×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עָבְדִי לְהוֹן נְקִירוֹתָא וּטְשׁוֹ בְּהוֹן. אָמְרִי: כִּי חָלְפִי יִשְׂרָאֵל הָכָא – נִקְטְלִינּוּן, וְלָא הֲווֹ יָדְעִי דְּאָרוֹן הֲוָה מְסַגֵּי קַמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה מַמֵּיךְ לְהוּ טוּרֵי מִקַּמַּיְיהוּ. כֵּיוָן דַּאֲתָא אָרוֹן, אִדְּבַקוּ טוּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקַטְלִינּוּן, וּנְחַת דְּמַיְיהוּ לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כִּי אֲתוֹ אֶת וָהֵב, חֲזוֹ דְּמָא דְּקָא נָפֵיק מִבֵּינֵי טוּרֵי. אֲתוֹ וְאָמְרִי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ שִׁירָה. הַיְינוּ דִּכְתִיב: {במדבר כ״א:ט״ו} ״וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב״..
and prepared caves for themselves and they hid in them. They said: When Israel passes here we will kill them. And they did not know that the Ark of the Covenant preceded the children of Israel and would flatten mountains before them. When the Ark came, the mountains adhered one to another and killed them; and their blood flowed down to the streams of Arnon. When Et and Hev, the lepers, arrived, they saw the blood that was emerging from between the mountains, and they came and told Israel what had happened. Israel recited a song of praise, as it is stated: “And at the cascade of the brooks that goes down to the dwelling of Ar, and lies upon the border of Moab” (Numbers 21:15). This refers to the cascade of the brooks where the mountain, which had once been a valley, spread out in the direction of the mountain in Ar, in Moab.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות נד ע״ב} אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים דכתיב {תהלים קז} יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים1 וכתיב2 המה ראו מעשי יי׳י וג׳3 וכתיב4 ויאמר ויעמד רוח סערה וג׳5 [וכתיב6]⁠7יחוגו וינועו כשכור וג׳ ויצעקו אל יי׳י8 וג׳9 [וכתיב10] וישמחו כי ישתוקו וג׳11 וכתיב12 יודו ליי׳י חסדו [ונפלאותיו לבני אדם]⁠13. הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך וג׳14 וכתיב רעבים גם צמאים וג׳15 [ויצעקו אל יי׳י16] [וכתיב17] וידריכם בדרך ישרה18 וג׳19 וכתיב20 יודו ליי׳י חסדו [ונפלאותיו לבני אדם]⁠21. מי שהיה22 חולה ונתרפא דכתיב23 {תהלים קז} אוילים מדרך פשעם [ומעונותיהם יתענו24] כל אוכל תתעב נפשם [ויגיעו עד שערי מות] ויצעקו אל יי׳י וג׳25 [וכתיב26] ישלח דברו [וירפאם וימלט משחיתותם27] וכתיב יודו ליי׳י חסדו [ונפלאותיו לבני אדם]⁠28. מי שהיה29 חבוש בבית האסורים ויצא דכתיב {תהלים קז} יושבי חשך וצלמות [אסירי עני וברזל30] וכתיב יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק31 ויצעקו וג׳32 וכתיב יודו לה׳ חסדו [ונפלאותיו לבני אדם]⁠33.
מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב ברוך גומל34 לחייבים טובות שגמלני35 כל טוב. אמר אביי וצריך לאודויי באנפי בי עשרה36 שנאמר {תהלים קז:לב} וירוממוהו בקהל עם [ובמושב זקנים יהללוהו]⁠37. אמר מר זוטרא ותרי מיניהו רבנן שנא׳38 ובמושב זקנים יהללוהו. רב יהודה חלש39 על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן40 אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך נהלן41 ולא יהבך42 לעפרא אמר להון43 פטורתון44 מלאודויי. והא אמר אביי וצריך לאודויי באנפי בי עשרה45 דהוו עשרה ועאני בתרייהו46 אמן.
אמר רב יהודה אמר רב47 שלשה צריכין שימור חולה חיה48 וכלה. במתניתא תאנא חולה חיה חתן49 וכלה ויש אומרים אף אבל ותלמיד חכמ׳ בלילה.
1. עושי... רבים: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
2. וכתיב: חסר בכ״י קרפנטרץ, רא״ה.
3. וג׳: כ״י נ, רא״ה ממשיכים: ״ונפלאותיו במצולה״.
4. וכתיב: כ״י נ, דפוסים, רא״ה.
5. וג׳: כ״י נ, רא״ה ממשיכים: ״ותרומם גליו״.
6. וכתיב: כ״י נ, דפוסים.
7. גקא מוסיף: ״יעלו שמים ירדו תהומות וגו׳⁠ ⁠״.
8. ויצעקו אל יי׳י: חסר בכ״י קרפנטרץ, דפוסים. גקא ממשיך: ״בצר להם וגו׳ יקם סערה לדממה וגו׳⁠ ⁠״. כ״י נ, רא״ה: ״וכל חכמתם תתבלע״.
9. וכתיב המה ראו... וג׳: חסר בכ״י פריס 312.
10. וכתיב: חסר גם בכ״י קרפנטרץ. כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
11. וג׳: כ״י נ, רא״ה ממשיכים: ״וינחם אל מחוז חפצם״.
12. וכתיב: חסר ב-גקא, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312.
13. יודו...אדם: כ״י א, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים עד ״חסדו וג׳⁠ ⁠״.
14. וג׳: כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה ממשיכים: ״עיר מושב לא מצאו״.
15. רעבים...וגו׳: חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ. ממשיךכ״י נ: ״נפשם בהם תתעטף״.
16. ויצעקו אל יי׳י: גקא, דפוסים. גקא מוסיף: ״בצר להם״.
17. וכתיב: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים.
18. ישרה: גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים.
19. וג׳: כ״י נ, רא״ה ממשיכים: ״ללכת אל עיר מושב״.
20. וכתיב: חסר ב-גקא, כ״י קרפנטרץ.
21. יודו...אדם: כ״י א, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים עד: ״חסדו וג׳⁠ ⁠״.
22. שהיה: דפוס קושטא: שהוא.
23. דכתיב: כ״י נ: ״מניין דכת׳⁠ ⁠״.
24. אוילים...ומעונותיהם יתענו: דפוסים, רא״ה. כ״י א, כ״י קרפנטרץ עד ״פשעם וג׳⁠ ⁠״. גקא מוסיף: ״וגו׳⁠ ⁠״. כ״י פריס 312 מוסיף: ״וגו׳ וכת׳⁠ ⁠״.
25. כל...יי׳י: חסר בכ״י נ. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312 עד ״נפשם וג׳⁠ ⁠״. גקא ממשיך: ״בצר להם״.
26. וכתיב: כ״י פריס 312, דפוסים.
27. ישלח...משחיתותם: כ״י נ, דפוסים, רא״ה. כ״י א עד: ״דברו וג׳⁠ ⁠״. גקא, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312 עד: ״וירפאם וגו׳⁠ ⁠״.
28. יודו...אדם: כ״י א, כ״י פריס 312, דפוסים עד ״חסדו וג׳⁠ ⁠״. כ״י קרפנטרץ עד: ״חסדו״.
29. שהיה: דפוס קושטא: שהוא.
30. יושבי...וברזל: כ״י א, כ״י קרפנטרץ עד: ״חושך וגו׳⁠ ⁠״. גקא עד: ״וצלמות וגו׳⁠ ⁠״, ושם משלים:״כי המרו אמרי אל וגו׳⁠ ⁠״.
31. וכתיב...ינתק: כ״י נ, דפוסים, רא״ה. כ״י פריס 312 עד: ״וצלמות וגו׳⁠ ⁠״. כ״י קרפנטרץ עד: ״יוציאם וג׳⁠ ⁠״. חסר בכ״י א.
32. ויצעקו וג׳: חסר בכ״י קרפנטרץ, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה.
33. יודו...אדם: כ״י א, כ״י פריס 312, דפוסים עד ״חסדו וג׳⁠ ⁠״. כ״י קרפנטרץ עד: ״ונפלאות׳⁠ ⁠״.
34. גומל: וכן בה״ג. גקא, רא״ה: ״הגומל״, כברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (י:ח).
35. שגמלני: כ״י נ: ״שגמלן״. גקא לפני הגהה: ״שגמל״.
36. באנפי בי עשרה: גקא: ״באנפי עשרה״. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״באפי עשרה״. וכן בהמשך.
37. וירוממוהו...יהללוהו: כ״י א, כ״י קרפנטרץ, גקא, כ״י נ עד: ״עם״.
38. שנא׳: כ״י פריס 312: ״דכת׳⁠ ⁠״.
39. חלש: דפוסים: חלש ואתפח, כברש״י.
40. גקא מוסיף: ״חזיוה דאיתפח״.
41. נהלן: יש גורסין כן גם בה״ג. גקא, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״לן״.
42. יהבך: כ״י א לפני הגהה: ״רמיך״ כבה״ג דפוס ורשה וכן בר״ח.
43. להון: כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״להו״. חסר בכ״י קרפנטרץ.
44. פטורתון: כ״י פריס 312, רא״ה: ״פטרתון״. כ״י קרפנטרץ: ״פתרתון״. דפוסים: פטורתון יתי.
45. באנפי בי עשרה: גקא: ״באנפי עשרה״.כ״י נ, כ״י פריס 312: ״באפי בי עשרה״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״באפי עשרה״.
46. בתרייהו: דפוסים, וכן בתורת האדם לרמב״ן. רא״ה: ״בתריהון״. כ״י פריס 312, גקא: ״איהו״.
47. אמר רב: חסר בכ״י פריס 312.
48. חולה חיה: כ״י נ: ״חיה וחולה״. גקא: ״חולה וחיה״. כ״י קרפנטרץ: ״חולה חתן״, שם הושמטה הברייתא הסמוכה אחריו. בה״ג ״חתן״ נרשם הן במימרא והן בברייתא.
49. חתן: כ״י נ: ״וחתן״.
עבדי להון נקירותא – מערות מעברות נחל ארנון עמק עמוק בין ב׳ הרים גבוהים והיו ישראל צריכים לעבור באותו עמק עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם.
וטשו – נחבאו.
מסגי – עובר.
ממיך טורי – משפיל הרים ומתפשטין זה לצד זה עד שהעמק שוה.
חזו דמא – כשחזרו ההרים למקומן.
ואשד – ושפך.
אשר נטה לשבת ער – ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חברו ההר אשר לצד עבר מואב ושם ארץ מואב ער.
ראה הככר שנהפכו בו ערי סדום ושניצל משם לוט ושנעשית בו אשתו נציב מלח מברך ב׳ על לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים ועל אשתו מברך ברוך דיין האמת:

ברכת הראיה על לוט ואשתו

ציון א.
גמרא. בשלמא כולהו - ניסא, אלא אשתו של לוט - פורענותא הוא! דאמר ׳ברוך דיין האמת׳. והא הודאה ושבח קתני! תני: על לוט ועל אשתו מברכים שתים: על אשתו אומר ׳ברוך דיין האמת׳, ועל לוט אומר ׳ברוך זוכר את הצדיקים׳.
הרואה אשתו של לוט - מברך שתים, עליה אומר ׳בא״ה אמ״ה דיין האמת׳, ועל לוט אומר ׳בא״ה אמ״ה זוכר הצדיקים׳.(שו״ע אורח חיים ריח, ח)
מלשון הרא״ש (סי׳ ב) משמע שמפרש שכאשר רואה את אשת לוט מברך את שתי הברכות, אבל הבית יוסף כותב שאפשר היה להבין שהברכה השניה נתקנה כשרואה את קברו של לוט. הבית יוסף עצמו מצדיק את הבנת הרא״ש משום שלא מסתבר שמברך ברכה אחת של פורענות כשרואה את אשת לוט. המשנה ברורה בשער הציון (סקכ״ג) מחזק את דברי הבית יוסף שמסתבר שמברך את הברכה על הצלת לוט באותו מקום שהיה המעשה של אשתו שבו אירע הנס שניצל.
המאירי כותב שמברך כשרואה את הככר שנהפכו בה ערי סדום, ומתקשרים הדברים למה שנידון לעיל (עמוד א ציון ט-ל) אם צריך לברך דוקא כשרואה את המקום המדויק.
הרמב״ם משמיט את ההלכה הזו ולא התבאר טעמו, אולם באמת יש לדון בעיקר הדין, מדוע מברכים ברכות אלה, הלא אין זה נס של רבים, וכבר התבאר (שם) שהרמב״ם אינו פוסק שמברך על נס שאירע לאדם מסוים, וגם אי אפשר לומר שהצלת לוט נוגעת לכלל ישראל. יתכן איפוא שהוא סובר שאף בגמרא לא התכוונו שמברכים על אשת לוט בשם ומלכות. גם בברייתא (עמוד א) נזכר רק שצריך לתת שבח והודאה לפני המקום, וכבר התבאר לעיל שאפשר שהברייתא אינה קובעת בדבריה שמברך בשם ומלכות אלא רק שמזכיר את חסדי ה׳, ומסור הדבר לחכמים אימתי מברך בשם ומלכות, והם קבעו את הכללים לפי ההלכות הנזכרות בסוגייתנו, באלו דברים שייך לברך ברכה של ממש.
השלחן ערוך פוסק שמברך בשם ומלכות כדברי הרא״ש, ומתאימים הדברים לפסיקתו שמברכים על נס של אדם מסוים.

ברכת הגומל

ציון ב.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
ארבעה צריכין להודות: חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשעלו, והולכי דרכים כשיגיעו לישוב. וכו׳.(רמב״ם ברכות י, ח)
ארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשיעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית אסורים ויצא, וסימנם: וכל החיי״ם יודוך סלה, חולה, יסורין, ים, מדבר.
הני ארבעה לאו דוקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם, וכל כיוצא בזה - כלם צריכים לברך הגומל, ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.(שו״ע אורח חיים ריט, א, ט)

א. מקור החיוב ותקפו.

בגמרא אמרו שארבעה צריכים להודות וביססו זאת על הפסוק במזמור קז בתהלים, והרא״ש (סי׳ ג) כותב שהברכה נתקנה במקום קרבן תודה.
החתם סופר (שו״ת או״ח סי׳ נא) מתקשה בדבריו שאינם מתאימים לסגנון הגמרא, וריבב״ן אף כותב על הארבעה שצריכים להודות ומחוייבים תודה, משמע שאלה שני חיובים נפרדים - הקרבן והברכה.
אמנם בדברי המפרשים והפוסקים לא מצינו שיש חיוב להביא קרבן תודה, והקרבתו נחשבת תמיד לקרבן נדבה כאחת האפשרויות של הקרבת קרבן שלמים. כך מבואר בדברי הרמב״ם (הלכות מעשה הקרבנות ט, ה), שהתודה באה בנדר ובנדבה.
לגבי חיוב הברכה כותב הסמ״ק (סי׳ קמו) שהיא מדאורייתא, כמו שיש חיוב לומר הלל מדאורייתא, אבל הנמוקי יוסף כותב שהחיוב לברך הינו רק מדרבנן, ואם יש ספק - אינו חוזר ומברך.
בעל צדה לדרך (מאמר א, כלל א, פרק ב) דן במשמעות דברי הרא״ש שהברכה נתקנה במקום קרבן תודה ובהשלכות ההלכתיות שיש לכך, ומצינו בדברי מפרשים אחרים שדנו בכך.
הבן איש חי (פרשת עקב, ג) כותב שלא יברך בלילה כשם שאין מקריבים קרבן בלילה, ובעל אליה רבה כותב כך מהטעם שאין אומרים הלל בלילה. יש להוסיף שלפי הדעה שאין מברכים בלילה מפני שאין מקריבים בלילה יוצא שיש להמנע מלברך בשבת, שהרי אין מקריבים קרבן תודה בשבת, והחתם סופר דוחה את המסקנות האלה בטענה שאף הרא״ש לא התכוון לכך.
הרמב״ם בהמשך ההלכה כותב שמברך בעמידה, והחתם סופר מביא שיש שמפרשים זאת מצד הקשר לקרבן שמקריבים בעמידה. אמנם הוא עצמו דוחה זאת וכותב שהטעם לעמידה הוא מפני כבוד הציבור, כיון שאומר את הברכה בפני עשרה. בעל אליה רבה כותב שהמקור לכך הוא מההשוואה להלל שנאמר בעמידה, והב״ח כותב שלומדים זאת מהפסוק ״במושב זקנים יהללוהו״, שהזקנים יושבים והוא עומד. סברה זו מובאת גם בליקוטים מחידושי הרמב״ם על הש״ס.

ב. מי חייב לברך.

