ברכת החמה בתקופתה, לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם
ציון א.
גמרא. תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן - אומר: ׳ברוך עושה בראשית׳. ואימת הוי? אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנין, והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע.
הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחלת המחזור של שמונה ועשרים שנה, שהתקופה בתחלת ליל רביעי, כשרואה אותה ביום רביעי בבקר - מברך ׳ברוך עושה בראשית׳, וכן כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח - על כל אחד מאלו מברך ׳עושה בראשית׳.
(רמב״ם ברכות י, יח)
הרואה חמה בתקופתה, והוא מעשרים ושמונה לעשרים ושמונה שנה, והתקופה בתחלת ליל רביעי, כשרואה אותה ביום רביעי בבקר - אומר ׳ברוך עושה בראשית׳, וכן מברך גם כן כשרואה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, דהיינו כשתחזור הלבנה בתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן כשיחזרו כל כוכב מחמשה הנשארים לתחלת מזל טלה ולא יהא נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח.
(שו״ע אורח חיים רכט, ב)
לפי פירוש רש״י מדובר על הברכה שמברכים כשחוזר מחזור גדול של חמה להיות תקופה נופלת בשעת תלית המאורות, והוא מבאר שהכוונה לתקופת ניסן, וכן דעת הרמב״ם.
הרא״ש (סי׳ יד) מביא את כל האמור בגמרא אך אינו מפרט שהכוונה לתקופת ניסן, וכמו כן הושמט הפרט הזה בטור ובשלחן ערוך. אפשר שהשמיטו זאת מפני פשיטותו, אך אפשר שרומזים בכך למחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת ראש השנה
(יא, ב) האם נברא העולם בניסן או בתשרי, וכבר אמרו שם בדף כז, א שנוסח התפילה שאומרים בראש השנה ״זה היום תחילת מעשיך״ וגו׳ מוכיח שנוהגים להלכה כרבי אליעזר שהעולם נברא בתשרי. לפי זה ראוי היה לקבוע את הברכה בתשרי ולא בניסן, ועיין בתוספות
(שם כז, א ד״ה כמאן) שמתרצים איך יש ליישב את נוסח התפילה עם הסוגיות מהן משמע שהלכה כרבי יהושע.
בספר הערוך (ערך חמה) מובא פירוש אחר לסוגייתנו, ומובאים הדברים בהגהות מיימוניות (אות ע), שמברך על החמה לאחר שהיו שלושה ימים מעוננים ברציפות שלא נראו בהם החמה, הלבנה והכוכבים. כמובן שלפי פירוש זה אי אפשר לקיים את דברי אביי שמברך כל עשרים ושמונה שנים, ובאמת לפי הערוך לא היתה גרסה כזו בגמרא, כמו שמציין רבי עקיבא איגר בגליון הש״ס.
כאמור מכריעים הרמב״ם והשלחן ערוך כפירוש הראשון ואינם חוששים לפירוש השני. באשר לברכה על הלבנה והכוכבים - אין נוהגים לברכה, כנראה מפני שלא יודעים לכוון את הזמן המדויק, כמו שמבאר בעל ערוך השלחן (סעיף ד).
מברכים ברכות הראיה לפרקים - עד שלושים יום
ציון ב.
גמרא. לפרקים עד כמה? אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק: עד שלשים יום.
על ההרים ועל הגבעות, על הימים ועל המדברות ועל הנהרות, אם ראה אחת מהן משלשים יום לשלשים יום - מברך ׳עושה בראשית׳. הרואה את הים הגדול משלשים יום לשלשים יום או יותר - מברך ׳בא״ה אמ״ה שעשה את הים הגדול׳.
(רמב״ם ברכות י, טו)
כל אלו הברכות אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה.
(שו״ע אורח חיים ריח, ג)
כל ברכות הראיה - אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלשים יום - אינו חוזר ומברך.
(שם רכד, יג)
לפי המבואר ברא״ש (סי׳ א) נקבע הגדר שמברכים משלושים יום לשלושים יום בכל ברכות הראיה, והוא מביא בהקשר לכך גם את הגמרא לעיל
(נח, ב) שהרואה את חבירו לאחר שלושים יום אומר שהחיינו, ואת הירושלמי (הלכה ב), שם שאלו אם בכל פעם שעולה לירושלים צריך לקרוע, והשיבו שאין חיוב אלא משלושים יום לשלושים יום, כשם שלא יעלה על הדעת שהרואה מלך בכל יום יברך.
בטור ובשלחן ערוך מובאים דברי הרא״ש בתור כלל להלכה, ונראה שגם הרמב״ם סובר כך ועל כן מזכיר זאת לא רק בהלכות שעליהן נזכר הגדר הזה בגמרא אלא גם לגבי ברכת ׳עושה בראשית׳ על ההרים, הגבעות, הימים, המדברות והנהרות.
לשון הרא״ש, הטור והשלחן ערוך היא שאין מברכים אלא משלושים יום לשלושים יום, כלומר שבפחות מזה אסור לברך, ולאחר שלושים יום חובה לברך. עוד עיין בבירור הלכה לעיל נד, ב ציון ט-ל שם התבארו השיטות בקשר לברכות שמברכים במקום הנס, שיש שמשוים את ההלכות שגם על הנס מברך משלושים יום לשלושים יום, ויש שסוברים שברכת הנס היא חובה בפעם הראשונה בלבד, ואחר כך רשות, ובכל פעם אפילו בתוך שלושים יום, וכבר התבאר מה הטעם לחילוק בין סוגי הברכות.
לענין קביעת הזמן של שלושים יום, כותב ר״י בר יקר (ח״ב דף נח) שהמקור הוא מברכת הלבנה שמתחדשת פעם בחודש, והמגן אברהם (ריח סק״ד) דן במדידת הזמן, האם הכוונה לשלושים יום חוץ מהימים שרואה, או שהם כוללים אף את הימים האלה, ומסיק שאינם כוללים, שכן ספק ברכות להקל.
