×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קַשְׁיָא דר׳דְּרִבִּי מֵאִיר אדר״מאַדְּרִבִּי מֵאִיר! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דר״מדְּרִבִּי מֵאִיר.
There is a contradiction between one statement of Rabbi Meir and the other statement of Rabbi Meir. The Gemara responds: Two tanna’im, students of Rabbi Meir, expressed different opinions in accordance with Rabbi Meir’s opinion.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות ג ע״א} תניא1 [אמר] ר׳ יוסי2 פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מֵחָרבות3 ירושלם4 להתפלל ובא אליהו זכור לטוב ושימר לי על5 הפתח והמתין לי6 עד שסיימתי את7 תפלתי לאחר שסימתי את8 תפלתי9 אמר לי שלום עליך רבי אמרתי לו שלום עליך רבי ומרי אמר לי בני10 [מפני מה]⁠11 נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל אמר לי היה לך להתפלל בדרך אמרתי לו מתירא אני12 שמא יפסיקוני עוברי דרכים אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים13 למדתי (ממנו)
שאין נכנסין לחורבא ולמדתי (ממנו) שמתפללים בדרך ולמדתי (ממנו)⁠14 שמתפללין15 תפלה קצרה16: תנו רבנן מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני17 מפולת ומפני18 מזיקין19:
1. תניא: חסר ב-גכח.
2. אמר ר׳ יוסי: גיט גכח, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״ר׳ יוסי אומר״.
3. מחרבות: רא״ה: ״מחורבות״, וכן כ״י א לפני הגהת המנקד.
4. מחרבות ירושלם: חסר בכ״י פריס 312 לפני הגהה.
5. על: גיט: ״את״. גכו: ״עד״.
6. והמתין לי: וכן: גכו, רא״ה (והוא הקושר למאמר הקודם, ושמא לשם כך הביאו רבינו כאן שלא כסדר הגמ׳). חסר ב-גט גיט, כ״י פריס 312, דפוסים.
7. את: וכן גכו. חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, גט, רא״ה.
8. את: חסר בכ״י פריס 312, רא״ה.
9. לאחר שסימתי את תפלתי: וכן רא״ה. חסר ב-גכו. גט גיט גכח. דפוסים: וכשסיימתי את תפלתי .
10. בני: חסר ב-גכח.
11. מפני מה: גט גיט גכו גכח גכט, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״למה״.
12. אני: דפוסים: הייתי.
13. דברים: חסר בכ״י קרפנטרץ. גכו: ״דבר״.
14. למדתי ממנו... ולמדתי ממנו... ולמדתי ממנו: גיט גכו גכח גכט גל, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״למדתי... ולמדתי... ולמדתי״.
15. שמתפללין: דפוסים: שהמתפלל בדרך מתפלל.
16. שאין נכנסין לחורבא... שמתפללים בדרך... שמתפללין תפלה קצרה: גט גיט, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים הסדר: ״שמתפללין בדרך... שמתפללין תפלה קצרה... שאין נכנסין לחורבה״.
17. מפני: גל גכט, רא״ה: ״ומפני״.
18. ומפני: גכח: ״מפני״.
19. מפולת... מזיקין: גיט: ״מפולת... המזיקין״. כ״י קרפנטרץ: ״המפולת... המזיקין״.
קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר – לעיל אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והוא שעור מאוחר משל כהן. והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות.
קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר – דלא מצי למימר בשעה שבני אדם נכנסין וכהן חד שעורא הוא דאם כן רבי מאיר היינו רבי אחאי לפי׳ רש״י שפי׳ שרוב בני אדם נכנסין להסב דהיינו בע״ש. *[וגם כן] לא מסתברא למימר דבני אדם ממהרין כל כך בערבי שבתות כמו בזמן שהכהנים טובלין דהיינו מבעוד יום קודם הערב שמש:
*[גי׳ מהרש״ל. ורש״א גריס אי נמי]
והא דאקשינן מדרבי מאיר אדרבי מאיר, ופרקינן: דתרי תנאי נינהו ואליבא דרבי מאיר. איכא למידק לימא אידי ואידי חד שיעורא הוא. ויש לומר דכיון דאסיקנא דעני לחוד ודכהן לחוד מסתמא הדרינן למאי דסלקא דעתך מעיקרא דעני בחול ושאר בני אדם בערבי שבתות חד שיעורא נינהו, ואי איתא דשעה שהכהנים טובלין ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא נינהו, אם כן הוי ליה עני ובני אדם בערבי שבתות וטבילת כהנים בחד שיעורא, והוה ליה רבי מאיר דהאי ברייתא כרבי חנינא. ועוד דאי אפשר לומר כן, דהא אסיקנא דעני מאוחר מדרבי יהושע, ורבי מאיר הא קדים לרבי יהושע.
בלשון מקרא מצינו שהלילה נחלק לאשמורות וכמו שאמר באשמרת הבקר קדמו עיני אשמורות ורבותינו חלקו משמרות אלו לג׳ משמרות ואמרו ג׳ משמרות הוי הלילה ומעתה מי שנדר לקרות או לשנות עד סוף האשמורת הראשונה או שהשכיר עצמו עד כאן זמנו עד שלישית הלילה וכן לכל כיוצא בזה:
ממדות החכמים ומטכסיסיהם שלא ליכנס בחורבה ולא בשום מקום שיהא פתחון פה לרואים לחשדו מחמת כניסתו באותן המקומות ואפי׳ היה צריך ליכנס לשם כדי להתפלל ביחוד נוח לו להתפלל בדרך וכשהוא מתפלל יתפלל תפלה קצרה אם הוא ירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים ולא יכנס לחורבה:
תפלה קצרה זו לא קצרה ממש שהרי לא התירוה אלא במקום גדודי חיה ולסטים אלא הביננו או תחלת הברכות וסיומן כמו שיתבאר בפרק תפלת השחר:
אף במקום שאין שם חשד כגון שהיו שם שנים שהם כשרים ונודעים ביראת חטא צריך הוא להזהר שלא יכנס לחורבה מחשש מפולת וכן מחשש כל דבר שיש בו חשש סכנה מחמת מה שהוא נכנס לשם:
ותרי תנאי אליבא דר״מ – וא״ת אמאי לא משני דאידי ואידי חד שיעורא הוא, וי״ל דלא מסתבר ליה למימר שימהרו בני אדם כ״כ לאכול בערבי שבתות בזמן שהכהנים טובלים שהוא מבעוד יום, ועוד דאסיקנא דעני ובני אדם חד שיעורא הוא וא״כ הוי צאת הכוכבים, דשיעור דעני מאוחר, וגם לאידך לישנא דרש״י שבני אדם נכנסין להסב בערבי שבתות א״כ ר״מ היינו ר׳ אחאי:
קשיא דר״מ אדר׳ מאיר – דלעיל אמר ר׳ מאיר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן דהוא בשעה שקדש היום דהכי מסתבר׳ דכיון שקדש היום כל אחד נכנס לאכול והכ׳ אמר משעה שטובלין דהוא מאוחר דליכא למימר חד שיעור׳ הוא דשעות שבני אדם נכנסין לאכול פתן אינן מכוונות שיהיו כולן עם חשכה.
קשיא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר – דלעיל אמר ר׳ מאיר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן דהוא בשעה שקדש היום דהכי מסתברא דכיון שקדש היום כל אחד נכנס לאכול. והכא אמר משעה שטובלין דהוא מאוחר דליכא למימר חד שיעורא הוא דשעות שבני אדם נכנסין לאכול פתן אינן מכוונות שיהיו כולן עם חשכה:
תוס׳ בד״ה קשיא דר׳ מאיר כו׳ דהיינו בע״ש אי נמי לא מסתברא כו׳ עכ״ל כצ״ל:

חלוקת הלילה למשמרות והשעות הראויות לתחנונים

ציון א (ג, א).
גמרא. דתניא, רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב״ה ושואג כארי, שנאמר ״ה׳ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו״.
... תנו רבנן ארבע משמרות הוי הלילה, דברי רבי, רבי נתן אומר: שלש.
המשכים להתחנן לפני בוראו - יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החרבן ועל הגלות רצויה.
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.(שו״ע אורח חיים א, ב-ג)

א. הבסיס למנהג של תיקון חצות.

בגמרא הסבירו שרבי אליעזר נקט בלשונו ״סוף האשמורה״ ללמדנו שיש היכר בארץ לחילופי המשמרות שברקיע. הרא״ש (סי׳ ב) כותב שראוי לכל ירא שמים שיהיה מיצר ודואג באותה שעה וישפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר ״קומי רוני בלילה לראש אשמורות״ (איכה ב, ט), ובגמרא יש מחלוקת על הזמנים המדוייקים. לפי תירוץ אחד הכוונה לסוף האשמורת הראשונה, לתחילת האחרונה ולחצות, אבל לפי התירוץ השני מדובר תמיד על סוף האשמורת בכל שלש האשמורות. כך היא דעת השלחן ערוך שכותב על המשכים להתחנן שיכוון לשעות של חילוף המשמרות בסוף כל אשמורת, דהיינו שיש להכריע להלכה כמו התירוץ השני בגמרא.
יתירה מזו כותב הרשב״א שהזמן לתחנונים הוא תמיד רק בראש אשמורות, כמו שמשמע מהפסוק הנזכר, ולכן כותב שהזמן של חצות הנזכר בסוגיה לפי התירוץ הראשון אינו מובא בהקשר לכך, אלא בקשר לאכילת קדשים שנאכלים עד חצות.
מאידך גיסא, המגן אברהם (סק״ד) כותב שהמקובלים האריכו בענין תפילת חצות, והרי זה מתאים דוקא לתירוץ הראשון שבגמרא, ובעל מחצית השקל מוסיף שעתה כשנתגלה הזוהר עדיף להשוות את הגמרא עם הזוהר, והרי זה על ידי הסתמכות והכרעה כתירוץ הראשון.
הגר״א כותב (באמרי נועם) שגם בתירוץ השני אין הגמרא חוזרת בה ממה שאמרו על חצות הלילה, ומה שאמרו ״סוף משמרות חשיב״ הכוונה למשמרת ראשונה ושלישית. הוא מוסיף שעל פי זה מבואר שכל שלש המשמרות וסימניהן נצרכים לענין קריאת שמע: סוף משמרת ראשונה לרבי אליעזר, אמצעית דאמצעיתא, כלומר חצות, לחכמים, וסוף המשמרת האחרונה לרבן גמליאל. כדבריו אלה כנראה שרומז גם בביאורו לשלחן ערוך כשכותב שחמור נוער וכלבים צועקים עד חצות, הרי שמציין את הזמן של חצות להלכה בשיטת השלחן ערוך אף על פי שנראה שפוסק כתירוץ השני שבגמרא.

ב. שעות קבועות או זמניות.

בפשטות נמדד הלילה בשעות זמניות, שהרי אמרו שתחילת האשמורת הראשונה משיחשך וסוף האחרונה משיאיר היום, ולפי זה כיון שבחורף הלילה ארוך - אף השעות ארוכות יותר, ובקיץ שהלילה קצר אף שעות הלילה קצרות.
אולם המגן אברהם (שם) מביא בשם הזוהר (פרשת ויקהל) שלעולם מחשיבים את הלילה בשעות קבועות, שלא כמו בזמני התפילה. לפי זה יוצא ששעת חצות בקיץ יכולה להיות סמוכה לבוקר ובחורף סמוכה יותר לערב, שהרי הלילה ארוך יותר משתים עשרה השעות הקבועות.
נושא זה נדון בשו״ת שב יעקב (סי׳ א) ובספר ארצות החיים (למלבי״ם), והם מנסים ליישב את האמור בזוהר עם הגמרא באופן ששעת חצות תשאר תמיד באמצע הלילה ממש, לפי השעות הזמניות. בשו״ת ארצות החיים מסביר שבזוהר מדובר על המשמרות בשמים, ושם כיון שאין חילוק בין היום לבין הלילה - נמצא שתמיד השעות קבועות, מה שאין כן על הארץ שיש הבדל בין היום לבין הלילה בקיץ ובחורף, לכן צריך להחשיב את הכל לפי השעות הזמניות.

ג. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.

בסוגייתנו מובאת הברייתא של רבי אליעזר אשר אומר שיש בלילה שלש משמרות, אולם בהמשך מובאת ברייתא שנחלקו בה רבי ורבי נתן אם יש בלילה שלש משמרות או ארבע. הנפקא מינה לדינא היא במה שכבר התבאר על הזמנים הראויים לתחנונים, ולכאורה אם יש ארבע משמרות בלילה מתיישבת גם הסתירה שבין הגמרא לבין הזוהר בקשר לזמן של חצות שהוא בסוף האשמורת השניה. מלבד זה כותב המאירי שיש לדון בדבר לגבי מי שנודר לקרות או לשנות עד סוף המשמרת הראשונה, או שהשכיר עצמו עד לזמן הזה. כמו כן מצינו במסכת יומא (כ, א) שיש חשיבות לזמן של האשמורת לענין תרומת הדשן מהמזבח, שברגלים תורמים כבר מסוף האשמורת הראשונה, וצריך שנדע אם הכוונה לאחר שליש מהלילה או רבע בלבד.
בהלכה שלפנינו מבואר שהלילה מחולק לשלושה חלקים, וכן מבואר ברמב״ם בהלכות תמידין (ב, יא) כשכותב שתורמים את הדשן ברגלים מתחילת השליש האמצעי של הלילה. מסתבר איפוא שפוסקים כרבי נתן ולא כרבי, משום שהברייתא הראשונה של רבי אליעזר מסייעת לו.

