden leg and foot and Rabbi Yosei prohibits him from doing so? Or is it Rabbi Meir who prohibited him from doing so, and Rabbi Yosei’s opinion is the lenient one? Rav Naḥman said to him: I don’t know. And Rava asked: What is the halakha in this matter? Rav Naḥman said to him: I don’t know.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִיתְּמַר אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין הַקִּיטֵּעַ וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא אֵין הַקִּיטֵּעַ אָמַר רַב יוֹסֵף הוֹאִיל וְאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין הַקִּיטֵּעַ וְאָמַר רַב הוּנָא אֵין הַקִּיטֵּעַ אֲנַן נָמֵי נִיתְנֵי אֵין הַקִּיטֵּעַ.

It was stated: Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not go out, and Rabbi Yosei permits him to do so. And, likewise, Rav Huna said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not. Rav Yosef said: Since Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rav Huna said: An amputee may not, we will also learn the mishna: An amputee may not.
ספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר [נאמר] כי אמר שמואל שגירסת המשנה היא ״אין הקיטע יוצא״, ור׳ יוסי מתיר. וכן אמר רב הונא שהגירסה ״אין הקיטע״. אמר על כך רב יוסף: הואיל ואמר שמואל כי הגירסה היא ״אין הקיטע״ וכמו כן אמר אף רב הונא, אם כן אנן נמי ניתני [אנו גם כן נשנה] במשנה כגירסה זו ״אין הקיטע״.
It was stated: Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not go out, and Rabbi Yosei permits him to do so. And, likewise, Rav Huna said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not. Rav Yosef said: Since Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rav Huna said: An amputee may not, we will also learn the mishna: An amputee may not.
ספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַתְקִיף לַהּ רָבָא בַּר שִׁירָא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּמַתְנֵי לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב אֵין הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר וּמַחְוֵי לֵיהּ רַב אֵיפוֹךְ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְסִימָנָא סָמֶךְ סָמֶךְ.

Rava bar Shira strongly objects to this: And did they not hear that Rav Ḥanan bar Rava taught the mishna to Ḥiyya bar Rav before Rav in a small room [kituna] in the school of Rav: An amputee may not go out on Shabbat with his wooden leg; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yosei permits going out with it. And Rav signaled him with a hand gesture to reverse the opinions, Rabbi Meir permits going out and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And the mnemonic to remember which tanna permits and which tanna prohibits is samekh samekh. The letter samekh appears both in the name Yosei and in the Hebrew word for prohibits [oser]. In that way, one remembers that Rabbi Yosei is the one who prohibits it.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[מתני׳] הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא סמך סמך כלומר ר׳ יוסי אוסר (סבר) [דכולי עלמא סברי] הקב של קיטע (אינו) חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביום הכיפורים והיינו טעמא דר׳ יוסי דאסר בשבת גזרה דלמא משתמיט ואתי לאתויי ד׳ אמות ברשות הרבים (כו׳) ושמואל נמי ורב יוסף (לפנינו הגי׳ רב הונא) הדרו ואוקמוה למתני׳ הקטע יוצא דברי ר׳ מאיר.
קיטונא – חדר קטן של בית המדרש.
סמך סמך – ר׳ יוסי אוסר שתי תיבות שיש בהן סמך סמך זו אצל זו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה] רבא בר שירא: וכי לא שמיע להו הא דמתני ליה [שמעו הם הלכה זו ששנה לו] רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בקיטונא דבי [בקיטון, חדר קטן של בית] רב, שגרס לפניו: אין הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, אלו דברי ר׳ מאיר, ור׳ יוסי מתיר. ומחוי ליה [והראה לו] רב ברמז: איפוך [הפוך] את השיטות, שיש לגרוס שר׳ יוסי הוא האוסר ור׳ מאיר הוא המתיר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימנא [וסימן] לזכור מי המתיר והאוסר יהא: ״סמ״ך סמ״ך״, שהאות ס׳ שנמצאת גם במלה ״יוסי״ וגם במלה ״אוסר״ באה להזכיר כי ר׳ יוסי הוא האוסר.
Rava bar Shira strongly objects to this: And did they not hear that Rav Ḥanan bar Rava taught the mishna to Ḥiyya bar Rav before Rav in a small room [kituna] in the school of Rav: An amputee may not go out on Shabbat with his wooden leg; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yosei permits going out with it. And Rav signaled him with a hand gesture to reverse the opinions, Rabbi Meir permits going out and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And the mnemonic to remember which tanna permits and which tanna prohibits is samekh samekh. The letter samekh appears both in the name Yosei and in the Hebrew word for prohibits [oser]. In that way, one remembers that Rabbi Yosei is the one who prohibits it.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאַף שְׁמוּאֵל הֲדַר בֵּיהּ דִּתְנַן חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה.

The Gemara comments: And even Shmuel, who said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rabbi Yosei permits it, reversed his opinion. As we learned in a mishna: The ḥalitza ceremony, which frees a childless widow from the obligation to enter into levirate marriage with her brother-in-law, involves the widow removing her brother-in-law’s sandal from his foot. If she removed a sandal that is not his, or a wooden sandal, or the sandal of the left foot that was on his right foot, the ḥalitza is valid.
רש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
או של שמאל בימין – סנדל של שמאל נעל בימין וחלצה דחליצה בימין הוא דגמר רגל רגל ממצורע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

החולץ ליבמה במנעל שאינו שלו או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית או בסנדל של עץ והוא מחפה עור חליצתו כשרה אבל בסנדל של עץ ואינו מחופה עור או של סיב או של שעם וכן אם חלצה מעל רגלו השמאלית חליצתו פסולה:
ומעירים: ואף שמואל האומר כי הגירסה היא ״אין הקיטע״ ולדעתו ר׳ יוסי מתיר, הדר ביה [חזר בו] מדבריו. דתנן כן שנינו במשנה] יבמה שחלצה ליבם בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או שהיה סנדל של רגל שמאל ברגל ימיןחליצה זו כשרה.
The Gemara comments: And even Shmuel, who said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rabbi Yosei permits it, reversed his opinion. As we learned in a mishna: The ḥalitza ceremony, which frees a childless widow from the obligation to enter into levirate marriage with her brother-in-law, involves the widow removing her brother-in-law’s sandal from his foot. If she removed a sandal that is not his, or a wooden sandal, or the sandal of the left foot that was on his right foot, the ḥalitza is valid.
רש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאָמְרִינַן מַאן תַּנָּא אָמַר שְׁמוּאֵל ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא דִּתְנַן הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.

And we said: Who is the tanna who holds that a wooden sandal is considered a shoe for this purpose? Shmuel said: It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna: An amputee may go out with his wooden leg, this is the statement of Rabbi Meir, and Rabbi Yosei prohibits doing so. Ultimately, Shmuel accepted Rav’s reading of the mishna.
