×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֲבָל הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי לֵיתֵיהּ לִגְווֹזָא דַּהֲדַר מַפֵּיק, לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ אֶלָּא ״בפה״אבּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.:
However, in a situation where, when you take the fruit, the branch does not remain and again produce fruit, we do not recite the blessing: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות מ ע״ב} גמ׳ ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא1: איתמר רב הונא אמר2 חוץ מן הפת ומן היין3 ר׳4 יוחנן אמר אפילו פת ויין והילכתא כר׳ יוחנן:
אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם5 אינה ברכה ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות והזכרת השם6 אינה ברכה7 וקימא לן כר׳ יוחנן דאמר בענן הזכרת השם ובענן מלכות8:
על9 דבר שאין גידוליו10 מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו: תנו רבנן על11 דבר שאין גידוליו מן הארץ כגון בשר12 בהמה חיה ועופות13 ודגים אומר שהכל נהיה בדברו על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים14 ועל התבשיל15 שעיברה16 צורתו אומר שהכל נהיה בדברו על החלב ועל הגבינה ועל הבצים ועל הדגים17 ועל החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו ר׳ יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו על [המלח]⁠18 ועל הזומית19 ועל כמהין20 ופטריות [הוא]⁠21 אומר שהכל נהיה בדברו:
{משנה ברכות ו:ד} מתני׳ היו לפניו מינין הרבה ר׳ יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה:
1. ועל כולם...יצא: כ״י נ עד: ״כולם כו׳⁠ ⁠״.
2. רב הונא אמר: כ״י נ: ״אמ׳ רב הונא״.
3. ומן היין: דפוסים: ויין.
4. ר׳: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״ור׳⁠ ⁠״.
5. הזכרת השם: בכ״י א לפני הגהה ״מלכות״.
6. והזכרת השם: חסר בכ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה.
7. ורבי יוחנן ...אינה ברכה: חסר בכ״י א לפני הגהה. כנראה מחמת הדומות.
8. ובענן מלכות: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים: ״ומלכות״.
9. על: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״ועל״. ראה במשנה.
10. גידוליו: וכן בכ״י נ, כ״י פריס 312. גצד: ״גידֻלָיו״. דפוסים, רא״ה: ״גידולו״. ראה גם במשנה ובברייתא הסמוכה שם.
11. על: דפוסים אף כאן: ועל.
12. בשר: חסר בכ״י פריס 312.
13. חיה ועופות: גצד: ״חיה עופות״. כ״י פריס 312: ״וחיה ועוף״.
14. שהקרים: כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא: ״שהקריס״, וכן בערוך, ונראה שגם ברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ח:ח).
15. התבשיל: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים: ״תבשיל״.
16. שעיברה: כ״י נ, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״שעברה״, וכן ברמב״ם שם.
17. ועל הדגים: כ״י נ: ״ועל הדבש״. חסר בכ״י פריס 312, רא״ה.
18. על המלח: גצא, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה. דפוסים: ועל המלח. כ״י א: ״על המליח״.
19. הזומית: כ״י קרפנטרץ, אשכול, רא״ה: ״הזמית״.
20. כמהין: כ״י פריס 312: ״הכמהין״.
21. הוא: כ״י קרפנטרץ, גצד, דפוסים.
כבר ביארנו במשנה שעל כלן אם אמר שהכל יצא אפי׳ בפת ויין בד״א בשברך שהכל שהוא נוסח המתוקן על ידי חכמים ואפי׳ אמרו בלשון חול שברכת המזון ושאר הברכות נאמרות הם בכל לשון כמו שביארנו בק״ש ותפלה ומ״מ אם עשה זה נוסח בפני עצמו בין בלשון הקדש בין בלשון חול בין בברכה לפניו בין בברכה לאחריו לא יצא כגון מי שאומר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא וכיוצא בדברים אלו ויש אומרים שיצא בלשון זה ידי המוציא או ידי ברכה ראשונה מג׳ ברכות שלאחריו שהרי בפרק הרואה התבאר על אחד מן החכמים שאמר לחברו שנתרפא בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ונפטר בכך מלברך ברכת הגומל כמו שיתבאר שם ולשיטתנו לא יצא אלא בהזכרת מלכות ובחתימה כמו שביארנו בפרק א׳ ומה שאמר כאן בריך רחמנא מריה דהאי פתא ולא גמר בריך רחמנא מלכא מפני שלדעת רב נאמרה שאינו מצריך מלכות וכבר ידעת רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן:
פרשת סוטה ווידוי מעשר וק״ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות כלן נאמרים בכל לשון כמו שיתבאר במסכת סוטה:
כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ורמז לדבר אמרו בתלמוד המערב ממה שכתוב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך ודוקא במטבע קצר אבל מטבע ארוך בברכה הסמוכה לחברתה אין פותח בה בברוך ואין חותם בה במלכות ובשאינה סמוכה אע״פ שפותח בה בברוך אינו חותם במלכות ושמא תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה היאך אין בה מלכות פרשו חכמי הראשונים הטעם הואיל ולזכירת אבות הותקנה וקודם זמנם לא היתה מלכותו מפורסמת בפי הבריות לא הזכירו בה מלכות ומ״מ השלימוהו בסוף הברכה כאמרו מלך עוזר וכו׳ ולי נראה טעם הדבר שלא נאמרה הזכרת מלכות אלא בברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות כלומר שהוא גוזר ועושה כרצונו וזהו כעין מלכות הא כל שהוא תפלה ובקשת רחמים אין צריך מלכות:
הפת שעפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו ובשר ודגים וחלב וגבינה ובצים וכמהין ופטריות גדולי קרקע הם מ״מ אין עיקר יניקתם אלא מן האויר שהרי בעפר מועט הם גדלים על העצים ועל האבנים:
הנודר מן הפירות אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות:
כבר ידעת שחכמים גזרו לעשר פירות הנלקחות מעם הארץ מפני שעמי הארץ חשודין על המעשרות ומ״מ יש דברים שהקלו שלא לעשרן מתוך פחיתותן לא נחשדו עמי הארץ עליהן והם השיתין והם מין של תאנים פחותות והרימין והם מין של רימונים והם מתרוקנים בתוכן והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות תמרה והם תמרים שמתחילים להתבשל בקטנותם ואינן מגיעים לכך עד שהם נפסדים וענבים סיתוניות ופרי של צלף ובשם תלמוד המערב שמענו שכל אלו אף בודאי שאין מעשרין כן מפני שסתמן הפקר וסוגיא זו מעידה הפך הדברים שהרי אמרו בה של ודאי הוא דלא מעשרינן הא ספקא מעשרינן:
פירות שהשירן הרוח לרשות הרבים הואיל ונעשו הפקר אע״פ שלקטן ועשאן גרן מן הדין פטור מן המעשר שהרי המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר אלא חכמים גזרו והחמירו לעשר מפני החשד אפי׳ לקט שכחה ופאה שעשאן בגרן הוקבעו למעשר מפני החשד והוא שאמרו במסכ׳ סוטה דדוקא בשדה אבל בעיר קלא אית להו ויש חולקים בזה:
בד״ה נימא ר״ה כו׳ וא״ת היכי מצי סובר כו׳ ויש מפרשים דמצי למימר דאפילו ר״י כו׳ עכ״ל לכאורה תירוצם תמוה דא״כ מצינן למימר נמי מהאי טעמא דר׳ יוחנן סבר שפיר כר׳ יוסי דלא קאמר ר׳ יוסי דלא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה אפילו בפת ויין כר׳ יוחנן והמתרץ נמי הוה ליה לאפלוגי בהכי לר״י ויש ליישב דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא לאפלוגי בין ברוך המקום לברכת שהכל אלא דלרב הונא ע״כ צריכין לדחוקי בהכי דא״כ תקשי לרב הונא דלא אתי כמאן אבל לר׳ יוחנן לית לן לפלוגי בהכי כיון דאתי בפשיטות כר״מ והמתרץ השיב דלר״ה נמי לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר״מ כו׳ ור״י אמר לך אנא דאמרי אפילו לר״י כו׳ ואית לן לפלוגי במלתא אחריתי והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו כו׳ ודו״ק:
בד״ה אמר אביי כו׳ י״מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו כו׳ עכ״ל ר״ל דלית לן לפרושי דמסתבר ליה לאביי כרב דא״כ ודאי דהוה הלכתא כרב כיון דאביי ס״ל כוותיה אלא די״מ דה״ק אביי דהברייתא מסתברא כוותיה מדלא קתני נמי ומלכותך עליו ומיהו רב אלפס פסק כר״י ומתרץ לה להברייתא דלא קתני ומלכותך דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כמ״ש התוס׳ בסוף וק״ל:
בא״ד שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור כו׳ עכ״ל נקטי הך ברכה דהמוציא משום הא דלעיל דבריך בריך רחמנא מריה כו׳ ולא נקט נמי מלכא ועיין ברא״ש דאיכא דגרסי בשמעתין בפי׳ ולר״י כו׳ דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא ע״ש וק״ל:
בא״ד וברכות של שמו״ע אין בהן מלכות כו׳ עכ״ל משאר ברכות די״ח דאינן פותחין בברוך משום דהוו ברכות הסמוכות ודאי דל״ק להו דאין דרך להזכיר מלכות אלא בפותחת בברוך אלא מברכה ראשונה די״ח קשיא להו דפותחת בברוך וכן הוא בהדיא ברא״ש וק״ל:

הברכות שפוטרות בדיעבד את הפת והיין

ציון א.
משנה (מ, א). ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו - יצא.
גמרא. אתמר, רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין, ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין.
...ועל כולם אם בירך שהכל - יצא, ואפילו על הפת ועל היין.(רמב״ם ברכות ח, י)
אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו... - יצא.(שו״ע אורח חיים קסז, י)
...ועל הכל אם אמר שהכל - יצא, ואפילו על פת ויין.(שם רו, א)
מתוך ההלכה שנפסקה כרבי יוחנן שיוצא בדיעבד בברכת שהכל אף על הפת והיין, יש לדון האם הוא הדין גם כשמברך בורא פרי האדמה על הפת ובורא פרי העץ על היין. הרא״ה והריטב״א (בחידושים ובהלכות ברכות פ״ג יא-יב) מחלקים וכותבים שהמברך על היין בורא פרי העץ יוצא ידי חובתו, אבל המברך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, זאת משום שבברכה הקבועה שהיא ברכת המוציא הוציאוה מכלל פרי, ורק כשמברך שהכל יוצא בה ידי חובה כיון שהיא ברכה כללית.
מטעם זה יוצא, לדעתם, בדיעבד אף כשמברך על היין בורא פרי האדמה, ואינו יוצא כשמברך על דבר שברכתו מזונות בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, מפני שמזכיר פרי על דבר שקבעו לו ברכה ללא הזכרת פרי.
לעומת זאת יש לדייק מדברי התוספות לעיל (יב, א ד״ה לא) והמרדכי (סי׳ לב) שאינו יוצא בברכת בורא פרי העץ על היין. הם כותבים שמי שטעה בדיבורו ואמר בורא פרי העץ במקום בורא פרי הגפן - יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור, מכאן שאינו יוצא אם לא יחזור בו מיד. כך מוכיח ר״י הלוי בתשובה (סי׳ מז), ועל פיו פוסק המגן אברהם (סי׳ רח סקכ״ב) שלא יצא. אולם רבי עקיבא איגר (על השו״ע ובגליון הש״ס על התוספות) תמה על כך, שכיון שבברכת בורא פרי הגפן מזכיר פרי, והיא רק מבוררת יותר מברכת בורא פרי העץ - מדוע שלא יצא בברכת העץ כשם שיוצא כשמברך שהכל. אכן בעל שו״ת גינת ורדים (כלל א סי׳ יט) מסיק שהתוספות לא דייקו כשכתבו את חידושם על ברכת העץ במקום הגפן, ומסתבר שנקטו זאת בתור דוגמה בעלמא להשמיע את הכללים של חזרה בתוך כדי דיבור.
בעל שו״ת פנים מאירות (ח״א סי׳ נח) אף מוסיף שאפשר שיש בתוספות טעות סופר, שבאמת התכוונו בדבריהם למי שבירך בורא פרי העץ במקום בורא פרי האדמה.
בדרך אחרת מיישב בעל אבן העוזר (סי׳ רח), שכוונת התוספות שיכול לחזור אם רוצה לברך כתיקון חכמים, אבל באמת גם אם לא יחזור יוצא ידי חובה בברכת בורא פרי העץ על היין.
לעומת זאת כותב בעל שו״ת הלכות קטנות (ח״ב סי׳ קמט) שכיון שקבעו ללחם וליין ברכה מיוחדת בשל חשיבותם - מי שמחזירם לכלל שאר הפירות הרי הוא בגדר משנה ממטבע שטבעו חכמים, ורק בברכת שהכל שהיא ברכה כללית יוצא ידי חובתו.
בעל פני יהושע כותב שהאמוראים נחלקו בזה כדרך שנחלקו בברכת שהכל, ונקטה הגמרא את המחלוקת על ברכת שהכל כדי להודיעך כוחו של רבי יוחנן שאפילו בברכה זו יצא, וכל שכן שאם בירך בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ על היין - יצא ידי חובתו.
הכסף משנה (פ״ד ה״ו) כותב שכיון שיצא בברכת שהכל - אפשר שיוצא גם כשמברך על הפת בורא פרי האדמה, ואולי אף כשבירך עליה בורא פרי העץ לפי הדעה שעץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה. בעל חיי אדם (כלל נח, נשמת אדם סק״ב) תמה על לשונו המסופקת, ולדבריו ברור שהמברך בורא פרי האדמה יצא. מסתבר, איפוא, שבעל חיי אדם לא ראה את חידושי הרא״ה והריטב״א אשר כאמור סוברים שהמברך בורא פרי האדמה על הפת - לא יצא ידי חובתו.
אכן, החיד״א (שיורי ברכה סי׳ רב, ב ושו״ת יוסף אומץ סי׳ עג) פוסק שיצא דוקא בברכת בורא פרי העץ על היין, על פי חילוקם של הרא״ה והריטב״א, וגם הרמ״ע באלפסי זוטא (בתחילת הפרק) פוסק כמותם.
בעל פרי מגדים (סי׳ רח א״א סקכ״ב) מדייק מדברי הט״ז (סי׳ רד סקי״א) שחולק על המגן אברהם וסובר שאם בירך על היין בורא פרי העץ - יצא.

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות

ציון ב-ה.
גמרא. נימא כתנאי: ראה פת ואמר ׳כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה׳ - יצא. ראה תאנה ואמר ׳כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה׳ - יצא, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו... בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר ׳בריך מריה דהאי פיתא׳, אמר רב: יצא. והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה! דאמר ׳בריך רחמנא מריה דהאי פיתא׳. והא בעינן שלש ברכות! מאי יצא דקאמר רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה. מאי קמשמע לן, אף על גב דאמרה בלשון חול?! תנינא... איצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש, אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא - קא משמע לן.
ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם, ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות - אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.
וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, אפילו בלשון חול - יצא.(רמב״ם ברכות א, ה-ו)
...ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל - עזרא הסופר ובית דינו תקנום, ואין אדם ראשי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם... כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע א, ז - לא צוין בעין משפט)
אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו, או שאמר ׳בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא׳ - יצא.(שו״ע אורח חיים קסז, י)
יש אומרים ׳ברוך משביע לרעבים׳, ואין לאומרו, והמוסיף גורע. אם אמר במקום ברכת הזן ׳בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא׳ - יצא, ויש אומרים שצריך שיחתום ׳בריך רחמנא דזן כולא׳.(שם קפז, א)

א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.

רבי מאיר ורבי יוסי נחלקו בקשר למי שראה פת או תאנה ובירך בנוסח שונה לחלוטין כשאמר ׳כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה׳, שלפי רבי מאיר יצא ידי חובה ולפי רבי יוסי לא יצא. הכלל המקובל במחלוקתם שהלכה כרבי יוסי, וכן נראה מדברי הרמב״ם שנפסקה הלכה כמותו בסוגייתנו. כן כותב ריב״ב (דף כח, ב בדפי הרי״ף) בדעת הרי״ף, ומסביר שמשום כך אינו מביא בהלכותיו את מנהגו של בנימין רעיא לברך ברכת המזון בנוסח שונה, שאין הלכה כך אלא כרבי יוסי.
לעומת זאת כותב הרא״ש (סי׳ כג) שהלכה כרבי מאיר כפי שנפסק בירושלמי (הלכה ב), ומוסיף שכך היא גם דעת רבי יוחנן כמבואר בגמרא, ומה שאמרו שדבריו מוסברים לפי רבי יוסי - הרי זה בגדר דיחוי בעלמא, וכידוע הלכה כרבי יוחנן.
כמוהו פוסקים כרבי מאיר הראבי״ה (סי׳ קיד), הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות ב, כב), בעל ספר המכתם, ר״י שירליאון והמרדכי (סי׳ קלג).
ר״י שירליאון והמרדכי אף מסתפקים שמא דעת הירושלמי לפסוק כרבי מאיר אף כשלא הזכיר פת, וכן מובא בהגהות אשר״י בשם תוספות ובהגהות מיימוניות הל׳ ברכות אות ב), ונראה שהספק הוא שאולי דוקא לרב הונא אמרו בגמרא שמפרש בדעת רבי מאיר שיצא דוקא מפני שהזכיר פת, מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו מצריך זאת, וכמו שיוצא בברכת שהכל למרות שלא הזכיר פת. הבית יוסף (סי׳ קסז) כותב שכיון שהספק הוא בדרבנן - יצא, וכן פוסק המגן אברהם (קסז סקכ״ב), אבל המשנה ברורה (קסז ביה״ל ד״ה דהאי) מסתפק בדבר.
בעל ספר ההשלמה כותב בתחילה שהלכה כרבי יוסי, אבל מנמק זאת לא בכך שהלכה כמותו לגבי רבי מאיר אלא מהטעם שלא הזכיר בה מלכות, ולפי זה מודה רבי יוסי שיצא כשהזכיר בה מלכות. אולם לבסוף הוא כותב שלרבי יוסי לא יצא אף כשהזכיר מלכות, והלכה כרבי מאיר שכך מוכח מהנוסח של בנימין רעיא.
לעיל (יא, א) למדנו במשנה שאין להאריך או לקצר בברכות, ולכאורה הרי זה בכלל מה שאמרו כאן בסוגייתנו שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכפי שהתבאר בבירור הלכה שם יש שמפרשים את המשנה שם על פי הכלל הזה ומסבירים שאסור להוסיף שום תוספת בברכות, וכשמוסיף - אינו יוצא ידי חובתו.
אולם אפשר היה לומר שאין בכוונת המשנה לקבוע שאינו יוצא ידי חובתו וממילא מתפרשים הדברים גם לפי רבי מאיר, שאף הוא מסכים שלכתחילה לא ישנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ועיין שם עוד שיש פירושים נוספים למשנה.
שיטת הרשב״א היא שההקפדה הנזכרת במשנה לעיל היא על הקיצור והאריכות בפתיחה ובחתימה של הברכה, ועל פי זה הוא מסביר את סוגייתנו שגם לפי רבי מאיר יש צורך לשמור על המסגרת של הברכה בפתיחה ובחתימה, ומפרש כך את כל האמור בסוגייתנו. כך למשל הוא כותב שאף במנהגו של בנימין רעיא לא היתה חריגה מהמסגרת, שאף הוא אמר בלשונו נוסח של ברכה, בפתיחה ובחתימה, כפי שנקבע בברכה ראשונה של ברכת המזון.

ב. שיטת הרמב״ם.

בהלכות קריאת שמע מובא הכלל שלא ישנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכשמשנה צריך לחזור מפני שלא יצא ידי חובתו, אולם מדבריו בהלכות ברכות משמע שאין בשינוי כשלעצמו כדי לפסול את ברכתו ובלבד שהזכיר אזכרה ומלכות כדברי רבי יוחנן בסוגייתנו.
לפי זה כותב הכסף משנה בהלכות ברכות שהרמב״ם מפרש את הכלל שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים לעיכובא רק לענין שינוי בנוסח הברכה בפתיחה או בחתימה, ולכך הוא מתכוון בדבריו בהלכות קריאת שמע. כאמור זוהי שיטת הרשב״א בפירוש המשנה לעיל, והוא עצמו מסביר על פי דרכו גם את המעשה של בנימין רעיא שיצא ידי חובה מפני ששמר על המסגרת של הברכה בפתיחה ובחתימה, דהיינו שאמר בתחילה ׳בריך רחמנא מריה דהאי פיתא׳ ולבסוף ׳בריך רחמנא דזן כולה׳, וכך מוסבר בשו״ת הרדב״ז (סי׳ אלף תכד) ובתשב״ץ (ח״ג, רמז).
הכסף משנה דן גם בביאור לשון הרמב״ם בהלכות ברכות בהלכה ה, שבתחילה כותב שאין ראוי לשנות את נוסח הברכה, ובהמשך הוא כותב שאם שינה אינו אלא טועה. הוא מסביר שבתחילה מתכוון הרמב״ם בדבריו למי ששומר על נוסח הברכה אך מוסיף עליו דברים או גורע, ובענין זה כותב שאין ראוי לעשות כן, ובהמשך הוא מדבר על שינוי ממשי בכוונת הברכה שאומר ׳ברוך המקום שבראה׳, ובכגון זה אינו יוצא ידי חובה כדברי רבי יוסי בסוגייתנו. בתירוצו השני כותב הכסף משנה שמחלוקת התנאים בסוגייתנו היא על מי שאינו מזכיר שם ומלכות בברכה, ועליו כותב הרמב״ם בסוף ההלכה שאינו אלא טועה ואינו יוצא ידי חובה, מה שאין כן כשמזכיר שם ומלכות, כי אז יוצא ידי חובה גם כשמשנה בנוסח הברכה, אולם כותב הרמב״ם שאין ראוי לשנות את הנוסח.
לפי שני ההסברים של הכסף משנה מבואר שהרמב״ם פוסק כרבי יוסי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו יוצא ידי חובה, וההבדל בין ההסברים הוא בפירוש דברי רבי יוסי, האם נאמרו על מי שאינו מזכיר שם ומלכות או על מי שמשנה את הנוסח בצורה מהותית, וכבר נזכר ששני הפירושים מובאים בספר ההשלמה.
הגר״א (סי׳ סח סק״א) דוחה את דברי הכסף משנה וכותב שהרמב״ם חזר בו בהלכות ברכות ממה שכותב בהלכות קריאת שמע, כיון שבאמת הלכה כרבי מאיר שיוצא ידי חובה ורק מלכתחילה אסור לשנות, וכן כותב בעל מראה הפנים לירושלמי (פ״ו ה״ב) שדעת כל הפוסקים כרבי מאיר.

