×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) א״ראָמַר רִבִּי חָנָן: אפי׳אֲפִילּוּ בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת אוֹמֵר לוֹ לָאָדָם ״לְמָחָר הוּא מֵת״, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: {קהלת ה׳:ו׳} ״כִּי בְּרוֹב חֲלוֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה, כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא״.
Similarly, Rabbi Ḥanan said: Even if the master of dreams, in a true dream, an angel (Ma’ayan HaBerakhot) tells a person that tomorrow he will die, he should not prevent himself from praying for mercy, as it is stated: “For in the multitude of dreams and vanities there are many words; but fear God” (Ecclesiastes 5:6). Although the dream may seem real to him, that is not necessarily the case, and one must place his trust in God.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות י ע״ב} אמר1 ר׳ יוסי ביר׳ חנינא משום ר׳ אליעזר2 בן יעקב המתפלל צריך [שיכוין]⁠3 את רגליו שנאמר {יחזקאל א ז} ורגליהם רגל ישרה. ואמ׳ ר׳ יוסי בר׳ חנינה משום ר׳ אליעזר בן יעקב מניין למתפלל שלא יעמוד במקום4 גבוה ויתפלל שנא׳ {תהלים קל:א} ממעמקים קראתיך יָי׳י וג׳5 תניא נמי הכי6 מנין למתפלל שלא יעמוד [לא7] על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי שרפרף8 ולא על [גבי9] מקום גבוה ויתפלל10 לפי שאין גבהות לפני המקום ב״ה11 ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר [שנאמר12]⁠13 ממעמקים קראתיך יָי׳י וכתיב {תהלים קב:א} תפלה לעני כי יעטוף14. ואמר15 ר׳ יוסי בר׳ ר׳16 חנינה משום ר׳ אליעזר בן יעקב17 מאי דכתיב {ויקרא יט כו} לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. [אמ׳ ר׳ יצחק18] אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר {מלכים א יד:ט} ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרא19 גויך20 אלא גאיך אמר הקב״ה לאחר שאכל זה ושתה ונתגאה21 קיבל22 עליו עול23 מלכות שמים:
פיס׳ ר׳ יהושע אומר עד שלש24 שעות25: אמר רב יהודה אמר שמואל26 הלכה כר׳ יהושע:⁠27
הקורא מיכן ואילך לא הפסיד [כאדם שהוא28 קורא בתורה29]: אמר⁠[רב חסדא]⁠30 אמר מר עוקבה מאי לא הפסיד לא הפסיד ברכות31 תניא נמי הכי הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא32 בתורה אבל מברך [הוא33] לפניה ולאחריה:
{משנה ברכות א:ג} מתני׳ בית שמאי אומ׳ בערב כל אדם34 יטו ויקראו35 ובבקר יעמודו36 שנ׳ {דברים ו:ז, יא:יט} ובשכבך ובקומך ובית הלל אומר׳ כל-אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך אלא37 בשעה38 שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני39 אדם עומדין:
1. אמר: כ״י פריס 312: ״ואמ׳⁠ ⁠״.
2. אליעזר: גלט: ״אלעזר״. וכן במאמרים הבאים אחריו שם.
3. שיכוין: גיא גלג גלה גלו גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״שיתכוין״.
4. במקום: וכן בה״ג, רמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (ה:ז). גיא גלב גלו: ״על גבי מקום״, (כלשון הברייתא הסמוכה), וכן גלה: ״על מקום״. ראה מה שדייק מנוסח זה ר״י אבוהב, מובא בבית יוסף או״ח צ:ב.
5. וג׳: חסר ב-גיא גלב גלו גלט, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
6. הכי: חסר בכ״י קרפנטרץ (כנראה ט״ס).
7. לא: גיא גלב גלו גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. חסר בכ״י א, גלט.
8. ולא על גבי שרפרף: חסר בדפוסים, כפי שחסר בה״ג. כ״י פריס 312: ״ולא על גבי מיטה״.
9. גבי: גיא גלא גלב גלט גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
10. ולא ע״ג מקום גבוה ויתפלל: חסר ב-גלו.
11. המקום ב״ה: וכן גלט. גיא, כ״י פריס 312, דפוסים רק: ״המקום״. כ״י קרפנטרץ, גלב גלו גקא, רא״ה: ״הקב״ה״.
12. שנאמר: גיא גלו גקא, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים.
13. זכר לדבר שנאמר: חסר ב-גלב.
14. גלא גלו גקא מוסיפים: ״וג׳⁠ ⁠״. גלט, רא״ה משלימים: ״ולפני י׳י ישפוך שיחו״.
15. ואמר: דפוסים: אמר.
16. בר׳ ר׳: גיא גלו גקא, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״בר׳⁠ ⁠״.
17. משום ר׳ אליעזר בן יעקב: חסר ברא״ה.
18. אמ׳ ר׳ יצחק: גיא גלא גלב גלו גלט גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
19. תקרא: גיא, כ״י קרפנטרץ (אחרי הגהה): ״תיקרי״. כ״י פריס 312, רא״ה: ״תקרי״.
20. גויך: גלו, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״גוך״, כנוסח המסורה. גקא: ״גיך״.
21. זה ושתה ונתגאה: כ״י א, גנט. וכן במנורת המאור פרק המצוות, שער ד׳. גקא, רא״ה: ״ושתה זה ונתגאה״. גכא גלב, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים: ״ושתה ונתגאה זה״.
22. קיבל: גלב: ״מקבל״.
23. עול: רא״ה, דפוסים.
24. שלש: כ״י פריס 312: ״ארבע״. ובגליון הוגה: ״שלש״.
25. גלב מוסיף: ״וכו׳⁠ ⁠״.
26. רב יהודה אמר שמואל: דפוס קושטא: רב שמואל אמר רב יהודה.
27. ב-גיא גיד גלא נוסף כאן: ״הא דר׳ יהושע קא מוקמי לה בגמרא דבני מערבא בשכח ואוקמתא דסמכא היא וסבארא מעליא היא דאי לא תימא הכין קשיא הילכתא אהילכתא דקא אמרינן לעיל מצותיה עם הנץ החמה״. וכן בכ״י א נוסף בגליון עד: ״ואוקימתא דסמאכא הוא״.
28. שהוא קורא: גד גכא גלג גנט, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״שקורא״. וכן בסמוך. וראה החילופים שבמשנה.
29. כאדם שהוא קורא בתורה: חסר בכ״י א.
30. רב חסדא: גד גיא גכא גכג גלב גלג גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״מר זוטרא״.
31. ברכות: וכן גכא גלב, כ״י פריס 312. גד גיא גכד גלא גלג גנט גקא, כ״י קרפנטרץ, ר׳ יונתן, רא״ה: ״בברכות״.
32. שהוא קורא: וכן גכא גלא גלג גלב.
33. הוא: חסר בכ״י א.
34. אדם: חסר ב-גכג.
35. ויקראו: גיא גכג גלא גלג, כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא: ״ויקרו״, וכן רמב״ם בפיהמ״ש.
36. יעמודו: גלג, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ: ״יעמדו״.
37. אלא: חסר בכ״י פריס 312, דפוסים כבה״ג.
38. בשעה: חסר ב-גד.
39. שדרך בני, שדרך בני: כבה״ג. רא״ה, דפוסים: שבני, שבני.
אפילו בעל החלומות כו׳. ע״פ מ״ש פרק הרואה (נה) רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב החלומות שוא ידברו ל״ק כאן ע״י מלאך וכאן ע״י שד וז״ש הכא בהאי קרא גם כי ברוב חלומות ע״י שד והמה הבלים הרבה כי שוא ידברו והרי אם יאמר לך למחר אתה מת אין ראוי להאמין לו מ״מ את האלהים ירא לחוש למיעוט שמא חלום אמיתי הוא שע״י אל ימנע עצמו מן הרחמים וק״ל:
חלק ב, סימן א
הארת שיטות הראשונים בזמני ברכות קריאת שמעא*
במשנה ברכות ט׳,ב איתא דזמן קריאת שמע עד הנץ החמה. ר׳ יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה (רש״י: ״שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה, ואעפ״י שלא יצא ידי קריאת שמע יש לו קבול שכר כעוסק בתורה״). ובגמ׳ דף י׳,ב: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ובלבד שלא יאמר יוצר אור. מיתבי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. תיובתא דרב חסדא תיובתא. איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות. תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה.
א״ר מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה, מדקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף.
בחידושי הרשב״א לברכות י׳,ב: כתב רבינו האי גאון ז״ל בפירושיו ואף כל שעה רביעית אעפ״י שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ארבע אינו מברך כלל. ואיני יודע זמן ארבע שעות מנין ושמא משום דזמן תפילת השחר לר׳ יהודה עד ד׳ שעות ונסיב לה כר׳ יהודה. וכן מצאתי מפורש להר״י בן גיאת ז״ל דמהא דרב האי גאון ז״ל שמעינן דדווקא בשעה רביעית דזמן תפילת השחר עד ארבע שעות אבל הקורא לאחר ד׳ כקורא בתורה, אלא שהפסיד ברכות ואם בירך עבר על לא תשאב, עכ״ל (ועי׳ ברא״ש פ״א אות י׳ שהביא דברי רב האי גאון כנ״ל ואח״כ הוסיף: משמע דווקא שעה רביעית שהוא זמן תפילה לר׳ יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. וזו מלה במלה כלשונו של הר״י בן גיאת אלא שלא הזכיר את שמו. וכפה״נ הושמט השם באשמת מעתיקים).
וקשה איך יפרנס רב האי גאון את הגמ׳ ברכות י׳,ב דאמרו שם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ובלבד שלא יאמר יוצר אור. מיתבי וכו׳. תיובתא דרב חסדא תיובתא. איכא דאמרי אמר ר״ח מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות. תניא נמי הכי וכו׳. א״ר מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה וכו׳. הרי לפנינו דיש מחלוקת בין שני איכא דאמרי אי הפסיד ברכות או לא, והגמ׳ אינה מחלקת בין שעה ד׳ ולאח״כ, וגם המשנה אומרת מכאן ואילך וכו׳, ומשמע דמשעה ג׳ ואילך הדין כן, ובין שיפסוק רב האי גאון כלישנא קמא או כלישנא בתרא אין דבריו מתיישבים בסוגיא.
והנה בעצם החילוק בין שעה ד׳ ובין אחר ד׳ נתחבטו המפרשים. ועי׳ במעדני יום טוב (אות צ׳) שהביא בשם הלבוש (או״ח סי׳ נ״ח) משום דכל שעה רביעית הוה ג״כ קצת זמן קימה. והוסיף: ״ואין נ״ל דלא מצינו זה דאפילו בני מלכים עד ג׳ שעות בלבד, אלא נ״ל טעמא דברכות תקנת חכמים והוסיפו לו שעה אחת. ולענין קריאת שמע אין הכי נמי דעבר זמנה אלא שקורא עם הברכות כאדם שקורא בתורה, והכי דייקא לישנא דמתניתן שלא הפסיד הברכות, ולקריאת שמע הוא כאדם הקורא בתורהג. כך נ״ל״, עכ״ל. ודבריו סתומים ובלתי מובנים כלל.
והנה הלבוש והמעדני יום טוב לא ראו את דברי רבנו הר״י בן גיאתד. ואנחנו שזכינו לאורו הגדול של רבנו ז״ל אנו רואים כי לחינם נדחקו גדולי עולם, שהרי רבנו מפרש דברי רב האי גאון בפירוש אמת ובמלים מעטות, ״דזמן תפילת השחר עד ארבע שעות״, כלומר שרב האי גאון פוסק כר׳ יהודה במשנה כ״ו,א וכמו שאמרה הגמ׳ כ״ז,א הלכה כר׳ יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותי׳, עיי״ש. ועי׳ בחידושי הרשב״א ברכות י׳,ב. אלא דצריך ביאור דמכל מקום תלה רב האי גאון דינא דקריאת שמע בזמן התפילה, ואיך יפרנס סוגיית הגמ׳ בדף י׳, וכמש״ל.
והנה הרשב״א וכן הרא״ש מביאים שיש להסתפק —והוא בתוספות ר׳ יהודה החסיד לברכותה— אם לא הפסיד בברכות אפילו כל היום או שמא עד חצות שהוא זמן תפילה לתנא קמא. וברא״ש הוסיף או עד שעה ד׳ אליבא דר׳ יהודה. ובאמת יש כאן ג׳ שיטות של רבותינו הראשוניםו. וצריך לבאר שורש הספק של בעלי התוספות ולדעת טעם כל אחת השיטות הנ״ל.
ונראה דשורש הספק הוא סתימת דברי הגמ׳ הנ״ל שאמרה שלא הפסיד הברכות. וא״כ קשה דאיך נפרש לשון המשנה והברייתא ״כאדם שקורא בתורה״, שהרי הדעת נותנת שכל עוד שקורא קריאת שמע עם ברכותיה יש לו שכר מצוות קריאת שמע. ואם אנו אומרים שהוא רק כקורא בתורה, א״כ למה יברך ברכת קריאת שמע. ועוד דמה משמיענו שהוא כקורא בתורה, פשיטא, דכי מיגרע גרע פרשת קריאת שמע משאר פרשיות שבתורה. וכבר הקשו כן תלמידי רבנו יונה (על הרי״ף), ועיי״ש מה שתירץ הרב רבי שלמה מן ההר דבא להשמיענו דמותר לומר פרשת קריאת שמע בע״פ, ואע״ג דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע״פ, עיי״ש. ועי׳ במעדני יום טוב (אות ע׳) שהביא תירוץ זה וכתב וז״ל: וצ״ל שלא היתה גירסתם בגמ׳ כגירסא דידן וכו׳. ונראה דהוקשה לרבנו המעדני יום טוב דלמה הקשו תלמידי רבנו יונה כנ״ל, ולמה הוזקקו לתירוץ הר״ש מן ההר,⁠ז והרי בסוגיא אמרה הגמ׳ דבא להשמיענו דלאחר זמנה הוא רק כקורא בתורה, אבל קריאת שמע בזמנה עדיף טפי מקורא בתורה. והיא באמת תימה גדולה על תלמידי הר״י. אולם מה שכתב המעדני יום טוב שלא היתה גירסתם בגמרא כגי׳ דידן, הנה גירסתנו מקויימת בכל ספרי הראשונים, ובדקדוקי סופרים לא הובאה שום גירסא אחר. וגם קשה לצייר גירסא אחרת שתשנה את כוונת המימרא של ר׳ מני.
ולכאורה יש לומר דהני תרי לישנא בגמ׳ פליגי גם בפירוש המשנה, דללישנא קמא מתיישבת לשון המשנה כפשוטה, דמכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורהח. וללישנא בתרא האי ״לא הפסיד״ פירושו דלא הפסיד את הברכות. והנה ללישנא בתרא אין מקום לקושייתט תלמידי רבנו יונה, דהמשנה משמיעה דלא הפסיד את הברכות. וצ״ל דקושיית תלמידי רבנו יונה מוסבה ללישנא קמא. אלא דללישנא בתרא אין לשון המשנה הולמת זה, דמאי שייך לומר כאדם שקורא בתורה, וכי אדם הקורא בתורה מברך?
ובע״כ צ״ל דתרי לישנא לא פליגי בפירוש לשון המשנה, דגם ללישנא בתרא המשנה מתפרשת כפשוטה, אלא דפליגי בדינא, דללישנא קמא אינו רשאי לברך והאי ״לא הפסיד״ פירושו דלא הפסיד שכר מצוה, דאע״ג שעבר זמן קריאת שמע, מכל מקום יכול לקרות ולא הפסיד שכר מצות לימוד תורה. ולישנא בתרא סובר דלא הפסיד כלום ורשאי אף לברך, וגם ללישנא בתרא פשיטה של המשנה דלא הפסיד מצות לימוד תורה כאדם הקורא בתורה. ומה דקאמר רב חסדא ללישנא בתרא מאי לא הפסיד שלא הפסידי ברכות לא בא לפרש לשון המשנה אלא דהוא דין בפני עצמו, דלא הפסיד כלום. ופירוש זה יוצא מלשון הברייתא, דבברייתא נאמר מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה, ומשמע דדין זה של אמירת הברכות הוא מילתא באפי נפשה.
ולפי״ז קושיית תלמידי ר׳ יונה מוסבת גם ללישנא בתרא דמה צריך להשמיענו שהוא כקורא בתורה. ולכן תירץ הר״ש דאפשר הי׳ לומר שהפסיד גם שכר תורה דהא אסור לקרוא בע״פ, ולכן משמיענו המשנה דלא הפסיד בקריאת שמע שכר תורה של אדם הקורא בתורה. והמימרא של ר׳ מני באה להגיד, דאע״ג שאנו יודעים כמה גדול שכר לימוד תורה, מכל מקום שכר קריאת שמע בזמנה גדול יותר, מדקתני וכו׳. ואין מימרא זו באה לפרש את משנתנו אלא היא מימרא מוסרית על גודל חשיבותה של קריאת שמע בזמנה.
אבל יש לומר ג״כ דר׳ מני בא לפרש את משנתנו ולומר דהמשנה מלמדתנו דהקורא קריאת שמע מכאן ואילך אין לו אלא שכר תורה ולא שכר קריאת שמע, ואעפ״י שאמר גם ברכותיה. אם נפרש מימרא דר׳ מני באופן זה, נצטרך לומר דמה שאמר רב חסדא לעיל מיני׳ ללישנא בתרא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות, היינו שזוהי כוונת המשנה דלא הפסיד כלום ואפילו לא את הברכות. אלא דבכ״ז אין לו שכר יותר ממי שקרא בתורה סתם. ור׳ מני כאילו רצה לתרץכ את משנתנו אליבא דלישנא בתרא, ותירוצו של הר״ש מן ההר לא נראה לר׳ מני.
על יסוד הפירושים הנ״ל נולדה מחלוקת הראשוניםל, ושלש שיטות בדבר:
א. ״לא הפסיד ברכות״ — עד שעה ד׳
דעת רב האי גאון ודעימיה דגם ללישנא בתרא המשנה מתפרשת כפשוטה, וכנ״ל. ומה שאמר רב חסדא וכן בברייתא דקורא ב׳ לפני׳ וא׳ לאחרי׳ היא דינא באפי נפשה. וסובר רה״ג שלא התירו לומר ברכות קריאת שמע אלא במי שקורא בד׳, אבל לא אח״כ, דמכיון שעבר זמן קריאת שמע שוב אסור לברך שהרי הוא עובר על לא תעשה. ומה שהתירו לברך בד׳ אעפ״י שגם בד׳ כבר עבר זמן קריאת שמע, משום שסובר כדעת הרשב״א בתשובותיו סי׳ מ״ז והר״ן פ״ד דסוכה (דפי הרי״ף כ״ב,א) דהברכות אעפ״י שנתקנו לאומרם קודם קריאת שמע ולאחרי׳, מכל מקום לא ברכות קריאת שמע הן, שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא קריאת שמע, והרי הן כתפילה, ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהוא עד ד׳ שעות לדעת ר׳ יהודה. וכן היא דעת ר׳ סעדיה גאון שכתב בסידורו צד י״ג וז״ל: ומי שמעכב אותו איזו עיכוב או אינו טהור יכול לקרוא ולהתפלל עד סוף השעה הרביעית, וזה כשיסור ממנו העיכוב ההוא, ותכתבנה לו תפילתו וקריאתו כמצוות. ואם קרא או התפלל אחרי כן לא תכתבנה לו כמצוות אלא כהוספות, ע״כ (מובא בעיון צבי לליקוטי הר״י בן גיאת שהוציא הרב חיים צבי טויבס).
וראיתי בספר עינים למשפט לברכות דף י׳ להגר״י אריאלי (שליט״א) [זצ״ל] שכתב: ״ורס״ג בסדור שלו ערבב וכתב בחדא מחתי זמן קריאת שמע ותפילה עד סוף ד׳ שעות״. ואולם ברור שרס״ג סובר כרב האי גאון וכנ״ל, וכמו שכתב הגר״י אריאלי בלשון ואולי (״ואולי כוונתו כדעת רב האי גאון״). וכן היא דעת רבנו חננאל (בברכות, ד״ה פיסקא),⁠מ ראב״ן (ברכות אות קל״ט), האשכול (הל׳ תפילה וקריאת שמע אות ה׳), האור זרוע (הל׳ קריאת שמע אות ט״ז) והמאירי (על המשנה ברכות ט׳,ב). ונראה שגם רש״י (על המשנה ריש ברכות, ועיי״ש בתוס׳ ד״ה מאימתי) סובר כן דס״ל שעיקר קריאת שמע דערבית היא זו שעל המטה, ושמע מינה דהברכות הן לשם תפילה.
ב. ״לא הפסיד ברכות״ — עד חצות
שיטה שניה היא דעת ר׳ יהודה חסיד ודעימיה, היא ג״כ כנ״ל בפירוש הסוגיא, אלא שהם סוברים דאף לר׳ יהודהנ יכול להתפלל עד חצות. ועי׳ ברא״ש ריש פ״ד, ובמעדני יום טוב אות ח׳ שכתב דאפילו לר׳ יהודה יכול להתפלל עד חצות, ולא פליג על חכמים אלא בעיקר דין זמן תפילה אבל הוא מודה שבאם התפלל עד חצות שכר תפילה מיהו איכא דכל מיעוטא במחלוקת עדיף. וכן כתב הרמב״ם פ״ג מהל׳ תפילה ה״א: ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה וכו׳. ועי׳ בכסף משנה ובלחם משנה שתמהו ע״ז, ובסוף דבריו מסיק בכסף משנה כסברת המעדני יום טוב הנ״ל. אבל רב האי גאון ורב סעדיה גאון חולקים ע״ז ולכן פסקו רק עד ד׳ ולא יותר. והנ״ל לשיטתם של רי״ח ודעימיה כנ״ל, ומשו״ז סוברים דעד חצות לא הפסיד את הברכות. ועי׳ בשו״ת משכנות יעקב או״ח סי׳ פ׳ להגאון ר׳ יעקב מקרלין שהסיק להלכה כשיטה זו דעד חצות קורא בברכות.