רש״יספר הנרההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאן תנא – דסנדל של עץ חשיב נעלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר שמואל ר׳ מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר׳ מאיר ור׳ יוסי אוסר – כתב בספר הישר קשיא לי דהתם ביומא בפרק בתרא הכי אסיקנא שמעתא אלא אמר רבה בין לר׳ מאיר בין לר׳ יוסי מנעל הוא והינו טעמא דר׳ יוסי דילמא מיפסיק ואתי לאייתוייה והתם אמרינן ושוין ר׳ מאיר ור׳ יוסי שאסור לצאת בו ביום הכיפורים והכא אמרינן בגמרא מאן תנא דסנדל של עץ מנעל הוא אמר שמואל ר׳ מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר׳ מאיר ור׳ יוסי אוסר אלמא לר׳ יוסי לא חשיב ליה מנעל. ונראה לי דאף על גב שהיו שניהן שוין שאין יוצאין בו ביום הכיפורים מכל מקום גבי שבת הוה אסר ר׳ יוסי דילמא מיפסיק ואתי לאייתוייה אם כן לא היה עושה אותו מנעל ברור וכיון שאינו מנעל ברור כשאר כל הסנדלים אינו דין שתחלוץ בו דבחליצה כתיב נעלו המיוחד לו אם כן האי דתני חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה לא אתי אלא כר׳ מאיר שעושה אותו סנדל ברור לכל דבר. עיין בפרק מצות חליצה במהדורא תליתאה.
ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מיהו] התנא הסבור שסנדל של עץ נחשב כנעל? ואמר שמואל: שיטת ר׳ מאיר היא, דתנן כן שנינו במשנתנו]: הקיטע יוצא בקב שלו, אלו דברי ר׳ מאיר, ור׳ יוסי אוסר, והרי אם כן שגרס שמואל לבסוף כגירסת רב.
And we said: Who is the tanna who holds that a wooden sandal is considered a shoe for this purpose? Shmuel said: It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna: An amputee may go out with his wooden leg, this is the statement of Rabbi Meir, and Rabbi Yosei prohibits doing so. Ultimately, Shmuel accepted Rav’s reading of the mishna.
רש״יספר הנרההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאַף רַב הוּנָא הֲדַר בֵּיהּ דְּתַנְיָא גסַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס וְאִשָּׁה חוֹלֶצֶת בּוֹ וְיוֹצְאִין בּוֹ בְּשַׁבָּת דִּבְרֵי ר״ערַבִּי עֲקִיבָא וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

And Rav Huna also reversed his opinion, as it was taught in a baraita: With regard to a plasterers’ sandal worn by those who work with lime and would cover their leather shoes with a shoe woven from straw or reeds so that the leather shoes would not get ruined by the lime. If the plasterer is a zav and walks with his shoes covered, the shoe covering is subject to ritual impurity imparted by treading, as the legal status of that sandal is that of a shoe. A woman may perform ḥalitza with it, and one may go out with it on Shabbat; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis did not agree with him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סנדל של סיידין – פירוש: הסייד כשהוא סד קרקעית הבית בסיד נועל סנדלו של עץ ברגלו כדי שלא יהא הסיד אוכל ברגלו.
סנדל של סיידין – מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור.
סנדל של סיידין – פ״ה מוכרי הסיד וכשמתעסקין בסיד נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור זה לשון רבותי ול״נ סנדל סיידין של קש הוא וכפי׳ זה נראה דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר׳ עקיבא מטמא כו׳.
טמא מדרס ולא הודו לו – וא״ת ואמאי לא הודו לו ומי גרע מכופת שאור שיחדו לישיבה דקיי״ל דטמא מדרס דגבי מדרס לא בעינן דומיא דשק דכל דבר המיוחד למדרס טמא מדרס וי״ל דללשון שפירש רש״י של קש הוא ניחא דכיון דלאו בר קיימא הוא אינו טמא ולא דמי לכופת שאור שהוא בר קיימא והכי אשכחן במשניות דקתני גבי האלון והאגוז ורימון שחקקום תינוקות למוד בהן עפר שמקבלין טומאה ואילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינן מקבלין טומאה לפי שאינן מתקיימין וללשון שפירש שסנדל הוי של עץ קשה שהרי ראוי הוא להתקיים כיון שהוא של עץ ושמא י״ל דהיינו טעמא דמטהר סנדל דלא חשיב עביד להילוכא מה שמטייל בו הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כיון שאין רגילות לעשותה מקנים לא חשיבה כלי ולא דמי לכופה שרגילות לעשות לישיבה כמותה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא: סנדל של סיידין. פירש רש״י ז״ל: שהוא של שעם, ומוכרי הסיד נועלין אותו כשמתעסקים בו מפני שהסיד מפסיד את העור. והקשה עליו ר״ת ז״ל דאם כן היכי מקשה עלה והלא לאו להלוכא עבידי, והלא הולך בו כשמתעסק בסיד. ועוד שהוא נשען עליו, ותניא בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשת זבים פרק ב׳ ה״ז) אין לי אלא יושב עומד נתלה ונשען מנין כו׳. ולפיכך פירש רבנו שמואל ז״ל דכלי הוא מכלי אומנות הסיידין לטוח בו קירות הבית, והוא מברזל ועשוי כעין סנדל שלמטה הוא ארוך ורחב כשולי סנדל, ובאמצעיתו יש לו בית קבול כדי אחיזת בית יד, ואותו בית יד מקיפו משפתו אל שפתו לשים בו כשהוא טח בו, ולעתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו כך עד ביתו, ומשום הכי קאמר דלאו להלוכא קא עביד.
ומיהו בתוספתא (כלים ב״ב פ״ד ה״ב) משמע כדפירש רש״י ז״ל דסנדל של סיידין היינו של קש, דתניא התם סנדל של קש רבי עקיבא מטמא מדרס ואשה חולצת בו וכו׳. ובירושלמי נמי גרסינן במסכת יבמות (ירושלמי יבמות י״ב:ב׳ עי״ש היטב): סנדל של עץ חבריא בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, רבי אילא בשם רבי יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר, מתניתא מסייעא לרבי יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דברי רבי עקיבא אבל חכמים לא הודו לו למדרס, עד כאן בירושלמי, והיא היא הברייתא השנויה כאן, אלמא סנדל של סיידין של קש הוא כדברי רש״י ז״ל.
ומכל מקום מה שאמרו שם בירושלמי דחכמים דהיינו רבי יוחנן בן נורי לא הודה לו דוקא למדרס, אינו מסכים עם סוגית הגמ׳ שבכאן.
ומיהו טעמא דמילתא לא כמו שפירש רש״י ז״ל דמשום דלא חשיב כשל עץ מטהר רבי יוחנן בן נורי, דהא אפילו כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס, כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין קכט.). אבל בתוס׳ פירשו טעמא דרבי יוחנן משום דאין תורת כלי עליו דחשיב ליה כדבר שאינו מתקיים וגרע טפי מכופת שאור. ורבי עקיבא סבר דכיון שמתקיימין לפי שעה כלים גמורים הם, ואפילו טומאת מת בלא יחוד לישיבה מטמא רבי עקיבא לכוורת ולשפופרת דהא סתמא קתני רבי עקיבא מטמא. והכי תניא בתוספתא דכלים בפרק מלא תרווד רקב (ב״מ פ״ז ה״ג) העושה כלי מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור, הלפת ואתרוג והדלעת שחקקום התינוקות למוד בהן העפר טהורין, האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות טמאין, ופירשוה הם ז״ל דבר המעמיד הוא דבר המתקיים, ודלעת דחשיב דבר שאינו מתקיים היינו דלעת לחה דומיא דלפת, אבל כלי עץ חשוב הוא.
