סוגית תפיסת דמי שביעית. איתא בגמרא שלפי ר״א אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ואליבא דר׳ יוחנן היא מתחללת בין דרך מקח ובין דרך חלול. ביציאה לחולין יש הבדל בין פרי ראשון שאינו יוצא לחולין לפרי שני התופס את דמיו ויוצא לחולין. לפי הלשון הראשון של רב אשי חולקים ר״א ור״י בפרי ראשון אבל בפרי שני לכ״ע מתחלל בין דרך מקח ובין דרך חלול. מסקנת רב אשי היא שהמחלוקת בין ר״א ור״י קיימת בפרי שני אבל בפרי ראשון ד״ה דרך מקח אין דרך חלול לא. בהקדש לכ״ע יש תפיסת דמים ויציאה לחולין בין דרך מקח ובין דרך חלול בין בפרי ראשון ובין בפרי שני. והדברים זקוקים ביאור.
א
נראה שההבדל בין הקדש לשביעית בדין פרי ראשון שהקדש יוצא לחולין ולא שביעית הוא משום שהקדש חל בקדושת פה משא״כ קדושת שביעית שחלה מאליה, וקדושה הבאה מאליה אינה מתחללת מהפרי הראשון לעולם. החלוק בין פרי ראשון לבין פרי שני הוא בכך שקדושת פרי ראשון דשביעית חלה מאליה מן השמים, וקדושת פרי שני חלה ע״י מעשה אדם. משום כך בהקדש דהוי דבר הנדור שוה פרי ראשון לפרי שני, דהא קדושת פרי ראשון דהקדש מתהוה ע״י מעשה נודר ולא חלה מאליה מן השמים. מאותו הטעם ראויה קדושת פרי ראשון דההקדש לצאת לחולין בדומה לפרי שני. עוד יתכן לומר שבפדיון דברים קדושים יש שתי הלכות - דין קנין ודין תפיסת דמים. בהקדש חל הפדיון מטעם קנין ע״פ גזה״כ ונתן הכסף וקם לו (עיין ברש״י
בקדושין כו. ד״ה דבר) ולפיכך גם פרי ראשון דהקדש יוצא לחולין. אולם בשביעית אין החלול חל מדין קנין אלא שהוא חלות מדין תפיסת דמים, עיין לקמן.
לפי מסקנת רב אשי המחלוקת היא בפרי שני אבל בפרי ראשון לכ״ע דרך מקח אין דרך חלול לא. יש לבאר את יסוד הדברים. ונראה שדעתו היא שדרך חלול שייך כשהדבר הקדוש יוצא לחולין. פדיון דרך חלול הוא לחלל זה תחת זה; הדבר הראשון יוצא לחולין והשני קדוש במקומו. ברם פרי ראשון דשביעית אינו יוצא לחולין. משום כך אין לחללו כי פדיון דרך חלול אינו שייך בלי יציאה לחולין.
ברם לפי״ז צריכים ליישב לשון ראשון דרב אשי, דלל״ק ס״ל ששיטת ר׳ יוחנן היא דגם פרי ראשון דשביעית ניתן לפדיון דרך חלול. והוא תמוה מאחר שהפרי אינו יוצא לחולין איך שייך בו פדיון דרך חלול. ונ״ל, שדין פדיון שביעית דרך חלול אינו חלות חלול אלא מעשה חלול בלבד. בשביעית עיקר החלות היא חלות תפיסת דמים. ללשון ראשון דר״א סובר ר״י שבשביעית מעשה חלול תופס דמים ולגבי תפיסת דמים אין צורך לחלות חלול אלא למעשה חלול בלבד. ראיה לכך מע״ז שתופסת דמיה הגם שלפי כמה שיטות מכירת ע״ז אינה חלה, ולכאורה קשה האיך נתפסו דמי המקח באיסור ע״ז. חזינן שתפיסת דמים בע״ז אינה תלויה בחלות מכירה אלא במעשה מכירה בלבד. ה״ה בשביעית, מעשה החלול בפרי ראשון דשביעית תופס את הפרי השני באיסורי שביעית אע״פ שהפרי הראשון נשאר קדוש. גם דרך חלול וגם דרך מקח חלים בשביעית מטעם תפיסת דמים כמו בע״ז, ולא מדין חלות פדיון וחלול. בהקדש יש חלות חלול ופדיון דזה נכנס בקדושה וזה יוצא. בשביעית יש דין תפיסת דמים ולא חלות דין חלול ממש אלא מעשה חלול בלבד.
