×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֵין בְּשֵׁלָה אֶלָּא שְׁלֵימָה ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר אֵין בְּשֵׁלָה אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הָאַיִל.
and the term “cooked” indicates that the verse is referring only to a foreleg that is whole. Rabbi Shimon ben Yoḥai disagrees and says: The term “cooked” indicates that the verse is referring only to a foreleg that is cooked with the entire ram.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אין בשלה אלא שלימה – כלומר ללישנא קמא שלימה ששלימה נתבשל עם האיל כלומר חתך לה והדר מבשלה עם האיל. ואיבעית תימא דכ״ע מחתך חתך לה ומבשל לה. מר סבר בהדי איל זהו רשב״י ומר סבר בקדרה לחוד וזהו ת״ק. ומאי דקאמר אין בשלה אלא שלימה דשלימה נותן לו ומבשלה בקדרה לחוד. ללישנא קמא אליבא דדברי הכל למדוה מן הזרוע בשלה ר׳ חייא בר אבא בששים ור׳ שמואל בר רב יצחק במאה. מאן דאמר בששים קסבר כלומר בשר ועצמות ולא הוי אלא ששים לפי שעצם גדול יש בו בזרוע ולא הוה ליה כל האיל אלא בששים וגמרינן מיניה דאיסור נתבשל עם היתר ולא נאסר ההיתר. קסבר בשר לבהדי בשר משערי׳ כו׳ דבזרוע מעט בשר יש בו והוי באיל מאה חלקים בשר כבזרוע:
אין בשלה אלא שלימה – לא נתפרש באיזה לשון.
אין בשלה אלא שלימה – פירש בקונטרס דלא נתפרש באיזה לשון ונראה לפרש דמשמע בשלה כמו בשל לה למ״ד דגושה ומפיק ה״א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא.
והתניא אין בשלה אלא שלמה – פרש״י ז״ל לא נתפרש באיזה לשון פי׳ באיזה לשון קרא לשודה בשלה ובתוס׳ פרשו שאינו לשון אלא דדריש בשלה כמו בלמ״ד דגושה כלומר ב״ה שיש לה כמות שהיא ואינו מחוור דבמאי חזי דשני׳ קרא בלישני׳ למדרש היכי: והנכון בעיני דפשיטא דקרא דריש ליה כיון דאמר קרא ולקח הכהן את הזרוע בשלה משמע כמות שהיתה הזרוע בתחלתה כשהיתה חי כן היא עכשיו כשהיא בשלה וה״ק אין לשון זה של בשלה משמע כאן אלא שלמה ואידך אמר שאין במשמע הלשון הזה אלא שנתבשלה עם האיל.
אין ״בשלה״ זו אלא שלימה, שצריכה הזרוע הבשלה המונפת להיות שלימה. ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: אין הכתוב ״בשלה״ בא אלא להורות שהזרוע נתבשלה עם האיל כולו.
and the term “cooked” indicates that the verse is referring only to a foreleg that is whole. Rabbi Shimon ben Yoḥai disagrees and says: The term “cooked” indicates that the verse is referring only to a foreleg that is cooked with the entire ram.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) דְּכוּלֵּי עָלְמָא בַּהֲדֵי אַיִל מְבַשֵּׁל לַהּ מָר סָבַר מְחַתֵּךְ לַהּ וַהֲדַר מְבַשֵּׁל לַהּ וּמָר סָבַר מְבַשֵּׁל לַהּ וַהֲדַר מְחַתֵּךְ לַהּ.

The Gemara clarifies their dispute: Everyone agrees that one cooks the foreleg with the rest of the ram. But one Sage holds that one first cuts the foreleg off the animal and then cooks it along with the rest of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon bar Yoḥai, holds that one first cooks the entire ram and then cuts off the foreleg.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דכ״ע – ת״ק ור״ש.
בהדי איל מבשל לה – דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא משמע דעם האיל מבשלו.
ת״ק סבר מחתך לה – מן האיל והדר מבשל לה בהדיה ואשמועינן שלימה מבשלה ואינו מחתכה לחתיכות. ור״ש אתא לאשמועינן דכמות שהיא מחוברת לאיל מבשלה.
דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה – דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לאיכא דאמרי דבקדרה אחרת מבשל לה לתנא קמא מוציא אותו מידי פשוטו.
מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה – פירש בקונטרס דהיינו ת״ק ושלימה דקאמר היינו דאין מחתכין לחתיכות והשתא לא הוי מר סבר קמא ללישנא קמא כמ״ס קמא דאיכא דאמרי דהוי ר״ש ונראה לפרש מר סבר מחתך לה והדר מבשל לה היינו ר״ש בן יוחאי אבל ת״ק סבר דמבשל והדר מחתך והיינו שלימה דקאמר שתהא מחוברת לאחר בישול והשתא הוי מר סבר קמא ר״ש בן יוחאי כמו לאידך לישנא ומיהו ללישנא בתרא צריך לומר שלימה היינו שלא יחתכנה חתיכות.
איל נזיר אחר שהוציא את האימורין והפריש חזה ושוק שלו מבשל שאר האיל כלו שלם בקדרה אחת בעזרת נשים כמו שיתבאר במקומו ואחר שנתבשל לוקח הכהן זרוע הבשלה מן האיל והבעלים אוכלין את השאר ולא נאסר להם מפני פליטת הזרוע שהוא אסור להם שהרי אין כאן טעם שהרי יש בשאר הבשר ששים כנגד הזרוע ולא עוד אלא שאף לכתחלה הוא עושה כן מה שאין כן בשאר קדשים שכל בשר הנוגע בבשר קדש אחר ובולע הימנו אע״פ שאין בו טעם קדוש להיות כמוה אם פסולה כגון נותר ופגול תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה וזהו חדוש האמור באיל נזיר להתיר בו מכלל איסור שאף לדברי האומר טעם כעיקר מדברי סופרים בקדשים מודה שהוא מן התורה אף בתערובת כל שהוא ובאיל נזיר מותר ואפי׳ מקום החתך וכן יש בו חדוש אחר שבשאר מקומות אפי׳ במה שלא היה נאסר בדיעבד אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי׳ בחולין ר״ל שאין מערבין לכתחלה איסור אפי׳ מועט עם היתר אפי׳ הוא מרובה וכאן מערבין לכתחלה:
דכ״ע בהדי איל מבשל לה – פרש״י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ״ס מחתך והדר מבשל לה ומ״ס מבשל והדר מחתך לה: פרש״י ז״ל דרבנן סברי מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה היוצא שתהא שלמה ולא תהי׳ מחותכת לחתיכה ומ״ס מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שנתבשלה כשהיא מחוברת עם האיל. ואינו מחוור יפה דלהאי לישנא קמא מ״ס הוי רבנן ולאידך לישנא מ״ס הוי ר״ש כדפי׳ רש״י ז״ל גופא ועוד דלישנא שאין שלימה אלא שנתבשלה עם האיל לא משמע שבא להחמיר אלא להקל וגם אין במשמע הלשון הזה שיהא מקפיד שתה׳ מחובר׳ לכך פי׳ בתו׳ מ״ס דהיינו ר״ש סבר מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ״ס דהיינו רבנן סברי מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שלמה כמות שהיא מחוברת לאיל ובאידך לישנא אמרי׳ דכ״ע חתיך לה והדר מבשל לה פי׳ דהכי גמירי לה ומ״ס דהיינו ר״ש סבר בהדי איל מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ״ס דהיינו רבנן סברי דבאנפי נפשי׳ מבשל לה שאין בשלה אלא שתהא היא גופא שלמה ולא מחותכ׳.
ומעתה דנים במחלוקת זו, דכולי עלמא בהדי [לדעת הכל, יחד עם] האיל הוא מבשל לה [אותה, את הזרוע], ואולם בכך נחלקו, שכן מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי בהתחלה הוא מחתך לה [אותה] את הזרוע מן האיל, והדר [ואחר כך] הוא מבשל לה [אותה] עם האיל באותה קדירה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ שמעון בן יוחאי, סבור] כי בהתחלה הוא מבשל לה [אותה] את הזרוע עם האיל, והדר [אחר כך] הוא מחתך לה [אותה] מן האיל.
The Gemara clarifies their dispute: Everyone agrees that one cooks the foreleg with the rest of the ram. But one Sage holds that one first cuts the foreleg off the animal and then cooks it along with the rest of the animal. And one Sage, Rabbi Shimon bar Yoḥai, holds that one first cooks the entire ram and then cuts off the foreleg.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִי בָּעֵית אֵימָא דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא מְחַתֵּךְ לַהּ וַהֲדַר מְבַשֵּׁל לַהּ מִיהוּ מָר סָבַר בַּהֲדֵי אַיִל מְבַשֵּׁל לַהּ וּמָר סָבַר בִּקְדֵרָה אַחֶרֶת מְבַשֵּׁל לַהּ.

And if you wish, say that everyone agrees that one first cuts off the foreleg and then cooks it. But one Sage, Rabbi Shimon bar Yoḥai, holds that one cooks the foreleg with the rest of the ram, and one Sage holds that he cooks the foreleg in another pot, separate from the rest of the ram.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קל
קלאלא יקל אדם את ראשו (ברכות נד.) פי׳ נטיית גרון כלומר לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה אלא בכפיפת קומה ובהרכנת ראש (נדרים יח) שלא ינהגו קלות ראש (בפרק עקביא) הוי קל לראש (בריש דמאי) הקלין שבדמאי פי׳ שהקלו חכמים על פירות הללו הזכירים במשנה זו שהלוקח אותם מעם הארץ א״צ לעשר (מעילה יא.) הדם קל בתחילתו וחמור בסופו בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו (ברכות כד) זה קל וחומר שאין עליו תשובה (חגיגה טו) בענין אחר (סנהדרין מז) אר״מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (גמ׳) מאי משמע אביי כמ״ד קל לית כלומר שאין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו כבד עלי ראשי מבעי ליה אלא רבא כמ״ד קליל לי עלמא ופי׳ תששה הרוח ונעשית מעוטה כלומר רוחו של אדם נכאב בזמן שנכאב אחד מן האברים (חולין צח: ערכין כג) ת״ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא שאפילו מרגלית בקלים אין לך אלא מקומה ושעתה הכי כתב בתורת כהנים פי׳ אם הקדיש אדם מרגלית ורוצה לפדותה בזה המקום ונמכרת בזול ובמקום אחר נמכרת ביותר אין משלחין אותה לשם אלא מוכרין אותה בשוה במקומה בזול וכן אם ממתינין אותה מתייקרת אין ממתינין אותה אלא מוכרין אותה בשוויה כשעתה בזול. פ״א ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים פי׳ אם העריך עצמו והוא אדם קל וערי ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהה עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד ת״ל ביום ההוא:
ערך בשלי כומרא
בשלי כומראב(ברכות מב) ועל הנובלות פי׳ בערך כומרא (חולין צח). ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל אין בשלה אלא שלמה רבי שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל ליה רבי שמעון בן יוחאי סבר מבשל והדר חתיך לי׳ ומר סבר חתיך ליה והדר מבשל בגמ׳ דירך שנתבשל בה:
ערך מרט
מרטג(שבת עד:) ת״ר התולש את הכנף הקומטו והמורטו. (נדה נו:) אם איתא דמיא נפל עליה אימרטוטי הוא מימרטט. (בבא מציעא סא) ואת הרחלים מפני שגזוזות ושוטפות ומורטות. (שבת מט) ממרטא דביני אטמי פי׳ הצמר שבין היריכות של בהמה כיון שתמיד השתנה שותת בין יריכותיה יש בו לחלוחית ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו הצמר כסות יש בו לחלוחית. (א״ב ל׳ מקרא הוא ואמרטה משער ראשי). (חולין צח) רבא ממרטט ליה כלומר מרטט אחריו וחותכו יפה. (א״ב תרגום וע״י רשעים ירטני וע״י רשיעי ממרט יתי נוסחא אחרינא ממרטט יתי):
א. [לייכט. לייכטזינניג, גרינג.]
ב. [אומצייטיגע פייגען ווס מען מיז זייא אוס ווארמען. קאכען.]
ג. [אויס פליקקען.]
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהתחלה הוא מחתך לה [אותה] את הזרוע מן האיל, והדר [ואחר כך] הוא מבשל לה [אותה], מיהו [ואולם], מר סבר [חכם זה, ר׳ שמעון בן יוחאי, סבור]: כי בהדי [יחד עם] האיל הוא מבשל לה [אותה], ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי בקדרה אחרת הוא מבשל לה [אותה].
And if you wish, say that everyone agrees that one first cuts off the foreleg and then cooks it. But one Sage, Rabbi Shimon bar Yoḥai, holds that one cooks the foreleg with the rest of the ram, and one Sage holds that he cooks the foreleg in another pot, separate from the rest of the ram.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לְלִישָּׁנָא קַמָּא אַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל לְלִישָּׁנָא בָּתְרָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.

The foreleg of the nazirite’s ram is permitted to be eaten only by a priest, whereas the rest of the ram is eaten by the nazirite even if he is not a priest. Consequently, according to the first formulation, all agree that the principle of nullification may be derived from here, since all agree that the foreleg is cooked together with the rest of the ram, and yet it does not cause the rest of the ram to be forbidden to a non-priest. According to the latter formulation, the principle of nullification may be derived from here in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that the foreleg is cooked together with the rest of the ram. But according to the latter formulation the first tanna holds that the foreleg is not cooked with the rest of the ram, in which case the principle of nullification cannot be derived from here.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ללישנא קמא כו׳ – והשתא קא מסיים למלתיה דאמרן לעיל ושניהם לא למדוה. ללישנא קמא דאוקמינן דבין ת״ק ובין ר״ש בהדי איל מבשל לה ילפי הנך אמוראי דלעיל מזרוע בשלה אליבא דדברי הכל.
וללישנא בתרא – דאוקמינן ת״ק דבקדרה אחרת מבשל לה ילפי מילתייהו מדר״ש דחזינן דבשיל היתר בהדי איסור ובזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע דתנן בפרק הזרוע (לקמן דף קלד:) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד גף של יד אשפלד״ו.
ונסכם: ללישנא קמא [ללשון הראשונה] בהסבר מחלוקת חכמים ור׳ שמעון בן יוחאי, שלדעת הכל מבשלים את הזרוע עם האיל — אליבא [לשיטתם] לדברי הכל יש ללמוד מ״זרוע בשלה״ דין ביטול איסור בהיתר. שהרי אף כאן התבשלה זרוע (האסורה באכילה למי שאינו כהן) עם איל השלמים (המותר לאכילה לבעליו, הישראליים), ולא נאסר בשר האיל בגלל הזרוע שהתבשלה אתו, ומשום שבטל טעמה. ואילו ללישנא בתרא [ללשון אחרונה] — רק אליבא [לשיטתו] של ר׳ שמעון בן יוחאי יש ללמוד כן. שהרי לדעת חכמים בלשון זו, אין הזרוע מתבשלת עם בשר האיל.
The foreleg of the nazirite’s ram is permitted to be eaten only by a priest, whereas the rest of the ram is eaten by the nazirite even if he is not a priest. Consequently, according to the first formulation, all agree that the principle of nullification may be derived from here, since all agree that the foreleg is cooked together with the rest of the ram, and yet it does not cause the rest of the ram to be forbidden to a non-priest. According to the latter formulation, the principle of nullification may be derived from here in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that the foreleg is cooked together with the rest of the ram. But according to the latter formulation the first tanna holds that the foreleg is not cooked with the rest of the ram, in which case the principle of nullification cannot be derived from here.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַאן דְּאָמַר אבְּשִׁשִּׁים סָבַר בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת בַּהֲדֵי בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת מְשַׁעֲרִינַן וְהָוֵה לֵיהּ בְּשִׁשִּׁים מַאן דְּאָמַר בְּמֵאָה סָבַר בָּשָׂר בַּהֲדֵי בָּשָׂר מְשַׁעֲרִינַן וְהָוֵה לֵיהּ בְּמֵאָה.

The Gemara now returns to the dispute about whether non-kosher food is nullified in sixty or one hundred times its volume of kosher food, and explains how each opinion is derived from the halakha of the foreleg of the nazirite’s ram. The one who said that non-kosher food is nullified in sixty times its volume of kosher food holds that we assess the ratio of meat and bones of the foreleg to the meat and bones of the rest of the ram, and this is a ratio of one to sixty. The one who said that non-kosher food is nullified in one hundred times its volume of kosher food holds that we assess only the volume of the meat of the foreleg to the meat of the rest of the ram, and this is a ratio of one to one hundred.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשר ועצם – דזרוע.
בהדי בשר ועצמות – דאיל משערינן וקים להו לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא.
ומ״ד מאה – סבר עצם לא בעיא לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה וכי משערת בשר דזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה.
ומאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות כו׳ – לאו דרשא גמורה היא למילף מינה לענין מין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאורייתא דהכא מין במינו הוא דמדאורייתא בטילה ברובא אלא בששים ומאה קבלה היתה בידם ואסמכוה אהאי קרא ומכל מקום פריך שפיר מהא דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור דמשמע שיש כאן היתר דבעלמא אסור כיוצא בו.