והא דאקשינן והא לאו להלוכא קא עביד, הכי קאמר: כיון שאינו נועלו להנאת הלוכו אלא כדי להציל מנעליו שלא ישרפו בסיד הרי הן כאילו אינן עשוין להלך, ומשני כיון שהוא מטייל בהן לעתותי ערב עד ביתו עבידי להלוך חשבינן להו.
סנדל של סיידין והם העסוקים במלאכת הסיד שנועלים סנדלים רחבים של עץ שלא יכנס חום הסיד ברגליהם ואין עושין אותן מן העור מפני שחום הסיד שורף את העור טמא טומאת מדרס שהרי כל גופו נשען עליהם ואע״פ שאינו עשוי להלוך שכן סייד מטייל בו עד שמגיע לביתו אבל אין חולצין בה ואין יוצאין בה בשבת כמו שביארנו:
תוס׳ בד״ה טמא מדרס כו׳ הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כו׳ עכ״ל אין דומין ממש דבסנדל מטעם זה הואיל ואין רגילות כו׳ לא מטמא מדרס אבל בשפופרת לר׳ עקיבא נמי לא מטמא מדרס אלא דמטעם זה לר״י בן נורי בשפופרת כיון שאין רגילות לעשות מקנים לא חשיב כלל אף לטמא טומאת מת וק״ל:
ואף רב הונא הדר ביה [חזר בו] מגרסתו, דתניא כן שנינו בברייתא]: סנדל של סיידין שהוא מעין סנדל קלוע מקש או מנצרים לכסות בו את נעלי העור שלא יתקלקלו מן הסיד אם הסייד זב והלך בו, הרי סנדל זה טמא מדרס, שהוא נחשב כנעל. ואשה חולצת בו, ויוצאים בו בשבת, אלו דברי ר׳ עקיבא ולא הודו לו חכמים.
And Rav Huna also reversed his opinion, as it was taught in a baraita: With regard to a plasterers’ sandal worn by those who work with lime and would cover their leather shoes with a shoe woven from straw or reeds so that the leather shoes would not get ruined by the lime. If the plasterer is a zav and walks with his shoes covered, the shoe covering is subject to ritual impurity imparted by treading, as the legal status of that sandal is that of a shoe. A woman may perform ḥalitza with it, and one may go out with it on Shabbat; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis did not agree with him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְהָתַנְיָא הוֹדוּ לוֹ אָמַר רַב הוּנָא מַאן הוֹדוּ לוֹ ר׳רַבִּי מֵאִיר וּמַאן לֹא הוֹדוּ לוֹ ר׳רַבִּי יוֹסֵי.

The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that they agreed with him? Rav Huna said in resolution of this apparent contradiction: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They agreed with him? It is Rabbi Meir. And who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with him? It is Rabbi Yosei. Even Rav Huna accepted Rav’s reading of the mishna that Rabbi Yosei prohibits going out with a wooden leg.
רש״יספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר רב הונא גרסי׳.
מאן הודו לו ר׳ מאיר – דאמר הקיטע יוצא בקב שלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאן לא הודה לו ר׳ יוסי – פי׳ לא הודה לו שיצאו בו בשבת אבל לגבי חליצה הודה לו דר׳ יוסי ודאי סבירא ליה כדאמרי׳ בפרק בתרא דיומאא לעולם מנעל הוא והכא בהא קמפלגי מר סבר גזרי׳ דלמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרי׳. ושל סידין נמי לאו להילוכה עבי׳ ולא מיהדק ומישתליף. [דאפשר1 דר״ה לא סבר לההיא אוקימתא דהתם והוא סביר׳ לי׳ דר׳ יוסי אוסר משום דלאו סנדל הוא כלל] והיינו דלא בעי רבא2 ב למימר הכא לא הודו לו דר״י כרב הונא, ופריק פירוקא אחרינא ואמר מאן לא הודה לו ר״י ב״נ, ושמואל נמי דאמר ר״מ הוא סבר דלר׳ יוסי לאו סנדל הוא. אי נמי לאו לאפוקי מדר׳ יוסי אמר ר״מ היא, אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דר״מ ור״ע כדתניא לא הודו לו, וקסבר שמואל רבנן פליגי עלי׳ ולא הודו לו כלל דלהוי סנדל. ובמס׳ יבמות נמי בפרק מצות חליצהג תניא בסנדל של שעם, בקב הקיטע חליצתה כשרה ואמר רבא עלה מדרישא ר״מ סיפא ר״מ, ומשמע דסבירא ליה לרבא דלרבנן לאו מנעל הוא ולאו ר״מ לאפוקי מדר׳ יוסי, דהא רבא גופיה הוא דאמר במס׳ יומא דלר׳ יוסי נמי מנעל הוא, אלא לאפוקי מדרבנן דפליגו עלייהו ומשום דלר׳ יוסי לא שמעי׳ ליה הכי בהדיא תפסי להו ר׳ מאיר. ולא אמרי׳ נמי ר׳ עקיבא, משום דהא מתני׳ דהכא שמיע להו טפי. ובכמה דוכתי אמרי׳ד הא מני ר״מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכמה רבנן קשישי סברי הכי במס׳ יבמות בפרק האשה רבהה ולא הזכירו א׳ מהן אלא ר״מ. והא דאמרי׳ התם במס׳ יומא לעולם מנעל הוא, לר׳ מאיר ור׳ יוסי קאמרינן, דהא תלמוד לענין חליצה לאו מנעל הוא כדאמרי׳ו מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו3. והתם במס׳ יומא אמרי׳ז נמי דרבא גופיה נפיק בדבילי שהוא סנדל של קש דומיא דשעם, והא איהו דאמר דכולי עלמא מנעל הוא, אלא שמע מינה דדוקא לר״י ור״מ ולא לרבנן. וה״פ דשמעתין דהתם, מהו לצאת בסנדל של שעם דפשיטא לן שאינו מנעל כרבנן דלא הודו לו, ומיהו שמא אפ״ה אסור ביה״כ, ואמרי׳ דמותר, והדר אקשי׳ מהא דר׳ יוסי אוסר אלמא לאו מנעל הוא4 ואפילוח הכי קתני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים, והיינו משום איסור מנעל דמודה ליה ר׳ יוסי לר׳ מאיר, אלמא כל מידי דמגין אסור ביום הכפורים אע״פ שאינו מנעל, ופשט רבא לר׳ יוסי נמי מנעל הוא, ומש״ה אמר שאסור ביום הכפורים, אבל לדידן דלאו מנעל הוא מותר שלא אסרו אלא מנעל. ובסה״תט מפורש דכל הני אמוראי כרבא ס״ל דאמר דכ״ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי דחיישינן דלמא משתלף ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, כלומר דכיון דהוא עץ לא מהדק ומשתליף ולענין חליצה נמי כיון דמשתליף הו״ל כמנעל גדול שאינו יכול להלך בו ופסולה, וזה פי׳ משובש, דסנדל דחליצה ודאי יכול להלוך בו הוא ולא פליגי בשבת אלא בקב הקיטע מפני שאין לו רגל ומשתליף מיניה. ועוד דסנדל דחליצה דאית לי׳ רצועות ושנצין בין של עץ בין של עור יכול להלוך בו הוא. ועוד אי משום דעץ קשה הוא ולא מיהדק, כי מחופה עור היכי מיהדק, והלא קשייתו של עץ במקומו עומד. ובר מן דין אי סנדל דעץ אינו יכול להלך בו הוא עד דהויא חליצתו פסולה בכך, כבר הוצאת אותו מכלל מנעל ומדבריהם הן מושבין5. אבל רש״י ז״ל פי׳ שם דכ״ע מנעל הוא של עץ, וכי נפק רבא בשל קש ושל שעם שהוא מין קש נפיק, דלא מגין כעץ ולאו מנעל הוא. ולפי פירושו היינו נמי דאמר רבא הכא מאן לא הודו לו ריב״נ, כלו׳ בשל עץ הכל מודים דסנדל הוא, וכי פליגי בקש הוא דפליגי וריב״נ היא. ואי קשיא לך הא אמרי׳ בפרק מצות חליצהי של שעם ושל סיב ושל עץ חליצתה כשרה ואוקי׳ כר״מ אלמא של שעם ושל עץ שוין. א״ל ר״מ כר״ע סבירא להו דאמר הכא חולצת, ואמר התם מטמא שעליו שנו בברייתא הודו לו שסנדל של סיידין שהוא של קש סנדל היא, אבל ר׳ יוחנן בן נורי לא הודה לו ותני ליה בברייתא בלשון רבים ורבנן דיומא ס״ל כוותי׳. והא דאמר׳ מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו, א״ל לכתחלה קאמר אבל דיעבד חליצת׳ כשרה דומיא דעץ. ואיכא למימר אפי׳ דיעבד חליצתה פסולה, משום דבעי׳ של עור או של עץ דומיא דעור שהוא מגין משום דנעל נעל ריבה, אבל תפור בפשתן כשם שאם היה כולו של פשתן בגד הוא אף כשהוא בפשתן אינו מנעל. ולפי פירוש זה הא דתנן בסנדל של עץ חליצתה כשרה לרבא אפי׳ כרבנן אתיא, דל״פ רבנן עלייהו דר׳ מאיר, ור׳ עקיבא בשל עץ דמנעל הוא וחליצתה כשרה, ובשל קש בלחוד הוא דפליג ריב״נ. וק״ל אם כן למה פסק רבינו הגדול בסנדל של עץ חליצתה פסולה אלא אם כן מחופה עור, ושמא חששו להחמיר להנך אמוראי.
ועדיין אני תמה האיך שתיק רבא6 מאותה סוגיא ולא העמיד משנתינו כדברי הכל שם. ואפשר דסבירא ליה דרב דאמר אין חולצין במנעל התפור בפשתן אפילו דיעבד קאמר, כדגמר לה מואנעלך תחש לגבי חליצה הא לשאר מילי מנעל הוא, ולא פליגי במדרס ושבת7, אלא ריב״נ דפליג בשל קש, מיהו לגבי חליצה פליגי, והיינו דאבוה דשמואל ושמואל דאמרי התם מאן תנא של עץ חליצתה כשרה ר״מ הא לרבנן פסולה, דגמר׳ גמירי לה דרבנן לא קרו מנעל לחליצה אלא של עור, ופליגי אדר׳ יוסי ואדר׳ מאיר דהודו לו לר״ע, ואע״ג דלא אשכחן היכא, כדאמרי׳ בעלמאכ אין הלכה כדברי ר״מ ור״י אלא פורס מפה ומקדש, כלו׳ שחכמים אומרים כן, ואמרי׳ בכמה דוכתיל זו דברי רבי פלוני סתימתאה אבל חכמים אומרים וכו׳ ואף על גב דלא אשכחן להו בהדיא.
ויש לדקדק באותה שמועה של מס׳ יומא האיך יוצאין בסנדל של שעם ביום הכפורים, כיון שאינו סנדל, נמצא שאסור לצאת בו משום משוי, דהא קיי״למ ערוב והוצאה ליום הכפורים כשבת, וא״ת בחצר דוקא, והלא כל שהוא דרך מלבוש הרי הוא כתכשיט כדפי׳ לעילנ ואסור לצאת בו לחצר כלל, ובמתני׳ס נמי תנן בכולן לא יצא חוץ מכבול לחצר. ומתוך הדוחק י״ל דאפילו למאן דאמר לאו מנעל הוא לא הוה משוי, דלהנאתו עביד ליה ודומיא דאנפלייא של בגד דלאו מנעל הוא כלל, ויוצאין בה בשבת וביום הכפורים, אלא טעמא משום דכיון דלא סיימו אינשי אלא עור דמגין ורכיך גזרו בו דילמא חליץ ליה, ואזיל לסיומי מסאני׳ ואתי לאתויי ד׳ אמות ברשות הרבים. וגבי קב הקיטע נמי חליץ ליה דכאיב ליה, הלכך ביום הכפורים דלא סיים מסאני׳ לא חליץ להו ומותר דלאו במקום מנעל סאים להו אלא במקום דלאו מנעל וזהו התירן.⁠ע עוד יש לדחוק ולומר הני אמוראי כולהו דלא סליק להו טעמא סברי במנעל, ולאו מנעל פליגי וכל דלאו מנעל אסור בשבת. ורבא מוקי טעמא דפלוגתא בגזירה ולדידי׳ אפי׳ כי לא הוה מנעל כל היכי דליכא למיגזר מותר וכולהו רבנן דיומא דמסיימו ביום הכפורים הנהו מיני, כרבא סביר׳ להו, ועל דרך זו מתקיימות כל השמועות כהלכה ובקושי ובדוחק. ועוד דאביי נפיק ומתרץ דשרי ול״ל דרבא, ואם נאמר דסבירא ליה לחצר מותר אינו נכון כלל.
ומצאתי בירושלמי במס׳ יבמותפ סנדל של עץ חבריה בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, פי׳ חבטיו, מה שהרגל חובט עליו דהיינו מחופה מבפנים עור ותרסיותיו עור, ר׳ אילא בשם ר׳ יוחנן ואפי׳ כולו של עץ כשר, מתני׳ מסייע לר׳ יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דר״ע, אבל חכמים לא הודו לו למדרס. פי׳ למדרס ר׳ יוחנן היא דקא״ל, ופריש לא הודו לו דקתני למדרס. למדנו מכאן דסנדל של סיידין דקש הוא, ולמדנו לדעתו של ר׳ יוחנן דהכל מודים בסנדל של עץ שהוא כשר לחליצה, וכן של קש, דתרווייהו מנעל נינהו ואין זה מסכים לסוגי׳ שבגמ׳ שלנו.
