×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק ו – כיצד מברכין
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּירוֹת? אעַל פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. בוְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חוּץ מִן הַפַּת, גשֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. דוְעַל הַיְּרָקוֹת הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.:
Chapter 6
MISHNA: This mishna discusses the blessings recited over various foods. How does one recite a blessing over fruits? Over different fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine. Although wine is produced from fruit of the tree, due to its significance, its blessing differs from other fruits of the tree. Over wine one recites: Who creates fruit of the vine. Over fruits that grow from the earth, one recites: Who creates fruit of the ground, with the exception of bread. Bread, too, is significant and its blessing differs from other fruits of the ground, as over bread one recites: Who brings forth bread from the earth. Over herbs and leafy vegetables one recites: Who creates fruit of the ground. Rabbi Yehuda says that there is room to distinguish between fruits that grow from the earth, herbs, and leafy vegetables. Although they are all fruit of the ground, since they have different qualities, the blessing on the latter is: Who creates various kinds of herbs.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהרא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה ברכות ו:א} כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא1 אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר [בורא]⁠2 פרי הגפן [ועל]⁠3 פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה ר׳ יהודה אומר בורא מיני דשאים:
{בבלי ברכות לה ע״א} גמ׳ תנו רבנן {ויקרא יט:כד} קדש הלולים לייָ׳י מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו מיכן אמר ר׳ עקיבה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
{בבלי ברכות לה ע״א-ע״ב} תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה4 בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא
ברכה מעל מאי תקנתיה אמר רבא5 ילך אצל חכם6 מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה: אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם7 הזה בלא ברכה כאילו נהנה8 מקדשי שמים שנאמר {תהלים כד:א} לייָ׳י הארץ ומלואה (תבל ויושבי בה9): ר׳ לוי ראמי כתיב לייָ׳י הארץ ומלואה (וג׳) וכתיב {תהלים קטו:טז} השמים שמים לייָ׳י והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה [כאן]⁠10 לאחר ברכה.
1. הוא: חסר בכ״י נ, רא״ה.
2. בורא- בכ״י א: כתוב בי״ת ארוכה (שבדרך כלל הוא סימן קיצור ל: ״ברוך אתה יי׳י״). וכך נהוג לכתוב בפי׳ רה״ג שבספר הנר תשי״ח עמ׳ 81. על פי ההמשך ברור שצ״ל ״בורא״ כבשאר הנוסחאות וכבהמשך המשנה גם בכ״י א.
3. ועל: גסו גצב, גצג, כ״י נ, כ״י פריס 312, וכן רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א, דפוסים: ״על״.
4. מן העולם הזה: כ״י פריס 312: ״בעולם הזה״. כ״י קרפנטרץ: ״מן העולם״.
5. אמר רבא: חסר בכ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול, כפי שחסר בה״ג.
6. חכם: רא״ה: ״בקי״.
7. מן העולם: כ״י פריס 312: ״בעולם״.
8. נהנה: כ״י נ: ״אוכל״.
9. ליי׳.... בה: גכז, גצב, גצג, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה עד: ״ומלואה״.
10. כאן: גצב, גצג, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה. כ״י א: ״וכאן״.
כיצד מברכין וכו׳ חוץ מן היין – שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת.
בורא מיני דשאים – לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין.
ואילו הן הברכות. על פירות האילן שהן מחמשת המינין כגון גפן תאינה ורימון זית שמן דבש, אומר פרי העץ לפניו. ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, בא״י אמ״ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלתא לעמך ישראל רחם י״י אלקינו על עירך ועל עמך ועל מקדשך ובנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימנו כי אתה טוב ומטיב לכל בא״י על הארץ ועל פירותיה. חוץ מן היין שעליו אומר לפניו בורא פרי הגפן ולאחריו בא״י אמ״ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו׳ עד על הארץ ועל פרי הגפן.
ועל שאר פירות כגון אגוזים ותפוחים וכיוצא בהן שאינן מחמשת המינין, מברך לפניהם בורא פרי העץ ולאחריהם בא״י אמ״ה בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.
על פירות הארץ, כגון חמשת המינין חיטין שעורין כוסמין שיבולת שועל שיפון שלא עשה מהן פת, אומר בורא פרי האדמה לפניהם, ולאחריהם ברכהב אחת מעין שלש בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה וכו׳ עד בא״י על המחיה ועל הכלכלה. ואם עשה מהן פת מברך לפניהם המוציא לחם ולאחריהן ברכת המזון.
ועל מיני קיטנית כגון פולין ועדשים ושאר פירות הארץ שאינן מחמשת המינין הללו, בתחילה בורא פרי האדמה ולאחריהם בא״י בורא נפשות וכו׳.
ועל הירקות אומר לפניהם בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות וכו׳.
א. ל״מ חבר לנוסח זה. בפיה״מ להרמב״ם ספ״ו: שנתת לנו ה׳ אלקינו. ול״ג רבינו ׳לאכול מפריה ולשבוע מטובה׳ וכן ליתא ברמב״ם פ״ג מהל׳ ברכות הי״ג.
ב. רבינו יחידאה בזה. והתוס׳ לז ע״א ד״ה הכוסס נסתפקו אם יברך מעין שלש ויסיים על האדמה ועל פרי האדמה, [וכן היתה דעת ר״ת וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה], או שיסיים על הארץ ועל המחיה או שיברך רק בנ״ר.
כיצד מברכין – לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין (ברכות ב) משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אי נמי י״ל דקאי אמתני׳ דמי שמתו (ברכות כ:) דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר ע״כ קאמר הכא כיצד מברכין.
פרק ששי
כיצד מברכין על הפירות וכו׳ – רשצז״ל:⁠א חוץ מן היין – שמתוך חשיבותו (קבוע) [קבעו] לו ברכה לעצמו וכן [הפת]. בורא מיני דשאים – לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים.
א. ראה רש״י כאן.
פרק כיצד מברכין

פרק ששי: כיצד מברכים

כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. פי׳ ליכא למיקשי תנא היכא קאי דקתני כיצדא, דהא לא קשיא כלל אמסקנא דשמעתין דאסיקנא בגמרא בענין ברכה שלפניו דסברא הוא דאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, וכיון דסברא הוא שפיר קתני כיצדב.
על פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. פי׳ ונקט מעיקרא בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמהג, מפני שהיא ברכה מיוחדת שאין במשמע אלא פרי העץ בלבד, וכל שהיא מיוחדת יותר, חשובה יותר כדאיתא בגמרא (בבלי ברכות לט.)ד. ואפשר נמי דמשום דאיכא פלוגתא בהאי ברכה דפרי האדמה נקיט מעיקרא בורא פרי העץ. פי׳ והאי דלא אמרינן בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה, האי כלישנא דקרא והאי כלישנא דקרא, בהאי כתיב (תהלים ק״ד:י״ד) להוציא לחם מן הארץ ובהאי כתיב (דברים כ״ו:ב׳) מראשית כל פרי האדמה. פי׳ והוי יודע דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא כדתני באידך מתניתין (בבלי ברכות מ.), ואם בירך על היין בורא פרי העץ יצאה.
א. כדפרכינן בריש מכילתין תנא היכא קאי, והכא נמי קשיא היכא אשמעינן חיובא דברכות שמתחיל ללמדנו הנוסח.
ב. וכ״כ התוס׳, ואף דרבנן קבעוהו לחיוב מ״מ עיקרו סברא וחיוב השכל.
ג. שהיה לו להקדים פרי האדמה עצמה ואח״כ פרי הגדל בעץ שגדל מן האדמה.
ד. שאם היו לפניו דבר שברכתו שהכל ודבר שברכתו בפה״א מקדים לבפה״א, ודעת רבינו שם ולקמן מא, א דה״ה בפה״א ובפה״ע מקדים בפה״ע.
ה. וכ״כ רבינו להלן מ, ב יעו״ש. ויתבאר שם בס״ד.
כיצד מברכין וכו׳ זה הפרק הכונה בו להתחיל בביאור החלק השלישי לבאר לנו דרך כלל שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ולהודיע דרך פרט תכונת הברכה על כל דבר שהוא נהנה ממנו ורובו יסוב על ג׳ ענינים הראשון לבאר בו מטבע הברכות ונוסח שלהן על כל דבר ודבר והשני לבאר בו אם באו לפניו דברים הרבה כאחד איזה מהם נפטר בברכת חבירו ואע״פ שאינו טפל לו וכל שכן אם האחד עיקר והשני טפל וכן איזה דבר פוטר את הבא אחריו אע״פ שלא בא עמו כאחד והשלישי לבאר בו באיזה צד צריכים כל אנשי המסבה לברך כל אחד לעצמו ועל איזה צד אחד מברך לכולן זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כעין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו הענין הראשון ר״ל מטבע הברכות ונוסח שלהן וכמו שאמר כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן על פירות הארץ הוא אומר ב״פ האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ על הירקות הוא אומר ב״פ האדמה ר׳ יהודה אומר בורא מיני דשאים אמר הר״מ כיצד מברכין וכו׳ מלת כיצד מורכבת מג׳ מלות כאי זה צד ופירושה על איזה ענין והיא שאלה בעד איכות דבר והדומה לה וחוץ מלת שיור והניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר״ל בא״י אמ״ה ופי׳ ירקות הם העשבים אשר מנהג לאכלם מבושלים כגון הכרוב והתרדין יברך עליהן כשיתבשלו בורא פרי האדמה והכרוב והתרדין אם אכלן בלא בשול אין לו לברך אלא שהכל ואין הלכה כר׳ יהודה ברך על פירות האילן ב״פ האדמה יצא על פירות הארץ ב״פ העץ לא יצא ועל כלם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא ברך על פירות האילן וכו׳ פי׳ ומה שאמר על כלם אפי׳ פת ויין אם ברך עליהם שהכל יצא על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות הוא אומר שהכל נהיה כדברו ר׳ יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו על דבר וכו׳ פי׳ החומץ ידוע והנובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו ומה שאמר ר׳ יהודה כל שהוא מין קללה ר״ל הארבה והפירות אשר נפלו קודם בישולם אין מברכין עליו ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי כיצד מברכין וכו׳ ויש שואלים היכא קאי דקתני כיצד כלומר שהיה לו להודיע תחלה חיובה ואח״כ כיצד מברכין אותה ותירצו בה שהדברים חוזרין למה שאמרו בפרק א׳ מקום שנהגו לקצר אינו רשאי להאריך ופרשנוה כגון ברכת הפירות וברכת המצות והוצנעו הדברים עד שהתבארו דיני ק״ש ותפלה שהם שני חלקים שבמסכת זו ומתחיל עכשיו בביאור חלק ג׳ שאדם חייב לברך על כל דבר שנהנה ממנו וכן יש מפרשים שהדברים חוזרים למה שאמרו בפרק ג׳ בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו אבל לא לפניו אלמא שאדם אחר צריך לברך בה לפניו ושואל בה כיצד וכו׳ ואמר שעל כל פירות האילן בין מז׳ המינים כגון תאנים ורמונים ודומיהם בין שלא מז׳ המינים כגון אגוזים ותפוחים ודומיהם ועל היוצא מהם מברך ב״פ העץ חוץ מן היין שאע״פ שהגפן קרוי עץ כדכתיב מה יהיה עץ הגפן מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמה להזכיר עליו שם הגפן בפרט ואע״פ שאין עושין כן בשמן ושאר המשקים היוצאים מפרי העץ ומ״מ אם היה אוכל באשכולות הוא מברך ב״פ העץ כשאר הפירות:
על פירות הארץ כגון קשואים ואבטיחים ודלועים ותותים מדבריות ומיני קטניות ותבואה ועל כיוצא בהן אומר בורא פרי האדמה וכלשון המקרא דכתיב מראשית כל פרי האדמה ולא אמר פרי הארץ חוץ מן הלחם שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו והוא המוציא וכלשון המקרא להוציא לחם מן הארץ על הירקות כגון כרוב וסלקא וכרתי ותומי שהפירות עצמן נבלעין בארץ מברך עליהן לתנא קמא ב״פ האדמה ולר׳ יהודה בורא מיני דשאים שר׳ יהודה מחייב ברכה מיוחדת לכל מין ומין ואחר שפרי האדמה כולל גם כן פירות הארץ הוא מחייב ברכה אחרת בירקות ומ״מ הלכה כחכמים בירך בדיעבד על פירות האילן [בפה״א] יצא שהרי מ״מ מן האדמה הם יוצאין ואע״פ שהאילן סבה אמצעית ומ״מ היו לפניו של עץ ושל אדמה אין של אדמה פוטרת של עץ לא נאמר בשל עץ שנפטרה בשל אדמה אלא בשבירך פרי האדמה על אותו פרי עצמו בירך על פירות האדמה ובירקות ב״פ העץ לא יצא שאין כאן עץ כלל ועל כלן הן פירות הארץ הן פירות האילן הן ירקות הן על היוצא מהם אפי׳ פת ויין אם ברך שהכל יצא ובלבד שיברכנו על אותו דבר בעצמו הא אם היו לפניו דבר הראוי לשהכל ושאר דברים הראויי׳ לשאר ברכות וברך שהכל על הראוי לו לא נפטרו האחרות אא״כ היה דעתו על כך שמ״מ לא הותקן לכתחלה מטבע ברכת שהכל אלא לדבר שלא הוברר לנו דבר ליחס בו מציאותו ממנו כגון דבר שאין גדולו מן הארץ וכן על דברים שאין להם חשיבות והוא שאמר על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חלב ביצים בשר וגבינה ודגים אומר שהכל וכן על החומץ ועל הנובלות ר״ל תמרים שנפלו מן העץ קודם בישולם והוא הדין לשאר פירות שהם על דרך זה ועל הגובאי והוא הארבה ר׳ יהודה חולק על החומץ ועל הגובאי שמאחר שהם מין קללה אין מברכין עליהם כלל והרי החומץ הפסיד בעצמו של יין והגובאי מפסיד את הצמחים ומ״מ הלכה כחכמים אלא שקצת מפרשים כתבו שאינו מברך על החומץ אלא בשחושש בגרונו אבל בשתיה ממש לא שהרי מזיק הוא לו וכן ראיתי לקצת חכמי הדור שבדיעבד לחם נפטר בברכת מיני מזונות כל שברכו על הפת בפרט על הדרך שכתבנו ואין נראה לי:
זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ׳ אלו הן:
כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם:
דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז׳ המינים ובשאר כל המינים מדרבנן:
לענין ביאור סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים ואני צריך להעירך בפירושה דרך קצרה והוא שכבר ביארנו שבמשנתנו לא עסקו אלא בברכה שלפניה וכבר ביארנו בה שאינה אלא מדברי סופרים ומ״מ הוא סבור עכשיו שמן התורה היא ושואל בה מנא הני מילי כלומר שיהא צריך לברך לפניו בכל שהוא נהנה ממנו מן התורה והדבר ידוע שלא מצינו בתורה חיוב ברכה להדיא אלא לז׳ המינים ולאחריה וכדכתיב בפרשת והיה עקב כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו׳ ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכו׳ ואכלת ושבעת וברכת הא ברכה לפניה אף לז׳ המינים וברכה לאחריה לשאר מיניו חוץ מן הז׳ לא מצינו וא״כ ברכה לפניה שהוזכרה במשנתנו מהיכא ולא חקר עכשיו כלל על ברכה לאחריה של שאר מינים שהרי לא הוזכרה במשנתינו ואע״פ שבמקרא זו שהביאו בברייתא ר״ל הלולים אמרו מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו אגב אורחיה נקטה ומתוך לשון הלולים שמורה על רבוי ואין לפרש דמשום ברכה לאחריה דז׳ מינים נאמרה שהיא מפורשת בתורה שהרי בערלה נאמרה שהיא על כל המינים והלכך לפי דרכו למד ממנו אף לאחריה בכל המינים אלא שמ״מ השאלה אינה אלא על ברכה לפניה שהוזכרה במשנתינו ולפי דרכו למדנו לשתים אחת דבר אלקים שתים זו שמענו והקשה והרי מקרא זה צריך לנו לדבר אחר ואף כשתאמר שמכח רבוי אתה בא לדרוש ואף כשתוציאנו לדבר אחר רבויו מ״מ מלמדנו ברכה לפניו שעליה אנו חוקרים אך הוא צריך לנו עם רבויו ר״ל שהוא צריך לנו ללמוד שני ענינים אחד לעיקר החלול שאע״פ שלא נאסרה ערלה אלא לג׳ שנים למד שאף הרבעי לא יאכל אלא בחלול קדושתו דרך פדיון ואע״פ שלענין שהפודהו לעצמו מוסיף חומש למדנוה בשני של קדושין בגזרה שוה קדש קדש ממעשר כתוב הכא קדש הלולים וכתוב התם כל מעשר הארץ וכו׳ הוא קדש והרי יש לומר אם אין עקר הפדיון חומש מנין מ״מ אלמלא מקרא זה היינו למדין אותו קדש קדש מתרומה ואף בפדיון לא ואע״פ שמצינו אשר נטע כרם ולא חללו אינו אלא ספור דברים על מה שנצטוה וכן לא אמר על פדיונו שיהא קדש או שיאסר בזולתו וכן שלא פי׳ בו זמן או שמא אין בכלל ולא חללו אלא שלא נהג בו מנהג חולין לאכול ממנו ונמצא מכל מקום שהוא צריך לנו לעיקר החלול וכן צריך עוד לנו ללמד שדבר הטעון שירה טעון חלול כלומר ללמד שאין דין רבעי אלא בכרם ולא בשאר נטעים שאין הלולים אלא לשון שירה ואין אומרים שירה ר״ל הלוים אלא על היין ר״ל על נסוך היין ואע״פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות ותרועות בשחיטת פסחים כמו שהתבאר בראשון של פסח שני וכן במלחמה כמו שנכתב בדברי הימים ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתירא התפלל והבטיחו הנביא כמו שנכתב שם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה׳ בקול גדול וכו׳ ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה׳ ומהללים להדרת קדש מ״מ פי׳ הענין שאין הלוים בשעת הקרבת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים ואכתי למאן דתני נטע רבעי ר״ל שרבעי נוהג בכל נטע ולא בכרם לבד ובכ״מ שיהא דין רבעי נזכר בו הוא שונה נטע רבעי ואיפקעה לה דרשא דטעון שירה טעון חלול שהרי אף מה שאין טעון שירה טעון חלול ואייתר ליה חד הלול לברכה לפניו ניחא אלא למאן דתני כרם רבעי ברכה לפניו מהיכא ואף למי ששונה כרם רבעי אם שמא אינו למד כן ממלת הלולים אלא מגזרה שוה שבפרשת רבעי נאמר תבואתו כדכתיב ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ובכלאים כתיב ותבואת הכרם הרי מ״מ אייתר ליה חד הלול לברכה אלא אם אינו למד כן מג״ש ולא למדה מרבו אלא שמביאה ממלת הלולים ברכה לפניו מהיכא ואף כשתביאה מג״ש ואייתר ליה חד הלול מאי חזית דמוקמת ליה לברכה לפניה בכל המינים דילמא אברכה לאחריה בשאר מינים דלא כתיבא דהכי עדיף טפי מדאשכחן ברכה לאחריה בז׳ המינים והיינו דקאמר תינח לאחריה וכו׳ הא לפניו מהיכא וקושיא זו אף לבעל הנטע קשיא אלא דהכי קאמר ועוד הן לבעלי הנטע הן לבעל הכרם דאייתר להו חד הלול לפניו מהיכא ותירץ לו בזה שכל שהוא למד כרם רבעי מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול לברכה מוקמינן ליה לשל אחריה כדקאמרת ברכה לפניה מק״ו דהשתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן והוא הדין לבעל הנטע הואיל ומ״מ אייתר ליה חד הלול ונמצא עכשיו חד הלול לעיקר פדיון ואידך לברכה לאחריה לשאר מינים שלא מן הז׳ וברכה לפניה לכל המינים מק״ו ולא שיתכוין לומר דברכה לפניה בכל המינים וברכה לאחריה לשאר מינים דאורייתא אלא דרבנן ואסמכוה חדא אחד הלול וחדא אק״ו:
וחזר והקשה לבעל הכרם אשכחן כרם כלומר דמדקא אמרת דהלולים אכרם לחוד קאי ומגזרה שוה א״כ הלול דאייתר לך אכרם הוא ואית לך ברכה לאחריו אכרם ולפניו אכרם מק״ו אבל שאר מינים מנלן וא״ת וכרם הרי מז׳ המינים הוא דכתיב בהו בהדיא ברכה לאחריה ולפניה מקו״ח וא״כ אם אינו ענין לכרם תנהו ענין לשאר מינים אין זה כלום שמא גפן הנזכר בז׳ המינים איין קאי וכן בזית על השמן וכדכתיב ביה זית שמן אבל על הענבים עצמן מהלול נפקא אי נמי איפכא וא״כ אשכחן כרם וכי תימא ילפינן שאר מינין מינה במה מצינו לכרם שהוא נהנה וטעון ברכה לאחריו אף כל וכו׳ ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מק״ו מה לכרם שכן מצינו בה צד חומר מצד אחד שחייב בעוללות [קמה תוכיח שאינה חייבת בעוללות] ויש בה ברכה לאחריה מן התורה ולפניה מק״ו וילפן שאר מינים מינה במה מצינו איכא למפרך שכן חייבת בחלה ואי מייתית ליה מתרוייהו בחזר הדין מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח כרם לנסכים וקמה למנחות ואתיא נמי זית דאע״ג דמז׳ מינים היא דלמא קרא אשמן לחודיה ונפקא זית גופיה במה מצינו א״נ איפכא דקרא אזית גופיה ושמן במה מצינו ואע״ג דזית גופיה כרם אקרי ואינו צריך להביאה ממקום אחר דהא אשכחן כרם אינו כלום דכרם זית הוא דאקרי הא כרם סתמא לא אקרי וא״כ מה להצד השוה שכן יש בהן צד מזבח ואתיא נמי זית שיש בה צד מזבח ר״ל בלילת מנחות שאר מינין מיהא לברכה לאחריו דניליף לפניו מקו״ח מנלן ואי דילפת להו מז׳ המיני׳ במה מצינו מה לז׳ המיני׳ שכן חייבים בבכורים וכן היה יכול להקשות אי הכי ליליף מינה לברכה אחריהם מעין ג׳ אלא דחדא מינייהו נקט ואף למאן דתני נטע רבעי דכלהו הני לא קשיין ליה אכתי מידי דלאו בר נטיעה כגון בשר וגבינה והדומים לאלו ברכה לפניו מהיכא וא״ת ניליף משאר מיני׳ הרי אין ברכותיהן שוות והיאך [נלמד] מנסח אחד לנסח שבדרך אחרת אלא סברא היא ר״ל ברכה לפניו הן בז׳ המינים הן בשאר מינים הן לבעל הכרם הן לבעל הנטע סברא היא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ואין חיוב ברכה בתורה אלא לז׳ המינים ולאחריהן הא לפניו בכלן ולאחריה לשאר מינים מדרבנן:
וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל והוא שדרשו לה׳ הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ובתלמוד המערב אמרו אמרת לה׳ ה׳ אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת ומ״מ בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה׳ הארץ אם שכח ולא ברך או אפי׳ ספק ברך ספק לא ברך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז׳ המינים שהיא תורה:
זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה אע״פ שבפירושנו נטינו בה לדרך אחרת ופסקים הראויים להוציא מתוכה אלו הן:
ארבע מתנות יש לעניים בכרם פרט ועוללות שכחה ופאה ובתבואה אינן אלא ג׳ לקט שכחה ופאה אלא שכשהגיע זמנה חייבת בחלה ליתנה לכהן וכל שבעת המינים חייבים בבכורים כמו שיתבאר במקומו נטע רבעי צריך הבאה לירושלים או פדיון כמעשר שני ויראה לגדולי המחברים שאינו נוהג בחוצה לארץ כלל אף בכרם ואף בפני הבית שכל שהוא טעון הבאת מקום אין מביאין מחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית אף בכרם בלא שום פדיון אבל בארץ ישראל נוהג אף לאחר חורבן ר״ל בזמן הזה וכשפודה בזמן הזה מברך אשר קדשנו וכו׳ וצונו על פדיון נטע רבעי ופודה בפרוטה ואומר הרי הן מחוללין על פרוטה זו או על פירות אלו ומשליך הפרוטה לים או שורף הפירות וכל שערלה נוהגת בו רבעי נוהג בו שהלכה כדברי האומר נטע רבעי וכסתמן של כמה שמועות אחת מהן אתרוג שוה לאילן בג׳ דרכים וכו׳ ואחת מהן לרבעי וכן כמה שמועות ויש שפוסקים שדין רבעי נוהג בחוצה לארץ ומעתה אף בזמן הזה כן ומ״מ אף לדבריהם דוקא בכרם אבל לא בשאר נטיעות הואיל ואף בארץ נחלקו בשאר נטיעות אם נוהג בהם רבעי אם לאו כבר אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכרם רבעי שאמרנו דוקא כרם והוא על הפחות בה׳ גפנים ב׳ כנגד ב׳ ואחת יוצאה זנב ושלא יהו מרוחקות י״ו אמה כמו שיתבאר בפרק הספינה אבל גפן יחידית אינה בתורת רבעי אבל דין ערלה נוהג על כל נטע ואף בגפן יחידית אע״פ שבקצת ספרים נמצא לגדולי הרבנים במסכת סוטה הפך הדברים חס ושלום על פה קדוש לאמרה ולא כונו בה אלא לענין רבעי:
כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין אומר בפה״ג ועל פירות האדמה אומר ב״פ האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה ר׳ יהודה אומר בורא מיני דשאין:
גמ׳ ת״ר קדש הלולים לה׳ מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו מכאן אמר ר״ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך מסקינן דמסברא ידעינן שאסור לו לאדם שיהנה מן העוה״ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא בא לנטע רבעי שצריך חילול ועוד דריש ליה דבר שטעון שירה טעון חילול דבר שאין טעון שירה אין טעון חילול ופליגי ביה תנאי חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי וקי״ל כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל כדאיתא לקמן בפירקין (ברכות דף לו) והלכתא אין נטע רבעי נוהג עכשיו וכרם רבעי צריך לפדותו אחר הקצירה נ״א הבצירה על שוה פרוטה ושוחקו ומטילו לנהר. ת״ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה״ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה מעל ומאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר רב כל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה׳ הארץ ומלואה ר׳ לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ וגו׳ לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה:
פרק ששי
כיצד מברכין – תימא תנא היכא קאי דקתני כיצד. וי״ל משום דסברא הוא לברך כדמסקינן בגמרא דאסור ליהנות בעולם הזה בלי ברכה וכיון דמסתבר שייך למיתני כיצד כאלו היה שנוי בהדיא מברכין, ועוד דקאי אמתני׳ דפ׳ מי שמתו [דף ך׳ ע״א] דקתני בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו והכי נמי יש לברך על כל דבר ודבר:
פרק כיצד מברכין
על הפירות וכו׳ – דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפ״ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של ק״ש ותפלה שואל עכשו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום. בה בברכה איזהו נוסח. שלה והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמ׳ דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
על פירות האילן הוא אומר בפה״ע – האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר, אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דת״ק ור׳ יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ.
חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן – פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא.
על פירות הארץ – פי׳ כגון מיני קטניות אומר בורא פרי האדמה. חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה.
ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה – ירקות כגון כרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן.
על הפירות וכו׳ – דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפרק קמא שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות. ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של קריאת שמע ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה. והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמרא דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:
על פירות האילן הוא אימר בפה״ע – האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר. אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דתנא קמא ור׳ יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ:
חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן – פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא:
על פירות הארץ – פירוש כגון מיני קטניות:
חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא. בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה:
ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה – ירקות כגון כרוב ותרדין וחסה וכיוצא בהן:
במשנה כיצד מברכין על הפירות על פירות אילן כו׳ ועל פירות ארץ כו׳ ויש לתמוה אמאי שביק לברכת בורא מיני מזונות ואפשר דלא נקיט הכא אלא ברכות כלליות שכוללות מינין הרבה ולאפוקי מדרבי יהודה ואיידי דנקיט כלליות נקיט נמי פרטים דחוץ מיין ופת ואפ״ה לא תקשי מדלא קאמר חוץ מן הפת ומיני מזונות דהא קי״ל אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וק״ל:
בגמ׳ מנה״מ לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס״ד כלל דהנך ברכות דמתניתין דאיירי בברכות שלפני אכילה דהוה מדאורייתא וכי אפשר לומר כן דהא תנינן להדיא במתניתין דפרק מי שמתו דבעל קרי מברך לאחריו ואין מברך לפניו ואין שום טעם לחלק ביניהם אלא לפי שברכת המזון מדאוריית׳ משא״כ לפני המזון שהוא מדרבנן כדמסקינן להדיא שם בגמרא וא״כ דאפילו ברכת הפת הוי מדרבנן מכ״ש באינך ונראה בזה דהשתא הוי ס״ד דע״כ האי תנא דמתניתין דהכא סובר דהנך ברכות הוי מדאורייתא דאל״כ קשה תנא היכא קאי כקושיית תוס׳ דהא השתא לא הוי ס״ד דמתרצים תוס׳ בתירוץ ראשון ולא הוי ניחא נמי למימר דקאי אמתני׳ דמ״ש דקתני מברך לאחריו ואינו מברך לפניו דא״כ הוי ליה לפרש כיצד מברכין לאחריו ועוד דלפניו מיהו הוה ליה למיתני תחלה על הפת הוא אומר כיון דעל המזון דהתם קאי דמיירי בפת אע״כ דתנא אקרא קאי משום דכולי ברכות דקתני הכא הוי מדאורייתא ואף ע״ג דמתניתין דפ׳ מ״ש סובר דברכות שלפניו לא הוי אלא מדרבנן מ״מ בלא״ה הך מתני׳ דהתם לא אתיא אליבא דכ״ע דהא איכא כמה תנאי בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ח ע״ב) דסברי דברכת המזון שלפניו הוי מדאורייתא וא״כ מקשה שפיר אתנא דמתני׳ דקתני כיצד משמע דהוי מדאורייתא ומנה״מ ועוד י״ל דקס״ד השתא דאין שום סברא לומר בעניני ברכת הנהנין דהוי מדרבנן כיון דקיי״ל כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולא דמי לברכת התפלה דרחמי נינהו אע״כ דכולהו ברכות הנהנין הוי מדאורייתא חוץ מברכת הפת וזיי״ן מינים כיון דכתיב בקרא להדיא ואכלת ושבעת כו׳ דהוי ברכה שלאחריו מש״ה אין חיוב מדאורייתא לברך לפניו למאן דלית ליה ק״ו ומש״ה לא הוי אלא מדרבנן ולא שייך כאן לומר משום ברכה שאינה צריכה כיון דגלי קרא מיהא שחייב בברכה דלאחריו ואשכחן נמי בשאר מיני פירות דחייב בברכה שלפניו תיקנו ג״כ בפת שמברך גם כן לפניו ובהכי הוה אתיא ליה שפיר נמי הא דלא קתני במתני׳ ברכה שלפניו דבורא מיני מזונות דחמשת המינים אבל לפי הסברא דהשתא א״ש משום דלא קחשיב אלא הנך ברכות דהוי מדאורייתא לפום הך שקלא וטריא דבסמוך משום דברכת פירות האילן דכתיב באורייתא קודש הילולים למאן דתני נטע רבעי ופרי האדמה דרשינן נמי מקרא דחטה ושעורה והיינו נמי מק״ו דלאחריו מברך לפניו לכ״ש משא״כ בברכת מזונות לא אשכחן שום ילפותא דקרא דחטה ושעורה לא איירי אלא או בלחם גמור או כשאכלו בעיניה ועדיין צ״ע. ועוד י״ל דהא דמקשה מנה״מ היינו מדאשכחן כל הנך ברכות מבוררות דוקא בהנך דקתני במתני׳ ומאי טעם לומר כן אי בתר חשיבות הוה להו ג״כ לתקן בבשר שהוא חשוב יותר מכולם מש״ה מייתי הן שקלא וטריא דבסמוך דבזה יש טעם לכל א׳ לומר לפי חשיבותא דקרא דבחטה ושעורה איירי בברכת שהכל ובפה״א דהא בקמחי דשערי לכ״ע מברך שהכל ובחטה בפה״א ובפירות האילן כיון דאע״ג דכתיבי גבי שבעת המינים ואפ״ה כתיב קרא דקודש הילולים אלמא דהיינו דצריך לברך בהו ברכה מבוררת יותר שהוא בפה״ע כמבואר ובפת נמי משום דאיכא חשיבות דאיקרי לחם ואית בהו ברכת המזון וביין נמי איכא חשיבות קידוש והבדלה ואומרים עליו שירה כנ״ל וכה״ג א״ש נמי לפי המסקנא כיון דסוף סוף כל הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו כמ״ש התוס׳ א״כ מש״ה שייך שפיר בכל א׳ וא׳ מהם ברכה מבוררת כנ״ל נכון:
משנה. וז״ל על פירות האילן הוא אומר בפה״ע חוץ מן היין וכו׳ ועל פירות הארץ הוא אומר בפה״א חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ עכ״ל. מלשון המשנה משמע דחל ביין שם פרי ואילולא דקבעו לו ברכה בפ״ע מברכין עליו בפה״ע. וכן מבואר במשנה (תרומות פי״א מ״ג) ״אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים וענבים ואין מבאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים״. ומבואר דבמשקין היוצאין מן הפירות רק יין ושמן חל בהו שם פרי. ומשמע ממשנתנו דמברכין ברכה מסוימת דבה״ע על חלות שם פרי, אע״פ שאין לו צורת פרי. וכן משמע מהא דאמרינן ״חוץ מן הפת״ דאף לגבי בפה״א לא בעינן צורת פרי האדמה. (ועיין לקמן בשיעורים דף לו. ד״ה קימחא דחיטי מש״כ בזה).
ציון ג.
עיין בירור הלכה לקמן לח, ב ציון א.