אמירת ׳יהא שמיה רבא׳ וכו׳ בקדיש

ציון ב.
גמרא. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין ׳יהא שמיה הגדול מבורך׳ - הקב״ה מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך.
יש לכוין בעניית הקדיש הגה. ולא יפסיק בין ׳יהא שמיה רבא׳ ל׳מברך׳. וכו׳.(שו״ע אורח חיים נו, א)
התוספות (ד״ה ועונין) כותבים שלפי בעל מחזור ויטרי (ח״א סי׳ פז) הפירוש הוא שיהיה שם ה׳ מלא, וההמשך מכוון כבר לדבר אחר, שיהיה גם מבורך, אבל התוספות מקשים שלא נראה כך מהנוסחה שבסוגייתנו, שעונים ׳יהא שמיה הגדול מבורך׳, אלא משמע שהכל מכוון לתפילה אחת.
בהגהות אשרי לקמן (פ״ג סי׳ יט) כותב שלא יפסיק בין תיבת ״שמיה״ לתיבת ״רבא״, אבל בין ״רבא״ ל״מברך״ אין חשש. בדרכי משה (סק״א) מבואר שהוא סובר כפירושו של בעל מחזור ויטרי, אבל לפי פירוש התוספות יש לומר שלא יפסיק גם בין ״רבא״ ל״מברך״, וזהו אם כן המקור לפסיקתו בשלחן ערוך בהלכה שלפנינו.
המגן אברהם (סק״ב) מקשה על מסקנת הרמ״א ממה שלמדנו במסכת סוכה (לט, א) שרבא אמר שלא להפסיק ורב ספרא ענה לו שאין לחשוש לכלום ויכול להפסיק, כיון שכוונתו לגמור. הוא מסביר שלפי הפירוש הראשון ניתן באמת לקבל את מסקנת בעל הגהות אשרי ביחד עם מסקנת הגמרא בסוכה, כלומר שלא להפסיק בין תיבת ״שמיה״ לתיבת ״רבא״, ויחד עם זה אין לחשוש אם יפסיק בין תיבת ״רבא״ לתיבת ״מברך״. אולם לפי הפירוש השני איך אפשר לקבל את מסקנת הרמ״א שאין להפסיק בין ״רבא״ ל״מברך״ יחד עם מסקנת הגמרא בסוכה שאין פגם בהפסקה.
המגן אברהם מתרץ שגם לאחר מסקנת הגמרא במסכת סוכה ניתן עדיין לומר שלכתחילה לא יפסיק. הוא מדמה זאת למה שלמדנו במסכת יבמות (דף קו, ב) שאין לחשוש להפסקה בקריאת פרשת החליצה, ובכל זאת נפסק להלכה באבן העזר (קסט, כט) שלכתחילה יש להחמיר שלא להפסיק. לתירוץ זה יש להוסיף את מה שמובא בתוספות ביבמות (שם ד״ה רבא) בתור פירוש אפשרי, שרבא חולק על דברי רב ספרא במסכת סוכה וסובר שיש לחשוש שלא להפסיק באמירת ׳יהא שמיה רבא׳, ולפי זה מובן שהרמ״א מחמיר בהלכה שלפנינו מפני שמתחשב בדעת רבא.
הגר״א (סק״א) מדייק מלשון הבית יוסף שאף הוא מפרש כתוספות, כיון שכותב שהנוסח הוא ׳יהא שמה רבא׳, בלי האות י׳, מכאן שאינו מתכוון לומר שישלים את השם במלואו כפירוש בעל מחזור ויטרי שהמילה ״שמיה״ היא למעשה צירוף של שתי מילים.
הבדל נוסף בין הפירושים מובא במגן אברהם בשם בעל האגודה (ברכות סי׳ ג), שלפי בעל מחזור ויטרי יש לומר ״שמיה״ במפיק הא, שכן רוצה לומר שהשם יתמלא, מה שאין כן לפי פירוש התוספות שאין צורך בהדגשה זו. אבל בעל מור וקציעה כותב שאינו מבין את דבריו, ולדעתו צריך להדגיש במפיק הא לפי שני הפירושים.
המשנה ברורה (סק״ג) מסיק שאין להפסיק כדברי הרמ״א, אבל אין צורך לומר הכל בנשימה אחת, ומבאר שהדברים אמורים על הכל, דהיינו שלא להפסיק בין ״שמיה״ ל״רבה״ ובין ״רבה״ ל״מברך״, ולפי זה אין לגרוס בדברי הרמ״א ״למברך״, וכך כותב הברכי יוסף, כדי שלא נטעה בהבנת כוונתו כאילו רוצה לומר שלא יפסיק רק בין תיבת ״רבא״ ל״מברך״.
בברייתא האחרונה הוזכרה דעת ר׳ מאיר שזמן קריאת שמע בערבית הוא מזמן שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם. ובתוספתא שנינו משמו כי זמנה הוא משעה שבני אדם נכנסים לאכול בערבי שבתות, ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר׳ מאיר על דברי ר׳ מאיר עצמו! ומשיבים: תרי תנאי אליבא [שני תנאים לשיטת] ר׳ מאיר, כלומר, שני תנאים תלמידי ר׳ מאיר חולקים בשאלה זו, וכל אחד מהם ייחס לרבו דעה אחרת.
There is a contradiction between one statement of Rabbi Meir and the other statement of Rabbi Meir. The Gemara responds: Two tanna’im, students of Rabbi Meir, expressed different opinions in accordance with Rabbi Meir’s opinion.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) קַשְׁיָא דר׳דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אדר׳אַדְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר!

So too, the opinion of Rabbi Eliezer cited in the mishna contradicts the opinion of Rabbi Eliezer cited in the baraita. In the mishna, Rabbi Eliezer holds that the time for the recitation of Shema begins with the emergence of the stars: From the time when the priests enter to partake of their teruma, while in the baraita, he states that the time for the recitation of Shema begins when the day becomes sanctified on the eve of Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קשיא דרבי אליעזר – דברייתא אדר׳ אליעזר דמתני׳.
קשיא דרבי אליעזר אדר׳ אליעזר – דלא מצי למימר משקדש היום וכהנים נכנסין לאכול בתרומתן חד שעורא הוא דא״כ ר׳ אליעזר היינו ר׳ יהושע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן קשיא [קשה] מדברי ר׳ אליעזר על דברי ר׳ אליעזר עצמו, שבמשנה הוא אומר שזמן קריאת שמע מצאת הכוכבים (״משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן״) ובברייתא שנינו משמו כי הזמן הוא משעה שקדש היום בערבי שבתות!
So too, the opinion of Rabbi Eliezer cited in the mishna contradicts the opinion of Rabbi Eliezer cited in the baraita. In the mishna, Rabbi Eliezer holds that the time for the recitation of Shema begins with the emergence of the stars: From the time when the priests enter to partake of their teruma, while in the baraita, he states that the time for the recitation of Shema begins when the day becomes sanctified on the eve of Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דר׳דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. ואב״אוְאִי בָעֵית אֵימָא: רֵישָׁא לָאו ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא.:

The Gemara responds: There are two possible resolutions to the apparent contradiction in Rabbi Eliezer’s opinion. Either two tanna’im expressed different opinions in accordance with Rabbi Eliezer’s opinion, or if you wish, say instead that the first clause of the mishna, according to which we begin to recite Shema when the priests enter to partake of their teruma, is not actually Rabbi Eliezer’s opinion. Only the second half of the statement: Until the end of the first watch, was stated by Rabbi Eliezer.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכיון דסבירא ליה לר׳ אליעזר בהדי רבנן דעונת קרית שמע משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן, ואשכחינן ליה בבריתא דסבירא ליה משעה שקדש היום בערבי שבתות, אקשינן דידיה אדידיה, ופרקינן (לקמן ג.) תרי תנאי אליבא דר׳ אליעזר.
ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן איבעית אימא סיפא ר׳ אליעזר רישא לאו ר׳ אליעזר, ברירא מלתא דמשעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן לרבנן בלחוד היא ולא לר׳ אליעזר, הולכךא בין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא האי דקתאני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן איתה לרבנן, וכיון דאיתה לרבנן עבדינן כותיהו.
א. -הילכך, מצוי רבות בכתיב הגאונים. וכתב רבינו האיי בספר המאסף (שרש אהל, חדשים גם ישנים ז עמוד ד) שמקור מילה זו מ״הואיל כך״ שנתקצר בתלמוד ונעשה ״הילכך״. ובכך מובן החילוף הילכך – הולכך (מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות ח״א עמוד רח).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא רישא – דמתני׳.
לאו ר׳ אליעזר היא – והא דקתני דברי ר׳ אליעזר אסוף הזמן קאי דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה ופליגי רבנן עליה ואמרי עד חצות. דרבי אליעזר דריש בשכבך זמן התחלת שכיבה שבני אדם הולכים לשכב זה קודם וזה מאוחר. ורבנן דרשי כל זמן שכיבה דהיינו כל הלילה אלא שעשו סייג לדבר ואמרו עד חצות. ורבן גמליאל לית ליה ההוא סייג.
תרי תנאיי ואליבא דר׳ אליעזר – כלומ׳ ב׳ תלמידים שמעו מפיו. חד דאיק וחד לא דאייק.⁠א
א. ראה ״הליכות אלי״ פכ״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי בעית אימא מדסיפא ר׳ אליעזר דהיינו עד סוף האשמורה רישא דמאימתי לאו ר׳ אליעזר – ואם תאמר למאי דאוקימנא השתא דרישא דמתניתין לאו ר׳ אליעזר אלא רבנן אמאי לא עירב ותני סברות דרבנן בהדי הדדי ולימא הכי משעה שהכהנים נכנסין לאכול עד חצות. יש לומר דתנינהו כסדר הלילה מתחלה סוף אשמורה הראשונה ואחר כך חצות ואחר כך עמוד השחר. ואי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר׳ אליעזר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: כאן יש שתי תשובות אפשריות, או תרי תנאי אליבא [שני תנאים לשיטת] ר׳ אליעזר, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת לדבר: רישא לאו [תחילת המשנה לא] שיטת ר׳ אליעזר היא. שאפשר להבין שהשיטה השנוייה במשנה שקוראים את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, היא אינה מדברי ר׳ אליעזר ורק חציה השני של ההלכה, ״עד סוף האשמורה הראשונה״, היא היא דברי ר׳ אליעזר.
The Gemara responds: There are two possible resolutions to the apparent contradiction in Rabbi Eliezer’s opinion. Either two tanna’im expressed different opinions in accordance with Rabbi Eliezer’s opinion, or if you wish, say instead that the first clause of the mishna, according to which we begin to recite Shema when the priests enter to partake of their teruma, is not actually Rabbi Eliezer’s opinion. Only the second half of the statement: Until the end of the first watch, was stated by Rabbi Eliezer.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה.:

In the mishna, we learned that Rabbi Eliezer establishes that one may recite the evening Shema until the end of the first watch. These watches are mentioned in the Bible as segments of the night, but it must be established: Into precisely how many segments is the night divided, three or four? Moreover, why does Rabbi Eliezer employ such inexact parameters rather than a more precise definition of time (Tosefot HaRosh)?
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
1[עד סוף האשמורת הראשונה. מאי קסבר, או קסבר שלש משמרות הוי הלילה – ליתני עד שלישית הלילה, ואו דקא סבר ד׳ משמרות הוי הלילה – ליתני עד רביעית הלילה. כלומר אמאי אפקה לשון אשמורת.
1. קטע זה מג׳. ״סוף האשמורת הראשונה״ עד ״ואשה מספרת עם בעלה״ מובא בספר הנר ג׳. בשם ר״ח. מ״לרשעים כי עונותיהן גרמו״ עד ״ואשה מספרת עם בעלה״ נמצא גם בכ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168. תחילת הפירוש מובא גם בשם ר׳ האי גאון ברשב״א ברכות ג׳. ד״ה ״מאי קא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רחז״ל:⁠א עד סוף האשמורתב הראשונה, מאי קסבר או קסבר שלש משמרות הוי הלילה ליתני עד שלישית הלילה.⁠ג ואו דקא סבר ד׳ משמרות הוי הלילה ליתני עד רביעית הלילה – כלומר אמאי אפקה לשון אשמורת, ואמרי מילתא אגב אורחיה (קמי׳ להיכא) [קמ״ל דאיכא] משמרות ברקיעא,⁠ד וכי יש מלאכים קבועים יודעים בכל משמר ומשמר וכל כת מקלסתו להקב״ה במשמרתה, וכן ביום.⁠ה וזה שאמ׳ על כל משמר ומשמר שואג הקב״ה כארי. שנ׳ יו״י ממרום ישאג, כך פירושו: כיון שכתוב קומי רוני בלילה וג׳,⁠ו באילו האשמורות בעת שעומדין ישראל ומפילין רנה ותחנהז בת קול יוצא מלפני הקב״ה כאילו שואל, כדכתי׳ שאוג ישאג על נוהו, ואומ׳ אי להם לרשעיםח כי עונתיהם גרמו שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני – ואפילו הכשרים שבהן כגון דניאל חנניה מישאל ועזריה וכיוצא בהן – בין הגוים בגללם. (ר׳ נתן) [ונתן] ר׳ אליעזר (אומ׳) סימנין למשמרות הללו, ראשונה חמור נוער שנייה כלבים צועקי׳ שלישית תנוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
ור׳ האיי גאון ז״ל:⁠ט ותורף הדבר שיש על ישראל באשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חרבן הבית כענין שנאמר קומי רוני בלילה.
א. לא הובא במקום אחר.
ב. כ״ה בדק״ס מכתי״מ. ולפנינו: ״האשמורה״.
ג. כ״ה בדק״ס מכתי״מ וכן להלן: ״עד רביעית הלילה״. ולפנינו: ״עד ארבע שעות״ ולהלן ״עד שלש שעות״.
ד. ראה הגירסא לפנינו ובפירש״י ד״ה והא קמ״ל. ונראה שהר״ח מפרש דלא כפירש״י וגירסתו היא כעין גי׳ כתי״מ בדק״ס: ״ומילתא אגב אורחא קמ״ל כי היכא דאיכא ג׳ משמרות בארעא ה״נ איכא ג׳ ברקיע״. וכעי״ז ברא״ש כאן סי׳ ב׳ (ראה מעדני יו״ט שם) ובתוס׳ הרא״ש. וע״ע שערי זהר להרב מרגליות עמ׳ ט, שכ״נ בכמה מקומות בזהר.
ה. ראה ירושלמי כאן: ״רבי אומר ד׳ משמרות ביום וכו׳⁠ ⁠״.
ו. איכה ב׳ י״ט.
ז. ראה להלן מפי׳ רב האי גאון.
ח. לפנינו ״אוי לבנים״ וראה בתוס׳ הרא״ש ובשטמ״ק ובהגהות דק״ס.
ט. כ״ה בתשובות גאונים, ליק סי׳ ק׳, בהאשכול, אלבק ח״א עמ׳ 9, ובחי׳ הרשב״א בשם רה״ג (אוצה״ג התשובות עמ׳ 3 ושם עמ׳ 14 הערה ח׳). וראה רא״ש כאן ובטוש״ע או״ח סי׳ א׳ סעיף בי ולעיל מפיר״ח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי בעית אימא מדסיפא ר׳ אליעזר דהיינו עד סוף האשמורה ריש׳ דמאימתי לאו ר׳ אליעזר – וא״ת למאי דאוקימנא השתא דריש׳ דמתניתן לאו ר״א אלא רבנן אמאי לא עירב ותני סברות דרבנן בהדי הדדי ולימא הכי משעה שהכהנים נכנסין לאכול עד חצות. י״ל דתנינהו כסדר הלילה מתחלה סוף אשמורה הראשונ׳ ואח״כ חצות ואח״כ עמוד השחר. ואי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר׳ אליעזר.
ליתני עד ד׳ שעות – פירוש דאע״ג דלישנא דאשמורה דנקט לישנא דקרא. מ״מ טפי הוה עדיף ליה לפרושי במתניתין ולמנקט לשון מבואר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב במשנה שנינו כי ר׳ אליעזר קבע כי סוף זמן קריאת שמע של ערבית הוא עד סוף האשמורה הראשונה בלילה. האשמורה נזכרת במקרא כחלק מהלילה, ואולם עדיין יש לדעת לכמה אשמורות (או משמרות) מתחלק הלילה, אם לשלוש או לארבע אשמורות.
In the mishna, we learned that Rabbi Eliezer establishes that one may recite the evening Shema until the end of the first watch. These watches are mentioned in the Bible as segments of the night, but it must be established: Into precisely how many segments is the night divided, three or four? Moreover, why does Rabbi Eliezer employ such inexact parameters rather than a more precise definition of time (Tosefot HaRosh)?
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַאי קָסָבַר ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִי קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, לֵימַא עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת! וְאִי קָסָבַר אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, לֵימַא עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת!