מאן דאמר בששים סבר בשר עצמות משערינן וה״ל בששים – פי׳ ויש בדבר הזה להקל ולהחמיר לדינא דעלמא שעלם האיסור בעי ביטול ולהקל שעצם היתר מצטרף לבטל ומיהו אומר מורי הרב ז״ל בשם רבותיו ז״ל שלא אמרו לשער בעצמות אלא ביש בהן מוח ובאותן עצמות שיערו רבנן שיש בכאן בהם ס׳ מלבד שאר עצמות שיש באיל שאין להם מוח שאינם מן המנין. ואידך הוי סבר שאפילו לעצמות שיש בהן מוח אין לצרפן למנין איסור והיתר כלל וכיון דקיי״ל כמ״ד בס׳ קי״ל נמי דעצמות מצטרפין להיתר ואיסור כשיש בהן מוח וק״ל שהרי בירושלמי דערלה אמרו דלמ״ד עצם ובשר משערין ס״ל שאין קלפי איסור מעלין את ההיתר מדלא קאמר דניצרף עצם של זרוע בהדי איל לבטל טעם הזרוע ומה ראיה הביאו מהא דדילמא שאני עצמות שיש בהם מוח דעדיף מקלפין וצ״ע ומ״ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פי׳ רש״י ז״ל עצם לא בעי לשיעורא דהא לא פליט טעמא מיניה וכי משערינן בשר דזרוע בהדי בשר האיל איכא מאה כי בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע ע״כ ונראה מלשונו שאין הרוטב מן המנין וטעמא דמילתא משום דסתמא אמר קרא ואפי׳ בצלי קדר דאיקרי בישול כדאיתא בפ׳ כל שעה גבי בשל מבושל במים.
ועתה נפרט במה נחלקו הדעות בשיעור ביטול נתינת טעם: שכן בזרוע יש בשר ועצמות, ואולם העצמות הן מרובות, ואילו הבשר הוא מועט. ומעתה, מאן דאמר [מי שאמר] שבטל הטעם בששים, סבר [סבור] כי בשר ועצמות של הזרוע בהדי [יחד עם] בשר ועצמות של האיל משערינן [משערים אנו], והוה ליה [והריהו] בששים, שכן שיערו חכמים שיש פי ששים בבשר ועצמות האיל נגד בשר ועצמות הזרוע. ואילו מאן דאמר [מי שאמר] ששיעור הביטול הוא במאה, סבר [סבור] כי בשר הזרוע בהדי [יחד עם] בשר האיל משערינן [משערים אנו], והוה ליה [והריהו] במאה, שכן שיערו חכמים שבבשר האיל יש פי מאה מבשר הזרוע.
The Gemara now returns to the dispute about whether non-kosher food is nullified in sixty or one hundred times its volume of kosher food, and explains how each opinion is derived from the halakha of the foreleg of the nazirite’s ram. The one who said that non-kosher food is nullified in sixty times its volume of kosher food holds that we assess the ratio of meat and bones of the foreleg to the meat and bones of the rest of the ram, and this is a ratio of one to sixty. The one who said that non-kosher food is nullified in one hundred times its volume of kosher food holds that we assess only the volume of the meat of the foreleg to the meat of the rest of the ram, and this is a ratio of one to one hundred.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמִי יָלְפִינַן מִינַּהּ וְהָתַנְיָא זֶהוּ הֶיתֵּר הַבָּא מִכְּלַל אִיסּוּר זֶהוּ לְמַעוֹטֵי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

The Gemara asks: And do we derive the principles of nullification from the case of the nazirite’s ram? But isn’t it taught in a baraita with regard to the nazirite’s ram, which absorbs the flavor of the foreleg with which it was cooked: This is a case of permitted meat that comes from the category of forbidden food, i.e., it is permitted despite the fact that it was cooked with forbidden food. The Gemara infers: What does the expression: This is, in the baraita serve to exclude? Does it not serve to exclude all the other forbidden foods that are in the Torah? This indicates that only the cooked foreleg of the nazirite’s ram is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food, but other prohibited foods are not subject to the principle of nullification.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור – כלומר הזרוע שנתבשל עם האיל זהו היתר הבא מכלל איסור שהזרוע מוקדשין ואין מותר לישראל שמתנה לכהן הוא והאיל של חולין נתבשל עמו ואעפ״כ מותר לישראל למעוטי מאי לאו למעוטי כו׳ כלומר לאו למעוטי כל איסורין שבתורה שאם נתבשל עם היתר שאסור אפי׳ בששים. אמר אביי לא צריכא לר׳ יהודה כו׳. כלומר הא דתנן זהו היתר הבא מכלל איסור לאו למעט כל איסורין שבתורה. אלא לר׳ יהודה איצטריך למיתנא. וליגמר מיניה כו׳ כלומר וליגמר מיניה ר׳ יהודה מן הזרוע בשלה דכמה התם בטל אע״פ שהוא מין במינו כך יהו בטלין כל איסורין שבתורה אע״ג דמין במינו. הא גלי רחמנא ולקח הכהן מדם הפר כו׳ כלומר שדם השעיר מועט ודם הפר מרובה וכשמערבן לקרנות המזבח מזכיר הכתוב דם השעיר כדם הפר שהוא מין במינו ולא בטל ומיניה גמר ר׳ יהודה דמין במינו לא בטיל:
זהו היתר – הניתר מכלל איסור שהרי בלע איל מן הזרוע והתירו לך הכתוב.
לאו למעוטי שאר איסורים – דלא ילפינן להו מיניה.
לאו למעוטי כל איסורין שבתורה – וא״ת ומאי קושיא דילמא היינו דוקא לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי וי״ל דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור משמע מכלל דבר האסור לאכילה.
והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורין שבתורה. ואם תאמר אמאי לא שני ליה לעולם בששים או במאה, וזה שמבטלין אותו לכתחלה, למעוטי שאר איסורין שבתורה שאין מבטלין אותן לכתחלה, וכדאמרינן בסמוך (ה)[ד]⁠זרוע בשלה חדוש הוא דשאר איסורין אין מבטלין אותן לכתחלה וזה מבטלין לכתחלה, ותירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, והא דאמרינן אין מבטלין, מדרבנן אמרינן, והא דאמר חדוש הוא, הכי קאמר חדוש הוא שחדשה בו תורה שזה מצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין, דמכל מקום גנאי הוא לבטל איסור לכתחלה, וכאן מצוה לבטלו. וקשיא לי אכתי לימא שזהו שמצוה לבטלו למעוטי שאר איסורין שאין מצוה לבטלן ויש לומר דבשלמא אי אתי למעוטי שאר איסורין שאין בטלין בס׳ או בק׳ אי נמי שאין מבטלין אותן לכתחלה, טובא קא משמע לן, אבל אי אמרת דזהו למעוטי שאין מצוה לבטל שאר איסורין שיצטרך תנא דברייתא להשמיענו שאין מצוה לבטלן, ומכל מקום דעת הראב״ד ז״ל באיסור משהו דאין מבטלין איסור לכתחלה מדינא דאורייתא אמרו, ומהכא מייתי לה מדקארי ליה הכא לזרוע בשלה חדוש. וא״ת אם כן חזרה קושייתנו למקומה, יש לומר דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור לשעבר משמע, כלומר זהו היתר שהוא בא לפנינו מכלל איסור שמתירים אותו מה שאין כן בשאר איסורים שבאין לפנינו מכלל איסור שאין מתירין אותו, ומיהו היכא דעבר ובטלו מדאורייתא בטל ואפילו במזיד, מדרבנן במזיד לא בטיל בשוגג פליגי בה ר׳ יהודה ור׳ יוסי בגיטין (גיטין נד:) וקיימא לן כר׳ יוסי דאמר בשוגג בטיל, וגרסינן בתרומות (פ״ה, מ״ט) סאה [תרומה] שנפלה לפחות ממאה חולין ונפל עליו סאה אחר בשוגג יעלה במזיד לא יעלה, וכתב הרמב״ם (פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות הכ״ה) דדוקא למבטל אותו במזיד קנסו ואסרוהו עליו אבל לאחרים מותר, וכן כתב הראב״ד ז״ל באיסור משהו דאיסורו איסור עולם למערבו או למי שנתערב בעבורו ומותר לכל אדם.
למדת מדברנו שאסור מן התורה לערב לכתחלה איסור עם היתר אפי׳ מועט שבמועט במרובה שבמרובה ומ״מ חכמי התוספות פירשו שאין איסור זה אלא מדברי סופרים וחדוש שבנזיר הוא שבשאר מקומות אע״פ שמותר לבטלו מן התורה גנאי הוא לבטלו מפני שקשה להם לפרש מה שהקשו בסוגיא ומי גמרינן מניה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור שאע״פ שבלע ממנו התירו ותירץ שלא נאמר דבר זה אלא לר׳ יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והקשה וניגמר מינה כלומר דמין במינו ליבטיל ותירץ גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח ור״ל על מזבח פנימי והדבר ידוע שאחר שהזה שמנה פעמים מדם הפר בין הבדים ושמנה לפני הכפרת וכן מדם השעיר שמערב שני הדמים ומזה על ארבע קרנות המזבח הפנימי ועל הזאה זו נאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר אלמא אע״פ שנתערבו ושדם הפר מרובה ביותר הוא קורהו דם השעיר כלומר שלא נתבטל והקשה מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מנזיר וליבטיל אף מין במינו אלא משום החדוש הוא כלומר דבעלמא לא מבטלינן איסור והכא מבטלינן וכי תימא אם כן ששים ומאה לדידן נמי לא ליגמר ותירץ הכא חומרא הוא דגמרינן דמדאוריתא ברובא בטיל לדידן ואע״ג דכזית בכדי אכילת פרס לוקה התם משום דנימוח גוף האיסור הוא אבל טעם בטעם בטל הוא מן התורה וזהו טעמו ולא ממשו ואף לדעת האוסרו מן התורה דוקא מין בשאינו מינו שיש בו טעם אבל במינו שאין בו טעם לדידן מיהא בטל מן התורה אף במחיית גוף איסור ורבא פירשה לטעם כעקר דבשאר קדשים אסור כמו שביארנו ורבינא פרשה למקום חתך דבעלמא אסור אף בלא נתינת טעם כמו שביארנו בעובר שהוציא ידו בפרק המקשה:
זהו ענין הסוגיא ובתוספות שאלו מעקרא כשהקשו והתניא זהו היתר וכו׳ ותרץ לו מאי זהו היתר וכו׳ שמבטלין אותו לכתחלה ולא לאסור בשאר מקומות מצד הבליעה ומתוך כך תירצו שמן התורה יכל לבטל והכא הכי קאמר חדוש הוא דבעלמא גנאי הוא לבטלו והכא מצוה לבטלו ולא היה לו לתרץ זהו שמצוה לבטלו ולמעוטי בעלמא שאין מצוה בכך שלא הוצרכנו ללמוד שאין מצוה בבטול ומ״מ אין לדחות סוגיא פשוטה המוכחת שהבטול אסור מן התורה מפני קושיות שאינן דוחקות כל כך שאין הכרח בסוגיא האמורה דרך משא ומתן לדקדק בה כל כך וכל שכן שיש לתרץ בה דלישנא דזהו היתר קא דייק דמשמע לשעבר כלומר זהו שנתבשל האיסור עם ההיתר ונתן בו טעם והותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בפי׳ שביטול האיסורין אסור מן התורה הואיל וקראוה חדוש בנזיר ומ״מ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נמצא לדברי הכל שאסור לערב איסור עם היתר או מדברי תורה או מדברי סופרים ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו ומותר לאחרים הואיל ואינו נאסר בשיעורו וכשם שהעירוב מתחלתו אסור כך אם נתערב מאליו בפחות מכשיעור אסור להוסיף ההיתר בידים כדי לבטל את האיסור ודבר זה לדברי הכל מדברי סופרים ומ״מ דברים אלו אינן כן במוחלט אלא יש בה דרכים שאסור לעשות כן ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו בין בעירוב שמתחלה בין בתוספת היתר ויש צדדין שאסור לערב לכתחלה ושאם עשה כן במזיד אסור אבל תוספת היתר מותר בו לכתחלה ויש צדדין שמותר לערב איסור בהיתר ובכלם מ״מ אם נתוסף מן ההיתר בשוגג או מאליו אע״פ שכבר נאסר ניתר בתוספת זה חוץ מבשר בחלב כמו שהתבאר מעתה צריך אתה לידע דינין אלו מאיזה מקור הם נובעים וכיצד הם דינין אלו:
איסור תורה שנתערב בהיתר כגון נבלה או חלב בתבשיל ואין שם ששים ונמצא הכל אסור אסור להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור ודבר זה יתבאר ממה שאמרו במסכת תרומות פ״ה מ״ט סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ופירשו שם בתלמוד המערב שלא סוף דבר בתרומה אלא אף כל שאר איסורין שרבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור לא סוף דבר בצד זה בשהיה השיעור צריך לו מה״ת כגון מין בשאינו מינו שאף מן התורה אינו בטל כל זמן שיהא בו טעם לדעת האומרים טעמו ולא ממשו מן התורה כמו שיתבאר אלא אף באיסור שהוא בטל מן התורה כאחד בשנים כגון מין במינו כמו שיתבאר ומדברי סופרים לשער בו בששים הואיל וגוף האיסור מן התורה הרי הוא בדין זה ודבר זה רמוז במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין נ״ג:) שאמרו כי קניס ר׳ יהודה שוגג אטו מזיד מדאוריתא בדרבנן לא קניס והקשו מאגוזי פרך שנתפצעו דקאמר איהו עלה בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ואע״פ שאין הלכה כמותו אלא כמי שאמר בשוגג יעלו הרי הכל מודים שבמזיד מיהא לא יעלו:
אף באיסור שאין בו טעם כלל אלא שמדברי סופרים שלא יתבטל יש לנו לדון בצד זה שהזכרנו כגון חתיכת נבלה הראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בתוך חתיכות של שחוטה ולא הוכרה והיה בשחוטה כדי לבטל טעם הנבלה אלא שאין לה בטילא לעולם אלא אם כן נחתכה עד שלא תהא ראויה להתכבד אסור לחתכה כדי לבטלה ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור ודבר זה יתבאר גם כן בשמועה שהזכרנו ר״ל נפלו ונתפצעו שבמזיד לא יעלו וכן הדין בבריה וכיוצא בה ומ״מ הסכימו גדולי המחברים וגדולי המפרשים שלא נאסר אלא למבטל או למי שנתבטל בעבורו הא לשאר בני אדם מותר וזהו צד ראשון שבדין זה:
היה גוף האיסור מדבריהם אלא שהוא מחשש ענין של תורה כגון גבנת הגוים שהוא איסור חכמים אלא שאסרוה משום חשש חלב טמא או מחמת עור קיבת נבלה וכן שמנו של גיד שאיסורו מחשש הגיד אסור לערבו לכתחלה ואם ערב במזיד אסור ומ״מ אם נפל האיסור מאליו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו היתר לכתחלה ומבטלו ויתבאר זה ממה שאמרו במסכת יום טוב (ביצה ד׳:) בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן ובדין זה בשר עוף בחלב וכל כיוצא בזה וזה צד שני שבדין זה:
היה גוף האיסור של סופרים ואין לו שום עקר בתורה כתרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שהיא מדברי סופרים ולא מחשש שום נגיעה באיסורי תורה שהרי אין דין חלה ותרומה בחוצה לארץ כלל ואין טענה לגזור על חוצה לארץ מחשש ארץ ישראל שאין לומדין אלו מאלו אלא עקר תקנתם בזה שלא תשתכח מהם תורת חלה ותרומה מותר לערבן לכתחלה עם חלין ולאכלן אפי׳ זרים וכן העידו בה בשם תלמוד המערב ממה שאמרו עליה ונאכלת עם הזר בשולחן אחד כלומר שהכהן והישראל מערבין פתן ומבטלין אותה ברוב ואוכלין וכן כל כיוצא בזה כגון בשולי גוים ויתבאר דבר זה ממה שאמרו בבכורות (כ״ז.) תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ומ״מ תרומה של דבריהם בארץ אסור:
גדולי הצרפתים חולקים בזו בפירושיהם במשניות של זרעים באחרון של חלה פ״ד מ״ח לומר שלא התירו לבטלה ברוב אלא לכהן טמא אבל לזר לא ואע״פ שאינה עושה טבל קודם הפרשתה כמו שאמרו עליה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש מ״מ אם הופרשה מדמעת עד שירבו עליה חולין כדינה ויש לה ראיה ממה שאמרו במנחות (ס״ז.) תרומת גוי בחוצה לארץ אינה מדמעת כלומר הא של ישראל מדמעת וכן דעתם בשאר איסורין הדומים לאלו שאין מערבין אותן לכתחלה עם היתר לעולם:
מכלל מה שכתבנו למדת שכל איסור שנפל לתוך היתר ולא נתבטל לשם וניתוסף מאליו עוד היתר שהוא מצטרף לבטל האיסור:
מעתה עליך לחקור בקצה אחר הפכי לזה והוא באיסור שנפל לתוך היתר ונתבטל בתוכו כגון כזית חלב בששים זיתים של בשר או תבשיל ונימוח והרי נתבטל אלא שאחר שנימוח זית זה נפל שם כזית אחר ונימוח גם כן ואם תאמר שיהא זית הנימוח תחלה חוזר וניעור אחר שמ״מ יש בה עכשיו טעם האיסור הרי נאסר הכל ואם תאמר שאינו חוזר וניעור הכל מותר והיאך נידון בדבר זה אם הוא יין נסך במנו ר״ל ביין כשר והיה שם קיתון של מים שיש במים אלו בכדי לבטל טיפה זו של יין נסך בבטול טעימה הן בששים הן בשאר שיעורין מתבארים במקומם בפחות מששים ומצד טעם לפגם שהוא מותר ומצד מה שאנו אומרין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואחר כך חזר ונפל שם יין נסך עד שאם נצטרף זה שנפל עכשיו עם אותו שנפל תחלה לא היו המים מבטלין טעם היין האסור חזרה טפת היין הראשונה שכבר נתבטלה וניעורה ונצטרפה עם זו החדשה והכל אסור הואיל ואיסור יין נסך חמור ויש חולקין אף בזו ודנין אותה כמים במים על הדרך שיתבאר ודבר יתבאר במסכת ע״ז פרק השוכר (ע״ז ע״ג.):
היה על דרך זה בשאר איסורין כגון יין בשאינו מינו שדינו בנותן טעם וכן בכל איסורין הנימוחין שאין איסורן אלא בנותן טעם כגון חלב ודם וכיוצא בהם מן האיסורין הבטלים גדולי המפרשים מסכימים בה להקל ר״ל שכל שנפל האיסור ונימוח ויש בהיתר כדי לבטלו ונתבטל ואחר כך נפל עוד איסור עד שאם נצטרף עם הראשון אין בהיתר כדי לבטלו מותר שאין האיסור הראשון חוזר וניעור מאחר שנתבטל ואע״פ שיש כאן טעם האיסור ולא עוד אלא שהאיסור הראשון הנימוח מצטרף עם [ההיתר] לבטל האיסור הבא עכשיו והביא ראיה לדבריהם ממה שנאמר כן במסכת ערלה פ״ב מ״ג שהערלה מעלה את הערלה על הדרך שביארנו ודנו גדולי המפרשים שהזכרנו שאר איסורין בשיעורן כערלה בשיעורה על הצדדין שהזכרנו במה דברים אמורים באיסור שנתבטל מכל וכל עד שאין צריך להרים ממנו כגון איסורין שהזכרנו תחלה שנימוחו וכגון ערלה במאה שאינה דבר הניכר וכן תרומה בערלה כמו שהוזכרה שם ולהתירה לכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה בחולין ובזרים שהוא צריך להעלותה אע״פ שבטלה מפני גזל השבט כמו שיתבאר והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה אם נפל לשם עוד תרומה עד שלא העלה שיעור התרומה הראשונה נצטרף הכל וניעור לאסור הכל ואין אומרין שדי לה אם לא תועיל להתיר לא שתצטרף לאסור אלא חוזרת ונעורה לאסור כמו שיתבאר במקומו במסכת תרומות פ״ה מ״ח שאמרו סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זה אסור וכן בתלמוד המערב אמרו גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהם גריסין של תרומה אסור:
ומכאן יצא להם כן בכל איסורין שלא נימוחו כגון כזית חלב שנפל בששים ונימוח מקצתו הואיל ומקצת האיסור בעין עד שאם יפול לקדרה אחרת אסור אין זה קרוי בטול ואם נפל עוד שם זית אחר של חלב ונימוחו שניהם מצטרפין שניהם לאיסור ודוקא בשמכיר כזית הראשון שלא נימוח בשעה שנפל בו השני הא אם אינו מכירו מצטרף להיתר כדין ערלה המעלה את הערלה:
גדולי האחרונים מסכימים בכל האיסורים להחמיר ולומר שאע״פ שנימוח הראשון ונתבטל אם חזר ונפל עוד מן האיסור עד כדי שבהצטרפו עם הראשון אין בהיתר כדי לבטל טעמו הכל אסור שאין אחר הטעם כלום וערלה ותרומה וכלאי הכרם אין להם דמיון בזו לדעתם שכל אלו שיעור איסורן אף בלא נתינת טעם כגון במאה ובמאתים וכל שנתבטל אע״פ שחזר ונפל עוד לשם הואיל ואף על ידי זה אין שם טעם אע״פ שאין בהיתר עכשיו כדי לבטלו לפי שיעורו ראוי לומר שאינו חוזר וניעור אבל אם נפל שם כל כך שיהיה כאן נתינת טעם אומר אני אף באלו שחוזר וניעור וכן הדין בכל האיסורין ששעורן בנתינת טעם כשם שאמרו בפרק כסוי הדם (חולין פ״ז.) אין דיחוי אצל מצות אלא אם כן בקדשים כך אין דיחוי לענין איסורין וטעם לשבח הוא וראוי לסמוך עליו ומ״מ במין במינו הואיל ואין כאן טעם איסור מורגש יראה שהדין בו להתבטל ולהצטרף להיתר ואף הם כתבוה כן:
ואחר שביארנו דברים אלו על ידי גלגול נשוב לביאור שאר הדברים ונזכרם הנה על סדר הגמרא במסכת פסחים (מ׳.) התבאר שאם נמצאו בפסח חטים או שעורים בתבשיל אם נתבקעו אסור התבשיל ואם לא נתבקעו הם אסורים והתבשיל מותר מאחר שביארנו שהמליח הרי כצלי אבל לא כמבושל אם נמצא חטים בפסח בעוף לאחר מליחתו פירשו מגדולי המפרשים שאע״פ שנתבקעו מותר אלא שמעמיק סביבות המקום שנמצאו שם וחותך ומשליך על הדרך שביארנו בצלי שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואע״פ שביארנו בשאר איסורין שמפעפעין הם ואחר שכן הרי פלט משהו וחמץ בפסח שיעורו במשהו אף בשאינו מינו מ״מ אין ראוי לומר בחטה וכיוצא בה שתהא מן האיסורין המפעפעין:
מה שביארנו שפליטת האיסור אוסרת אע״פ שאין שם ממשו של איסור והוא הנקרא בלשון תלמוד טעם כעקר או טעמו ולא ממשו נחלקו בו רבותינו הצרפתים זה בזה אם הוא מן התורה או מדברי סופרים אבל טעמו וממשו הרי הוא מן התורה ולוקין עליו ומהו נקרא טעמו וממשו כל שנפל איסור לתוך היתר שאינו מינו ונימוח כלו בתוכו והיה מן האיסור כזית בכל שיעור אכילת פרס של היתר שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים וארבעה לדעת גדולי הרבנים ונתן איסור זה הנימוח טעם בהיתר זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ומ״מ אין בו כרת אף בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף איסור ממש ואם אכל פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות ויש חולקים לומר שאין לוקין עליו כמו שנבאר במסכת פסחים ולא יראה כן נימוח איסור זה ולא הגיע שיעור לכזית בכדי אכילת פרס או שלא היה איסור הנימוח אלא איסור העומד בעיניו ואין בו אלא איסור פליטה אפי׳ פלט כמה ונתן טעם הרי זה טעמו ולא ממשו וזהו שנחלקו עליו אם הוא מן התורה אם לאו אבל אם היה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה אפי׳ היה שם כזית בכדי אכילת פרס הרי זה ממשו ולא טעמו שאין טעם במין במינו ומן התורה בטל ברוב אפי׳ אחד בשנים אפי׳ נתבשל זה עם זה ומדברי סופרים לאסרו אלא אם כן בשיעור המכלה את טעמו לגמרי אלו היה בשאינו מינו והוא ששים האמור בתלמוד:
איסור זה של מין בשאינו מינו כגון חלב בתבשיל או בשר בחלב וכיוצא בזה שנתן בו טעם ואין שם כזית בכדי אכילת פרס הוא הנקרא טעמו ולא ממשו כמו שביארנו והוא שנחלקו עליו מהם שאמרו שהוא אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו כדין חצי שיעור ומהם שאמרו שאינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים וכבר ביררנו עקר מחלקתם בהבאת ראיותיהם בשלישי של פסח ראשון:
מעתה איסור שנפל לתוך שאינו מינו ונימוח ולא היה שם כזית בשיעור אכילת פרס כגון נבלה בתבשיל או בשר בקדרה של חלב או כף חולבת שניער בה קדרה של בשר וקודם שהספיק לשער אם יש שם ששים נשפך הרבה מן המרק לדברי האומר שהוא מן התורה הרי זה ספק תורה ואסור לדברי האומר שהוא מדברי סופרים הרי הוא ספק חכמים ומותר ואם אירע כיוצא בזה במין במינו מותר לדברי הכל:
נפל לתוך מינו ושאינו מינו יש מי שאומר כשם שאומרין במקום אחר להקל רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כך אומרים בזה להקל רואין את שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ויש חולקין בזו ומ״מ יש לי סעד בה ממה ששאלו בחתיכה שנתבטלה בין החתיכות ליבטל ברובא במין במינו יבש ואע״פ שיש שם רוטב:
היתר אינו מצטרף לאיסור ואע״פ שרובו מן האיסור וטעמו טעם האיסור לגמרי עד שנואה כאלו כלו איסור הואיל ואין שם כזית איסור אין ההיתר מצטרף עמו ואף באיסורי נזיר כמו שיתבאר במקומו:
לאו למעוטי כל איסורין שבתורה – פי׳ דכוותי׳ דהא איסור בעלמ׳ לרבנן ולר״י אין בו שיעור ביטול וקשיא לתרווייהו וא״ת ומאי קושיא דלמא להכי קרי היתר הבא מכלל איסור משום דבעלמא אסור לבטל איסו׳ לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן ואלו הכא מצותו בכך. וכדקאמ׳ לקמן שהוא חידוש מהאי טעמא וי״ל דלשון זה היתר הבא מכלל איסור לא משמע איסור דלכתחילה אלא איסור דיעבד.
ושואלים: ומי ילפינן מינה [והאם למדים אנו ממנה], מבישול זרוע באיל נזיר הלכה כללית לשיעור ביטול איסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בהגדרת איל נזיר שנבלע בו מטעם הזרוע, ובכל זאת הריהו מותר באכילה למי שאינו כהן: זהו מקרה של היתר אכילה שהתירה התורה, הבא מכלל איסור. וההדגשה ״זהו״ מורה כי יש למעוטי [למעט] מקרים אחרים, בהם לא התירה התורה, ומעתה נשאל: מאי [מה] בא זה למעט? לאו למעוטי [האם לא למעט] כל איסורין שבתורה, שאינם בטלים כדרך שהזרוע בשלה בטלה. ולפיכך אין ללמוד מכאן לענין שיעור ביטול איסור!
The Gemara asks: And do we derive the principles of nullification from the case of the nazirite’s ram? But isn’t it taught in a baraita with regard to the nazirite’s ram, which absorbs the flavor of the foreleg with which it was cooked: This is a case of permitted meat that comes from the category of forbidden food, i.e., it is permitted despite the fact that it was cooked with forbidden food. The Gemara infers: What does the expression: This is, in the baraita serve to exclude? Does it not serve to exclude all the other forbidden foods that are in the Torah? This indicates that only the cooked foreleg of the nazirite’s ram is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food, but other prohibited foods are not subject to the principle of nullification.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּהָכָא בָּטֵיל.

The Gemara answers that Abaye said: This emphasis is necessary only according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that in general, a type of food mixed with food of its own type is not nullified. Therefore the baraita teaches us that here, the flavor imparted by the foreleg to the rest of the nazirite’s ram is nullified.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא נצרכא – האי זהו.
אלא לרבי יהודה דאמר – במנחות (דף כב:) מין במינו לא בטיל ובהאי איל בטיל להכי אמר זהו דלא ילפינן מיניה דליבטל מין במינו אבל מין בשאינו מינו ילפינן מיניה למאה וששים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל. וק״ל דהא לא פליג רבי יהודה עלייהו דרבנן אלא בבלול כגון יין ביין, ואי נמי סולת בסולת וכיוצא בהן, דלרבנן בס׳ ולרבי יהודה בכל שהו, אבל ביבש שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אף לר״י בטל ברוב, חוץ מן התרומה ומן הקדשים וכיוצא בהן שמנו חכמים שהחמירו בהן בא׳ ומאה או באחד ומאתים או דבר חשוב או שבמנין שאינו בטל, אבל בשאר האיסורין ביבש אף לרבי יהודה בטל, והשוה בזה לרבנן, וכדתנן (שבת קמא:) אמר ר׳ יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה והיינו חטים בחטים, דאי חטים בשעורים אף בתרומה עולה בס׳, וכדתנן במסכת ערלה (פ״ב, מ״ז) ומייתינן לה לקמן בסמוך גריסין שנתבשלו עם עדשים אין בהן בנותן טעם אפילו אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואסיקנא בס׳ למאן דאית ליה בשאר איסורים בס׳, ועוד דאם אין אתה אומר כן תרומה לר׳ יהודה במינו אינה עולה, ובספרי מוכחינן דתרומה עולה באחד ומאה, דמוהרמותם את מקדשו ממנו מייתינן לה, דהוי מין במינו, וגרסינן נמי בגיטין (גיטין נד:) ורמי דר׳ יהודה אדר׳ יהודה בדרבנן דתניא [נפלו] ואחר כך נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ור׳ יהודה ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים במזיד לא יעלו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי [בטיל] ורבנן הוא דגזור, וקא קניס שוגג אטו מזיד, והכא ודאי מין במינו הוא, דאי בשאינו מינו כי נפלו אגוזי פרך ורמוני באדן לתוך מין אחר אף על פי שנתפצע⁠[ו] האגוזים ונתפרדו הרמונים היכי בטילי, והלא האיסור ניכר הוא ואינו בטל לעולם, אלא שמע מינה דרבי יהודה לא קאמר אלא בבלול אבל בשאין בלול לא קאמר, וכן כתב הראב״ד ז״ל, ואם כן זרוע בשלה נמי בהדי איל דיבש ביבש הוא חד בתרי בטיל אף לרבי יהודה, דאף על פי שנתבשלו זה עם זה, יבש ביבש קרינן ליה, וברובא בטיל, וכדאקשינן לקמן (חולין צט:) גבי גיד שנתבשל עם הגידין וחתיכה נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, ואין סברא לומר דלענין היתר רוטב תניא (אי) זהו היתר הבא מכלל איסור אלא לענין גופו של האיל קאמר.
ואם תאמר דמכל מקום רוטבו של זרוע שנפלט בקדרה לא נתבטל עם רוטב של איל, דמין במינו ובלול הוא, וכגון שאין בקדרה מים הרבה לבטל רוטב הזרוע וחזר הרוטב, שהוא אסור ונבלע בגופו של איל, והיה מן הדין לאסרו במשהו דרוטב לגבי איל מין במינו קריה ליה, וכדמשמע לקמן דאמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר׳ יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם כי לא נתן טעם נמי, דאלמא רוטב היוצא מן החתיכת נבלה ונבלע בבשרה מין במינו הוא. אכתי קשיא לי דלכאורה הוה משמע דלא מיקרי מין במינו לאסור במשהו לר״י אלא במ⁠(ש)⁠משו של איסור מעורב ונבלל בהיתר, כעין דם הפר ודם השעיר, דמינה יליף לה ר׳ יהודה, אבל בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר לא, וכדמשמע לעיל (חולין צו:) דאמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר דשומן גיד אינו מפעפע והלכך בצלי אינו זז ממקומו ובקליפה או בנטילת מקום סגי. ואקשינן עליה מדרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו, ומדפרכינן עליה מדרב הונא, משמע דשמואל נמי כרב הונא סבירא ליה בהא, ופרקינן שאני חלב דמפעפע, והדר אקשינן ובמפעפע מי אסור, והא ההיא דהוה בי כנשתא דמעון ואמר להו ר׳ יוחנן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ופרקינן ההוא כחוש הוה, כלומר ולא היה בחלב שיעור לאסור אלא נתבטל בס׳, ומדאתיא אדשמואל לכאורה משמע דאפילו שמואל הכין ס״ל, ואף על גב דשמואל כרבי יהודה ס״ל דמין במינו במשהו, כדאיתא בשלהי ע״ז (ע״ז עג:), ואפילו הכי כי איכא ס׳ לבטל מותר משום דאין גופו של חלב נכנס בתוך הבשר אלא פליטתו, ואף על גב דחלב לגבי בשר מין במינו הוא. והראב״ד ז״ל כ״כ דחלב ובשר מין במינו מיקרי, והביא ראיה מדאמרינן שלהי פירקין (חולין קג.) אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן האוכל חלב הטריפה לוקה שלש, כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום טריפה, ובשר מן החי נפקא לרבי יוחנן מובשר בשדה טריפה כדאיתא התם, אלמא חלב בשר מיקרי, אלא שיש לתרץ בזה דה״ק ההוא כחוש הוה ואינו מפעפע, ואע״ג דליכא נמי ס׳ לבטלו א״צ רק קליפה לבד וכמו שכתבתי למעלה במקומו. ואי נמי דההיא לא סבר לה לשמואל הכי, אלא אדרב הונא מקשי, ור׳ יוחנן ורב הונא כרבנן ס״ל דבין במינו בין שלא במינו בנ״ט, והא דאמרינן לקמן (חולין ק.) רבא אמר אפילו תימא בשלא קדם וסלקו הוי מין ומינו וד״א וכל מין ומינו וד״א סלק את מינו כמי שאינו, התם משום מים שבו קאמר, דהו״ל שאינו מינו ומבטל הרוטב וחתיכת הנבילה, וכגון שיש שיעור מים ידוע שיש בהן כדי לבטל החתיכה כולה, אבל רוטב של חתיכות ההיתר אינן מצטרפות לבטל האיסור כלל דמין ומינו הוא. והא דאמרינן נמי לקמן וליבטיל ברובא, דאלמא יבש ביבש הוא, ואף על גב דנתבשלו בהדדי, התם משום דרוטב כבר נתבטל, וכדתנן עלה במתנית׳ (חולין צו:) והרוטב בנותן טעם, ומתניתין דלא כר׳ יהודה.