נטע רבעי או כרם רבעי

ציון [ה].
גמרא. הניחא למאן דתני נטע רבעי, אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר? דאתמר, רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד תני: כרם רבעי, וחד תני: נטע רבעי.
נטע רבעי - הרי הוא קודש, שנאמר: ״ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳⁠ ⁠״, ודינו להאכל לבעליו בירושלם כמעשר שני. וכשם שאין מעשר שני בסוריא - כך אין נטע רבעי בסוריא. וכו׳.(רמב״ם מעשר שני ונטע רבעי ט, א)
כל שהוא חייב בערלה - יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה - אינו חייב ברבעי, שנאמר: ״...שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳⁠ ⁠״.(רמב״ם שם י, א - לא צוין בעין משפט)
יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים: ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי, כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני - חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה? אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ, ואחר כך יהיה מותר באכילה, ואין לדבר זה עיקר.(רמב״ם מאכלות אסורות י, טו - לא צוין בעין משפט)
דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ, ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ, אבל בחוצה לארץ - פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון. (ויש אומרים שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם ולא בשאר אילנות).(שו״ע יורה דעה רצד, ז)

א. פסיקת ההלכה.

המחלוקת בדין רבעי אם נוהג בכל האילנות או רק בכרם נשארה לכאורה ללא הכרעה בגמרא.
התוספות במסכת קידושין (ב, ב ד״ה אתרוג) דנים בקשר לכך במשנה ממסכת ביכורים המובאת שם, בה למדנו שאתרוג שוה לאילן בשלושה דרכים, ורבעי אחד מהם, משמע לפי סתם משנה שדין רבעי נוהג בכל האילנות. אולם התוספות כותבים שני הסברים לדחות את הראיה. לפי הסבר אחד, גם מי שסובר שרק בכרם נוהג דין רבעי, מודה שיש משניות שלא כמותו, ולפי ההסבר השני המחלוקת שבסוגייתנו נוגעת לדין תורה, אך הכל מודים שדין רבעי נוהג בכל האילנות לפחות מדרבנן.
אולם המאירי כותב שיש לפסוק כמאן דאמר נטע רבעי, כיון שכך משמע מכמה סוגיות, ביניהן הסוגיה במסכת קידושין. יתכן שזהו גם המקור לפסיקתו של הרמב״ם כשיטה זו, אולם הכסף משנה כותב שמקורו מהירושלמי (א, א). בשאילתות של רב אחאי גאון (שאילתא ק) מובאת ההלכה הזו, וכן בשו״ת הרשב״א (ח״ג רלא), אלא שהוא מסביר את הפסיקה הזו שאינה מדין ודאי אלא מדין ספק, ומפני שהולכים אחר המחמיר בארץ. על גדר זה יש לדון, האם זה מפני הכלל שספיקא דאורייתא לחומרא, וממילא יש לפסוק לקולא כאשר החיוב רק מדרבנן, אם סוברים כך לגבי חיוב ערלה ונטע רבעי בזמן הזה, משום שאין קדושת הארץ שלמה, או משום שצריכים לביאת כולכם, כמבואר במבוא לשבת הארץ (פרק ח).

ב. בחוץ לארץ.

התוספות (ד״ה ולמאן דתני) כותבים שכיון שרבעי נוהג בחוץ לארץ - הרי זה נוהג רק בכרם, כיון שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, ומציינים שכן מפורש בשאילתות דרב אחאי גאון. כמוהם פוסקים הרא״ש כאן (סי׳ א) ובקידושין (פ״א סי׳ ב), בעל המאור (דף כו, ב בדפי הרי״ף), בעל ספר ההשלמה, הרשב״א (חי׳ לב״ק סט, א ובתשובה שם), הסמ״ג (ל״ת קמו), בעל ארחות חיים (ערלה ורבעי) המהר״ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי׳ תמח), האור זרוע (ח״א סי׳ שכו), בעל ספר התרומה (הל׳ א״י דף עז) והסמ״ק (סי׳ רמח).
אחרת היא דעת ר״י הזקן (מובאת ע״י רבינו יונה דף כד, ב בדפי הרי״ף ד״ה ולענין) אשר סובר שאין לילך אחר הכלל שהלכה כדברי המיקל בחוץ לארץ אלא במקום שהזכירו זאת בגמרא.
שונה לגמרי דעת הרמב״ם אשר כותב שאין רבעי נוהג בחוץ לארץ כלל, אף לא בכרם. לדעת הרדב״ז והכסף משנה מקורו בירושלמי במסכת פאה (ז, ה) ובמסכת מעשר שני (ה, ב), אולם לדעת הרשב״א בתשובה (שם) המקור הוא ממסכת קידושין (נד, ב), שם למדנו שהקישו מעשר שני לנטע רבעי, וממילא כשם שאין המעשר נוהג בחוץ לארץ - כך גם נטע רבעי אינו נוהג. נראה איפוא שהמחלוקת תלויה בשאלה למה מדמים את הדין של רבעי, לערלה הנוהגת בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני, או למעשר שני הנוהג רק בארץ ישראל ככל המצוות התלויות בארץ.
שיטת הרמב״ם מובאת על ידי הרא״ה (בדף לו) שפוסק כמותו, ועל ידי הרמב״ן בחידושיו למסכת ראש השנה (ט, ב) המחזק את שיטתו בכמה ראיות.
אבל הרשב״א (חי׳ שם ובתשובות המיוחסות סי׳ קנו) דוחה את הראיות מהירושלמי מפני שלטענתו מדובר שם בסוריא ובשל נכרי, ולכן אמרו שאין דין רבעי, מה שאין כן בשל ישראל בחוץ לארץ. לכן הוא מסיק שכיון שרואים שנוהגים בחוץ לארץ בדין רבעי - יש לחזק את המנהג. מלבד זה כותבים רבינו יונה והריטב״א שאף הרמב״ם מסכים לכך מפני דעת הגאונים, וכנראה שהיתה להם גרסה אחרת בלשונו.
המחבר בשלחן ערוך מביא שתי דעות. לפי דעה אחת נוהג נטע רבעי בחוץ לארץ בכל האילנות, וזו דעת ר״י הזקן המובאת על ידי רבינו יונה, וכך מסביר בעל מנחת חינוך (מצוה רמז ד״ה ואפילו בחו״ל), ולפי הדעה השניה אין דין רבעי בחוץ לארץ כלל, וזו דעת הרמב״ם.
לעומת זאת מביא הרמ״א את דעת התוספות שיש דין רבעי בחוץ לארץ, אבל רק בכרם.
בעל שער המלך (מע״ש ט, א) מקשה על השלחן ערוך שבסעיף יז פוסק שאין דין ערלה במבריך ובמרכיב אילנות בחוץ לארץ, והרי זה מפני שנחלקו בענין זה במסכת סוטה מג, א ופוסק כדברי המיקל בחוץ לארץ, ואילו בהלכה שלפנינו אף אינו מביא את הדעה לפיה יש לנהוג רבעי בחוץ לארץ רק בכרם.
אכן הגר״א בביאורו (סקכ״ח) פוסק כדעת הרמ״א ומחזקה על פי פסיקת המחבר עצמו בסעיף יז, ויתכן שלדעתו המחבר עצמו חזר בו. הלכה למעשה כותב הש״ך (סקי״ז) שנראה שיש לפדות בחוץ לארץ בלא ברכה כל פרי של נטע רבעי.

ברכות דאורייתא או דרבנן

ציון ה.ו.
גמרא. אלא דיליף לה משבעת המינין: מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה - אף כל דבר שנהנה טעון ברכה. מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים, ועוד, התינח לאחריו, לפניו מנין? הא לא קשיא, דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע - מברך, כשהוא רעב - לא כל שכן?! ולמאן דתני נטע רבעי, הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה, כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה? אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל.
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך״...
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו... וכל הנהנה בלא ברכה - מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, וכו׳.(רמב״ם ברכות א, א-ב)(הלכה א לא צוינה בעין משפט)
...וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך - חוזר ומברך, והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו.(רמב״ם שם ב, יד - לא צוין בעין משפט)
מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך המוציא - אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. וכו׳.(רמב״ם שם ד, ב - לא צוין בעין משפט)
כל ברכות האלו, אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך - אינו חוזר ומברך, לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים. וכו׳.(רמב״ם שם ח, יב - לא צוין בעין משפט)
אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו - אינו חוזר ומברך.(שו״ע אורח חיים קסז, ט - לא צוין בעין משפט)
כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו - אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.(שם רט, ג - לא צוין בעין משפט)

א. גדר החיוב מסברה.

בתחילה מביאה הגמרא מקור מהתורה לברכה אחרי אכילה, אבל לפי המסקנה נלמד החיוב לברך בכל דבר בין לפניו ובין לאחריו על פי הסברה שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. אמנם גם לפי המסקנה ניתן לכאורה לומר שיש ברכות מדאורייתא ממש, כמו בשבעת המינים או בכל דבר נטיעה, אולם כותבים על כך התוספות (ד״ה אלא) שהגמרא חזרה בה מהלימוד מן הפסוקים ומקור הלימוד בסיכום הדברים הוא מן הסברה, ואילו הלימוד מהפסוקים נחשב לאסמכתא בעלמא.
להלכה, כיון שהחיוב הוא מהסברה - אין אנו יודעים מהגמרא האם זה חיוב מדאורייתא ממש, ולכאורה כך היה ניתן לומר, שהרי מצינו שדבר הנלמד מסברה שווה בחומרתו לדין מדאורייתא, וכך כותב הפני יהושע שמביא את לשון הגמרא בכמה ענינים ״למה לי קרא, סברא הוא״. לדעתו אף אין לדייק אחרת מלשון התוספות שכותבים שהלימוד מהפסוקים הוא בגדר אסמכתא, שכן יתכן שבאים רק לומר שאין צריכים לדרשה כיון שהכל נלמד מסברה שתוקף חיובה שווה לחיוב הנדרש מהפסוקים.
לעומת זאת מבוארת שיטתו של הרמב״ם בהלכות שלפנינו שהחיוב לברך בכל דבר, בין לפניו ובין לאחריו, אינו אלא מדברי סופרים, ומטעם זה הוא מסיק שאם התעורר לו ספק אם בירך או לא בירך - אינו חוזר ומברך.
אולם לגבי ההלכה של ספק ברכות כותב הפני יהושע שאף אם נפרש שהחיוב שעל פי הסברה נחשב לחיוב של תורה - עדיין אין זה מביא למסקנה שיחמירו בספק ברכות. זאת מפני שיש איסור מדאורייתא לברך ברכה שאינה צריכה, ואיסור זה דוחה את הסברה במקום שיש ספק.