What does Rabbi Eliezer actually hold? If he holds that the night consists of three watches, let him say explicitly that one recites the evening Shema until the fourth hour. If he holds that the night consists of four watches, let him say explicitly until the third hour.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפירש רבינו האיי ז״ל שלש משמרות הוי הלילה, ומשמרות הללו לכמה דברים, מהן משמרות מלאכים שמקלסים לפני שכינה, ומהן לדברים אחריםב.
א. מקור הזיהוי: תשובות הגאונים החדשות סי׳ קנח. וכ״כ רבינו בתשובה (תשובות הגאונים - ליק סי׳ ק) ומתוקן על פיו. וכ״ה בספר הנר, בחידושי הרשב״א, באשכול (הל׳ ברכה״ש) ובכת״י לונדון (ח״ב סי׳ סז) בשם רבינו.
ב. וכ״כ ר׳ יהודה הברצלוני בפירושו לספר יצירה (עמוד קעב), שבדברי הגמרא כאן מבואר שכשם שיש משמרות בארץ, כך יש משמרות ברקיע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי קסבר כו׳ – הוה ליה לומר זמן הניכר.
אי קסבר – דפליגי תנאי לקמן בהא מלתא איכא מאן דאמר ג׳ משמרות הוי הלילה במשמרות עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים ראשונה לכת אחת שניה לכת אחרת שלישית לכת שלישית. ואיכא מאן דאמר ארבע משמרות הוי הלילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם קא סבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמ״ל דכי היכי דאיכא משמרות ברקיעא איכא נמי משמרות בארע׳ – שידועה לבריות כדאמרינן לקמן משמרה ראשונה בסופה חמור נוער משמרה שניה בסופה כלבים צועקים שלישית תינוק וכו׳, וקמ״ל למאן דגני בבית אפל דכי חזי הני סימנים לידע דהוא יום.
ליתני עד ארבע שעות – פירוש דאף על גב דלישנא דאשמורה דנקט לישנא דקרא מכל מקום טפי הוה עדיף ליה לפרושי במתניתין ולמנקט לשון מבואר:
בגמרא מאי קסבר ר״א אי קסבר ג׳ משמרות הוי הלילה לימא עד ד׳ שעות. ואף דקי״ל כמ״ש הרמב״ם ושאר פוסקים דחשבינן שעות זמניות היינו לפי האמת דמסקינן דאיכא משמרות בארעא. משא״כ לסברת המקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה דאיכא משמרות בארעא א״כ מקשה שפיר דתו לא מצינן למימר דחשבינן שעות זמניות דא״כ לא הו״ל למיתני ולמיתלי בלשון אשמורת כיון שאין זמנו ניכר כמ״ש רש״י ועיין בק״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויש לשאול איפוא משום מה נקט ר׳ אליעזר ביטוי שאין משמעותו מוגדרת בבירור ולא השתמש בביטוי לשוני מבורר (תוהרא״ש), שכן מאי קסבר [מה בעצם סבור הוא] ר׳ אליעזר? אי קסבר [אם הוא סבור] כי בן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, לימא [שיאמר] אם כן במפורש ״עד ארבע שעות״. ואי קסבר [ואם הוא סבור] כי בן ארבע משמרות הוי [הוא] הלילה, לימא [שיאמר] אם כן במפורש ״עד שלש שעות״!
What does Rabbi Eliezer actually hold? If he holds that the night consists of three watches, let him say explicitly that one recites the evening Shema until the fourth hour. If he holds that the night consists of four watches, let him say explicitly until the third hour.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לְעוֹלָם קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְהָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בִּרְקִיעַ, וְאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, דְּתַנְיָא: ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, אוְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: {ירמיהו כ״ה:ל׳} ״ה׳ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאוֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ״.