ציון ד-ט.
גמרא. ועל הגשמים ׳הטוב והמטיב׳ מברך?! והאמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה. מאי מברכין? אמר רב יהודה: ׳מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו׳, ורבי יוחנן מסיים בה הכי: ׳אילו פינו מלא שירה כים... ברוך אתה ה׳ רוב ההודאות׳. רוב ההודאות ולא כל ההודאות?! אמר רבא: אימא ׳האל ההודאות׳. אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו: ׳רוב ההודאות והאל ההודאות׳. ואלא קשיא! לא קשיא, הא דשמע משמע, הא דחזא מחזי. דשמע משמע היינו בשורות טובות, ותנן על בשורות טובות אומר ׳ברוך הטוב והמטיב׳! אלא אידי ואידי דחזי מחזי, ולא קשיא, הא דאתא פורתא, הא דאתא טובא, ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא, ולא קשיא, הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא; אית ליה ארעא - ׳הטוב והמטיב׳ מברך?! והא תניא: בנה בית חדש וקנה כלים חדשים - אומר: ׳ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה׳, שלו ושל אחרים - אומר: ׳הטוב והמטיב׳! לא קשיא, הא דאית ליה שותפות, הא דלית ליה שותפות. והתניא: קצרו של דבר - על שלו הוא אומר ׳ברוך שהחיינו וקיימנו׳, על שלו ועל של חבירו אומר ׳ברוך הטוב והמטיב׳.
ירדו גשמים רבים, אם יש לו שדה - מברך ׳שהחיינו׳, ואם היתה שלו ושל אחרים - מברך ׳הטוב והמטיב׳, ואם אין לו שדה - מברך ׳מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא׳ כו׳, עד ׳הן הם יודו וישבחו ויברכו את שמך מלכנו, ברוך את ה׳ אל רוב ההודאות והתשבחות׳.
מאימתי מברכין על הגשמים? משירבה המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים, וילכו האבעבועות זה לקראת זה.
...קצרו של דבר, כל דבר טובה שהיא לו ולאחרים - מברך ׳הטוב והמטיב׳, וטובה שהיא לו לבדו - מברך ׳שהחיינו׳.
(רמב״ם ברכות י, ה-ז)
אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים - מברכים עליהם אף על פי שלא ירדו עדיין כדי רביעה, משירדו כל כך שרבו על הארץ שיעלו (עליהם) אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה. הגה. ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים - משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן נעצרין כל כך.
ומה מברך? אם אין לו שדה - אומר ׳מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים׳ וכו׳ עד ׳הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו׳, וחותם ׳בא״ה אל רוב ההודאות׳, ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר - מברך ׳הטוב והמטיב׳, ואם אין לו שותף בשדהו - מברך ׳שהחיינו׳. הגה. ויש אומרים דהשומע שירדו גשמים מברך ׳הטוב והמטיב׳.
(שו״ע אורח חיים רכא, א-ב)
א. על גשמים שירדו בזמנם או לאחר עצירה.
בסוגייתנו לא התבאר אם הברכה נתקנה על הגשם שיורד בשנים כתיקונן או דוקא על גשם שיורד לאחר עצירת גשמים, וכותבים בעל המכתם והריטב״א שמדובר כאן על גשמים שירדו בזמנים כתיקונם שמברכים עליהם כשיורדים לראשונה. הם מסבירים שכאשר היתה עצירת גשמים וגזרו תענית וירדו גשמים - הרי מבואר במסכת תענית (יט, א ציון כ) שקוראים הלל הגדול. עם זאת לדעת בעל המכתם ניתן לומר שמדובר כאן אף בגשמים שירדו לאחר עצירה ותענית, ואין מניעה לומר שבתחילה מברכים את הברכות שנזכרות בסוגייתנו ואחר כך כשירדו הרבה גשמים אומרים הלל הגדול.
מלשון הרמב״ם משמע שסובר שמברך על הגשמים גם כשירדו בזמנם, ואין ההלכה הזו שייכת להלכות תעניות כי אם להלכות ברכות. אולם השלחן ערוך כותב שמברך על הגשמים לאחר שהיו בצער מחמת עצירתם, משמע שאין מברכים על הגשמים שירדו כתיקונם. כך באמת הוא כותב בבית יוסף כשמביא את דברי הסמ״ק וספר כל בו, שאין מברכים על הגשמים בארצות שתדירות במטר, ומדייק מדבריהם שאין מברכים על הגשמים כשהשנים כתיקונן. אמנם יש מקום לחילוק שבארצות שבהן הגשמים תדירים בכל השנה ממילא אין שום זמן שיש חובה לברך, אבל במקומות שאין כלל גשמים אלא בחורף ובמידה לא מרובה - יש מקום אולי לברך גם כשיורדים בזמנם, כמו בארץ ישראל שיש שמחה גדולה כשיורד הגשם הראשון אף על פי שלא הכריזו על עצירת גשמים, ולכך נוטה המשנה ברורה (בביאור הלכה). מאידך גיסא גם במקומות אחרים יש לברך כשהיתה עצירת גשמים, והרמ״א שכותב שאין נוהגים בברכת הגשמים סובר כנראה שבמקומות הללו אין מברכים אף בכגון זה מפני שאין הצער גדול במידה כזו שראוי לברך כשהגשמים חוזרים ויורדים.
בעל ערוך השלחן (סעיף א) מקשה שאם הברכה נתקנה רק לאחר שהיו בצער - היה מן הראוי להביא את ההלכה בתוך הלכות תענית, כמו שהוזכרה שם ההלכה שאומרים הלל הגדול. הוא מיישב שכנראה מברכים את הברכה גם לאחר עצירת גשמים קלה, בעוד שאת ההלל אומרים רק לאחר עצירה קשה ומרובה.
