×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר י״גשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּבַעֲבוֹדָה זָרָה1 שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים וי״גוּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים פַּר וְשָׂעִיר לְכׇל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פַּר וְשָׂעִיר לב״דלְבֵית דִּין.
Rabbi Shimon says: They bring thirteen bulls; and for idol worship they bring thirteen bulls and thirteen goats, a bull and a goat for each and every tribe and a bull and a goat for the court.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״וּבַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״ובעבודת כוכבים״.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רבי שמעון אומר שלש עשרה פרים – פר לכל שבט ושבט ופר לבית דין וטעמייהו דכולהו מפרש בגמרא.
ר׳ שמעון אומר [י״ג פרים ובעבודת כוכבים] י״ג פרים וי״ג שעירים דקסבר הני והני מייתי פר ושעיר כל שבט ושבט דכל חד וחד אקרי קהל ופר ב״ד:
ור׳ שמעון נמי סבירא ליה דשבט אחד איקרי קהל, אבל קסבר דצבור וב״ד נמי מייתו.

חיוב בית הדין וחיוב הקהל

מקורות:
הוריות ד: משנה ״הורו בית דין שוגגין״ עד ה: ״אלא לאו רבי שמעון היא, שמע מינה״, רש״י על אתר, תוספות ד״ה כגון; ירושלמי הוריות פ״א ה״ו-ח; ירושלמי פסחים פ״ז ה״ו; פירוש הרמב״ם למשנה פ״א מ״ו; רמב״ם הל׳ שגגות פי״ב ה״א, והל׳ קרבן פסח פ״ז ה״ב.
בשיעור זה נעסוק באחת משאלות המפתח ביחס ל׳פר העלם דבר של ציבור׳. מיהו המתחייב בהבאת הקרבן – בית הדין או הציבור? כפי שראינו בשיעורים הקודמים, חיוב הקרבן מבוסס על שני מרכיבים:
א. הוראה שגויה של בית הדין.
ב. מעשה עברה של הציבור על פי אותה הוראה.
השאלה מיהו המתחייב בקרבן תהיה תלויה באיזון שבין שני המרכיבים האלה. שאלה זו עומדת ברקע מחלוקת התנאים במשנה (ד:-ה.) בעניין מספר הקרבנות שיש להביא. במבט ראשון מחלוקת זאת נראית כמחלוקת טכנית בלבד, מחלוקת המבוססת על דרשות שונות של הפסוקים. אולם, עיון מעמיק יותר יגלה שבבסיס המחלוקת עומדות גישות שונות ביחס למהות החיוב ב׳פר העלם דבר של ציבור׳.
לפני שנלמד את מחלוקת התנאים באותה משנה נתבונן בדברי המשנה הקודמת, העוסקת גם היא במרכיבים השונים לחיוב ב׳פר העלם דבר׳:
״הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין – מביאין פר,
מזידין ועשו שוגגין – מביאין כשבה ושעירה,
שוגגין ועשו מזידין – הרי אלו פטורין״

(משנה הוריות ד:).

המקרה הראשון במשנה הוא המקרה הרגיל של חיוב ב׳פר העלם דבר של ציבור׳. במקרה זה קיימים שני המרכיבים לחיוב: הוראה שגויה של בית הדין ומעשה בשגגה של הציבור. בשני המקרים הבאים חסר אחד מן המרכיבים. במקרה השני ההוראה של בית הדין הייתה במזיד ולא בשוגג. במקרה השלישי הציבור עשה מעשה בזדון ולא בשוגג. מהמשנה עולה ששני המרכיבים חיוניים, ובהיעדר אחד מהם אין חיוב ב׳פר העלם דבר׳. אמנם, אף על פי ששניהם חיוניים עדיין יש מקום לדעות שונות ביחס לאיזון שבין שני המרכיבים, ובכך נעסוק בשיעור זהא.

מחלוקת התנאים

״הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן על פיהן – מביאין פר, ובעבודת כוכבים – מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: י״ב שבטים מביאין י״ב פרים, ובעבודת כוכבים מביאין י״ב פרים ושנים עשר שעירים.
רבי שמעון אומר: י״ג פרים, ובעבודת כוכבים שלשה עשר פרים וי״ג שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין״

(משנה הוריות ד:-ה.).

המשנה מציגה שלוש דעות. לדעת רבי מאיר יש להביא רק קרבן אחד. דעתו של רבי מאיר היא הקרובה ביותר לפשוטו של מקרא, שבו מדובר על קרבן אחד בלבד. נראה שלדעת רבי מאיר בית הדין הם המתחייבים ב׳פר העלם דבר של ציבור׳, ולכן החיוב הוא בקרבן אחד בלבדב.
רבי יהודה סובר שיש להביא שנים עשר קרבנות, אחד עבור כל שבט. החידוש בשיטת רבי יהודה הוא כפול:
א. ׳פר העלם דבר׳ הוא קרבן שמביא הציבור, ולא בית הדין.
ב. כל שבט נחשב כיחידה עצמאית בתוך הציבור, ולכן יש להביא קרבן נפרד לכל אחד מהשבטים.
דעה שלישית במשנה היא דעתו של רבי שמעון, הסובר שיש להביא שלושה עשר קרבנות. רבי שמעון מקבל את שני ערוצי החיוב של התנאים שקדמו לו במשנה, והוא סובר שגם בית הדין וגם הציבור מתחייבים בהבאת הקרבן.
בדברינו כאן הסברנו שהתנאים נחלקו בשאלה עקרונית: מי חייב ב׳פר העלם דבר׳ – בית הדין או הציבור? הסבר זה אינו בא לידי ביטוי באופן מפורש במשנה, העוסקת רק בשאלה הטכנית של מספר הקרבנות. אך הוא עולה מדברי הירושלמי על אתר, המפרט נפקא-מינות נוספות למחלוקת התנאים:
״רבי מאיר אומר: חובת בית דין הוא. רבי יודה אומר: חובת ציבורא. אמר רבי שמעון: חובת בית דין וחובת ציבורא היא...
מאן דמר חובת בית דין היא – בית דין מביאין, מאן דאמר חובת ציבור היא מי מביא? דתני: מטילין היו עליהן ובאין דברי רבי מאיר, רבי יודה אומר מתרומת הלשכה היו באין.
מאן דמר חובת בית דין היא – בית דין סומכין, מאן דמר חובת ציבור היא מי סומך? דתני: שלשה מכל שבט ושבט וראש בית דין על גביהן סומכין ידיהן על ראש הפר״

(ירושלמי הוריות פ״א ה״ח).

לפי רבי מאיר, ׳פר העלם דבר של ציבור׳ הוא קרבן של בית הדין. לפיכך הם הרוכשים אותו מכספם, והם הסומכים את ידיהם עליו. לפי רבי יהודה ׳פר העלם דבר׳ הוא קרבן של הציבור. לפיכך קונים את הקרבן מכספי הציבור, ונציגי הציבור הם שסומכים את ידיהם על הקרבן. בשתי הנפקא-מינות האלה עסקנו גם בשיעור בעניין חיוב חטאת בתולה בבית הדיןג.
את שיטתו של רבי מאיר, הסובר ש׳פר העלם דבר׳ הוא קרבן של בית הדין, אפשר להסביר בשני אופנים:
א. המחייב ב׳פר העלם דבר׳ הוא ההוראה השגויה. המעשה של הציבור נחוץ רק כתנאי נוסף המאפשר לחייב בקרבן על הוראה זו.
ב. המחייב ב׳פר העלם דבר׳ הוא החטא הציבורי, אך החיוב מוטל על בית הדין כיוון שהם היו הגורם לחטא זה.
ההסבר הראשון מחודש יותר, כיוון שהוא ממעיט מאד מחשיבותו של מעשה העברה כמרכיב בחיוב הקרבן. ביטוי אפשרי להסבר זה אפשר אולי למצוא בדברי הרמב״ם בפירוש המשנה.
הרמב״ם מתייחס לשיטת רבי שמעון, הסובר שיש שני ערוצי חיוב: חיוב של בית הדין וחיוב של הציבור. במסגרת השיטה הזו מחדש הרמב״ם:
״וייראה מן העיון, ואף על פי שלא נאמר בזה דבר מפורש - שאם היה מקצת השבט הוא רוב הקהל שעשו בהוראת בית דין הגדול, שבית דין הגדול לבדם מביאין פר בלבד״

(פירוש המשנה לרמב״ם הוריות פ״א מ״ו).

הבאנו כאן את דברי הרמב״ם לפי תרגום הרב קאפח. קשה מאד להבין מהו המקרה שעליו דיבר הרמב״ם כאן, שהרי אם מקצת השבט חטאו – הם בוודאי לא יכולים להיות רוב הקהל. בעקבות זאת השמיטו בדפוסים את המילה ״מקצת״. על כל פנים, מפורש ברמב״ם שיש מקרה שבו רק בית הדין מתחייבים ב׳פר העלם דבר׳, ואילו הציבור פטור מקרבן.
נראה שבמקרה שבו עסק הרמב״ם היה חיסרון מסוים בחטא הציבורי, ולא די בחטא זה כדי לחייב את הציבור בקרבן במסגרת ערוץ החיוב הציבורי. לעומת זאת, בערוץ החיוב של בית הדין החטא הציבורי איננו מרכיב מרכזי בחיוב, אלא רק תנאי צדדי. במסגרת הערוץ הזה נוכל לחייב את בית הדין בקרבן, אף על פי שהחטא הציבורי היה כזה שאינו מספיק לחיוב מצד עצמו.
רבי יהודה כאמור סובר ש׳פר העלם דבר׳ הוא קרבן של הציבור. יש להבין מדוע הציבור חייבים בקרבן, והרי הם סמכו על בית הדין ואינם אשמים במה שקרה. ניתן להסביר את חיוב הקרבן לפי רבי יהודה בשני אופנים:
א. לדעת רבי יהודה גם מי שמציית לבית הדין איננו אנוס לחלוטין, אלא הוא אשם במידה מסוימת במעשה.
ב. עצם המציאות שבה כנסת ישראל כולה חוטאת מחייבת כפרה, גם אם הציבור אינו אשם במה שקרהד.

המעמד העצמאי של השבטים

עד כה התייחסנו למחלוקת היסודית בשאלה מיהו המתחייב ב׳פר העלם דבר׳. רבי יהודה סבר שהציבור הם המתחייבים בקרבן זה. מלבד החידוש הזה, יש בדבריו של רבי יהודה חידוש נוסף. רבי יהודה טוען שכל שבט מוגדר כיחידה עצמאית. הביטוי הראשון לחידוש זה הוא במקרה שבו הציבור כולו חטא. לדעת רבי יהודה במקרה זה כל שבט מביא ׳פר העלם דבר׳ בפני עצמו.
ביטוי נוסף לעצמאות השבטית בשיטת רבי יהודה מופיע בסוף המשנה:
״הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן – אותו שבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: אין חייבין אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד, שנאמר ׳ואם כל עדת ישראל ישגו׳ – ולא עדת אותו שבט״

(הוריות ה.).

לפי רבי יהודה יש מעמד מיוחד גם לבתי הדין של כל אחד מהשבטים, וכל שבט עשוי להתחייב ב׳פר העלם דבר׳ על פי הוראה שגויה של בית דינו.
ראינו לעיל את שיטתו של רב שמעון, הסובר שקיימים שני ערוצי חיוב: חיוב של בית הדין וחיוב של הציבור. במסגרת ערוץ החיוב הציבורי רבי שמעון מחייב כל אחד מהשבטים בקרבן נפרד, בדומה לרבי יהודה. ניתן היה להבין ששיטתם של רבי יהודה ורבי שמעון בעניין העצמאות השבטית היא זהה. אולם הגמרא להלן (ה:) מניחה כדבר פשוט שלפי רבי שמעון אין חיוב ב׳פר העלם דבר׳ על הוראה של בית הדין השבטי, אלא רק על הוראה של בית הדין הגדול.
נראה אם כן שרבי שמעון מציג שיטת ביניים בנוגע למעמדם של השבטים. מצד אחד, החיוב ב׳פר העלם דבר׳ נוצר רק בעקבות הוראה של בית הדין הגדול, שהוא בית הדין של הציבור כולו. בכך קרובה שיטתו של רבי שמעון לשיטת רבי מאיר, שאינו מכיר במעמדם העצמאי של השבטיםה. מצד שני, כאשר כבר נוצר החיוב הציבורי – ניתן לפצל את החיוב ולחייב כל אחד מהשבטים בקרבן נפרד, כשיטת רבי יהודה.
הגישה המורכבת העומדת ביסוד שיטת רבי שמעון באה לידי ביטוי בהמשך הסוגיה (ה:). הגמרא מתארת מקרה שבו שבט אחד בלבד חטא על פי הוראה של בית הדין הגדול, ושואלת האם במקרה כזה אותו שבט חייב בקרבן לדעת רבי שמעון. רש״י שם מבאר את יסוד הספק:
״מי אמרינן: כי אמר רבי שמעון לחייב על כל קהל וקהל דשבט אחד איקרי קהל כגון שחטאו שבעה שבטים דהוו רובן, אבל היכא דליכא רובא – כיחיד דמו ופטורים, דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור.
או דלמא, כיון דסבירא ליה דשבט אחד איקרי קהל – לא שנא שבט אחד ולא שנא שבעה מביאין פר לכל שבט ושבט ופר לבית דין״

(רש״י הוריות ה: ד״ה איבעיא להו).

בדבריו של רש״י באים לידי ביטוי הכיוונים השונים שביסוד שיטת רבי שמעון. מצד אחד רבי שמעון מעניק מעמד עצמאי לכל שבט: ״דסבירא ליה דשבט אחד איקרי קהל״. לפיכך יש מקום לחייב את השבט בקרבן גם כאשר הוא השבט היחיד שחטא. מצד שני רבי שמעון מחייב רק על הוראה של בית הדין הגדול, ולכן ייתכן שהוא יחייב בקרבן רק במקרה שרוב השבטים חטאו. אמנם, במקרה זה הוא יחייב כל אחד מהשבטים שחטא בקרבן נפרד, אך מבחינה עקרונית מדובר בחיוב ציבורי אחד.
המורכבות שבשיטת רבי שמעון באה לידי ביטוי גם בשלב מוקדם יותר בסוגיה. במהלך הדיון מביאה הגמרא את הברייתא הבאה:
״תא שמע: מה הן מביאין? פר אחד. רבי שמעון אומר: שני פרים״

(הוריות ה:).

למסקנת הגמרא הברייתא עוסקת במקרה שבו החוטאים היו שישה שבטים המהווים יחד את רוב עם ישראל. לפי מסקנה זו קשה להבין מדוע לדעת רבי שמעון מביאים שני פרים, נראה שצריך להביא שבעה פרים. כך מקשים התוספות על אתר:
״תימה, אם כן מאי טעמא דרבי שמעון דלא מחייב אלא פר אחד, הא לא אשכחן דפליג ארבי יהודה אלא דבעי נמי פר לבית דין אבל מודה מיהו לרבי יהודה דשבט אחד איקרי קהל״

(תוספות שם ד״ה כגון).

התוספות מניחים שיש זהות מוחלטת בין שיטת רבי שמעון לשיטת רבי יהודה בנוגע לחיוב הקרבן של הציבור. לפיכך לא ברור מדוע לפי רבי שמעון בברייתא מביאים רק שני פרים. רבי שמעון אמור היה לחייב במקרה זה בשבעה פרים: אחד עבור בית הדין, ועוד שישה עבור ששת השבטים החוטאים.
רש״י על אתר היה מודע גם הוא לשאלה זו (ד״ה אמרי). הוא מפרש שרק במקרה שרוב השבטים חטאו רבי שמעון מחייב כל אחד מהשבטים בקרבן נפרד. אם רק מספר קטן של שבטים חטאו – די בקרבן אחד לכולם.
קשה מאוד להבין מסברה מהו יסוד החילוק הזה. מדוע דווקא במקרה שרוב השבטים חטאו כל אחד מהם מתחייב בקרבן נפרד? מכל מקום, גם מכאן עולה שלפי רבי שמעון המעמד העצמאי של כל שבט הוא מצומצם, ובמקרים רבים הוא אינו בא לידי ביטוי.

גרירה

במשנה מופיע חידוש נוסף במסגרת שיטת רבי יהודה. לדעת רבי יהודה, אם רוב השבטים חטאו – גם שאר השבטים שלא חטאו חייבים בקרבן:
״רבי יהודה אומר: ז׳ שבטים שחטאו מביאין ז׳ פרים, ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר, שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי חוטאין״

(הוריות ה.).

