הברכות שפוטרות בדיעבד את הפת והיין
ציון א.
משנה (מ, א). ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו - יצא.
גמרא. אתמר, רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין, ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין.
...ועל הכל אם אמר שהכל - יצא, ואפילו על פת ויין.
(שם רו, א)
מתוך ההלכה שנפסקה כרבי יוחנן שיוצא בדיעבד בברכת שהכל אף על הפת והיין, יש לדון האם הוא הדין גם כשמברך בורא פרי האדמה על הפת ובורא פרי העץ על היין. הרא״ה והריטב״א (בחידושים ובהלכות ברכות פ״ג יא-יב) מחלקים וכותבים שהמברך על היין בורא פרי העץ יוצא ידי חובתו, אבל המברך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, זאת משום שבברכה הקבועה שהיא ברכת המוציא הוציאוה מכלל פרי, ורק כשמברך שהכל יוצא בה ידי חובה כיון שהיא ברכה כללית.
מטעם זה יוצא, לדעתם, בדיעבד אף כשמברך על היין בורא פרי האדמה, ואינו יוצא כשמברך על דבר שברכתו מזונות בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, מפני שמזכיר פרי על דבר שקבעו לו ברכה ללא הזכרת פרי.
לעומת זאת יש לדייק מדברי התוספות לעיל (יב, א ד״ה לא) והמרדכי (סי׳ לב) שאינו יוצא בברכת בורא פרי העץ על היין. הם כותבים שמי שטעה בדיבורו ואמר בורא פרי העץ במקום בורא פרי הגפן - יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור, מכאן שאינו יוצא אם לא יחזור בו מיד. כך מוכיח ר״י הלוי בתשובה (סי׳ מז), ועל פיו פוסק המגן אברהם (סי׳ רח סקכ״ב) שלא יצא. אולם רבי עקיבא איגר (על השו״ע ובגליון הש״ס על התוספות) תמה על כך, שכיון שבברכת בורא פרי הגפן מזכיר פרי, והיא רק מבוררת יותר מברכת בורא פרי העץ - מדוע שלא יצא בברכת העץ כשם שיוצא כשמברך שהכל. אכן בעל שו״ת גינת ורדים (כלל א סי׳ יט) מסיק שהתוספות לא דייקו כשכתבו את חידושם על ברכת העץ במקום הגפן, ומסתבר שנקטו זאת בתור דוגמה בעלמא להשמיע את הכללים של חזרה בתוך כדי דיבור.
בעל שו״ת פנים מאירות (ח״א סי׳ נח) אף מוסיף שאפשר שיש בתוספות טעות סופר, שבאמת התכוונו בדבריהם למי שבירך בורא פרי העץ במקום בורא פרי האדמה.
בדרך אחרת מיישב בעל אבן העוזר (סי׳ רח), שכוונת התוספות שיכול לחזור אם רוצה לברך כתיקון חכמים, אבל באמת גם אם לא יחזור יוצא ידי חובה בברכת בורא פרי העץ על היין.
לעומת זאת כותב בעל שו״ת הלכות קטנות (ח״ב סי׳ קמט) שכיון שקבעו ללחם וליין ברכה מיוחדת בשל חשיבותם - מי שמחזירם לכלל שאר הפירות הרי הוא בגדר משנה ממטבע שטבעו חכמים, ורק בברכת שהכל שהיא ברכה כללית יוצא ידי חובתו.
בעל פני יהושע כותב שהאמוראים נחלקו בזה כדרך שנחלקו בברכת שהכל, ונקטה הגמרא את המחלוקת על ברכת שהכל כדי להודיעך כוחו של רבי יוחנן שאפילו בברכה זו יצא, וכל שכן שאם בירך בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ על היין - יצא ידי חובתו.
הכסף משנה (פ״ד ה״ו) כותב שכיון שיצא בברכת שהכל - אפשר שיוצא גם כשמברך על הפת בורא פרי האדמה, ואולי אף כשבירך עליה בורא פרי העץ לפי הדעה שעץ שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה. בעל חיי אדם (כלל נח, נשמת אדם סק״ב) תמה על לשונו המסופקת, ולדבריו ברור שהמברך בורא פרי האדמה יצא. מסתבר, איפוא, שבעל חיי אדם לא ראה את חידושי הרא״ה והריטב״א אשר כאמור סוברים שהמברך בורא פרי האדמה על הפת - לא יצא ידי חובתו.
