ציון א.
עיין בירור הלכה ליומא עט, ב ציון ב.
ציון ג.
גמרא. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים.
התוספות (ד״ה ויין) מבארים שרבי חייא סובר שהיין פוטר את שאר המשקים אפילו שלא בשעת סעודה, אולם מסיקים שאין הלכה כמותו כשם שאין הלכה כמותו במה שאמר על הפת שפוטרת כל מיני מאכל אלא כרב פפא בהמשך הסוגיה.
מאידך גיסא כותבים התוספות לקמן (ד״ה אי הכי) בשם ר״י ורבינו תם שיין פוטר כל מיני משקים מפני שראש הוא לכל המשקים, וכותב המהרש״א (על התוספות שם) שדבריהם שם הם בשיטת הרא״ש הפוסק כרבי חייא ביין, ועל דברי התוספות בסוגייתנו כותב שיש לפרש שרוצים לומר שאין הכרח לפסוק כרבי חייא, ואין כוונתם לומר שבודאי אין הלכה כמותו במה שאמר על היין.
הפני יהושע מסביר את דברי התוספות שבסוגייתנו מבקשים להוכיח שאין הלכה כרבי חייא ביין שלא בסעודה, שכן אם פת שכל הסעודה נקראת על שמה אינה פוטרת מאכל שאינו שייך לעיקר הסעודה - כל שכן שהיין אינו פוטר משקים שאינם שייכים לו, ודבריהם לקמן אינם סותרים, שאינם באים לקבוע הלכה אחרת אלא להביא ראיה מדברי רבי חייא שאין מברכים על משקים הבאים בתוך הסעודה וטפלים לה. את זאת הם מוכיחים מדבריו, שכיון שאמר שהיין פוטר את המשקים - כל שכן שהפת פוטרתן שהם טפלים לה. בדרך אחרת כותב הצל״ח, שדבריהם לקמן באים רק כדי לפרש את טעמו של רבי חייא ולא להלכה.
כאמור הרא״ש (סי׳ כו) פוסק כרבי חייא ביין, ומה שאין הלכה כמותו בפת הוא משום שאחרים חולקים עליו, אבל ביין אין מי שחולק עליו. כן פוסק רבינו יונה (כט, א בדפי הרי״ף ד״ה ופליגא) ומדגיש שברכת היין פוטרת בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה. פירוש אחר מובא ברוקח (סי׳ שכט) בשם רבי יב״ק ממגנצא שהיין פוטר את המשקים דוקא מברכה אחרונה ולא מהראשונה, אך הבית יוסף (סי׳ קעד) כותב שלא משמע כך מהגמרא שמשווה יין לפת, עליה בודאי מדובר כאן שפוטרת מיני מאכל אף מברכה ראשונה.
המרדכי (סי׳ קנ) כותב שהיין פוטר את שאר המשקים מברכה ראשונה ואחרונה דוקא כשהמשקים לפניו בשעה שמברך על היין. עוד נראה מדבריו שהדין אינו נוהג בזמן הזה שאין קבע לשתית יין ואינו יכול לפטור משקים אחרים, אבל הרמ״א בדרכי משה (קעד, ו) מעיר שמדברי הטור שפוסק את ההלכה כרבי חייא, מוכח שסובר שכך הדין גם בזמן הזה.
בספר תניא רבתי (הל׳ ברכת היין סי׳ כד) מובאת דעה לפיה היין פוטר דוקא כשמעורב בשאר המשקים, ולא כששותה כל משקה בנפרד.
הרמב״ם אינו כותב שהיין פוטר שאר משקים, ואפשר שדעתו כדעת התוספות בסוגייתנו שאין הלכה כרבי חייא.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שיין פוטר כל מיני משקים, כדעת הרא״ש ורבינו יונה, והרמ״א (סי׳ קעד) מוסיף את מה שהתבאר בשם רבינו יונה והמרדכי שפוטר אפילו מברכה ראשונה, וכך כותב גם המחבר בסימן רח.