החיוב של השבטים שלא חטאו מכונה בגמרא ״גרירה״. מפשט המשנה ניתן להבין שכל השבטים המתחייבים בקרבן מדין גרירה מביאים יחד פר אחד בלבד. ההסבר להבנה זו מבוסס על שתי הנחות:
א. החיוב של שאר השבטים בקרבן איננו נובע מאחריות ישירה שלהם לחטא, אלא מעצם השייכות שלהם לאומה החוטאת.
ב. השייכות לאומה החוטאת אינה מחייבת כל שבט בקרבן נפרד, אלא היא מחייבת בקרבן אחד לכולם.
ההנחה הראשונה סבירה מאד. קשה לומר שהשבטים שלא חטאו נושאים באחריות ישירה לחטא. גם ההנחה השנייה מתקבלת על הדעת. חיוב קרבן על עצם השייכות לאומה החוטאת הינו חיוב קבוצתי. מובן מדוע פר אחד מספיק לכולם.
מכל מקום, הבנה זו נסתרת מלשון הברייתא המובאת בגמרא (ה.). הברייתא מסופיה מילה אחת בלבד שסותרת את מה שהבנו עד כה: ״ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר״. בברייתא מפורש שכל אחד מהשבטים שלא חטאו מביא פר בפני עצמוו.
הברייתא חולקת על אחת משתי ההנחות הנ״ל. ניתן לומר שכל אחד מהשבטים שלא חטאו נושא באחריות ישירה לחטא, אולי משום שהיה עליהם למחות בשבטים החוטאים. לחלופין אפשר לומר שהחיוב של שאר השבטים אכן נובע מעצם השייכות לאומה החוטאת, אך גם החיוב הזה מוטל על כל שבט בנפרד.
במשנה לא מבואר אם דין גרירה קיים דווקא במקרה שרוב השבטים חטאו, או גם במקרה שמיעוט מן השבטים חטאו. בשאלה זו עוסקת הגמרא בהמשך הסוגיה (ה:). לפי מסקנת הגמרא דין גרירה קיים אפילו במקרה שרק שבט אחד חטא. ההבנה הפשוטה היא שדין זה נאמר אפילו במקרה שאנשי השבט שחטאו אינם רוב הציבור. אולם הרמב״ם לא הבין כך. הרמב״ם פוסק להלכה כרבי יהודה, והוא מפרש שדין גרירה נאמר דווקא במקרה שאנשי השבט האחד הם רוב הקהל:
״בין שעשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט כל ישראל, מביאין כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט, ובעבודה זרה פר ושעיר לכל שבט ושבט, שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים,
אפילו עשה שבט אחד בלבד והוא רוב הקהל – הרי כל הצבור מביאין שנים עשר פרים, ובעבודה זרה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים״

(רמב״ם הל׳ שגגות פי״ב ה״א).

ייתכן שהרמב״ם קיבל את ההנחה שלפיה שאר השבטים מתחייבים בקרבן בגלל שייכותם לאומה החוטאת. לפיכך, כדי להגדיר את האומה כולה כחוטאת יש צורך ברוב של הציבור שחטא. במקרה שרק שבט אחד חטא קשה לומר שהאומה כולה חוטאת, ולכן לא ניתן לחייב את שאר השבטים מדין גרירה.
הרעיון של חיוב שאר השבטים בקרבן מכוח שייכותם לאומה החוטאת ניתן לניסוח בשני אופנים:
א. השבטים שלא חטאו חייבים בקרבן כיוון שגם בהם דבק משהו מהחטא, מכוח הערבות ההדדית.
ב. השבטים שלא חטאו חייבים בקרבן בגלל עצם קרבתם אל ציבור החוטאים, כעין מה שנאמר ״אוי לרשע ואוי לשכנו״.
לפי ההבנה השנייה קל יותר לחלוק על הרמב״ם הדורש שהשבט שחטא יהיה רוב הציבור. אפילו אם השבט שחטא הוא מיעוט מהציבור, כל שאר השבטים חייבים בקרבן בגלל קרבתם אליו, ולכן כולם חייבים בקרבן מדין גרירה.
ראינו לעיל את שיטת רבי שמעון, ואת ההבדלים בינה לבין שיטת רבי יהודה. הבדל נוסף בין שתי השיטות הוא ביחס לדין לגרירה. מפשט המשנה נראה שרבי שמעון אינו מקבל את הדין הזה, ולדעתו רק השבטים שחטאו הם שמביאים קרבן. בירושלמי על אתר (פ״א ה״ו) מפורש שרבי שמעון חולק על רבי יהודה בדין גרירה, וכך עולה גם מהגמרא בהמשך הסוגיה (ו.).
לעומת זאת, בירושלמי במסכת פסחים מפורשת מחלוקת התנאים בדרך אחרת. שם דווקא נקבע שרבי שמעון מודה לרבי יהודה בדין גרירה:
״אתיא דרבי יודה כרבי שמעון, כמה דרבי שמעון אמר שבט אחד גורר כל השבטים, כן רבי יודה אומר שבט אחד גורר את כל השבטים״

(ירושלמי פסחים פ״ז ה״ו).

מפרשי הירושלמי שם שינו את הגרסה והתאימו אותה לגרסת הירושלמי אצלנו. אמנם יש לציין שגם לפי הגרסה שבמסכת הוריות, בירושלמי מפורש רק שרבי שמעון ורבי יהודה נחלקו בדין גרירה כאשר שבט אחד חטא. ייתכן שלפי הירושלמי רבי שמעון מודה לרבי יהודה שיש גרירה במקרה שרוב השבטים חטאו, בשונה מדעת הבבלי.

רוב השבטים ורוב הציבור

עסקנו באריכות בשיטותיהם של רבי יהודה ורבי שמעון, המעניקים מעמד עצמאי לשבטים. כזכור, רבי מאיר סבר שהחיוב ב׳פר העלם דבר׳ אינו מוטל על הציבור אלא על בית הדין, ולכן ברור שמביאים רק קרבן אחד.
עם זאת, גם במסגרת שיטת רבי מאיר יש משמעות לשאלה כמה שבטים חטאו, כאשר אנו באים לקבוע אם רוב הציבור חטא או רק מיעוטו. במשנה מתייחס רבי מאיר לנושא זה באופן כללי, וקובע שיש חיוב בקרבן אם ״עשו כל הקהל או רובן״. הברייתא בגמרא מפרטת יותר בעניין זה:
״רבי מאיר אומר: ז׳ שבטים שחטאו בית דין מביאין על ידיהם פר והן פטורין...
רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו: חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל או ז׳ אף על פי שאינו רובו של קהל – מביאין פר״

(הוריות ה.).

הברייתא עוסקת בשני סוגים של רוב – רוב הקהל ורוב השבטים. לפי רבי שמעון בן אלעזר די באחד משני סוגי הרוב הללו כדי לחייב ב׳פר העלם דבר׳. מפשט דבריו של רבי מאיר נראה שהוא מצריך דווקא רוב שבטים כדי להתחייב בקרבן.
אמנם בגמרא לעיל (ג.) ראינו את דינו של רב אסי, הקובע שיש צורך במעשה של רוב יושבי ארץ ישראל. ייתכן אם כן שלפי רבי מאיר יש צורך בשני סוגי הרוב: רוב השבטים שהם גם רוב הקהל. רבי שמעון בן אלעזר חולק וטוען שאפשר להסתפק באחד משני סוגי הרוב.
כאמור, לפי רבי שמעון בן אלעזר ניתן לחייב ב׳פר העלם דבר׳ על חטא של רוב הציבור, גם אם הם לא רוב השבטים. מסברה נראה שדין זה נכון אפילו במקרה שרוב הציבור שחטאו הם כולם משבט אחד. אמנם, בדבריו של רבי שמעון בן אלעזר מפורש הדין הזה רק במקרה שרוב הציבור שחטאו היו משישה שבטים. בירושלמי עולה האפשרות שרבי שמעון בן אלעזר דיבר בדווקא, ובמקרה שהחוטאים היו מחמישה שבטים או פחות הוא פוטר מקרבן, אפילו אם הם רוב הציבור:
״תני רבי שמעון בן לעזר אומר משמו: חטאו ששה והן רובו, הא שבעה אף על פי שאין רובו – הרי אילו חייבין.
אמר רבי לעזר: לא מר אלא ששה והן רובו, הא חמשה אף על פי שהן רובו – הרי אילו פטורין״

(ירושלמי הוריות פ״א ה״ז).

כדי להבין את טענת רבי אלעזר בירושלמי נצטרך להתייחס בקצרה לדין מחצה על מחצה. דין זה מופיע בש״ס בהקשרים שונים. נזכיר כאן שתי סוגיות העוסקות בדין זה:
א. כידוע, שחיטה כשרה היא שחיטה של רוב של שני הסימנים. הגמרא במסכת חולין דנה במי ששחט בדיוק חצי מהסימן:
״רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב.
רב אמר מחצה על מחצה כרוב - הכי אמר ליה רחמנא למשה: לא תשייר רובא;
רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב - הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא״

(חולין כח:).

ב. כדי להגדיר מקום מסוים כרשות היחיד יש צורך במחיצה. הגמרא במסכת עירובין דנה במקרים שבהם רק בחלק מההיקף יש מחיצה עומדת, וחלק מההיקף פרוץ. הדין הרגיל במקרים אלה הוא שהולכים אחר הרוב. בעקבות זאת מסתפקת הגמרא ביחס למקרה שבו בדיוק חצי מהמחיצה עומד:
״פרוץ כעומד - רב פפא אמר: מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור.
רב פפא אמר מותר - הכי אגמריה רחמנא למשה: לא תפרוץ רובה.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור - הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה״

(עירובין טו:).

בשתי הסוגיות ניתן להבחין בנימות שונות בהתייחסות הגמרא למקרה של מחצה על מחצה. בתחילת הסוגיה במסכת חולין עולה האפשרות ש״מחצה על מחצה כרוב״.
לעומת זאת, בהמשך הסוגיה שם וכן בסוגיה במסכת עירובין נראה שלכולי עלמא מחצה על מחצה אינו נחשב כרוב. למסקנה הספק הוא בשאלה: מהי דרישת התורה בתחומים אלה? אם התורה דורשת רוב סימן או רוב מחיצה, הרי שמחצה על מחצה אינו עומד בדרישה זו. אך ייתכן שהתורה רק דורשת שלא יישאר רוב של הסימן שאינו שחוט, או רוב של המחיצה שהוא פרוץ. לפי הבנה זו מחצה על מחצה מועיל לא משום שהוא נחשב כרוב, אלא משום שאין שום רוב אחר שמתנגד לוז.
ההבדל בין ההבנות הללו עשוי לבוא לידי ביטוי במקרים שונים בסוגייתנו. המקרה הראשון הוא מקרה שבו חטאו שישה שבטים שהם בדיוק חצי מן הציבור. לפי ההבנה הראשונה מחצית מן הציבור נחשבת כרוב, ולכן ניתן יהיה לחייב ב׳פר העלם דבר׳ במקרה זהח.
לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה מחצה על מחצה אינו נחשב כרוב. אמנם, בהלכות שחיטה ובהלכות עירובין קיימות הלכות מיוחדות הקובעות שדי בחצי מהסימן או בחצי מהמחיצה כדי להכשיר. אך סביר להניח שבהלכות הוריות לא קיים דין כזה, אלא יש צורך ברוב ממש של הציבור. לפיכך, אם חצי מן הציבור חטאו לא יהיה חיוב בקרבן לפי ההבנה השניהט.
נפקא מינה נוספת בין שתי ההבנות תהיה ביחס לדברי הירושלמי הנ״ל. רבי שמעון בן אלעזר חידש שדי ברוב של הציבור שחטאו, גם אם הם רק שישה מהשבטים. אם נבין שמחצה על מחצה כרוב, הרי שיש לנו במקרה זה חצי מהשבטים שלא חטאו, והם נחשבים כרוב. ואם כן, יש לפרש שלדעת רבי שמעון בן אלעזר הרוב של הציבור שחטאו מצליח להתגבר על רוב השבטים שלא חטאו, ולכן יש חיוב בקרבן במקרה זה. לפי הבנה זו מסתבר שאותו הדין קיים גם במקרה שרוב הציבור שחטאו הם מחמישה שבטים. גם כאן רוב הציבור שחטאו יתגבר על רוב השבטים שלא חטאו, ויהיה חיוב בקרבן.
לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה מחצה על מחצה אינו רוב. הוא מועיל רק כאשר אין רוב שמתנגד לו. במקרה שרוב הציבור שחטאו הם משישה שבטים, אין רוב של שבטים שלא חטאו, ולכן רוב הציבור שחטאו מחייבים בקרבן.
במסגרת ההבנה הזו, המקרה שבו רוב הציבור שחטאו הם מחמישה שבטים הוא שונה מאד. במקרה זה, מול רוב הציבור שחטאו עומדים רוב השבטים שלא חטאו. ייתכן שרוב הציבור אינו מצליח להתגבר על רוב השבטים, וזהו הבסיס לדברי רבי אלעזר בירושלמי, הסובר שאין חיוב בקרבן במקרה זה.

טומאת השבט בקרבן פסח

עסקנו בהרחבה בשיטות התנאים במסגרת הסוגיה שלנו, העוסקת בהלכות הוריות. לפי הירושלמי המחלוקת הינה רחבה יותר, ויש לה השלכות לתחומים נוספים בהלכה:
״אמר רבי חייא בר בא: כשם שהן חלוקין כאן כך הם חלוקין בטומאה״

(ירושלמי פסחים פ״ז ה״ו).

כידוע, אם רוב עם ישראל נטמאו בטומאת מת סמוך לפסח – מותר להקריב את הפסח בטומאה. רבי חייא קובע שאפשר ליישם את הדעות השונות במשנתנו גם ביחס להיתר זה.
לפי רבי מאיר מותר להקריב את הפסח בטומאה רק אם רוב הציבור ורוב השבטים נטמאו. אם שבט אחד נטמא דינו כיחיד שנטמא, והוא נדחה לפסח שני.
רבי יהודה סובר שלכל שבט יש מעמד עצמאי. לפיכך, אם שבט אחד נטמא הוא יכול לעשות את הפסח בטומאה, ואולי הוא אף גורר אחריו את שאר השבטים, בהתאם לדעות שראינו לעיל.
רבי שמעון גם הוא עשוי להודות ששבט שנטמא יכול לעשות את הפסח בטומאה, אך היתר זה כנראה לא יגרור היתר גם לשאר השבטים.
היישום של שיטות התנאים לעניין הקרבת הפסח בטומאה מופיע גם בבבלי:
״רבי שמעון אומר: אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים – הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. מאי טעמא דרבי שמעון? קסבר: שבט אחד איקרי קהל.
רבי יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין – יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק״

(פסחים פ.).

אמנם, למרות ההשוואה של הירושלמי והבבלי, עדיין יש מקום לחלק בין שני התחומים. מדברי הרמב״ם נראה שהוא אכן חילק ביניהם. כזכור, בהלכות הוריות פוסק הרמב״ם כשיטת רבי יהודה, המעניק מעמד עצמאי לכל שבט. לעומת זאת בהלכות פסח מתעלם הרמב״ם מהמעמד העצמאי של השבטים, ופוסק שיש צורך ברוב הציבור כדי להתיר את הקרבת הפסח בטומאה לכלל הציבור:
״היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולן עושין בראשון והטהורים עושין לעצמן בטהרה והטמאים עושין לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה,
ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים אפילו אחד יעשו כולן בטומאה״

(רמב״ם הל׳ קרבן פסח פ״ז ה״ב).

אמנם, גם בהלכות הוריות פסק הרמב״ם ששבט אחד יכול לחייב ב׳פר העלם דבר׳ רק אם הוא רוב הציבור. אך עדיין קיים פער בין פסקי הרמב״ם בהלכות הוריות ובהלכות פסח. המעמד העצמאי של השבטים אינו בא לידי ביטוי בהיתר הקרבת הפסח בטומאהי.
גם אם הדיוק שלנו בפסקי הרמב״ם איננו נכון, מסברה נראה שאכן אפשר לחלק בין התחומים. בהלכות פסח יש שני גורמים המתמודדים זה מול זה: הטמאים מול הטהורים. כדי לקבוע את דינו של הקרבן יש להגיע להכרעה ברורה בין שני הגורמים האלה. הכרעה כזו אפשרית רק אם אחת משתי הקבוצות מהווה רוב מהציבור.
בהלכות הוריות, לעומת זאת, אנו לא מתעניינים בחלק של הציבור שהוא נקי מעבירה. אנו מתבוננים אך ורק באותו חלק של הציבור שעבר עברה, ובודקים האם חלק זה מספיק משמעותי כדי לחייב את האומה כולה בקרבן. אם קיימת קבוצה מתוך האוכלוסייה שהיא בעלת משקל מספיק – בין אם היא מהווה רוב הציבור או רוב השבטים – ניתן לחייב על פיה ב׳פר העלם דבר של ציבור׳כ.
תירוץ אחר לשיטת הרמב״ם מתקשר לשאלה היסודית שבה פתחנו את הדיון בשיעור זה: האם החיוב ב׳פר העלם דבר׳ מוטל על הציבור או על בית הדין. ניתן להציע שבעניין זה יש חילוק בין הלכות פסח להלכות הוריות.
בהלכות פסח הדין נקבע על פי טומאת הציבור, ולכן יש צורך בטומאה של רוב הציבור. לעומת זאת, בהלכות הוריות החיוב הוא של בית הדין, והמעשה של הציבור הוא רק תנאי נוסף לחיוב. לפיכך כאן ניתן להסתפק בסוגים פחותים יותר של רוב, כגון רוב השבטים שאינם רוב הציבור.

