×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) {ויקרא י״ח:ה׳} אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה.
“That a person shall perform and live by them” (Leviticus 18:5). It is inferred that with regard to one who sits and did not perform a transgression, God gives him a reward like that received by one who performs a mitzva.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי מכות כג ע״ב} גמ׳1 אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר׳ חנינה בן גמליאל2:⁠3
4ר׳ חנניה בן עקשיה אומר רצה המקום ברוך הוא5 לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצות שנאמר {ישעיהו מב:כא} יי׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
הדרן עלך ואילו הן הלוקין סליקא מסכת מכות
1. גמ׳: כך בכ״י א (חריג!), וכן דפוסים. חסר ב-גא, גב, כ״י נ, דפוס קושטא.
2. אמר רב אדא...גמליאל: וכן גא. וכן פסק הרמב״ם (פיהמ״ש והלכות סנהדרין יז:ז) חסר ב-גב.
3. כ״י א מוסיף משנה נוספת.
4. דפוסים מוסיף: משנה.
5. המקום ברוך הוא: וכן כ״י נ. גב, דפוסים: הקב״ה.
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – וסמיך ליה איש איש אל כל שאר בשרו דמשמע מי שעושה חוקותי אני נותן חיים לו ואלו הן חוקותי איש איש וגו׳ הא למדת כל היושב ואינו עובר כו׳.
״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״ (ויקרא יח, ה). הא [הרי] מכאן משמע שעושה המצוות זוכה לחיים. והרי נמנו לאחר מכן רק מצוות לא תעשה, ומכאן למדנו שכל היושב ולא עבר עבירהנותנין לו שכר כעושה מצוה.
“That a person shall perform and live by them” (Leviticus 18:5). It is inferred that with regard to one who sits and did not perform a transgression, God gives him a reward like that received by one who performs a mitzva.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: {דברים י״ב:כ״ג} רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכוֹל (אֶת) הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ׳. וּמָה, אִם הַדָּם, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר, גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדַתָּן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ, וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת!

Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi says that as the verse states: “Only be steadfast to not eat the blood, as the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23), it can be derived a fortiori: And if with regard to the blood, which a person’s soul loathes, one who abstains from its consumption receives a reward for that action, as it is written in a subsequent verse: “You shall not eat it, so that it shall be good for you and for your children after you” (Deuteronomy 12:25); then concerning robbery and intercourse with forbidden relatives, which a person’s soul desires and covets, one who abstains from their performance and overcomes his inclination, all the more so that he and his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations will merit a reward.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ חנינא בן עקביא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוה שיהיו מקבלין שכר אף במניעת מה שהיה הטבע קץ בו מאליו שנאמר יי׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ר׳ שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר ״רק חזק לבלתי אכל (את) הדם כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג), ויש ללמוד קל וחומר לעבירות אחרות: ומה אם הדם, שנפשו של אדם בכלל קצה (מואסת, נגעלת) ממנוהפורש ממנו מלאוכלו מקבל על כך שכר, כאמור לאחר מכן ״לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך״ (דברים יב, כה), גזל ועריות, שבדרך הטבע נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתןהפורש מהן ושובר את יצרו על אחת כמה וכמה שיזכה על כך שכר לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi says that as the verse states: “Only be steadfast to not eat the blood, as the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23), it can be derived a fortiori: And if with regard to the blood, which a person’s soul loathes, one who abstains from its consumption receives a reward for that action, as it is written in a subsequent verse: “You shall not eat it, so that it shall be good for you and for your children after you” (Deuteronomy 12:25); then concerning robbery and intercourse with forbidden relatives, which a person’s soul desires and covets, one who abstains from their performance and overcomes his inclination, all the more so that he and his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations will merit a reward.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ר׳רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו מ״ב:כ״א} ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.:

Rabbi Ḥananya ben Akashya says: The Holy One, Blessed be He, sought to confer merit upon the Jewish people; therefore, He increased for them Torah and mitzvot, as each mitzva increases merit, as it is stated: “It pleased the Lord for the sake of His righteousness to make the Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). God sought to make the Torah great and glorious by means of the proliferation of mitzvot.
קישוריםרי״ףריב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לזכות את ישראל – כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להן שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן.
ממה שכתבנו למדה שזה שאמרו אין בין שבת ליום הכפרים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים פירושו על עקר הזדון והוא הכרת הא כל שהתרו בו למלקות לבד לוקה ופטור מן הכרת ונמצא שאף הוא זדונו בידי אדם ואין הלכה כדברי האומר שאין מלקות בחייבי כריתות כמו שביארנו במגלה פרק ראשון:
ומ״ש רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב״ה לזכות כו׳ הוסיף גם כענין זה דבהרבה להם תורה כו׳ ומה הרבה להם הם לא תעשה שהם שס״ה לא תעשה ועשיין אינן רק רמ״ח הוא כדי לזכות למען צדקו שגם בשב ואל תעשה יזכה כמו בעושה מצוה ועוד נפרש בזה לקמן בפירוש הרמב״ם וק״ל:
ר׳ חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שבכל מצוה יש להם זכות נוספת, שנאמר ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״ (ישעיה מב, כא). שמפני צדקתו של ה׳ רצה לזכות את ישראל, ולכן יגדיל תורה — בתוספת מצוות.
Rabbi Ḥananya ben Akashya says: The Holy One, Blessed be He, sought to confer merit upon the Jewish people; therefore, He increased for them Torah and mitzvot, as each mitzva increases merit, as it is stated: “It pleased the Lord for the sake of His righteousness to make the Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). God sought to make the Torah great and glorious by means of the proliferation of mitzvot.
קישוריםרי״ףריב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: א״ראֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵרָיו עַל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָמְרִי בֵּי רַב, תְּנִינַן: אאֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִידֵי אָדָם, וְזֶה זְדוֹנוֹ בְהִכָּרֵת. וְאִם אִיתָא, אִידִי וְאִידִי בִּידֵי אָדָם הוּא!