ג. ״לא הפסיד ברכות״ — כל היום
ובגדר ברכת התורה
שיטה זו היא שיטת הרמב״ם הל׳ קריאת שמע פ״א הי״ג שבכל היום קורא ברכות קריאת שמע. ועי׳ בסמ״ג עשין י״ח (״מכאן ואילך אם איחר יותר אעפ״י שלא יצא ידי קריאת שמע בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפניה ושלאחריה כאדם הקורא בתורה״), ובשלטי גבורים לברכות (דף ה׳ מדפי הרי״ף, אות ח׳) כתב דס״ל כרמב״ם, ולא כמש״כ בתפארת שמואל (אות כ״ו) על הרא״ש דהסמ״ג סובר עד חצות. ובחנוך מצוה ת״כ כתב: ״מכאן ואילך כלומר מסוף ג׳ שעות עד סוף היום מי שלא קרא לא הפסיד אלא שלא יכול לקרותה עם ברכותיה״. ובמנחת חינוך נסתבך במחכ״ת בפלפול והעלה בצ״ע. אבל מי שעין בוחנת לו רואה שהלשון מי שלא קרא לא הפסיד אין לו שום מובן, וברור כשמש שיש כאן טעות סופר,⁠ס וצ״ל מי שקרא.
והנה בשיטת הרמב״ם ז״ל כבר נתחבטו האחרונים ז״ל. ועי׳ בכסף משנה שדעת הרמב״ם דמדאורייתא זמן קריאת שמע כל היום, ורק מדרבנן קבעו זמן לקריאת שמע. ובשאגת אריה סי׳ ח׳ תמה ע״זע ממשנה מפורשת במגילה כ׳,ב עיי״ש. וכן הביאו מירושלמי דברכות פ״א ה״ב שאמר קריאת שמע זמנה קבוע, תפילה אין זמנה קבוע. וראה בספר המצוות מצוה יוד שהביא הרמב״ם לשון התוספתא (ברכות פ״ג) כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע נתנו חכמים זמן לתפילה וכו׳. ובפירוש כתב הרמב״ם שר׳ יהושע דאמר עד ג׳ שעות יליף מדרשה גמורה (עי׳ בפירוש המשניות על המשנה ברכות ט׳,ב). ועי׳ במלחמות ריש פרק מאימתי שכפה״נ סובר דזמן קריאת שמע מדרבנן, וצ״ע.
וע״כ צ״ל דהרמב״ם ס״ל דברכות קריאת שמע הם ברכות על קריאת שמע ולא מענייני תפילה כסברת הרשב״א והר״ן הנ״ל, אלא דסובר דברכות אלו נתקנו על מצות תלמוד תורה שהוא מקיים בקריאת שמע. ועי׳ בשאגת אריה (סי׳ א׳) שהעלה דמן התורה לאו דווקא פרשת קריאת שמע אלא יוצא גם בפרשיות אחרות, לקרוא פרקים בתורה לפני התפילה בבוקר ובערב, אלא שחכמים תקנו לימוד תורה זה בתוך התפילהפ כדי שיעמוד בתפילה מתוך דברי תורה כדאיתא בירושלמי ברכות פ״א ה״ה, ומובא בביאור הגר״א או״ח סי׳ ס׳ סעיף ב׳, ועי׳ במשנה ברורה ובביאור הלכה. וכן משמע מלשונו של רס״ג שכתב בסידורו וז״ל: וצריך לקרוא פרקים בתורה לפני התפילה בבוקר ובערב וכו׳. וכיון שכן שפיר יכול לברך ברכת קריאת שמע כל היום שהרי בכל היום הוא מקיים מצות תלמוד תורה.
ואין להקשות על הרמב״ם הא על לימוד תורה סתם אין לברך ברכת קריאת שמע וא״כ אמאי יברך בעבר זמן קריאת שמע ותפילה. י״ל כמו שכתב רב עמרם בסידורו (סדר קריאת שמע וברכותיה) דאע״ג שקורא אחר זמנה לא מיבעי לשנויי בה בקריאת שמע ממאי דתקינו רבנן. והובא במחזור ויטרי בריש הספר (אח״כ ראיתי שהעיר כבר בקצת דברינו בספר עינים למשפט הנ״ל). ועי׳ ברמב״ם פ״א דהל׳ ברכות הי״ז שכתב ולמה לא יענה אמן אחרי אהבת עולם מפני שהיא סוף ברכות ראשונות של קריאת שמע, עיי״ש. ואולם דעת ר׳ נחשון גאון המובא באוצר הגאונים דף מ״ה,ב דעונה אמן אחרי אהבת עולם. ונראה דרב נחשון גאון סובר כרב האי גאון דהברכות נתקנו בשביל התפילה וא״כ אין כאן הפסק בין הברכה ובין הדבר שמברך עלי׳. משא״כ הרמב״ם סובר דהברכות נתקנו בשביל קריאת שמע דהיינו על מצות תלמוד תורה הכלולה בקריאת שמע, ולכן פוסק דלא יפסיק בין הברכה לקריאת שמע.
ואין להקשות דלמה תיקנו ברכות מיוחדות על מצות תלמוד תורה שבקריאת שמע, די״ל כמש״כ הר״י ברצלוני בשם רס״ג (הובא באבודרהם, דיני קריאת התורה) דאעפ״י שכבר בירך ברכות התורה בבוקר חוזר ומברך אשר בחר כשקורא בתורה ולא הוי ברכה לבטלה דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור. וסובר הרמב״ם ז״ל דמכיון שתיקנו תלמוד תורה דקריאת שמע באמצע התפילה כדי שיעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, וכדעת הירושלמי הנ״ל, תיקנו ברכות מוחדות ולכן כשעבר זמנו אינו צריך לשנות, וכסברת ר׳ עמרם גאון הנ״ל.
ובזה מיושב מה שהביא הרשב״א בחידושיו לברכות י״א,ב בשם תלמידי רש״י שהי׳ נוהג לברך ברכת התורה כשהשכים ללמוד ואח״כ כשהלך לביהכ״נ בירך שוב, והביא ראי׳ מהקורא בתורה שמברך אעפ״י שכבר בירך ברכת התורה, וכבר תמהו דמה זו ראי׳ והא התם תקנו משום קריאה בציבור. ונראה עפ״י מה ששמעתי בשם רבנו הגר״ח הלוי ז״ל, לתרץ קושיית הטורי אבן במגילה כ״ג,א דאשה עולה למנין שבעה ומברכת לאחרי׳ ומוציאה בברכתה כל הקרואים. והקשה בטורי אבן הא אשה פטורה מתלמוד תורה ואיך יכולה להוציא אחרים בברכתה. ואמר הגרח״ה ז״ל דברכת התורה אינה על מצות קיום תלמוד תורה אלא על שמחת התורה עצמה, ואשה נמי אף שפטורה ממצות תלמוד תורה, מכל מקום יש לה התורה עצמה ושפיר יכולה לברך. ושפיר הוכיח רש״י ז״ל מהא דמברך ברכת התורה כשקורא בציבור, אעפ״י שכבר בירך בבוקר, שמע מינה דברכה זו נתקנה בשביל שעל כל לימוד ולימוד יש לו שמחת התורה, דאל״כ לא היו חכמים מתקנים שיברך ברכה לבטלה (אח״כ ראיתי שהעיר בזה ג״כ בספר עמק ברכה להגאון ר׳ אריה פומרנצ׳יק ז״ל).
והלום ראיתי שכדברי הגרח״ה ז״ל כתב הרמב״ן בספר המצות מצוה ט״ו וז״ל: שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו וכו׳, וכאשר נצטוינו בברכה אחרי כל אכילה, כן נצטוינו בזה. ובפ״ג דברכות (כ״א,א) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו׳, ורצה ללמוד ברכת המזון לפני׳ שיהי׳ מן התורה ק״ו מזה וכו׳, והעולה מזה שברכת התורה לפני׳ מצות עשה דאורייתא וכו׳, ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו וכו׳, עכ״ל. ומבואר דברכת התורה אינה ברכת המצוה אלא היא מצות הודי׳ להשי״ת על שנתן לנו את התורה. וכן מפורש במדרש רבה פרשת נצבים (דברים רבה פרשה ח׳): הלכה אדם מישראל העומד לקרות בתורה וכו׳ מברך לפני׳ ולאחריה, וכו׳. רבנן אמרי אמר הקב״ה אם ברכת את התורה, לעצמך אתה מברך שנאמר כי בי ירבו ימיך (משלי ט׳, י״א).
ויצא להרמב״ם ז״ל דין זה שברכת קריאת שמע כל היום מסוגיית הגמ׳ בברכות י׳,ב. דהרמב״ם מפרש כפירוש הב׳ שכתבנו לעיל, דרב חסדא בלישנא בתרא מפרש דהלשון לא הפסיד מתכוין לומר דלא הפסיד הברכות. וקשה דא״כ מאי דקאמר כקורא בתורה, וע״כ דקורא בתורה צריך ג״כ לברך וברכת קריאת שמע גופה היא רק ברכת התורה, ולכן כשהתקינו שיכול לקרוא קריאת שמע כל היום, תיקנו ג״כ שלא הפסיד הברכות. ור׳ מני מפרש דאעפ״י שיכול לקרות ולברךצ כל היום, מכל מקום קריאת שמע בזמנה גדול יותר וכמש״ל.
ומכאן ראי׳ שהרמב״ם סובר דאינו עובר מדאורייתא על ברכה לבטלה והיא רק מדרבנן, ולא כמש״כ הרבה מהאחרונים, ועי׳ תשו׳ הרמב״ם שנדפסוק בהוצאה החדשה של שולזינגר.
והר״י בן גיאת סובר שברכה לבטלה היא איסור מדאורייתא כמש״כ כאן, וכן בה׳ ר״ה צד מ״ב. ולכן הוכיח שפיר דרב האי גאון בע״כ סובר דרק שעה ד׳ קורא קריאת שמע עם ברכותי׳, דלאח״כ הוא עובר על לא תעשה, והטעם דבשעה ד׳ מברך הוא משום דסובר כר׳ יהודה דזמן תפילה הוא עד שעה ד׳. והמעיין בלשון הר״י בן גיאת יראה מדקדוק לשונו וסגנון דבריו שכיוון בדבריו הקצרים למה שהעליתי. ומכאן יש לנו לראות גדולת רבותינו הראשונים, שדבריהם המעטים מאירים כשמש בצהרים. ברוך שבחר בהם ובמשנתם.
א. *) המאמר נדפס בהפרדס שנה כ״ז, חוברת ד׳, טבת תשי״ג.
ב. ואם בירך עבר על לא תשא. ראה בסוף הסימן מש״כ הגריי״ו בכוונת הר״י בן גיאת בדבריו הקצרים.
ג. ולקריאת שמע הוא כאדם הקורא בתורה. אולי כוונת הדברים, דהברכות הן מסגרת לפרשיות אלו שבתורה, וע״כ גם אם אינו יוצא ידי קריאת שמע והוא רק כקורא בתורה, יכול הוא לומר את הברכות. אך בלי אמירת הפרשיות, הרי הוא כמברך על פרי העץ ללא פרי, אלא שמעיקר הדין תיקנו ברכות הללו למצות קריאת שמע ולא לאמירה בלבד, ורק הוסיפו שעה אחת לרווחא דמילתא. והגריי״ו שכותב בסמוך שדבריו סתומים ובלתי מובנים, היינו מפני ש״הדעת נותנת שכל עוד שקורא קריאת שמע עם ברכותיה יש לו שכר מצוות קריאת שמע, ואם אנו אומרים שהוא רק כקורא בתורה א״כ למה יברך ברכת קריאת שמע״ (לשונו להלן). וגם קשה להבין מה טיבה של אותה תוספת.
ד. והנה הלבוש והמעדני יום טוב לא ראו את דברי רבנו הר״י בן גיאת. ולפי״ז צ״ל שגם לא היה בפניהם לשון הרא״ש עד תומו, שמביא את סברת הר״י בן גיאת דשעה ד׳ מתקשרת עם זמן תפילה לר׳ יהודה.
ה. והוא בתוספות ר׳ יהודה החסיד לברכות. לשונו מובא להלן בהערה, והרי״ח גם מסתפק שמא עד ד׳ שעות לר׳ יהודה, כמובא ברא״ש. וכן הוא ג״כ בתוספות הרא״ש.
ו. ובאמת יש כאן ג׳ שיטות של רבותינו הראשונים. והן השיטות שהגריי״ו מביאן להלן. והשיטה עד חצות, איננה מצד תנא קמא אלא מצד ר׳ יהודה, כמבואר להלן.
ז. ולמה הוזקקו לתירוץ הר״ש מן ההר, והרי בסוגיא אמרה הגמ׳ דבא להשמיענו דלאחר זמנה הוא רק כקורא בתורה, אבל קריאת שמע בזמנה עדיף טפי מקורא בתורה. לפי הבנת הגריי״ו, ר׳ מני בא לפרש את לשון המשנה ״כאדם הקורא בתורה״, היינו שהוא רק כקורא בתורה, והתנא אמר את הדברים למען שנדייק ש״גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה״. ולהלן כותב הגריי״ו שאפשר שהמימרא דר׳ מני היא מימרא מוסרית ולא באה כפירוש למשנה, וזה כתב ליישוב התימה על תלמידי ר׳ יונה.
ח. דמכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. י״ל דהכוונה לא הפסיד, היינו שלא הפסיד את הכל, כי עדיין יש לו שכר כקורא בתורה. אלא שעדיין קשה קושיית תלמידי ר׳ יונה, דזה פשיטא. ונראה ליישב דהתנא בא ע״מ לזרזו, שכדאי ורצוי שיאמר גם אח״כ קריאת שמע, אעפ״י שלא יקבל שכר של מצות קריאת שמע. והגם שהוא רק כקורא בתורה, וגם הפסיד הברכות, יש ענין שיקרא דווקא פרשיות אלו כדי שלא יעבור יום בלי שישים על לבו ענין קבלת מלכות שמים.
ועוד יש ליישב ללישנא קמא, דזה גופא בא התנא להשמיענו שהוא רק כקורא בתורה וע״כ אין לו לברך ברכות קריאת שמע, דעל לימוד תורה כבר בירך ברכת התורה! וראה מש״כ הגריי״ו להלן בהסבר דעת הרמב״ם דיכול לברך כל היום (וכפה״נ הגריי״ו לא נחה דעתו ביישובים אלו)
ט. והנה ללישנא בתרא אין מקום לקושיית תלמידי רבנו יונה, דהמשנה משמיעה דלא הפסיד את הברכות. ואמנם אם תירצת ״לא הפסיד״, לא תירצת ״כאדם שקורא בתורה״. אלא דהגריי״ו מקשה בסמוך דממילא הפיסקה ״כאדם שקורא בתורה״ קשה ללישנא בתרא, ובע״כ עליך לפרשה כפי שמבאר להלן, שאעפ״י שלא הפסיד הברכות, אין לו שכר יותר ממי שקרא בתורה סתם. ולפי״ז שוב אין מקום לקושיית תלמידי רבנו יונה.
י. ומה דקאמר רב חסדא ללישנא בתרא מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות לא בא לפרש לשון המשנה אלא דהוא דין בפני עצמו, דלא הפסיד כלום. ובפשטות ״מאי לא הפסיד״ קאי על לשון המשנה. וצ״ל שרב חסדא בא לפרש שההלכה שלא הפסיד הברכות עולה ג״כ מתוך הרעיון שבדברי המשנה: אמנם נכון הדבר דדברי המשנה מוסבים על שכר מצוה, אך אילו היה גם מפסיד הברכות, היה שכרו יוצא בהפסדו.
כ. ור׳ מני כאילו רצה לתרץ את משנתנו אליבא דלישנא בתרא. אליבא דלישנא קמא [וכן אליבא דלישנא בתרא אם נפרש דהוא דין בפני עצמו ולא כפירוש על המשנה] י״ל כנ״ל שר׳ מני בא לפרש את המשנה, שדברי התנא ״כאדם הקורא בתורה״ נאמרו ע״מ שנדייק דגדול הקורא קריאת שמע בעונתה וכו׳. אליבא דלישנא בתרא, י״ל ג״כ דר׳ מני בא לפרש את הפיסקא האחרונה שבמשנה —״כאדם הקורא בתורה״— ודבריו ״גדול הקורא וכו׳⁠ ⁠״, הם הם גוף המשנה, שאעפ״י שלא הפסיד הברכות עדיין הוא רק כקורא בתורה ולא כקורא קריאת שמע בעונתה. ותלמידי ר׳ יונה שהקשו דמה באה המשנה להשמיענו, בע״כ שהבינו שהמימרא היא מימרא מוסרית ולא פירוש על המשנה.
ל. על יסוד הפירושים הנ״ל נולדה מחלוקת הראשונים. בסיכומו של דבר, יש כאן שני ענפים מרכזיים אליבא דלישנא בתרא, שהלכה כמותה, בפירוש המשנה ״הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה״: א. רב חסדא לא בא לפרש המשנה אלא הוא דין בפני עצמו. ופשיטא של המשנה, דקאי על השכר, דלא הפסיד מצות תורה כאדם הקורא בתורה. וצ״ל כתלמידי ר׳ יונה שהמשנה באה לחדש דמותר לקרוא בע״פ. והמימרא של ר׳ מני היא מימרא מוסרית [ואילולא תלמידי ר׳ יונה יכולנו לומר דר׳ מני בא לפרש את המשנה, שדברי התנא נאמרו למען הדיוק, וכנ״ל]. ב. רב חסדא בא לפרש את המשנה — מאי לא הפסיד וכו׳, ור׳ מני משלים את הפירוש למשנה, ומבאר את סוף הפיסקא ״כאדם הקורא בתורה״, וכנ״ל.
והגריי״ו, דרך ביאורו את השיטה הג׳, רומז בהמשך דבריו כיצד הפירושים הנ״ל הם המולידים את שיטות הראשונים. והנראה בהבנת דבריו, דעפ״י השיטה הראשונה והשניה דלהלן, שהזמן לאמירת הברכות מוגבל, וקשור לזמן תפילה (ד׳ שעות או חצות), בע״כ שרב חסדא לא בא לפרש את המשנה. דאם הוא פירוש למשנה, אז ״כאדם הקורא בתורה״ מוסב על מי שלא הפסיד ברכות, ובע״כ דהוא כל היום, דכל היום ראוי להיות קורא בתורה. וההבנה דרב חסדא בא לפרש את המשנה היא היא השיטה הג׳ דיכול לברך כל היום. ובסוף הסימן הגריי״ו מוסיף ביאור היטב לשיטה זו, ועיי״ש בהערה.
מ. וכן היא דעת רבנו חננאל (בברכות, ד״ה פיסקא), ראב״ן (ברכות אות קל״ט), האשכול (הל׳ תפילה וקריאת שמע אות ה׳), האור זרוע (הל׳ קריאת שמע אות ט״ז) והמאירי (על המשנה ברכות ט׳,ב). ויש לציין שהר״ח כתב שיברך כל שעה רביעית שהיא זמן תפילה ״הואיל וצריך לסמוך גאולה לתפילה״ (ובאור זרוע מביאו בלשון: ״הקורא וכו׳ כל שעה רביעית שהוא זמן תפילה וצריך לסמוך גאולה לתפילה״). וכן בראב״ן כתב ״דלאחר ג׳ שעות כל שעה רביעית מברך וכו׳ וסומך גאולה לתפילה״. ולפי״ז אין הכרח לקשר שיטה זאת להשקפה שהברכות הן תפילה, ואפשר שהן ברכות קריאת שמע, אלא שכה גדולה החשיבות של סמיכת גאולה לתפילה שחכמים הוסיפו עוד שעה (וכעין מש״כ במעדני יו״ט, שהביאו הגריי״ו בריש הסימן, ועיי״ש בהערה).
נ. אלא שהם סוברים דאף לר׳ יהודה יכול להתפלל עד חצות. לא ברור כיצד הסיק מתוס׳ הרי״ח דהכריע עד חצות, דז״ל על המשנה דברכות: ״מספקא ליה לרבי אי בעי למימר עד חצות כשיעור תפילה ועד ד׳ שעות לר׳ יהודה או כל היום כולו לא הפסיד״. והנה האשכול הביא גם שיטה זאת דיכול לברך עד חצות והביאה בשם חכמי צרפת. ובנחל אשכול כתב ע״ז: עי׳ ארחות חיים. ונ״ל דטעמם דס״ל כרמב״ם פ״ג דתפילה, דאף דקיי״ל כר׳ יהודה עד ד׳ שעות, לר׳ יהודה נמי יוכל להתפלל עד חצות ושכר תפילה יהבי ליה״ (ואמנם בארחות חיים הל׳ קריאת שמע אות ה׳ הכריע דמברך לפניה ולאחריה כל היום, ואח״כ מביא דעת רב האי גאון והר״י בן גיאת. ומוסיף: ״ובתוס׳ נסתפקו בזה אם לא הפסיד בברכות כל היום או שמא עד חצות כזמן תפילה לת״ק״. וא״כ כתב להדיא דעד חצות הוא לדעת ת״ק).
ס. וברור כשמש שיש כאן טעות סופר, וצ״ל מי שקרא. וראה מנחת חינוך, הוצא׳ מכון ירושלים, דבכת״י דפ״ר הגירסא: מי שלא קרא לא הפסיד שלא יוכל לקרוא עם ברכותיו.
ע. ובשאגת אריה סי׳ ח׳ תמה ע״ז ממשנה מפורשת במגילה כ׳,ב עיי״ש. בסי׳ ח׳ לא מביא את הכסף משנה, רק בסי׳ י״ב, ושם מוסיף שאין דברי הכסף משנה נכונים בזה אלא שאין כאן מקומו. ובסי׳ ח׳ מביא המשנה מגילה כ׳,ב המונה את המצוות הכשרים כל היום ומסיקה ״זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום וכו׳⁠ ⁠״. ובגמ׳ כ״א,א מבואר דזה הכלל לאתויי סידור וסילוק בזיכין, ובשאגת אריה מתקשה למה לא אמרו לאתויי הזכרת יציאת מצרים שזמנה כל היום, עיי״ש. וה״ה דיש להקשות לכסף משנה למה לא אמרו לאתויי קריאת שמע [ובשאגת אריה תירץ דהא דלא אמרו לאתויי הזכרת יציאת מצרים דהוא מילתא דפשיטא דנוהג כל היום (כיון דכתיב יום סתמא בקרא גבי הזכרה כל ימי חייך פשיטא דנוהג כל היום). אך קריאת שמע אם נוהג כל היום כסברת הכסף משנה ודאי דאינו מילתא דפשיטא (ועי׳ בכסף משנה דדרשו ובקומיך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום)].
פ. אלא שחכמים תקנו לימוד תורה זה בתוך התפילה כדי שיעמוד בתפילה מתוך דברי תורה כדאיתא בירושלמי ברכות פ״א ה״ה. וזה שנבחרה דווקא קריאת שמע מכל פרשיות שבתורה, כי יש בה קבלת עול מלכות שמים והכרזה על אחדות ד׳.
צ. ור׳ מני מפרש דאעפ״י שיכול לקרות ולברך כל היום, מכל מקום קריאת שמע בזמנה גדול יותר וכמש״ל. לפי מש״כ לעיל, אם לישנא בתרא באה כפירוש לפיסקא ״לא הפסיד״ שבמשנה, ר׳ מני בא לפרש את הפיסקא האחרונה שבמשנה —״כאדם הקורא בתורה״— ודבריו ״גדול הקורא וכו׳⁠ ⁠״, הם הם גוף המשנה, שאעפ״י שלא הפסיד הברכות עדיין הוא רק כקורא בתורה ולא כקורא קריאת שמע בעונתה. אך לאור מש״כ הגריי״ו עפ״י הרמב״ם, לשון המשנה כולה מתפרשת נפלאות, דלא הפסיד ברכות כיון שיש לו לברך כאדם הקורא בתורה! וע״כ מה שאמר ר׳ מני רק בא כתוספת פירוש ודיוק.
ק. ועי׳ תשו׳ הרמב״ם שנדפסו בהוצאה החדשה של שולזינגר. אולי כוונתו לתשובה ל״ב (בספר אהבה), בה כותב הרמב״ם דמאחר שתיקנו חז״ל לחזור ש״ץ לפני התיבה, לא תהיה חזקת ש״ץ ברכה לבטלה בשום פנים, עיי״ש.

