×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
as an impure vessel loses its status as a vessel and consequently its impurity when it can no longer be used, if they have holes the size of pomegranates.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות מא ע״ב} איתמר הביאו לפניהן תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהן1 ואין טעונין ברכה לאחריהן וכן אמר רב נחמן ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו2 ואין טעון ברכה3 לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין בלבד ופליגא דר׳ חייה דאמר ר׳ חייה פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה4: אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה5 אין טעונין ברכה לא לפניהן
ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהן לאחר הסעודה [טעונין]⁠6 ברכה בין לפניהם [בין] לאחריהם7 וקימא לן כרב פפא: שאלו תלמידיו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן אמר להן הואיל ופת פוטרתן אי הכי יין נמי תפטור ליה פת אמר להם יין גורם ברכה לעצמו.
1. לפניהן: חסר ב-גצא. וכן בהמשך שם.
2. לפניו: חסר ב-גצא.
3. ברכה: חסר ב-גצד.
4. משקה: גצד, כ״י נ, דפוסים: ״משקין״.
5. מחמת, בתוך: גצד, כ״י נ, רא״ה: ״בתוך, מחמת״.
6. טעונין: גצג, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״טעונה״.
7. בין לפניהם בין לאחריהם: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״בין לפניהם ובין לאחריהם״. גצג, גצד, אשכול: ״לפניהם ולאחריהם״.
שיעורן כרמונים – ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי.
כל מה שביארנו הוא במי שאוכל פירות או תבשילין שלא בתוך הסעודה וצריך לברך על כל מין ומין ברכה הראויה לו הואיל ואין ברכותיהן שוות שאין מין אחד פוטר את האחר אבל אם בירך על הפת פת פוטרת כל מיני מאכל ואין צריך לברך על שום דבר שיהא בא לו בתוך הסעודה ובלבד שיהא בא מחמת הסעודה אבל אם אין הדבר בא מחמת הסעודה יש בה דינים חלוקים וכיצד הוא הדין דברים הבאים בתוך הסעודה כגון באמצע תבשיל או בין תבשיל לתבשיל שכל שהוא מרבה בתבשילין אפי׳ כל היום כלו סעודה אחת היא ובאו לו דברים אלו מחמת הסעודה כגון שבאו לו ללפת את הפת או להפליג בסעודה לאכול על השבע כדברים המשביעים או להרבות בה בשאר דברים או לחדד תאות המאכל אע״פ שלא היה דעתו עליו בשעת המוציא אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו שהכל נכלל בברכת הפת שמא תאמר והלא מצד אחר אתה יכול לפטור ברכה מהם והוא שהרי כל שבאו לכיוצא בזה טפל הוא אצל הפת וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוא שאמרת ועמו טפלה כלומר שלא נאמרו הדברים אלא כשהטפלה באה עם העיקר הא כל שלא היה דעתו עליו מתחלת אכילה והוא בא אח״כ אינו בכלל זה ואתה צריך לפטרו מצד אחר והוא זה שהזכרנו:
תוס׳ בד״ה הלכתא כו׳ של לפתן ובאין לזון כו׳ ע״כ פי׳ ר״י דברים הבאים כו׳ ולא לאחריהם ולאחר הסעודה כו׳ כצ״ל והד״א:
בא״ד אין לנו דין זה כו׳ נ״ב ונמצא המסקנא לדידן דאין אנו מושכין ידינו מן הפת דבשר ודגים ומיני קדירות אינן צריכין ברכה כלל ופירות כגון תמרים ורמונים וכה״ג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם וק״ל:
ציון א.
עיין בירור הלכה ליומא עט, ב ציון ב.

