ציון א.
גמרא. ואמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל - אומר: ׳ברוך חכם הרזים׳, אוכלוסי עובדי כוכבים - אומר: ״בושה אמכם״ וגו׳ ...אמר עולא: נקיטינן, אין אוכלוסא בבבל. תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא.
הרואה שש מאות אלף אדם כאחד, אם גוים הם - אומר: ״בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה״. ואם ישראל הם ובארץ ישראל - אומר: ׳בא״ה אמ״ה חכם הרזים׳. וכו׳.
(רמב״ם ברכות י, יא)
הרואה ששים ריבוא מישראל ביחד - אומר ׳בא״ה אמ״ה חכם הרזים׳, ואם הם גוים אומר: ״בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה״.
(שו״ע אורח חיים רכד, ה)
בגמרא מבוארת הברכה שמברך בראותו אוכלוסי ישראל, לפי שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה ומברך חכם הרזים, כפירוש רש״י שיודע מה שבלב כל אלה. בהמשך הגמרא (עמוד ב) למדנו שרב חנינא בריה דרב איקא בירך את הברכה הזו בראותו את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, ומבארים הרמב״ן (מלחמת ה׳ דף מד, א בדפי הרי״ף) והרא״ה שחכם גדול כולל בתוכו את כל הדעות, כמו שמצינו ביהושע בן נון שאמר הכתוב ״איש אשר רוח בו״, ודרשו בספרי שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. הם מוסיפים שאין ראוי שיברך ברכה זו אלא מי שמכיר בעומק של חכמת זולתו, וזה פשר הדברים לקמן שאמרו לו ״חכימת כולי האי״, ולכן משמיט הרי״ף את התוספת הזו מהלכותיו ומזכיר רק את הדין שמברך כשרואה אוכלוסי ישראל והם ששים רבוא. המאירי מוסיף שכיון שאמרו שכאשר רואה חכם מישראל מברך ׳שחלק מחכמתו ליראיו׳ - משמע שזו הברכה ולא עוד. הב״ח דן בהשמטת הרמב״ם את הפרט הזה ומסביר שהמעשה עצמו מוכיח שאין לנהוג כן, שהרי נתנו בו עיניהם ומת, שהענישוהו שהורה שלא כשורה.
הרמב״ם כותב שמברך על ששים רבוא והם בארץ ישראל, ומבאר הכסף משנה שזה על פי מה שאמר עולא שאין אוכלוסא בבבל, אך מקשה שאם כן איך בירך רב חנינא בראותו את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שהיו בבבל. לכן הוא מסיק שהרמב״ם סובר שיש מחלוקת בדבר, ופוסק לקולא שאין לברך אלא בארץ ישראל כדעתו של עולא. בבית יוסף הוא מוסיף שלדעת הרמב״ם אין הכוונה שרב חנינא בירך ממש, אלא רק שהיה ראוי לברכה אילו היה בארץ ישראל.
הרי״ף מזכיר את התנאי שיברך על ששים רבוא ואינו מזכיר את התנאי שיהיו בארץ ישראל, וכמוהו כותבים הטור והשלחן ערוך.
הטור מוסיף גם את הדעה שמברכים את הברכה על מי שהוא מופלג בחכמה, אך כותב שיש אומרים שבזמן הזה אין מי שראוי לברך עליו כך.
כאמור הרמב״ם קובע שמברכים רק על אוכלוסיה שבארץ ישראל, וגם הרא״ש (סי׳ ח) מביא את דברי עולא שאין אוכלוסא בבבל, ובעל מעדני יום טוב (אות ת) מסיק מכך שסובר שרק בארץ ישראל ראוי לברך כשיש ציבור גדול מישראל.
באותו ענין כותב מרן הרב זצ״ל בסידור עולת ראיה (עמ׳ שפז) שרק בארץ ישראל אנו יכולים להופיע בתור עם, אך בגלות שהיא מקום ממשלת זרים לא נוכל להתיצב כעם. על פי זה נראה להוסיף שאין להקשות על קביעה זו מרב חנינא שבירך על חכמים יחידים כמו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אף על פי שהיו בבבל. זאת משום שרק לגבי הקיבוץ של הציבור כולו אמרו שצריכים שיהיו בארץ ישראל, ולא כשמברכים על אדם אחד שהוא גדול בפני עצמו, עליו אפשר לברך גם כשהוא בבבל. עם זאת כבר התבאר שהפרט הזה אינו מוזכר ברי״ף וברמב״ם, וגם השלחן ערוך אינו מביאו.