עוד ראיתי בתוספתא דיבמותצ גבי ברייתא דקתני חלצה בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצתה כשרה אר״י אלו ראה ר׳ אליעזר בסנדל של עץ עתה היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו. משמע דר״י גמר דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה ושבת, ועכשיו הי׳ ר״א מסתייע אלו ראה שחולצין בו, לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים.
ובתוספתא דשבתק קתני ר״א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתין יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו, פי׳ דס״ל כיון דאית ביה בית קבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה. וזה קצת סיוע לדברי שאני אומר סנדל של עץ רבנן פליגי עליה לומר לאו מנעל הוא. ואפשר שנאמר בזו שאמרו מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים דלאו דוקא, אלא לנעול בבית התירו וכפי לשון אחרון שכתבתי למעלה,⁠ר אלא לפי שתפסו להם לצאת בתענית צבור אמרו כן ביום הכפורים. א״נ לומר שהוא מותר לצאת בהם בפני רבים, דלא באו אלא להתיר איסור נעילה אבל איסור הוצאה לא מיירו בה הכא אי עירוב והוצאה ליום הכפורים ואי לחצר מותר כר׳ עיננאי בר ששוןש אלא הנך מתפרשי בדוכתייהו.
ודאמרי׳ מאן הודו לו ר״מ – איכא למידק והא לא אמר ר״מ אלא דיעבד אבל לא לכתחלה, ור״ע חולצת לכתחלה קאמר. א״ל לר״מ נמי לכתחלה חולצת, והא דקתני חליצתה כשרה משום סנדל שאינו שלו, ומשום של שמאל בימין.⁠ת
א. עח, ב.
ב. כ״ה גי׳ רבנו גם במלחמות יומא שם וכבר הגיה בזה הגרע״א בגל׳ [והגרא״ז תיקן לפי הנוסחא שלפנינו]. וכ״ה בריטב״א ובר״ן, וכ״ה בכי״מ. ועי׳ שיח יצחק יומא שם (קכא, ב).
ג. יבמות קג, א, ועי׳ תוס׳ ורבנו שם.
ד. ב״מ טז, ב.
ה. יבמות צג, א.
ו. יבמות קב, ב ובמלחמות יומא ביאר רבנו: ומיהו התם ביבמות אמר רב מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו כדכתיב ואנעלך תחש ותנן נמי חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה, ואוקימנא בגמ׳ כר״מ א״נ במחופה עור, אלמא סנדל של עץ לאו סנדל הוא.
ז. יומא שם ובמלחמות שם כה״ע.
ח. כן חסר בנדפס מחמת הדומות והוספתי ע״פ הכ״י, [ובזה מובן הגהת הגרא״ז].
ט. התרומה הל׳ שבת סי׳ רמ (צא, ב) וכ״כ בתוס׳ יומא שם.
י. יבמות קג, א.
כ. פסחים ק, א, ועי׳ תוס׳ שם שהם דעת חכמים.
ל. מגילה ב, א מכות יז, א ועוד.
מ. כריתות יד, א.
נ. לעיל סד, ב ד״ה אמר רב.
ס. לעיל נז, א.
ע. עי׳ בסוף הקטע שכתב רבנו דאפשר דביוה״כ לא התירו אלא בבית, ועי׳ בר״ן יומא שם ובמיוחס לריטב״א כאן כתב וז״ל והרמב״ן ז״ל החמיר הרבה בקושיא זו במסכת שבת ואמר דנפקי לאו דוקא אלא בתוך ביתם בלבד היו נועלים אותם ואינו במשמע כן, ועוד שמנהגן של ישראל שיוצאין במינין הללו ואפילו ברה״ר, אבל לדידי ל״ק דכי אמרי׳ דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו ה״מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלא ה״ל מנעל ה״ל משוי ואסור לצאת בו, אבל ביוה״כ שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין לא הוו משוי אלא כמנעל הוו לההוא יומא ולא דמו לקב דקטע דהתם שאר אינשי לאו אורחייהו בהכי אבל יוה״כ דכולי הכי אורחייהו.
פ. פי״ב ה״ב.
צ. פי״ב ה״י והי״א.
ק. פרק ו (פ״ה) ה״א.
ר. עי׳ הערה 289 ועי׳ מאירי כאן ויומא שם וריו״נ יומא שם (גנזי ראשונים עמ׳ פט).
ש. לעיל סד, ב.
ת. עי׳ רשב״א.
1. הגהת הגרא״ז: ואפשר.
2. הגהת הגרא״ז: רב יוסף.
3. הגהת הגרא״ז: והיינו כרבנן.
4. הגהת הגרא״ז: ומ״מ תני עלה דשוין לצאת בו ביוה״כ ומשני רבא לעולם דכו״ע מנעל הוא והיינו ר״מ ור״י.
5. הגהת הגרא״ז: מושבין (פי׳ מופרכין).
6. הגהת הגרא״ז: ביבמות.
7. הגהת הגרא״ז: בדילמא משתמיט קא מיפלגי.
מאן הודו לו רבי מאיר. איכא למידק והא קתני בההיא דאייתינן לעיל בסנדל של עץ חליצתה כשרה, דאלמא לכתחילה לא ואוקימנא כרבי מאיר. ויש לומר דהא דאמרינן מאן הודו לו רבי מאיר לאו אאשה חולצת בו קאי אלא איוצאין בו בשבת. ואי נמי אהכשרא דסנדל של סיידין קאי ולומר דהוי מנעל אף לרבי מאיר. ובתוס׳ אמרו דהא דקתני לעיל חליצתה כשרה הוא הדין לכתחילה, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא באנפליא של בגד חליצתה פסולה ואפילו דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה.
ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהודו לו! אמר רב הונא: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שהודו לור׳ מאיר, ומאן [ומיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לור׳ יוסי. הרי שאף הוא גרס במשנתנו שר׳ יוסי אוסר.
The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that they agreed with him? Rav Huna said in resolution of this apparent contradiction: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They agreed with him? It is Rabbi Meir. And who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with him? It is Rabbi Yosei. Even Rav Huna accepted Rav’s reading of the mishna that Rabbi Yosei prohibits going out with a wooden leg.
רש״יספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) (אָמַר רַב יוֹסֵף) מַאן לֹא הוֹדוּ לוֹ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דִּתְנַן כוורת שֶׁל קַשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנִים ר״ערַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר.

Rav Yosef said: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with Rabbi Akiva? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As we learned in a mishna: A receptacle made of straw and a tube made of reeds, Rabbi Akiva deems these vessels capable of becoming ritually impure, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri deems them pure, i.e., incapable of becoming ritually impure because they are not vessels. According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, straw objects are not considered vessels fit for use.
רש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יוחנן בן נורי מטהר – דלאו אורחא לעשות מקש אלא מקנים ומנעל נמי לאו אורחיה מעץ אלא מעור זה לשון רבותי ולי נראה סנדל של סיידין של קש הוא ור׳ יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו ור׳ עקיבא כעץ חשיב להו דקשין הן.