The Gemara responds: Actually, Rabbi Eliezer holds that the night consists of three watches, and he employs this particular language of watches in order to teach us: There are watches in heaven and there are watches on earth; just as our night is divided into watches, so too is the night in the upper worlds. As it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The night consists of three watches, and over each and every watch, the Holy One, Blessed be He, sits and roars like a lion in pain over the destruction of the Temple. This imagery is derived from a reference in the Bible, as it is stated: “The Lord roars [yishag] from on high, from His holy dwelling He makes His voice heard. He roars mightily [shaog yishag] over His dwelling place, He cries out like those who tread grapes, against all the inhabitants of the earth” (Jeremiah 25:30). The three instances of the root shin-alef-gimmel in this verse correspond to the three watches of the night.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודקאמר ר׳ אליעזר על כל משמרה ומשמרהא יושב הקב״ה ושואג כארי, דבר משל על ישראל, פירוש מה שאמרב שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ (ירמיה כה ל) שאומר אוי שחרבתי את ביתיג. ותורף הדבר שיש על ישראל במשמרותד להפיל רנה ותחנונים על חרבן הביתה, כענין שנאמר (איכה ב יט) קוּמִי רֹונִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת.⁠ו
א. כת״י לונדון: משמר ומשמר.
ב. כת״י לונדון: ישראל, על פי שאמר שאג וכו׳.
ג. ענין זה מתבאר מדברי רבינו חננאל שכתב: ׳מילתא אגב אורחיה קמ״ל דאיכא משמרות ברקיעא, וכי יש מלאכים קבועים יודעים [צ״ל ידועים] בכל משמר ומשמר, וכל כת וכת מקלסתו להקב״ה במשמרתה וכן ביום. וזה שאמר על כל משמר ומשמר שואג הקב״ה כארי שנאמר יוי [-ה׳] מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, כך פירושו, כיון שכתוב קוּמִי רוֹנִּי בַלַּיְלָה וג׳, באילו האשמורות בעת שעומדין ישראל ומפילים רנה ותחנה בת קול יוצא מלפני הקב״ה כאילו שואג כדכתיב שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, ואומר אוי להם לרשעים, כי עונותיהם גרמו שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני׳. דברי רבינו חננאל שהכרזה זאת יוצאת ע״י בת-קול אינם כדעת רה״ג, דהוא ס״ל שאין זה מוסב על ה׳ אלא על ישראל, ראה על כך בהערה בסמוך.
ד. כ״ה בתגה״ח באשכול וברשב״א. ובספר הנר: באשמרות.
ה. עומק כוונת רבינו תתבאר ע״פ מה שייסד רבינו סעדיה גאון בהקדמתו הארוכה לספר התהלות (פירושו לתהלים עמוד מה, ושם פרק ב פס׳ ד) ובספר הצידוק (פירושו לספר איוב ז כא, יד טו) שכל הנחת פועל אם היתה הסבתו כלפי ה׳ בלתי אפשרית, הרי שהשכל מחייב להסב אותה כלפי בני אדם. וכתב שם שלפי זה פירוש יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק (תהלים ב ד) היינו שה׳ ישחיק בהם בני אדם, ולא שהוא עצמו ישחק, ע״ש שהביא לכך דוגמאות נוספות.
וכ״כ בתשובתיו לשאלות חַיוֹי הבלכי (גנזי ירושלים ח״א עמוד רעג אות כא): ׳ישמח ויתעצב – שימח והעציב ענינו׳.
ועל פי זה תתבאר כוונת רב האיי גאון כאן, שכל מטרת המקרא באומרו שה׳ שואג, אי״ז אלא להורות לנו שכך ראוי לנו לנהוג, ושעלינו לשאוג ולהצטער על חרבן הבית, ואין זה כפשוטו. וכן יש לפרש בדברי רבינו לקמן (ו.) בביאור דברי הגמרא מנין שהקב״ה מניח תפילין ומתפלל, ע״ש ובהערה.
ו. ומכאן המקור לדברי הרא״ש (פ״א סי׳ ב) שראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על החרבן בשעה זו, והסמיך זאת ג״כ על הפס׳ קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, וכמ״ש רבינו.
ודברים אלו בענין הרחקת הגשמות, הינם כנגד טענות הקראים שפשטו בתקופה זו, אשר טפלו שקר על רבותינו חכמי התלמוד בכך שאמרו עליהם שהם מאמינים בגשמות הבורא ח״ו, כפי שרצו ללמוד מדבריהם שכתבו באגדות התלמוד, ובטענות הבל אלו זממו לעקור אמונת ישראל. וכן נשאל רב נסים גאון על ענין זה בזה״ל: ׳ראיתי מי שהוא שאמר שהעיקר בשיטת הרבניים וסברת המוניהם ורוב מאמריהם בתלמוד מוכיחים שהם נוטים אל ההגשמה, ושאותם הביאורים שבספרי ראשי הישיבות ז״ל [-ראשי ישיבות בבל] אינם אלא פירושים והסברים נאים שבהם מיישבים את דבריהם, ורצוני שתבאר לי בתשובה בכך להסיר כל הספקות׳, עכ״ל (חמשה ספרים לרב נסים גאון, מגילת סתרים עמוד שמג. ותשובת רב נסים לשאלתו לא נשמרה). ונראה שכוונת השואל בין היתר היתה גם לחיבורו של רבינו, ומכוונים הדברים למה שכתב כאן בדחיית אמונת הגשמות.
ואכן, פירושים תשובות ואף חיבורים שלמים כתבו הגאונים בתקופה זו מלחץ הויכוחים עם הקראים, ועל כולם הפליג רבינו סעדיה גאון בכתיבת חיבורים למכביר בשביל להציל את ישראל ממכמורת הקראים, וכפי שהעיד עליו הרמב״ם (אגרת תימן מהדו׳ ר״י קאפח עמ׳ מב) שעלולה היתה דת ה׳ לאבד, אילמלי הוא ז״ל, לפי שכבר גילה ממנה מה שנעלם, וחזק בה מה שנחלש וכו׳, והוא ז״ל כל מעשיו לשם שמים, ע״כ.
ואמרי מילתא אגב אורחיה, קמ״ל דאיכא1 משמרות ברקיעא. וכי יש מלאכים קבועים יודעים בכל משמר ומשמר וכל כת מקלסתו להקב״ה במשמרתה, וכן ביום.
וזה שאמ׳ על כל משמר ומשמר שואג הקב״ה כארי, שנאמר יו״י ממרום ישאג (ירמיהו כ״ה:ל׳), כך פירושו: כיון שכתוב קומי רוני בלילה וג׳ (איכה ב׳:י״ט), באילו האשמורות בעת שעומדין ישראל ומפילין רנה ותחנה, בת קול יוצא מלפני הקב״ה כאילו שואל, כדכתיב: שאוג ישאג על נוהו (ירמיהו כ״ה:ל׳), ואומ׳: אי להם] 2לרשעים כי עונותיהן גרמו {שהח}⁠רבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני אפילו3 הכשרין שבהן, כגון דניאל חנניה מישאל ועזריה וכיוצא בהן, בין הגוים בגללן.
ז⁠{ה} נתן4 ר׳ אליעזר סימנין למשמרות הללו: ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית 5[תנוק יונק משדי אמו ו]אשה מספרת עם בעלה. {ו}⁠אסיקנה ר׳ אליעזר סוף משמרות קא חאשיב, ור׳ אליעזר לטעמיה דאמר זמן קרית שמע של ערבית עד סוף האשמורת הראשונה, משעה שחמור נוער יודע שהוא סוף האשמורת הראשונה, ומיכן ואילך אסור לקרוא קרית שמע. וכן אם היה ישן בבית אפל ושמע לאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו יודע ששלמה הלילה, מיכן ואילך מותר לקרוא קרית שמע שלשחרית.
1. כך תוקן במהדורת הדפוס. בכ״י: ״קמי להיכא״.
2. קטע זה מג׳. ״לרשעים כי עונותיהן גרמו״ עד ד׳. ״סבר דילמא חשבי אצטגניני״ מובא מכ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168. מג׳. ״האויב קולו {ו}⁠יענה״ עד הסוף בד׳. ״חשבי אצטגניני״, נמצא גם בכ״י קמברידג׳ T-S F3.28, שם בסוף יש עוד כמה משפטים מהמשך הפירוש. כ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168 זוהה כחלק מפירוש ר״ח ע״י המקבילה לציטוט דברי ר״ח בספר הנר ג׳. ״לרשעים כי עונותיהן גרמו״ עד ״ואשה מספרת עם בעלה״. וכ״י קמברידג׳ T-S F3.28 זוהה כחלק מפירוש ר״ח ע״י המקבילה לשני ציטוטים של דברי ר״ח בספר הנר ה׳: ״כלומ׳ שלא ישאר״ עד ״עניים מצויין שם״ ו״הוא דתניא שנים שנכנסו״ עד ״גרמת שתסתלק השכינה״.
3. כן בכ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168. בספר הנר: ״ואפילו״.
4. כן בכ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168. בספר הנר: ״ר׳ נתן״, ובמהדורת הדפוס תיקנו: ״ונתן״.
5. כן בספר הנר ובגירסת הגמרא שלנו. בכ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168 חסר: ״תנוק יונק משדי אמו ו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא קא משמע לן – כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פי׳ לך סימן מפורש למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע.
ישאג שאוג ישאג – הרי ג׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואגב אורחיה קמ״ל דאיכא משמרות ברקיעא כי היכא דאיכא משמרות בארעא – דליכא למימר דעד סוף האשמורה הראשונה דקאמר היינו באשמורת דארעא א״כ מאי קמ״ל עד שליש הלילה דמאי נפקא מינה דאיכא משמרות בארעא אבל משמרות דרקיע ניחא כדמפרש בתר הכי דהקב״ה יושב ושואג וראוי לו לאדם שיהא מיצר ודואג באותם שעות ולשפוך תחנה על חורבן ביהמ״ק כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות, ואכתי לא ידעינן פירושא דמתניתין אי הוי שליש הלילה או רביע אלא אברייתא קא סמיך דתניא ר׳ אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה כי קא חשיב משמורה ראשונה בסופה. כתוב בספר ר׳ יהודא ברזילי משום דתנא בפ״ק דיומא בכל יום היו תורמין המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו וביום הכפורים מחצות וברגלים מאשמורה (האחרונה) [הראשונה] וכשנזכר הקב״ה אותן עונות שהיו משמשין לפניו במקדש בסוף משמורה ראשונה ובחצי הלילה ובתחלת האחרונה כביכול אין שמחה לפניו, ויהיב בהו תנא סימנא שיכיר בהן אדם כדמפרש לקמן:
לעולם סוף משמורה קחשיב – וא״ת אמאי לא קאמר נמי תחלת משמורה קא חשיב ונפקא מינה ליום המעונן דאין הכוכבים נראין ויהיב תנא סימנא דלא ליתי למקרא ק״ש ביממא, וי״ל דלא אתי למיטעי דדרך העולם להמתין זמן גדול עד שיצאו מיד ספק, ועוד דמסתבר ליה למימר דלסוף משמרות יהיב ר׳ אליעזר סימנא כדי לידע סוף אשמורה ראשונה דקאמר במתניתין כיון דחזי דתינוק יונק וכו׳ ידע דמטי זמן ק״ש וניקום. לא שיקרא מיד דהא ר׳ אליעזר קאמר במתני׳ דזמן ק״ש משיכיר בין תכלת לכרתי אלא מתוך שיעמוד בעמוד השחר יכוין לזמן ק״ש:
אוי שהחרבתי את ביתי – אית דלא גריס ליה ולקמן נמי ל״ג אוי לאב, וי״ל וה״פ הרבה יש להתאונן ולהצטער על זאת, א״נ אוי למחריבי ביהמ״ק שגרמו לי:
שאוג ישאג וכו׳ – יש מפרשים שלש שאיגות כנגד שלש משמרות. אי נמי ישאג חד קולו תרי שאוג ישאג תלת דכפל לשון הוא.
לעולם קא סבר שלש משמרות הוי הלילה והא קא משמע לן דכי היכי דאיכא משמרות ברקיעא איכא נמי משמרות בארעא – שידועה לבריות כדאמרינן לקמן משמרה ראשונה בסופה חמור נוער משמרה שניה בסופה כלבים צועקים שלשית תינוק וכו׳. וקא משמע לן למאן דגני בבית אפל דכי חזי הני סימנים לידע דהוא יום:
שאוג ישאג וכו׳ – יש מפרשים שלש שאיגות כנגד שלש משמרות. אי נמי ישאג חד קולו תרי שאוג ישאג תלת דכפל לשון הוא:
גמרא והא קמ״ל דאיכא משמרות ברקיע ואיכא כו׳ כצ״ל ונכתב בצדו נ״ל מאי נ״מ להתפלל באותן משמרות מצאתי:
דאיכא משמרות ברקיע ואיכא כו׳. דלכך נקט לשון משמרות ולא נקט שליש הלילה לאשמועינן אגב אורחיה דאיכא משמרות בלילה בין ברקיע ובין בארעא ומיהו ק״ק דאיכא משמרות בארעא לא איצטריך לאשמועינן דכמה קראי כתיבי קדמו עיני אשמרות וגו׳ לראש אשמורות וגו׳ האשמורת החיכונה וגו׳ ויותר נכון גירסת הרא״ש קמ״ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא כו׳ ואהא מייתי שפיר דתניא רא״א כו׳ על כל משמר ומשמר יושב הקב״ה כו׳ דהיינו דאיכא משמרות נמי ברקיע וקמ״ל דיש לאפושי ברחמי באותה שעה כמ״ש הרא״ש לכך נקט ר״א סופן דג׳ משמרות כדמסיק דהיינו בשליש הלילה ובשני שלישי הלילה ובסוף הלילה דבאותה שעה יושב הקב״ה ושואג כו׳ ובקרא דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו׳ ופרש״י שם ב׳ חלקי הלילה שהלילה נחלק לג׳ חלקים כמ״ש רבותינו במס׳ ברכות עכ״ל ונראה ליישב פירושו ע״פ סוגיין דשמעתין דודאי אין שהות אפילו כהרף עין בין סוף ראשונה לתחילת השנייה וכן בין סוף השנייה לתחלת שלישית ובקרא דקאמר קומי רוני בלילה ניחא דנקט ראש שתי משמורות שהם בלילה דתחלת ראשונה לא בעי סימנים דאורתא הוא ובסוף השלישית נמי יממא הוא כדאמרינן אלא דהכא נקט בכולן סופן משום סוף השלישית ונ״מ למאן דגני בבית אפל כו׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לעולם קסבר [סבור הוא] כי בן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, ומה שהשתמש בלשון ״אשמורות״ הא קמשמע לן [זה משמיע לנו]: דאיכא [שיש] משמרות ברקיע ואיכא [ויש] משמרות בארעא [בארץ], שגם בעולם העליון (הרקיע) וגם בעולמנו יש חלוקה כזו של הלילה. דתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר׳ אליעזר אומר: שבן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, מצער זכרון חורבן המקדש. ודימוי זה נלמד ממה שנאמר: ״ה׳ ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו הידד כדורכים יענה אל כל יושבי הארץ״ (ירמיהו כה, ל), ולפי שנזכר בפסוק זה שלוש פעמים שורש המלה ״שאג״, הרי זה מרמז לשלש שאגות.
The Gemara responds: Actually, Rabbi Eliezer holds that the night consists of three watches, and he employs this particular language of watches in order to teach us: There are watches in heaven and there are watches on earth; just as our night is divided into watches, so too is the night in the upper worlds. As it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The night consists of three watches, and over each and every watch, the Holy One, Blessed be He, sits and roars like a lion in pain over the destruction of the Temple. This imagery is derived from a reference in the Bible, as it is stated: “The Lord roars [yishag] from on high, from His holy dwelling He makes His voice heard. He roars mightily [shaog yishag] over His dwelling place, He cries out like those who tread grapes, against all the inhabitants of the earth” (Jeremiah 25:30). The three instances of the root shin-alef-gimmel in this verse correspond to the three watches of the night.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְסִימָן לַדָּבָר: מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה, חֲמוֹר נוֹעֵר; שְׁנִיָּה, כְּלָבִים צוֹעֲקִים; שְׁלִישִׁית, תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ..

And signs of the transition between each of these watches in the upper world can be sensed in this world: In the first watch, the donkey brays; in the second, dogs bark; and in the third people begin to rise, a baby nurses from its mother’s breast and a wife converses with her husband.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נער
נערא(יבמות קב:) ההוא טייעא דשקל ספסירא וגיידיה לגמליה ולא אפסקיה לנערותיה פי׳ מלשון חמור נוער (ברכות ג.) כלומר חתכו בסייף ולא הספיק לגמור צהלתו עד שמת כמו בצאן פעייה ובשור געייה כן בגמל נעריתה (א״ב בלשון מקרא נערו כגורי אריות):
א. [בריללען געשרייא.]
ואשה מספרת עם בעלה – כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משינתן והשוכבים יחד מספרים זה עם זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משמרה ראשונה חמור כו׳. גם כי בודאי הדברים כמשמען וכפשטן יש לנו לתת טעם בסימנים הללו והוא מבואר במ״ש בחלקי נפש האדם שהם ג׳ כוחות קראום טבעית חיונית ושכלית ובעלי הקבלה קראום נפש רוח ונשמה וכל פעולת האדם כפי הפעולה והמעשה נמשך אחרי כ״א מהם כפי סימן המיוחד לו והנה בפעולותיהם אשר בלילה תתלק עליהם הלילה שבתחלתו האדם בא ממלאכתו ועסקיו שבכל יום והוא טרוד בהם כדלקמן אדם בא מן השדה כו׳ וזה הזמן הוא כולו מפעולת נפש הטבעית הנמשך אחר החומר של אדם וע״כ נותן בו סימן שבו חמור נוער ובאמצעית של הלילה דרוב עולם הם ישנים על מטתם ואין פועל בהם רק נפש החיונית הרוחנית בעת השינה כמה שכתוב בידך אפקיד רוחי וגו׳ ואז ניתן רשות גם לרוחות ולמזיקין לפעול בעולם כמה שכתב במכת בכורות בחצי הלילה וגו׳ וע״כ ניתן בו סימן שבו כלבים צועקים כמה שכתב במכת בכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו׳ ע״פ מ״ש כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר ובמכת בכורות שניתן רשות למשחית לחבל במצרים והיו הכלבים צועקים ואעפ״כ ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו׳ ושליש האחרון מן הלילה שכבר גמר האדם שינתו והוא מנוח ומרגוע כמו שאמר במ״ר אמונתך כו׳ ובטור סי׳ מ״ו ושכל האדם זך אז לתורה ולתפלה שהם פעולות נפש השכלית הנשמה שבו וע״כ נותן בו סימן תינוק יונק כו׳ הוא רמז לתורה ע״ד דדיה ירווך וגו׳ מה הדד הזה כל שעה שהתינוק יונק ממנו מוצא בו טעם אף התורה כו׳:
ואשה מספרת כו׳. הוא רמז האשה כ״י מספרת בתפלה לבקש כל צרכה מבעלה שהוא הקב״ה ועד״ז יתפרש לקמן בפרק הרואה דג׳ מיני חלומות הן האחד ע״י מלאך והב׳ על ידי שד והג׳ מהרהורי לבו שביום דע״י מלאך הוא חלום שבמשמר האחרון ששכל אדם זך והוא חלום של שחרית שהוא אמתי כמפורש בהדיא שם ושע״י שד הוא חלום שבמשמר שניה שבו ניתן כח לשדים ולרוחות כמו שכתבתי ושעל ידי הרהור הלב שביום הוא חלום שבמשמר ראשונה שעדיין האדם טרוד מהרהורי לבו שביום כמפורש כל זה בהדיא פרק הרואה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וסימן לדבר לחילופי משמרות שלמעלה: שינויים גם בעולמנו, במשמרה ראשונה החמור נוער, בשניה הכלבים, צועקים (נובחים), ובשלישית כבר מתחילים האנשים להתעורר, ותינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת (משוחחת) עם בעלה.
And signs of the transition between each of these watches in the upper world can be sensed in this world: In the first watch, the donkey brays; in the second, dogs bark; and in the third people begin to rise, a baby nurses from its mother’s breast and a wife converses with her husband.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי קָא חָשֵׁיב ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִי תְּחִלַּת מִשְׁמָרוֹת קָא חָשֵׁיב, תְּחִלַּת מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה, סִימָנָא לְמַה לִּי, אוּרְתָּא הוּא! אִי סוֹף מִשְׁמָרוֹת קָא חָשֵׁיב, סוֹף מִשְׁמָרָה אַחֲרוֹנָה לְמַה לִּי סִימָנָא, יְמָמָא הוּא!