יש להבין שיטת ר״א לפי מסקנת רב אשי ששביעית מתחללת דוקא דרך מקח. מאחר שפרי שני יוצא לחולין, א״כ למה אין בו דין פדיון בדרך חלול כבהקדש. ונראה שדעתו היא שהקדש שאני שנחשב לבעלים. פדיון הקדש בדרך חלול חל מדין קנין מהקדש. משא״כ בשביעית, אין בקדושת שביעית חלות בעלות. בשביעית א״א לקנות את הפירות מהקדש דאין להקדש בעלות בשביעית. דוקא קנין הדיוט בלבד מועיל בשביעית וזהו דרך מקח. חלות הפדיון בדרך חלול בהקדש היא מטעם קנין מהקדש, ואינו שייך בשביעית כי שביעית אינה ברשות בעלות הקדש, ואין שייך בה קנין מהקדש. משום כן אין בשביעית פדיון דרך חלול. ברם דרך מקח דהוי קנין הדיוט מהדיוט שייך בשביעית, ולפיכך שביעית תופסת דמים דרך מקח דוקא ולא דרך חלול, משא״כ הקדש. מאידך להקדש יש חלות בעלות ממש ויש חלות רשות הקדש על הדבר, ומשו״ה חל הפדיון בהקדש דרך חלול דהוא מטעם קנין מהקדש עצמו.
עוד יתכן לומר, דהנה ע״ז תופסת דמיה כמו שביעית, והואיל ובע״ז אין קדושה, ע״כ שדין תפיסת דמים שבה אינו מטעם קדושה אלא מטעם אסה״נ שבה. ויש לדון בשביעית - האם תפיסת דמיה היא מטעם קדושתה או מטעם איסורה. ונראה דאליבא דר״א היא מטעם איסורי השביעית ולא מטעם קדושת השביעית, ובכך דומה שביעית לע״ז. דין פדיון דרך חלול חל דוקא בדבר קדוש ממש כמו הקדש שבו חל הפדיון מטעם קדושת הדבר, כי דרך חלול הוא חלות דין דזה נכנס תחת זה בקדושה ומדין חלול קדושת החפצא. מאידך שביעית וע״ז אין בהן דין פדיון מטעם קדושתן דזה נכנס תחת זה, אלא דין תפיסת דמים מטעם חלות איסוריהן. משום כך אין בהן דין פדיון דרך חלול, אלא דין תפיסת דמים דרך מקח, כי דרך חלול חל מטעם דזה נכנס וזה יוצא בקדושה - וזהו בהקדש ממש ולא בע״ז ובשביעית. כ״ז אליבא דר״א. ברם לפי ר״י מתחללת שביעית מדין קדושתה ודומה היא להקדש ולא לע״ז דאין בה קדושה. לפיכך סובר ר״י שיש פדיון שביעית בפרי שני בדרך חלול כיון שהוא דין חלול בדבר קדוש דזה נכנס וזה יוצא בקדושה. בסיכום: לר״י חל דין תפיסת דמים בשביעית מטעם קדושת השביעית, ולפי ר״א חל דין תפיסת דמים בשביעית מטעם איסורי השביעית. משום כך לר״א אין לחלל שביעית דרך חלול. דרך חלול שייך דוקא בחלול קדושה דזה נכנס וזה יוצא בקדושה ושביעית תופסת דמיה מטעם איסורין ולא מטעם קדושה, ואין חלול שייך באיסורים.
והנה איתא בסוגיא שלפי ר״א כשם שהקדש תופס את דמיו כן שביעית תופסת דמיה. וצ״ע, דלכאורה דין הקדש הוא מטעם חלול קדושה ולא מטעם תפיסת איסורים, ושביעית החלות היא מטעם תפיסת איסורים, ואיך השוה ר״א שביעית לקדש. וביאר הגר״מ זצ״ל כי מזה מוכח שגם בהקדש קיים דין תפיסת דמים באיסורים כמו בשביעית ובע״ז בלי חלות חלול הקדושה. והיה אומר שבכך מובן היסוד של הפדיון בפסולי המוקדשין והרי שם נשארת חלות ההקדש על בהמת בעלת המום ועכ״ז נתפסים דמי הפדיון בקדושה. דין זה הוא מטעם תפיסת הדמים באיסורי קדש, ואינו מטעם חלול הקדש דזה נכנס לקדושה וזה יוצא/א. והוסיף שנ״מ אליבא דריה״ג שסובר קדשים קלים ממון בעלים הם, כשנמכרים הק״ק הגם שהם נשארים בקדושתם נתפסים הדמים בקדושה. וכן מדוייק לשון הרמב״ם (פ״ד ממעילה הל״ח) וז״ל: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ״ל. מדיוק לשון הרמב״ם מוכח שסובר שאילו היתה מכירת השלמים קיימת היה צריך להיות הדין שהמעות יתפסו בקדושה, והלא קדושת השלמים לא הופקעה על ידי המכירה כי הבהמה רק עוברת מרשות ראובן לרשות שמעון אבל עדיין בקדושתה קיימא, וא״כ למה יקדשו דמי המקח. על כרחך שיש דין תפיסת דמים בהקדש כמו בשביעית וע״ז ולא רק פדיון כשזה נכנס בקדושה וזה יוצא מקדושה.