אכן, החיד״א (שיורי ברכה סי׳ רב, ב ושו״ת יוסף אומץ סי׳ עג) פוסק שיצא דוקא בברכת בורא פרי העץ על היין, על פי חילוקם של הרא״ה והריטב״א, וגם הרמ״ע באלפסי זוטא (בתחילת הפרק) פוסק כמותם.
בעל פרי מגדים (סי׳ רח א״א סקכ״ב) מדייק מדברי הט״ז (סי׳ רד סקי״א) שחולק על המגן אברהם וסובר שאם בירך על היין בורא פרי העץ - יצא.
כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות
ציון ב-ה.
גמרא. נימא כתנאי: ראה פת ואמר ׳כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה׳ - יצא. ראה תאנה ואמר ׳כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה׳ - יצא, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו... בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר ׳בריך מריה דהאי פיתא׳, אמר רב: יצא. והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה! דאמר ׳בריך רחמנא מריה דהאי פיתא׳. והא בעינן שלש ברכות! מאי יצא דקאמר רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה. מאי קמשמע לן, אף על גב דאמרה בלשון חול?! תנינא... איצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש, אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא - קא משמע לן.
ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם, ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות - אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.
וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, אפילו בלשון חול - יצא.
(רמב״ם ברכות א, ה-ו)
...ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל - עזרא הסופר ובית דינו תקנום, ואין אדם ראשי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם... כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע, וכו׳.
(רמב״ם קריאת שמע א, ז - לא צוין בעין משפט)
אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו, או שאמר ׳בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא׳ - יצא.
(שו״ע אורח חיים קסז, י)
יש אומרים ׳ברוך משביע לרעבים׳, ואין לאומרו, והמוסיף גורע. אם אמר במקום ברכת הזן ׳בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא׳ - יצא, ויש אומרים שצריך שיחתום ׳בריך רחמנא דזן כולא׳.
(שם קפז, א)
א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.
רבי מאיר ורבי יוסי נחלקו בקשר למי שראה פת או תאנה ובירך בנוסח שונה לחלוטין כשאמר ׳כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה׳, שלפי רבי מאיר יצא ידי חובה ולפי רבי יוסי לא יצא. הכלל המקובל במחלוקתם שהלכה כרבי יוסי, וכן נראה מדברי הרמב״ם שנפסקה הלכה כמותו בסוגייתנו. כן כותב ריב״ב (דף כח, ב בדפי הרי״ף) בדעת הרי״ף, ומסביר שמשום כך אינו מביא בהלכותיו את מנהגו של בנימין רעיא לברך ברכת המזון בנוסח שונה, שאין הלכה כך אלא כרבי יוסי.
לעומת זאת כותב הרא״ש (סי׳ כג) שהלכה כרבי מאיר כפי שנפסק בירושלמי (הלכה ב), ומוסיף שכך היא גם דעת רבי יוחנן כמבואר בגמרא, ומה שאמרו שדבריו מוסברים לפי רבי יוסי - הרי זה בגדר דיחוי בעלמא, וכידוע הלכה כרבי יוחנן.
כמוהו פוסקים כרבי מאיר הראבי״ה (סי׳ קיד), הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות ב, כב), בעל ספר המכתם, ר״י שירליאון והמרדכי (סי׳ קלג).
ר״י שירליאון והמרדכי אף מסתפקים שמא דעת הירושלמי לפסוק כרבי מאיר אף כשלא הזכיר פת, וכן מובא בהגהות אשר״י בשם תוספות ובהגהות מיימוניות הל׳ ברכות אות ב), ונראה שהספק הוא שאולי דוקא לרב הונא אמרו בגמרא שמפרש בדעת רבי מאיר שיצא דוקא מפני שהזכיר פת, מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו מצריך זאת, וכמו שיוצא בברכת שהכל למרות שלא הזכיר פת. הבית יוסף (סי׳ קסז) כותב שכיון שהספק הוא בדרבנן - יצא, וכן פוסק המגן אברהם (קסז סקכ״ב), אבל המשנה ברורה (קסז ביה״ל ד״ה דהאי) מסתפק בדבר.