המשנה ברורה בביאור הלכה דן בשאלה איך אפשר לברך אם לא היו בצער תחילה, הלא מהסוגיה משמע שהגשמים הם בבחינת בשורות טובות, ואיך נחשיבן כך אם לא היו בצער תחילה. על פי זה הוא מנסה לומר בתחילה שאף הרמב״ם מסכים להגדרה של המחבר בשלחן ערוך שמברכים רק לאחר שהיו בצער, אולם בהמשך הוא כותב שבמקומות כמו בארץ ישראל הגשמים הראשונים הם בבחינת בשורה טובה גם כשירדו בזמנם.
רש״י מפרש שהכוונה למידה כזו של גשמים שכאשר טיפה יורדת הטיפה הקודמת בולטת לקראתה, ובתענית
(ו, ב) כותב פירוש נוסף שהשווקים כבר מקלחים מים.
בגמרא חילקו בתחילה ״הא דאתא פורתא, הא דאתא טובא״, ומפרש רש״י שמברכים את ברכת הטוב והמטיב רק כשירדו טובא, וברכת מודים אנחנו לך כשירדו פורתא, ולפי זה יוצא שלפי המסקנה כשחזרו ואמרו ״הא והא דאתא טובא״ - מברכים רק על הכמות המרובה, וכאילו יוצא שנדחו דברי רבי אבהו שמברכים כבר משעה שיצא חתן לקראת כלה.
אכן מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך מבואר שנקטו להלכה שמברכים על השיעור הזה, שכותבים שיעלו אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה, והיינו חתן לקראת כלה. לפי דעתם צריך לומר שמפרשים שזוהי המידה הנקראת ״טובא״, ואילו פורתא היא עוד פחות. לפיכך כיון שלמסקנה אמרו ״הא והא דאתא טובא״ - ממילא אתה למד שמברכים רק כשיצא חתן לקראת כלה, וכפירוש הזה משמע מאוצר הגאונים (חלק הפירושים סי׳ רעא).
מאידך גיסא, מפירוש רש״י יוצא שהמידה שיצא חתן לקראת כלה היא הנקראת פורתא, שעל כן הוא כותב בתחילה שמברכים ׳מודים אנחנו לך׳ וכו׳ על המידה הקטנה, וזה הנוסח הנזכר על דברי רבי אבהו שמברכים כשיצא חתן לקראת כלה. נמצא שכאשר העמידו את שתי ההלכות כשירדו הרבה גשמים - הכוונה היא למידה מרובה מזו. לפי זה כותב המשנה ברורה בביאור הלכה בדעת רש״י שבאמת למסקנה אין מברכים על המידה הנזכרת שיצא חתן לקראת כלה, ואפשר שמברכים רק על שיעור של רביעה. אמנם נראה שניתן לומר שאף רש״י מסכים שלמסקנה מברכים כבר משיצא חתן לקראת כלה, שכן אפשר לפרש את תשובת הגמרא ״הא והא דאתא טובא״ לאו בדוקא, אלא הוא הדין בפורתא, ורק רצו לבאר שהחילוק שבהלכות אינו תלוי בכמות הגשמים, ודברי רבי אבהו שמברכים משיצא חתן לקראת כלה נשארו במקומם.
לפי המבואר בגמרא יש שלש ברכות אפשריות להודאה על הגשמים: ברכת שהחיינו, הטוב והמטיב וברכת מודים וכו׳. לפי הרי״ף והרמב״ם יש אכן מקום לכל ברכה, שכאשר אין לו שדה - מברך ברכת מודים, כאשר יש לו שדה לבד - מברך שהחיינו, וכשיש לו שותף בשדה - מברך ברכת הטוב והמטיב.
אחרת היא דעת רש״י והרא״ש (סי׳ טו) אשר סוברים שלעולם אינו מברך שהחיינו, כיון שתמיד יש עוד אחרים שנהנים מהגשם בשדותיהם ואין צורך שיהיו שותפים דוקא בשדה שלו. הרא״ש מוסיף שיש בגמרא אף חילופי גרסאות בהתאם לשיטות השונות, שהרי״ף גורס: ״הני מילי דאית ליה ארעא לדידיה ואיכא שותפין בהדיה״, בעוד שלפי רש״י אין גורסים זאת, וכל מה שנאמר על שותפות בפועל מכוון רק לדין של ברכה על בית חדש. הרא״ש מוכיח כשיטתו מהדין שמברכים הטוב והמטיב על ירושה שיש לו בה שותפים, אף על פי שכבר חילקו את הנכסים מחיים, זאת אומרת שהשותפות אינה צריכה להיות ממשית, אלא די בכך שיש שותפות באותה טובה שבאה לו.
הרא״ה והריטב״א (מסכת תענית) מחדשים שכאשר יש לו קרקע משלו - מברך ברכת שהחיינו על טובתו הפרטית וברכת מודים על טובת הכלל. אבל כאשר יש לו שדה משלו ועוד שדה בשותפות - מברך שהחיינו והטוב והמטיב, ושוב אינו מברך ברכת מודים שנפטרה בברכת הטוב והמטיב.
בעל ספר המאורות כותב שמברך רק שהחיינו, שהיא חביבה יותר על האדם.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כרמב״ם שאם יש לו שדה לבד מברך שהחיינו, וכשיש לו שדה בשותפות מברך הטוב והמטיב, והפרי מגדים (מש״ז סק״א) מעיר על הרמ״א שאינו מביא כדרכו את שיטת הרא״ש, ומסביר שלא ראה להביאו מאחר שבלאו הכי כבר כתב שאין נוהגים במקומו לברך את הברכות על הגשמים.