With regard to these earthly manifestations of the three heavenly watches as established in the baraita, the Gemara asks: What did Rabbi Eliezer enumerate? If he enumerated the beginning of the watch, why do I need a sign for the beginning of the first watch? It is when evening begins; an additional sign is superfluous. If he enumerated the end of the watches, why do I need a sign for the end of the last watch? It is when day begins; an additional sign is similarly superfluous.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי קא חשיב – סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ היכן נתנו, בתחלת האשמורות או בסופן.
אורתא הוא – צאת הכוכבים.
וסוף משמרות קא חשיבא – לסוף משמרה ראשונה נעירת חמור ולסוף משמרה שניה צעקת כלבים ולסוף משמרת שלישית אשה מדברת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו. ואם תאמר למה הוצרך לסימן זה והלא תחלת היום הוא וברור הוא. והשבנו הכא במאי עסיקינן כגון שהוא ישן בבית אפל ואין גלאי להכיר זמן קריאת שמע עיין שרואה,⁠ב מן זה יודע ועודנו על מטתו כי עלה השחר והגיע זמן קריאת שמע.
א. נראה שמכאן ואילך הוא המשך פיר״ח.
ב. כונתו שאין מקום מגולה לראות בחוץ.
מאי קא חשיב אי תחלת משמרות קא חשיב וכו׳, אלא קא חשיב משמרה ראשונה בסיפא. ונפקא מינה שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית, כענין שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות, כך פירש רבנו האי גאון ז״ל. ומאי דקא חשיב משמרה אמצעית באמצעיתא נפקא מינה לאכילת קדשים שהן נאכלין עד חצות.
ירושלמי (בפרקין ה״א): כמה כוכבים יוצאים והוא לילה, רבי פנחס בשם רבי בא בר פפא כוכב אחד ודאי יום, שנים ספק לילה, ושלשה לילה. שנים ספק, והכתיב עד צאת הכוכבים ומיציאת הכוכבים ואילך הוי לילה, אלא מיעוט כוכבים שנים, קדמיא לא מתחשב. וגרסינן תו התם:
הדא דתימא באילין דלא אורחיהון דמתחמיין ביממא, ברם אילין דאורחיהון דמתחמיין ביממא לא משערינן בהון, אמר ר׳ יוסה בר רבי בון ובלבד דיתחמיין תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא. ותו גרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנין בעי כמה דתימר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, וימר אף בשחרית כן, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) והשמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר, הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע על הבריות, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור, התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבוקר בבוקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר רבי יוסה בר רבי בון אם אמר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין דתני באחד בתקופת ניסן ואחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, אמר רבי חייא נילפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרון דנפק, שרי מלכא עליל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא מאי קחשיב ר״א אי תחלת משמרות קחשיב כו׳ עד סוף הסוגיא. ויש לתמוה טובא בכל הסוגיא. דאמאי מספקא ליה הי מינייהו קחשיב דהא ר״א סימנא יהיב לכולם וא״כ ניחזי אנן אי איתא להנך סימנים בראש אשמורת או באמצע או בסוף. ול״ל דלקושטא דמילתא איתנייהו להנך סימנים מתחלת המשמר עד סופו אלא דר״א לא רצה ליתן סימן אלא באותו זמן שהקב״ה שואג בהן והיינו מתחילתו או בסופו. ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דהכא. דהא בודאי ליתא חדא במאי דמסיק דקחשיב אמצעיתא דאמצעית אכתי בהאי סימנא דכלבים צועקים לא ידעינן אימתי אמצעיתא דאמצעיתא כיון שצועקים כל המשמר. תו קשיא לי בין לשנויא קמא ובין לשנויא בתרא שהרי כתב הרא״ש ז״ל דכל עיקר דבריו של ר״א להודיענו אותן הזמנים שהקב״ה שואג כארי כדי שכל אדם יהיה באותן הזמנים מיצר ודואג על חורבן ב״ה כדכתיב קומי רוני בלילה בראש אשמורות. וא״כ הנך תרי שנויי דש״ס הם נגד משמעות הפסוק דמשמע להדיא דהוא בתחלת האשמורת. ויותר קשה דבשנויא בתרא דקאמר למאן דגני בבית אפל אמאי איצטריך לאסוקי לענין ק״ש. ותיפוק ליה דנ״מ בהך מילתא גופא לכוין הזמן שהקב״ה שואג למאן דגני בבית אפל. והנלע״ד בזה דבודאי הכי הוא לקושטא דמילתא שמה שהקב״ה שואג על החורבן הם בתחילת המשמרות ובאותו שעה יש להאדם להתעורר ולקושטא דמילתא נמי הנך סימני דר״א כ״א וא׳ משמש בכל משך המשמר דרך דילוג לעתים ידועים כמו שנראה בחוש. וממילא שמשמשים ג״כ בקביעות בתחילתן ובאמצעיתן ובסופן. אלא דעיקרא שקלא וטריא דהש״ס דמאי קחשיב ר״א היינו דמספקא ליה באיזה זמן ניכר הסימן יותר לכוון באותו רגע. וממילא נמי בההיא שקלא וטריא דמספקא אי עיקר כוונת ר״א רק לענין תחלת משמרות לחוד לידע הזמן שהקב״ה שואג א״ד שרוצה ליתן ג״כ סימנא דסוף משמרות ונ״מ לענין ק״ש דסוף זמן שכיבה וק״ש בתחלת זמן קימה. ואהא מקשה סימנא ל״ל יממא הוא. ומשני בשנויא קמא דקחשיב סוף אשמורה ראשונה דהיינו לענין סוף זמן ק״ש דשכיבה. אלא דממילא ידעינן דמיד בתר הכי הגיע הזמן שהקב״ה שואג בתחלת משמר שני ויהיב נמי סימנא בתחלת משמר שלישי לידע שהקב״ה שואג ויהיב נמי סימנא לאמצעיתא דאמצעיתא שהוא בחצי הלילה ממש דנ״מ טובא לכל הנך שיעורא שמנו חכמים שהם עד חצות ואף שאין זה סימן גמור כדפרישית מ״מ להרחיק אדם מן העבירה סגי בהכי. מיהו לשנויא בתרא לא ניחא להו בהכי מה״ט גופא דפרישית שא״א לכוון זמן אמצעיתא דאמצעיתא כיון שהכלבים צועקים כמה פעמים באותו משמר ומש״ה מסיק דלעולם סוף משמרות קחשיב פי׳ דלפ״ז לאו לענין שהקב״ה שואג לחוד יהיב סימנא שהרי הן לעולם בתחילת המשמר אלא שרוצה ליתן ג״כ סימנים לענין ק״ש והיינו סוף משמר ראשון לענין ק״ש דשכיבה וכה״ג סוף משמר שלישי לענין ק״ש דקימה למאן דגני בבית אפל. וכיון דלהנך תרי קחשיב סוף משמרות דוקא מש״ה יהיב נמי בסוף משמר שני לענין זמן שהקב״ה שואג שהרי מסוף משמר שני נודע תחילת משמר שלישי. ובהכי ניחא ליה למיתני כולם בענין אחד כנ״ל נכון ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברייתא זו קבעה סימני היכר חיצוניים למשמרות, ועל כך שואלים: מאי קא חשיב [מה מנה] ר׳ אליעזר בסימנים אלה, אי [אם] את תחלת המשמרות קא חשיב [הוא מונה] — הרי לתחלת המשמרה הראשונה סימנא [סימן] למה לי? והלא תחילת משמרה זו אורתא [ערב] הוא, ואין איפוא צורך בסימנים מיוחדים! ואם נאמר כי את סוף המשמרות קא חשיב [הוא מונה], אף לסוף משמרה אחרונה למה לי סימנא [סימן]? והלא יממא [יום] הוא, ואין איפוא צורך בסימן נוסף!
With regard to these earthly manifestations of the three heavenly watches as established in the baraita, the Gemara asks: What did Rabbi Eliezer enumerate? If he enumerated the beginning of the watch, why do I need a sign for the beginning of the first watch? It is when evening begins; an additional sign is superfluous. If he enumerated the end of the watches, why do I need a sign for the end of the last watch? It is when day begins; an additional sign is similarly superfluous.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֵלָּא חָשֵׁיב סוֹף מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה, וּתְחִלַּת מִשְׁמָרָה אַחֲרוֹנָה, וְאֶמְצְעִית דְּאֶמְצְעִיתָא. ואב״אוְאִי בָעֵית אֵימָא: כּוּלְּהוּ סוֹף מִשְׁמָרוֹת קָא חָשֵׁיב, וְכִי תֵּימָא אַחֲרוֹנָה לֹא צָרִיךְ,

The Gemara answers: Rather, he enumerated the signs for the end of the first watch and the beginning of the last watch, both of which require a sign, as well as the middle of the middle watch. And if you wish, say instead: He enumerated the ends of all of the watches. And if you say that a sign indicating the end of the final watch is unnecessary because it is day, nevertheless, that sign is useful.
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אלא יש להבין את הסימנים שנתן כך: חשיב [הוא מונה] את סוף המשמרה הראשונה, ותחלת המשמרה האחרונה, ששתיהן צריכות לסימן, ובמשמרה האמצעית נתן סימן לאמצעית דאמצעיתא [אמצע המשמרה האמצעית]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כולהו [בכולן] את סוף המשמרות קא חשיב [הוא מונה], וכי תימא [ואם תאמר] שלסוף המשמרה האחרונה לא צריך סימן מיוחד, שהרי יום הוא — יש לומר כי בכל זאת יש ערך לסימן.
The Gemara answers: Rather, he enumerated the signs for the end of the first watch and the beginning of the last watch, both of which require a sign, as well as the middle of the middle watch. And if you wish, say instead: He enumerated the ends of all of the watches. And if you say that a sign indicating the end of the final watch is unnecessary because it is day, nevertheless, that sign is useful.
רי״ףבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיקְרֵי ק״שקְרִיאַת שְׁמַע, לְמַאן דְּגָנֵי בְּבַיִת אָפֵל וְלָא יָדַע זְמַן ק״שקְרִיאַת שְׁמַע אֵימַת: כֵּיוָן דְּאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, לֵיקוּם וְלִיקְרֵי..

What is the practical ramification of this sign? It is relevant to one who recites Shema while lying in a dark house, who cannot see the dawn and who does not know when the time for reciting Shema arrives. That person is provided with a sign that when a woman speaks with her husband and a baby nurses from its mother’s breast, the final watch of the night has ended and he must rise and recite Shema.
רי״ףתוספותרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למאן דגני בבית אפל – וא״ת והלא רבי אליעזר בעי (לקמן דף ט:) עד שיכיר בין תכלת לכרתי בק״ש של שחרית וי״ל מ״מ כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת.
למאן דגני בבית אפל וכו׳. וליקרי בזמנה אותו שקבע רבי אליעזר, דהיינו שיכיר בין תכלת לכרתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה למאן דגני. וז״ל וא״ת והלא ר׳ אליעזר בעי עד שיכיר בין תכלת לכרתי בק״ש של שחרית וי״ל מ״מ כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר קודם שיקום ויזמן עצמו כבר הגיע אותו עת עכ״ל. מבואר מתוס׳ דס״ל דק״ש של שחרית תלוי בזמן דמשיכיר, ומשיכיר מעכב אפילו בדיעבד דאם קרא קודם משיכיר לא יצא יד״ח. וכן כתבו תוס׳ לקמן (דף ח: ד״ה לא) וז״ל והאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת ללבן עכ״ל. אמנם שיטת הרמב״ם (פ״א מהל׳ קריאת שמע הי״ב) דק״ש תלויה ביום ולילה, ואם קרא ק״ש משעלה עמוד השחר יצא מדהוי יום. אמנם לדעת התוס׳ זמן ק״ש של ערבית אינו תלוי ביום ולילה אלא בזמן שכיבה וקימה, וזמן שכיבה הוי מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה ואילך (עיין תוס׳ דף ב. ד״ה מאימתי), וזמן קימה הוי משיכיר בין תכלת ללבן.
ע״כ ענין בין השמשות
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] הלכה למעשה — למיקרי [לקרוא] קריאת שמע למאן דגני [למי ששוכב] בבית אפל ולא ידע [ואינו יודע] זמן קריאת שמע אימת [מתי הוא]. שהישן בבית אפל אינו רואה את תחילת אור היום, ולכן ניתן לו סימן, כיון שאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו כבר נסתיימה המשמרה האחרונה בלילה, ואז ליקום וליקרי [יעמוד ממיטתו ויקרא] קריאת שמע.
What is the practical ramification of this sign? It is relevant to one who recites Shema while lying in a dark house, who cannot see the dawn and who does not know when the time for reciting Shema arrives. That person is provided with a sign that when a woman speaks with her husband and a baby nurses from its mother’s breast, the final watch of the night has ended and he must rise and recite Shema.
רי״ףתוספותרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל משמי׳מִשְּׁמֵיהּ דְּרָב: ג׳שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי וְאוֹמֵר: אוֹי לִי שֶׁחָרַבְתִּי1 אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי, וְהִגְלֵיתִים לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם!:

Rav Yitzḥak bar Shmuel said in the name of Rav: The night consists of three watches, and over each and every watch the Holy One, Blessed be He sits and roars like a lion, because the Temple service was connected to the changing of these watches (Tosefot HaRosh), and says: “Woe to Me, that due to their sins I destroyed My house, burned My Temple and exiled them among the nations of the world.”
1. כן בכ״י מינכן 95. בכ״י אוקספורד אופ׳ 23: ״אוי שחרבתי״. בדפוס וילנא: ״אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי״, וכן גם בהקדמה לעקדת יצחק על התורה.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה שה⁠{ז}⁠כיר על כל משמר ומשמר יושב הקב״ה ושואג כארי, הוצרך להודיענו שאין לפני הקב״ה זכר לאומות העולם אלא לישראל תמיד בלבד. ופירושו: הקב״ה הרשה לאויב להתגבר כארי שואג על ישראל להחריב נויהו, וליתן האויב קולו {ו}⁠יענה1 כמו הידד עליהם, שעתיד לדרכם כדריכת גת.
1. כן בכ״י קמברידג׳ T-S NS 329.168. בכ״י קמברידג׳ T-S F3.28: ״יענה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואומר אוי שהחרבתי – כלומר אוי להם לרשעים שבשביל עונותם שרפתי את היכלי והגליתי את בני אפילו כשרין שבהן וכו׳.
ואומר אוי שהחרבתי – כלומר אוי להם לרשעים שבשביל עונותם שרפתי את היכלי והגליתי את בני אפילו כשרין שבהן וכו׳:
ואומר אוי כו׳. דכתיב ביה ישאג על נוהו הידד וגו׳ מלשון הוי כמו שפרש״י שם וקאמר שואג כארי דלשון שאגה נמצא כמה פעמים בקרא לגבי ארי ור׳ יוסי דקאמר לקמן שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי כו׳ ולא שמע שואג בקול כארי היינו משום דלא היה משתמש רק בבת קול כדאמרי׳ פ״ב דסוטה דמשמתו תגי זכריה ומלאכי נסתלק רוח הקודש והיו משתמשין בבת קול וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה [משמו] של רב: בן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, כי עבודת המקדש היתה קשורה בזמני המשמרות (תוהרא״ש), ואומר: ״אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם״.
Rav Yitzḥak bar Shmuel said in the name of Rav: The night consists of three watches, and over each and every watch the Holy One, Blessed be He sits and roars like a lion, because the Temple service was connected to the changing of these watches (Tosefot HaRosh), and says: “Woe to Me, that due to their sins I destroyed My house, burned My Temple and exiled them among the nations of the world.”
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תַּנְיָא: א״ראָמַר רִבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת, הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְנִכְנַסְתִּי לְחוּרְבָּה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לְטוֹב וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח, (וְהִמְתִּין לִי) עַד שֶׁסִּיַּימְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּימְתִּי תְּפִלָּתִי אָמַר לִי: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי! וְאָמַרְתִּי לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וּמוֹרִי! וְאָמַר לִי: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחוּרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. וְאָמַר לִי: הָיָה לָךְ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ! וְאָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָירֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּ בִי עוֹבְרֵי דְּרָכִים. וְאָמַר לִי: הָיָה לָךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה!