GEMARA: Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues are in disagreement with him and hold that lashes do not exempt the sinner from karet. Rav Adda bar Ahava said that this is so, as they say in the school of Rav that we learned in a mishna (Megilla 7b): The difference between Shabbat and Yom Kippur with regard to the labor prohibited on those days is only that in this case, Shabbat, its intentional desecration is punishable by human hands, as he is stoned by a court based on the testimony of witnesses who forewarned the transgressor, and in that case, Yom Kippur, its intentional desecration is punishable at the hand of God, with karet. And if the statement of Rabbi Ḥananya ben Gamliel is so, in both this case, Shabbat, and that case, Yom Kippur, the punishment would be by human hands. Apparently, the tanna of the mishna, the Rabbis, disagrees with Rabbi Ḥananya ben Gamliel.
עין משפט נר מצוהרי״ףריב״ןבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ תנינא – במסכת מגילה אין בין שבת כו׳.
בהכרת – לשון הכרת תכרת (במדבר טו) ואינו שם דבר.
{שמעתא דאי ר׳ עקיבא לית ליה דמלקות פוטר מכרת}
אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על ר׳ חנניא בן גמליאל וכו׳ – ואם תאמר: אמאי לא פשטוה מדר׳ עקיבא, דאמר (דף יג:), חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להן. טעמא דעשו תשובה. הא לא עשו תשובה, לא נפטרו מידי כריתתן. אלמא, ר׳ עקיבא חלוק על ר׳ חנניא. דר׳ חנניא בשלא עשה תשובה קאמר, דאי בשעשה תשובה, תשובה פוטרתן ולא מלקות.
יש להשיב, התם הכי קאמר: שאם עשו תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להם אף ע״פ שלא לקה, וכיון שכן, אותה רשעה לא פסיקא ליה והרי היא כמי שאינה. ולפיכך, מחייבין אותו מלקות אף בשלא עשה תשובה, ולא הוו כשתי רשעיות, המלקות והכרת המוטלת עליו, לקבל זו או זו. ולעולם היכא דלקה מפטר1 מידי כריתות, כר׳ חנניא בן גמליאל, ולא פליג עליה ר״ע כלל.
1. בדפ״ר: ונפטר
{שמעתא דאי ר׳ עקיבא לית ליה דמלקות פוטר מכרת}
ועוד, אמר ר׳ יוחנן, חלוקין עליו חביריו על ר׳ חנינא בן גמליאל וכו׳ – וא״ת, אמאי לא פשטוה מדר׳ עקיבא וכו׳, יש להשיב, התם הכי קאמר, שאם עשו תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להם אף ע״פ שלא לקה, וכיון שכן, אותה רשעה לא פסיקא ליה והרי היא כמי שאינה, ולפיכך, מחייבין אותו מלקות וכו׳, ולא הוו כשתי רשעיות, המלקות והכרת המוטלת עליו לקבל, זו או זו וכו׳.
אמר הכותב: גם זו התשובה אינה נכונה, שלא נאמרה1 כתקנה. דודאי, אי ר׳ עקיבא כר׳ חנניא ס״ל פשיטא שאין לנו כאן שתי רשעיות, דאי עבדת ביה הא לא מתקיימ׳ ביה הא2 ולמאי כי3 איצטריך לאדכורי כאן תשובה. אפי׳ תימא אין התשובה מכפרת לאו שתי רשעיות הן, שהמלקות פוטרת.
אלא רבי עקיבא כרבי חנינא ס״ל הכי4 קשיא ליה: חייבי כריתות אמאי ישנן בכלל מלקות ארבעים ואין אומרין שלא ילקה ויעמוד בחיוב כרת שבו, כמו שעושין בחייבי מיתות ב״ד, שכל מי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה, והכא כרת חמור. הדר אמר: לפיכך דנין אותו במלקות, שאם עשה תשובה ב״ד של מעלה מוחלין לו הכרת וכיון שכן עונש מלקות עיקר, שהכרת אין עונשן עונש גמור ומלקות חמור ממנו, ונדון בחמורה. שהכרת קל הוא, שהרי אפשר שלא יתקיים בו, שבית דין של מעלה מוחלין לו.
ולהנך לישני (דף יג:) דמפרשי לדרבי עקיבא דגמר לעיני מלעיניך ואתרו ביה למלקות, הכי נמי צריך לפרושה לדרבי עקיבא. והיינו דאמרינן בלישנא דרבינא: לעולם כדאמרי׳ מעיקרא, שאם עשו תשובה ב״ד של מעלה מוחלין לו.
וב״ד של מעלה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה. אמן.
1. בדפ״ר: נאמרת
2. תיבה זו ליתא בדפ״ר.
3. נראה כי יש למחוק תיבה זו.
4. נלדצ״ל: והכי.
אר׳ יוחנן חלוקין עליו חבריו וכו׳ – פירוש: דאפילו רבי עקיבא ור׳ ישמעאל דס״ל שיש מלקות בחייבי כריתות כדסבר ר׳ חנינא בן גמליאל מ״מ חלוקין הן עליו בהאי דקאמר שאם לקו נפטרין מידי כריתתן וס״ל שאין המלקות מפטירן לגמרי מכרת.
תנינא – פירש דמסייעא להא דתנן אין בין שבת ליה״כ אלא שזה זדונו בידי אדם כלומ׳ במיתת בית דין וזה זדונו בכרת ומשמע לן דסתמא זו היא ואפילו לרבי עקיבא דאית ליה שיש מלקות במקום כרת ואם איתא דחייבי מלקות שלקו נפטרו מידי כריתתן אידי ואידי בידי אדם הוא דאפילו יה״כ דינו בידי אדם שמלקין אותו ומנקי׳ מכרת אלא ודאי שאין המלקות פוטרו מכרת ולא הוה ליה רוב זדונו בידי אדם. ופריק ר׳ נחמן בר יצחק דההיא מתני׳ דמגלה ר׳ יצחק היא דסבר אין מלקות במקום כרת ורב אשי פריק דאפילו תימא רבי עקיבא ור׳ ישמעאל ולא הוי סייעתא דר׳ יוחנן דלעולם א״ל דנפטרו מידי כריתתן במלקות והא דקתני שזה זדונו בכרת ה״ק עיקר זדונו בידי שמים בכרת דכל היכא דלא לקי מיהת יש בו כרת מה שאין כן בשבת דעיקר זדונו בידי אדם ע״י מיתת בית דין שהיא החמורה שבזדונו.
א גמרא אמר ר׳ יוחנן: חלוקין עליו חבריו על ר׳ חנניה בן גמליאל, ואינם סבורים שהלוקה נפטר מן הכרת. ומנין שכן הוא? אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי [אמרו חכמים בבית מדרשו] של רב, תנינן [שנינו במשנה] במסכת מגילה: אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה (שבת) זדונו בידי אדם שאם עבר במזיד וחילל שבת — נדון למיתה בבית דין, וזה (יום הכיפורים) זדונו בהכרת בידי שמים. ואם איתא [יש] מקום לדברי ר׳ חנניא בן גמליאל, שאדם שלקה נפטר מן הכרת — אידי ואידי [זה וזה], גם שבת וגם יום הכיפורים, בידי אדם הוא, שהרי גם ביום הכיפורים, כיון שיש בו עונש כרת — לוקה בידי אדם. משמע ממשנה זו איפוא שחולקים חכמים על ר׳ חנניה בן גמליאל.
GEMARA: Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues are in disagreement with him and hold that lashes do not exempt the sinner from karet. Rav Adda bar Ahava said that this is so, as they say in the school of Rav that we learned in a mishna (Megilla 7b): The difference between Shabbat and Yom Kippur with regard to the labor prohibited on those days is only that in this case, Shabbat, its intentional desecration is punishable by human hands, as he is stoned by a court based on the testimony of witnesses who forewarned the transgressor, and in that case, Yom Kippur, its intentional desecration is punishable at the hand of God, with karet. And if the statement of Rabbi Ḥananya ben Gamliel is so, in both this case, Shabbat, and that case, Yom Kippur, the punishment would be by human hands. Apparently, the tanna of the mishna, the Rabbis, disagrees with Rabbi Ḥananya ben Gamliel.
עין משפט נר מצוהרי״ףריב״ןבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַב נַחְמָן (בַּר יִצְחָק) אוֹמֵר: הָא מַנִּי? רַבִּי יִצְחָק הִיא, דַּאֲמַר: מַלְקוּת בְּחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת לֵיכָּא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת, בַּכְּלַל הָיוּ, וְלָמָּה יָצַאת כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ? לְדוּנוֹ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוּת.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: There is no proof from here that Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues disagree with him, as in accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak, who says: There are no lashes in cases of those liable to receive karet. As it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak says: All those liable to receive karet in cases of forbidden relations were included in the principle: “For whoever shall commit any of these abominations, even the people who commit them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29). And why was karet in the case of relations with one’s sister excluded from this verse and mentioned independently (Leviticus 20:17)? It is to sentence one who transgresses a prohibition punishable with karet to be punished with karet alone, and not with lashes. Other Sages disagree with Rabbi Yitzḥak (see 13b).
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא – מתני׳ דמגילה רבי יצחק היא ולהכי קאמר דזדון כרת בידי שמים ולא בידי אדם אבל מאן דסבירא ליה דמלקות איכא בחייבי כריתות מודי לרבי חנניא דנפטרו מידי כריתתן כיון שלקו ואיצטריך ליה לרבי יוחנן לאשמעינן דחלוקין.
רב נחמן בר יצחק אומר: אין זו הוכחה, שכן אפשר לומר, הא מני [משנה זו ששנינו כשיטת מי היא] — שיטת ר׳ יצחק היא, שאומר: מלקות בחייבי כריתות ליכא [אין], ולכן אין זדונו של יום הכיפורים בידי אדם, אלא רק בידי שמים, בכרת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יצחק אומר: כל חייבי כריתות בכלל אחד היו, שנאמר בסיום פרשת העריות שיש בכולן עונש כרת (ויקרא יח, כט), ואם כן למה יצאת כרת באחותו שחוזר הכתוב ומפרש שיש בכך עונש כרת (ויקראד כ, יז) — כדי ללמד: לדונו בכרת דווקא ולא במלקות, ומכאן למד לכל חייבי הכרת שאינם לוקים. אבל חכמים אחרים אינם מסכימים לכך (ראה לעיל יג,ב).
Rav Naḥman bar Yitzḥak says: There is no proof from here that Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues disagree with him, as in accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak, who says: There are no lashes in cases of those liable to receive karet. As it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak says: All those liable to receive karet in cases of forbidden relations were included in the principle: “For whoever shall commit any of these abominations, even the people who commit them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29). And why was karet in the case of relations with one’s sister excluded from this verse and mentioned independently (Leviticus 20:17)? It is to sentence one who transgresses a prohibition punishable with karet to be punished with karet alone, and not with lashes. Other Sages disagree with Rabbi Yitzḥak (see 13b).
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, זֶה עִיקָּר זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה עִיקָּר זְדוֹנוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם.

Rav Ashi said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yitzḥak and hold that there are lashes even in cases where there is liability for karet, there is no proof that Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues disagree with him. The mishna can be understood as follows: In this case, Shabbat, the primary punishment for its intentional desecration is by human hands, and in that case, Yom Kippur, the primary punishment for its intentional desecration is karet, which is a punishment at the hand of Heaven. If he was flogged, he is exempt from karet.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר אפי׳ תימא – מתני׳ דמגילה רבנן היא דאמרי חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים ואפילו הכי מודו לר׳ חנניא דנפטרו מידי כריתתן ודקא אמרת מיתה וכרת בידי אדם הוא לא דמי דזה עיקר זדונו בידי אדם עיקר עונש של שבת בידי אדם דקאי בסקילה ועיקר עונשו של יום הכפורים בידי שמים דאע״ג דאיכא חיוב מלקות בחייבי כריתות הוא אינו עיקר החיוב דכרת חמור ממלקות ואי מזיד בלא התראה הוא הוי בכרת ונמצא חיובו החמור בידי שמים ואנן בתר עיקר החיוב אזלינן וכן עיקר. מורי. ואית דפרשי עיקר זדונו תחלתו בר כרת הוא ואילו לא לקי נכרת ולא נהירא דהא תרוייהו בהדדי איתנהו ביה לרבנן דאמר מלקות בחייבי כריתות איכא.
רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנה זו במסכת מגילה היא כדעת רבנן [חכמים] הסבורים שיש מלקות בחייבי כריתות — גם אז אין זו הוכחה שחולקים על ר׳ חנניה בן גמליאל, כי יש לפרש משנה זו כך: זה בחילול שבת — עיקר העונש על זדונו בידי אדם, וזה ביום הכיפורים עיקר זדונו בידי שמים, שהרי עיקר העונש וחומרתו היא דווקא בכרת, למרות שהוא יכול ללקות ולהיפטר על ידי כך מעונש הכרת.
Rav Ashi said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yitzḥak and hold that there are lashes even in cases where there is liability for karet, there is no proof that Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues disagree with him. The mishna can be understood as follows: In this case, Shabbat, the primary punishment for its intentional desecration is by human hands, and in that case, Yom Kippur, the primary punishment for its intentional desecration is karet, which is a punishment at the hand of Heaven. If he was flogged, he is exempt from karet.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אֲמַר רַב: הֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאן סְלִיק לְעֵילָּא וַאֲתָא וַאֲמַר? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֵלָּא הָא דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשׂוּ ב״דבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, וְהִסְכִּימוּ ב״דבֵּית דִּין שֶׁל מַעֲלֶה עַל יָדָם. מַאן סְלִיק לְעֵילָּא וַאֲתָא וַאֲמַר? אֵלָּא, קְרָאֵי קָא דָּרְשִׁינַן. ה״נהָכֵי נַמֵי, קְרָאֵי קָא דָּרְשִׁינַן.