הט״ז (סק״ב) פוסק להלכה כדברי המרדכי שהיין פוטר דוקא כשהיו המשקים לפניו בשעת הברכה, אבל בעל דגול מרבבה מדייק מדברי המרדכי והרמ״א בדרכי משה המביאו שדוקא בזמן הזה שאין קובעים על היין - יש צורך שיהיו המשקים לפניו, וכיון שלהלכה אין חילוק בזמן הזה הרי שגם אין צורך שיהיו המשקים לפניו. המשנה ברורה (קעד, ג) מסיק שלכתחילה יש להקפיד שבשעת הברכה על היין יהיו לפניו כל המשקים, ומסביר שהמחלוקת היא במי שלא קבע עצמו לשתות יין, אך מי שקבע פוטר אפילו משקים שלא היו לפניו בשעת הברכה, אלא אם כן באו לפניו לאחר שכבר גמר לשתות את היין ולא היתה דעתו עליהם לפני גמר השתיה.
הברכה על דברים הבאים בתוך הסעודה ולאחריה
ציון ד.
גמרא. איתמר, הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם... אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה - אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אלא ברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל, שהכל טפלה לסעודה, ודברים שאינן מחמת הסעודה שבאו בתוך הסעודה - טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ודברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה - טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם.
(רמב״ם ברכות ד, יא)
דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת - אין טעונים ברכה לפניהם, דברכת המוציא פטרתן, ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן, ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלא פת - טעונים ברכה לפניהם, דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם, ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה - ברכת המזון פוטרתן, ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת - אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי התלמוד שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות כל מה שמביאים אז לפניהם - בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה, ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון.
ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות - הוה ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה, ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת - אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין, ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפילו אם אחר כך יאכל מהם בלא פת - אינם טעונים ברכה כלל. הגה. ואף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו.
אף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שברך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים - אינם טעונים ברכה כלל.
(שו״ע אורח חיים קעז, א-ד)
א. דברים הבאים מחמת הסעודה.
רב פפא במסקנתו אומר על הדברים הללו שאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ומפרש רש״י שכוונתו לדברים הבאים ללפת את הפת והם טפלים לה, אבל כשאינם טפלים - נקראים דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, וטעונים ברכה לפניהם מאחר שאין ברכת המוציא פוטרתם.
מהר״ח אור זרוע (שו״ת סי׳ סח) מדייק בשיטת רש״י שהדברים הבאים ללפת את הפת הם דוקא הדברים שבלעדיהם לא היה יכול לאכול את הפת.
התוספות (ד״ה הלכתא) והרא״ש (סי׳ כו) מקשים על רש״י מה מחדש רב פפא לעומת מה שכבר נאמר במשנה לקמן
(מד, א) שמברך על העיקר ופוטר את הטפל. על קושיה זו מצינו כמה תירוצים. בעל המאור (דף כט, א בדפי הרי״ף) מתרץ שלולא דברי רב פפא היינו מפרשים את המשנה שמתכוונת רק לדברים שהיתה דעתו עליהם בשעת הברכה, ורב פפא מחדש שהברכה פוטרת למרות שלא היתה דעתו עליהם. כתירוץ זה כותבים המאירי, הראבי״ה (סי׳ קיז), הרי״ד והריא״ז (הלכה ד, ד, מובא בשלטי הגבורים), והרשב״א מוסיף שהחידוש הוא שפוטר אף דברים שאין דרך ללפת בהם. בדרך אחרת הוא כותב שבאמת אין חידוש בחלק הזה של דברי רב פפא, ולא נשנה אלא אגב החלקים האחרים בדבריו, וכך כותב גם בעל ספר ההשלמה.
הצל״ח מתרץ שמהמשנה למדנו רק שפטור מברכה שלפניה, ורב פפא מחדש שפטור אף מברכה שלאחריה.