יין פוטר כל מיני משקים

ציון ג.
גמרא. ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים.
יין פוטר כל מיני משקין. הגה. אפילו מברכה ראשונה.(שו״ע אורח חיים קעד, ב)
שתה יין ומים - אין לו לברך על המים בורא נפשות, שברכת היין פוטרתן, כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים.(שם רח, טז - לא צוין בעין משפט)
התוספות (ד״ה ויין) מבארים שרבי חייא סובר שהיין פוטר את שאר המשקים אפילו שלא בשעת סעודה, אולם מסיקים שאין הלכה כמותו כשם שאין הלכה כמותו במה שאמר על הפת שפוטרת כל מיני מאכל אלא כרב פפא בהמשך הסוגיה.
מאידך גיסא כותבים התוספות לקמן (ד״ה אי הכי) בשם ר״י ורבינו תם שיין פוטר כל מיני משקים מפני שראש הוא לכל המשקים, וכותב המהרש״א (על התוספות שם) שדבריהם שם הם בשיטת הרא״ש הפוסק כרבי חייא ביין, ועל דברי התוספות בסוגייתנו כותב שיש לפרש שרוצים לומר שאין הכרח לפסוק כרבי חייא, ואין כוונתם לומר שבודאי אין הלכה כמותו במה שאמר על היין.
הפני יהושע מסביר את דברי התוספות שבסוגייתנו מבקשים להוכיח שאין הלכה כרבי חייא ביין שלא בסעודה, שכן אם פת שכל הסעודה נקראת על שמה אינה פוטרת מאכל שאינו שייך לעיקר הסעודה - כל שכן שהיין אינו פוטר משקים שאינם שייכים לו, ודבריהם לקמן אינם סותרים, שאינם באים לקבוע הלכה אחרת אלא להביא ראיה מדברי רבי חייא שאין מברכים על משקים הבאים בתוך הסעודה וטפלים לה. את זאת הם מוכיחים מדבריו, שכיון שאמר שהיין פוטר את המשקים - כל שכן שהפת פוטרתן שהם טפלים לה. בדרך אחרת כותב הצל״ח, שדבריהם לקמן באים רק כדי לפרש את טעמו של רבי חייא ולא להלכה.
כאמור הרא״ש (סי׳ כו) פוסק כרבי חייא ביין, ומה שאין הלכה כמותו בפת הוא משום שאחרים חולקים עליו, אבל ביין אין מי שחולק עליו. כן פוסק רבינו יונה (כט, א בדפי הרי״ף ד״ה ופליגא) ומדגיש שברכת היין פוטרת בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה. פירוש אחר מובא ברוקח (סי׳ שכט) בשם רבי יב״ק ממגנצא שהיין פוטר את המשקים דוקא מברכה אחרונה ולא מהראשונה, אך הבית יוסף (סי׳ קעד) כותב שלא משמע כך מהגמרא שמשווה יין לפת, עליה בודאי מדובר כאן שפוטרת מיני מאכל אף מברכה ראשונה.
המרדכי (סי׳ קנ) כותב שהיין פוטר את שאר המשקים מברכה ראשונה ואחרונה דוקא כשהמשקים לפניו בשעה שמברך על היין. עוד נראה מדבריו שהדין אינו נוהג בזמן הזה שאין קבע לשתית יין ואינו יכול לפטור משקים אחרים, אבל הרמ״א בדרכי משה (קעד, ו) מעיר שמדברי הטור שפוסק את ההלכה כרבי חייא, מוכח שסובר שכך הדין גם בזמן הזה.
בספר תניא רבתי (הל׳ ברכת היין סי׳ כד) מובאת דעה לפיה היין פוטר דוקא כשמעורב בשאר המשקים, ולא כששותה כל משקה בנפרד.
הרמב״ם אינו כותב שהיין פוטר שאר משקים, ואפשר שדעתו כדעת התוספות בסוגייתנו שאין הלכה כרבי חייא.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שיין פוטר כל מיני משקים, כדעת הרא״ש ורבינו יונה, והרמ״א (סי׳ קעד) מוסיף את מה שהתבאר בשם רבינו יונה והמרדכי שפוטר אפילו מברכה ראשונה, וכך כותב גם המחבר בסימן רח.
הט״ז (סק״ב) פוסק להלכה כדברי המרדכי שהיין פוטר דוקא כשהיו המשקים לפניו בשעת הברכה, אבל בעל דגול מרבבה מדייק מדברי המרדכי והרמ״א בדרכי משה המביאו שדוקא בזמן הזה שאין קובעים על היין - יש צורך שיהיו המשקים לפניו, וכיון שלהלכה אין חילוק בזמן הזה הרי שגם אין צורך שיהיו המשקים לפניו. המשנה ברורה (קעד, ג) מסיק שלכתחילה יש להקפיד שבשעת הברכה על היין יהיו לפניו כל המשקים, ומסביר שהמחלוקת היא במי שלא קבע עצמו לשתות יין, אך מי שקבע פוטר אפילו משקים שלא היו לפניו בשעת הברכה, אלא אם כן באו לפניו לאחר שכבר גמר לשתות את היין ולא היתה דעתו עליהם לפני גמר השתיה.

