(א-יח) אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה – פירש רש״י ז״ל שנכנסים לדין שפעמים בשבת בית דין יושבין בעיירות יום ב׳ ויום ה׳ כדאיתא בכתובות וכיון שבאו לדין קרו מגלה והקשו בתוס׳ דהא תנן אי זו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ומשמע אי זו עיר גדולה לכל הדינים שאמרנו וכי מלתא פסיקתא היא דכל שיש בה עשרה בטלנין יש שם בית דין שאין בה עשרה בטלנין אין שם בית דין וי״ל דמתני׳ לא לענין כניסת כפרים קאמר אי זו היא עיר גדולה דהא לישנא מוכח עליו שדינן תלוי בעיר שיש בית דין לכניסה וכדקתני אימתי תקום שנכנסי׳ וכו׳ ואידך דקתני אי זהו עיר גדולה דין אחר הוא לענין עיירות גופייהו שאף על גב שאין נכנסים במקום אחר ולא מספקי׳ מים ומזון לאחיהם הקלו להם גם כן שיהו מקדימין ליום הכניסה לומר מקרא מגילה בעיר שיהו מקובצים בזמן שבית דין יושבים שהרי בית דין יושבין בעיירות בב׳ ובה׳ כדבעי׳ למי׳ קמן וכן נראה דעת רש״י ז״ל שם וכתוב פי׳ אלא שהכפרים מקדימים ליום הכניסה שנכנסין לעיירות בב׳ ובה׳ לקרא בתורה ובעי׳ שנכנסין לכך קורין את המגלה ולתרויהו פי׳ טעמא דכפרים היינו לפי שמספקים מים ומזון לאחיהם הוא כדאיתא בגמרא אלא ודאי מההוא טעמא כל היכא דקרו מקמי י״ד בהכי סגי כדי שיהו פנוים ביום י״ד אבל חכמים קבעו להם זמן קבוע ביום הכניסה לפי שהוא יום הבטלה להן שנכנסין שם לדין או לקרא בתורה וזה ברור ובירושלמי משמע כפי׳ התוספות דגרסי׳ התם בעון קמי ר׳ מונא ולא עזרא התקין שיהו קורין בתורה בב׳ ובה׳ בשבת ובשבת ובמנחה ומרדכי ואסתר מתקנים על מה שעתיד עזרא לתקן א״ל מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא משפח׳ ומשפחה מדי׳ ומדי׳ ועיר ועיר ע״כ והכי פירושו דאנהו מתמהי מעקרא האיך שנינו שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כשנכנסי׳ לקרא בתורה שהרי בזמן מר׳ ואסתר ואנשי כנסת הגדולה עדין לא ניתקנה תקנה קריאה בתורה שתקנו שיהיו קורין בתורה בב׳ ובה׳ כי עזרא עמד אח״כ ותקן כן לומר דאף על גב דנביאים הראשונים תקון בב׳ ובה׳ ובשבת ובמנחה כדאיתא בב״ק הא אתפרש התם דנביאים הראשונים לא תקון אלא תלתא פסוקי בחד גברא או תלתא גברי חד חד פסוקא וקריאה זו לא היתה חשובה בעיניהם כ״כ עד שיכנסו שם מן הכפרים אבל אחר תקנת עזרא שיקראו תלתא גברי עשרה פסוקי היתה קריאה חשובה ליכנס שם מן הכפרים וא״כ איך אנשי כנסת הגדולה מתקנים וקובעים יום הכניסה על מה שעתיד עזרא לתקן ופריק מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא ולא למימרא דתקנת כפרים אינה מאנשי כנסת הגדולה אלא מחכמי המשנה שלאחר עזרה וקראי אסמכתא בעלמא כדפר״ת י״ל דהא ליתא כדאמרי׳ ברישא דשמעתין דכלהו אנשי כנסת הגדולה תקון אלא ה״ק שאנשי כנסת הגדולה לא קבעום אלא שנתנו להם רשות להקדים לקרות יום או יומים מזמניהם דומיא דזמנם כדי שיהו פנויים ביום