שם. תוס׳ ד״ה על כו׳ וי״ל דהכא מיירי ע״מ להעלותו ולאוכלו בירושלים וכו׳. ר״ל, דבמע״ש יש שתי הלכות: 1) פדיון כסף הנלמד מהפסוק של וצרת הכסף בידך, וזה מהוה חלות קנין דשייך רק בכסף; 2) חלול על פירות הנלמד מפסוק ״ונתת גו׳ בכל אשר תאוה נפשך״, והוא מהוה חלק ממצות אכילה בירושלים. זה אינו דין קנין אלא הקדושה עוברת מכסף לפירות במצות ההבאה ואכילה. לתוס׳ מותר לחלל על פירות חוץ מירושלים ע״מ להעלותם ולאוכלם שם כי יש כאן דין חלול ע״פ מצות הבאת מקום ואכילה בירושלים.
שם. שיטת הרמב״ם בפדיון וחלול מע״ש. הרמב״ם (פ״ד ממע״ש הל״א - ה׳) פוסק (שלא כראב״ד) שיש חלול פירות על פירות בברכה. נראה כי לרמב״ם חלול פירות על פירות אינו דין קנין. רק בפדיון כסף עם צורה חל שם מעשה קנין, אבל פירות על פירות מועיל מדין מצות הבאת מקום ומצות אכילה, ומהוה חלות שם חלול לשם קיום מצות מע״ש. משום כך קובע הוא ברכה לעצמו ״אקב״ו על חילול מע״ש״. מאידך בדמים על דמים (הל״ה) משמע מהרמב״ם שאין ברכה, ומסתבר שהוא משום שאין בחליפי דמים בדמים קיום מצוה בהבאת מקום ואכילה, אלא מעשה חליפין בעלמא, ולפיכך אין מברכים. בפירות על מעות מברכים מפני שיש כאן חלות שם מעשה פדיון מהקרא ד״וצרת הכסף בידך״, במעות על מעות יש חליפין של דמים בעלמא. אין בכך חלות שם פדיון כמו פירות על מעות או חלות שם חלול כדאיתא בפירות על פירות.
שם. רש״י ד״ה שמא כו׳ ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה שנה שנה ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן עכ״ל.
בפירש״י כאן יש ג׳ חידושים: א) דיש איסור לקנות דבר שלא יתבער בשביעית, והקונה דבר שלא יתבער בשביעית עובר על איסור של סחורה, כי קניית כל דבר שישאר אחר זמן הביעור הוא האיסור של סחורה, יוצא מכך שהקונה חלוק בשביעית עובר על איסור סחורה (ולא חל האיסור על המוכר בלבד שהוא משתכר בשביעית אלא גם על הקונה) משום דישאר אחר זמן הביעור.
ב) שיטת רש״י שיש מצוה לאכול מעשרות באותה שנה כדכתיב שנה שנה ואכלת. כמו״כ כתוב לגבי בכור ״ולפני ד׳ אלקיך תאכלנו שנה בשנה״ שמצוה לאכול בכור תוך שנתו (עי׳
בכורות כו.). עלינו לבאר את יסוד ההשוואה ביניהם במצוה זו.
לשם ביאור הענין עיין ברמב״ם (פ״א ממע״ש הלי״ד) וז״ל: מע״ש הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו״ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מע״ש בסוריה עכ״ל. וצ״ע בשייכות בין מע״ש לבכור בסוריה. ועיין בתמורה
(כא) דבכור אף שהוא קדוש בין בארץ ובין בחו״ל מ״מ אין מעלין אותו מחו״ל ולומדים דינו ממע״ש דאינו נוהג בחו״ל. וצ״ע, דמע״ש הוא מצוה התלוי׳ בארץ ואינו נוהג בחו״ל - והשייכות לבכור לכאורה תמוהה.
וביאר הגר״ח זצ״ל (עיין בספרו על הרמב״ם) דבמע״ש יש ב׳ הלכות: א) דחובת קרקע הוא ותלויה בקדושת א״י כמו תרומה: ב) יש חובת הבאת מקום לירושלים כמו בקרבן, וחו״ל מופקע מקיום הבאת מקום, ולפיכך מצד דין הבאת המקום שוה בכור למע״ש ואין לבכור בחו״ל קדושה שלמה דאין בו מצות הבאה לירושלים.