ג. שיטת השלחן ערוך.

בסימן קסז כותב המחבר שיוצא ידי חובה כשמברך ברכת המוציא בשינוי, והרי זה לכאורה כדברי רבי מאיר, אולם אפשר שסובר שאף רבי יוסי אינו פוסל את הברכה כשמזכיר שם ומלכות, כדבריו בכסף משנה. גם בסימן קפז בהלכות ברכות המזון הוא כותב שיוצא כשמברך בשינוי בנוסח הנזכר בגמרא במעשה של בנימין רעיא, אך מביא דעה לפיה אינו יוצא ידי חובה אלא כששומר על המסגרת של הברכה בפתיחה ובחתימה, והרי זה לפי מה שהתבאר בשיטת הרשב״א. אמנם הטור אינו מזכיר דעה כזו, משמע שלדעתו יוצא גם בלא חתימה, וכך מדייק רבי עקיבא איגר מדברי הרמב״ן (מלחמת ה׳ דף ו, ב בדפי הרי״ף ד״ה אמר הכותב) שמוכיח מפרקנו שהקיצור בחתימה אינו מעכב.
בעל ערוך השלחן (קפז, ו) מסביר בדעת הטור שדוקא בברכת הזן אין החתימה מעכבת מפני שמעיקר הדין נחשבת לברכה קצרה שאין חותמים בה, ורק משום שמשה תיקנה בחתימה כשתיקן לומר אותה לבדה - לא התבטלה החתימה גם כשמברכים שלש ברכות.
הב״ח מכריע כשיטת הרשב״א מפני שיש להחמיר בברכה שחיובה מדאורייתא ומפני שלא מסתבר שבאותו נוסח יצא ידי חובת ברכת המוציא שהיא קצרה וברכת הזן שהיא ארוכה.

הזכרת שם ומלכות בברכה

ציון ו.
גמרא: גופא, אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה, ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה. אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתניא: ״...לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי״ - לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני! ורבי יוחנן תני: ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו.
...וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות - אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.(רמב״ם ברכות א, ה)
כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות - אינה ברכה, ואם דילג שם או מלכות - יחזור ויברך, ואפילו לא דילג אלא תיבות ׳העולם׳ לבד - צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינו מלכות.(שו״ע אורח חיים ריד)

א. החיוב להזכיר מלכות.

הרי״ף (דף כח, ב), הרא״ש (סי׳ כג), הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרבי יוחנן שצריכים להזכיר שם ומלכות, וזה לפי הכלל שהלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם רב.
לעומת זאת מביאים התוספות (ד״ה אמר אביי) שיש שפוסקים כרב שדי בהזכרת השם בלבד כיון שהביאו בגמרא את הברייתא שהיא כמותו. אמנם גם הם מסיקים בשם ר״י שהלכה כרבי יוחנן, והרא״ש כותב על ר״י שהיה מסופק כמי ההלכה. למעשה, אם זו הלכה ודאית - הרי שצריך לחזור ולברך כשלא הזכיר מלכות, ואם יש ספק בדבר - אינו חוזר ומברך.
התוספות מיישבים כמה נוסחאות של ברכות שלא מוזכרת בהן לכאורה מלכות, כמו ברכת שמונה עשרה, שאומרים ׳אלהי אברהם׳ והרי זה כמו מלכות, כיון שאברהם אבינו הודיע את מלכות ה׳ על כל העולם.
בעל הרוקח (סי׳ שסג) כותב שיש חילוק בין ברכות של הודאה, שצריך להזכיר בהן שם ומלכות, לבין ברכות שאינן של הודאה, כמו ברכות של תפילה, בהן לא תיקנו שיזכיר מלכות, וכן כותב המאירי.
בעל שו״ת הלכות קטנות (ח״א רסח) נשאל לגבי מי שלא הזכיר מלכות, והשיב שהרי הוא כאומר שמע ישראל, כלומר שכיון שאמר ׳אלהינו׳ - הרי זה כמו מלכות. בעל שדי חמד (אסיפת דינים מע׳ ברכות סי׳ א, לז) מביא שהרבה תמהו על דבריו, ואף הוא מסיק שכל שלא אמר מלכות - צריך לחזור על הברכה, כמו שכותבים התוספות בפירוש.
כן כותב בעל כף החיים (סק״ג) ומוסיף שכן מוכח מהאריז״ל שעל פי סוד אין לשנות וצריך לדקדק במילות הברכה. הוא מוסיף שאין לבוא כנגד קבלת האריז״ל עם הסברה שספק ברכות להקל, ביחוד שכך היא גם דעת הפוסקים שלפנינו.
חידוש יש בדברי הראב״ד המובאים בטור בסימן ריח, שיש ברכות שאינן צריכות לא שם ולא מלכות, ואלה הן ברכות הראיה שאינן אלא לשבח והודאה בעלמא, וכותב בעל הפרישה (סק״ד) שמכאן התפשט המנהג שלא לברך בכמה ברכות עם שם ומלכות.
כמו כן מובא במגן אברהם (ריד סק״א) שיש הרבה ברכות בלא שם ומלכות ולכל ברכה הטעם שלה, ואין להגיה בסידורים ישנים, כי יש ליישב כל דבר.

ב. כשלא אמר ׳העולם׳.

התוספות מחדשים שצריך לחזור ולברך, כיון שלאמירת מלך בלבד אין משמעות של מלכות. בעל שלטי הגבורים (בדפי הרי״ף שם אות ב) כותב שזו דעת רוב הפוסקים, אך מביא שיש דעה לפיה יצא ידי חובה.
בעל אבן העוזר תמה מנין למדו התוספות את חידושם, ומה ההבדל בין הברכות לבין אמירת סדר מלכויות שבתפילת ראש השנה, שלא הקפידו בו על הצירוף של מלך העולם דוקא. מסקנתו היא שהרמב״ם והטור חולקים על התוספות, והוא מוכיח שגם הרא״ש והרשב״א חולקים עליהם כשמדגישים בקשר לנוסח הברכה בסוגיה לעיל שיש לומר ׳בריך רחמנא מלכא מרא דהאי פיתא׳, ואינם מקפידים שיאמר ׳מלכא דעלמא׳.
אכן המגן אברהם (קסז סקכ״ב) תמה על השלחן ערוך אשר פוסק בהלכה שלפנינו את חידוש התוספות ואינו מדגיש גם בסימן קסז, ז, בדין של האומר ׳בריך רחמנא׳ וכו׳, שצריך גם לומר ׳מלכא דעלמא׳.
המשנה ברורה בביאור הלכה מביא ראיה לדברי בעל אבן העוזר מהירושלמי (פ״ט, א), שם מנמקים את ההלכה שברכה ללא מלכות אינה ברכה על פי הפסוק ״...ארוממך אלהי המלך...״ (תהלים קמה, א), ושם באמת לא כתוב מלך העולם. הוא עצמו דוחה את הראיה כשמבקש לחלק בין האומר ׳המלך׳ לבין האומר ׳מלך׳, שרק זה האחרון צריך להשלים ולומר ׳מלך העולם׳.

כיצד מברכים על החומץ

ציון ז.
משנה. על החומץ... - אומר ׳שהכל נהיה בדברו׳.
...והחומץ... - על כולן מברך תחלה שהכל, וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ח)
...ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתותו - מברך שהכל.
על החומץ לבדו - אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו.(שו״ע אורח חיים רד, א-ב)
הרא״ש (סי׳ כג) מקשה על האמור במשנה שמברכים שהכל ממה שלמדנו במסכת יומא (פא, ב) שהשותה חומץ ביום הכיפורים פטור מפני שמזיק, אם כן גם אין ראוי שיברכו עליו. הוא מיישב שמדובר כאן בחומץ מזוג המשיב את הנפש, כמבואר בסוגיה שם, או בנותן הרבה החומץ לתוך מרק ושותהו לרפואה.
רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה על החומץ) כותב שכיון שעל פי המבואר שם בסוגיה כששותה הרבה חייב מפני שנהנה מהשתיה המרובה - ממילא יש לברך כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה, אך אינו מברך ברכה אחרונה אלא אם כן שתה יותר מרביעית. בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כט) דוחה את פירושו בטענה שאם אינו נחשב למשקה בשיעור מועט - כל שכן שמזיק בשיעור מרובה, וכל שאמרו שם בסוגיה הוא שלא התירו אף לחולה אלא מעט להשיב רוחו ולא הרבה כדרך שתיה של אדם בריא. בקשר לקושיה עצמה הוא כותב שאין לדמות הלכות יום הכיפורים להלכות ברכות כיון שביום הכיפורים החיוב תלוי בישוב הדעת, אך בכל זאת כיון שנהנה ממנו - אסור להנות בלא ברכה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים על פי תירוצו הראשון של הרא״ש, שמברך שהכל דוקא כשהחומץ מעורב במים. המגן אברהם (סקי״ג) מחדש שעל החומץ לבדו אינו מברך דוקא כשהוא חזק, שמבעבע כשמשליכים אותו על הארץ, וכשאינו חזק כל כך - הרי נהנה וצריך לברך. הוא מסביר שהרא״ש לא רצה לתרץ על פי חילוק זה, מפני שהמשנה מדברת אף על חומץ חזק.
בעל אליה רבה (סק״ו) מביא בשם בעל עולת תמיד שיש להחמיר שלא לשתות חומץ לבדו משום ספק ברכה, שכן לדעת רבינו יונה מברכים על כל חומץ. מלבד זה חולק בעל אליה רבה (סק״ט, מובא בהלכה ברורה) על המגן אברהם וסובר שאין מברכים על חומץ לבדו כשמזיקו אף על פי שאינו מבעבע, אך הכרעת המשנה ברורה (סקכ״ד) ובעל כף החיים (סקכ״ב) כמגן אברהם.

מהן נובלות הפרי שברכתן שהכל

ציון ח.כ.
משנה. ועל הנובלות... - אומר ׳שהכל נהיה בדברו׳. רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה - אין מברכין עליו.
גמרא. מאי נובלות? רבי זירא ורבי אילעא, חד אמר: בושלי כמרא, וחד אמר: תמרי דזיקא. תנן, רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה - אין מברכין עליו; בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא - היינו דקרי ליה מין קללה, אלא למאן דאמר תמרי דזיקא - מאי מין קללה?! אשארא. איכא דאמרי, בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא - היינו דמברכינן עלייהו שהכל, אלא למאן דאמר תמרי דזיקא - שהכל?! בורא פרי העץ מבעי ליה לברוכי! אלא בנובלות סתמא כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו, כי פליגי בנובלות תמרה, דתנן: הקלין שבדמאי... ונובלות תמרה... נובלות תמרה, רבי אילעא ורבי זירא, חד אמר: בושלי כמרא, וחד אמר: תמרי דזיקא... איכא דאמרי, בשלמא למאן דאמר תמרי דזיקא - היינו דהכא קרי לה נובלות סתמא והתם קרי לה תמרה, אלא למאן דאמר בושלי כמרא - ניתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא! קשיא.
...והנובלות, שהן פגין... - על כולן מברך תחלה שהכל, וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ח)
...וכן על הנובלות, שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו - מברך שהכל.(שו״ע אורח חיים רב, ט)
...ונובלות, שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו... - מברך שהכל.(שם רד, א)

א. ביאור המשנה והמחלוקת שבגמרא.

בביאור המשנה שאמרה שמברכים שהכל על הנובלות, סברה הגמרא בתחילה שיש מחלוקת, שלפי דעה אחת אלה בושלי כמרא, ולפי הדעה השניה אלה תמרי דזיקא, ובדברי הראשונים מצינו מחלוקת למה התכוונו כשדיברו על בושלי כמרא. רש״י מפרש שהכוונה לתמרים שנשרפו בחמה והתייבשו, וכמוהו מפרשים הרא״ה, ריב״ב (כח, ב בדפי הרי״ף), הרי״ד והריא״ז (הלכה ג, ג). לעומתם מפרש רבינו חננאל (מובא בתוס׳ רא״ש ובתוס׳ ר״י שירליאון) שאלה פירות שאינם ראויים לאכילה ומניחים אותם בעפר להבשיל, על כן הם נקראים בושלי כמרא, וכן מפרש הרא״ש (הלכות ערלה סי׳ ז).
על פירושם יש להקשות, שאם כן מה בין בושלי כמרא לבין תמרי דזיקא שהם בפשטות פירות שנשרו מהאילן על ידי הרוח, כנראה לפני שהבשילו כל צרכם, ובגמרא משמע שהמפרש בושלי כמרא סובר שעל תמרי דזיקא מברך בורא פרי העץ, וכך כותב גם רבינו חננאל עצמו שמברכים עליהם בורא פרי העץ מפני שהם פירות טובים.
יתכן שהחילוק הוא כדברי רבינו יהונתן אשר מקבל להלכה את דעת המפרש שנובלות הן תמרי דזיקא, ומבאר שהם פירות שהרוח הפילתם קודם שהבשילו, ומסביר שבושלי כמרא הם תמרים רעים שלעולם לא יבשילו באילן, ועל ידי שמתחממים באופן מלאכותי הרי הם ראויים קצת לאכילה.
הרמב״ם בפירוש המשניות ורבינו יונה אינם מבארים את המחלוקת שבגמרא וכותבים על המשנה שנובלות הן פירות שנשרו מהאילן קודם שהבשילו, ויתכן שסוברים כרבינו יהונתן שהלכה היא כמאן דאמר שנובלות הן תמרי דזיקא. אולם יש לתמוה שהרי בגמרא המסקנה היא שעל הדין שבמשנה אין מחלוקת שנובלות הן בושלי כמרא. יתכן איפוא שסוברים שהפירוש של בושלי כמרא הוא כדבריהם, אלא שאז יש למצוא את הביאור לתמרי דזיקא, שאם הכוונה לפירות שנשרו על ידי הרוח כשהם כבר בשלים - הרי זה מילתא דפשיטא שמברכים עליהם בורא פרי העץ, ולא יתכן שיהיה מי שיאמר שמברכים עליהם שהכל.

ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב בהלכה שלפנינו שנובלות הן פגין, כמו שכותב בפירוש המשניות.
הטור כותב בסימן רד שהנובלות הן מיני תמרים שאינם מבשילים על האילן וקרובים הדברים לפירוש הרמב״ם, והבית יוסף (תחילת סי׳ רב) מביא את דברי רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ב) שכותב את הפירוש הזה על נובלות, ותמה עליו בטענה שפירוש רש״י שונה לגמרי, שמפרש שהם שרופי חמה שהתייבשו על ידי החום.
הרמ״א בדרכי משה (רד, א) והט״ז (רד, ג) תמהים על הבית יוסף שמעיר על רבינו ירוחם ולא על הטור שכותב בדיוק את אותו הפירוש.
אמנם גם לגופם של דברים יש לעיין מהו פשר תמיהתו של הבית יוסף על רבינו ירוחם שאינו מפרש כרש״י, כשבלאו הכי יש עוד רבים מהמפרשים שלא פירשו כמותו. אבל נראה שהתמיהה היא משום שלפי הפירוש היוצא מדברי רבינו ירוחם מתקבלת המסקנה שנובלות הן תמרי דזיקא, דבר שלא נראה לפי מהלך הסוגיה.
מסתבר שזו גם כוונת הגר״א (סי׳ רב סקכ״ב) כשכותב שזו טעות גדולה לפרש שנובלות הן תמרי דזיקא, דהיינו פירות שנפלו מן האילן קודם גמר הבשלתם. על אלה הוא כותב שבודאי מברך בורא פרי העץ, והפירוש הנכון שמדובר על פגין שאינם ראויים לאכילה וכומרין אותם בעפר להבשיל, שבלי הפעולה הזו אי אפשר כלל לאוכלם, מה שאין כן בתמרי דזיקא שאינם צריכים לכך. מתוך דבריו נראה שרוצה לפרש בדרך זו את דעת הרמב״ם ורבינו ירוחם, כדי להצילם מהקושיה והתמיהה, אולם עדיין יש להקשות מדוע אינם מפרשים זאת בהלכותיהם.
עיין עוד לעיל דף לו, ב ציון ו.ז. בבירור הלכה על הנושא מאימתי מברכים על הפירות.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה על הנובלות כפירוש רש״י, שהם תמרים שבישלם ושרפם החום והתייבשו, ויש לדון האם יש מחלוקת בדבר זה, ומהי דעת המפרשים שהנובלות הם הפירות שלא הבשילו לגבי הפירות שנשרפו והתייבשו.
המשנה ברורה (שער הציון רב, סקנ״ז) מביא את דברי בעל אליה רבה ובעל בית מאיר ששני הפירושים נכונים להלכה. מלבד זה הוא כותב בביאור הלכה בקשר לתמרים שנפלו קודם שהבשילו והתחממו בעפר עד שנעשו ראויים לאכילה שיש לדון לפי פירוש רש״י ופסק השלחן ערוך אם בכגון זה מברך בורא פרי העץ או שהכל.
ציון י.
עיין בירור הלכה לנדרים נה, ב ציון ב.
ציון מ.
עיין בירור הלכה לסוטה מג, ב ציון ל.מ.
אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק [היכן שכאשר אתה נוטל את הפרי אין הענף חוזר ומוציא פירות], בכגון זה לא מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] ״בורא פרי העץ״ אלא ״בורא פרי האדמה״.
However, in a situation where, when you take the fruit, the branch does not remain and again produce fruit, we do not recite the blessing: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְעַל כּוּלָּן אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל״ וְכוּ׳.: אִתְּמַר. רַב הוּנָא אָמַר: חוּץ מִן הַפַּת וּמִן הַיַּיִן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אאָמַר: אפי׳אֲפִילּוּ פַּת וְיַיִן.