י״ד וחכמי המשנה אח״כ קבעו להם יום הכניסה לפי שהוא יום נכון ומזומן להם וכן מה ששנינו בעיר שאין בה עשרה בטלנין מקדימין ליום הכניסה גם כן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם הקדמה לפי שהיה להם טורח להתאסף ביום י״ד אלא שיקראו ביום או יומים קודם לכן אז יהיה להם הזמנה יותר וחכמים קבעו להם יום הכניסה שבו מן הסתם מתאספין לדין או לקר׳ בתורה וז״ש בירושלמי שסמכו זה על הפסוק משפחה ומשפחה מדינ׳ ומדי׳ ועי׳ ועי׳ כלומר שדורשין אותו לחלק בין עיר שיש בה עשרה בטלנין לעיר שאין בה עשרה בטלנין ובין משפחת כפרים שנכנסים לעיירות לשאינן נכנסין וכדהוה דרשינן בגמרא דילן וכדבעי׳ למימ׳ קמן וק״ל לרבנן ז״ל היכי עבדינן הכי שיהו אלו קורין בי״א בי״ב בי״ג ואלו בי״ד ובט״ו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ובודאי בפ״ק דיבמות איתא להאי פירכא ואסק׳ רבא הכי אמרי׳ אגודות ה״מ בית דין אחד בעיר אחת פלג הורו כבית שמאי ופלג הורו כבית הלל אבל שני בית דין אפילו בעיר אחת לא וכ״ש שני בית דין בב׳ עיירות ולדידיה שפיר מתרצא מתניתין כלה דאפילו כפרים הקורין בעיירות בזמן חלוק לעצמן והעיירות עצמן בזמן אחד שני בית דין בעיר אחת הוא אבל לאביי דקאמר התם דדוקא שני בית דין בעיר אחת הוא אגודות בשלמא כרכים ועיירות ניחא דהוו להו שני בית דין בב׳ עיירות אלא כפרים ועיירות קשיא. ומתוך קושיא זו פירש הראב״ד ז״ל שהכפרים שמקדימין ליום הכניסה אינם קורין בעיר אלא במקומם ולפי שביום א׳ אינם יכולים להתקבץ עד שיבא יום הכניסה וישובו מקבוצים מן העיר קבעו להם יום הכניסה ובתוס׳ תירצו דודאי הכפרים בעיירות הם קורי׳ כפשטא דמילתא וכדמשמע מפי׳ רש״י ז״ל אבל בענין מגלה ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגו׳ חולקים אלו עם אלו וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה א׳ ואלו מורים על דבריהם ונעשה תורה כב׳ תורות אבל הכא כך היתה התקנה מתחלה שיהיו חולקים בזמניהם וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו ובהא ליכא אגודות כלל וכן נראה בירושלמי דפסחים דגרסינן התם גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים דאקשינן קרי כן וכו׳ ופריק בשעה שאלו עושים כבית שמאי ואלו כבית הלל והרי מגלה דאלו קורין בי״ד ואלו בט״ו א״ל מי סדר את המשנה סמכה על המקרא משפחה ומשפחה כלו׳ לא תעלה על דעתך שזמנים אלו חכמי המשנה קבעום אבל בעיקר התקנה כלם קורין כיום א׳ או בי״ד או בט״ו דהשתא ודאי כי פלגי׳ להו שיהא זמנו של זה לאו זהו זמנו של זה הוי אגודות אבל אינו כן כי אנשי כנסת הגדולה תקנו כן שיהיו חלוקים בקריאתן וכדנפקא לן מקרא משפחה ומשפחה וכו׳ ומהתם מפיק ליה התנא שסדר את המשנה וחלק דיניהם וכיון שכך היתה התקנה הראשונה אין כאן משום אגודות זו שיטת ירושלמי מכרעת כפי׳ התוספות אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ״ק