תפילה במקום גבוה

ציון א.
גמרא. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, שנאמר: ״ממעמקים קראתיך ה׳⁠ ⁠״. תניא נמי הכי: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר ״ממעמקים קראתיך ה׳⁠ ⁠״, וכתיב ״תפלה לעני כי יעטף״.
לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים או יותר ויתפלל, ולא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא. היה בנין גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית - הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו, וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - מותר להתפלל בו, מפני שאין גבהו ניכר, שהרי חלק רשות לעצמו. השגת הראב״ד. ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל - ירד למטה ויתפלל.(רמב״ם תפילה ה, ז)
המתפלל לא יעמוד לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל, הגה. ואפילו אינן גבוהין שלשה, ולא על גבי מקום גבוה, אלא אם כן היה זקן או חולה או שהיה כוונתו להשמיע לצבור.
שיעור מקום גבוה שאמרו - שלשה טפחים. היה גבוה שלשה ויש בו ארבע אמות על ארבע אמות - הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו, וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על פי שאין בו ארבע על ארבע - מותר להתפלל בו, שאין גובהו ניכר כיון שחלק רשות.(שו״ע אורח חיים צ, א-ב)

א. שיעור הגובה האסור.

הרמב״ם כותב שהשיעור של מקום גבוה הוא שלושה טפחים, ומסביר הכסף משנה שבפחות מזה נחשב כארעא סמיכתא.
הטור כותב כלשון הרמב״ם, אבל בסימן צח כותב על התפילה שדומה לקרבן ולכן צריך שלא תהיה חציצה בין המתפלל לבין הקרקע, כשם שאמרו בקרבן שהחציצה פוסלת. לפי זה יש לומר שלא יתפלל כשהוא עומד על כל דבר שחוצץ, אפילו כשאינו בגובה שלושה טפחים. אמנם הבית יוסף דן בדבריו אלה של הטור ותמה על חידושו שאין לו מקור, ומנסה לומר שלומד זאת מסוגייתנו, וממילא מסיק שאף בתור חציצה אין חשיבות לדבר שאינו גבוה שלושה טפחים.
הב״ח, לעומת זאת, מבין שכוונת הטור לכל דבר שחוצץ אפילו מחצלאות, אך מסביר שאין זה לעכובא אלא למצוה מן המובחר, שתהיה עמידתו בתפילה כעמידת הכהן בעבודה במקדש, אולם אין להקפיד בדבר, וראיה לכך, שנוהגים לשטוח מחצלת על הקרקע ביום הכפורים ובתשעה באב, ועומדים עליה ומתפללים.
מהר״י אבוהב (מובא גם בבית יוסף) מדייק בלשון הברייתא שמדברת תחילה על כסא וספסל ואחר כך על מקום גבוה סתם, מכאן שאלה שני דינים נפרדים. הוא מסביר שמקום גבוה נחשב גם כשהוא קרקע עולם, אבל פסול לתפילה רק בגובה שלושה טפחים, מה שאין כן בכסא וספסל שפסולים גם כשאינם גבוהים שלושה טפחים, מפני שכאשר עומד עליהם אינו פנוי לתפילה מרוב טרדה, שחושש שיפול.
הב״ח מקשה על חידושו מהתוספתא (ג, יז) שם אמרו שלזקן ולחולה מותר, משמע שכל האיסור הינו מפני הגובה ומובן מדוע לא הקפידו עליהם, ואילו היה מדובר על איסור להתפלל עליהם מפני הטרדה - לא היה מקום לחלק ולהתיר לזקן ולחולה כפי שמובא בתוספתא, אלא ודאי מדובר על מצב שאין בו טרדה כמו בזקן ובחולה, ופירוש הברייתא הוא שבאה לחדש שלא יתפלל לא רק על כסא וספסל שגבוהים בדרך כלל יותר משלושה טפחים, אלא גם במקום בקרקע שגבוה קצת, דהיינו שלושה טפחים.
בעל הפרישה (סק״א) טוען כנגד מהר״י אבוהב מצד הסברה, שאם אין גבוה שלושה טפחים - אף אין לחוש מפני הטרדה. לכן הוא מפרש את לשון הברייתא על פי מה שכותב הטור בסימן צח, כלומר שאסור להתפלל כשיש דבר החוצץ בינו לבין קרקע אפילו בדבר שאין בו שלושה טפחים, ולזה מכוונת הברייתא בתחילה כשאומרת שלא יתפלל כשהוא על גבי כסא וספסל, ובהמשך אומרת שלא יתפלל כשהוא על מקום גבוה, דהיינו לפחות שלושה טפחים, גם בקרקע עולם כשאין חציצה.
בדרך זו מיושבת גם תמיהת הבית יוסף מנין לומד הטור שיש איסור חציצה בתפילה, ולפי בעל הפרישה יש לזה מקור בלשון הברייתא עצמה.
בעל ארחות חיים (תפילה סי׳ נב, מובא גם בבית יוסף) כותב שאין להקפיד על מקום שהוא גבוה פחות מעשרה טפחים, אולם המאמר מרדכי (אות ג) כותב שבודאי נפלה טעות סופר בדבריו, וגם הבית יוסף כותב שאין לנו אלא דברי הרמב״ם שאוסר בגובה שלושה טפחים.
המאירי מסביר את הפירוט של מיטה, כסא וספסל שדוקא במקומות שהם כעין אלה, שאין העמידה מצויה עליהם - לא יתפלל, משום שהעולה עליהם להתפלל מראה כאילו כוונתו לקרב את תפילתו לשמים, אבל כשעומד במקום שהעמידה מצויה בו - אין בכך כלום. נמצא שאין שום איסור לעמוד על מקום גבוה בקרקע ואף לא בדוכן שמיועד לעמידה. עם זאת נראה שמקבל את השיעור של שלושה טפחים כתנאי הכרחי להלכה, ושבפחות מזה אין שום איסור לעמוד ולהתפלל.
המחבר בשלחן ערוך מבוא את השיעור של שלושה טפחים, והרמ״א מביא גם את הדעה המחמירה בכסא ובספסל גם כשאינם גבוהים שלושה. אמנם יש מקום לדייק גם בדברי המחבר שמזכיר את השיעור הזה רק על מקום גבוה סתם, ולא על מטה כסא וספסל.

ב. כשחולק רשות לעצמו.

הרמב״ם כותב שכאשר יש במקום הגבוה ארבע על ארבע אמות, או שהוא מוקף מחיצות - מותר להתפלל בו מפני שחלק רשות לעצמו. המאירי מביא את דבריו ומוסיף שהוא הדין במקום גבוה עשרה, וכך כותב בעל המכתם בשם הגאונים, אך מציין שהרמב״ם אינו סובר כך.
שיטת הסוברים שמקום גבוה עשרה נחשב כרשות לעצמו מוסברת לפי מה שלמדנו בהלכות שבת שכל עמוד בגובה עשרה ורוחב ארבעה טפחים נחשב לרשות היחיד, אך נראה שהרמב״ם סובר שאין להשוות את הדין הזה עם הדין של רשויות בשבת, שכאן דנים על המקום ביחס לאדם הנמצא עליו, בעוד שבדיני שבת דנים על המקום עצמו.
הראב״ד מוסיף על דברי הרמב״ם שאם יכול - ירד למטה ויתפלל, וכנראה סובר שגם במקומות שחלקו רשות לעצמם טוב לכתחילה שלא יתפלל.

ג. בזקן או חולה.

הברייתא שבגמרא היא מהתוספתא (ג, יז), ושם בסופה נאמר שאם היה זקן או חולה - הרי זה מותר, ונזכרים הדברים בבית יוסף ובשלחן ערוך.
אמנם יש לעיין מדוע הגמרא ואחריה הרמב״ם אינם מזכירים את ההיתר לזקן או לחולה, האם יש מחלוקת בדבר או שמא אין צורך להביא דבר שהוא פשוט מצד הסברה, וכבר כותב הרמב״ם בהלכה א לגבי כל הדברים הנדונים בהלכות אלה שאם היה דחוק או נאנס - אינם מעכבים.
המגן אברהם (סק״ב) מסביר את ההיתר בזקן או חולה שקשה להם לרדת מעל המיטה, ובודאי שאם כך המצב - הרי הם כאנוסים. אולם כיון שההלכה עוסקת בתפילה בעמידה - הרי קשה לתאר שזקן וחולה יעדיפו את העמידה על המיטה יותר מאשר לרדת ממנה ולהתפלל.
מלבד זה יש להוסיף שלפי הסוברים שיש איסור לעמוד אף במקום אשר גובהו פחות משלושה טפחים - אין להתיר בזקן ובחולה, כיון שאין קושי לרדת ממקום שהוא נמוך כל כך.
לעיל כבר נזכרו דברי מהר״י אבוהב אשר מסביר את האיסור להתפלל אף במקום שאינו גבוה שלושה טפחים מפני הטרדה, וכבר נזכרה קושית הב״ח שאם כן מדוע יש להתיר זאת לזקן ולחולה. לעומת זאת לדעת המסבירים את האיסור מפני שיש למנוע חציצה - מסתבר שהוא הדין לזקן ולחולה כשאין קושי לרדת מהמקום.

המתפלל צריך שיכוון את רגליו

ציון ב.
גמרא. אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר ״ורגליהם רגל ישרה״.
תקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפילה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, וכו׳.(רמב״ם תפילה ה, ד)
יכוין רגליו זה אצל זה בכיוון כאילו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים, דכתיב בהו ״ורגליהם רגל ישרה״, כלומר רגליהם נראים כרגל אחד. וכו׳.(שו״ע אורח חיים צה, א)
רש״י מפרש שצריך לכוון את רגליו זו אצל זו, באופן שיעשו שתיהן כרגל אחת ישרה, ובירושלמי (ה״א) יש מחלוקת בדבר, שלפי דעה אחת צריך לכוונן כמלאכים שנאמר בהם ״רגל ישרה״, ולפי דעה שניה צריך לכוונן ככהנים כפי שהיו מהלכים על הכבש שבמזבח, עקב בצד אגודל, דהיינו זה לפני זה.
רבינו יונה (דף ה, א בדפי הרי״ף) והריטב״א מפרשים את הבבלי כדעה שסוברת שמכוונים כמלאכים, וכאמור כך גם נראה מפירוש רש״י.
הטור מביא את שתי הדעות שבירושלמי, ובסימן צח כותב שצריך להשוות את רגליו ככהנים בעבודה, והבית יוסף בסימן צה דוחק בדבריו שאינו מתכוון שיעשה ממש ככהנים, אלא רק שיתדמה להם במה שמשווים את הרגלים בשעת עבודה.
גם הב״ח (סי׳ צח) מסביר שכוונת הטור בסימן צח היא שינהג ככהנים שיהיו שתי רגליו על הקרקע, ובאשר לצורת הנחתן - בזה יש שתי דעות בירושלמי, כמובא בסימן צה.
הבחנה זו בין דברי הטור נראית הכרחית מפני שבירושלמי מדובר על הכהנים בזמן ההליכה על הכבש ולא בזמן העבודה, ואילו הטור בסימן צח מדבר על הצורך להשוות את הרגלים כמו הכהנים בשעת העבודה, משמע שלא מדובר באותו ענין.
כיוצא בזה מובא בחידושי הגהות מהרל״ח שצריך להשוות את הרגלים ככהנים אבל לכוונן כמלאכים, זאת משום שהכהנים השוו אותן בהליכתם וזאת אי אפשר אלא עקב בצד אגודל, ובתפילה עומדים ולא הולכים.
המאירי, בעל המכתם ובעל ארחות חיים (תפלה סי׳ ד) מביאים בשם הירושלמי שמכוון את רגליו היינו שצמודות בעקב ומפורדות במקום האצבעות, ורבינו יונה כותב זאת כמנהג שנוהגים בו.
הרמב״ם כותב שיכוון את רגליו זו בצד זו, וכן הוא בשלחן ערוך, ובכל אופן הלכה זו נזכרת בין ההלכות עליהן כותב הרמב״ם בהלכה א שאינן מעכבות את התפילה. אולם הב״ח מדייק מלשון הגמרא שיש בדין זה כדי לעכב, כנראה מפני הלשון שאמרו ״צריך שיכוין וכו׳⁠ ⁠״, ממנה משמע שזהו דין לעכובא.

איסור אכילה לפני התפילה

ציון ג.
גמרא. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב ״לא תאכלו על הדם״? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל - עליו הכתוב אומר: ״ואותי השלכת אחרי גויך״, אל תקרי ״גויך״ אלא גאיך; אמר הקב״ה לאחר שנתגאה זה - קבל עליו מלכות שמים?!
אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית, וכו׳.(רמב״ם תפילה ו, ד)
...וכן הצמא והרעב - הרי הן בכלל חולים; אם יש בו יכולת לכוין את דעתו - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל עד שיאכל וישתה. וכו׳.(רמב״ם תפילה ה, ב)
אסור לו להתעסק בצרכיו... ולא לאכול ולא לשתות, אבל מים - מותר לשתות קודם תפילה, בין בחול בין בשבת ויום טוב, וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר.
הצמא והרעב - הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוון דעתו - יתפלל, ואם לאו - אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה.
ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר - צריך להפסיק, ויש אומרים שאינו צריך להפסיק.(שו״ע אורח חיים פט, ג-ה)

א. מדאורייתא או מדרבנן, ועוד גדרים באיסור.

לפי רבינו יונה (דף ה, א בדפי הרי״ף), הריטב״א והמאירי מדובר כאן רק על איסור דרבנן, והפסוק נדרש רק כאסמכתא בעלמא, שכן עיקרו נדרש לאיסור אכילת אבר מן החי.
לעומתם כותב הרא״ה בחידושיו שזהו איסור מדאורייתא אלא שאין לוקים עליו משום שאין לוקים על לאו שבכללות, ויש בפסוק הזה כדי ללמד על כמה איסורים. כמוהו כותב בעל ספר החינוך (מצוה רמח) שהפסוק נדרש לדברים הרבה, כולל האיסור שבסוגייתנו, אבל אין לוקים על אף אחד מהם.
הרא״ה מסביר שיש בזה איסור דאורייתא כיון שיש מצות תפילה מדאורייתא, וצריך להסביר שאף על פי שאין מנין התפילות מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה, כמו שכותב הרמב״ם בהלכות תפילה (א, א), בכל זאת יש מקום לומר שיש איסור מדאורייתא לאכול לפני שמתפלל. אבל לדעת הסוברים שאין מצות תפילה מדאורייתא - הרי זה פשוט שאי אפשר לומר שהאיסור לאכול מקודם הוא מדאורייתא.
באשר לשיטת הרמב״ם יש לעיין בדבריו, שכן בספר המצוות (שורש ט) הוא מזכיר את הלאו הזה שכולל כמה איסורים, ביניהם האיסור לאכול לפני התפילה, משמע שזה איסור מדאורייתא, אולם המנחת חינוך (שם) מדייק בהלכה שלפנינו שכוונת הרמב״ם לומר שיש בזה רק איסור מדרבנן, וזאת משום שלא הזכיר את הפסוק כמקור לאיסור. לדבריו אלה נראה להוסיף שגם ההיתר למי שרעב וצמא מוסבר אם אומרים שהאיסור רק מדרבנן, אבל אם האיסור מדאורייתא - איך אפשר להתירו.
בעל מנחת חינוך מחדש עוד שאם זה איסור דאורייתא - יש לאסור גם טעימה של חצי שיעור, כמו בכל איסורי אכילה מהתורה שגם חצי שיעור אסור. אמנם לולא דבריו ניתן לכאורה לומר שאין איסור האכילה הזה ככל האיסורים במאכלות אסורות, שדנים אותם כגדרים של שיעור וחצי שיעור, אלא שעיקר האיסור כאן הוא בצורת האכילה, שהיא דרך זלילה. כך מוכח ממה שהסמיכו לפסוק הזה גם את האיסור של בן סורר ומורה שלא להרבות באכילה ובשתיה, וכך גם ניתן לקבוע שיש באכילה לפני התפילה מידה של זלילה, וזהו גדר האיסור. לפיכך אין מקום לומר שאף חצי שיעור אסור. כמו כן אפשר להבין מדוע לא חל האיסור על מי שהוא רעב וצמא, שאין אכילתו נחשבת לזלילה.
לגופם של דברים מסביר הרמב״ם את ההיתר לרעב ולצמא שהוא כדי שיוכלו לכוון בתפילה, וכותב הבית יוסף שיתכן שאין מקום כיום להיתר זה כיון שממילא אין יודעים לכוון בתפילה.
באליה רבה דן בזה, האם מדובר על היתר אכילה למי שרעב כדי שיוכל להתכוון, או על איסור תפילה מבלי שיאכל תחילה, כיון שתפילה ללא כוונה אינה נחשבת לתפילה.

ב. לפני תפילה או לפני קריאת שמע.

במימרא האחרונה שבסוגיה מודגש הדבר שבא לקבל עליו עול מלכות שמים לאחר שהתגאה, משמע שעיקר האיסור הוא במה שאוכל לפני קריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים.
בספר ארחות חיים (תפילה סי׳ יא) מובא שאסור לאכול עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל, והסמ״ג (עשין יח) מזכיר זאת רק בקשר לקריאת שמע ולא בקשר לתפילה, ומוסיף בשם בעל הלכות גדולות שהכוונה דוקא לקריאת שמע של שחרית ולא של ערבית.
לפי זה אפשר היה לומר שהרוצה לאכול יקרא על כל פנים קריאת שמע ואחר כך יאכל אף לפני התפילה, ולא כך משמע מפסקי הרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים את ההלכה הזו במסגרת הלכות תפילה דוקא. אמנם בביאור הלכה נפסק כך לגבי מי שמוכרח לאכול שיקרא מקודם קריאת שמע.

ג. שתית מים ומשקים הדומים להם.

הראבי״ה (סי׳ ל, מובא גם ברא״ש סי׳ י) כותב שמותר לשתות מים לפני התפילה כיון שאין בשתית מים גאוה. מהר״י אבוהב (פט, ג, מובא בב״י) מוכיח כדבריו מהגמרא ששינתה את הפסוק ״אל תקרי גויך אלא גאיך״, משמע שלא כל צרכי הגוף אסורים אלא רק דברים המביאים לידי גאוה. אמנם לא מצינו שהתירו לאכול שום דבר כשם שהתירו לשתות מים, כנראה משום שכל אכילה ממלאה ומשביעה מה שאין כן מים שאינם משביעים ואין לומר שמביאים את האדם לידי גאוה. לגבי שתיה משמע מלשון הראבי״ה שאסר לשתות רק דבר המביא לידי שכרות, ויוצא שמותר לשתות כל משקה שאינו משכר ולא רק מים. מתוך כך דנים הפוסקים (באר היטב סקי״א) אם מותר לשתות קפה ותה בלי סוכר, ומכל מקום יוצא שההיתר אינו מוגבל רק למים, וכנראה שכל המשקים שאינם משכרים ואינם משביעים מותרים, כמו שמגדיר בעל יד אהרן (מובא בבאר היטב) שאסרו רק דבר שמרבה את הדם.
אחרת היא דעתו של רבינו פרץ (מובא בתשבץ רג, ב, בארחות חיים תפילה סימן טו ובכל בו סימן ט) אשר אוסר כל דבר וגם מים, לפי שאסור למלא רצונו ונפשו לפני התפילה.
הרמב״ם כותב שאסור לטעום כלום משמע גם מים, אבל בשלחן ערוך כותב שמותר לשתות מים לפני התפילה.
בסידור עולת ראיה (לפני תחילת פסוקי דזמרא) מובא מנהגו של מרן הרב זצ״ל שאמר ברכות התורה, ברכות השחר, קריאת שמע קטנה ומזמור שיר חנוכת הבית שיש בו הפסוק ״מה בצע בדמי וגו׳⁠ ⁠״, ואחר כך שתה. הוא מסביר שלאחר שאומר את כל הסדר הזה שוב אין לומר עליו שאוכל ושותה לפני שמתפלל על דמו.

ד. כשהתחיל באכילה לפני עלות השחר.

רבינו יונה והרא״ש מביאים את דעת ר״י שדין זה חמור כל כך שמחייב להפסיק אף כשהתחיל באכילה בהיתר. הוא מסביר את החומרה בכך שהדין מבוסס על פסוק, בין אם זה איסור גמור ובין אם לא.
לעומת זאת כותבים הרשב״א והריטב״א שאינו צריך להפסיק, והמגן אברהם (סקט״ו) כותב לדעה זו שאינו מפסיק לתפילה אפילו אם התחיל באיסור, ורק לקריאת שמע שמצותה מדאורייתא צריך להפסיק כשהתחיל באיסור.
בשלחן ערוך מביא את שתי הדעות אם צריך להפסיק כשהתחיל בהיתר.

קוראים קריאת שמע עד שלש שעות

ציון ד.
משנה (ט, ב). רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע.
...ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש - יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר.(רמב״ם קריאת שמע א, יא)
זמן קריאת שמע של שחרית... ונמשך זמנה עד סוף שלש שעות שהוא רביע היום, וכו׳.(שו״ע אורח חיים נח, א)

א. עד ועד בכלל.

לפי רב עמרם גאון (בסידור ובאוצר הגאונים) פירוש דברי רבי יהושע, שהלכה כמותו, הוא שקורא עד השעה השלישית, דהיינו עד סוף השעה השניה. כמוהו כותבים בעל מחזור ויטרי (עמ׳ 7) ובעל ספר יראים (עמ׳ ו רנב), והסמ״ג (עשין יח) מוכיח כדבריהם מהגמרא לעיל (ג, ב) שם אמרו שהמלכים ישנים שתי שעות ביום, אך מוסיף בעצמו שאפשר לדחות את הראיה כי אף על פי שישנים שתי שעות - שוהים בקימתם עד סוף השעה השלישית.
גם בעל הגהות מיימוניות (אות ט) דוחה את הראיה ומסביר שלא טרחו בגמרא לעיל לומר שלש שעות מפני שלצורך החשבון הנדון שם די בשתי שעות, אבל באמת הזמן הוא עד סוף שלש שעות, שכך הוא הביאור הפשוט של הלשון ״עד שלש שעות״, וכך מוכח מהירושלמי (הלכה ה) בפירוש.
גם בעל שאגת אריה (סימן ה) מבסס את השיטה שיש לפרש את הדברים בלשון ״עד ועד בכלל״ שגם השעה השלישית בכלל, שהרי כיון שישנים שתי שעות - אי אפשר שלא להחשיב את השעה השלישית בכלל כיון שהקימה עצמה נמשכת זמן מה.
כך היא שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים בפירוש שזמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלש שעות.

ב. לכתחילה או בדיעבד.

לעיל (ט, ב ציון א) התבאר שיש שיטות שונות בקשר לזמן של קריאת שמע בשחרית. לפי התוספות, הרא״ש והרשב״א הזמן מתחיל משיראה את חבירו במרחק ארבע אמות, ומנהג הותיקין אינו אלא למצוה מן המובחר, ולפי הרי״ף והרמב״ם מנהג הותיקין נקבע כהלכה.
נראה שמחלוקת זו נוגעת גם לדין של סוף זמן קריאת שמע, שכן לפי הדעה הראשונה מתבאר שהמשנה נותנת את הזמן כולו אשר נמשך מהזמן שיכיר בין תכלת ללבן או משיכיר את חבירו עד שלש שעות, אבל לפי הדעה השניה אין הלכה כדברי המשנה אלא כותיקין, לפיהם יש זמן אחד לקריאת שמע, סמוך להנץ החמה.
בדרך זו מובן ההבדל בין הרמב״ם לבין השלחן ערוך, שהרמב״ם פוסק הלכה כאביי שהזמן הוא כותיקין, ולכן כותב שהקריאה לאחר הנץ החמה פוטרת רק בדיעבד אם עבר ואיחר, לעומת זאת השלחן ערוך כותב שהזמן נמשך עד סוף שלש שעות, משמע שזהו הדין לכתחילה, ורק כשרוצה לקיים מצוה מן המובחר - יקרא כותיקין.
הבדל זה דומה גם לשיטותיהם בקשר לתחילת הזמן, שלפי הרמב״ם אין קוראים לפני הותיקין אלא בשעת הדחק, בעוד שלפי השלחן ערוך הזמן הוא משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות, ונמצא שיש מסגרת לזמן של קריאת שמע מאותה שעה ועד סוף שלש שעות, וזה כדברי התוספות.
שאלה זו נידונית גם בירושלמי (ה״ב), שיש שפירשו את דברי רבי יהושע רק בשוכח, בעוד שאחרים פירשו שכוונתו לקבוע אף דין לכתחילה. אמנם גם בדעת הרמב״ם כותב הכסף משנה שקורא עד סוף שלש שעות אפילו אם לא קרא בזמנה במזיד.

קריאת שמע וברכותיה לאחר זמנה

ציון ה.
משנה (ט, ב). הקורא מכאן ואילך - לא הפסיד.
גמרא. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: ובלבד שלא יאמר ״יוצר אור״. מיתיבי: הקורא מכאן ואילך - לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה, תיובתא דרב חסדא! תיובתא. איכא דאמרי, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מאי לא הפסיד? שלא הפסיד ברכות. תניא נמי הכי: הקורא מכאן ואילך - לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה.
הקורא אחר שלש שעות ביום, אפילו היה אנוס - לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה, ומברך לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות.(רמב״ם קריאת שמע א, יג)
אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה שלישית, אם עברה שעה שלישית ולא קראה - קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקוראה בזמנה, ואם עברה שעה רביעית ולא קראה - קוראה בלא ברכותיה כל היום.(שו״ע אורח חיים נח, ו)

א. עד איזו שעה ביום.