We learned in the mishna: And on all food items, if he recited: By whose word all things came to be, he fulfilled his obligation. It was stated that the amora’im disputed the precise explanation of the mishna. Rav Huna said: This halakha applies to all foods except for bread and wine. Since they have special blessings, one does not fulfill his obligation by reciting the general blessing: By whose word all things came to be. And Rabbi Yoḥanan said: One fulfills his obligation with the blessing: By whose word all things came to be, even over bread and wine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוץ מן הפת ומן היין – כדאמרינן לקמן (דף מב.) שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים.
ורבי יוחנן אמר אפי׳ פת ויין – וכן הלכה דרב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכ״ש לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב.
ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיימא לן כרבי יוחנן דהלכתא כותיה לגביה רב הונא, ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי נמי קיימא לן כרבי מאיר, חדא דפשטה דרבי מאיר אתיא כרבי יוחנן, ועוד דבהדיא פסקו הלכה כרבי מאיר בירושלמי דגרסינן התם (ה״ב): רבי יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כרבי מאיר.
פיסקא. ועל כולן אם אמר שהכל יצא. איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן [אמר] אפילו פת ויין והילכתא כרבי יוחנן. פי׳ וכיון דכן דשמעינן דיוצא הוא במברך על היין ברכה אחרת, (ו)⁠שמעינן מינה דהוא הדין במברך עליו בורא פרי העץא, ומינה דהוא הדין נמי במברך עליו בורא פרי האדמה, שהרי בברכתו המיוחדת לו מזכיר בה לשון פרי דאמר בורא פרי הגפן, וכיון דכן הוא הדין לבורא פרי האדמה דארעא עיקר והכל בכללב, אבל לענין פת מסתברא דלא, דלחם כתיב בתורהג, וכן כל שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא דלא נפיק בברכה דאית ביה לישנא דפיריד.
א. פי׳ שהרי בעצם יין חשוב פרי מדמברכינן עליה בפה״ג, וביין חי איכא מד״א לקמן נ, ב דמברך בפה״ע, וכ״כ הראשונים לח, א דיין חשוב פרי, וממילא כמו דיוצא בשהכל אף שאין זה ברכתו הפרטית הוא הדין דיוצא בבפה״ע, וכ״כ הריטב״א פ״ב הי״ד, אך בתוס׳ לעיל יב, א ד״ה לא לאתויי משמע דבירך בפה״ע איין לא יצא, וכ״מ קצת בתה״ד סי׳ ל הובא בב״י ס״ס רח ע״ש בביאה״ל סי״ח ד״ה מספק. והאחרונים נחלקו בזה יעו׳ מ״ב רח סק״ע ובשעה״צ שהביא הדעות בזה והביא שם דברי רבינו. ושיטת תוס׳ צ״ב מאי שנא בפה״ע משהכל, ולכאו׳ י״ל בדעתם דהא דיוצא במברך בפה״א אפה״ע משום דעכ״פ אמר אמת, ואין זה מועיל אלא בפירות העץ שלא חייבו בהם ברכה מיוחדת מצד דחשיבי טפי מפה״א אלא דרצו לפרט בברכות כל סוג ואין זה לעיכובא אלא כל שבירך ברכה נכונה יצא, אבל ביין שחייבו בו ברכה מיוחדת מפני חשיבותו אינו יוצא במה שעכ״פ בירך אחת מהברכות ואמר אמת דיש לו ברכה מיוחדת, אבל שהכל מהני מדין ברכה כללית שהיא ברכה בכל דבר שנתקנה על הכל ואף בפת ויין, (ועיין טור סי׳ רח בשם הרא״ש דבירך בפה״ג על ענבים יצא מידי דהוה אמברך בפה״א על פה״ע, ומבואר דאין הטעם משום דבפה״א הוא ברכה כללית ולא תיקנו פרטית דבפה״ע אלא לכתחלה, אלא הטעם דכיון שאין הברכה שקר יוצא בזה, ומדלא הביא משהכל ש״מ דשהכל דין אחר הוא דתיקנו שמועיל לכל דבר, וכן לשון תוס׳ הרא״ש לז, א ד״ה הכוסס, וע׳ מג״א רו סק״א ואבה״ע וש״א שם), אכן אכתי צ״ע דלכאו׳ מסוגיית הגמ׳ נראה דהא דיוצא בשהכל אפת ויין לאו משום שתיקנוה כברכה לכל דבר אלא דמשנה ממטבע חכמים יצא ואין המטבע בכל זה לעיכובא ולפ״ז הדר צ״ב למה אינו יוצא בבפה״ע, ויש ליישב, ובאופן אחר י״ל בזה דמתוך חשיבות היין קבעוהו חכמים כסוג בפ״ע ויצא משם פה״ע לשם פה״ג והמברך עליו בפה״ע כאילו לא אמר דבר נכון (מעין מש״כ רבינו לגבי לחם), אבל רבינו סובר דמתוך חשיבותו ייחדו לו ברכה מיוחדת כמו שייחדו לפירות העץ מכלל פירות האדמה, וכמו דיוצא בבפה״א אפרי העץ ה״ה דיוצא בבפה״ע ובפה״א איין.
ב. סדר דברי רבינו נראה כך, דכיון דיוצא בברכה אחרת יוצא גם בבפה״ע ואפי׳ בבפה״א, שהרי גם בבפה״ג נזכר שם פרי וממילא בבפה״ע נמי יצא, וממילא ה״ה בפה״א דארעא עיקר והכל בכלל.
ג. פי׳ אף שהחטה עומדת להעשות לחם והוא עיקר הפרי, נפקא משם פרי לשם בפ״ע של לחם, דלחם כתוב בתורה לענין בהמ״ז וכן לענין ברכה ראשונה קבע לחם שם לעצמו ואין ברכתו בגדר ברכה פרטית בעלמא כמו בפה״ע ובפה״ג אלא יצא מכלל פרי לשם לחם, וכ״כ בהל׳ ברכות לריטב״א פ״ב הט״ז שכיון שנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא לחם או מזון וכן דעת מורי ז״ל ע״כ, וע׳ בתר״י כו, א שכתב דפת קטניות מברך שהכל כיון שהגיע לכלל פת ומפני מעלתו יצא משם פרי, וע׳ בגמ׳ לז, א דעל פת אורז ודוחן מברך לדעת רב ושמואל שהכל והק׳ הרשב״א שיברך בפה״א אבל לתר״י ניחא (מיהו תירוצו השני של תר״י שאין דרך הנאת קטניות בכך אין לאומרו באורז ודוחן שדרכם בכך כמ״ש תר״י שם), וזה דלא כנשמ״א כלל נח סק״ב שכתב דבירך אלחם בפה״א יצא. וע״ש בריטב״א דבירך במ״מ אלחם יצא, וע׳ בדרישה וש״א סי׳ קסח.
ד. דהכא נמי אף שהחטה עומדת לכך לעשות ממנה תבשיל יצאת משם פרי לשם מזון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורי״א אפילו פת ויין – והילכתא כר׳ יוחנן לגבי רב הונא וגם קיי״ל כר׳ מאיר דאמר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא אע״ג דקיי״ל ר׳ מאיר ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי [הא] בירושלמי פסק הלכה כר׳ מאיר דגרסי׳ התם ר׳ יעקב בר אחא בשם שמואל אמר הלכה כר׳ מאיר וגם לכאורה ר׳ יוחנן סבר כר״מ, ונראה דלא גרסי בפלוגתייהו דר״מ ור׳ יוסי ראה את התאנה אלא ראה את הפת לחודיה ולא פליגי אלא בפת לחודיה ונימא כתנאי קאי [ר״י] אלישנא [דתנא] קמא ואי הוי גריס תאנה בפלוגתייהו מאי קאמר נימא כתנאי (הוא) [הא] לא פליגי אלא בפת ויין ובכל שאר דברים אפילו אם שנה ממטבע [שטבעו] בו חכמים יצא:
ועל כולם שאמר שהכל יצא. איתמר רב הונא אמר כו׳ ור׳ יוחנן אמר אפילו פת ויין – וקיימא לן כר׳ יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דרב הונא. ואיכא למשמע מינה נמי דמי שבירך על היין בורא פרי העץ יצא דהא חזינן דלא קפדינן בברכה דיליה דאפילו כשבירך ברכה אחרת שאינה ברכתו יצא. אבל בפת איפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא נפיק כשבירך עליה בורא פרי האדמה. ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. אבל בשהכל יוצא בכולהו מפני שהוא כולל הכל וכן עיקר. ואף על גב דאמרינן לעיל דכל היכא דמברך בחטה שהכל לא מברכין בסוף שלוש ברכות התם הוא כי מברך מדיניה שהכל או בורא פרי האדמה שהוא ברכתו הראויה לו כגון כוסס את החטה ליכא בסוף מעין שלש משום דרחמנא כי אדכר חטה בשבחה דארץ ישראל בשבעת המינים משום מזון אדכרה. וכיון דכן האוכלה למזון כדרכה היא טעונה ברכה לבסוף אבל שלא כדרך מזון לא. אבל הכא שאני דברכה הראויה לפת היא המוציא ובדיעבד הוא שיוצא בשהכל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא פיסקא ועל כולן אם אמר שהכל כו׳ אתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין. ונראה דלמאי דמסקינן דעיקר טעמא דרב הונא היינו משום דלא מדכר שמיה דפת ויין א״כ מהאי טעמא גופא ה״ה אפילו אם אמר על פת ויין בפה״ע או בפה״א נמי לא יצא דמ״ש אלא הא דנקט בגמרא פלוגתייהו אברכת שהכל היינו להודיעך כחו דרבי יוחנן דאפילו בברכת שהכל יצא בפת ויין וכ״ש בהנך ברכות והו״ל כחו דהתירא כנ״ל ועיין בסמוך:
רש״י ד״ה חוץ מן הפת ומן היין. וז״ל כדאמרינן לקמן שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים עכ״ל. ומבואר מדבריו דס״ל דהטעם שאין ברכת שהכל פוטרת את היין לשיטת ר׳ הונא הוא משום דחל ביין דין כוס של ברכה שגורם ברכה לעצמו בקידוש ובהבדלה וברכת חתנים, וצ״ע דמהו הסברא בזה, דמשום שחל ביין דין כוס של ברכה אינו יוצא בה בברכת שהכל אפילו בדיעבד. וכן יש להעיר דקיי״ל בגמ׳ לקמן (מא:) דברכת הפת אינה פוטרת יין שבא בתוך הסעודה שגורם ברכה לעצמו וכתב רש״י (דף מב. ד״ה דגורם) וז״ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע״פ שלא היו צריכין לשתייתו עכ״ל, כלומר דמכיון שיין גורם ברכה לעצמו בתורת כוס של ברכה משום כך אין ברכת הפת פוטרתו, ודבריו נמי צריכים ביאור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד שנינו במשנה שעל כולן אם אמר ״שהכל נהיה בדברו ״— יצא. בפירושה המדוייק של המשנה אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים. רב הונא אמר שדין זה הוא חוץ מן הפת ומן היין, שמכיון שיש להם ברכה מיוחדת אין יוצאים ידי חובה אם מברכים עליהם את הברכה הכללית ״שהכל״. ור׳ יוחנן אמר שאפילו בפת ויין יוצא ידי חובתו בברכת ״שהכל״.
We learned in the mishna: And on all food items, if he recited: By whose word all things came to be, he fulfilled his obligation. It was stated that the amora’im disputed the precise explanation of the mishna. Rav Huna said: This halakha applies to all foods except for bread and wine. Since they have special blessings, one does not fulfill his obligation by reciting the general blessing: By whose word all things came to be. And Rabbi Yoḥanan said: One fulfills his obligation with the blessing: By whose word all things came to be, even over bread and wine.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) נֵימָא כְּתַנָּאֵי: רָאָה פַּת וְאָמַר: ״כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבְּרָאָהּ״ – יָצָא. רָאָה תְּאֵנָה וְאָמַר ״כַּמָּה נָאָה תְּאֵנָה זוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבְּרָאָהּ״ – יָצָא, דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר. ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בכׇּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. נֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי, ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כר׳כְּרַבִּי מֵאִיר?!

The Gemara remarks: Let us say that this dispute is parallel to a tannaitic dispute found elsewhere, as it was taught in a Tosefta: One who saw bread and said: How pleasant is this bread, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation to recite a blessing. One who saw a fig and said: How pleasant is this fig, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One who deviates from the formula coined by the Sages in blessings, did not fulfill his obligation. If so, let us say that Rav Huna, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine, did not fulfill his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and Rabbi Yoḥanan, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine fulfills his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נימא רב הונא כר׳ יוסי – וא״ת היכי מצי סובר רב הונא כר׳ יוסי הא רב הונא מודה בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא ואילו ר׳ יוסי סבר דלא יצא דכל המשנה ממטבע כו׳ וי״מ דמצי למימר דאפי׳ ר׳ יוסי לא קאמר לא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה.
תניא ראה את הפת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, ראה את התאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר׳ מאיר, ר׳ יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. והלכתא כר׳ יוסי משום דלא אדכר בה מלכות, דקיימא לן כר׳ יוחנן דבעינן הזכרת השם ומלכות. ועוד יש לומר שאפילו הזכיר בה מלכות לר׳ יוסי לא יצא. ומיהו בהא לא קיימא לן כוותיה מעובדא דבנימין רעיא. בנימין רעיא כרך ריפתא, בתר דאכל אמר בריך רחמנא מריה דהאי ריפתא אמר רב יצא, והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דאמר רב, ידי ברכה ראשונה, והא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דאמר בריך רחמנא מריה דהאי ריפתא. ולית הלכתא הכי אלא אם כן אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי ריפתא, דקיימא לן כר׳ יוחנן דאמר בעינן הזכרת השם ומלכות.
הא דתנן על הנובלות אומר שהכל, אוקימנא בושלי כומרא, אבל תמרי דזיקא בורא פרי העץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא וכו׳ – פי׳ דהוי ליה כברכת שהכל דברי ר׳ מאיר ובירושלמי פסקו כר׳ מאיר.
נימא רב הונא דאמר כר׳ יוסי – ואע״ג דרב הונא לא אמר אלא בפת ויין אבל בשאר דברים מודה איכא למימר דקס״ד השתא דכיון דאמר רב הונא דאפי׳ בירך שהכל דהיא ברכה דתקינו רבנן בשאר מילי אפ״ה לא יצא. כש״כ כשבירך ברכה דלא תקינו לה רבנן כלל בשום דבר דס״ל דלא יצא בשום ענין.
ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא וכו׳ – פירוש דהוי ליה כברכת שהכל. דברי ר׳ מאיר. ובירושלמי פסקו כר׳ מאיר:
נימא רב הונא דאמר כר׳ יוסי – ואף על גב דרב הונא לא אמר אלא בפת ויין אבל בשאר דברים מודה. איכא למימר דקא סלקא דעתין השתא דכיון דאמר רב הונא דאפילו בירך שהכל דהיא ברכה דתקינו רבנן בשאר מילי אפילו הכי לא יצא כל שכן כשבירך ברכה דלא תקינו לה רבנן כלל בשום דבר דסבירא ליה דלא יצא בשום ענין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה נימא רב הונא כרבי יוסי וא״ת היכי מצי סבר כו׳ הא רב הונא מודה בשאר דברים כו׳ יש מפרשים דמצי למימר כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה האי תירוצא דיש מפרשים מגומגם ועיין במהרש״א גם את זה לא ידעתי מ״ש דברוך המקום אינה ברכה כלל מה כוונתן בזה דלכאורה הא דקאמר רבי מאיר דיצא ע״כ איירי דאמר נמי מלך עולם או דבר אחר בכה״ג שאומר במקום מלכות להפוסקים שפסקו כרבי יוחנן ולרב צ״ל דברוך המקום היינו הזכרת השם וא״כ למה כתבו שאינה ברכה כלל אטו משום דאמר כמה נאה פת זו קודם הברכה מיגרע גרע. והנראה בכל זה דהאי יש מפרשים לאו לתרץ קושייתם אתו אלא למלתא אחריתי קאמרי אם כן הדרא קושיית תוס׳ לדוכתא. אמנם לענ״ד נראה ליישב קושיית תוס׳ בפשיטות דהא דמודה רב הונא בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא מתוקמי שפיר כרבי יוסי דבכה״ג מודה רבי יוסי דלא מיקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים דאיכא למימר דתחלת מטבע הברכות כך היא כיון דמסברא שייך ברכת שהכל על כל מילי אלא דלכתחילה תקנו שיאמר פרי העץ או פה״א כדאשכחן האי לישנא גופא בקרא דבבכורים כתיב מראשית פרי האדמה ולענין מעשר כתיב פרי העץ ומש״ה מצוה מן המובחר שיאמר כן זכר למעשר ולביכורים כדאשכחן בריש פירקין כל השקלא וטריא דברכת הפירות בהנך מצות תליין ע״ש משא״כ בדיעבד אין סברא לומר דלא יצא דאי משום דברכת שהכל אינה מבוררת לפי שכולל כל הדברים כמ״ש הרא״ש ז״ל לקמן בסמוך בסוגיא דאין ברכותיהן שוות מ״מ ברכת פרי העץ ופה״א נמי אינן מבוררות כל כך שהרי כוללין כמה דברים דבכה״ג כתב הרא״ש ז״ל לקמן. ועוד דהאי טעמא דברכה מבוררת לא שייך אלא לכתחילה ולא לענין דיעבד משא״כ בפת ויין שתקנו בכל אחד ואחד מהם ברכה מיוחדת ממש שצריך להזכיר שם הפת והגפן והיינו משום דהנאה דידהו חשיבא טובא כדמסקינן בריש פרקין משום דמיסעד סעיד הוא אם כן שפיר הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים אם אמר שהכל על פת ויין שאינו מזכיר שם הפת ויין. כן נ״ל נכון ליישב קושיית התוס׳. ולכאורה רב הונא גופא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא משום דלישנא דמתני׳ נמי הכי דייק ליה דהא הך מתני׳ דקתני בירך על פירות האילן בפה״א יצא אמתני׳ דרישא דכיצד מברכין קאי ומדלא קתני לרבותא דאם בירך על הפת ויין בפה״א יצא והוי ידעינן דכ״ש בשאר פירות האילן שיצא בבפה״א אלא ע״כ דלקושטא דמלתא פת ויין אפילו בבפה״א לא יצא וכ״ש בשהכל דלא יצא והיינו מטעמא דפרישית ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] אחרת בנושא זה. ששנינו בתוספתא: מי שראה פת ואמר: ״כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה״יצא ידי חובת ברכה. ראה תאנה ואמר ״כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה״יצא ידי חובתו, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכותלא יצא ידי חובתו. ואם כן נימא [נאמר] שרב הונא שאמר שהמברך על הפת או על היין ״שהכל״ לא יצא, הוא הולך בשיטת ר׳ יוסי, ור׳ יוחנן שאמר שאפשר לברך אף על הפת והיין ״שהכל״, הוא הולך בשיטת ר׳ מאיר?!
The Gemara remarks: Let us say that this dispute is parallel to a tannaitic dispute found elsewhere, as it was taught in a Tosefta: One who saw bread and said: How pleasant is this bread, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation to recite a blessing. One who saw a fig and said: How pleasant is this fig, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One who deviates from the formula coined by the Sages in blessings, did not fulfill his obligation. If so, let us say that Rav Huna, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine, did not fulfill his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and Rabbi Yoḥanan, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine fulfills his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לָךְ רַב הוּנָא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳אֲפִילּוּ לר׳לְרַבִּי מֵאִיר, עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר׳רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא הֵיכָא דְּקָא מַדְכַּר שְׁמֵיהּ דְּפַת, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָא מַדְכַּר שְׁמֵיהּ דְּפַת אֲפִילּוּ ר׳רַבִּי מֵאִיר מוֹדֶה.

The Gemara rejects this: Rav Huna could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing fulfills his obligation, there, where the individual explicitly mentions the term bread in his blessing, but where he does not mention the term bread, even Rabbi Meir agrees that he did not fulfill his obligation.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי אפילו לשיטת ר׳ מאיר אמרתי כן, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ מאיר כך, התם [שם] להתיר את שינוי נוסח הברכה הקבוע, אלא היכא דקא מדכר [היכן שהוא, המברך, מזכיר] את שמיה של הפת במפורש בברכתו, אבל היכא דלא קא מדכר [שאינו מזכיר] את שמיה של הפת אפילו ר׳ מאיר מודה, שאינו יוצא ידי חובתו,
The Gemara rejects this: Rav Huna could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing fulfills his obligation, there, where the individual explicitly mentions the term bread in his blessing, but where he does not mention the term bread, even Rabbi Meir agrees that he did not fulfill his obligation.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָאָמַר בְּרָכָה דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן, אֲבָל אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן, אֲפִילּוּ ר׳רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה.

And Rabbi Yoḥanan could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing does not fulfill his obligation, there, because he recited a blessing that was not instituted by the Sages; however, if he recited: By whose word all things came to be, which was instituted by the Sages, even Rabbi Yosei agrees that, after the fact, he fulfilled his obligation to recite a blessing.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי], דברי מכוונים, אפילו לשיטת ר׳ יוסי, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ יוסי התם [שם] שאינו יוצא ידי חובתו כאשר משנה מנוסח הברכה הקבוע אלא משום דקאמר [שהוא אומר] ברכה שלא תקינו רבנן [תקנו חכמים], אבל אם אמר ברכת ״שהכל נהיה בדברו״ דתקינו רבנן [שתקנו חכמים], בכגון זה אפילו ר׳ יוסי מודה שיוצא בדיעבד ידי חובת ברכה.
And Rabbi Yoḥanan could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing does not fulfill his obligation, there, because he recited a blessing that was not instituted by the Sages; however, if he recited: By whose word all things came to be, which was instituted by the Sages, even Rabbi Yosei agrees that, after the fact, he fulfilled his obligation to recite a blessing.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בִּנְיָמִין רָעֲיָא כְּרַךְ רִיפְתָּא, גוַאֲמַר: ״בְּרִיךְ מָרֵיהּ דְּהַאי פִּיתָּא״. אָמַר רַב: יָצָא. וְהָאָמַר רַב: כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם אֵינָהּ בְּרָכָה! דְּאָמַר: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מָרֵיהּ דְּהַאי פִּיתָּא״.