קש – זנבות השבלים.
כוורת הקש ושפופרת של קנים ר״ע מטמא – ואם תאמר והיכי מטמא (לענין טמא מת) כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק וי״ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר (ברכות דף מ.) פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה אי נמי הך טומאה דרבנן היא.
ורבי יוחנן מטהר – לפירוש אחרון שפי׳ בקונטרס דסנדל של קש הוא מדמי שפיר כוורת לסנדל של סיידין ולאידך פירושא שפי׳ דסנדל של עץ הוא צ״ל דמייתי הכי דכי היכי דר׳ יוחנן מטהר בכוורת של קש לפי שאין רגילות לעשותה מקש הכי נמי במנעל של סיידין לפי שאין רגילות לעשות מנעל של עץ מטהר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כוורת של קנים או של קש מקבלת טומאה ובכלל כלי עץ הם כדין כל הכלים העשויים מן הגומא ומן הערבה ומכפות התמרים ומן העלים והשריגים ומקליפי האלנות שכלם בכלל כלי עץ הם וכן שפופרת של קש מקבלת טומאה ככל כלי העץ המקבלים ואפי׳ אינה מקבלת אלא טיפה אחת כמו שיתבאר במקומו:
בד״ה כוורת כו׳ ר׳ עקיבא מטמא וא״ת היכי מטמא כו׳ ולענין טומאת מת כיון דלא חזי לישיבה כו׳ עכ״ל ר״ל דאי הוה חזי לישיבה והוה מטמא מדרס הוה ניחא דהוה מטמא נמי טומאת מת אע״ג דלאו עץ נינהו כדתנן דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת אבל כיון דע״כ אינו חזי לישיבה ולא יטמא מדרס מדקתני רבי עקיבא מטמא סתם ולא קתני מטמא מדרס א״כ טומאת מת נמי לא יטמא דהא לא כתיב בפרשה דטומאת מת אלא עץ ועור כו׳ וק״ל:
בפרש״י בד״ה ורבי יוחנן כו׳ ור״י בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו כו׳ כצ״ל יש לדקדק לפי זה דהך ברייתא דקתני הודו לו כמאן אתיא דהא ר״מ במתני׳ נמי לא קאמר דהוי מנעל אלא בשל עץ אבל בשל קש אפשר דס״ל נמי כר״י בן נורי דמטהר מיהו הא ודאי לא קשה לרב הונא לפי׳ זה דלא פירש כן אלא לרב יוסף דקאמר מאן לא הודו לו ר״י בן נורי דאיירי בקש ע״כ דהך דסנדל של סיידין מתוקמא נמי בהכי אבל לרב הונא איירי ההיא דסנדל של סיידין לכל הפירושים בשל עץ ויש ליישב לרב יוסף נמי הא דאיכא לפלוגי בין של עץ ושל קש לר״י בן נורי היינו לענין טומאת מת דלא כתיב בפ׳ אלא כלי עץ כו׳ כמ״ש התוס׳ אבל לענין הכשר חליצה אין לחלק בין של עץ לשל קש ושפיר אתיא הך דהודו לו כר״מ ורב יוסף נמי מודה דהך דקתני לא הודו לו לענין חליצה איכא למימר דהיינו רבי יוסי דמתני׳ כדקאמר רב הונא אלא דבעי רב יוסף לאשכוחי נמי לא הודו לו לענין טומאה דהיינו ר״י בן נורי ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה כוורת הקש וכו׳ וא״ת והיכי מטמא לענין ט״מ וכו׳ הא לא כתיב בפרשה וי״ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר פרי שאכל אדם הראשון וכו׳ אי נמי הך טומאה דרבנן היא עכ״ל. משמע מדבריהם דמעיקרא בלשון קושייתם הוי משמע להו דכל מה דלא כתיב בפרשה אינו טמא במת כלל ובשאר טומאות אף מדרבנן ולתירוצם הראשון נמי משמע דדוקא בקש מטמא ר״ע דמין עץ הוא ולא בשאר דברים דלא כתיבא בפרשה ויש לתמוה טובא היאך אפשר לומר כן הא הלכה פסוקה היא בכולה תלמודא דדוקא כלי גללים וכלי אבנים הוא דאין מטמאין לא מד״ת ולא מד״ס וכדאיתא נמי להדיא ס״פ המצניע ובספ״ק דסוכה מייתי ברייתא דכל החוצלות מטמאין טמא מת ומייתי נמי אידך ברייתא דקתני להדיא מחצלת של שיפה ושל שעם ושל קנה ושל גמי מטמאין טמא מת וחכמים אומרים אף מדרס וכמה משניות דכלים נמי אשכחן כה״ג טובא בדיני המפץ ושאר כלים וכיוצא בהן דטמאים והרמב״ם ז״ל בחיבורו בהלכות כלים כתב להדיא שכל הכלים שבעולם הן בכלל כלי עץ ע״ש דמשמע דטמאין אפילו מדאורייתא ולפ״ז אפשר לומר דהא דמטהר ריב״נ היינו משום שאינו דבר של קיימא וא״כ שיטת התוס׳ צ״ע ודו״ק:
גמ׳ אמר רב יוסף מאן לא הודו לו. ברמב״ן במלחמות רפ״ח דיומא גרס כאן רבא אמר:
אמר רב יוסף: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו לר׳ עקיבא — ר׳ יוחנן בן נורי. דתנן כן שנינו במשנה]: כורת של קש ושפופרת של קנים, ר׳ עקיבא מטמא אותם בתורת כלי, שלדעתו הם מקבלים טומאה, ור׳ יוחנן בן נורי מטהר. והרי שלדעת ר׳ יוחנן בן נורי דבר העשוי קש אינו נחשב לכלי ראוי לשימוש.
Rav Yosef said: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with Rabbi Akiva? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As we learned in a mishna: A receptacle made of straw and a tube made of reeds, Rabbi Akiva deems these vessels capable of becoming ritually impure, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri deems them pure, i.e., incapable of becoming ritually impure because they are not vessels. According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, straw objects are not considered vessels fit for use.
רש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר מָר סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס הָא לָאו לְהִילּוּכָא עבדי אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עוּלָּא שֶׁכֵּן הַסַּיָּיד מְטַיֵּיל בּוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ.:

It was taught in a baraita that the Master said: A plasterers’ sandal is subject to ritual impurity imparted by treading. The Gemara asks: How could that be? These sandals are not made for walking. Rav Aḥa bar Rav Ulla said: They are used for walking, as, at times, the plasterer walks in them until he reaches his house.