הברכה על דברים הבאים בתוך הסעודה ולאחריה

ציון ד.
גמרא. איתמר, הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם... אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה - אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אלא ברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל, שהכל טפלה לסעודה, ודברים שאינן מחמת הסעודה שבאו בתוך הסעודה - טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ודברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה - טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם.(רמב״ם ברכות ד, יא)
דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים, אפילו אוכלם בלא פת - אין טעונים ברכה לפניהם, דברכת המוציא פטרתן, ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן, ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלא פת - טעונים ברכה לפניהם, דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם, ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה - ברכת המזון פוטרתן, ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת - אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי התלמוד שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות כל מה שמביאים אז לפניהם - בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה, ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון.
ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות - הוה ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה, ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת - אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין, ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפילו אם אחר כך יאכל מהם בלא פת - אינם טעונים ברכה כלל. הגה. ואף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו.
אף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שברך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים - אינם טעונים ברכה כלל.(שו״ע אורח חיים קעז, א-ד)

א. דברים הבאים מחמת הסעודה.

רב פפא במסקנתו אומר על הדברים הללו שאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ומפרש רש״י שכוונתו לדברים הבאים ללפת את הפת והם טפלים לה, אבל כשאינם טפלים - נקראים דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, וטעונים ברכה לפניהם מאחר שאין ברכת המוציא פוטרתם.
מהר״ח אור זרוע (שו״ת סי׳ סח) מדייק בשיטת רש״י שהדברים הבאים ללפת את הפת הם דוקא הדברים שבלעדיהם לא היה יכול לאכול את הפת.
התוספות (ד״ה הלכתא) והרא״ש (סי׳ כו) מקשים על רש״י מה מחדש רב פפא לעומת מה שכבר נאמר במשנה לקמן (מד, א) שמברך על העיקר ופוטר את הטפל. על קושיה זו מצינו כמה תירוצים. בעל המאור (דף כט, א בדפי הרי״ף) מתרץ שלולא דברי רב פפא היינו מפרשים את המשנה שמתכוונת רק לדברים שהיתה דעתו עליהם בשעת הברכה, ורב פפא מחדש שהברכה פוטרת למרות שלא היתה דעתו עליהם. כתירוץ זה כותבים המאירי, הראבי״ה (סי׳ קיז), הרי״ד והריא״ז (הלכה ד, ד, מובא בשלטי הגבורים), והרשב״א מוסיף שהחידוש הוא שפוטר אף דברים שאין דרך ללפת בהם. בדרך אחרת הוא כותב שבאמת אין חידוש בחלק הזה של דברי רב פפא, ולא נשנה אלא אגב החלקים האחרים בדבריו, וכך כותב גם בעל ספר ההשלמה.