אלא מיהו אכתי ק״ל לרבא דאמר בע״ז (ע״ז סו.) דבתר שמא אזלינן, וחמרא חדתא בעינבי, אף על גב דחד טעמא אית להו, כיון דהאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרו מין בשאינו מינו הוא, והכי נמי רוטב לגבי בשר כחמרא חדתא לגבי עינבי, והאי רוטב מיקרי והאי בשר מיקרי, ולא הוי מין במינו, והנודר מן הבשר נמי מותר ברוטב, משום דבנדרים הלך בהן אחר לשון בני אדם והאי בשר מיקרי והאי רוטב מיקרי, ולקמן (חולין קח.) נמי אמרינן בשמעתא דטפת חלב דרוטב לאו מין בשר הוא כדאמרינן התם אי דנפל לרוטב רכה ה״נ, כלומר סלק את מינו כמי שאינו ומי שאינו מינו דהיינו רוטב רבה עליו ומבטלו. הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה, כלומר שהוא מין בשר, ומכל מקום אפשר דזו אינה ראיה דרוטב (עבה) [רכה] משום מים שבה קאמר, אבל פליטת הבשר והמיחל היוצא ממנו מין בשר מיקרי, וכן אנו צריכין לומר שם כמו שנכתוב שם בס״ד. ולענין קושיית שמועתינו אפשר לתרץ לרווחא דמלתא כגון שנתבשל ברוטב עבה, שהרי בכל ענין התיר הכתוב זרוע בשלה ואפילו נתבשל עם האיל ברוטב עבה, ומכל מקום צריך לעיין איך יקרא רוטב מין בשר, דהא בתר שמא אזלינן, ומיהו לגבי הא דשמעתין אפשר לתרץ דהכא אביי הא דאוקמא הכין, ואביי לטעמיה דאמר התם בע״ז דבתר טעמא אזלינן, אבל ההיא דלקמן לאו אביי אמרה אלא לישנא דגמרא היא, וצל״ע.
אמר אביי לא נצרכה אלא לר״י דאמר מין במינו לא בטיל – פי׳ דהאי מתניתא לא נאמרה אלא אליבא דר״י דזהו היתר שהותר מין במינו במאה או בס׳ מכלל איסור שנאסר בעלמא דמין במינו לא בטיל אפילו מדאורייתא וכי אמרינן הכא לרבנן בר פלוגתי׳ דשרי בעלמא אפי׳ מין במינו כל היכא דאיכא ס׳ או מאה וליכא טעמא. ומאי חזית דגמרי׳ מהתם ליגמור מהכא וק״ל דהא אדרבא קולא וחומר׳ מחומרא ילפי׳ וי״ל דשאני הכא דאיכא למידרש ההיא דדם הפר ודם השעיר כדדרשי ליה רבנן למימרא שאין עולין מבטלין זה את זה כדאיתא פרק הקומץ כן פי׳ בתוס׳ עוד יש לפרש דה״ק מאי חזית דגמר מהתם לגמרי נגמור נמי מהא ונימא דמין במינו חד בתרי לא בטיל אבל בטיל בס׳ או במאה ונמצא מקיים שתי המקראות ופרקינן חידוש הוא פרש״י ז״ל שהוא מבטל איסור לכתחלה ולפי הלשון הזה אפי׳ מן התורה אסור וכן הדעת נוטה. אבל אפשר הי׳ לפרש חידוש הוא שמצותו בביטל איסור משא״כ בעלמא שהוא רשות.
אמר אביי בתשובה: לא נצרכא [לא נצרכה] הדגשה ממעטת זו אלא לדעת ר׳ יהודה, שאמר כי בתערובת איסור והיתר מין במינולא בטיל [בטל] האיסור כלל, בכל שיעור שהוא. לכך התנא שבברייתא קא משמע לן [משמיע לנו]: דהכא [שכאן], בזרוע בשלה שהתבשלה עם האיל, אף שהיא תערובת מין במינו, האיסור בטיל [בטל].
The Gemara answers that Abaye said: This emphasis is necessary only according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that in general, a type of food mixed with food of its own type is not nullified. Therefore the baraita teaches us that here, the flavor imparted by the foreleg to the rest of the nazirite’s ram is nullified.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ גַּלִּי רַחֲמָנָא {ויקרא ט״ז:י״ח} וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ וְלָא בָּטְלִי.

The Gemara objects: Let Rabbi Yehuda learn from this case that all forbidden food can be nullified when it is mixed with permitted food of its own type. The Gemara explains: The Merciful One revealed in the Torah: “And he shall take of the blood of the bull and of the blood of the goat and put it upon the corners of the altar round about” (Leviticus 16:18). Both of these two bloods are mixed with each other, and although a bull has more blood than a goat has, the verse makes reference to the blood of the goat, indicating that it maintains its own identity and is not nullified.
רש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וליגמר מיניה – לבטולי מין במינו.
ולקח מדם הפר ומדם השעיר – באחרי מות גבי קרנות מזבח הפנימי וקסבר רבי יהודה שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי ליה דם השעיר אלמא לא מבטל ליה.
וליגמר מיניה גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר. קשה לי דלמא התם משום דליכא ששים, אבל בששים בטיל וגמרינן מזרוע בשלה. ואיכא למימר כיון דמדאורייתא חד בתרי לא בטיל, אי גמרינן מזרוע בשלה הויא לה קולא, וקולא לא גמרינן מיניה. ודאמרינן מאי חזית דגמרת מהאי לגמר מהאיך, לא שיהו סותרין זה את זה, שאפשר היה ללמוד משתיהן אלמלא שהוא חדוש, אלא מילתא בעלמא קאמר שאפי׳ יהו סותרין ליגמר מהאי. אי נמי ה״ק ומאי חזית דגמרי׳ מהאי בלחוד, ליגמר אף מהאי, שכל מקום שאתה יכול לקיים את שתיהן מוטבא.
ואקשינן אי הכי ששים ומאה נמי לא נגמר, אפי׳ לשאינו מינו. ומפרקינן אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל. כלומר אי לא גמרינן מהאי ומשוינן בטול טעם כשאר כל בטוליןב דאורייתא, ברובא הוה לן לבטולי, כדכתיבג אחרי רבים להטות, והשתא חומרא הוא דגמרינן, וחומרא שפיר גמרינן מיניה דכל שכן הוא ומה איל דנזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בששים, כל שכן באיסורא אחרינא. כך פרש״י ז״לד.
ואל יעלה על דעתך שזו ההיקש דאורייתא, שאם כן מכאן למדנו לטעם כעיקרה. אלא מכאן יש ללמוד שאין להחמיר עליהן יותר מכן, אבל אי אפשר ללמוד מכאן שיהא צריך ששים, דדלמא התם לבטל האיסור לכתחלה במקום זה חדשה תורה, וצריך ששים, אבל לא בדיעבד. ועוד אם החמיר הכתוב בקדשים נחמיר בחולין. ועוד כיון שיש באיל מאה וששים אין הכתוב מצריך לחתוך ממנו קצתו, ואם היה בפחות מכן נמי כך היה מותרו. ועיקרה נמי אסמכתא דרבנן היא, ויתבאר לך כן מדברי רש״י ז״ל עצמו שאמרז דטעם כעיקר לרבא בחולין דרבנן היאח.
א. וכ״כ הרשב״א בשם רבינו, ובחידושי הריטב״א. ועי׳ ראש יוסף.
ב. בכי״ל נכתב בתוכו: איסורין, ונמחק, ונכתב עה״ג: כל ביטולין. ובכי״פ נכתב בפנים: ביטולין ובין השיטין: איסורין.
ג. שמות כג, ב.
ד. ד״ה דמדאורייתא.
ה. ראה תוס׳ ד״ה ומאן.
ו. וכ״כ בחידושי הרשב״א הריטב״א והר״ן וברא״ש סי׳ ל.
ז. ד״ה לטעם.
ח. בכי״ל ליתא תיבה זו.
וליגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר. הקשה הרמב״ן ז״ל ודלמא התם משום דליכא ס׳, אבל היכא דאיכא ס׳ בטל, דגמרינן מזרוע בשלה, ותירץ דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וגלי רחמנא בדם הפר ודם השעיר דלא בטיל, אף על גב דדם הפר מרובה מדם השעיר, אי אמרינן מזרוע בשלה הויא לה קולא, ולקולא לא גמרינן מיניה, ודאמרינן מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהיאך, הכי קאמר מאי חזית דגמרת מהאי בלחוד ליגמר אף מהאי, דכל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם מוטב.
ושואלים: ולשיטת ר׳ יהודה שאין ביטול בתערובת מין במינו, וליגמר מיניה [ושילמד ממנו, מזרוע בשלה] שגם מין במינו בטל! ומשיבים: לדעת ר׳ יהודה גלי רחמנא [גילתה התורה] בנאמר בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר ששוחט את פר החטאת ואת שעיר החטאת ומזה מדמם בקודש הקדשים, נאמר ״ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח״ (ויקרא טז, יח), ומתוך שהם ממשיכים להיקרא בשמם ״דם הפר ודם השעיר״, אף שדם הפר מרובה הרבה מדם השעיר, וצריך היה דם השעיר להתבטל בו, סימן הוא שתרוייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטלי [שני הדמים הללו הם ביחד, שמערבב זה עם זה, ובכל זאת הם לא בטלים], ומכאן ראיה שאין מין במינו בטל.
The Gemara objects: Let Rabbi Yehuda learn from this case that all forbidden food can be nullified when it is mixed with permitted food of its own type. The Gemara explains: The Merciful One revealed in the Torah: “And he shall take of the blood of the bull and of the blood of the goat and put it upon the corners of the altar round about” (Leviticus 16:18). Both of these two bloods are mixed with each other, and although a bull has more blood than a goat has, the verse makes reference to the blood of the goat, indicating that it maintains its own identity and is not nullified.
רש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמַאי חָזֵית דגמרי׳דְּגָמְרִינַן מֵהַאיְךְ לִיגְמַר מֵהַאי חִדּוּשׁ הוּא וּמֵחִדּוּשׁ לָא גָּמְרִינַן.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, what did you see that caused you to derive a principle from that verse with regard to the blood of the bull and the blood of the goat? Derive a principle from this verse about the foreleg of the nazirite’s ram. The Gemara answers: The case of the nazirite’s ram is a novelty, because even when nullification does apply one may not nullify a forbidden food ab initio, whereas here one is supposed to cook the foreleg together with the rest of the ram; and we do not learn principles from a novelty.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חדוש הוא – דלכתחלה היתר לבטל האיסור.
מאי חזית דגמרינן מהא כו׳ – ואף על גב דלחומרא מקשינן כיון דאיכא לאוקומי קרא דדם הפר בעולין כרבנן בהקומץ רבה (מנחות דף כב:) אית לן למילף מזרוע בשלה אע״ג דלקולא וכן בסמוך פריך דאדרבה ניגמר מהכא לקולא דאיכא לאוקומי קרא דחטאת ודמשרת להיתר מצטרף לאיסור וצריכי כדאמר בפרק שלשה מינין (נזיר דף לז:).
ושואלים: ומאי חזית דגמרית מהאיך, ליגמר מהאי [ומה ראית שלמדת מכאן, מהאמור בדם הפר ודם השעיר, והסקת שאין מין במינו בטל, למד מכאן, מזרוע בשלה, ותסיק שמין במינו בטל]? ומשיבים: דין זה שבזרוע בשלה, שהתירה התורה לבשל דבר האסור באכילה (למי שאינו כהן) עם דבר המותר באכילה, חדוש הוא, שהרי אין מבטלים איסור לכתחילה, ומחדוש לא גמרינן [אין אנו למדים].
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, what did you see that caused you to derive a principle from that verse with regard to the blood of the bull and the blood of the goat? Derive a principle from this verse about the foreleg of the nazirite’s ram. The Gemara answers: The case of the nazirite’s ram is a novelty, because even when nullification does apply one may not nullify a forbidden food ab initio, whereas here one is supposed to cook the foreleg together with the rest of the ram; and we do not learn principles from a novelty.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי הָכִי לְמֵאָה וס׳ נָמֵי לָא לִיגְמַר.

The Gemara challenges: If so, if Rabbi Yehuda does not consider the case of the nazirite’s ram a viable precedent for general halakhic principles, then let him also not learn from that case that when forbidden food is mixed with permitted food of a different type, it is nullified in either one hundred or sixty times its own volume. As discussed above, the two opinions in this regard are each based on the case of the nazirite’s ram.
רשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי ששים ומאה לא ליגמר. כלומר לרבנן בין במינו בין בשאינו מינו ולרבי יהודה בשאינו מינו. ותרצינן אטו אנן לקולא קא גמרינן אנן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל, וקיימא לן מין בשאינו מינו היכי גמרינן מיניה, דהא משמע דמין בשאינו מינו לא בטיל ברובא ואפילו מדאורייתא, וכדאמר רבה בזבחים (זבחים עט.) אמור רבנן [ברובא ואמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו] בטעמא, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו לא בטיל ברובא אלא בס׳. ואם תאמר דהתם ביבש דכולה דרבנן קא מיירי דמין במינו ביבש אפילו מדרבנן ברובא וכדכתבינן לעיל, ומין בשאינו מינו אף ביבש מדרבנן בס׳ הא קיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא ומילקא נמי לקי, ואף על גב דהיתר רבה עליו, וכדאיתא בפסחים (פסחים מד.) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, א״ל אין, ואקשינן ושקלינן וטרינן בה התם, ואסיקנא הכי דאורייתא היא, ואף על גב דהתם משמע דאפילו במין במינו קאמר הכי מדמקשינן עליה משתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, וההיא נמי במינו מיירי, דאי לאו הכי, כיון שזה ניכר בתוך זה נברור זה מזה ולא ניחות לספיקא ואלמא אף במין במינו אמר הכי, ואנן קיימא לן דמין במינו ברובא בטיל, כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז״ל דהכי קא פריך כיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור מדאורייתא אף במין במינו לא הוה לן למימר שאני אומר כמו שנכתוב לקמן בס״ד, וכן כתב הראב״ד ז״ל דמין בשאינו מינו אינו בטל ברוב דבר תורה, וכ״כ הרמב״ם ז״ל (פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות ה״א), ואם כן היכי גמרינן הכא מזרוע בשלה דבטיל בס׳ או במאה דהא קולא הוא, ולא הוה לן למגמר מינה מין בשאינו מינו לכ״ע כי היכי דלא גמרינן מיניה מין במינו לר׳ יהודה חדא דחדוש הוה ועוד דשאני התם דמין במינו.
ואם תאמר דמין בשאינו מינו כי לא בטיל חד בתרי מדאורייתא משום דיהיב טעמא בתערובתו הוא וטעמא לא בטיל, והיינו דבעינן טעמו אף על גב דאיכא ממש כדאמר ר׳ יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו ולא סגי ליה בממשו, משום דאי ליכא טעמא לא לקי, משום דברובא בטיל, ומיהו ממשו בעינן, דאילו טעמא בלחוד בטיל מדאורייתא כדאמר ר׳ יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, וכדפירש רש״י ז״ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדבעינן למכתב לקמן, ומשום דבטיל מדאורייתא הוא דלא לקי, כיון דליכא ממשו, והילכך הכי נמי הוה לן לבטולי מדאורייתא כל היכא דליכא טעמא או בתרי או בעשרה, ואנן גמרינן מזרוע בשלה, ואף על גב דליכא טעמא עד דאיכא ס׳ לא ליבטל וחומרא הוא, וחומרא שפיר גמרינן מינה, אכתי לא מיחוור דמאי דקאמר דאילו מדאורייתא ברובא בטיל ברובא ממש משמע, דאי בבטול טעמא הכין הל״ל בהדיא, אלא דאיכא למימר דמשום דלא פסיקא ליה בטול טעמא דהא במין במינו לא שייך למימר ביה טעמא סתים ואמר ברובא בטיל ולגבי מין ומינו הוי רובא ממש ולגבי מין בשאינו מינו הוי רובא (דבטיל) [כדקטיל] טעמא כנ״ל.
איהכי לס׳ ומאה נמי לא ליגמר – פי׳ דקס״ד דדרשה גמורה הוא דרשינן מהאי קרא ולהכי פרכינן דאם איתא משום דחדית בה רחמנא לכתחיל׳ לא גמרינן מיניה לדיעבד לס׳ ומאה נמי לא ניגמר לה לר״י בשא״מ ולא רבנן במין במינו ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן וכו׳ דמאורייתא חד בתרי בטיל. וא״ת תינח למין במינו אבל אנן הא גמרי׳ לשאינו מינו דלא בטיל חד בתרי למ״ד טעם כעיקר דאורייתא דהכי ס״ל לאביי לקמן בפ׳ כל הבשר וכן בפסחים כדפרישנא התם וי״ל דהא ל״ק דקים לן ודאי שהטעם מתבטל אפילו בפחות מס׳ ורבנן הוא דבעי ס׳ או מאה לחומרא דלא בעי לבטולי בפחות משיעור שיש באיל נזיר והא דאמרי דלר״י מן במינו לא בטיל כבר פרשנוה בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומי׳ דדם או ע״י בישול דיהיב טעמא דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל כשהוא יבש ביבש מודה הוא דבטיל חד בתרי כדאיתא בפ׳ הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן שנפלו תוך היתר ונתפצעו.