המגן אברהם (סק״א) כותב בשם הש״ך שאשתו ובניו נחשבים כשותפים, ומקשה עליו שאם כן היה על הגמרא להביא את ההסבר הזה לברכת הטוב והמטיב, כיון שמסתמא יש לכל אדם אשה ובנים, ומתוך כך שלא הביאו זאת יש להוכיח שאינם נחשבים כשותפים לענין זה. בעל אליה רבה (סק״ג) מישב את דברי הש״ך ומסביר שכדאים הם רש״י והרא״ש אשר סוברים שתמיד מברך ברכת הטוב והמטיב לפי שכל העולם שותף בהנאה, כל אחד בשדהו, כדי שנסמוך עליהם כשיש לאדם אשה ובנים שיברך הטוב והמטיב.
לפי החילוק הראשון שבגמרא ההבדל בנוסח הברכות תלוי אם שמע או ראה, והגמרא מקשה שכאשר שמע צריך לברך הטוב והמטיב כדרך שמברך על כל הבשורות הטובות ששומע. הריטב״א והרשב״א מסתפקים בשאלה האם גם לפי המסקנה ההלכה היא שעל השמועה מברך תמיד הטוב והמטיב, או שהדין של השמועה כדין הראיה.
הרי״ף והרמב״ם אינם מחלקים בין שמועה לבין ראיה, ומשמע שהברכות שוות בשמיעה כמו בראיה, והרשב״ץ כותב שמתוך הסוגיה יש להסיק שעל השמועה מברכים תמיד הטוב והמטיב גם כשאין לו שדה כלל. הרמ״א בשלחן ערוך מביא שיש אומרים שהשומע מברך הטוב ומהטיב, ולא התבארו דבריו האם כוונתו למי שיש לו שדה בשותפות, או לבד, או אפילו למי שאין לו שדה בכלל, שעל השמיעה מברכים ברכת הטוב והמטיב כמו על כל בשורה טובה, ויש בכל זה דיון בין הפוסקים האחרונים.
לפי הגרסה בגמרא לפנינו חותמים בנוסח ׳רוב ההודאות והאל ההודאות׳, ובתענית
(ז, א) הנוסח הפוך: ׳אל ההודאות ורוב ההודאות׳, ובדברי הראשונים יש שגורסים כך ויש שגורסים כך. אבל בעל המאור (מג, ב בדפי הרי״ף) כותב שלעולם אינו חותם אלא ׳ברוך אל ההודאות׳, וכותב על הנוסחה הכפולה שבגרסה שלפנינו שאין לה טעם, ורבינו יהונתן מוסיף שיש באמירה הכפולה גם כדי לגרוע. לפי דעתם מתפרשים דברי רב פפא ״נימרינהו לתרווייהו״ כלפי הנוסח של רב יהודה שאומר ׳מודים׳ וכו׳ ושל רבי יוחנן שמסיים ׳אילו פינו׳ וכו׳, ולא כלפי החתימה. הרמב״ן במלחמת ה׳ דוחה את פירוש המאור כיון שרבי יוחנן אינו חולק על רב יהודה, ואין מקום לפרש את דברי רב פפא כלפיהם, ומובן מאליו שיאמר את הכל, בעל כרחנו שדבריו מכוונים כלפי נוסח החתימה וכמו שכותב הרי״ף. הרמב״ן מסביר שיש טעם לחתימה בנוסח הכפול, ואין סתירה בין שתי האמירות, וכשאומרים ׳רוב ההודאות׳ - הכוונה אינה לכמות אלא לאיכות, וממילא אינה גורעת אלא מוסיפה, שהיא לשון ריבוי.
המאירי מביא גרסה אחרת לפיה אומרים ׳רוב ההודאות ואל התשבחות׳, או ׳אל ההודאות ברוב ההודאות׳.
הרמב״ם, וכמוהו השלחן ערוך, גורסים ׳אל רוב ההודאות והתשבחות׳, ונראה לפרש על פי שיטה זו שרב פפא התכוון לכך כשאמר ״נימרינהו לתרווייהו״, שכאשר אומר ׳אל רוב׳ - הרי זה ברור שהרוב מתפרש כתואר ולא ככמות.
הברכות שמברכים על הולדת בן או בת
ציון י.
גמרא. והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר - אומר ׳ברוך הטוב והמטיב׳! התם נמי דאיכא אשתו בהדיה, דניחא לה בזכר.
ילדה אשתו זכר - מברך ׳הטוב והמטיב׳ וגם היא צריכה לברך כן. הגה. ואם מתה אשתו בלדתה - מברך ׳שהחיינו׳, דהא ליכא הטבה לאחריני, וכן אם מת האב קודם שילדתו - היא מברכת ׳שהחיינו׳. וכן נראה לי, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.
(שו״ע אורח חיים רכג, א)
לכאורה זו הלכה פשוטה שמברכים, כמו שאמרו במשנה שמברכים על כל שמועה טובה ובשורה טובה, וצריך להבין מדוע ראו להוסיף בברייתא באופן מיוחד את הדין שמברך כשנודע לו שאשתו ילדה זכר, ומה החידוש בהלכה זו.
אפשר על כן לומר שזו הסיבה להשמטת הרמב״ם את ההלכה הזו, שכבר כלולה במה שכותב בפרק י, ז שכל דבר שהוא טוב לו ולאחרים - מברך עליו הטוב והמטיב.
קושי נוסף מתעורר לאור מה שכותב הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ רמה) על מה ששאלוהו אם מברכים שהחיינו כשנולד בן, שמסתבר שצריך לברך כמו שמברכים על בתים חדשים, אבל מוסיף שלא ראה שהגדולים נהגו לברך, ולכן מסיק שזו רשות ולא חובה כמו שאמרו שמברכים על פרי חדש בתור רשות ולא חובה. הקושיה הוא כמובן איך הרשב״א עצמו אינו מזכיר שבגמרא מפורש שמברך הטוב והמטיב.