מלשון הגמרא ניתן לדייק שרק הארבעה שנזכרו הם שחייבים לברך ולא אחרים שניצלו בדרכים אחרות. הבית יוסף מביא בשם רבי שם טוב פלכו בשם תוספות שאכן כל האחרים אינם מברכים, וכמוהו כותב המהר״ל בספר נתיבות עולם (נתיב העבודה פ״ג).
בספר אבודרהם (עמ׳ שמ) מובא שפעם קם אדם ובירך הגומל על נס שאירע, וגער בו רבינו גרשום בן שלמה מפני שהיה לו לברך על הנס ולא ברכת הגומל, וגם שהיה צריך לברך את ברכת הנס באותו מקום שאירע, לפי המבואר לעיל (עמוד א ציון ט-ל). מדבריו למדנו שברכת הגומל נתקנה לארבעה המנויים כאן, שאלה דברים המצויים, וכל הצלה אחרת נחשבת לנס, ועיין לעיל על הגדרת הדברים הנחשבים לניסים שמברכים עליהם את ברכת הנס.
אחרת היא דעתו של הריב״ש (סי׳ שלז) אשר כותב שכל הניצולים מכל צרה צריכים לברך ברכת הגומל. הוא מפרש שבגמרא הוזכרו הארבעה מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים, ועוד שהולכי המדבריות שמברכים הרי זה מפני סכנת הארי והגנבים המצויים בדרכים, ממילא הוא הדין כשניצל בודאי מסכנה, מגנבים וכיוצא בהם, אף בהיותו בעיר, שצריך לברך. לדעתו אין קשר בין ברכת ההודאה לברכת הנס, שאלה שתי ברכות נפרדות, שבתחילה צריך להודות בברכת הגומל, ואחר כך צריך לברך על הנס בכל פעם כשישוב לעבור באותו מקום, ולא מסתבר שאם לא יחזור ויעבור במקום לא יברך בכלל, אלא ודאי שמברך מיד את ברכת הגומל. כמוהו סוברים המאירי, הרשב״ץ (שו״ת תשב״ץ חלק חוט המשולש טור שלישי סי׳ ל) והריא״ז (הלכה א, ד).
בספר פירוש התפילות והברכות (חלק ב דף נד) מובאת דעת ר״י בר יקר, שהיא ממוצעת בין השיטות, שברכת הגומל כלולה בתוך הברכה על הנס שהיא גדולה ממנה. לפיכך אם לא בירך מיד את ברכת הנס - צריך לברך ברכת הגומל, אך אם בירך את ברכת הנס - שוב לא יברך את ברכת הגומל. דעתו שונה איפוא מדעת הריב״ש אשר סובר שאין מברכים מיד את ברכת הנס אלא כשחוזר לאותו מקום, בעוד שר״י בר יקר סובר שיכול לברך מיד את הברכה באותו מקום ובאותה שעה שניצל.
המאירי, אחרי שכותב את דעתו שמברך את ברכת ההודאה על כל סכנה שניצל ממנה, מוסיף שיש חולקים מתורת חובה, כלומר שאין מחייבים אבל מסכימים שיש רשות לברך.
אכן יש לדון לפי השיטה האחרונה ולפי שיטת האבודרהם שיוצא שיש אדם שניצול מסכנה ודאית ואינו מברך כלום, לא את ברכת ההודאה שרק הארבעה חייבים בה, ולא את ברכת הנס שמברכים אותה רק באותו מקום, ויש לה גדרים נוספים כמבואר בבירור הלכה לעיל (שם).
הרמב״ם כותב כלשון הגמרא שארבעה חייבים להודות, ואילו השלחן ערוך מביא את שתי הדעות ומסיים שטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. אבל המשנה ברורה (סקל״ב) כותב את מסקנת הט״ז והמגן אברהם שנוהגים לברך את ברכת ההודאה על כל סכנה שניצל ממנה.

ג. חולה שנתרפא.

דעת הראב״ד (מובאת בספר תורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ מט ובחי׳ הרמב״ן) היא שרק חולה שיש בו סכנה מברך לאחר שנתרפא, וכן היא דעתו של בעל ספר הרוקח (סי׳ שמג) אשר מגדיר את החולה שיש לו אש של עצמות.
לעומת זאת סובר הרמב״ן בעצמו שכל חולה שנפל למשכב ונתרפא חייב לברך, וכמוהו סוברים רבינו ירוחם (נתיב יג, ח״ב), הרא״ה, הרשב״א (שו״ת ח״א סי׳ פז, ח״ז סי׳ לח), הנמוקי יוסף והמאירי. אף רבינו יוסף (בתוד״ה ואימא וברא״ש סי׳ ג) כותב שמברך רק חולה שנפל למשכב, אולם ניתן לפרש שמתכוון דוקא למי שיש בו סכנה, וכן כותב הטור כשמשווה את שיטתו לשיטת הראב״ד.
דעה נוספת היא של רב האי (מובא בספר הערוך ערך ארבע) אשר סובר שכל שחש בראשו או במעיו ונתרפא - מברך. כמוהו סובר הרא״ש, כמבואר גם בקיצור פסקי הרא״ש (סי׳ ג), וכן נראה שמסכימים לו בעל ארחות חיים (הל׳ שני וחמישי סי׳ כד) ובעל ספר כל בו (סי׳ כ).
הרמב״ם כותב כלשון הגמרא, וניתן להבין שכל חולה שנתרפא מברך, וכן כותב הטור בדעתו, אבל הבית יוסף כותב שאפשר לתקן בלשון הטור באופן שיתפרש מדבריו שמתכוון לרמב״ן שסובר שמברך רק כשנפל למשכב.
המחבר בשלחן ערוך בסעיף ח כותב שמברך על כל חולי כשעלה למשכב וירד, אבל הרמ״א מביא את דעת הראב״ד שמברכים רק על מחלה שהיתה בה סכנה. בענין זה מצינו ברשב״א (שם) שכותב שמי שחולה מזמן לזמן - נחשב למסוכן, כיון שתדיר מרחמים עליו מן השמים ולא בכל שעה מתרחש ניסא.

ד. הולכי מדברות.

המאירי מביא דעה לפיה מדובר כאן רק על מי שהלך ותעה, ככתוב: ״תעו במדבר בישימון״, אולם המאירי עצמו חולק וסובר שמברכים כשחוזרים מהדרך גם כשלא תעו בה.
המחלוקת הזו מקבילה למחלוקת הנזכרת לעיל בענין חולה שנתרפא, שמי שסובר שמדובר דוקא על חולה שיש בו סכנה - מחייב כאן רק את מי שתעה במדבר, אבל מי שסובר שכל חולה מברך - יכול להסכים כאן שחיוב הברכה חל על כל מי שהלך במדבר.
שאלה נוספת היא אם יש לברך הגומל על כל דרך שהולך מעיר לעיר, או רק כשחוזר מהדרך במדבר, וכותבים רבינו יונה (דף מג, א בדפי הרי״ף) והרא״ש שרק ההולכים במדבר מברכים לפי שמצויים שם חיות רעות ולסטים, מה שאין כן בדרך רגילה שאין הסכנה מצויה בה. הם מביאים אמנם את מה שאמרו בירושלמי (פ״ד, ד) שכל הדרכים בחזקת סכנה, אולם מפרשים שהכוונה שם היא שיש להתפלל תפילת הדרך לפני שהולכים, אך לא לענין ברכת הגומל כשחוזר מהדרך.
לעומתם סוברים הרמב״ן (שם), הרשב״ץ ורב האי גאון (בספר הערוך) שאף ההולכים מעיר לעיר מברכים, ובגמרא הוזכרו הולכי מדברות רק על סמך הפסוק ולא להורות הלכה בדוקא.
לגבי שיטת רב האי גאון כבר נזכר לעיל שהוא מרחיב את חיוב הברכה גם בדין של חולה, שכל מי שחש בראשו מברך. אולם בדעת הרמב״ן שמסכים עמו בדין הולכי דרכים יש לעיין, שכן בדין של חולה הוא סובר שהחיוב מוגבל רק למי שנפל למשכב, אם כן מדוע סובר שכל מי שהולך בכל דרך שהיא מברך. אבל צריך לומר שסובר שכל הדרכים בחזקת סכנה, כמו שכל הנופל למשכב בחזקת סכנה, אף על פי שאינו חולה שיש בו סכנה, וכאמור כך היא הלשון בירושלמי, שכל הדרכים בחזקת סכנה.
לשון הרמב״ם היא שהולכי דרכים שהגיעו לישוב מברכים, וכמו בדין של חולה כותב הטור שלדעתו יש להרחיב את היקף החיוב ולומר שמברכים על כל דרך שחוזר ממנה, אולם הבית יוסף כותב שיתכן שהטור מתכוון בדבריו לרמב״ן ולא לרמב״ם. הב״ח מדייק בלשון הרמב״ם שמדבר על מי שמגיע לישוב, מכאן שהלך בדרך שאינה מיושבת.
השלחן ערוך (סעיף ז) כותב שבאשכנז וצרפת אין מברכים אלא הולכי מדברות, ובספרד נוהגים לברך גם כשהולכים מעיר לעיר.
לדעת הסוברים שמברכים הגומל על כל דרך שהולך מעיר לעיר כותבים האבודרהם ובעל ארחות חיים שצריך שתהיה הדרך לפחות של פרסה, כמו שמצינו לעיל (דף ל, א) לגבי תפילת הדרך שמברכים רק על דרך בשיעור הזה.
אכן, עיין לעיל בבירור הלכה שם ציון א שיש דעות שונות לגבי תפילת הדרך, כי יש שמפרשים אחרת את הגמרא באופן שיוצא שאומר את התפילה גם על דרך פחות מפרסה, ולפי זה הוא הדין בברכת ההודאה.
מאידך גיסא, לדעת הסוברים שמברכים רק על ההליכה במדבר שהיא מסוכנת - מסתבר שמברך גם על דרך שהיא קצרה, כיון שמברכים על ההחלצות מהסכנה ולא על היציאה מהדרך. כמו כן יש לדון בשאלה האם מברכים כשהנוסעים בדרך מסוכנת במכונית או במטוס, בזמן קצר, כשהדרך עצמה היא יותר מפרסה.
השלחן ערוך כותב שאינו מברך בפחות מפרסה, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר - מברך אפילו בפחות מפרסה. עוד יש לדון האם מברך רק כשסיים את כל הדרך או בכל פעם שמגיע למקום ישוב אף על פי שאינו מתכוון להתעכב בו, וכל זה נדון בפוסקים האחרונים.

ה. יורדי הים.

המאירי מביא דעה שמברכים רק כשעמד עליהם נחשול שבים, והיא השיטה שמחייבת את הברכה רק בחולה שיש בו סכנה, אולם לדעת הסוברים בחולה ובהולכי מדברות שמברכים אף על פי שלא היו בסכנה - הרי הוא הדין שכל יורדי הים מברכים גם שלא היתה להם סכנה של ממש, וכך עולה מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך.
המשנה ברורה (בביאור הלכה) דן על ההולך בסירה בנהר אם יש לדמותו ליורדי הים, ובעל כף החיים (סק״מ) כותב על ההולכים בים מהעיר לכפר שאין מברכים. בדומה לזה כותב בעל שו״ת בצל החכמה (סי׳ כ, ג, ז) על פי הגמרא במסכת נדרים (דף ל, ב) שההולכים מעכו ליפו דרך הים אינם נחשבים ליורדי ים. עם זאת יש לדון בכל אלה אם אינם צריכים לברך בלאו הכי מצד הגדר של הולכי דרכים, לדעת הסוברים שמברכים גם כשאינם הולכים במדבר.

ו. חבוש בבית האסורים.

הר״י מיגאש (שו״ת סי׳ צ) דן בגדר זה ומסיק שכל מי שחבוש - מברך, גם אם נאסר על עסקי ממון, וכן היא דעת רב האי (בספר הערוך שם) ורבינו יונה.
כבר התבאר שיש בכל החיובים האלה מחלוקת אם מברך תמיד או רק כשהיה בסכנה, ולפי זה יש לבחון גם את הדין של החבוש בבית האסורים, אולם נראה שכאן יש נטיה חזקה יותר לומר שמברך תמיד, כנראה מתוך הנחה שכל החבוש בבית האסורים הרי הוא בחזקת סכנה.
אמנם יש לעיין בדבר אם הכוונה גם למי שחבוש בבית האסורים לזמן קצוב, בתור עונש, כנהוג בזמן הזה. מסתבר שאינו בחזקת סכנה, ובגמרא התכוונו למי שחבשוהו בבית האסורים בשביל להוציא ממנו ממון או לאיים על נפשו, שמברך על הצלתו מהסכנה.
המגן אברהם (סק״א) כותב שמברך רק כשהיה חבוש על עסקי נפשות, ובעל אליה רבה והברכי יוסף משיגים עליו שיש לברך גם כשהיה חבוש על עסקי ממונות. המשנה ברורה (בביאור הלכה) מבקש לתלות את השאלה הזו במחלוקת שנזכרה כבר לעיל, לגבי חולה והולכי מדברות, אם מברכים דוקא כשהיו בסכנה ממשית.

ז. כשמכניס עצמו לסכנה.

הר״י מיגאש (שם) דן על מי שיש לו לשלם ואינו משלם וגורם שיכניסוהו לבית האסורים, האם חייב לברך כיון שהכניס עצמו לסכנה, ומכריע שמברך מפני שאומרים בזה לא פלוג.
באותו ענין מביא החיד״א בספר מחזיק ברכה (סק״ב) מחלוקת אם מברכים כשמכניס עצמו לסכנה, ובספר ציץ אליעזר (חלק י׳ סי׳ כה, כג) דן בשאלה זו מכמה היבטים.
הוא עוסק במי שהתנדב לתת אבר מגופו להשתלה, אם צריך לברך ברכת הגומל לאחר הניתוח כיון שהכניס עצמו לסכנה מרצון. לדעתו אין להשוות זאת ליורדי הים שמברכים אף על פי שמכניסים עצמם לסכנה מרצון, זאת משום שכך דרכו של עולם שילכו לדרכם לצורך פרנסתם. כמו כן אין להשוות זאת למעשה הנדון על ידי הר״י מיגאש, שנכנס לבית האסורים בעל כרחו, שדמיונו הטעהו לחשוב שלא יאסרוהו גם אם לא ישלם את הכסף שנדרש ממנו. לעומת זאת כשנכנס לסכנה מרצונו לגמרי - הוא נוטה לומר שלא יברך ברכת הגומל.
אמנם גם אחר דבריו יש להמשיך ולדון במי שהולך לדרך הים כשאינו מוכרח, והולך רק לשם טיול והנאה, האם ראוי שיברך, והטעם הנראה לחייב הוא רק מפני שבארבעה המנויים בגמרא לעולם מברכים מדין לא פלוג. אבל בסכנות אחרות אינו מברך כשניצול בזמן שנכנס לסכנה מרצונו.

נוסח ברכת הגומל

ציון ג.
גמרא. מאי מברך? אמר רב יהודה: ׳ברוך גומל חסדים טובים׳.
...ומברך: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב׳, וכל השומעין אומרים ׳שגמלך טוב - הוא יגמלך סלה׳.(רמב״ם ברכות י, ח)
ומה מברך? ׳בא״י אמ״ה הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב׳, והשומעים אומרים ׳מי שגמלך כל טוב - הוא יגמלך כל טוב, סלה׳.(שו״ע אורח חיים ריט, ב)
לעומת הנוסח שבגמרא מובא בדקדוקי סופרים שאומר גם ׳שגמלם כל טוב׳. הרי״ף (דף מג, א) והרמב״ם גורסים ׳הגומל לחייבים טובים שגמלני כל טוב׳, והר״ח, הרי״ד והריא״ז (הלכה א, ד) גורסים את החלק הראשון מנוסחה זו, דהיינו שאומרים רק ׳הגומל לחייבים טובות׳. הכל בו (סי׳ כ) ובעל ארחות חיים (הל׳ שני וחמישי סי׳ כד) מוסיפים גם את החלק השני בנוסח כזה: ׳שגמלני ברחמיו וברוב חסדיו כל טוב׳.
הרמב״ם מוסיף שכל השומעים עונים ואומרים ׳שגמלך טוב הוא יגמלך סלה׳, ואין לזה מקור בגמרא, אולם הנוסח נזכר ומוסכם על הרבה ראשונים בהבדלים קטנים בנוסח, כך בספר אבודרהם (עמ׳ שמא), בכל בו (שם), בארחות חיים (שם) ובטור.
אמנם יש שמצרפים לאמירת השומעים שיענו גם ׳אמן׳ כמו בכל ברכה, ויש שאינם מצרפים, כמו שמשמע מלשון הרמב״ם, ובספר על הכל (לתלמיד מהר״ם מרוטנבורג סעיף כא) מובא מעשה במהר״ם שבירך וציוה על התלמידים לענות ׳אמן׳ כמו אחר כל הברכות.
יתכן שאין כאן מקום לאמירת אמן, שהוא ביטוי להסכמה והשתתפות בברכה עצמה, דבר שאינו שייך כאן שהרי השומעים לא ניצלו מאיזו סכנה, לכן נתנו כאן נוסח של עניה אחרת המתאימה לברכה הזו. עם זאת כותב המגן אברהם (סק״ב) שאין העניה הזו מעכבת.
מחילופי הנוסחאות לברכה זו מתעוררת שאלה אם קטן מברך ברכת הגומל, זאת משום שאינו יכול לומר ׳הגומל לחייבים טובים׳ כשאינו בר עונשין. כך כותב מהר״ם מינץ (סי׳ יד) ומביאו המגן אברהם בתחילת סימן ריט. הם מוסיפים שאינו יכול לכוון בנוסח זה כלפי אביו מפני כבודו, ואינו יכול להשמיט את המילה לפי שאין משנים ממטבע שטבעו חכמים בברכות.
אחרת היא דעת בעל לחמי תודה והחיד״א (דברי שניהם מובאים בשערי תשובה סק״א) אשר כותבים שאף הקטן מברך, וטעמם שאפשר לפרש שמתכוונים לרשעים סתמא כשאומרים ׳הגומל לחייבים טובות׳, וכן כותב הבית יוסף בפירוש נוסח הברכה.