דיבמות כדפרכי׳ ממתני׳ הכרכים והעיירות לא פרכי לן מהאי טעמא אלא משום דהוו ב׳ בית דין כב׳ עיירות אלא א״כ תאמר דהתם לרבותא נקטיה קושיא דמלתא דאפילו לדברי ריש לקיש שהיה סבור שיש במגלה משום אגודות כיון שהם בב׳ עיירות ליכא אגודות מי׳ בלאו הכי נמי אפילו בעיר א׳ ליכא במגל׳ משום אגודות כטעם הירושלמי אבל זה אינו נכון בטעם דהא שקלי׳ וטרי׳ בה התם טובא בהאי ענינא ולא אדכרו האי טעמא כלל ולפום שטתא דגמרא דילן י״ל דלעולם ליכא משום אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה כדההוא דצרת הבת דמייתי התם וכגון כרכים ועיירות שזמנו של זה וכו׳ אלא כפרים בהדי עיירות הרי אלו רצו כפרים לקרות בי״ד הרשות בידם שלא חייבום להקדים אלא שהקלו להם להקדים אם ירצו וכדאיתא בגמרא וכיון שכן דינן ידוע לכל אין כאן אגודות וזהו שלא הקשו שם ביבמות אלא מי״ד וט״ו בלבד ופריקו ליה משום דהוי ב׳ בית דין בב׳ עיירות ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם וזה טעם נכון וברור ומפי הרשב״א נר״ו למדתיו ויש לו סיוע ממה שאמרנו שם בשמעתא א״ל ר״ל לר״י תנן מגלה נקראת וכו׳ קרי כאן וכו׳ א״ל לר״י ע״כ לא שנית מקום שנהגו וכו׳ כלומר ואמאי לא ק׳ לך הבא א״ל אמינא אנא אסורא וכו׳ כלומר דאנא לא קשיא לי אלא כרכים ועיירות דאיכא בינייהו איסורא דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואת אמרת לי דמקום שנהגו דלית ביה שום תקנת חכמים מעיקר׳ אלא שאמרו לקיים מנהג כל מקום כפי מה שנהגו אבל לא לחייב לשום מקום לקבוע אסור או התר בזה ובירושלמי גם כן לא הקשו אלא מי״ד וט״ו בפי׳ אלמא בבני כפרים בהדי עיירות ליכא פירכא והיינו כדאמרי׳.

ולענין כפרים כשהם מקדימין ליום הכניסה – איכא מרבוואת׳ ז״ל מאן דסבר שכן כפר הוא שקורא להם ולא בן עיר או בן כרך שהרי בן עיר או בן כרך לא הגיע זמנו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י״ח וכי תימא א״כ יקראו כמקומן הא ליתא שאינם מתקבצים בי׳ אלא בעיר שנכנסין לקרא בתורה וזהו דעת הרשב״א נר״ו והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בן כרך אינו קורא לבן עיר ובן עיר אינו קורא לבן כרך ומור״י נר״ו בשם רבותיו ז״ל דכפרים המקדימים ליום הכניסה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם כחד עם חשיבי וכיון שעדיין הוא מתחייב לא חשיב לגמרי נמי שאינו מחוייב בדבר אלא הרי הוא באותה שאמרו כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא כיון דבר חיובא הוא ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרא בי״ד עם העיירות פעמים קורים בכפרים כשאין עשרה בטלנין בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל ולפי׳ אין א׳ מהם מוציא לחברו מי׳ הוא דהכא משמע בירושלמי שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו כלומר עד שיהו שם עשרה.