התשובה והקושיה נדונים על ידי הרמ״א בדרכי משה (סק״א) והוא מפרש תחילה את דברי הרשב״א בכגון שאשתו מתה בלידתה, ועל כן מברך שהחיינו ולא הטוב והמטיב, וכך הוא פוסק גם בשלחן ערוך. הב״ח מעיר שהרמ״א חולק בזה על מה שכותב הבית יוסף שאפילו מתה האשה עדיין נותר החיוב של ברכת הטוב והמטיב כיון שהיתה לה טובה בשעת הלידה, ומוסיף הב״ח שזה דחוק מאד לפרש את תשובת הרשב״א שמדובר בה בכגון שמתה אשתו. לפיכך הוא כותב שהרשב״א דן בשאלה אם יש לברך ברכת שהחיינו בנוסף לברכת הטוב והמטיב, כמו שמצינו בטור שכותב בשם הסמ״ק שהקונה כלים לו ולביתו מברך את שתי הברכות, וגם הרמ״א עצמו בדרכי משה מעלה אפשרות לפרש כך. אכן גם הסבר זה דחוק, כי אף מה שכותב הטור בשם הסמ״ק לא התבאר כל צרכו, כי מדוע ראוי לברך שתי ברכות כשקונה כלים חדשים. אמנם הפרישה (סק״ז) מסביר את טעמו שהשימושים בכלים אינם ביחד לכולם, וכל אחד משתמש בו לבדו, לכן ראוי לברך שתי ברכות, ולטעם זה אין מקום ביחס לבשורה הטובה שנולד לו בן.
לגופה של הלכה כותב הט״ז שנראה כדברי הבית יוסף שמברך הטוב והמטיב גם לאחר שהאשה מתה, אך לא מטעמו אלא מפני הטובה שיש לה גם לאחר מיתתה שהשאירה זכר בעולם. הוא מוכיח שמצינו שיש ברכה על טובה שלאחר מיתה, כמו הברכה שהוסיפו בברכת המזון על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה.
על דברי הגמרא שאמרו לו שילדה אשתו זכר, יש לומר שהוא הדין כשאמרו לו שילדה בת, אבל המשנה ברורה (סק״ב ובשעה״צ סק״ג) כותב שאינו מברך, מפני שהאשה שאינה מצווה על פריה ורביה אינה שמחה בהולדתה. לפי זה יש לפרש שהברייתא באה רק ללמד שמברך הטוב והמטיב מפני שיכול להיות בטוח שאף אשתו שמחה, מה שאין כן כשנולדת בת, שאינו יכול לברך מסתמא הטוב והמטיב. אבל כשהוא שומע ושמח - פשוט שמברך שהחיינו כמו על כל שמועה טובה. כמו כן אם יודע בוודאות שאף אשתו שמחה - מסתבר שמברך הטוב והמטיב.
ציון ל.
עיין בירור הלכה לפסחים קא, ב ציון א-ג.
ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף
ציון מ.נ.
גמרא. ואמר רב יוסף בר אבא אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו שינוי יין אין צריך לברך - אבל אומר ׳ברוך הטוב והמטיב׳! התם נמי דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה.
היו מסובין לשתות יין ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש - אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שניה, אבל מברכין ׳בא״ה אמ״ה הטוב והמטיב׳.
(רמב״ם ברכות ד, ט)
הביאו להם יין אחר - אינו מברך בורא פרי הגפן, אבל מברך עליו ׳הטוב והמטיב׳. הגה. אף על גב שאין לו עוד מן הראשון. ולאו דוקא הביאו להם מחדש, אלא הוא הדין אם היה להם מתחלה שני יינות - מברכין על השני ׳הטוב והמטיב׳. הגה. ודווקא שלא היו לפניו יחד כשבירך ׳בורא פרי הגפן׳, אבל היו ביחד אין צריך לברך אלא בורא פרי הגפן, כמו שיתבאר (סעיף ג).
אין לברך ׳הטוב והמטיב׳ אלא אם כן יש אחר עמו, דהכי משמע: הטוב לי והמטיב לחברי, והוא הדין אם אשתו ובניו עמו, אבל אם הוא יחידי - לא.(שו״ע אורח חיים קעה, א, ד)
א. מה בין יין לפת או בשר.
הר״ן במסכת פסחים (דף כ, א בדפי הרי״ף) כותב בשם הראב״ד שמברכים אותה ברכה גם על שינוי פת, אבל אחרים חולקים וסוברים שלא נתקנה ברכה זו אלא על היין מכמה טעמים. התוספות (ד״ה הטוב) מסבירים שאין מברכים הטוב והמטיב על שינוי בבשר ולחם אלא רק על היין משום שהוא משמח. גם הרא״ש (סי׳ טו) מביא את הטעם הזה בשם ר״י הלוי, ומוסיף עליו שלא מצינו שירה אלא על היין. כמו כן הוא כותב שרק ביין שיש לו חשיבות שקובע ברכה לעצמו ראוי שיברכו גם על יין נוסף שהביאו לשלחן, מה שאין כן בשאר מזונות. הסבר נוסף מובא על ידו, שברכת הטוב והמטיב נתקנה מלכתחילה על הרוגי ביתר שנמסרו לקבורה, ואצלם מסופר שהאויבים השתמשו בדמם לתועלת הכרמים, לפיכך יש בברכה שמברכים על שינוי יין כדי להזכיר את המאורע.
הר״ן עצמו (שם) מביא טעם נוסף לחילוק, לפי שרגילות היא להביא כמה מינים של בשר או פת ואין רגילות להביא כמה סוגים של יין. לפי הטעם האחרון יוצא שאין כאן דין מיוחד ליין, אלא הכל תלוי בהרגלי הסעודה.
ב. שינוי יין בסתמא, או יין משובח בדוקא.