על התירוץ הראשון של בעל המאור שרב פפא מחדש שפטור גם כשלא היתה דעתו עליהם, יש לדון לפי מה שכותב רש״י עצמו בספר הפרדס (סעי׳ ע): ״דברים הרגילים לבוא מחמת לפתן ללפת בו את הפת... אף על פי שלא היו בשעת ברכה - אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דכי בריך - אף על פי דלייתי לפתן הוא בריך״, הרי משמע שמפרש שלא היו לפניו בשעת הברכה, ואולי זהו חידושו של רב פפא, אך בפירוש הוא כותב שדעתו היתה עליהם.
רבינו יונה מיישב את פירוש רש״י שמדובר בכגון שהביאו לפניהם באמצע הסעודה את התאנים והענבים שילפתו בהם את הפת, ושוב אוכלים אותם גם בלי הפת. על כגון זה מחדש רב פפא שבכל זאת ברכת הפת פוטרתם מאחר שמתחילה הביאום בשביל ללפת בהם את הפת, וגם לבסוף דעתם לחזור ולאוכלם עם הפת.
התוספות והרא״ש עצמם מפרשים שדברים הבאים מחמת הסעודה הם כל מה שרגילים לקבוע עליהם את עיקר הסעודה ולאוכלם עם הפת, כגון בשר, דגים, ירק ודייסא, ומחדש רב פפא שנפטרים בברכת המוציא.
כשיטתם כותבים המרדכי (סי׳ קלה), ר״י שירליאון, הסמ״ג (עשין כז), המאירי, בעל ארחות חיים (הל׳ סעודה סי׳ לה), הכל בו (סי׳ כד) והאבודרהם (עמ׳ שלו).
יתכן שיש הבדל בין השיטות גם לגבי פירות שמלפת בהם את הפת, שלפי רש״י ברכת המוציא פוטרתם כיון שמלפתים את הפת, ולפי התוספות עדיין טעונים ברכה שנחשבים כדברים שאינם מחמת הסעודה. אך בדברי רבינו חננאל שמפרש כתוספות מצינו שכותב שיש מי שאומר שבכלל דברים הבאים מחמת סעודה גם ענבים ורימונים וכיוצא בהם, שרבים אוכלים בהם פיתם, וכשבאים ללפת את הפת - נפטרים בברכתה. אולם מהר״ח אור זרוע (שם) מסתפק בדעת רבינו חננאל אם סובר בעקרון כרש״י או כתוספות.
שתי השיטות מובאות באופן שונה במקצת על ידי רב האי גאון (מובא באשכול ח״א סי׳ יט ובאוצה״ג חלק הפירושים סי׳ קפב) אשר תולה את ההבדל ביניהן בשאלה האם הפירוש הוא שהביאום בפועל מחמת הסעודה, או שרגילים לבוא מחמת הסעודה.
בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 90) כותב שדברים הבאים מחמת הסעודה הם בשרא וכווארי ומיני בשולא דדרכן לאכול בהו ריפתא, וכן ירקא ובוציני. נראה שכוונתו לפירוש רש״י וכך נראה מדברי הרי״ד והריא״ז, אולם הרא״ש כותב שבעל הלכות גדולות מפרש כמותו, וכבר תמה עליו בעל שו״ת בית דינו של שלמה (סי׳ טז). אמנם יתכן שיש הבדל בין רש״י לבין בעל הלכות גדולות שהוא פוטר בברכת הפת את כל מה שרגילים ללפת בו את הפת, אף כשנאכל בפני עצמו, וכך מבארים בדעתו הראבי״ה ובעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ ריב).