ציון ב-ד.
גמרא. תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל - אומר ׳ברוך שחלק מחכמתו ליראיו׳, חכמי אומות העולם - אומר ׳ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו׳. הרואה מלכי ישראל - אומר ׳ברוך שחלק מכבודו ליראיו׳, מלכי אומות העולם - אומר ׳ברוך שנתן מכבודו לבריותיו׳.
...הרואה מחכמי אומות העולם - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם׳. חכמי ישראל - מברך ׳שנתן מחכמתו ליריאיו׳. מלכי ישראל - אומר ׳שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו׳. מלכי אומות העולם - מברך ׳שנתן מכבודו לבשר ודם׳.
(רמב״ם ברכות י, יא)
הרואה חכמי ישראל - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו׳.
הרואה חכמי אומות העולם שחכמים בחכמות העולם - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם׳.
על מלכי ישראל - אומר ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליריאיו׳, ועל מלכי אומות העולם - אומר ׳ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם׳.
(שו״ע אורח חיים רכד, ו - ח)
בגרסת הגמרא שלפנינו יש חילוק בין ישראל לאומות העולם, שבישראל אומר ׳שחלק׳ ואצל אומות העולם אומר ׳שנתן׳, וכן גרסת הרי״ף (מג, ב) והרא״ש (סי׳ ח׳). המהרש״א בחידושי אגדות מסביר שחלק ה׳ עם ישראל עמו וחבל נחלתו את חכמתו - חכמת התורה ואת כבודו, בעוד שלאומות העולם נתן חכמה דעלמא וכבוד דעלמא, ומעין זה כותב גם הב״ח. הבית יוסף מוסיף שנפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד והם כחלק ה׳, ובשם האבודרהם (עמ׳ שמב) כותב שאצל ישראל אפשר להרחיב ולקצר את מה שיש להם לפי מעשיהם וזכותם, וזה ענין החלק, בעוד שמתנה היא קבועה ותלושה. בדומה לזה כותב הלבוש שהחלק מציין את יכולתנו להשיג בתורה, שאף פעם אין להגיע לתכליתה.
לעומת הגרסה שלפנינו, גורס המאירי בכל הברכות ׳שחלק׳ והרמב״ם גורס אצל כולם ׳שנתן׳ ומוסיף בברכת מלכי ישראל ״שנתן מכבודו וגבורתו וכו׳ ״, וכן הוא בדפוס רומי. הכסף משנה מביא גרסה נוספת, שאצל חכמי ישראל אומר ׳שנתן׳ ואצל מלכי ישראל ׳שחלק׳.
הטור בקיצור פסקי הרא״ש כותב כמאירי שאצל כולם אומר ׳שחלק׳, ובחיבורו, לפי הגרסה שלפנינו, כותב כגרסת הגמרא שבידינו, ולפי גרסה אחרת (מובאת בהערות לטור הוצאת מכון ירושלים) כותב בכל הברכות שהנוסח הוא ׳שחלק׳, כדבריו בקיצור פסקי הרא״ש.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כגרסת הגמרא.
יש לדון במלכי ישראל שהם רשעים, האם גם עליהם מברך ״שחלק מכבודו ליראיו״, והרש״ש כותב שמברכים על מלכי ישראל ויהודה שהיו רשעים, כיון שמלכו בזכות אבותיהם, ונראה מדבריו שגם הנוסח נשאר כמות שהוא. אולם בעל בני ציון (סק״י) מביא בשם ספר יפה ללב שעל מלכי ישראל רשעים כירבעם ואחאב פשוט שאין לומר את הנוסח שנקבע ליראיו.
בעל ארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ מט) והרדב״ז (סי׳ רצו) מביאים את תשובת רבי אברהם אב ב״ד לפיה אין הכוונה דוקא למלך אלא לכל מי שחשוב בשלטון כמלך והורג במשפט ואין מי שימחה בידו, והדברים מובאים במגן אברהם (סק״ד) ובמשנה ברורה (סקי״ב).