יוצא מכך שמע״ש אינו נוהג בחו״ל משני טעמים, חסרה קדושת הארץ לחייב מע״ש וגם חסרה מצות הבאת מקום. ונ״מ לגבי נטע רבעי בחו״ל. דהנה התוס׳ ברפ״ו מברכות העלו שנטע רבעי נוהג בחו״ל, דכשם שהערלה נוהגת בחו״ל כן יש חיוב נטע רבעי. אולם הרמב״ם כ׳ (פ״י ממאכ״א הלט״ו) וז״ל יראה לי שאין נט״ר נוהג בחוצה לארץ עכ״ל. דעת הרמב״ם שהגם דנט״ר אינה מצוה התלויה בארץ כמו דערלה אינה תלויה בארץ, אבל כשם שמע״ש אינו נוהג בחו״ל משום שאין שם דין הבאת מקום, כן נט״ר שדומה בדין הבאת מקום למע״ש אינו נוהג בחו״ל, ואין להשוות נטע רבעי לערלה שאין בה דין הבאת מקום. ובכך מיושב גם פסק הרמב״ם בנוגע לסוריה, כי אע״פ שבכל המצוות התלויות בארץ קיים חיוב גם בסוריה מדין כיבוש יחיד, שהקונה בית בסוריה כקונה בפרוארי ירושלים, עכ״ז אין חיוב מע״ש בסוריה הואיל וחסרה לסוריה הקדושה המיוחדת של דין הבאת מקום.
לפי הנ״ל ניחא מה ששוה מע״ש לבכור לגבי דין שנה בשנה, כי מצות אכילת הבכור תוך שנתו היא דין בהבאת מקום של בכור וה״ה בפירות מע״ש חייבים להביאם ולאוכלם שנה בשנה.
ג) רש״י כתב כאן ששעת הביעור דמע״ש היא בשנה השלישית, ולכאורה נמצאות סתירות ברש״י בנוגע לזמן זה. עיין בפירש״י לדברים י״ד פכ״ח, ששם כתב ששנת הביעור היא השלישית. אבל בפירש״י לדברים כ״ו פי״ב כתוב ששנת הביעור היא ברביעית בחג הפסח. (ועיין ג״כ ברש״י במס׳ סנהדרין
(יא) ובמשניות דמס׳ מע״ש.)
והנה הרמב״ם (פי״א ממע״ש הל״ח) כתב וז״ל: כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה כו׳ נותנה לכהן מעש״ר נותנו ללוי כו׳ מע״ש כו׳ ה״ז מבערן ומשליך לים עכ״ל. במעש״ר הביעור הוא מצות הנתינה, במע״ש חייבים לבער מן העולם כחמץ בפסח. ונראה שזו כוונת רש״י שלמע״ש יש ב׳ דיני ביעור - ביעור בשלישית וביעור ברביעית. בשנה השלישית חייבים להביאו לירושלים ולאוכלו שם דלא נאסר בהנאה, אולם ברביעית יש מצות ביעור מן העולם. וניתן לומר שבוודוי מעשר מתוודין על שתי מצוות אלו - בערתי הקדש מן הבית, היינו הביעור דכלוי בשנה הרביעית, לא עברתי ממצותיך, היינו הביעור דקיום מצוה להביאו ולאוכלו בירושלים תוך שלש שנים.
ביחס למצות ביעור בשביעית נחלקו הרמב״ם והרמב״ן. כתב הרמב״ם (פ״ז משמיטה הל״ג) וז״ל: ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד עכ״ל. והקשה עליו הרמב״ן דלא מצינו פירות שביעית מן הנשרפין והנקברין, וכן קשה באמת על פירות של מע״ש בשנה ד׳, וכבר הקשה המנ״ח למה לא מנו פירות שביעית בין הנשרפין והנקברין בסוף מס׳ תמורה. ויתכן דהנשרפין והנקברין בסוף מס׳ תמורה היינו מדין איסורי הנאה שלהם שמחייב באיבוד ושרפה, משא״כ מע״ש ופירות שביעית שאין החיוב משום אסה״נ שלהם כמו שיש בחמץ, ערלה, כלאי הכרם וע״ז, רק קדושתם שהיתה מחייבת באכילה מחייבת עכשיו אבוד ושרפה, והחיוב הוא מצד קדושת הפירות ולא מצד איסור הנאה ולכן אינן נמנים במס׳ תמורה דלא מקריין נקברים ונשרפים. ואולי קיים נ״מ לגבי כתותי מיכתת שיעוריה דחל דוקא בנשרפים מטעם דין אסה״נ ולא בפירות החייבים בביעור מטעם קדושה.