הרא״ה והריטב״א כותבים שאין לפרש כרש״י מפני הקושיה עליו מהמשנה לקמן, אולם מאידך גיסא אין לפרש גם כתוספות, מפני שלדעתם כל הדברים המיוחדים למזון כמו דייסא, בשר, דגים, גבינה וביצים נפטרים בברכת הפת אף כשאינם מחמת הסעודה. לפיכך הם מפרשים שרב פפא מדבר רק על פירות שהסוגיה מתחילתה עוסקת בהם. על כך בא רב פפא לחדש שכאשר באים למלא רעבונו ולהשביע בתוך הסעודה - אינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם למרות שנאכלים בלא פת, ורק כאשר נאכלים לתענוג - טעונים ברכה לפניהם.
ב. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה.
מסקנת רב פפא היא שכאשר הם בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם אך לא לאחריהם, ומפרש רש״י שהכוונה לכל מה שאינו טפל לפת, כמו דייסא, כרוב ותרדין.
התוספות והרא״ש מקשים עליו מפני שבמשנה לקמן
(מב, א) אמרו שבברכה על הפת פוטר את הפרפרת ובגמרא מבואר שפוטר אף מעשה קדרה, ולכאורה יש להוסיף ולהקשות על מה שכותב רש״י עצמו בספר הפרדס (סי׳ סט) על דייסא ושאר מינים שאינם באים כלל ללפת את הפת, שצריך לברך לפניהם אף כשרוצה לאוכלם עם הפת, בניגוד לדברי הגמרא לקמן שהפת פוטרת מעשה קדירה. נראה שניתן ליישב לפי דברי הרי״ד אשר מסביר שהפת אינה פוטרת כיון שלא היו לפניו בעת שבירך המוציא, או כדברי הריא״ז שלא היתה דעתו עליהם. נמצא שהדין של מעשה קדרה תלוי בכך, שכאשר היה לפניו או דעתו עליו מתחילה - ברכת הפת פוטרתו, וכאשר לא היה לפניו ואין דעתו עליו - טעון ברכה לפניו, ועל כך מדבר רב פפא במסקנתו.
התוספות והרא״ש סוברים כאמור שדברים אלה נחשבים לדברים הבאים מחמת הסעודה, ולכן הם מפרשים שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה הם הדברים שאין דרך לאוכלם בתוך הסעודה, כגון פירות, ונמצא שבענין זה פוסק רב פפא כרב הונא וכרב נחמן אשר אמרו בתחילת הסוגיה על הפירות שטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
הרא״ה והריטב״א מפרשים כאמור את כל דברי רב פפא על הפירות, והם מפרשים שכאשר מביאים אותם בתוך הסעודה אבל לא בשביל להשביע אלא לתענוג - טעונים ברכה לפניהם אך לא לאחריהם.
ההבדל בין התוספות לבין שיטתם היא איפוא בפירות המובאים בתוך הסעודה כדי להשביע, שלפי התוספות טעונים בכל זאת ברכה לפניהם, כיון שאין רגילות להביאם בתוך הסעודה, בעוד שלפי שיטתם אינם טעונים ברכה לפניהם מפני שנקראים דברים הבאים מחמת הסעודה.
ג. דברים הבאים לאחר הסעודה.
רש״י מפרש שמדובר על דברים הרגילים לבוא לאחר הסעודה כגון פירות, ואפילו כשאכלם בתוך הסעודה, ועליהם אמר רב פפא שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. לפי פירוש רש״י יוצא שרב פפא פוסק במחלוקת שבגמרא בתחילה דוקא כרב ששת, ועל כך מקשים התוספות שלא מסתבר לפסוק כיחיד ולא כרבים, שהם רב הונא ורב נחמן, אשר אמרו שטעונים ברכה רק לפניהם ולא לאחריהם. הרא״ש מוסיף להקשות שיוצא שהפירוש לדברים שלאחר הסעודה אינו מכוון ללשון, ואינו דומה לפירוש של דברים שבתוך הסעודה, שהם בדוקא בתוך הסעודה, וכאן מדברים על דברים שרגילים לבוא אחרי הסעודה, ולאו דוקא.