ואומרים: אי הכי [אם כך] שחידוש הוא, אף לענין ביטול איסור בשיעור מאה ובשיעור ששים (כשיטות השונות של חכמים) נמי לא ליגמר [גם כן לא נלמד]!
The Gemara challenges: If so, if Rabbi Yehuda does not consider the case of the nazirite’s ram a viable precedent for general halakhic principles, then let him also not learn from that case that when forbidden food is mixed with permitted food of a different type, it is nullified in either one hundred or sixty times its own volume. As discussed above, the two opinions in this regard are each based on the case of the nazirite’s ram.
רשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַטּוּ אֲנַן לְקוּלָּא גָּמְרִינַן לְחוּמְרָא גָּמְרִינַן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּרוּבָּא בָּטֵיל.

The Gemara explains: Is that to say that we learn that forbidden food is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food as a leniency? We learn it only as a stringency, as if it were not for this derivation, we would say that by Torah law forbidden food is nullified in a mixture in which there is a simple majority of permitted food.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אטו אנן – הא דגמרינן מיניה מאה או ששים קולא הוא דתימא חדוש הוא דחדיש רחמנא ואקיל גביה ולא גמרינן מיניה.
הא חומרא היא – דלא תימא ליבטול ברובא וחומרא שפיר גמרינן מיניה דכ״ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בששים כ״ש באיסורי אחריני.
דמדאורייתא – כלומר אי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות.
לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל – וא״ת הא תינח במינו אבל בשאינו מינו לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא וי״ל דלאו דרשא גמורה היא כדפרישית ולענין מין במינו גמרינן לחומרא ובשאינו מינו קים להו דביותר מששים למר ומאה למר פוסק הטעם ואסמכינהו נמי אהאי קרא ועוד דזימנין פוסק בפחות מששים או ממאה א״כ הא דילפינן לאסור עד ששים ומאה חומרא בעלמא הוא.
בד״ה לחומרא גמרינן כו׳ ועוד דזימנין פוסק בפחות מס׳ כו׳ עכ״ל אין לפרש כגון דטעמינן ליה דפסק טעמיה בפחות מס׳ דהא בכה״ג לדברי התוס׳ לעיל ולקמן לא בעי ס׳ אלא בסתמא קאמרי וה״ק דודאי לקולא לגמרי לא ילפינן מחידושא אבל בדבר זה אע״ג דטעם כעיקר דאורייתא מכל מקום כיון דזמנין פוסק בפחות מס׳ והוי לחומרא ילפינן שפיר מחידושא ודו״ק:
ומשיבים: אטו אנן לקולא גמרינן [וכי אנו להקל למדים] מזרוע בשלה?! והרי לחומרא גמרינן [להחמיר למדים אנו] מכאן. שכן מדאורייתא ברובא בטיל [מן התורה היה בטל ברוב] סתם, ולא היה צריך לא מאה ולא שישים. ומחמירים אנו שיהא הביטול רק בשיעורים אלה.
The Gemara explains: Is that to say that we learn that forbidden food is nullified in sixty or one hundred times its volume of permitted food as a leniency? We learn it only as a stringency, as if it were not for this derivation, we would say that by Torah law forbidden food is nullified in a mixture in which there is a simple majority of permitted food.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רָבָא אָמַר לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַעַם כְּעִיקָּר דִּבְקָדָשִׁים אָסוּר קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָכָא שָׁרֵי

Rava stated an alternative explanation of the term: This is, which appears in the baraita with regard to the nazirite’s ram: This limitation is necessary only for the principle that the halakhic status of the flavor of forbidden food is like that of its substance. If the flavor of sacrificial food is absorbed into another food, it renders that food forbidden, i.e., it is not nullified. Therefore, the baraita teaches us that here, in the case of the nazirite’s ram, the rest of the ram is permitted even to non-priests.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לטעם כעיקר – נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטיל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעינן ליה לר׳ יוחנן במסכת ע״ז (דף סז.) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והא דילפינן ליה בפסחים (דף מד.) מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים ב׳ כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור.
רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור – פירש בקונטרס דזהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר ילפינן מיניה למאה וששים דמדאורייתא בטלי ברוב וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים משמע דר״ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ״ל דכה״ג אסור בקדשים ואע״ג דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף בשר קדשים בק׳ וס׳ כזרוע בשלה והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא מי דחקו לפרש דרבא אית ליה טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל שהוא כדפרישית ועוד תימה דעל כרחיך אין כל שהוא אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין דוקא לרבנן ומין במינו לר׳ יהודה כדאמרינן בהדיא בהקומץ רבה (מנחות דף כב. כג.) וכן בפ׳ התערובת (זבחים עח.) אמר ר״ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה (מנחות דף כג:) שתי מנחות שנקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטיל אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין ונראה לפרש דהכא איירי בטעם גמור דבקדשים אסור מקרא דחטאת והוא הדין דבחולין אסור מקרא דמשרת אלא נקט קדשים משום דבזרוע בשלה דהוי קדשים קאי והכא שרי דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ וזימנין נמי שיש משמנונית הזרוע הרבה על אותו מקצת עד שלא יהא רוב באותו מקצת לבטלו ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב ורבא לא פליג אר׳ יוחנן דמשרת אתא לטעם כעיקר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא דמדר״ע נשמע לרבנן דדריש לה להיתר מצטרף לאיסור דלקי והוא הדין דלרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר נמי לקי והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (לקמן דף קח.) ש״מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן להו דחדוש הוא אי חדוש הוא אע״ג דליכא נותן טעם נמי אמר לך רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש לעולם דרבנן התם דיחוי בעלמא הוא כלומר מהכא לא תידוק ובפרק בתרא דמסכת ע״ז (עבודה זרה סז.) דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והיינו במינו דמדאורייתא ברובא בטל וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קתני טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ה״ה אפילו טעמו וממשו אם אין מכירו אלא מילתא דפסיקא נקט בכל ענין אי נמי נקט ולא ממשו לרבותא דאפ״ה אסור ועוד י״ל דהתם איירי בשלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו והרב רבי יוסף מאורליינ״ש היה מפרש דאע״ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפי׳ שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר״ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה ור״ת השיב לו דאית לן למימר דאהדרינהו לאיסוריה כדאמרי׳ בהלוקח עובר פרתו (בכורות טו:) דתנן הגוזז והעובד פי׳ בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים ואע״ג דלא נפקא לן אלא מתזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז מיהו לא דמי כל כך דהתם משמע ודאי דאהדריה והכי קאמר תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דקאמר בירושלמי דערלה בפ׳ שני אמר ר׳ יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם דנזיר י״ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי דהכי איתא בהדיא בפ׳ ואלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק שלשה מינין (נזיר לה:) אמר ר׳ אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם וא״ת אם טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפ׳ אלו עוברין ובפ׳ שלשה מינין גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין כו׳ ופריך מיניה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשה ליה אמאי אמר שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי״ל דהתם איירי במינו וכן משמע בסוף הערל (יבמות פב:) דמוקי לה ר״ל והוא שרבו חולין על התרומה ומין שלא במינו לא שייך רבוי וא״ת ואי במינו כיון דרבו בטלי להו ברובא אפי׳ איכא כזית בכדי אכילת פרס וי״ל דמ״מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו ולית לן למימר שאני אומר כיון דלקי בשאינו מינו ומיהו קשה דסוגיא דאלו עוברין (פסחים דף מג:) ודפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) אליבא דר׳ יוחנן ור׳ יוחנן מוקי לה בהערל (יבמות דף פב.) אע״ג דלא רבו וא״כ כי נמי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא היא וי״ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וכי האי גוונא יש בכמה דוכתי.
אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פי׳ טעם כעיקרא כגוןב שלא נתערב שם גופו של איסור, דומיא דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל, אי נמי יש בו יין אלא שאבד במיעוטו, כגון טפת יין שנפל למים ואין בו מראה יין דממשו אבד, וכגון בשר בחלב שנתן הבשר טעם בחלב או החלב נתן טעםג בבשרד, וזהו טעמו ולא ממשוה שהוזכר בתלמודו. ובקדשים אסור שרואין אם נתן אותו איסור טעם גדול בהיתר כאלו נמחה שם מממשוז של איסור כזית אסור ולוקין עליו. וכן בנזיר רואין אם נתנו הענבים טעם גדול במים כרביעית יין ושתה בתוך השעור לוקה, ואע״פ שאין טעםח זה מגופן של ענבים, שהרי הם לפניך כמו שהיו.
ופירושט היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בפסחיםי ובמקומות אחריםכ הוא, שכל מה שהוא אסור בנותן טעםל אפי׳ לא אכל כזית מן האיסור אלא בין ההיתר והאיסור לוקה. ומאן דאיתמ ליה היתר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאינן תלויות זו בזונ, ומאן דאית ליה טעם כעיקר אפשר דבעי שיעור טעם מן האיסור כמו שפירשתי, אבל בקדשים ישנן לשתיהן היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר, כלומר שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואין ממשו שם ואכל כזית ממנה לוקה אע״פ שלא אכל מן הטעם שהוא אסור אלא משהו שנתן טעם בכזית, וכל זה יש ללמוד מדכתיב גבי חטאת יקדש להיות כמוה.
והאס דאמר רבא הכא לטעם כעיקר, הכי קאמר מצינו בקדשים שהיתר מצטרף לאיסור, ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר ומצטרף וגורר את ההיתר להיות כמוהו דכתיב יקדש, וטעם כעיקר גמרינן מיניה מ״מע, אבל היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתר ליה האי להיתר מצטרף לאיסור, ומאן דלית ליה טעם כעיקר מקראי אחריני יליףפ לה מהאי קרא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו יוצא מכללוצ, שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש על כרחך עשה בו טעם כעיקר.
ור״ת ז״לק היה גורס לא צריכא אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דהאי קרא מוקים לה בפרק ואלו עובריןר להיתר מצטרף לאיסור. ואחריםש יש שלא רצו להגיה הנוסחאות ופירשו טעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור ובא הלשון שלא בדקדוק. ואין צריך לכל זהת, ובמסכת נזיר פרק שלשהא גרסינן לה בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת, ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא. ומיהו רבא אליבא דכולי עלמא נמי אמרה כדפרישית.
ומדאמרינן לקמן לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פרש״י ז״לב דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל. והכי נמי שמעינן ליה לר׳ יוחנן במס׳ ע״זג כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, והאד דילפינן ליה בפסחיםה מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא, דהוו להו נזיר וגיעולי גוים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, אי נמי גיעולי גוים חדוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. והכיו נמי משמע לקמן בפרק כל הבשרז, דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלבח, ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, אלמא ס״ל טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא.
וקשיא לי הא דאמרט אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב, ואיהו הוא דקאמר הכא מדאורייתא חד בתרי בטיל. אלא מסתברא דהכי קאמר אטו אנן לקולא קאמרינן לבטל אותו היכא דאיכא נותן טעם, אנן לחומרא קאמרינן דהיכא נמי דטעמיניה ולא יהיב טעמא, א״נ דקים להו לרבנן דליכא טעמא, אפי׳ הכי בעינן שיעורא. והא חומרא הוא דכל היכא דליכא טעמא חד בתרי בטיל. מכל מקום דברי רש״י ז״ל בשמעתא דרבא ודר׳ יוחנן נכונים הם דטעם כעיקר דרבנןי.
ור״ת ז״לכ הקשה עליו מסוגיא דבפרק אלו עובריןל דמקשינן ור׳ עקיבא דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר מנא ליה, ומשני גמר מגיעולי גוים וכו׳, אלמא דאורייתא הוא. וכן הקשו עוד מן הסוגיא ההיא דמקשו התם ובמסכת נזירמ מדרבנן נשמע לר׳ עקיבא לאו מי אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה לר׳ עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה, אלמא דאורייתא הואנ.
ואני אומרס דהאי דמקשינן בפסחים טעם כעיקר מנא ליה סוגיא דאביי היא, דאמר ליה לרב דימי והאי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתאע האי לטעם כעיקר הוא דאתא, וכדמפרש בגמרא בהדיא במסכת נזירפ, ואביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא בפרק כל הבשרצ והתם יליף לה מבשר בחלב, וכי דחייה רבא התם מבשר בחלב הדר ליה איהו למשרת או לגיעולי גויםק, והוא הוא דאקשי טעם כעיקר מנא ליה בפסחים ובמסכת נזיר.
ומה שאמרו עוד מן הסוגיא דקתני וממנה אתה דן לכל איסורין שבתורה, יש ליר לתרץ דר׳ יוחנן סבר גיעולי גוים לר׳ עקיבא חדוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור, דחמיר ליה לר׳ יוחנן היתר מצטרף לאיסור טפי מטעם כעיקר, וסוגיא דהתם דמרבה טעם כעיקר מקמי היתר מצטרף לאיסור, דאביי היא כדפרישית, ואע״ג דר׳ יוחנן סבר במסכת ע״זש נותן טעם לפגם מותרת, ההוא בפוגם בעינו, כגון החומץ לתוך הגריסין דומיא דנבלה, אבל לשבח בעינו ומתוך בליעתו בקדרה נפגם אסור, והיינו חידוש דגיעולי גוים כטעמא דמפרש בפסחים לרבנן. וסוגיא דע״ז לאו לר׳ יוחנן מפרש טעמא, אלא לשאר אמוראי דסברי כל נותן טעם לפגם מותר ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. ובזה עולין דברי רש״י ז״ל כולם יפה.
ועוד יש לומר דכיון דאוקימנאא דר׳ יוחנן כר׳ עקיבא ס״ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור וקאמר דלא גמרינן מיניה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, גיעולי גוים וחטאת נמי שני כתובין הבאים כאחד הם לטעם כעיקר ואין מלמדין, דבחטאת תרוייהו איתנהו בה, טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כדפרישית לעיל. ואע״ג דבגמ׳ דפסחים לא אמרינן הכי, ההיא לאביי היא דקסבר טעם כעיקר חמור, ואתי חטאתב משום היתר מצטרף לאיסורג, אבל לר׳ יוחנן שקולין הן ותרוייהו ממעטינן דהי מינייהו מפקת.
ומכל מקום על כרחנו נודה בדברי רש״י ז״ל דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי דאורייתא כדקתניד ברייתא וממנה אתה דן לכל איסורין שבתורה, דהא סוגיא דגיד הנשה ספוקי מספקא להו, ואביי גופיה לית ליה אלא מבשר בחלב דלא כסוגיא דפסחים, ורבא דחי ליה ומשמע נמי דלאפוקי דלאו דאורייתא קאמר. ואי נמי לר׳ יוחנן בשר בחלב וגיעולי גוים מצו למהוי שני כתובין, דלאו חדוש הוו כסוגיא דע״ז לר׳ יוחנן ודגיד הנשה לאביי.
ועוד ר״ת ז״לה מקשה עליו מהא דאמרינן בפרק התערובותו אמר ריש לקיש הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, שמע מינה תלת שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, מתיב רבא עשה עיסה מחטים ומאורז אם יש בו בנותן טעם דגן חייב בחלה ואע״ג דרובא אורז, מדרבנן, אי הכי אימא סיפא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלמא נותן טעם ברוב דאורייתא לרבא. ואין זו קושיא, דהתם טעמו וממשו הוא שעיקר החטים מעורבין שם ונותנים טעם ברובז, והיינו כגון עדשים שנתבשלו עם הגריסין ורבה אחד מהן, אבל טעמו ולא ממשו הוא שאין שם ממש לא בעין ולא מעורב, אלא שנתבטל לגמרי כמו שפירשתי למעלה וכן רש״י ז״ל מפרש.
ושמעינן מינה דאפי׳ בממשו במינו בטל ברובא מדאורייתא, וטעמו וממשו בעינן, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו או טעמו ולא ממשו כגון הני דפרישית, אסור ואין לוקין עליו. ומסתפקא לי מילתא דילמא הני מילי לריש לקיש נינהו אבל לר׳ יוחנן כל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי׳ מין במינו, דסוגיין הכי בפרק ואלו עובריןח דמקשינן עליה משתי קופות דהיינו מין במינו. ואיכא למימר התם לרוחא דמילתא מתרץ, אבל מסקנא כריש לקיש דרבא אית ליה הכי בפרק התערובותט מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא, ותרוייהו בממשו הא טעמוי ולא ממשו ברובא. וזו הסברא כדרך פרש״י ז״ל והוא הנכון והוא סברת הרב ר׳ משה הספרדי ז״לכ.
ופי׳ אחר פירש ר״ת ז״ל דכי אמרינן הכא טעם כעיקר בקדשים אסור אבל בחולין שרי, הני מילי במין במינו משום דליכא למיקם אטעמא, אבל שלא במינו דאורייתא דגמרינן מגיעולי גוים אי נמי ממשרת כדמפורש בפרק ואלו עוברין. ולאו אסמכתא היאל וכדמתרצינן בגמ׳ עלה דההיא בפ׳ התערובות, אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא, ואמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא, ודאמר רבא בפרק כל הבשר דרך בישול אסרה תורה, לומר דמהתם ליכא למגמר אלא אי מגיעולי גוים אי ממשרת. והא דאמר ר׳ יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, מין במינו הוא, ופירוש טעמו שהוא טועמו ודאי אלא שאינו ניכר, ופי׳ ולא ממשו שנתערב לגמרי, דמין במינו בשאין האיסור ניכר, ברובא, וטעמו וממשו, כלומר שמכיר ממש האיסור בתוך ההיתר וישנו בעין אסור ולוקין עליו אפי׳ במין במינו, וזהו כזית בכדי אכילת פרסמ. אבל מין בשאינו מינו בטעמא, ולוקין עליו אע״ג דליכא גוף איסור כלל. ולא שמיע לי, משום דהא אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא מבשר בחלבנ דהוא מין בשאינו מינו בטעמא ממש טעמו ולא ממשו מקרי, ולא מפסקינן לישני דגמרא בסכינא חריפא דסברי.