ברכת הגומל בפני עשרה ושני תלמידי חכמים

ציון ד.
גמרא. אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב ״וירוממוהו בקהל עם״ וגו׳. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ״ובמושב זקנים יהללוהו״. מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן! מי כתיב בקהל זקנים?! ״בקהל עם״ כתיב! ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן! קשיא.
...וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים, שנאמר ״וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו״, וכו׳.(רמב״ם ברכות י, ח)
צריך לברך ברכה זו בפני עשרה ותרי מנייהו רבנן, דכתיב ״וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו״, ואם לא שכיחי רבנן - לא יניח מלברך, ונהגו לברך אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה, ואם בירך בפחות מעשרה - יש אומרים שיצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.(שו״ע אורח חיים ריט, ג)

א. החיוב לברך בפני עשרה.

מלשון אביי שאמר שצריך להודות בפני עשרה לא ברור אם הדין כן לעיכובא, והטור כותב שהוא רק לכתחילה. החיד״א בספר יעיר אוזן (מערכת צ אות י) מביא דעת רש״י בסוגיה לעיל ודעת התוספות במסכת חולין שכל שנוקטים בלשון ״צריך״ - הכוונה היא לכתחילה ולא לעיכובא, וכן כותב הבית יוסף בכללי הגמרא שלו. מלבד זה הוא מביא משו״ת הרדב״ז (שני אלפים נז) שלפעמים ״צריך״ משמש בלשון לכתחילה ולפעמים בלשון עיכוב.
בדברי רבינו יונה (דף מג, א בדפי הרי״ף) מובא דיוק מהמשך הגמרא, כששאלו על המעשה ברב חנא בגדתאה, איך אמרו שנפטרו מהברכה והרי אביי אמר שצריך להודות בפני עשרה, משמע שהצורך הזה מעכב את הברכה. כדיוק הזה כותב התשב״ץ (חוט המשולש ח״א, יד) ומובאים הדברים בבית יוסף, אולם נראה שהטור סובר שאין זו ראיה משום שאפשר לפרש שהגמרא שאלה איך סמכו מלכתחילה והתכוונו לצאת על ידי ברכה שלא היתה בפני עשרה, וכן כותב הריטב״א.
דעת הרמב״ם אינה מבוארת בענין זה, והשלחן ערוך מביא את שתי הדעות החולקות בשאלה אם יצא ידי חובה כשבירך שלא בפני עשרה.
הרא״ה והריטב״א כותבים שיש להמתין עם הברכה אפילו שלושים יום עד שימצא עשרה, והמשנה ברורה (סק״ח) מביא זאת להלכה אף על פי שהשלחן ערוך בסעיף ו כותב שנכון שלא לאחר את הברכה יותר משלושה ימים, והיא דעת הרמב״ן בספר תורת האדם (עמ׳ מט) על פי הגמרא בערובין (סה, א) שהבא מן הדרך נקרא כך עד שלשה ימים. סברת המשנה ברורה היא איפוא שעדיף להקפיד על ברכה בעשרה יותר מאשר לחוש לשיטה שהזמן של הברכה מוגבל.
בדברי הפוסקים נדונה שאלה נוספת אם העשרה כוללים גם את בעל הנס עצמו. בעל שו״ת שונה הלכות (ח״א סי׳ רעא) מיקל ואילו הראנ״ח חולק וסובר שצריכים עשרה מלבדו, וכמוהו נפסק בקיצור שלחן ערוך, בחיי אדם ובכף החיים (סקי״ט), אבל המשנה ברורה (שעה״צ סק״ז) מיקל.

ב. החיוב לברך בפני שני ת״ח.

בגמרא יש שתי דעות, שלפי האחת מדובר על שני תלמידי חכמים בכלל העשרה ולפי השניה זקוקים להם בנוסף לעשרה. הרי״ף והרמב״ם פוסקים כדעת מר זוטרא שהם נמנים בתוך העשרה, והבית יוסף מסביר שספיקא דרבנן לקולא.
יתירה מזו מסביר המאירי שיש להקל כיון שבלאו הכי אין החיוב הזה מעכב את הברכה, וכך מבואר גם בתוספות ר״י שירליאון ובספר צידה לדרך (מאמר א כלל א, ב), ומדבריהם ניתן להבין שהחיוב הזה פחות חשוב מהחיוב לברך בפני עשרה, שזה מעכב וזה אינו מעכב.
לדעת הרא״ה והריטב״א יש לפרש את הגמרא באופן אחר, שהדעה השניה אינה באה להחמיר להצריך שני תלמידי חכמים בנוסף לעשרה, אלא להיפך, להקל ולומר שבעצם אין זקוקים להם כלל. לדעתם אף הרי״ף אינו גורס את דברי מר זוטרא כלל מפני שסובר שאין חיוב כזה לפי מסקנת הגמרא. יתכן שזו גם דעת ר״י שירליאון אשר כותב שיש להקפיד לכתחילה שיהיו שני תלמידי חכמים, אבל אם אינם - יברך גם בלעדיהם, מכאן שסובר שיש להקפיד על כך רק מתוך התחשבות לחומרא בדברי מר זוטרא בגמרא, אולם למעשה אין לבטל את הברכה כשאין שם תלמידי חכמים כיון שדבריו נדחו למסקנה.
התוספות (ד״ה ואימא) כותבים: ״ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן״, והדברים אינם מובנים ואפילו סותרים, והרא״ש בתוספותיו כותב: ״כיון דלא איפשיטא לן - לחומרא בעינן תרווייהו״ והכוונה כמו שמסביר הבית יוסף שיש להקפיד לחומרא שיהיו השנים בנוסף לעשרה. עם זאת למעשה הוא פוסק בשלחן ערוך כדעת הרמב״ם שהשנים כלולים בעשרה, ומוסיף שאין זה לעכובא. נראה שהמקור לחילוק בין ההלכות הוא משאלת הגמרא ששאלה על המעשה של רב חנא איך לא הקפידו על עשרה כדברי אביי, ולא שאלה איך לא הקפידו שיהיו תרי רבנן, מכאן שהחיוב לברך בפני שני תלמידי חכמים - ודאי שאינו מעכב.
גרסה נוספת בגמרא מובאת בתוספות חכמי אנגליה, לפיה שאלת הגמרא היתה ״ואימא עשרה ותרי מינייהו רבנן״, ולפי זה צריך לפרש שהדעה הראשונה בגמרא היתה שצריכים להיות שני תלמידי חכמים בנוסף לעשרה, וכך מובא בפרישה, אלא שלגרסתו הדברים בגמרא בתחילה הם בשם רב הונא ולא בשם מר זוטרא. גם לפי גרסה זו יש אחר כך שאלה בגמרא שאין עליה תשובה, אולם אם הדעה הראשונה בגמרא מחייבת שיהיו שני תלמידי חכמים בנוסף לעשרה - אולי יש יותר סברה לנהוג לחומרא כמותה.
התוספות כותבים שנהגו לברך בשעת קריאת התורה, וכן כותב השלחן ערוך ומסביר שעושים כן מפני שיש שם עשרה, אולם הרא״ה והנמוקי יוסף כותבים שהברכה בשעה זו נחשבת כברכה שמברכים בפני רבנן, וזהו טעם יפה שהרי עשרה נמצאים בכל התכנסות לתפילה ומדוע צריכים לחכות לקריאת התורה, אבל כשעומדים ליד הספר - מקבלים חשיבות כתלמידי חכמים ולכן ראוי לחכות עם הברכה עד שיקראו בתורה.
המשנה ברורה (סק״כ) כותב שלא ימתין יותר משלושה ימים בשביל לברך בזמן קריאת התורה, והדברים מבוארים לפי ההסבר שהברכה בזמן קריאת התורה באה במקום ברכה בפני תלמידי חכמים, וכיון שאין חיוב זה מעכב כמו החיוב לברך בפני עשרה - לכן אמרו שימתין אפילו שלושים יום עד שימצא עשרה, ולא ימתין עד שיזדמן לקריאת התורה.

ברכת הגומל על ידי אדם אחר

ציון ה.
גמרא. רב יהודה חלש ואתפח. על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה? דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה? לא צריך, דעני בתרייהו ׳אמן׳.
אם בירך אחר ואמר ׳בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב׳ וענה ׳אמן׳ - יצא, וכן אם אמר ׳בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן׳ וענה ׳אמן׳ - יצא. הגה. ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה.
אם בירך אחד הגומל לעצמו ונתכוון להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכיון לצאת - יצא, אפילו בלא עניית ׳אמן׳, (כיון שהמברך גם כן חייב - יצא האחר בלא עניית ׳אמן׳).(שו״ע אורח חיים ריט, ד-ה)

א. ביאור דברי הגמרא שצריך לענות ׳אמן׳.

במעשה שבגמרא למדנו שיכול אדם לצאת בברכתו של חבירו, ועוד הוסיפו שרב יהודה שניצל מהמחלה היה צריך לענות ׳אמן׳, אבל הרא״ה והריטב״א כותבים שזה לאו דוקא כי יכול לצאת בברכתו אף כשאינו עונה אמן, שהרי הלכה היא ששומע כעונה. אמנם לא התבאר לפי דעתם מהו בדיוק הפירוש של דברי הגמרא הקובעת שענה ׳אמן׳, ואולי הכוונה לכך שכאשר עונה יש בטחון ששמע, מפני שצריכים לכוונת שומע ומשמיע כמו שכותב הבית יוסף בסימן קצג, גם אם סוברים שמצוות אינן צריכות כוונה.
אחרת היא דעת הרא״ש כפי שכותב הטור בשמו, שכאשר המברך עצמו אינו חייב בברכה - אי אפשר לצאת ידי חובה בשמיעה גרידא אלא כשעונה ׳אמן׳, וכן כותב רבינו ירוחם (נתיב יג ח״ב). גם הריטב״א מעלה אפשרות לפיה דברי הגמרא שעונה ׳אמן׳ הם תנאי הכרחי בסוגייתנו כיון שהמברך לא התכוון להוציאו בברכה. מסתבר שיש נפקא מינה כאשר המברך התכוון להוציא את השומע ידי חובתו, שלפי הריטב״א שוב אינו חייב לענות על ברכתו בעוד שלפי הרא״ש עדיין חייב לענות כיון שהמברך עצמו אינו חייב.
המשנה ברורה (ביאור הלכה ד״ה וענה אמן) דן בדברי הריטב״א האחרונים מהם משמע שענית ׳אמן׳ מועילה גם בכל פעם שהמברך אינו מתכוון, ומעיר על כך ממה שכותב השלחן ערוך (סי׳ ריג, ג) שלעולם אין אדם יוצא בברכתו של חבירו אם לא התכוון להוציאו. לכן הוא מסיק שהריטב״א (שיטה מקובצת) כותב את דבריו רק בקשר למה שאמרו בסוגייתנו שהמברך בירך בנוסח אשר מתאים רק למי שמברך לנוכח הניצול ואינו מתאים לניצול עצמו, ולפיכך הוא כותב שלא יוכל לצאת ידי חובה אם לא יענה ׳אמן׳ על ברכתו. הוא מוסיף שסברה זו נזכרת בחידושי רבי עקיבא איגר שאין לדון כאן את הסוגיה לפי הכללים הרגילים של ״שומע כעונה״ מפני שהברכה אינה בנוסח הרגיל. אמנם נראה שניתן גם לומר שהריטב״א עצמו אכן חולק על פסיקת השלחן ערוך, וסובר שענית ׳אמן׳ מועילה בכל פעם שהמברך אינו מתכוון להוציאו ידי חובה, וזהו פשר דבריו בסוגייתנו שרב יהודה היה חייב לענות ׳אמן׳ על ברכתו של רב חנא בגדתאה.
בשער הציון (סק״ט) מוסיף המשנה ברורה על כל האמור שבלאו הכי לפי הפירוש הפשוט לסוגיה נראה שרב חנא לא ידע מתחילה שיכול להוציא את רב יהודה בברכתו, ממילא ברור שלא התכוון להוציאו ידי חובה, אולם בעל עיון יעקב (על עין יעקב) מסביר שרב חנא בירך בכוונה לפטור את רבו ולמנוע ממנו את הצורך לומר את הנוסח הרגיל, שהוא ׳הגומל לחייבים׳ וכו׳, שיש בזה אולי משום פגיעה ברבו.

ב. חובה או רשות לברך על הצלת חבירו.

המעשה שבגמרא צריך עיון מבחינת השאלה האם רשאי כל אדם לברך על הצלת חבירו.
הטור כותב שהברכה שבירך רב חנא היתה עם שם ומלכות ולא נחשבה ברכה לבטלה, כיון שיש לתת שבח והודאה למקום על ההצלה של כל אדם. מתוך כך מסיק הבית יוסף שיש לקבל את המנהג שנוהגים קצת אנשים שמברכים ברכת הגומל כשנשותיהם יולדות, ובשם הרשב״א הוא כותב שאין ללמוד מהסוגיה שיכול לברך על הצלה של כל אדם אלא רק על הצלה של מי שקרוב לו, כמו במעשה שבגמרא שבירך על הצלת רבו.
כמו כן הוא מביא בשם רבינו מנוח שיכול לברך על הצלה של כל מי שיש לו תועלת בהצלתו, וגדר דומה מובא בפסקי ריא״ז (הלכה א, ד) שרשאי לברך על הצלה של כל אדם שהוא אוהבו וכואב עליו.
מאידך גיסא כותב בעל ספר המאורות שיכול לברך על כל אדם שניצול, ולדעתו כך מוכח מהסוגיה לפי גרסתו שמדובר על רב הונא ולא על רב חנא, כלומר שלא היתה כאן ברכה של תלמיד על הצלת רבו. עם זאת הוא מסביר שאין חובה לברך אלא כשהוא רבו, כמו שמצינו בברכה על הנס שחייב לברך על הנס של אביו.
המחבר בשלחן ערוך כותב בסתמא שאחר מברך, והרמ״א מוסיף שמברך על טובת חבירו ששמח בה, ויש לעיין בדברי המחבר מדוע אינו מסייג את הדין שמברך דוקא על מי שקרוב לו כמו שהוא מסיק בעצמו בבית יוסף. אבל נראה שאינו מתכוון בהלכה להורות לאחר לברך אלא רק להורות למי שניצול איך יוצא ידי חובה בברכת חבירו. לפי זה אפשר שסומך כאן על מה שכותב בסימן ריח, בדין ברכת הניסים, שאין לברך על נס של חבירו אלא על נס של אביו או רבו, ועיין בבירור הלכה לעיל עמוד א ציון ט-ל על שיטת השלחן ערוך בענין זה.
הרמב״ם משמיט את כל היוצא מהמעשה שבגמרא, ובעל עינים למשפט כותב שיתכן שסובר שאין כאן חידוש לאחר שכבר שמענו בסוגיות אחרות את הדין של שומע כעונה, אולם עדיין צריך עיון שאינו מזכיר את האפשרות שיכול אדם לברך את ברכת ההודאה על הצלת חבירו.

ג. נוסח הברכה.

לפי המעשה שבגמרא אמר רב חנא ׳בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא׳, ואין זה הנוסח הרגיל של ברכות, אולם הרא״ש (סי׳ ג) כותב שהיו בברכה שם ומלכות, כגון: ׳בריך רחמנא מלכא דעלמא׳. גם הרשב״ץ כותב שאם לא היתה שם הזכרת שם ומלכות - הרי זה מפני שסבר בדרך כלל שהזכרה זו אינה מעכבת, מכאן שלהלכה צריכה ברכה זו שתיאמר בשם ומלכות ככל הברכות.
שינוי אפשרי בברכה שנאמרת על ידי אחר הוא בהשמטת האמירה ׳לחייבים׳, זאת משום שהאדם על עצמו ראוי שיאמר כך ולא האדם על חבירו, ועיין לעיל (ציון ג) שיש חילופי נוסחאות בענין זה בנוסח הברכה בכלל, ויש על זה דיון מיוחד בקשר למי שמברך על אביו ורבו שאינו יכול לומר את הנוסח הזה כלפיהם משום כבודם. עם זאת הובאה שם סברה שהנוסח הזה אינו מכוון בהכרח לניצול הפרטי, אלא לרשעים בכלל.
למעשה כותב הט״ז (סק״ג) שהמברך על אביו ורבו לא יאמר ׳לחייבים׳ שלא יהיה פוגם בכבודם, וגם בשלחן ערוך מובאת הנוסחה כשאחר מברך בלי התיבה הזו.