בעל ספר ההשלמה כותב בתחילה שהלכה כרבי יוסי, אבל מנמק זאת לא בכך שהלכה כמותו לגבי רבי מאיר אלא מהטעם שלא הזכיר בה מלכות, ולפי זה מודה רבי יוסי שיצא כשהזכיר בה מלכות. אולם לבסוף הוא כותב שלרבי יוסי לא יצא אף כשהזכיר מלכות, והלכה כרבי מאיר שכך מוכח מהנוסח של בנימין רעיא.
לעיל
(יא, א) למדנו במשנה שאין להאריך או לקצר בברכות, ולכאורה הרי זה בכלל מה שאמרו כאן בסוגייתנו שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכפי שהתבאר בבירור הלכה שם יש שמפרשים את המשנה שם על פי הכלל הזה ומסבירים שאסור להוסיף שום תוספת בברכות, וכשמוסיף - אינו יוצא ידי חובתו.
אולם אפשר היה לומר שאין בכוונת המשנה לקבוע שאינו יוצא ידי חובתו וממילא מתפרשים הדברים גם לפי רבי מאיר, שאף הוא מסכים שלכתחילה לא ישנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ועיין שם עוד שיש פירושים נוספים למשנה.
שיטת הרשב״א היא שההקפדה הנזכרת במשנה לעיל היא על הקיצור והאריכות בפתיחה ובחתימה של הברכה, ועל פי זה הוא מסביר את סוגייתנו שגם לפי רבי מאיר יש צורך לשמור על המסגרת של הברכה בפתיחה ובחתימה, ומפרש כך את כל האמור בסוגייתנו. כך למשל הוא כותב שאף במנהגו של בנימין רעיא לא היתה חריגה מהמסגרת, שאף הוא אמר בלשונו נוסח של ברכה, בפתיחה ובחתימה, כפי שנקבע בברכה ראשונה של ברכת המזון.
בהלכות קריאת שמע מובא הכלל שלא ישנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכשמשנה צריך לחזור מפני שלא יצא ידי חובתו, אולם מדבריו בהלכות ברכות משמע שאין בשינוי כשלעצמו כדי לפסול את ברכתו ובלבד שהזכיר אזכרה ומלכות כדברי רבי יוחנן בסוגייתנו.
לפי זה כותב הכסף משנה בהלכות ברכות שהרמב״ם מפרש את הכלל שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים לעיכובא רק לענין שינוי בנוסח הברכה בפתיחה או בחתימה, ולכך הוא מתכוון בדבריו בהלכות קריאת שמע. כאמור זוהי שיטת הרשב״א בפירוש המשנה לעיל, והוא עצמו מסביר על פי דרכו גם את המעשה של בנימין רעיא שיצא ידי חובה מפני ששמר על המסגרת של הברכה בפתיחה ובחתימה, דהיינו שאמר בתחילה ׳בריך רחמנא מריה דהאי פיתא׳ ולבסוף ׳בריך רחמנא דזן כולה׳, וכך מוסבר בשו״ת הרדב״ז (סי׳ אלף תכד) ובתשב״ץ (ח״ג, רמז).
הכסף משנה דן גם בביאור לשון הרמב״ם בהלכות ברכות בהלכה ה, שבתחילה כותב שאין ראוי לשנות את נוסח הברכה, ובהמשך הוא כותב שאם שינה אינו אלא טועה. הוא מסביר שבתחילה מתכוון הרמב״ם בדבריו למי ששומר על נוסח הברכה אך מוסיף עליו דברים או גורע, ובענין זה כותב שאין ראוי לעשות כן, ובהמשך הוא מדבר על שינוי ממשי בכוונת הברכה שאומר ׳ברוך המקום שבראה׳, ובכגון זה אינו יוצא ידי חובה כדברי רבי יוסי בסוגייתנו. בתירוצו השני כותב הכסף משנה שמחלוקת התנאים בסוגייתנו היא על מי שאינו מזכיר שם ומלכות בברכה, ועליו כותב הרמב״ם בסוף ההלכה שאינו אלא טועה ואינו יוצא ידי חובה, מה שאין כן כשמזכיר שם ומלכות, כי אז יוצא ידי חובה גם כשמשנה בנוסח הברכה, אולם כותב הרמב״ם שאין ראוי לשנות את הנוסח.
לפי שני ההסברים של הכסף משנה מבואר שהרמב״ם פוסק כרבי יוסי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו יוצא ידי חובה, וההבדל בין ההסברים הוא בפירוש דברי רבי יוסי, האם נאמרו על מי שאינו מזכיר שם ומלכות או על מי שמשנה את הנוסח בצורה מהותית, וכבר נזכר ששני הפירושים מובאים בספר ההשלמה.