Rav Adda bar Ahava says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya ben Gamliel, who ruled that lashes exempt the sinner from karet. Rav Yosef said: Who ascended on high and came and said to you that one who is flogged is exempted from karet? That is not dependent upon the decision of an earthly court. Abaye said to Rav Yosef: But according to your reasoning, then with regard to that which Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are three matters that the earthly court implemented and the heavenly court agreed with them, the same question applies: Who ascended on high and came and said to him that this is so? Rather, in arriving at Rabbi Yehoshua ben Levi’s conclusion we homiletically interpret verses. Here too, with regard to lashes and karet, we homiletically interpret verses.
רי״ףריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ר יהושע בן לוי ג׳ דברים עשו בית דין של מטה והסכימו עליהם בית דין של מעלה – פירוש: אף על פי שנראים כנגד התורה. מקרא מגילה שהוסיפו מצוה מחודשת בישראל שאינו בתורה כלל והכתוב אומר לא תוסיף עליו ולא תגרעו ממנו ואומר נמי אלה המצות ודרשינן אלה שאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה ובדוכתא במסכת מגלה אמרינן מהיכן מצאו לזה סמך מן התורה ומאי דרוש.
גמרא אמר רב יוסף מאן סליק כו׳. נ״ב פי׳ במה ידעינן למפסק הלכה דשמא ידונו אותו בשמים אפי׳ אחר שלקה ##ח״ק:
אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כר׳ חנניא בן גמליאל שכיון שלקה אינו נענש עוד בדיני שמים. אמר רב יוסף בתמיהה: מאן סליק לעילא ואתא [מי עלה למעלה ובא] ואמר שמשמים פוטרים אותו מן הכרת?! הרי דבר זה אינו תלוי בהכרעת בני אדם! אמר ליה [לו] אביי: אלא, לטעמך, הא [זו] שאמר ר׳ יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, גם כן אפשר לשאול: מאן סליק לעילא ואתא [מי עלה למעלה ובא] ואמר שכך הוא? אלא צריך אתה לומר שלדברי ר׳ יהושע בן לוי קראי קא דרשינן [מקראות אנו דורשים] ומשם אנו למדים, הכא נמי קראי קא דרשינן [כאן גם כן מקראות אנו דורשים].
Rav Adda bar Ahava says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya ben Gamliel, who ruled that lashes exempt the sinner from karet. Rav Yosef said: Who ascended on high and came and said to you that one who is flogged is exempted from karet? That is not dependent upon the decision of an earthly court. Abaye said to Rav Yosef: But according to your reasoning, then with regard to that which Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are three matters that the earthly court implemented and the heavenly court agreed with them, the same question applies: Who ascended on high and came and said to him that this is so? Rather, in arriving at Rabbi Yehoshua ben Levi’s conclusion we homiletically interpret verses. Here too, with regard to lashes and karet, we homiletically interpret verses.
רי״ףריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גּוּפָא: א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשׂוּ ב״דבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, וְהִסְכִּימוּ ב״דבֵּית דִּין שֶׁל מַעֲלֶה עַל יָדָם. [אֵלּוּ הֵן]: מִקְרָא מְגִילָּה, וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם [בַּשֵּׁם], וַהֲבָאַת מַעֲשֵׂר.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are three matters that the earthly court implemented and the heavenly court agreed with them, and these are they: Reading the Scroll of Esther on Purim, and greeting another with the name of God, and bringing the first tithe to the Temple treasury in Jerusalem. From where is it derived that the heavenly court agreed with them?
רי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שלש
שלשא(נדה ח:) שלשה בתולות הן בתולת קרקע בתולת שקמה בתולת אדם וכו׳ עיין בערך בתול׳ (נדה טז:) שלשה דברים נאמרו בצפרנים זורקן רשע שורפן חסיד קוברן צדיק פי׳ משום הכי נקרא חסיד אע״ג דידע ששריפת צפרניו מזיק לגופו אפ״ה שורפן שלא יהו בעולם למכשול קוברן צדיק שזה דינם (יבמות קיו בגמ׳ שני אחים) ידבק אדם בשלשה בהבאת שלום ובהפרת נדרים בחליצה ויתרחק מג׳ מן המיאונין ומן הערבות ומן הפקדונות (ובריש ויגש אליו בב״ר מכות כג: ובב״ר בויחי יעקב ובסוף ברכות ירושלמי) ג׳ דברים עשו ב״ד של מטה והסכימו ב״ד של מעלה על ידם מקרא מגלה ושאילת שלום בשם והבאת שלום וכו׳ (זבחים מג) הני אשם שלישי ושלשה ודאי אין מלמדין (בהלכה קמא בחולין) תנן התם (בפר״ח בתרומה) ג׳ משקין אסור משום גלוי המים והיין והחלב (ובילמדנו בויקח קרח פרשת קח את המטה) יש להן סמך מן התורה מים דכתיב לרוקע הארץ על המים חלב דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו יין וכל כלי פתוח (גיטין סה) ג׳ מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכו׳ (בבא קמא כד) הרי אלו ג׳ עדיות והן עדות אחת להזמה פי׳ כגון דאתו תרי סהדי אסהידו בפני ב״ד ובפני בעלים דהדין תורא נגח תורא דראובן בחד בשבא במקום פלוני ואתו אחריני ואסהידו בב״ד בתרי בשבא נגח האי תורא דשמעון במקום פלוני ואתו אחריני ואסהידו בג׳ בשבא נגח תורא דלוי במקום פלוני נעשה השור מועד ומעכשיו כל מה שיגח משלם נזק שלם מן העלייה נמצאת כת אחת זוממת כגון שבאו עדים ואמרו עמנו הייתם במקום פלוני בההוא חד בשבא רחוק מן המקום שהעידו כי ראו העדות באותו מקום יותר ממהלך יום בעל השור פטור הוא מלשלם נזק שלם שהרי עדיין אין השור מועד ונמצא שלא נגח אלא שני נגיחות בלבד ועדיין תם הוא והעדים פטורין מלשלם צד המועדות כי לאחר שנתקיים העדות של ג׳ כיתות מתחייבי במועדות וכיון שמקצתן הוזמו ומקצתן לא הוזמו כשם שפטורין מי שלא הוזמו כך פטורין מי שהוזמו וזה דומה לשני עדים שהעידו והוזם אחד מהן והאחד לא הוזם ששניהן פטורין ולפיכך אמרו הברייתא והן עדות אחד להזמה כלומר אינן חייבין עד שיוזמו שלשתן ובענין הזה השנייה והשלישית ואף על פי שהראשונה כשהוזמה פטורה מלשלם צד המועדות שבנגיחה רביעית משלמת התמות שחייבתו לשלם לראובן עומדת וכן דין השנייה וכן דין השלישית אבל אם הוזמו אלו ג׳ כתות כולן משלמות ראשונה מה שחייבתו בעדות לשלם לראובן והשנייה משלמת מה שחייבתו לשלם לשמעון והשלישית מה שחייבתו לשלם ללוי ושלשתן משלמות ומשלמות צד מועדות שבנגיחה רביעית ועל זה אמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ופעמים שמשלמות גם צד התמות שברביעית היכי דמי כגון שהודה בנגיחה רביעית וקיי״ל פלגו ניזקא קנסא ואין אדם משלם קנס על פי עצמו וכיון שהעידו הללו שהוא מועד נתחייב על עדותן (בבא בתרא נו) שלשה אחין והאחד מצטרף עמהן הרי אלו ג׳ עדיות והן עדות אחת להזמה פי׳ ראובן שמעון ולוי ג׳ אחין וכלב נכרי העיד ראובן וכלב בראשונה ושמעון וכלב בשנייה ולוי וכלב בשלישית הרי זו חזקה נמצאו ו׳ אחין בחצי וכלב בחצי האחר והן עדות אחת להזמה ההוא שטרא דהוו חתימי עליה תרי שכיב חד מינייהו אתא אחוהי דקאיו חד נוכראה לאסהודי אחתימת ידי׳ דמיתנא והאי דקא מסהיד אחתימו׳ ידי׳ דנפשי׳ כה״ג לא מקיימינן האי שטרא דהא נפיק פלגו דממונא אפומא דהאי סהדא דהוא חי ופלגו אחריתי נפיק אפומא דאחוה דהאי דהוא חי ואפומא דהאי נוכראה דמסהדי אחתימו׳ ידי׳ דמיתנא אשתכח דקא נפיק האי ממונא כוליה דכתיב בשטרא נכי ריבעא אפומא דחד והילכתא בהא כרב אשי דפסיל פ״א הרי אלו שלש עדיות שעל מה שמעיד אח זה אינו מעיד אח זה וכשרה היא העדות והן עדות אחת הואיל וכל אחת מצטרף עם זה נכרי אם הוזם זה נמי או אחד מן האחין שמצטרף עמו בטלה כל העדות של חזקה הואיל וזה נכרי מעיד עם כולן. אין הכרעה שלישית מכרעת כבר פי׳ בערך כרע (בסוף נגעים) ג׳ טהרות במצורע וג׳ טהרות ביולדת ג׳ מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוי וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום (בויקרא רבה בריש אחרי מות ובפרשת אחרי מות ובפסק׳ דפרה ובילמדנו זאת חוקת התורה פ׳ לוה רשע) י״ג חופות קשר לו הקב״ה לאדה״ר בגן עדן הה״ד בעדן גן אלהים היית וכו׳ (בריש מעשרות) התבואה והזתים משיביאו שליש (ירושלמי) א״ר זעירא עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ונצמח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח (בבא מציעא סט) מותר שליש בשכרך פי׳ כל שיעלה בריוח עד כנגד שליש בקרן נחלוק בינינו והמותר מן השליש יהיה לך לבד בשכרך כגון דהוי קרן ש׳ זוזי א״ל כל מה דהוי טפי מן ק׳ זוזי הוא אגרך. עד שליש משלו כבר פי׳ בערך הדר (בבא מציעא סט) ומגדלין אותן עד שיהו שלשין פי׳ עד שיהא בעגל בשליש בשור ובסייח בשליש בסוס ואח״כ יטול השומר חצי השבח (מנחות כט) בתחיל׳ שליש העליון:
ערך כבש
כבשב(עירובין לד:) פוקו כבשי באגמא פי׳ היה קרוב למקומם אגם שיש בו קנים צומחים אמר להם צאו וכופו הקנים בקרקע ושימו עליהם אבנים גדולות שכובשין אותן בקרקע ולמחר נשב עליהן. כבש את האבן על גבי הטלית (אהלות פרק ח) פי׳ שם אבן על גבי הטלית שלא יתנופף. כבשים ללבושך. דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך (חגיגה יג.) אמר ליה בהדי כבישי דקב״ה למה לך (ברכות י) מה שמכבש וגוזר המקום (מכות כג) יצתה בת קול ואמרה ממני היו הדברים כבושים פי׳ יהודה ותמר שנכבשו זה את זו בשעה ששכב עמה הלך אותו הבן ונכבש על השפחה (יבמות סט:) ר״א אמר כובש שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אומר נושא שנאמר נושא עון (בפ״ק בראש השנה יז. בגמרא) א״ר יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד על משפטיך תהום רבה. רבא אמר אע״פ שצדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה במאי קא מיפלגי בדרבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא דאיתמר ר״א אומר כובש וכו׳ פי׳ אלמלא צדקתך שהיא גדולה כהררי אל. כשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל עון ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע החובות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיורדין עד תהום רבה. רבא אמר צדקתך כהררי אל שאתה נוטל עון מן הכף וכובשו וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו מפני שמשפטיך יורדין עד תהום רבה כשאינו חוזר בו. רבא אמר כר״א דאמר כובש כדאמרן (שבת קיא) מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. לא יכבשם שם בשבת כלומר לא יקפלם ויניחם שם ויקשרם וזה שמשיר להתיר המכבש של בעל הבית לצורך שבת אבל כובש שאין דרכו להחזיר הבגדים בשבת לא יגע בהן. (גיטין מז) בסוריא וקא סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש פי׳ סוריא שכיבשה דוד מלך ישראל יחיד הוא. כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת (ביצה כג) פי׳ כובש הקרקע ואינו עושה חריץ (ביצה לב) אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין (סנהדרין פט) אבל הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא (גמרא) כובש נבואתו כגון יונה בן אמתי. והמוותר על דברי הנביא כגון חבריה דמיכה וכו׳ (בבא בתרא סז) כבשי הם הקורות שכובשין בהן הזתים. בעכו״ם שכיבשתו (פסחים ה) השוכבים על מטות שן תרגומו דמכבשין בשן דפיל (נדה לט) תרנגולא דרמיא יומא וכבשא יומא. (בפסקא וזאת הברכה) זאת וזאת לפי שהוא מקנתרן וכו׳ וערפל תחת רגליו תרגום וענן אמיטתא כיבש קדמוהי והיה המקדש בתוכו תרגום ויהי כיבש מקדשא בגויה והיתה העיר בתוכו תרגום ותהי כיבש קרתא בגויה. כבשים בני שנה (בפסקא את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשי עונותיהם של ישראל כמה דתימא יכבוש עונותינו ב״ה אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסין עונותיהן של ישראל כשלג כמה דתימא כשלג ילבינו. בן עזאי אומר כבשים בני שנה שהן מכבסין עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן שנה שאין לו עון (בילמדנו פרשת את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשין את העונות ויום הכפורים בא ומכפר אמר להן בית הלל אע״פ שכתוב ש׳ ס׳ אנו קוראין כבסים שהן מלבינין עונותיהן של ישראל כשלג שנאמר כבסי מרעה לבך:
ערך קל
קלג(שבת עח.) אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו אית ביה תרי פירושי חד דלענין שופריה דסיד קיימא ההיא ברייתא לאו לענין שרורותיה וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע״פ שהוא מתחזק הלך יפיו ומותר בגולה והוא משום שרירותא קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופי׳ שני כיון דלא שרי למיסד ביה בגולה עד שיערה בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון. והלכך משערינן חול גם כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו (הוריות יב:) בזמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש קודם פי׳ האיש במשכב זכור והאשה בקובה (גיטין נז) מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשין וכו׳ (מכות כג) נתקלקל בין ברעי בין במים (גמ׳) קלה בין בראשונה בין בשניה פי׳ נתקלקל ברעי בין בהכאה ראשונא בין בהכאה שניה (חולין ח) סכין של ע״א מותר לשחוט בה מקלקל הוא פי׳ שחיטה מפסדת הבהמה כי דמיה בחייה יותר מן השחוטה (משנה דמאי ג׳ חולין ו) מפני שחשודה לחלוף המתקלקל (שבת קה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר מתניתא רבי יהודה ברייתא ר׳ שמעון ובהלכה של מעלה מזו אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה (כתובות ו) במקלקל הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון (פסחים עג) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור פי׳ העושה חבורה בשבת מקלקל היא (א״ב תרגום ויסלף דברי צדיקים ויקלקל פתגמין תריצין):
א. [דרייא.]
ב. [צופרעססען. בעדעקען, אויף האלטען.]
ג. [פערדערבען. צוגרינדריכטען.]
מקרא מגילה – דחייבין על מקרא מגילה.
ושאילת שלום בשם – דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ה׳ עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה. מרבי. ל״א: שאילת שלום בשם – דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ואנו נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקב״ה דכתיב (שופטים ו) ויקרא לו ה׳ שלום לשם ה׳.
והבאת מעשר – כדאמרינן ביבמות (דף פו:) דעזרא הסופר קנסינהו ללוים לפי שלא עלו עמו וצוה להביא כל המעשרות אל לשכת בית ה׳ והיו הכהנים והלוים שוים במעשר ראשון כדכתיב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים. במעשר הלוים וגם חזקיהו עשה כמו כן הכין לשכות להביא כל המעשרות בהן כדי שלא יקבלום הלוים שהיו עכו״ם כדכתיב בדברי הימים (ב לא) ויאמר חזקיהו להכין לשכות בבית ה׳ ויכינו ויביאו את התרומה. ואת המעשר וגם הוא תיקן להעלות לירושלים מעשר ירק ומעשר אילן דכתיב (שם) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר וגו׳ ומפרש בנדרים (דף נה.) מאי וכפרוץ הא כל הני דאורייתא נינהו ומשני מעשר ירק ומעשר אילן וכתיב בתרי עשר. דקאמר להו נביא לישראל הביאו את כל המעשר אל בית האוצר [וגו] ובחנוני נא בזאת וגו׳ אלמא דהסכים.
והבאת מעשר – פירש הקונט׳ שקנס עזרא ללוים ותיקן שיביאוהו לכהנים כמו התרומה וכמדומה מלשונו שעוד פירש פירוש אחר שיפרשו מכל פירות אילן כמו שתיקן חזקיהו וכדכתיב וכפרוץ הדבר.
מקרא מגלה העיד רוח הקודש עליה שלא תבטל קריאתה לעולם דרך צחות אמרו כל הכתובים יבטלו ומקרא מגלה לא תבטל ולא שיבטל ספר מן הספרים הנאמרים בנבואה או ברוח הקודש אלא כך הוא אומר שאפילו תבטל קריאתם בצבור קריאת מגלה זו לא תבטל שעקר תקנתה לקריאת צבור היתה:
מותר לאדם לשאול שלום חברו בשם ואין בזה משום מזכיר שם שמים לבטלה שהרי כתוב יי׳ עמכם ונאמר יי׳ עמך גבור החיל וי״מ שחייב הוא להזכיר את השם בשאלת שלום ואין הדברים נראין:
מימות עזרא ואילך נקנסו הלויים שלא ליתן להם מעשר ראשון אלא שינתן לכהנים ויש מפרשים שיהיו יד הכהנים והלויים שוה בו וכדכתיב בעזרא והיה הכהן עם הלויים בעשר הלויים וכך היא ביבמות וגדולי המחברים כתבו כשטה ראשונה:
ושאלת שלום בשם – פי׳ אף על פי שנראה כמזכיר שם שמי׳ לבטלה שיש בו לא תשא אלא עשו כן משום עת לעשו׳ לה׳ הפרו תורתיך לפי ששכחו שמו של הקב״ה כמו שנאמר ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה׳ וכבר פירשתי בסוף מסכת ברכות בארוכה בס״ד.
והבאת מעשר – פי׳ שיביאו כל אחד מעשרותיו לאוצר ידוע והיה נחלק שם ע״י בית דין והתורה נתנה טובת הנאה לבעלים לתתו לכל כהן שירצה כדכתיב ונתת ללוי וגו׳ וכתיב ועשו כן. מפני שיש שהיו מזלזלין בנתינת מעשרותיהם ויש שהיו נותנין אותם למי שאינו הגון וזה היה בימי חזקיה ולכך הכין לשכות להביא שם המעשרות וכן היה בימי עזרא כדקנסינהו ללוים כדאיתא ביבמות.
בפירש״י בד״ה והבאת מעשר כו׳ ומשני מעשר ירק ומעשר אילן כו׳ ובד״ה ב״ד של שמואל לעולם הד״א ובד״ה שס״ה לא כו׳ שלא לעבור הס״ד ואח״כ מה״ד מפי משה שית כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה והבאת מעשר כו׳ שעוד פי׳ פירוש אחר כו׳ וכפרוץ הדבר הס״ד כצ״ל והשאר נמחק:
ושאלת שלום בשם וכו׳ עי׳ פירש״י וכפי׳ שני משמע בסוף מסכת ברכות דבמצות דמייתי עליה עת לעשות לה׳ הפרו תורתך דהיינו להפר תורה שאסרה להזכיר השם לבטלה ע״ש ועי״ל דה״ק דמותר לשאול שלום בשם דהיינו כי הך דלא הזכיר לו נתינת שלום רק ה׳ עמכם שהוא בעצמו שאלת השלום וכן ה׳ עמך גבור החיל וגו׳ שלא הזכיר לו שלום רק ה׳ עמך הוא היה השאלת שלום ויש תימה בדבר דקאמר שהמלאך שאמר לגדעון ה׳ עמך גבור הסכים עם בית דין של בועז שאמר כבר ה׳ עמכם והרי מעשה דגדעון היה זמן רב קודם מעשה דבועז שכן סדר השופטים גדעון אבימלך תולע יאיר יפתח אבצן ואמרינן פרק הספינה דאבצן זה בועז ואין סברא דהיה בועז אפילו מכלל בית דין של גדעון שהיה ששה דורות לפניו ועוד דאיתא במדרשות דמעשה רות היה בסוף ימיו של בועז ודו״ק:
ב גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו. אמר ר׳ יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, [אלו הן]: מקרא מגילה בפורים, ושאילת שלום [בשם], שהשואל בשלום חבירו מזכיר שם שמים בנוסח הברכה, והבאת מעשר לבית האוצר שבירושלים. ומנין שהסכימו על ידם משמים?
§ With regard to the matter itself, Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are three matters that the earthly court implemented and the heavenly court agreed with them, and these are they: Reading the Scroll of Esther on Purim, and greeting another with the name of God, and bringing the first tithe to the Temple treasury in Jerusalem. From where is it derived that the heavenly court agreed with them?
רי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מִקְרָא מְגִילָּה, דִּכְתִיב: {אסתר ט׳:כ״ז} ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״. קִיְּימוֹ לְמַעְלָה מַה שֶּׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה.