ד. כשהמברך חייב בברכה בעצמו.

לפי שיטת הרא״ש שהתבארה לעיל, שהחיוב לומר ׳אמן׳ הוא מפני שהמברך עצמו אינו חייב בברכה, יש לדייק שכאשר הוא חייב בברכה אפשר לצאת בברכתו אף כשאינו עונה ׳אמן׳.
כך מבואר בשלחן ערוך בסעיף ה, בתוספת התנאי שהמברך מתכוון להוציא את חבירו וזה התכוון לצאת. תוספת זו תלויה בשאלה הכללית אם מצוות צריכות כוונה, וכך כותב הבית יוסף.
דעה שונה מובאת על ידי המאירי והריטב״א, שאי אפשר להוציא ידי חובה בברכה של אדם אחר המברך על הצלתו שלו. שיטה זו מוסברת בכך שהברכה כמוה כקרבן תודה שמובא על ידי אדם אחד בשביל הצלתו, ואי אפשר שתחשב גם בשביל אדם אחר או בשביל הצלה אחרת של אותו אדם.
לפי שיטה זו יש לומר שאף האדם עצמו אינו מברך ברכה אחת בשביל שתי הצלות שאירעו לו.
להלכה פוסק כאמור השלחן ערוך שיכול אדם אחד לצאת ידי חובה בברכתו של חבירו שבירך לעצמו, ובהתאם לכך כותב הבאר היטב (סק״א) שהמתחייב ארבע ברכות על ארבע הצלות שונות אינו מברך אלא ברכה אחת, ועיין לעיל ציון ב שיש דיון בשאלה אם הברכה באה במקום קרבן תודה, ומבואר שלא נתנו לה את הגדר הזה באופן מלא, ולכן מובן גם איך אפשר לברך ברכה אחת על כמה הצלות.
עבדי להון נקירותא וטשו בהון [עשו להם מערות והתחבאו בהן]. אמרי [אמרו]: כי חלפי [כאשר יעברו] ישראל הכא [כאן]נקטלינון [נהרגם], ולא הוו ידעי [היו יודעים] שארון הברית הוה מסגי קמייהו [היה הולך לפני] ישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו [והיה מיישר להם את ההרים לפניהם]. כיון דאתא [שבא] הארון, אדבקו טורי בהדי הדדי, וקטלינון, ונחת דמייהו [נדבקו ההרים זה לזה, והרגום, וירד דמם] לנחלי ארנון. כי אתו [כאשר באו] את והב המצורעים האמוריים, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי [ראו את הדם היוצא מבין ההרים]. אתו ואמרי להו [באו ואמרו להם] לישראל דבר זה. ועל כן אמרו ישראל שירה. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: ״ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב״ (במדבר כא, טו). כלומר, שפך (״אשד״) הנחלים הנמצא במקום בו נטה ונתפשט ההר שהיה בעבר העמק לעבר ההר הנמצא בער, היא מואב.
and prepared caves for themselves and they hid in them. They said: When Israel passes here we will kill them. And they did not know that the Ark of the Covenant preceded the children of Israel and would flatten mountains before them. When the Ark came, the mountains adhered one to another and killed them; and their blood flowed down to the streams of Arnon. When Et and Hev, the lepers, arrived, they saw the blood that was emerging from between the mountains, and they came and told Israel what had happened. Israel recited a song of praise, as it is stated: “And at the cascade of the brooks that goes down to the dwelling of Ar, and lies upon the border of Moab” (Numbers 21:15). This refers to the cascade of the brooks where the mountain, which had once been a valley, spread out in the direction of the mountain in Ar, in Moab.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ. מַאי אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ?

Among the sites enumerated in the mishna where one is obligated to recite a blessing in recognition of the miracles that occurred there, was the site of the hailstones of Elgavish. The Gemara asks: What are the hailstones of Elgavish?
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אבני אלגביש כו׳. אבני אלגביש קרא הוא ביחזקאל במלחמות גוג ומגוג והכא באבנים במורד בית חורון דבימי יהושע קמיירי ואהא קפריך אמאי קרי אבנים דמורד בית חורון אבני אלגביש ומפרש דיחזקאל נמי דקרי להו אבני אלגביש הוא ע״ש זה דעמדו על גב איש וירדו ע״ג איש וכ״ה בש״ר ובתנחומא ומטר לא נתך ארצה ואימתי ירדו בימי יהושע כו׳ והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג ונראה מה שדרשו שמאותן שעמדו ע״ג איש משה ירדו בימי איש יהושע כדכתיב ביהושע וה׳ השליך עליהם אבנים גדולות וגו׳ וסיים בהאי קרא רבים אשר מתו מאבני הברד וגו׳ שלא הוזכר כלל בתחלה שהיו שם אבני ברד וכתב אחר כך הברד בה״א הידיעה וע״כ אמרו הוא הברד שהיה כבר בימי משה ועמד על ידו עכשיו ירד בימי יהושע והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג מדקרי להו שם אלגביש וק״ק שדרשו כן במלת אלגביש דגוג ומגוג ומה ידרשו במלת אלגביש דכתי׳ נמי ביחזקאל גבי נביאי שקר והענין מבואר כי שלוחי השם משתוקקין לעשות שליחותן לתכלית מה שנשתלחו לתת נקמת ה׳ באויביו כענין שאמרו פסחי׳ (קיח.) בנחל קישון גרפם שנעשה ערב לים וה״נ אותן אבנים שנשתלחו בימי משה לעשות שליחותן ושוב ע״י תפלת משה בטל שליחותן לא בטלה לגמרי אלא שעמדו שם לעשות שליחותן באויבי ה׳ בימי יהושע ובימי גוג ומגוג ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין הדברים אותם שנה התנא כניסים אשר במקום בו אירעו צריך לברך עליהם נמנו גם אבני אלגביש. ושואלים: מאי [מה] הם אותם אבני אלגביש?
Among the sites enumerated in the mishna where one is obligated to recite a blessing in recognition of the miracles that occurred there, was the site of the hailstones of Elgavish. The Gemara asks: What are the hailstones of Elgavish?
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנָא: אֲבָנִים שֶׁעָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ, וְיָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ. עָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: {במדבר י״ב:ג׳} ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עניו מְאֹד״, וּכְתִיב: {שמות ט׳:ל״ג} ״וַיַּחְדְּלוּ הַקּוֹלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״. יָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: {במדבר כ״ז:י״ח} ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״, וּכְתִיב: {יהושע י׳:י״א} ״וַיְהִי בְּנוּסָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן וַה׳ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת.

It is taught in the midrash: They are the stones that remained suspended in the air and did not fall because of [al gav] a man [ish] and they fell down because of [al gav] a man [ish]. The Gemara explains: They remained suspended because of a man; that is Moses, whom the verse refers to as a man, as it is written: “And the man Moses was very modest” (Numbers 12:3), and it is written: “And Moses went out of the city from Pharaoh, and spread forth his hands unto the Lord; the thunders and hail ceased, and the rain was not poured upon the earth” (Exodus 9:33). Moses’ hailstones remained suspended. And the stones descended because of a man; that is Joshua, who was also called man, as it is written: “Take Joshua the son of Nun, a man in whom is spirit” (Numbers 27:18). And it is written that when Joshua and his people waged war against the army of the Emorite kings, God told him not to fear them because God would deliver them into his hands; and indeed, they died by means of these stones: “As they fled from before Israel, while they were at the descent of Beit Ḥoron, that the Lord cast down great stones from heaven upon them unto Azeka, and they died; they were more who died with the hailstones than they whom the children of Israel slew by sword” (Joshua 10:11).
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שעמדו – באויר.
לא נתך ארצה – לא הגיע לארץ אלא עמדו באויר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא [שנוי] במדרש: הם האבנים שעמדו באויר ולא ירדו על גב (בגלל) איש, וירדו על גב איש. ומפרשים: עמדו על גב אישזה משה שנקרא בכתוב ״איש״, דכתיב כן נאמר] בו: ״והאיש משה ענו מאד״ (שם יב, ג), וכתיב עוד נאמר]: ״ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה׳ ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה״ (שמות ט, לג), הרי שעמדו אבני הברד בשל משה. והאבנים ירדו על גב אישזה יהושע שאף הוא נקרא ״איש״, דכתיב כן נאמר] בו: ״קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו״ (במדבר כז, יח), וכתיב [ונאמר] שכאשר עלה יהושע ואנשיו למלחמה על חיל מלכי האמורי אמר לו ה׳ שלא ירא מהם כי הוא נותנם בידו, וכך אכן היה, שמתו באבנים, וכפי שנאמר: ״ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה׳ השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים עד עזקה וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב״ (יהושע י, יא).
It is taught in the midrash: They are the stones that remained suspended in the air and did not fall because of [al gav] a man [ish] and they fell down because of [al gav] a man [ish]. The Gemara explains: They remained suspended because of a man; that is Moses, whom the verse refers to as a man, as it is written: “And the man Moses was very modest” (Numbers 12:3), and it is written: “And Moses went out of the city from Pharaoh, and spread forth his hands unto the Lord; the thunders and hail ceased, and the rain was not poured upon the earth” (Exodus 9:33). Moses’ hailstones remained suspended. And the stones descended because of a man; that is Joshua, who was also called man, as it is written: “Take Joshua the son of Nun, a man in whom is spirit” (Numbers 27:18). And it is written that when Joshua and his people waged war against the army of the Emorite kings, God told him not to fear them because God would deliver them into his hands; and indeed, they died by means of these stones: “As they fled from before Israel, while they were at the descent of Beit Ḥoron, that the Lord cast down great stones from heaven upon them unto Azeka, and they died; they were more who died with the hailstones than they whom the children of Israel slew by sword” (Joshua 10:11).
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרוֹק עַל יִשְׂרָאֵל, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אֲמַר מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הָוֵי – תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזֵיל וְאֶיעֱקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ, וְאִיקְטְלִינְהוּ. אֲזַל עֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאַיְיתִי עַל רֵישֵׁיהּ, וְאַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ קַמְצֵי וְנַקְבוּהּ, וּנְחֵית בְּצַוְּארֵיהּ.

With regard to the rock that Og, King of Bashan, sought to throw upon Israel, there is no biblical reference, but rather a tradition was transmitted. The Gemara relates that Og said: How large is the camp of Israel? It is three parasangs. I will go and uproot a mountain three parasangs long and I will hurl it upon them and kill them. He went, uprooted a mountain three parasangs long, and brought it on his head. And The Holy One, Blessed be He, brought grasshoppers upon it and they pierced the peak of the mountain and it fell on his neck.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קמץ
קמץא(ברכות נד:) שדר הקב״ה קומצא ונקביה ונחתיה לצואריה (סוטה לה.) חזינן אנשי דדמו לקמצי באילנ׳ פי׳ חגבים (יבמות קכא) ודלמא קמצא בעלמא שכיב להו דאסיקו ליה שמא פלגי (א״ב תרגום ונהי בעינינו כחגבים והוינא בעיני נפשנא כקמצין):
א. [היישעריק.]
מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי – עוג חשב כן בלבו מחנה ישראל תלתא פרסי דכתיב (במדבר לג) ויחנו מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי אורכא ותלתא פרסי פותיא (עירובין פ״ה ד׳ נה:).
קמצי – נמלים.
אבן שבקש עוג וכו׳. כבר האריך הרשב״א בפי׳ סוד המאמר זה שפשוטו ודאי הוא זר מאד ובנה הוא ועשה יסודו ע״פ מ״ש פ׳ האשה נדה (סא.) שמשה היה מתיירא מעוג ולא מסיחון לפי שהיה ירא שתעמוד לו זכות אברהם כו׳ ונמשלו האבות להרים כו׳ והאריך בזה ע״ש אבל הוא דחוק דאם משה נתיירא מפני זכות זה עוג ודאי לא סמך ע״ז שתעמוד לו זכות אבותיו של משה יותר משתעמוד למשה ואם נקראו האבות הרים ע״ש הרים לגבי משה אבל לגבי עוג לא מקרי אברהם הר שיאמר עוג על אברהם איעקר טורא כו׳ ונראה לפרש לפי אותה הסוגיא דפרק האשה ויאמר ה׳ אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיא בר שמחזאי הוו מ״ש מעוג דקמסתפי ומ״ש מסיחון דלא קמסתפי כו׳ אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם כו׳ ר״ל דודאי היה להם כח וגבורה מפמליא של מעלה מאבותם שהיו מן בני המלאכים שירדו בדור אנוש כפירש״י שם אבל נעשה כח שלהם מצד הטומאה כמפורש בקרא הנפילים וגו׳ אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבורים וגו׳ כמבואר בפרקי ר״א ובכמה דרשות ולהכי קאמר אם היה משה ירא מעוג מפני כחות הטומאה שהיו לו מצד אבותיו המלאכים א״כ גם מסיחון ה״ל לירא שהרי אחיו היה וה״ל כחות אבותיו כמו עוג ומשני דודאי מכחות הטומאה שהיה להם לא היה משה ירא אלא היה ירא שמא יש בעוג נמי כח מה מצד הטהרה זכות של אברהם שנאמר ויבא הפליט וגו׳ והשתא בשמעתין קאמר שבא עוג מתחלה מכח הטומאה מאבותיו המלאכים וז״ש מחנה ישראל כמה הוא ג׳ פרסי כו׳ יש כאן דברים בגו ע״פ ספר היצירה בסוד י״ב גבולים בשם הוי״ה וסוד י״ב חדשים בשנה וי״ב מזלות וי״ב שעות ביום וכן בלילה כמ״ש בספר הפרדס שער פרטי השמות וזה כוונת הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק וגו׳ ר״ל כי זה לעומת זה עשה אלהים דכמו שהעמיד גבולות קדושים בשם הוי״ה למספר ב״י שהם שבטי י״ה י״ב שבטים והם חלק ה׳ עמו יעקב וגו׳ כן הציב גבולות עמים עכומ״ז בכחות הטומאה י״ב שהם כחות המזלות י״ב כמ״ש כי אותם חלק ה׳ לכל העמים וז״ש כמה מחנה ישראל ג׳ פרסי שהם י״ב תחומין וגבולין תחום לכל שבט ושבט מצד הקדושה איעקר טורא בר ג׳ פרסי שהם כחות הטומאה מי״ב המזלות וי״ב גבולין של כח אבותיו שהיו מלאכים ואשדי עלייהו כי אמר עוג כי כחות אלו הטומאה בו יגברו על ישראל לפי שהיה בו ג״כ קצת מצד הטהרה זכות דאברהם והיינו דמייתי ליה על רישיה לזורקו על משה ואמר
ואייתי הקב״ה עליה קמצי כו׳. דהיינו זכותו של יעקב כו׳ שנאמר בו אל תיראי תולעת יעקב וגו׳ וע״פ מ״ש כתולעת זו שאין לה גבורה אלא בפיה דהיינו בתפלתן ונקבוה לאותו הר לבטל כח אבותיו של עוג ונחית בצואריה דהיינו דנחית מרישיה על צואריה להחליש כח טומאתו מאבותיו שלא יוכל להזיק בהן את ישראל ואמר דבעי למשלפיה כו׳ כשראה שלא יכול להם לישראל להזיקם בהר הזה שהוא כח טומאת אבותיו בעי למישלפיה מיהת להציל א״ע בזכות אברהם ואמר שמשכו שיניה כו׳ שיני רשעים הם כחותיו תמיד לגזול את הצדיקים כמ״ש אשר לא נתננו טרף לשניהם או שינים מלשון הר שנון כמו שן סלע והם נמשכו להיות נדבקות בכח הטומאה שה״ל מאבותיו שהמשילן גם כבר להר ושלא יכול להציל גם א״ע כי לא היה לכחו ולכח טומאת אבותיו יכולת נגד כח הטהרה של אבות ישראל והיינו דדריש שרבבת שהרבית כח טומאתו להיות דבוק בכח טומאת אבותיו ובא זה ואבד זה להיות משה מחיה בקרסוליה כו׳ לבטל ממנו זכות הליכתו בקרסוליו להגיד לאברהם ואמר משה כמה הוי עשר כו׳ פירש״י שהרי הוא הקים את המשכן ודרשינן הקים את עצמו לקומת המשכן כו׳ ע״ש זה הדרש אינו מבורר לי בתלמוד אלא דבפ׳ אלו מומין (מד.) ובנדרים (לח.) גם בשבת (צב.) מפורש משה רבינו י׳ אמות היה מדכתיב ויפרוש את האהל מי פרשו משה רבינו פרשו וכתיב י׳ אמות אורך הקרש וגו׳ ואמר שקל נרגא בת י׳ כו׳ מהא שמעינן גובהו של עוג כמה וכמה אמות היה ועד ל׳ אמות לא הגיעו רק עד קרסוליו וליכא לאקשויי הא כתיב ערשו ערש ברזל וגו׳ תשע אמות ארכה וגו׳ כבר הרגיש רש״י בזה בחומש באמת איש באמת עוג וענין דשקל נרגא בת י׳ אמות ושוור כו׳ ר״ל דשקל נרגא כו׳ היינו זכות הלוחות שהיו בידו שבהן י׳ דברות ושוור י׳ אמות היינו עד מקום גבהות המשכן שהוא י׳ אמות שנעשה והוקם ע״י משה רבינו ובזכות זה קטליה וירמז בזה שמשה הרגו דכתיב בפרשת דברים אחרי הכותו את וגו׳ ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי עשתרות הוא מלשון הר וצוק קשה שהוא כח הטומאה שלו מאבותיו ומצד עצמו ומכוון כפי׳ הרמב״ן שהוא כח ע״ז כמו לבעלים לעשתרות ועשויים כצורת צאן כמו ועשתרות צאנך ע״כ ונראה דע״כ קראו במקום אחר עשתרות קרנים שה״ל ב׳ כחות א׳ מצד הימין קרן ימין זכות אברהם שה״ל בקצת וא׳ משמאל מצד טומאת אבותיו ודוגמא זו בדניאל שראה מלכות פרס דומה לאיל בעל קרנים והאחד גבוה מן השניה דהיינו שראה בו ב׳ כחות הא׳ מצד הימין מכת הטהרה בזכות שבנה בה״מ והא׳ משמאל כח מלכות פרס מלמעלה כמ״ש (ביומא י.) בדוביאל שר מלכות פרס אבל צפיר העזים ראה בקרן א׳ שהוא מלכות עו״ג שלא היה בו רק כח הטומאה משר שלו שלמעלה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א על האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל אין מקרא כתוב, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מסורה היא]. ומסופר שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי [הוא]תלתא פרסי [שלוש פרסאות], איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם, ואהרגם]. אזל [הלך] ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו], ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקדוש ברוך הוא עליו חגבים] ונקבוה לכיפת ההר, ונחית בצואריה [ונפל ההר על צווארו].
With regard to the rock that Og, King of Bashan, sought to throw upon Israel, there is no biblical reference, but rather a tradition was transmitted. The Gemara relates that Og said: How large is the camp of Israel? It is three parasangs. I will go and uproot a mountain three parasangs long and I will hurl it upon them and kill them. He went, uprooted a mountain three parasangs long, and brought it on his head. And The Holy One, Blessed be He, brought grasshoppers upon it and they pierced the peak of the mountain and it fell on his neck.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁלְפֵהּ, מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא וְלָא מָצֵי לְמִשְׁלְפֵהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: {תהלים ג׳:ח׳} ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״. וכדר׳וְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דא״רדְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״ – אַל תִּקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״ אֶלָּא ״שִׁרְבַּבְתָּ״.