ב. גדר החיוב של ברכת המוציא.

הדיון שבסוגייתנו אינו נוגע לפת שעליה אמרה התורה בפירוש ״ואכלת ושבעת וברכת״ וגו׳, על כן נפסק בהלכות שלפנינו שחוזר ומברך ברכת המזון גם כשיש לו ספק אם בירך. גדר זה מבואר לגבי ברכת המזון אך לא לגבי ברכת המוציא שאינה מפורשת בתורה, אולם לכאורה יש לומר גם עליה שחיובה מהתורה, שהרי כך אמרו כאן בגמרא שהדבר נלמד בקל וחומר: ״כשהוא שבע - מברך, כשהוא רעב - לא כל שכן?!״. לפי זה לא מובן מדוע לא כתבו הפוסקים להחמיר מספק אלא בברכת המזון שלאחריה, ובפירוש כתבו שלא לברך ברכת המוציא מספק. אכן התוספות (ד״ה לפניו) כבר כותבים שאין זה קל וחומר גמור, שאם כן תהיה ברכה שלפניו מדאורייתא, ואילו מהגמרא לעיל (כא, א) יש לדעתם להוכיח שאינה מדאורייתא.
עם זאת ראוי לציין שכנראה ישנה גם גרסה אחרת בספרי הרמב״ם לפיה ברכת המוציא כמוה כברכת המזון, שחיובה מדאורייתא ומברכים אותה אף מספק. כך מבואר במרדכי (סי׳ קפה) ובספר האגודה (סי׳ קפח) בשם מהר״ם, וכן כותב הטור (סי׳ קסז, ט).
אכן הבית יוסף כותב שגרסה משובשת נזדמנה לטור בדברי הרמב״ם, והב״ח מסביר שמקור השיטה הזו ברמב״ם הוא בדיוק בהלכותיו שקובע הלכה מיוחדת בפרק ד, ב לענין ברכת המוציא, משמע שאין היא ככל הברכות עליהן הוא כותב בפרק ח, יב שאינו חוזר ומברך. אבל גם דעת הב״ח מסכמת להלכה שאינו חוזר ומברך ברכת המוציא מספק, ומפרש שהרמב״ם קובע לה הלכה מיוחדת כדי ללמדנו שאינה דומה לברכת המזון, ואין חיובה מדאורייתא אף על פי שיש ללומדה מקל וחומר, והטעם הוא כדברי התוספות שאין זה קל וחומר גמור.

ג. בשבעת המינים.

לפי המשא ומתן שבגמרא יוצא לכאורה שהברכה בשבעת המינים היא מדאורייתא, שהרי ביקשו ללמוד את החיוב לברך בכל דבר משבעת המינים, ומפרש רש״י שעליהם כתוב במפורש שמברכים, שהרי הפסוק המחייב ברכה ״ואכלת ושבעת וברכת״ סמוך לפסוק המפרט את שבעת המינים. כך כותבים למעשה רב אחאי גאון בשאילתות (שאילתא נא), בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 13), הרא״ש (סי׳ טז ופ״ז סי׳ כא), הרשב״א, המאירי, הרא״ה ורבינו יונה, וכן פוסק הטור (סוף סי׳ רט). לעומת זאת מבוארת דעת הרמב״ם שאף ברכה מעין שלש היא מדרבנן, שאינו חייב לחזור ולברך מספק אלא על ברכת המזון בלבד. אולם מלשון ספר החינוך (מצוה תל) נראה שהרמב״ם מודה במינים המזינים כמו תמרים, יין ודבלת תאנים, שחייב לברך אחריהם ברכה מדאורייתא. לפי דעתו אין לפרש את החיוב של הפסוק אלא על אכילה שיש בה שביעה, דהיינו פת ומינים אחרים המזינים, מה שאין כן בפירות שאינם מזינים כמו רימונים, ענבים, תאנים לחים וזיתים.
אמנם להלכה הוא מסיק שחייב לברך מספק על כל אכילה משבעת המינים, כיון שכך היא דעת הגדולים שבדורו.
הגר״א בביאורו (רט סק״ח) כותב שהרמב״ם מפרש את הפסוק בקשר לשבעת המינים כולם רק בתור אסמכתא, והוכחתו מסדר הדברים במשא ומתן שבגמרא שלא הביאה בתחילה את הלימוד משבעת המינים אלא לימודים אחרים, מכאן שגם הגמרא חשבה בתחילה שאין ללמוד מהם מפני שאין הפסוק מכוון עליהם אלא על הפת.
הט״ז כותב שראוי לכל ירא שמים שכאשר מסתפק אם בירך - יאכל עוד מאותו מין ויברך אחריו ויוצא אז גם על הספק, וכך ראוי לעשות מתוך התחשבות בדעות הראשונים שחיוב הברכה מדאורייתא, וכן פוסק המשנה ברורה (רט סק״י).

פרק ו

א משנה במשנה זו מבואר מה הן הברכות שמברכים לפני האוכל, על מאכלים שונים. כיצד מברכין על הפירות? על כל פירות האילן הוא אומר: ״בורא פרי העץ״, חוץ מן היין שאף שמקורו בפירות האילן, גפן, מכל מקום מחמת חשיבותו ברכתו שונה מזו של שאר פירות האילן, שעל היין הוא אומר: ״בורא פרי הגפן״; ועל פירות הארץ הוא אומר: ״בורא פרי האדמה״, חוץ מן הפת, שאף היא בשל חשיבותה ברכתה שונה, שעל הפת הוא אומר: ״המוציא לחם מן הארץ״; ועל הירקות (עשבים וירקות עלים) הוא אומר: ״בורא פרי האדמה״. ר׳ יהודה אומר שיש לחלק גם בין פירות האדמה למיניהם, ועל ירקות אלה, אף שגם הם מפירות הארץ, כיון שטבעם שונה יש לברך ״בורא מיני דשאים״.

Chapter 6

MISHNA: This mishna discusses the blessings recited over various foods. How does one recite a blessing over fruits? Over different fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine. Although wine is produced from fruit of the tree, due to its significance, its blessing differs from other fruits of the tree. Over wine one recites: Who creates fruit of the vine. Over fruits that grow from the earth, one recites: Who creates fruit of the ground, with the exception of bread. Bread, too, is significant and its blessing differs from other fruits of the ground, as over bread one recites: Who brings forth bread from the earth. Over herbs and leafy vegetables one recites: Who creates fruit of the ground. Rabbi Yehuda says that there is room to distinguish between fruits that grow from the earth, herbs, and leafy vegetables. Although they are all fruit of the ground, since they have different qualities, the blessing on the latter is: Who creates various kinds of herbs.
מאמרים באתר אסיף
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהרא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: מְנָא ה״מהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: {ויקרא י״ט:כ״ד} ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳⁠ ⁠״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר ר״ערַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ.

GEMARA: Concerning the fundamental basis for blessings, the Gemara asks: From where are these matters, the obligation to recite a blessing before eating, derived? The Gemara answers: As the Sages taught in the Sifra: With regard to saplings, it is stated that in their fourth year their fruit will be: “…sanctified for praises before the Lord” (Leviticus 19:24). This verse teaches that they require praise of God in the form of a blessing both beforehand and thereafter, as the verse says praises in the plural. From here, Rabbi Akiva said: A person is forbidden to taste anything before he recites a blessing, as without reciting praise over food, it has the status of a consecrated item, from which one is forbidden to derive pleasure.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ קדש הלולים – בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה.
ת״ר קדש הילולים ליו׳יא – רבסז״ל: פיר׳ ברכה היא הילול הקב״ה ומשמע הילולים שנים – כלומר ב׳ ברכות אחת מלפניו ואחת מלאחריו.⁠ב
א. לשון הרי״ף כאן. ובגמ׳: ״מנה״מ דת״ר וכו׳⁠ ⁠״.
ב. ראה רש״י ותר״י.
גמרא מנא הני מילי – פירוש דצריך לברך על הפירות. דתנו רבנן קודש הלולים לה׳ מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפי׳ למ״ד דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמ׳ לקמן אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתי׳ והדר אכליה וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן א״ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא.
גמרא מנא הני מילי – פירוש דצריך לברך על הפירות:
דתנו רבנן קודש הלולים לה׳ מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו – פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפילו למאן דאמר דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמרא לקמן. אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתיה והדר אכליה. וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן אמר ר׳ עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא:
גמ׳. וז״ל מנא הני מילי וכו׳ אלא סברא הוא אסור לאדם ליהנות מן עולם הזה בלא ברכה עכ״ל. בפשטות נראה דחיוב ברכת הנהנין הויא מצוה מדרבנן, וכ״כ התוס׳ (ד״ה אלא סברא) דקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן הוכיחו תוס׳ (ד״ה לפניו) מהא דקיי״ל דבעל קרי מברך לאחרי אכילה ולא לפני האכילה. וכן מבואר להדיא ברמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות ה״ב) וז״ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח״כ יהנה ממנו וכו׳ וכל הנהנה בלא ברכה מעל עכ״ל. אמנם עיין בתוס׳ לעיל (דף יב. ד״ה לא) בסוגיא דפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דהוי איבעי דלא איפשטא שכתבו וז״ל ור״י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת עכ״ל. וכתב ע״ז הגרע״א זצ״ל בגליון הש״ס וז״ל ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא וכו׳ דלא שייך כן אלא בברכות המצוות דהברכות אינם מעכבות אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה עכ״ל, כלומר דהטעם שמחמיר הר״י ומחייב לברך פעם נוספת משום שיש איסור ליהנות מן עולם הזה בלא ברכה, ולכאורה צ״ע בדברי הגרע״א זצ״ל דהרי הך איסור אינו אלא איסור דרבנן וקיי״ל דספק דרבנן לקולא, וא״כ במקום ספק יאכל בלי ברכהא. ומשמע דלשיטת הר״י האיסור לאכול בלי ברכה הויא איסור דאורייתא וחובת ברכת הנהנין היא מדאורייתאב.
והנה עיין בתוס׳ לקמן (דף נט: ד״ה הטוב) שביארו דלשיטת הרשב״ם דמברך הטוב והמטיב דוקא כשהיין האחרון משובח יותר מן הראשון י״ל דהטעם שבירך רבי על כל חבית שהיה פותח היינו משום שהיה מסופק דילמא יהא האחרון טוב מן הראשון, ומספק היה מברך על כל אחד שמא משובח הוא. וצ״ע דברכת הטוב והמטיב הויא ברכת שבח והודאה שחיובה רק מדרבנן ואמאי החמיר רבי מספק. וצ״ל דתוס׳ סוברים דעיקר התקנה דברכת הטוב והמטיב כך נאמרה לברך על יין שיש בו ספק שמא הוא משובח יותר מן הראשון, אמנם בגוונא שמסופק אם כבר בירך לא יברך דספק דרבנן לקולא.
א. ויתכן דהגרע״א זצ״ל סובר דבמקום דאיתחזיק איסורא אזלינן לחומרא אפילו בספק איסור דרבנן, ומשו״ה הר״י מחמיר בספק דברכת הנהנין דאיתחזיק איסור הנאה מעוה״ז. ועיין בש״ך יו״ד סימן ק״י בדיני ס״ס ס״ק כ״ד.
ב. ועיין בפנ״י (ד״ה אלא סברא הוא וכו׳) דנקט דחיוב ברכת הנהנין הוי מדאורייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על עצם יסודן של הברכות שואלים בגמרא: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה המקור לחובת הברכה בכלל לפני האכילה? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים בספרא: נאמר בדיני הנטיעות שבשנה רביעית ״קדש הלולים לה׳⁠ ⁠״ (ויקרא יט, כד), וכתוב זה מלמד שהם טעונים ברכה (הלל לה׳) לפניהם ולאחריהם, לשני הילולים. מכאן אמר ר׳ עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, כי בלי ה״הלל״ על המאכל, הרי הוא כקודש האסור בהנאה.
GEMARA: Concerning the fundamental basis for blessings, the Gemara asks: From where are these matters, the obligation to recite a blessing before eating, derived? The Gemara answers: As the Sages taught in the Sifra: With regard to saplings, it is stated that in their fourth year their fruit will be: “…sanctified for praises before the Lord” (Leviticus 19:24). This verse teaches that they require praise of God in the form of a blessing both beforehand and thereafter, as the verse says praises in the plural. From here, Rabbi Akiva said: A person is forbidden to taste anything before he recites a blessing, as without reciting praise over food, it has the status of a consecrated item, from which one is forbidden to derive pleasure.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהַאי ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַחֲלֵיהּ וַהֲדַר אִכְלֵיהּ. וְאִידַּךְ דָּבָר הַטָּעוּן שִׁירָה, טָעוּן חִלּוּל, וְשֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁירָה, אֵין טָעוּן חִלּוּל. וכדר׳וְכִדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּאָמַר ר׳רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: (ד)מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? – שֶׁנֶּאֱמַר: {שופטים ט׳:י״ג} ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן!

The Gemara asks: And did this verse: “Sanctified for praises,” come for that purpose? This verse is necessary to derive other matters. One being that the Merciful One said: Redeem it and then eat it. This midrash interprets hillul, praise, as ḥillul, redemption. And the other matter derived from this verse is: An object which is offered upon the altar and requires a song of praise when it is offered, as is the case with the libation of wine, requires redemption. And that which does not require a song of praise, all other fruits, does not require redemption. And this is in accordance with the opinion that Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that one only recites a song of praise in the Temple over the libation of wine on the altar? As it is stated: “And the vine replied: Should I leave my wine, which gladdens God and man, and go and wave above the trees?” (Judges 9:13). If wine gladdens people, in what way does it gladden God? Rather, derive from here that one only recites a song of praise over wine, as wine gladdens God when offered as part of the service in the Temple. In any case, other halakhot have been derived from this verse. From where, then, is the requirement to recite blessings derived?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי מיבעי ליה – הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע״י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא׳ קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין.
שאין אומרים – הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח.
אחליה והדר אכליה – תימה למה לי קרא הא בפ״ב דקדושין (דף נד:) גמרינן קדש קדש ממעשר שני א״כ נילף ממעשר שני וי״ל אי לאו קרא דהלולים הוה אמינא דאדרבה נילף לחומרא קדש קדש משביעית ואין לו פדיון. עוד פי׳ רבינו חיים כהן אי מהתם הוה אמינא כי מעשר שני ממש ודוקא בזמן שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית לשמטה נוהג חלול אבל שלישית וששית שמעשר עני דוקא אימא לא קמ״ל חלולים.
שאין אומרים שירה אלא על היין – פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים (דף סד.) [ע״ש בתוספות].
הא מבעי ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתיה והדר אכליה. פירוש: לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים, אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה תורה כאן היינו הלול של חלול כשמחללין קדושתו על פדיונו, אבל עיקר החלול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב (דברים כ, ו) אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו וגו׳, אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החלול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הרביעית, דדרשינן האי קודש הלולים שיהא מהולל כקדש שלא יאכל פריו בלא פדיון שיפדנו בשנה הרביעית. הראב״ד ז״ל.
מנין שאין אומרין שירה אלא על היין. פירוש: לא שאין אומרים שירה בשום מקום אלא על היין, שהרי אומרין שירה בשחיטת פסחים כדאיתא בפסחים בפרק תמיד נשחט (פסחים סד.), וכן אומרין שירה במלחמה כדאיתא ביהושפט בדברי הימים (ב, כ, טו), אלא הכי קאמר שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובנסוך המים אלא על היין בלבד.
והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא – ס״ד השתא דדרשה גמורה היא ולהכי פריך הא איצטריך לדרשה אחריתי ולפי המסקנא הוי קרא אסמכתא בעלמא:
אחליה והדר אכליה – תימא למה לי האי קרא מקדש קדש ממעשר [שני] מצי למילף דהתם נמי נפקא לן בפ״ק דקדושין [דף נ״ד ע״ב] דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א׳ לכל צד מקדש קדש ילפינן ליה דמעלין אותו לירושלים וא״כ חילול נמי נליף משם, וי״ל דאי לאו האי קרא הוה ילפינן קודש קודש משביעית שיהא נוהג בנטע רבעי כל דין שביעית אבל כיון דשמעינן מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר מהשתא אית לן למילף נמי קודש קודש ממעשר שצריך להעלותו לירושלים, ותימא לב״ש דלא ילפי התם בקדושין קודש קודש ממעשר מנין שצריך להעלותו לירושלים אם לא יחללנו דהא תנן כרם רבעי היה עולה וכו׳ ולא אשכחן מאן דפליג, ויש לפרש שמא ב״ש ידעי לה מדרשה אחריתי או שמא נפקא להו מסברא כיון דידעינן מחלולים דבעי חלול כמעשר ילמד סתום מן המפורש גם לענין להעלות לירושלים, וה״ר חיים כהן תירץ דקרא דהלולים איצטריך לשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג דאי לא האי קרא הוה אמרינן כיון דילפינן קודש קודש ממעשר לא יהא נוהג אלא בשעה שמעשר שני נוהג וכיוצא בזה ישנו בירושלמי דמעשר שני דקאמר התם כמה דב״ש אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכותיה אין נטע רבעי בשביעית ודכותיה נמי שלישית וששת שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהם נטע רבעי א״ר יוסי שלישית וששית אע״פ שאין מעשר יש בהן מעשרות אבל לא לשביעית דאין בהם מעשר כל עיקר:
מנין שאין אומרים שירה אלא על היין – מצינו שירות הרבה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים ובלילי הפסח ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט ובעת החלו ברנה ותפלה אלא ה״ק אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקה ובניסוך המים, אלא על ניסוך היין:
חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכלי׳ – פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב״ד ז״ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה״א לחי״ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה״א לחי״ת. וא״ת למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי ג״ש דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון ה״נ ברבעי. י״ל דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל. השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הוא דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפי׳ הכי יין שלה טעון שירה. וא״כ דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית.
חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכליה – פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב״ד ז״ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה״א לחי״ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון. אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה״א לחי״ת. ואם תאמר למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי גזרה שוה דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון הכי נמי ברבעי. יש לומר דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הואי דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפילו הכי יין שלה טעון שירה. ואם כן דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית:
תוספות בד״ה ולמאן דתני כו׳ וכרם רבעי בזמן הזה כו׳ נ״ב ולא כדעת הרמב״ם שכתב שזו היא הוראת גאונים ואין לה עיקר כי בודאי יש לה עיקר וכן דעת הרא״ש:
בד״ה אחליה והדר כו׳ ל״ל קרא הא בפרק שני דקדושין גמרינן קודש קודש ממעשר כו׳ עכ״ל הך ג״ש ודאי איצטריכא לענין ביעור וחומש כדאמר התם אלא כיון דאין ג״ש למחצה נילף נמי הך מלתא דהכא לענין חילול ואהא תירצו דלענין דהכא לא הוה ילפינן ממעשר דה״א דאדרבה כו׳ וק״ל:
אין אומרים שירה אלא על היין כו׳. מפורש במסכת ערכין פ״ב ע״ש:
שם וחד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה. כתב הרשב״א ז״ל בחידושיו לא שהאותיות מתחלפות ה״י בחי״ת אלא שהחילול גופא זה הוא הילולים. ולענ״ד נראה להוסיף על דבריו דמלבד מצות החילול שייך ביה עוד הילול של ברכת מצות החילול כדאיתא להדיא בפוסקים וכן מבואר ג״כ להדיא בירושלמי בשמעתין דיש סמך לברכת המצות מן התורה מקרא דואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ונקיש מצוה לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה ואם כן מקשה הכא שפיר דנהי דאשכחן חילול של ברכה בנטע רבעי היינו משום ברכת המצות שהם חיי עולם הבא ואכתי ברכת הנהנין של חיי עולם הזה לא אשכחן ובזה ממילא נתיישב קושיית התוס׳ ודו״ק:
גמ׳ אחליה והדר אכליה. בירושלמי פ״ז דפאה אמר אהך דרשה דהכא לא מתמנעי רבנן בין ה׳ לח׳. וכן הוא בירושלמי פ״ה דשבת על דרשה דאלה הדברים אלו ל״ט מלאכות:
והנה יש להסתפק ביסוד גדר ברכת הנהנין, האם הוי מתיר או דהוי ברכת השבח, ומלשון הגמ׳ בסוגיין ״אסור לאדם ליהנות מעולם הזה בלא ברכה״ משמע דהברכה חלה מדין מתיר. אמנם יעויין בגמ׳ לקמן (דף נא.) ״בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך א״ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשקב״ו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי״. והנה אי נימא דיסוד גדר דברכות הנהנין הוא דחלה בתורת מתיר, דהיינו שהברכה מתירה האיסור ליהנות מן עולם הזה, צ״ע מהו הס״ד דגמ׳ שאם עבר ואכל בלי ברכה שיכול לברך אחר האכילה והרי כבר אכל באיסור, ובגמ׳ איתא דרק משום דהואיל ואידחי אידחי אין לו לברך, ומוכח לכאורה דגדר ברכות הנהנין הוי חיוב שבח על האכילה ומשום הכי ס״ד דיברך לאחר האכילה, ומסקינן שאינו מברך רק משום דהואיל ואידחי אידחי. ונראה דבאמת יש ב׳ דינים בברכת הנהנין: א) דין מתיר, ב) ודין שבח. אמנם נראה לומר דאפילו אי נימא ששיטת תוס׳ (בדף יב.) היא דחיוב ברכות הנהנין הוי מה״ת (וע״כ ספקן לחומרא), י״ל דהיינו רק לגבי דין המתיר שבברכת הנהנין, אולם לגבי דין ברכת השבח תוס׳ מודים שחלות דין ברכת שבת שבברכת הנהנין הוי מדרבנןא.
א. ולכאורה נ״מ בחקירת רבינו זצ״ל בטיב דין ברכת הנהנין הוא בדין קטן, שהרי קטן פטור רק מקיומי מצוות, ומ״מ אסור באיסורים דלחד מ״ד ב״ד מצווין להפרישו כשאוכל נבילה. דאם ברכת הנהנין אינה אלא קיום ברכת השבח י״ל דקטן אינו חייב לברך אותה שהרי פטור הוא מחיובים. ומאידך אם בלי ברכה חל איסור הנאה, אזי קטן נמי חייב לברך משום שאסור אף לקטן לאכול בלי ברכה. ברם יתכן דחלין שני דינים והם תלויים זה בזה, ומאחר שקטן פטור מחובת ברכת הנהנין בתורת ברכת השבח הריהו פטור נמי מאיסור אכילה בלי ברכה, דהאיסור תלוי בחובת הברכה. ועיין לעיל בשיעורים דף יז: ד״ה גמ׳ מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ואינו מברך ובהערות שם, דבדרך זו מבואר הפטור דאונן מלברך ברכת הנהנין, דמדפטור מחיובי מצוות דעוסק הוא במצות אנינות ממילא לא חל עליו האיסור להנות מעוה״ז בלי ברכה. ועי׳ לעיל דף יא: הערה 87.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: והאי [פסוק זה] ״קדש הלולים״ להכי הוא דאתא? [לכך הוא שבא הכתוב ללמדנו]? והלא האי מיבעי ליה [כתוב זה צריך אותו] כדי ללמוד דברים אחרים; חד [דבר אחד] שאמר רחמנא (ה׳): אחליה והדר אכליה [חללהו ואחר כך אכלהו], שבמדרש זה מתפרש ״הילולים״ כמו חילולים. ואידך הדבר האחר, משמעות אחרת] שרק דבר הטעון שירה, כלומר, דבר העולה על המזבח וטעון שירה עם עלייתו, והוא יין בעת ניסוכו בלבד, הוא הטעון חלול, ואילו דבר שאינו טעון שירה, וכגון שאר מיני אילנות אין טעון חלול. וכשיטת ר׳ שמואל בר נחמני שאמר בשם ר׳ יונתן, שאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן: מנין שאין אומרים שירה במקדש אלא על היין בשעת ניסוכו על המזבח? — מתוך שנאמר: ״ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים״ (שופטים ט, יג), ומסביר אם אמנם היין אנשים משמח, ואולם אלהים במה משמח? אלא יש ללמוד מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, והרי שהיין משמח גם בעבודת ה׳ במקדש. על כל פנים המלה נדרשת כבר לענין אחר!
The Gemara asks: And did this verse: “Sanctified for praises,” come for that purpose? This verse is necessary to derive other matters. One being that the Merciful One said: Redeem it and then eat it. This midrash interprets hillul, praise, as ḥillul, redemption. And the other matter derived from this verse is: An object which is offered upon the altar and requires a song of praise when it is offered, as is the case with the libation of wine, requires redemption. And that which does not require a song of praise, all other fruits, does not require redemption. And this is in accordance with the opinion that Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that one only recites a song of praise in the Temple over the libation of wine on the altar? As it is stated: “And the vine replied: Should I leave my wine, which gladdens God and man, and go and wave above the trees?” (Judges 9:13). If wine gladdens people, in what way does it gladden God? Rather, derive from here that one only recites a song of praise over wine, as wine gladdens God when offered as part of the service in the Temple. In any case, other halakhot have been derived from this verse. From where, then, is the requirement to recite blessings derived?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי (ה)״נֶטַע רְבָעִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, חַד תָּנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״, וְחַד תָּנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״.