הצל״ח מתרץ שמהמשנה למדנו רק שפטור מברכה שלפניה, ורב פפא מחדש שפטור אף מברכה שלאחריה.
על התירוץ הראשון של בעל המאור שרב פפא מחדש שפטור גם כשלא היתה דעתו עליהם, יש לדון לפי מה שכותב רש״י עצמו בספר הפרדס (סעי׳ ע): ״דברים הרגילים לבוא מחמת לפתן ללפת בו את הפת... אף על פי שלא היו בשעת ברכה - אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דכי בריך - אף על פי דלייתי לפתן הוא בריך״, הרי משמע שמפרש שלא היו לפניו בשעת הברכה, ואולי זהו חידושו של רב פפא, אך בפירוש הוא כותב שדעתו היתה עליהם.
רבינו יונה מיישב את פירוש רש״י שמדובר בכגון שהביאו לפניהם באמצע הסעודה את התאנים והענבים שילפתו בהם את הפת, ושוב אוכלים אותם גם בלי הפת. על כגון זה מחדש רב פפא שבכל זאת ברכת הפת פוטרתם מאחר שמתחילה הביאום בשביל ללפת בהם את הפת, וגם לבסוף דעתם לחזור ולאוכלם עם הפת.
התוספות והרא״ש עצמם מפרשים שדברים הבאים מחמת הסעודה הם כל מה שרגילים לקבוע עליהם את עיקר הסעודה ולאוכלם עם הפת, כגון בשר, דגים, ירק ודייסא, ומחדש רב פפא שנפטרים בברכת המוציא.
כשיטתם כותבים המרדכי (סי׳ קלה), ר״י שירליאון, הסמ״ג (עשין כז), המאירי, בעל ארחות חיים (הל׳ סעודה סי׳ לה), הכל בו (סי׳ כד) והאבודרהם (עמ׳ שלו).
יתכן שיש הבדל בין השיטות גם לגבי פירות שמלפת בהם את הפת, שלפי רש״י ברכת המוציא פוטרתם כיון שמלפתים את הפת, ולפי התוספות עדיין טעונים ברכה שנחשבים כדברים שאינם מחמת הסעודה. אך בדברי רבינו חננאל שמפרש כתוספות מצינו שכותב שיש מי שאומר שבכלל דברים הבאים מחמת סעודה גם ענבים ורימונים וכיוצא בהם, שרבים אוכלים בהם פיתם, וכשבאים ללפת את הפת - נפטרים בברכתה. אולם מהר״ח אור זרוע (שם) מסתפק בדעת רבינו חננאל אם סובר בעקרון כרש״י או כתוספות.
שתי השיטות מובאות באופן שונה במקצת על ידי רב האי גאון (מובא באשכול ח״א סי׳ יט ובאוצה״ג חלק הפירושים סי׳ קפב) אשר תולה את ההבדל ביניהן בשאלה האם הפירוש הוא שהביאום בפועל מחמת הסעודה, או שרגילים לבוא מחמת הסעודה.
בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 90) כותב שדברים הבאים מחמת הסעודה הם בשרא וכווארי ומיני בשולא דדרכן לאכול בהו ריפתא, וכן ירקא ובוציני. נראה שכוונתו לפירוש רש״י וכך נראה מדברי הרי״ד והריא״ז, אולם הרא״ש כותב שבעל הלכות גדולות מפרש כמותו, וכבר תמה עליו בעל שו״ת בית דינו של שלמה (סי׳ טז). אמנם יתכן שיש הבדל בין רש״י לבין בעל הלכות גדולות שהוא פוטר בברכת הפת את כל מה שרגילים ללפת בו את הפת, אף כשנאכל בפני עצמו, וכך מבארים בדעתו הראבי״ה ובעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ ריב).
הרא״ה והריטב״א כותבים שאין לפרש כרש״י מפני הקושיה עליו מהמשנה לקמן, אולם מאידך גיסא אין לפרש גם כתוספות, מפני שלדעתם כל הדברים המיוחדים למזון כמו דייסא, בשר, דגים, גבינה וביצים נפטרים בברכת הפת אף כשאינם מחמת הסעודה. לפיכך הם מפרשים שרב פפא מדבר רק על פירות שהסוגיה מתחילתה עוסקת בהם. על כך בא רב פפא לחדש שכאשר באים למלא רעבונו ולהשביע בתוך הסעודה - אינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם למרות שנאכלים בלא פת, ורק כאשר נאכלים לתענוג - טעונים ברכה לפניהם.

ב. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה.