Regarding blessings that do not conform to the formula instituted by the Sages, the Gemara relates that Binyamin the shepherd ate bread and afterward recited in Aramaic: Blessed is the Master of this bread. Rav said, he thereby fulfilled his obligation to recite a blessing. The Gemara objects: But didn’t Rav himself say: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing? The Gemara emends the formula of his blessing. He said: Blessed is the All-Merciful, Master of this bread.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סבעל המאורבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אפתא
אפתאאבריך מריה דהאי אפתא (ברכות מ:) בגמ׳ דבירך על פירות האילן. ענין אחר פיתא והוא פת ממש:
א. [ברוט. מעהלשפייז.]
{שמעתא דהשמטות הרי״ף ז״ל בהלכות ברכות – דף מ: - מד:}
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאמר בריך רחמנא מארי דהאי פתא – ולר׳ יוחנן דבעי מלכות ה״ה נמי דבעי לומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פתא, ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא.
סד״א היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא – היכא דאמרה כי היכ׳ דתקינו לה רבנן שיאמר אותו ענין עצמו אבל הכא אימא לא קמ״ל, והא נמי אתיא כר׳ מאיר דלעיל ושמעינן מהא דאפי׳ מטבע ארוך שאמרו במטבע קצר יצא כדכתיבנא בפ״ק. ולמאן דפריש התם דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לעשותו מטבע קצר שפותח ואינו חותם או חותם ואינו פותח הכא נמי צריך לחתום דאי לא אפי׳ ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון לא יצא דארוכה היא שהיא פותחת וחותמת, וכיון דכן צריך לומר הכי בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. והוא הדין לברכה אחת מעין שלש של מיני מזונות שהוא מן הדין פוטרת ג׳ ברכות של מזון וכן ג׳ ברכות פוטרות מעין ג׳ באותו של מיני מזונות אבל של מיני פירות אין מעין שלש שלהן פוטרות ג׳ ברכות ולא ג׳ ברכות של מזון פוטרת מעין ג׳ שלהן לפי שאינן מזון ואין במעין ג׳ שלהן נזכר ענין מזון כלל הילכך אין לפטור ג׳ ברכות במעין ג׳ שלהן שאין בהם ענין מזון כלל ואין לפטור מעין ג׳ שלהן שאינן ענין מזון כלל בברכת ג׳ שהוא ענין מזון.
דאמר בריך רחמנא מארי דהאי פתא – ולר׳ יוחנן דבעי מלכות הוא הדין נמי דבעי לומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פתא. ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ כל ברכה שאין בה הזכרת השם. עי׳ לקמן דף נ״ד ע״ב תוס׳ ד״ה פטריתון:
ועיין בתוס׳ (מא ב ד״ה אי הכי) שפירשו דגורם ברכה לעצמו ר״ל דמשום שמברך על היין ברכה מיוחדת דבורא פרי הגפן ובתחילה כשהוא ענבים מברך בורא פרי העץ. ולדברי התוס׳ ניחא דמשום שתיקנו ביין ברכה בפני עצמה דבורא פרי הגפן מחמת חשיבותו י״ל דאין ברכת שהכל פוטרתו אפילו בדיעבד וכן אין ברכת הפת פוטרתו, אמנם צ״ע בסברת רש״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב בענין ברכות שלא כמטבע שטבעו חכמים, מסופר כי בנימין רעיא [הרועה] כרך ריפתא, ואמר [היה אוכל לחם, ואומר] אחר כך: ״בריך מריה דהאי פיתא״ [״ברוך אדונו של לחם זה״]. ועל כך אמר רב שיצא בכך ידי חובת ברכה. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב עצמו שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה נחשבת כברכה! ומתקנים שאמר בלשון זו: ״בריך רחמנא מריה דהאי פיתא״ [״ברוך ה׳ אדונו של הלחם הזה״].
Regarding blessings that do not conform to the formula instituted by the Sages, the Gemara relates that Binyamin the shepherd ate bread and afterward recited in Aramaic: Blessed is the Master of this bread. Rav said, he thereby fulfilled his obligation to recite a blessing. The Gemara objects: But didn’t Rav himself say: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing? The Gemara emends the formula of his blessing. He said: Blessed is the All-Merciful, Master of this bread.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סבעל המאורבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָא בָּעֵינַן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת? מַאי ד״יָצָא״ דְּקָאָמַר רַב – נָמֵי יָצָא יְדֵי בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה.

The Gemara asks: But don’t we require three blessings in Grace after Meals? How did he fulfill his obligation with one sentence? The Gemara explains: What is: Fulfills his obligation, that Rav also said? He fulfills the obligation of the first of the three blessings, and must recite two more to fulfill his obligation completely.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ידי ברכה ראשונה – ברכת הזן.
והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דקאמר רב יצא ידי ברכה ראשונה. וקא משמע לן דאף על גב דלא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן יצא. ומינה שמעינן דאין נוסח הברכות מעכב כל זמן שהוא שומר את המטבע, כלומר שלא יעשה מן הקצר ארוך ומן הארוך קצר. וכבר כתבתי בפרק קמא (ברכות יא.) דמטבע ארוך הוא שפותח וחותם, וקצר שפותח ואינו חותם או שחותם ואינו פותח ואינה ברכה סמוכה לחברתה, ואם היה משנה את המטבע לא יצא וכדתנן בפרק קמא דמכלתין (ברכות יא.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. ומשום הכי מסתבר לי דבהא אפילו ידי ברכה ראשונה לא יצא אלא אם כן פותח וחותם בה דברכה ראשונה של ברכת המזון ארוכה היא והלכך צריך שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולה וכיוצא בזה כדי שיהיה פותח בברוך וחותם בברוך. ולר׳ יוחנן נמי דבעי מלכות הכי נמי בעינן שיזכיר מלכות והיינו דבתר הא אידכר פלוגתא דרב ורבי יוחנן. אחר כך מצאתי מקצת ספרים שגורסים כן בפירוש ולרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יצא ידי ברכה ראשונה – וכר׳ מאיר סבירא ליה ואותה ברכה שייכא בין בתחלה בין בסוף, ויוצא בה בברכת המוציא אם אמרה תחלה וברכת הזן אם אמרה בסוף:
גמרא יצא ידי ברכה ראשונה כו׳. נ״ב לפי פשוטו איירי בברכת המוציא ואחרונים הוסיפו דיצא אפילו בברכת הזן כפירש״י ועיין בחדושי רשב״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיברך האוכל שלש ברכות בברכת המזון, וכיצד יצא ידי חובה במשפט אחד זה? ומסבירים מאי [מהו] ״יצא״ דקאמר [שאמר] רבנמי [גם כן] שיצא ידי חובת ברכה ראשונה משלוש ברכות המזון, אבל צריך לברך עוד שתי ברכוה אחרות.
The Gemara asks: But don’t we require three blessings in Grace after Meals? How did he fulfill his obligation with one sentence? The Gemara explains: What is: Fulfills his obligation, that Rav also said? He fulfills the obligation of the first of the three blessings, and must recite two more to fulfill his obligation completely.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי קָמַשְׁמַע לַן? אע״גאַף עַל גַּב דַּאֲמָרָהּ בִּלְשׁוֹן חוֹל.

The Gemara asks: What is he teaching us? The Gemara answers: Although he recited the blessing in a secular language, other than Hebrew, he fulfilled his obligation.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומשיבים: אף על גב [אף על פי] שאמרה לברכה זו בלשון חול ולא בלשון הקודש (עברית), יצא ידי חובתו.
The Gemara asks: What is he teaching us? The Gemara answers: Although he recited the blessing in a secular language, other than Hebrew, he fulfilled his obligation.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תְּנֵינָא: וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִים בְּכָל לְשׁוֹן: פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִידּוּי מַעֲשֵׂר, וקריאת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אִצְטְרִיךְ: סד״אסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא, הָנֵי מִילֵּי דַּאֲמָרָהּ בִּלְשׁוֹן חוֹל כִּי הֵיכִי דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, אֲבָל לֹא אֲמָרָהּ בִּלְשׁוֹן חוֹל כִּי הֵיכִי דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, אֵימָא לָא. הקמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

This remains difficult, as we already learned this in a mishna in Sota: And these are recited in any language that one understands: The portion of the swearing of the sota, the confession of the tithes when a homeowner declares that he has given all teruma and tithes appropriately, the recitation of Shema, and the Amida prayer and Grace after Meals. If Grace after Meals is clearly on the list of matters that may be recited in any language, what did Rav teach us? The Gemara answers: Rav’s ruling with regard to Binyamin the Shepherd is necessary, as it might have entered your mind to say: This, the permission to recite Grace after Meals in any language, applies only to a case where one recited it in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue. However, in a case where one did not recite the blessing in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue, say that no, he did not fulfill his obligation. Therefore, Rav teaches us that, after the fact, not only is the language not an impediment to fulfillment of his obligation to recite a blessing, the formula is not an impediment either.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרשת סוטה – כשהכהן משביעה.
וידוי מעשר – בערתי הקדש מן הבית (דברים כו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכא דתקינו לה רבנן שיאמר אותו ענין עצמו אבל הכא אימא לא קא משמע לן – והא נמי אתיא כר׳ מאיר דלעיל. ושמעינן מהא דאפילו מטבע ארוך שאמרו במטבע קצר יצא כדכתיבנא בפרק קמא. ולמאן דפריש התם דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לעשותו מטבע קצר שפותח ואינו חותם או חותם ואינו פותח. הכא נמי צריך לחתום דאי לא אפילו ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון לא יצא דארוכה היא שהיא פותחת וחותמת. וכיון דכן צריך לומר הכי בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. והוא הדין לברכה אחת מעין שלש של מיני מזונות שהוא מן הדין פוטרת שלוש ברכות של מזון וכן שלוש ברכות פוטרות מעין שלוש באותו של מיני מזונות. אבל של מיני פירות אין מעין שלש שלהן פוטרת שלוש ברכות ולא שלוש ברכות של מזון פוטרות מעין שלוש שלהן לפי שאינן מזון ואין במעין שלוש שלהן נזכר ענין מזון כלל הילכך אין לפטור שלוש ברכות במעין שלוש שלהן שאין בהם ענין מזון כלל ואין לפטור מעין שלוש שלהן שאינן ענין מזון כלל בברכת שלוש שהוא ענין מזון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואולם גם דבר זה קשה שכן כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה במסכת סוטה: ואלו הדברים הנאמרים בכל לשון שהאדם האומרם יוכל להבינם: פרשת השבעתה של הסוטה, הוידוי על המעשר כאשר אומר בעל הבית שנתן את כל התרומות והמעשרות כראוי, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון. ומאחר שמפורש שברכת המזון יכולה להיאמר בכל שפה, מה חידש איפוא רב? ומשיבים: אצטריך [צריך] שיאמר רב את פסקו לגבי בנימין הרועה, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו], ההיתר לברך בכל שפה, הוא דווקא כאשר המברך אמרה לברכה זו בלשון חול, כי היכי דתקינו רבנן [כמו, באותו נוסח שתקנו חכמים] בלשון קדש, אבל כאשר לא אמרה לברכה זו בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן [כמו שתקנו חכמים] בלשון קדש, אימא [הייתי אומר] שלא יצא ידי חובתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שבדיעבד לא רק השפה אינה מעכבת, אלא אף לא הנוסח.
This remains difficult, as we already learned this in a mishna in Sota: And these are recited in any language that one understands: The portion of the swearing of the sota, the confession of the tithes when a homeowner declares that he has given all teruma and tithes appropriately, the recitation of Shema, and the Amida prayer and Grace after Meals. If Grace after Meals is clearly on the list of matters that may be recited in any language, what did Rav teach us? The Gemara answers: Rav’s ruling with regard to Binyamin the Shepherd is necessary, as it might have entered your mind to say: This, the permission to recite Grace after Meals in any language, applies only to a case where one recited it in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue. However, in a case where one did not recite the blessing in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue, say that no, he did not fulfill his obligation. Therefore, Rav teaches us that, after the fact, not only is the language not an impediment to fulfillment of his obligation to recite a blessing, the formula is not an impediment either.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גּוּפָא. אָמַר רַב: כׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם – אֵינָהּ בְּרָכָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: וכׇּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה. אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָותֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: {דברים כ״ו:י״ג} ״לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי״: לֹא עָבַרְתִּי – מִלְּבָרֶכְךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי – מִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו. וְאִילּוּ מַלְכוּת לָא קָתָנֵי.

The Gemara considers the matter of Rav’s opinion itself and cites the fundamental dispute in that regard. Rav said: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing. And Rabbi Yoḥanan said: Any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing. Abaye said: It stands to reason in accordance with the opinion of Rav, as it was taught in a Tosefta: In the confession of the tithes, one recites, “I did not transgress your mitzvot and I did not forget” (Deuteronomy 26:13). The meaning of phrase, I did not transgress, is that I did not refrain from blessing You when separating tithes; and the meaning of the phrase, and I did not forget, is that I did not forget to mention Your name in the blessing recited over it. However, this baraita did not teach that one must mention God’s sovereignty in the blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלברכך – ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר.
אמר אביי כוותיה דרב מסתברא כו׳ – י״מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו רב אלפס פסק כר׳ יוחנן וכן פסק ר״י דכל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה ולכך היה אומר ר״י שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי׳ דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות וברכות של שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב״ה על כל העולם שהודיע מלכותו ומעין שבע דמצלי בשבת הואיל ויש בה האל הקדוש שאין כמוהו היינו כמו מלכות כמו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד דהוי במקום מלכות ולפי מה דפרישית דכל היכא דכתיב אלהי אברהם הוי כמו מלכות ניחא ולר׳ יוחנן לא קשיא דלא תני מלכותך דאטו כרוכלא כל האי לימני וליזיל.
אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכותא אינה ברכה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בעינן מלכות והזכרת השם. פי׳ דרבי יוחנן מודה הוא לרב אלא שמוסיףב.
א. לפנינו ברי״ף והזכרת השם.
ב. וכדמוכח בגמ׳ דריו״ח תני במתני׳ ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי כותיה דרב מסתברא – צ״ע אם הלכה כרב מדקאמר אביי כותיה מסתברא ואין צריך מלכות ונפקא מיניה שאם דילג מלכות לא יחזור ויברך דהויא ברכה לבטלה (ואע״ג דרב). [ורב] האי גאון פסק כר׳ יוחנן וה״ה לעיל גבי בנימין רעיא צריך להזכיר מלכות. וי״ס שגורסין כן בפירוש ולר׳ יוחנן דאמר כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה [דאמר] בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא:
לא עברתי שלא לברכך עליו וכו׳ – פירוש ומברכה אחרונה קאמר דהיא מדאורייתא ור׳ יוחנן אמר לא עברתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו כלומר דה״ק ומלהזכיר שמך כראוי והיינו בהדי מלכות וכיון דאידחי ליה דאביי דהא תירצה ר׳ יוחנן הדרינן לכללין דרב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן.
לא עברתי שלא לברכך עליו וכו׳ – פירוש ומברכה אחרונה קאמר דהיא מדאורייתא:
ור׳ יוחנן אמר לא עברתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו – כלומר דהכי קאמר ומלהזכיר שמך כראוי והיינו בהדי מלכות. וכיון דאידחי ליה דאביי דהא תירצה ר׳ יוחנן הדרינן לכללין דרב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן:
תוס׳ בד״ה נימא כו׳ וי״מ דמצי כו׳ אלא בברוך המקום כו׳ כצ״ל:
בס״ה נ״ב אבל פת ויין מסתמא חשבינן שהכל לגבייהו כברוך המקום ודו״ק:
בד״ה אמר אביי כו׳ שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי כו׳ היינו כמו מלכות כמו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד דהוי במקום מלכות ולפי מה דפרישית כל היכא כו׳ כמו מלכות ניחא ולרבי יוחנן כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלהזכיר שמך כו׳. ובסוף מסכת מע״ש איתא קצת בע״א לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי כו׳ ולא שכחתי מלברכך. ומלהזכיר שמך עליו ופירש רש״י בחומש מלברכך על הפרשת המעשרות עכ״ל וכ׳ הרא״ם פירוש לא שכחתי מלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת המעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה״ג כו׳ שברכת כל המצות אינן אלא מדבריהם כו׳ ע״ש ואולי נעלם ממנו סוגיא דהכא דמוכח בהדיא דאנוסח ברכת הפרשת מעשרות קאי דאברכת כל המצות מייתי ליה הכא דבעי שם וגם שנוסחה תקנו אנשי כנה״ג מ״מ עיקר הברכות סמכוה אהאי קרא וענינו דבעי בכל ברכה שם לייחד שמו על כל מין ומין מעין ברכותיו ומ״ד דבעי נמי מלך הוא מה״ט דמלך הוא מורה על אחדותו שהוא מלך מלכי המלכים ולכך בעשרה מלכיות בר״ה מסיים ה׳ אחד וק״ל:
שם בגמרא אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא כו׳ וצריך להיות דתנן דמשנה שלימה היא בשלהי מעשר שני מיהו לכאורה משמע מהך מתני׳ דעכ״פ ברכות ז׳ מינין דאורייתא נינהו מדקתני לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ועכ״פ איירי במידי דשייך בהו תרומות ומעשרות דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר וממילא דה״ה לאינך ז׳ מינין ומכ״ש לשיטת הרמב״ם וסייעתו דתרומות ומעשרות נוהגין בכל הפירות דאורייתא וא״כ ממילא דשייך בהו הך קרא דלא שכחתי מלברכך דמשמע דחייב לברך עליהן דאורייתא אלא דמצינן למימר דהך דרשה דלא שכחתי מלברך שמך לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא:
והנה יש להסתפק בדין ברכת בורא פרי הגפן בכוס של ברכה אי הוי ברכת הנהנין גרידא, דקיי״ל המברך צריך שיטעום וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, וכדי להתיר איסור מעילה ממה שיטעום צריך לברך בורא פרי הגפן תחילה, או דילמא דברכת בורא פרי הגפן הויא חלק מדין כוס של ברכה, דדין סידור ברכה על הכוס אינו רק לומר ברכת קידוש והבדלה או ברכת חתנים על הכוס אלא אף לסדר על הכוס ברכת היין, דברכת בורא פרי הגפן הויא קיום שירה ודברי שבח על הכוס מדין כוס של ברכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עתה דנים גופא [לגופם] של הדברים שאמר רב שבכל ברכה צריכה להיות הזכרת שם ה׳, ולצורך זה מביאים את המחלוקת היסודית בענין זה. אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השםאינה נחשבת לברכה. ור׳ יוחנן אמר: כל ברכה שאין מוזכרת בה מלכות ה׳ אינה ברכה. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של רב מסתברא [מסתבר] לומר, דתניא כן שנינו בתוספתא]: כאשר אומר אדם בוידוי המעשר ״לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי״ (דברים כו, יג) כוונת הדברים: ״לא עברתי״ משמעו — לא נמנעתי מלברכך, ״ולא שכחתי״מלהזכיר שמך ה׳ עליו. ואילו מלכות לא קתני [שנה], שלא הזכירה הברייתא שיש גם להזכיר את מלכות ה׳.
The Gemara considers the matter of Rav’s opinion itself and cites the fundamental dispute in that regard. Rav said: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing. And Rabbi Yoḥanan said: Any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing. Abaye said: It stands to reason in accordance with the opinion of Rav, as it was taught in a Tosefta: In the confession of the tithes, one recites, “I did not transgress your mitzvot and I did not forget” (Deuteronomy 26:13). The meaning of phrase, I did not transgress, is that I did not refrain from blessing You when separating tithes; and the meaning of the phrase, and I did not forget, is that I did not forget to mention Your name in the blessing recited over it. However, this baraita did not teach that one must mention God’s sovereignty in the blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי: ״וְלֹא שָׁכָחְתִּי״ – מִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ וּמַלְכוּתְךָ עָלָיו.:

And Rabbi Yoḥanan would say: Emend the baraita: And I did not forget to mention Your name and Your sovereignty in the blessing recited over it; indicating that one must mention both God’s name and God’s sovereignty.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבי יוחנן אמר לך לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו. ואף על גב דאביי אמר כותיה דרב מסתברא כיון דתלי טעמא בדתניא לא שכחתי מלהזכיר שמך, ודחינן דרבי יוחנן אמר לך מלהזכיר שמך ומלכותך אלא דתנא לאו כרוכלא מדכר ואזיל, הדרינן לכללין דרב ורבי יוחנן הלכה כר׳ יוחנן. וכן פסק רב האי גאון ז״ל, וז״ל: כללו של דבר הני מילי מאי דעמא דבר הוא ההלכה, וכמנהגא עבדינן ולא משנינן, וכדאמרינן בסוף פירקין (ברכות מה.): א״ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי, אמר ליה פוק חזי מה עמא דבר. ורבי יוחנן קא מודה בברכה הסמוכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוחנן תני [היה שונה] את התוספתא בלשון אחרת: ״ולא שכחתי״מלהזכיר שמך ומלכותך עליו, ומלשון זו משמע שיש להזכיר בנוסח זה גם את מלכות ה׳.
And Rabbi Yoḥanan would say: Emend the baraita: And I did not forget to mention Your name and Your sovereignty in the blessing recited over it; indicating that one must mention both God’s name and God’s sovereignty.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. זעַל הַחוֹמֶץ חוְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי, אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