Og wanted to remove it from his head; his teeth were extended to one side of his head and to the other and he was unable to remove it. And that is what is written: “You break the teeth of the wicked” (Psalms 3:8). And this is in accordance with the homiletic interpretation of Rabbi Shimon Ben Lakish, as Rabbi Shimon Ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “You break the teeth of the wicked”? Do not read it as: You break [shibarta], but rather as: You lengthened [shirbavta].
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שרבב
שרבבא(שבת קמו) שרבוב להו למטה מכתפים (ביצה יא.) והני אשתרבובי אשתרבוב ונחיתו (ברכות נד:) אל תקרי שברת אלא שריבבת תרגום וישלחו את ירמיה בחבלים ושרבובו ית ירמיה ובלויי מלחים וישלחם:
א. [זינקען לאססען.]
שרבבת – לשון אשתרבובי אשתרבוב ירדו וגדלו למטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוה בעי למשלפה [היה עוג רוצה לשלוף אותו] מעל ראשו, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא [נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה של ראשו] ולא מצי למשלפה [יכול היה לשולפו]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: ״שני רשעים שברת״ (תהלים ג, ח). וכפי שדרש ר׳ שמעון בן לקיש. שאמר ר׳ שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] ״שני רשעים שברת״אל תקרי [תקרא] ״שברת״ אלא ״שרבבת״.
Og wanted to remove it from his head; his teeth were extended to one side of his head and to the other and he was unable to remove it. And that is what is written: “You break the teeth of the wicked” (Psalms 3:8). And this is in accordance with the homiletic interpretation of Rabbi Shimon Ben Lakish, as Rabbi Shimon Ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “You break the teeth of the wicked”? Do not read it as: You break [shibarta], but rather as: You lengthened [shirbavta].
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָה – עֶשֶׂר אַמּוֹת, שְׁקֵיל נַרְגָּא בַּר עֲשַׂר אַמִּין, שְׁוַור עֲשַׂר אַמִּין, וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ..

The story concludes: How tall was Moses? He was ten cubits tall. He took an axe ten cubits long, jumped up ten cubits, and struck Og in the ankle and killed him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נרגא
נרגאא(ברכות נד:) שקל נרגא דהוה עשר אמות (ראש השנה יג.) שדא ביה נרגא פירוש חתכו כחתיכת אילן בגרזן (כתובות י) תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקלא (א״ב תרגום לקש נחשבו תותח היך גילי אתחשבו ליה נרגיא):
ערך ארבע
ארבעבבמשנה (עירובין יז.) ד׳ דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים מדמאי ומלערב פי׳ בגמ׳ (עירובין לח:) ובגמ׳ א״ר הלכה כד׳ זקנים וכו׳ ד׳ דברים היה ר״ע דורשן ואין אני דורש כמותן (ראש השנה יח) בגמר׳ דעל ששה חדשים פי׳ אלו ארבעה דברים מפורשין בספרי דבי רב בפרשת שמע ישראל ובמסכת סוטה בתוספתא ר״ש בן יוחי אמר ד׳ דברים היה ר״ע דורשן ואף אני דורשן ודברי נראין מדבריו הוא אומר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק שעבד עבודה זרה ואני אומר שלא היו צרים אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו אני נוטל שני חלקים שאני בכור וכן שרה אמרה לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו׳ ורואה אני דברי מדבריו. כיוצא בו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו׳ שוה להם כל דברי ר״ע ואני אומר אפי׳ אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לרנן אחריך השיבהו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי אם לא ודברי אני רואה מדבריו. כיוצא בו אתה אומר יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל והלא דברים ק״ו ומה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ אנחנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצות ידועות ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה אינו דין שנירש את הארץ מה נביא משיבן על כך כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו רואה אני דברי מדברי ר״ע. כיוצא בו אתה אומר כה אמר ה׳ צום הרביעי וגו׳ זה שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר ולמה נקרא שמו רביעי שהוא חדש רביעי. צום החמישי זה ט׳ באב שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה ולמה נקרא שמו חמישי שהוא חדש חמישי. צום השביעי זה שלש בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כחורבן בית המקדש. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם שנא׳ ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם ואני אומר צום העשירי הוא צום החמישי אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה על השמועה שנאמר ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו׳ ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה ודברי אני רואה מדבריו. ארבעה צריכין להודות (ברכות נד) שאלו לפני רב האי ז״ל הא דאמר רב יהודה ד׳ צריכין להודות מאי טעמא לא אמרינן רבנן כסידורא דקראי והשיב הכי אית לפרושי דקראי סדירין לפום דשכיח טפי להולכי דרכים ומדבריות הרבה מצויין הולכין מעיר לעיר ואחריהן מי שהיה חבוש בבית האסורין דמעיטי מנהון והרבה מצויין אפילו על אכרגא וטסקא ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא דמעיטין מן מאן דמיחבשן לשלטונא ושכיחין נמי טובא ובתריהון יורדי הים המעיטין מן כולהון דשמעתא סדירין לפום הקרובים לסכנה יורדי הים טפי קרובין לסכנה דבחד ריגעא אובדין ובתריהון הולכי מדבריות טועים ולא משכחו מאכל ולא משקה וקרובין למיתה יותר מן החיים ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו ובתריהון מי שהיה חבוש בבית האסורין דמרחיק מן הסכנה טפי מכולהון וכל חד מן הני עדיף ניסיה מדבתריה:
ערך לווקן
לווקןג(ברכות נד) דסמך על הזיקין הגיחור והלווקן גמרא לווקן והברדניקוס. (בכורות מה:) הכושי והגיחור והלווקן (גמ׳) לווקן חיוורא כי ההוא דאמר להו מאן בעי לווקני ואשתכח חיוורי (א״ב פי׳ בלשון יוני לבן ובפרט בזה השם נקראו אנשים אשר בהרות בהרות לבנות בפניהם או שנהפך עור הבשר ללבן נגד הטבע והדבר זה ידוע אצל הרופאים):
ערך פקתא
פקתאד(ברכות לד:) אמר רב אשי חציף עלי מאן דמצלי בפקתא פי׳ כמו שדה או החוב (חולין לא.) דמזמין ליה לכוליה עפרא דפקתא (ברכות נד) מר בריה דרבינא הוה אזיל בפקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידיכו מצפרא ואתנו עלייהו לכוליה יומא (מועד קטן ב) אמר רב חסדא זבונו מיא בפקתא דערבות פי׳ ארץ ציה רחוקה מן הישוב לזבוני מים כדי פרנסתו (נזיר מג) איכא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה (א״ב כמו בקעה בעברי):
א. [האק.]
ב. [פיר.]
ג. [וויים.]
ד. [טהאל.]
משה כמה הוי עשר אמין – שהרי הוא הקים את המשכן ודרשי׳ הקים את עצמו לקומת המשכן וכתיב ביה עשר אמות אורך הקרש (שמות לו).
שוור – קפץ למעלה.
בקרסוליה – קבילי״א בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וסוף המעשה: משה כמה הוה [היה גובהו]עשר אמות, שקיל נרגא בר [לקח גרזן בן] עשר אמין [אמות], שוור [קפץ] עשר אמין [אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והכהו בקרסולו והרגו].
The story concludes: How tall was Moses? He was ten cubits tall. He took an axe ten cubits long, jumped up ten cubits, and struck Og in the ankle and killed him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה – דִּכְתִיב: {שמות י״ז:י״ב} ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״..

One must recite a blessing when he sees the rock upon which Moses sat, as it is written: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone and put it under him, and he sat thereon” (Exodus 17:12).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וידי משה כבדים – ואינו יכול לפושטן כל היום אלא אם כן תומכים בזרועותיו ויקחו אבן וישימו תחתיו.
ואבן שישב עליה משה כו׳. לפי מה שמבואר לעיל שבמקום הנס מברכין ה״נ מקום ראש הגבעה אשר שם האבן הזה הוא מקום הנס בנצחון המלחמה שעל ידי זה הרים משה ידיו וגבר ישראל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ועל האבן שישב עליה משה היא זו — דכתיב [שנאמר] ״וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה״ (שמות יז,יב).
One must recite a blessing when he sees the rock upon which Moses sat, as it is written: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone and put it under him, and he sat thereon” (Exodus 17:12).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט – שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית י״ט:כ״ו} ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח״. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה – דִּכְתִיב: {יהושע ו׳:כ׳} וַתִּפּוֹל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״.

And one must recite a blessing upon seeing Lot’s wife, as it is stated: “But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt” (Genesis 19:26). And the wall of Jericho that was swallowed, as it is written: “And the wall fell down flat” (Joshua 6:20).
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תחתיה – משמע במקומה ואי אפשר זו אלא על ידי בליעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל אשתו של לוטשנאמר: ״ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח״ (בראשית יט, כו). וחומת יריחו שנבלעהדכתיב [שנאמר]: ״ותפל החומה תחתיה״ (יהושע ו, כ).
And one must recite a blessing upon seeing Lot’s wife, as it is stated: “But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt” (Genesis 19:26). And the wall of Jericho that was swallowed, as it is written: “And the wall fell down flat” (Joshua 6:20).
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ – נִיסָּא, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט פּוּרְעָנוּתָא הוּא! – דְּאָמַר ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״.

The Gemara asks: Granted, that one recites a blessing on all of these. They are miracles; however, Lot’s wife is a tragedy. Why recite a blessing on a tragedy? The Gemara answers: One who sees that place recites: Blessed…the true Judge.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאמר ברוך דיין האמת – תירוצא הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: בשלמא כולהוניסא [נניח לכולםשהם נס], אלא אשתו של לוט הלא פורענותא [פורענות] הוא! ומדוע יש לברך על הנס? ומשיבים: דאמר [שאומר] הרואה ״ברוך... דיין האמת״.
The Gemara asks: Granted, that one recites a blessing on all of these. They are miracles; however, Lot’s wife is a tragedy. Why recite a blessing on a tragedy? The Gemara answers: One who sees that place recites: Blessed…the true Judge.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָא ״הוֹדָאָה וָשֶׁבַח״ קָתָנֵי! אתְּנִי: עַל לוֹט וְעַל אִשְׁתּוֹ מְבָרְכִים שְׁתַּיִם. עַל אִשְׁתּוֹ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״, וְעַל לוֹט אוֹמֵר ״בָּרוּךְ זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים״. א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית י״ט:כ״ט} ״וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְגוֹ׳⁠ ⁠״.:

The Gemara asks: But the baraita teaches that for all of these one must give thanks and offer praise? The Gemara answers: The language of the mishna should be emended and teach: Over Lot and his wife one recites two blessings. Over his wife he recites: Blessed…the true Judge, and on Lot he recites: Blessed…Who remembers the righteous. As Rabbi Yoḥanan said: From the story of Lot it is possible to learn that even during a time of wrath of the Holy One, Blessed be He, He remembers the righteous, as it is stated: “And it came to pass, when God destroyed the cities of the plain, that God remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt” (Genesis 19:29).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זוכר את הצדיקים – שזכר את אברהם.
ועל לוט אומר ברוך זוכר כו׳. דברכה זה נשתנה משאר ברכות של נסי הצדיקים דמברכין ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה משא״כ בנס הצלת לוט שלא היה ראוי לכך שרשע היה ולא היה ניצול אלא בשביל זכות אברהם יפול בו השבח והודאה שאף לאחרים שאינן צדיקים עושה הקב״ה נס אפילו בשעת כעסו בשביל שזוכר הצדיקים ומייתי ליה מדכתיב ויהי בשחת וגו׳ ויזכור אלהים וגו׳ דמשמע שבשעת כעסו והשחתת סדום היה זכירת אברהם להציל את לוט והענין שמהפך הקב״ה מדה״ד למדה״ר בשביל הצדיקים והרמז בזה ויזכור אלהים את לוט מתוך ההפכה בהפוך וגו׳ דהיינו מתוך שהפך מדה״ד על הרשעים למדה״ר בשביל צדיקים שזוכר ולא דרשו כן גבי נח דכתיב כה״ג ויגברו המים וגו׳ ויזכור אלהים את נח וגו׳ אלא דהתם סדרא נקט ואזיל שאחר תגבורת המים זכר את נח ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והא [והרי] בברייתא שעל כולם ״הודאה ושבח״ קתני [שנינו] שהוא אומר! ומשיבים: יש לתקן את הלשון ותני [שנה] בדרך זו: על לוט ועל אשתו מברכים שתים; על אשתו אומר ״ברוך... דיין האמת״, ועל לוט אומר ״ברוך... זוכר את הצדיקים״. שאמר ר׳ יוחנן: ממעשה לוט אפשר ללמוד שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר: ״ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה״ (בראשית יט, כט).
The Gemara asks: But the baraita teaches that for all of these one must give thanks and offer praise? The Gemara answers: The language of the mishna should be emended and teach: Over Lot and his wife one recites two blessings. Over his wife he recites: Blessed…the true Judge, and on Lot he recites: Blessed…Who remembers the righteous. As Rabbi Yoḥanan said: From the story of Lot it is possible to learn that even during a time of wrath of the Holy One, Blessed be He, He remembers the righteous, as it is stated: “And it came to pass, when God destroyed the cities of the plain, that God remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt” (Genesis 19:29).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה.: וְחוֹמַת יְרִיחוֹ נִבְלְעָה? וְהָא נָפְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {יהושע ו׳:כ׳} ״וַיְהִי כִשְׁמוֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפּוֹל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״! – כֵּיוָן דְּפוּתְיַהּ וְרוּמַהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי אִבַּלְעָה בְּלוֹעֵי.