Reading the Scroll of Esther is derived from a verse, as it is written: “The Jews confirmed, and they took upon themselves” (Esther 9:27). The verse could have simply said: They took upon themselves. From the formulation of the verse it is interpreted: They confirmed above in Heaven that which they took upon themselves below on earth.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקרא מגילהדכתיב [שנאמר] ״קימו וקבלו היהודים״ (אסתר ט, כז), ודי היה לומר ״קבלו״, אלא יש להבינו כך: קיימו (הסכימו) למעלה בשמים מה שקבלו עליהם ישראל למטה.
Reading the Scroll of Esther is derived from a verse, as it is written: “The Jews confirmed, and they took upon themselves” (Esther 9:27). The verse could have simply said: They took upon themselves. From the formulation of the verse it is interpreted: They confirmed above in Heaven that which they took upon themselves below on earth.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: {רות ב׳:ד׳} ״וְהִנֵּה בוֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה׳ עִמָּכֶם!״ וְאוֹמֵר: {שופטים ו׳:י״ב} ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל!״ מַאי ׳וְאוֹמֵר׳? וְכִי תֵּימָא, בּוֹעַז הוּא דַּעֲבִיד מִדַּעְתֵּיהּ, וּמִשְּׁמַיָּא לָא אַסְכִּימוּ עַל יָדוֹ, ת״שתָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״.