בעל שו״ת יחוה דעת (ח״ב סי׳ כח) מביא דעה לפיה מברכים דוקא כשכבודו ניכר, וזה כשלבוש במלבושי מלכות, ולא כשנוהג כאחד העם.
מתוך דברי המפרשים המסבירים את הנוסח שאומר ׳שחלק מחכמתו׳ או ׳שנתן׳, עולה שחכמי ישראל הם החכמים בחכמת התורה וחכמי אומות העולם הם החכמים בחכמת הטבע. הבית יוסף מדייק מדברי הסמ״ק (סי׳ קנא) שהחכמים בחכמת דתם אינם חכמים לענין הברכה.
בספר מלכות בית דוד (סי׳ יא) מובאים דברי הרב מבריסק המדייק מדברי הרמב״ם בהלכות מלכים
(ח, יא) שבן נח שמקיים שבע מצוות בני נח מהכרע הדעת בלבד - ״אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם״, מכאן שהחכם בשבע מצוות נקרא חכם, ואולי אליו מכוון נוסח הברכה, וכאמור אין לרמב״ם הבדל בנוסח הברכות ובכולם אומר ׳שנתן׳.
מאידך גיסא יש לדון לדעת המחלקים בנוסח, איך אומרים כשרואים חכם ישראלי בחכמת העולם.
למעשה כותב בעל ערוך השלחן (סעיף ו) שלא התבאר השיעור של גדלות בתורה או בשאר חכמות ולכן נמנעים מלאומרה. בעל ספר חסד לאלפים כותב לברך בלא שם ומלכות, מפני שאין לנו דין תלמיד חכם בזמן הזה, וכן פוסק הבן איש חי
(פרשת עקב יג). אולם בעל חיי אדם (כלל סג, ח) מדייק ממה שהטור כותב על ברכת חכם הרזים שכיום אין לנו חכם שראוי לברך עליו כן, ואינו כותב כך על ברכת שחלק מחכמתו, מכאן שמברכים גם בזמן הזה.
ד. סומא ומי שאינו רואה את המלך.
בהמשך הגמרא אמרו שרב ששת שהיה סגי נהור הלך לקבל פני המלך, וכשהגיע המלך ׳פתח רב ששת וקא מברך ליה׳. המהרש״א כותב שרב ששת הכיר שהמלך הגיע על פי חוש השמיעה שהוא שכלי יותר מחוש הראיה, וקיימא לן שסומא חייב בכל המצוות וכל הברכות. למדנו מכאן שהברכה אינה על הראיה אלא על ההכרה שהמלך כאן ובכבודו. כך פוסק המגן אברהם (סק״ו) שסומא מברך. אבל בעל אליה רבה (סק״ו) דוחה דברים אלה ומדייק בלשון הגמרא ״וקא מברך ליה״, שבירך את המלך לשלום ולא שבירך לקב״ה. אך בעל מחצית השקל מביא שגרסת העין יעקב היא ״פתח רב ששת וקאמר ברוך״, משמע שבירך את ברכת המלכים. הפרי מגדים (אשל אברהם סק״ו) כותב שיברך בלי שם ומלכות, וכן מכריע המשנה ברורה (סקי״א).
בעל ברכי יוסף מביא בשם רבי אברהם יצחקי שמדין ברכת הסומא יש ללמוד שאף הרואה ספינה ויודע שבה יושב המלך מברך אף על פי שלא רואהו, ובעל שערי תשובה (סק״ז) כותב שבכל אופן הרי זה דוקא בראיה על המלך כיון שעיקר הברכה על הכבוד, ואין ללמוד מזה לשאר ברכות הראיה.
אולם בעל כף החיים (סקכ״ד) כותב כנגד הברכי יוסף שדוקא סומא מברך למרות שאינו רואה, אבל כשהמלך עובר בספינה שכבודו אינו ניכר לאף אחד אין לברך, ואולי אפשר לחלק שמברכים כשהמלך עובר בספינה מלכותית.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לעיל יט, ב ציון ו.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לעבודה זרה לו, ב ציון ד-י.