מנא לן – פי׳ מ״ל דקרינן בכל הני זימני דאמרינן במתניתין ומתמה מ״ל כדבעינן למימר קמן והלא ההוא מתניתין היא ודילמא מאי דבעי מעיקרא מ״ל לא ידע לההיא מתני׳ שמיע ליה נמי לכולי עלמא ופירשו הם ז״ל הא דמתמה׳ היינו מדבעי ליה הכא ולא בעי לה אסיפא דמתניתין גבי הכפרים מקדימין ליה. והיינו דמתמה מדלא בעי לה לקמן מכלל דפשי׳ לך דטעמא דכפרים מקדימין ליום הכניסה היינו מטעמא דלקמן וא״כ מאי קא בעיא לך הכא ול״נ והנכון דכי קא בעי מנ״ל הוה ס״ד דקא בעי מ״ל מקר׳ ממש ולהכי משמע דמתמה דהא לא ה״ל למיבעי כלל דפשיט׳ דליכא בקרא בהדיא אלא י״ד וט״ו והא לא אפשר דליהוי אלא תקנת חכמים ואגב אורחין מייתי מתניתין דבעי למי׳ קמן והרי היא כאלו אמר היכי בעית קרא דהא ודאי פשיטא דתקנת חכמים הוא וכדבעינן למימר קמן ואפילו לא תסק אדעתין טעם תקנה זו דמפ׳ במתניתין מכל מקום לית לך לאסוקי אדעתך מקרא ממש בהדיא והיינו דמהדר ליה דאיהו לא בעי קרא מנ״ל אלא היכא ודאי לא אפשר דתהוי תקנת חכמים המשנה לגמרי שהרי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין כנ״ל.

והא דמקשינן דאין בית דין יכול לבטל וכו׳ – בדין הוא דמצי להקשות דאפילו בית דין גדול מן הראשון לא מצי לבטולי תקנה כיון שפשט מתחילה בכל ישראל וכדאמרינן בעינן גבי י״ח דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל שאפילו יבא אליהו דכיון דבהא סגיא ליה תו לא אכפת ליה ותו לא בעי למנקט מילתא בכדי דהא פשיטא שאחר אנשי כנסת הגדולה לא קם בית דין כמותם.

אלא פשי׳ דכולהו אנשי כנסת הגדולה תקון כלומר שיהא רשאי להקדים יום או יומים אלא שחכמים קבעו זמן ליה.

היכא רמיזא אמר רב שמן וכו׳ ואימא זמנים טובא – כלומר כל החדש דטפי ליכא למי׳ וכן אמרינן בירושלמי כל החדש כשר למקרא מגילה דכתיב והחדש אשר נהפך וכו׳ והשתא נמי לי׳ למי׳ תפשת מרובה לא תפשת כיון דאי׳ קרא דכתיב החדש ומי׳ מט״ו ואילך לי׳ למי׳ דהא כתיב ולא יעבור ופריק זמניהם דומיא דזמנם ופריך י״ב וי״ג ופריק י״ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי זו גירסת רש״י ז״ל ופי׳ דיום י״ג יום מלחמה היה שנקהלו בו לעמוד על נפשם כמו שכתוב בפי׳ וכן היה עיקר הנס ואין צריך לרבותו דממילא מתרבי וכי אצטריך ריבוי לי״א וי״ב והא דלא נקט זמן מלחמה י״ל דלישנא דקרא נקט והקשו עליו בתו׳ היכי קאמר משום דה״ל יום מלחמה לא צריך לרבויי וממילא אתי שהרי לפי פשט הכתוב אין עיקר הדבר תלוי במלחמה אלא ביומי דהוו להו ניחא כדכתיב בהאי קרא בימים אשר נחו בהם היהודים וכו׳ וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם בי״ג בו וכו׳ כי יום י״ד וט״ו שהיו ימי שמחה צריכים לרבויי אלא ה״ג יום י״ג זמן קהלה היא ופי׳ ר״ת ז״ל דזמן קהלה היינו שביום י״ג נקהלו עם מר׳ ואס׳ להתענות לפי שהם עומדים במלחמה וכן כתב רב אחא ז״ל שביום י״ג התענו בזמן ההוא וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם יהושע בעמלק כדדרשינן במסכת תענית ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה מכאן לתענית שצריך ג׳ אלו דברי רב אחא ז״ל ומכאן יש סמך למה שנהגו העולם להתענות יום י״ג שלא מצינו לו