הרא״ש (סי׳ י) מסתפק בשאלה עד מתי יכול לקרוא קריאת שמע עם הברכות: עד סוף ארבע שעות, שהוא זמן התפילה לדעת רבי יהודה לקמן (כו, א), או עד חצות כדעת חכמים לקמן, או אפילו כל היום, לפי שאין שום קשר בין זמן קריאת שמע לזמן של התפילה. לאחר הצגת הספק מביא הרא״ש את דעת רב האי גאון שקובע את הזמן רק עד סוף השעה הרביעית, ותולה זאת בשיטת רבי יהודה על זמן התפילה.
ניתן להבין שדין הברכות כדין התפילה, אולם הר״ח מסביר זאת בצורך לסמוך גאולה לתפילה, לפיכך התירו כל זמן שמתפלל שיאמר גם קריאת שמע עם ברכותיה.
אכן, בבירור הלכה לקמן (שם ציון ח) מתברר שיש מחלוקת האם הלכה כרבי יהודה או כחכמים בענין סוף זמן התפילה, ועוד שגם אם הלכה כרבי יהודה - אפשר שגם הוא מודה שבדיעבד יכול להתפלל גם כעבור ארבע שעות ועד חצות. לפיכך מובן מדוע הרא״ש, התוספות (מובאים ברשב״א) ור״י שירליאון מסתפקים כאן שמא יכול לומר ברכות קריאת שמע עד חצות, והריטב״א בשם הר״י, בעל האשכול (הוצ׳ אורבך ח״א עמ׳ 10) ובעל צרור החיים פוסקים כך למעשה.
לעומת זאת דעת הרמב״ם היא שאין קריאת שמע וברכותיה תלויות בזמן התפילה, ואפשר לאומרם במשך כל היום. כך היא גם דעת בעל ארחות חיים (ק״ש סי׳ סה), הכל בו (ק״ש סי׳ ט) ובעל ספר החינוך (מצוה תכ), וכן משמע מדברי הרי״ף (ה, א) שמביא את דברי הגמרא בלי שום חילוק והגבלת זמן. רבינו מנוח מביא ראיה לשיטה זו מהגמרא שלא נתנה שיעור לזמן הקריאה, והלשון ״מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה״ מתפרשת שקורא כל היום כקורא בתורה, שאף לו אין הגבלת זמן.
השלחן ערוך פוסק שקורא עד סוף ארבע שעות, ובעל שו״ת משכנות יעקב (סי׳ כ) כותב שבדיעבד קורא עד חצות כמו שמצינו בתפילה, אבל הפרי חדש פוסק כרמב״ם שקורא כל היום.

ב. באונס ובפשיעה.

באוצר הגאונים בשם רב עמרם מובא שכל שאמרו שיכול לקרוא גם אחר הזמן היינו דוקא כשנאנס או כשהתעכב מחמת מצוה, כגון בשבתות, ימים טובים ותענית ציבור שממתינים עד שמתאסף כל הציבור, או כשעוסקים בלימוד תורה, אבל לכתחילה אסור לחכות עד אחר הזמן, וכל העושה כן נקרא פושע.
גם הטור כותב את ההלכה הזו לגבי מי שנאנס ולא קרא, אולם הבית יוסף כותב שנראה לו שהטור אינו כותב כך בדוקא אלא שכך היא הרגילות, וכך היא שיטת הרמב״ם אשר כותב את ההלכה על מי שאיחר, משמע אפילו במזיד.
לעומת זאת בעל ערוך השלחן (סעיף יט) כותב בדעת הרמב״ם שבודאי מתכוון לומר את הדברים רק על מי שנאנס, שכל תקנות חכמים באות רק למי שלא עבר בשאט נפש. הוא מדייק כדבריו מלשון הרמב״ם בתחילת ההלכה שמדבר על הקורא אחרי שלש שעות כשהיה אנוס, וגם בפירוש המשניות מדגיש שמדבר על מי ששכח, ותמה על הבית יוסף שכותב אחרת בפירוש דברי הרמב״ם. אולם המשנה ברורה (סקכ״ד) מסיק שכך הדין אף כשפשע.

ג. בקריאת שמע של ערבית.

המאירי בחידושיו על המשנה לעיל (ב, א) מביא דעה לפיה ניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית אף לאחר הנץ החמה, כשם שקורא את של שחרית לאחר זמנה. עם זאת הוא עצמו כותב שיש אחרים שחולקים ומחלקים שדוקא בשחרית קורא כל היום, שהוא בכל זאת זמן קימה, מה שאין כן בערבית, שלאחר הנץ החמה שוב אין זה זמן שכיבה כלל.
הוא מוסיף שלדעת הסוברים בשחרית שקורא רק עד ארבע שעות בודאי שאין לומר שיקרא בערבית אחרי הנץ החמה. גם הרשב״א בחידושיו (ח, ב) כותב שאין מקום כלל לקריאת שמע של ערבית לאחר הנץ החמה.
המאירי עצמו סובר שאם נאנס - יש להתיר לקרוא עד שלש שעות ביום כשעדיין בני המלכים ישנים על מיטותיהם, אולם ברמב״ם ובשלחן ערוך לא נזכר כלום בענין זה.

ד. תשלומים בקריאת שמע.

המאירי (שם ד״ה ונשוב לבאר), בעל ארחות חיים (ק״ש סי׳ כג), הכל בו (סי׳ ט), הראבי״ה (מגילה כ, ב סי׳ תקעא) ורבינו אשר מלוניל (מובא בהשלמה ובמכתם כו, ב) מביאים דעה לפיה יש תשלומים לקריאת שמע וברכותיה כשם שיש לתפילה. הם מוכיחים זאת מלשון הגמרא לקמן (כו, ב) שמשווה ביניהן כשאומרת על קריאת שמע ותפילה כאחת שאם ביטלן הרי זה בגדר מעוות שלא יוכל לתקון, ממילא יוצא שכמו שבתפילה אם טעה ולא התפלל יש לו תשלומים - כך גם בקריאת שמע.
אולם הם עצמם מביאים את הדעה החולקת לפיה אין דין תשלומים אלא בתפילה שענינה בקשת רחמים, ולא בקריאת שמע, ובעל ארחות חיים מוסיף שאי אפשר לדבר על תשלומים משום שהנוסח של הברכות בשחרית שונה לגמרי מהנוסח של הברכות בערבית.
השלחן ערוך (סעיף ז) מביא שתי דעות אם יש תשלומים לקריאת שמע, ולכאורה המחייבים מתכוונים לתשלומים על ידי קריאת שמע עם ברכותיה, ולפלא אם כן מה שתמה הגר״א בביאורו מדוע יש חולקים ומה האיסור לקרוא קריאת שמע כקורא בתורה, כי משמע שלדעתו הדיון הוא רק על קריאת הפרשה בלי ברכות, וכך משמע גם מדברי הלבוש והפרי מגדים, אולם בדברי המאירי ובעל ההשלמה נדונה שאלה זו במפורש, אם חייב לקרותה עם ברכות בתור תשלומים.
בעל ערוך השלחן (סעיף כא) כותב שמעולם לא שמענו שיש שנוהגים להורות לעשות תשלומים על קריאת שמע וברכותיה, ובעל כף החיים (סקכ״ז) כותב שאף דעת המחבר בשלחן ערוך היא לפסוק למעשה כדעה השניה שאין תשלומים לקריאת שמע.
וכן אמר ר׳ חנן: אפילו בעל החלומות, אף אם בחלום אמיתי הבא על ידי מלאך (מעין הברכות), אומר לו לאדם בחלומו כי למחר הוא (כלומר, אתה) מתאל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר: ״כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא״ (קהלת ה, ו). ואף שנראה לו כי החלום אמיתי הוא, אפשר לחשוב אותו לדבר הבל ולבטוח בה׳.
Similarly, Rabbi Ḥanan said: Even if the master of dreams, in a true dream, an angel (Ma’ayan HaBerakhot) tells a person that tomorrow he will die, he should not prevent himself from praying for mercy, as it is stated: “For in the multitude of dreams and vanities there are many words; but fear God” (Ecclesiastes 5:6). Although the dream may seem real to him, that is not necessarily the case, and one must place his trust in God.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִיָּד {ישעיהו ל״ח:ב׳} ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳⁠ ⁠״.

Having heard Isaiah’s harsh prophecy, immediately “Hezekiah turned his face toward the wall and prayed to the Lord” (Isaiah 38:2).
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר ששמע חזקיהו את הנבואה הקשה, מיד ״ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה׳⁠ ⁠״ (ישעיה לח, ב).
Having heard Isaiah’s harsh prophecy, immediately “Hezekiah turned his face toward the wall and prayed to the Lord” (Isaiah 38:2).
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאי ״קִיר״? אֲמַר רשב״לרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִקִּירוֹת לִבּוֹ, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {ירמיהו ד׳:י״ט} ״מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי״ וְגוֹ׳.

The Gemara asks: What is meant by the word “wall [kir]” in this context? Why did Hezekiah turn his face to a wall? Rabbi Shimon ben Lakish said: This symbolically alludes to the fact that Hezekiah prayed to God from the chambers [kirot] of his heart, as it is stated elsewhere: “My anguish, my anguish, I am in pain. The chambers of my heart. My heart moans within me” (Jeremiah 4:19).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי קיר ארשב״ל כו׳. כבר מפורש לעיל כפשטיה דילפינן מיניה שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר ואפשר לומר דיצא להם זה הדרש דכיון דדין כל התפלות כן הוא לא ה״ל לאשמעינן כן בחזקיהו דהוה בעי רחמי טפי משום גזירת מיתה אי לאו להך דרשה מקירות לבו דהיינו בכל לבו דהוה בעי לאפושי ברחמי על גזירת מיתה ולמ״ד נמי על עסקי קיר כדי להזכיר ג״כ זכות אבות שחפה ההיכל כו׳ לבטל הגזירה וק״ל:
גמ׳ מאי קיר. ירושלמי [ברכות פ״ד] ופ׳ חלק ושם איתא עוד דרשות בזה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שואלים: מאי [מה] משמעות ״קיר״ לעניינו? כלומר, מדוע הסב חזקיה פניו לקיר? אמר ר׳ שמעון בן לקיש: הרי זה ביטוי סמלי, ומשמעו שהתפלל אל ה׳ מקירות לבו, וכפי שאכן נאמר בכתוב אחר: ״מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי״ (ירמיה ד, יט).
The Gemara asks: What is meant by the word “wall [kir]” in this context? Why did Hezekiah turn his face to a wall? Rabbi Shimon ben Lakish said: This symbolically alludes to the fact that Hezekiah prayed to God from the chambers [kirot] of his heart, as it is stated elsewhere: “My anguish, my anguish, I am in pain. The chambers of my heart. My heart moans within me” (Jeremiah 4:19).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רִבִּי לֵוִי אָמַר: עַל עִסְקֵי הַקִּיר. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה שּׁוּנַמִּית, שֶׁלֹּא עָשְׂתָה אֵלָּא קִיר אַחַת קְטַנָּה, הֶחֱיֵיתָ אֶת בְּנָהּ, אֲבִי אַבָּא, שֶׁחִפָּה אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

Rabbi Levi said: Hezekiah intended to evoke matters relating to a wall, and he said before God: Master of the Universe, and if the woman from Shunem, who made only a single small wall on the roof for the prophet Elisha, and you revived her son, all the more so should you bring life to the descendant of my father’s father, King Solomon, who covered the entire Temple Sanctuary with silver and gold.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבי אבא שחפה את ההיכל – שלמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ לוי אמר: חזקיהו התכוון להזכיר על עסקי קיר, וכך אמר לפניו, לפני ה׳: רבונו של עולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא עלית קיר אחת קטנה עבור הנביא אלישע החיית את בנה, אבי אבא (שלמה המלך) שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב על אחת כמה וכמה ראוי הוא שיחיו למענו את בן בנו.
Rabbi Levi said: Hezekiah intended to evoke matters relating to a wall, and he said before God: Master of the Universe, and if the woman from Shunem, who made only a single small wall on the roof for the prophet Elisha, and you revived her son, all the more so should you bring life to the descendant of my father’s father, King Solomon, who covered the entire Temple Sanctuary with silver and gold.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ״זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״ {ישעיהו ל״ח:ג׳}. מַאי ״וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״? א״ראֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: שֶׁסָּמַךְ גְּאוּלָּה לַתְּפִלָּה. ר׳רִבִּי לֵוִי אָמַר: שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת.

In his prayer, Hezekiah said: “Please, Lord, please remember that I walked before You in truth, and with a complete heart, and what was good in Your eyes I did. And Hezekiah wept sore” (Isaiah 38:3). The Gemara asks: To what specific action was he referring when he said: “And what was good in your sight I did”? Various opinions are offered: Mentioning Hezekiah’s merits, Rav Yehuda said in the name of Rav that he juxtaposed redemption and prayer at sunrise instead of sleeping late, as was the custom of most kings (Iyyun Ya’akov). Rabbi Levi said: He suppressed the Book of Remedies upon which everyone relied.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים.
מאי והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה – לפי שבעסק תפלה היה עסוק כלומר זכרני בתפלה זו בשכר תפלותי שהיו כתקנן.
מאי והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה – לפי שבעסק תפלה היה עסוק כלומר זכרני בתפלה זו בשכר [שאר] תפלותי שהיו כתקנן:
והטוב בעיניך עשיתי כו׳. יש לפרש בזה שהוא דבר הנלמד מענינו דלעיל מיניה כתיב גאולתו של חזקיהו דכתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך וגו׳ ובתר הכי כתיב בימים ההם חלה חזקיהו וגו׳ ויתפלל אל ה׳ וגו׳ דהיינו שסמך גאולתו לתפלתו כמו שאנו סומכין גאולת מצרים לתפלה ומיהו ק״ק במאמר ומאי רבותא דאמר והטוב בעיניך וגו׳ לסמוך גאולה לתפלה והלא כל העולם עושין כן כמ״ש התוספות לעיל גבי רב ברונא. וי״ל דה״נ הכא י״ל כמ״ש התוס׳ לעיל שהיה עושה כותיקין שהיו קורין ק״ש קודם הנץ החמה ותפלה מיד לאחר הנץ החמה ויש רמז בהאי קרא והטוב בעיניך וגו׳ דהיינו נץ החמה והאור שהוא טוב בעיניך כמ״ש וירא אלהים את האור כי טוב אז עשיתי תפלתי סמוך לק״ש ולגאולה ולמ״ד שגנז ספר הרפואות נמי אע״ג דבעיני אדם אינו טוב לגנוז שמבקשים ברפואות הרופא גם שניתן רשות לרופא לרפאות מ״מ בעיניך הוא טוב שאל יסמוך אדם על הרפואות ויהא לבו נכנע לבקש רחמים וק״ל:
שם מאי והטוב בעיניך עשיתי אמר ר״י אמר רב שסמך גאולה לתפלה. נ״ל דהכי פירושו דכלפי מה שאמר לו ישעיה שנגזר עליו מיתה על שלא עסק בפריה ורבי׳ והיינו משום דכל מי שאינו עוסק בפרי׳ ורבי׳ כאילו ממעט הדמות של מעלה לגרום פירוד בין הדבקים במדות העליונות כדאיתא ביבמות מש״ה התפלל ואמר והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה וזהו ענין הזיווג עצמו במדות העליונות כידוע בס׳ הזוהר ובספרי המקובלים כן נ״ל נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר חזקיהו בתפילתו: ״ויאמר אנא ה׳ זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול״ (ישעיה לח, ג). ושואלים מאי [מהו] במיוחד ״והטוב בעיניך עשיתי״? ובכך נחלקו הדעות; אמר רב יהודה אמר רב שהזכיר את זכותו שסמך גאולה לתפלה עם הנץ החמה, ולא איחר לישון כמנהג המלכים (עיון יעקב). ואילו ר׳ לוי אמר: שגנז ספר רפואות, שהיו הכל סומכים עליו.
In his prayer, Hezekiah said: “Please, Lord, please remember that I walked before You in truth, and with a complete heart, and what was good in Your eyes I did. And Hezekiah wept sore” (Isaiah 38:3). The Gemara asks: To what specific action was he referring when he said: “And what was good in your sight I did”? Various opinions are offered: Mentioning Hezekiah’s merits, Rav Yehuda said in the name of Rav that he juxtaposed redemption and prayer at sunrise instead of sleeping late, as was the custom of most kings (Iyyun Ya’akov). Rabbi Levi said: He suppressed the Book of Remedies upon which everyone relied.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ. עַל ג׳שָׁלֹשׁ הוֹדוּ לוֹ, וְעַל ג׳שָׁלֹשׁ לֹא הוֹדוּ לוֹ.

The Sages taught: King Hezekiah performed six innovative actions. With regard to three the Sages agreed with him, and with regard to three they did not agree with him.
ר׳ נסים גאוןרי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן ו׳ דברים עשה חזקיהו מלך יהודה מדעתו וכו׳ גירר עצמות אביו על מטה של חבלים. ומפרשי רבנן טעמא דמילתא מהו שגרם לו לעשות בעצמו׳ אביו כן במס׳ סנהדרין (דמ״ז) בפ׳ נגמר הדין כי נתכוון כי היכי דתיהוי ליה כפרה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים שיש בהם משום חידוש עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו (הסכימו עמו) חכמי דורו, ועל שלשה לא הודו לו.
The Sages taught: King Hezekiah performed six innovative actions. With regard to three the Sages agreed with him, and with regard to three they did not agree with him.
ר׳ נסים גאוןרי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) עַל ג׳שָׁלֹשׁ הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, והוֹדוּ לוֹ; כִּתֵּת נָחָשׁ הַנְּחֹשֶׁת, והוֹדוּ לוֹ; גֵּירֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, והוֹדוּ לוֹ.

With regard to three actions the Sages agreed with him:
He suppressed the Book of Remedies, and they agreed with him.
He ground the copper snake through which miracles were performed for Israel (Numbers 21:9), destroying it because it had been used in idol worship (II Kings 18:4), and they agreed with him.
He dragged the bones of his evil father, King Ahaz, on a bed of ropes; meaning he did not accord his father a funeral fit for a king (II Chronicles 28:27), and they agreed with him.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גירר עצמות אביו – לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג בו כבוד בקבורתו להוציאו כהוגן במטות זהב וכסף.
וכתת נחש הנחושת והודו כו׳. מפורש בספר מלכים ויש לדקדק מה שייך בזה והודו לו דמאיזה טעם היה לקיימה שלא יודו לו ואפשר שהיו מקיימין אותה לדורות ע״ש הנס שאין הנחש ממית אלא החטא ממית כמו צנצנת המן וכמטה אהרן וק״ל:
גירר עצמות אביו כו׳ עיין בחידושנו בזה ספ״ב דמכות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על שלשה אלה הודו לו: גנז ספר רפואותוהודו לו. כתת נחש הנחשת שנעשו בו נסים לישראל (במדבר כא, ט), ומכיון שעשו אותו לעבודה זרה כיתת אותו (מלכים ב יח, ד)והודו לו. גירר עצמות אביו המלך אחז שהיה רשע על מטה של חבלים, שלא נהג בקבורתו כבוד הראוי למלך (יעויין בדברי הימים ב כח, כז) — והודו לו חכמים.
With regard to three actions the Sages agreed with him:
He suppressed the Book of Remedies, and they agreed with him.
He ground the copper snake through which miracles were performed for Israel (Numbers 21:9), destroying it because it had been used in idol worship (II Kings 18:4), and they agreed with him.
He dragged the bones of his evil father, King Ahaz, on a bed of ropes; meaning he did not accord his father a funeral fit for a king (II Chronicles 28:27), and they agreed with him.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְעַל ג׳שָׁלֹשׁ לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ; קָצַץ דַּלְתּוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ; עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

Yet, with regard to three other innovations, the Sages of his generation did not agree with him:
He stopped up the waters of the Gihon, the Pool of Siloam, diverting its water into the city by means of a tunnel (II Chronicles 32:30), and they did not agree with him.
He cut off the doors of the Sanctuary and sent them to the king of Assyria (II Kings 18:16), and they did not agree with him.
He intercalated Nisan in Nisan, creating a leap year by adding an extra month during the month of Nisan. That intercalation must be performed before the end of Adar (II Chronicles 30:2).
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סתם מי גיחון – מי שלוח בדברי הימים (ב לב) ולמה כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בא״י הוא אלא מעין קטן הוא סמוך לירושלים שנאמר והורדתם אותו אל גיחון (מ״א א) ומתרגמינן ותחתון יתיה לשילוחא.
עבר ניסן בניסן – קס״ד משנתקדש החדש לשם ניסן נמלך לעבר את השנה ועשאו אדר כמו שנאמר בדברי הימים (דברי הימים ב ל׳) ויועץ המלך (חזקיהו) לעשות הפסח בחדש השני.
רש״י בד״ה סתם מי כו׳ ולמה כדי כו׳ כצ״ל:
סתם מי גיחון. כך מפורש לעיל מיניה בד״ה דכתיב בפ׳ ל״ב ויועץ עם שריו וגבוריו לסתום וגו׳ ויסתמו את כל מי מעינות ואת הנחל וגו׳ למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים רבים וגו׳ אבל לא הוזכר שם מי גיחון אלא לבתר הכי והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון ואפשר דבשאר מעינות היו שריו עמו בעצה מה שאין כן במי גיחון שתלה בחזקיהו לחוד:
עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו כו׳. מפורש פ״ק דסנהדרין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו על שלשה מעשים אחרים שעשה לא הודו לו חכמי דורו: סתם מי גיחון (הוא נחל השילוח) והעביר את מימיו אל תוך העיר בניקבה (שם לב, ל) — ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם (שלחם) למלך אשור (מלכים ב יח, טז)ולא הודו לו, עבר ניסן בניסן, שהחליט על תוספת חודש נוסף לעיבור השנה בחודש ניסן עצמו, בעוד שהעיבור צריך להיעשות לכל המאוחר בחודש אדר (עיין דברי הימים ב ל, ב).
Yet, with regard to three other innovations, the Sages of his generation did not agree with him:
He stopped up the waters of the Gihon, the Pool of Siloam, diverting its water into the city by means of a tunnel (II Chronicles 32:30), and they did not agree with him.
He cut off the doors of the Sanctuary and sent them to the king of Assyria (II Kings 18:16), and they did not agree with him.
He intercalated Nisan in Nisan, creating a leap year by adding an extra month during the month of Nisan. That intercalation must be performed before the end of Adar (II Chronicles 30:2).
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמִי לֵית לֵיהּ לְחִזְקִיָּהוּ {שמות י״ב:ב׳} ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, זֶה נִיסָן וְאֵין אַחֵר נִיסָן?

With regard to his intercalation of Nisan, the Gemara asks: Did Hezekiah not accept the halakha: “This month will be for you the first of the months; it shall be the first for you of the months of the year” (Exodus 12:2)? By inference, this first month is Nisan, and no other month is Nisan. How could Hezekiah add an additional Nisan in violation of Torah law?
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מעשהו זה של חזקיהו תמהים: ומי לית ליה [האם אין לו] לחזקיהו, האינו מסכים לדבר המקובל כי ״החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ (שמות יב, ב), שמשמע ממנו: זה ניסן ואין אחר ניסן?! וכיצד יכול היה להוסיף עוד ניסן אחד, שלא ככתוב בתורה?
With regard to his intercalation of Nisan, the Gemara asks: Did Hezekiah not accept the halakha: “This month will be for you the first of the months; it shall be the first for you of the months of the year” (Exodus 12:2)? By inference, this first month is Nisan, and no other month is Nisan. How could Hezekiah add an additional Nisan in violation of Torah law?
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֵלָּא טָעָה בְּדִשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקוֹבְעוֹ נִיסָן. סָבַר ״הוֹאִיל וְרָאוּי״ לָא אָמְרִינַן.:

The Gemara answers that the scenario was different. Rather, Hezekiah erred with regard to the halakhic opinion ascribed in later generations to Shmuel, as Shmuel said: One may not intercalate the year on the thirtieth day of Adar, since it is fit to establish it as the New Moon of Nisan. On the thirtieth day of each month, those who witnessed the new moon would come and testify before the court, which, based on their testimony, would declare that day the first day of the next month. Therefore, one may not declare a leap year on the thirtieth day of Adar, as it could potentially become the first of Nisan. Therefore, the Sages of Hezekiah’s generation did not agree with his decision to intercalate the year on the thirtieth of Adar. Hezekiah held that we do not say: Since that day is fit to establish it as the New Moon is reason enough to refrain from intercalation of the year.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביום שלשים של אדר – ואע״פ שלא נתקדש החדש שעדיין לא באו עדים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים כי לא כך היה מעשה אלא, חזקיהו טעה בשיטתו של שמואל (טעה בהלכה אשר לאחר דורות ניסח אותה שמואל), שאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של חודש אדר, הואיל וראוי לקובעו ליום זה כראש חודש ניסן. כי ביום השלושים של כל חודש עשויים לבוא עדים אשר ראו את הירח בחידושו, ועל ידי כך קובעים כי זה הוא היום הראשון בחודש הבא. על כן אין לעבר את השנה ביום שלושים של אדר, כיון שיש אפשרות שיום זה יהא היום הראשון בניסן, ולכן לא היתה דעת חכמי הדור נוחה כשעיבר המלך את השנה ביום שלושים באדר. ואולם חזקיהו עצמו סבר: ״הואיל וראוי״לא אמרינן [איננו אומרים], שלדעתו אין להמנע מעיבור השנה ביום זה, רק משום האפשרות.
The Gemara answers that the scenario was different. Rather, Hezekiah erred with regard to the halakhic opinion ascribed in later generations to Shmuel, as Shmuel said: One may not intercalate the year on the thirtieth day of Adar, since it is fit to establish it as the New Moon of Nisan. On the thirtieth day of each month, those who witnessed the new moon would come and testify before the court, which, based on their testimony, would declare that day the first day of the next month. Therefore, one may not declare a leap year on the thirtieth day of Adar, as it could potentially become the first of Nisan. Therefore, the Sages of Hezekiah’s generation did not agree with his decision to intercalate the year on the thirtieth of Adar. Hezekiah held that we do not say: Since that day is fit to establish it as the New Moon is reason enough to refrain from intercalation of the year.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״ראֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רִבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת עַצְמוֹ, תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, וְכָל הַתּוֹלֶה בִּזְכוּת אֲחֵרִים, תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ.