ויש מפרשים טעמו ולא ממשו, מין בשאינו מינו דליכא כזית בכדי אכילת פרס, וטעמו וממשו, זהו כזית בכדי אכילת פרס כלומר דאיכא כל כך איסור שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, ואע״פ שהוא מעורב ממשו מקרי, ואע״ג דליכא אלא טעמא. והא דאמרינן טעם כעיקר דבקדשים אסור, לאו למימרא דבחולין שריס, אלא זהו חידושו של זרוע בשלה לפי שבקדשים אסור, ולפיכך אמרו זהו היתר הבא מכלל אסור.
ויש אומריםע ר׳ יוחנן דאמר אין לוקין עליו ס״ל דמגיעולי גוים גמרינן והתם אין בהם אלא מצות עשהפ. ויש אומרים אפי׳ למאן דגמר לה ממשרת מילקא לא לקי, שאין עונשין ואין מזהירין מן הדין. וזהו דעת הראב״ד ז״ל.
ובירושלמיצ במסכת נזיר פרק שלשה מיניןק ובפרק שני דערלהר גרסינן ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. התיב ר׳ חמא בר׳ יוסף קומי ר׳ יוחנן הרי בשר בחלב הרי לא טעם ממשו של איסור ואת אמרת לוקה וקבלה. ואמר ר׳ אבון בר חייא קומי ר׳ זעירא מהו וקבלה, אמר ליה כאינש דאמר בעל דיניה קבליה. פי׳ קבליה בבשר בחלב דלכולי עלמא בדידיה טעמו ולא ממשו דאורייתא הוא ואפי׳ לרבא. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים של נזיר, אמר ר׳ זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהם [עד שיטעם ממשו של איסור]⁠ש ושל נזיר אפי׳ לא טעם טעם ממשו של איסור, אמר ר׳ אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר מצטרף לאיסור ונזיר היתר ואיסור מצטרפין. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לר׳ זעירא, כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה, על דעתיה דר׳ אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב. מתניתא מסייעא לר׳ אבא בר ממל, ממשמע שנאמרת וכל משרת ענבים לא ישתה, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, אלא לפי שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכתיב מיין ושכר יזיר, מה תלמוד לומר וכל משרת ענבים, אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו׳ עד מכאן למדו חכמים לכל נותני טעמים שהן אסורין. וקשיא על דר׳ זעירא בכל אתר את אמר עד שיטעום, והכא את אמר אפי׳ לא טעם, וזה ראיה לדברי מי שאומר שאפי׳ במין בשאינו מינו ואפי׳ יש בהן טעם כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליהם משום דמגיעולי גוים גמרינן, או לדברי רש״י ז״ל שאומר שהוא אסמכתא. אבל לפירוש ר״ת ז״ל קשיאא, דהא מקשי בשר בחלב. ועוד דכל נותני טעמים בשאינו מינו לוקין עליהם כנותני טעמים של נזיר. וכן לדברי המפרש טעמו ולא ממשו זהו דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כל שהנזיר לוקה עליהם אחרים לוקין עליהם, ורבי יוחנן גופיה אמרה הכא והתם ונתברר מה שכתבנו. וכן לדברי האומר אין עונשין מן הדין, והרי מערבאי הקשו ממשרת וממנה אתה דן לדברי האומר אין לוקין עליהן.
וכך אמר ר״ת ז״לב, שאיסור כלי מדין אזהרתו מלאו דנבלה, מדגלי רחמנא בהגעלה אי נמי ממשרתג. ודומה לזו אמרוד מהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים, ונפקא לןה מדדרשינן תזבח ולא גזה ועבודה, ולאו הבא מכלל עשה הוא. אלא דגלויי מילתא בעלמא הוא להעמידן על לאו שבהן לא תעבוד בבכור שורך וגו׳ו.
והא דאמרן אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור הכא שרי. תמה הואז, והרי מכיון שיש בו ששים ומאה אין בו טעם, שהרי אתה אומר כל איסורין שבתורה בששים, ואפי׳ בקדשים נמי מין במינו בטל ברוב דאורייתא, כדאמרינן בפרק התערובותח ובמסכת מנחות בפ׳ הקומץ רבהט שתי מנחות [שלא] (ש)⁠נקמצו ונתערבו בטלי ברובא לרבנן דר׳ יהודה, ולר׳ יהודה נמי במין בשאינו מינו כדאיתא התם בשמעתא דנבלה ושחוטה. וראיתי שכתב הרב אב ב״ד ז״ל ומשמע דהאי טעם כעיקר אינו ממש נותן טעם, דהא אית ביה ששים או מאה, אלא להכי קרי ליה נותן טעם דאינו ממש, כדאמרינןי טעמו ולא ממשו. וכן פירש ולגמר מינה למשרי שאר קדשים בששים. וזה אינו נכון, שכבר הוכחנו שאף בקדשים אם אין בהן נותן טעם מותר. אלא הכי קאמרינן פעמים שהזרוע נותן טעם בחתיכה הסמוכה לו, ובעלמא בקדשים אסור וכאן מותר שכל דרך בשול התירה תורה. כך פירשו חכמי הצרפתים ז״לכ. והיינו דקאמרינן אטו אנן לקולא גמרינן, כלומר להתיר בכגון זה בשיש בו נותן טעם, אנו אין מתירים אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נותן טעם אלא בששים וכדפרישית לעיל. וכל זה אינו מתחוורל כלל, דכיון דשרא רחמנא הכא אפי׳ בנותן טעם, ליכא למיגמר לא קולא ולא חומרא מהכא.
ולי נראה דודאי הכא ליכא טעם. אלא רבא הכי קאמר מצינו בקדשים שהטעם היוצא מחתיכה של איסור כאיסור עצמו הוא, וכאן התירתו תורה לבשל עם האיל, שלא חששה לאיסור הטעם ולא עשאתו כעיקר איסור, אלמא מותר הוא לגמרי. ומפרקינן משום דחדוש הוא לא גמרינן מיניה, שבכל מקום לא אמרה תורה לבשל מתנות כהונה עם חלק בעלים, וכאן הצריכה לעשות כן, זהו חדושו. ואקשינן אי הכי לששים ומאה נמי לא לגמר. ומפרקינן לחומרא קאמרינן, לומר שאם נתבשל כבר ואין בו נותן טעם מתירין אותו בזה השיעור, שאפי׳ במקום קולא לא מצינו שהתירה תורה בפחות מיכן.
א. רבינו פירש בקיצור ענין זה במלחמות פסחים (יג, ב). ועוד דנו הראשונים בהרחבה בענין טעם כעיקר, ראה ראב״ן שאלות ותשובות (שא, ב), ספר הישר חידושים סי׳ תרצד, התשובות סי׳ נו, תוספות כאן ד״ה רבא, תוס׳ ותוס׳ ר״י מפאריש ע״ז סז, א ד״ה א״ר יוחנן, זבחים עט, א ד״ה אמור, תוס׳ רי״ד ותוס׳ ר״י מפאריש ע״ז סז, ב, ר״ש טבול יום פ״ב מ״ב, תוספות הרא״ש כאן ד״ה לא נצרכה, תוספות הרא״ש פסחים מה, א, ספר התרומה הל׳ איסור והיתר סי׳ מט, רוקח איסור והיתר סי׳ תעה, תוספות רי״ד ע״ז סז, א, סמ״ג לאוין קלח, ספר החינוך מצוה שסח, חידושי הרשב״א כאן, תוה״ב ב״ד ש״א י, ב, שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תמ, חידושי רבינו דוד פסחים מג, ב, מהר״ם חלאווה שם, רא״ש פ״ז סי׳ לא, הל׳ חלה סי׳ טו, ריטב״א כאן וע״ז שם.
ב. ראה בחידושי הריטב״א בשם רבינו ביתר ביאור.
ג. בכי״ל: או החלב בבשר.
ד. ראה תוס׳ ע״ז שם ד״ה רבי יוחנן וחידושי הרשב״א כאן בשמם, ובחידושי הר״ן. ובהרחבה בחידושי הרשב״א הערה 436* ו437.
ה. וכ״ה בספר הישר חידושים סי׳ תרצד שטעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר. וראה בעל המאור פסחים שם, וריטב״א ע״ז שם.
ו. ע״ז סז, ב.
ז. כי״פ: ממשו.
ח. בכי״ל: שאין שם.
ט. לשון רבינו דלהלן הובאה בשמו בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תמ.
י. מג, ב.
כ. נזיר לה, ב.
ל. ע״ע תוס׳ נזיר לה, ב ד״ה אין וקרן אורה שם, ושטמ״ק שם ד״ה אמר רבי יוחנן והערה 58 שם.
מ. וכן בחידושי הרשב״א. בכי״ל נוסף עה״ג: ׳נ״א דלית ליה׳. וצ״ע.
נ. ראה מלחמות פסחים שם. והרשב״א הביא הדברים בשם רבינו וביאר: ׳כיון שאין שם ממשו של איסור גריע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסור אף על פי שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור הזית, ומאן דאית ליה טעם כעיקר נמי איפשר דלית ליה היתר מצטרף לאיסור דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור׳.
ס. הובא בחידושי הרשב״א בשם רבינו.
ע. כי״פ: בכל מקום.
פ. כי״ל: ניליף.
צ. ובמלחמות שם: ׳ואף על פי שלמדנו מכאן שאף היתר מצטרף לטעם האיסור ולכך בא הכתוב מ״מ אין טעם כעיקר מוצא מכלל הכתוב׳.
ק. ספר הישר שם, תוס׳ צט, א ד״ה גלי. ועי׳ רש״י צז, ב ד״ה עד שיבלע, חינוך מצוה שסח, ומאירי ומהר״ם חלאווה פסחים שם.
ר. פסחים מג, א.
ש. בעל המאור פסחים יג, ב, ומעי״ז במאירי פסחים מג, ב בשם חכמי צרפת. וע״ע ערוך ע׳ דם, הראב״ד בהשגות לרי״ף שם, תוס׳ רי״ד ע״ז מהדורא תליתאי סז, א חידושי הרשב״א בשם הראב״ד וכס״מ הל׳ חו״מ פ״א ה״ו.
ת. ראה מלחמות שם.
א. = שלשה מינין - לז, א.
ב. ד״ה לטעם.
ג. סז, ב.
ד. כ״ה בקירוב לשון בתוספות הרא״ש כאן ובפסחים מה, א ד״ה בכולה, וכ״כ בחידושי רבינו דוד שם.
ה. מד, ב.
ו. ראה ריטב״א שגם ראיה זו מדברי רש״י, עיי״ש ובהערה 595* שם. וכנראה שכ״ג גם רבינו והרא״ש, ובתוה״ב ב״ד ש״א י, א. וברש״י לפנינו ליתא.
ז. קח, א.
ח. ראה חידושי הריטב״א (ליד הערה 613) ביאור הראיה משם.
ט. כי״פ: אמר.
י. ובחידושי הריטב״א: וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז״ל [ראה בד״ה שם יא, א ובחידושי הרא״ה]. וכ״כ בשם רבינו הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב שם (יא, ב), והר״ן בחידושיו, והריטב״א פסחים וע״ז שם. וכ״ד הרמב״ם הל׳ מאכ״א פט״ו ה״ב (ראה כס״מ שם). וע״ע שאילות דר״א שאילתא פ והעמ״ש שם.
כ. בספר הישר שם ובתוס׳ ושא״ר הנ״ל.
ל. פסחים שם.
מ. לז, ב.
נ. כ״כ הראשונים בשם ר״ת בכ״מ, ראה תוס׳ פסחים וזבחים שם, ספר התרומה שם. וכ״ה דעת האשכול (רצב״א) ח״ג עמ׳ 83, הראב״ד באיסור משהו פ״ב ובהשגות הל׳ נזירות פ״ה ה״ז, בעל המאור פסחים שם; רוקח שם, סמ״ג שם. וכן נוטה להחמיר הרשב״א כאן וע״ז שם ובתוה״א שם (ועיי״ש שכן דעת הרי״ף), שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תרעח (ועי״ש סי׳ תצו וצ״ב), מאירי פסחים ונזיר שם.
ס. הובא בחידושי הרשב״א בשם רבינו, ובחידושי הריטב״א.
ע. בכי״ל: לאיסור אתא.
פ. שם ע״א.
צ. להלן שם.
ק. כ״כ תוס׳ להלן קח, א ד״ה מבשר, וכ״כ בבדה״ב שם.
ר. בכי״ל ליתא תיבה זו.
ש. סז, ב.
ת. העיר הגרא״ז: ובסוגיא דעבודה זרה מוכח, דמאן דסבר נותן טעם לפגם מותר, סבר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, וגיעולי נכרים לא הוי חידוש.
א. כי״פ ליתא תיבה זו.
ב. העיר הגרא״ז: ׳פי׳ דטעם כעיקר כיון שהוא חמור ומסתבר טפי לאסור, אתי מגיעולי מדין ולא הוי ב׳ כתובים, משום דחטאת צריך להיתר מצטרף לאיסור דהוי חידוש טפי, וזה הוי ב׳ כתובים מנזיר וחטאת׳. וע״ע רשב״א ור״ן והערת הגרר״ב.
ג. בכי״פ: וחטאת וכו׳ אתא.
ד. כי״ל: כדקאמר.
ה. שם.
ו. זבחים עח, א.
ז. כ״כ בספר התרומה שם. וראה הלכות חלה לרבינו לא, א. וראה רא״ש סי׳ לא, תוספות הרא״ש כאן ופסחים שם, והלכות חלה לרא״ש סי׳ טו שדחה סברא זו.
ח. פסחים שם.
ט. זבחים עט, א.
י. כי״ל: בטעמו.
כ. הל׳ מאכ״א פט״ו ה״ב וה״ג.
ל. בכי״ל בין השיטין תוקן: נינהו.
מ. ראה תוס׳ ע״ז סז, א ד״ה א״ר יוחנן בשם רבינו אליהו, רא״ש שם ותוספות הרא״ש פסחים שם בשם רבינו חיים כהן, ותוה״ב שם בשם הר״י.
נ. בכי״ל נוסף עה״ג: אלא בשר בחלב, וכנראה צ״ל: אלמא בשר בחלב וכו׳.
ס. עי׳ תוה״ב י, ב וחידושי הריטב״א.
ע. ספר הישר שם, תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה רבא, ר״י מאורליינ״ש בתוס׳ ע״ז שם וזבחים שם וחולין שם וספר התרומה שם. ובר״ן חולין שם וריטב״א ע״ז שם כ״כ בשם ר״ת..
פ. דהא תעבירו באש כתיב ולאו ליכא (חידושי הרשב״א, עפ״י תוס׳ שם).
צ. עי׳ חידושי הרשב״א ועי׳ קונטרס טעם כעיקר בסוף ס׳ נחלת דוד, ובאחיעזר ח״ב סוף סי׳ י, בביאור דברי הירושלמי.
ק. פ״ו ה״א.
ר. ה״ה.
ש. ע״פ ירושלמי שם. [ובכי״ל נוסף על הגליון: ׳חוץ מנותני טעמים של נזיר ושל׳. וכנראה רצה המעתיק להשלים מהירושלמי ובטעות חזר על המלים הקודמות].
ת. במדבר ו, ג.
א. וכ״כ בתוס׳ ר״י מפאריש ע״ז שם שהקשה רבינו אלחנן לר״ת. והסיק שם שמא יסבור ר״ת שהירושלמי חולק על תלמוד שלנו. ובתוס׳ ותוספות הרא״ש כאן ותוס׳ זבחים שם, ותוספות הרא״ש פסחים שם וספר התרומה שם כתבו שהירושלמי מיירי בהיתר מצטרף לאיסור,עיי״ש. ועי׳ קרן אורה נזיר שם, ואחיעזר ח״א סוף סי׳ י.
ב. ספר הישר שם, תוד״ה רבא, תוס׳ הרא״ש שם, ריטב״א ע״ז סז, ב ד״ה אסור.
ג. כ״ה בתוס׳ ע״ז ותוספות הרא״ש כאן ופסחים שם, ובריטב״א ע״ז שם. ועי׳ באר יצחק או״ח סי׳ ח ענף ז, ובחידושי הרשב״א הערה 450.
ד. בכורות טו, ב.
ה. שם ע״א.
ו. ראה תוספות הרא״ש כאן ופסחים שם שדחה, עיי״ש.
ז. כן הקשה הרשב״א בשם רבינו, הריטב״א והר״ן (לה, ב).
ח. זבחים עח, א.
ט. כג, א.
י. ע״ז סז, ב.
כ. תוס׳ ד״ה ובא, ובחידושי הרשב״א בשם רבינו יצחק [והריטב״א הביאו בשם רבינו]. ועי׳ תוס׳ ותוס׳ הרא״ש שם.
ל. כי״פ: וזה אינו מחוור.