MISHNA: And over a food item whose growth is not from the ground, one recites: By whose word all things came to be. And over vinegar, wine that fermented and spoiled, and over novelot, dates that spoiled, and over locusts, one recites: By whose word all things came to be. Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. None of the items listed exist under normal conditions, and they come about as the result of a curse.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות הוא אומ׳ שהכל נהיה בדברו. גרסי בני מערבא החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת בא לאכלו אומר שהכל נהיה בדברו ראה גובאי אומר ברוך דיין האמת בא לאכלו אומר שהכל נהיה בדברו נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל:
השיתין אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן מיני תאיני פירשו בתלמוד ארץ ישראל דדמאי (פרק א הלכה א) אלו הן השיתין ר׳ שמעון בריה דר׳ אבא אמר שהן יוצאות מתחת העלין ואמרי תו במסכת שביעית בפרק בנות שוח (הלכה א) תני רבן שמעון בן גמליאל אומר מהוצאת העלין עד הפגים נ׳ יום מן הפגים ועד השיתין הנובלות נ׳ יום ומן השיתין ועד התאנים נ׳ יום:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ הנובלות – מפרש בגמרא.
גובאי – חגבים טהורים.
מין קללה – חומץ ונובלות וגובאי על ידי קללה הן באין.
ועל הגובאי – פיר׳ ארבה. ונקרא שמו גובאי מלך על שום דגאבו דינה דמריה.⁠א
יין שהקרים – פיר׳ שאין בו לא טעם יין ולא טעם חומץ.⁠ב
כל שהוא מין קללה – כגון הנובלות וגובאי וכיוצא בהן,⁠ג אין מברכין עליהן. אסיקנא: נובלות דמתני׳ הכא דאינן סתמא דברי הכל בושלי כומרא נינהו, ואינן פגין שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותן בעפר להתבשל ועיקרו מלשון מכמורת.⁠ד ושנינו במעשרות פרק ד׳ה הכובש השולק המולח (בשר) [בשדה] המוכמרו באדמה. ובתלמוד איזהו נשך:⁠ז והוא מחוסר מכמר עיולי לבי רפא, וכיון שאינן פרי גמור האוכלן מברך עליהן שהכל. ותמרי דשאדי להו זיקא דברי הכל בורא פרי העץ דפירא מעליא הוא.⁠ח
רבי׳ האיי ז״ל:⁠ט ולענין ברכת תמרי דשאדי להו זיקא ב׳ פ׳ ה׳י (שעיפסה) [שעיפשה] פיר׳ (ניסנת) [איסנת].⁠כ
א. בירושלמי תענית פ״ג ה״ו: ״ולמה נקרא שמו גובי, דו גבי דינא דמריה״. ומ״ש כאן שנקרא ״גובאי מלך״ לא מצינו במקום אחר וצ״ב.
ב. ראה רי״צ גיאת ח״א עמ׳ ד׳ בשם רב שרירא גאון: ״ריחא חמרא וטעמיה חלא היינו יין שהקרים״, הובא באוצה״ג התשובות עמ׳ 92. ובפיהמ״ש להרמב״ם מעשר-שני פ״ד ה״ב פירש, שהתחיל להחמיץ. וכ״פ הר״ש.
ג. ראה תר״י כאן.
ד. כ״ה בערוך ע׳ כמר א. וראה או״ז ח״א סי׳ קע״ה בשם ר״ח וכ״ה בתוס׳ הרא״ש ורי״ח בשמו, הובא באוצה״ג פיר״ח עמ׳ 49.
ה. משנה א׳.
ו. לפנינו שם: ״המכמן״, ובירושלמי: ״המכמר״. ובדק״ס מכתי״מ: ״המכמיר״.
ז. ב״מ ע״ד א׳.
ח. כ״ה בפיר״ח הנ״ל.
ט. קטע זה לא נודע לנו ממקום אחר.
י. צ״ל: ״בורא פרי העץ״, ראה לעיל 136 בשם ר״ת.
כ. תרגומו: נתעפשה.
פי׳ בגמרא תניא ראה פת ואמר כמה נאה פת זה (אומר) ברוך המקום שבראה, פי׳ ואכל ממנהא, ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר, פי׳ דהוה ליה כברכת שהכלב, ורבי יהודהג אומר אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. פי׳ ובירושלמי [מו, א] פסקינן כרבי מאירד.
א. והיינו דקאמר יצא דיכול לאכול בברכה זו.
ב. פי׳ אף שלא בירך ברכה פרטית דפת ותאנה, הא בדיעבד יוצא גם בברכה כללית דשהכל, וה״ה בנוסח זה דאין הנוסח מעכב, וזהו לריו״ח דבירך שהכל אפת יצא, אבל לרב הונא אמרינן בגמ׳ דחשיב כברכה דפרטית דפת בשינוי נוסח כיון דמדכר שמא דפת.
ג. לפנינו ר׳ יוסי.
ד. וכן פסקו כל הפוסקים מלבד המאירי והרמ״ה הובא בפ״ק הע׳ 88, והר״מ סתר משנתו בזה דבפ״א ברכות פסק כר״מ ובפ״א ק״ש פסק כר״י, והכ״מ כתב דבפ״א ק״ש קאי רק אפתיחה וחתימה אמנם פשטות הר״מ שם דקאי גם אתוספת וגירעון מנוסח הברכה ע״ש, ואולי י״ל דבברכה שעל מצוה או הנאה (לפניה או לאחריה) דהמצוה או ההנאה טעונות ברכה, כיון דבירך אף שלא עשה כהוגן וטעה מ״מ נפטרו המצוה או ההנאה ואין כאן מקום לחזור ולברך, אבל היכא דאיכא חיוב עצמי של ברכה כמו ברכות ק״ש וכדומה הרי כיון שאינו רשאי לברך כך ואינו אלא טועה (כלשון הר״מ) יש לו לחזור ולברך לקיים חיובו כראוי. ועמ״ש לעיל יא, א. וע׳ מ״ב ריג סקי״ט וצ״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל כולם שאמר שהכל יצא – איתמר רב הונא אמר כו׳ ור׳ יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיי״ל כר׳ יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דרב הונא ואיכא למשמע מינה נמי דמי שבירך על היין בורא פרי העץ יצא דהא חזינן דלא קפדינן בברכה דילי׳ דאפי׳ כשבירך ברכה אחרת שאינה ברכתו יצא אבל בפת איפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא נפיק כשבירך עלי׳ בורא פרי האדמה ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי שוב אינו יוצא בה בלשון פרי אבל בשהכל יוצא בכולהו מפני שהוא כולל הכל וכן עיקר ואע״ג דאמרינן לעיל דכל היכא דמברך בחטה שהכל לא מברכין בסוף ג׳ ברכות התם הוא כי מברך מדיניה שהכל או בפה״א שהוא ברכתו הראויה לו כגון כוסס את החטה ליכא בסוף מעין שלש משום דרחמנא כי אדכר חטה בשבחה דארץ ישראל בשבעת המינים משום מזון אדכרה וכיון דכן האוכלה למזון כדרכה היא טעונה ברכה לבסוף אבל שלא כדרך מזון לא אבל הכא שאני דברכה הראויה לפת היא המוציא ובדיעבד הוא שיוצא בשהכל.
רש״י בד״ה מין קללה חומץ ונובלות כו׳ נ״ב היינו אליבא דלישנא בתרא דתלמודא דאמר במתני׳ כ״ע לא פליגי דבושלי כומרא היא ועוד לפי האמת יהיה נובלות דמתני׳ בושלי כומרא לכ״ע ומאן דפי׳ תמרי דזיקא הוא עומד בקושיא כמו שאפרש לקמן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד משנה ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר האוכלו ״שהכל נהיה בדברו״. ועל החומץ (יין שהחמיץ והתקלקל) ועל הנובלות (תמרים שהתקלקלו), ועל הגובאי (חגבים, ארבה) אומר ״שהכל נהיה בדברו״. ר׳ יהודה חולק ואומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו כלל אם אוכלו, וכל אלה אינם באים כשהשנים והזמנים כתיקנם, והריהם בכלל מין קללה.
MISHNA: And over a food item whose growth is not from the ground, one recites: By whose word all things came to be. And over vinegar, wine that fermented and spoiled, and over novelot, dates that spoiled, and over locusts, one recites: By whose word all things came to be. Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. None of the items listed exist under normal conditions, and they come about as the result of a curse.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָיוּ לְפָנָיו מִינִין הַרְבֵּה, ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן מִין שִׁבְעָה – עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ. וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.:

On a different note: If there were many types of food before him, over which food should he recite a blessing first? Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants.
קישוריםרי״ףספר הנרההשלמהרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ היו לפניו מינים הרבה וכו׳ עליו הוא מברך – פיר׳ ופטר את השארא וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה.
רבי׳ האיי ז״ל:⁠ב היו לפניו מינים הרבה אם היו ביניהם עיקר (עמו וטפילה) [ועמו טפילה] מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ואפילו אותו טפילה מה׳ המינים של עץ האמורים בפיסוק והעיקר ירק, [מברך] בורא פרי האדמה על הירק, אי נמי שהכל, ופוטר את הטפילה. כגון צנון וזית. אבל אין בהם עיקר וטפילה פליגי ר׳ יהודה ורבנן במתניתין (כיד אמירא) [כדאמרן] היו לפניו מינין הרבה סתמא ר׳ יהודה סבר מין שבע עדיף ומברך עליה, ורבנן סברי חביב עדיף ועליה מברך.
א. ראה רש״י מ״א א׳ ד״ה בשברכותיהם.
ב. קטע זה מפריה״ג לא נודע לנו ממקום אחר.
הא דתנן היו לפניו מינין הרבה ר׳ יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך, וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה. מדברי הרב אלפסי שלא פסק הלכה כמאן, נראה שהלכה בחכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולפי הפסק הזה הא דאמר ר׳ יוסף ואיתימא ר׳ יצחק כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, תרגומה בששניהם חביבין עליו. ועובדא דרב חסדא ורב המנונא דהוו יתבי, אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא, אמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא המוקדם לברכה, אמר ליה זה שני לארץ וזה חמשי לארץ. הוא הדין דהוה מצי לשנויי ליה תמרי חביבי לי. אלא אי הוה משני ליה הכי הוה משמע דאי תרוייהו חביבי ליה הוה בריך ארמוני, משום הכי שני ליה זה שני לארץ וזה חמשי לארץ, לאשמועינן דאפילו תרוייהו חביבי ליה מברך אתמרי ברישא.
ירושלמי, תני ר׳ חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. אמר ר׳ חייא בר אבא הדא אמרה האי דנסיב עגולא ומברך עליה ולא אתי בידיה צריך למברך עלויה זמן תנינית. אמר ר׳ תנחום צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכתב הראב״ד ז״ל על זה נראה לי (דרך) [דהך] גירסא אתיא כטעמיה דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת. ודלא כרבא, דאילו לרבא לא צריך ולא מידי. ותו גרסינן התם, ר׳ זעירא בעי אהן דנסיב תורמוסא ובריך עלווי ונפל מיניה צריך למברך עלויה זמן תנינות. ומה בינה לאמת המים, תמן לכך נתכוין תחלה. וכתב הראב״ד, נראה לי, דרך בעיא, דלא עדיף מכוס לכל אחד ואחד שכולן שותין בברכתו של מברך. ותו אמרינן כולה נבגא דברכתא היא. אלמא כל דמנח קמיה ודעתיה עלויה חיילא ברכה עלויה. ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שלכך נתכוין תחלה.
פי׳ תו אמרינן בגמרא מנימין רעיא כרך ריפתא, בתר דאכילא אמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא, והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. פי׳ והוא הדין לרבי יוחנן דבעי מלכות שמים בדקאמר בריך רחמנא מלכאב מריה דהאי פיתא. ופרכינן והא בעינן שלש [ברכות] ותרצינן מאי יצא דקאמר ידי ברכה ראשונה, ושיילינן מאי קא משמע לן [אע״ג] דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרין בכל לשון וכו׳ וחדא מינייהו ברכת המזון, ומהדרינן סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקון רבנן אבל הכא אימא לא קא משמע לן.
פיסקא. ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל. תנו רבנן על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועופות ודגים אומר שהכל על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שהכל על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי פי׳ חגבים טהורים אומר שהכל רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות פי׳ בוליט בלעז אומר שהכל. פי׳ והאי דלא ערבינהו ותננהו משום דכלהו ענינים חלוקים ונקיט לכל חד באפי נפשיה, אי נמי אפשר דהכי שמעינהו תנא חדא חדא ובתר הכי סדרינהו כדשמעינהו. ופרישנא בגמ׳ מאי נובלות בושלי כומרא, פי׳ תמרים שרופי חמהג.
מתני׳. היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה. פי׳ כי פליגי רבנן ורבי יהודה דוקא כשדעתו לאכול מכולם, הא לאו הכי אין אומרין לו לאדם לאכול מה שאין בדעתו כדי שיברךד.
א. לפנינו ליתא תיבות אלו, אבל מוכח מהמשך הגמ׳ דבהכי איירינן.
ב. וכ״כ הרשב״א, אכן תוס׳ כתבו דמלך בלא העולם לאו מידי הוא וטעמם דאינו מלכות שמים שהרי גם מלך בו״ד נקרא כן, (וע׳ בביאה״ל סי׳ ריד שצידד דהמלך לכו״ע מהני דמשמע המלך היחיד).
ג. פי׳ שנשרפו ע״י החמה ונתייבשו ונצטמקו שנשתנו לקלקול וכ״פ רש״י (ועיין בר״ש רפ״א דדמאי), ובמג״א רב סקכ״א ביאר דדמו לשלקות שנשתנו בשליקתם לגריעותא, וצ״ע דבשלמא לרש״י לח, ב ד״ה ואני בנשתנו לגריעותא לכו״ע מברך שהכל אבל לרבינו שם איכא מד״א דאף בנשתנו לגריעותא מברך בפה״א, וצ״ל דהתם נפגם קצת משא״כ הכא נתקלקלו בחמה ודמו לפת שעיפשה ויין שהקרים. והר״ח מובא בראשונים מפרש בנובלות שהם תמרים שנופלים מן האילן לפני בישולם ואינם ראויין לאכילה כלל ונותנים אותם בכומר להתבשל, והטור סי׳ רד כתב שהוא מין תמרים שאין מתבשלים על האילן ובישלום במחצלאות והיינו כיון שהם מין כזה שאין מתבשל על האילן אין להם חשיבות פירות האילן לענין ברכה אלא חשיבי כדבר שאין גידולו מן הארץ. אבל הר״מ בפיה״מ ובפ״ח ה״ח מפרש שהם פירות פגין והיינו דמתני׳ מיירי לפני שנתנם בכומר שאף ששייך קצת לאכלם כיון שלא נתבשלו אינם פרי וכמ״ש הר״מ בפ״ב מעשר ה״ג שבוסר אינו פרי וכן דעת הגר״א סי׳ רב ס״ב וכ״ה בתר״י ובשבה״ל סי׳ קס בשם הגאונים ובהל׳ ברכות להריטב״א פ״א הי״ד, ואף פרי האדמה לא חשיבי דאכתי אין כאן פרי ודבר הנאכל, אבל תוס׳ לו, ב והרשב״א והרא״ש והטור סי׳ רב כתבו דבוסר מברך בפה״ע וכמבואר בגמ׳ לו, ב דחשיב פרי לגבי ערלה, ולענין מעשר אף דחשיב פרי ילפינן שאין חשוב להתחייב במעשר לפני שנתבשל, ואף קודם שהוא פרי סברי תוס׳ ודעימייהו דמברך עכ״פ בפה״א, ולשיטתם מפרשים כאן שהם מין תמרים שאין מתבשל על האילן ומש״ה מברך שהכל וכמ״ש, ולדעת הר״מ שאינו פרי עד שיתבשל, אף דאסור בערלה ורבעי כמ״ש בספ״ט ממע״ש, התם לא בעי שם פרי רק שזה הדבר הנאכל לבסוף (למעט סמדר שהוא גוף העץ כמ״ש הר״מ בפ״ה נזירות ה״ב), אבל בברכה ומעשר בעינן פרי, ועיין ש״ך יו״ד סי׳ רצד. ובפירושי ר״ח כתב הטעם דכיון שאינו פרי גמור מברך שהכל ומשמע כהר״מ דמיירי הכא לפני שנתנם בכומר ואף שכתב שאין ראויים לאכילה כלל צ״ל שאין ראויים לאכילה רגילה או י״ל כונתו כהטור שאינו פרי ממש כיון שאכילתו ובישולו אינו ע״י אילן, ועיין בביאה״ל סי׳ רב ס״ט, וברש״י ביצה מ, ב. וע׳ בהע׳ 110 מש״כ לדון מצד דינא דקרא חייא. (ובערובין כח, ב מבואר דשחת מברך שהכל דלא גמר פרי, וכתב מג״א רד סק״ז דה״ה לכל פה״א שלא נגמר דהיינו שלא הביא שליש, ולדעת תוס׳ צ״ע, חדא דבפה״ע משיוציא חשיב פרי ומברך בפה״ע ואילו הכא תליא בהבאת שליש, ועוד דפה״ע גם לפני שיוציא מברך בפה״א והרי דלברך בפה״א ל״צ אלא גדל מן האדמה וא״כ למה בפה״א קודם הבאת שליש מברך שהכל וע״ש במג״א ולעיל הע׳ 40, ונראה לפי המבואר מדברי רבינו לו, א בסוגיא דקורא דפרי העץ הוא דבר חשוב לעצמו משא״כ פה״א הוי דבר הגדל באדמה בעלמא שנאכל, וע״ע בהע׳ 38 גבי עלי צלף ובהע׳ 40, ולכן פה״ע משיוציא הו״ל פרי משא״כ פה״א כל זמן שלא הגיע לכלל אכילתו לא חשיב ומברך שהכל, והא דפה״ע לפני שיוציא מברך בפה״א היינו משום דהגיע לכלל אכילתו דאחר שיוציא הו״ל דבר אחר משא״כ פה״א קודם שהביא שליש לא הגיע לכלל אכילתו ומברך שהכל. ועיין נחל״ד לו, ב בעיקר דינא דהמג״א).
ד. וכ״כ רבינו לעיל לט, ב ע״ש בהע׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעיה אחרת היא מה לברך אם היו לפניו מינין הרבה לאכול, איזה מהם יש להקדים בברכה, ר׳ יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה, שהוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל — עליו הוא מקדים ומברך. וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה.
On a different note: If there were many types of food before him, over which food should he recite a blessing first? Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants.
קישוריםרי״ףספר הנרההשלמהרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גמ׳גְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנַן: טעַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כְּגוֹן בְּשַׂר בְּהֵמוֹת חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. עַל הֶחָלָב וְעַל הַבֵּיצִים וְעַל הַגְּבִינָה אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל״. עַל הַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה, וְעַל הַיַּיִן שֶׁהִקְרִים, וְעַל הַתַּבְשִׁיל שֶׁעִבֵּר צוּרָתוֹ אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל״. עַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית וְעַל כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל״. לְמֵימְרָא דִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת לָאו גִּדּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ? וְהָתַנְיָא יהַנּוֹדֵר מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ – אָסוּר בְּפֵירוֹת הָאָרֶץ, וּמוּתָּר בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת, וְאִם אָמַר ״כׇּל גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי״ – אָסוּר אַף בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת.

GEMARA: The Sages taught: Over a food item whose growth is not from the earth, for example, meat from domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl and fish, one recites: By whose word all things came to be. So too, over milk, and over eggs, and over cheese, one recites: By whose word all things came to be. This is not only true with regard to items that come from animals, but over moldy bread, and over wine that fermented slightly, and over a cooked dish that spoiled, one recites: By whose word all things came to be, because the designated blessing is inappropriate for food that is partially spoiled. Similarly, over salt and over brine, and over truffles and mushrooms, one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: Is this to say that truffles and mushrooms are not items that grow from the ground? Wasn’t it taught in a baraita: One who vows not to eat from the fruit of the earth is forbidden to eat all fruit of the earth; however, he is permitted to eat truffles and mushrooms. And if he said: All items that grow from the ground are forbidden to me, he is forbidden to eat even truffles and mushrooms. Apparently, truffles and mushrooms are items that grow from the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שהקרים – בוטי״ר בלעז.
סימן קצב
ועל הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעיברה צורתו אומר שהכל נהיה בדברו. וכן על החלב ועל הגבינה ועל החומץ ועל פירות שלא בישלו כל צורכןא וסופי ענבים ומלח וכמיהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו.
א. עי׳ ב״י רס״י רב ס״ב ד״ה כתב רבינו ירוחם וטור סי׳ רד ס״א ועל הנובלות וד״מ שם אות א ובפרישה אות ד. ועי׳ עינים למשפט לדף לו אות ז (עמ׳ יג) וס׳ בני ציון [להרב״צ ליכטמן] סי׳ רב ס״ב .
שעיברה צורתו – פיר׳ נתן ופסד ותגייר ען צורתה.⁠א
ועל הזוהמיתב – יעקרינן מתל מרקה קרצת.⁠ג
כמהין ופטריות – פיר׳ אל כמא ואל פטר.
רחז״ל:⁠ד ותריצנה על דבר שאינו מן הארץ שהכל נהיה בדברו, וכמהין ופטריות אע״ג דמארעא קא רבו לא ינקי מארעה אלא מאוירא ינקי.
ירושלמי:⁠ה החמיץ יינו בא גובאי ראה נובלות אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל נהיה בדברו.
א. תרגומו: הסריח ונפסד והשתנה מצורתו.
ב. לפנינו: ״הזמית״. ובדק״ס מכתי״פ: ״הזומית״. וראה ערוך השלם ע׳ זמית.
ג. נראה משובש ואולי הכוונה כמ״ש הטור סי׳ ר״ד בשם רה״ג: הקצף העולה על רתיחת הקדרה.
ד. ראה או״ז ואוצה״ג שם (ציון 132).
ה. בפרקין ה״ג, עי״ש.
ועל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וכו׳ אומר שהכל נהיה בדברו וכו׳. והא דלא ערבינהו ותנינהו משום דהכי שמעינהו כל חדא וחדא באפיה נפשה, הדא מרב פלן והדא מרב פלן, והלכך תני להו כל חדא באפי נפשה כדשמעינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על החלב ועל הגבינה ועל הביצה אומר שהכל – האי תנא שונה כל הדומים זה לזה בחד זוגא (או) א״נ הכי שמעינהו וגרסינהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר ״שהכל נהיה בדברו״, וכן על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר ״שהכל״. וכן לא רק על דברים שמקורם בבעלי חיים, אלא אף על הפת שעפשה (התעפשה), ועל היין שהקרים (החמיץ קצת), ועל התבשיל שעבר צורתו (התקלקל טעמו) אומר ״שהכל״. שמאחר שנתקלקלו במקצת, אין לברך עוד עליהם את ברכתם המיוחדת. וכן על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר ״שהכל״. על כך שואלים: למימרא [האם נאמר] שהכמהין ופטריות לאו [לא] גדולי קרקע נינהו [הם]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] הנודר שלא לאכול מפירות הארץאסור לו לאכול את כל הפירות הארץ, ואולם הוא מותר בכמהין ופטריות. אך אם אמר ״כל גדולי קרקע אסורים עלי״אסור אף בכמהין ופטריות. הרי שהפטריות נחשבים כגידולי קרקע!
GEMARA: The Sages taught: Over a food item whose growth is not from the earth, for example, meat from domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl and fish, one recites: By whose word all things came to be. So too, over milk, and over eggs, and over cheese, one recites: By whose word all things came to be. This is not only true with regard to items that come from animals, but over moldy bread, and over wine that fermented slightly, and over a cooked dish that spoiled, one recites: By whose word all things came to be, because the designated blessing is inappropriate for food that is partially spoiled. Similarly, over salt and over brine, and over truffles and mushrooms, one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: Is this to say that truffles and mushrooms are not items that grow from the ground? Wasn’t it taught in a baraita: One who vows not to eat from the fruit of the earth is forbidden to eat all fruit of the earth; however, he is permitted to eat truffles and mushrooms. And if he said: All items that grow from the ground are forbidden to me, he is forbidden to eat even truffles and mushrooms. Apparently, truffles and mushrooms are items that grow from the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר אַבָּיֵי: מִירְבָּא רָבוּ מֵאַרְעָא, מֵינָקי לָא יָנְקִי מֵאַרְעָא.