Incidental to the mention of the elevated significance of the night watches, the Gemara cites a related story: It was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I was once walking along the road when I entered the ruins of an old, abandoned building among the ruins of Jerusalem in order to pray. I noticed that Elijah, of blessed memory, came and guarded the entrance for me and waited at the entrance until I finished my prayer. When I finished praying and exited the ruin, Elijah said to me, deferentially as one would address a Rabbi: Greetings to you, my Rabbi. I answered him: Greetings to you, my Rabbi, my teacher. And Elijah said to me: My son, why did you enter this ruin? I said to him: In order to pray. And Elijah said to me: You should have prayed on the road. And I said to him: I was unable to pray along the road, because I was afraid that I might be interrupted by travelers and would be unable to focus. Elijah said to me: You should have recited the abbreviated prayer instituted for just such circumstances.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והזכיר ר׳ יוסי שלמד מאליהו זל״ט שלשה דברים: שאין נכנסין לחורבה, ושמתפללין ב{ד}רך, וא⁠{ם} מתייר⁠{א} שמא יפסיקוהו עוברי דרכים מתפלל תפלה ק{צ}רה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמר – והמתין כמו לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלוני (סנהדרין סג:) ובב״ק בפ׳ החובל (דף צ׳:) שמרה עומדת על פתח חצרה. וכן ואביו שמר את הדבר (בראשית לז), שומר אמונים (ישעיהו כו).
תפלה קצרה – [הביננו] ולקמן מפרש לה בפרק תפלת השחר (דף כ״ט.).
סימן קכג
אמר ר׳ יוסי למדתי ג׳ דברים שאין נכנסין לחורבה ושמתפללין בדרך ושמתפלל תפלה קצרה. ות״ר מפני ג׳ דברים אין נכנסין לחורבה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין.
היה לך להתפלל תפילה קצרה – לכאורה משמע שאין זה הביננו דהא קא בעי לקמן (דף ל.) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. א״כ לפי׳ הקונ׳ שפי׳ בכאן דהיינו הביננו קשה. אלא ע״כ היינו תפלה אחרינא כדמפרש לקמן צרכי עמך מרובים וכו׳. וגם על זה קשה דלקמן אמרינן שאין לומר תפלת של צרכי עמך אלא במקום סכנה. ורבי יוסי לא הוה במקום סכנה פי׳ במקום לסטים. מדהשיב לו שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ולא השיב שמא יהרגוני לסטים. ונראה לי כפ״ה תפלה קצרה דהכא היינו הביננו. ואע״ג דלייט עלה אביי אמאן דמתפלל הביננו. היינו דוקא בעיר אבל בשדה מותר. והא דאמרי׳ לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. הכי קאמר בין תפלה קצרה דאמר בפ׳ תפלת השחר (ברכות כט:) כגון צרכי עמך וכו׳. אבל ודאי תפלה קצרה דהכא צ״ל הביננו.
1ובא אליהו ז״ל ושימר לי על הפתח – פיר׳ והמתין לי על הפתח,⁠א ודמיונו: לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע״ז פלונית.⁠ב ויש מפרשין ששמרו מן המזיקין.⁠ג
א. ראה רש״י שם.
ג. פירוש זה לא הובא בראשונים.
1. ד״ה זה וזה שלאחריו מופיעים בכ״י לפני הביאורים לדף ו׳:
היה לך להתפלל תפלה קצרה. לאו תפלה קצרה ממש קאמר, דההיא לא שרינן לצלוייה אלא במקום גדודי חיה ולסטים דוקא כדמשמע לקמן (ברכות כט:), אלא הכא להביננו קרי תפלה קצרה, שאף היא נתקנה להתפלל בדרך, וכדמשמע לקמן (ברכות ל.) דאמרינן התם מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה, איכא, דאילו הביננו צריך לומר שלש ראשונות ושלש אחרונות וכי אתי לביתיה לא הדר ומצלי.
תניאא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושימר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי אמרתי לו שלום [עליך] רבי ומרי אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל אמר לי היה לך להתפלל בדרך אמרתי לו מתיירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי שלשה דברים למדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שמתפללין תפלה קצרה ולמדתי שאין נכנסין לחורבה.
פי׳ לקמן (בבלי ברכות כט:) מפרש מאי תפלה קצרה, ובודאי תפלה קצרה דהכא היינו הביננו דאי תפלה קצרה דעלמא דאיתמרא לקמן (בבלי ברכות ל.) דלא נפיק בה ידי חובתיה מסתמא ודאי לא הוה אמר ליה להתפלל תפלה קצרה דלא נפיק בה ידי חובתיה, ותו דההיא ליתה [אלא] במקום גדודי חיות ולסטים כדלקמן (בבלי ברכות כט:), אלא ודאי תפלה דהכא היינו הביננוב ושמעינן מינה דכולי עלמא בדרך שארי לצלויי לכתחלה הביננו ובהכי סגי ליהג.
[רי״ף ג, ב] תנו רבנן מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד ומפני מפולת ומפני המזיקין.
א. גמ׳ ג, א.
ב. וכ״כ רש״י ותוס׳ ע״ש.
ג. עיין בדברי רבינו להלן ל, א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא א״ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי. אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי. אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו להתפלל. אמר לי היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו ג׳ דברים למדתי שמתפללין בדרך. ולמדתי שמתפללין תפלה קצרה. ולמדתי שאין נכנסין לחורבה. והתפלה הקצרה היינו הביננו. אבל הא דאמר לקמן (ברכות דף כח:) מתפלל אדם תפלה קצרה ואומר הושע ה׳ את עמך וגו׳ היינו דוקא במקום גדודי חיות וליסטים אבל בדרך שלא במקום סכנה לא:
ת״ר מפני ג׳ דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד. ומפני מפולת. ומפני מזיקים:
היה לך להתפלל תפלה קצרה – תימא הא דאמרינן לקמן בפרק תפלת השחר [דף כ״ח:] דתפלה קצרה אין מתפללין אלא במקום גדודי חיות אבל לא בדרך שלא במקום סכנה, ואי בהביננו מיירי הא לא אשכחן לקמן דקרי לה תפלה קצרה אלא קורא אותה מעין י״ח, ועוד דאמרינן לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה מכלל דהביננו לא מקרי תפלה קצרה, ועוד דלקמן אמרינן בכל יום מתפלל אדם הביננו ואביי לייט עלה דלא אשכחן דמפליג אביי בין דרך לעלמא, וצ״ל דתפלה קצרה דהכא היינו הביננו ומודה אביי דבדרך מתפללין אותה ודהאי דקאמר לקמן מאי איכא ובין הביננו לתפלה קצרה, במקום תפלה קצרה קרי לה הביננו אבל בסתמא קרי לה תפלה קצרה שפיר. וכן משמע לקמן דהביננו נתקן בדרך דקאמר בפרק תפלת השחר מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה איכא דאלו הביננו צריך לומר שלש ראשונות ושלש אחרונות וכי אתי לביתו לא הדר מצלי:
רש״י בד״ה תפלה קצרה הביננו ולקמן מפרש כו׳ כצ״ל:
בד״ה תפלה קצרה הביננו ולקמן מפרש לה כו׳ עכ״ל כצ״ל כנראה מדברי התוס׳ וק״ל:
בד״ה היה לך להתפלל כו׳ וגם על זה קשה כו׳ והא דאמרינן לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה כו׳ עכ״ל כצ״ל ור״ל דודאי סתם תפלה קצרה דקאמר הכא היינו הביננו אלא התם לגבי הביננו ע״כ תפלה קצרה היינו תפלה אחרינא דקאי אהא דקאמר התם כגון צרכי עמך כו׳ וק״ל:
תוס׳ ד״ה היה לך להתפלל תפלה קצרה. וז״ל לכאורה משמע שאין זה הביננו דהא קא בעי לקמן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה א״כ לפ׳ הקונטרס דפירש דהיינו הביננו קשה אלא ע״כ היינו תפלה אחרינא כדמפ׳ לקמן צרכי עמך מרובים וגם ע״ז קשה דלקמן אמרינן שאין לומר תפלה של צרכי עמך אלא במקום סכנה ור׳ יוסי לא היה במקום סכנה פ׳ במקום לסטים מדהשיב לו שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ולא השיב שמא יהרגוני לסטים ונראה לי כפירוש הקונטרס תפלה קצרה דהכא היינו הביננו ואע״ג דלייט עלה אביי אמאן דמתפלל הביננו היינו דוקא בעיר אבל בשדה מותר וכו׳ עכ״ל. עיין בגמ׳ לקמן (דף ל.): ״מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי ג׳ קמייתא וג׳ בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי בתפלה קצרה לא בעי לצלויי ג׳ קמייתא ולא ג׳ בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך״. ונראה דמבואר בגמ׳ דתפלת הביננו חלוקה ביסוד דינה מתפלה קצרה, דהביננו הוי קיום תפלה כשמו״ע עצמה, וע״כ אינו חוזר ומתפלל שמו״ע. משא״כ תפלה קצרה דצרכי עמך הוי חלות קיום תחינה בעלמא ואינה קיום תפלה. ולפיכך כשיוצא מהסכנה צריך לחזור ולהתפלל שמו״ע. ונראה עוד דבמקום סכנה אסור להתפלל תפלת הביננו מכיון דהוי חלות קיום של תפלת שמו״ע ואסור להתפללה במקום סכנה משום דלא יוכל להתכוון בכוונת העומד לפני ה׳ המעכבת בתפלה (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ תפלה הט״ו). משא״כ תפלת צרכי עמך שאין בה קיום וחלות שם תפלה ואינה אלא תחינה ובקשה בעלמא, וע״כ נאמרת במקום סכנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עם הזכרת משמעותם העליונה של זמני אשמורות הלילה מובא מעשה בהקשר דומה. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה (בית שנעזב ואין בו דיירים) אחת מחורבות ירושלים להתפלל בה. בצאתי מן החורבה התגלה לפני כי בא אליהו הנביא זכור לטוב ושמר (המתין) לי על הפתח של החורבה, (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי אליהו כדרך שפונים אל הרב: ״שלום עליך, רבי״. ואמרתי לו כתשובה: ״שלום עליך, רבי ומורי״. ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: על מנת להתפלל. ואמר לי אליהו: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: לא יכולתי להתפלל בדרך מאחר ומתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים, ולא יוכל להתרכז בתפילה כראוי, אמר לו אליהו: היה לך להתפלל תפלה קצרה. כי קיים נוסח מקוצר של תפילה, שנועד לאלה שאין ביכולתם להתפלל תפילה ארוכה.
Incidental to the mention of the elevated significance of the night watches, the Gemara cites a related story: It was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I was once walking along the road when I entered the ruins of an old, abandoned building among the ruins of Jerusalem in order to pray. I noticed that Elijah, of blessed memory, came and guarded the entrance for me and waited at the entrance until I finished my prayer. When I finished praying and exited the ruin, Elijah said to me, deferentially as one would address a Rabbi: Greetings to you, my Rabbi. I answered him: Greetings to you, my Rabbi, my teacher. And Elijah said to me: My son, why did you enter this ruin? I said to him: In order to pray. And Elijah said to me: You should have prayed on the road. And I said to him: I was unable to pray along the road, because I was afraid that I might be interrupted by travelers and would be unable to focus. Elijah said to me: You should have recited the abbreviated prayer instituted for just such circumstances.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה, וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ, וְלָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה.