Stemming from the analysis of Hezekiah’s prayer, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Anyone who bases his prayer or request upon his own merit, when God answers his prayer, it is based upon the merit of others. And anyone who modestly bases his prayer or request upon the merit of others, when God answers his prayer, it is based upon his own merit.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התולה בזכות עצמו – שאומר בתפלתו עשה לי בזכותי כגון חזקיהו שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו׳.
כל התולה בזכות עצמו וכו׳ – עד וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, וכתיב בסופיה ואותך אציל מיד מלך אשור ששגר לו הקב״ה שלום. מר הוא לו שלא עשה בזכותו.
כל התולה בזכות עצמו וכו׳ עד וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי – וכתיב בסופיה ואותך אציל מיד מלך אשור ששגר לו הקדוש ברוך הוא שלום. מר הוא לו. שלא עשה בזכותו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ומתוך העיון בתפילת חזקיהו, אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ יוסי בן זמרא: כל התולה תפילה או בקשה בזכות עצמו, אף כשה׳ נענה לו — תולין לו בזכות אחרים. ולהיפך, וכל הצנוע ותולה תפלתו בזכות אחריםתולין לו בזכות עצמו.
Stemming from the analysis of Hezekiah’s prayer, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Anyone who bases his prayer or request upon his own merit, when God answers his prayer, it is based upon the merit of others. And anyone who modestly bases his prayer or request upon the merit of others, when God answers his prayer, it is based upon his own merit.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מֹשֶׁה תָּלָה בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות ל״ב:י״ג} ״זָכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״, תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ו:כ״ג} ״וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם, לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית״.

The Gemara cites proof from Moses. When he prayed to God for forgiveness after the incident of the Golden Calf, he based his request upon the merit of others, as it is stated: “Remember Abraham, Isaac and Israel your servants, to whom You swore upon Yourself, and told them: I will increase your descendants like the stars of the heavens, and all of this land of which I have spoken, I will give to your descendants and they will inherit it forever” (Exodus 32:13). Yet when this story is related, God’s forgiveness of Israel is based upon Moses’ own merit, as it is stated: “And He said He would destroy them, had Moses, His chosen, not stood before Him in the breach to turn back His destructive fury, lest He should destroy them” (Psalms 106:23).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנאמר לולא משה בחירו עמד וגו׳. גם שאפשר לומר דנקט משה שהוא עמד בפרץ בתפלתו בזכות האבות מ״מ מדלא הוזכר בקרא זכות אבות משמע דתלה לו הקב״ה בזכות עצמו וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וראיה לדבר ממשה רבינו, שכן משה כשביקש מחילה מה׳ על חטא העגל תלה בזכות אחרים, שנאמר: ״זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם״ (שמות לב, יג). וכאשר מסופר המעשה תלו לו את סליחת ה׳ בזכות עצמו, שנאמר: ״ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית״ (תהלים קו, כג).
The Gemara cites proof from Moses. When he prayed to God for forgiveness after the incident of the Golden Calf, he based his request upon the merit of others, as it is stated: “Remember Abraham, Isaac and Israel your servants, to whom You swore upon Yourself, and told them: I will increase your descendants like the stars of the heavens, and all of this land of which I have spoken, I will give to your descendants and they will inherit it forever” (Exodus 32:13). Yet when this story is related, God’s forgiveness of Israel is based upon Moses’ own merit, as it is stated: “And He said He would destroy them, had Moses, His chosen, not stood before Him in the breach to turn back His destructive fury, lest He should destroy them” (Psalms 106:23).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) חִזְקִיָּהוּ תָּלָה בִּזְכוּת עַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״זְכָר נָא אֶת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ״, תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {מלכים ב י״ט:ל״ד} ״וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ, לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.״ וְהַיְינוּ דריב״לדְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר ריב״לרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: {ישעיהו ל״ח:י״ז} ״הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר״? אפי׳אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁיגֵּר לוֹ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם, מַר הוּא לוֹ.:

Hezekiah, however, based his request upon his own merit, as it is written: “Please, remember that I walked before You” (Isaiah 38:3). When God answered his prayers, it was based upon the merit of others with no mention made of Hezekiah’s own merit, as it is stated: “And I will protect this city to save it, for My sake and for the sake of David, My servant” (II Kings 19:34). And that is what Rabbi Yehoshua ben Levi said. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the meaning of that which is written: “Behold, for my peace I had great bitterness; but You have, in love to my soul, delivered it from the pit of corruption; for You have thrown all my sins behind Your back” (Isaiah 38:17)? This verse teaches that even when the Holy One, Blessed be He, sent him peace and told him that he would recover from his illness, it was bitter for him, because God did not take his merit into consideration.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען וגו׳. כצ״ל דהיינו ההוא קרא דכתיב בספר מלכים בתר קרא דזכר נא את אשר התהלכתי וגו׳ אבל ההוא קרא דמייתי בכל הספרים וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני וגו׳ מקמיה הוא דכתיב במעשה דסנחריב וק״ל:
מ״ד הנה לשלום מר לי מר וגו׳. מכפל לשון מר דריש דה״ק כי הנה כשנתבשרתי על השלום ממלחמת סנחריב הייתי מר בחליי ועוד לי מר שניה על שתלית רפואתי בזכות אחרים וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזקיהו שתלה את בקשתו בזכות עצמו, דכתיב כן נאמר] : ״זכר נא את אשר התהלכתי לפניך״ וגו׳ (ישעיהו לח, ג), וכשנענה ה׳ לבקשתו תלה לו בזכות אחרים, שנאמר: ״וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי״ (מלכים ב יט, לד), ולא הזכיר את זכותו של חזקיהו. והיינו [וזהו] מאמרו של ר׳ יהושע בן לוי. שאמר ר׳ יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי ״ (ישעיהו לח, יז) — שאפילו בשעה ששיגר (שלח) לו הקדוש ברוך הוא שלום, ובישר לו שיחלים מחוליו — מר הוא לו, שלא התחשב ה׳ בזכותו שלו.
Hezekiah, however, based his request upon his own merit, as it is written: “Please, remember that I walked before You” (Isaiah 38:3). When God answered his prayers, it was based upon the merit of others with no mention made of Hezekiah’s own merit, as it is stated: “And I will protect this city to save it, for My sake and for the sake of David, My servant” (II Kings 19:34). And that is what Rabbi Yehoshua ben Levi said. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the meaning of that which is written: “Behold, for my peace I had great bitterness; but You have, in love to my soul, delivered it from the pit of corruption; for You have thrown all my sins behind Your back” (Isaiah 38:17)? This verse teaches that even when the Holy One, Blessed be He, sent him peace and told him that he would recover from his illness, it was bitter for him, because God did not take his merit into consideration.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) {מלכים ב ד׳:י׳} ״נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּית קִיר קְטַנָּה״.

Having mentioned the chamber on the roof built for Elisha by the woman from Shunem, the Gemara now describes the entire event. The woman from Shunem suggested to her husband: “Let us make, I pray thee, a small chamber on the roof, and let us place a bed, table, stool and candlestick for him there, and it will be, when he comes to us, that he will turn in there” (II Kings 4:10).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עליית קיר וכו׳. יש לדקדק ונימא כולה כפשטיה דעלייה גדולה היתה וחלקוה לשנים דהשתא לא תיקשי למר מאי קיר ולמר מאי עלייה וי״ל דדרך עלייה לעלות לשם במקום אחד בסולם ולא שייך ביה חלוקה לשניים דלא יהי׳ לאחד משני החלוקים מקום לעלות לשם משא״כ באכסדרה על הארץ שפתוחה מכל צד דיש ביה חלוקה ופתח לכל חלק מהם ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג מאחר שהוזכרה עליית הקיר שעשתה האשה השונמית עבור הנביא אלישע, עוסקים עתה בכל אותה פרשה. השונמית הציעה לבעלה: ״נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושולחן וכסא ומנורה והיה בבואו אלינו יסור שמה״ (מלכים ב ד, י).
Having mentioned the chamber on the roof built for Elisha by the woman from Shunem, the Gemara now describes the entire event. The woman from Shunem suggested to her husband: “Let us make, I pray thee, a small chamber on the roof, and let us place a bed, table, stool and candlestick for him there, and it will be, when he comes to us, that he will turn in there” (II Kings 4:10).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: עֲלִיָּיה פְּרוּעָה הָיְתָה וְקֵירוּהָ, וְחַד אָמַר: אַכְסַדְרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה וְחִלְּקוּהָ לִשְׁנַיִם.

Rav and Shmuel argued over the meaning of small chamber. One of them said: They had an uncovered second story on their roof, over which they built a ceiling; and one of them said: There was an enclosed veranda [akhsadra] and they divided it in half.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרועה – מגולה שניטלה תקרה שלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונחלקו רב ושמואל בדעותיהם מה היתה אותה ״עלית קיר״, חד [אחד מהם] אמר: עלייה (קומה שניה) היתה להם על גגם, ופרועה (שאינה מקורה בגג) היתה, וקירוה (עשו לה תקרה). וחד [אחד מהם] אמר: אכסדרה גדולה היתה (מעין מרפסת סגורה) וחלקוה לשנים.
Rav and Shmuel argued over the meaning of small chamber. One of them said: They had an uncovered second story on their roof, over which they built a ceiling; and one of them said: There was an enclosed veranda [akhsadra] and they divided it in half.
רי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר ״אַכְסַדְרָה״, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״קִיר״, אֵלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר ״עֲלִיָּיה״, מַאי קִיר?

The Gemara comments: Granted, according to the one who said that it was an enclosed veranda which they divided in two, it makes sense that the term wall [kir] was written. However, according to the one who said that they had an open second story, what is the meaning of wall?
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי קיר שקירוה וכו׳. ק״ק מה תיקן ומה הוסיף בזה דלעיל נמי קאמר הכי פרועה היתה וקירוה וגירסת הילקוט מאי קיר שקירוה בתקרה ומעזיבה וניחא טפי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שאכסדרה היתה זו וחילקוה לשנים, היינו דכתיב [זהו שנאמר] הביטוי ״קיר״, שכל מה שהיה עליהם לעשות היה לבנות קיר באכסדרה. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] שעלייה היתה זו, מאי [מה משמעות] הביטוי ״קיר״?
The Gemara comments: Granted, according to the one who said that it was an enclosed veranda which they divided in two, it makes sense that the term wall [kir] was written. However, according to the one who said that they had an open second story, what is the meaning of wall?
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) שֶׁקֵּירוּהָ.

The Gemara responds: The one who said that they had an uncovered second story interprets kir not as wall but as ceiling meaning that they built a ceiling [kirui] over it.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הוא מפרש ״קיר״ מלשון קירוי, שהיתה זו עליה שקירוה.
The Gemara responds: The one who said that they had an uncovered second story interprets kir not as wall but as ceiling meaning that they built a ceiling [kirui] over it.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר עֲלִיָּיה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״עֲלִיַּית״, אֵלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר אַכְסַדְרָה, מַאי ״עֲלִיַּית״?

On the other hand, granted, according to the one who said that they had an uncovered second story, it makes sense that the term second story [aliyat] was written. But according to the one who said that it was an enclosed veranda, what is the meaning of the term second story?
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומצד שני, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שעלייה היתה זו, היינו דכתיב [זהו שנאמר] הביטוי ״עלית״. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] שהיתה זו אכסדרה מאי [מה] משמעות הביטוי ״עלית״?
On the other hand, granted, according to the one who said that they had an uncovered second story, it makes sense that the term second story [aliyat] was written. But according to the one who said that it was an enclosed veranda, what is the meaning of the term second story?
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) מְעוּלֶּה שֶׁבַּבָּתִּים..

The Gemara responds: The one who said that it was an enclosed veranda interprets aliyat not as second story, but as the most outstanding [me’ula] of the rooms.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לדעתו מאי [מה פירוש] ״עלית״מעולה שבבתים, ולאו דווקא מקום גבוה.
The Gemara responds: The one who said that it was an enclosed veranda interprets aliyat not as second story, but as the most outstanding [me’ula] of the rooms.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) ״וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשׁוּלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה.״

Incidental to this discussion, the Gemara analyzes the statement made by the woman from Shunem to her husband with regard to the provisions that they would place in the room for Elisha: “And let us place a bed, table, stool and candlestick for him there.”
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואגב ענין זה מביאים את דברי האשה השונמית לבעלה בענין הנביא אלישע: ״ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה״.
Incidental to this discussion, the Gemara analyzes the statement made by the woman from Shunem to her husband with regard to the provisions that they would place in the room for Elisha: “And let us place a bed, table, stool and candlestick for him there.”
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אֲמַר אַבַּיֵי, וְאִיתֵימָא ר׳רִבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת, יֵהָנֶה כֶאֱלִישָׁע, וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת, אַל יֵהָנֶה כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמואל א ז׳:י״ז} ״וּתְשׁוּבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ״. וא״רוַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם, בֵּיתוֹ עִמּוֹ..

Abaye, and some say Rabbi Yitzḥak, said: A great man who seeks to enjoy the contributions of those who seek to honor him may enjoy those gifts, as Elisha enjoyed gifts given him by the woman from Shunem, among others. And one who does not seek to enjoy these gifts should not enjoy them, as was the practice of the prophet Samuel from Rama, who would not accept gifts from anyone at all. From where do we know that this was Samuel’s custom? As it is stated: “And he returned to Rama, for there was his house, and there he judged Israel, and he built an altar to the Lord” (I Samuel 7:17). And similarly, Rabbi Yoḥanan said: Every place where Samuel went, his house was with him, so he would have everything that he needed and not be forced to benefit from public contributions. One may opt to conduct himself in accordance with either of these paths.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרוצה להנות – משל אחרים.
יהנה – ואין איסור בדבר.
כאלישע – כמו שמצינו באלישע שנהנה.
והרוצה שלא להנות – משל אחרים.
אל יהנה – ואין בדבר לא משום גסות רוח ולא משום שנאה.
כשמואל הרמתי – כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה להנות.
כי שם ביתו – לעיל מיניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וסמיך ליה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכי איני יודע ששם ביתו אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו שלא להנות מן אחרים.
בד״ה הרוצה ליהנות משל אחרים הס״ד:
בד״ה והרוצה שלא ליהנות משל אחרים הס״ד:
בד״ה כי שם כו׳ קאי שכל מקום כו׳ הד״א:
הרוצה ליהנות כו׳. פירש״י משל אחרים יהנה ואין אסור בדבר כו׳ עכ״ל וקשה לכאורה דבכמה מקומות הרחיקו חז״ל הנאה מאחרים וסמכו אקרא דשונא מתנות יחיה ונראה לפרש דודאי אין ליהנות משל אחרים אלא דהכא בגדולה מצות הכנסת אורחים שהיא הגדולה בגמילות חסדים מיירי דבעי גם לעשירים שכל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו ולכך נקט הני מטה ושלחן וכסא ומנורה שהם לצורך אדם גם בדרך כמ״ש בנדרים (מ:) עשי לך כלי גולה זו נר ושטיח ובפרק במה מדליקין (כה) אמרו נשיתי טובה זה מטה ועל זה אמר הרוצה ליהנות משל אחרים יהנה כאלישע היינו שלא היה נהנה אלא בדרך בכלי תשמישים של אחרים כדרך אורח אבל בשאר דברים ודאי לא היה נהנה משל אחרים שהרי מצינו שלא רצה ליהנות מנעמן וקלל לגיחזי על זה וכה״ג אמר בהיפך למאן דאפשר לו שלא יהנה גם בדרך בדברים אלו שיש עמו כל הצורך כשמואל שהיה לו ביתו עמו שהיה עשיר גדול כדאמרי׳ במס׳ נדרים (לח) פרק אין בין המודר ושם מפורש בחידושינו מאין יצא להם זה הדרש ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יצחק: אדם גדול הרוצה להנות מנדבת לבם של מכבדיו — יהנה, ואין פסול בדבר, כאלישע שנהנה מן השונמית ומאחרים. ושאינו רוצה להנותאל יהנה, כמו שנהג שמואל הרמתי שלא נהנה מן הבריות כלל. ומניין לנו? — שנאמר: ״ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה׳״ (שמואל א׳ ז, יז). וכך ביאר ואמר ר׳ יוחנן: שכל מקום שהלך שם שמואל — ביתו עמו, שלקח עמו את כל הנצרך לו כדי שלא יהנה מן הציבור. ויכול אדם לבחור בכל אחת מדרכים אלה.
Abaye, and some say Rabbi Yitzḥak, said: A great man who seeks to enjoy the contributions of those who seek to honor him may enjoy those gifts, as Elisha enjoyed gifts given him by the woman from Shunem, among others. And one who does not seek to enjoy these gifts should not enjoy them, as was the practice of the prophet Samuel from Rama, who would not accept gifts from anyone at all. From where do we know that this was Samuel’s custom? As it is stated: “And he returned to Rama, for there was his house, and there he judged Israel, and he built an altar to the Lord” (I Samuel 7:17). And similarly, Rabbi Yoḥanan said: Every place where Samuel went, his house was with him, so he would have everything that he needed and not be forced to benefit from public contributions. One may opt to conduct himself in accordance with either of these paths.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) {מלכים ב ד׳:ט׳} ״וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא״, א״ראָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה מַכֶּרֶת בָּאוֹרְחִין יוֹתֵר מִן הָאִישׁ.

Regarding the woman from Shunem: “And she said to her husband: Behold now, I perceive that he is a holy man of God who passes by us continually” (II Kings 4:9). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: From here, where the woman from Shunem perceived the prophet’s greatness before her husband did, derive that a woman recognizes the character of her guests more than a man does.
רי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ואמר ר׳ [יוסי] בר׳ חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב מנין למתפלל שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל שנאמר ממעמקים קראתיך ה׳. פי׳ בשום מקום שנראה כמתכוין לכךא. תניא נמי הכי מנין למתפלל שלא יעמוד לא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל לפי שאין גבהות לפני הקדוש ברוך הוא ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים קראתיך ה׳ וכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו. פי׳ ודרכו של עני במעמקים.
א. פי׳ דאין איסור להתפלל במקום גבוה אלא בשניכר שמתכוין לעמוד במקום גבוה וכגון ע״ג כסא דלקמן דנעמד על כסא ומתפלל אבל באופן שהוא מקום גבוה אבל אין נראה כמתכוין להתפלל שם כדי לעמוד במקום גבוה אין איסור (ועיין מאירי שכ׳ דמתפלל במקום גבוה נראה כאילו כונתו לקרב תפלתו לשמים וההיפך הוא הנכון דצריך להכניע עצמו כעני ואז תפלתו קרובה באמת לשמים שאין גבהות לפני המקום).
מכאן שהאשה מכרת באורחין כו׳. לפי שהאשה מצויה בבית יותר מן האיש כדאמרי׳ בעלמא (תענית כג) לגבי צדקה לעניים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד מסופר בענין השונמית: ״ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד״ (מלכים ב ד, ט), אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, שהרי השונמית הכירה לפני בעלה בגדולת הנביא.
Regarding the woman from Shunem: “And she said to her husband: Behold now, I perceive that he is a holy man of God who passes by us continually” (II Kings 4:9). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: From here, where the woman from Shunem perceived the prophet’s greatness before her husband did, derive that a woman recognizes the character of her guests more than a man does.
רי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) ״קָדוֹשׁ הוּא״, מְנָא יָדְעָה? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שׁוּלְחָנוֹ, וְחַד אָמַר: סָדִין שֶׁל פִּשְׁתָּן הִצִּיעָה עַל מִטָּתוֹ וְלֹא רָאֲתָה קֶרִי עָלָיו.

The Gemara notes that the woman from Shunem said that “he is holy.” The Gemara asks: From where did she know that he was holy? Rav and Shmuel disagreed over this. One of them said: She never saw a fly pass over his table; and the other said: She spread a white linen sheet on his bed, and despite that even the smallest stain is visible on white linen, and nocturnal seminal emissions are not uncommon, she never saw the residue of a seminal emission on it.
רי״ףתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא ראתה קרי עליהם – תימא מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחין יותר מהאיש דילמא היינו שראתה הסדינין, וי״ל דמ״מ נתנה לב לדקדק במעשיו ולראות יותר מבעלה:
שלא ראתה זבוב כו׳. כי שלחנו היה קדוש במקום מזבח שאמרו ולא נראה זבוב בבית המטבחיים שהוא שרץ טמא שאינו נמצא במקום קדוש וכן למ״ד שלא ראה קרי כמ״ש כ״מ שיש גדר ערוה נאמר בו קדושה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענין זה, השונמית אומרת ״קדוש הוא״ ושואלים: מנא [מנין] ידעה שכן הוא? בכך נחלקו רב ושמואל. חד [אחד מהם] אמר: שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו, וחד [ואחד מהם] אמר: סדין של פשתן הציעה על מטתו ואף שהפשתן לבן ביותר וכל כתם נראה עליו לא ראתה קרי עליו אף שעלול הדבר להתארע לאדם.
The Gemara notes that the woman from Shunem said that “he is holy.” The Gemara asks: From where did she know that he was holy? Rav and Shmuel disagreed over this. One of them said: She never saw a fly pass over his table; and the other said: She spread a white linen sheet on his bed, and despite that even the smallest stain is visible on white linen, and nocturnal seminal emissions are not uncommon, she never saw the residue of a seminal emission on it.
רי״ףתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) ״קָדוֹשׁ הוּא״, א״ראָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא: הוּא קָדוֹשׁ, וּמְשָׁרְתוֹ אֵינוֹ קָדוֹשׁ. (שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר:) {מלכים ב ד׳:כ״ז} ״וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ״, א״ראָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא: שֶׁאֲחָזָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ..