Indeed, this works out well according to the one who taught, as a rule: A fourth-year sapling in the mishnayot dealing with the prohibition to eat fruits produced during the first three years of a tree’s existence and the sanctity of the fruit produced in its fourth year; as, in his opinion, fourth-year fruits that grow on all trees must be redeemed. However, according to the one who taught, as a rule: A fourth-year grapevine, what can be said? Indeed, he derives the halakha that only wine that is accompanied by a song of praise requires redemption, from the interpretation of hillul as ḥillul. As it was stated: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, one taught these mishnayot using the term: A fourth-year grapevine, and one taught using the term: A fourth-year sapling.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יההשלמהרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הניחא למ״ד כו׳ – כולה סיומא דפרכא הוא וה״ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה.
מאי איכא למימר – הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול.
חד תני כרם רבעי – בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם.
קיימא לן כמאן דאמר כרם רבעי. אבל נטע רבעי מותר, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ובכרם נמי דוקא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל פחות מכן מותר בלא פדיון למאן דנפקא לן מג״ש מתבואת הכרם. אבל למאן דנפקא לן מקדש הלולים כל שטעון הלול, אפילו גפן אחת טעון הלול. ובכל זה קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואינו טעון הלול פחות מחמשת גפנים. וכן כתב רב אחא משבחא. אבל ערלה, כל עץ שמוציא פירות אפילו עץ יחידי חייב בערלה ואין ספק בזה. ומה שכתב ר״ש ז״ל בסוף פרק משוח מלחמה, שאין חייב בערלה פחות מחמשת גפנים דאקרי כרם, משום רבעי קאמר, כלומר אין חייב בערלה דליהוי טעון חלול בשנה רביעית פחות מחמשה. אבל בערלה ונטעתם כל מאכל כתיב.
וחד תני כרם רבעי. ואע״ג דתנן (ביכורים פ״ב, מ״ו) אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי, דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חלול. יש לומר דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי תנאי נינהו ופליגי.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין (ברכות לו.), והלכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אלא כרם רבעי. וכן כתוב בתוספות, ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם. וכן כתב הרב בעל המאור ז״ל.
חד תני נטע רבעי (וכו׳) – וא״ת, הא בקרא כתיב מי האיש אשר נטע כרם אלמא אין טעון חילול אלא כרם, י״ל לאו דוקא כרם אלא אורחא דקרא שנוטעין כרם שלם ונקט כרם למעוטי אילני סרק וה״ה אם נטע ה׳ אילנות מאכל חוזר עליו מעורכי המלחמה וחד תני כרם רבעי. הקשה ה״ר אלחנן תיקשי ליה מהא דתנן [בכורים פ״ב מ״ו] אתרוג שוה לאילן בג׳ דרכים לערלה ולרבעי [ולשביעית], ודוחק הוא לומר דמדרבנן נוהג בה דין רבעי, ונראה דר׳ חייא ורבי שמעון ברבי תנאי נינהו ובכל מקום שמוצא במשנה נטע רבעי הוא שונה כרם רבעי ובמקום שאין יכול להחליף חולק על אותה משנה וקיי״ל כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל כדאיתא לקמן בפירקין [דף ל״ו ע״א] הילכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אבל כרם רבעי נוהג וצריך לפדותו אחר לקיטה על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר וכן פי׳ בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סי׳ ק׳]:
הניחא למ״ד נטע רבעי – פי׳ דס״ל דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה׳ מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול. אלא למ״ד כרם רבעי פי׳ דס״ל דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא ס״ל דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. וא״כ אפי׳ בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז״ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג. וא״כ בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי ומן הדין אפי׳ ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר וראה והתיר ספקה.
הניחא למאן דאמר נטע רבעי – פירוש דסבירא ליה דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה׳ מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו. וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול:
אלא למאן דאמר כרם רבעי – פירוש דסבירא ליה דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו. מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול. ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא סבירא ליה דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. ואם כן אפילו בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא. ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז״ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואם כן בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ. ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי. ומן הדין אפילו ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר ודאה והתיר ספקה:
שם חד תני כרם רבעי. עי׳ סוטה מג ע״ב רש״י ד״ה קלא וצע״ג:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמנם הניחא למאן דתני [זה נוח, מובן, למי ששנה] בדיני ערלה השנויים במשניות בכל פעם לשון ״נטע רבעי״, שלדעתו כל האילנות (הנטעים) כולם בשנה הרביעית לנטיעתם צריכים חילול. אלא למאן דתניא [למי ששנה] בכל המשניות לשון ״כרם רבעי״ מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי הוא לומד הלכה זו מן הדרשה ״הילול״ — חילול, שרק היין שיש בו תהילה יש בו חילול. דאתמר [שנאמר, ששנינו] שנחלקו החכמים ר׳ חייא ור׳ שמעון ברבי, חד תני [אחד שנה] לשון ״כרם רבעי״, וחד תני [ואחד, האחר שנה] לשון ״נטע רבעי״,
Indeed, this works out well according to the one who taught, as a rule: A fourth-year sapling in the mishnayot dealing with the prohibition to eat fruits produced during the first three years of a tree’s existence and the sanctity of the fruit produced in its fourth year; as, in his opinion, fourth-year fruits that grow on all trees must be redeemed. However, according to the one who taught, as a rule: A fourth-year grapevine, what can be said? Indeed, he derives the halakha that only wine that is accompanied by a song of praise requires redemption, from the interpretation of hillul as ḥillul. As it was stated: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, one taught these mishnayot using the term: A fourth-year grapevine, and one taught using the term: A fourth-year sapling.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יההשלמהרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּלְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ הָנִיחָא אִי יָלֵיף ג״שגְּזֵירָה שָׁוָה. דְּתַנְיָא, ר׳רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן {ויקרא י״ט:כ״ה} ״לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {דברים כ״ב:ט׳} ״וּתְבוּאַת הַכָּרֶם״. מָה לְהַלָּן כֶּרֶם, אַף כָּאן כֶּרֶם. אִיַיּתַּר לֵיהּ חַד ״הִלּוּל״ לִבְרָכָה.

And according to the one who taught: A fourth year grapevine, this works out well if he derives this matter from a verbal analogy [gezera shava], and therefore need not derive this halakha from the term hillulim. As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: It is stated here with regard to the laws of the prohibition of fruit for the tree’s first three years: “But in the fifth year you may eat its fruit, so that it may increase your produce [tevuato]; I am the Lord your God” (Leviticus 19:25). And it is stated below, with regard to the laws of diverse kinds: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed, lest the growth of the seed that you have sown be forfeited with the produce [utevuat] of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). Based on a verbal analogy, it can be derived: Just as below, with regard to the laws of diverse kinds, the produce is that which grows in vineyards; so too, here, with regard to the halakhot of the fruits of a sapling, the produce is that which grows in vineyards. Consequently, according to the one who holds this verbal analogy, one extra hillul remains from which to derive the blessing. Since he derives that the laws of fourth-year saplings apply only to grapes from the verbal analogy, he can derive the requirement to recite blessings before partaking of food from the word hillulim.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הניחא אי יליף בג״ש – דריש למלתיה בג״ש ואייתר ליה חד הלול לברכה.
ולמאן דתני כרם רבעי וכו׳ – ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח״ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט׳ ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סימן ק].