הא דגמרי מזרוע בשלה למר ששים בשר בהדי בשר ועצם משערינן ולמר במאה דבשר בהדי בשר משערינן. תמיה לי כיון דמיניה גמרינן, אמאי לא בעינן טפי, דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה, ושמא י״ל דכיון דהא ליתא אלא אסמכתא דרבנן דיין אם שיערו כל האיסורים כשיעור זרוע עם האיל גופו, אבל מים דלא פסיקא להו דפעמים נותנין עמו הרבה ופעמים מעט לא שיערו בו כלל. ומיהו להאי פירושא הא דאקשינן לרבי יהודה וליגמר מינה לא לבטל מין במינו בס׳ או במאה בלחוד קאמר, דכיון דמדאורייתא לא בטיל ברובא, ולא ידעינן עד היכא, ונצטרך למגמר מזרוע בשלה דבטיל, על כרחין לא ילפינן מזרוע בהדי איל גופיה, אלא בזורע בהדי איל ומים, ובשיעור בינוני, שדרכן להתבשל בכיוצא בהן, ושמא יהיה במאה וחמשים או במאתים דלא אתיא עליה השתא אלא דיליף מהא דמין במינו בטל כשאר האיסורין, ושמא י״ל דהא [ד]⁠אמרינן וה״ל כק׳ וה״ל כס׳ עם שיעור המים קאמר כנ״ל. ואי נמי איכא למימר דבכל ענין התירתו תורה ואפילו בבשלו בלא מים כלל וכגון שעשאו צלי קדר דליכא מיא.
אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. כן גרסת הספרים וכן גרסת רש״י ז״ל (ורש״י) [ור״ת] ז״ל הקשה דא״א דגרסינן הכי מדפרכינן וליגמר מיניה ופרקינן גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ובפסחים (פסחים מה.) מוקמינן האי קרא להיתר מצטרף לאיסור, כדאמרינן התם בשמעתא דמשרת ורבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור, ומ״ה גריס ר״ת ז״ל הכא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור כי התם, ובנמוקי הרמב״ן ז״ל ראיתי דהא ל״ק, דרבא ה״ק לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר, ומצטרף וגורר את ההיתר להיות כמוהו דכתיב יקדש, וטעם כעיקר גמרינן מיניה מ״מ, אבל (לא) היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתי ליה האי להיתר מצטרף לאיסור, ולמאן (דאית) [דלית] ליה טעם כעיקר מקראי אחרינא יליף לה מהאי קרא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו יוצא מכלל. שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע״כ עשו בו טעם כעיקר ע״כ. ובנזיר (נזיר לז:) גרסינן לה הכא בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת, ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא, עוד הקשה ר״י ז״ל לגירסת הספרים דהיכי קאמר דטעם כעיקר בזרוע בשלה שרי, דאלמא יש בזרוע ליתן טעם באיל, והא אנן מיניה גמרינן למשרי כל איסורין בס׳, ואי בס׳ איכא נ״ט אף בחולין איכא למיסר מדרבנן מיהא, דהא מקרא דגיעולי נכרים ומשרת גמרינן לטעם דאסור מדרבנן לכל הפחות, ואם תפר׳ שנתון בו טעם גרוע ובקדשים אסור והכא שרי, הא לא אפשר דאף בקדשים טעם כל דהו אינו אוסר, וכדתנן בזבחים (זבחים צז.) קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנ״ט, ואם תאמר דהתם במין בשאינו מינו ובטעם גמור אבל במין במינו בקדשים אפילו כל דהוא אוסר כר׳ יהודה בשאר אסורין, דהא בזרוע בשלה מין במינו הוא, מכל מקום קשיא דאמרינן בזבחים (זבחים עח.) אר״ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, שמע מינה [נותן] טעם ברוב במין במינו לאו דאורייתא, ובמנחות (מנחות כו:) נמי אמרינן שתי מנחות [שלא] (ש)⁠נקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן. ומיהו תירץ רבינו יצחק ז״ל דהכי קאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן האיל ונוגעין זה לזה ונותן טעם גמור הזרוע באיל, ואפילו הכי מותר, דכל דרך בשול התי׳ הכתוב, והיינו דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן, כלומר להקל בכגון בשיש בו טעם גמור, הא לא גמרינן מיניה אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב, דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נותן טעם אלא בס׳.
ופירוש טעם כעיקר, כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וכדתניא (פסחים מד.) משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו, כגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר, וכדאמרינן בפסחים (פסחים מד:) בשר בחלב לאו טעמא בעלמא והחלב הוא אסור, ולקמן (חולין קח.) גבי טפת חלב אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר וגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא. ומצאתי בתוס׳ דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות בו אלא טעם, ואף על פי כן הוא אסור, אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע החלב בתוך הבשר, וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו, ובקדשים אסור, שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול, וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקה עליו, ואף על פי שלא נמחה מגופה של ענבים במים כלל והרי הם לפניך כמו שהיו בשעת נפילה, וכן פירש רש״י ז״ל טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמ⁠(י)⁠ד.
וכתב הרמב״ן ז״ל ופירוש היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד, הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן היתר והאיסור לוקה, ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אפשר דלית ליה טעם כעיקר, שאין תלויות זו בזו, כלומר כיון שאין שם ממשו של איסור גרוע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסור אף על פי שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית, ומאן דאית ליה טעם כעיקר, נמי איפשר דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור, וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור, אבל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר דגמרינן מחטאת, והיתר מצטרף לאיסור דגמרינן נמי מחטאת דתרוייהו איכא למגמר.
ופירש רש״י ז״ל ומדקאמר רבא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן, כדמפרש ואזיל, דאילו מדאורייתא ברוב בטיל, הכי נמי שמעיה לרבי יוחנן במסכת ע״ז (ע״ז סז:) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, והא דילפי ליה בפסחים (שם) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, ס״ל לאמוראי דקראי אסמכתא בעלמא הוא, ולא למילף היא, דהוה ליה נזיר וגעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אי נמי געולי נכרים חדוש הוא, כדאמרינן התם ומשר׳ להיתר מצטרף לאיסור, והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר (חולין קח.) גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב, ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לא דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע״ל קג״ם וזו אינה מהם. וכן יש עוד להביא ראיה לדברי רש״י ז״ל מהא דתניא בפסחים (פסחים מד.) שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה נפלה, ופריך ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא ע״כ דאורייתא הוא כיון דאיכא כדי נותן טעם, אלא לאו שמע מינה דטעם כעיקר לאו דאורייתא, ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה (פ״ב, ה״ח) (בעי) ר׳ אבוה (ל)[ב]⁠שם ר׳ יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר, והא דאמרינן לקמן (חולין קיב:) הטמאין לאסור צירן ורוטבן אם הוא בפני עצמו קאמר, והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר״ע מהטמאים, ואף על גב דעובדא [ד]⁠רב מרי בר רחל דאימלחה לה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, אסר להם רבא. וא״ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן לאו למימר דכעין ההוא עובדא הויא דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליח, דלא זיעא בעלמא הוא ונוח הוא ליבלע כשומן, ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הול״ל כבשר שחוטה עם נבלה שאסור מדרבנן מיהא כנ״ל לפי דברי רש״י. וא״נ לר״ת ז״ל אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו כדגמרינן לה בפסחים ממשרת ומגעולי נכרים, ולאו חדוש הוא, כ⁠[מ]״ש רש״י ז״ל דר״ע דיליף מגיעולי נכרים, ה״ק התם דגעולי נכרים לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלא פגמה, אף על גב דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומה א״א דלא פגמה פורתא לא ס״ל לר׳ עקיבא הכין כדאיתא התם.
ומה שכתב ז״ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד, לא נהירא דלרבנן דס״ל דגיעולי נכרים חדוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא, ולר׳ עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי נכרים, ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין דר׳ עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר, וה״ה לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה, והא דאמר רבא בפרק כל הבשר (חולין קח.) דרך בשול אסרה תורה דחויא בעלמא היא, דמבשר בחלב ליכא למשמע הכי, אלא ממשרת או מגעולי נכרים ילפינן לה, והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכי. והא דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. תירץ הרב ר׳ יוסף בר יצחק ז״ל לאו משום דליתיה מדאורייתא, אלא ר׳ יוחנן כרבי עקיבא ס״ל דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים כדאיתא התם בפסחים בפרק אלו עוברין, וגעולי נכרים לאו הבא מכלל עשה עשה הוא, דהא תעבירו באש כתיב (במדבר לא, כג) ולא ליכא, והלכך לא לקי.
ומיהו לא נהירא דאי טעם הוי כעיקר, ודאי בגיעולי נכרים לקי, דהא איכא לאו דנבלה, ורחמנא הוא דשרא לן בהגעלה, הא לא הגעיל ולא לבן ובשל בהן באיסוריה קאי, דהיינו לאו דלא תאכלו כל נבלה, וכענין זה אשכחן בעובד וגוזז בפסולי המוקדשין דלקי, והתם תזבח ואכלת בשר כתיב ודרשינן (תמורה לא.) תזבח ולא גיזה ועבודה, ואפילו הכי תני בבכורות (בכורות טו:) הגוזז והעובד במוקדשים סופג את הארבעים, אלא דעל כרחין היינו טעמא משום דבקדשים כתיב (דברים טו, יט) לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וכי הוממו ונפדו התירן הכתוב, דחולין הן, וכי קאמר תזבח ודרשינן ולא גיזה ולא עבודה גילה לנו שהן באיסור הראשון, ובלאו דלא תגוז, וכן בגיעולי נכרים כי קאמר רחמנא תעבירו באש אהדריה רחמנא לאיסוריה קמא עד שיעבירנו באש ולומר דפליטת האיסור כאיסור ולוקין עליו. ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לרבי עקיבא דיליף מגעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו, ולכך אין לוקין, וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין, ונראה שזו היא סברתו של הראב״ד ז״ל באיסור משהו שלו. וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל ור״ת ז״ל [תי׳] דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו במין במינו, משוה דמדאורייתא חד בתרי בטיל וטעמו היינו דכנגדו בשאינו מינו הוה ביה טעמו, והתם נמי טעמו הוה ודאי, אלא שאינו ניכר, דהוא הדין דאפילו הוה ביה טעמו וממשו דאין לוקה עליו, כיון דבטיל ברובא ואינו מכיר, אלא דנקט טעמו ולא ממשו לומר דאפילו הכי איסורא איכא וטעמו וממשו היינו בשהאיסור ניכר בו דאז לוקין עליו, והוא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל בשאינו מינו טעמא גרידא (חד) [הוי] דאורייתא ולוקין עליו.
ור״י ז״ל תירץ דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו כשאין בו ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס, הלכך אין לוקין עליו, אבל איכא איסורא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש בכזית בכדי אכילת פרס ולוקין עליו, וק״ל דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קח.) גבי טיפת חלב, ואיהו משמע דס״ל בפרק א״ע (שם) בכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, דגרסינן התם אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתני׳ המקפה של תרומה וכו׳, ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו׳, אלמא [לא] משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס, וההיא דירושלמי (שם) דגרסינן כל נותני טעמים אין לוקין עליה חוץ מאיסורי נזיר מיירי במין במינו, אבל בשאינו מינו אפילו בשאר איסורין לוקין עליהן, וזה אי נמי דהא כעין נותני טעם של נזיר אמרו בשאר איסורין שאין לוקין עליהם ובאיסור נזיר מין בשאינו מינו הוא, אלא בתוס׳ תירצו דדילמא ה״ק חוץ מאיסורי נזיר, ומאי דילפי מינה דהיינו מין בשאינו מינו, וההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחד של תרומה דתני׳ בפ׳ אלו עוברין (פסחים מד.) מיירי במין במינו דמאורייתא חד בתרי בטיל, ותדע דעלה אמר ר״ל ביבמות (יבמות פב.) והוא שרבו חולין על התרומה ור״י אמר אף על גב שלא רבו ואי⁠(ן) מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר [אי במינו היכא פרכינן ואי אמרת כזית בכא״פ] דאורייתא אמאי אמרי שאני אומר דהא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהוא בטיל ברובא מדאורייתא, ויש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא הוה לן להחמיר מדרבנן בדכותה במינו, ולא נימא שאני אומר, כן תרצו בספר התרומה ולעולם טעם כעיקר דאורייתא, ותדע דהא אמר רבה בזבחים (זבחים עט.) ואמר רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס׳, וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס׳, וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בששים כדאמר רבא לעיל (חולין צז:) מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים, אלא ודאי מדאורייתא קאמר, ובשאינו מינו אמר דהוי בטעמא, אלמא דאורייתא הוא. ועוד דאמרינן בזבחים (זבחים עח.) עשה עיסה מן האורז ומן החטין אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת, וזו אינה קושיא דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעה טעם לבד אינו כעיקר מן התורה.
והרמב״ן ז״ל תירץ להעמיד דברי רש״י ז״ל ודאי מגיעולי נכרים לא גמרינן טעם כעיקר דאורייתא, משום דכיון דאוקימנא התם בפסחים דר׳ יוחנן כר׳ עקיבא ס״ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, וקאמר התם דלא גמרינן מיניה לשאר איסורין, משום דהוי נזיר וחטאת ב׳ כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, געולי נכרים וחטאת נמי הוו להו לגבי טעם כעיקר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דבחטאת ודאי תרוייהו איתנהו בה היתר מצטרף לאסור כדיליף לה מיני התם וטעם כעיקר, וכדאמרינן הכא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (נזיר לז:) וכדכתבינן לעיל, ואף על גב דבפסחים לא אמרינן הכי, ההיא סוגיא לאביי היא דקסבר טעם כעיקר חמיר טפי וחטאת משום היתר מצטרף לאסור אתא, אבל לרב יוחנן שקולים הן, ובין היתר מצטרף לאיסור בין טעם כעיקר ממעטינן מינייהו משום דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד ללמד דהיתר מצטרף לאיסור וללמד דטעם כעיקר ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת, ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במינו הרבה ונתבטלה לגמרי כמ״ש למעלה, לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא (דטעמו) [בטעמו] וממשו היא, הא טעמו ולא ממשו מותר מדאורייתא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי מדאורייתא, כדתניא בברייתא דאלו עוברים וממנה אתה למד לכל איסורין שבתורה, דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים, ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אכתי ברייתא דקתני וממנה אתה דן לכל האיסורין שבתורה לא הוה שמיע ליה לאביי, ובעא למילף לה מבשר בחלב, ודחי לה רבא דאי מיהא לא תיגמר דחדוש הוא ודרך בשול אסרה תורה, אי קשיא לך לפי דברי רש״י ז״ל דהא משמע דלר׳ יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, דהא חתיכת נבלה שנפלה ע״ג חתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה, ואף על פי שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו לבד, אלמא אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, וכבר פסיק רש״י ז״ל בפרק כל הבשר (חולין קט.) כר׳ יהודה, יש לומר דהא דאמר ר׳ יהודה דמין במינו לא בטיל, ע״כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכא ביה כלל דמין במינו גזירת הכתוב היא, וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר, ותדע דהא לאו משום טעמו הוא, דהא במשהו מיתסר, ואף על גב דלית ביה כדי נתינת טעם כלל, ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא ולכולי עלמא אליבא דרבנן דאמרי מין במינו בטיל אין טעם כעיקר במין במינו אלא בשאינו מינו וכדכתבינן לעיל, ומוכחי׳ ממאי דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר, ומדתני׳ באלו עוברין שתי קופות של חולין וא׳ תרומה.
נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר, לפי דברי רש״י ז״ל אם נתחבה כף של איסור בתוך התבשיל, וכן כף חולבת בת יומה בתוך קדרה של בשר או בהפך, וכן חתיכת נבלה שנפלה בתוך הקדרה, בזמן שמכירה ולא נשאר בתוך הקדרה אלא פליטתה, וקודם שהספיק לשער אם יש ברוטב ובחתיכות ההיתר ס׳ לבטל האיסור נשפך הרוטב וא״א לעמוד עליו אם היה בו ס׳ לבטלו, הולכין בו להקל ומתירין אותו מספק, דהא ספקא דרבנן היא ולקולא, ומה שנשאר מן ההיתר יהא מותר, אבל אם החתיכות לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו׳ בכי הא ספקא דרבנן, דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק ואין קרוי ספק מה שחכם יכול לעמוד על ברור, ומיהו אף בשנשפכו המים דאז ודאי הוה ספק, אפשר לומר דכל היכא דאיכא קפילא, מטעמינן ליה וכדאמר רבא מין בשאינו מינו (ו)[ד]⁠איסורא דליכא למיקם אטעמיה כגון בשר בחלב טעים ליה קפילא, והא נמי כיון דאפשר בקפילא טעים ליה קפילא ואף על גב שיש לבעל הדין לחלוק בזה. והרמב״ן ז״ל כדברי רש״י ז״ל הכריע כנ״ל.