הערוך על סדר הש״סתוספותספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פשט
פשטא(עירובין יז:) ד׳ דיומדין וד׳ פשוטין (שבת יז) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין משנה זו (כלים פ״ב ובפרק טו) ועל אילו המשניות ק״ל ר׳ נסים ז״ל הא דתניא בספרא בענין שרצים כלי חרש אין לי אלא כלי חרש מנין לרבות כלי נתר ת״ל וכל כלי חרם ומנין לרבות אהלין ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטיו וטיהר אוהליו אלמא פשוטי כלי עץ טמאין ופריק דהני דחזו למדרסות קאמר כגון המטה והכסא והספסל והקתידר׳ שהן פשוטין ומקבלין טומא׳ והתם בבכורות כשהקשינו ואיו לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא דומיא דשק בעינן דמטלטל מלא וריקם ופירקנו בהנך חזו למדרסות פי׳ דאלמא מקבלי טומאה מדאורייתא. והתם נמי (שבת סו.) כסא סמוכות שלו טמאים מדרס ואמרנו לעיל סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להילוכה עביד א״ר אחא בר רב אויא שכן הסייד מניחו ברגלו ומטייל בו עד שמגיע לביתו וגמרת מינה דכל דעביד להלוכה טמא מדרס אבל שאר פשוטי כלי עץ דלא עבידה למדרס ולא מטלטלי מלא וריקן כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן דומיא דשק. (שבת קכג) קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואמרי׳ עלה בגמ׳ אמאי פשוטי כלי עץ ננהו וכו׳ (חגיגה כז) לענין שולחן אקשינן כלי עץ העשוי לנחת הוא וכו׳ ופרקינן מלמד שמגבי׳ אותו וכו׳ ואיתא (מנחות צז) דכוותה אמרינ׳ נמי (מגילה כז) והתם (בבא בתרא עו) אמרינן לענין דף של נחתומין שקבעו בכותל ר״א מטהר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן דאלמא מדאורייתא טהורין נמצאו פשוטי כלי עץ תרי גווני מאי דחזי למדרס מקבל טומאה מדאורייתא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה מדאורייתא אא״כ דרכו לטלטל מלא וריקן כדאמרינן. מחזי פשוט כבר פי׳ בערך כף (כתובות קח) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שאמר לו טול רגלי שאין לו המעות שפסק ליתן לו לשון בני אדם הוא: פ״א אם היית תולה אותו ברגל של עץ אינו נותן לך כלום. פ״א כאדם מתלוצץ בחברו וטופח לו ברגלו ואומר לו אפי׳ שתחת רגלי איני נותן לך:
א. [אויסשטרעקען אין פאך.]
והא לאו להילוכא עביד – הקשה הר״ר אליעזר ממיץ לרשב״א מאי פריך והלא משעת מלאכתו הוא מהלך בו ולכך הוא נעשה ותירץ לו דסנדל של סיידין לאו לנעול עשוי אלא אחד מכלי אומנתו של סיידין הוא ועשוי כעין סנדל ויכול לתת רגלו בתוכו לנועלו אך אין עשוי רק לטוח בו את הבית ופעמים שנועל בו ומטייל בו עד שיגיע לביתו ולהכי פריך והא לאו להילוכא כו׳ ור״י פירש הואיל ואין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד לאו להילוכא עביד ומכל מקום משני לו שכן הסייד כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו מקודם שאמר מר [החכם] שסנדל של סיידין טמא מדרס. ושואלים: הא לאו להילוכא עבדי [הרי לא להילוך עשויים סנדלים אלו]! אמר רב אחא בר רב עולא: לעיתים הם כן משמשים להילוך, שכן הסייד מטייל בו לעתים עד שמגיע לביתו, ואם כן מתהלכים לפעמים בסנדל זה.
It was taught in a baraita that the Master said: A plasterers’ sandal is subject to ritual impurity imparted by treading. The Gemara asks: How could that be? These sandals are not made for walking. Rav Aḥa bar Rav Ulla said: They are used for walking, as, at times, the plasterer walks in them until he reaches his house.
הערוך על סדר הש״סתוספותספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) דוְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין טָמֵא.: אָמַר אַבָּיֵי טָמֵא טוּמְאַת מֵת וְאֵין טָמֵא מִדְרָס רָבָא אָמַר האַף טָמֵא מִדְרָס.

We learned in the mishna: And if the wooden leg has a receptacle for pads, it is capable of becoming ritually impure. Abaye said: It is subject to ritual impurity due to contact with ritual impurity imparted by a corpse, and it is not subject to ritual impurity imparted by treading. If a zav uses a wooden leg it merely assumes first-degree ritual impurity status, since he cannot lean all his weight on it. Rava said: The artificial foot is even subject to ritual impurity imparted by treading.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בית קבול כתיתין.
ואין טמא מדרס – דלא מסתמיך עליה הא דנקט טומאת מת ה״ה לכל טומאת מגע אלא משום דאמר אין טמא מדרס שהוא אב הטומאה נקט נמי טומאת מת והכי קאמר נעשה אב הטומאה ע״י מת דכלי עץ שיש לו בית קבול הוא ומקבל כל טומאת מגע ואהל ועל ידי כל הטומאות הוא נעשה ראשון ועל ידי מת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה אב הטומאה ואין נעשה אב הטומאה ע״י מדרס דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
רבא אמר אף טמא טומאת מדרס – פי׳ הרב פור״ת הא דלא קתני ברישא דמתניתין ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קיבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה״ג טמא הא אין לו בית קיבול כתיתין טהור לגמרי וא״ת למה לי בית קיבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת וי״ל דבית קיבול כתיתין עושין אותו ראוי למדרס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס. איכא למידק אם כן סבירא ליה לאביי דלאו להלוכא עביד, וכיון שכן היאך אשה חולצת בו לרבי מאיר, דהא פסלינן בפרק מצות חליצה (יבמות קד.) לכולי עלמא של זקן שעשאה לפי כבודו ומשום דלאו להלוכא עביד. ותירצו בתוס׳ דלגבי חליצה כל היכא דעביד קצת להלוך שרי אבל לטומאת מדרס לא מטמא אלא בדעביד להלוך ממש.
תוס׳ בד״ה רבא אמר כו׳ ל״ל בית קבול כתיתין כו׳ נ״ב פי׳ דס״ל השתא דבכל ענין ראוי למדרס ואף א״ת שהאמת כן הוא שאף בלא כתיתין טמא מדרס ולא תני כתיתין אלא משום טומאת מת תיפוק ליה כו׳ ולאו דוקא שקשר הקושיא לדברי הרב פורת דבזולתו יותר יוקשה ל״ל בית קיבול כתיתין ודו״ק אלא משום דסליק בהאי עניינא טהור לגמרי מקשה ל״ל כו׳ ואדרבה יטמא לגמרי ודו״ק:
ב שנינו במשנה שאם יש בקב בית קיבול כתיתיןטמא (מקבל טומאה). אמר אביי: הכוונה היא שטמא טומאת מת, שאם נגעה בו טומאה זו הריהן טמא, ואולם אין הוא טמא טומאת מדרס, שאם השתמש זב בקב זה — לא נטמא הקב, כיון שאין הזב יכול להשען עליו בכל כובד משקלו. רבא אמר: קב זה אף טמא טומאת מדרס.