כיצד מברכין

{שמעתא דרבעי וערלה}
כיון דאיכא דתני: כרם רבעי, ואיכא דתני: נטע רבעי, נקיטינן בחוצה לארץ כדברי המיקל בארץ ואין רבעי נוהג בכל נטיעה אלא בכרם בלבד, שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב.
אבל ערלה נוהגת בכל נטיעה. ולא כן כתב ה״ר שלמה במס׳ סוטה (בבלי סוטה מג: ד״ה קלא).
ולמאי דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף ג״ש דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה – פירוש דמהאי ג״ש ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שא׳ אילנות דהא אימעיטו להו מג״ש אלא אי לא גמיר ברכה מנ״ל. ותו אי נמי יליף ג״ש אשכחן לאחריו, פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בז׳ המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וא״ת א״כ קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. י״ל דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם ה״א דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא היינו ענבים דומיא דתאנה ורמון קמ״ל קרא יתירא דאפילו יין מסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש, ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה והתם נמי הזכיר ז׳ המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו.
ולמאן דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף גזרה שוה דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה – פירוש דמהאי גזרה שוה ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שאר אילנות דהא אימעיטו להו מגזרה שוה אלא אי לא גמיר ברכה מנא ליה:
בתוס׳ בד״ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו׳ מיהו בכרם נוהג כו׳ דקיי״ל כל המיקל כו׳ עכ״ל ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בסוגיא דצלף בח״ל:
שם בגמרא הניחא אי יליף גזירה שוה דתניא רבי אומר כו׳ לכאורה יש לתמוה מה הניחא שייך כאן דהא בפשיטות משמע למאן דתני כרם רבעי היינו מהך ג״ש דרבי דאטו כעורה זו מה ששנה רבי כ״ש הכא דרבי שמעון ברבי ורבי חייא אמרי בה מהיכי תיתי נאמר דתרווייהו לית להו דרבי. ונלע״ד ליישב דהשתא משמע ליה לתלמודא דודאי מאן דתני כרם רבעי לאו מג״ש דרבי יליף לה אלא מדבר הטעון חילול דאי מג״ש דרבי הוה לן למימר תרווייהו נוהג אף בכרם זית דאיקרי נמי כרם כדאיתא בסמוך ונהי דכרם סתמא לא איקרי אפ״ה אית לן לרבויי נמי כרם זית לענין רבעי דהא ילפינן רבעי קודש קודש ממעשר שאינן נוהגות בכל הפירות מדאורייתא חוץ מיין ושמן לשיטת רש״י ותוס׳ וסייעתן כדאיתא בכמה דוכתין אלא משום דאפ״ה דהך ג״ש דתבואת תבואת מכלאים עדיפא ליה ובכלאים פשיטא לן דאינו נוהג אלא בענבים בלבד מש״ה קאמר שפיר הניחא כנ״ל נכון ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ולמאן כו׳ שוה פרוטה. וכן הוא ברבינו יונה ובש״ע ותמוה לי כיון דילפינן חלול חלול ממעשר ליבעי חלול על דבר שעליו צורה וצ״ע:
גמ׳. וז״ל מנה״מ דתנו רבנן קודש הילולים לה׳ מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר״ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך עכ״ל. עיין ברש״י (ד״ה קדש הילולים) וז״ל בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הילולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה עכ״ל. לכאורה מבואר בגמ׳ דיסוד דין ברכת הנהנין הוי חובת שבח, דהרי ר׳ עקיבא יליף חובת ברכת הנהנין מנטע רבעי, וכשם שחיוב הברכה בנטע רבעי יסודו הוי חובת שבח קודם האכילה, וכדילפינן מהילולים שטעון שני הילולים באכילתו, הוא הדין דיסוד דין ברכת הנהנין הוי חיוב שבח. ולפי״ז י״ל דלר״ע האוכל בלי ברכה לא עשה מעשה איסור אלא דביטל קיום חובת שבח דהוי חיוב דאורייתא אליבא דר״ע דיליף מקרא דהילולים. אמנם צ״ע איך יליף ר״ע מנטע רבעי לשאר מילי די״ל דהילולים הוי גזה״כ מסוימת דאיכא קיום מצוה לשבח לה׳ ית׳ באכילת נטע רבעי, ומנלן דאיכא חובת שבח אף באכילת חולין, וצ״ע.
ברם לפי מה שכתבנו דבהוה אמינא סברה הגמ׳ דיסוד דין ברכת הנהנין הויא קיום חובת שבח לה׳ לפני האכילה, מבואר היטב הק״ו בסוגיין ״כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן״, דכמו שחל חובת שבח והודאה לאחר האכילה ק״ו דקודם שיאכל חייב בשבח על האפשרות לאכול, דאע״פ דברכהמ״ז הויא ברכת הודאה המביעה את הכרת הטוב על חסדי ה׳ והיא שייכת רק לאחר האכילה, מ״מ יש ללמוד מינה בק״ו דחל חיוב לשבח על גבורות ה׳ שברא את האוכל, וחיוב השבח חל אף לפני האכילה. וכמו שבתפלה מסדר שבח ואח״כ הודאה, ה״נ באכילה מברך ברכת השבח לפני האכילה, ואח״כ אחרי האכילה מברך ברכת הודאה. אמנם אם נאמר שיסוד ברכת הנהנין חל מדין מתיר כדי להתיר איסור הנאה מן העולם, צ״ע איך שייך ללמוד דמברך מדין מתיר קודם אכילה ממה שמברך ברכת הודאה ושבח לאחר האכילה, דשני חיובים שונים הם.
אמנם נראה דלמסקנת הגמ׳ ״סברא הוא אסור ליהנות מן עולם הזה בלא ברכה״ חל איסור לאכול בלי ברכה, והאוכל בלי ברכה אינו רק מבטל חיוב ברכה אלא עבר על איסור, ויסוד דין ברכת הנהנין הויא חלות מתיר. ויש לעיין אם למסקנת הגמ׳ ברכת הנהנין הוי רק דין מתיר בלבד או גם חיוב ברכת השבח. ועיין ברש״י (ד״ה אלא סברא) וז״ל אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם עכ״ל. ומשמע דאף למסקנא יסוד דין ברכת הנהנין הוי נמי דין שבח.
ולכאורה תהיה נפק״מ בזה דאי ברכת הנהנין הוי רק דין מתיר אם אכל בלי ברכה אינו יכול לחזור ולברך אח״כ, משא״כ אי ברכת הנהנין יסודה חיוב שבח והודאה, י״ל דחוזר ומברך היכא דאידחי מעיקרא (ועיין בסוגיא לקמן דף נ: - נא א)⁠א.
תוס׳ ד״ה שאין אומרים שירה אלא על היין. וז״ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ״ל.
א.
ועיין ברשב״א (ד״ה מנין) ובתוס׳ פסחים דף סד. (ד״ה קראו).
ובביאור דבריהם נראה לפרש דיש ב׳ דיני שירה: א) שירה מדין קרבן, דהשירה מהווה קיום בהקרבת הקרבן, וכדחזינן משיטת ר״מ (ערכין יא א) דהשיר מעכב את הקרבן. ונראה דאף לרבנן שירה מהווה חלות קיום בקרבן עצמו אלא דס״ל דאינה מעכבת. ב) דין שירה במקדש המהווה חלות קיום שירה לפני ה׳. ותוס׳ חידשו דיסוד ההלכה שאין אומרים שירה אלא על היין הוי דין דחל בקיום שירה דבקרבן, דהשירה בשעת ניסוך היין חל כקיום בהקרבת הקרבן. משא״כ לגבי חלות דין שירה במקדש לפני ה׳ לא נאמרה ההלכה שאין אומרים שירה אלא על היין, ומשו״ה לא קשיא מהלל בשעת שחיטת הפסח ומשמחת בית השואבה דהני שירות הויין חלות קיום שירה במקדש דעלמא ולא נאמר בהן ההלכה שאין אומרים שירה אלא על היין. ומבואר שלפי תוס׳ אמרינן אין שירה אלא על היין כשחל קיום שירה בחפצא דהקרבן ובקיום שירה שהוא מדיני הקרבן, אמנם קיום שירה במקדש דעלמא קיום גברא הוא, ובדין שירה דהגברא לא נאמרה ההלכה שאין אומרים שירה אלא על היין. ושירת הלויים בשעת שחיטת הפסח אינה קיום שירה בחפצא של הקרבן דהא בפסח ליכא ניסוך היין, ואין השירה חלה כקיום בהקרבת הקרבן, אלא הוי חלות דין שירה בפ״ע על הנס (עיין בתוס׳ פסחים סד א ד״ה קראו). דשירת הלויים בשעת שחיטת הפסח מהווה קיום מצות שירה בעלמא שחלה על הגברא, ומהוה קיום שירה במקדש לפני ה׳. ולפי״ז נראה דאע״פ דר״מ סובר דהשיר מעכב את הקרבן מכל מקום מודה שאין שירה מעכבת בשחיטת הפסח, מכיון דלא הוי קיום שירה שחל בעצם הקרבן אלא הוי קיום שירה במקדש לפני ה׳.
ולפי״ז נמי מבוארים דברי הרמב״ם שפסק שהכהנים תוקעים בשעת שחיטת הפסח (פ״א מהל׳ קרבן פסח הי״ב) וז״ל הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעים בשעת שחיטה עכ״ל, והנה בעלמא דין תקיעת כהנים בחצוצרות הוא לתקוע בשעת ניסוך היין כשהלויים אומרים שירה (וכמבואר ברמב״ם פ״ג מהל׳ כלי המקדש ה״ה ופ״ו מהל׳ תמידין ומוספים ה״ז), וצ״ע מדוע תוקעים הכהנים בשעת שחיטת הפסח והרי קיי״ל דאין אומרים שירה אלא על היין. ולפי מה שכתבנו י״ל דדין שירה בשחיטת פסח שאני דהוי חלות קיום שירה במקדש, ומשום הכי הכהנים תוקעים בשעת שחיטת הפסח דלא נאמרה ההלכה דאין אומרים שירה אלא על היין בקיום שירה במקדש.
ב.
והנה יעויין בסוגיית הגמ׳ בסוכה (דף נ: - נא א) דהגמרא תולה הדין דחליל דוחה את השבת במחלוקת האם עיקר שירה בכלי או בפה, דלמ״ד עיקר שירה בכלי חליל הוי עבודה ודוחה שבת. ואילו למ״ד עיקר שירה בפה החליל אינו עבודה ואינו דוחה את השבת. ועוד מבואר שם בסוגיא דלמ״ד עיקר שירה בכלי דוקא לויים מנגנים בכלי שיר - דהוי עבודה, משא״כ למ״ד עיקר שירה בפה מותר לזר לנגן בכלי שיר דדוקא שירה בפה עבודה היא. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ כלי המקדש ה״ו) וז״ל בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח וכו׳ וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה ודוחה את השבת עכ״ל. ויש להקשות דהרמב״ם פסק (פ״ג שם ה״ג) שעיקר שירה בפה ואפילו זר מנגן בכלי שיר, ומבואר מזה ששירה בכלי אינה עבודה דהרי כשירה בזר, וצ״ע דאי אינה עבודה אמאי דוחה את השבת. ונראה לתרץ דבסוגיא שם מבואר דרב יוסף סובר דשיר דשמחת בית השואבה אינו דוחה שבת ואילו שירה בכלי על הקרבן דוחה שבת למ״ד עיקר שירה בכלי. ומבואר דלרב יוסף רק קיום שירה שחל בגוף הקרבן מהוה עבודה כהקרבת הקרבן ודוחה שבת. אמנם בסוף הסוגיא שם ר׳ ירמיה קבע דשיר של קרבן לכו״ע דוחה שבת ופליגי בשיר של שואבה דהוי שמחה יתירה אי דוחה שבת או לא. וי״ל דהרמב״ם פסק כר׳ ירמיה וסובר דלר׳ ירמיה שיר של קרבן דוחה את השבת אף למ״ד עיקר שירה בפה, דהמחלוקת בגמ׳ אי עיקר שירה בפה או בכלי היא רק לגבי חלות דין שירה שמדיני הקרבן, ונ״מ אי צריכים לויים דוקא לנגן בכלי שיר דהקרבן. אמנם לגבי חלות קיום שירה במקדש דעלמא ליכא שום חילוק בין שירה בפה לדין שירה בכלי, דתרוויהו הויין עיקר דין שירה וחל בהו קיום שירה במקדש. ולפי״ז י״ל דמה שפסק הרמב״ם (פ״ג מהל׳ כלי המקדש ה״ג) דעיקר שירה בפה היינו רק בנוגע לחלות דין שירה שמדיני הקרבן, אמנם הרמב״ם סובר דעכ״ז החליל דקרבן דוחה שבת משום דעכ״פ איכא בחליל חלות קיום שירה במקדש, וקיום שירה במקדש נמי דוחה שבת וכדחזינן מהמ״ד שסובר דחליל דשמחת בית השואבה דוחה שבת. והא דפסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ לולב הי״ג) דשמחת בית השואבה אינה דוחה שבת היינו כר׳ ירמיה ומשום דס״ל דשמחת בית השואבה אינה קיום שירה במקדש כלל אלא קיום שמחת יו״ט בעלמא וכדמבואר ממה שכתב (שם הי״ב - י״ג) ״אע״פ שבכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחת לפני ה׳ אלוקיכם שבעת ימים וכו׳ והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור וכו׳ ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב״ עכ״ל. ומשמע דס״ל דשמחת בית השואבה הויא קיום שמחת יו״ט בעלמא ומשו״ה אינה דוחה את השבתב.
ולפי״ז יש ליישב את דברי הרמב״ם שפסק בנוגע לביכורים (פ״ג מהל׳ ביכורים הי״ב) וז״ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונין קרבן שלמים ושיר (וכן פסק בפ״ד שם ה״א). והקשה המנחת חינוך (מצוה שצ״ד) דמסתימת לשון הרמב״ם משמע דכל ז׳ המינים טעונים שירה והרי בגמ׳ ערכין (יא.) מבואר דאין אומרים שירה אלא על היין, דמקשינן והרי ביכורים ומוקי לה הגמ׳ בהביא ענבים ודרכן, ומשמע מהגמ׳ דאין שירה חלה בביכורים אלא על היין, וא״כ צ״ע בדברי הרמב״ם שפסק דכל ז׳ המינים טעונים שירה. ולפי מה שכתבנו י״ל דהרמב״ם סובר דקיום דין שירה בביכורים חל מדין שירה במקדש דעלמא דמהוה קיום שירה לפני ה׳, דנלמד מפסוק דיחזקאל ״והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן״ וכמבואר בירושלמי (פ״ב דביכורים ה״ג), וע״כ אין בביכורים הדין דאין אומרין שירה אלא על היין, ולפיכך פסק דכל ז׳ המינים טעונים שירהג.
ונראה להוסיף דקיום שירה לפני ה׳ קיום בפני עצמו הוא ואינו קיום שחל רק במקדש, דהרי קיי״ל דמקדשין העיר והעזרות בתודה ובשיר, ומוכח שחל קיום שירה מחוץ למקדש. והנה פסק הרמב״ם (פ״ג מהל׳ כלי המקדש הל׳ י׳ - י״א) דלוי השוער שמשורר חייב מיתה וכהן שעבד עבודת לוי עובר בלאו. אך נראה שדין זה הוא הלכה מיוחדת בחלות דין שירה שהיא עבודה, דלגבי עבודה נאמר דין חילוק עבודות, וחל רק בדין קיום שירה שבקרבן. אמנם לגבי חלות קיום שירה לפני ה׳ דמהוה קיום ומצוה בפ״ע של שירה לא בעינן דוקא לוי המשורר, דלא נאמר בה דין של חילוק עבודות ללויים. ולפי זה מבואר מה דבקידוש העיר בנחמיה כתיב (נחמיה י״ב, כ״ז - מ״ב) ״ובחנכת חומת ירושלים בקשו את הלויים מכל מקומותם להבאם לירושלים לעשות חנכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתים נבלים וכנורות וגו׳ ומבני הכהנים בחצוצרות וגו׳ והכהנים אליקים מעשיה מנימין מיכה אליו עיני זכריה וחנניא בחצוצרות ומעשיה ושמעיה ואלעזר וגו׳ וישמיעו במשוררים״. וכתוב להדיא דהכהנים שרו בקידוש העיר והעזרות. וצ״ע דהרי שירה היא מעבודת הלויים ולא של כהנים. וי״ל שהטעם דחלה שירה בכהנים הוא משום דשירה בקידוש העיר והעזרות הויא חלות קיום שירה בפני עצמה, דמהווה קיום שירה לפני ה׳ בעלמא, דלא נאמר בה דין חילוק עבודות הלויים דבעינן דוקא לויים המשוררים, ולכן כהנים נמי כשרים לשירה, וה״ה דלוי ששוער כשר לשירה בקידוש העיר והעזרות.
והנה ז״ל הילקוט שמעוני (דברים י״ח, א׳ - ב׳) לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי וכו׳ בכ״ד מקומות נקראו כהנים לוים, צפה משה ברוח הקדש שעזרא עולה מבבל לירושלים והוא מבקש לוים שיאמרו שירה ולא ימצאם שנאמר (עזרא ח׳, ט״ו) ומבני לוי לא מצאתי שם, והוא מעמיד כהנים ואומרים שירה, אמרו לו מדעתך עשית כך א״ל משה למדני לא יהיה וגו׳ עכ״ל. ודברי הילקוט טעונים ביאור דהרי להדיא איתא בפסוקים דהלויים היו המשוררים בימי עזרא דכתיב (נחמיה ז׳, מ״ד) ״המשוררים בני אסף מאה ארבעים ושמונה״, וכתיב (נחמיה י״א, ט״ז - י״ז) ״ומן הלוים שמעיה בן חשוב וגו׳ בן אסף ראש התהלה יהודה לתפלה וגו׳⁠ ⁠״ וברש״י שם פירש דבן אסף היה ראש לפתוח תחלה להודות בתפלה ובזמירותיהם של לוים. אמנם מבואר נמי בפסוקים דבימי עזרה הכהנים ג״כ שרו וקיימו דין שירה וכדכתיב (נחמיה י״ב, כ״ז - ל״ה) ״ובחנוכת חומת ירושלים בקשו את הלוים מכל מקומותם להביאם לירושלים לעשות חנוכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתים נבלות ובכנורות. ויאספו בני המשוררים וגו׳ ומבני הכהנים בחצצרות וגו׳⁠ ⁠״, וכתיב (עזרא ג׳, י׳) ״ויסדו הבנים את היכל ה׳ ויעמידו הכהנים מלבשים בחצוצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה׳ על ידי דוד מלך ישראל״. ולפי מה שביארנו נראה ליישב דלגבי קיום שירה על הקרבן בעי לוי מן המשוררים, וחל ביה דין חילוק עבודות. משא״כ בקיום שירה לפני ה׳ דעלמא, וכגון שירה בקידוש העיר והעזרות לא בעינן דוקא לוי מן המשוררים, דחל קיום שירה זו בחלות שם לוי בלבד, והיינו משום דדין חילוק עבודות חל רק במקדש. ובילקוט שמעוני מבואר דחל בכהנים שם לוי ג״כ, והכהנים כשרים לשירה דקידוש העיר והעזרות וכדמצינו שהכהנים השתתפו בקידוש העיר והעזרות עם עזרא. ואילו הפסוק ד״בני אסף היו מן המשוררים״ מיירי מדין שירה במקדש דחלה על הקרבנות דנאמר בה דין חילוק עבודות, ואינה כשרה אלא בלוי מן המשוררים.
ונראה דהביאור בזה דמצד עבודת השירה אף כהן דחל בו שם לוי כשר לשיר. משא״כ בקיום שירה על הקרבנות דחל דין מינוי הלויים לעבודתם - למשוררים ולשוערים - עצם המינוי לשירותם מפקיע אחרים, והוי דין בהכשר הגברא ולא בעצם חלות דין עבודת השירה. ולכן בשירה שחלה על הקרבנות קיי״ל דהשוער שמשורר חייב מיתה כזר, ומשום דחל בה דין מינוי וחילוק עבודות ושוער ששורר חייב מיתה כזר מצד הפקעת הגברא - שאינו מנוי. משא״כ בקיום שירה לפני ה׳ במקדש ובקידוש העיר והעזרות דלא חל בהו דין מינוי וחילוק העבודות בין הלויים, ומשו״ה כל מי שיש לו שם לוי כשר ואף הכהניםד.
תוס׳ ד״ה ולמאן. וז״ל ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בחו״ל מיהו בכרם רבעי נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל עכ״ל. שיטת התוס׳ היא דאיסור נטע רבעי נוהג בחו״ל. אמנם עיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ ט״ו) וז״ל יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחו״ל אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו אלא הערלה. וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חו״ל לא כל שכן שלא יהא נטע רבעי נוהג בה. אבל בא״י נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחו״ל ואח״כ יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר עכ״ל. וביסוד מחלקותם ביאר מרן הגר״ח זצ״ל (עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ ט״ו) דבגמ׳ (קדושין לח ב) אמרינן דערלה נוהגת בחו״ל מהלכה (ונחלקו אי הוי הלכה מדינא או מהלכה למשה מסיני וקיי״ל כמאן דאמר דהוי הללמ״ס). ונחלקו הראשונים בגדר הך הלכה למשה מסיני האם ההלכה למשה מסיני מגלה דערלת חו״ל בכלל ערלה הכתובה בתורה, או דהלכה למשה למסיני חידשה חלות שם איסור חדש דערלת חו״ל. ונפקא מינה לגבי נטע רבעי דהוקש לערלה. דאי נימא דחיוב ערלה בחו״ל הוא משום דהוי בכלל דין ערלה הכתובה בתורה אזי י״ל דאף נטע רבעי אסור בחו״ל, דהוקש נטע רבעי לערלה. משא״כ אי ההלכה למשה מסיני חידשה דערלה אסורה בחו״ל בחלות שם איסור חדש דערלת חו״ל אזי י״ל דנטע רבעי אינו אסור בחו״ל, דההלכה למשה מסיני נאמרה דוקא לגבי ערלה. וביאר הגר״ח זצ״ל דלשיטת הרמב״ם הללמ״ס חידשה איסור חדש דערלת חו״ל, וע״כ פסק הרמב״ם (פ״י שם הל׳ כ״א) שהאוכל כזית מערלת חו״ל מכין אותו מכת מרדות, דאילו נאסרה משום ערלה הכתובה בתורה היה לוקה מלקות מדאורייתא כאכילת ערלת א״י. מאידך תוס׳ ס״ל דאיסור ערלת חו״ל מהלכה למשה מסיני קובע דערלת חו״ל נכללת באיסור ערלה הכתובה בתורה, וע״כ ס״ל דהוא הדין דאיסור נטע רבעי נוהג בחו״ל משום שנטע רבעי הוקש לערלה. ומבואר לפי״ז דלשיטת התוס׳ האוכל מערלת חו״ל ילקה מלקות מה״ת משום הלאו דערלים יהיו לכם לא יאכל כדין האוכל מערלת ארץ ישראלה.
ועיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מעשר שני הל׳ י״ד) וז״ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מבאין אותו מחו״ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ״ל. ולקמן כתב (פ״ט ה״א) ״וכשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא״. ומבואר מלשון הרמב״ם דליכא חלות מעשר שני בחו״ל. והנה ז״ל הרמב״ם (פ״א מהל׳ בכורות ה״ה) (בגירסה שלפנינו) מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו״ל, ואין מביאין בכורות מחו״ל לארץ, שנאמר ואכלת לפני ה׳ אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך בכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יאכל במומו עכ״ל. ובטור (יו״ד סי׳ ש״ו) גרס ברמב״ם שבכור אינו נוהג אלא בארץ ואם הובאו מחו״ל לא יקרבו שהן חולין גמורין, ובשלמא לפי גירסת הטור דבכור חו״ל אינו קדוש כלל י״ל דילפינן מיניה למעשר שני דליכא חלות שם מעשר שני בחו״ל כלל וממילא יליף נמי דאין נטע רבעי בחו״ל. אמנם צ״ע לפי הגירסא שלפנינו ברמב״ם דבכור חו״ל נאכל במומו כלומר דחל קדושת בכור בבכור חו״ל אלא דקדוש ואינו קרב איך ילפינן מיניה למעשר שני בחו״ל דאינו קדוש כלל.
ועיין בהשגת הראב״ד (פ״א מהל׳ בכורות ה״ה) וז״ל טעות היא זו ואפילו לר״ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ״ל, ולגירסא שלפנינו צ״ע בכוונת השגתו דגם הרמב״ם מודה דבכור חו״ל קדוש ואינו קרב, ואולי כוונתו להשיג דא״כ איך ילפינן מיניה דליכא קדושת מעשר שני בחו״ל כלל.
ובספר חידושי רבינו חיים הלוי (פ״א מהל׳ מעשר שני הל׳ י״ד) ביאר דכוונת הראב״ד בהשגתו דאי אפשר ללמוד דין הבאת מקום במעשר שני מדין הקרבת בכור חו״ל, דמעשר שני ובכור הוקשו להדדי רק בעצם חלות קדושתן, ואילו הדין דבכור חו״ל אינו קרב הוא רק גזירת הכתוב של איסור ומניעת הקרבה אע״פ שחל ביה קדושת בכור, ולכן אין ללמוד מיניה למעשר שני שלא יהא בחו״ל דין הבאת מקום, דדין הבאת מקום הוי דין שחל ממילא במעשר שני, ואם אך איכא חלות שם מעשר שני בחו״ל חל בו נמי ממילא דין הבאת מקום.
ובביאור שיטת הרמב״ם כתב מרן הגר״ח זצ״ל (שם) וז״ל ונראה דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו״ל צ״ע, אם הוא זה דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, דבכור חו״ל אינו קרב אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו״ל לבכור א״י, או דנימא דהא דבכור חו״ל אינו קרב הוא זה דין בעצם קדשותו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו״ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב״ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור״ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע״כ זהו שהשיג הראב״ד במה שכתב לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר״ל דגם זה שאינו קרב הוא ג״כ גזירת הכתוב של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור. אשר לפי״ז ניחא שפיר דעת הרמב״ם דדין הבאת מקום של מעשר שני נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו״ל. ואע״ג דהוו שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב״ם יסוד הדין של בכור חו״ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דין דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל, א״כ שפיר ילפינן מיניה גם למעשר שני, דלענין הבאת מקום פקע מיניה שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומעשר שני להדדי דאינן באין מחו״ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כל זה לדעת הרמב״ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו״ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב״ד לטעמיה דס״ל דבכור חו״ל הוא שוה בקדושתו לבכור א״י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, ע״כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא וכמו שנתבאר עכ״ל.
ויש להוסיף בביאור הרמב״ם דלשיטת הרמב״ם דין הבאת מקום וקיום אכילת החפצא של מעשר שני דין הוא בעצם יסוד קדושת מעשר שני, ואי ליכא בפירות חלות דין הבאת מקום וקיום אכילת החפצא, פקע מיניה כל חלות שם מעשר שני. וע״כ פסק הרמב״ם דבסוריא ובחו״ל ליכא מעשר שני כלל, דמכיון דילפינן מבכור חו״ל דאין בו דין הבאת מקום מחו״ל זה גופא מפקיע כל חלות שם מעשר שני בחו״ל, דיסוד חלות קדושת מעשר שני תלויה בדין הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה שבחפצא דמעשר שני. והראייה לזה ממה שכתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מעשר שני הל׳ י״א) וז״ל ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ״ל, ומבואר להדיא דקדושת מעשר שני תלויה בקיום הניתן לאכילה, דחל בחפצא דמעשר שני חלות דין ניתן לאכילה, ואם אי אפשר לאוכלו דנפסל מאכילת אדם נפקע ממנו הדין ניתן להבאת מקום ואכילה, ולכן פקעה ממנו נמי עצם חלות קדושת מעשר שני לגמרי. וה״ה דליכא חלות קדושת מע״ש כלל בסוריא מכיון דאינו ראוי להבאת מקום ולקיום אכילה בירושלים. (משא״כ בבכור דחלה בו קדושה לאוסרו בגיזה ועבודה ובאכילה בלי מום אף בבכור חו״ל אע״פ דלא ניתן למצות הבאה למקדש ולהקרבה).
ולפי היסוד הנ״ל נראה לבאר את המחלוקת שבין ר׳ יהודה ובין החכמים (ירושלמי פאה פ״ז ה״א, ומעשר שני פ״ה ה״ב ובמס׳ תרומות פ״ג מ״ט) האם חל נטע רבעי בפירות נכרי, דלשיטת ר״י אין לנכרי נטע רבעי דנטע רבעי נלמד ממעשר שני, ומכיון שאין מעשר שני בסוריא הכא נמי אין נטע רבעי בסוריא, והר״ש והגר״א שם פירשו את המחלוקת דנחלקו אי יש קנין לנכרי להפקיע מקדושת נטע רבעי בסוריא (ובא״י לכולי עלמא יש לנכרי נטע רבעי). אמנם הרמב״ם פסק (פ״ט מהל׳ מעשר שני ה״א) דאין מעשר שני ונטע רבעי בסוריא כלל. ועל כרחך צ״ל דהרמב״ם מפרש את המחלוקת בין ר״י וחכמים אי יש לעכו״ם נטע רבעי בא״י, ולר״י אין לנכרי נטע רבעי בא״י מאותו טעם דליכא נטע רבעי בסוריא. וצ״ע דהדין דאין נטע רבעי בסוריא היינו מדרבנן ואילו הא דאין לנכרי נטע רבעי בא״י היינו מדאורייתא.
ונראה לבאר דעצם קדושת מעשר שני תלויה בקיום הניתן שבחפצא לאכילה, וכמו שאין מעשר שני ונטע רבעי נוהגים בסוריא מכיון דאין דין הבאת מקום בסוריא, ולכן ליכא בנט״ר ומע״ש שבסוריא חלות דין קיום הניתן שבחפצא לאכילה, וע״כ לא חל ביה חלות שם מעשר שני ונטע רבעי כלל, הכא נמי לשיטת ר׳ יהודה אין נטע רבעי לעכו״ם בא״י משום שאינו יכול לקיים מצוות הבאה ואכילה שבחפצא, וממילא לא חלה קדושת נטע רבעי כלל. משא״כ החכמים הסוברים דיש לנכרי נטע רבעי, דאע״פ שאין לנכרי קיום אכילת נטע רבעי היינו חסרון רק מצד קיום הגברא, ומ״מ איכא חלות קיום מצות אכילה בחפצא של הפירות עצמן, וע״כ שפיר מתקיים הניתן לאכילה שבחפצא, וע״כ קדושת נטע רבעי חלה בפירות. ועיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ מעשר שני ה״י) שפסק כשיטת חכמים ד״יש לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל״, ר״ל שאם נכרי נוהג במצות אכילת נטע רבעי מתקיים דין הבאת מקום והניתן לאכילה שבחפצא של הפירות וע״כ חל בפירות של נכרי חלות קדושת נטע רבעיו.
אלא דיש להקשות על זה ממש״כ הרמב״ם (פ״א מהל׳ מעשר שני הל׳ י״ד) וז״ל ויראה לי שמעשר שני שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומבאין דמיו לירושלים, וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהן עכ״ל. וצ״ע דמשמע דחל דין הבאה בדמים אבל לא בפירות, וצ״ע דייסדנו שאם ליכא חלות קיום הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה בחפצא של הפירות ליכא חלות קדושת מעשר שני כלל, ומאי שנא מעשר שני דארץ שנער.
ונראה לתרץ דבסוריא תיקנו רבנן מצות התלויות בארץ כפי שנוהגים בא״י, ובמעשר שני בא״י קיום הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה שבחפצא דפירות מעכב בעצם חלות קדושת מעשר שני, ומכיון שבסוריא ליכא דין הבאת מקום (דנלמד מבכור חו״ל) אין חלות קדושת מעשר שני בסוריא כלל. משא״כ במעשר שני בארץ שנער י״ל דחידשו רבנן חלות דין ושם מעשר שני בפני עצמו כדי לקבוע מעשר עני, דכדי שיהיו עניי ישראל סומכים על מעשר עני, תיקנו שחל ביה נמי חלות דין ושם מעשר שני, ואע״פ שאין בו דין הבאת מקום בעצם החפצא דהפירות, משא״כ בשאר חו״ל ובסוריא מכיון דאין בו קיום הבאת מקום בפירות ליכא חלות בו קדושת מעשר שני בכללז.
תוס׳ ד״ה ולמאן. בא״ד. וז״ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוטה ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דר׳ אחאי עכ״ל. והקשה הגרע״א זצ״ל בגליון הש״ס ״ותמוה לי כיון דילפינן חילול חילול ממעשר ליבעי חילול על דבר שעליו צורה, וצ״ע״.
והנה עיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ י״ז) וז״ל כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותן מברך וכו׳ ואח״כ פודה את כולן ואפילו בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד (שם) וז״ל ואומר הרי כל הפירות מחוללין על חיטין אלו, א״א זהו תימה דהא ילפינן קדש קדש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף עכ״ל. ובכסף משנה שם תירץ ״וי״ל לדעת רבינו דהני מילי בזמן הבית דוקא״. ועיין עוד ברמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר שני הל׳ ב׳ - ג׳) וז״ל והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה״ז פודה, לא יהיה זה חמור מן ההקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול. וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים כפדיון נטע רבעי בזה״ז כמו שביארנו בהל׳ מאכלות אסורות עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד שם וז״ל א״א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזמן הזה פירות על פירות אלא במעשר שני של חו״ל שעשאו כדמאי עכ״ל, וברדב״ז שם תירץ דרק בזמן הבית בעי כסף ובזה״ז מחללין לכתחילה מעשר שני והקדש שוה מנה על שוה פרוטה כדין נטע רבעי.
ועיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ מע״ש הל׳ א׳ - ה׳) וז״ל הרוצה לפדות פירות מעשר שני פודה אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הרי הפירות האלו מחוללות על המעות האלו וכו׳ ויצאו הפירות לחולין ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם שנא׳ וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע וכו׳, הפודה מעשר שני מברך על פדיון מעשר שני ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל המעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני וכו׳ כשפודין המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרים כמה שוין פירות חולין אלו ואע״פ שהכל יודעין שהן מעשר כדי שלא יתבזה. אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת או הראשונות כסף והשניות נחושת וכו׳ ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דחלין ב׳ דינים: א) דין פדיון מעשר שני במעות, ב) דין חילול פירות בפירות אחרות. והויין שני דינים שונים, דדין פדיון בכסף נלמד מן הפסוק ״וצרת הכסף בידך״ ומהווה חלות קנין שחל בכסף דוקא, ואילו דין חילול על פירות נלמד מהפסוק ״ונתת וגו׳ בכל אשר תאוה נפשך״, והוא חלק מקיום מצות אכילת מעשר שני בירושלים דהקדושה עוברת מפירות ראשונים לשניים לשם קיום מצות אכילת מעשר שני. ועיין בראב״ד (פ״ד מהל׳ מעשר שני ה״ב) שהשיג על הרמב״ם וז״ל והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על כסף ואפילו דיעבד וכו׳ אלא בדמאי דמחלל לכתחילה עכ״ל, ומבואר דנחלקו הרמב״ם והראב״ד אם חל דין חילול פירות בפירות בפרי ראשון אף בזמן הבית, דלשיטת הרמב״ם חל דין חילול בפרי ראשון אף מחוץ לירושלים, ומעלה את הפירות השניים לירושלים לקיום מצות אכילת מעשר שני. משא״כ לשיטת הראב״ד דין חילול אינו חל בפרי שני אלא בדיעבד ולא נאמר לכתחילה אלא בדמאי, דדין חילול בפרי שני אינו נוהג אלא בירושלים. ועיין בכסף משנה שם שביאר דפליגי בביאור הסוגיא במס׳ סוכה (דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף ומוקי לה בדמי שביעית ודמי מעשר דאי בפירות מעשר הא כתיב וצרת הכסף בידך, ופירש רש״י דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש בו צורה. דהרמב״ם סובר דלא נלמד מקרא דוצרת הכסף בידך דבעי כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו. ולפי״ז צ״ע בכוונת הראב״ד בהלכות מעשר שני (פ״ב ה״ג) שהשיג על מה שפסק הרמב״ם שמחללין פירות על פירות בזה״ז, דהרי אף בזמן הבית חולק עליו (פ״ד שם ה״ב). ונראה לבאר בכוונת השגתו דמשיג דאפילו לשיטת הרמב״ם שחל דין חילול פירות בפירות מחוץ לירושלים, ומעלה הפירות השניים לקיים בהם מצות אכילת מעשר שני בירושלים, דזה יתכן בזמן הבית דאיכא קיום אכילת מעשר שני בפירות השניים. אמנם בזמן הזה דאי אפשר לקיים מצות אכילת מעשר שני בפירות שניים כיון דמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית (פ״ב שם ה״א), לא יהא אלא כדבר שאינו נאכל ושאינו כסף שאין מחללים עליו, ובטל לגמרי דין חילול פירות בפירות בזה״ז, דבזמן הזה חל רק דין פדיון בכסף צורה. ולפי״ז יש לדחות את דברי הרדב״ז (פ״ב ה״ב) שתירץ דדין פדיון בכסף חל דוקא בזמן הבית וע״כ פסק הרמב״ם דבזה״ז מחללין פירות על פירות, דמוכח מהרמב״ם (פ״ד ה״ב) דחל דין חילול פירות בפירות אף בזמן הבית ומקיים בהם מצות אכילת מעשר שני בירושלים, ואם נחלק בין בזמן הזה לזמן הבית י״ל אחרת דבזה״ז דליכא קיום מצות אכילת מעשר שני חל רק דין פדיון בכסף צורה וכדנתבאר בכוונת השגת הראב״ד. ולפי״ז נמי יש לבאר את השגת הראב״ד (פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ י״ז) דמעשר שני בזה״ז נלמד ממעשר דבעי לפדותו בכסף, וכוונתו כנ״ל דבזה״ז דליכא קיום הבאת מקום ואכילת מעשר שני לא חל דין חילול אלא דין פדיון בכסף בלבד.
ונראה דשיטת הרמב״ם היא דבזה״ז חל דין פדיון אף שלא בכסף משום דלשיטת הרמב״ם פדיון מעשר שני יסודו דין קנין, והא דבעינן כסף צורה אינו מפאת דין קנין שבפדיון מעשר שני דהרי קיי״ל בכל התורה כולה דשוה כסף ככסף ומועיל לקנין, ועל כרחך צ״ל דדין כסף צורה דין הוא בקיום הבאת מקום, דנלמד מקרא וצרת הכסף בידך וקמת ועלית דבעינן כסף היוצא בכל מקום, שיוכל לקנות בו מה שיחפוץ לקיים מצות הבאת מקום ואכילת מעשר שני, ולכן בזמן הזה דליכא חלות קיום הבאת מקום וקיום אכילת מעשר שני פסק הרמב״ם שמועיל חילול פירות בפירות, כשהם שוה פרוטה (פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ י״ז ופ״ב מהל׳ מעשר שני ה״ג). ונראה דהיינו מדין פדיון וקנין גרידא, דבזה״ז ליכא דין הבאת מקום ומשו״ה לא בעינן כסף צורה דוקא לעשות חלות פדיון וקנין. ונראה דזוהי כוונת הרדב״ז בתירוצו (פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ י״ז) דבזה״ז לא בעי כסף, ור״ל דבזה״ז אין קיום הבאת מקום ולכן אין צריך כסף צורה וחל דין פדיון וקנין אף בשוה פרוטה. ואשר לפי״ז מיושבת קושיית הגרע״א זצ״ל בגליון הש״ס על תוס׳ דידן, די״ל דתוס׳ סברי דבזה״ז דליכא קיום דין הבאת מקום ואכילת מעשר שני חל דין פדיון אף בשוה פרוטה, דדין כסף צורה לא נאמר בעצם חלות דין פדיון וקנין אלא הוי דין בקיום הבאת מקום דמעשר שני, ובזה״ז דליכא קיום הבאת מקום חל פדיון וקנין מעשר שני בשוה פרוטה.
ולפי״ז מדוקדק לשון הרמב״ם (פ״י מהל׳ מאכ״א הל׳ י״ז) שכתב וז״ל כיצד פודין פירות נטע רבעי בזה״ז אחר שאוסף אותן מברך אקב״ו על פדיון נטע רבעי ואח״כ פודה את כולן וכו׳ או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות עכ״ל. והנה אי פדיון על פירות בזה״ז חל מדין חילול כבזמן הבית הו״ל לברך אשקב״ו על החילול וכדפסק הרמב״ם (פ״ד ה״ג מהל׳ מעשר שני), ומשמע דס״ל לרמב״ם דבזה״ז חל דין פדיון וקנין אף בפירות, וע״כ נקט הרמב״ם דלשון הברכה הוא ״אקב״ו על פדיון נטע רבעי״. אלא דלפי״ז צ״ע למה נקט הרמב״ם שמחללין דוקא על פירות שהן שוה פרוטה, דאי מיירי מדין פדיון וקנין משום דליכא בזה״ז קיום הבאת מקום, אמאי צריך לפדותן דוקא על פירות, הרי בכל דבר ששוה פרוטה יועיל הפדיון וקנין, ומלשון הרמב״ם (פ״י מהל׳ מאכ״א הל׳ י״ז, פ״ב מהל׳ מעשר שני ה״ב) משמע שמחללין דוקא על פירות שהן שוה פרוטה, ומשמע שחל חלות חילול אף בזה״ז ובכן שיטתו עדיין צ״ע, דלפי״ז הדרא קושית הראב״ד לדוכתא, וצ״עח.
א. ועיין ברא״ש (פ״ז סי׳ ל״ג) שאם שכח ואכל בלא ברכה יברך אח״כ כ״ז שלא גמר סעודתו, ולאחר שגמר סעודתו אינו מברך דנראה ונדחה. ומשמע דבנדחה מעיקרא מברך אח״כ דברכת הנהנין חלה מדין ברכת השבח. ולגבי ברכת המצוות אמר רבינו זצ״ל דלכאורה הוי מחלוקת בין הרמב״ם להראב״ד, דפסק הרמב״ם (פי״א מהל׳ ברכות ה״ה, ובפ״ג מהל׳ אישות הכ״ג) דאין מברכין ברכת המצוה לאחר העשייה דמה שנעשה כבר נעשה, והטעם בזה דס״ל דברכת המצות הויין מתיר לעשיית המצוה, וליכא חלות מתיר לאחר שנעשה המעשה. מאידך לדעת הראב״ד (בפ״ג מהל׳ אישות הכ״ג) מברכין ברכת אירוסין לאחר האירוסין ומשמע דס״ל דברכת המצות חלין מדין ברכת השבח ומשו״ה שפיר מברכין אף לאחר שעשה את המצוה. אולם יתכן דשאני ברכת אירוסין דאינה ברכת המצוה כלל אלא רק ברכת השבח ומשו״ה סובר הראב״ד שניתן לברכה אף לאחר האירוסין. ועיין באבי עזרי על הרמב״ם פ״ג מהל׳ אישות הל׳ כ״ג.
ב. ועוד תירץ רבינו בשיעוריו למס׳ סוכה די״ל דאף למ״ד שאין חליל דשמחת בית השואבה דוחה שבת היינו משום דשמחת בית השואבה מהווה קיום שירה במקדש בעלמא. מאידך החליל של קרבן דוחה שבת אע״פ דקיי״ל דעיקר שירה בפה והחליל הוי רק קיום שירה במקדש, דמכיון דהמחייב של החליל הוא הקרבן לכן דוחה החליל את השבת, דאע״פ שאין קיום שירה של החליל חל בהקרבת הקרבן מ״מ שירה שהקרבן מחייב אותה דוחה שבת. משא״כ אם המחייב של השירה הוא מדין שירה במקדש בעלמא כמו שמחת בית השואבה אינה דוחה שבת. וכן משמע מלשון הרמב״ם (פ״ג מהל׳ כלי המקדש ה״ו) ״וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת״, והרי הרמב״ם פסק שם (ה״ג) דעיקר שירה בפה, ולכאורה לפי״ז אין החליל עבודה וקיום בקרבן ומדוע פסק שהחליל דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן והוי עבודה. וצ״ל דכוונתו דאע״פ שהחליל הוי קיום שירה במקדש מכיון שהקרבן הוא המחייב של שירה הריהי דוחה את השבת. ונפ״מ האם חליל דוחה שבת בקרבן פסח שאין בו נסכי יין, דליכא בפסח קיום שירה בגוף הקרבת הקרבן והוי חלות קיום שירה במקדש, די״ל דמ״מ הקרבן הוא המחייב של השירה ולכן דוחה את השבת אע״פ שחל רק מדין קיום שירה במקדש. משא״כ שמחת בית השואבה דהויא קיום שירה במקדש בעלמא, ומשו״ה לא דחיא את השבת. ועיין ברשימות שיעורים למס׳ סוכה דף נא. ד״ה שיטת הרמב״ם בעיקר שירה בפה או בכלי אות ב׳.
ג. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד על עניני קדשים (פ״ג מהל׳ ביכורים הי״ב עמ׳ ד׳ - ט׳). ונראה דקיימת נ״מ לר״מ דס״ל דשירה מעכבת בקרבן, דרק שירה דחלה בגופה של הקרבן מעכבת. ולכן אפילו לר״מ שירה אינה מעכבת בקרבן פסח ובביכורים, מכיון דהויין קיום שירה במקדש דעלמא. וכ״ז לפי פסק הרמב״ם. ומאידך משמע כפי הגמ׳ בערכין דס״ל דאומרים שירה בביכורים רק על היין דלפי ר״מ השירה מעכבת, ויל״ע בזה.
ד. יל״ע בדברי רבינו זצ״ל דקבע כאן דבקיום שירה לפני ה׳ בעלמא וכגון בקידוש העיר והעזרות אע״פ דאין צריכים דוקא לוי המשורר - דליכא בקיום שירה בעלמא חלות מינוי לשירה ודין חילוק עבודות הלויים, מ״מ בעינן חלות שם לוי ומשו״ה כהנים כשרים דחל בהם שם לוי ואילו זר פסול. וצ״ע דלעיל בשיעור ביאר רבינו זצ״ל דהרמב״ם פסק כמ״ד עיקר שירה בפה - וזוהי חלות השירה שחלה בהקרבת הקרבן. והרמב״ם סובר דשירה בכלי מהווה קיום שירה במקדש דעלמא וקיום שירה במקדש זו נמי דוחה את השבת. והרי בפ״ג מהל׳ כלי המקדש ה״ג פסק הרמב״ם דישראל כשר לנגן בכלי שיר, וא״כ מבואר דקיום שירה במקדש בעלמא לא בעי חלות שם לוי דאף זר כשר לנגן בכלי שיר, וצ״ע. ועוד צ״ע דלפי המבואר בשיעורים השירה ששרו בשחיטת הפסח חלה מדין קיום שירה במקדש בעלמא ולא חלה מדין קיום שירה שבקרבן, ולפי מש״נ קיום שירה במקדש לפני ה׳ לא בעי דוקא לוי מן המשוררים ואף כהן כשר לשירה במקדש בעלמא, וקשה מדוע פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ קרבן פסח הי״א) שהלויים קראו את ההלל בשעת הקרבת הפסח, דל״ל דוקא לויים דהרי לפי דברי הילקוט כהנים נמי כשרים, ולפי מש״נ בתחילת השיעור אף זר נמי כשר לנגן בכלי שיר למ״ד עיקר שירה בפה דאליביה חל רק קיום שירה במקדש בעלמא בשירה בכלי, וא״כ למה דוקא הלויים שרו בפה בקרבן פסח, הרי השירה דפסח לא חלה על הקרבן אלא הוי קיום שירה במקדש בעלמא, וצ״ע.
ה. ורבינו זצ״ל העיר דלפי דברי הגר״ח זצ״ל לכאורה תהא נמי נפקא מינה בין תוס׳ והרמב״ם בדין ביעור ערלת חו״ל, דלשיטת התוס׳ דערלת חו״ל בכלל איסור ערלה דעלמא י״ל דביעורו בשריפה כדין ערלת א״י. משא״כ לשיטת הרמב״ם שערלת חו״ל הויא איסור חדש בפני עצמו, י״ל דאין ביעורו בשריפה אלא הוי מן הנקברין, וצ״ע.
ו. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי (עמ׳ קס״ט - קע״ג).
ז. צ״ע דלפי״ז למה תיקנו להביא את דמי מע״ש משנער לירושלים, והא אין בו דין וקיום הבאת מקום. ולכאורה צ״ל דאע״פ דליכא למע״ש בשנער קיום מצות הבאת מקום ואכילה בירושלים, מ״מ חל בו איסור לאוכלו מחוץ לירושלים. ומשו״ה אם רוצה לאוכלו יביא אותו או את דמיו לירושלים כדי שיותר לו לאוכלו. אך כשיאכל אותו בירושלים לא יקיים מצות אכילה. ונ״מ שלא יברך על אכילתו בירושלים מכיון דלא קיים מצות אכילת מע״ש בירושלים, וצ״ע בזה.
ח. ויתכן דלרמב״ם לא נאמר דין שוה כסף ככסף בפדיון מע״ש, דליכא בו חלות דין תשלומי דמים כבקנין כסף דעלמא. דבקנין כסף דעלמא חל דין שוה כסף ככסף משום שחל הקנין מדין תשלומין. משא״כ בפדיון מע״ש דאין בו חלות תשלומין ולא הוי כמעשה קנין כסף דעלמא ומשו״ה צריך בו חפצא של כסף ממש ולא שוה כסף ודמי תשלומין. ועיין בחו״מ סימן ק״צ בסמ״ע ובט״ז שם דנחלקו בהגדרת קנין כסף דעלמא אי חל בתורת תשלומי דמים או בתורת מעשה קנין בחפצא של כסף. ולפי״ז י״ל דמה דמועיל בזה״ז חילול פירות על פירות להרמב״ם אינו מדין קנין כסף דהא ליכא בזה חפצא דכסף, אלא מדין מיוחד בהל׳ מעשר שני דפירות מתחללין על פירות, דאע״פ דליכא קיום הבאת מקום בזה״ז מ״מ חילול פירות על פירות חל. והא דאינו מברך על חילול פירות בזה״ז הוא משום דהברכה נאמרת רק כשחל קיום הבאת מקום ואכילת פירות, משא״כ בזה״ז. מאידך ברכת על פדיון נאמרת אף בזה״ז דהברכה נתקנה על חלות הפדיון והחילול דחלה אף בזה״ז, ואף בחילול פירות על פירות, וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולמאן דתני [ולדעת מי ששנה] לשון ״כרם רבעי״ הניחא [זה נוח, מובן] אי יליף [זה נוח אם נאמר שהוא לומד] גזרה שוה, ולכן איננו צריך ללמוד הלכה זו מן הביטוי ״הילולים״. דתניא כן שנינו בברייתא], רבי אומר: הדבר נלמד ממה שנאמר כאן בדיני ערלה ״ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה׳ אלהיכם״ (ויקרא יט, כה), ונאמר להלן בדיני כלאיים נאמר ״לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה...אשר תזרע ותבואת הכרם״ (דברים כב, ט), ומשוויון המלים אפשר ללמוד: מה להלן בדיני כלאיים המדובר הוא בכרם בלבד, אף כאן בדיני ערלה המדובר הוא בכרם בלבד. ולשיטה זו אייתר ליה חד ״הלול״ [מיותר, נשאר לו ״הילול״ אחד] לברכה, שמאחר שהוא יודע שדיני נטע רבעי אינם אלא בגפן על ידי גזירה שווה, אפשר שילמד מן המלה ״הילולים״ להצריך ברכה.
And according to the one who taught: A fourth year grapevine, this works out well if he derives this matter from a verbal analogy [gezera shava], and therefore need not derive this halakha from the term hillulim. As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: It is stated here with regard to the laws of the prohibition of fruit for the tree’s first three years: “But in the fifth year you may eat its fruit, so that it may increase your produce [tevuato]; I am the Lord your God” (Leviticus 19:25). And it is stated below, with regard to the laws of diverse kinds: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed, lest the growth of the seed that you have sown be forfeited with the produce [utevuat] of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). Based on a verbal analogy, it can be derived: Just as below, with regard to the laws of diverse kinds, the produce is that which grows in vineyards; so too, here, with regard to the halakhot of the fruits of a sapling, the produce is that which grows in vineyards. Consequently, according to the one who holds this verbal analogy, one extra hillul remains from which to derive the blessing. Since he derives that the laws of fourth-year saplings apply only to grapes from the verbal analogy, he can derive the requirement to recite blessings before partaking of food from the word hillulim.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאִי לָא יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, בְּרָכָה מְנָא לֵיהּ? וְאִי נָמֵי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, אַשְׁכְּחַן לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן?