עניינים שונים בסוגיית חיוב בית הדין וחיוב הקהל

מקורות:
(א) ידיעת החטא – ה. ״תנו רבנן... פרט למתעסק״, רש״י על אתר; משנה כריתות יט. וגמרא עד ״פרט למתעסק״; רמב״ם הל׳ שגגות פי״ד ה״ד; משנה כריתות יא:, תוספות קידושין סו. ד״ה רבא אמר, רמב״ן קידושין סה: ד״ה והלה שותק.
(ב) מתעסק – כריתות יט: ״מתעסק דמאי...״; השגות הראב״ד על בעל המאור פסחים כה. בדפי הרי״ף.
(ג) שבט אחד נקרא קהל – הוריות ה: ״ורבי יהודה ורבי שמעון... לא איקרו קהל״; רמב״ם הל׳ שגגות פי״ב ה״א.
בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת התנאים בנוגע למספר הקרבנות שיש להקריב כאשר הציבור עברו עברה על פי הוראה מוטעית של בית הדין. השיעור עסק בהיבטים העקרוניים של המחלוקת הזו, שהיא ביסודה מחלוקת בשאלה מיהו החייב בקרבן – בית הדין או הקהל.
בשיעור זה נעסוק במספר נושאים המוזכרים במהלך הסוגיה אך אינם קשורים לנושא המרכזי שלה. נתייחס בשיעור זה לשלושה נושאים:
א. ידיעת החטא.
ב. מתעסק.
ג. טבול יום.

ידיעת החטא

הגמרא (ה.) פותחת את הדיון בברייתא ארוכה הדורשת את הפסוקים בפרשיית ׳פר העלם דבר של ציבור׳. רובה של הברייתא עוסק במחלוקת התנאים במשנתנו בשאלה על מי מוטל החיוב בקרבן. אך בפתח הגמרא1 מופיעה דרשה העוסקת בהלכה אחרת:
״תנו רבנן: ידעו שהורו וטעו מה הורו, יכול יהו חייבין?
תלמוד לומר: ׳ונודעה החטאת׳ – ולא שיודעו החוטאין״

(הוריות ה.).

רש״י על אתר מפרש מהו התרחיש שאליו מתייחס דין זה:
״כלומר, הורו בית דין שחלב מותר בבטול מקצת, ועשו קהל על פיהן ואכלו שוגגין חלב ודם - דהוי חד בשגגת מעשה בלבד וחד בהוראה,
ואחר כך ידעו שהורו שלא כראוי אלא שטעו במה שהורו - דאינם יודעים אם על החלב הורו או על הדם.
יכול יהו חייבין פר דליהוי הוראה מעליא?
תלמוד לומר ׳ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו׳ – כלומר דצריך שיודע החטאת, שיהיו יודעין על מה הורו אם על החלב או על הדם״

(רש״י שם ד״ה ידעו שהורו).

במקרה שמתאר רש״י ידוע לבית הדין בוודאות שהם הורו בשוגג, ועל פי הוראה זו חטאו רוב הציבור. אך בית הדין אינם יודעים מה היה תוכן ההוראה – היתר לאכול חלב או היתר לאכול דם. דרשת הפסוק מלמדת אותנו שבמקרה כזה אין חיוב ב׳פר העלם דבר׳. בית הדין צריכים לדעת בבירור מה היה תוכן ההוראה המוטעית.
כאמור, דין זה אינו קשור ישירות לנושא המרכזי הנידון בסוגיה. אולם העובדה שהברייתא כורכת את שני העניינים האלה יחד מלמדת שקיים קשר בין השניים. ואכן, הדיון העקרוני בנוגע לחיוב בית הדין וחיוב הקהל עומד גם ברקע הדיון בעניין ידיעת החטא, כפי שנראה להלן.
הגמרא משווה בין הדין של הברייתא לבין דין אחר בדיני חטאת היחיד, שבו נחלקו התנאים במסכת כריתות.
המשנה במסכת כריתות (יט.) עוסקת במקרה שבו היו לפני האדם שתי חתיכות, אחת של נותר ואחת של חלב, והוא אכל אחת מהן אך אינו יודע איזו. רבי אליעזר מחייב במקרה זה בחטאת, ורבי יהושע פוטר.
נראה שלפי רבי אליעזר אין צורך שהאדם ידע מה היה חטאו כדי להתחייב בקרבן. די בכך שהוא יודע בוודאות שחטא. הגמרא בסוגייתנו טוענת שדין הברייתא איננו כשיטת רבי אליעזר:
״אמר מר: ׳ונודעה החטאת׳ – ולא שיודעו החוטאין. מאן תנא?
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבא: דלא כרבי אליעזר; דתנן, אמר רבי אליעזר: מה נפשך? אם חלב אכל חייב, נותר אכל חייב״

(הוריות ה.).

הגמרא כאן עורכת השוואה בין החיוב ב׳פר העלם דבר של ציבור׳ לבין החיוב בחטאת יחיד. כשם שרבי אליעזר איננו דורש ידיעה של החטא לחיוב בחטאת יחיד, כך הוא לא דורש ידיעה של החטא לחיוב ב׳פר העלם דבר׳ל.
מסברה ניתן לדחות את ההשוואה שעורכת הגמרא, ולחלק בין שני התחומים.
בשיעור בעניין צירוף הוראות שונותמ ראינו את ספק הגמרא לגבי צירוף שתי הוראות, אחת בנוגע לחלב ואחת בנוגע לדם. לפי אחת האפשרויות בגמרא ניתן לצרף את שתי ההוראות האלה, אף על פי שהן עוסקות בשני איסורים שונים. כדי להסביר את הצירוף המפתיע הזה הצענו הבנה מחודשת בחיוב ׳פר העלם דבר׳.
ניתן להבין שהחיוב ב׳פר העלם דבר של ציבור׳ אינו על מעשה העברה אלא על ליקוי המאורות שפקד את בית הדין והוביל אותם לטעות. גם אם שתי ההוראות השגויות של בית הדין היו באיסורים שונים, שתיהן נבעו מאותו ליקוי מאורות בסיסי, ולכן הן עשויות להצטרף.
הסבר זה עשוי להוות בסיס לחילוק בין חטאת היחיד ל׳פר העלם דבר של ציבור׳ בעניין ידיעת החטא. חטאת היחיד באה לכפר על מעשה עברה מסוים. לפיכך, אי אפשר להתחייב בחטאת זו מבלי שהיחיד יודע בבירור מהו מעשה העברה שעליו הוא צריך לכפר. ׳פר העלם דבר׳, לעומת זאת, בא לכפר על הטעות של בית הדין. גם אם לא ידוע מה היה מעשה העברה – עדיין יהיה חיוב בקרבן. כיוון שידוע בוודאות שיצאה מבית הדין הוראה מוטעית יש חיוב ׳פר העלם דבר׳.
דיון זה מתקשר לשאלה שבה עסקנו בשיעור הקודם – על מי מוטל החיוב ב׳פר העלם דבר׳. אם החיוב מוטל על הציבור, מסתבר שהמרכיב המרכזי בחיוב הוא מעשה העברה של הציבור. לפי זה מובנת ההשוואה של הגמרא לחטאת היחיד, שגם היא באה לכפר על מעשה עברה.
לעומת זאת, אם החיוב מוטל על בית הדין, ייתכן שיסוד החיוב הוא ההוראה השגויה ולא המעשה. מעשה העברה של הציבור איננו מרכיב מרכזי ביצירת החיוב אלא רק תנאי צדדי. לפי הבנה זו אפשר לומר שאין צורך לדעת מה היה מעשה העברה אלא די בכך שבית הדין יודעים שהייתה הוראה מוטעית, כפי שביארנונ.
הגמרא אינה מעלה את החילוק שהצענו, אלא מציעה חילוק הפוך:
״רב אשי אמר: אפילו תימא רבי אליעזר - שאני הכא, דכתיב: ׳אשר חטאו עליה׳.
התם נמי הכתיב: ׳אשר חטא בה׳!
ההוא מיבעי ליה: פרט למתעסק״

(הוריות ה.).

לפי רב אשי, ייתכן שדווקא ב׳פר העלם דבר׳ נדרוש ידיעה של החטא, על פי הפסוק ״אשר חטאו עליה״. ואמנם גם בחטאת היחיד יש פסוק דומה: ״אשר חטא בה״. אך לדעת רב אשי פסוק זה לא בא ללמד על הצורך בידיעת החטא אלא על דין אחר – פטור מתעסק מחטאת.

מתעסק

רש״י על אתר מבאר מהו הפטור של מתעסק, וכיצד הוא נלמד מהפסוק ״אשר חטא בה״:
״...׳בה׳ משמע דמתכוין לעשות החטא, פרט למתעסק בשבת כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דפטור.
אבל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה, כדאמר בפרק ד׳ מיתות״

(רש״י שם ד״ה בה).

רש״י מביא שתי דוגמאות לדין מתעסק. דוגמה אחת היא מהלכות שבת: אדם שסבר בטעות שהצמח תלוש ומשך אותו בכוונה להרימו, ואז התברר שהצמח היה מחובר והמעשה של האדם גרם לו להיחתך ממקום גידולו. במקרה זה האדם פטור מחטאת מדין מתעסק.
בדוגמא השניה שמביא רש״י האדם היה מתעסק ולא התכוון לאכול את החלב או לבוא על הערווה. עם זאת כיוון שעל כל פנים הוא נהנה מהמעשה – הוא חייב בחטאת, ופטור מתעסק לא חל לגביו.
שתי הדוגמאות שמביא רש״י נידונות בגמרא במסכת כריתות (יט:). הגמרא שם מציינת שבהלכות שבת יש מקור מיוחד לפטור של מתעסק, כיוון שזו אינה מלאכת מחשבת, ולפיכך לא ברור מה הצורך בפסוק ״אשר חטא בה״. למרבה הפלא הגמרא אינה מתרצת שפסוק זה בא למעט מתעסק בשאר איסורי התורה, אלא ממשיכה לדון בתרחישים שונים של מתעסק בהלכות שבת. לא ברור מה הוביל את הגמרא, ובעקבותיה את רש״י, לעסוק דווקא במקרים החריגים של דין מתעסק ולא במקרה הכלליס.
לגופו של עניין, נתייחס בקצרה לדין שהזכיר רש״י, הקובע שהמתעסק בחלבים ועריות חייב. ניתן לבאר דין זה בשני אופנים:
א. ההנאה מהווה תחליף לכוונה, ויוצרת את הקשר בין המעשה לבין האדםע.
ב. בחלבים ועריות האיסור איננו המעשה אלא ההנאה. לפיכך המתעסק בעברות אלה חייב אף על פי שלא התכוון למעשה, כיוון שעל כל פנים גופו נהנה.
ניתן להצביע על כמה נפקא-מינות בין ההבנות האלה. נזכיר בקצרה שתיים מהן:
א. המתעסק בעריות במקרה שההנאה היא פחותה. הגמרא במסכת קידושין (כב:) מתלבטת בשאלה האם יש הנאה בביאה שלא כדרכה. אם נניח שבמקרה זה אכן יש הנאה אך היא ברמה פחותה מאשר בביאה רגילה, יש לשאול מה דינו של מתעסק בביאה שלא כדרכה. התשובה לשאלה זו תלויה בשתי ההבנות שהעלינו. לפי ההבנה שהמחייב במתעסק בעריות הוא ההנאה, מסתבר שהנאה פחותה לא מספיקה כדי להתחייב. לעומת זאת, אם המחייב הוא המעשה וההנאה באה רק לקשר בין המעשה לאדם, ייתכן בהחלט שגם הנאה פחותה מספיקה כדי לאפשר את החיוב.
ב. הראב״ד מחדש שהמתעסק במצווה שיש בה הנאה, כגון באכילת מצה, יצא ידי חובתו כיוון שנהנה (השגות על בעל המאור פסחים כה.)⁠פ. אם המתעסק בחלבים ועריות חייב כיוון שעצם ההנאה מחייבת, קשה ללמוד משם למצוות עשה. לא מסתבר לומר שיוצאים ידי חובת אכילת מצה בעצם ההנאה מהמצווה. כדי לקבל את דברי הראב״ד יש לומר שהמתעסק בחלבים ועריות חייב, כיוון שההנאה יוצרת קשר בין האדם לבין המעשה. באותו אופן ההנאה מהמצה יוצרת קשר בין האדם לבין מעשה האכילה, ולכן הוא יוצא ידי חובהצ.

הודעת החטא

כפי שראינו, הברייתא קובעת שבית הדין צריכים לדעת מה היה החטא שהוביל לחיוב ב׳פר העלם דבר׳. הרמב״ם פוסק דין זה להלכה. מדברי הרמב״ם עולה שלא די בכך שבית הדין ידעו מה היה החטא, אלא יש חשיבות גם למקור שממנו הגיעה אליהם הידיעה הזו:
״בית דין שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו, אף על פי שהן יודעים בודאי שחטאו בשגגה ואף על פי שהעם מודיעין אותן ואומרים להן בכך וכך הוריתם לנו, הם פטורין והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן,
שנאמר ׳ונודעה החטאת אשר חטאו עליה׳ – לא שיודיעו אותו החוטאים״

(רמב״ם הל׳ שגגות פי״ד ה״ד).

הרמב״ם קובע, שאם ציבור החוטאים הם שהודיעו לבית הדין מה הייתה ההוראה שהובילה לחטא – אין חיוב ב׳פר העלם דבר׳. החיוב קיים רק במקרה שבית הדין גילו את הטעות בעצמם, ולא ממקור מידע חיצוני.
הרמב״ם למד את שיטתו מהדרשה המופיעה בברייתא בסוגייתנו. אמנם, המשך הדיון בגמרא כלל אינו עוסק בהודעה, אלא רק בידיעה. הסוגיא מקשרת את הדיון בידיעה למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע העוסקים בידיעה.
לפי הרמב״ם לעומת זאת מתבקש לקשר את הדין של הברייתא למחלוקת תנאים נוספת במסכת כריתות:
״שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי – רבי מאיר מחייב.
אמר רבי מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?
אמרו לו: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי – פטור!״

(משנה כריתות יא:).

התנאים נחלקו במקרה שהאדם לא הכיר בחטאו מצד עצמו, אלא רק על פי עדים. רבי מאיר סובר שעליו לסמוך על העדים ולכן חייב חטאת. חכמים חולקים וסוברים שהוא אינו מביא חטאת אם הידיעה על החטא הגיעה ממקור חיצוני ולא מתוך הכרתו של האדם עצמוק.
הגמרא שם מביאה ברייתא המסייגת את שיטת חכמים:
״דתנו רבנן: ׳או הודע אליו חטאתו׳ – ולא שיודיעוהו אחרים.
יכול אפילו אין מכחישן? תלמוד לומר: או הודע אליו, מכל מקום״

(כריתות יא:).

לדעת חכמים העדים אינם יכולים לחייב את האדם בחטאת אם הוא מכחיש את דבריהם. לעומת זאת, אם הוא שותק ואינו מכחיש את דבריהם – הוא חייב בחטאת.
בביאור הלכה זו נחלקו הראשונים. התוספות (יבמות פח. ד״ה דשתיקה, קידושין סו. ד״ה רבא אמר) מפרשים ששתיקתו של האדם נחשבת כהודאה לדברי העדים המעידים שהוא חטא. לפי פירוש זה אין חידוש גדול במקרה זה, והאדם חייב בחטאת כמו בכל מקרה אחר שבו הוא מכיר בחטאו.
הרמב״ן (קידושין סה: ד״ה והלה שותק) טען שלפי חכמים האדם חייב בחטאת גם אם השתיקה שלו אינו נחשבת כהודאה. אמנם במקרה כזה האדם עצמו אינו מכיר בחטאו, אך די בכך שיש אחרים שמכירים בחטא כדי לחייבו בקרבן. הרמב״ן מקבל את ההנחה הפשוטה שיש צורך בידיעת החטא כדי להתחייב, אך לדעתו די בידיעתם של אחרים כדי ליצור חיוב זה. רק במקרה שהאדם מכחיש את דברי העדים, תודעתו העצמית גוברת על תודעתם של העדים ומונעת ממנו את החיוב בחטאת.
הרמב״ם בסוגייתנו סובר שלא די בהודעה של אחרים לבית הדין על החטא, אלא הם צריכים לדעת על החטא מעצמם. כדי להסביר את שיטת הרמב״ם יש לדחות את שני ההסברים של הראשונים לסוגיה במסכת כריתות. ראשית יש לומר ששתיקתם של בית הדין אינה נחשבת כהודאה, ולכן הם אינם נחשבים כיודעים מצד עצמם מה היה החטא. בנוסף יש לשלול את חידושו של הרמב״ן שידיעתם של אחרים מספיקה כדי להתחייב. לפחות במקרה שלנו הרמב״ם סובר שלא די בידיעתם של אחרים, אלא נדרשת ידיעה של בית הדין בעצמם.
ניתן לחלק בין שני תרחישים שונים שבהם מקור חיצוני מודיע לבית הדין מה היה החטא:
א. החוטאים עצמם הם שהודיעו לבית הדין.
ב. שני עדים חיצוניים שאינם קשורים לחטא הם שהודיעו לבית הדין.
הרמב״ם פסק שאפילו במקרה הראשון אין חיוב ב׳פר העלם דבר׳. אולם מסברה ניתן לחלק בין שני התרחישים. ייתכן שדווקא במקרה השני לא יהיה חיוב, כיוון שמקור המידע הוא חיצוני לחלוטין. לעומת זאת, במקרה שבו החוטאים עצמם הם שהודיעו לבית הדין – הם אינם נחשבים כמקור מידע חיצוני, שהרי גם הם קשורים לחטא. במקרה כזה סביר יותר לחייב בקרבן, שלא כדעת הרמב״ם.
חילוק זה מסתבר במסגרת שיטת הרמב״ן, שלפיה אפשר לחייב בחטאת על סמך ידיעתו של אדם אחר. במסגרת השיטה הזו מתקבל על הדעת החילוק בין ידיעה של אדם הקשור למעשה העברה לבין ידיעתו של אדם המנותק לחלוטין מהחטא.
לעומת זאת, לפי שיטת התוספות המבססים את החיוב על שתיקה כהודאה, סביר להניח שלא יהיה חילוק כזה. שתיקה נחשבת כהודאה בכל מקרה, ללא קשר לשאלה האם המודיע היה קשור למעשה העברה או שהוא מנותק ממנו לחלוטין.