זכר אחר בתלמוד בשום מקום ואף על גב דבתעניות אמרי דיום נקנור הוה הא קי״ל דבטלה מגלת תענית וכי תימא ותפוק ליה דה״ל יום שלפני פורים וקי״ל דימים הכתובים במגלת תענית לפניהם אסור וקי״ל נמי דחנוכה ופורים לא בטלי כבר תרגמה בעל המאור ז״ל דכי אמרי׳ דחנוכה ופורים לא בטלי היינו לענין אינהו גופייהו אבל לפניהם ולאחריהם אין כאן כלום מכל מקום לא מצינו תענית זה בכלל הצומות שהם גזרת חכמים אלא כעין תענית יחיד הוא ואף על פי שחייב אדם להתענות בו משום אל תטוש תורת אמך צריך קבלה מבע״י ולפי שאין לו עיקר גמור נהגו כשחל פורים באחד בשבת להתענות ביום ה׳ שלפניו ואף על פי שהוא יום י״א ולא היה יום קהלה ולית בהא נמי משום אקדומי פורענותא לא מקדמי׳ ובירושלמי משמע כשיטת רש״י ז״ל דגרסינן התם ימים כנגד ימים י״א וי״ב כנגד י״ד וט״ו או י״ב וי״ג כנגד י״ד וט״ו א״ר חלבו יום י״ג זמן מלחמה לכל היא אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא ופריך מעתה לא יקראו בו ופריק לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ע״כ ובזה יש לזכות גירסת הספרים וה״ק יום י״ג זמן מלחמה הוא ואין לרבותו מזמניהם דומיא דזמנם דבעינן דומיא דזמנם שהיו ימי ניחא מ״מ מאליו הוא מתרבי דלא סגי שיהו קורין לפניו ולאחריו ולא יקראו בו והיינו דאמרי בגמרא דילן יום י״ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי דכיון דמזמניהם דומיא דזמנם מרבי׳ י״א וי״ב האי מתרבי ממילא.

מגלה נקראת בי״א בי״ב וכו׳ – הא דקתני לישנא דמגלה נקראת ולא קתני לישנא דקורין את המגלה כדתני התם קורין את שמע משום דהכא קריאה א׳ שא׳ קורא וכלם בשמיעה מש״כ בק״ש שכל א׳ מהם חייב לשנן ולקרא בפיו ואין א׳ מהם מוציאם ואפילו בצבור וכדאיתא בירושלמי וטעמא דלא פחות ולא יתר לא פחות מזמניהם דומיא דזמנם ולא יתר מולא יעבור כדאיתא בגמרא.

כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט״ו – נראין דברים דמלתא פסיקתא קתני לא שנא בארץ ישראל ולא שנא בחוץ לארץ ולא מלישנא דמתניתין בלחוד דייקי׳ לה דבהא איכא למיפרך דמכיון דתלי מילתא ביהושע בן נון סתמו כפי׳ דבארץ ישראל איירי דמה ענין יהושע ת״ל מיהו איכא למידק לה מדאמרינן בגמרא דמתניתין דלא כר׳ יהושע בן קרחה דתלי טעמא בכרכים המוקפין מימות אחשורוש ומייתי לה משושן ולדידיה ודאי כיון דמייתי׳ לה משושן אפילו בחוץ לארץ נמי ולדידיה ליכא רבותא בשושן טפי משאר עיירות ולרבנן דמתניתין הוא דאיכא רבותא הואיל ונעשה בה נס כדאיתא בגמרא וכיון דכן מדר׳ יהושע בן קרחה נשמע לרבנן דע״כ לא חזי׳ דפליגי אלא בזמן הקף דרבנן תלו ליה מימות יהושע בן נון ור׳ יהושע בן קרחה מימות אחשורוש אבל בדין חוץ לארץ לא פליגי וכיון דלר׳ יהושע בן קרחה ליכא הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ה״ה לרבנן ובתוספות סייעו דבר זה מדאמרינן בגמרא רב אשי קרא מגלה בהוצל בי״ד ובט״ו דמספקא אי הוה מוקפת חומה או לא והוצל מחוץ לארץ הוא כדאמרינן פ׳ חלק נקטי׳ בבל לאחזיא חבלי דמשיח ומתרגמינא אהוצל וכדאיתא נמי בכתובות והא לאו סיוע היא לפום מקצת נסחי דגרסי רב אשי קרא בהוצל דבנימין ותרתי הוצל נינהו ואי׳ דמסייעי לה נמי מדאמרינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של גוים אתמהי׳ בו אי׳ קורין בחוץ לארץ קורין מי׳ בעיקר נסחי ה״ג בו אין קורין בחוץ לארץ קורין כלומר דדינן קודם שחרב היו קורין בו וחוצה לו מדר׳ יהושע בן לוי דאמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו׳ ועכשיו שחרב תוכו וחוץ לארץ קיים כיון דחוץ לארץ קורין לכתחלה שהרי נתחייב ולא נשתנה אף תוכו קורין כבתחלה שהרי נתחייב שלא יהא הטפל חמור מן העיקר והיינו דמתמה׳ וכי תעלה על דעת שחוץ לארץ עיקר חיובו היה מחמת הכרך קורין בט״ו ובו אין קורין ולפום האי נסחא ליכא סייעתא אלא דנסחא דחיק׳ היא ואידך דייקי׳ טפי דמדמי׳ כרך שחרב ונעשה של גוים לחוץ לארץ ובר מהא משמע דטעמא כמה דכתיבנן הלכך מוקמי׳ מתניתין כפשטה דמלתא פסיקתא קתני כרכים המוקפי׳ חומה מימות יהושע בן נון קורין בט״ו לא שנא בא״י ולא שנא בחוץ לארץ. ובעו רבנן ז״ל מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתלות הדבר ביהושע בן נון ותירצו הראשונים ז״ל משום דיהושע בן נון הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק והא בגמ׳ דבני מערבא בעו לה ופרשי בה טעמא דגרסינן התם ר׳ סימון בשם ריב״ן חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותם מימות יהושע בן נון ומפרש לה רבנן ז״ל שהוצרכו אנשי כנסת הגדולה לחלק בין כרכים לעיירות משום דהני מיגנו והני לא מיגנו כדאיתא בגמרא אלו תלו הקף הכרכים בימות אחשורוש היתה ארץ ישראל כפרזים מפני חרבנה ויהיה גנאי לארץ ישראל ולפי׳ תלו דדברים מימות יהושע בן נון ולא בריר לן האי טעמא דבשלמא למ״ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא שייך שפיר שחלקו לה כבוד שכשם שקדושת הארץ קיימת לענין בית בבתי ערי חומה דין הוא שתהא קיימת גם כן לענין מקרא מגילה אלא למ״ד לא קדשה לעתיד לבא עד שבא וחזר וקדשה כיון דאזלה לה קדושא לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים ודכותייהו מה ענין לחלוק כבוד לארץ ישראל לענין מקרא מגילה אומר מורי נ״ר דודאי טעמא דמלתא משום דכל מידי דהוי מדרבנן סמכי לה אדין תורה כל מאי דאפשר וכדחזי׳ בסתם יינם דרבנן דגזרו בה משום בנותיהן שאסרוהו בהנאה החליטו אסורו לעולם כענין יין נסך ודאי דאורייתא מש״כ בפתן ושמנן ובישוליהן שאסרו אף משום בנותיהן וכדמוכח בדוכתיה וכדברירנא התם והכא נמי כיון שהוצרכו נמי לחלק בין מוקפין חומה לעיירות נמצאו שיש חלוק לענין בית בבתי ערי חומה בין מוקפין חומה לאין מוקפין חומה אתו אנשי כנסת הגדולה וסמכו תקנתם לאותו דין תורה ומה להלן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון שהוא תחלת קבוץ ארץ ישראל אף זו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון וזהו גם כן מ״ש בירושלמי כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל אף על פי שחרבה עדיין מצוות שלה חשובות בענינם ואנו סומכין בהם תקנתנו ואתי אפילו למ״ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכי תימא והא חזינן שאין דין שוה בשניהם שהרי לענין מקר׳ מגילה אמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו׳ מש״כ לענין בתי ערי חומה שאין נידון ככרך אלא מן החומה ולפנים וכן טבריא אין לה דין מוקפת חומה לענין בתי ערי חומה מפני שמצד א׳ ימה חומתה כדאיתא בגמרא ולענין מקרא מגילה מספקא ליה לחזקיא משום דלא ידע למאן דפליג בין כרכים לפרזים אי טעמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו וא״כ טבריא הא מגניא וקריא בי״ד אלמא כל היכא דאמרת טעמא משום דמגנו אף בטבריא קורין בט״ו ור״י פשי׳ ליה דקורין בה בט״ו כירו׳ והכי אסיקנא בגמרא דילן במסכת ערכין וי״ל דאף על גב דסמכי רבנן אתקנתייהו אד״ת לא השוו מדותיהן לגמרי בכל אלא דרך כלל ועל הרוב חלוקין הן בפרטים שסתם יינם לא כל דיניו שוים ליין נסך ודאי כדכתיבנא בדוכתיה והכא נמי כל היכא דמגנו ויש בה צד הקף חומה מימות יהושע בן נון עשאוה כמוקפת גמורה כגון כרך והסמוך לו דכיון דסמוך לכרך מוקף ומגנו בתוכו בעת צרה ובהדי הדדי קיימי ומשתתפי דינא הוא דליקרו הדי הדדי וכן בטבריא כיון שמוקפת חומה ממש מג׳ צדדים ומגניא מאויבים דין הוא שלא תהא כעיר לענין מקרא מגילה אף על פי שיש לה דין בתי ערי החצרים ואחמיר בה קרא והיינו דאמרינן בירוש׳ חזקיה קרא בטבריא בי״ד ובט״ו חשש על הדא דתני רשב״י ואיש כי ימכור בית מושב וכו׳ פרט לטבריא שימה חומתה פי׳ לא דמספקא ליה אם איתא להא דרשב״י לענין ובתי ערי חומה דא״כ תפלוג אגמרא דילן דאמר דהא פשיט׳ ליה אלא דמספקא ליה אם הקלו לענין מקרא מגילה כיון דמגניא או לא כיון דמגליא ר׳ יוחנן קרי לה בכנישת דכפרא בט״ו אמר הדא היא עיקר טברי׳ קדמתא ולא להא דתני רשב״י קל הקלו בקריאתה כלומר דאף על גב דלענין בית בבתי ערי חומה אין לה דין מוקפת חומה לענין מקרא מגילה הקלו כיון דמיגניא ומייתי טעמא שלא השוו חכמי׳ מדותיהן בזה דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ותנינן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו פי׳ כלו׳ וכשם שהקלו בזה כך הקלו לענין טבריא והלכתא ודאי כר״י דהכי אסיקנא בגמ׳ דערכין מכל מקום מדברי כלם נלמוד שטעם מקרא מגילה בדין בתי ערי חומה הוא שתלו אותן מפני כך חוששין לדינים בירושלמי וגמ׳ ואי משום כבוד ארץ ישראל גרידא מה ענין זה אצל זה עד שהקפיד בדבר גם כן כמו שכתבנו והאמת מורה דרכו.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

ור״ש בר נחמני אמר בימי׳ ימי׳ כימי׳ לרבות י״א וי״ב פי׳ דימים כימים משמע כימים הסמוכים להם וימי מנוחה כמותם וכדמפ׳ ואזיל הילכך לא סגי אלא י״א וי״ב ואתי י״ג ממילא.

(יט-כב) מיתיבי א״ר יהודה אימתי בזמן שהשנים וכו׳ אפילו בזמן הזה נמי – פי׳ ר׳ יהודה אפילו בזמן הזה אמרה אי בעי׳ אימא כדפירש רש״י ז״ל דר״ע אחר חרבן הוה כלו׳ היה עיקר עניניו דאף על גב דחתניה דכלבא שבוע היה שהיה קודם חרבן כדאיתא בכתובות מכל מקום עיקר שיבתו של ר״ע לאחר חרבן הוה שהרי רבו ריב״ח נמשך עד לאחר חרבן וכיון דכן ר״ע לדידיה הוא דאמר ולא למה שעבר קודם החרבן ותו דהא סתם מתני׳ ר״ע היא ומתני׳ ודאי אפילו בזמן הזה הוא כדדאיק רב אשי לקמן מדמפליג תנא בין למקום שנכנסין בשני ובחמישי למקום שאין נכנסין ולא מפליג בין בזמן שישראל שרוים על אדמתן.