And if he does not derive this halakha by means of a verbal analogy, he must derive this halakha from the term hillulim, in which case, from where does he derive the mitzva to recite a blessing before partaking of food? And even if he derives this halakha by means of a verbal analogy, we found a source for the obligation to recite a blessing after eating, similar to the obligation stated in the verse: “And you will eat and be satisfied and then you shall bless.” However, from where is it derived that there is an obligation to recite a blessing beforehand? From one hillul, the fundamental halakha of redemption of fourth-year saplings is derived.
רי״ףרש״ירשב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשכחן לאחריו – כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח).
אי נמי יליף גזירה שוה, אשכחן לאחריו לפניו מנא ליה. מסתברא דהכי פירושו אשכחן לאחריו, כלומר: מכל מקום מכאן אין ללמוד אלא ברכה אחת או לפניו או לאחריו, וכיון שכן נוקמא לאחריו דנלמוד סתום מן המפורש שחייבה תורה ברכה לשבעת המינים בהדיא לאחריהם כדכתיב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת.
ואם תאמר לאחריו בכרם למה לי מהלולים, הא בהדיא כתיבה ביה ואכלת ושבעת וברכת, והא גבי שבעת המינין כתיב. יש לומר דהוה אמינא דהתם ביין דוקא דומיא דזית משום דכתיב ביה זית שמן דמשמע שעל השמן קאמר, וטעמא משום דהיין והשמן עיקר הפרי דאישתנו לעילויא, אבל על הענבים עצמן לא אשכחן אלא מקדש הלולים ואף היא לאחריו ולא לפניו. ובהא נמי מיתריץ הא דאמרינן בסמוך ואתיא נמי זית הואיל ואית ביה צד מזבח, ואקשינן וזית מצד מזבח אתיא, הא בהדיא כתיב ביה כרם וכו׳, ולא אקשינן הא בהדיא כתיב ביה ואכלת ושבעת, אלא טעמא כדאמרן דקרא דואכלת איכא לאוקמי דוקא בשמן מדכתיב זית שמן אבל הכא בזית עצמו. וראיתי בשם רש״י ז״ל בהפך זה דההוא קרא דארץ חטה ושעורה גפן וגו׳, הוה מוקמינא בענבים ממש דומיא דתאנה ורמון, והאי קרא דהלול משמע יין כדכתיב שם (ויקרא יט, כה) להוסיף לכם תבואתו והיינו יין כדכתיב (במדבר יח, ל) ו⁠[כ]⁠תבואת יקב.
ותו אי נמי יליף גזרה שוה אשכחן לאחריו – פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו. אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בשבעת המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ואם תאמר אם כן קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. יש לומר דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם הוה אמינא דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא היינו ענבים דומיא דתאנה ורמון קא משמע לן קרא יתירא דאפילו יין ומסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש. ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה. והתם נמי הזכיר שבעת המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו:
שם בגמ׳ ואי נמי יליף ג״ש אשכחן לאחריו לפניו מניין. והקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו לאחריו בכרם למה ליה מהילולים הא בהדיא כתיב ואכלת ושבעת וברכת והא גבי שבעת המינין כתיב ותירץ דאי מהתם משמע ביין דוקא ולא בענבים ואיצטריך קרא דהילולים לענבים ובשם רש״י ז״ל כתב להיפוך ועיין מה שאפרש בזה בסמוך:
שם בתוס׳ ד״ה לפניו לא כ״ש לאו ק״ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא וכו׳ עכ״ל. ע״כ דכוונתם בזה דנהי דלמאי דס״ד השתא דכולהו ברכות דמתני׳ הוי מדאורייתא אם כן ודאי בעי למימר ק״ו גמור הוא אפ״ה למסקנא דשמעתין דאמר אלא סברא ומשמע דכל הברכות לבר מברכת המזון מדרבנן נינהו א״כ ע״כ צ״ל דלאו ק״ו גמור אלא דבאמת סתמו דבריהם בזה דמעיקרא מאי קסבר דהוי ק״ו ולבסוף מאי קסבר דלא הוי ק״ו. ועוד שכבר כתבתי דבפ׳ שלשה שאכלו משמע להדיא בברייתא דק״ו גמור הוא ולפ״ז תו לא תקשה הך מתני׳ דלעיל דבעל קרי אין מברך לפניו כיון דהאי ק״ו גופא פלוגתא דתנאי היא והא דאסקי׳ לעיל בפרק מי שמתו לדרב יהודא בתיובתא היינו למאי דבעי רב יהודה למימר דברכת המזון שלפניו מן התורה מק״ו דת״ת בהא שפיר איתותב ממתני׳ דבעל קרי דהא בהך קל וחומר דת״ת לא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא פליגי אלא לענין ק״ו דמזון גופא לפניו מלאחריו כנ״ל נכון ודו״ק:
מיהו בעיקר פלוגתא דתנאי לענין האי ק״ו גופא לפניו מלאחריו נראה לי לפרש לפי סוגיא דהשתא דשייכי בהך פלוגתא דכרם רבעי ונטע רבעי דמאן דתני כרם רבעי ויליף לה ג״ש דרבי ואית ליה נמי דרשא דהילולים לברכת היין וע״כ היינו לברכה שלפניו דלאחריו משבעת המינין נפקא א״כ אכתי קשה לפניו למה לי נילף מק״ו מלאחריו אע״כ דקרא גופא לא איצטריך אלא לגלויי דבעלמא לא נדרש האי ק״ו כדאשכחן בש״ס כהאי גוונא טובא משא״כ האי תנא דלקמן בפ״ג שאכלו דאית ליה האי ק״ו היינו משום דלא יליף ג״ש דרבי אי משום דתני נטע רבעי או משום דיליף כולה מילתא בכרם רבעי מקרא דהילולים ולפ״ז לעולם אימא לך דסברא פשוטה היא דהוי קל וחומר גמור כן נראה לי נכון ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי [אולם אם] לא יליף [אינו לומד] גזרה שוה זו, הרי הוא לומד הלכה זו מן הריבוי ״הילולים״, ואם כן מצוות ברכה לפני האכילה מנא ליה [מנין לו]? יתר על כן: ואי נמי יליף [ואם גם כן נאמר שהוא לומד] גזרה שוה, אשכחן [מצאנו] מכאן ראיה לחובת ברכה לאחריו, אחר האכילה, וכפי שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת״ ואולם ראיה על לפניו מנין? שהרי מ״הילול״ אחד למדים אנו לעצם דין חילול נטע רבעי.
And if he does not derive this halakha by means of a verbal analogy, he must derive this halakha from the term hillulim, in which case, from where does he derive the mitzva to recite a blessing before partaking of food? And even if he derives this halakha by means of a verbal analogy, we found a source for the obligation to recite a blessing after eating, similar to the obligation stated in the verse: “And you will eat and be satisfied and then you shall bless.” However, from where is it derived that there is an obligation to recite a blessing beforehand? From one hillul, the fundamental halakha of redemption of fourth-year saplings is derived.
רי״ףרש״ירשב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָא לָא קַשְׁיָא, דְּאָתְיָא הבְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