שבט אחד נקרא קהל

כפי שראינו בשיעור הקודם, רבי יהודה ורבי שמעון במשנה מחדשים שכל שבט צריך להביא קרבן נפרד, כיוון שכל שבט נחשב קהל בפני עצמו. הגמרא בהמשך הסוגיה מחפשת את המקור לדין זה. המקור הראשון שמציעה הגמרא הוא פסוק בדברי הימים:
״ורבי יהודה ורבי שמעון, שבט אחד דאקרי קהל מנא להו? אמרי, דכתיב: ׳ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה׳ לפני החצר החדשה׳⁠ ⁠״

(הוריות ה:).

בפסוק שמביאה הגמרא מכונה שבט יהודה ׳קהל׳. הגמרא דוחה את המקור הזה, כיוון שבאותו מעמד היו נוכחים לא רק בני שבט יהודה אלא גם בני שבט בנימין.
דחייה זו של הגמרא אינה מובנת, כיוון שבמסגרת ההלכה לא מצאנו שום חילוק עקרוני בין שבט אחד ושני שבטים. לפיכך, אפילו אם מדובר בפסוק בשני שבטים המכונים קהל, מסברה נראה שאפשר ללמוד משם שגם שבט אחד נקרא קהל.
ניתן אולי לומר שהפסוק קורא ליהודה ובנימין קהל כיוון שהם היו כל בני ממלכתו של יהושפט. אי אפשר ללמוד משם ששבט אחד נקרא קהל, כיוון ששבט אחד הוא רק חלק מבני המלכות כולה. אמנם גם הסבר זה קשה, כיוון שלא נראה ממהלך הגמרא שיש משמעות לעובדה שכל בני הממלכה היו שם, אלא רק למספר השבטים. אילו הייתה משמעות לכך שכל בני הממלכה נוכחים במקום, אז לא היינו יכולים ללמוד מהפסוק הזה אפילו אם כולם היו משבט אחד בלבד.
על כל פנים, הגמרא דוחה את המקור מספר דברי הימים ומציעה מקור אחר:
״אלא אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב: ׳ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים׳ וגו׳
מאן אתיליד ליה ההיא שעתא? בנימין,
שמע מינה הכי קאמר רחמנא: מתיליד לך השתא קהל אחרינא.
אמר ליה רב שבא לרב כהנא, דלמא הכי קאמר ליה רחמנא: לכי מתיליד לך בנימין הוא דהוו י״ב שבטים דמתקריית קהל!
אמר ליה: אלא שנים עשר שבטים איקרו קהל, אחד עשר שבטים לא איקרו קהל?״

(שם).

יעקב מספר ליוסף שכאשר ה׳ נראה אליו בלוז הוא הבטיח שיצא ממנו קהל. באותה שעה הבן היחיד שעדיין לא נולד היה בנימין, ומכאן ששבט אחד נקרא קהל. רב שבא מקשה על הלימוד הזה ומציע לפרש שבנימין איננו נקרא קהל בפני עצמו אלא רק בצירוף לשאר השבטים. אך הגמרא דוחה את הקושיה, שכן גם לפני שבנימין נולד היה ליעקב קהל של אחד עשר שבטים, ואין סברה לחלק בין אחד עשר לשנים עשר.
הדחייה הנוכחית של הגמרא מחדדת עוד יותר את הקושי שהתעורר בשלב הקודם בדיון. כשם שאין הבדל עקרוני בין אחד עשר שבטים לשנים עשר שבטים, כך אין הבדל עקרוני בין שבט אחד לשניים. לא ברור מדוע הגמרא דחתה את המקור הראשון מספר דברי הימים.
הראשונים על אתר לא התייחסו לקושי זה, אולם ייתכן שהוא עמד בפני הרמב״ם. הרמב״ם פוסק:
״וכל שבט ושבט קרוי קהל, שנאמר: ׳ויעמד יהושפט בקהל יהודה׳⁠ ⁠״

(רמב״ם הל׳ שגגות פי״ב ה״א).

האחרונים תמהו על הרמב״ם שהביא את המקור מספר דברי הימים אף על פי שהגמרא דוחה אותו. ייתכן שהרמב״ם היה ער לקושי שבדחייה זו, והוא הבין שלאור המשך הדיון אין עדיפות למקור השני על פני הראשון, ולכן הוא בחר לצטט את המקור הראשון.

טבול יום

כזכור, המקור הראשון שהביאה הגמרא היה פסוק בדברי הימים, שבו יהושפט מכנס את קהל יהודה אל החצר החדשה. כיוון שהוזכר הפסוק הזה הגמרא מתייחסת אליו בקצרה, ושואלת מהי החצר החדשה. רבי יוחנן מפרש שהיא נקראת חדשה כיוון שחידשו בה את ההלכה שאסור לטבול יום להיכנס למחנה לוויה:
״מאי חדשה? אמר רבי יוחנן, שחידשו דברים ואמרו: טבול יום אל יכנס במחנה לויה״

(שם).

מדאורייתא הכניסה למחנה לוויה אסורה לכל מי שטומאתו יוצאת מגופו, כגון זב, נידה ומצורע. טבול יום הוא אדם שהיה טמא באחת מהטומאות האלה וטבל כדי להיטהר מטומאתו, אך עדיין לא שקעה השמש מאז שטבל. ניתן להבין בשני אופנים את מעמדו של טבול יום:
א. גם לאחר הטבילה נשאר בו שריד מהטומאה המקורית.
ב. הטומאה המקורית בטלה לחלוטין, אך כעת חלה על האדם טומאה חדשה: טומאת טבול יום.
בתחומים רבים בהלכות טהרות עולות שתי הבנות המקבילות לשתי ההבנות האלה. נזכיר כמה דוגמאות. דוגמה ראשונה היא בדין ״חרב הרי היא כחלל״. דין זה קובע שכלי שנגע במת מטמא כמו המת עצמו, ולכן מי שנוגע בו יהיה אב הטומאה ולא ראשון לטומאה. ניתן להבין שהמגע במת העניק לכלי מעמד של גוף מת בפני עצמו, ולכן הוא מטמא כמת. לחלופין אפשר לומר שטומאת הכלי היא טומאה חדשה שאינה קשורה לטומאתו של הגוף המת, אף על פי שרמות הטומאה שלהם מקבילותר.
דוגמה נוספת היא טומאתו של בועל נידה, שהתורה קובעת לגביו ״ותהי נדתה עליו״. יש לשאול האם בועל נידה מקבל מעמד של אישה נידה ולכן הוא מטמא, או שטומאתו היא טומאה חדשה ועצמאית.
דוגמה שלישית היא עובד כוכבים, שחכמים גזרו עליו שיטמא כזב. גם כאן יש לברר האם על פי גזרת חכמים עובד כוכבים נחשב כזב בגברא, או שחכמים גזרו עליו טומאה חדשה שרק מקבילה בדיניה לטומאת זב.
בשני המקרים האחרונים מדובר על טומאה היוצאת מגופו. לניסוחים השונים שהעלינו ביחס לטומאות אלו עשויה להיות נפקא-מינה לעניין האיסור להיכנס למחנה לוויה. אם בועל נידה נחשב כנידה ועובד כוכבים נחשב כזב, הרי שייאסר עליהם להיכנס למחנה לוויה. אם הטומאה שלהם היא טומאה חדשה ועצמאית, ייתכן שיהיה מותר להם להיכנס לשםש.
על רקע ההבנות האלה יש לפרש את גזרת יהושפט ובית דינו. לפי ההבנה שטומאת יום היא טומאה חדשה ועצמאית, יש לברר באופן נקודתי אם טומאה זו כלולה בטומאות שנאסרו במחנה לוויה. מסוגייתנו עולה שמדאורייתא אין איסור לטבול יום להיכנס למחנה לוויה, ויהושפט ובית דינו הם שגזרו על כך.
לעומת זאת, אם טומאתו של טבול יום היא שריד של הטומאה שהייתה עליו לפני שטבל, מסתבר שייאסר עליו להיכנס למחנה לוויה. אמנם, גם במסגרת ההבנה הזו אפשר להציע שני ניסוחים שונים. לצורך הדיון נתייחס לטבול יום שנטהר מטומאת זיבה, אך הדברים נכונים גם לשאר הטומאות:
א. טבול יום הוא עדיין זב בגברא.
ב. טבול יום כבר אינו זב בגברא, אך טומאת הזיבה עדיין רובצת עליו.
לפי הניסוח השני קל יותר לומר שטבול יום איננו כלול באיסור מדאורייתא להיכנס למחנה לוויה, כיוון שכבר אין לו מעמד של זב. אם נלך בדרך זו, נוכל לפרש בשני אופנים את תוכן הגזרה של יהושפט ובית דינו:
א. יהושפט קבע שגם טבול יום אסור להיכנס למחנה לוויה, אף על פי שהוא אינו זב בגברא.
ב. יהושפט הגדיר מחדש את מעמדו של טבול יום וקבע שהוא נחשב מדרבנן לזב בגברא, וממילא אסור לו להיכנס למחנה לוויה.
א. הגמרא כאן דנה במי שאכל חתיכת חלב כיוון שהתבלבל בינה לבין חתיכת שומן, האם הוא נחשב כעושה בשוגג על פי הוראת בית הדין או לא. בעניין זה הסתפקה הגמרא לעיל ב., ועסקנו בכך בשיעור בעניין חוטא שאינו שב מידיעתו (לעיל עמ׳ 30 ואילך). כפי שראינו שם, התוספות (ד״ה עד שיהיו) הסתפקו בשאלה מה הדין אם רוב הציבור אכלו חלב מחמת בלבול דומה (עמ׳ 40). שאלה זו מתקשרת לנושא הדיון בשיעור זה: האם ההוראה היא המרכיב המרכזי בחיוב הקרבן, או שהמעשה הוא המרכיב המרכזי בחיוב, וההוראה נחוצה רק כגורם המאחד את המעשים של הציבור לחטא אחד ציבורי.
ב. זוהי ההבנה המקובלת בשיטת רבי מאיר. לעומת זאת עיין ברדב״ז ח״ה סי׳ אלף תקפז הטוען שלפי רבי מאיר ׳פר העלם דבר׳ הוא קרבן של הציבור, ומחלוקת התנאים היא רק בנוגע למספר הקרבנות.
ג. לעיל עמ׳ 54. – לכאורה התכוונתם לעמ׳ 54, אבל העיסוק שם הוא בשאלה אם גובים מתחילה או לא, ובקושי מוזכרת מחלוקת התנאים...
ד. בשיעור בעניין חיוב חטאת בתולה בבית הדין עסקנו בהרחבה בשאלה האם יחיד שעשה על פי בית הדין נחשב אנוס והאם הוא פטור מחטאת. גם אם נסבור שהיחיד פטור מחטאת מחמת אונס, ייתכן שמהציבור כולו אנו מצפים ליותר תשומת לב, ולכן הם אינם נחשבים אנוסים. כמו כן ייתכן שדווקא בחטאת היחיד יש צורך במידה מסוימת של אשמה, ואילו ׳⁠ ⁠׳פר העלם דבר של ציבור׳⁠ ⁠׳ בא על עצם המציאות הלקויה ללא צורך באשמה. אפשרות נוספת מציע ה׳כסף משנה׳ (הל׳ שגגות פי״ב ה״א), ולפיה הציבור אינם מביאים קרבן כדי לכפר על עצמם אלא כדי לכפר על בית הדין.
ה. כמובן שגם רבי מאיר עשוי להכיר במעמדם של השבטים ושל בתי הדין השבטיים מחוץ לדיני הוריות – עיין לעיל בשיעור בעניין בית הדין הגדול, עמ׳ 21-20.
ו. אמנם עיין ברש״ש על אתר, הטוען ששאר השבטים מביאים פר לכל שבט רק במקרה שבו רוב השבטים חטאו. אם רק מיעוט מהשבטים חטאו, שאר השבטים מביאים פר אחד בלבד.
ז. עוד בעניין שתי ההבנות האלה עיין ברש״ש עירובין י: ובחידושי הגרי״ז בכורות יז:.
ח. כמובן, לא מסתבר לומר שמחצה על מחצה נחשב כרוב לכל דבר, ונאמר לגביו את דין ״רובו ככולו״. בהקשר של הלכות הוריות אפשר להציע ניסוח מעודן יותר, ולומר שאמנם אין כאן רוב ממש, אך על כל פנים חצי מן הקהל כבר אינם נחשבים כיחידים אלא כציבור.
ט. מדברי הרמב״ם בהלכות שגגות (פי״ג ה״ב) ניתן לדייק שאכן יש צורך ברוב ממש, ולא די בחצי מן הציבור.
י. עיין ׳קרן אורה׳ הוריות ד: הדן בשיטת הרמב״ם ומסיק שלפי הבבלי אין הקבלה מלאה בין התחומים. דברים דומים כותב גם ה׳מגן אברהם׳ בסימן רי״ח, בעניין הברכה שיש לברך במקום שנעשה בו נס לישראל.
כ. יש לציין שהסבר זה עומד בניגוד להסבר שהצענו לעיל לדעת רבי אלעזר בירושלמי, שלפיו הרוב של השבטים שלא חטאו מתגבר על רוב הציבור שחטא ומונע חיוב ב׳פר העלם דבר׳.
ל. התוספות על אתר (ד״ה אם חלב) מעירים שהשוואה זו נכונה דווקא במקרה של ספק בין שתי עברות המחייבות באותו קרבן ציבורי, כגון במקרה שתיאר רש״י שבו הספק הוא בין חלב ודם. במקרה שבו הספק הוא בין חלב לעבודה זרה, המחייבים בקרבן ציבורי שונה, ניתן לקבל את דין הברייתא גם לפי שיטת רבי אליעזר.
מ. לעיל עמ׳ 88.
נ. ייתכן שגם הגמרא כאן מקבלת את הרעיון שהמחייב בפר העלם דבר איננו המעשה של הציבור אלא ההוראה של בית הדין. אך הדרישה של הגמרא לידיעה איננה לידיעת החטא שעשו הציבור אלא לידיעת תוכן ההוראה המוטעית, שהיא החטא של בית הדין.
ס. עיין תוספות רא״ש סנהדרין סב: ד״ה רישא המנסה לענות על שאלה זו.
ע. עיין רש״י סנהדרין סב: (ד״ה שכן נהנה), הכותב שכיוון שהוא נהנה ״הלכך חשיב כוונה״. ניתן להסביר שבדרך כלל כאשר אדם אינו מתכוון – המעשה שגופו עשה אינו מיוחס אליו, אך אם הוא נהנה – ההנאה מקשרת בינו לבין המעשה, במקום הכוונה.
פ. חידוש זה מופיע גם ברש״י ראש השנה כח. ד״ה מהו דתימא. אמנם מהסוגיה שם מתעורר קושי, שכן נושא הדיון שם הוא התוקע בשופר לשיר, ובמקרה זה לא מדובר במתעסק במובן הרגיל אלא בחוסר כוונה לשם מצווה, ולא ברור איך הנאה יכולה למלא את החיסרון הזה.
צ. נפקא-מינה אפשרית נוספת היא לעניין שליח לדבר עברה כאשר יש לשליח הנאה – עיין תוספות קידושין מג. ד״ה שלא. את ספק התוספות שם ניתן לבאר על רקע ההבנות השונות שהעלינו, כמו גם על רקע הבנות שונות בדיני מעילה.
ק. חשוב לציין שמפשט לשון המשנה והגמרא שם נראה שההסבר לשיטת חכמים מבוסס על דין מיגו או על תרצינן דיבורא – עיין רש״י שם – האם הכוונה ליב. ד״ה ׳אכלת חלב׳?, וברמב״ן בבא מציעא ג: ד״ה הא דאמרינן.
ר. נפקא-מינות אפשריות הן לעניין האיסור לכהנים להיטמא למת ולעניין דיני טומאת אוהל, עיין תוספות נזיר נד: ד״ה תא שמע.
ש. מהמשנה במסכת כלים (פ״א ה״ח) עולה שאכן מותר לעובד כוכבים להיכנס למחנה לוויה. נפקא-מינות אפשריות נוספות הן לעניין טומאת משכב, מעיינות והיסט כלי חרס – עיין כלים פ״א מ״ג ובר״ש שם, טהרות פ״ז מ״ה, תוספות נידה לג: ד״ה ורמינהו, סדרי טהרות כח: ורמב״ם הל׳ מטמאי משכב ומושב פ״ג ה״א.
1. כך כנראה צ״ל. בדפוס: ״המשנה״.
ר׳ שמעון אומר: מביאים שלשה עשר פרים שהם פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית הדין, ובעבודה זרהשלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.
Rabbi Shimon says: They bring thirteen bulls; and for idol worship they bring thirteen bulls and thirteen goats, a bull and a goat for each and every tribe and a bull and a goat for the court.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיר״י מלונילשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הוֹרוּ ב״דבֵּית דִּין וְעָשׂוּ ז׳שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רוּבָּן עַל פִּיהֶן מְבִיאִין פַּר וּבַעֲבוֹדָה זָרָה1 מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אז׳שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ מְבִיאִין ז׳שִׁבְעָה פָּרִים וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר בשֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין ע״יעַל יְדֵי חוֹטְאִין ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ח׳שְׁמוֹנָה פָּרִים וּבַעֲבוֹדָה זָרָה2 ח׳שְׁמוֹנָה פָּרִים וח׳וּשְׁמוֹנָה שְׂעִירִים פַּר וְשָׂעִיר לְכׇל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פַּר וְשָׂעִיר לב״דלְבֵית דִּין.