With regard to the verse: “He is holy,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The woman from Shunem intimated that: He is holy, but his attendant, Geihazi, is not holy, as she saw no indication of holiness in him (Iyyun Ya’akov). Here too, she correctly perceived the character of her guest, as it is later stated: “And Geihazi approached her to push her away [lehodfa]” (II Kings 4:27). And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: He grabbed her by the majesty of her beauty [hod yofya], meaning that when he pushed her he grabbed her breasts in a licentious manner.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויגש גיחזי להדפה אמר (ריש לקיש) [ר׳ יוסי בר חנינא] שדחפ׳ בהוד יופיה. בגמ׳ דבני מערבא בפ׳ כל ישראל יש להן חלק (הלכה ד) ובפ׳ שני דיבמות (הלכה ב) אמר ר׳ יוסי בר חנינא שנתן ידיו בהוד שביופיה בין דדיה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בהוד יפיה – בדדיה.
שאחזה בהוד כו׳. דלפי פשוטו מלשון דחיפה ליכא טעם מפורש למה הדפה ממנו ועוד שא״ל אלישע הרפה לה דמשמע שאחז בה וע״כ דרשו בו מלת נוטריקון שאחזה בהוד יפיה ויש לפרש הוד יפיה בדדיה כמ״ש עשה לה דדים במקום בינה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהדגשת הדברים בפסוק זה ״קדוש הוא״ לומד ר׳ יוסי בר׳ חנינא כי השונמית רמזה בכך: הוא קדוש ואולם משרתו גיחזי אינו קדוש, שלא ראתה בו כל סימן קדושה (עיון יעקב). וגם כאן הכירה כראוי, וכפי שנאמר לאחר זמן: ״ויגש גיחזי להדפה״ (שם ד, כז), ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: שאחזה בהוד יפיה, כלומר, כשדחף אותה אחזה בדדיה, בדרך פריצות.
With regard to the verse: “He is holy,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The woman from Shunem intimated that: He is holy, but his attendant, Geihazi, is not holy, as she saw no indication of holiness in him (Iyyun Ya’akov). Here too, she correctly perceived the character of her guest, as it is later stated: “And Geihazi approached her to push her away [lehodfa]” (II Kings 4:27). And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: He grabbed her by the majesty of her beauty [hod yofya], meaning that when he pushed her he grabbed her breasts in a licentious manner.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) ״עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד״, א״ראָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הַמְּאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מַקְרִיב תְּמִידִין..

With regard to the phrasing of the verse: “He is a holy man of God who passes by us continually,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: From this verse we derive that one who hosts a Torah scholar in his home and lets him enjoy his possessions, the verse ascribes to him credit as if he is sacrificing the daily [tamid] offering, as the verse states: “Passes by us continually [tamid].”
רב האיי גאוןרי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום ראב״י המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ואיכא מאן דאמר דהאי כוון רגלים הכי הוא, דעקבי רגלים סמוכין זה לזה, ואצבעות הרגלים מפורדין אלו מאלו, וזהו כעין סגלגלב שדומה לכף רגל עגלג.
א. מקור הזיהוי: ספר האשכול הל׳ תפילה, ומלשון ׳איכא מאן דאמר׳ משמע שקטע זה מרבינו. וכדרכו של האשכול להעתיק פירושים והלכות מפירוש התלמוד של רה״ג תחת ציון זה, ראה על כך במבוא.
ב. תרגום כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל (יחזקאל א ז) ׳כפרסת רגלית סגלגלן׳, ופרש״י ״רגל עגל״ - רגל עגול. ע״כ. ואמרו בשבת (לא.) ׳מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות׳. ופרש״י: ״סגלגל״ - עגול. וכוונתו שכיון שהעקבים סמוכים זה לזה והאצבעות מרוחקות נדמה צורתם כעין חצי עיגול.
ג. כתב רבינו מנוח (הל׳ תפלה פ״ה ה״ד) וז״ל: ׳ירושלמי, עקביו ולא גודליו, וזהו שכתוב ׳ככף רגל עגל׳, שפתוח לפניו, וכ״ה במכתם ובמאירי׳, עכת״ד. וכתב תר״י: ׳יש שנוהגין לתת ריוח למעלה אצל האצבעות, משום דכתיב ״ורגליהם ככף רגל עגל״ (יחזקאל א ז), ואין זה כלום, שהרי בתלמוד לא הזכיר אלא שיכוון אותם ויסמכם בענין שידמו אחד׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קלח
אואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה.
א. סדר המימרות ונוסחתן כבדק״ס עי״ש וכ״ה בפי׳ ר״ח.
כאלו הקריב תמידין כו׳. דמלת תמיד ודאי דנופל גם בדבר שקבוע לו זמן כמו שפירש״י בפרשת אמור להעלות נר תמיד מלילה ללילה כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום וכן תמיד דלחם הפנים משבת לשבת אבל הכא באלישע שעבר שם בדרך אורח לא שייך בו זמן קבוע ולכך דרשו מלת תמיד כאלו מקריב תמידין כמו שהתמידין מזון גבוה הוא כן המארח ת״ח דאותו שלחן שלחן גבוה הוא במקום מזבח כמ״ש לפני האלהים כאלו נהנה מזבחי שמים וק״ל:
שם כל המארח ת״ח. עי׳ יומא ע״א א ובכתובות קה ב:
במשנה והטיתי כו׳. עי׳ תוס׳ יבמות יד א ד״ה לא עשו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דברי הפסוק ״כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד״ (שם ד, ט), אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום (בשם) ר׳ אליעזר בן יעקב: מפסוק זה למדים בדרך רמז שכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיומעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. ש״איש אלהים עובר עלינו תמיד״, הרי זה כמו ״תמיד״.
With regard to the phrasing of the verse: “He is a holy man of God who passes by us continually,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: From this verse we derive that one who hosts a Torah scholar in his home and lets him enjoy his possessions, the verse ascribes to him credit as if he is sacrificing the daily [tamid] offering, as the verse states: “Passes by us continually [tamid].”
רב האיי גאוןרי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) וא״רוְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם ראב״ירִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אאַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַ וְיִתְפַּלֵּל, אֵלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ל:א׳} ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳⁠ ⁠״.

With regard to the halakhot of prayer, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: A person should not stand in a high place and pray; rather, he should stand in a low place and pray, as it is stated: “I called to You, Lord, from the depths” (Psalms 130:1).
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״החדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. פי׳ ותפלה ודאי דאורייתאא וכדקיימא לן ועבדתם את ה׳ אלהיכם בכל לבבכם עבודה שבלב זו תפלה (בבלי תענית ב.)ב אבל מטבע שלה ונוסח שלה ותיקונה שלש פעמים ביום דרבנן, אבל אין לוקין על לאו זה דהאי קרא מידריש לדרשי אחריתי דדרשינן מיניה (בבלי סנהדרין סג.) אזהרה לבית דין שהרגו את הנפש שלא יטעמו כל אותו היום ואזהרה שלא לאכול בשר קדשים עד שיזרוק את הדם ואחריני טובא והוה ליה לאו שבכללות כלומר כולל דברים רבים ואין לוקין על לאו שבכללות.
א. נקט רבינו דאי״ז אסמכתא בעלמא אלא לאו דאורייתא והרי דמוכח דתפלה דאורייתא וכשי׳ הר״מ בסהמ״צ עשין ה ובתחלת הל׳ תפלה ודלא כהרמב״ן שהשיגו בסהמ״צ שם, ובסהמ״צ שורש ט הביא לאו דלא תאכלו על הדם כדוגמא ללאו שבכללות דכולל כל האמור בסנהדרין סג, א והאמור כאן לא תאכלו קודם שתתפללו ואין כל אחד נמנה בפ״ע ומשמע כרבינו דאינו אסמכתא אלא לאו מה״ת, אכן בהל׳ תפלה פ״ו כתב בסתמא איסור לטעום דבר ולעשות מלאכה מעה״ש לפני תפלתו ולא הזכיר לאו כלל ואף דאין לוקין היה לו להזכירו ונראה מדבריו דאיסור דרבנן הוא דומיא דמלאכה לפני תפלתו, וגם בסה״מ ליתא בערבי כמו שציינו בסה״מ פרנקל, ובחינוך מצוה רמח משמע דהוא מה״ת וע״ש במנ״ח בזה, ומבואר מדברי רבינו דלא יצא בתפ״ע אלא צריך להתפלל ביום דוקא, ומלא תאכלו על הדם נלמד דיקדים תפלתו על דמו לפני אכילתו, ולפ״ז גם למאי דמשמע בר״מ דאינו מה״ת כנ״ל, מ״מ בזה לא פליג דחיובו ביום דוקא ולא יצא בתפ״ע, וכ״מ בהש׳ הרמב״ן על הר״מ סהמ״צ עשין ה ע״ש לגבי ספק התפלל, ומבואר שם עוד דלא התפלל שחרית ומנחה אינו יוצא להר״מ בתפ״ע שיתפלל, אך בחינוך מצוה תלג משמע לא כן ע״ש, ועמ״ש לקמן כ, ב הע׳ 78.
ב. אין פסוק בלשון זה, וכנראה הכונה למש״כ הר״מ בסה״מ ובהל׳ תפלה דחיוב תפלה מה״ת דכתיב ועבדתם את ה׳ אלקיכם (שמות כ״ג:ח׳) ומפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ג). ועיקר הדבר דתפלה מה״ת מבואר עוד בדברי רבינו לק׳ יד, א ולק׳ מח, ב ע״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד בדיני התפילה, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום (בשם) ר׳ אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל. ורמז לדבר ממה שנאמר: ״ממעמקים קראתיך ה׳⁠ ⁠״ (תהלים קל, א).
With regard to the halakhot of prayer, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: A person should not stand in a high place and pray; rather, he should stand in a low place and pray, as it is stated: “I called to You, Lord, from the depths” (Psalms 130:1).
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״החדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם לֹא עַל גַּבֵּי כִסֵּא וְלֹא ע״געַל גַּבֵּי שְׁרַפְרָף וְלֹא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַ וְיִתְפַּלֵּל, אֵלָּא בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳⁠ ⁠״, וּכְתִיב: {תהלים ק״ב:א׳} ״תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף״..

That was also taught in a baraita: One should neither stand upon a chair nor upon a stool, nor in a high place and pray. Rather, one should stand in a low place and pray, for there is no haughtiness before God. As it is stated: “I called to You, Lord, from the depths” and it is written: “A prayer for the impoverished, when he is faint and pours out his complaint before God” (Psalms 102:1). It is appropriate to feel impoverished when praying and make one’s requests humbly.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תפלה לעני – דרך עניות.
מניין שלא יעמוד אדם לא על גבי מיטה ולא ע״ג ספסל ולא ע״ג מקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים קראתיך י״י.
ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים קראתיך וגו׳ כך היא גרסת הרי״ף והרא״ש ועיין הפי׳ בתר״י:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] האומרת: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא, ולא על גבי שרפרף, ולא במקום גבוה, ויתפלל, אלא במקום נמוך, ויתפלל. וטעמו של דבר — לפי שאין גבהות לפני המקום. וכתיב [ונאמר] : ״תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפוך שיחו״ (שם קב, א). שראוי לאדם שבתפילה ירגיש עצמו כעני המבקש בשפלות רוח.
That was also taught in a baraita: One should neither stand upon a chair nor upon a stool, nor in a high place and pray. Rather, one should stand in a low place and pray, for there is no haughtiness before God. As it is stated: “I called to You, Lord, from the depths” and it is written: “A prayer for the impoverished, when he is faint and pours out his complaint before God” (Psalms 102:1). It is appropriate to feel impoverished when praying and make one’s requests humbly.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(28) וא״רוְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם ראב״ירִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: בהַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת רַגְלָיו, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל א׳:ז׳} ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה״.

And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: When praying, one should align his feet next to each other, as a single foot, in order to model oneself after the angels, with regard to whom it is stated: “And their feet were a straight foot” (Ezekiel 1:7).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכוין את רגליו – זו אצל זו.
ורגליהם רגל ישרה – נראין כרגל אחד.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן רש״י ד״ה ״הקורא״. דיבור זה מופיע לעיל ט׳:
וא״ר יוסי בר׳ חנינא מאי דכת׳ לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמיכם, וכל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גיוך אחרי גאיך אחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים.
צריך שיכוין את רגליו – פיר׳ (שהיו) [שיהיו] זו אצל זו, שיהו דומין לרגל אחת.⁠א
מניין למתפלל שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל וכו׳ב – רבסז״ל:⁠ג לא יעמוד אדם במקום גבוה ג׳ טפחים או יתר ויתפלל ולא על גבי מטה ולא על גבי כסא. היה מקום גבוה בבית אם יש בו שיעור ד׳ אמות על ד׳ אמות שהיא שיעור בית שהיא כעליה מותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצה מכל רוחותיו אע״פ (שיש) [שאין]⁠ד בו שיעור ד׳ אמות על ד׳ אמות, שהרי חלק רשות לעצמו.
א. כעי״ז ברש״י.
ב. כ״ה הגי׳ ברי״ף וברא״ש.
ג. ב״פירוש קדמון״: ״ר׳ מ׳ נט׳ רח׳ ופ׳ (=רבינו משה נטריה רחמנא ופרקיה) בריה דר׳ מיימון ז״ל. ונראה שלפנינו צ״ל ״רמסז״ל״. והוא לשון הרמב״ם הל׳ תפילה פ״ה ה״ז בקצת שינויים, עי״ש.
ד. כצ״ל. וכ״ה ברמב״ם שם וב״פירוש קדמון״.
רגל ישרה – פרש״י מדכתיב רגל משמע תרוייהו כחד רגל, א״נ י״ל מדכתיב ישרה דמשמע שמתכוין ועומדין ומיישרין רגליהם:
צריך שיכוין רגליו. יש לתת טעם שיעמוד כן כאלו הוא כפות ברגלים וכן אמרו בידיו שיניח ידו אחת על חברתה בשעת תפלה כעבד כפות לפני רבו וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום ר׳ אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו שיצמידן זו לזו כרגל אחת, כדי להידמות בכך למלאכים, שנאמר עליהם: ״ורגליהם רגל ישרה״ (יחזקאל א, ז).
And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: When praying, one should align his feet next to each other, as a single foot, in order to model oneself after the angels, with regard to whom it is stated: “And their feet were a straight foot” (Ezekiel 1:7).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(29) (א״ראֲמַר רִבִּי יִצְחָק א״ראֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן) וא״רוְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם ראב״ירִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מַאי דִּכְתִיב: {ויקרא י״ט:כ״ו} ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״? גלֹא תֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דִּמְכֶם.

Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: What is the meaning of that which is written: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26)? You may not eat before you pray for your blood. One may not eat before he prays.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא תאכלו על הדם כו׳. דעל הדם לא משמע דבא לאסור אכילת דם ובפרק ארבע מיתות דריש מהאי קרא הרבה דרשות ובספר שמואל כתיב כה״ג ויאכל העם על הדם וגו׳ וליכא לפרושי שם אלא שהיו אוכלין בשר שלמים קודם זריקת דם כדאמרי׳ במס׳ זבחים (יא.):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. ז״ל מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם וכו׳ עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום ר׳ אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב ״לא תאכלו על הדם״ (ויקרא יט, כו) — יש לפרשו: לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. שאין לאכול בבוקר קודם התפילה.
Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: What is the meaning of that which is written: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26)? You may not eat before you pray for your blood. One may not eat before he prays.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(30) (א״דאִיכָּא דְּאָמְרִי:) א״ראֲמַר רִבִּי יִצְחָק א״ראֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: א״ראָמַר רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם ראב״ירִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה ואח״כוְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: {מלכים א י״ד:ט׳} ״וְאוֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּיךָ״ אַל תִּקְרֵי ״גַוֶּיךָ״ אֵלָּא גֵאֶיךָ; אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְאַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה, קִבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם!:

Others say that Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: One who eats and drinks and later prays, about him the verse states the rebuke of the prophet in the name of God: “And Me you have cast behind your back” (I Kings 14:9). One who sees to his own bodily needs by eating and drinking before prayer casts God aside, according his arrogance and ego priority over God (Maharsha). Indeed, do not read your back [gavekha]; rather, your pride [ge’ekha]. The Holy One, Blessed be He, said: After this one has become arrogant and engaged in satisfying his own needs, he only then accepted upon himself the kingdom of Heaven.
רי״ףספר הנררשב״ארא״המהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל תקרא גוך אלא גאיך וכו׳ – רבסז״ל: (כולו) [כלומר]⁠א אחר גבהותו וגאותו, כעניין שנ׳ וישמן ישורון ויבעט.⁠ב
א. כ״ה ב״פירוש קדמון״ והשינויים משם.
ב. דברים ל״ב ט״ו.
כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך. ודוקא בשהתחיל לאחר שהגיע זמן תפלה, אבל התחיל קודם לכן אין צריך להפסיק. וכן כתוב בתוספות.
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שהתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך אמר הקדוש ברוך הוא לאחר שאכל ושתה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים.
אל תקרי גוך כו׳. כה״ג דרשו בפ״ק דעבודה זרה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גאים ופירש״י שם משום דכתיב גיים בב׳ יודין ועיין ברא״ם אבל הכא א״א לפרש כן דהא גוך בוא״ו כתיב ונראה דגוך נמי נדרש הכי אחר שאכלת ושתית בעסק גופך וגוך השלכתני ולאו דוקא קאמר אל תקרי אלא משום גאוה נגעו בה כדכתיב פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך וגו׳ ולגבי ירבעם נמי דכתיב ביה האי קרא לענין גאוה נדרש ואותי השלכת אחרי גוך ע״פ מ״ש פרק חלק (קב) מ״ד אחר הדבר הזה לא שב ירבעם וגו׳ אחר שתפשו הקב״ה לירבעם וא״ל חזור בך כו׳ א״ל מי בראש א״ל בן ישי א״ל א״ה לא בעינא וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים]: שאמר ר׳ יצחק, אמר ר׳ יוחנן, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא משום ר׳ אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה, ואחר כך מתפלל — עליו הכתוב אומר את תוכחת הנביא בשם ה׳: ״ואותי השלכת אחרי גוך״ (מלכים א, יד, ט), וכוונתו לגבי כל אדם שאכל לפני שהתפלל, שהרי הוא משליך כאילו את ה׳ ומקדים לפניו את צרכי גוו, ואם כן הוא מעמיד את גאותו והכרת ערכו לעומת ה׳ (מהרש״א), שכן אל תקרי [תקרא] ״גוך״, אלא כאילו היה כתוב ״גאיך״, ופירושו: כך אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה ועסק בצרכי עצמו קבל עליו מלכות שמים.
Others say that Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: One who eats and drinks and later prays, about him the verse states the rebuke of the prophet in the name of God: “And Me you have cast behind your back” (I Kings 14:9). One who sees to his own bodily needs by eating and drinking before prayer casts God aside, according his arrogance and ego priority over God (Maharsha). Indeed, do not read your back [gavekha]; rather, your pride [ge’ekha]. The Holy One, Blessed be He, said: After this one has become arrogant and engaged in satisfying his own needs, he only then accepted upon himself the kingdom of Heaven.
רי״ףספר הנררשב״ארא״המהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(31) ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד ג׳שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.: אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: דהֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ.:

We learned in the mishna that Rabbi Yehoshua says: One may recite the morning Shema until three hours of the day. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןרא״החדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קלט
ר׳ יהושע אומר עד שלש שעות זמן ק״ש. מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומאי לא הפסיד לא הפסיד ברכות, דלאחר ג׳ שעות כל שעה רביעיתא מברך ב׳ לפניה ואחת לאחריה וסומך גאולה לתפילה, אבל שכר תפילהב וקריאה אין לו כמו אם היה קורא בעונתה, אלא שכרו כאדם הקורא בתורה. מכלל דשכר קריאה בעונתה גדול משכר תלמוד תורה.
א. כשיטת רב האי גאון שהובאה בראשונים כאן וכשיטת ר״ח שהובא באו״ז הל׳ ק״ש סי׳ טז [ונראה ששם מקור הדברים שכן גם בפר״ח כתוב ׳הואיל וצריך לסמוך גאו״ל. ויש לעיין לפום האי טעמא באינו עומד להתפלל אם קורא בברכותיה]. וכן שיטת עוד ראשונים ודלא כהרמב״ם דמברך כל היום. עי׳ עי״ל. [וע״ע לשון או״ז שם: מיהו אם שכר ק״ש יהבו לי׳ שכר ק״ש בזמנה לא יהבו לי׳ כדאמ׳ פ׳ תפלת השחר עד חצות יהבו לי׳ שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבו לי׳ שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. עכ״ל. משמע דקריאה שלא בזמנה אכתי יש בה ענין דקריאת שמע ולא רק כקורא בתורה. ועי׳ ברשב״א דף ט ע״ב שכ״כ לגבי בני מלכים. עי׳ מה שהערתי בראבי״ה סי׳ תתקעב הע׳ ח].
ב. צ״ב למה קורא רבינו כאן תפילה. ואולי קרי לק״ש תפילה. [ואולי כונתו לברכות ק״ש, שעיקר זמנן עד סוף שעה שלישית כק״ש, וקאמר רבינו שהמברכן מכאן ואילך דיעבד הוא ואין לו שכר של תפילה בזמנה אלא כתפילה שלא בזמנה. וקצת ראיה לדבר ממה שהסתפק הרא״ש עד אימת יכול לברך ברכות ק״ש אם עד סוף ארבע שעות כזמ״ת דר׳ יהודה או עד חצות כזמ״ת דחכמים. ותימה למה יהיה זמן הברכות כחכמים הלא לא קיי״ל כותייהו. ואיכא למימר דכונת הרא״ש דכיון דקי״ל כותייהו לענין דיעבד ולענין שכר תפילה שלא בזמנה (וכמו שהאריך בב״י סי׳ פט) ה״ה לענין ברכות ק״ש שדיינינן להו כתפילה. וכ״ז רק אם נימא שכל הדיון (בין לענין ד״ש בין לענין חצות) הוא לענין שכר תפילה שלא בזמנה בזה אתי שפיר לדמותן לתפילה, אבל אם הדיון הוא לענין לכתחילה מאי שיאטייהו דחכמים הכא].
רבי יהושע אומר עד שלש שעות. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד בברכותא. פי׳ דאע״ג דעבר זמן קרית שמע לא הפסיד בברכות. תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא לפניה ולאחריה. פי׳ ופירשו רבואתה ז״לב דדוקא עד ארבע שעות דהוא זמן תפלה אבל מארבע שעות ואילך דעבר זמן תפלה לא.
א. לפנינו מאי לא הפסיד לא הפסיד ברכות, ולנוסח שבדברי רבינו משמע דאין מברך הברכות בפני עצמם אלא לא הפסיד קריאתה בברכות ואמנם גם לנוסח שלפנינו י״ל כן אבל לנוסח בברכות נראה כן מעצם הלשון, וע׳ בזה בהערה 39, ולהמבואר שם דעת רבינו כהני דסברי דאין מברך הברכות בפ״ע אלא עם ק״ש.
ב. כן פי׳ רב האי גאון ורבנו חננאל וריצ״ג מובא בראשונים. ובר״ח (מובא באו״ז הל׳ ק״ש סי׳ טז) מבואר דכיון דצריך לסמוך גאולה לתפלה לכן אמרו דלא הפסיד הברכות, ולהמבואר בהערה 39 יש בזה מהלך נוסף דק״ש בברכות תיקנו כחלק מתפלת שחרית ואע״פ דלסומכן לתפלה אינו אלא מדין סמיכת גאולה לתפלה מ״מ עצם דינם מכלל דין התפלה הוא יעו״ש מה שנתבאר. וע׳ רא״ש ורשב״א ותוס׳ ריה״ח דנסתפקו אולי זמנה עד חצות דאע״פ דתפלה בזמנה אינה אלא עד ד״ש מ״מ עדיין מתפלל שחרית עד חצות כמבואר בראשונים ר״פ תפלת השחר ואולי אף הברכות דינם כתפלה גופא או דילמא לא תיקנו הברכות אלא לעיקר תפלה בזמנה, ודעת רה״ג ור״ח וריצ״ג כמובא בדברי רבינו דעד סוף ד״ש ותו לא (ובמ״ב הובא בשם משכנו״י דהזמן עד חצות כיון דתפלה דיעבד עד חצות ותמוה דגם הראשונים הכי ס״ל לענין תפלה ומ״מ לענין ברכות אינו ברור שהוא כן). ודעת הר״מ הל׳ ק״ש סופ״א דזמנם כל היום ולא נתלין בתפלה כלל אלא תיקנו סדר קריאתה בברכותיה כל היום, ובפשטות משמע כן ברי״ף דסתם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו במשנה שר׳ יהושע אומר שסוף זמן קריאת שמע של שחרית הוא עד שלש שעות. אמר ר׳ יהודה אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת ר׳ יהושע.
We learned in the mishna that Rabbi Yehoshua says: One may recite the morning Shema until three hours of the day. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןרא״החדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(32) הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד.:

We also learned in the mishna that one who recites Shema from that time onward loses nothing; although he does not fulfill the mitzva of reciting of Shema at its appointed time, he is nevertheless considered like one who reads the Torah, and is rewarded accordingly.
רי״ףספר הנרריטב״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הקורא מיכן ואילך לא הפסיד – פיר׳ לא הפסיד כלום, יחשב שקורא בתורה, מכלל שקרית שמע בעונתה עדיפא.⁠א
א. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״ר׳מ׳ג׳ר׳ו׳ בריה דרבי׳ מימון ז״ל, הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק״ש בעונתו אלא הרי הוא כקורא בתורה ומברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות״ (לשון הרמב״ם הל׳ ק״ש פ״א ה״ג).
הקורא מכאן ואילך וכו׳ – וכתב רבינו האי גאון ז״ל ואף כל שעה רביעית אף ע״פ שאין עונתה מברך שתי׳ לפניה ושתי׳ לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ד׳ אינו מברך ונסיב לה כר׳ יהודה דאמר תפלת השחר עד ד׳ שעות. אבל ר׳ יצחק ז״ל פירש אפילו עד [חצות] דהוא זמן תפלה לתנא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו במשנה כי הקורא מכאן ואילך, לאחר שעבר זמן קריאת שמע לא הפסיד, ושכרו כשל אדם הקורא בתורה. שהרי קריאת שמע פרק היא בתורה, והקורא בה, אף שלא בזמנה הריהו עוסק בתורה.
We also learned in the mishna that one who recites Shema from that time onward loses nothing; although he does not fulfill the mitzva of reciting of Shema at its appointed time, he is nevertheless considered like one who reads the Torah, and is rewarded accordingly.
רי״ףספר הנרריטב״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(33) אֲמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר מָר עוּקְבָּא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״יוֹצֵר אוֹר״.