The Gemara answers this: This is not difficult, as it may be derived by means of an a fortiori inference: If when he is satiated, after eating, he is obligated to recite a blessing over food, when he is hungry, before eating, all the more so that he is obligated to recite a blessing over food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. ולאו קל וחומר ממש הוא דאילו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהם מן התורה, ואנן תנן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא ולפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא, ואפילו לר׳ יהודה דאמר מברך לפניהם ולאחריהם, היינו משום דסבירא ליה דבעל קרי מותר בהם משום דעשאום כהלכות דרך ארץ כדאיתא התם, אלא משום דלא סלקא הא שמעתא לא דייקינן בה כולי האי.
הא לא קשי׳ דמייתי לה בק״ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש״כ – פירוש לאו ק״ו מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ׳ מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה.
הא לא קשיא דמייתי לה בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן – פירוש לאו קל וחומר מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפרק מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך עונים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן אפשר לתרץ דאתיא [שבא, נלמד הדבר] בדרך קל וחומר, והוא: אם כשהוא שבע לאחר האוכל — מברך עליו, לפניו כשהוא עדיין רעבלא כל שכן.
The Gemara answers this: This is not difficult, as it may be derived by means of an a fortiori inference: If when he is satiated, after eating, he is obligated to recite a blessing over food, when he is hungry, before eating, all the more so that he is obligated to recite a blessing over food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אַשְׁכְּחַן כֶּרֶם, שְׁאָר מִינִין מִנַּיִן?

The Gemara comments: In that way, we found a source for the obligation to recite a blessing over the produce of vineyards, but from where is it derived with regard to other types of produce?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בדרך לימוד זו אשכחן [מצאנו] ראיה לחובת ברכה על תבואת הכרם, ואולם על חובת ברכה בשאר מינין מנין?
The Gemara comments: In that way, we found a source for the obligation to recite a blessing over the produce of vineyards, but from where is it derived with regard to other types of produce?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דְּיָלֵיף מִכֶּרֶם: מָה כֶּרֶם דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה – טָעוּן בְּרָכָה.

The Gemara responds: It is derived by means of the hermeneutic principle: What do we find, from the produce of a vineyard: Just as the fruit of the vineyard is an item from which one derives benefit and it requires a blessing, so too, any item from which one derives benefit, requires a blessing.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דיליף מכרם וכו׳ – וה״ה דהמ״ל דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר.
דיליף מכרם וכו׳ – והוא הדין דהוה מצי למימר דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: דיליף הוא לומד זאת] בדרך ״מה מצינו״ מכרם: מה פרי הכרם הוא דבר שנהנה ממנו וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנוטעון ברכה.
The Gemara responds: It is derived by means of the hermeneutic principle: What do we find, from the produce of a vineyard: Just as the fruit of the vineyard is an item from which one derives benefit and it requires a blessing, so too, any item from which one derives benefit, requires a blessing.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת!

The Gemara rejects this proof: This derivation can be refuted, as a vineyard is unique: What is unique about a vineyard, that it is obligated in the mitzva requiring to give small, incomplete clusters of grapes [olelot] to the poor? That is a stringency that does not apply to other fruits. Perhaps the blessing is also a stringency that applies only to grapes.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חייב בעוללות – וכרמך לא תעולל (ויקרא יט) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראיה זו דוחים: איכא למפרך [יש לפרוך, לשבור] את הראיה ולהראות שיש צד מיוחד בכרם: מה לכרם שכן דינו חמור יותר שכן הוא חייב בעוללות, והרי שיש לו דין מיוחד שלא כלשאר הפירות, ואין ממנה אם כן ראיה לכולם!
The Gemara rejects this proof: This derivation can be refuted, as a vineyard is unique: What is unique about a vineyard, that it is obligated in the mitzva requiring to give small, incomplete clusters of grapes [olelot] to the poor? That is a stringency that does not apply to other fruits. Perhaps the blessing is also a stringency that applies only to grapes.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) קָמָה תּוֹכִיחַ. מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה!

The Gemara answers: In that case, standing grain can prove that the halakha of olelot is not a factor in the obligation to recite a blessing. One is obligated by Torah law to recite a blessing after eating bread, even though the halakha of olelot does not apply to grain. The Gemara rejects this proof: What is unique about ripe grain, that it is obligated in the mitzva of separating ḥalla from the dough? That is a stringency that does not apply to other foods. Perhaps the blessing is also a stringency that applies only to grain.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קם
קםא(בבא מציעא מא) שאני הכי כיון דקם קם פירוש כיון שמחמיץ כך יעמוד בחימוצו לעולם. (בבא בתרא קנו:) בני רוכל מקיימי קוצים היו ורבי אליעזר לטעמיה דתנן (פרק ה דכלאים) המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש (מכות כא: מועד קטן ב:) המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים פי׳ שרואה כלאים זרוע ואינו עוקרן (מכות טז. חולין קמא) הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאויה פי׳ קיימו קיים עשה שבה פטור לא קיים חייב היינו דאיכא למימר לתקוניה לאויה הוא דאתי אלא למאן דתני ביטלו חייב כיון שהאכיל הנותר לכלבים הוא דחייב דהא לא אפשר למשרפיה אבל הכא אם הנותר כמו שהוא אע״פ שלא שרפו אינו חייב מאי איכא למימר פי׳ התראת ספק כגון שלקח האם על הבנים ומתרין בו לא תקחנה ריש לקיש אמר כגון זו התראת ספק הוא שיתכן לומר אחרי שיקחנה ישלחנה והיכי הוי התראה ודאי כגון שבא לשוחטה והתרו בו אם תשחוט אותה תלקה ושחטה ורבי יוחנן אמר אפי׳ התראה בלקיחה שמה התראה. הקם להן בציץ בין עיניך (קידושין סו) צא וקדש לי פי׳ שים הציץ בין עיניך והעמידם שכך היו עושין כשהיה כהן גדול מניח הציץ היו עומדין הכל בעמידה מפני שם שהיה כתוב בו היינו דתנו בלשון עמידה הקם להן בציץ. במקויי׳ כולי עלמא לא פליגי כבר פירשנו בערך אשר ובערך הנפק. (ברכות מג: קידושין לג) אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה ד׳ אמות משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא לא מסגי ד׳ אמות בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי (ברכות לה.) קמה תוכיח פירוש קמה היא התבואה דכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך וחייבת בברכה לאחריה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת. פ״א קמה היינו לחם דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת (בריש והיה עקב תשמעון חולין קלד) אמר קמה אקמה דאמר ריש לקיש לרבי יוחנן חורי נמלים וכו׳ עד ספק לקט לקט משום דבחזקת חיוב חייב אבל דבחזקת פטור פטורה ורמינהו גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו׳ על ספק חייב אף על גב דבחזקת פטורה קיימא מצינו דעיסה ולחם איקרי קמה:
א. [ערהאלטען.]
קמה תוכיח – דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו׳ (דברים ח) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך משיבים: אם כן קמה של תבואה תוכיח, שכן האוכל לחם חייב לברך אחריו מן התורה, אף על פי שאין בתבואה דין עוללות. הוכחה זו דוחים באותה דרך: גם דמה דינה התייחד משאר הפירות, שהרי מה לקמה שכן חייבת בחלה, שיש להפריש מן העיסה מתנה מיוחדת ״חלה״, מה שאין כן במזונות אחרים, ואין אם כן להוכיח ממנה!
The Gemara answers: In that case, standing grain can prove that the halakha of olelot is not a factor in the obligation to recite a blessing. One is obligated by Torah law to recite a blessing after eating bread, even though the halakha of olelot does not apply to grain. The Gemara rejects this proof: What is unique about ripe grain, that it is obligated in the mitzva of separating ḥalla from the dough? That is a stringency that does not apply to other foods. Perhaps the blessing is also a stringency that applies only to grain.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כֶּרֶם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה – טָעוּן בְּרָכָה.

The Gemara responds: In that regard, vineyards can prove that the halakha of ḥalla is not a factor in the obligation to recite a blessing. In summary: And the derivation has reverted to its starting point. However, at this point the halakha is derived from a combination of the two sources: The aspect of this is not like the aspect of that, and the aspect of that is not like the aspect of this; the common denominator is: Both are items from which one derives benefit and each requires a blessing. A general principle may be derived: So too, any item from which one derives benefit, requires a blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך עונים: בענין זה כרם יוכיח שאין בו דין חלה ואף על פי כן יש לברך על פריו. ועל כן אפשר לסכם: וחזר הדין (שיקול זה) אל הנקודה הראשונה שבה התחלנו בהוכחה. אלא מעתה נלמד משני הדברים יחד: לא ראי זה כראי זה [אין דבר זה נראה ונידון כדבר האחר] ולא ראי זה כראי זה, ואולם הצד השוה שבהם: דבר שנהנה וטעון ברכה, ומכאן נגיע לכלל: וכל דבר שנהנהטעון ברכה.
The Gemara responds: In that regard, vineyards can prove that the halakha of ḥalla is not a factor in the obligation to recite a blessing. In summary: And the derivation has reverted to its starting point. However, at this point the halakha is derived from a combination of the two sources: The aspect of this is not like the aspect of that, and the aspect of that is not like the aspect of this; the common denominator is: Both are items from which one derives benefit and each requires a blessing. A general principle may be derived: So too, any item from which one derives benefit, requires a blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ צַד מִזְבֵּחַ. וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ.

Again, the Gemara objects: What is unique about the common denominator between grapes and grain that prevents utilizing it as a paradigm for other food items? Grapes and grain have an aspect of being offered upon the altar, and perhaps that is the reason that they require blessings. Based on that reasoning, although all other food items cannot be derived from the common denominator, an olive may also be derived as it too has an aspect of being offered upon the altar, as olive oil is one of the components of a meal offering.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צד מזבח – יין לנסכים וסלת למנחות.
ואתי נמי זית במה הצד – וא״ת איכא למפרך מה להצד השוה שכן חייבים בלקט דפרט בכרם היינו לקט משא״כ בזית דאין בו לקט וי״ל דניחא ליה למפרך פירכא אפי׳ יהא הצד השוה חשוב למיתי זית מיניה מ״מ קאמר דשאר מינים לא ידע מיניה.
ואתי נמי זית במה הצד דאית ביה צד מזבח השתא לא (מסיק) [אסיק] אדעתיה דבזית ברכה לאחריו דמז׳ המינין הוא – א״נ התם מיירי באוכל שמן דכתיב זית שמן והכא איירי באוכל הזית ותימא וליפרך מה להצד השוה שבהם שכן חייבין בלקט דפרט בכרם הוא כגון לקט בתבואה אבל [בזית] אין בו לקט כי אם שכחה ופיאה, [וי״ל] אין הכי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא ה״ק אפילו תוציא ממנו זית אכתי איכא למיפרך עלה:
ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח – וא״ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא מז׳ מינים הוא. י״ל דאיצטריך דה״א דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאלו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קמ״ל.
ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח – וא״ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא משבעה מינים הוא. יש לומר דאיצטריך דהוה אמינא דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאילו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קא משמע לן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב דוחים: מה להצד השוה שבהם שאף הוא מצומצם ואין ללמוד ממנו, שגם בכרם וגם בתבואה יש דבר המייחד אותם משאר הנאות העולם, שכן יש בו צד מזבח; שמן הגפן והתבואה מקריבים קרבנות, ובשל כך טעונות הן גם ברכה. ואמנם לפי זה אתי נמי [יבוא יילמד גם כן] זית דאית ביה [שיש בו] צד מזבח, שאף ממנו מעלים לקרבן המנחה, אך לא לדברים אחרים.
Again, the Gemara objects: What is unique about the common denominator between grapes and grain that prevents utilizing it as a paradigm for other food items? Grapes and grain have an aspect of being offered upon the altar, and perhaps that is the reason that they require blessings. Based on that reasoning, although all other food items cannot be derived from the common denominator, an olive may also be derived as it too has an aspect of being offered upon the altar, as olive oil is one of the components of a meal offering.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְזַיִת מִצַּד מִזְבֵּחַ אָתֵי? וְהָא בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״כֶּרֶם״, דִּכְתִיב {שופטים ט״ו:ה׳} ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת״. אָמַר רַב פָּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ אִקְּרֵי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא לָא אִקְּרֵי.

The Gemara questions this point: Is an olive derived from the fact that it has an aspect of being offered upon the altar? Isn’t it written explicitly with regard to the olive listed that the orchard in which it grows is called kerem; as it is written: “And burnt up from the shocks and the standing grain and the olive yards [kerem zayit]” (Judges 15:5)? Just as the orchard in which grapes grow is called kerem, and grapes require a blessing, the olive also grows in a kerem and should require a blessing. Rav Pappa said: Nevertheless, an analogy may not be drawn between the two; where the olive grows is called kerem zayit, it is not called kerem unmodified, which is a term reserved for grapevines.
רי״ףתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כרם זית איקרי – ופשטיה דקרא עד כרם וזית, וכן דרך המקרא לחסר וא״ו כמו שמש ירח עמד זבולה, וכן ראובן שמעון וכן תירגם יונתן עד כרמא ועד זיתא:
שם כרם זית איקרי. וכעין זה חולין קלט ע״ב וש״נ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באותו פרט עצמו שואלים: וכי זית בצד מזבח אתי [בא, נלמד]? והרי זית בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו] לשון ״כרם״, דכתיב כן נאמר] ״ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית!״(שופטים טו, ה), וכשם שלמדנו מן המלה ״כרם״ לגבי פרי הגפן כך יכולים אנו ללמוד גם על הזית. אמר רב פפא: אף על פי כן אין הדברים דומים, כי ״כרם זית״ אקרי [נקרא] ואולם ״כרם״ סתמא לא אקרי [סתם אינו נקרא], ובמקום שכתוב ״כרם״ הכוונה היא לגפן בלבד.
The Gemara questions this point: Is an olive derived from the fact that it has an aspect of being offered upon the altar? Isn’t it written explicitly with regard to the olive listed that the orchard in which it grows is called kerem; as it is written: “And burnt up from the shocks and the standing grain and the olive yards [kerem zayit]” (Judges 15:5)? Just as the orchard in which grapes grow is called kerem, and grapes require a blessing, the olive also grows in a kerem and should require a blessing. Rav Pappa said: Nevertheless, an analogy may not be drawn between the two; where the olive grows is called kerem zayit, it is not called kerem unmodified, which is a term reserved for grapevines.
רי״ףתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מ״ממִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ! אֶלָּא, דְּיָלֵיף לַהּ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין: מָה שִׁבְעַת הַמִּינִין דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה טָעוּן בְּרָכָה.

The Gemara returns to the issue at hand, noting that in any case, it is difficult: What is unique about the common denominator between grapes and grain? That they possess an aspect of being offered upon the altar. Rather, it is derived from the obligation to recite a blessing upon the seven species. After the verse speaks of the seven species, it states: “And you will eat and be satisfied and then you shall bless.” This is a paradigm for all other foods, that they too require a blessing: Just as the seven species are items from which one derives benefit and require a blessing, any item from which one derives benefit, requires a blessing.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבעה מינין – האמורים בארץ חטה ושעורה וגו׳ (שם ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחוזרים לענייננו, מכל מקום קשיא [קשה] מה שהקשינו קודם: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח! אלא למדים בדרך אחרת, דיליף לה [לומד הוא אותה] משבעת המינין, שאחרי שמדבר הכתוב בהם נאמר ״ואכלת ושבעת וברכת״, ומהם נלמד לכל שאר דברי מאכל שיש אף בהם חובת ברכה, בדרך זו: מה שבעת המינין הם דבר שנהנה מאכילתם וטעון ברכה, אף כל דבר מאכל אחר שנהנה באכילתו יהא טעון ברכה.
The Gemara returns to the issue at hand, noting that in any case, it is difficult: What is unique about the common denominator between grapes and grain? That they possess an aspect of being offered upon the altar. Rather, it is derived from the obligation to recite a blessing upon the seven species. After the verse speaks of the seven species, it states: “And you will eat and be satisfied and then you shall bless.” This is a paradigm for all other foods, that they too require a blessing: Just as the seven species are items from which one derives benefit and require a blessing, any item from which one derives benefit, requires a blessing.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מָה לְשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּבִכּוּרִים? וְעוֹד: הָתִינַח לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן?