Rabbi Yosei concluded: At that time, from that brief exchange, I learned from him, three things: I learned that one may not enter a ruin; and I learned that one need not enter a building to pray, but he may pray along the road; and I learned that one who prays along the road recites an abbreviated prayer so that he may maintain his focus.
רי״ףבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם באותו שעה למדתי ממנו ג׳ דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה לכאורה בודאי היה יודע רבי יוסי בלא״ה שאין נכנסין לחורבה רעוע׳ מפני המפולת שזה דבר פשוט מסברא. אלא דהוה חורבא חדתי וידע ג״כ דהיכא דאיכא למיחש לחשד אין לכנוס בו שלא לצורך ותדע דאל״כ למה הוצרך לומר מעיקרא מתירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים ותיפוק ליה דבלא״ה לכתחילה אסור להתפלל בשדה מקום פרוץ אלא בבית משום צניעות כדאיתא בש״ס ובטור וש״ע א״ח סימן צ׳ ע״ש. אע״כ לפי שהיה יודע שאין ליכנס אפילו בחורבה חדתי מפני חשד אשה ואע״ג דבדברא לא שכיחא אלא דהכא סמוך לישוב הוה כדמשמע מלישנא דחורבות ירושלים. ומש״ה אי לאו טעמא דעוברי דרכים יותר היה מתפלל בשדה משום דהו״ל כדיעבד אבל משום טעמא דע״ד דהיה מתבטל תפלתו לגמרי לא היה חושש לחשדא. וקמהדר ליה אליהו דאף שהיה ביטול תפלה אסור ליכנס לחורבה מפני המזיקים דהוה מקום סכנה ויותר היה לו להתפלל תפלה קצרה וזה הוא שלמד מדברי אליהו זכור לטוב וזה פשוט:
שם ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. מכאן נמי יש לדקדק דהכא חורבא חדתי הוא כדפרישית דאלת״ה אלא שר״י היה סובר אפילו היכא דשייך מפולת מותר ליכנס להתפלל משום דשלוחי מצוה אינן ניזוקין. א״כ בפשיטות מצינא למימר דהא דאהדר ליה אליהו היה לך להתפלל תפ״ק היינו בחורבה גופא דבמקום סכנה מתפלל תפ״ק. ואכתי מנא ידע ר׳ יוסי מדברי אליהו דהמתפלל בדרך בלא סכנה דמתפלל תפ״ק. ואם נפרש דהא דקאמר ר״י המתפלל בדרך היינו במקום סכנה. והא דשבק לישנא דחורבה דאיירי ביה היינו משום דלקושטא דמילתא בחורבא דאיכא מקום סכנה איכא למימר דאפילו תפ״ק אסור ומאי דקמהדר ליה אליהו היה לך להתפלל תפ״ק היינו בדרך וזיל הכא קמדחי ליה כו׳ משא״כ בהא דמהלך בדרך במקום סכנה שמעין שפיר מיניה אלא דלפ״ז לא היו מקשי׳ תוס׳ מידי על רש״י ז״ל ד״ה היה לך כו׳ ור״י לא הוה במקום סכנה ולמאי דפרישית מצינן למימר דאמקום סכנה מהדר ליה ושפיר כ׳ רש״י בדברי ר״י שאמר המתפלל בדרך והיינו מקום סכנה שמתפלל הביננו כדמשמע בפשטא דדברי רש״י ז״ל דאהא מילתא לחודא כ״כ. אע״כ דהתוס׳ ג״כ נחתי להך סברא דפרישית לעיל דעיקר מילתא שלמד ר״י שאסור ליכנס לחורבה היינו אפילו בחורבה חדתי דקאי בדברא ומשום מזיקין ור״י היה סובר דלא מיקרי חורבה א״כ תו ליכא לפרש דהאי תפ״ק דאמר אליהו היינו בחורבה כנ״ל בשיטת התוס׳ ורש״י ז״ל לא נחית להכי ונתיישב פירושו ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוסי מסכם כי באותה שעה משיחה קצרה זו למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך במקום הצורך, ואין להיכנס דווקא לבית להתפלל, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה שיוכל לכוון לבו בה.
Rabbi Yosei concluded: At that time, from that brief exchange, I learned from him, three things: I learned that one may not enter a ruin; and I learned that one need not enter a building to pray, but he may pray along the road; and I learned that one who prays along the road recites an abbreviated prayer so that he may maintain his focus.
רי״ףבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאָמַר לִי: בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחוּרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כַּיּוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לִי שֶׁחָרַבְתִּי1 אֶת בֵּיתִי, וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי, וְהִגְלֵיתִים לְבֵין הָאוּמּוֹת. וְאָמַר לִי: חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשָׁךְ! לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבָד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֵלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ, וְלֹא זוֹ בִּלְבָד, אֵלָּא בבְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְעוֹנִין ״יְהֶא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״, הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעֲנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ! מַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם!:

And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin?
I responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.
And Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).
1. כן בכ״י מינכן 95. בכ״י אוקספורד אופ׳ 23: ״אוי שחרבתי״. בדפוס וילנא: ״אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי״, וכן גם בהקדמה לעקדת יצחק על התורה.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וגם הגיד לו: כי כגון יונה שמנהמת בכל יום מן השמים אוי ששרפתי את ביתי. ופיר׳: אוי לרשעים שגרמו עונותיהם ששרפתי ביתי {ו}היכלי. ובעת שישראל עונין יהא שמיה רבה {מ}ברך, נשמע קול כאילו מלפני הקב״ה: אשרי בני המלך שמקלסין את אביהם בביתו, אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. כלומר ישראל שנקראו בני אל חי, {ש}⁠נאמר: בנים אתם לי״י אלהיכם (דברים י״ד:א׳), ועכשיו גלו בין הגוים.
כמה מעלות בתרומה א״ל ג׳. וקאים מצלי כדי לעמוד להתפלל מתוך דבר תורה ומתוך דבר הלכה ברורה שאין בה ספק כדאמרינן (ברכות פרק אין עומדין (ברכות דף לא)) בעניינא דצלותא אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה פסוקה ואילו היה בחולין נמי שלישי לא היתה מעלה לתרומה בזה הענין והמעשר אין לו מעלה יתירה על החולין בזה הענין אלא שוה הוא לחולין כי השני מזה ומזה אין עושה שלישי אבל יש לתרומה מעלה יתירה שהשני מטמא שלישי בתרומה כדתנן (טהרות פ״ב משנה ד׳) הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין השלישי פסול ואינו מטמא וזה הדבר אין בו חלוקה כי ר׳ עקיבא לא חלק אלא בחולין בלבד אבל בתרומה מודה הוא לחכמים שאין בה אלא שלישי כמפורש בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף יט) והקודש יש לו מעלה יתירה והיא שהשלישי מטמא את הרביעי בקדש כדתנן (טהרות פ״ב משנה ה׳) הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין הרביעי פסול ואינו מטמא ובפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ) נמי אמרי הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ועל זה הסדר ובזה התיקון נסדרו אותן הכתובים שהזכרנו לפי הפירוש שפירשום רז״ל לפי שיש לטמא ג׳ שמות טמא וטבול יום ומחוסר כיפורים ויש לטהרה ג׳ דברים שגורמין לה טבילה והערב שמש והבאת קרבן והטמא הוא שניטמא ועדיין לא טבל והרי הוא אסור ליגע בכל דבר שנקרא קדש כלל ואפילו במעשר וכ״ש במה שהוא למעלה הימנו ואם הוא עושה הראשון שגורם לטהרה שהיא הטבילה אם טבל כראוי וכהלכה הותר לוכל במעשר מיד ואע״פ שעדיין לא בא השמש כדכתב רחמנא (ויקרא כ״ב:ו׳) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ ויסור ממנו שם טמא וחוזר להקראות טבול יום ועדיין הוא אסור בתרומה וקדשים ואפי׳ אם נוגע בהן הוא מטמאן כדאמרינן בפרק יציאות השבת (שבת דף יד) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר אבל לא יהו מטמאין כדתנא בתוספתא טהרות (פרק א׳) אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקדש ר״מ אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכמים אומרים כשם שאינו פוסל אלא משקי תרומה ואוכלי תרומה כך אינו פוסל אלא משקי קדש ואוכלי קדש ואמרינן בגמ׳ (מעילה דף ח) לרבנן כיון דטבל קלשא ליה טומאתו פסולא משוי טמא לא משוי וכל מה שנגע בו טבול יום מתרומה ובקדשים הוא בעצמו פסול ואינו מטמא אחרים ואיתא בגמרא דמעילה (שם) בפרק חטאת העוף ובמס׳ פרה בפרק צלוחית (פרק י״א משנה ד׳) שנינו כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו מטמא את הקדש ופוסל את התרומה דברי ר״מ וחכמים אומרים פוסל בקדש הרי נתברר לנו מדברי החכמים בברייתא ובזו המשנה כי טבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפי שפירשו בטעמו של דבר כיון דטביל קלשא ליה טומאתו ואינו זז מזה הענין עד שיבא אליו השמש ויצאו הכוכבים אז יהא מותר לוכל בתרומה כדכתב רחמנא (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וזהו שלמדנוהו ממה שנאמר במשנה משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דביאת שמשו מעכבתו לוכל בתרומה ותניא בתורת כהנים [בפ׳ שמיני פרק ח׳ דין ט׳ ומייתי לה ביבמות עה וע״ש] וטמא עד הערב יכול לכל דבר ת״ל וטהר אי וטהר יכול לכל דבר ת״ל וטמא עד הערב הא כיצד טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך ולאחר שישלים יומו פורח ממנו שם טבול יום שהרי יומו כבר חלף ועבר אלא נשתייר עליו להקריב הקרבן שהוא נתחייב בו ולפיכך הוא נקרא מחוסר כיפורים ועדיין הוא אסור ליגע בכלום דבר מקדשי המזבח עד שיביא הכפרה שהוא מתחייב בה וכן אם נכנס למקדש משערי ניקנור ולפנים שהוא מחנה שכינה נתחייב כרת אם היה מזיד ואם היה שוגג בחטאת כדתנא בתוספ׳ (כלים פרק א׳) כל הטמאין שנכנסו משערי ניקנור ולפנים אפי׳ מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ובמשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א׳ משנה ח׳) עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת ובספרי (פרשת נשא) מפורש מפתח עזרה ולפנים מחנה שכינה דהיינו עזרת ישראל ותניא בספרי טמא יהיה לרבות את הטבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה ואיתא בנזירות בפרק ג׳ מינין (נזיר דף מה מכות דף ח) ולאחר שיביא כפרתו ויקריבנה הכהן כראוי וכהלכה ויכפר עליו כבר גמרה לה טהרתו והותר לו לוכל בקדשי מזבח ולהכנס למחנה שכינה והיינו מעזרת ישראל ולפנים וכדאמר הכתוב (ויקרא י״ב:ח׳) וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר אמרו חכמים כי הוא חייב טבילה לאחר שמקריב כפרתו ואז יהא מותר לוכל בקדשי מזבח כדתנן בפרק חומר בקודש ( חגיגה דף כא) אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה ואמרינן בגמרא (שם דף כד) כיון דעד האידנא הוו אסירי למיכל בקודש אצרכונהו רבנן טבילה ואלו השמות שהן קרויין לטמא כמו שהזכרנו איתנהו מסודרין במשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א׳ משנה ה׳) מחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר חזר להיות טבול יום אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן ובמשנת נגעים בפרק י״ד (משנה ג׳) כבס בגדיו וטבל טהר מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים והיינו מתני׳ שהזכרנוה מקודם ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לה ע״ש) אמרינן העריב אין לא העריב לא אמאי הא טהור הוא אלא מעלה הרי נתברר לנו עכשיו מכל אלו הראיות כי התרומה מעלתה למעלה מן המעשר והיא למטה מן הקדשים וכי זה שאמר הכתוב ובא השמש וטהר על השמש הוא חוזר ולא על האדם הטמא כלומר שיתפנו פני הרקיע מאורו של יום ויראו הכוכבים אותה העת היא תחלת הלילה זהו עת שנתחייבנו בו בקריית שמע של ערבית וכל מי שקרא קריאת שמע קודם זה העת לא יצא ידי חובתו כדגרסי׳ בגמ׳ דבני מערבא (הלכה א׳) תני הקורא את שמע קודם לכן לא יצא ידי חובתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך – אשרי כל זמן שהיה קלוס זה בתוך בהמ״ק.
ועונין יהא שמיה הגדול מבורך – מכאן יש לסתור מה שפי׳ במחזור ויטרי יהא שמיה רבא שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב (שמות יז) כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ופירושו כך יהא שמי״ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומ׳ ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך וגם מה שאומרי׳ העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט.) אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועונין יהא שמו הגדול מבורך – כך נמצא בכל הספרים ישנים מכאן נראה דלא כמו שכתבו בפי׳ קדיש אי״ש רבא כלומר יהא שמו גדול פי׳ שם י״ה שמשתמשין בו בגלות יהא גדול ושלם, דהכא משמע שאינו אלא תרגום של שמו הגדול. ומה שאומר אותו בלשון תרגום לפי שהוא שבח נאה ויקנאו מלאכי חבלה ויקטרגו אם יבינוהו אבל בלשון ארמי אינם מכירין. ול״נ האי טעמא אלא נראה הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה והיה שם עמי הארץ שלא היו מכירין אלא לשון ארמי כדאי׳ בשלהי סוטה אמאי מיקיים עלמא אסדרא דקדושא ואיהא שמיה רבא דאגדתא:
מיד הקב״ה מנענע את ראשו – וזהו מה שאנו אומרי׳ בקדיש תושבחתא ונחמתא שצריך כביכול תנחומים על צער החורבן. וגם ע״כ נהגו לומר זכור רחמיך י״י וחסדיך כשמתחיל ש״ץ קדיש ע״ש מדת רחמים שזוכר באותה שעה:
שם ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב״ה כו׳ כצ״ל ונמחק השאר ונכתב בצדו נ״ל טעות דאינו שייך ליהא שמיה רבא אלא אסוף קדיש שאומר בכולן אמן אבל יהא שמיה כו׳ הוא דבר שבקדושה ושייך דוקא אתחילת קדיש וכן לקמן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״א ע״ב):
גמרא ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב״ה כו׳ כצ״ל ול״ג אמן כנראה מדברי התוס׳ הכא וכדמוכח לקמן בפרק מי שמתו ונראה דל״ג נמי שמיה הגדול אלא שמו הגדול הכל בלשון הקודש וכ״ה לקמן בפרק מי שמתו ולכך ליכא לפרושי על שם י״ה שיהיה שלם אבל בתוספות גרסי שמיה הגדול ומיהא ליכא לפרושי ע״ש שם י״ה שיהיה שלם דה׳ דהגדול לא משמע לפרש כן וק״ל:
שמקלסין כו׳. מפירש״י דר״ל שהיו מקלסין אותו בביתו כך בזמן שהיה ביתו קיים מה לו לאב כו׳ שגלו מעל שלחן כו׳ דהיינו שגלו ממקדש ששם היו זוכין משלחן אביהם כשהיה קיים ובזמן שב״ה קיים קראו להקב״ה מלך אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך כביכול שאינו מלך שאין הכסא שלם אז כמ״ש התוס׳ שזהו פירוש אמן יהא שמיה רבא כו׳ ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ועונין. בא״ד. וז״ל וגם מה שאומרים העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאים בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפילות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט.) אין העולם מתקיים אלא אסידרא דקדושתא ואיהא שמיה רבה דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרש ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תיקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם עכ״ל. משמע דלתוס׳ עיקר תקנת אמירת קדיש דרבנן הוא להאמר לאחר לימוד אגדתא. ובאמת נראה דיש בזה מחלוקת בראשונים. דעיין ברמב״ם בסדר התפלה בנוסח הקדיש וז״ל קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יתר שעוסקים בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או מהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה יתגדל ויתקדש שמיה רבה דעתיד לחדתא עלמא ולאחייה מתייא וכו׳ על רבנן ועל תלמידיהון וכו׳ דעסיקין באורייתא וכו׳ וזהו הנקרא קדיש דרבנן עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם דעל כל לימוד תורה שבעל פה אומרים קדיש דרבנן ולא רק על הגדות. אמנם מרש״י בסוטה (דף מט. ד״ה אקדושה) משמע שחולק ע״ז שכתב וז״ל וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגים כך וכו׳ ויש כאן תורה וקידוש השם עכ״ל, ומשמע דלרש״י אין אומרים קדיש דרבנן אלא לאחר לימוד דרשה מפסוק. ולכן אנו נוהגים לומר לאחר פטום הקטורת ״אמר ר״ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך וכו׳ ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״, דבכדי שנתחייב לומר קדיש דרבנן צריכים לדרוש פסוק ולא רק ללמוד תושבע״פ. וי״ל דלכן בסוף סדר טהרות המשנה מסיימת במימרא ״אמר ריב״ל עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכו׳⁠ ⁠״, וצ״ב ביסוד מחלקותם.
והנה יש ג׳ דיני קדיש: א) קדיש דרבנן הנאמר לאחר לימוד תורה - לרמב״ם אחרי כל לימוד תושבע״פ, ולרש״י אחרי לימוד דרשה דקרא, ולתוס׳ אחרי אגדתא, ב) דין קדיש המפסיק, כגון אמירת חצי קדיש לאחר פסוקי דזמרה שמפסיק בין פסוקי דזמרה וברכות ק״ש, ובתפלת ערבית להפסיק בין ברכת גאל ישראל ושמונה עשרה, ג) דין קדיש המשלים וגומר התפלה דהוא אמירת קדש שלם לאחר שמו״ע אחרי תפלת ״ובא לציון גואל״. ונראה לומר בדעת הרמב״ם דדין קדיש דרבנן נתקן על לימוד תורה שיש בה קיום דמסורה ומשום כך דין קדיש דרבנן נתקן על לימוד תושבע״פ בלבד, ולא על לימוד תורה שבכתב. והא דאמרינן קדיש לאחר קרה״ת אינו חל מדין קדיש דרבנן, אלא חל מדין קדיש דגמר או קדיש דמפסיק, וכדמוכח מדברי הרי״ף בשם רב נוטראי גאון (במס׳ מגילה דף יג. בדפי הרי״ף) וז״ל דהיכא דקרו שיתא ואפסיקו בקדיש והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדישא לקמיה הפטרה עולה למניין ז׳ וטעמא רבה ומסתבר הוא עכ״ל. ר׳ נוטראי גאון סובר שאם אמרו קדיש אין המפטיר נכנס למנין ז׳ קרואים ואם לא אמרו קדיש עדיין המפטיר נכלל במנין דז׳ קרואים, ואי נימא דגדר הקדיש אחרי קרה״ת הוא מדין קדיש דרבנן על קיום מצות תלמוד תורה צ״ע למה תעכב אמירת הקדיש אחרי שש עליות את המפטיר מלהצטרף למנין הז׳ קרואים. ועל כרחך מוכח דגדר הקדיש אחרי קרה״ת הוא מדין קדיש המפסיק או קדיש המשלים, וע״כ לאחר אמירת הקדיש שוב אין מצטרף המפטיר למנין הקרואים. וכן מוכח מדברי התוס׳ (מגילה כג א ד״ה כיון) שכתבו ״אחר שנסדר הש״ס ותיקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו וכו׳ להודיע שתפלת ערבית רשות ה״נ תיקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה״. ומבואר דתיקנו קדיש בין ז׳ קרואים למפטיר מדין קדיש המפסיק, להראות דהויין ב׳ דיני קריאה בתורה בפ״ע ולהפסיק ביניהם.
ונתבאר דלשיטת הרמב״ם קדיש דרבנן נאמר רק על לימוד תושבע״פ, ומשום דיש בלימוד תושבע״פ קיום מיוחד של מסורת התורה מדור לדור. ונראה דמסורת התורה מהווה קיום דקבלת עול מלכות שמים. דהנה אמרינן לקמן (דף יג.) דפרשת שמע קודמת לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה. והרמב״ם ביאר (פ״א ה״ב מהל׳ ק״ש) שפרשה ראשונה שבק״ש קודמת מפני שיש בה ״יחוד ה׳ ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו״, ומבואר להדיא דקבלת עול מלכות שמים כוללת ג׳ ענינים אלו - יחוד ה׳, אהבת ה׳, ותלמוד תורה. ונראה שקיום קבלת עומ״ש ע״י תלמודו אינו כשלומד תורה בכתב דעלמא אלא צריך ללמד ולמסור את התורה לאחרים וכמו שכתוב בפרשת ק״ש ״ושננתם לבניך״, וע״כ בלימוד תושבע״פ ברבים חל קיום זה דקבלת עומ״ש משום דתורה שבעל פה מהווה חפצא דמסורת התורה מרב לתלמיד. וע״כ סובר הרמב״ם דאומרים קדיש דרבנן רק על לימוד תושבע״פ דהוי קיום דקבלת עומ״ש ע״י מסורת התורה.
ובביאור שיטת רש״י י״ל שסובר דקדיש דרבנן נתקן על לימוד תורה של דברי נחמה, דהקדיש מבטא האמונה והבטחון בגאולה העתידה שאז יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ומשום כך אין אומרים קדיש דרבנן על לימוד דבר הלכה מתושבע״פ, ורק על דרשה מקרא דהויין דברי נחמה, וכמו שאנו אומרים בסיום פטום הקטורת: אמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך כו׳ ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום. דלרש״י דין קדיש דרבנן דומה לברכות ההפטרה שיסודם אמונה ובטחון בגאולה העתידה, ותרוייהו - ברכות הפטרה וקדיש דרבנן - הויין קיום של אמונה ובטחון ובקשה על הגאולה העתידה, ונאמרים אחרי דברי נחמה מהנביאים. ועיין בגמ׳ לקמן (דף לא.) דהנביאים סיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים, וכן מנהג הדרשנים לסיים בתפלה שיקויים במהרה הגאולה העתידה ועל זה נתקן קדיש דרבנן. ועיין בתוס׳ (דף ג. ד״ה ועונין) שהביאו מחלוקת בינם לבין מחזור ויטרי בפירוש יהא שמיה רבה, דלמחזור ויטרי זוהי תפלה שאנו מתפללים שימלא שמו כדכתיב כי יד על כס קה, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת. ואילו לתוס׳ הפירוש הוא שיהא שם הגדול מבורך והוי תפלה אחת. ונראה דלמחזור ויטרי עיקר הקיום דקדיש הוא אמונה בגאולה העתידה וכשיטת רש״י וע״כ פירש שיהא שם ה׳ שלם, משא״כ לתוס׳ הוי תפלה אחת שיהא שמו הגדול מבורך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולאחר דברי ההקדמה אמר לי אליהו: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו בתשובה: שמעתי בחורבה בת קול, כעין הד מאותה שאגה ששואג הקדוש ברוך הוא (מהרש״א) שמנהמת כיונה ואומרת: ״אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות״. ואמר לי אליהו: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, קול זה אינו חד פעמי, אלא חוזר בכל יום ויום, שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא גם בשעות אחרות כשמזכירים את גדולת ה׳, וכגון בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין באמירת הקדיש ״יהא שמיה [שמו] הגדול מבורך (בנוסח הקדיש: ״יהא שמיה רבא מברך״), הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו, ואומר: אשרי המלך שמקלסין (משבחים) אותו בביתו כך, כי כשהיה המקדש, בית ה׳ בנוי, היה הקדוש ברוך הוא משובח שם בתהילה זו, ועתה בזמן הגלות מה לו לאב שהגלה את בניו, כלומר, מה רבה היא הרגשת הכאב של האב המגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ומוסיפים כאב לאב בכאבם שלהם (רשש״ט).
And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin?
I responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.
And Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: גמִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה: מִפְּנֵי חֲשָׁד, מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת וּמִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.. מִפְּנֵי חֲשָׁד, וְתִיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם מַפּוֹלֶת!