With regard to this ruling, Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: This only applies provided one does not recite: Who forms light [yotzer or], or the rest of the blessings recited along with Shema, as they pertain only to the fulfillment of the mitzva of reciting of the morning Shema; after the third hour, they are inappropriate.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דברים אלה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: ובלבד שלא יאמר ברכת ״יוצר אור״ ושאר ברכות קריאת שמע, שכן ברכות אלה שייכות למצות קריאת שמע של שחרית, וכשקוראים קריאת שמע שלא בזמנה אין מקום לברכות.
With regard to this ruling, Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: This only applies provided one does not recite: Who forms light [yotzer or], or the rest of the blessings recited along with Shema, as they pertain only to the fulfillment of the mitzva of reciting of the morning Shema; after the third hour, they are inappropriate.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(34) מֵיתִיבֵי: הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם שֶׁהוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל מְבָרֵךְ הוּא שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. תְּיוּבְתָא דְּרַב חִסְדָּא, תְּיוּבְתָא.

The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s statement from a baraita: One who recites Shema from that time onward loses nothing, and is considered like one who reads Torah, but he recites two blessings beforehand and one blessing thereafter. This directly contradicts Rav Ḥisda’s statement, and the Gemara notes: Indeed, the refutation of the statement of Rav Ḥisda is a conclusive refutation, and Rav Ḥisda’s opinion is rejected in favor of that of the baraita.
רי״ףמיוחס לשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. תיובתא דרב חסדא – וא״ת ולסברא דרב חסדא מאי קא משמע לן מתניתין שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ויש אומרים דקא משמע לן דאף על גב דפשע ולא קרא בעונתה לא חשיב כמזכיר עון כשקורא שלא בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה:
הקורא מכאן ואילך וכו׳ – וכתב רבינו האי גאון ז״ל ואף כל שעה רביעית אף על פי שאין עונתה מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ארבע אינו מברך ונסיב לה כר׳ יהודה דאמר תפלת השחר עד ארבע שעות. אבל ר׳ יצחק ז״ל פירש אפילו עד [חצות] דהוא זמן תפלה לתנא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א.
וז״ל הרמב״ם (פ״ו ה״ד מהל׳ תפלה) אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית עכ״ל. (ועיין בכסף משנה וברבינו מנוח שציינו דמקור הרמב״ם מסוגיין). ומאידך בנוגע לערבית פסק הרמב״ם (שם ה״ז) וז״ל אע״פ שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קימעא ואח״כ אתפלל שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואח״כ אוכל ושותה או ישן עכ״ל. ונראה דחלוק איסור האכילה לפני ערבית, דהוי גזירה בעלמא שמא יפשע ולא יקרא ק״ש, מאיסור האכילה לפני שיתפלל שחרית, דהוי חלות שם איסור אכילה בפ״ע. ולפי״ז מדוייק לשון הרמב״ם במש״כ ״אסור לו לאדם שיטעום כלום״, דמשמע דאפילו אכילת ארעי אסורה, ואי משום גזירה שמא יפשע י״ל דאכילת ארעי מותרת דאין האיסור חל אלא באכילת סעודה קבע. ועוד יתכן נפ״מ לענין אם התחיל לאכול האם צריך להפסיק, דבנוגע לאכילה קודם מנחה פסק הרמב״ם (פ״ו ה״ה מהל׳ תפלה) שאם התחיל אינו מפסיק. אמנם נראה דכ״ז לגבי איסור אכילה קודם מנחה ומעריב שיסודו משום גזירה שמא ימשך בסעודה ויפשע ולא יתפלל, משא״כ לגבי איסור האכילה קודם שמתפלל שחרית דהוי חלות איסור אכילה, י״ל דאף אם התחיל צריך להפסיק.
ב.
יש להסתפק מהו הדין במי שהתפלל בבוקר תפלת נדבה ואח״כ אכל, ולא התפלל עדיין תפלת שחרית האם עובר באיסור דלא תאכלו על הדם - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - או לא. ונראה דכשמתפלל נדבה הריהו מקיים רק קיום תפלה מדין רחמים ואינו מקיים חובת התפלה הקבועה, ויתכן שאינו עובר על האיסור דלא תאכלו על הדם - דאיסור זה תלוי בקיום תפלה משום רחמי בלבד ולא במה שיצא י״ח התפלה הקבועה, או״ד דעובר דהאיסור חל עד שיקיים חובת תפלת שחרית, וצ״עא.
גמ׳. וז״ל הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו׳ מאי לא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה אבל מברך הוא שתיים לפניה ואחת לאחריה עכ״ל. עיין ברשב״א (ד״ה הקורא) שהביא ג׳ שיטות בדין לא הפסיד הברכות, דלר׳ האי גאון מברך את הברכות עד סוף ד׳ שעות משום דזמן תפלת שחרית הוא עד ד׳ שעות. והרשב״א נסתפק דשמא יכול לברך עד חצות או שמא יכול לברך כל היום. ושיטת הרמב״ם (פ״א הי״ג מהל׳ ק״ש) היא דמברך הברכות כל היום. ונראה לומר דלשיטת רה״ג קיום מצות ברכות ק״ש תלויה בזמן תפלה, משום דסובר דברכות ק״ש ותפלה הויין ביחד קיום אחד דקבלת עול מלכות שמים, ורק בתפלה בזמנה חל קיום קבלת עומ״ש דמצטרפת התפלה לברכות ק״ש. אמנם לאחר ד׳ שעות שחל קיום תפלה שלא בזמנה בעלמא ליכא בה קיום דקבלת עול מלכות שמים, ומשו״ה אין התפלה מצטרפת לברכות ק״ש, ועבר זמן ברכות ק״ש. ונראה דלפי הצד ברשב״א הסובר דחל קיום ברכות ק״ש עד חצות אף בתפלה שלא בזמנה חל קיום דקבלת עומ״ש. משא״כ לאחר חצות דהוי רק חלות קיום תפלת תשלומין אין צירוף בין תפלת תשלומין לברכות ק״ש. ובשיטת הרמב״ם נראה די״ל בב׳ אופנים: א) דסובר שחל צירוף בין ברכות ק״ש לתפלת תשלומין, ב) דחל צירוף בין ברכות ק״ש לתפלת מנחה בזמנה. ונ״מ אם חייב לומר את הברכות לפני התפלה הראשונה העולה לשם תפלת מנחה, או לפני התפלה השנייה העולה לתשלומין.
עוד יש להעיר בשיטת הרמב״ם שכתב (פ״א מהל׳ ק״ש הי״ג) וז״ל הקורא אחר שלש שעות ביום, אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק״ש בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה, ומברך לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות, עכ״ל. ועיין בכס״מ שביאר דהרמב״ם סובר דמדאורייתא זמן ק״ש הוא כל היום, וכמו משמעות הקרא דכמו ד״ובשכבך״ היינו כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם דהיינו כל הלילה עד עלות השחר, ה״נ משמעות ד״ובקומך״ היא כל זמן שבני אדם קמים וערים דהיינו כל היום. והא דקיי״ל דק״ש של שחרית עד ג׳ שעות היינו רק מדרבנן ואסמכוה אקרא ד״ובקומך״.
ברם יעויין ברמב״ם (פ״א מהל׳ ק״ש הי״א) וז״ל ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה וכו׳, ואם איחר וקרא ק״ש אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר עכ״ל. וצ״ע דמשמע דמיירי בזמן ק״ש מדאורייתא שמצותה בנץ החמה ואם עבר ואיחר בדיעבד זמנה מה״ת עד סוף ג׳ שעות, וסותר א״כ למש״כ בהי״ג שבדיעבד קורא ק״ש ומברך לפניה ולאחריה כל היום, ולפי הכס״מ כוונתו שמקיים מצות ק״ש דאורייתא כל היום.
ונראה לתרץ דמדאורייתא ישנן ב׳ קיומים במצות ק״ש: א) קיום קבלת עומ״ש פעמיים ביום ע״י קריאת ג׳ פרשיות של שמע, וחיוב זה נלמד מקרא ד״ובשכבך ובקומך״, וקיום זה תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה ואינו אלא עד סוף ג׳ שעות ביום. ב) קיום מסוים של מצות תלמוד תורה ע״י קריאת פרשיות של שמע, וקיום זה של מצות ק״ש בתורת קיום תלמוד תורה נמשך זמנה כל היום. וראייה לזה מהא דאיתא במס׳ נדרים (דף ח.) דאדם יוצא מצות תלמוד תורה בכל יום ע״י ק״ש. ונראה דק״ש אינה קיום ת״ת בעלמא אלא דת״ת הוי קיום מסוים בעצם מצות קריאת שמע ומגוף מצות ק״ש עצמהב. ולפ״ז י״ל דבהל׳ י״א פסק הרמב״ם זמן קיום מצות ק״ש בתורת קיום דקבלת עומ״ש, ומדאורייתא זמנה עד ג׳ שעות דתלוי בזמן שכיבה וקימה. ואילו מש״כ בהלכה י״ג דבדיעבד מברך ברכות ק״ש כל היום משום דהוי כאדם הקורא בתורה אין כוונתו שמקיים מצות תלמוד תורה בעלמא דא״כ למה יכול לברך ברכות ק״ש, אלא כוונתו שחל קיום מיוחד של תלמוד תורה מדין מצות ק״ש, דהקיום המסוים מדאורייתא של תלמוד תורה שחל בקריאת שמע זמנה כל היום, ומשום הכי מברך ברכות ק״ש לפניה ולאחריה כל היום. ולפי״ז מבואר דשיטת הרמב״ם שמברך ברכות ק״ש כל היום הוא משום דס״ל דחל קיום מצות ק״ש מדאורייתא כל היום מדין ת״ת, ואינו דין דרבנן אלא דין דאורייתא בעצם קיום מצות קריאת שמע.
א. עיין ברבינו מנוח (פ״ו מהל׳ תפלה ה״ד) שכתב בשם רש״י שפירש על דמכם - על נפשותיכם, ולפי״ז י״ל שאף כשהתפלל בתורת נדבה וחל קיום בקשת רחמים בלבד שוב אינו עובר באיסור דלא תאכלו על הדם. ברם יתכן דספק זה תלוי בב׳ הטעמים שבגמ׳, דאיתא בגמ׳ ״א״ר יצחק אמר ר״י ב״ר חנינא משום ראב״י כל האוכל ושותה ואח״כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גאיך אמר הקב״ה לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים״, דלפי הדרשה דלא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם בעינן להתפלל דוקא תפלת חובה דשחרית קודם האכילה, ותפלת נדבה אינה מועילה להפקיע את איסור האכילה קודם תפלה. משא״כ לפי הטעם דהאיסור אכילה קודם תפלה הוא משום גאוה י״ל שאם התפלל תפלת נדבה שהיא חלות בקשת רחמים לפני האכילה שוב ליכא איסור משום גאוה כשיאכול אח״כ. ומלשון הרמב״ם (פ״ו מהל׳ תפלה ה״ד) ״אסור לו לאדם שיטעום כלום וכו׳ מאחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית״, משמע דחייב להתפלל חובת התפלה הקבועה דשחרית דוקא, ואם התפלל תפלת נדבה דעלמא ואח״כ אכל ועדיין לא התפלל תפלת שחרית נמי עובר באיסור אכילה קודם תפלה.
ב. עיין לעיל בשיעורים (דף ב.) ד״ה מאימתי קורין אות א׳. ובירושלמי בברכות (פ״א ה״ב): ״ר׳ יוחנן בשם רשב״י כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקים, ולא מודה רשב״י שמפסיקים לעשות סוכה ולעשות לולב וכו׳, טעמיה דרשב״י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון״. ומבואר בירושלמי דקריאת שמע הוי קיום תלמוד תורה. ונראה דקיום ת״ת שבקריאת שמע אינו קיום מצות ת״ת בעלמא - משום שקורא פסוקים שבתורה, אלא דקיום ת״ת מהווה קיום בעצם מצות ק״ש. ועיין ברמב״ם פ״א מהל׳ ק״ש ה״ב וז״ל ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ״ל. ומבואר דתלמוד תורה מהווה חלק מעצם מצות ק״ש. דת״ת מהווה קיום דקבלת עומ״ש, וקיום ת״ת מהווה חלק וקיום במצות ק״ש עצמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה. והוא היפך דברי רב חסדא. ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא על דברי רב חסדא, תיובתא [קושיא]. ואכן נדחים דבריו מפני דברי הברייתא.
The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s statement from a baraita: One who recites Shema from that time onward loses nothing, and is considered like one who reads Torah, but he recites two blessings beforehand and one blessing thereafter. This directly contradicts Rav Ḥisda’s statement, and the Gemara notes: Indeed, the refutation of the statement of Rav Ḥisda is a conclusive refutation, and Rav Ḥisda’s opinion is rejected in favor of that of the baraita.
רי״ףמיוחס לשיטה מקובצתחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(35) אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר מָר עוּקְבָּא: מַאי ״לֹא הִפְסִיד״? שֶׁלֹּא הִפְסִיד בְּרָכוֹת. תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: ההַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל מְבָרֵךְ הוּא שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ.

Some say that Rav Ḥisda said that Mar Ukva said the opposite: What is the meaning of: Loses nothing, in the mishna? This means that one who recites Shema after the third hour does not lose the opportunity to recite the blessings and is permitted to recite them although the time for the recitation of Shema has passed. That was also taught in a baraita: One who recites Shema after this time loses nothing, and is considered like one who reads the Torah, but he recites two blessings beforehand and one thereafter.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אתוספות רא״שריטב״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. כתב רבנו האי גאון ז״ל בפירושיו: ואף כל שעה רביעית אף על פי שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשמע מדבריו דלאחר ארבע אינו מברך כלל. ואיני יודע זמן ארבע שעות מנין, ושמא משום דזמן תפלת השחר לרבי יהודה עד ד׳ שעות ונסיב לה כרבי יהודה. וכן מצאתי מפורש להר״י בן גיאת ז״ל דמהא דרב האי גאון ז״ל שמעינן דדוקא בשעה רביעית דזמן תפלת השחר עד ארבע שעות, אבל הקורא לאחר ארבע שעות כקורא בתורה, אלא שהפסיד ברכות, ואם בירך עבר על לא תשא. אבל ראיתי בתוס׳ שנסתפקו אם לא הפסיד בברכות אפי׳ כל היום, או שמא עד חצות כזמן תפלה לת״ק.
מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה – יש להסתפק אם ר״ל עד חצות כשיעור תפלה לרבנן או עד ארבע שעות לר׳ יהודא או אפילו כל היום כולו לא הפסיד, ורב האיי גאון כתב אף כל שעה רביעית ואע״פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר׳ יהודא אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ויקרא בלא ברכה:
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה – תיובתא דרב חסדא. וא״ת ולסבר׳ דרב חסדא מאי קמ״ל מתניתין שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ויש אומרים דקמ״ל דאע״ג דפשע ולא קרא בעונתה לא חשיב כמזכיר עון כשקורא שלא בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רב חסדא אמר מר עוקבא בדיוק להיפך: מאי [מה] משמעות ״לא הפסיד״ ששנינו במשנה — שלא הפסיד ברכות, ומותר לו לברך ברכות אלה אפילו לאחר זמן הקריאה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדבריו: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה.
Some say that Rav Ḥisda said that Mar Ukva said the opposite: What is the meaning of: Loses nothing, in the mishna? This means that one who recites Shema after the third hour does not lose the opportunity to recite the blessings and is permitted to recite them although the time for the recitation of Shema has passed. That was also taught in a baraita: One who recites Shema after this time loses nothing, and is considered like one who reads the Torah, but he recites two blessings beforehand and one thereafter.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אתוספות רא״שריטב״אחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(36) א״ראָמַר רִבִּי מָנִי: גָּדוֹל הַקּוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ יוֹתֵר מֵהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, מִדְּקָתָנֵי ״הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה״, מִכְּלָל דְּקוֹרֵא בְּעוֹנָתָהּ עֲדִיף.:

With regard to our mishna, Rabbi Mani said: Greater is one who recites Shema at its appropriate time than one who engages in Torah study. A proof is cited based on what was taught in the mishna: One who recites Shema after this time loses nothing and is considered like one who reads the Torah. This is proven by inference, since one who recites Shema at its appointed time is greater than one who does not, and one who does not is equal to one who reads the Torah, when one recites Shema at its appointed time he fulfills two mitzvot, that of Torah study and that of the recitation of Shema.
רי״ףתוספותרשב״אתוספות רא״שפני יהושעחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גדול הקורא ק״ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה – תימה אפ׳ תפלה נמי דהא אמרינן פ״ק דשבת (דף יא) כגון אנן מפסיקין בין לק״ש בין לתפלה. וי״ל דהכי קאמר יותר מהעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת ק״ש. אבל העוסק בתורה בשעת ק״ש לא מיירי ואפ׳ בתפלה פוסק.
הא דאמר רבי מני גדול קורא קריאת שמע בעונתה יותר מן העוסק בתורה. מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אלמא בעונתה עדיפא. נראה דלאו דוקא תורה, דאילו כן פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה, אלא אפילו מן השונה קאמר. ונפקא מינה להפסיק ולבטל זה מפני זה, וכי איצטריך דוקא במי שתורתו אומנתו הא לאו הכי מפסיק וקורא ואפילו אי עדיף שונה מקריאת שמע בעונתה, לפי שיכול הוא לקרות בעונתה ואחר כך ישלם אותה שעה שהיה שונה מן השעות שהוא מתבטל ומתעסק בהן בצרכיו. והכי משמע בירושלמי (ה״ב).
ומיהו בירושלמי אפליגו אי עדיף מן הקורא בתורה דוקא ולא מן השונה או אפילו מן השונה, דגרסינן התם: אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי כגון אנו שאנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין, רבי יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו שאין אנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין וכו׳, ולית ליה לרבי שמעון בן יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב, ולית ליה לרבי שמעון בן יוחאי הלומד לעשות לא הלומד שלא לעשות שהלומד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא, אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, טעמא דרבי שמעון בן יוחאי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, והא תניא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה הא בעונתה חביבה הוא יותר מדברי תורה, אמר רבי יודן רבי שמעון בן יוחאי על ידי שהיה חרד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה. אמר רבי אבא מרי לא תניא אלא כאדם שהוא קורא בתורה הא בעונתה כמשנה הוא, רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרבי שמעון בן יוחאי אומר העוסק במקרא מדה שאינה מדה, ורבנן עבדין מקרא כמשנה.
גדול הקורא ק״ש בעונתה יותר מן הקורא בתורה – וא״ת מאי איריא ק״ש אפי׳ תפלה נמי דקיי״ל פ״ק דשבת [דף י״א.] כגון אנו מפסיקין בין לק״ש בין לתפלה, וי״ל דהאי דנקט ק״ש לרשב״י וחביריו שלא היו מפסיקין לתפלה כי אם לק״ש לפי שתורתן אומנתם, א״נ ה״פ גדול קריאת שמע בעונתה מת״ת פעם אחרת דת״ת בעידן ק״ש אין זה חידוש דאפילו תפלה נמי עדיף דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד:
שם אמר רב מני גדול הקורא ק״ש בעונתה יותר כו׳ עיין בזה בחידושי הרשב״א. ולע״ד יש לפרש עוד דר׳ מני אתא לאשמועינן דלא תימא דק״ש אפילו בעונתה לא עדיף מהעוסק בתורה לא מיבעיא למ״ד דאין צריכה כוונה אלא אפילו למ״ד דצריכה כוונה היינו כוונת המצוה לחוד משא״כ בעוסק בתורה דצריך כוונה יתירה כדאמרינן לקמן בפ׳ היה קורא דדברי תורה דברי הכל בהסכת ודרשינן נמי ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שעיקר מצות עוסק בתורה היינו להבין הדינין כדאמרי׳ גדול התלמוד שמביא לידי מעשה ואשמועינן ר׳ מני דאפ״ה קורא ק״ש בעונתה עדיף ומדייק לן שפיר ממתני׳ דקתני דאפילו שלא בעונתה הוי כאדם הקורא בתורה אע״ג דלא שייך כוונה בק״ש כמו בעוסק בתורה ע״כ היינו דקבלת מלכות שמים חשיבא טובא אפי׳ שלא בזמן ק״ש ממילא שמעינן דק״ש בעונתה עדיף טפי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בהקשר לדברי המשנה, אמר ר׳ מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה (בזמנה) יותר מהעוסק בתורה. וראיה לדבר — מדקתני [ממה ששנינו במשנה]: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. מכלל הדבר אתה למד כי הקורא קריאת שמע בעונתהעדיף מזה שקורה שלא בזמנה ואינו אלא כקורא בתורה בלבד, שכן כשקורא קריאת שמע בזמנה הריהו מקיים באותה שעה גם מצוה של לימוד תורה וגם מצות קריאת שמע.
With regard to our mishna, Rabbi Mani said: Greater is one who recites Shema at its appropriate time than one who engages in Torah study. A proof is cited based on what was taught in the mishna: One who recites Shema after this time loses nothing and is considered like one who reads the Torah. This is proven by inference, since one who recites Shema at its appointed time is greater than one who does not, and one who does not is equal to one who reads the Torah, when one recites Shema at its appointed time he fulfills two mitzvot, that of Torah study and that of the recitation of Shema.
רי״ףתוספותרשב״אתוספות רא״שפני יהושעחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(37) מתני׳מַתְנִיתִין: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטֶּה וְיִקְרָא, וּבַבֹּקֶר יַעַמוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ו׳:ז׳} ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״.