Abaye said: With regard to growth, they grow from the earth, but with regard to sustenance, they do not draw sustenance from the earth.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מירבא רבו מארעא – מלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: מירבא רבו מארעא, מינקי לא ינקי מארעא [לגדול, הם גדלים מן הארץ, ואולם לינוק הם יונקים מן הארץ] על כך מקשים: וכי משום מה יהיה הבדל זה חשוב,
Abaye said: With regard to growth, they grow from the earth, but with regard to sustenance, they do not draw sustenance from the earth.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהָא ״עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ״ קָתָנֵי! תְּנִי: עַל דָּבָר שֶׁאֵין יוֹנֵק מִן הָאָרֶץ.:

The Gemara asks: Why is that distinction significant? Wasn’t it taught: Over a food item whose growth is not from the ground one recites the blessing: By whose word all things came to be? Even according to Abaye, mushrooms grow from the ground. The Gemara answers: Emend the mishna to read: Over a food item that does not draw sustenance from the ground, one recites: By whose word all things came to be. Consequently, even over mushrooms one recites: By whose word all things came to be.
רי״ףבית הבחירה למאירירא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל דבר שאין גידולו מן הארץ כו׳. ת״ר על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועופות ודגים אומר שנ״ב ועל הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעיברה צורתו אומר שנ״ב ועל החלב ועל הגבינה אומר שנ״ב ועל המלח ועל הזמית ועל כמהים ופטריות אומר שנ״ב:
והא על דבר שאין גידולו מן הארץ קתני – פירוש והיכי אמרת דרבו מארעא והאי דתני להו חדא חדא ולא ערבינהו משום דכולהו ענינם חלוקין ונקיט לכל חד באפי נפשיה. אי נמי יש לומר דהכי שמעינהו חדא חדא וסדרן כי היכי דשמעינהו.
והא על דבר שאין גידולו מן הארץ קתני – פירוש והיכי אמרת דרבו מארעא. והאי דתני להו חדא חדא ולא ערבינהו משום דכולהו ענינים חלוקין ונקיט לכל חד באפי נפשיה. אי נמי יש לומר דהכי שמעינהו חדא חדא וסדרן כי היכי דשמעינהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא [והרי] רק ״על דבר שאין גדולו מן הארץ״ קתני [שנינו] במפורש שברכתו ״שהכל״, ואף לדעת אביי פטריות גידולן מן הארץ! ומתרצים: תני [שנה] וגרוס בלשון זו: על דבר שאינו יונק מן הארץ אומר ״שהכל״, ולכן מברכים אף על הפטריות ״שהכל״.
The Gemara asks: Why is that distinction significant? Wasn’t it taught: Over a food item whose growth is not from the ground one recites the blessing: By whose word all things came to be? Even according to Abaye, mushrooms grow from the ground. The Gemara answers: Emend the mishna to read: Over a food item that does not draw sustenance from the ground, one recites: By whose word all things came to be. Consequently, even over mushrooms one recites: By whose word all things came to be.
רי״ףבית הבחירה למאירירא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְעַל הַנּוֹבְלוֹת:: מַאי נוֹבְלוֹת? ר׳רַבִּי זֵירָא ור׳וְרַבִּי אִילְעָא. חַד אָמַר: כבּוּשְׁלֵי כַמְרָא. וְחַד אָמַר: תַּמְרֵי דְזִיקָא.

We learned in the mishna that over novelot one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: What are novelot? The Gemara responds that the amora’im Rabbi Zeira and Rabbi Il’a disputed this. One said that the term refers to dates that, due to extreme conditions, were burned by the heat of the sun and ripened prematurely. And one said that they are dates that fell from the tree because of the wind.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נבל
נבלא(ברכות מ:) ועל הנובלות מאי נובלות רבי אילעא ורבי זירא חד אמר בושלי כומרא כבר פי׳ בערך כמר וחד אמר תמרי דזיקא פי׳ הנושר מן הרוח ולא ילקטוהו ביד כדכתיב כנבול עלה מגפן וגו׳:
א. [אבגעפאללענע אונרייפע פריכט.]
בושלי כמרא – כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם. כמרא – חום כמו מכמר בשרא (פסחים דף נח.).
תמרי דזיקא – שהרוח משירן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בושלי כומרא – פר״ח תמרים שאינן נגמרין לאכילה וכומרין אותן בתבן או בעפר ומתחממין ומתבשלין כמו מכמר (בשדה) [בשרא פסחים דף נ״ח ע״א, על] הכומר של (ענבים) [זיתים]:
מאי בנות שוח תאיני חיורתא – תימא דמשמע הכא דגרועות הם ולכך אינן חשובות בעיני עם הארץ (כדפרש״י) ואלו בפ״ק דשבועות [דף י״ב ע״א] קאמר קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, פי׳ תאינים שרגילין לאוכלן בקינוח סעודה, אלמא חשובות הן ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בב״ר בנות שבע שגרמו ז׳ ימי אבלות לעולם ובנות שוח [לפי שגרמו] שוחה לאדם. וי״ל דודאי חשובות הן אלא שיש מהן הרבה ואינן חשובות בעיני [עם] הארץ ולא (נחשבו) [נחשדו] מלעשרן. וקשה מהא דאמרינן בפ״ק דעבודת כוכבים [י״ד.] הוסיפו עליהן אלכסון האיצטרובלין מוכססין ובנות (שבח) [שוח] וכיון שטובות הן מעיקרא מאי סבור שלא חייבום בשביעית. ואומר ר״ת דגרסי׳ התם מוכססין בנות שוח בלא וא״ו ומין הוא דמקרי הכי והכי אמרינן בפ״ק דבכורות [דף ח׳] הארי והדוב והברדלס עיבורן ג׳ שנים וכנגדן באילן בנות שוח ובתר הכי קאמר נחש לז׳ שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר וי״א מוכססין בנות שוח, ועוד אומר ר״ת מעיקרא סבור כיון שיש מחניטתן עד שעת גמר פרי ג׳ שנים לא חשיבי ולבסוף סבור כיון שיש בהם פירות כאילן בכל שנה כדמשמע בירושלמי חשיבי ונוהג בהן שביעית כדתנן בנות שוח שביעית שלהן שניה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונראה שזוהי כוונת רש״י במה שכתב (דף מב. ד״ה דגורם) ״בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע״פ שלא היו צריכין לשתייתו״, דר״ל דהמחייב של ברכת היין אינו עצם השתייה דאף בלי שתייה חייבין לברך ברכת היין, ושאני ברכת בורא פרי הגפן על כוס של ברכה שאינה נאמרת בתורת ברכת הנהנין גרידא אלא דהויא חלק מדין סידור ברכה על הכוס. דיסוד דין ברכה על הכוס היינו לסדר שבח ושירה על הכוס, וברכת בורא פרי הגפן חשיבא חלק מדברי שבח על הכוס. וכן מבואר מדברי הרשב״ם (פסחים דף קו. ד״ה אמר) וז״ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר שאין אומרים שירה אלא על היין והכי מפרש בשאילתות עכ״ל, ומבואר מדבריו דברכת בורא פרי הגפן מהווה קיום שירה על היין, וחלה מדין כוס של ברכה ואינה נאמרת בתורת ברכת הנהנין גרידא. וכן משמע משיטת רש״י בנזיר (דף ד. ד״ה והרי מושבע וכו׳) דקידוש על היין דאורייתא, ומשמע דבפה״ג היא חלק מעצם מצות קידוש מכיון דמה״ת צריך לקדש על היין, וחל בקידוש קיום שירה על היין. ולפי״ז היכא דמקדש על הפת מקיים רק מצות קידוש אבל ליכא קיום שירה, דאין אומרים שירה אלא על היין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו שנינו במשנה שעל הנובלות מברכים ״שהכל״. ושואלים: מאי [מה הן] נובלות? ומשיבים שנחלקו בכך האמוראים ר׳ זירא ור׳ אילעא. חד [אחד מהם] אמר שהכוונה היא בושלי כמרא [שרופי החמה], תמרים שנתבשלו לפני זמנם בשל השרב. וחד [ואחד מהם] אמר שהם תמרי דזיקא [תמרים של רוח], שנפלו ברוח מן העץ.
We learned in the mishna that over novelot one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: What are novelot? The Gemara responds that the amora’im Rabbi Zeira and Rabbi Il’a disputed this. One said that the term refers to dates that, due to extreme conditions, were burned by the heat of the sun and ripened prematurely. And one said that they are dates that fell from the tree because of the wind.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) תְּנַן, ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, הַיְינוּ דְּקָרֵי לֵיהּ ״מִין קְלָלָה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא – מַאי מִין קְלָלָה?

We learned later in the mishna that Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that he considers them a type of curse; however, according to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, what is the reason that it is considered a type of curse? Dates that fell from the tree are no worse than other dates.
רי״ףהערוך על סדר הש״סבית הבחירה למאירירא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כמר
כמרא(פרק ד דמעשרות) הכובש השולק המולח בשדה חייב המכמיר באדמה פטור (בבא מציעא פט:) תא שמע לא יהבהב באור ויאכל ולא יכמר באדמה ויאכל פירוש טומן הזתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו (א״ב אולי מלה זו נגזרת מלשון מקרא כי נכמרו רחמיו אל אחיו) (פסחים נח.) במאי קא מיפלגי במכמר בשרא פירוש כעין כימוס כמו מכמר. (בבא מציעא עד) על המעטן של זתים (גמרא) והוא מחוסר מכמר ועיולי לבי דפא כענבים מכמר ועיולי לבי מעצרתא כגון כמישא וריכוך שהוא נח לדרוך כיוצא בו בושלי כומרא (ברכות מ:, ברכות מב:) ועל הנובלות שהן תמרין פגין שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותו בעפר להתבשל ועיקרו מלשון מכמור׳ ועוד בלשון ישמעאל אלכמאר:
א. [ווארם מאכען.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ היו לפניו הרבה מינין ר׳ יהודה אומר אם יש ביניהם ממין ז׳ עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה:
גמ׳ אמר עולא מחלוקת בשברכותיהם שוות דר׳ יהודה סבר מין ז׳ עדיף ורבנן סברי חביב עדיף פי׳ אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב ויאכל ממנו קצת ואח״כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין שבע דלר׳ יהודה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד״ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה פרש״י ואין הצנון. פוטר את הזית מתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פירש ה״ר שמעיה בשם רב האי כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים מודו ליחיד וכן כתב רב אלפס ז״ל דעל איזה מהם שירצה יברך ותימה דמסתמא בורא פרי העץ חשיב מבורא פרי האדמה משום דמבוררת טפי דבורא פרי האדמה כולל כל הגדל באדמה אבל ב״פ העץ מברך דוקא על מה שגדל באילן ומהאי טעמא אמרינן לעיל (ברכות דף לט.) בעובדא דבר קפרא דברכת בפה״א חשיבא מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר י״ל דלא חשיב כל כך ברכת פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר ואם תאמר היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף האמרינן לקמן המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכ״ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ ותירץ ה״ר שמעיה ז״ל דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו׳ היינו כשאין חביב ליה זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה אבל אם המאוחר חביב יקדים וקשה מהא דאמרינן בשמעתין דרב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתי קמייהו תמרי ורמוני קדים רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק כו׳ ומאי קא קשיא ליה דילמא תמרי חביבי ליה ע״כ צריך לומר דכל המוקדם דלקמן אתיא כר״י וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר׳ יהודה סבירא להו וכן פסק בעל ה״ג כר׳ יהודה וכן כתב דבורא פרי העץ קודם לב״פ האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהם שוין ד״ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו ולישנא לא משמע הכי דא״כ הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חבירו הלכך נראה דברי רב האי ודברי רב אלפס ז״ל ורש״י דמברך על איזה מהם שירצה ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אלמא מברך על חטה ושעורה מקמי גפן דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא דודאי ברכת המוציא או במ״מ חשיב מב״פ העץ אבל כוסס את החטה דליכא אלא בפה״א לא תקדום לבורא פרי העץ ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לומר כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהם שוות כמו חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים. ואם תאמר מ״ש דלרבי יהודה כשברכתן שוה צריך להקדים ז׳ המינים וכשאין ברכתן שוה אין צריך להקדים וי״ל דודאי כשברכתן שוה דבברכה האחת פוטר את חבירו אז מסתבר לברך על שבעת המינים ולפטור את השני אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזה מהן שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהן מז׳ המינים כמו אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ״ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש בהן מין שבע קיימא לן כרבי יהודה דאמר מין ז׳ עדיף ויברך עליו אע״פ שהאחר חביב לו ואם יש לפניו ב״פ העץ ושהכל יברך ב״פ העץ תחלה וכן ב״פ האדמה ושהכל ב״פ האדמה קודמת. וב״פ האדמה וב״פ העץ על איזה מהן שירצה יברך ול״נ מדלא קאמר מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף אלמא אפילו אחד מהן חביב יכול לברך על השני כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל ומה שתלו לרבי יהודה עדיפות במין שבעה ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת. אמר רב יוסף ואיתימא ר׳ יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא א״ל רב חסדא לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה א״ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן שעורה ותמרים שעורים קודמין לפי שנכתבו בפסוק תחלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנתנו] בהמשך הדברים שר׳ יהודה חולק ואומר שכל דבר שהוא מין קללה אין מברכין עליו אם אוכלו. ומעתה בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי חמה], היינו דקרי ליה [זהו הטעם שהוא קורא להם] ״מין קללה״, אלא למאן דאמר תמרי דזיקא דעת מי שאומר כי הם תמרים שהרוח משירה] מאי [מהו] הטעם שדבר זה נקרא מין קללה? שהרי תמרים אלה שנפלו מן העץ בעצמם, אינם גרועים מתמרים אחרים!
We learned later in the mishna that Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that he considers them a type of curse; however, according to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, what is the reason that it is considered a type of curse? Dates that fell from the tree are no worse than other dates.
רי״ףהערוך על סדר הש״סבית הבחירה למאירירא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אַשְּׁאָרָא.

The Gemara reconciles: Rabbi Yehuda’s statement was about the rest, the vinegar and locusts, not about the novelot.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשארא – אחומץ וגובאי פליג ר׳ יהודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: דברי ר׳ יהודה היו אשארא [על השאר], על החומץ והגובאי, אך לא על הנובלות.
The Gemara reconciles: Rabbi Yehuda’s statement was about the rest, the vinegar and locusts, not about the novelot.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, הַיְינוּ דִּמְבָרְכִינַן עֲלַיְיהוּ ״שֶׁהַכֹּל״. אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא, ״שֶׁהַכֹּל״?! ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְבָרוֹכֵי!

Some say that the Gemara raised the question differently: Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that we recite over them: By whose word all things came to be, as they are of inferior quality. However, to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, should we recite over them: By whose word all things came to be? We should recite: Who creates fruit of the tree.
רי״ףרש״יבעל המאורבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרי העץ בעי ברוכי – שהרי לא נשתנו לקלקול.
ומעובדא דמנימין1 רעיא (בבלי ברכות מ׳:) שמעינן דאע״ג דלא אמרה כתקון רבנן יצא.
ונובלות בושלי כומרא, שהכל, אבל תמרא דזיקא, בורא פרי העץ (בבלי ברכות מ׳:).
1. גירסתנו וגירסת כמעט כל הכת״י: בנימין
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש אומרים] קושיא מעין זו באופן אחר: בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי חמה], היינו דמברכינן עלייהו [זהו הטעם שמברכים אנו עליהם] ״שהכל״, לפי שטיבם פחות. אלא למאן דאמר תמרי דזיקא דעת מי שאומר כי הם תמרים שהרוח משירה] האם ״שהכל״ צריכים לברך עליהם? הלא ״בורא פרי העץ״ מבעי ליה לברוכי [יש לו לאוכל לברך] עליהם!
Some say that the Gemara raised the question differently: Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that we recite over them: By whose word all things came to be, as they are of inferior quality. However, to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, should we recite over them: By whose word all things came to be? We should recite: Who creates fruit of the tree.
רי״ףרש״יבעל המאורבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אֶלָּא, בְּנוֹבְלוֹת סְתָמָא כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבוּשְׁלֵי כַמְרָא נִינְהוּ. כִּי פְּלִיגִי בְּנוֹבְלוֹת תְּמָרָה. דִּתְנַן: להַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי: הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִּין, וְהָעוּזְרָדִין, בְּנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְגוּפְנִין, וְנִצְפָּה, וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה.

Rather, the conclusion is, with regard to novelot unmodified, everyone agrees that they are dates that were burned by the heat of the sun. When they argue, it is with regard to those dates known as novelot temara, as we learned in a mishna concerning the laws of doubtfully tithed produce [demai]: Although, under normal circumstances, fruits that come into one’s possession by means of an am ha’aretz must be tithed due to concern lest the am ha’aretz failed to do so, the following fruits of inferior quality are lenient with regard to demai and one need not tithe them: Shittin, rimin, uzradin, benot shuaḥ, benot shikma, gufnin, nitzpa, and novelot temara.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רמי
רמיא(ברכות מ: ובריש דמאי) כל הרימין פטורין חוץ מרימי שקמונה (בריש כלאים) השופין והרימון פי׳ פילצאר״אקי בלעז לכן הקלו עליהם לענין דמאי דלאו פירי מעלי׳ ננהו:
ערך שתי
שתיב(ברכות מ:) כי פליגי בנובלות תמרה דתנן (ריש דמאי) הקלין שבדמאי השיתין והרימין וכו׳ כי פליגי בנובלות תמרה שבדמאי עד שיתין אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן מיני תאנה (א״ב אם לא היו דברי רבי יוחנן הייתי אומר שפירושו בליו״ר מת פרי עגול ולו ג׳ או ד׳ גרעינים קשים ואינו ראוי לאכילה בעת אשר נלקט מן העץ אבל נטמן בתבן ימים רבים עד היותו רך):
א. [בראמבעערן איין פרוכט.]
ב. [ארט פייגען.]
הקלים שבדמאי – פירות שהקלו חכמים בדמאי שלהן שהלוקחן מעם הארץ אין צריך לעשרן, אלו הן.
השיתין כו׳ – שאינן חשובים ואין ע״ה חש עליהם מלעשרן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש להסיק כי בפירוש נובלות סתמא [סתם] כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו [הכל אינם חלוקים ששרופי חמה הם], כי פליגי [כאשר הם חולקים] הרי זה בפירוש נובלות תמרה. דתנן כן שנינו במשנה] בדיני דמאי: אף על פי שסתם פירות הבאים לידו של אדם מידי עם הארץ (דמאי) צריך לעשר אותם מחשש שמא לא עישר אותם עם הארץ, מכל מקום פירות מסויימים שהם פחותים בטיבם הריהם הקלין שבדמאי ואין צורך לעשרם. ואלו הם: השיתין, והרימין, והעוזרדין, בנות שוח, ובנות שקמה, וגופנין, ונצפה, ונובלות תמרה. בראשונה מפרשים מה הם האילנות שהוזכרו כאן.
Rather, the conclusion is, with regard to novelot unmodified, everyone agrees that they are dates that were burned by the heat of the sun. When they argue, it is with regard to those dates known as novelot temara, as we learned in a mishna concerning the laws of doubtfully tithed produce [demai]: Although, under normal circumstances, fruits that come into one’s possession by means of an am ha’aretz must be tithed due to concern lest the am ha’aretz failed to do so, the following fruits of inferior quality are lenient with regard to demai and one need not tithe them: Shittin, rimin, uzradin, benot shuaḥ, benot shikma, gufnin, nitzpa, and novelot temara.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) שִׁיתִין, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִין תְּאֵנִים. רִימִּין – כַּנְדֵי. הָעוּזְרָדִין – טוּלְשֵׁי. בְּנוֹת שׁוּחַ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּאֵינֵי חִיוָּרָתָא. בְּנוֹת שִׁקְמָה, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוּבְלֵי. גּוּפְנִין – שִׁילְהֵי גּוּפְנֵי. נִצְפָּה – פִּרְחָה. נוֹבְלוֹת תְּמָרָה – ר׳רַבִּי אִילְעָא ור׳וְרַבִּי זֵירָא, חַד אָמַר: בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, וְחַד אָמַר: תַּמְרֵי דְזִיקָא.