The mishna continues: If the judges of the court issued a ruling, and at least seven tribes, or a majority of each of those tribes, performed a transgression on the basis of their ruling, the judges bring a bull; and for idol worship they bring a bull and a goat. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The seven tribes that sinned bring seven bulls, i.e., each tribe brings one bull, and each of the rest of the tribes, i.e., those that did not sin, brings one bull on the basis of the sin of the other tribes, as even those who did not sin bring an offering on the basis of the actions of the sinners. Rabbi Shimon says: When seven tribes sin eight bulls are brought as offerings, one bull for each and every tribe and one bull for the court. And for idol worship, eight bulls and eight goats are brought, one bull and one goat for each and every tribe and one bull and one goat for the court.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״וּבַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״ובעבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״וּבַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״ובעבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיר״י מלונילרשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובו – של כל שבט ושבט דשבעה שבטים וכגון דהוי רובן של ישראל מביאין פר וכו׳ דברי רבי מאיר [דס״ל] ב״ד מביאין פר ולא צבור.
רבי יהודה אומר ז׳ שבטים שחטאו מביאין ז׳ פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין פר פר על ידיהם – כלומר פר לכל שבט ושבט ואמר בגמרא דז׳ דקאמר ר׳ יהודה לאו דוקא דהוא הדין לשבט אחד שחטא על הוראת בית דין הגדול שהשאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר ואיידי דקאמר ר״מ ז׳ דאיהו בעי רובא ממש קא״ר יהודה נמי.
הורו ב״ד ועשו ז׳ שבטים על פיהם. פי׳ פריש רישא כל הקהל השתא מפרש רובו בשעשו ז׳ שבטים שהן רוב במספר מביאין על ידיהן ב״ד פר.
ובעבודת כוכבים פר ושעיר דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר ז׳ שבטים שחטאו מביאין ז׳ פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר. פי׳ כל שבט ושבט מביא שאע״פ שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין. ולפנינו מפורש כי אפי׳ אם חטא שבט אחד בהוריית ב״ד הגדול כל אחד ואחד מהי״א שבטים מביא פר אע״פ שלא חטאו והכא אגב דתני ר׳ מאיר ז׳ תנא נמי איהו:
ר׳ שמעון אומר ח׳ פרים ובעבודת כוכבים ח׳ פרים וח׳ שעירים [פר] ושעיר לכל שבט ושבט ופר ושעיר לב״ד:
ט. הורו ב״ד ועשו שבעה [שבטים] או רובו. שבכל שבט ושבט בשבעה שבטים. וכגון דהוו רובן דישראל. דברי ר׳ מאיר. דוקא ב״ד [...].
דסבירא ליה דעל ידי גרירה מביאין האחרים. ובבריתא תני דאפי׳ בשבט אחד שחטא מביאין כל האחרים נמי פר על ידי גרירה, והאי דנקט שבעה, איידי דנקט ר׳ מאיר שבעה דהוו רובא דשבטים, אמ׳ איהו נמי שבעה.
ור׳ שמעו׳ לית ליה גרירה, אלא אותן שחטאו יביאו, [ו]⁠ב״ד נמי מייתו, והיינו דקאמ׳ שמונה.
משנה. הורו ב״ד ועשו ז׳ שבטים או רובן על פיהן מביאין פר, ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר, דברי ר״מ, רבי יהודה אומר ז׳ שבטים שחטאו מביאין ז׳ פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר, שאף אלו שלא חטאו מביאין ע״י חוטאין. ר״ש אומר ח׳ פרים, ובעבודת כוכבים ח׳ פרים וח׳ שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לב״ד.
א

שיטת ר׳ מאיר

פרש״י (דף ה. בד״ה הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובו) וז״ל של כל שבט ושבט דשבעה שבטים וכגון דהוי רובן של ישראל מביאין פר וכו׳ דברי רבי מאיר [דס״ל] ב״ד מביאין פר ולא צבור עכ״ל. ומבואר דלרש״י ר״מ בעי רובן של ישראל מצד האוכלסיא וגם רוב שבטים, דבעינן תרי רובא. ושיטתו צ״ב. ונראה דלרש״י בעינן תרי רובי מתרי דיני, דמדין בעל הקרבן שהוא כלל ישראל בעינן רוב אוכלסין דישראל, דפר העלם דבר הוי קרבן ציבור כדין קרבנות ציבור דעלמא דמקריבין קרבנות ציבור עבור כל האוכלסין דישראל, והנה בעלמא מביאים קרבנות ציבור מתרומת הלשכה שהוא ממון של כל האוכלסין דישראל ולא ממון של השבטים. ומשו״ה מצריך רש״י רובן של ישראל. ואילו מדין שגגת ציבור דכלל ישראל בעינן רוב השבטים, כי חיוב פר העלם דבר דשגגת כלל ישראל מיוסד בחלות שם קהל, ושם קהל מתייחס לשבטי ישראל, והוא דין מסוים בדין שגגת ציבור וחיוב פר העלם דבר.
אמנם הרמב״ם כתב בפירוש המשנה וז״ל ואמרו או רובן ר״ל רוב מנין אנשי ישראל ואע״פ שזה הרוב ממעוט מנין השבטים וכו׳ עכ״ל. ומבואר דלפי הרמב״ם כשיש ז׳ שבטים שחטאו אזי לא בעינן רוב ישראל ואם יש רוב ישראל שחטאו ל״צ רוב שבטים דברוב א׳ סגי. והנה לרש״י ר״מ מצריך תרי רובא כדי לחייב בפר העלם דבר, ואילו הרמב״ם סובר דבחד רוב סגי. ונראה דלרש״י הציבור צריך כפרה אע״פ שב״ד הם בעלי הקרבן והמביאים של הקרבן, ולכן בעינן דרוב הציבור יחטאו, דכפרת הקרבן חלה נמי עבור כלל ישראל ולא רק לב״ד, ומשו״ה בעינן שרוב עדת בנ״י יחטאו, דהיינו שכלל ישראל יחטאו, והפר דמביאים ב״ד מכפר על עדת בנ״י שחטאו. אמנם בחטא והשגגה בעי ר״מ רוב שבטים דתלוי בקהל, ודין קהל דכלל ישראל תלוי בשבטים, ומשו״ה ר״מ בעי רוב שבטים נמי, דהיינו קהל ישראל. ועוד י״ל דבפרשת עבודה זרה ופרשת העלם דבר כתיב ״קהל״ דהיינו שבט, וכתיב ״אם כל עדת ישראל ישגו״ עדת ישראל – דהיינו כלל ישראל, ולכן בעי לר״מ תרי רובא. ואילו להרמב״ם ר״מ ס״ל דבחד רוב סגי – דהיינו או רוב קהל (שבטים) או רוב ציבור. אמנם ר״מ סובר דשבט לבדו אינו ״קהל״ אלא או רוב ציבור או רוב שבטים הוי ״קהל״. ואילו ר׳ יהודה ור״ש ס״ל דשבט מיקרי קהל, ונחלקו האם חל דין של גרירה דלר״י חל דין גרירה, ולר״ש ליכא דין גרירה.
ב

ר״ש ור״י

עיין בגמ׳ דלר״ש כל שבט שחטא הוי ציבור בפנ״ע, ואם חטאו ז׳ שבטים אזי כל שבט ושבט מביא קרבן פר העלם דבר משלו מלבד הפר שקרב עבור ב״ד, ולכן ז׳ שבטים שחטאו מביאין ח׳ פרים. ועיין ברש״י (דף ה: ד״ה אמרי הב״ע וד״ה אלא לאו ר״ש) דרק אם יש רוב שבטים וגם רובן של ישראל שחטאו אזי לר״ש כל שבט ושבט מביא פר בפנ״ע, ובפחות מז׳ שבטים שחטאו או פחות מרוב ישראל אזי מביאין רק פר א׳ (מלבד הפר של ב״ד). ועיין בתוס׳ (ד״ה כגון שחטאו ו׳) דהקשו על רש״י דצ״ע מ״ט מביאים רק פר אחד. ונראה דהטעם בזה הוא דלר״ש ההלכה דכל שבט ושבט הוי קהל וציבור בפנ״ע לחייב מנין פרים לכל שבט ושבט חל רק אם הם נכללים בתוך כלל ישראל - דכשכל כלל ישראל מעורב בחטא (דיש רוב ישראל ורוב שבטים ורובו ככולו) אזי כל שבט ושבט הוי חלות שם קהל, ומחלקים את כל כלל ישראל לי״ב שבטים, וי״ב חלקים נפרדים, וכל שבט ושבט שחטא מביא פר בעצמו, ואם ז׳ שבטים חטאו מביאים ז׳ פרים. אמנם בדליכא תרי רובא דליכא רוב שבטים ורוב הקהל שחטאו אזי חייבים להביא פר אחד בלבד משום דר״ש נמי סובר כשיטת ר׳ יהודה דשבט אחד הוי שיעור בחלות שם ציבור של כלל ישראל, דאם שבט א׳ חטאו אזי הרי זה נחשב לחטא הציבור של ״כלל ישראל״ וחייבים בפר העלם דבר משום דשבט א׳ הוי פחות שבשיעורים בשיעור חלות שם ״כלל ישראל״ בדומה לשיעור כזית באכילה, ור״ש סובר דרק כשכל כלל ישראל כולם חטאו אזי מתחלק החיוב בין כל הי״ב שבטים, משא״כ כששבט אחד לבדו חטא (או כשחטאו פחות מרוב השבטים) אזי מביאים רק פר אחד. דבאופן זה לא מחלקים את כלל ישראל לי״ב שבטים שונים, אלא דשבט אחד בעצמו מיקרי ״קהל״, דהיינו שהשבטים שחטאו שהם פחות מז׳ שבטים הם ציבור בפני עצמם בתוך כלל ישראל המחייב את כלל ישראל כולו בפר אחד כאילו כל כלל ישראל חטאו, אך אין החיוב מתחלק לי״ב שבטים כי מאחר שלא חטאו רוב השבטים לא מחלקים את החיוב של פר העלם דבר לי״ב שבטים לחייב כל שבט ושבט בפר, ועד ששה שבטים מיקרי ״קהל״ לחייב כלל ישראל כולו רק בפר אחד בלבד.⁠א ואילו ר׳⁠ ⁠״י ס״ל דחל דין גרירה לחייב את כל שאר השבטים, שאם שבט א׳ חייב אזי חל חיוב על כלל ישראל כולו מדין גרירה. ולכן ר׳ יהודה סובר דאם שבט אחד חטא אזי כל כלל ישראל מחוייבים להביא י״ב פרים מדין גרירה. ואילו ר״ש סובר דליכא דין גרירה אלא דכשרוב השבטים חטאו אזי חל חיוב על כל השבטים שחטאו להביא פרים לכל שבט ושבט שחטא.
והנה לר״י שבט א׳ מחייב את כל שאר השבטים בחיוב פר העלם דבר מדין גרירה, וחל חיוב על כל הציבור כולו להביא י״ב פרים כנגד י״ב שבטים. ואילו ר״ש סובר דכל שבט שחטא נתחייב להביא פר בפנ״ע. ויש לעיין מהו הדין אם שבט א׳ מסרב להביא פר האם שאר השבטים מביאים במקומן או לא, ויתכן דזה תלוי במחלוקת שבין ר״י ור״ש, דלר״י דחל דין גרירה חל חיוב על כל הציבור להביא י״ב פרים, דכפרת הקהל היא לכל הציבור, ואם שבט א׳ אינו מביא אזי שאר השבטים חייבים להביא פר במקומןב. משא״כ לר״ש דס״ל דישנן י״ב ציבורים נפרדים וליכא דין גרירה אזי מסתבר דכל שבט שחטא מחוייב בעצמו בפר לשבטו. ושאר השבטים אינם מביאים פר במקומן אם השבט שחטא אינו מביא את הפר שלהםג.
והנה הרמב״ם בפיה״מ חולק בדעת ר״י וס״ל דשבט א׳ שחטא צריך נמי רוב ישראל כדי להתחייב בפר העלם דבר, ונראה דהרמב״ם סובר דבתוך כלל ישראל יש חלוקה לשבטים וחלות שם שבט אחד ליכא מחוץ לציבור של כלל ישראל, ולכן בעי רוב של כלל ישראל לחטא עם השבט שחטא.
והנה לכאורה יש ב׳ דינים לר״י: א) דין גרירה כששבט אחד חטא דאזי חל דין גרירה לחייב את שאר השבטים, ב) חל דין רובו ככולו דאם ז׳ שבטים חטאו אזי כל כלל ישראל בעו כפרה. ויל״ע אם דין גרירה מייחס את עצם החטא לכל הקהל או דגרירה הוא רק דין בהבאת הקרבן, דשאר הקהל משתתף בהבאת קרבן הציבור. ומסתבר דכשז׳ שבטים חטאו אזי החטא מתייחס לכל הציבור והחובה חל מעיקרא על כל כלל ישראל. ואילו בשבט א׳ שחטא חל דין גרירה לחייב את שאר השבטים להביא י״ב פרים כדי שהשבט הא׳ יצאו יד״ח, אך עצם החטא לא מתייחס לכל הציבור אלא רק לאותו שבט שחטא בלבד. ונפ״מ אם החיוב נמשך לדורות אפילו לאחר שמתו השבט שחטא, דאם החטא מתייחס לכל כלל ישראל אז י״ל דהחיוב נמשך לדורות מכיון דאין ציבור מת, משא״כ אם הוי חטא של אותו השבט בלבד ומתו אזי שאר הציבור פטורים.⁠ד
א. ברם י״ל באופן אחר, דרש״י לשיטתו דמחייב רק כשיש רוב אוכלסין דישראל שחטאו, ולכן כשיש ז׳ שבטים שחטאו דיש רוב שבטים אזי חל חיוב על השבטים מדין רוב שבטים, ומביאים ז׳ פרים לכל שבט ושבט שחטא. ומאידך כשפחות מז׳ שבטים חטאו אבל חטאו רוב אוכלסין דישראל חל חיוב על כלל ישראל להביא פר אחד מדין דרובו ככולו. ולפי״ז א״צ שיחטא שבט א׳ אלא שיחטאו רוב אוכלסין דישראל, משא״כ לפי״ד רבינו זצ״ל בעינן שיחטא שבט אחד, ולא סגי בחטא של רוב אוכלסין דישראל. אמנם בפשטות י״ל דכשחטאו רוב אוכלסין דישראל הו״ל שגגת הציבור וחל חיוב על כלל ישראל כולו להביא פר אחד, וכפשוטו של מקרא.
ב. דמבואר לעיל בגמ׳ דף ג: דלר״י הפרים באים מתרומת הלשכה והויין ממונם של כלל ישראל, דכל כלל ישראל הוי הבעלים דכל הפרים, ופשיטא דגם אם שבט א׳ מסרב חייבים כל כלל ישראל להביא י״ב פרים כנגד מנין השבטים.
ג. ואזיל לשיטתו (דף ג:) דבתחילה גובין עליהן, שהחוטאים משלמין עבור הפרים, ויוצא דכל שבט משלם עבור הפר שלהם והם בעלי כפרת הקרבן, ולא כלל ישראל ושאר השבטים. ואם השבט שחטא מסרב לשלם אין שאר השבטים חייבים להביא פר עבור השבט שחטא. ולפי״ז מסתבר דלר״ש הוי קרבן השותפין ולא קרבן ציבור.
ד. אמנם יש לעיין בזה דיתכן לומר דדין ציבור לא מת חל נמי על שבט אחד ולא רק על כלל ישראל כולו. אולם אליבא דהנ״ל בשיטת ר״ש דהפר דשבט א׳ מביא אינו קרבן ציבור אלא קרבן השותפין אזי לא חל דין ציבור אינו מת בפר זה, דהו״ל קרבן השותפין שמתו וכחטאת שמתו בעליה. ועיין בגמ׳ לקמן (דף ו.) דכהנים אקרי קהל והויין ציבור שלא מת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהןמביאין פר, ובעבודה זרהמביאין פר ושעיר, דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאומביאין שבעה פרים שכל שבט מביא קרבן, ושאר שבטים שלא חטאו — גם הם מביאין על ידיהן (בגללם) של החוטאים פר לכל שבט, שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין. ר׳ שמעון אומר: כשחטאו שבעה שבטים — מביאים רק שמונה פרים, שהם שבעה פרים לשבטים שחטאו ועוד אחד לבית דין, ובעבודה זרהשמונה פרים ושמונה שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.
The mishna continues: If the judges of the court issued a ruling, and at least seven tribes, or a majority of each of those tribes, performed a transgression on the basis of their ruling, the judges bring a bull; and for idol worship they bring a bull and a goat. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The seven tribes that sinned bring seven bulls, i.e., each tribe brings one bull, and each of the rest of the tribes, i.e., those that did not sin, brings one bull on the basis of the sin of the other tribes, as even those who did not sin bring an offering on the basis of the actions of the sinners. Rabbi Shimon says: When seven tribes sin eight bulls are brought as offerings, one bull for each and every tribe and one bull for the court. And for idol worship, eight bulls and eight goats are brought, one bull and one goat for each and every tribe and one bull and one goat for the court.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיר״י מלונילרשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הוֹרוּ ב״דבֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶן אוֹתוֹ שֵׁבֶט הוּא חַיָּיב וּשְׁאָר כׇּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים גאֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הוֹרָיוֹת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ד׳:י״ג} וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ שֵׁבֶט.:

If the court of one of the tribes issued a ruling and the majority of that tribe performed a transgression on the basis of its ruling, that tribe is liable to bring an offering and the rest of all the tribes are exempt; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One is liable to bring an offering for an unwitting communal sin only for rulings of the High Court alone, as it is stated: “And if the entire assembly of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13), from which it is derived that there is liability only for a ruling of the assembly, i.e., the court, of the entire people, but not for a ruling of the assembly of that particular tribe.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכמים אומרים אין חייבים פר אלא על הוראת ב״ד הגדול – אבל שבט אחד בהוראת בית דינו כשגגת מעשה דמי ומביאין כל אחד כשבה או שעירה.
עדת ישראל – היינו סנהדרין כלומר סנהדרין של ישראל דהיינו ב״ד הגדול.
י. הורו ב״ד של אחד מן השבטים וכו׳, אותו שבט חייב. כלו׳, פר. (ושעיר) [ושאר] שבטים פטורים. דאע״ג דסבירא ליה לר׳ יהודה גרירא, הני מילי בהוראת ב״ד הגדול, אבל בהוראת איהו ניהו הוא דמיחייב ושאר שבטים פטורים.
ורבנן סברי אע״ג דסבירא לן דשבט קרוי קהל, דוקא בהוראת ב״ד הגדול, אבל בהוראת ב״ד של שבטו אפילו אותו שבט עצמו אינו מביא פר כלל, אלא כיחידים חשבי׳ להו ומייתו כל אחד ואחד כשבה או שעירה ובע״ז שעירה, דהא כתי׳ עדת ישראל ישגו, ולא עדת אותו שבט. כלו׳, כל עדת ישראל ונעלם דבר מעיני הקהל, דהינו ב״ד הגדול, דהא בכל ישראל מיירי, (והא) [ולא] כתי׳ עדת שבט אחד ונעלם מעיני הקהל.
הדרן עלך הורו בית דין
בית דין שהורו בטעות ונודע להם שטעות הורו אלא ששכחו עצמו של חטא ר״ל שהם ידעו ששגגו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אבל אינם זוכרים גוף החטא אם בחלב הורו אם בדם הורו אע״פ שהעם ידעו במה שגגו ושבמה שהורו שגגו ומודיעים להם אין זה בדין הוראה שנאמר ונודעה החטאת ר״ל שיודע למורים ולא שיודע לחוטאים אבל כל שהוא כן מביאין החוטאים קרבנות יחידים וי״מ דבר זה בשאכלו הצבור חלב ודם אחת בהוראה ואחת שלא בהוראה והבית דין שכחו מה הורו והכל אמת וי״מ דבר זה בשאף העם לא ידעו:
מי שהיה חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה אכל וכן אשתו נדה ואחותו בבית ואינו יודע איזה בעל אין זה מביא חטאת שנאמר ונודעה החטאת עד שיודע עצמו של חטא ודין אשם תלוי אין כאן שהרי נודע לו בודאי שחטא וכל שנודע לו בודאי שחטא אינו בדין אשם תלוי שאין אשם תלוי אלא במי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא ומ״מ בית דין שהורו ונסתפק להם אם שגגו אם לאו אין חייבין כלום שנאמר ונודעה החטאת:
המתעסק בשבת ר״ל שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע״פ שהוא מתכוין לחתיכה מכל מקום הואיל ולא נעשית מחשבתו פטור לא חייבה תורה אלא במלאכת מחשבת והרי זה אינו אלא כמתעסק ומ״מ בחלבים ובעריות אף המתעסק חייב שכבר נהנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הורו בית דין של אחד מן השבטים שהיה בית דין כללי לאותו שבט, ועשה אותו השבט על פיהןאותו שבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורין, דברי ר׳ יהודה. וחכמים אומרים: אין חייבין להביא קרבן העלם דבר של ציבור אלא על הוריות (הוראות) בית דין הגדול בלבד, שנאמר ״ואם כל עדת ישראל ישגו״ (ויקרא ד, יג), ללמדנו: דווקא בית דין (״עדה״) של כל ישראל, ולא עדת (בית דין) של אותו שבט יחיד, שאין זה עדת כל ישראל.
If the court of one of the tribes issued a ruling and the majority of that tribe performed a transgression on the basis of its ruling, that tribe is liable to bring an offering and the rest of all the tribes are exempt; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One is liable to bring an offering for an unwitting communal sin only for rulings of the High Court alone, as it is stated: “And if the entire assembly of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13), from which it is derived that there is liability only for a ruling of the assembly, i.e., the court, of the entire people, but not for a ruling of the assembly of that particular tribe.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן יָדְעוּ שֶׁהוֹרוּ וְטָעוּ מָה הוֹרוּ יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ד׳:י״ד} וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת דוְלֹא שֶׁיִּוָּדְעוּ הַחוֹטְאִין.

GEMARA: The Gemara elaborates on the dispute cited in the mishna. The Sages taught in a baraita: In a case where the judges knew that they issued an erroneous ruling, and erred in remembering which erroneous ruling they issued, one might have thought that they would be liable to bring an offering for this. The verse states: “And the sin that they sinned became known, the congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), indicating that liability is only in a case where the sin became known to the court that issued the erroneous ruling, and not in a case where it became known only to the sinners. In this case, the sinners are certain that they sinned, but the court does not know the sin with regard to which it issued the ruling.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ ידעו שהורו וטעו מה שהורו – כלומר הורו ב״ד שחלב מותר בבטול מקצת ועשו קהל על פיהן ואכלו שוגגין חלב ודם דהוי חד בשגגת מעשה בלבד וחד בהוראה ואח״כ ידעו שהורו שלא כראוי אלא שטעו במה שהורו דאינם יודעים אם על החלב הורו או על הדם יכול יהו חייבין פר דליהוי הוראה מעליא.
ת״ל ונודעה החטאת – אשר חטאו עליה והקריבו כלומר דצריך שיודע החטאת שיהיו יודעין על מה הורו אם על החלב או על הדם.
ולא שידעו החוטאין – דלא סגי בידיעה דחוטאין דאע״ג דעשו בהוראה דממה נפשך חד מנייהו בהורא׳ הוה דהא אכלי לתרווייהו חלב ודם אפ״ה פטורין דצריך שיברר להם אותו חטא שעשו בהוראה.
ת״ר בספרא ידעו שהורו וטעו מה הורו. פי׳ כגון שנודע להן שהתירו איסור אבל שכחו אם חלב התירו אם דם יכול יהו חייבין פר ת״ל ונודעה החטאת ולא שיוודעו החוטאין:
ת״ר ידעו ב״ד שהורו ושכחו מהו הורו. פי׳ נודע להם לב״ד שהורו (ב״ד) בטעות אלא ששכחו במה הוא אם בחלב אם בדם והצבור אכלו שניהם אחד בהוראת ב״ד ואחד מדעתם אע״פ שממה נפשך אכלו בהוראת ב״ד דבר שזדונו כרת פטורין דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה שנודע חטא אשר חטאו הצבור ע״פ ב״ד. (שאם) [ואם] הורו ב״ד שחלב הקיבה מותר והצבור אכלו חלב ואינם יודעים אם היה חלב הקיבה או חלב אחר יראה שהצבור מביאין כל א׳ מהם אשם תלוי כי ספק חלב הקיבה כספק שומן הוא להם כיון שהתירוהו ב״ד ואם חזרו ב״ד ונודע להם שחלב הקיבה אכלו יביאו פר ואם חלב אחר אכלו יביאו כל א׳ כשבה או שעירה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א גמרא שנינו במשנה מחלוקתם של ר׳ מאיר, ר׳ יהודה ור׳ שמעון, ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ידעו בית הדין שהורו הוראה מוטעית, וטעו ביחס למה שהורו, שאינם זוכרים מה בדיוק היה הדבר שהורו בו הוראת טעות, יכול יהו חייבין קרבן על כך? תלמוד לומר: ״ונודעה החטאת אשר חטאו עליה״ (ויקרא ד, יד), ולא שיודעו החוטאין והרי כאן אין החטאת ידועה לבית הדין אלא לחוטאים בלבד.
GEMARA: The Gemara elaborates on the dispute cited in the mishna. The Sages taught in a baraita: In a case where the judges knew that they issued an erroneous ruling, and erred in remembering which erroneous ruling they issued, one might have thought that they would be liable to bring an offering for this. The verse states: “And the sin that they sinned became known, the congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), indicating that liability is only in a case where the sin became known to the court that issued the erroneous ruling, and not in a case where it became known only to the sinners. In this case, the sinners are certain that they sinned, but the court does not know the sin with regard to which it issued the ruling.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲשֶׁר חָטְאוּ חָטְאוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵי פָרִים חָטְאוּ שְׁלֹשָׁה מְבִיאִין שְׁלֹשָׁה אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא חָטְאוּ שְׁנֵי יְחִידִים מְבִיאִין שְׁנֵי פָרִים חָטְאוּ ג׳שְׁלֹשָׁה מְבִיאִין ג׳שְׁלֹשָׁה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר הַקָּהָל הַקָּהָל חַיָּיב וְכׇל קָהָל וְקָהָל חַיָּיב כֵּיצַד חָטְאוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵי פָרִים חָטְאוּ ז׳שִׁבְעָה מְבִיאִין ז׳שִׁבְעָה וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר פַּר שֶׁאֲפִילּוּ אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין ע״יעַל יְדֵי הַחוֹטְאִין לְכָךְ נֶאֱמַר קָהָל לְחַיֵּיב עַל כׇּל קָהָל וְקָהָל דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

From the phrase “that they sinned” it is derived: If two tribes sinned they bring two bulls, one from each tribe; if three tribes sinned they bring three bulls, one from each tribe. Or perhaps that phrase says only that if two individuals sinned they bring two bulls, one from each individual; if three individuals sinned they bring three bulls, one from each individual. Therefore, the verse states: “The congregation,” from which it is derived: The congregation is liable, and each and every congregation is liable. How so? If two tribes sinned they bring two bulls. If seven tribes sinned they bring seven bulls. And each of the rest of the tribes that did not sin brings one bull on the basis of the sin of the other tribes, as even those tribes that did not sin bring an offering on the basis of the actions of the sinners. For that reason “congregation” is stated in the verse, to render each and every congregation liable. This is the statement of Rabbi Yehuda.
מיוחס לרש״יתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חטאו שני שבטים מביאין ב׳ פרים – והוא הדין דכי חטא שבט אחד שמביא פר אחד והא קמ״ל דשני שבטים לא סגי להו בפר אחד.
לחייב על כל קהל וקהל – דשבט אחד איקרי קהל כדמפרש טעמא לקמן.
או אינו אלא חטאו ב׳ יחידים מביאין שני פרים ג׳ מביאין ג׳ ויחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור אבל ב׳ חייבין להביא כל אחד פר:
הא כיצד חטאו שני שבטים מביאין ב׳ פרים וה״ה שבט א׳ מביא פר אלא אגב דתנא שני יחידים תנא נמי ב׳ שבטים והדר תנא ז׳ שבטים דאע״ג דאיכא רוב שבטים ורוב גברי דסד״א כחד קהל דמי ותסגי ליה בפר א׳ אפילו הכי מביא כל שבט ושבט פר:
גמרא שלשה מביאין שלשה או אינו אומר אלא כו׳ כצ״ל:
בפרש״י בד״ה ידעו שהורו וטעו מה שהורו כלומר הורו כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה חטאו שני כו׳ והא קמ״ל דשני שבטים לא סגי להו בפר אחד עכ״ל ק״ק דהיאך ס״ד למימר בב׳ שבטים דסגי בפר אחד הא מסיק לקמן לר׳ יהודה דאפילו בשבט אחד שחטא מייתו נמי שאר שבטים כ״א פר ע״י גרירא ויש ליישב דלענין שבט שחטאו בהוראת בית דינו פי׳ כן ודו״ק:
בד״ה ארבע הקהל כו׳ והקריבו הקהל דלימא קרא כו׳ והרי ארבעה חטאת הקהל לא כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמר באותו הפסוק ״אשר חטאו״, הרי זה מלמד שאם חטאו שני שבטיםמביאין שני פרים, חטאו שלשה שבטים — מביאין שלשה פרים, או אינו אומר אלא שאם חטאו שני יחידיםמביאין שני פרים, חטאו שלשהמביאין שלשה? תלמוד לומר: ״הקהל״, ללמדנו: הקהל חייב, וכל קהל וקהל חייב, כיצד? אם חטאו שני שבטיםמביאין שני פרים, חטאו שבעהמביאין שבעה, ושאר שבטים שלא חטאומביאין על ידיהן פר פר לכל שבט, שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, לכך נאמר ״קהל״ בפסוק זה לחייב על כל קהל וקהל, אלו דברי ר׳ יהודה.
From the phrase “that they sinned” it is derived: If two tribes sinned they bring two bulls, one from each tribe; if three tribes sinned they bring three bulls, one from each tribe. Or perhaps that phrase says only that if two individuals sinned they bring two bulls, one from each individual; if three individuals sinned they bring three bulls, one from each individual. Therefore, the verse states: “The congregation,” from which it is derived: The congregation is liable, and each and every congregation is liable. How so? If two tribes sinned they bring two bulls. If seven tribes sinned they bring seven bulls. And each of the rest of the tribes that did not sin brings one bull on the basis of the sin of the other tribes, as even those tribes that did not sin bring an offering on the basis of the actions of the sinners. For that reason “congregation” is stated in the verse, to render each and every congregation liable. This is the statement of Rabbi Yehuda.
מיוחס לרש״יתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ז׳שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ מְבִיאִין ז׳שִׁבְעָה פָּרִים וּבֵית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר שֶׁנֶּאֱמַר לְמַטָּה קָהָל וְנֶאֱמַר לְמַעְלָה קָהָל מָה קָהָל הָאָמוּר לְמַעְלָה ב״דבֵּית דִּין עִם הַקָּהָל אַף קָהָל הָאָמוּר לְמַטָּה ב״דבֵּית דִּין עִם הַקָּהָל.

The baraita continues: Rabbi Shimon says: Seven tribes that sinned bring seven bulls, and the court brings one bull on the basis of their actions, as the term “congregation” is stated below: “The congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), and the term “congregation” is stated above: “And the matter is hidden from the eyes of the congregation” (Leviticus 4:13). Just as with regard to the term “congregation” that is stated above the reference is to the court, i.e., “the eyes of the congregation,” together with “the congregation,” so too, with regard to the term “congregation” that is stated below, with regard to liability to bring an offering the reference is to the court together with the congregation.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה הקהל האמור למעלה ב״ד עם הקהל – דתרוייהו כתיב למעלה ב״ד עם קהל דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל דהאי מעיני היינו ב״ד.
אף קהל האמור למטה – והקריבו הקהל ב״ד עם הקהל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאומביאין שבעה פרים, ובית דין מביאין על ידיהן פר, שנאמר למטה (הלאה) ״קהל״ (״והקריבו הקהל״. ויקרא ד, יד) ונאמר למעלה (מקודם) ״הקהל״ (״ונעלם דבר מעיני הקהל״. ויקרא כא, יג), והרי זה בא ללמדנו: מה ״קהל״ האמור למעלהבית דין (״עיני הקהל״) עם הקהל, אף ״קהל״ האמור למטה בהבאת הקרבן — בית דין עם הקהל.
The baraita continues: Rabbi Shimon says: Seven tribes that sinned bring seven bulls, and the court brings one bull on the basis of their actions, as the term “congregation” is stated below: “The congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), and the term “congregation” is stated above: “And the matter is hidden from the eyes of the congregation” (Leviticus 4:13). Just as with regard to the term “congregation” that is stated above the reference is to the court, i.e., “the eyes of the congregation,” together with “the congregation,” so too, with regard to the term “congregation” that is stated below, with regard to liability to bring an offering the reference is to the court together with the congregation.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר ז׳שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ ב״דבֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶם פַּר וְהֵן פְּטוּרִין נֶאֱמַר קָהָל לְמַטָּה וְנֶאֱמַר קָהָל לְמַעְלָה מָה קָהָל הָאָמוּר לְמַעְלָה ב״דבֵּית דִּין וְלֹא צִבּוּר אַף קָהָל הָאָמוּר לְמַטָּה ב״דבֵּית דִּין וְלֹא צִבּוּר.