MISHNA: Beit Shammai and Beit Hillel disputed the proper way to recite Shema. Beit Shammai say: One should recite Shema in the manner indicated in the text of Shema itself. Therefore, in the evening every person must recline on his side and recite Shema, in fulfillment of the verse: “When you lie down,” and in the morning he must stand and recite Shema, in fulfillment of the verse: When you rise, as it is stated: “When you lie down, and when you rise.”
קישוריםרי״ףרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שפני יהושעחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ יטה – על צדו.
יעמוד – דכתיב ובקומך.
בשכבך – דרך שכיבה.
מתני׳ בית שמאי אומ׳ בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו וכו׳א – רבסז״ל: פיר׳ יטו על צידן כשוכב, דכתיב ובשכבך. כלומ׳ קרי ובשכבך,⁠ב ובבקר יעמדו על (רגל) [רגליהם] דכ׳ ובקומך. ובית הלל אומ׳ כל אדם קורא כדרכו – פיר׳ בין יושב בין הולך. שנ׳ ובלכתך בדרך – דמשמע קרא בתוך הליכתך. אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין – דהיינו לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין – דהיינו יום.
ירושלמי:⁠ג ר׳ אבה בר כהן בשם ר׳ יהודה בן פזי, תדע לך שהרי דברי סופרים חמורים מדברי תורה (שהרי דברי תורה פיר׳ד), שהרי ר׳ טרפון אילו לא קרא כלל היה עובר על לאו,⁠ה אבל הנה משום שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה, שכך אמר לו כדאי הייתה לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, על שם ופורץ גדר ישכנו נחש.⁠ו
א. כ״ה הגי׳ במשנה שבמשניות וברי״ף ובירושלמי ובדק״ס מכתי״מ. ולפנינו: ״יטה ויקרא ובבקר יעמוד״.
ב. כוונתו, שהוא ציווי לקרות מתוך שכיבה.
ג. בפרקין ה״ז, עיי״ש. וכ״ה שם בסנהדרין פי״א ה״ד ובע״ז פ״ב ה״ח. וע״ע שה״ש רבה פ״א ובפי׳ רבינו יונה לאבות פ״א מ״א.
ד. ב״פירוש קדמון״: ״תדע לך שדברי סופרים חמורים מד״ת שהרי ר׳ טרפון וכו׳⁠ ⁠״.
ה. כ״ה גם ב״פירוש קדמון״ ונראה שהוא ט״ס וצ״ל: ״לא היה עובר אלא בעשה״.
ו. קהלת י׳ ח׳.
מתני׳. בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמודו שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך אלא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. פי׳ בית שמאי ודאי מודו להאי טעמא דבשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים אלא דאפילו הכי דרשי הכי מפשטיה דקרא כדרך שכיבה וכדרך עמידהא, ובית הלל דרשי הכי מדכתיב ובלכתך בדרך.
א. ע׳ בגמ׳ אמרי לך ב״ש א״כ נימא קרא בבקר ובערב, וצ״ע דאם היה כתוב כן לא היינו יודעים דתליא בשעת שכיבה ושעת קימה, ובפרט לר״א דשמותי הוא וסבר עד סוף האשמורה הראשונה, ורבינו כתב טעם אחר בדעתם דמ״מ פשטיה דקרא דלא כתיב בעת שכבך ובעת קומך אלא בשכבך ובקומך משמע שכיבה וקימה ממש ואולי זה גם כונת הגמ׳ ובבקר ובערב לאו דוקא אלא דהו״ל למיכתביה בלשון של זמן ולא בלשון פעולה.
עבור שנה אינו אלא בסוף שנה לפיכך אין מעברים אלא אדר ואם הגיעו לתחום יום ל׳ של אדר ולא עברו שוב אין מעברין הואיל ונכנסו בתחום הראוי לקבעו ניסן ומ״מ אם עברוה מעוברת הואיל ולא קדשוהו עדיין לשם ניסן ודבר זה עיקרו במסכת סנהדרין:
המתפלל אל יחזיק עצמו בחסיד כל כך עד שיתלה בקשתו בשביל עצמו אלא יחזיק עצמו כחוטא ויתלה בקשתו ברחמי השם או בזכות אבות דרך צחות אמרו ז״ל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם וכו׳ תלו לו בזכות עצמו שנאמר לולי משה בחירו חזקיה תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר וכו׳ ולמען דוד עבדי:
אדם המקבל הנאה או חסד מאחרים יקבלנה על דעת שישלם גמול אחר שיודע בעצמו שבידו לשלם והרוצה לעשות עצמו זר אצל העולם ושלא לקבל הנאה מהם או כבוד יעשה דבר זה בדרך שלא יחזיקו יוהרא במדותיו כגון שאינו נמנע מזה אלא שלא יחשד לעשות בשבילו דבר שאינו ראוי כמי שהוא דיין שהוא ראוי להמנע מזה כדי שלא יחשדוהו כמקבל שוחד והוא ענין כאלישע בראשונה וכשמואל הרמתי בשניה ומ״מ כל המהנה ת״ח מנכסיו או שמכניסו לביתו ומאכילו ומשקהו שכרו אתו ופעולתו לפניו:
המתפלל אל יעמוד במקום גבוה כגון על גבי מטה או על גבי כסא או על גבי ספסל או על גבי שרפרף או על גבי שום מקום שנ׳ ממעמקים קראתיך ה׳ ודוקא במקומות שהם כעין אלו הנזכרים ר״ל מטה כסא ושרפרף שאין העמידה עליהם מצויה והעולה עליהם להתפלל בעמידה מראה כאילו כונתו לקרב את תפלתו לשמים אבל אם הוא מקום שהעמידה מצויה אין בכך כלום ואין טענה מכאן לאסור שלא להתפלל על הדוכן ויש נותנים שיעור בכך שכל שהוא מקום גבוה עשרה או שהוא מוקף מחיצות או רחב ד׳ אמות הרי הוא כרשות בפני עצמו ומותר וכן אם הוא נמוך מג׳ טפחים הרי הוא כקרקע:
המתפלל צריך שיכוין את רגליו עד שיהיו שניהם נראין כאחד ובתלמוד המערב פירשו שיהיו מכונים כנגד נקביו ומתפרדין מלמעלה הוא שאמרו דרך סמך ורגליהם רגל ישרה רגלים ממקום אחד ורגל ממקום אחר והוא דמיון רגל עגל:
האוכל ושותה בשחרית ואח״כ מתפלל אע״פ שמ״מ יצא ידי תפלה עון גדול הוא ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך לאחר שהתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים ודרך סמך הביאו אזהרה על זה לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם:
בסוגיא זו אמרו גדול הקורא ק״ש בעונתה מן העוסק בתורה מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אלמא דקריאה בעונתה עדיפא טפי יש שואלים פשיטא שהרי אף הקריאה תורה וכשיש בם קיום מצוה בעונתה ודאי גדולה היא מקריאה ומה הוצרכה ותירצו בה שפירושה אף מן השונה ר״ל קורא ומתכוין בפירושה וזהו לשון עוסק ונפקא מינה למי שתורתו אומנותו שאע״פ שאינו מפסיק לתפלה מפסיק הוא לק״ש ודלא כרשב״י שנחלק על זה בתלמוד המערב שאמרו שם תמן תני מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה אמר ר׳ אחא טעמא ק״ש דבר תורה תפלה אינה דבר תורה ר׳ אבא אמר תפלה אין זמנה קבוע ק״ש זמנה קבוע אמר ר׳ יוסה ק״ש אינה צריכה כונה תפלה צריכה כונה אמר ר׳ מני וג׳ פסוקים הראשונים אין צריכים כונה פי׳ בתמיהה מגו דאינון צבחר ר״ל מעט הוא מיכון ר׳ יוחנן בשם רשב״י כגון אנו שאנו עסוקים בדברי תורה אף לק״ש אין מפסיקין ר׳ יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו אף לתפלה מפסיקין והיו סבורים שם שרשב״י סובר שאף לשאר מצות אין מפסיקין והוא שאמרו שם כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה ר׳ חנניא בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק״ש כך מפסיקין לתפלה ולתפלין ולשאר כל מצותיה של תורה ואתיא דר׳ יוחנן מן גרמיה כר׳ חנניא והקשו על זה ולא מודי ר׳ שמעון שמפסיקין לסוכה וללולב והא תני הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אלא טעמיה בק״ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלים שנון מפני שנון והא תני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה הא בעונתה חביבה היא יותר מדברי תורה ר׳ שמעון על ידי שהיה חדד בדברי תורה אינה חביבה עליו יותר מדבר תורה והקשה ולא תני כאדם שקורא בתורה הא בעונתה כמשנה היא כלומר והיה לו שיפסיק ותירץ ר׳ שמעון לדעתיה דאמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה כלומר ואינו עושה אותה כמשנה ורבנן עבדין קריאה כמשנה ר״ל קריאה בעונתה ומתוך כך מפסיקין ומ״מ יראה שדוקא בפסוק ראשון אבל משם ואילך מי שתורתו אומנותו אינו מפסיק וכן נאמר בפרק שני על רבינו הקדוש:
המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר ב״ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר ובשכבך ובקומך וב״ה אומרים כל אדם קורין כדרכם שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים אמר הר״מ פי׳ יטו שיהיו נוטין להשען או להיות מסובין והוא כמו ולא יטה לארץ מנלם ומה שאמר אם כן קושיא היא שהקשו ב״ש על ב״ה וטעם המחלוקת בין ב״ש וב״ה שב״ה מביאים ראיה מפסוק ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה וב״ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק״ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בק״ש אבל אם היית מתעסק במצוה אחת אינך חייב בה וכן דברי הכל העוסק מן המצוה פטור מן המצוה וב״ה דקדקו בעיון ואמרו להם כדבריכם כן הוא וכבר נתבאר ממה שאמרתם שיוכל אדם לקרוא ק״ש כשילך לדבר הרשות אם כן מותר לקרוא ק״ש למי שהוא מהלך וזהו מה שאנו מבקשים אמר ר׳ טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב״ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו ראוי היית לחוב כעצמך שעברת על דברי ב״ה פי׳ סכנתי בעצמי שמתי נפשי בכפי לפי שהוא ירד מעל בהמתו לארץ והטה ועל דעת ב״ה היה יכול לקרות והוא הולך רכוב על בהמתו ולסטים הם שוללי הדרכים והגנבים כדי היית לחוב בעצמך ענינו חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי ב״ה ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:
אמר המאירי ב״ש אומרים בערב וכו׳ בא לבאר במשנה זו תכונת עמידת הקורא בשעת קריאתו והיו ב״ש סוברים שמה שנאמר על קריאת ערבין בשכבך אע״פ שהוא נאמר על זמן קריאה יש ללמוד גם כן ממנו שיקרא בשכיבה ר״ל שיהא שוכב או מוטה בשעת קריאה ובבקר שיקרא מעומד הואיל ונאמר ובקומך ולדעת ב״ה לא נאמר בשכבך ובקומך אלא להוראת שכיבה וקימה שהרי נאמר ובלכתך בדרך שמשמעו שרשאי לקרות אף בשעת הלוכו שאין כאן לא הטיה ולא עמידה ואע״פ שב״ש היו מעמידים בלכתך בדרך פרט לחתן מ״מ ממילא למדנו שאף בדרך קורא והלכה כב״ה והלכך בין ק״ש של ערבית בין ק״ש של שחרית קוראה כמו שירצה יושבין וקורין או עומדין וקורין מהלכין בדרך וקורין עוסקין במלאכתן וקורין או מוטין וקורין ומ״מ בפרק א׳ אינו רשאי לקרות בשעה שהולך כמו שיתבאר בפרק שני ואחר שכן אין ראוי לאדם לשנות עמידתו בקריאתו ר״ל שאם היה יושב או זקוף אינו מטה לכונת קריאה בהטייה ואם עשה כן יש אומרים שלא יצא ומחזירים אותו ודבר זה אינו מן הדין אלא שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות:
זהו ביאור המשנה וקצת דברים באו עליה בגמ׳ אגב גררא ואלו הן:
מתני׳ ב״ש אומרים בערב יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך. בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שדרך בני אדם עומדים:
גמ׳ תנו רבנן בית הלל אומרים עומדין וקורין. יושבין וקורין מטין וקורין. הולכין בדרך וקורין עוסקין במלאכה וקורין. והני מילי בפרשה שניה. אבל בפרשה ראשונה אין עוסק במלאכה כדבעינן למימר קמן בפרק שני סי׳ ג׳:
תני רב יחזקאל עשה כדברי בית שמאי עשה. כדברי בית הלל עשה. רב יוסף אמר עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. רב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמאי חייב מיתה. דתנן אמר רבי טרפון פעם אחת הייתי מהלך בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:
בערב [כל אדם] יטה ויקרא – אע״ג דאמרינן לעיל בריש פרקין אדקאי בשחרית מפרש מילי דשחרית א״כ הוי ליה למימר בבקר תחלה, וי״ל כיון דערב ובקר נפקי מקרא דבשכבך ובקומך נקט סדר דקרא:
במשנה ב״ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא כו׳ שנאמר ובשכבך ובקומך. ונראה דב״ש נמי מודו דפשטא דקרא דבשכבך ובקומך קאי נמי אשעת שכיבה ואשעת קימה דשכיבה בלילה וקימה ביום והיינו דנקטי במלתייהו בערב ובבוקר אלא דקסברי דלאו בזמן שכיבה ובזמן קימה דרוב עולם תליא מילתא אלא בשעת שכיבה דידיה ממש לאחר שכבר שכב וכן בקימה קימה ממש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו משנה נחלקו בית שמאי ובית הלל על הדרך הראויה לקרוא בה את ״שמע״. בית שמאי אומרים: יש לקרוא את פרשיות קריאת שמע כמשמען של המילים הכתובות בהן, ועל כן כשקוראים את קריאת שמע בערבכל אדם יטה (ישכב מעט על צדו) ויקרא קריאת שמע, ויקיים בזה ״ובשכבך״. ובבקר יעמוד ויקיים בזה ״ובקומך״, וכפי שנאמר: ״בשכבך ובקומך״.
MISHNA: Beit Shammai and Beit Hillel disputed the proper way to recite Shema. Beit Shammai say: One should recite Shema in the manner indicated in the text of Shema itself. Therefore, in the evening every person must recline on his side and recite Shema, in fulfillment of the verse: “When you lie down,” and in the morning he must stand and recite Shema, in fulfillment of the verse: When you rise, as it is stated: “When you lie down, and when you rise.”
קישוריםרי״ףרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שפני יהושעחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(38) וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: וכָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״.

And Beit Hillel say: Every person recites Shema as he is, and he may do so in whatever position is most comfortable for him, both day and night, as it is stated: “And when you walk along the way,” when one is neither standing nor reclining (Me’iri).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדרכו – או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, לפי המצב הנוח לו, בין ביום בין בלילה. וראיה לדבר ממה שנאמר גם ״ובלכתך בדרך״, כאשר אינו לא מוטה ולא עומד (מאירי).
And Beit Hillel say: Every person recites Shema as he is, and he may do so in whatever position is most comfortable for him, both day and night, as it is stated: “And when you walk along the way,” when one is neither standing nor reclining (Me’iri).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(39) אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״? בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.

If so, according to Beit Hillel, why was it stated: “When you lie down, and when you rise”? This is merely to denote time; at the time when people lie down and the time when people rise.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם כן לדעת בית הלל למה נאמר ״בשכבך ובקומך״ — לציון הזמן בלבד, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.
If so, according to Beit Hillel, why was it stated: “When you lie down, and when you rise”? This is merely to denote time; at the time when people lie down and the time when people rise.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(40) א״ראָמַר רִבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי ב״שבֵּית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.

With regard to this halakha, Rabbi Tarfon said: Once, I was coming on the road when I stopped and reclined to recite Shema in accordance with the statement of Beit Shammai. Although Rabbi Tarfon was a disciple of Beit Hillel, he thought that fulfilling the mitzva in accordance with the opinion of Beit Shammai would be a more meticulous fulfillment of the mitzva, acceptable to all opinions. Yet in so doing, I endangered myself due to the highwaymen [listim] who accost travelers.
רי״ףהערוך על סדר הש״סחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סכן
סכןא(ברכות י:) סיכנתי בעצמי (בבא בתרא קמז.) רב ששת אמר רבי שמעון שזורי היא דתנן (גיטין סז) רש״א אף המסוכן כבר פי׳ בערך חזר פי׳ מסוכן חולה הקרוב למיתה כדתנן (חולין לז) השוחט את המסוכנת ר״ג אומר עד שתפרכס ביד (א״ב תרגום בנפשינו נביא לחמינו בסכנת נפשנא נייתי לחמנא):
ערך טבלא
טבלאב(ברכות י) בטבלאות של זהב. (פסחים כו) בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה וכו׳. (מנחות לה.) כל זמן שפני הטבלא קיימת פי׳ היינו כל זמן שלא נקרע עור הבתים העשוין כטבלא מרובעת. (עירובין נג.) ועושין אותה כטבלא מרובעת פי׳ בלעז קורין לנסר טבולת (ברכות מה) אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו פי׳ אכל תבואה שלא נתקנה בודאי פי׳ כטבלא כעץ שאין אדם יכול לאכול ממנה והטבל עון מיתה כדקא מפרש. (סנהדרין פג עירובין לו) תנן התם (בפ״ד בטבול יום) לגין שהוא טבול יום ומלאה מן החבית מעשר טבל פי׳ הוא מעשר ראשון שלא נלקח ממנו תרומת מעשר כדכתיב ואל הלוים תדבר וגו׳ והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר והן בעוי מיתה עד שיצא ממנו תרומת מעשר. אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כבר פירשתי בערך דגן (א״ב וכן בלשון רומי נסר ושלחן):
ערך כבש
כבשג(עירובין לד:) פוקו כבשי באגמא פי׳ היה קרוב למקומם אגם שיש בו קנים צומחים אמר להם צאו וכופו הקנים בקרקע ושימו עליהם אבנים גדולות שכובשין אותן בקרקע ולמחר נשב עליהן. כבש את האבן על גבי הטלית (אהלות פרק ח) פי׳ שם אבן על גבי הטלית שלא יתנופף. כבשים ללבושך. דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך (חגיגה יג.) אמר ליה בהדי כבישי דקב״ה למה לך (ברכות י) מה שמכבש וגוזר המקום (מכות כג) יצתה בת קול ואמרה ממני היו הדברים כבושים פי׳ יהודה ותמר שנכבשו זה את זו בשעה ששכב עמה הלך אותו הבן ונכבש על השפחה (יבמות סט:) ר״א אמר כובש שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אומר נושא שנאמר נושא עון (בפ״ק בראש השנה יז. בגמרא) א״ר יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד על משפטיך תהום רבה. רבא אמר אע״פ שצדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה במאי קא מיפלגי בדרבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא דאיתמר ר״א אומר כובש וכו׳ פי׳ אלמלא צדקתך שהיא גדולה כהררי אל. כשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל עון ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע החובות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיורדין עד תהום רבה. רבא אמר צדקתך כהררי אל שאתה נוטל עון מן הכף וכובשו וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו מפני שמשפטיך יורדין עד תהום רבה כשאינו חוזר בו. רבא אמר כר״א דאמר כובש כדאמרן (שבת קיא) מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. לא יכבשם שם בשבת כלומר לא יקפלם ויניחם שם ויקשרם וזה שמשיר להתיר המכבש של בעל הבית לצורך שבת אבל כובש שאין דרכו להחזיר הבגדים בשבת לא יגע בהן. (גיטין מז) בסוריא וקא סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש פי׳ סוריא שכיבשה דוד מלך ישראל יחיד הוא. כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת (ביצה כג) פי׳ כובש הקרקע ואינו עושה חריץ (ביצה לב) אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין (סנהדרין פט) אבל הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא (גמרא) כובש נבואתו כגון יונה בן אמתי. והמוותר על דברי הנביא כגון חבריה דמיכה וכו׳ (בבא בתרא סז) כבשי הם הקורות שכובשין בהן הזתים. בעכו״ם שכיבשתו (פסחים ה) השוכבים על מטות שן תרגומו דמכבשין בשן דפיל (נדה לט) תרנגולא דרמיא יומא וכבשא יומא. (בפסקא וזאת הברכה) זאת וזאת לפי שהוא מקנתרן וכו׳ וערפל תחת רגליו תרגום וענן אמיטתא כיבש קדמוהי והיה המקדש בתוכו תרגום ויהי כיבש מקדשא בגויה והיתה העיר בתוכו תרגום ותהי כיבש קרתא בגויה. כבשים בני שנה (בפסקא את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשי עונותיהם של ישראל כמה דתימא יכבוש עונותינו ב״ה אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסין עונותיהן של ישראל כשלג כמה דתימא כשלג ילבינו. בן עזאי אומר כבשים בני שנה שהן מכבסין עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן שנה שאין לו עון (בילמדנו פרשת את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשין את העונות ויום הכפורים בא ומכפר אמר להן בית הלל אע״פ שכתוב ש׳ ס׳ אנו קוראין כבסים שהן מלבינין עונותיהן של ישראל כשלג שנאמר כבסי מרעה לבך:
ערך שפל
שפלדודיקולא שפיל עיין בערך דקל שפיל ואזיל בר אווזא עיין בערך טף. (בבא בתרא צט) מיא אשפלוה לאראעי. (יבמות קכא) אימור דגלי אשפלוה. (חולין נא.) מיא הוא דאשפלוה (עבודה זרה מז.) למיא דקמיה קא סגיד וקמאי שפיל להו (ברכות י) ועוד שפיל לסיפיה דקרא שטיא שטיא שפיל לסיפיה דקרא (נדה סג) חוששת פי כריסה ושפולי מעיה. (יבמות פ) רבי אלעזר אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים. (סנהדרין קב) הוית נקיט שיפולא בידך ורהוט (ערכין יא) קני ליה בשיפוליה עד תהומא פי׳ שוליו בסביבות שרשיו ולמטה עד תהום ספר אחר משיפודיה וכבר פי׳ בערך שפד. ולירכתי המשכן תרגום ירושלמי ולשיפולוי דמשכנא ביהושע תחת הר חרמון תרגום שיפולי טורא:
א. [געפעהרליך זיין.]
ב. [ברעט.]
ג. [צופרעססען. בעדעקען, אויף האלטען.]
ד. [ערנידריגען. וועגרייסען. וועגפוהרען אבהאנג זוים. ראנד.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בקשר להלכה זו אמר ר׳ טרפון על עצמו: אני הייתי פעם אחת בא בדרך והפסקתי בדרכי והטתי לקרות כדברי בית שמאי, כי אף שר׳ טרפון עצמו היה מבית הלל, סבר כי לקיים את המצוה כדרך בית שמאי יהיה מהודר יותר, ומוסכם לכל הדעות. ואולם בכך סכנתי בעצמי באותה שעה מפני הלסטים.
With regard to this halakha, Rabbi Tarfon said: Once, I was coming on the road when I stopped and reclined to recite Shema in accordance with the statement of Beit Shammai. Although Rabbi Tarfon was a disciple of Beit Hillel, he thought that fulfilling the mitzva in accordance with the opinion of Beit Shammai would be a more meticulous fulfillment of the mitzva, acceptable to all opinions. Yet in so doing, I endangered myself due to the highwaymen [listim] who accost travelers.
רי״ףהערוך על סדר הש״סחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(41) אָמְרוּ לוֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמָךְ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי ב״הבֵּית הִלֵּל.:

The Sages said to him: You deserved to be in a position where you were liable to pay with your life, as you transgressed the statement of Beit Hillel. This statement will be explained in the Gemara.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו לו חכמים: כדי היית (ראוי היה לך) לחוב בעצמך, להתחייב בנפשך, אפילו במיתה, לפי שעברת על דברי בית הלל, וכפי שיבואר עוד ענין זה בגמרא.
The Sages said to him: You deserved to be in a position where you were liable to pay with your life, as you transgressed the statement of Beit Hillel. This statement will be explained in the Gemara.
רי״ףחדושי בעל שרידי אשבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות י: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות י:, עין משפט נר מצוה ברכות י:, רב האיי גאון ברכות י: – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות י:, רי"ף ברכות י: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות י:, רש"י ברכות י:, ראב"ן ברכות י: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות י:, ספר הנר ברכות י: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות י: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות י: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות י: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות י:, תוספות רא"ש ברכות י: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות י:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות י:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות י:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות י:, פני יהושע ברכות י:, גליון הש"ס לרע"א ברכות י:, חדושי בעל שרידי אש ברכות י: – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות י: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות י:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות י:, אסופת מאמרים ברכות י:

Berakhot 10b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 10b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 10b, R. Hayyei Gaon Berakhot 10b, R. Nissim Gaon Berakhot 10b, Rif by Bavli Berakhot 10b, Collected from HeArukh Berakhot 10b, Rashi Berakhot 10b, Raavan Berakhot 10b, Tosafot Berakhot 10b, Sefer HaNer Berakhot 10b, Rashba Berakhot 10b, Raah Berakhot 10b, Meiri Berakhot 10b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 10b, Tosefot Rosh Berakhot 10b, Ritva Berakhot 10b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 10b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 10b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 10b, Penei Yehoshua Berakhot 10b, Gilyon HaShas Berakhot 10b, Chidushei Baal Seridei Eish Berakhot 10b, Reshimot Shiurim Berakhot 10b, Beirur Halakhah Berakhot 10b, Steinsaltz Commentary Berakhot 10b, Collected Articles Berakhot 10b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144