אמר רב אחא בר יעקב זו דברי ר״ע סתימתאה – פירש רש״י ז״ל שנסתמו כל המשניות לדעתו והוי קושיא כדאמרינן סתם משנה ר״מ סתם ברייתא רבי יהודה וכו׳ וכולהו אליבא דר״ע מי׳ הכא ליכא לפרושי הכי מדאמרינן פ׳ בני העיר זו דברי ר׳ מנחם בר׳ יוסי סתימאה והתם ליכא למי׳ שנסתמו כל המשניות לדעתו ולכך יש לפרש כל היכא דאיתמר זו דברי ר״פ סתימתאה ר״ל שנסתמה משנה זו לדעתו.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 19]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 19]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 19]

מיהת קרי׳ תיובתא דרב אחא בר יעקב תיובתא – והא דמסקי׳ לה בתיובתא ולא אמרי׳ דר״י דעת ג׳ הוא ופליג אדר״ע ואדרבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכלהו דהא איירי במתני ולא פליג ולא ניחא נמי למימ׳ דברייתא ר״י בר יהודה ומתני׳ ר״י ותרי תנאי אליבא דר״ע דהא ניחא לן לאוקומיה מתני׳ כר״ע ואידך כרבנן ותהוי תיובתא דרב אחא מלאוקומיה ר״ע בתרי תנאי.

איכא דאמרי אמר רבא אר״י זו דברי ר״ע סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמן הזה הואיל ומסתכלין אותה אין קורין אותה אלא בזמנה – זו גרש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל דבזמן הזה שרוב המון עם הם עמי הארץ מסתכלין ביום שקורין המגלה ומונין מהיום ההוא עד הפסח שלושים יום ואי עבדי בי״א בי״ב בי״ג אתו למטעי ועבדי פסח קודם זמנו ואכלי חמץ בפסח ול״נ דהא בפ״ק דפסחים אסקינן דלא חששי להאי טעמא דאמרינן התם הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים וטעם האומר עד הפורים וטעמא כדכתב רש״י ז״ל כדאיתא התם ואפ״ה לא חשו לטעם ההוא ומעברין את השנה כל אדר וכדתנן לקמן במכלתין קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו׳ אפילו מעברין אחר פורים ואחרים פי׳ לפי׳ גירסא זו שעיניהם של עניים תלויות למקרא מגילה כדי לחלק להם מעות וצריך שידעו יום ידוע ומסוים לכל מקום שילכו שם ולא יבאו בפחי נפש ואי׳ דגרסי הואיל ומסתכנין בה כלו׳ שבזמן הזה שמסתכנין ישראל בדתיהם אם אנו קורין בכל הזמנים הללו אושא מילתא טובא ודילמא גזרי שמדא עלה לבטולה וכיון דכן דאין הקדמה זו בחיוב אלא קולא לכפרים אם ירצו להקדים ומוטב שלא יקדימו ונבטל מהם תקנה משתבוא כל המצוה לידי בטול הא אלו היה ענין הכפרים בחיוב שלא היה זמנם י״ד לא הוה אפשר לן לבטולי הכל וזה הדבר ברורה.

רב אשי ק״ל דר״י אדר״י ומוקי לה כר״י בר יהודה ומי אמר רב יהודה וכו׳ ופרכי׳ משום דק״ל לדר״י אר״י מוקי לה למתני׳ כר״י פי׳ הא ודאי טפי אי׳ למי׳ דמתני׳ ומתניתא תרי תנאי אליבא דר״י אי נמי דתרוייהו דר״י וחדא כר״ע והיינו מתני׳ ואידך מתניתא כרבנן.