Rabbi Meir says: In the case of seven tribes that sinned, the court brings a bull on the basis of their sin and the members of the tribe are exempt, as the term “congregation” is stated below: “The congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), and the term “congregation” is stated above: “And the matter is hidden from the eyes of the congregation” (Leviticus 4:13). Just as with regard to the term “congregation” that is stated above the reference is to the court and not to the public, so too, with regard to the term “congregation” that is stated below the reference is to the court and not to the public.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי דריש ר״מ מה קהל האמור למעלה ונעלם דבר מעיני הקהל בית דין ולא קהל כלומר דהוראה תלויה היא בב״ד ולא בקהל דהא לא כתיב ונעלם מקהל אלא מעיני הקהל דמשמע מב״ד של קהל ולא מקהל אף קהל האמור למטה והקריבו הקהל בית דין ולא צבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ מאיר אומר: שבעה שבטים שחטאובית דין בלבד מביאין על ידיהם פר, והן (הציבור) פטורין, שכן נאמר ״קהל״ למטה ונאמר ״קהל״ למעלה, מה ״קהל״ האמור למעלהבית דין ולא צבור, אף ״קהל״ האמור למטהבית דין ולא צבור.
Rabbi Meir says: In the case of seven tribes that sinned, the court brings a bull on the basis of their sin and the members of the tribe are exempt, as the term “congregation” is stated below: “The congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), and the term “congregation” is stated above: “And the matter is hidden from the eyes of the congregation” (Leviticus 4:13). Just as with regard to the term “congregation” that is stated above the reference is to the court and not to the public, so too, with regard to the term “congregation” that is stated below the reference is to the court and not to the public.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ החָטְאוּ שִׁשָּׁה שְׁבָטִים וְהֵם רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל אוֹ ז׳שִׁבְעָה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל מְבִיאִין פַּר.

The baraita concludes: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: If six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes, which constitute a majority of the tribes, sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull.
עין משפט נר מצוהשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר׳ מאיר: חטאו ששה שבטים והם במספרם רובו של קהל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינו רובו של קהל אבל הם רוב שבטי ישראל — מביאין פר.
The baraita concludes: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: If six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes, which constitute a majority of the tribes, sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull.
עין משפט נר מצוהשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר מָר וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת וְלֹא שֶׁיִּוָּדְעוּ הַחוֹטְאִין מַאן תַּנָּא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רָבָא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּתְנַן.

The Gemara proceeds to analyze the baraita. The Master said: “And the sin that they sinned became known,” indicating that liability is only in a case where the sin became known to the court that issued the erroneous ruling and not in a case where it became known only to the sinners. Who is the tanna whose opinion is expressed here? Rav Yehuda said that Rav said, and some say it was Rava who said, that this is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a baraita that there is a dispute with regard to one who had two pieces before him, one of them prohibited because it is forbidden fat and one of them prohibited because it is left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar], and he ate one, but does not know whether he ate the forbidden fat or the notar.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאן תנא אמר רב ואיתימא רבא דלא כר׳ אליעזר דתניא בספרא פסוק או הודע אליו חטאתו. אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג כו׳ ר׳ אליעזר מחייב חטאת ור׳ יהושע פוטר. א״ר אליעזר מה נפשך כו׳. רב אשי אמר אפי׳ תימא ר׳ אליעזר שאני התם בהורייה דכתיב ונודעה החטאת [אשר חטאו עליה] אקשינן הכא נמי בשגגת מעשה הכתיב אשר חטא בה. פי׳ בה דבר ידוע ופרקינן ההוא פרט למתעסק. והא דר׳ אליעזר עיקרה בכריתות [פרק] ספק אכל חלב והתם גרסינן אמר רב נחמן מתעסק בחלבין ובעריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכבר פרשתי בפרק ד׳ מיתות. והא דר׳ אליעזר נמי כבר פרשתי בסוף פרק ידיעות הטומאה בשבועות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפרשים את הברייתא הזו ודנים בה, אמר מר [החכם]: ״ונודעה החטאת״ולא שיודעו החוטאין. מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבא: שלא כשיטת ר׳ אליעזר. דתנן [ששנינו במשנה],
The Gemara proceeds to analyze the baraita. The Master said: “And the sin that they sinned became known,” indicating that liability is only in a case where the sin became known to the court that issued the erroneous ruling and not in a case where it became known only to the sinners. Who is the tanna whose opinion is expressed here? Rav Yehuda said that Rav said, and some say it was Rava who said, that this is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a baraita that there is a dispute with regard to one who had two pieces before him, one of them prohibited because it is forbidden fat and one of them prohibited because it is left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar], and he ate one, but does not know whether he ate the forbidden fat or the notar.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה נַפְשָׁךְ אִם חֵלֶב אָכַל חַיָּיב נוֹתָר אָכַל חַיָּיב.

Rabbi Eliezer says: Whichever way you look at it, he is liable to bring a sin-offering. If it was forbidden fat that he ate he is liable, and if it was notar that he ate he is liable. Therefore, he must bring an offering. Likewise, in the case in the baraita, since the court issued an erroneous ruling and it is known that the erroneous ruling was with regard to a matter for which it is liable to bring an offering, according to Rabbi Eliezer it should make no difference that they do not know the precise nature of their error, and they should be liable to bring an offering. Nevertheless, the ruling in the baraita is that they are exempt, counter to what one would expect to be the opinion of Rabbi Eliezer.
מיוחס לרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה נפשך – דתנן במסכת כריתות בפ׳ ספק אכל חלב (דף יט.) חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ותניא אמר רבי אליעזר מה נפשך אם חלב אכל חייב אם נותר אכל חייב אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיודע לו במאי חטא הכא נמי סבירא ליה לר׳ אליעזר מה נפשך אם חלב אכלו בהוראה מביאין פר ואם דם אכלו בהוראה מביאין פר וחייבין ממ״נ.
אם חלב אכל חייב כו׳ – תימה מי דמי התם בין בחלב בין בנותר חד קרבן הוא אבל הכא קרבן דעבודת כוכבים אינו שוה לחלב. וצ״ל דה״נ ידעי דלא איירי אלא בעניינים שקרבנם שוה כעין חלב ודם כדפרש״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לגבי מי שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת האסורה באיסור חלב ואחת האסורה באיסור נותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, אמר ר׳ אליעזר: מה נפשך (רצונך)? בכל אופן שתדון בדבר הריהו חייב להביא קרבן חטאת, אם חלב אכלחייב, אם נותר אכלחייב, ולכן יביא קרבן. ואף בענייננו, כיון שטעו בית הדין, וברור להם שטעו בדבר שחייבים עליו קרבן, אין זה משנה אם אינם יודעים בדיוק באיזה ענין הורו בטעות. ולדעת ר׳ אליעזר הריהם חייבים בקרבן, ואילו בברייתא נאמר שהם פטורים.
Rabbi Eliezer says: Whichever way you look at it, he is liable to bring a sin-offering. If it was forbidden fat that he ate he is liable, and if it was notar that he ate he is liable. Therefore, he must bring an offering. Likewise, in the case in the baraita, since the court issued an erroneous ruling and it is known that the erroneous ruling was with regard to a matter for which it is liable to bring an offering, according to Rabbi Eliezer it should make no difference that they do not know the precise nature of their error, and they should be liable to bring an offering. Nevertheless, the ruling in the baraita is that they are exempt, counter to what one would expect to be the opinion of Rabbi Eliezer.
מיוחס לרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שָׁאנֵי הָכָא דִּכְתִיב אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ הָתָם נָמֵי הכתי׳הָכְתִיב אֲשֶׁר חָטָא בַּהּ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק.

Rav Ashi said: Even if you say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, one can explain the ruling of the baraita. Here, in the baraita, it is different, as it is written: “And the sin that they sinned became known” (Leviticus 4:14). The verse underscores that the judges must be aware of the specific sin for which they are liable to bring an offering. The Gemara asks: There too, with regard to an individual sin-offering, isn’t it written: “Or if his sin that he sinned became known to him” (Leviticus 4:23), leading to the same conclusion? The Gemara answers: In the case of the individual sin-offering, that expression is necessary for the tanna to exclude one who acts unawares. One is liable to bring a sin-offering for an unwitting transgression only if he performs the action with intent.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפי׳ תימא רבי אליעזר ושאני הכא דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו. דמשמע שיודע להם החטא שחטאו עליו ע״פ בית דין.
התם נמי הא כתיב אשר חטא בה – דמשמע עד שיודע לו במה חטא.
בה – (פרט למתעסק דבה) משמע דמתכוין לעשות החטא פרט למתעסק בשבת כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דפטור אבל מתעסק בחלבי׳ ובעריות חייב שכבר נהנה כדאמר בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין סב:).
ירושלמי בסוף פרק הזורק בשבת תני אין מתעסקין לא בחלבין ולא בעריות והמתעסק בשבת פטור בחלבין ובעריות חייב. היך עבידה אמר הריני קוצר חצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור. הריני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב. הריני מתחמם בה והערה בה חייב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא כדעת ר׳ אליעזר, שאני הכא [שונה כאן], דכתיב [שנאמר]: ״ונודעה החטאת אשר חטאו עליה״ (ויקרא ד, יד), להדגיש מלשון ״עליה״ שדווקא שידעו על מה הם מביאים קרבן. ושואלים: התם נמי [שם בחטאת יחיד גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: ״או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה״ (ויקרא ד, כג)! מן ההדגשה שיש במלה ״בה״ יש ללמוד אותו לימוד. ומשיבים: ההוא [אותו ביטוי] מיבעי ליה [נצרך לו] להדגיש ענין אחר, שחובת הקרבן היא דווקא למי שהתכוון לאותו מעשה של חטא, פרט למתעסק, שאם לא נתכוון לאותו מעשה של חטא אלא למעשה אחר, ובתוך התעסקותו בדבר אחר גרם לו וחטא, אין זה נחשב.
Rav Ashi said: Even if you say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, one can explain the ruling of the baraita. Here, in the baraita, it is different, as it is written: “And the sin that they sinned became known” (Leviticus 4:14). The verse underscores that the judges must be aware of the specific sin for which they are liable to bring an offering. The Gemara asks: There too, with regard to an individual sin-offering, isn’t it written: “Or if his sin that he sinned became known to him” (Leviticus 4:23), leading to the same conclusion? The Gemara answers: In the case of the individual sin-offering, that expression is necessary for the tanna to exclude one who acts unawares. One is liable to bring a sin-offering for an unwitting transgression only if he performs the action with intent.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה קָסָבַר אַרְבָּעָה קְהָלֵי כְּתִיבִי קָהָל הַקָּהָל קָהָל הַקָּהָל.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda, who holds that even one tribe that sinned is liable to bring an offering? The Gemara answers that he holds: There are four mentions of the term congregation written: Congregation, the congregation, congregation, the congregation. The term “the congregation” appears in both verses. Since the Torah could have written the term: Congregation, in both instances, Rabbi Yehuda derives two matters from each of the two terms, one from the term “congregation” itself, and another from the fact that it is written with the definitive article “the.”
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ד׳ קהל כתיבי – מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי וליכתוב קרא והקריבו קהל מאי הקהל תרי והרי ארבעה. חטאת הקהל לא קא חשיב דהא לא כתיב לא בהוראה ולא בהקרבה.
ומשום הכי נקט תנא ז׳ דקבעי למפלג עליה הני תנאי. מאי טעמא דר״ש קסבר (תרי) [תלתא] קראי הוו והקריבו הקהל קהל הקהל קהל דמעיני הקהל חד לחייב על כל קהל וקהל (וחד) [ותרי] לחיובי ב״ד [עם הקהל] בהאי ג״ש. אבל הקהל קמא לא משמע ליה דדברה תורה כלשון בני אדם דאמרי אינשי מעיני דפלניא פי׳ (ללתעריף) [דל״ת עודף] ס״א ור׳ שמעון תרי קראי הוו קהל הקהל חד כו׳. מעיני הקהל לא משמע ליה. ור׳ מאיר [אומר] ז׳ שבטים שחטאו והן רובה בגברי ב״ד מביאין על ידיהן פר והן פטורין שנא׳ למטה הקהל והקריבו הקהל ונאמר למעלה קהל מעיני הקהל מה למעלה ב״ד ולא צבור. פי׳ בהוראה אף למטה ב״ד ולא צבור בקרבן. דר״מ קהל הקהל לא דריש הלכך תרי קראי כתיבי מיבעי ליה לנאמר למטה קהל וכו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה (המחייב גם שבט אחד שחטא בקרבן?) ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: ארבעה פעמים קהלי כתיבי [נאמר], כיצד? הרי יכול היה לכתוב ״קהל״, וכתוב ״הקהל״ הרי שדורשים זאת כאילו היתה המלה ״קהל״ כתובה פעמיים, וכיון שהמלה ״הקהל״ נמצאת פעמיים בענין (״מעיני הקהל״, ״והקריבו הקהל״) ובשתיהן יכל היה לכתוב ״קהל״ וכתב ״הקהל״ — הרי ארבעה,
The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda, who holds that even one tribe that sinned is liable to bring an offering? The Gemara answers that he holds: There are four mentions of the term congregation written: Congregation, the congregation, congregation, the congregation. The term “the congregation” appears in both verses. Since the Torah could have written the term: Congregation, in both instances, Rabbi Yehuda derives two matters from each of the two terms, one from the term “congregation” itself, and another from the fact that it is written with the definitive article “the.”
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) חַד לְחַיֵּיב עַל כׇּל קָהָל וְקָהָל וְחַד לְהוֹרָאָה תְּלוּיָה בב״דבְּבֵית דִּין וּמַעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל וְחַד לִגְרִירָה וְחַד לְשֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת ב״דבֵּית דִּין.

One serves to render each and every congregation liable, as a tribe is also called a congregation; and one serves to establish that the ruling is dependent on the court and the action is dependent on the congregation; and one serves to teach the concept of drawing, i.e., a tribe that did not sin is drawn after a tribe that sinned and is liable to bring an offering; and one serves to teach that a tribe that performed a transgression on the basis of the ruling of its tribal court is liable to bring a bull as an unwitting communal sin-offering.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לחייב על כל קהל וקהל – על כל שבט ושבט דשבט אחד איקרי קהל כדאמר לקמן.
וחד להוראה תלויה בב״ד – כדאמר לעיל (דף ג.) הקהל ועשו הוראה תלויה בב״ד ומעשה תלוי בקהל וחד למידה דשאר שבטין שלא חטאו נגררין אחר החוטאין ומביאין על ידיהם פר פר.
וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו – כדתנן בסיפא דמתניתין הורו ב״ד של אחד מן השבטים כו׳.
אשר חטאו עליה והקריבו הקהל חטאו ב׳ שבטים מביאין ב׳ פרים ג׳ מביאין ג׳ ושאר כל השבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר אע״פ שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין לכך נאמר הקהל לחייב על קהל וקהל. פי׳ דשבט אקרי קהל:
מאי טעמא דר׳ יהודה ד׳ קהלי הוו קהל הקהל קהל הקהל. פי׳ ונעלם דבר מעיני הקהל והקריבו הקהל הרי ב׳ ומדהוה ליה למכתבינהו בלא היין וכתוב ב׳ אחריני הרי ד׳ חד לומר לך קהל חייב פר ואין יחיד חייב פר [וחד כו׳ וחד כו׳] וחד לומר לך שבט שעשה בהוריית ב״ד חייב:
ר׳ שמעון אומר ז׳ שבטים שחטאו מביאין ז׳ פרים וב״ד מביאין על ידיהן פר שנאמר למטה קהל שנא׳ והקריבו הקהל ונאמר למעלה קהל מעיני הקהל. מה למעלה ב״ד עם הקהל בשגגה אף למטה ב״ד עם הקהל (בשגגה) פי׳ בקרבן. ולקמן מפרש דלר״ש אפי׳ חטא שבט אחד בהוריית ב״ד מביאין שני פרים. א׳ השבט וא׳ ב״ד.
חד לחייב על כל קהל וקהל. לאשמעי׳ דשבט אחד אקרי קהל וממילא שמעי׳ אבל יחידי לא וחד למעשה תלוי בקהל והוראה תלוי׳ בב״ד כדדרש ליה (לעיל דף ג.) מהקהל ועשו (דאי) [דהאי] הקהל אפנויי מופני דלכתו׳ קרא מעיניהם ועשו הקהל למה לי למסמוך מעשה לקהל לומר מעשה בקהל והוראה תלויה בבית דין מדסמוך ונעלם דבר למעיני:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חד [אחד מהם] בא לחייב על כל קהל וקהל שאף קהל של שבט קרוי קהל, וחד [ואחד מהם] (״הקהל ועשו״) לומר שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. וחד [ואחד מהם] בא ללמד גרירה, ששבט שלא חטא נגרר אחרי שבט שחטא, וצריך אף הוא להביא קרבן. וחד [ואחד מהם] בא לענין שבט שעשה בהוראת בית דין שלו, שחייב להביא פר.
One serves to render each and every congregation liable, as a tribe is also called a congregation; and one serves to establish that the ruling is dependent on the court and the action is dependent on the congregation; and one serves to teach the concept of drawing, i.e., a tribe that did not sin is drawn after a tribe that sinned and is liable to bring an offering; and one serves to teach that a tribe that performed a transgression on the basis of the ruling of its tribal court is liable to bring a bull as an unwitting communal sin-offering.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן תְּלָתָא קְהָלֵי כְּתִיבִי הַקָּהָל קָהָל הַקָּהָל מֵעֵינֵי הַקָּהָל אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי מֵעֵינֵי דִּפְלָנְיָא.