The mishna also taught that we recite a blessing for the wall of Jericho that was swallowed up in its place. The Gemara asks: Were the walls of Jericho swallowed up into the ground? Didn’t they fall, as it is stated: “And it came to pass, when the people heard the sound of the shofar, that the people shouted with a great shout, and the wall fell down flat” (Joshua 6:20)? The Gemara explains: Since the width and height of the walls were equal to one another, therefore, they were swallowed. Had they merely fallen it would have had no effect, as their width was equal to their height.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דפותיה ורומה כי הדדי הוו – ואין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה משום הכי אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו.
חומת יריחו שנבלע פרש״י מדכתיב תחתיה משמע במקומה וא״א זו אלא ע״י בליעה (עי״ל) [עכ״ל] והמקשה דפריך והא נפלה כו׳ דכתיב ותפול החומה תחתיה ר״ל דע״כ מדכתיב לשון נפילה על כרחך דלא נבלעה ותחתיה לאו ממש במקומה משמע ועי״ל דמשמע ליה דנבלעה מדכתיב ויעלו העם איש נגדו וגו׳ דמשמע נגדו בלי שום מעכב שהוא בדרך נפילה שיש בו מכשול מאבנים שנפלו ומתרץ כיון דפותיה ורומיה כהדדי כו׳ לאו משום דפסיקא ליה הכי בשום דוכתא אלא דמהכא קא יליף ליה כיון דקרא הכתוב בליעה נפילה ע״כ היינו משום דכהדדי נינהו ולא היה מועיל נפילתה אי לא דנבלעה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד הוזכר שמברכים על חומת יריחו שנבלעה במקומה. על כך שואלים והאם חומת יריחו נבלעה? והא [והרי] נאמר שהחומה נפלה, וכפי שנאמר: ״ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה״ (יהושע ו, כ)! ומסבירים: כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו [שרוחבה וגובהה שווים זה לזה היו], משום הכי אבלעה בלועי [כך נבלעה], שאילו היתה נופלת בלבד לא היתה בכך תועלת, שהרי רוחבה היה כגובהה.
The mishna also taught that we recite a blessing for the wall of Jericho that was swallowed up in its place. The Gemara asks: Were the walls of Jericho swallowed up into the ground? Didn’t they fall, as it is stated: “And it came to pass, when the people heard the sound of the shofar, that the people shouted with a great shout, and the wall fell down flat” (Joshua 6:20)? The Gemara explains: Since the width and height of the walls were equal to one another, therefore, they were swallowed. Had they merely fallen it would have had no effect, as their width was equal to their height.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: באַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא.

Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צריכין להודות – כשיוצאין מן הסכנה.
סימן קצז
וארבעה צריכין לברך ולהודות יורדי הים כשעולין מן הים והולכי מדברות כשיוצלו ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האיסורין ויצא.
ארבעה צריכין להודות יורדי הים וכו׳ – ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וגמרא נקט המצויין תחלה.
אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא. פי׳ ולאו דוקא חולי סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות מפני שדומה כמי שהעלהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים דרחמיו של הקדוש ברוך הוא נעשו לו פרקליטיוא. ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא יורדי הים דכתיב יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה׳ ונפלאותיו במצולה וכתיב ויאמר ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו וכתיב יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע וכתיב וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם וכתיב יודו לה׳ חסדו הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים וכתיב וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב וכתיב יודו לה׳ חסדו. פי׳ והוא הדין כל הולכי דרכים צריכין להודות, ואע״ג דרב יהודה הולכי מדברות קאמר לישנא דקרא נקט ליה וכל דרך במשמע דסתם דרך סכנה, וכן הוא בירושלמי דגרסינן בירושלמי [לד, ב] גבי תפלת הדרך ר׳ שמעון בר אבא בשם ר׳ חנינא כל הדרך בחזקת סכנה ר׳ חנינא בריה דר׳ אבהו בשם ר׳ יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה והילכך בכולן צריכין להודותב. מי שהיה חולה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וכתיב כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות וכתיב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם וכתיב יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם. פי׳ וכל זה מי שנפל למשכב. מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא דכתיב יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל וכתיב יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וכתיב יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם.
א. הוא לשון הרמב״ן בתורת האדם שער המיחוש ענין הרפואה עפ״י הגמ׳ בשבת לב, א. וכ״כ הרשב״א בתשו׳ ח״א סי׳ פב, אבל דעת הראב״ד הובא ברמב״ן שם דדוקא במכת חלל שיש בה סכנה וכיו״ב, ודעת הערוך ערך ארבעה בשם רה״ג הובא בתוס׳ הרא״ש ובשטמ״ק דאפילו חש בראשו או בעיניו נמי מברך. והיינו דלרה״ג על מה שהבריא מחוליו בלבד מברך אבל לשאר הראשונים אסכנת חיים בלבד מברך אלא דלהראב״ד בעי׳ סכנה ממש ולהרמב״ן ורבינו כל נופל למשכב חשוב כעולה לגרדום הנצרך פרקליט להיפטר. וע׳ בד׳ רבינו בסמוך שהביא לשון הירושלמי דכל החולים בחזקת סכנה. וע׳ בטוב״י ושו״ע סי׳ ריט.
ב. כל זה דברי הרמב״ן בתוה״א שם, אך בערוך שם בשם רה״ג משמע דוקא בתועים במדבר ואין מוצאים לאכול ולשתות (ואף דבחולה שנתרפא לא בעי׳ סכנתא לדעת רה״ג היינו טעמא דהא מ״מ הבריא מחליו ועל זה מודה וכן יצא מבית האסורים לאו משום סכנתא אלא מודה על עצם מה שיצא משם כמבואר בערוך שם להדיא אבל הולכי דרכים אינו אלא באופן שיש בהם סכנה דמודה על מה שניצל מסכנה) וכ״כ הרא״ש דנהגו שלא לברך אלא הולכי מדבריות דשכיחי חיות ולסטים והירושלמי לענין תפלת הדרך נאמר שבכל הדרכים צריך לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל ליתא אלא במקום סכנה ממש דבמקום קרבן תודה נתקנה, ובאמת להרמב״ן ורבינו נמי בעינן סכנתא אלא דכל הדרכים בחזקת סכנה כד׳ הירושלמי, ולפ״ז בית האסורים נמי במקום סכנתא דוקא וכמ״ש המג״א סי׳ ריט, ולרה״ג בלבד חולי ובית האסורים לאו משום סכנה אלא מצד גוף החולי או בית האסורים אבל לשאר הראשונים אינו אלא משום סכנה, וע״ש בביאור הלכה מה שהאריך בזה.
ארבעה צריכים להודות וכו׳ – שאלו לרב האי גאון מפני מה אין התלמוד שונה אותן כדרך שהם כתובים במקרא הולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורין ומי שהיה חולה ויורדי הים ובכאן מונה יורדי הים והולכי מדברות וחולה וחבוש, והשיב שהפסוק מונה תחלה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל ומצוי יותר מחביריו ונהגו בצרפת ובאשכנז שאינן מברכין ברכת הגומל כשהולכין מעיר לעיר דסבירא להו דלא הצריכו להודות אלא להולכי מדברות דשכיחי בהו חיות רעות ולסטים, והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שכל הדרכים צריך אדם לבקש רחמים על נפשו אבל ברכת הגומל במקום קרבן תודה איתקן וכ״כ ה״ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו אינו צריך לברך, אבל בערוך משמע אפילו חש בראשו או בעיניו:
ד׳ צריכין להודות – ולומר הגומל: יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא. שאלו לרבינו האי גאון ז״ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אף על פי שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפי׳ חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה.
ארבעה צריכין להודות – ולומר הגומל:
יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא – שאלו לרבינו האי גאון ז״ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים. והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אף על פי שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפילו חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה:
ארבעה צריכין להודות כו׳. הקושיות שהתחיל בזה המזמור לומר אשר גאלם מיד צר וגו׳ וחשיב במדבר וחולה ויורדי הים דלא שייך בהו מיד צר אלא דהל״ל אשר גאלם מצרה ועוד כיון דקרבן תודה הוא בכולן למה לא כתבו רק בחולה ומה ענין ד׳ אלו צרות וכל שינוי הענינים אין להאריך בהן הוא המבואר כי ד׳ סבות הכוללים והם המונעים לאדם מהגיע אל שלימותו ותכליתו הא׳ שאין לו במה להתפרנס וצריך לרדוף אחר פרנסתו הב׳ שיש עליו יד שונאים וא״א לו לעבוד ה׳ שלימה מפניהם הג׳ מי שבטבע חולה וחלש מלעסוק בתורה ומצותיה הד׳ ריבוי עושר וטרדה המבטלו מתורה ומצות ולפי שד׳ מעיקים וצרות האלו הם חולאים שבישראל בגלות כמפורש בתוכחות ע״כ כשישראל נגאלו ממצרים ומד׳ מעיקים אלו אמרו בב״ר שע״כ נאמרו ד׳ כוסות בחלום שר המשקים שם דעל שם זה תקנו ד׳ כוסות של פסח בגאולת מצרים וע״כ נאמר בו ד׳ לשונות של גאולה וגאלתי והוצאתי והצלתי ולקחתי לפי שנגאלו מארבע צרות אלו ועל שם זה אמרו שם שהקדוש ברוך הוא מביא ד׳ כוסות של תרעלה על עו״ג ומשקה לישראל ארבע כוסות של ישועה כמפורש באורך שם דהיינו על שם ישועה מארבע צרות ומעיקים המתהוים בגלות והוא ענין שמספר בו ארבע הצריכין להודות שהם בעצמם מצירים הכוללים ומונעים האדם מהשיג שלימותו שמכולם נצולו בגאולתן והתחיל ואמר הודו לה׳ כי טוב וגו׳ ע״פ מ״ש פ״ק דמגילה (י:) בצאת לפני החלוץ אומרים הודו לה׳ כל״ח ולא אומרים כי טוב לפי שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים ע״כ אמר שישראל בגאולתן אומרים כי טוב לא על מפלתן של רשעים לעתיד אלא ע״ש גאולי ה׳ שנגאלו מיד צר ומכל ד׳ מעיקים וצרות שהיה עליהם ואמר מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים היינו משאר ד׳ גליות מד׳ מלכיו׳ כמפור׳ בב״ר וז״ש ממזרח הוא מלכות מדי שהוא במזרחו של ארץ ישראל מצפון הוא מלכות בבל שהוא בצפונו של ארץ ישראל ממערב ומים הוא מלכות יון ומלכות ארם שהם במערבו של ארץ ישראל ולכך נקט מערב ב׳ פעמים ולא נקט כלל רוח דרום שאין באותו רוח מד׳ מלכיות אבל התחיל בגאולת מצרים שהיא גאולה ראשונה והיא בדרומה של א״י שאז נצולו ג״כ מד׳ המעיקים המונעים השלימות והיו ראוים לקבל התורה וז״ש בגאולת מצרים עד שלא באו לא״י שהיא עיקר גאולתן שהיה להן מניעה מצד פרנסה תעו במדבר בישימון דרך שאין שם דרך כלל ועיר מושב לא מצאו שעקמו וסבבו כמה ארצות עד שהגיעו לעיר מושב בא״י ואמר שהיו במדבר רעבים גם צמאים וגו׳ כמ״ש ערכין (טו.) ב׳ פעמים חטאו במים וב׳ פעמים בשליו וב״פ במן ויצעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקותיהם וגו׳ היינו שנתן להם המן והשליו והבאר ועל שתעו במדבר וידריכם בדרך ישרה וגו׳ היינו שנכנסו לא״י וע״ז יודו לה׳ חסדו וגו׳ שלא היה מדרך החיוב לפי חטאם במדבר אבל מצד חסדו הוא וע״ז תקנו בכל הולכי מדבר לברך ברוך גומל חסדים טובים לחייבים ואמר ונפלאותיו לבני אדם דלגבי הקב״ה מלתא זוטרתי היא כדאמר (ברכות לג: מגילה כה.) ומי יכלת לסיים כוליה שבחיה אבל יספר נפלאותיו שהם לבני אדם ואמר כי השביע וגו׳ היינו שמלא אותם כל טוב בא״י כמ״ש ובתים מלאים כל טוב והוא כוס ראשון ואמר יושבי חשך וגו׳ היא מניעה מצרות יד האויבים כמו שהיו משועבדים במצרים שהיו שם בחושך ע״י עבודת פרך וצלמות השלכת בנים ליאור ואסירי עני וברזל כמ״ש ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים וגו׳ כי המרו אמרי אל וגו׳ שהיו בהם רבים חוטאים גם פסל מיכה ויכנע בעמל וגו׳ היא עבודת פרך שעמלו בו וע״י כשלו ואין עוזר דגם מושיעם משה הוצרך לברוח מפני פרעה אך ויזעקו אל ה׳ וגו׳ כמ״ש ויזעקו ותעל שועתם וגו׳ ואמר שעל זה יודו וגו׳ כמש״ל ואמר מהו הפלא כי שבר דלתות וגו׳ כמ״ש שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים והוא כוס ב׳ ואמר אוילים מדרך פשעם וגו׳ היא הצרה שמחמת חולי והיה להם בגלות מצרים כמו שהבטיח להם בגאולתן כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו׳ שבא מחמת עון וע״פ מ״ש פשע הוא המרד יומא (לו:) שאין היסורין ממרקין אלא המיתה ממרקת במרד כדאמרינן פי״ה (פו.) אבל העון הוא המזיד היסורין ממרקין וז״ש שזה האויל שנכנס בו רוח שטות כשהלך בדרך פשעם ולא נחשב לו כמרד אלא כעון דיסורין ממרקין דהיינו מעונותיהם יתענו ביסורין ואמר דאף בחליו דכל אוכל תתעב נפשו ולא יכול לאכול מ״מ נחשב לו לתענית ויסורין שממרקין העון והמזיד ואמר ויגיעו עד שערי מות ר״ל דגבי רשעים גמורים אמרי׳ ערובין (יט.) אפי׳ בפתחו של גיהנם אין חוזרין אבל זה כשהגיע עד שערי מות ופתח גיהנם מתחרטין ויזעק אל ה׳ וגו׳ כמ״ש במסכ׳ ר״ה (טז.) דזעקה מועלת אפי׳ לאחר גזר דין שהגיע לשערי מות ואמר ישלח דברו וירפאם וגו׳ דרפואת ב״ו צריך תחבושת וסממנין ושאר פעולות אבל רפואת ית׳ ב״ה בדבור בעלמא שמשלח ואמר יודו לה׳ וגו׳ כדלעיל ואמר ויזבחו זבחי תודה וגו׳ דלולי שנכפר מעונותיו ביסורין היה ראוי להביא קרבן אשם או חטאת לכפרה אבל כיון שנתכפר כבר בחוליו ע״י יסורין א״צ לו להביא רק קרבן תודה ומינה גם לאחרים שזכר שנצולו מהצרה שמביאין תודה ע״ש יודו לה׳ חסדו וגו׳ והוא כוס ג׳ ואמר יורדי הים באניות וגו׳ היא הטרדה הבאה מנבהל לעושר כיורדי הים באניות כו׳ כמ״ש במסכת עירובין (נה.) ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים ואמר המה ראו מעשי ה׳ וגו׳ כמו שראו במצרים בקריעת ים סוף כי יורדי הים באניות רואים מעשי ה׳ שהם צבא השמים כמ״ש כי אראה שמיך מעשה וגו׳ ירח וכוכבים וגו׳ ונפלאותיו במצולה דהיינו למטה מתחת לארץ ואמר שזה בא ע״י רוח סערה שתרומם גליו ויעלו שמים וגו׳ כמפורש פרק הספינה (בבא בתרא עג.) רומא דגלא ש׳ פרסי כו׳ ודלינן עד דחזינן כוכב זוטא כו׳ ושוב ירדו תהומות ומתוך ראיה זו חשב לידע מה למעלה ומה למטה אבל נפשם ברעה תתמוגג וגו׳ וכל חכמתם בזה תתבלע דא״א לידע מה למעלה ומה למטה כמפורש פ׳ אין דורשין (חגיגה יא: טז.) ואמר ויצעקו אל ה׳ וגו׳ שע״כ אמרו בקדושין (פב.) הספנין רובן חסידים ואמר יקם סערה וגו׳ כי הסערה גופיה שאמר שמרומם גליו הרי הוא מקום לעשות דממה של הרוח סערה שיחשו גליהם שאמר וע״ד שאמרו (סנהד׳ צא.) בדבר שמוחץ הוא רופא ואמר יודו לה׳ חסדו וגו׳ כדלעיל והוא כוס ד׳ ועל זאת הכוונה שינה התלמוד סדרן של הד׳ צריכין להודות מסדר הכתוב שהם מדבר וחבוש וחולה וים והתלמוד סדרן ים ומדבר וחולה וחבוש ושינה הלשון בים ומדבר אמר בלשון הווה יורדי הים והולכי מדבר ובחולה ובחבוש אמר בלשון עבר ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש כו׳ לרמז בזה הכוונה שאמרנו בסוד ד׳ כוסות כמ״ש ע״פ ב״ר שנגאלו בגאולת מצרים מכל ד׳ המעיקים ומתחיל מיורדי הים שעל ידי שירדו לים ונצולו בקריעת ים סוף שם נתעשרו מביזת הים וע״ז יודו לה׳ וגו׳ היא השירה שאמרו בים וע״ז נתקן כוס של קידוש זכר ליציאת מצרים שהוא קריעת ים המורה על חידוש עולם ושני לו הולכי מדברות שבמדבר היה להם עינוי עד שזכו לכמה טובות כגון שליו ומן ע״ז נתקן כוס שני שקודם הסעודה וע״ז יודו לה׳ וגו׳ והיא שירת הבאר והג׳ חולה שזכו ביציאת מצרים בנתינת התורה שנתרפאו כל החולים מחולי שהיה להם כבר בצאתם ממצרים וע״ז נתקן כוס ג׳ שאחר הסעודה היפך שאמר בחולה כל אוכל וגו׳ והד׳ מי שהיה חבוש כו׳ שלא באו ישראל לידי חירות גמור עד אחר שכבשו א״י שניטל יד האויבים לגמרי מעלינו וע״ז נתקן כוס רביעי:
תד״ה ארבעה כו׳ המצויין תחלה. עי׳ ריש שבת בתוס׳ ד״ה יציאות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות לה׳ בקרבן תודה ובברכה מיוחדת ואלו הם: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וכולם נכתבו בפסוקי מזמור תהלים.
Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן? – דִּכְתִיב: {תהלים ק״ז:כ״ג} ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְגוֹ׳ הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳⁠ ⁠״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת״, וְאוֹמֵר: ״יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״, וְאוֹמֵר: ״יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתּוֹקוּ וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״.