And greeting another with the name of God is derived from a verse, as it is written: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters: The Lord is with you, and they said to him: May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it states: “And the angel of the Lord appeared to him and said to him: The Lord is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). The Gemara asks: What is the reason that the Gemara cites the additional source about Gideon, introduced with the phrase: And it states? Why was the proof from Boaz’s statement to the harvesters insufficient? The Gemara explains: And if you would say: It is Boaz who did so on his own, and from Heaven they did not agree with him; come and hear proof, and it says: “The Lord is with you, mighty man of valor.” The angel greeted Gideon with the name of God, indicating that there is agreement in Heaven that this is an acceptable form of greeting.
רי״ףריב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואומר ה׳ עמך גבור החיל – מדקאמר ליה מלאך לגדעון שאילת שלום בשם אלמא דהסכים.
גרסת הספרים מאי ואומר וכ״ת וכו׳ – ותימא מהו שואל מאי ואומר דהא בלאו ואומר לא ידענו שהסכים הקב״ה על ידו וכד מתרץ ואזיל. וי״ל דאנן סלקא דעתן דגברא רבא כבועז לא היה אומר אי לא דידע דאסכים הכי הקב״ה מקמי הכין להכי שיילה מאי ואומר. ופרקי׳ אף על גב דבועז גברא רבא הוא הוה ס״ד דעבד מדעתיה לעשות לה׳ אבל הקב״ה לא הסכים עליה ע״י מעשה קמ״ל ואומר.
שם על ידיה תא שמע ואומר כו׳. כצ״ל:
ושאילת שלום בשם — כמו ששנינו במשנה במסכת ברכות, דכתיב [שנאמר] ״והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם״ (רות ב, ד), הרי שברכם בשם ה׳, ואומר בפסוק אחר, בדברי המלאך לגדעון ״ה׳ עמך גבור החיל״ (שופטים ו, יב). ושאלו: מאי [מה] הצורך ב״ואומר״, ומדוע אין להוכיח מדברי בועז בלבד? והסבירו שיש בראיה השניה תשובה לשאלה על הראיה הראשונה: וכי תימא [ואם תאמר] כי בועז הוא דעביד מדעתיה [שעשה מדעתו] שבירך בשם, ומשמיא [ומשמים] לא אסכימו [הסכימו] על ידותא שמע [בוא ושמע]: ואומר ״ה׳ עמך גבור החיל״ שאמר כך גם המלאך לגדעון, משמע שגם משמים הסכימו שכך יש לומר בברכה שמברכים זה את זה.
And greeting another with the name of God is derived from a verse, as it is written: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters: The Lord is with you, and they said to him: May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it states: “And the angel of the Lord appeared to him and said to him: The Lord is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). The Gemara asks: What is the reason that the Gemara cites the additional source about Gideon, introduced with the phrase: And it states? Why was the proof from Boaz’s statement to the harvesters insufficient? The Gemara explains: And if you would say: It is Boaz who did so on his own, and from Heaven they did not agree with him; come and hear proof, and it says: “The Lord is with you, mighty man of valor.” The angel greeted Gideon with the name of God, indicating that there is agreement in Heaven that this is an acceptable form of greeting.
רי״ףריב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הֲבָאַת מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: {מלאכי ג׳:י׳} ״הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.״ מַאי ״עַד בְּלִי דָי״? אֲמַר רָמֵי בַּר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתּוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דַּי!״