רש״י מפרש שמדובר שהביאו יין יותר טוב מן הראשון, וכן כותבים הרשב״ם בפסחים (קא, א ד״ה אחד, מובא בתוספות כאן) והתוספות בפסחים (קא, א ד״ה שינוי יין) בשם בעל הלכות גדולות, ולפי זה יוצא שאין מברכים את הברכה על הבאת יין שאינו משובח יותר. התוספות מביאים ראיה מהירושלמי שם מבואר שהביאו יין ישן, שזה שבח ביינות.
אחרת היא שיטת רבינו תם (בתוספות) והרשב״א שלדעתם מברכים על כל יין שמביאים בנוסף לראשון, ובלבד שלא יהיה גרוע במיוחד, ואף הם מסתמכים על הירושלמי שיש שם סיומת בשם רבי שהיה מברך על כל חבית וחבית ולא הקפיד לבדוק שהיין טוב יותר.
התוספות דנים בישוב הנהגתו של רבי לפי השיטות שמברכים רק על יין משובח יותר, ומסבירים שמברכים מספק על כל יין שמא הוא משובח יותר. דבריהם טעונים הסבר, שכן היכן מצינו שמברכים על הספק, ומסביר בעל תפארת שמואל (על הרא״ש סי׳ טו, ג) שיש לברך הואיל ובכל יין יש איזו מעלה לעומת הקודם.
בדומה לזה כותב המרדכי במסכת פסחים (דף לה, א בדפי הרי״ף) שמברכים על כל יין ובלבד שלא יהיה גרוע ביותר, ובכל זאת מברך על יין לבן אפילו גרוע הרבה מפני שהוא בריא לגוף יותר מן האדום.
ג. ברכת הטוב והמטיב כשמברך לבדו.
התוספות לעיל (מג, א ד״ה הואיל) כותבים על דברי הגמרא שאם בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו מפני שאין בית הבליעה פנוי, שהיינו דוקא כשמדובר על ברכת בורא פרי הגפן ולא על ברכת הטוב והמטיב. לכאורה משמע שטעמם הוא שאי אפשר לברך את הברכה הזו אלא כשמברך עליו ועל חבירו, ואם יברך כל אחד לעצמו - שוב אי אפשר לברך על חבירו. אולם הם עצמם מביאים את דברי רבינו יחיאל, וכן כותב הרא״ש, שמברכים את הברכה בנוסח הזה גם כל אחד לעצמו, כמו שמצינו לעיל (ציון י) שמברכים על הולדת הבן הטוב והמטיב אף על פי שאין אשתו עמו באותו מקום.
אמנם עדיין יש לדון האם מברך כשהוא לבדו לגמרי בסעודה, כשברור שאין מקום לברך הטוב והמטיב. הר״ן בפסחים (שם) כותב שמברך שהחיינו, כדרך שאמרו בסוגייתנו שמברכים ברכה זו על כל טובה שבאה לו לבדו ולא לזולתו. כמוהו כותב הראבי״ה (ברכות סי׳ קמו), אולם התוספות (ד״ה התם) חולקים וסוברים שהיחיד אינו מברך כלל, כי אין מקום לברך שהחיינו אלא על דבר חדש. החידוש היוצא מדבריהם הוא שאין בזה כלל שכל שמברכים הטוב והמטיב כשיש טובה לאחרים - מברכים שהחיינו כשהטובה היא לעצמו, אלא יש שמברכים ברכת הטוב והמטיב ואין לה ברכה כנגדה כשאין הטובה לאחרים.
הרמב״ם כותב שמברכים גם על יין חדש, משמע שאין צריכים לתנאי שיהיה היין השני משובח מהראשון, והכסף משנה מדייק בדבריו שכותב שהביאו יין ממין אחר, שבא לומר שאין לברך על שינוי בטעם בלבד.
בלשון הרמב״ם מבואר שהיו מסובין, משמע שישבו כמה ביחד בסעודה, ולא התבאר אם מברך כשהוא לבדו, וגם לא מבואר אם יש ברכה גם על שינוי פת ובשר.
כך יוצא גם מהטור והשלחן ערוך אשר מפרשים שאינו מברך כשהוא יחידי, אבל מדגישים שכל אחד יכול לברך לעצמו.
ברכת שהחיינו על כלים חדשים
ציון ס.
משנה (נד, א). בנה בית חדש וקנה כלים חדשים - אומר: ׳ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה׳.
גמרא. אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן - אינו צריך לברך, ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן - צריך לברך, מכלל דכי קנה וחזר וקנה - דברי הכל אין צריך לברך. ואיכא דאמרי, אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה, אבל קנה וחזר וקנה - אין צריך לברך, ורבי יוחנן אמר: אפילו קנה וחזר וקנה צריך לברך, מכלל דכי יש לו וקנה - דברי הכל צריך לברך.
ע (נט, ב), ציון א (ס, א). ...הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים, בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו - מברך ׳בא״ה אמ״ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה׳.
(רמב״ם ברכות י, א)
בנה בית חדש או קנה כלים חדשים, אפילו היו לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה - מברך על כל פעם ׳שהחיינו׳, ולאו דוקא חדשים, דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו, שלא היו אלו שלו מעולם, ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן.
בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן, וכשילבש מברך ׳מלביש ערומים׳.
קנה כלים שמשתמשים בהם הוא ובני ביתו - מברך ׳הטוב והמטיב׳. אם נתנו לו במתנה - מברך ׳הטוב והמטיב׳, שהיא טובה לו ולנותן.
על דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות - אין לברך עליהם, ואם הוא עני ושמח בהם - יברך. הגה. ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה, וכן נוהגין. וכו׳.
(שו״ע אורח חיים רכג, ג - ו)
א. פסיקת ההלכה בסוגייתנו ובמחלוקת האמוראים.