The Gemara identifies these plants. Shittin, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are a type of figs. Rimin are lote. Uzradin are crabapples. Benot shuaḥ, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are white figs. Benot shikma, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are the fruit of the sycamore tree. Gufnin are the last grapes which remain on the tree at the end of the season. Nitzpa are the fruit of the caper-bush. Novelot temara, Rabbi Il’a and Rabbi Zeira disagreed. One said that they are dates burned by the heat of the sun, and one said that they are dates that fell because of the wind.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דבל
דבלא(ברכות מ:) בנות שקמה אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן דובני פירוש מין תאנים מדבריים שאינן חשובים:
ערך אברושי
אברושיבאברישי שמו בגמ׳ דועל הירקות (ברכות מ) (א״ב: בנוסחאות דידן גרסי אברוטי והוא זית אגורי):
ערך בנות שקמה
בנות שקמהג(בריש דמאי ברכות מ) בריש גמ׳ דנובלות פירוש בלעז ציל״צי (א״ב: מין תאנים מדבריים):
ערך גבל
גבלד(פסחים מו. חולין קכב:) אמר רב אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין פי׳ אם יש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ארבעה מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל או אם יש ברחוק ארבעה מילין לפניו מים ימתין עד שיגיע למים ויגבל עיסתו בטהרה וכן לא יתפלל ולא יאכל עד שיגיע למים ויטול ידיו והני מילי דבעינן ארבעה מילין לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אחד אין מטריחין אותו לחזור אלא עושה עיסתו כמו שמזדמן לו ויקנח ידיו בעפר ויתפלל כמפורש (ברכות טו) אמר רבי יהושע בן קרחה מי שאין לו מים ליטול ידיו מקנח ידיו בצרור או בעפר וכו׳. וגם אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה כמפורש בערך בל וכן עבודת העור בהילוך ארבעה מילין נקרת עבודה ונטהר (שבת קנה) אבל לא גובלין ונגבול בהדי קיטמא (גיטין סט) ונגבול בדבשא ונגבול בנטפא (שבת כג) כל השמנין יפה לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן פירוש לשרותו בשמן כדרך שאנו עושין במים לעשן שמעשנין כלי זכוכית בעשן השמן עד שנשחרין ומגרדים אותה שחרורית ומשימין בדיו. גביל לתורי (ברכות מ) פי׳ אם בירך אדם המוציא לחם ובצע וקודם שיאכל אמר לא׳ טול פרוסה של המוציא לא הפסיד הברכה ואין צריך לחזור ולברך ברכה אחרת וכן אמר הבא מלח הבת לפתן אפילו אם אמר גבל לתורי הני כולהו לצורך הסעודה הן ואין צריך לברך ברכה דקיימא לן כל מידי דהוה מחמת הסעודה לאו הפסקה היא דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום וכו׳. (בבא מציעא סט) דאמר גביל לתורי כלומר לפטם שור בין השוורים אין לו טורח:
ערך טלש
טלשה(ברכות מ) ונובלות עוזרדין טולשי:
ערך כנר
כנרו(פסחים קיא:) ה׳ טולי קשי ההוא טולא דדיקלא יחידאה וטולא דכינרא (בבא בתרא נו בגמרא עדים אין להם חזקה) טבי תלי לפפי אכינרא פי׳ שם האילן (ברכות מ) רימין כנרי פירשנו בערך רימין (מגילה ו.) כנרת זו גנוסר ולמה נקרא שמה כנרת דמתיקי פירי ככינרא פי׳ כפרי של כנרת. פי׳ אחר כי קלא דכינרא דמיהני למאן דמשמע קליה (א״ב בנוסחאות דידן כתוב רימין כנדי ובלשון יוני ורומי כונר מין אילן עושה פרי):
ערך עזרד
עזרדז(בריש דמאי) העוזרדין (בריש כלאים) הפרישים והעוזרדים (שבת קמד:) סוחטין בפגעין ובעוזרדין (ברכות מ) עוזרדין עולשי פי׳ עולשי פירות אילן ובל׳ ערבי גינרי ואדומין הן וי״א אלזערוד ובלעז שורב״א וי״א אליביסרי (שבת לט) בצי׳ מצומקות כעוזרדין (עירובין לד:) כאן בעזרדין כאן כשאינן עזרדין פי׳ מתניתא בקנים עזרדין שהן חזקים מין אילן ואם יבא להשתמש בהן כיון שהן חזקין ואין יכול לנטותן וליטול העירוב שעל ראשו גזירה שמא יקטום כי קאמינא בקנים דקים שאינן עזרדין שהן כמין ירק ונוחין להרכיבם ולנטותן ולא אתי לקטמן דהני לאו מין אילן הוא ולא גזרו בהו רבנן:
ערך קה
קהח(ברכות מ) קוה חמרא ברומנא (פסחים קיז) צריך להקהויה וצריך לסמוכיה (בבא בתרא לו.) מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא (כתובות סא.) יושבת בקתידרא כללא דמלתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא (בויקרא רבה בסוף זאת תהיה) אמר לה הקהיתה אזל לי׳ חמרא (א״ב אולי מלשון ושני בנים תקהינה פי׳ שיש בה טעם חומץ):
א. [ווילדע פייגען.]
ב. [איין שטרודל אויס מעהל׳. האניג אונ בומל.]
ג. [פעלד פייגין.]
ד. [קנעטען, טרעטען, איינווייכען.]
ה. [שפירלינג.]
ו. [ארטס נאמע.]
ז. [שפיירלונג.]
ח. [זויער ווערדען.]
טולשי – קולמש״י.
שילהי גופני – ענבים סתווניות.
בנות שוח אמר רבה בר בר חנה תאיני חיוראתא. פירש הראב״ד ז״ל: חיוראתא, תאנים שהן גרועות, ותרי גוני בנות שוח הן, יש גרועות כהני חיוראתא דמשמע הכא שגרועות כל כך שאינן חשובות בעיני עמי הארץ ואינן נמנעים מלעשרן, ויש מהן חשובות כדאמרינן בפ׳ קמא דשבועות (שבועות יב:) קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בב״ר (פט״ו) בנות שבע שגרמו ז׳ ימי אבלו של עולם, בנות שוח שגרמו שוחה לאדם. ועוד יש לומר שבנות שבע מין אחד של תאנים והן חשובות ובנות שוח מין אחד של תאנים גרועות, וכדאמרינן בנדרים (נדרים כז.) נדר מן הכלכלה והיו בהן בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השיתין אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן שהם מין ממיני התאנים. רימין — הם הפירות הנקראים כנדי. העוזרדין — הם הפירות הנקראים טולשי. בנות שוח, אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן שהם תאיני חיורתא [תאנים לבנות]. בנות שקמה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן שהם דובלי, פירות עץ השקמה. גופנין — הם שילהי גופני [סוף ענבי הגפן], הענבים האחרונים הנשארים בדרך כלל בוסר. נצפה — הוא פרחה, פרי הצלף. ובפירוש נובלות תמרה נחלקו ר׳ אילעא ור׳ זירא, חד [אחד מהם] אמר שהכוונה היא בושלי כמרא [שרופי החמה], וחד [ואחד מהם] אמר שהם תמרי דזיקא [תמרים של רוח].
The Gemara identifies these plants. Shittin, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are a type of figs. Rimin are lote. Uzradin are crabapples. Benot shuaḥ, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are white figs. Benot shikma, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are the fruit of the sycamore tree. Gufnin are the last grapes which remain on the tree at the end of the season. Nitzpa are the fruit of the caper-bush. Novelot temara, Rabbi Il’a and Rabbi Zeira disagreed. One said that they are dates burned by the heat of the sun, and one said that they are dates that fell because of the wind.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) בִּשְׁלָמָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי סְפֵיקָן הוּא דְּפָטוּר, הָא וַדָּאָן – חַיָּיב. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא – וַדָּאָן חַיָּיב?! הֶפְקֵרָא נִינְהוּ!