התוספות והרא״ש עצמם מפרשים שהכוונה לכל מה שמביאים לאחר הסעודה לפני ברכת המזון, וטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מפני שכבר משכו ידיהם מן הפת. לפי פירושם אין גורסים ״דברים הבאים״ וכו׳ כי אין הכוונה דוקא לדברים שרגילים לבוא אחרי הסעודה. הם מוסיפים שדין זה תלוי במנהג למעשה, אם אכן מביאים את הדברים רק לאחר שכבר משכו ידיהם מן הפת.
דעת הרשב״א בפירוש דברי רב פפא כדעת התוספות, אך הוא כותב שהכוונה דוקא לדברים הבאים שלא מחמת הסעודה כמו פירות, ולא לבשר ודגים שאינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם למרות שהובאו לאחר הסעודה. כדבריו משמע מדברי רבינו חננאל (מובא באו״ז סי׳ קנד ובראבי״ה סי׳ קיז) שמפרש את הדברים כמכוונים לאבטיחים, רימונים וענבים, אבל המשנה ברורה כותב בביאור הלכה (ד״ה שאין אנו) שהוא חולק על התוספות דוקא לגבי דייסא ולא לגבי בשר ודגים, שאם הובאו לאחר הסעודה - טעונים אף הם ברכה לפניהם ולאחריהם.
הרא״ה והריטב״א מפרשים כאמור את כל דברי רב פפא בקשר לפירות, ואף כאן הם כותבים שאם הביאום לאחר הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ויחד עם זאת הם כותבים שכאשר מביאים אותם בשביל לשבוע - אינם טעונים ברכה כלל, אפילו כשהביאום לאחר הסעודה.
הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות ג, ג) מחדש שהחיוב לברך על הפירות הבאים לאחר סעודה ברכה לאחריהם מצטמצם דוקא בפירות של שבעת המינים ולא בפירות שברכתם ברכת בורא נפשות, שכיון שאינה חשובה נפטרת מכל מקום בברכת המזון. מלבד זה כותבים הרא״ה והריטב״א שאף התמרים נפטרים בברכת המזון מפני שמזינים.
הרמב״ם כותב את כל דברי רב פפא כלשונו, וכותב הכסף משנה שלכאורה נראה שסובר כרש״י כיון שגורס בחלק השלישי ״דברים הבאים לאחר הסעודה״ וכו׳ שלא כתוספות, אך מסיים שאין בדבריו הכרע. לעומת זאת כותב הלחם משנה שדעת הרמב״ם כדעת התוספות, אך אינו מבאר את המקור והטעם לדבריו.
בעל זיו משנה מוכיח זאת מלשון הרמב״ם בחלק השלישי שמדבר על דברים הבאים בין מחמת הסעודה ובין שלא מחמתה, ואם כפירוש רש״י - אין זה נכון לגבי דברים הבאים מחמת הסעודה, שהרי העיקר לפירושו שמדובר על דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה.
בעל באר יהודה ובעל דבר סיני מוסיפים דיוק בלשון הרמב״ם בחלק הראשון של ההלכה, כשמנמק את הדין שאינם טעונים ברכה מפני שהכל טפל לסעודה, ואילו לרש״י טעם הפטור הוא מפני שטפלים לפת.
עוד מצינו לרמב״ם בתשובה (מה׳ בלאו סי׳ ריג) שכותב על כל מה שמביאים אחרי גמר אכילת הפת שטעון ברכה לפניו ולאחריו, שהוא בכלל הבאים לאחר סעודה אפילו מחמתה, דהיינו כשרגילים להביא מיני מתיקה, וזה בפשטות כפירוש התוספות.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כמו התוספות והרא״ש, וזה למרות שבבית יוסף הוא כותב בשם מהר״י אבוהב שיש לחוש לדברי רש״י, דהיינו להחמיר מספק שלא לאכול דייסא בלא פת, שהרי לרש״י יש לברך לפניה, וכן שלא לאכול פירות בתוך הסעודה בלא פת, שהרי לרש״י יש לברך לאחריהם.