The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God?
“They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24).
And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof.
They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26).
And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.”
And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28).
And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29),
and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30),
and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפרטים: יורדי הים מנלן [מנין לנו]?״יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה׳⁠ ⁠״ (תהלים קז, כג–כד). ואומר עוד: ״ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג״ (שם פסוק כה), ובהמשך אומר הכתוב: ״יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע״ (שם כז), ומיד אחרי כל זה הוא אומר: ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקתיהם יוציאם״ (שם כח), ואז הוא אומר: ״יקם סערה לדממה ויחשו גליהם״ (שם כט), ואומר: ״וישמחו כי ישתקו וינחם אל מחוז חפצם״ (שם ל), ואומר כי לאחר שהצילם והביאם למחוז חפצם ״יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם״ (שם לא).
The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God?
“They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24).
And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof.
They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26).
And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.”
And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28).
And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29),
and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30),
and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ, וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳, וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers:
As it is written in the same psalm:
“They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4),
“And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses.
And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7).
After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולגבי הולכי מדברות שואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב כן נאמר] באותו פרק: ״תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו״ (שם ד), ואז ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה״ (שם ו–ז), ואחרי שהדריכם בדרך ישרה אומר הכתוב: ״יודו לה׳ חסדו״ (שם ז).
The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers:
As it is written in the same psalm:
“They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4),
“And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses.
And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7).
After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפֵּא, דִּכְתִיב: ״אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. כׇּל אוֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וְגוֹ׳ וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

That one who was ill and recovered must offer thanks is derived, as it is written:
“Fools, because of their transgression and because of their iniquities, are afflicted.
Their soul abhors all manner of meat and they draw near unto the gates of death” (Psalms 107:17–18),
and: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He saves them from their distress” (Psalms 107:19),
and then: “He sent His word and healed them, and delivered them from their destructions” (Psalms 107:20).
After they are healed: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:21).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומי שחלה ונתרפא שהוא צריך להודות למדים ממה דכתיב [שנאמר]: ״אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו. כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות״ (שם יז–יח), ואז ״ויזעקו אל ה׳ בצר להם ממצוקותיהם יושיעם״ (שם יט), ואז ״ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם״ (שם כ) ואחרי שרפאם ״יודו לה׳ חסדו״ (שם כא).
That one who was ill and recovered must offer thanks is derived, as it is written:
“Fools, because of their transgression and because of their iniquities, are afflicted.
Their soul abhors all manner of meat and they draw near unto the gates of death” (Psalms 107:17–18),
and: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He saves them from their distress” (Psalms 107:19),
and then: “He sent His word and healed them, and delivered them from their destructions” (Psalms 107:20).
After they are healed: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:21).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין מְנָלַן? – דִּכְתִיב: יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳ כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וְגוֹ׳⁠ ⁠״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״, וְאוֹמֵר: ״יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

From where do we derive that one who was incarcerated in prison must offer thanks?
As it is written: “Such as sit in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron.
Because they rebelled against the words of God and scorned the counsel of the most High” (Psalms 107:10–11).
And it says: “Therefore He brought down their heart with labor; they fell down, and there was none to help” (Psalms 107:12),
and it says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He saved them from their distresses” (Psalms 107:13),
and it says: “He brought them out of darkness and the shadow of death,
and broke their shackles” (Psalms 107:14).
And after God takes them out from that darkness and shadow of death, it says: “They are grateful to God for His goodness.”
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ארבעה צריכין להודות במעמד עשרה ושיהיו ב׳ מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך ולברך בא״י הגומל לחייבים טובות ואלו הן הולכי מדברות ויורדי הים ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שיצא מבית האסורים אלא שאם אין שם תלמידי חכמים מברך במקום שיש בו עשרה ודיו הא כל שלא בעשרה אינו מברך:
יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכין לברך ואע״פ שפשוטי המקראות מוכיחים כך אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך כבר אמרו עליה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום וכן כל הולכי דרכים במשמע בתלמוד המערב אמרו בפ׳ תפלת השחר כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה והוא הדין לכל הליכת ים ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע״פ שלא אירע להם סכנה צריכין להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך:
כבר ביארנו במשנה שברכה זו עם שאר ברכות הנזכרות בפ׳ זה לא נתברר לנו אם יש בהן הזכרה ומלכות אם לאו ומ״מ נראה לי בברכה זו הואיל וצריכה מעמד עשרה שצריך בה הזכרה ומלכות אבל שאר ברכות שאדם מברך ביחידי ושאינן ברכות קבועות אלא לפרקים דיינו בהם בפתיחת ברוך לבד בלא הזכרה ומלכות כגון ברוך שעשה לי נס וכו׳ ברוך עושה בראשית והדומים להם אלא שדברים אלו אין בהם כלל אמתי שהרי יש מברכות אלו שאינן קבועות שאין בהם אף פתיחת ברוך כגון תפלת הדרך ותפלה קצרה ואלקי נשמה למי שלא בירך נטילת ידים ואשר יצר כגון שלא הוצרך לכך או שאמרה בשעתה ר״ל בשעה שנעור1 ואין לנו צד בקולא זו אלא מתוך שאינן קבועות שתפלת הדרך אין כל דרך ראוי לתפלה אלא עד פרסה וכן תפלה קצרה אלא במקום סכנה וכן ברכת השינה אא״כ בשינת קבע וכן שאפשר בקצתן של אלו ליפטר בנסח אחר שלא בברכה כמו שמצינו בר״ג שבירך על אשת טורנוס רופוס מה רבו מעשיך ה׳ והיא ברכת הרואה בריות טובות אלא שפטר עצמו בכך מצד שאינן ברכות קבועות כל כך ויש בברכת השינה טעם אחר אצל גדולי המפרשים מפני שבירכה קודם השינה ונמצאת אותה שבתוך השינה סמוכה לחברתה שאין שינה מפסקת על הדרך שביארנו בברכה אחרונה שבהלל וק״ש:
אחד מאלו הצריכין להודות שבא אחד מחביריו אצלו במעמד עשרה ובירך את השם על מה שגמלו הן בנסח הנתקן לכך הן בנסח אחר כגון שיאמר ברוך שהחזירך לנו בשלום או בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא או כיוצא בזה והלה עונה אמן נפטר הוא בכך ואין צריך עוד להודות ואם הוא מברך בשביל עצמו ועונה זה אחריו אמן לכונת עצמו נראה לי שאינו נפטר בכך ויש שפוטרים אף בזו ואין נראה לי:
1. כן צ״ל. בדפוסים: ״שנעזר״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן [מנין לנו]?דכתיב כן נאמר]: ״ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו״ (שם י–יא). ואומר שם: ״ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר״ (שם יב) ואז הוא אומר: ״ויזעקו אל ה׳ בצר להם ממצוקותיהם יושיעם״ (שם יג), ואז הוא אומר: ״יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק״ (שם יד), ואחרי שהוציאם מאותו חושך וצלמות הוא אמר: ״יודו לה׳ חסדו״.
From where do we derive that one who was incarcerated in prison must offer thanks?
As it is written: “Such as sit in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron.
Because they rebelled against the words of God and scorned the counsel of the most High” (Psalms 107:10–11).
And it says: “Therefore He brought down their heart with labor; they fell down, and there was none to help” (Psalms 107:12),
and it says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He saved them from their distresses” (Psalms 107:13),
and it says: “He brought them out of darkness and the shadow of death,
and broke their shackles” (Psalms 107:14).
And after God takes them out from that darkness and shadow of death, it says: “They are grateful to God for His goodness.”
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ג״בָּרוּךְ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבָּיֵי אָמַר: וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה, דִּכְתִיב: {תהלים ק״ז:ל״ב} ״וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וְגוֹ׳⁠ ⁠״. מָר זוּטְרָא אָמַר: וּתְרֵין מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ז:ל״ב} ״וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״.

The Gemara asks: What blessing does he recite? Rav Yehuda said: Blessed is…Who bestows acts of loving-kindness. Abaye said: And he must offer thanks before ten people, as it is written in the same chapter: “Let them exalt Him also in the congregation of the people and praise Him in the assembly of the elders” (Psalms 107:32), and congregation indicates a group of at least ten. Mar Zutra said: Two of them must be Sages, as it is stated there: “And praise Him in the assembly of elders.” These elders are the Sages, and the use of the plural indicates a minimum of two.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וירוממוהו בקהל עם – בסוף פרשת המזמור.
ומאי מברך בא״י אמ״ה גומל חסדים שגמלני כל טובא.
וצריך לאודויי קמי עשרה ותרי מינייהו תלמידי חכמים כדכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקינים יהללוהו.
אבל אם באו אחרים אצלו ואמרו ברוך המקוםב שהצילך בפנינו ואמר אמן, יצא ידי ההודאה.
א. כך בכתה״י. בדפוס: גומל חסדים טובים לחייבין [׳שגמלני כל טוב׳ ליתא]. לפנינו בגמרא ברוך גומל חסדים טובים. וגי׳ הרי״ף והרא״ש גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. ועי׳ ס׳ בירור הלכה סי׳ ריט שהאריך להביא כל נוסחאות הראשונים. ולנוסח רבינו [בין שבכתה״י ובין שבד״פ] ל״מ חבר.
ב. בתר״י וברא״ש כתבו דבעינן שם ומלכות. ולשון רבינו לא משמע הכי. ומש״כ רבינו שהצילך בפנינו – לפנינו בגמ׳ בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא.
מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אמר אביי וצריך לאודויי באפי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וגרסינן בגמרא אמר מר זוטרא ותרי מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו, פי׳ וכדאמרינן בעלמא (בבלי קידושין לב:) אין זקן אלא זה שקנה חכמה בלשון נוטריקון הואא זה קנה חכמה, פי׳ ומיעוט זקנים שנים. ורבינו ז״ל לא כתבה [ל]⁠הא דמר זוטראב, משמע משום דבגמרא אקשינן עליה ואימא בעשרה ותרי רבנן ואסיקנא [בקשיא]⁠ג. מיהו עשרה דאמרינן נמי לאו לעיכובא אלא למצוה לכתחלהד, הא אם לא מצא עשרה מברך בלא עשרה ובלא תרי רבנן, מיהו אע״ג דלאו לעיכובא נינהו ראוי הדבר להמתין עד שלשים [יום] דילמא מתרמיא ליה מצוה כהילכתא, מכאן ואילך לא צריך להמתין. ונהיגי לברוכי על קריאת התורה, ואיכא מאן דיהיב טעמא משום דקריאת התורה קימא לן במקום רבנןה, אי נמי דניחא להו לעלמא למעבד מצוה כי אתו לאודויי על ניסייהו.
א. וכ״ה ברש״י קידושין שם.
ב. ברי״ף לפנינו הביא להא דמר זוטרא.
ג. הובא בביאור הלכה סי׳ ריט ס״ג ע״ש.
ד. וכ״כ הטור בסי׳ ריט אבל דעת תר״י דמעכב, וע״ש בשו״ע ס״ג, והיינו דלתר״י כל עיקר חיובו הוא הודאה ברבים אבל לרבינו והטור חיובו הוא הודאה אלא דצריך לכתחלה להודות לפני הרבים, ומשה״ק בגמ׳ אהא דאמר פטרתן יתי דהא צריך באפי עשרה פי׳ בשטמ״ק דלמה נתכוין לצאת בזה הא הו״ל להמתין עד שיהא לו עשרה.
ה. אע״פ דקורא בתורה לאו רבנן מיקרי מ״מ כיון דעוסקים בפועל בקריאת התורה יש לזה חשיבות מעין תרי רבנן.
מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן – ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז״ל הילכך מברך אפי׳ בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית לי׳ עשרה איפשר דימתין עד ל׳ יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפי׳ ביחיד וזה ברור.
מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן – ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז״ל הילכך מברך אפילו בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית ליה עשרה איפשר דימתין עד שלשים יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפילו ביחיד. וזה ברור:
וצריך עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו׳. ותרי מינייהו רבנן כו׳ הוא מבואר כי שיעור י׳ אנשים לכל דבר שבקדושה לתפלה ולבה״מ לברך נברך אלהינו ולברכת חתנים דמצינו בהו דאקרו קהל ועדה וגם ענין של ג׳ אנשים מצינו בבה״מ לזימון ולזה בעי לאודויי נמי הכא בפני י׳ המון עם וקהל ומינייהו ב׳ רבנן יחידי סגולה כשיעור הזימון עמו דבעי רבנן כדאמרי׳ פ׳ שלשה שאכלו (ברכות מח.) דאין מזמנין על ע״ה ושינה לשון גבי קהל עם ירוממוך וגבי זקנים יהללוך לפי שההתרוממות גם ההמון וגם הקטנים יבינו בו כמ״ש בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח.) באביי ורבא כשהיו קטנים דחד אחוי לשמי טללא וחד אחוי כלפי שמיא אבל ההלול שהוא דבר שכלי אין ההמון משכילים בו רק רבנן ויחידי סגולה ולמאי דבעי למימר דבעי י׳ שאר עמא וב׳ רבנן הטעם בו כשיעור העדה וקהל שנאמר במרגלים שהיו מתחלה אחד לשבט ותרי מינייהו היו רבנן יהושע וכלב ודו״ק:
גמ׳ דכתיב וירוממוהו בקהל עם. וקהל מקרי עשרה כמו שפירש״י בכתובות ז ע״ב ד״ה במקהלות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי [מה] מברך זה שנעשו לו חסדי שמים אלו? אמר רב יהודה: יש לברך ״ברוך גומל חסדים טובים״. אביי אמר: וצריך המודה בברכה לאודויי קמי [להודות בפני] עשרה אנשים, דכתיב כן נאמר] באותו פרק: ״וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו״ (שם לב), ו״קהל״ — מיעוטו עשרה. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן [ושנים מהם צריכים להיות חכמים], שכן נאמר שם: ״ובמושב זקנים יהללוהו״ והם החכמים, ומיעוט רבים — שנים.
The Gemara asks: What blessing does he recite? Rav Yehuda said: Blessed is…Who bestows acts of loving-kindness. Abaye said: And he must offer thanks before ten people, as it is written in the same chapter: “Let them exalt Him also in the congregation of the people and praise Him in the assembly of the elders” (Psalms 107:32), and congregation indicates a group of at least ten. Mar Zutra said: Two of them must be Sages, as it is stated there: “And praise Him in the assembly of elders.” These elders are the Sages, and the use of the plural indicates a minimum of two.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְאֵימָא כּוּלְּהוּ רַבָּנַן?! – מִי כְּתִיב ״בִּקְהַל זְקֵנִים״? ״בִּקְהַל עָם״ כְּתִיב. וְאֵימָא דבֵּי עַשְׂרָה שְׁאָר עַמָּא, וּתְרֵי רַבָּנַן! קַשְׁיָא.