We learned in the mishna: And if the wooden leg has a receptacle for pads, it is capable of becoming ritually impure. Abaye said: It is subject to ritual impurity due to contact with ritual impurity imparted by a corpse, and it is not subject to ritual impurity imparted by treading. If a zav uses a wooden leg it merely assumes first-degree ritual impurity status, since he cannot lean all his weight on it. Rava said: The artificial foot is even subject to ritual impurity imparted by treading.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רָבָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן ועֲגָלָה שֶׁל קָטָן טְמֵאָה מִדְרָס וְאַבָּיֵי אֲמַר הָתָם סָמֵיךְ עִילָּוֵיהּ הָכָא לָא סָמֵיךְ עִילָּוֵיהּ.

Rava said: From where do I derive to say this halakha? As we learned in a mishna: The wagon of a small child utilized to teach him to walk (Tosafot) is subject to ritual impurity imparted by treading, since its purpose is to lean on it. And Abaye said: The two cases are not comparable. There, in the case of the wagon, he leans all his weight on it; here, in the case of the wooden leg, he does not lean all his weight on it.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך עגל
עגלא(שבת סו. ביצה כג:) עגלה של קטן טמאה מדרס מאי טעמא דקא דריס עילויה וכל מידי דסמכין עליה מטמא מדרס שלש עגלות הן כבר פי׳ בערך דרס. של אבנים טהורה מכלום פי׳ עגלה של אבנים עצים מסובכין שתי וערב עשויין חלונות חלונות מניחין שם אבנים ומושכין אותן ואם אותן החלונות דבוקות שמקבלות רימונין ואין נופלין משם טמאה ואם לאו טהורה אלו עגלות קרובי עניין הם ודברים עגולין מסובכין (עירובין כג) היו שם גדודיות (פסחים צד) עגלה בצפון ועקרב בדרום:
א. [וואגען.]
עגלה של קטן – לצחק בה ולטלטלו עליה.
טמאה מדרס – הואיל ופעמים שיושב עליה והאי נמי זימנין דמסתמיך עליה.
עגלה של קטן – פ״ה עגלה שהקטן יושב עליה ול״נ דא״כ מאי קמ״ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה לכך נ״ל דהיינו עגלה שעושין לקטן להתלמד להלך טמאה מדרס דנשען עליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עגלה של קטן העשויה ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב מיטמאה מדרס שהרי כל גופו נשען בה ומיוחדת היא לכך וכבר ביארנו ענין זה בארוכה בסוף שני של ביצה אבל מקל של זקנים אינו טמא מדרס שאינו עשוי לגוף הלוך אלא לתקנו וליפותו:
אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה]דתנן כן שנינו במשנה]: עגלה של ילד קטן שעשויה כדי ללמדו ללכת (תוספות) — טמא מדרס, כיון שבמדת עשוייה היא להישען עליה. ואביי אמר שאין לדמות: התם [שם] בעגלת הקטן — סמיך עילויה [נשען עליה], ואילו הכא [כאן] בקב הלא לא סמיך עילויה [אינו נשען עליו בשלימות].
Rava said: From where do I derive to say this halakha? As we learned in a mishna: The wagon of a small child utilized to teach him to walk (Tosafot) is subject to ritual impurity imparted by treading, since its purpose is to lean on it. And Abaye said: The two cases are not comparable. There, in the case of the wagon, he leans all his weight on it; here, in the case of the wooden leg, he does not lean all his weight on it.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמַר אַבָּיֵי מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא זמַקֵּל שֶׁל זְקֵנִים טָהוֹר מִכְּלוּם.

Abaye said: From where do I derive to say this halakha? As it was taught in a baraita: A walking stick, typically used by the elderly, is pure, i.e., incapable of becoming ritually impure from any form of ritual impurity. Apparently, an object upon which one does not lean all his weight is not subject to ritual impurity imparted by treading.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מקל
מקלאמקל הלבשיים כבר פי׳ בערך בלש (כלים פי״ז) מקל שיש לו בית קיבול מזוזה ומרגלית הרי אלו טמאין פי׳ אם יש בו עובי כדי לעשות נרתק למזוזה או למרגלית (שבת סו.) מקל של זקנים טהורה פי׳ דרך הזקנים שאין יכולין להלך בלא מקל כדאמרינן טבן תרתי מתלת טהורה מכלום שפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה לתרוצי סוגיא פי׳ לתקן הילוכו עביד:
א. [שטעקען.]
טהור מכלום – לא מדרס ולא שאר טומאה לא מטמא מדרס משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו מהלך ואע״ג דמיסתמיך עליה לפרקים ושאר טומאה נמי לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע״ג דזימנין דמסתמיך עליה הואיל ועיקר עשייתה אינה לכך אינה טמאה מדרס ואין לומר משום דפשוט הוא יהא טהור ממדרס דלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואהל דטעמא משום דאיתקש לשק הוא וגבי מת ושרצים הויא היקישא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה טהור מכלום כו׳ טומאה ולא מטמא מדרם משום כו׳ עץ הוא אלמא אע״ג דזימנין דמסתמיך עליה כו׳ כצ״ל:
אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה]דתניא כן שנינו בברייתא]: מקל של זקנים טהור מכלום (אינו מקבל כל טומאה), והרי שמצאנו כבר שדבר שנסמכים עליו במידה מסויימת אינו נטמא מדרס!
Abaye said: From where do I derive to say this halakha? As it was taught in a baraita: A walking stick, typically used by the elderly, is pure, i.e., incapable of becoming ritually impure from any form of ritual impurity. Apparently, an object upon which one does not lean all his weight is not subject to ritual impurity imparted by treading.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְרָבָא הָתָם

And how does Rava respond to this proof? He says that there is a distinction between the cases: There, in the case of a walking stick used by the elderly,
ספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבא דוחה, ואומר שיש לחלק בין הדברים: התם [שם, במקל של זקן]
And how does Rava respond to this proof? He says that there is a distinction between the cases: There, in the case of a walking stick used by the elderly,
ספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת סו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת סו., ר׳ חננאל שבת סו., ר׳ נסים גאון שבת סו., הערוך על סדר הש"ס שבת סו., רש"י שבת סו., תוספות שבת סו., ספר הנר שבת סו. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת סו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת סו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת סו., רמב"ן שבת סו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת סו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת סו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת סו., מהרש"א חידושי הלכות שבת סו., פני יהושע שבת סו., גליון הש"ס לרע"א שבת סו., פירוש הרב שטיינזלץ שבת סו.

Shabbat 66a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 66a, R. Chananel Shabbat 66a, R. Nissim Gaon Shabbat 66a, Collected from HeArukh Shabbat 66a, Rashi Shabbat 66a, Tosafot Shabbat 66a, Sefer HaNer Shabbat 66a, Ri MiLunel Shabbat 66a, HaHashlamah Shabbat 66a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 66a, Ramban Shabbat 66a, Rashba Shabbat 66a, Meiri Shabbat 66a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 66a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 66a, Penei Yehoshua Shabbat 66a, Gilyon HaShas Shabbat 66a, Steinsaltz Commentary Shabbat 66a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144