המגן אברהם (סק״א) מסתפק בדין של דבר שדרכו לקבוע עליו סעודה ובא להשביע, אם הדין שונה כשאינו רוצה לאכול פת ואוכל רק מעט ומברך המוציא, כי אפשר שבכגון זה אין כל המאכלים נגררים אחרי הפת. הוא מסיק שיברך על המאכלים ולא יאכל עמהם פת אלא בשבת ויום טוב כשחייב לאכול פת. כך כותב המשנה ברורה (סק״ג), אך בעל ערוך השלחן (סעיף ב) חולק וסובר שבודאי ברכת המוציא פוטרתם.
לגבי הדין השני שטעונים ברכה לפניהם, שהעיקר הוא שמדובר לפירוש זה על פירות, מוסיף המחבר את מה שכותב רבינו יונה, שאם אכל את הפירות בתחילה עם הפת וכוונתו לאוכלם גם בסוף עם פת - הרי אינו מברך עליהם כלל, גם כשאוכלם בלא פת.
אולם בענין זה כותבים המרדכי (סי׳ קלה) ובעל הגהות מיימוניות (אות ט) שירא שמים יאכלם מספק בתחילה בלא פת ויברך ואחר כך יאכלם עם פת ובלעדיה, וכדבריהם פוסקים המגן אברהם (סק״ג), הט״ז (סק״ג) והמשנה ברורה (סק״י).
לגבי הדין השלישי כותב המחבר את ההסתייגות של התוספות שהדין תלוי במנהג אם רגילים להביא דברים לאחר שמשכו ידיהם מן הפת, וכבר בטור התבאר שכך רגילים בסעודות גדולות להסיר את הפת ולערוך את השלחן במיני פירות ומגדים.
בעל הלבוש כותב שמברכים על הפירות למרות שיש עדיין פרוסות על השלחן, זאת משום שכבר אין דעתם לאכול מהם. אבל הב״ח כותב שלדעת התוספות אין הדין הזה נוהג בזמן הזה בכלל, מפני שעדיין יש בדעת המסובים לאכול מן הפת למרות שכבר הסירוה.
המגן אברהם (סק״ז) כותב שהדין הזה היה תקף רק כשהיו נוהגים לעקור את השלחן, שכל מה שמביאים אחר כך נחשב לסעודה אחרת, מה שאין כן בזמן הזה שהשלחן נשאר כפי שהיה.
המשנה ברורה מעיר בביאור הלכה שיש מהראשונים שהזכירו באמת את סילוק השלחן כטעם לדין ויש שלא הזכירו זאת.
דעת המחבר היא כאמור כדעת התוספות, אולם המשנה ברורה בביאור הלכה מציין שרבים חולקים עליהם וסוברים שיש דברים כדייסא וכיוצא בה שגם כשמביאים אחרי הסעודה נשאר דינם כדבר שבא בתוך הסעודה.
בסעיף ד פוסק המחבר את מה שיוצא מתירוץ בעל המאור על פירוש רש״י, שפירות שמלפתים בהם את הפת נפטרים בברכתה אף על פי שלא היו לפניו בשעת הברכה, והמשנה ברורה (סקי״ח) מבאר שכוונתו גם כשלא היתה דעתו עליהם, אולם הברכי יוסף סובר שאינה פוטרת אלא כשדעתו עליהם.
לגבי דברים הטעונים ברכה לפניהם כותב המגן אברהם (סק״ב) שצריך לברך גם כשהיו לפניו בתחילה, אולם בעל בני ציון מוכיח שהראב״ן, הרי״ד והריא״ז חולקים וסוברים שכל שהיה דעתו מתחילה נפטר בברכת הפת, אפילו בדברים הבאים אחרי הסעודה, והסוגיה עוסקת בדברים שהובאו לאחר הברכה.