Rav Ashi strongly objects to this: Say that all of them must be Sages. The Gemara rejects this: Is it written: In the congregation of elders? In the congregation of the people is written; and the Sages are among them. Yet there is still room to object: Say that ten are from the rest of the people, and in addition there must be two Sages. No satisfactory answer was found, and the question remains difficult, although the halakha was not rejected.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואימא בי עשרה ותרי רבנן – ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן ונהגו העולם לברך אחר שקורא בתורה ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה לא. ה״ר יוסף.
ואימא בעשרה ובתרי רבנן קשיא – וכיון דלא איפשטא לן לחומרא בעינן תרוייהו:
בד״ה ואימא בי י׳ ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי כו׳ עכ״ל וברא״ש ולחומרא בעינן תרווייהו כו׳ ע״ש וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ואימא כולהו רבנן [ואמור אולי שיהיו כולם חכמים]?! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] ״בקהל זקנים״? הלא ״בקהל עם״ כתיב [נאמר], וביניהם הזקנים—החכמים. ועדיין יש להקשות: ואימא [ואמור] אולי אנשים בי [בסך] עשרה יהיו שאר עמא [העם], ותרי רבנן עוד שני חכמים]! לכך לא נמצאה תשובה מספקת, והדבר נשאר קשיא [קשה] אף שלא נדחתה ההלכה.
Rav Ashi strongly objects to this: Say that all of them must be Sages. The Gemara rejects this: Is it written: In the congregation of elders? In the congregation of the people is written; and the Sages are among them. Yet there is still room to object: Say that ten are from the rest of the people, and in addition there must be two Sages. No satisfactory answer was found, and the question remains difficult, although the halakha was not rejected.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ וְאִתְּפַח. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה וְרַבָּנַן. אָמְרִי לֵיהּ: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיַהֲבָךְ נִיהֲלַן וְלָא יַהֲבָךְ לְעַפְרָא״. אֲמַר לְהוּ: הפְּטַרְתּוּן יָתִי מִלְּאוֹדוֹיֵי.

The Gemara relates: Rav Yehuda fell sick and recovered, Rav Ḥana of Baghdad and the Sages entered to visit him. They said to him: Blessed is God Who gave you to us and did not give you to the dust. He said to them: You have exempted me from offering thanks, as your statement fulfilled my obligation to recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואתפח – נתרפא.
בגדתאה – שם עירו בגדד היא עיר החשובה שבבבל משחרבה בבל.
פטרתן יתי מלאודויי – וא״ת והא אמרינן ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי״ל דרב יהודה היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כיצד מברכין (ברכות מ:) דלא בעינן אלא הזכרת השם (או מלכות ורחמנא היינו מלכות).
פטרתן מאודויי – וכגון, שהיתה שם ומלכות דאמר בריך רחמנא מריה דעלמא:
אמר להו פטרתן מלאודויי – ואסיקנא דעני אמן וה״ה לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואף על פי שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי וה״ה באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דה״ק היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך.
אמר להו פטרתן מלאודויי – ואסיקנא דעני אמן והוא הדין לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואף על פי שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי והוא הדין באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דהכי קאמר היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה. אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך:
בד״ה אבני אלגביש כו׳ ירושלים ושוב היה נראה לרבינו יהודה כו׳ כצ״ל:
בד״ה פטריתון כו׳ דלא בעינן אלא הזכרת השם או מלכות ורחמנא היינו מלכות עכ״ל ליתא התם הכי אלא דמשמע התם דרחמנא היינו ברכת השם ורב נמי לא קאמר התם דבעי אלא ברכת השם ואם כן בפשיטות ה״ל לתרוצי דרחמנא היינו ברכת השם ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: רב יהודה חלש ואתפח [חלה והתרפא]. על לגביה [נכנסו אצלו] רב חנא בגדתאה [מבגדד] ורבנן [וחכמים]. אמרי ליה [אמרו לו]: ״בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא״ [ברוך ה׳ שנתן אותך לנו ולא נתן אותך לעפר]. אמר להו [להם]: פטרתון יתי מלאודויי [פטרתם אותי מלהודות], שעל ידי כך יצא ידי חובת הברכה.
The Gemara relates: Rav Yehuda fell sick and recovered, Rav Ḥana of Baghdad and the Sages entered to visit him. They said to him: Blessed is God Who gave you to us and did not give you to the dust. He said to them: You have exempted me from offering thanks, as your statement fulfilled my obligation to recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְהָא אָמַר אַבָּיֵי בָּעֵי אוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עַשְׂרָה! – דַּהֲווֹ בֵּי עַשְׂרָה. וְהָא אִיהוּ לָא קָא מוֹדֵה! – לָא צְרִיךְ, דְּעָנֵי בָּתְרַיְיהוּ ״אָמֵן״.:

The Gemara asks: But didn’t Abaye say that one must offer thanks before ten? The Gemara answers: There were ten people there when the Sages blessed God in Rav Yehuda’s presence. The Gemara raises another difficulty: But Rav Yehuda did not offer thanks himself; others offered thanks on his behalf. The Gemara answers: He did not need to recite it himself as he answered amen after their blessing. Answering amen after a blessing is tantamount to reciting the blessing himself.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי י׳ והא איהו לא קא מודה לא צריך כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: והא [והרי] אמר אביי כי בעי אודויי באפי [צריך להודות בפני] עשרה! ומשיבים: דהוו [שהיו] שם אנשים בי [בסך] עשרה. ומקשים עוד: והא איהו לא קא [והרי הוא עצמו איננו] מודה ורק האחרים הודו! ומשיבים: לא צריך, מדובר היה באופן דעני בתרייהו [שענה אחריהם] ״אמן״, והעונה ״אמן״ אחר ברכה, הרי זה כאילו הוא עצמו בירך.
The Gemara asks: But didn’t Abaye say that one must offer thanks before ten? The Gemara answers: There were ten people there when the Sages blessed God in Rav Yehuda’s presence. The Gemara raises another difficulty: But Rav Yehuda did not offer thanks himself; others offered thanks on his behalf. The Gemara answers: He did not need to recite it himself as he answered amen after their blessing. Answering amen after a blessing is tantamount to reciting the blessing himself.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁימּוּר, וְאֵלּוּ הֵן – חוֹלֶה, חָתָן, וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן, וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה.:

Incidental to Rav Yehuda’s earlier statement, which organized several cases into a single category, the Gemara cites similar statements of his. Rav Yehuda said: Three require protection from harm: A sick person, a bridegroom, and a bride. It was taught in a baraita: A sick person, a woman in childbirth, a bridegroom, and a bride require protection from harm. And some say: Even a mourner. And some say: Even Torah scholars at night. Those whose thoughts are focused elsewhere or are in a weakened physical state require protection.
רי״ףרש״ירא״הרא״שמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שימור – מן המזיקין.
חולה – שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל.
חתן וכלה ותלמידי חכמים – מקנאתו מתגרה בהם.
רב יהודה חלש עלו לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון מלאודויי והא אמר אביי צריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה ועני בתריהון אמן. והוא הדין בלאו הכי דקיימא לן שומע כעונהא.
א. צ״ב דהא בגמ׳ אקשינן והא איהו לא מודי ומשני דעני בתרייהו אמן ולרבינו מאי מקשי דכיון דשמע יצא וצ״ל דס״ד דיצא ע״י עצם הודאתם ומקשי והרי הוא לא הודה ותי׳ דעני אמן ועי״ז יצא בברכתם ועיקר המכוון דיצא על ידם אבל אה״נ דבכדי לצאת על ידם ל״צ אמן אלא בגוף השמיעה יוצא, ויש להוסיף דהנה בטור כתב בשם הרא״ש דהך אמן בדוקא דבשמיעה לא סגי דאינם מחוייבים בדבר ע״ש, וצ״ע דא״כ מאי מהני אמן הא לכאורה עונה אמן נמי משום שומכ״ע הוא ומוכח דעונה אמן אחר ברכה חשיב כמברך דומיא דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ול״צ מברך מחוייב בדבר (ומ״מ דוקא בששמע כל הברכה כדמוכח לעיל נג, ב) וכן מפו׳ בירושלמי פ״ג ה״ג דעונה אמן אחר ברכת קטן יצא יד״ח יעו״ש בפי׳ החרדים ובפ״מ, ולפ״ז מיושב טפי דעת רבינו דבגמ׳ נקט אנפא דיוצא ע״י אמן דזה אינו משום שומכ״ע אך באמת ה״ה דמצי לצאת ע״י שומכ״ע, אך בר״מ ברכות פ״א הי״א מבואר דגם באמן צריך מחוייב בדבר ע״ש, ועמ״ש בפ״ז הע׳ 31. והא דפליג רבינו על הרא״ש י״ל דסובר דמחוייבים היו לברך יעו׳ לעיל הערה 9 והערה 12 או דסובר דכיון דרב יהודה מחוייב לברך הגומל הרי הם ערבים עבורו, דומיא דבהמ״ז דמה״ת חשיב מחוייב בדבר להוציא אחרים משום ערבות אף דלא אכל כיון שאם אכל מחוייב לברך וכמ״ש רבינו מה, ב ע״ש בהע׳ 38, ואדרבה דעת הרא״ש צ״ב דהא איהו נמי ס״ל הכי לעיל מח, א לענין בהמ״ז, ובערוה״ש ריט ס״ח כתב דחשיב כברה״נ ואינו מובן דהכא חיובא איכא לברך וצ״ע. ורעק״א (על השו״ע) כתב דל״ש בזה שומכ״ע דהרי גם אם יאמר הנוסח דיהבך לן וכו׳ בעצמו לא יצא יד״ח ולכן בעינן אמן דהוא מתייחס לתוכן הברכה ולא למלותיה, אכן בדעת רבינו והרא״ש מוכח דשומכ״ע ג״כ אינו שמתייחס המלים אלא תוכן הדברים וכיון דשמע ברכת הודאה על הנס חשיב כמי שהוא בירך. ובזה מבואר מש״כ האחרונים בסי׳ קצג ע״ש בשעה״צ דשומכ״ע אינו יוצא אפי׳ בלה״ק אא״כ מבין הלשון אבל העונה ל״צ להבין בלה״ק וצ״ב, ולהאמור היינו כיון שאינו כעונה המלים אלא שע״י שמקשיב להברכה חשיב כמי שגם הוא בירך ולכן צריך להבין הדברים דאל״ה צפצוף מלים בעלמא הוא. ואף שלא נתכונו להוציאו הא דעת רבינו ברפ״ב דמאצ״כ דלפ״ז ל״צ לכוין להוציא יעו׳ ר״ה כט, א ובב״י כאן סי׳ ריט, ובשיטמ״ק כתב דבהני ברכות ל״צ כונה להוציא יעו״ש בכ״ד.
אמר רב יהודה אמר רב ד׳ צריכים להודות יורדי הים באניות והולכי מדבריות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא יורדי הים דכתיב יורדי הים באניות וגו׳ וכתיב וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם וכתיב יודו לה׳ חסדו וגו׳ הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו וגו׳ וידריכם בדרך ישרה וגו׳ וכתיב יודו לה׳ חסדו וגו׳ מי שהיה חולה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו׳ ישלח דברו וירפאם וגו׳ וכתיב יודו לה׳ חסדו וגו׳ מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא דכתיב יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל וגו׳ יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וכתיב יודו לה׳ חסדו וגו׳ מאי מברך א״ר יהודה אמר רב ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אמר אביי וצריך לאודויי באנפי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם א״ר הונא והוא דאיכא תרי רבנן בהדייהו דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף לה רב אשי ואימא בי עשרה ותרי רבנן קשיא וכיון דלא איפשטא לן עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו ורב אלפס ז״ל לא כתב כן ונהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר דסבירא להו שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות ולסטים והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה וכן כתב ה״ר יוסף ז״ל דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו א״צ לברך אבל בערוך משמע אפי׳ חש בראשו ובמעיו:
רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב הונא חנא בגדתאה ורבנן אמרו ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי כגון שהיה באותה ברכה שם ומלכות כגון דאמרי בריך רחמנא מלכא דעלמא כדשנינן לעיל (ברכות דף מ:) גבי בנימין רעיא כריך ריפתא והאמר אביי צריך לאודויי באנפי עשרה דהוו בי עשרה הא לאו איהו קמודי לא צריכא דעני בתרייהו אמן:
אמר רב שלשה צריכין שימור חולה חיה וכלה במתניתא תנא חולה חיה חתן וכלה וי״א אף אבל וי״א אף ת״ח בלילה א״ר יהודה שלשה דברים מאריכין לו ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו והמאריך על שולחנו והמאריך בבית הכסא וא״ר יהודה שלשה דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנין לו ס״ת לקרות ואין קורא כוס של ברכה לברך ואין מברך והמנהיג עצמו ברבנות ס״ת דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך כוס של ברכה דכתיב ואברכה מברכיך והמנהיג עצמו ברבנות דאמר רב יהודה ואיתימא רב אחא בר חיננא מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור עד שנמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה׳ בשם בצלאל:
וי״א אף ת״ח כו׳. פירש״י השדים מקנאתו מתגרין בו עכ״ל ובפ׳ כיצד מברכין (ברכות מג:) מפורש ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא וע״ש בחידושינו ובפ׳ ג״ה:
שם אר״י שלשה צריכין שמור. מג״א סי׳ רל״ט ס״ק ז:
שם וי״א אף ת״ח. עי׳ רבינו יונה פ״ק דמסכתין דף ד ע״ב ד״ה שנאמר:
שם ג׳ דברים המאריך בהן מאריכין. עי׳ לעיל מז ע״א וצע״ק [ערש״א בח״א]:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ואגב דברי רב יהודה שצרף מקרים אחדים ליחידה אחת, מביאים מאמרים דומים שלו. אמר רב יהודה: שלשה צריכים שימור מפני המזיקים, ואלו הןחולה, חתן, וכלה. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: חולה, חיה (יולדת), חתן, וכלה. ויש אומרים: אף אבל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה. שאנשים שמחשבתם נתונה לדברים אחרים או שמצבם הגופני אינו כתיקנו יש להשגיח עליהם.
Incidental to Rav Yehuda’s earlier statement, which organized several cases into a single category, the Gemara cites similar statements of his. Rav Yehuda said: Three require protection from harm: A sick person, a bridegroom, and a bride. It was taught in a baraita: A sick person, a woman in childbirth, a bridegroom, and a bride require protection from harm. And some say: Even a mourner. And some say: Even Torah scholars at night. Those whose thoughts are focused elsewhere or are in a weakened physical state require protection.
רי״ףרש״ירא״הרא״שמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים [הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן] מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

And Rav Yehuda said: There are three matters which, when one who prolongs their duration, they extend a person’s days and years. They are: One who prolongs his prayer, one who prolongs his mealtime at the table, and one who prolongs his time in the bathroom.
רי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והמאריך על שלחנו – שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים.
והמאריך בבית הכסא – רפואה היא לו.
אמר רב יהודה אמר רב שלשה צריכין שימור חולה וחיה ואבל במתניתא תנא חולה חתן וכלה וחיה ויש אומרים אף אבל ותלמיד חכם בלילה. פי׳ חולה חיה ואבל צריכין שימור דאיתרע מזליהו והשד מתגרה בהםא.
א. וכ״פ רש״י.
שלשה דברים מאריכין ימיו כו׳. ולא חשיב הכא הא דפרק שלשה שאכלו (ברכות מז.) כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו כו׳ דאפשר דהוי בכלל המאריך בתפלתו וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר רב יהודה: שלשה דברים המאריך בהם מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. ואלו הם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו באכילה, והמאריך בבית הכסא.
And Rav Yehuda said: There are three matters which, when one who prolongs their duration, they extend a person’s days and years. They are: One who prolongs his prayer, one who prolongs his mealtime at the table, and one who prolongs his time in the bathroom.
רי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) וְהַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

The Gemara asks: And one who prolongs his prayer; is that a virtue? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said:
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וכי המאריך בתפלתו מעליותא [מעלה] היא? והאמר [והרי אמר] ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן:
The Gemara asks: And one who prolongs his prayer; is that a virtue? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said:
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות נד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות נד:, רי"ף ברכות נד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות נד:, רש"י ברכות נד:, ראב"ן ברכות נד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות נד:, רא"ה ברכות נד: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות נד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות נד:, תוספות רא"ש ברכות נד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות נד:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות נד:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות נד:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות נד:, גליון הש"ס לרע"א ברכות נד:, בירור הלכה ברכות נד:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות נד:, אסופת מאמרים ברכות נד:

Berakhot 54b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 54b, Rif by Bavli Berakhot 54b, Collected from HeArukh Berakhot 54b, Rashi Berakhot 54b, Raavan Berakhot 54b, Tosafot Berakhot 54b, Raah Berakhot 54b, Meiri Berakhot 54b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 54b, Tosefot Rosh Berakhot 54b, Ritva Berakhot 54b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 54b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 54b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 54b, Gilyon HaShas Berakhot 54b, Beirur Halakhah Berakhot 54b, Steinsaltz Commentary Berakhot 54b, Collected Articles Berakhot 54b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144