And what is the reasoning of Rabbi Shimon, who holds that seven tribes that sinned bring seven bulls and the court brings one bull? He holds that there are three mentions of the term congregation written. The first two are: The congregation, congregation, which he interprets in the manner that Rabbi Yehuda interpreted. He counts the third and last mention of the term: The congregation, as in the verse: “From the eyes of the congregation.” This is written in the typical manner of the verse, as people say: From the eyes of so-and-so, and the definitive article “the” does not serve to teach another halakha.
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג׳ קהל כתיבי – מעיני הקהל לא דרשינן ביה תרתי דהא לשמוש הוא דאתא דאורחיה דקרא דמשתעי הכי כדאמרי אינשי מעיני דפלניא הכא נמי מעיני הקהל משמע מעיני של קהל וחד הוא אבל והקריבו הקהל דרשינן ביה תרי דלכתוב קרא והקריבו קהל מאי הקהל תרי הא תלת.
ור״ש תלתא קהלי כתיבי כו׳ – יש ספרים דגרסי תרי קהל כתיבי וכן נראה ובעי למימר דחד קהל כוליה קרא לאורחא דקרא וחד קהל דרשינן קהל הקהל והיינו תרי קהל. ולר׳ מאיר חד קהל כוליה לאורחא דקרא ומיניה נמי שמעינן דאיירי בבית דין ולא בצבור וחד קהל לג״ש ולפי הגירסא הכתוב בספרים בעי למימר דתרוייהו אתו לג״ש ולא נהירא. מיהו אפשר דתלמודא בעי למימר לרבי שמעון דקהל האמור למעלה הוא בית דין עם הצבור ואי לא כתיב ההוא קהל ה״א דקהל למטה היינו צבור ולא בית דין ולרבי מאיר משמע איפכא. וע״ק אליבא דרבי שמעון לימא ד׳ קהל כתיבי ומייתר ליה חד קהל למעשה תלוי בקהל ולא הוה צריך לאהדורי אקרא אחרינא. מיהו ליכא למפרך לר״מ לדרוש ג׳ קהל כרבי שמעון למדרש מעשה תלוי בקהל כיון דאית ליה ג״ש דקהל בבית דין אמור א״כ לא מצי למילף משם מעשה תלוי בקהל דהא לעיל אמר הקהל ועשו הוראה תלויה בב״ד ומעשה תלוי בקהל א״כ מי שלמד משם סובר דקהל האמור למעלה בצבור מיירי ולר״מ לא ס״ל הכי דבצבור מיירי.
ה״ג רש״י ור״ש תלתא קהל כתיבי קהל הקהל ותרי לג״ש ובכל ספרי ספרד כתוב ור״ש תרי קהל כתיבי חד לחייב על כל קהל וקהל וחד לבית דין כי היכי דצבור מייתי ב״ד נמי מייתי מעיני הקהל לא משמע ליה כו׳ (ולא גרסי) [ולגירסא] זו לא דריש ה״א דתרוייהו הקהל ואינה מיושרת גירסא זו דהא בברייתא דלעיל יליף ר״ש הא דב״ד מייתי מתרי קהל מג״ש וגם משמע דדוקא ה״א דמעיני הקהל לא דריש כדאמרי אינשי מעיני דפלניא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ שמעון סבור כי תלתא קהלי כתיבי [שלושה קהל כתובים] והם: ״הקהל״, ״קהל״ כדרך שדורש ר׳ יהודה, ועוד פעם אחת ״הקהל״, ומה שנאמר ״מעיני הקהל״ אורחיה דקרא [דרכו של המקרא] הוא, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: מעיני דפלניא [מעיניו של פלוני], ואין זו הדגשה דווקא נוספת לרבות עוד קהל אחר,
And what is the reasoning of Rabbi Shimon, who holds that seven tribes that sinned bring seven bulls and the court brings one bull? He holds that there are three mentions of the term congregation written. The first two are: The congregation, congregation, which he interprets in the manner that Rabbi Yehuda interpreted. He counts the third and last mention of the term: The congregation, as in the verse: “From the eyes of the congregation.” This is written in the typical manner of the verse, as people say: From the eyes of so-and-so, and the definitive article “the” does not serve to teach another halakha.
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) חַד לְחַיֵּיב עַל כׇּל קָהָל וְקָהָל וּתְרֵי אַחֲרִינֵי נֶאֱמַר לְמַטָּה קָהָל וְנֶאֱמַר לְמַעְלָה קָהָל מָה לְהַלָּן ב״דבֵּית דִּין עִם הַקָּהָל אַף כָּאן ב״דבֵּית דִּין עִם הַקָּהָל.

Of those three, one serves to render each and every congregation liable, as a tribe is also called congregation, and the other two come so that a verbal analogy can be derived: The term “congregation” is stated below, and the term “congregation” is stated above. Just as with regard to the term “congregation” that is stated there, above, the reference is to the court, i.e., “the eyes of the congregation,” together with the congregation, so too, with regard to the term “congregation” that is stated here concerning liability to bring an offering, the reference is to the court together with the congregation.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חד לחייב על כל קהל וקהל – דר״ש נמי ס״ל דשבט אחד איקרי קהל אייתרי ליה תרי לג״ש נאמר קהל למעלה וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולכן חד [אחד מהם] בא לחייב על כל קהל וקהל, ותרי אחריני [ושנים אחרים] באו ללמוד מהם גזירה שווה: נאמר למטה ״קהל״ ונאמר למעלה ״קהל״, מה להלן בית דין עם הקהל שהרי ההוראה בטעות היא בבית דין והמעשה תלוי בהם, אף כאן למטה, בענין הבאת קרבן, בית דין עם הקהל שגם בית דין מביא קרבן כפרה כשם שמביא הקהל.
Of those three, one serves to render each and every congregation liable, as a tribe is also called congregation, and the other two come so that a verbal analogy can be derived: The term “congregation” is stated below, and the term “congregation” is stated above. Just as with regard to the term “congregation” that is stated there, above, the reference is to the court, i.e., “the eyes of the congregation,” together with the congregation, so too, with regard to the term “congregation” that is stated here concerning liability to bring an offering, the reference is to the court together with the congregation.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) ור״מוְרַבִּי מֵאִיר קָהָל הַקָּהָל לָא דָּרֵישׁ הִלְכָּךְ תְּרֵי קְהָלֵי כְּתִיבִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְנֶאֱמַר לְמַטָּה קָהָל וְנֶאֱמַר לְמַעְלָה קָהָל מָה לְהַלָּן ב״דבֵּית דִּין וְלֹא צִבּוּר אַף כָּאן ב״דבֵּית דִּין וְלֹא צִבּוּר.

And what is the reasoning of Rabbi Meir, who holds that the court brings a bull on the basis of its sin and the members of the tribe are exempt? He does not derive a halakha from the difference between the terms “congregation” and “the congregation.” He does not consider the addition of the definite article to be significant. Therefore, he holds that there are two mentions of the term congregation written. They are necessary for him to derive: The term “congregation” is stated below, and the term “congregation” is stated above. Just as with regard to the term “congregation” that is stated there, above, the reference is to the court and not to the public, so too with regard to the term “congregation” that is stated here, below, the reference is to the court and not to the public.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״מ קהל הקהל לא דריש חד הוא ולג״ש: ר׳ אלעזר ב״ר שמעון אומר משמו. פי׳ משם ר׳ מאיר חטאו ו׳ שבטים והן רוב הקהל במספר גברים או ז׳ שבטים אע״פ שאינן רוב ב״ד מביאין על ידיהן פר. מאי [טעמא] דכתיב בפרשה שלח לך אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משמע אפילו מיעוטא. פי׳ נעשתה מכל מה דהוא וכתיב התם כי לכל העם בשגגה. דמשמע רובה הא כיצד רובה דהוא מיעוטא. פי׳ ז׳ שבטים שהן מיעוט הקהל בחשבון גברים ומיעוטה דהוא רובה ו׳ שבטים שהן רוב הקהל בחשבון גברים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וטעמו של ר׳ מאיר, שאת הייתור של ״קהל״, ״הקהל״ הוא לא דריש [דורש], הלכך [על כן] תרי קהלי כתיבי [שני קהלים כתובים], מיבעי ליה [נצרכים לו הדברים] לגזירה שווה נאמר למטה ״קהל״ ונאמר למעלה ״קהל״, מה להלן בית דין ולא צבור (״מעיני הקהל״ — שגגת בית דין) אף כאן בהבאת הקרבן רק בית דין ולא צבור.
And what is the reasoning of Rabbi Meir, who holds that the court brings a bull on the basis of its sin and the members of the tribe are exempt? He does not derive a halakha from the difference between the terms “congregation” and “the congregation.” He does not consider the addition of the definite article to be significant. Therefore, he holds that there are two mentions of the term congregation written. They are necessary for him to derive: The term “congregation” is stated below, and the term “congregation” is stated above. Just as with regard to the term “congregation” that is stated there, above, the reference is to the court and not to the public, so too with regard to the term “congregation” that is stated here, below, the reference is to the court and not to the public.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ורשב״אוְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מ״טמַאי טַעְמָא כתי׳כְּתִיב וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה אַלְמָא מִיעוּטָא דכתי׳דִּכְתִיב מֵעֵינֵי וכתי׳וּכְתִיב כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה לְמֵימְרָא דְּרוּבָּא אִין מִיעוּטָא לָא.

And what is the reasoning of Rabbi Shimon ben Elazar, who holds that if six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes sinned even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull? It is written: “Then it shall be, if it was performed unwittingly, hidden from the eyes of the congregation” (Numbers 15:24). Apparently, the reference is even to a minority of the people, as “from the eyes” is written, indicating: Not all of them, but some of them. And it is written: “As for all the people it was performed unwittingly” (Numbers 15:26), to say that based on the principle: The halakhic status of a majority is like that of the entirety, if the majority of the congregation sinned, then yes, the court is liable to bring an offering. If the minority sinned, then no, the court is not liable.
מיוחס לרש״יתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״ש בן אלעזר מ״ט – דכתיב בהוראה דעבודת כוכבים בפרשת שלח לך אנשים והיה אם מעיני העדה אלמא אפי׳ מיעוטא חטאו מביאין פר ושעירה דכתיב מעיני משמע מקצת עיני ולא כל עיני וכתיב כי לכל משמע דרובא אין דרובו ככולו ומיעוטא לא הא כיצד וכו׳ דמעיני אפי׳ מיעוט קהל כגון ברוב שבטים והאי דכתי׳ כי לכל דבעינן רובא דקהל אפילו במיעוט שבטים.
ורבי שמעון בן אלעזר מאי טעמא כתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אפי׳ מיעוטא. פי׳ רש״י ז״ל דמעיני משמע קצת עיני ולא כל עיני. והקשה הרמ״ה ז״ל אם ממ״ם דמעיני קדריש אמאי דייק ממעיני דכתי׳ גבי ע״ז דלא איירי בה [ה״ל] למילף ממעיני הקהל דכתיב בשאר מצות דאיירי בה ותו הא מעיני העדה בב״ד הוא דכתיב וגבי הוראת ב״ד (ותו) ואנן אמיעוטא דקהל קא מהדרי לענין מעשה ולא אמיעוטא דב״ד ולענין הוראה ועוד הא בהדיא אמרינן בסמוך דהאי מיעוט מנעשתה לשגגה לחוד הוא דדייקי לה מדקאמרינן וצריכי דאי אשמעינן נעשתה לשגגה הוה אמרינן אפילו מיעוטא ולא מצית למימר דמקרא מעיני העדה דכתיב קמא קא דייק דהא מעיני העדה בב״ד כתיב וא״כ משמע דקהל בהדי בי דינא בעי ואנן דייקינן מיניה דלבר מבי דינא הוא מדקאמר אי אשמעינן כי לכל העם ה״א רובא בהדי בי דינא קמ״ל נעשתה לשגגה אלא ודאי ממ״ם מעיני לא משמע מיעוט אלא כענין שנאמר (איוב כח) ונעלמה מעיני כל חי וכדכתיב (ויקרא ה) ונעלם ממנו אלא דריש מפשטיה דכתיב נעשתה לשגגה דמשמע נעשתה מ״מ ואפילו מיעוטא והדר כתיב כי לכל העם בשגגה דמשמע רובא. ונ״ל דלא קשיא מידי דהא מעיני העדה דכתיב [בע״ז] לא דריש ליה הוראת ב״ד דהא לקמן רפ״ב תנינן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ב״ד וכן המשיח ולא בע״ז אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ומפרש לקמן בגמרא ע״ז כדתניא יכול יהא חייבין על שגגת מעשה שלה ת״ל מעיני מעיני לג״ש נאמר להלן מעיני ונאמר כאן מעיני מה להלן בב״ד אף כאן בב״ד ומה להלן הע״ד עם שגגת מעשה אף כאן העלם דבר עם שגגת מעשה אלמא עיני העדה דכתי׳ בע״ז לא אב״ד קאי מדלא כתיב ביה ונעלם אלא מעיני העדה אנעשתה לשגגה קאי ותו לא מידי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ שמעון בן אלעזר מאי טעמא [מה הטעם שלו]? כתיב [נאמר]: ״והיה אם מעיני העדה״ (במדבר טו, כד), אלמא מיעוטא [מכאן שמדובר במיעוט], דכתיב [שנאמר]: ״מעיני״ למעט — שלא כולם אלא מקצתם עבדו עבודה זרה, וכתיב [ונאמר]: ״כי לכל העם בשגגה״ (במדבר טו, כו), למימרא [לומר] גם אם לא נאמר ״כי לכל״ הכוונה לכולם, לפחות רובא [הרוב]אין [כן], מיעוטא [מיעוט]לא, ואם כן יש כאן כעין סתירה,
And what is the reasoning of Rabbi Shimon ben Elazar, who holds that if six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes sinned even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull? It is written: “Then it shall be, if it was performed unwittingly, hidden from the eyes of the congregation” (Numbers 15:24). Apparently, the reference is even to a minority of the people, as “from the eyes” is written, indicating: Not all of them, but some of them. And it is written: “As for all the people it was performed unwittingly” (Numbers 15:26), to say that based on the principle: The halakhic status of a majority is like that of the entirety, if the majority of the congregation sinned, then yes, the court is liable to bring an offering. If the minority sinned, then no, the court is not liable.
מיוחס לרש״יתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) הָא כֵּיצַד עָשׂוּ ו׳שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל אוֹ ז׳שִׁבְעָה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל חַיָּיבִין

How so? How can this apparent contradiction be resolved? The Gemara explains: If six tribes sinned and they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court is liable to bring a bull. Although in both cases they are not a majority in every sense, the court is liable, as a reference to the minority is also indicated in the verse.
שיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא [הרי] כיצד? מיישבים את שתי הלשונות: אם עשו ששה שבטים והן מבחינת מספרם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהלחייבין. שאף שאינם רוב מכל צד — הרי אף המיעוט נכלל במקרא.
How so? How can this apparent contradiction be resolved? The Gemara explains: If six tribes sinned and they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court is liable to bring a bull. Although in both cases they are not a majority in every sense, the court is liable, as a reference to the minority is also indicated in the verse.
שיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הוריות ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה הוריות ה., מיוחס לרש"י הוריות ה., תוספות הוריות ה., ר׳ ברוך בר שמואל הספרדי הוריות ה., ר"י מלוניל הוריות ה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי והרב מרדכי רבינוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., בית הבחירה למאירי הוריות ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש הוריות ה., מהרש"א חידושי הלכות הוריות ה., רשימות שיעורים לגרי"ד הוריות ה. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין הוריות ה. – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת הוריות, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת הוריות: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, הרב אליקים קרומביין, הרב אביהוד שוורץ, עמיחי גורדין, בניה מינצר, פירוש הרב שטיינזלץ הוריות ה., אסופת מאמרים הוריות ה.

Horayot 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Horayot 5a, Attributed to Rashi Horayot 5a, Tosafot Horayot 5a, R. Baruch b. Shemuel HaSefaradi Horayot 5a, Ri MiLunel Horayot 5a, Meiri Horayot 5a, Tosefot Rosh Horayot 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Horayot 5a, Reshimot Shiurim Horayot 5a, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Horayot 5a, Steinsaltz Commentary Horayot 5a, Collected Articles Horayot 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144