אכן, נראה שלגבי הדברים שבחלק הראשון שאין מברכים לפניהם הרי זה גם כשלא היו לפניו ואין דעתו עליהם, שהרי כך מסבירים את פירוש רש״י על דברים שמלפתים בהם את הפת, שעיקר חידושו של רב פפא היה לפוטרם גם כשלא היתה דעתו עליהם, וכך נראה לפי התוספות בדברים שהם עיקר הסעודה שנפטרים בברכת המוציא אף על פי שלא היתה דעתו עליהם, שהרי כבר התבאר שעל פי חילוק זה מתורצת שיטת רש״י לעומת מה שנלמד במשנה לקמן
(מב, א), וכיון שאינם מקבלים את התירוץ - מכאן שסוברים שהפת פוטרתם בכל ענין.
הברכה על משקים שבתוך הסעודה
ציון ה.
גמרא. שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! שאני יין, דגורם ברכה לעצמו.
יין שבתוך הסעודה - מברך עליו בורא פרי הגפן ואין הפת פוטרו.
אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקין - אין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתיה, ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו אלא מפני שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, אבל מים או שאר משקים לא חשיבי ואינם טעונים ברכה, ואפילו אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז כדי שלא יזיקו לו המים - נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא ופת פוטרתה, ויש אומרים לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירים עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם, והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה. והמנהג כסברא ראשונה.(שו״ע אורח חיים קעד, א, ז)
א. ביאור השאלה והתשובה בגמרא.
יש לדון מדוע שאלו רק על היין ולא על שאר המשקים, והתוספות מפרשים שיש סברה מיוחדת לפטור את היין שודאי בא מחמת הסעודה, שבלעדיה לא היה שותה בכלל.
בדרך דומה כותב המרדכי (סי׳ קלו) בשם הר״ר יוסף שהגמרא שאלה דוקא על היין כיון שמביא להגברת תאות האכילה, ונחשב משום כך לדבר שבא מחמת הסעודה.
פירוש נוסף מובא במרדכי וברא״ש (סי׳ כט) בשם הר״ר יו״ט, שיש להקשות דוקא על היין כיון שהוא מזין, שלא כמו המים שאינם מזינים. הרא״ש עצמו דוחה את הפירוש הזה בטענה שכל שאדם שותה בסעודה הרי זה בסיבת הפת, כי אי אפשר לאכול בלא לשתות.
מאידך גיסא מובא בשבלי הלקט
(סי׳ קמג) בשם רבי בנימין אחיו שבאמת הגמרא שאלה על כל המשקים, ונקטו יין רק מפני חשיבותו.
מבואר אם כן שלפי הפירושים שהשאלה היתה רק על היין נמצא ששאר המשקים טעונים ברכה לעצמם גם לפי דעת המקשן. לפי הפירוש של הר״ר יו״ט ניתן לחלק גם בדעת המקשן בין הסוגים השונים של המשקים, שיש שמזינים כיין ויש שאינם מזינים. אולם לפי הפירוש האחרון שהשאלה היתה על כל המשקים שהפת תפטרם - ההלכה מתבררת רק לפי תשובת הגמרא, עליה מצינו שני פירושים.
רש״י כותב שהיין גורם ברכה לעצמו, שבכמה מקומות בא ומברכים עליו אף על פי שלא היו צריכים לשתייתו. הדגש שבפירושו הוא שיש ליין חשיבות מיוחדת, וכמוהו מפרשים התוספות ורבינו חננאל, (מובא ברבינו יונה כט, ב בדפי הרי״ף), אלא שהוא מנמק את חשיבותו בכך שברכתו פוטרת משקים אחרים. המסקנה המתבקשת היא שדוקא היין אינו נפטר בברכת הפת, אבל שאר המשקים נפטרים. כך היא דעת רבינו תם (בתוספות), הר״י (בתוספות), הרא״ש (סי׳ כו וסי׳ כט), רבינו יונה, הסמ״ג (עשין כז), הסמ״ק (סי׳ קנא), הריא״ז (הלכה ד, ז, מובא בשלטי הגבורים), הרשב״א, בעל ספר ההשלמה ובעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ ריג).