Again, the Gemara rejects this: What is unique about the seven species? That one is obligated in the mitzva of first fruits. However, other produce with regard to which one is not obligated in the mitzva of first fruits, from where is it derived that they require a blessing? Furthermore, even if the seven species can serve as a paradigm, this works out well with regard to the blessing thereafter; but from where is the obligation to recite a blessing beforehand derived?
רי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכן טעונים בכורים – דהכי אמרינן במנחות (דף פד:) נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כו) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ.
תינח לאחריו – דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת.
הא תינח לאחריו לפניו מנא לן – ותימא ונילף ברכה לאחריו בגפן דכתיב בז׳ המינים ארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וכו׳ ולוקי הך הילולים לברכה לפניו גבי גפן, וי״ל דמוקי קרא דגפן בענבים דוקא דומיא דתאנה ורימון, והאי דחילול מוקמינן לה בברכת היין כדכתיב להוסיף לכם תבואתו כמו תבואת יקב דהיינו יין ולעולם לאחריו כך פי׳ ה״ר שמעיה בשם רש״י:
שם בגמרא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים. לכאורה יש לדקדק דהוי מצי למימר קמה תוכיח והיינו כוסמין ושבולת שועל ושיפון דלאו בני ביכורים נינהו ואפ״ה טעונין ברכה דבכלל לחם נינהו דילפינן לחם לחם מחלה ואי פרכת מאי להנך שכן חייבים בחלה שבעת המינין יוכיח וחזר הדין מיהו אפשר לומר דאכתי הוה מצי למיפרך מה להנך דאית בהו צד מתנות כהונה דהא חלה וביכורים שניהם לכהן וכ״ש יין ושמן דשייך בהו תרומה משא״כ בשאר מינין אפילו במידי דבר נטיעה לא שייך שום צד מתנות כהונה מדאורייתא אלא מדרבנן והיינו לשיטת רש״י ותוס׳ שכתבתי לעיל דסבירא להו דכל מעשר פירות לבר מזיתים וענבים הן מדרבנן ולפ״ז לשיטת הרמב״ם דסבירא ליה דתרומות ומעשרות נוהגים בכל הפירות מדאורייתא א״כ הדרא קושיא לדוכתיה אפילו למאן דתני כרם רבעי אפ״ה מצי למילף כל מידי דבר נטיעה במה הצד מקמה ומשבעת המינין וצ״ע ועיין בסמוך:
תוס׳ בד״ה דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וא״ת מאי איריא בשר אפילו ירקות כו׳ עד סוף הדיבור מה להנך שכן חייבים בפאה. ולכאורה יש לתמוה דהא איכא תאנים שהוא בכלל שבעת המינים וטעון ברכה אע״ג דלא שייך ביה פאה כדאיתא להדיא במתני׳ דפאה דכלל אמרו בפאה לקיטתו כאחת למעוטי תאנים וכ״ש דקשה טפי לשיטת ר״ת בפ׳ מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג ע״ב) שכתב דשאר אילנות נמי לא הוי אלא מדרבנן ויש ליישב בדוחק והשתא מיהו א״ש מ״ש בתחילת דבריהם דאיכא למימר קמה תוכיח משום דלא פסיקא להו הך פירכא מה להנך שכן חייבים בפיאה ומהאי טעמא גופא כדפרישית:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב דוחים: מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים, ואולם שאר פירות שאינם חייבים בביכורים מנין לנו שחייבים הם בברכה? ועוד אפשר להקשות: התינח [זה נוח, מובן] שיודעים אנו חיוב ברכה לאחריו, ואולם חיוב ברכה לפניו מנין לנו?
Again, the Gemara rejects this: What is unique about the seven species? That one is obligated in the mitzva of first fruits. However, other produce with regard to which one is not obligated in the mitzva of first fruits, from where is it derived that they require a blessing? Furthermore, even if the seven species can serve as a paradigm, this works out well with regard to the blessing thereafter; but from where is the obligation to recite a blessing beforehand derived?
רי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הָא לָא קַשְׁיָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב – לכ״שלֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

The Gemara responds to the question: This is not difficult, as it may be derived by means of an a fortiori inference: If when he is satiated, after eating, he is obligated to recite a blessing over food, when he is hungry, before eating, all the more so he is obligated to recite a blessing over food.
רי״ףתוספותתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפניו לכ״ש – לאו ק״ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (ברכות כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי׳ רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם דף כב.).
ק״ו כשהוא שבע מברך וכו׳ – לאו ק״ו גמור הוא דא״כ הוה ברכה לפניו מן התורה ולעיל בפ׳ מי שמתו [דף כ׳ ע״ב] מברך על המזון לאחריו ואין מברך לפניו משום דלפניו לא הוי דאורייתא ואמרינן נמי לעיל בפ״ב (ברכות ט״ז ע״א) הפועלים אין מברכין לפניה, אלא ודאי לאו ק״ו גמור דאיכא למיפרך מה לאחריו שכן נהנה:
דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר ודגים וביצים – לגבי קמה ונטיעה שגדלין ממש מן הקרקע לא קרי בשר גידולי קרקע לפי שניזון מן הקרקע אבל בעירובין בפ׳ בכל מערבין [דף כ״ז ע״ב] קורא בהמה גידולי קרקע שניזון מן הקרקע גבי לקוח בכסף מעשר שני דומיא דבקר וצאן דכתיבי בקרא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף על שאלה משיבים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה] דאתי כן הוא בא, נלמד] בקל וחומר בדרך זו: אם כשהוא שבעמברך, כשהוא רעבלא כל שכן שיצטרך לברך לפני אכילתו. בכל אופן ראיה גמורה לא נמצאה בשיטה זו.
The Gemara responds to the question: This is not difficult, as it may be derived by means of an a fortiori inference: If when he is satiated, after eating, he is obligated to recite a blessing over food, when he is hungry, before eating, all the more so he is obligated to recite a blessing over food.
רי״ףתוספותתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וּלְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״, הָא תִּינַח כֹּל דְּבַר נְטִיעָה. דְּלָאו בַּר נְטִיעָה, כְּגוֹן בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים מְנָא לֵיהּ? אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה.:

In any case, this is not an absolute proof. Furthermore, even according to the one who taught: A fourth-year grapevine in all the relevant mishnayot, it works out well with regard to everything that can be planted, that one is obligated to recite a blessing. However, with regard to items that cannot be planted, such as meat, eggs, and fish, from where does he derive the halakha that one is obligated to recite a blessing? Rather, all previous attempts at deriving this halakha are rejected. The fundamental obligation to recite a blessing over food is founded on reason: One is forbidden to derive benefit from this world without a blessing.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא סברא הוא – דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז׳ המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם.
דבר שאין גדולו מן הקרקע כגון בשר וחלב – וא״ת מאי איריא בשר אפילו ירקות נמי לא אתיא ליה וי״ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפי׳ רש״י ניחא דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה.
אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו׳ – וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא.
הכי גרסינן בכל הספרים: סברא היא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כלומר: בכולהו בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה, ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי, ליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין [ברכה] לאחריהן מן התורה, הא שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא.
הא תינח דבר שגידולו מן הארץ – ותימא כל מיני ירקות כגון לפת וכרוב ושומין ובצלים וכיוצא בהם מנא ליה דאיכא למיפרך מה להני שכן מין אילן ויש בהם דין ערלה ונטע רבעי מה שאין כן בירקות ובמין קטניות, וי״ל דאתי מבינייא דכי פרכת מה להני שכן יש בהן דין ערלה חטה ושעורה יוכיח שאין בהם דין ערלה וכי פרכת מה לחטה ושעורה שכן חייבין בבכורים אילנות שאין מביאין מהם בכורים יוכיחו מה לאילן שכן חייבין בערלה וחזר הדין הצד השוה שהם גידולי קרקע וטעונין ברכה אף כל גידולי קרקע טעונין הילכך ליכא לאקשויי אלא מבשר ודגים (וחגבים) וכיוצא בהם. ה״ר יוסף:
ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו׳ – יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכ׳ מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו, ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כש״כ למימרא דלפניו עדיף. אע״ג דהוא ק״ו פריכא וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני.
ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו׳ – פי׳ ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו.
ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו׳ – יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכה מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו. ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כל שכן למימרא דלפניו עדיף אף על גב דהוא קל וחומר פריכא. וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני:
ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו׳ – פירוש ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע. אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו:
תוס׳ בד״ה לא שייך כו׳ א״נ י״ל דקאי על מתני׳ כו׳ וה״נ שייך הכא לברך על כל דבר כו׳ עכ״ל היינו נמי מטעמא שכתבו בתירוץ קמא דשייך לברך על כל דבר ודבר משום דאסור ליהנות כו׳ כדמסיק בגמרא אלא דתיקנו טפי בהאי תירוצא בתרא דלתירוץ קמא דוחק הוא דקאי כיצד אסברא מבחוץ משא״כ בתירוץ בתרא דקאי אמתני׳ דפרק מי שמתו ומכח סברא ודו״ק:
בד״ה דבר שאין גידולו כו׳ וא״ת מאי איריא בשר וחלב אפילו ירקות נמי כו׳ עכ״ל פירוש לדבריהם מאי איריא בשר וחלב משום דלא הוי גידולם מן הארץ הא איכא למעוטי נמי ירקות ומשום דאין בו מצות נטע רבעי ואהא תירצו דקמה תוכיח ואע״ג דאכתי איכא לאקשויי ירקות מנין דמה לאילנות וקמה שכן חייב בפאה כמ״ש התוס׳ לגירסת רש״י מ״מ התלמוד לא בעי להאריך כ״כ וניחא ליה לאקשויי בפשיטות אבשר וחלב דלא הוי גידולי קרקע ולזה כתבו דלפירש״י ניחא טפי בפשיטות דגרסינן דלאו בר נטיעה מנין ול״ג בשר וחלב והשתא קושטא הוא דאתי למעוטי נמי ירקות משום דאין בו נטע רבעי דליכא למימר דאתי משאר אילנות ומקמה במה הצד דאיכא למיפרך כו׳ ודו״ק:
גמ׳ אלא סברא אסור לו לאדם כו׳ משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב״א ברכת ז׳ מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה ולענ״ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש״ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש״ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס׳ אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא. מיהו נראה לענ״ד דאפילו את״ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ״ה אתי שפיר הא דקיי״ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש״ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי א״ש דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה כנ״ל ועדיין צ״ע ועיין בק״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא זו בלבד, אלא ולמאן דתני [ולשיטת החכם השונה] בדיני ערלה לשון ״נטע רבעי״, וכולל בהלכות אלה את כל סוגי הצמחים שבעולם, התינח [זה נוח, מובן] לגבי כל דבר נטיעה (כל שהוא עשוי וניתן לנטיעה), ואולם בענין דברים דלאו בר [שלא בני] נטיעה הם, כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה [מנין לו]? אלא יש לחזור מכל ההסברים הקודמים ולומר שהברכה שמברכים על המאכלות בכלל סברא הוא שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
In any case, this is not an absolute proof. Furthermore, even according to the one who taught: A fourth-year grapevine in all the relevant mishnayot, it works out well with regard to everything that can be planted, that one is obligated to recite a blessing. However, with regard to items that cannot be planted, such as meat, eggs, and fish, from where does he derive the halakha that one is obligated to recite a blessing? Rather, all previous attempts at deriving this halakha are rejected. The fundamental obligation to recite a blessing over food is founded on reason: One is forbidden to derive benefit from this world without a blessing.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: ואָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן העוה״זהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן העוה״זהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? – יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם.

The Sages taught in a Tosefta: One is forbidden to derive benefit from this world, which is the property of God, without reciting a blessing beforehand. And anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he is guilty of misuse of a consecrated object. The Gemara adds: What is his remedy? He should go to a Sage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררשב״ארא״התוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעל – כנהנה מן ההקדש דכתיב לה׳ הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן.
וכל הנהנה מן העולם [הזה] בלא ברכה מעל – פיר׳ מעל ביו׳י כאדם שמועל בחבירו ולוקח שלו.
כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל. ירושלמי (בפרקין ה״א): כתיב (תהלים כד.) לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו כל המצות [וכו׳], רבי חזקיה ר׳ ירמיה ר׳ אבין בשם ריש לקיש אמרת לה׳ אדני אתה טובתי בל עליך (תהלים יז:), אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת.
[גמ׳] תנו רבנן קדש הלולים לה׳ מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פי׳ דהלולים תרי משמע. מכאן אמר רבי עקיבא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. פי׳ בגמרא אסיקנא דלאו מהכא נפקא לן, דהני תרי מיצרך צריכיא, אלא קרא אסמכתא בעלמא. וברכה לאחריו, אי דשבעת המינין, [מ]⁠דאורייתא נפקא לן דכתיב (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכתב, אי בשאר המינין לאחריו ולא כלום, ואפילו למאן דאמרג לאחריו בורא נפשות רבות, רשות הוא דהוי כדמוכח לקמןד. וברכה דלפניו נמי סברא הוא ומדרבנןה דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכהו.
תנו רבנן אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. פי׳ דהוי כאילו נהנה מקדשי שמים דאיכא מעילה. מאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל בקי מעיקרא, פי׳ קודם שיאכל, וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה.
[רי״ף כה, א] אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה׳ הארץ ומלואה. רבי לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.
א. ואף למד״א נטע רבעי דחד הילול מייתרא לדידיה, מסקינן בגמ׳ דמייתי לה מסברא, דאל״ה מידי דלאו בר נטיעה מנא לן, וממילא אמרינן דבכל מילי אינו אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא. ואף ק״ו שאמרו בגמ׳ כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ״ש, כבר כתבו תוס׳ ושא״ר דאינו ק״ו גמור לעשות בזה חיוב תורה אלא הכונה דק״ו מסברא לחייב בזה, וכדמוכח במתני׳ כא, ב דברכה שלפניו מדרבנן. ועיין רשב״א מח, ב.
ב. ומקמי הכי כתיב ארץ חטה ושעורה וגו׳. וכן מבואר בדברי רבינו להלן מד, א דברכת מעין שלש בז׳ מינין דאורייתא (וע״ע בדבריו להלן מט, א) ויעו׳ מש״כ בהע׳ שם.
ג. צ״ע דלא מצינו פלוגתא בברכת בנ״ר לאחריו, (והך דר״ט לקמן מד, א אלפניו קאי כמבואר בדברי רבינו שם), וי״ל דכונתו להברייתא לז, א דתני גבי אורז לבסוף ולא כלום, ואמנם רש״י שם פירש כלומר אין טעון מברכות פירות א״י ולא כלום אלא בנ״ר כשאר מילי, וע״ע בתשו׳ הרשב״א ח״א סי׳ קמט מש״כ בזה, ובאו״א כתב הגר״א בסי׳ רח ס״ו דלא היו מברכים בנ״ר אלא אבשר וביצה כמ״ש בגמ׳ מד, ב ע״ש בדבריו, אך רבינו סובר דפת אורז דזיין חשיב כביעא וקופרא ולא כירקא, ולישנא דלבסוף ולא כלום משמע ליה כפשטיה, ואע״ג דלכו״ע אינו חיוב כמ״ש רבינו מ״מ משמע האי לישנא דלא תיקנו מידי לאחריו, וע״כ דעת האי ברייתא דלא תיקנו בנ״ר כלל אבל אנן קיי״ל כמד״א דתיקנו בנ״ר.
ד. נראה כונתו להגמ׳ מד, ב אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו, ומדקאמר כי מדכרנא ש״מ דאינו חיוב אלא שראוי הוא לברך. אך לו״ד רבינו י״ל דדוקא בירקא ומיא דפליגי בה התם לא הכריע רב אשי כהמחייב אלא אי מדכר עביד ככולהו, אבל בשר וביצה חיוב הוא. והא דאקשינן עלה התם ממתני׳ דנדה ע״ש, צ״ל לרבינו דלישנא דאין טעון ברכה לאחריו משמע דלא תיקנו ביה מטבע ברכה כלל. וכן מפו׳ בסידור רש״י סי׳ קיב ובפרדס לרש״י סי׳ עח דבנ״ר לאו חובה אלא ר״ט הוא דמברך אמיא בנ״ר והכי נהיגי לברך אכולהו מיני דלא כתיבי בקרא לשבח ולהודות על הנייתו ושביעתו וכל דמדכר ליה בהלכה לאו משום דקבע לה חובה אלא לטפויי שבחא, (וע״ש עוד בסי׳ פ וסי׳ פג), אך פשטות יתר הראשונים דחובה הוא מדרבנן. ועיין בגמ׳ לח, ב אלא לבסוף מאי מברך דילמא בנ״ר וכו׳ ואי נימא דבנ״ר חובה מאי קשיא להגמ׳ כלל, מיהו להגר״א שבהע׳ הקודמת י״ל דפירות כירקות ולא היה מנהגם לברך אלא אביעא וקופרא.
ה. והיינו דרבנן קבעוהו חיוב מכח הסברא.
ו. ביאור דברי הגמ׳ דעוה״ז נברא לעבדו ית׳ לקבל שכרו לעוה״ב, וממילא אסור ליהנות מן העוה״ז בלא לעבדו ולברכו ית׳, ואל״כ מעל במה שעומד לכבודו ית׳ ליטלו לחולין להנאתו, וגזל להקב״ה ברכתו כפרש״י. (והיינו טעמא דהיכא דא״א לברך אוכל בלא ברכה דאין האיסור בההנאה מצד עצמה אלא במה דאינו נותן ברכתו והרי אנוס הוא, ועמ״ש בפ״ז הע׳ 229).
וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל – דאסמכינן ליה לעיל בברייתא אקדש הלולים שיש בו מעילה כקדש, א״נ משום קרא דבסמוך השמים שמים לה׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה שהוא רכוש הקדוש ברוך הוא בלא ברכה קודם שנהנה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי זה כאילו מעל בקדשים. ועל כך הוסיפו מאי תקנתיה [מה תקנתו]?ילך אצל חכם.
The Sages taught in a Tosefta: One is forbidden to derive benefit from this world, which is the property of God, without reciting a blessing beforehand. And anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he is guilty of misuse of a consecrated object. The Gemara adds: What is his remedy? He should go to a Sage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררשב״ארא״התוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עביד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה.

The Gemara is puzzled: He should go to a Sage; what will he do to him? How can the Sage help after he has already violated a prohibition? Rather, Rava said, this is how it should be understood: He should go to a Sage initially, in his youth, and the Sage will teach him blessings, so that he will not come to be guilty of this type of misuse of a consecrated object in the future.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעיקרא וילמדנו כו׳. לא קאמר הכי אלא בברכות הנהנין דבשאר ברכות הקבועות אם למדו פ״א שפיר אין מקום לטעות אבל בברכות הנהנין דיש כמה שינוים בברכות ראשונות ובאחרונות לפי המין וכמה ספקות שנפלו בהן דאם שינה לא יצא וכאלו לא בירך כלל וה״ז מעל גם הברכה שבירך היא לבטלה וע״כ ילך אצל חכם וילמדנו פעם אחר פעם עד שיהיה בקי בהן לברך מעין הברכה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דבר זה תמהים: ילך אצל חכם?! מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא [מה יעשה לו החכם? הרי עשה כבר איסור], ומה יועיל אז החכם? אלא אמר רבא, כך צריך להבין: ילך אצל חכם מעיקרא [מתחילה] עוד בימי ילדותו וילמדנו ברכות כדי שלא יבא בעתיד לידי מעילה כעין זו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
ומעין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים. וראיה לכך ממה שנאמר: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה״ (תהלים כד, א). אותו רעיון מבטא ר׳ לוי בדרך אחרת. שר׳ לוי רמי [השליך, הקשה ממקור אחד על משנהו]: כתיב [נאמר] במקום אחד: ״לה׳ הארץ ומלואה״, ומצד אחר כתיב [נאמר] במקור אחר: ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״ (שם קטו, טז), והרי זו סתירה בין הנאמר בשני הכתובים למי היא הארץ! והוא עצמו מתרץ: לא קשיא [אינו קשה] כאן בפסוק שנאמר שהעולם לה׳ הרי זה קודם ברכה
The Gemara is puzzled: He should go to a Sage; what will he do to him? How can the Sage help after he has already violated a prohibition? Rather, Rava said, this is how it should be understood: He should go to a Sage initially, in his youth, and the Sage will teach him blessings, so that he will not come to be guilty of this type of misuse of a consecrated object in the future.
Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1). Rabbi Levi expressed this concept differently. Rabbi Levi raised a contradiction: It is written: “The earth and all it contains is the Lord’s,” and it is written elsewhere: “The heavens are the Lord’s and the earth He has given over to mankind” (Psalms 115:16). There is clearly a contradiction with regard to whom the earth belongs. He himself resolves the contradiction: This is not difficult. Here, the verse that says that the earth is the Lord’s refers to the situation before a blessing is recited,
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן העוה״זהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים כ״ד:א׳} ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. ר׳רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב {תהלים קט״ו:ט״ז} ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1). Rabbi Levi expressed this concept differently. Rabbi Levi raised a contradiction: It is written: “The earth and all it contains is the Lord’s,” and it is written elsewhere: “The heavens are the Lord’s and the earth He has given over to mankind” (Psalms 115:16). There is clearly a contradiction with regard to whom the earth belongs. He himself resolves the contradiction: This is not difficult. Here, the verse that says that the earth is the Lord’s refers to the situation before a blessing is recited,
רי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קצ
אמר רב יהודה אמר רבא כל הנהנה מזה העולם בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר ליי׳ הארץ ומלואה. לוי רמי כתיב ליי׳ הארץ ומלואה וכתיב הארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ות״ר אסור לאדם שיטעום כלום בלא ברכה ואם נהנה מעל מאי תקנתיה ילך אצל תלמידב וילמדנו ברכ׳ כדי שלא יבוא ליד מעילה.
א. כגי׳ כת״י פירנצה של הש״ס.
ב. בכת״י: אצל חכם מעיקרא.
ל״ק כאן קודם ברכה כו׳. וענינו כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו ועדיין שלו הוא ומה שפירש״י גבי כאלו גוזל להקב״ה את ברכותיו כו׳ א״צ אלא גוזל ממש להקב״ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא ולגבי כנ״י צריך לפרש כן שגוזל ברכתן שהפירות לוקים כפירש״י וכה״ג אמרינן בספ״ב דמס׳ סוטה (מח.) משחרב בהמ״ק לא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות כו׳ כי הברכות מורידין שפע הברכה מלמעלה על הפירות שמברכים עליהן ומייתי ליה מקרא גוזל אביו ואמו וגו׳ לפי פשוטו גוזל אביו ואמו ממש שאומר אין פשע בגזילה זו כיון שלבסוף הוא יורשם חבר הוא לאיש משחית לבן סורר ומורה המשחית ומכלה ממון של אביו ואמו אבל לשון גוזל לא משמע ליה ואינו דומה שגוזל אביו בפניו אלא גונב משל אביו כדתנן בפ׳ סורר (עא.) דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ועוד דהכא כתיב אמו ות״ק דמתני׳ דהתם ס״ל דלא בעי משל אמו אלא משל אביו ולכך דרשו גוזל אביו הקב״ה דגוזלו ממש דקודם הברכה היה של הקב״ה כדכתיב לה׳ הארץ וגו׳ ואמו כ״י שגוזל מהם שלא ירד טל לברכה על אותו מין שאוכל בלא ברכה כדלעיל ומייתי ליה מאל תטוש תורת אמך דלא שייך תורה באמו שאינה חייבת בת״ת והרמז אמך זו כ״י כמספר ישראל שהכ׳ פשוטה היא ת״ק במנצפ״ך ואמר חבר וגו׳ לירבעם בן נבט שהשחית כו׳ שמצינו בבשורת המלוכה לירבעם בעבירת בל חשחית שקרע אחיה השלוני שמלה לקרעים ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים וגו׳ שהוא רמז שקצץ בנטיעות בעשרה קדושות להפרידן ולהשחית את ישראל לאביהם שבשמים וכמו כן באינו מברך על דבר הנהנה הוא מפריד ומשחית שפע הקדושה והברכה לכנסת ישראל מאביהם שבשמים שע״כ יש בברכת הלחם י׳ תיבות נגד עשרה קדושות וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות לה., עין משפט נר מצוה ברכות לה., רי"ף ברכות לה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות לה., רש"י ברכות לה., ראב"ן ברכות לה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לה., בעל המאור ברכות לה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר ברכות לה. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות לה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות לה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לה. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לה., תוספות רא"ש ברכות לה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לה., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לה., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לה., מהרש"א חידושי הלכות ברכות לה., מהרש"א חידושי אגדות ברכות לה., פני יהושע ברכות לה., גליון הש"ס לרע"א ברכות לה., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לה. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לה., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לה., אסופת מאמרים ברכות לה.

Berakhot 35a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 35a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 35a, Rif by Bavli Berakhot 35a, Collected from HeArukh Berakhot 35a, Rashi Berakhot 35a, Raavan Berakhot 35a, Tosafot Berakhot 35a, Baal HaMaor Berakhot 35a, Sefer HaNer Berakhot 35a, HaHashlamah Berakhot 35a, Rashba Berakhot 35a, Raah Berakhot 35a, Meiri Berakhot 35a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 35a, Tosefot Rosh Berakhot 35a, Ritva Berakhot 35a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 35a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 35a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 35a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 35a, Penei Yehoshua Berakhot 35a, Gilyon HaShas Berakhot 35a, Reshimot Shiurim Berakhot 35a, Beirur Halakhah Berakhot 35a, Steinsaltz Commentary Berakhot 35a, Collected Articles Berakhot 35a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144