הגר״א (סי׳ סח סק״א) דוחה את דברי הכסף משנה וכותב שהרמב״ם חזר בו בהלכות ברכות ממה שכותב בהלכות קריאת שמע, כיון שבאמת הלכה כרבי מאיר שיוצא ידי חובה ורק מלכתחילה אסור לשנות, וכן כותב בעל מראה הפנים לירושלמי (פ״ו ה״ב) שדעת כל הפוסקים כרבי מאיר.
בסימן קסז כותב המחבר שיוצא ידי חובה כשמברך ברכת המוציא בשינוי, והרי זה לכאורה כדברי רבי מאיר, אולם אפשר שסובר שאף רבי יוסי אינו פוסל את הברכה כשמזכיר שם ומלכות, כדבריו בכסף משנה. גם בסימן קפז בהלכות ברכות המזון הוא כותב שיוצא כשמברך בשינוי בנוסח הנזכר בגמרא במעשה של בנימין רעיא, אך מביא דעה לפיה אינו יוצא ידי חובה אלא כששומר על המסגרת של הברכה בפתיחה ובחתימה, והרי זה לפי מה שהתבאר בשיטת הרשב״א. אמנם הטור אינו מזכיר דעה כזו, משמע שלדעתו יוצא גם בלא חתימה, וכך מדייק רבי עקיבא איגר מדברי הרמב״ן (מלחמת ה׳ דף ו, ב בדפי הרי״ף ד״ה אמר הכותב) שמוכיח מפרקנו שהקיצור בחתימה אינו מעכב.
בעל ערוך השלחן (קפז, ו) מסביר בדעת הטור שדוקא בברכת הזן אין החתימה מעכבת מפני שמעיקר הדין נחשבת לברכה קצרה שאין חותמים בה, ורק משום שמשה תיקנה בחתימה כשתיקן לומר אותה לבדה - לא התבטלה החתימה גם כשמברכים שלש ברכות.
הב״ח מכריע כשיטת הרשב״א מפני שיש להחמיר בברכה שחיובה מדאורייתא ומפני שלא מסתבר שבאותו נוסח יצא ידי חובת ברכת המוציא שהיא קצרה וברכת הזן שהיא ארוכה.
ציון ו.
גמרא: גופא, אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה, ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה. אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דתניא: ״...לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי״ - לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני! ורבי יוחנן תני: ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו.
...וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות - אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.
(רמב״ם ברכות א, ה)
כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות - אינה ברכה, ואם דילג שם או מלכות - יחזור ויברך, ואפילו לא דילג אלא תיבות ׳העולם׳ לבד - צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינו מלכות.
(שו״ע אורח חיים ריד)
הרי״ף (דף כח, ב), הרא״ש (סי׳ כג), הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרבי יוחנן שצריכים להזכיר שם ומלכות, וזה לפי הכלל שהלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם רב.
לעומת זאת מביאים התוספות (ד״ה אמר אביי) שיש שפוסקים כרב שדי בהזכרת השם בלבד כיון שהביאו בגמרא את הברייתא שהיא כמותו. אמנם גם הם מסיקים בשם ר״י שהלכה כרבי יוחנן, והרא״ש כותב על ר״י שהיה מסופק כמי ההלכה. למעשה, אם זו הלכה ודאית - הרי שצריך לחזור ולברך כשלא הזכיר מלכות, ואם יש ספק בדבר - אינו חוזר ומברך.
התוספות מיישבים כמה נוסחאות של ברכות שלא מוזכרת בהן לכאורה מלכות, כמו ברכת שמונה עשרה, שאומרים ׳אלהי אברהם׳ והרי זה כמו מלכות, כיון שאברהם אבינו הודיע את מלכות ה׳ על כל העולם.
בעל הרוקח (סי׳ שסג) כותב שיש חילוק בין ברכות של הודאה, שצריך להזכיר בהן שם ומלכות, לבין ברכות שאינן של הודאה, כמו ברכות של תפילה, בהן לא תיקנו שיזכיר מלכות, וכן כותב המאירי.