אחרת היא דעת הראב״ד (מובא ברשב״א), הרא״ה והריטב״א שמפרשים את תשובת הגמרא שהיין קובע ברכה לעצמו בהיותו משקה ולא מאכל כפת, וכן מובא בשבלי הלקט. לפי זה המסקנה המתבקשת שאין הפת פוטרת אפילו מים ושאר משקים ולא רק את היין.
פירוש זה מובא גם בספר המכתם, בספר ההשלמה ובספר המאורות, אלא שהם דוחים אותו בטענה שהשתיה בכלל אכילה ואין לחלק ביניהן.
בעקבות הפירושים השונים לסוגיה מצינו אכן גם דעות שונות בפוסקים.
בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 106, מובא במרדכי) כותב שצריך לברך על המים שבתוך הסעודה, אולם מדגיש שמברך רק פעם אחת ולא בכל פעם. כמוהו כותבים הרי״ד, הראבי״ה (סי׳ קיח), בעל שבלי הלקט ורבינו שמחה (מובא בהגהות מיימוניות ברכות פ״ד אות ט).
שיטה מחמירה יותר לבעל מחזור ויטרי
(סי׳ עג), לפיה מברך על המים בכל שתיה ושתיה כיון שאינו שותה אלא לצמאו ונמלך אחרי כל שתיה, מה שאין כן ביין ששותה גם כשאינו צמא, לכן יש לו קבע לפטור בברכה שבפעם הראשונה את כל השתיות האחרות. כשיטה זו נפסק בסדר רב עמרם גאון (הל׳ סעודה) וכן בספר הפרדס (סי׳ עד) לרש״י.
מסקנה זו בשיטת רש״י מבוארת, שלמרות שמפרש את תירוץ הגמרא שמכוון רק על היין שקובע ברכה לעצמו - אין זה סותר את שיטתו להלכה, שמברך על המים שבתוך הסעודה, וצריך להסביר שמלכתחילה כך היתה השיטה, שעל שאר המשקים היה ברור גם למקשן שמברך, ושאלתו היתה רק על היין, והתשובה שגם עליו צריך לברך לחוד כמו על כל המשקים.
האור זרוע (סי׳ קנה) מדייק מפירוש רבינו חננאל לתשובת הגמרא, שהיין קובע ברכה לעצמו מפני שפוטר בברכתו משקים אחרים, מכאן ששאר המשקים נפטרים בברכת הפת. עם זאת הוא מעיר ששמע בשמו פירוש ששאלת הגמרא היתה מכוונת רק לפת השרויה ביין, אך כששותה את היין בפני עצמו - בודאי שמברך, והוא הדין לכל המשקים. פירוש זה נזכר על ידי הרא״ש (סי׳ כו) והתוספות (ד״ה הלכתא), אך נדחה על ידם מפני שלא מצינו שמברכים על היין הספוג בפת.
הרא״ש מסיים שהרוצה להסתלק מן הספק ישתה מים לפני שנוטל ידיו לסעודה ויברך עליהם, על דעת כל מה שישתה בתוך הסעודה. הבית יוסף מסביר שבדרך זו פוטר עצמו גם על כל שתיה בפני עצמה, שכן אינו נחשב כמי שנמלך.
המחבר בשלחן ערוך כותב בתחילה שכל המשקים פרט ליין אינם טעונים ברכה בתוך הסעודה, אולם מביא גם את הדעות המחמירות, ומסיים בהצעת הרא״ש לשתות ולברך לפני הסעודה. אולם הרמ״א כותב שהמנהג להקל כדעה הראשונה, וגם הב״ח כותב שלא נהגו כדברי הרא״ש.
הרמב״ם אינו כותב את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, וכנראה סמך על ההלכה בפרק ד, יא העוסקת באופן כללי בדברים שבתוך הסעודה ומחמת הסעודה, שממנה יש ללמוד את כל הפרטים.