בתוספות במסכת סוכה (מו, א ד״ה העושה) מובאת דעתו של רב שרירא גאון שאין הלכה כסוגייתנו אלא כסוגית הגמרא בעירובין (דף מ, ב ציון ה) שברכת שהחיינו על פרי חדש אינה בגדר חובה אלא רשות בלבד. הוא מסביר שהחובה לברך חלה רק על דבר הבא מזמן לזמן, שכל פעם כשמתחדש זמנו - מברכים, כמו במועדים.
אכן התוספות עצמם דנים לפי שיטה זו איך ומדוע מברכים על פדיון הבן כמבואר במסכת פסחים (קכא, ב), וכותבים שצריך טעם לפרש מדוע יש דברים שמברכים עליהם ויש דברים שאין מברכים.
אולם לדעת הרי״ף (דף מד, א), התוספות, הרמב״ם והרא״ש (סי׳ טז) הלכה כסוגייתנו, ונחלקו בשאלה כמי לפסוק מבין השיטות הנזכרות.
הרי״ף, התוספות, הרמב״ן והרא״ש כותבים שהלכה כרבי יוחנן בלישנא בתרא, שהקונה צריך לברך אפילו אם יש לו כיוצא בהם, ואף אם קנה וחזר וקנה. לעומתם כותב הרשב״א שיותר מסתבר לפסוק כרבי יוחנן בלישנא קמא, שיש ללכת בברכות אלה אחר המיקל, וגם הברייתא שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה מותאמת יותר ללישנא קמא כמבואר בגמרא. אמנם הרשב״א עצמו מקבל את דעת הגדולים שפוסקים כאמור כרבי יוחנן בלישנא בתרא, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך, אולם מלשון הרמב״ם יוצא שפוסק דוקא כלישנא קמא, שהרי אינו כותב שיש לברך אף אם חזר וקנה.
כאמור, קובעת הגמרא במסכת עירובין שהברכה על פרי חדש אינה אלא בגדר רשות, ולכאורה יש לומר שהסוגיות חלוקות בשאלה זו, והלכה כסוגייתנו שיש חובה לברך.
בדרך אחרת ניתן לומר שיש לחלק בין הסוגיות ולומר שבאמת אינה דומה השמחה שיש לאדם בפרי המתחדש משנה לשנה, לשמחה שיש לו כשקונה לעצמו כלים חדשים.
למעשה, אין בלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שום רמז לאפשרות שהברכה היא רק בגדר רשות, ואף הברכה על פרי חדש מובאת על ידם כחובה רגילה. אבל הרמ״א כותב בסעיף א שיש שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות. הוא כותב כך בתחילת הסימן, כרוצה לומר כן על כל ההלכות הבאות, כולל ההלכה שלפנינו. אולם המגן אברהם (סק״ג) כותב שאין זה נכון אלא רק על מה שאמרו בגמרא במפורש, וכך הוא כותב באמת על ההלכה העוסקת בפרי חדש (סי׳ רכה, ג סק״ו) שהברכה היא רק בגדר דבר הרשות. עם זאת יש שמפרשים בדרך אחרת גם את הסוגיה בעירובין, כמו שמציין המגן אברהם, ומסבירו בעל מחצית השקל שכוונת הגמרא היא רק לומר שאינו חייב לאכול את הפרי, אבל כשרוצה לאכול - חייב לברך.
בירושלמי (ה״ג) אמר רבי חייא בר בא: ״לא סוף דבר חדשים, אלא אפילו שחקים, כאילו הם חדשים לו״. כך פוסקים הטור והשלחן ערוך, שלא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרם וחזר וקנאם, ולא התבאר האם הרמב״ם שאינו מביא את הירושלמי חולק וסובר שמברכים רק על כלים חדשים ממש. אמנם יתכן שרק הפוסקים כרבי יוחנן בלישנא בתרא, שאף הקונה וחוזר וקונה מברך - סוברים שהוא הדין שמברך כשקונה כלים שאינם ממש חדשים. אבל הרמב״ם שפוסק כלישנא קמא, ומצמצם את היקף החיוב של הברכה - סובר גם בכגון זה כשאין הכלים חדשים לגמרי שאינו מברך.
גדר נוסף מובא על ידי התוספות שאין מברכים אלא על כלים חשובים, ולא על כאלה שאינם חשובים כמנעלים ואנפילאות, ובענין זה חלוק עליו הרא״ש אשר סובר שהכל לפי מה שהוא אדם, כלומר שאם הוא עני ושמח בכלים פשוטים - מברך אף עליהם. אולם לדעת הרדב״ז (סי׳ שצה) אין מחלוקת בין התוספות לבין הרא״ש, שהתוספות מתכוונים בדבריהם לבני אדם רגילים, אבל בעניים ממש הם מודים שמברכים כיון ששמחתם מרובה אף על כלים שאינם חשובים. מאידך גיסא הוא כותב שיש עשירים גדולים שאין מברכים אפילו על כלים חשובים, לפי שאינם מביאים אותם לידי שמחה מיוחדת.
אחרת היא דעתו של בעל תרומת הדשן (סי׳ לו) אשר סובר שיש מחלוקת בין התוספות לבין הרא״ש, ופוסק כתוספות שאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים. פסיקתו מבוססת על התחשבות בדעתו של רב שרירא גאון, שאין מברכים כלל על כלים חדשים אלא רק על דברים הבאים מזמן לזמן, לפיכך מברכים רק על כלים חשובים שנוהגים לקנותם רק מזמן לזמן, ולא על כלים שאינם חשובים שנוהגים לקנותם בכל פעם שירצו.
אפשר להסביר עוד שאף העני אינו מברך על כלים שאינם חשובים, שאף הוא אינו שמח כל כך כשיודע שאינם נחשבים אצל רוב בני האדם.
בשלחן ערוך פוסק המחבר כרא״ש והרמ״א כתוספות, והמגן אברהם (סק״י) מביא את דעת הרדב״ז שאין מחלוקת ביניהם.