בעל שו״ת הלכות קטנות (ח״א רסח) נשאל לגבי מי שלא הזכיר מלכות, והשיב שהרי הוא כאומר שמע ישראל, כלומר שכיון שאמר ׳אלהינו׳ - הרי זה כמו מלכות. בעל שדי חמד (אסיפת דינים מע׳ ברכות סי׳ א, לז) מביא שהרבה תמהו על דבריו, ואף הוא מסיק שכל שלא אמר מלכות - צריך לחזור על הברכה, כמו שכותבים התוספות בפירוש.
כן כותב בעל כף החיים (סק״ג) ומוסיף שכן מוכח מהאריז״ל שעל פי סוד אין לשנות וצריך לדקדק במילות הברכה. הוא מוסיף שאין לבוא כנגד קבלת האריז״ל עם הסברה שספק ברכות להקל, ביחוד שכך היא גם דעת הפוסקים שלפנינו.
חידוש יש בדברי הראב״ד המובאים בטור בסימן ריח, שיש ברכות שאינן צריכות לא שם ולא מלכות, ואלה הן ברכות הראיה שאינן אלא לשבח והודאה בעלמא, וכותב בעל הפרישה (סק״ד) שמכאן התפשט המנהג שלא לברך בכמה ברכות עם שם ומלכות.
כמו כן מובא במגן אברהם (ריד סק״א) שיש הרבה ברכות בלא שם ומלכות ולכל ברכה הטעם שלה, ואין להגיה בסידורים ישנים, כי יש ליישב כל דבר.
התוספות מחדשים שצריך לחזור ולברך, כיון שלאמירת מלך בלבד אין משמעות של מלכות. בעל שלטי הגבורים (בדפי הרי״ף שם אות ב) כותב שזו דעת רוב הפוסקים, אך מביא שיש דעה לפיה יצא ידי חובה.
בעל אבן העוזר תמה מנין למדו התוספות את חידושם, ומה ההבדל בין הברכות לבין אמירת סדר מלכויות שבתפילת ראש השנה, שלא הקפידו בו על הצירוף של מלך העולם דוקא. מסקנתו היא שהרמב״ם והטור חולקים על התוספות, והוא מוכיח שגם הרא״ש והרשב״א חולקים עליהם כשמדגישים בקשר לנוסח הברכה בסוגיה לעיל שיש לומר ׳בריך רחמנא מלכא מרא דהאי פיתא׳, ואינם מקפידים שיאמר ׳מלכא דעלמא׳.
אכן המגן אברהם (קסז סקכ״ב) תמה על השלחן ערוך אשר פוסק בהלכה שלפנינו את חידוש התוספות ואינו מדגיש גם בסימן קסז, ז, בדין של האומר ׳בריך רחמנא׳ וכו׳, שצריך גם לומר ׳מלכא דעלמא׳.
המשנה ברורה בביאור הלכה מביא ראיה לדברי בעל אבן העוזר מהירושלמי (פ״ט, א), שם מנמקים את ההלכה שברכה ללא מלכות אינה ברכה על פי הפסוק ״...ארוממך אלהי המלך...״
(תהלים קמה, א), ושם באמת לא כתוב מלך העולם. הוא עצמו דוחה את הראיה כשמבקש לחלק בין האומר ׳המלך׳ לבין האומר ׳מלך׳, שרק זה האחרון צריך להשלים ולומר ׳מלך העולם׳.
ציון ז.
משנה. על החומץ... - אומר ׳שהכל נהיה בדברו׳.
...ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתותו - מברך שהכל.
הרא״ש (סי׳ כג) מקשה על האמור במשנה שמברכים שהכל ממה שלמדנו במסכת יומא
(פא, ב) שהשותה חומץ ביום הכיפורים פטור מפני שמזיק, אם כן גם אין ראוי שיברכו עליו. הוא מיישב שמדובר כאן בחומץ מזוג המשיב את הנפש, כמבואר בסוגיה שם, או בנותן הרבה החומץ לתוך מרק ושותהו לרפואה.
רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה על החומץ) כותב שכיון שעל פי המבואר שם בסוגיה כששותה הרבה חייב מפני שנהנה מהשתיה המרובה - ממילא יש לברך כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה, אך אינו מברך ברכה אחרונה אלא אם כן שתה יותר מרביעית. בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כט) דוחה את פירושו בטענה שאם אינו נחשב למשקה בשיעור מועט - כל שכן שמזיק בשיעור מרובה, וכל שאמרו שם בסוגיה הוא שלא התירו אף לחולה אלא מעט להשיב רוחו ולא הרבה כדרך שתיה של אדם בריא. בקשר לקושיה עצמה הוא כותב שאין לדמות הלכות יום הכיפורים להלכות ברכות כיון שביום הכיפורים החיוב תלוי בישוב הדעת, אך בכל זאת כיון שנהנה ממנו - אסור להנות בלא ברכה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים על פי תירוצו הראשון של הרא״ש, שמברך שהכל דוקא כשהחומץ מעורב במים. המגן אברהם (סקי״ג) מחדש שעל החומץ לבדו אינו מברך דוקא כשהוא חזק, שמבעבע כשמשליכים אותו על הארץ, וכשאינו חזק כל כך - הרי נהנה וצריך לברך. הוא מסביר שהרא״ש לא רצה לתרץ על פי חילוק זה, מפני שהמשנה מדברת אף על חומץ חזק.
בעל אליה רבה (סק״ו) מביא בשם בעל עולת תמיד שיש להחמיר שלא לשתות חומץ לבדו משום ספק ברכה, שכן לדעת רבינו יונה מברכים על כל חומץ. מלבד זה חולק בעל אליה רבה (סק״ט, מובא בהלכה ברורה) על המגן אברהם וסובר שאין מברכים על חומץ לבדו כשמזיקו אף על פי שאינו מבעבע, אך הכרעת המשנה ברורה (סקכ״ד) ובעל כף החיים (סקכ״ב) כמגן אברהם.
מהן נובלות הפרי שברכתן שהכל
ציון ח.כ.
משנה. ועל הנובלות... - אומר ׳שהכל נהיה בדברו׳. רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה - אין מברכין עליו.
גמרא. מאי נובלות? רבי זירא ורבי אילעא, חד אמר: בושלי כמרא, וחד אמר: תמרי דזיקא. תנן, רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה - אין מברכין עליו; בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא - היינו דקרי ליה מין קללה, אלא למאן דאמר תמרי דזיקא - מאי מין קללה?! אשארא. איכא דאמרי, בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא - היינו דמברכינן עלייהו שהכל, אלא למאן דאמר תמרי דזיקא - שהכל?! בורא פרי העץ מבעי ליה לברוכי! אלא בנובלות סתמא כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו, כי פליגי בנובלות תמרה, דתנן: הקלין שבדמאי... ונובלות תמרה... נובלות תמרה, רבי אילעא ורבי זירא, חד אמר: בושלי כמרא, וחד אמר: תמרי דזיקא... איכא דאמרי, בשלמא למאן דאמר תמרי דזיקא - היינו דהכא קרי לה נובלות סתמא והתם קרי לה תמרה, אלא למאן דאמר בושלי כמרא - ניתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא! קשיא.
...ונובלות, שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו... - מברך שהכל.
(שם רד, א)
א. ביאור המשנה והמחלוקת שבגמרא.
בביאור המשנה שאמרה שמברכים שהכל על הנובלות, סברה הגמרא בתחילה שיש מחלוקת, שלפי דעה אחת אלה בושלי כמרא, ולפי הדעה השניה אלה תמרי דזיקא, ובדברי הראשונים מצינו מחלוקת למה התכוונו כשדיברו על בושלי כמרא. רש״י מפרש שהכוונה לתמרים שנשרפו בחמה והתייבשו, וכמוהו מפרשים הרא״ה, ריב״ב (כח, ב בדפי הרי״ף), הרי״ד והריא״ז (הלכה ג, ג). לעומתם מפרש רבינו חננאל (מובא בתוס׳ רא״ש ובתוס׳ ר״י שירליאון) שאלה פירות שאינם ראויים לאכילה ומניחים אותם בעפר להבשיל, על כן הם נקראים בושלי כמרא, וכן מפרש הרא״ש (הלכות ערלה סי׳ ז).
על פירושם יש להקשות, שאם כן מה בין בושלי כמרא לבין תמרי דזיקא שהם בפשטות פירות שנשרו מהאילן על ידי הרוח, כנראה לפני שהבשילו כל צרכם, ובגמרא משמע שהמפרש בושלי כמרא סובר שעל תמרי דזיקא מברך בורא פרי העץ, וכך כותב גם רבינו חננאל עצמו שמברכים עליהם בורא פרי העץ מפני שהם פירות טובים.