Here too, the Gemara asks: Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that it was taught concerning them: Their halakhot are lenient with regard to demai, meaning that it is those with regard to which there is uncertainty whether or not they were tithed that are exempt from being tithed. Those with regard to which there is certainty that they were not tithed, one is obligated to tithe those dates. However, according to the one who said that novelot are dates felled because of the wind, this is difficult: Those regarding which there is certainty that they were not tithed, one is obligated? They are ownerless, and ownerless produce is exempt from the requirement to tithe.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא ודאן – אם ידוע שלא הופרש מהן מעשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועיין ברש״י (עירובין דף מ: ד״ה ליתביה) דאע״פ דאמרינן המברך צריך שיטעום נותנו לאחר לשתות דטעמא משום שגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, ומשמע שדין טעימה של הכוס אינו אלא משום גנאי ואפילו המברך עצמו חייב לטעום רק כדי שלא יהיה גנאי לכוס. וא״כ מבואר דהחיוב לטעום מכוס של ברכה אינו מדין ברכת הנהנין כדי שלא תהיה ברכה לבטלה, אלא שצריך לברך בפה״ג מעיקר דין ברכה על הכוס ולא רק משום היתר הטעימה, דהרי מעיקר הדין א״צ לטעום מהכוס כלל דאינו טועם ממנו, אלא משום שלא יהיה גנאי לכוס. ומוכח כנ״ל דברכת בורא פרי הגפן חלק מעצם סדר הקידוש וסידור דברי שבח על הכוס.
והנה במי שסעד סעודה מערב שבת ופורס מפה ומקדש יש מחלוקת בין הראשונים (עי׳ בפסחים דף ק: ברי״ף, בבעה״מ, בראב״ד, וברמב״ן, ועיין בטור או״ח סימן רע״א סע׳ ד׳) כשכבר בירך על היין אם חוזר ומברך עליו כשמקדש. ולכאורה שיטת המחייבים בברכת היין תמוהה דהא כבר בירך על היין. ונראה דע״כ סברי שברכת בורא פרי הגפן הויא קיום בעצם הקידוש ונאמרת כחלק מדברי שירה ושבח על היין. ומשום כך אע״פ שמדין ברכת הנהנין אינו חייב בברכת בורא פרי הגפן, שהרי ברך מקודם לפני שפרס מפה לקדש, מכל מקום חייב לברך בורא פרי הגפן מדין הקידוש, ולפיכך מחייבים לברך בפה״ג שוב בעת שמקדשא.
ונראה דגם הראשונים שחולקים וסברי שאינו חוזר ומברך בפה״ג כשפורס מפה ומקדש מסכימים לעצם היסוד הנ״ל, אלא דסוברים שאם אין הברכה דבורא פרי הגפן חלה מדין ברכת הנהנין אינה חלה נמי מדין קידוש. ברם כשמברך ברכת בורא פרי הגפן משום חובת נהנה מקיים בה גם קיום קידוש.
ועוד יש להוכיח דברכת בורא פרי הגפן הויא חלק מעצם מצות קידוש מפסק הרמב״ם (פכ״ט מהל׳ שבת ה״י), וז״ל ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבה, ומברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואח״כ יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה, עכ״ל.
והראב״ד השיג וז״ל ולפי שקראוהו קידושא רבה יצא לו, ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום, ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל, וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת״ל את יום, אסמכתא היא דעיקר קידושא בליליא כתיב, וכו׳ עכ״ל.
וביאר הגר״מ זצ״ל דהרמב״ם והראב״ד פליגי בעצם דין קידושא רבה, דלפי הרמב״ם חל בקידושא רבה חלות שם קידוש כמו בלילה, ולכן סובר שאסור לטעום קודם שיקדש, ואין קידוש זה אלא במקום סעודה, כמו דין קידוש בלילה. ברם הראב״ד סובר דכיון שאינו מברך ברכה על קדושת היום בשעת קידושא רבה, אין כאן חלות שם קידוש אלא מצות בורא פרי הגפן ושתיית יין בעלמא, ולשיטתו ברכת בורא פרי הגפן נאמרת בשחרית בשבת בתורת ברכת הנהנין בלבד, והואיל ואינו נתפס בהלכות הקידוש לכן מותר לטעום מקודם ואינו צריך לקדש במקום סעודה. ומבואר מכאן דלרמב״ם עצם ברכת בפה״ג חלק מקידוש היא.
והגר״ח זצ״ל היה פוסק שמי שאיחר קידוש ולא שמע את ברכת בורא פרי הגפן אע״פ ששמע את ברכת היום, לא יצא ידי חובתו וחייב לשמוע קידוש עוד פעם שנית משום דברכת בפה״ג מעכבת בעצם מצות הקידוש ואינה ברכת הנהנין בעלמא להתיר את טעימת הייןב.
ולפי״ז נראה לבאר את סברת רב הונא דס״ל שברכת שהכל אינה פוטרת את היין, משום דמכיון דברכת שהכל חלה מדין מתיר להתיר איסור דמעילה איננה פוטרת מברכת בורא פרי הגפן שחל בו קיום ודין ברכה על הכוס. ונראה דאף בגוונא שאינו מברך בורא פרי הגפן אלא להתיר איסור מעילה מכל מקום אין ברכת שהכל פוטרתו, דמכיון שחל דין שבורא פרי הגפן הויא קיום בכוס של ברכה ואינה חלות ברכת הנהנין גרידא, הפקיעו החכמים מיין דין ברכת שהכל וקבעו ליין ברכה מסוימת דבורא פרי הגפן דוקא.
גמ׳. וז״ל בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא וכו׳ מאי יצא דקאמר רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה מאי קא משמע לן אע״ג דאמר בלשון חול תנינא וכו׳ סלקא דעתך אמינא הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא קא משמע לן עכ״ל. והנה מבואר בגמ׳ שאם בירך ברוך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא ידי ברכת הזן, וצ״ע דהרי קיימא לן (לעיל יא א) דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וברכת הזן הויא ברכה ארוכה שפותחת בברוך וחותמת בברוך ואיך יצא ידי חובתו כשאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא.
ועיין ברמב״ן במלחמות ה׳ (דף ו: בדפי הרי״ף) וז״ל ומיהו בסיפא אע״פ ששינה בפתיחה יצא שהכל הולך אחר החיתום שיש בו ברכה ואם תקשה במה יצא במה שאמר ברוך אתה ה׳ יוצר המאורות והלא שנינו אינו רשאי לקצר, איכא למימר הא אם קצר יצא והכי נמי מוכח בפרק כיצד מברכין עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן סובר דאע״פ שאינו רשאי לקצר מ״מ בדיעבד אם קצר יצא, ונראה דהרמב״ן הוכיח דין זה מסוגיין דבנימין רעיא יצא ידי ברכת הזן אע״פ שלא חתם ברוך אתה ה׳ הזן את הכל, וזוהי כוונת הרמב״ן במה שכתב ״והכי נמי מוכח בפרק כיצד מברכין״. ונראה דלשיטות הראשונים דס״ל דאם קצר ברכה ארוכה לא יצא צ״ל דבסוגיין מיירי שחתם בלשון ארמית בריך רחמנא דזן לכוליה עלמא, וקמ״ל דמכיון שהזכיר שם ומלכות יצא אע״פ ששינה הברכה מלשון קדש ללשון חול.
והנה פסק המחבר (או״ח סי׳ קס״ז סע׳ י׳, וכן פסק הטור) וז״ל אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא עכ״ל. ומבואר דס״ל דאע״פ דבסוגיין מיירי בברכת המזון הוא הדין אם בירך לפני המזון בלע״ז דיוצא ידי ברכת המוציא. וצ״ב מאי שנא כשמברך בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא דיצא, מהמברך כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה שאינו מועיל לפי ר׳ יוסי דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכותג.
ונראה ליישב דהחילוק בין המברך ברוך המקום שברא פת זו - דלא יצא, להמברך בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא - דיצא, אינו משום שנקט לשון שברא במקום המוציא לחם מן הארץ, אלא דהשינוי הוא בהזכרת השם דהיינו שאמר ברוך ״המקום״ במקום לומר שם אדנות, וכשמברך בלשון הקדש צריך דוקא לברך בשם אדנות. משא״כ כשמברך בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא בלשון ארמית י״ל דמכיון שהזכיר רחמנא דהיינו חלות דין כינוי השם בלשון ארמית אע״פ שלא הזכיר שם אדנות נמי יצא.
ובטעם החילוק נ״ל דכשמברך בלשון הקודש צריך להזכיר את השם בלשון אדנות שהוא מז׳ שמות שאינם נמחקים (כמבואר ברמב״ם פ״ו מהל׳ יסודי התורה ה״ב), משא״כ כשמברך בלשון חול אין חלות דין שם, דבלשון חול כל התרגומים של השם הויין כינויים, ואפילו אם מתרגם לשון אדנות ללשון חול לא חל בתרגום חלות דין שם דאינו אלא כינוי בלבד, וכמבואר ברמב״ם (פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ג) וז״ל שמות שקוראים בהן הגויים להקב״ה הרי הן ככל הכינויים עכ״ל. והנה מדקיימא לן דכל הברכות נאמרין בכל לשון מוכח דכשמברך בלשון חול יוצא אף בתרגום השם דהוי כינוי, דבפשטות כשמברך בלשון חול אינו מזכיר את השם בלשון הקודש, וכן משמע מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות ה״ו) וז״ל וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא עכ״ל, ומקורו מסוגיין דבנימין רעיא כריך ריפתא ובירך בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ומבואר שאע״פ שלא הזכיר שם אדנות יצא, דמכיון שבירך בלשון חול יצא ידי הזכרת השם אף ע״י כינוי, ויצא ידי הזכרת השם באמירת רחמנא דהויא כינוי.
ולכאורה י״ל דהוא הדין לגבי קריאת שמע שנאמר בה דין קריאה ככתבה, שאם קורא בלשון הקודש צריך להזכיר שם אדנות ואם החליף את השם פשיטא דלא יצא, דלא הויא קריאה ככתבה. משא״כ כשקורא בלשון חול י״ל דחל קיום קריאה ככתבה אף בלשון חול משום שהתרגום הוי פירוש כמו שנתבאר בדברי הראב״ד (פ״ב מהל׳ קריאת שמע הל׳ י׳), וי״ל שיצא אף בהזכרת השם בלשון חול אע״פ שהוא כינוי, דרק בלשון הקודש נאמר דין מסוים של שמות מחולקים.
ברם הגר״מ זצ״ל אמר שכל זה אם יתרגם את השמות ללע״ז בלי לשנות את כוונת השם מכוונתה בלשון הקודש. אמנם מכיון שיש מחלוקת בין הראשונים בכוונות השמות שבברכות (כגון בשם בן ד׳ אותיות שחלוקים הראשונים אם הכוונה של השם היא להוי״ה או לאדנות), קיים בכל תרגום ספק אם לא שינה את כוונת השםד. ולפחות אין לעשות כן לכתחילה. ומשום כך היה פוסק הגר״מ זצ״ל עבור המתפללים שקוראים קריאת שמע ומברכים ברכות בלע״ז, שלא ישנו את השם מקריאתו בלה״ק אלא יקראוהו ככתבו בלשון הקודשה.
גמ׳. וז״ל לא עברתי מלברכך עכ״ל. ופירש רש״י (ד״ה מלברכך) ״ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר״. ודבריו צ״ע דקיימא לן דברכת המצוות דרבנן, ואיך נלמד מן הפסוק לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי שלא שכח מלברך ברכת המצוה על הפרשת מעשר שני. ולולא דברי רש״י לכאורה היה אפשר לפרש דקרא מיירי בברכת הנהנין (לשיטות דס״ל דברכת הנהנין היא מדאורייתא, עיין בתוס׳ דף יב. ד״ה לא ובתוס׳ דף לה. ד״ה אלא סברא ובפנ״י שם). אלא דיש לדחות דלמה ליה להתודות בוידוי מעשר שלא שכח מלברך ברכת הנהנין, דאיזה שייכות יש לברכת הנהנין לקיום דין מעשר שני, דאין זה אלא כמתודה שלא עבר על איסור נפרד שאסור ליהנות מעולם הזה בלי ברכה, ולמה צריך להזכיר זאת כחלק ממצות וידוי מעשר.
ועיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי הט״ו) וז״ל ולא שכחתי שלא שכח מלברכו ולהזכיר שמו עליו עכ״ל. ומסתימת לשון הרמב״ם יתכן לפרש דס״ל שמתודה שלא שכח מלברך ברכת הנהנין (ודלא כדעת רש״י בסוגיין שפירש דמיירי בברכת המצוה), ואע״פ שכתב הרמב״ם להדיא (פ״א מהל׳ ברכות ה״ב) שברכות הנהנין הם מדברי סופרים, יתכן דהרמב״ם סובר דשאני ברכת הנהנין על אכילת מעשר שני דהויא מדאורייתא.
והביאור בזה דס״ל להרמב״ם דבמעשר שני חל דין ניתן בחפצא דמעשר שני שניתן לאכילה, וחל בחפצא דמע״ש קיום מצות אכילת מעשר שני. והרמב״ם סובר שהברכה מהווה חלק מקיום מצות אכילת מעשר שני, דנלמדת מדרשת הקרא ״קדש הילולים לה׳⁠ ⁠״ מלמד שטעונים ברכה לפניהם (לה.), דהיינו שחל דין שבח וברכה כחלק מקיום מצות אכילת מעשר שני ונטע רבעי, וברכת הנהנין דמעשר שני מהווה קיום במצות אכילת מעשר שני מדאורייתא.
אמנם לפי זה צ״ע קצת מהו ההו״א שבגמ׳ (לעיל לה א) למילף דין ברכת הנהנין בפירות חולין מקרא דקדש הילולים לה׳, שהוא דין מסוים של שבח בקיום מצות אכילת נטע רבעי ומעשר שני.
גמ׳. וז״ל מאי נובלות וכו׳ חד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי דזיקא עכ״ל. עיין ברש״י (ד״ה בושלי כמרא) שפירש וז״ל כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ״ל, ומבאור מדבריו דהויין מין קללה משום שנתקלקלו ע״י שנשרפו בחמה. אך הר״ש (דמאי פ״א מ״א ד״ה נובלות) פירש באופן אחר וז״ל ויש מפרשין שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ״ל, ובמס׳ ערלה (פ״א מ״ח) כתב ״בושלי כומרא תמרים פגין שאינם רואיים לאכילה וכומרים אותן בעפר להתבשל״, ומבואר שפירש דבושלי כומרא היינו פירות שנתלשו מן העץ לפני שנתבשלו כל צרכן.
ונראה שכן פירש הרמב״ם שפסק (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ח) וז״ל והנובלות שהן פגין וכו׳ מברך תחלה שהכל עכ״ל. ונראה דפגין הן כשיעור בוסר וכדמבואר ברמב״ם (פ״ה מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ט״ו) וז״ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר וכו׳ אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות עכ״ל, והנה קיימא לן במשנה (ערלה פ״א מ״ז) דסמדר מותר בערלה ובוסר אסור, ומבואר דחל חלות שם פרי בבוסר, וכן משמע ממה שפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ב) וז״ל אבל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין עכ״ל, ומשמע דרק סמדר הוי עץ ואילו בבוסר חל שם פרי.
ולפי״ז י״ל דמה שפסק הרמב״ם דמברך על פגין שהכל הוא משום דס״ל כשיטת הר״ש דכל פרי שלא נתבשל כל צרכו הוי מין קללה ומברך עליו שהכל.
ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר ה״ג) שפסק שאין חיוב תרומות ומעשרות חל עד הבאת שליש ופירות שהן בוסר פטורין מתרומות ומעשרות, דנאמר דין מסוים דחלות שם פרי לגבי חיוב תרומות ומעשרות. ולפי״ז י״ל דהוא הדין לגבי ברכה, דפירות שהן בוסר מברך עליהם שהכל משום שנאמר דין מסוים בהלכות ברכות דשם פרי חל בהבאת שליש דזהו שיעור עונת המעשרות, ופחות מזה הוי מין קללה, דסובר הרמב״ם שמברך עליו שהכל.
ועיין בתוס׳ (דף לו: ד״ה שיעורו) דס״ל דעל בוסר מברך בורא פרי העץ. ולפי מה שנתבאר בשיטת הרמב״ם י״ל דפליג על התוס׳, וס״ל דמברך על בוסר ברכת שהכל משום דנחשב למין קללה מכיון שלא נתבשל כל צרכו. ברם יתכן דרק בנובלות שהן פגין מברך שהכל משום שנשרו מן העץ ע״י הרוח ועדיין לא נתבשלו כל צרכן, ואילו בבוסר שקטף מן העץ מברך בורא פרי העץ אף לדעת הרמב״ם, משום דחל שם פרי בבוסר לענין ברכה כמו דחל שם פרי בבוסר בכל התורה כולה, ולא הוי מין קללה אלא אם כן השירום הרוח מן העץ.
ולכאורה תהא נפקא מינה בפירות שהביאו שליש ונשרו מן העץ ע״י הרוח ולא גמרו להתבשל, דאי נימא דהרמב״ם סובר כדעת התוס׳ (דף לו: ד״ה שיעורו) דאף בדין ברכה חל שיעור פרי בבוסר ומברך עליו בורא פרי העץ, ומה שכתב הרמב״ם דמברך שהכל בנובלות הוא משום דנשרו מן העץ קודם גמר בישולן, י״ל דמברך שהכל אף בפירות שהביאו שליש ונשרו ע״י הרוח קודם שנגמרו להתבשל. אמנם אי נימא דסובר הרמב״ם שחל דין מסוים בהלכות ברכות דשיעור פרי הוא כשיעור עונת המעשרות ופחות מזה הוי מין קללה, י״ל דבפירות שהביאו שליש ונשרו מן העץ מברך עליהן בורא פרי העץ.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מעשר שני הל׳ י״ג) שפסק דנובלות אסורות משום ערלה ונטע רבעי דמשמע דשם פרי לענין נטע רבעי חל בבוסר. ומאידך פסק הרמב״ם שאין פודין נטע רבעי עד שיגיע לעונת המעשרות דהיינו בהבאת שליש (פ״ט מהל׳ מעשר שני ה״ב), ומשמע דחל דין מסוים בנטע רבעי דשם פרי תלוי בהבאת שליש כתרומה ומעשר, וצ״ע בסתירה.
ונראה לתרץ דהרמב״ם מחלק בין חלות דין האיסור דנטע רבעי לבין חלות קיום מצות הניתן שבחפצא דרבעי, וס״ל דחלות איסור נטע רבעי תלוי בשם פרי דכל התורה כולה דהיינו בבוסר, משא״כ קיום מצות פדיון ואכילת נטע רבעי בירושלים תלויה בשם פרי דעונת המעשרות. דלשיטת הרמב״ם קיום מצות הניתן שבחפצא תלוי בשיעור דעונת המעשרות, וכן מתבאר מדברי הרמב״ם בדין פירות שביעית (פ״ה מהל׳ שמיטה הל׳ ט״ו) וז״ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה וכו׳, ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות עכ״ל. ומבואר דקיום האכילה תלוי בשיעור דעונת המעשרות. ואילו לגבי איסור פירות שביעית שיעורו בבוסר, וע״כ פסק (פ״ה מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ י״ז) דאסור לקוץ את האילן שהוציא פירות אע״פ שלא הגיעו לעונת המעשרות משום שיעבור באיסור דלאכלה ולא להפסד שלא יגיע הפרי לעונת המעשרות, ומבואר שחל איסור שביעית בבוסר (ועיין במה שנתבאר בשיעורים לעיל דף לו: ד״ה והתנן אין קוצצין את האילן).
גמ׳. וז״ל בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למאן דאמר תמרי דזיקא ודאן חייב הפקרא נינהו, הכא במאי עסקינן שעשאן גורן דאמר ר׳ יצחק וכו׳ הלקט השכחה שעשאן גורן הוקבעו למעשר עכ״ל. מבואר בגמ׳ דמדמינן דין פירות הפקר שהוקבעו למעשר משעשאן גורן כי היכי דפירות לקט שכחה ופאה הוקבעו למעשר מדרבנן משנלקטו ע״י עני ועשאן גורןו. והנה ביסוד הדין דלקט שכחה ופאה פטורין מן המעשר מה״ת נחלקו רש״י ותוס׳. דרש״י פירש (ב״ק דף צד. ד״ה מרחו) וז״ל ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואח״כ נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני, שאילו היה נותנו קודם מירוח אע״פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר עכ״ל, ומבואר דלפי רש״י לקט שכחה ופאה פטורין מן המעשר מה״ת משום שהן הפקרז. אמנם תוס׳ (ב״ק דף כח. ד״ה זה וזה לפאה פוטרו מן המעשר) חלקו על רש״י דאין לומר דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר מפני שהן הפקר, דאינן הפקר אלא לעניים, אלא דפטורים מגזירת הכתוב ״ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך״ יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ויש להעיר דבשלמא לרש״י ניחא השוואת הגמ׳ בסוגיין שמדמה פירות הפקר ללקט שכחה ופאה, דכמו שבלקט שכחה ופאה שליקטן העני ועשאן גורן חייבין במעשר מדרבנן הוא הדין דפירות הפקר שנלקטו ועשאן גורן נתחייבו במעשר. אמנם צ״ע לפי דברי התוס׳ דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר מדין גזירת הכתוב מיוחדת ד״ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך״ דמהו הראייה מהא דעני שליקט לקט שכחה ופאה ועשאן גורן דחייבין במעשר מדרבנן דהוא הדין דמירוח פירות הפקר מחייב במעשר, דדילמא פירות הפקר שווים בדינם לפירות של הקדש ושל עכו״ם שפטורים ממעשר ואפילו אם מירחן אין המירוח מחייבים במעשר.
והנה קיימא לן דהקדש פטור ממעשר רק כשהיה הקדש בשעת חובת מעשר, וכמש״כ הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר ה״ח) וז״ל המקדיש פירותיו כשהן מחוברין וכו׳ ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר ואח״כ פדאן פטורין עכ״ל. ולקמן (פ״ג שם הל׳ כ״ה) פסק הרמב״ם ״המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר מלאכתן חייב לעשר, ואם נגמרה מלאכתן ביד הקדש ואח״כ פדאן פטורין מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורין מן המעשרות״. ומבואר דיש ב׳ שעות חובה לחייב בתרומות ומעשרות, מירוח ועונת המעשרות (הבאת שליש), ואם היו הפירות הקדש בשעת חובתן פטורין הן לעולם מן המעשרות. ברם הפקר פוטר ממעשר אף אם הפקיר את הפירות בין הבאת שליש למירוח, דחל פטור ממעשר אע״פ שאינם הפקר בשעת חובתן, וכדקיימא לן (ב״ק דף צד. וברמב״ם פ״ה מהל׳ מתנות עניים הל׳ כ״ז) דהמפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט בעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרח. והנה לקט שכחה ופאה פטורים מדאורייתא ממעשר אף דנתמרחו ע״י עני, וכדמבואר מדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ תרומות ה״ט) וז״ל ואלו פטורין מן התרומות ומן המעשרות הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות אפילו העמיד מהן כרי ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות ומפריש מהן תרומה ומעשרות. אבל אם עשה מהן גורן בעיר פטורין שהרי קול יש להן והכל יודעין שהן לקט שכחה או פאה עכ״ל. ומבואר שלקט שכחה ופאה פטורין מדאורייתא ממעשר אע״פ שבשעת חובת תרו״מ דהיינו שעת הבאת שליש ושעת המירוח היו הם בתורת חיוב מעשר, דהרי על כרחך מיירי דנעשו לקט שכחה ופאה לאחר שהביאו שליש וכדפסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מתנות עניים ה״ז) דחיוב פאה תלויה בהבאת שליש ואם קצר שדהו קודם שהביאה שליש פטור מפאה. ומוכח דמכיון שנעשו לקט שכחה ופאה בין הבאת שליש ומירוח נפטרו מדאורייתא מחיוב מעשר לעולם, ודינם שוה להפקר שפוטרת את החפצא של הפירות מחיוב מעשר מה״ת לעולם. ויתכן דמשום כך השווה הגמ׳ בין לקט שכחה ופאה להפקר אף לשיטת התוס׳, דבתרוייהו חל פטור ממעשר מה״ת אף בין הבאת שליש ומירוח, ואם מירחן חל חיוב מעשר מדרבנן.
ונראה עוד דאף לשיטת התוס׳ לקט שכחה ופאה פטורים ממעשר מדין הפקר, דאע״פ שלקט שכחה ופאה אינם הפקר לכל - לעניים ולעשירים - מ״מ הויין כהפקר משום דהוי ממון שאין לו תובעין. די״ל דיש ב׳ פטורים של הפקר: א) דין הפקר ממש שאין לו בעלים, ב) דין לקט שכחה ופאה דהויא ממון השבט של עניים, ופטור ממעשר משום דהוי ממון שאין לו תובעין דאין לה בעלים מיוחדים, דהלקט שכחה ופאה הוי ממון השבט דעניים. ודומה להפקר שאין לו בעלים קבוע והוי ממון שאין לו תובעין. וממילא שפיר מדמינן בגמרא לקט שכחה ופאה שעשאן גורן לדין הפקר שעשאן גורן, דלקשו״פ נמי פטורין מדאורייתא ממעשר מדין הפקר.
ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ תרומות ה״ט - הי״א) וז״ל ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות הלקט השכחה והפאה וכו׳ וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות עכ״ל. ומשמע קצת מלשון הרמב״ם ״וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות״ דלקט שכחה ופאה והפקר פטורין מדין אחד ואף הפקר פטור מאותו הדין דלקט שכחה ופאה פטורין מתרו״מט. ויתכן דס״ל דיסוד הפטור הוא משום דאין בהם דין בעלים קבוע, דלקט שכחה ופאה הוי ממון השבט דעניים ואין בה דין בעלים מיוחדים וקבועים, וכן הפקר אין לה בעלים מיוחדים וקבועים. וס״ל דחלין ב׳ דיני הפקר לפטור ממעשר: א) הפקר גמור שאין לו בעלים כלל, ב) דין ממון עניים דהוי ממון השבט דעניים ואין לו בעלים מיוחדים וקבועים ודינו כהפקר דהוי ממון שאין לו תובעין. ונראה דממון מתנות עניים אינו כבעלות בשותפות בין כל העניים, דליכא בעלות קבועה במתנות עניים, דהרי אם עני העשיר פקע קנינו במתנות עניים ואינו צריך להקנות חלקו לעניים וכן עשיר שהעני יכול ליטול מתנו״ע אף אם לא הקנו לו עניים זכות ממון. ונראה דמתנות עניים הוי חלות שם ממון השבט דעניים ואין בו דין בעלים קבועים. וכן יש להביא ראייה לזה מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ מתנות עניים ה״י) וז״ל נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזור עליהן הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופן קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להם דמיה שלא נאמר בהם ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים עכ״ל. ונראה דמתנות עניים הוי ממון העניים מחמת המצוה ליתנם לעניים ואם פקעה המצוה פקע נמי דין ממון עניים מהפירות. ומבואר דאין דין בעלות ממון קבועה במתנות עניים דהרי פקע הקנין מעניים ממילא אף בלי הקנאה ויאוש, ומשו״ה דומה להפקר בפטור מתרו״מ.
א. וכן מבואר מדברי הב״ח או״ח סימן רע״א (ד״ה ויש אומרים שמקדש כמו בשאר פעמים וכו׳) וז״ל ולפע״ד נראה דטעמייהו דיש אומרים דכיון דילפינן דמקדשין על היין מקרא דזכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, ודאי מקרא מלא דיבר הכתוב, בין שהיה מיסב מבעוד יום על היין בין שלא היה מיסב, אין לקדש קידוש הלילה אלא אם כן נוטל הכוס בידו ומברך בפה״ג ומקדש עכ״ל. ומשמע דס״ל דבפה״ג חלק מעצם הקידוש ומשו״ה אע״פ שהיסב מבעוד יום על היין חוזר ומברך בפה״ג כשפורס מפה ומקדש.
ב. ועיין עוד ברשימות שיעורים עמ״ס סוכה בקונטרס בענין קידוש עמ׳ רצ״ה - רצ״ח.
ג. ועיין בבית יוסף (סי׳ קס״ז) שביאר דהרא״ש פסק כשיטת ר׳ מאיר שאם ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא, והוא הדין שיצא כשבירך בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא.
ד. ברם יש להעיר דלכאורה מסוגיין מבואר דבתרגום יצא בכינוי ״רחמנא״, ומשמע דבתרגום זה כלול כוונת שם אדנות ושם הוי״ה. וה״ה דתרגום לשון זה דרחמנא מהני בכל לשון, וצ״ע. ועיין באפיקי ים ח״ב סימן ג׳ שדן במי שנסתפק בברכת הנהנין דלשיטת התוס׳ בברכות דף יב. ליכא בברכות הנהנין דין ספק ברכות להקל משום דאסור ליהנות מעוה״ז בלי ברכה דיש עצה לברך בלשון בריך רחמנא. וכן נקט בפנ״י דף יב. בתוס׳ ד״ה לא.
ה. ועיין בשו״ת הרשב״א ח״א סימן תתמ״ב שכתב דאע״ג דפרשת סוטה נאמרת בכל לשון היינו חוץ מהשם שצריך לומר בלשון הקודש דבעינן שם המיוחד. ולכאורה ה״ה בק״ש וכדברי הגר״מ זצ״ל. ועיין עוד ברשימות שיעורים עמ״ס שבועות ח״ב בענין שמות שאינם נמחקין אות ד׳ עמ׳ צ״ב - צ״ג, ובעמ׳ קמ״ז - קמ״ח.
ו. עיין ברש״י ד״ה הלקט וז״ל אע״פ שפטורין מן המעשר לקטן עני ועשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סובר שתבואת קרקעו היא עכ״ל.
ז. וכן מבואר מדברי רש״י ב״ק דף כח. ד״ה ופטור ממעשר, עיי״ש.
ח. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ קל״ד ד״ה ונראה דאף לדעת הרמב״ם וכו׳.
ט. ולפי רש״י לקט שכחה ופאה פטורין ממעשר מדין הפקר משום דהויין הפקר. אמנם מלשון הרמב״ם ״ואלו פטורין וכו׳ הלקט השכחה והפאה וכו׳ וכן ההפקר״ משמע דהפקר פטור ממעשר מאותו הדין דלקשו״פ פטורים ממעשר ודין הפקר נלמד מלקשו״פ. והטעם כדנתבאר בפנים דלקשו״פ הויין כהפקר דאין להם בעלים פרטיים אלא חלות ממון השבט בעלמא, וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (דף שעא).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף כאן מקשים: בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי החמה] היינו דקתני [זהו הטעם ששנינו] שהם הקלין שבדמאי, כלומר, שרק ספיקן (אם לא היה ברור לו שנתעשרו) הוא שפטור מלעשר שנית, הא [הרי] את ודאן, כשיודע הוא בוודאי שלא נתעשרו — חייב להפריש מהם מעשר. אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] כי תמרי דזיקא [תמרים שהשירה אותם הרוח] קשה: האם ודאן צריך להיות חייב, והרי הפקרא נינהו [הפקר הם] ואין מפרישים מעשר מדבר שהופקר!
Here too, the Gemara asks: Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that it was taught concerning them: Their halakhot are lenient with regard to demai, meaning that it is those with regard to which there is uncertainty whether or not they were tithed that are exempt from being tithed. Those with regard to which there is certainty that they were not tithed, one is obligated to tithe those dates. However, according to the one who said that novelot are dates felled because of the wind, this is difficult: Those regarding which there is certainty that they were not tithed, one is obligated? They are ownerless, and ownerless produce is exempt from the requirement to tithe.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁעֲשָׂאָן גּוֹרֶן. דא״רדְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁעֲשָׂאָן גּוֹרֶן – הוּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר.

The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where he gathered the dates that fell because of the wind and made them into a pile, like a pile of threshed grain, signifying that the produce is a finished product. As Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: Even gifts to the poor such as gleanings, forgotten sheaves, and produce of the corners, which are normally exempt from tithes, if a poor person gathered them and made them into a pile of threshed grain, by rabbinic law they were rendered obligated in tithes. In that case, only demai would be exempt from tithes.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שעשאן גורן – העני או מי שלקטן העמיד מהן ערימת כרי.
הלקט והשכחה והפאה – אע״פ שפטורים מן המעשר לקטן עני ועשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סבר שתבואת קרקעו היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה הלקט וכו׳ ועשאן גורן. ע׳ בב״ק דף צ״ד ע״א בפירש״י ד״ה מרחו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה המיוחד כשאסף אדם את התמרים הללו שהשירה הרוח ועשאן ערמה אחת כעין גורן. שאמר ר׳ יצחק שכך אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ אליעזר בן יעקב: אף מתנות העניים כגון הלקט והשכחה והפאה שהם פטורים מן המעשר, אם עשאן העני גורןהוקבעו מדברי חכמים שתחול עליהם חובת מעשר. ובמקרה כזה רק הדמאי פטור מלעשרו.
The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where he gathered the dates that fell because of the wind and made them into a pile, like a pile of threshed grain, signifying that the produce is a finished product. As Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: Even gifts to the poor such as gleanings, forgotten sheaves, and produce of the corners, which are normally exempt from tithes, if a poor person gathered them and made them into a pile of threshed grain, by rabbinic law they were rendered obligated in tithes. In that case, only demai would be exempt from tithes.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144