הרשב״א כותב שמברך בשעת הקנין עוד לפני שמשתמש, לפי שאז עיקר השמחה. כדבריו משמע מהירושלמי, שם אמרו: ״קנה - אומר שהגיענו לזמן הזה, ...לבש בגדים - אומר ברוך מלביש ערומים״. הרשב״א מסיים שכן היא דעת הראב״ד, וכן כותב הרא״ש. אבל הרא״ה, הריטב״א והמאירי מביאים דעה אחרת לפיה אין מברכים שהחיינו אלא בשעה שמשתמש, ולא התבאר איך הם מיישבים את הירושלמי.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כירושלמי, גם בדין שמברך ברכת מלביש ערומים כשלובש את הבגד החדש.
ד. כשקונה כלים לו ולבני ביתו.
הטור מביא בשם הסמ״ק (סי׳ קנא) שאם קנה לו ולביתו - מברך גם הטוב והמטיב. דין זה מתאים לאמור בגמרא לעיל שמברכים הטוב והמטיב על טובה שהיא לו ולחבירו. אולם מדבריו נראה שרוצה לומר שמברך את שתי הברכות, ולא התבארה לגמרי כוונתו, האם כך הדין בכל כלי שקונה לשימוש של כולם, שמברך שתי ברכות כמו שמסביר הפרישה (סק״ז) שבשימוש בכלים כל אחד נהנה בפני עצמו, או שמדובר כשקנה כלים לעצמו לחוד ולבני ביתו לחוד. האפשרות השניה מוסברת על ידי הב״ח שמברך הטוב והמטיב על מה שקנה לבני ביתו, שיש גם לו הנאה ממה שיש להם כלים נאים, ועל מה שקונה לעצמו מברך שהחיינו, כמקובל.
השלחן ערוך כותב רק שכאשר קונה כלים שמשתמשים בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב, דהיינו לפי הדין הידוע שמברכים הטוב והמטיב על דבר שהוא טוב לו ולזולתו. אבל הט״ז (סק״ד) כותב שצריך לברך גם שהחיינו, והמגן אברהם (סק״ז) מביא את הדין שאם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו - מברך על שלו שהחיינו ועל שלהם הטוב והמטיב, כדברי הב״ח.
נראה להוסיף שהסבר הב״ח מתאים רק לשיטה דלעיל שמברכים כבר על עצם הקנין, לכן יש מקום שיברך הטוב והמטיב כשקונה כלים לבני ביתו, מה שאין כן לפי השיטה הסוברת שמברכים רק על השימוש, לפיה אי אפשר לקיים את הדין הזה שמברכים שתים אלא מצד הסברה האחרת שכיון שהשימוש אינו נעשה ביחיד - לכן מברך שתי ברכות.
בירושלמי מובא שכאשר מקבל מתנה - מברך הטוב והמטיב, והתוספות שואלים שלא מצינו שמברכים ברכה זו אלא כשיש טובה גם לזולתו. אבל הרא״ש מסביר שאכן יש במתנה טובה בשותפות למקבל ולנותן כאחד, שאם המקבל עני - שמח הנותן שקיים מצות צדקה, ואם הוא עשיר - הרי הוא נהנה שהסכים לקבל ממנו את המתנה. אמנם הגר״א בהגהות על הרא״ש (אות א) מקשה על ההסבר הזה שאם כן היה צריך גם הנותן לברך, בעוד שבירושלמי משמע שרק המקבל מברך. לדעתו יש לירושלמי שיטה אחרת לגמרי, לפיה החילוק בברכות תלוי בסוג הטובה לעצמו, שאם קיבל מתנה או ירושה - מברך הטוב והמטיב, אבל כשקונה, דהיינו שנותן כסף עבור המקח - מברך רק ברכת שהחיינו.
בעל עינים למשפט מתרץ את הקושיה הראשונה של הגר״א, שהנותן אינו מברך משום שאין הנאתו ממשית דיה כדי לחייבו בברכה, אבל יש בה ערך מסוים כדי להחשיב את המקבל כנהנה בשותפות עם זולתו, שיברך את ברכת הטוב והמטיב.
בדברי הרי״ף והרמב״ם לא נזכר כלל הדין של מקבל מתנה, ויש להבין שסוברים שאין הבדל בדין, ביחוד לפי ההסבר שמציע הגר״א בירושלמי שבודאי הגמרא בבבלי חולקת עליו ואינה מחלקת בין הנאה שבאה על ידי מתנה לבין הנאה שבאה על ידי מקח.
הטור מביא את הירושלמי, והבית יוסף מסבירו כהסבר הרא״ש שמברך הטוב והמטיב מפני שנהנה בשותפות עם הנותן, ולדעתו הרי״ף והרמב״ם לא הזכירו את הדין הזה מפני פשיטותו.
גם בשלחן ערוך כותב המחבר כדעת הרא״ש, והמגן אברהם (סק״ח) מקשה מדוע בקידושין
(ז, א) אמרו שרק לאדם חשוב יכולה האשה להתקדש כשהיא נותנת לו את הפרוטה, משמע שאין הנאה לנותן כשהמקבל אדם רגיל. בעל מחצית השקל מתרץ שיש הנאה בכל אדם, אלא שזו אינה שווה פרוטה ולכן אין האשה מתקדשת אלא אם כן נתנה מתנה לאדם חשוב, אבל לגבי דין ברכות - די בהנאה שאינה שווה פרוטה כדי שיברך המקבל את ברכת הטוב והמטיב.
בעל באר היטב (סקט״ו) כותב בשם בעל פרח שושן שאין לברך הטוב והמטיב במתנה משום שהרי״ף והרמב״ם לא הזכירו זאת, ויתכן שסוברים שאין בהנאה של הנותן שאינה מוחשית כדי להחשיב את הנאת המקבל כהנאה בשותפות.