יתכן שהחילוק הוא כדברי רבינו יהונתן אשר מקבל להלכה את דעת המפרש שנובלות הן תמרי דזיקא, ומבאר שהם פירות שהרוח הפילתם קודם שהבשילו, ומסביר שבושלי כמרא הם תמרים רעים שלעולם לא יבשילו באילן, ועל ידי שמתחממים באופן מלאכותי הרי הם ראויים קצת לאכילה.
הרמב״ם בפירוש המשניות ורבינו יונה אינם מבארים את המחלוקת שבגמרא וכותבים על המשנה שנובלות הן פירות שנשרו מהאילן קודם שהבשילו, ויתכן שסוברים כרבינו יהונתן שהלכה היא כמאן דאמר שנובלות הן תמרי דזיקא. אולם יש לתמוה שהרי בגמרא המסקנה היא שעל הדין שבמשנה אין מחלוקת שנובלות הן בושלי כמרא. יתכן איפוא שסוברים שהפירוש של בושלי כמרא הוא כדבריהם, אלא שאז יש למצוא את הביאור לתמרי דזיקא, שאם הכוונה לפירות שנשרו על ידי הרוח כשהם כבר בשלים - הרי זה מילתא דפשיטא שמברכים עליהם בורא פרי העץ, ולא יתכן שיהיה מי שיאמר שמברכים עליהם שהכל.
הרמב״ם כותב בהלכה שלפנינו שנובלות הן פגין, כמו שכותב בפירוש המשניות.
הטור כותב בסימן רד שהנובלות הן מיני תמרים שאינם מבשילים על האילן וקרובים הדברים לפירוש הרמב״ם, והבית יוסף (תחילת סי׳ רב) מביא את דברי רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ב) שכותב את הפירוש הזה על נובלות, ותמה עליו בטענה שפירוש רש״י שונה לגמרי, שמפרש שהם שרופי חמה שהתייבשו על ידי החום.
הרמ״א בדרכי משה (רד, א) והט״ז (רד, ג) תמהים על הבית יוסף שמעיר על רבינו ירוחם ולא על הטור שכותב בדיוק את אותו הפירוש.
אמנם גם לגופם של דברים יש לעיין מהו פשר תמיהתו של הבית יוסף על רבינו ירוחם שאינו מפרש כרש״י, כשבלאו הכי יש עוד רבים מהמפרשים שלא פירשו כמותו. אבל נראה שהתמיהה היא משום שלפי הפירוש היוצא מדברי רבינו ירוחם מתקבלת המסקנה שנובלות הן תמרי דזיקא, דבר שלא נראה לפי מהלך הסוגיה.
מסתבר שזו גם כוונת הגר״א (סי׳ רב סקכ״ב) כשכותב שזו טעות גדולה לפרש שנובלות הן תמרי דזיקא, דהיינו פירות שנפלו מן האילן קודם גמר הבשלתם. על אלה הוא כותב שבודאי מברך בורא פרי העץ, והפירוש הנכון שמדובר על פגין שאינם ראויים לאכילה וכומרין אותם בעפר להבשיל, שבלי הפעולה הזו אי אפשר כלל לאוכלם, מה שאין כן בתמרי דזיקא שאינם צריכים לכך. מתוך דבריו נראה שרוצה לפרש בדרך זו את דעת הרמב״ם ורבינו ירוחם, כדי להצילם מהקושיה והתמיהה, אולם עדיין יש להקשות מדוע אינם מפרשים זאת בהלכותיהם.
עיין עוד לעיל דף לו, ב ציון ו.ז. בבירור הלכה על הנושא מאימתי מברכים על הפירות.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה על הנובלות כפירוש רש״י, שהם תמרים שבישלם ושרפם החום והתייבשו, ויש לדון האם יש מחלוקת בדבר זה, ומהי דעת המפרשים שהנובלות הם הפירות שלא הבשילו לגבי הפירות שנשרפו והתייבשו.
המשנה ברורה (שער הציון רב, סקנ״ז) מביא את דברי בעל אליה רבה ובעל בית מאיר ששני הפירושים נכונים להלכה. מלבד זה הוא כותב בביאור הלכה בקשר לתמרים שנפלו קודם שהבשילו והתחממו בעפר עד שנעשו ראויים לאכילה שיש לדון לפי פירוש רש״י ופסק השלחן ערוך אם בכגון זה מברך בורא פרי העץ או שהכל.
ציון י.
עיין בירור הלכה לנדרים נה, ב ציון ב.
ציון מ.
עיין בירור הלכה לסוטה מג, ב ציון ל.מ.