אבל ר״ת ז״ל וכן ר״י ז״ל דחו דברי רש״י ז״ל, ולדבריהם טעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, וספקא לחומרא, וע⁠(ו)⁠ד דידעינן דאית ביה ס׳ או דטעים ליה קפילא אסור. ומכל מקום מין במינו כגון שתחב כף אסורה של נכרי בקדרה של בשר ואפילו בת יומה, ונשפך המרק, ואין ידוע אם היה בה ס׳ אם לאו, אזלינן לקולא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן במינו וכמ״ש. ונראה דאפילו נתערב בו ממשו של איסור כגון חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בין החתיכות ואינו מכירה, ונשפך קצת המרק ואבדו קצת החתיכות קודם שהספיק לשער בס׳, גם בזו הולכים בו להקל דספיקא דרבנן היא (מדאוריי׳ דאי) [דאי מדאורייתא] חד בתרי בטיל בין בלח בין ביבש כדמשמע. מדמקשינן לקמן (חולין צ״ח:) גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וליבטיל ברובא, וכן גבי חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה ולבטיל ברובא, והלכך כיון שידע והכיר שהיה בקדרה מן ההתר רוב כנגד האיסור כבר יצא מידי איסורא דאורייתא, ושיעור ס׳ דרבנן היא וספיקו להקל. ואין צ״ל בגבינת הנכרי שנפלה ביורה של חלב כשר או בתבשיל של חלב ואין מכירו שהולכים בו לעולם להקל בשיעורן בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו וא״א לעמוד על עיקר שיעורו אע״פ שהוא מדרבנן אסור, והולכין בו להחמיר, כגון כחל שאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא.) דחלב שחוטה אינה אלא מדבריהם, ואפילו הכי מן הספק אין משערין אלא בו, וכמ״ש דאי במאי דנפק מינה מנא ידעי׳ כ״נ.
והראב״ד ז״ל ס״ל כדברי ר״ת ז״ל דטעם כעיקר דאורייתא וכן כתב באיסור משהו תלתא גוני איכא בנותן טעם, אחד לקי ואחד לא לקי, ותרוייהו לדברי הכל, והא׳ פלוגתא דר״ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנותן טעם בכולו, כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד״ה, והשני טעמו ולא ממשו כגון אחד במ׳ או בחמשים שאין כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו לד״ה, דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר״ע אין מלקין על ההיקשות ולא על קל וחומר. והג׳ היתר מצטרף לאיסור כגון שמערב מחצה איסור ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית, והרי הוא אוכל חצי זית היתר וחצי זית איסור, והוא מחלוקת ר״ע ורבנן, לר׳ עקיבא אית ליה בנזיר ובחטאת לוקין עליהו, דבגופייהו כתיבי דקא מפיק משרת וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, ורבנן בנזיר ל״ל דקא מפקי משרת וכל משרת לטעם כעיקר או לכזית בכדי אכילת פרס ולמלקות, וגלויי מילתא בעלמא הוא לשאר איסורין דנותן טעם ברוב כמאן דאיתיה בעינה, דמטעמא אכיל איסורא כזית או לטעמו ולא ממשו ולאיסור ולא למלקות דהא לא אכיל איסור כזית, ובנזיר דגלי ביה רחמנא בהדיא לקי אפילו שרה ענבים במים ויש בהן טעם, אבל שאר איסורין דגמרינן מיניה איסור איכא, מלקות ליכא, אבל בחטאת מיהא אית להו היתר מצטרף לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור ולא למלקות ולא לכרת, אבל חולין מקדשים לא גמרי, וע״ז השלישי אמר רבא לא צריכא אלא לטעם כעיקר, והיינו היתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור ובזרוע בשלה מותר. וא״ת היכי משכחת לה מחצה היתר ומחצה אסור, והלא אף למאה וס׳ ילפי מהתם. משכחת לה סמוך למקום החתך שהוא בולע הרבה מן הזרוע עד שנבלע מו מרוטב הזרוע, כי מחצה זהו החדוש שחדשה תורה בזרוע בשלה משאר איסורים שלא חש בו למקום הסמוך לו, הואיל ואין בכולו כדי נותן טעם, ע״ז הדרך (יוכל) [נוכל] לפרש דברי רבא כי היכי דתקו׳ מילתיה דרב׳ כהלכתא, והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (חולין קח.) שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ורבא דקא דחי [ליה] מיניה, לאו למימר (דרבה) [דרבא לא] סבירא ליה הכי, אלא הכי קאמר ליה אי משום הא לא אריא, וכן כתב הרב בעל הלכות ז״ל כדכתבינן דטעמו ולא ממשו דאורייתא, ומייתי סיעתא מהך מלתא ומדר׳ יוחנן דאמר ליה [הכי] בהדיא, והכי נמי מסתברא דר׳ יוחנן הכי סבירא ליה, מדאמר אין לוקין עליו, דאם איתא דאפילו איסורא נמי לית ליה (ו)⁠לוקין עליו מיבעי, אלא לאו שמע מינה מן התורה הוא, ואפילו הכי אין לוקין עליו מידי דהוה אחצי שיעור, ותו לא מידי. וקשיא לן: בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל, ואם כן היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא, ואפילו כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת ליה. ומתרצינן (דאי) [דכי] אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשיה והיתירא באפי נפשיה, כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור, וכיון דאיסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור, שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר, ואם תאמר הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא, ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל, והלא נותן טעם בהיתר הוא ואיסור לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל, והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן, ומ״ה מדאורייתא בטיל ברובא, אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב (איוב יב, יא) וחיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו, ואיתא להא טעמא בזבחים (זבחים עט.) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאיכא חזותא במראה והתם אסיקנא דנותן טעם ברוב דאורייתא, העתקתי מלשונו.
רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכ׳ שרי – פירוש רש״י ז״ל נ״ט קיי״ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים. אבל חולין שפיר גמרינן למאה וס׳ דהא קייל״ן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובה וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה או בס׳ לרבא דלית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעי׳ לה בפ׳ כל הבשר וכן לר׳ יוחנן במסכת ע״א כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. והא דילפי׳ במסכת פסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס״ל לאמוראי בתראי דאסמכת׳ בעלמא הוא: ולאו מילף הוא דה״ל נזיר וגיעולי א״ה שני כתובי׳ הבאי׳ כא׳ א״נ גיעולי א״ה חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור עכ״ל רש״י ז״ל וקשה לפי׳ היכא אמרינן טעם כעיקר שרי׳ רחמנא הכא גבי איל נזיר דאע״ג דס״ל השתא דבקדשים לא אמרי חד בתרי בטיל וכדגלי רחמנא גבי חטאת מ״מ הא אמרינן בסוגין אליבא דריב״ל ובר קפרא דבאיל נזיר ליכ׳ שום טעם דהא אית בי׳ מאה או ס׳ לבטלו ומשם ילפי׳ לכל איסורין שבתורה ויש שתרצו לדעת רש״י ז״ל הטעם כעיקר דקיי״ל דהוא אסור בקדשים לאו טעם ממש הוא אלא טעם כל דהו. וכי פרכינן דליגמור מיני׳ היינו דליגמור מיניה לשאר קדשים דלישתרו בס׳ או במאה כמו בזרוע בשלה: ופרקי׳ גלי רחמנא בחטאת וכדפי׳ רש״י ואין לתירוץ הזה טעם. חדא דטעם כעיקר משמע שנתן הטעם כאילו הוא עיקר ממשו של איסור ולא אשכחן לרבנן דלימרו שיהא העיקר אוסר בקדשים במשהו אפי׳ מין במינו אדרבא פליגי על ר״י במאי דדרש ולקח מדם הפר שהוא קדשים. ועוד שאלו היתה זאת כוונת רש״י ז״ל מי דחקו לפרש דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל דהו וגם ההיא דרבא בפ׳ כל הבשר וההיא דר׳ יוחנן במסכת ע״א ונזיר וגיעולי א״ה שהביא רבינו כולם בטעם גמור הן וכיון דכן דבר הלמד מענינו דהכא איירי ג״כ בטעם גמור: והנכון מכל מה שאמרו בתירץ קושי׳ זו לדעת רש״י ז״ל. מה שתירץ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דהכי קים להו דלגמרי שרי׳ רחמנא זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל בין שהיה האיל כולו שלם ובין שלא היה כולו שלם שאבדו מקצת איבריו ונמצא פעמים היה בו טעם הזרוע. ומיהו כיון שעל רוב מתבשל כולו ויש בו ס׳ או מאה עמדו חכמים על הרוב ולמדו ממנה ס׳ או מאה. ועוד הקשה ר״ת ז״ל על פי רש״י ז״ל דהא האי קרא דחטאת מייתי ליה בפסחים לענין היתר מצטרף לאיסור דטעמו כעיקר נפקא להו לרבנן ממשרת ולר״ע מגיעולי א״ה וזו אינה קושי׳ חדא דההוא קרא שפיר שמעי מיני׳ תרווייהו דכל הנוגע בה יקדש כמוה׳ לטעם כעיק׳ ולהיתר מצטרף לאיסי׳ ועוד שזו מן הסוגיו׳ המתחלפות שהרי במסכת נזיר הביאו לענין טעם כעיקר בפ׳ ג׳ מינין דאמרי התם ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני ההיא לנ״ט כעיקר הוא דאתי ואע״ג דמשרת ליתן טעם כעיקר אתי מצריך צריכי כדאית׳ התם וסוגי דהכא כסוגי דמסכת נזיר. משמע דסוגי׳ דמסכת פסחים סוגי דאביי היא דאית ליה טעם כעיקר וההיא דנזיר סוגיא דרבא דהכא כדפרשנו במסכת פסחים בארוכה בס״ד. ומ״ש רש״י ז״ל אבל חולין שפיר גמרי׳ למאה וס׳ דהא קיימא לן מאחרי רבי׳ להטות דבטיל ברובא וכו׳ זה בלשון הגמ׳ הוא ג״כ ומה שיש לדקדק עליו דהיכי גמרי הכא אפי למין בשא״מ דלא בטי׳ ברובא כבר פרשנוה לעיל ומאי דאמר מרן ז״ל דהכי נמי שמעי׳ ליה לרבלא בפ׳ כל הבשר זהו ממה שאמרו גבי טיפת חלב אמר אביי ש״מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב וכו׳ ואמ׳ ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. ומלשונו של רבא נראה שלא בא לעשות דחיי׳ בעלמא אלא לבטל ראיה שלו דלעול׳ טעם כעיקר לאו דאורייתא. ומאי דבעינן התם טעמא משום דדרך בישול אסרה תורה וכדבעי לבאר בדוכתי׳ בס״ד וזהו בודאי ראי׳ ברור׳ גם מה שהביא ראיה מדברי ר״י במסכת ע״א ראיה נכונה היא וליכא לפרושי דר״י אסור מן התורה קאמר אלא שאין לוקין עליו דמהיכא ילפינן איסורא ולא מלקות דאי ממשרת הא איכא מלקות ואי מגיעולי א״ה דלית ליה אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב תעבירו באש מ״מ כיון דגלי רחמנא דטע׳ כעיקר לכללי׳ אהדרי׳ שיהא כעיקר עצמו אף למלקות כיון שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס ופחות מכאן ליכא מלקות אפי בעיקר וכדאמר גבי גוזז ועובד בכורות המוקדשים שהוא לוקה דכיון דכתב רחמנא תזבח ולא גיזה ועבודה לכללי אהדרי וכן הורה בזה ר״ת ז״ל ומיהו מהא דהכא ליכא ראיה דס״ל לרב׳ דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא דהא דאמר דבקדשים אסור לאו משום דבחולין שרי אלא דהכא שייך לישנא למהוי הא דאיל נזיר חידוש כיון דהני קדשים. וקדשים דעלמא אסירי ואיהו שרי דאי בכולו קדשים שרי. משום דלהוי אסור בחולין לא שייך כולי האי לומר שהוא חידוש. ור״ת ז״ל גורס כאן מפני הקושי שאמרנו לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו׳. אבל טעם כעיקר אפי׳ בחולין הוא מן התורה דילפינן ממשרת ליתן טעם כעיקר דההוא לא אפשר דלהוי אסמכת דהא מדר״ע דדריש לה הית׳ מצטרף לאיסור למילקי עלה כדאית׳ התם שמעי דרבנן דדרשי לי׳ ליתן טעם כעיקר דלאו אסמכת היא וההיא דרבא בפרק כל הבשר לדחוי׳ בעלמא א״ל ומההיא ליכא למשמ׳ מיני׳ וההיא דר׳ יוחנן דע״א י״ל כל היכא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס קרי עליה טעמו ולא ממשו. והוי ליה כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ועוד האריך בענין זה הרבה ואין דבריו מחוורים בכל המימרות התם כ״ש שהגרס בכל הספרים בכאן הוא כגרסת רש״י ז״ל ולכן שיטת רש״י היא נכונה. וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז״ל דטעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא כרבא ור״י ונ״מ שאם נפל איסור לתוך היתר ונימוח שם וקודם שנשער אותו נשפך מן המרק ואין בו ס׳ עכשיו ואין ידוע אם היה בו קודם שנימוח כדי נתינת טעם דאורייתא דלרש״י ז״ל איסורא דרבנן הוא ותלינן לקולא ולשיט׳ ר״מ ז״ל איסור׳ דאורייתא ולחומר׳ ומיהו כל שאפשר לעמו׳ על עיקרו של דבר בעינין או קפילא ולא סמכינן אספיקא ובמידי דלא אפשר למיקם על מאי דפליט שפיר משערינן בכול׳ כדאמרי׳ בכחל דאיסור׳ דרבנן ופי׳ טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר ר״י במסכת ע״א כפי׳ רש״י ז״ל שהיא הנכון והמוכרע מן הלשון ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס אלא שנימוח אחרי כן או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו בהם טעם יין כדי רביעית תוך אכילת פרס. וכגון גיעולי א״ה או שנפל חתיכת האיסור לתוך ההיתר והיא ניכרת וסלקוה משם שהרוטב בנ״ט. אבל היתר מצטרף לאיסור הוא דבר אחר שיש שם ממשו של איסור מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד ואכל בין שניהם כזית שנמצא אוכל ממשו של איסור בתערובת היתר ואפשר לדון טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כגון שנמחה שם האיסור וכשאכל מן ההיתר לא היה במה שאכל טעם האיסור שיהא בו כזית בלא צירוף היתר וע״י צירוף ההיתר יש בו כזית שאם אתה אומר בו טעם כעיקר לכל דבר הרי אתה דן עליו שתי חומרות ומחייב אותו למאן דס״ל לתרווייהו באיסורא נמצאת למד שאפשר לאסור באחד מהם ולפטור בחבירו. ואפשר לחייב בשתיהם יחד והיינו דאמרינן דאפשר לדרוש כל הנוגע בה יקדש לטעם כעיקר ולהיתר מצטרף לאסור וזה נכון מפי מורי בשם רבו רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל. וא״ת והאיך אפשר לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי׳ בפ׳ כל הבשר אלה הטמאי לרבות צירם ורוטבם וציר אינו טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן דבמסכת בכורו׳ אמרי׳ הא לאו הכי אמינא חלב שרי והתניא הטמאים לרבות צירם. ומצירם פרכי דדמיא לחלב ולא מרוטבם דהוי שומנה דקרוש. והנכון דציר בשר טמא דאורייתא וציר דגים טמאין בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאיתא לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע״י תערובת אבל כשהוא מופרש בעיני׳ הוא ודאי אסור וכל היכי דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתי׳ בעיני׳ חשיב.
בד״ה רבא אמר לא כו׳ והשתא תימה כיון דהכא לא איירי בטעם גמור כו׳ מי דחקו לפרש דרבא כו׳ עכ״ל לכאורה אין כאן תמיהא לפירוש רש״י משום דקשיא להו אהא דמסיק לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל הא תינח במינו בשאינו מינו מא״ל אי הוה טעם כעיקר דאורייתא כמו שהקשו התוס׳ בעצמם לעיל ולכך דחק רש״י לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא אבל דאם כן ה״ל לרש״י לפרושי הכי נמי לעיל לשנויא דאביי ודו״ק:
רבא אמר הסבר אחר בדברי הברייתא שבענין זרוע בשלה ״זהו היתר שבא לכלל איסור״: לא נצרכא [לא נצרכה] הדגשה זו להורות לנו אלא לענין טעם כעיקר, שהטעם נחשב כמו עיקר האיסור עצמו, שבקדשים טעם איסור שנבלע בהיתר הריהו אסור, והיה מקום לומר שאף זרוע הבשלה שנתנה טעם באיל תאסור אותו בכך, לכך קא משמע לן דהכא שרי [הוא משמיע לנו שכאן במקרה הזה שלנו הוא מותר].
Rava stated an alternative explanation of the term: This is, which appears in the baraita with regard to the nazirite’s ram: This limitation is necessary only for the principle that the halakhic status of the flavor of forbidden food is like that of its substance. If the flavor of sacrificial food is absorbed into another food, it renders that food forbidden, i.e., it is not nullified. Therefore, the baraita teaches us that here, in the case of the nazirite’s ram, the rest of the ram is permitted even to non-priests.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין צח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין צח: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין צח:, הערוך על סדר הש"ס חולין צח:, רש"י חולין צח:, תוספות חולין צח:, רמב"ן חולין צח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין צח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין צח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין צח:, מהרש"א חידושי הלכות חולין צח:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין צח:, אסופת מאמרים חולין צח:

Chulin 98b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 98b, Attributed to R. Gershom Chulin 98b, Collected from HeArukh Chulin 98b, Rashi Chulin 98b, Tosafot Chulin 98b, Ramban Chulin 98b, Rashba Chulin 98b, Meiri Chulin 98b, Ritva Chulin 98b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 98b, Steinsaltz Commentary Chulin 98b, Collected Articles Chulin 98b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144