From where is it derived that the heavenly court agreed to the bringing of the first tithe to the Temple treasury in Jerusalem? It is derived from a verse, as it is written: “Bring you the whole tithe into the storehouse, that there may be food in My house, and try Me now with this, says the Lord of hosts, if I will not open for you the windows of heaven and pour you out a blessing, that there shall be more than sufficiency [ad beli dai]” (Malachi 3:10). This indicates that the heavenly court agreed that the first tithe should be brought to the Temple treasury. The Gemara asks: What is the meaning of ad beli dai”? Rami bar Rav says: It means that the abundance will be so great that your lips will be worn out [yivlu], from saying enough [dai].
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שיבלו שפתותיכם כו׳. ובמסכת תענית מפורש מכאן דאין מברכין על רוב טובה והמכוון בזה נראה דר״ל דעל הברכה שהיא בנגלה על הרבוי ביותר יאמר האדם די שאין צריך לו כ״כ וע״כ אמר אחר שתהיה הברכה לכם יתרבה הדבר ויבלו שפתותיכם מלומר עליו די דהיינו שתהיה הברכה מצויה בסמוי מן העין שלא ירגיש האדם בו לומר די וז״ש והריקותי לכם ברכה שתהיה הברכה בהרקה דהיינו סמוי מן העין וכשהוא בכלי שגם מה שאתה מריק ממנו לא יחסר ממנו דהיינו שישאר בכלי כאילו הוא מלא וכיוצא בזה שתהיה הברכה בסתר בענין שאין אתה אומר די כאמור ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קמעה והוא מתברך במעיו וק״ל:
הבאת מעשר, מנין שהסכימו משמים לכך — דכתיב [שנאמר] בדברי הנביא ״הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די״ (מלאכי ג, י). הרי שמשמים הסכימו על הבאת המעשרות אל בית האוצר. אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] ״עד בלי די״ האמור שם? אמר רמי בר רב: עד שיבלו (״בלי״) שפתותיכם מלומר ״די״, שיהא מרובה שפע הברכה עד כדי כך.
From where is it derived that the heavenly court agreed to the bringing of the first tithe to the Temple treasury in Jerusalem? It is derived from a verse, as it is written: “Bring you the whole tithe into the storehouse, that there may be food in My house, and try Me now with this, says the Lord of hosts, if I will not open for you the windows of heaven and pour you out a blessing, that there shall be more than sufficiency [ad beli dai]” (Malachi 3:10). This indicates that the heavenly court agreed that the first tithe should be brought to the Temple treasury. The Gemara asks: What is the meaning of ad beli dai”? Rami bar Rav says: It means that the abundance will be so great that your lips will be worn out [yivlu], from saying enough [dai].
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בג׳בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוֹפִיעַ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ: בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, דִּכְתִיב: {בראשית ל״ח:כ״ו} ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי״. מְנָא יְדַע? דִּלְמָא כִּי הֵיכִי דַּאֲזַל אִיהוּ לְגַבַּהּ, אֲזַל נַמֵי אִינָשׁ אָחֳרֵינָא [לְגַבַּהּ]! יָצַאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים.״:

The Gemara cites a somewhat similar statement. Rabbi Elazar says: In three places the Divine Spirit appeared before all to affirm that the action taken was appropriate: In the court of Shem, in the court of Samuel the Ramathite, and in the court of Solomon. The Gemara elaborates: This occurred in the court of Shem, as it is written in the context of the episode of Judah and Tamar: “And Judah acknowledged them and said: She is more righteous than I [mimmenni]” (Genesis 38:26). How did Judah know that Tamar’s assertion that she was bearing his child was correct? Perhaps, just as he went to her and hired her as a prostitute, another person went to her and hired her as well, and he is not the father. Rather, a Divine Voice emerged and said: It is from Me [mimmenni] that these secrets emerged. God affirmed that her assertion was correct and that it was His divine plan that Judah would father a child from Tamar.
רי״ףריב״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הופיע – נגלה והוכיח בשעת הצורך בלע״ז ברובי״ר כך שמעתי. ל״א הופיע נשמעה בקול גדול. בנימוקי רבי.
בבית דינו של שם – לא היה שם חי באותה שעה שהרי מת אלא בית דין של אחריו מבניו ותלמידיו וקרי ליה בית דין של שם כמו בית שמאי ובית הלל.
ממני יצאו כבושים – דברים נעלמים הללו מאתי יצאו שלפי שיהודה היה מלך והיא זכתה לצאת ממנה מלכים. מתוך שהיתה צנועה בבית חמיה יצאתה גזירה זו מלפני שיצא זרע משניהם כך קיבל רבי מעיקרא לישנא אחרינא מאתי היתה שיצאו ממנה שני בנים הללו לכבוש העולם שהרי עתיד דוד ומשיח לצאת ממנה.
צדקה ממני מנא ידע כו׳. ימאן מלפרש דמלת צדקה דבק לממני שהיא צדקה יותר ממני וכן פי׳ הרמב״ן דהא כיון דלא ידע שהיא נתעברה ממנו ושמא מאחר נתעברה כדקאמרי׳ והרי אינה צודקת ממנו ועוד דמה שאמר ע״כ לא נתתיה לשלה אין זה מספיק שהיא צודקת יותר ממנו דאדרבה דאיכא למימר לאידך גיסא דשפיר עשה דלא נתנה לשלה כמה שכתוב פן ימות עליה כאחיו והיא ידעה שחמיה היה והפקירה עצמה לו אבל הוא יותר צדיק שלא ידע כי כלתו היא וע״כ אמר שמלת צדקה ממני אין דבוקים ופירשו צדקה בדבריה שאלו המטלטלים שלי הם וממני הוא דבר בפני עצמו כדמסיק מנא ידע כו׳ אי לא דבת קול אמרה כך:
ממני יצאו כבושים כו׳ עי׳ פירש״י הכא ובפ״ק דסוטה ועוד פי׳ הכא ל״א מאתי היתה שיצאו ממנו עכ״ל ואין לשון זה מובן ועיין בפי׳ ע״י לשון זה יותר בארוך:
אלא יצתה בת קול כו׳. ואין להקשות דאם כן מאי רבותיה שהפליג הכתוב ברוב חכמתו שאמר וישמעו כל ישראל כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו דיש לומר דמ״מ כיון דראו כל ישראל שהסכימה דעתו לדעת המקום כמו שהעיד הבת קול ראו כי חכמת אלהים בקרבו.
מאמר דומה אמר ר׳ אלעזר: בשלשה מקומות הופיע (התגלתה לכל) רוח הקודש להודיע שמה שנעשה היה נכון ואמיתי. בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. ופרטי הדברים: בבית דינו של שםדכתיב [שנאמר] במעשה יהודה ותמר ״ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני״ (בראשית לח, כו), ויש לשאול: מנא [מנין] ידע שבאמת תמר צודקת והיא הרתה לו? דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא [לגבה] [שמא כמו שהלך הוא אצלה הלך גם איש אחר אצלה], ושמא ההריון איננו ממנו, וזונה היא! אלא יצאת בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים (סודות). כלומר, ה׳ מעיד שכך היה הדבר וממנו יצא הדבר, שיזכו לזרע.
The Gemara cites a somewhat similar statement. Rabbi Elazar says: In three places the Divine Spirit appeared before all to affirm that the action taken was appropriate: In the court of Shem, in the court of Samuel the Ramathite, and in the court of Solomon. The Gemara elaborates: This occurred in the court of Shem, as it is written in the context of the episode of Judah and Tamar: “And Judah acknowledged them and said: She is more righteous than I [mimmenni]” (Genesis 38:26). How did Judah know that Tamar’s assertion that she was bearing his child was correct? Perhaps, just as he went to her and hired her as a prostitute, another person went to her and hired her as well, and he is not the father. Rather, a Divine Voice emerged and said: It is from Me [mimmenni] that these secrets emerged. God affirmed that her assertion was correct and that it was His divine plan that Judah would father a child from Tamar.
רי״ףריב״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, דִּכְתִיב: {שמואל א י״ב:ג׳} ״הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה׳ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַיֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ. וַיֹּאמֶר עֵד ה׳ וְעֵד מְשִׁיחוֹ כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר: עֵד.״ ״וַיֹּאמֶר״? ׳וְיֹאמְרוּ׳ מִיבָּעֵי לֵיהּ! יָצַאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אֲנִי עֵד בְּדָבָר זֶה.״

Likewise, this occurred in the court of Samuel, as it is written: “Here I am; testify against me before the Lord and before His anointed: Whose ox have I taken…And they said: You have neither defrauded us nor oppressed us…And he said to them: The Lord is witness against you, and His anointed is witness this day, that you have not found anything in my hand. And he said: He is witness” (I Samuel 12:3–5). Based on the context, instead of the singular: “And he said,” the plural: And they said, should have been written, as the verse appears to be the reply of the Jewish people to Samuel’s challenge, attesting to the truth of his statement. Rather, a Divine Voice emerged and said: I, God, am witness to this matter.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית דינו של שמואל – לעולם ישראל אמרו עד דהא דכתיב ויאמר בני ישראל איקרו יחיד.
בבית דינו של שמואל היתה התגלות — דכתיב [שנאמר] ״הנני ענו בי נגד ה׳ ונגד משיחו את שור מי לקחתי... ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו... ויאמר עד ה׳ ועד משיחו כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד״ (שמואל א יב, ג— ה). ולכאורה מדוע נאמר ״ויאמר עד״? ״ויאמרו״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי כפשוטו היתה זו תשובת כל ישראל, שאומרים הם: עדים אנחנו בדבר זה! אלא הכוונה היא: יצאת בת קול ואמרה בשם ה׳: אני עד בדבר זה.
Likewise, this occurred in the court of Samuel, as it is written: “Here I am; testify against me before the Lord and before His anointed: Whose ox have I taken…And they said: You have neither defrauded us nor oppressed us…And he said to them: The Lord is witness against you, and His anointed is witness this day, that you have not found anything in my hand. And he said: He is witness” (I Samuel 12:3–5). Based on the context, instead of the singular: “And he said,” the plural: And they said, should have been written, as the verse appears to be the reply of the Jewish people to Samuel’s challenge, attesting to the truth of his statement. Rather, a Divine Voice emerged and said: I, God, am witness to this matter.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, דִּכְתִיב: {מלכים א ג׳:כ״ז} ״וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלֻד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתוּהוּ, (כִּי) הִיא אִמּוֹ!״ מְנָא יְדַע? דִּלְמָא אִיעֲרוּמָא מִיעַרְמָא! יָצַאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״הִיא אִמּוֹ!״