The Sages taught, for three reasons one may not enter a ruin: Because of suspicion of prostitution, because the ruin is liable to collapse, and because of demons. Three separate reasons seem extraneous, so the Gemara asks: Why was the reason because of suspicion necessary? Let this halakha be derived because of collapse.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני חשד – שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם.
ומפני המפולת – שחומת החורבה רעועה ומסוכן הוא פן תפול החומה עליו.
תיפוק ליה – כלומר למה לנו ג׳ טעמים לדבר א׳ הרי די באחת מהן אם לא בא ללמדך שיש שעות שאין הטעם הזה וצריך להניח בשביל זה.
מפני שלשה דברים אין ניכנסין לחורבה וכו׳ – פיר׳ מפני זה או זה או זה. אפשר שתהא חורבה חדשה שאין חוששין מפני המפולת ויש חושש מפני החשד משום פריצות, ושאין חשש למפלת ולא לחשד הרי יש לחשוש למזיקין במקומן לשנים וכל שכן לאחד, או נמי בחורבה חדשה שהיא במדבר דליכא מפולת ולא חשד, כיון שאין אשה מצויה שם, אבל מזיקין מצויין שם. והני מילי שנים אבל שלשה לא.⁠א הכי אמ׳ התנא מפני ג׳ דברים. כלומ׳ מפני קצת ג׳ דברים, שמע מינה.⁠ב
א. ראה להלן בגמ׳ מ״ג ב׳: ״לג׳ אינו נראה כל עיקר״.
ב. נראה הכוונה כמ״ש בשטמ״ק: ״דכיון דאמר מפני (ג׳ פעמים) הפסיק הענין״. וע״ע גנזי שכטר ח״ב עמ׳ 356, קטע מפיר״ח.
תניא אין נכנסין לחורבה ומתפללין בדרך והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר מפני ג׳ דברים אין נכנסין לחורבה – קס״ד דכולהו הני טעמי איכ׳ בחורבה אחת. ומשום הכי מקשה למה לי תלתא טעמי ותיפוק ליה וכו׳, ואיכא דקשי׳ ליה מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מפולת דילמ׳ להזהירו בא ולהחמיר עליו שאם יכנס לחורבה יפשע בעצמו מפני ג׳ דברים הללו. וי״ל דאי הוה אמר מפני חשד ומפולת ומזיקין כדקאמרת אבל השתא דאמר מפני הפסיק הענין ומשמע שכל אחת טענה בפני עצמה.
תנו רבנן מפני שלושה דברים אין נכנסין לחורבה – קא סלקא דעתין דכולהו הני טעמי איכא בחורבה אחת ומשום הכי מקשה למה לי תלתא טעמי ותיפוק ליה וכו׳. ואיכא דקשיא ליה מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מפולת דילמא להזהירו בא ולהחמיר עליו שאם יכנס לחורבה יפשע בעצמו מפני שלושה דברים הללו. וי״ל דאי הוה אמר מפני חשד ומפולת ומזיקין כדקאמרת אבל השתא דאמר מפני הפסיק הענין ומשמע שכל אחת טענה בפני עצמה:
גמ׳ מפני חשד. עיין שבת כג ע״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד תנו רבנן [שנו חכמים], מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני החשד של זנות, ומפני המפולת, שעשויה החורבה להתמוטט, ומפני המזיקין (שדים). נתינת שלושה טעמים להלכה אחת נראית מיותרת, ושואלים מדוע ניתן הטעם ״מפני חשד״, ותיפוק ליה [ותצא לו ילמד הלכה זו] מן הטעם הפשוט יותר ״משום מפולת״?
The Sages taught, for three reasons one may not enter a ruin: Because of suspicion of prostitution, because the ruin is liable to collapse, and because of demons. Three separate reasons seem extraneous, so the Gemara asks: Why was the reason because of suspicion necessary? Let this halakha be derived because of collapse.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות ג., רב האיי גאון ברכות ג. – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל ברכות ג. – מהדורת אריאלה נובצקי (בהכנה), על פי קטעי הגניזה וציטוטים בראשונים, ברשותה האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות ג., רי"ף ברכות ג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות ג., רש"י ברכות ג., ראב"ן ברכות ג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות ג., ספר הנר ברכות ג. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות ג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות ג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות ג. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות ג., תוספות רא"ש ברכות ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות ג., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות ג., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות ג., מהרש"א חידושי הלכות ברכות ג., מהרש"א חידושי אגדות ברכות ג., פני יהושע ברכות ג., גליון הש"ס לרע"א ברכות ג., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות ג. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות ג., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ג., אסופת מאמרים ברכות ג.

Berakhot 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 3a, R. Hayyei Gaon Berakhot 3a, R. Chananel Berakhot 3a, R. Nissim Gaon Berakhot 3a, Rif by Bavli Berakhot 3a, Collected from HeArukh Berakhot 3a, Rashi Berakhot 3a, Raavan Berakhot 3a, Tosafot Berakhot 3a, Sefer HaNer Berakhot 3a, HaHashlamah Berakhot 3a, Rashba Berakhot 3a, Raah Berakhot 3a, Meiri Berakhot 3a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 3a, Tosefot Rosh Berakhot 3a, Ritva Berakhot 3a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 3a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 3a, Penei Yehoshua Berakhot 3a, Gilyon HaShas Berakhot 3a, Reshimot Shiurim Berakhot 3a, Beirur Halakhah Berakhot 3a, Steinsaltz Commentary Berakhot 3a, Collected Articles Berakhot 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144