This occurred in the court of Solomon, when the Divine Spirit appeared in the dispute between two prostitutes over who was the mother of the surviving child, as it is written: “And the king answered and said: Give her the living child, and do not slay him; she is his mother” (I Kings 3:27). How did Solomon know that she was the mother? Perhaps she was devious and was not the mother of the surviving child at all. Rather, a Divine Voice emerged and said: She is his mother.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבית דינו של שלמה הופיעה רוח הקודש, במשפט שתי הנשים הזונות אודות הבן החי — דכתיב [שנאמר] ״ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתהו (כי) היא אמו״ (מלכים א ג, כז), ויש לשאול: מנא [מנין] ידע? דלמא איערומא מיערמא [שמא היא הערימה] בכך, ואין היא באמת אמו של הילד החי? אלא יצאת בת קול ואמרה: היא אמו.
This occurred in the court of Solomon, when the Divine Spirit appeared in the dispute between two prostitutes over who was the mother of the surviving child, as it is written: “And the king answered and said: Give her the living child, and do not slay him; she is his mother” (I Kings 3:27). How did Solomon know that she was the mother? Perhaps she was devious and was not the mother of the surviving child at all. Rather, a Divine Voice emerged and said: She is his mother.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר רָבָא: מִמַּאי? דִּלְמָא יְהוּדָה, כֵּיוָן דְּחַשֵּׁיב יַרְחֵי וְיוֹמֵי וְאִיתְרְמֵי, דְּחָזֵינַן, מַחְזְקִינַן, דְּלָא חָזֵינַן, לָא מַחְזְקִינַן!

Rava said: From where do you draw these conclusions? None of these proofs is absolute. Perhaps in the case of Judah, once he calculated the passage of the months and the days from when he engaged in intercourse with Tamar and it happened to correspond with the duration of her pregnancy, he realized that her assertion is correct. There is no room to suspect that another man was the father, as the principle is: Based on that which we see, we establish presumptive status; based on that which we do not see, we do not establish presumptive status.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: ממאי [ממה] אתה מוכיח? בכל אלה אין ראיה גמורה. דלמא [שמא] יהודה, כיון דחשיב ירחי ויומי [כיון שחישב את החדשים והימים] מאז שבא אל תמר, ואיתרמי [והזדמן] שהיה משך הריונה תואם לזמן שבא אליה, הבין שהיא צודקת. ולא היה מקום לחשוד באחר, דחזינןמחזקינן, דלא חזינןלא מחזקינן [כי מה שראינו ואנו יודעים — אנו מחזיקים, מה שלא ראינואין אנו מחזיקים].
Rava said: From where do you draw these conclusions? None of these proofs is absolute. Perhaps in the case of Judah, once he calculated the passage of the months and the days from when he engaged in intercourse with Tamar and it happened to correspond with the duration of her pregnancy, he realized that her assertion is correct. There is no room to suspect that another man was the father, as the principle is: Based on that which we see, we establish presumptive status; based on that which we do not see, we do not establish presumptive status.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) שְׁמוּאֵל נַמֵי, כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָרֵי לְהוּ בִּלְשׁוֹן יְחִידִי, דִּכְתִיב: {ישעיהו מ״ה:י״ז} ״יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה׳⁠ ⁠״!

With regard to Samuel too, no proof may be cited from the use of the singular, as on occasion the entire Jewish people is referred to in the singular, as it is written, e.g.: “The Jewish people is saved by the Lord” (Isaiah 45:17).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומ״ש כולהו ישראל בלשון יחיד דכתיב ישראל נושע בה׳. ומה שלא הביא קרא דתורה דכתיב ויחן ישראל נגד וגו׳ משום דאיכא למידרש ביה כדאי׳ במכילתא והביאו רש״י בפירוש החומש מלמד שחנו ישראל כאיש אחד בלב אחד וכו׳ עיין שם אבל ליכא למימר דרבא נמי דרש הכא בכה״ג דכולהו בל׳ יחיד מקרו דכאיש אחד ובלב אחד אמרו עד וכן בישראל נושע וגו׳ דכשהם כאיש אחד ובלב אחד הוא נושע בה׳ דאם כן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מייתו הכא מויחן ישראל וגו׳.
ולענין שמואל נמי [גם כן], אפשר לומר כי כולהו [כל] ישראל קרי להו [קורא להם] בלשון יחידי, דכתיב [שנאמר] ״ישראל נושע בה׳⁠ ⁠״ (ישעיה ה, יז), הרי שעל עם ישראל מדבר בלשון יחיד.
With regard to Samuel too, no proof may be cited from the use of the singular, as on occasion the entire Jewish people is referred to in the singular, as it is written, e.g.: “The Jewish people is saved by the Lord” (Isaiah 45:17).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) שְׁלֹמֹה נַמֵי, מִדְּהָא קָא מְרַחַמְתָּא וְהָא לָא קָא מְרַחַמְתָּא! אֵלָּא, גְּמָרָא.:

With regard to Solomon too, perhaps he reasoned that due to the fact that this woman is merciful and seeks to spare the baby and this woman is not merciful, it is evident that the former is its mother. Rather, Rava concludes: There is no proof from the verses that a Divine Spirit appeared in those circumstances; rather, there is a tradition that this is the case.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדהא קא מרחמתא והא לא מרחמתא – כלומר דנהי דרחמותא דהא אינה ראיה דאפשר דמערמא מ״מ אידך דלא מרחמא ואמרה גזורו לאו אמה היא וכיון דאיהי לאו אמה לא סגיא דלא תהוי אידך אמה דהא האי ברא מחדא מינהי הוא.
ומ״ש אלא גמרא. ורש״י בפירוש החומש הביא דרשה דהכא יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים על מלת ממני שבתורה ולכאורה דמפיק ליה ממלת ממני וכס״ד מעיקרא דמנא ידע כו׳ וכן הבין הרא״ם פרש״י שבחומש והתימ׳ ממנו דהא לא קיימא הכי במסקנא אלא דגמרא היא וקושיא מנא ידע ליכא כאן דחשיב יומי וירחי ואתרמו כו׳ והנראה דרש״י ז״ל בפירוש החומש שהביא הך דרשא על מלת ממני לאו דמפיק ליה מניה משום קושיא דמנא ידע כו׳ כס״ד מעיקרא אלא שהוא מפרש הא דקאמר במסקנא אלא גמרא ר״ל אלא גמרא הוא שמלת ממני לא אמר יהודה אלא הבת קול אמרה ממני יצאו כבושים וכן יש לפרש בויאמר עד והיא אמו דגמרא היא דלא אמרו ישראל ושלמה כך אלא שהבת קול אמר כך ודו״ק:
תרי״ג מצות נאמרו למשה וכו׳ בא דוד והעמידן על י״א וכו׳. פירש״י דורות האחרונים לא היו צדיקים כ״כ ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו׳ וכן כל שעה דורות שלמטה הולכים ומתמעטים אותם עכ״ל. הקושיא מפורסמת בזה וכי באו לבטל כל שאר מצות והרמ״ה [בע״י] הרגיש בזה וכתב לאו למימרא דאי עבד הנהו לחוד זכה לחיי עולם הבא דא״כ בטל עונשן של עבירות וכו׳ דקיימא לן דמאן דמקיים לה לתורה כולה מסייע ליה הקב״ה וכו׳ וכיון דחזא דוד דהוה ממעטי דרי ואזלי בעי רחמי ואוקמינהו לאגוני מיצר הרע אאחד עשר וכו׳ ע״ש גם זה דחוק דא״כ דוד נמי לוקמא אאחת וליכא למימר דדוד העמידן על אחת מאחד עשר שזכר וחבקוק לא העמידה רק על האמונה א״כ בא חבקוק להחמיר ובעל העקרים פי׳ בזה וז״ל שאין הכונה לומר כי בעשיית אחד עשר או ג׳ מצות מקנה לו השלמות האנושי המדרגה שתושג מצד כל המצות שבתורה אלא שכל אחד מן הנביאים היה מתכוין לעשות כללים כוללים מצות רבות מהתורה וכו׳ כדי שעל ידם ישיג האדם המדרגה הגדולה מהשלמות כי למה שקשה על כל האדם להעמיס על עצמו תרי״ג מצות ומנה דוד י״א שהם כוללים למדות טובות וכו׳ עכ״ל מיהו הא דקאמר כל העושה מצוה אחת כאילו קיים כולם לא משמע כפירושו והנראה כפי מה שפירש הרמב״ם על מאמר ר״ח בן עקשיא סוף משנה פרק זה וז״ל והוא מעיקרי האמונה בתורה כ״א יקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות בוראו כראוי ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה לשמה מאהבה וכו׳ זכה לחיי עולם הבא כי בהיות המצות הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה וכו׳ ע״ש וענין זה בפרק קמא דעירובין שנחלקו ב״ש וב״ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכו׳ הקושיות במאי פליגי ויתור לשון יותר משנברא ויותר משלא נברא. וע״ק כיון שברא הקב״ה את האדם ע״כ נוח לו שנברא ונאמר בו כי טוב גם מ״ש יפשפש במעשיו שזו היא מצות המקום עלינו. אבל הענין כמ״ש שנתן לנו הקב״ה תרי״ג מצות שס״ה לאוין ורמ״ח עשין ובא הרבוי מצד המקבל כי מצד הנותן ב״ה כולם הם כמצוה אחת וז״ש אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ואמרו במדרש כל הדברים דבר ה׳ ומה ת״ל אנכי ולא יהיה לך מלמד שאמר המקום עשרת הדברות בדבור אחד מה שא״א לב״ו לומר כן והוא מבואר כי הוא אחד ומצותיו אחד ולא יקבלו רבוי מצדו ית׳ ב״ה והוא כי במצות אנכי שהיא אמונת היחוד והפוכה לא יהיה לך שלא לשתף ש״ש ודבר אחר נכללו כל הלאוין ועשיין אלא שא״א לאדם לומר כן כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הרבוי וע״כ אמרו כי כל מצות התורה נכללו בעשרת הדברים כמ״ש רבינו סעדי׳ ושוב כלל כולם במצות אמונה שהיא השורש ומקור לכולם אבל א״א לנו להבין רק ברבוי ולפי שאילו לא נברא האדם לא היה בו מעשה וא״כ היה בבריאותו צד שכר וצד הפסד דהלאוין הוי ודאי מתקיימין לולא נברא והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור הלאוין נמצא מפסיד בבריאתו והעשיין הוא הפך זה שאלו לא נברא ודאי לא היו מתקיימן והשתא שנברא אפשר שיזכה ויעשה ונמצא שיהיה נשכר והשתא פליגי מצד בריאתו חד אמר טוב לו שלא נברא מצד הלאוין אפשר שיהיה נפסד יותר משנברא ויקיים העשיים דנמצא יצא שכרו בהפסדו. וחד אמר טוב לו שנברא שאפשר שיקיים העשיין משלא נברא ויקיים הלאוין דיצא הפסדו בשכרו. ואמר בזה דנמנו וגמרו ר״ל שבאו בזה למנין המצות שהלאוין הם יותר מהעשיים וע״כ הסכימו וגמרו לומר שלא נברא האדם בשביל עצמו ויותר היה טוב לו שלא נברא כי הוא קרוב להפסד מחמת הלאוין שהם רבים ורחוק לשכר מצד העשיין שהם מועטים ועכשיו שנברא לא נברא אלא לכבוד המקום שנאמר לכבודי בראתיו וגו׳ שיעשה מצות בוראו וע״כ אמר יפשפש במעשיו שהם העשיין ולא די בסור מרע רק בעשה טוב דבשביל כך נברא שהרי הלאוין יותר היו מקויימין בשלא נברא והשתא כיון דתכלית בריאת האדם לא היה רק לכבודו ית׳ ב״ה הרי אין הלאוין מרובין מהעשין כי מצד הנותן אין כאן רק מצוה אחת שהיא האמונה היא העשה אנכי ה׳ וגו׳ שהיא מוקדמת ללא יהיה לך שהיא אזהרת השתוף וד״א שלא נברא רק לכבודו ית׳ ב״ה וכל מצוה הן לאו הן עשה הרי הוא נכלל מצד הנותן באנכי ולא יהיה לך ובפסיקתא אני ישנה ולבי ער זה הקב״ה אמר רבי חייא בר אבא מנין שהקב״ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים וגו׳ הכוונה בזה כי כל רמ״ח אברים נגד העשיים ואבר הלב נגד עשה של אנכי כמו שהלב הוא שורש של כל רמ״ח האברים וחיותם כן היא מצות האמונה היא כלל ומקור של רמ״ח העשיין ששמענו מפי הגבורה וזה שאמר שמצות אנכי שהיא אמונתו ב״ה הוא ער ונגד לבן של ישראל והדמיון בזה בלאוין שהם שס״ה ואמרו ביומא השט״ן הוא שס״ד בכל השנה הוא מסטין חוץ מביום הכפורים הוא נגד לאו של לא יהיה לך ששמענו מפי הגבורה הכולל כל הלאוין כי כולם באו לעבור מצד שתוף דברות אחרים ויוה״כ שאנו כמלאכים ואין בנו שום מעשה ואכילה ושתיה ושום שתוף ד״א והוא מכפר על כל השנה כי הוא כולל כולם ולזה אמר אני ישנה כי מצדי כשאני ישנה והייתי סור מרע בכל השס״ה ימים כמו שלא נברא ולא הייתי בא לעבור הלאוין וישנה כתיב חסר גימטריא שס״ה אבל אמר לבי ער כי מצדו יתברך ב״ה נבראתי וצריך להעיר עצמו לעשות טוב ולקיים האמונה אנכי ה׳ וגו׳ שכל מצות רמ״ח עשיים נכללים בה כדמיון הלב שכל רמ״ח אברים תלויים בה וז״ש צור לבבי וחלקי וגו׳ ר״ל שאמונתי שהוא הצור היא ברמ״ח עשיים כמו לבבי ברמ״ח אברים וע״פ הדברים האלה דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות שס״ה לאוין כנגד ימות החמה כמ״ש ולא יהיה לך שהוא מקור כל הלאוין הוא נגד יו״כ שהוא מקור כל ימי השנה ורמ״ח עשיין ושורש לכולן האמונה מצות אנכי נגד רמ״ח אברים שהמקור ביניהם הלב והאברים לא נבראו רק בשביל עשיים שהם כלי העשיים אבל הלאוין יותר היו מתקיימין בשלא נבראו האברים כלל אבל היו לאוין שס״ה כמ״ש כנגד ימות החמה שבכל זמן שהוא ימי השנה שהוא היקף היומי שייכים לקיים הלאוין וא״ר הונא מאי קרא שיזכה האדם במצוה אחת אם עשאה ע״ש המתכונה שלמה ואמר תורה צוה לנו משה שהם תרי״א מצדינו המקבלים וזה שדקדק לומר לנו אבל מצד הנותן ב״ה אינו רק מצוה אחת והיא עשה אנכי וההפך לא תעשה לא יהיה לך שמענום מפי הגבורה כי מצדו הם כוללים כל מצות התורה וכל מצות התורה כאחד הם חשובים לו.
ולענין שלמה נמי [גם כן] אפשר לומר שסברה היא: מדהא קא מרחמתא והא לא קא מרחמתא [מפני שזו מרחמת וזו אינה מרחמת] ניכר שזו אמו וזו אינה אמו! אלא יש לומר כי לא מן הכתובים אנו למדים שיצאה באותם מקומות בת קול, אלא גמרא [מסורת] היא בידינו, שכך היה הדבר.
With regard to Solomon too, perhaps he reasoned that due to the fact that this woman is merciful and seeks to spare the baby and this woman is not merciful, it is evident that the former is its mother. Rather, Rava concludes: There is no proof from the verses that a Divine Spirit appeared in those circumstances; rather, there is a tradition that this is the case.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה, כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. אֲמַר רַב הַמְנוֹנָא: מַאי קְרָא? {דברים ל״ג:ד׳} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, תּוֹרָה בְּגֵימַטְרְיָא

§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 34:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya],
רי״ףריב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רמ״ח מצות עשה – דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה.
שס״ה [מצות] לא תעשה – שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור.
שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני שס״ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה ורמ״ח מצות עשה כמנין איבריו של אדם ופרטי המצות הנכללות תחת מספר זה ענינם מעורבב ביד המפרשים וכבר נתפרסם במנינם ספר נכבד לגדולי המחברים:
רש״י ד״ה בהכרת. לשון הכרת. עי׳ תוי״ט פרק א משנה ב דחלה:
ג דרש ר׳ שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בתורה, והן כוללות שלש מאות וששים וחמש לאוין (מצוות לא תעשה) כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה מצוות עשה, כנגד איבריו של אדם שהם כמספר זה. אמר רב המנונא: מאי קרא [מה המקרא] המרמז על כך — שנאמר ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ (דברים לג, ד). ״תורה״ בגימטריא (בחשבון האותיות)
§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 34:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya],
רי״ףריב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מכות כג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מכות כג:, עין משפט נר מצוה מכות כג:, רי"ף מכות כג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מכות כג:, ריב"ן מכות כג:, תוספות מכות כג:, בעל המאור מכות כג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' מכות כג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי מכות כג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מכות כג:, מהרש"ל חכמת שלמה מכות כג:, מהרש"א חידושי הלכות מכות כג:, מהרש"א חידושי אגדות מכות כג:, גליון הש"ס לרע"א מכות כג:, פירוש הרב שטיינזלץ מכות כג:, אסופת מאמרים מכות כג:

Makkot 23b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Makkot 23b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Makkot 23b, Rif by Bavli Makkot 23b, Collected from HeArukh Makkot 23b, Rivan Makkot 23b, Tosafot Makkot 23b, Baal HaMaor Makkot 23b, Ramban Milchamot HaShem Makkot 23b, Meiri Makkot 23b, Ritva Makkot 23b, Maharshal Chokhmat Shelomo Makkot 23b, Maharsha Chidushei Halakhot Makkot 23b, Maharsha Chidushei Aggadot Makkot 23b, Gilyon HaShas Makkot 23b, Steinsaltz Commentary Makkot 23b, Collected Articles Makkot 23b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144