מסקנת רב פפא היא שכאשר הם בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם אך לא לאחריהם, ומפרש רש״י שהכוונה לכל מה שאינו טפל לפת, כמו דייסא, כרוב ותרדין.
התוספות והרא״ש מקשים עליו מפני שבמשנה לקמן (מב, א) אמרו שבברכה על הפת פוטר את הפרפרת ובגמרא מבואר שפוטר אף מעשה קדרה, ולכאורה יש להוסיף ולהקשות על מה שכותב רש״י עצמו בספר הפרדס (סי׳ סט) על דייסא ושאר מינים שאינם באים כלל ללפת את הפת, שצריך לברך לפניהם אף כשרוצה לאוכלם עם הפת, בניגוד לדברי הגמרא לקמן שהפת פוטרת מעשה קדירה. נראה שניתן ליישב לפי דברי הרי״ד אשר מסביר שהפת אינה פוטרת כיון שלא היו לפניו בעת שבירך המוציא, או כדברי הריא״ז שלא היתה דעתו עליהם. נמצא שהדין של מעשה קדרה תלוי בכך, שכאשר היה לפניו או דעתו עליו מתחילה - ברכת הפת פוטרתו, וכאשר לא היה לפניו ואין דעתו עליו - טעון ברכה לפניו, ועל כך מדבר רב פפא במסקנתו.
התוספות והרא״ש סוברים כאמור שדברים אלה נחשבים לדברים הבאים מחמת הסעודה, ולכן הם מפרשים שדברים הבאים שלא מחמת הסעודה הם הדברים שאין דרך לאוכלם בתוך הסעודה, כגון פירות, ונמצא שבענין זה פוסק רב פפא כרב הונא וכרב נחמן אשר אמרו בתחילת הסוגיה על הפירות שטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
הרא״ה והריטב״א מפרשים כאמור את כל דברי רב פפא על הפירות, והם מפרשים שכאשר מביאים אותם בתוך הסעודה אבל לא בשביל להשביע אלא לתענוג - טעונים ברכה לפניהם אך לא לאחריהם.
ההבדל בין התוספות לבין שיטתם היא איפוא בפירות המובאים בתוך הסעודה כדי להשביע, שלפי התוספות טעונים בכל זאת ברכה לפניהם, כיון שאין רגילות להביאם בתוך הסעודה, בעוד שלפי שיטתם אינם טעונים ברכה לפניהם מפני שנקראים דברים הבאים מחמת הסעודה.

ג. דברים הבאים לאחר הסעודה.

רש״י מפרש שמדובר על דברים הרגילים לבוא לאחר הסעודה כגון פירות, ואפילו כשאכלם בתוך הסעודה, ועליהם אמר רב פפא שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. לפי פירוש רש״י יוצא שרב פפא פוסק במחלוקת שבגמרא בתחילה דוקא כרב ששת, ועל כך מקשים התוספות שלא מסתבר לפסוק כיחיד ולא כרבים, שהם רב הונא ורב נחמן, אשר אמרו שטעונים ברכה רק לפניהם ולא לאחריהם. הרא״ש מוסיף להקשות שיוצא שהפירוש לדברים שלאחר הסעודה אינו מכוון ללשון, ואינו דומה לפירוש של דברים שבתוך הסעודה, שהם בדוקא בתוך הסעודה, וכאן מדברים על דברים שרגילים לבוא אחרי הסעודה, ולאו דוקא.
התוספות והרא״ש עצמם מפרשים שהכוונה לכל מה שמביאים לאחר הסעודה לפני ברכת המזון, וטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מפני שכבר משכו ידיהם מן הפת. לפי פירושם אין גורסים ״דברים הבאים״ וכו׳ כי אין הכוונה דוקא לדברים שרגילים לבוא אחרי הסעודה. הם מוסיפים שדין זה תלוי במנהג למעשה, אם אכן מביאים את הדברים רק לאחר שכבר משכו ידיהם מן הפת.
דעת הרשב״א בפירוש דברי רב פפא כדעת התוספות, אך הוא כותב שהכוונה דוקא לדברים הבאים שלא מחמת הסעודה כמו פירות, ולא לבשר ודגים שאינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם למרות שהובאו לאחר הסעודה. כדבריו משמע מדברי רבינו חננאל (מובא באו״ז סי׳ קנד ובראבי״ה סי׳ קיז) שמפרש את הדברים כמכוונים לאבטיחים, רימונים וענבים, אבל המשנה ברורה כותב בביאור הלכה (ד״ה שאין אנו) שהוא חולק על התוספות דוקא לגבי דייסא ולא לגבי בשר ודגים, שאם הובאו לאחר הסעודה - טעונים אף הם ברכה לפניהם ולאחריהם.
הרא״ה והריטב״א מפרשים כאמור את כל דברי רב פפא בקשר לפירות, ואף כאן הם כותבים שאם הביאום לאחר הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ויחד עם זאת הם כותבים שכאשר מביאים אותם בשביל לשבוע - אינם טעונים ברכה כלל, אפילו כשהביאום לאחר הסעודה.
הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות ג, ג) מחדש שהחיוב לברך על הפירות הבאים לאחר סעודה ברכה לאחריהם מצטמצם דוקא בפירות של שבעת המינים ולא בפירות שברכתם ברכת בורא נפשות, שכיון שאינה חשובה נפטרת מכל מקום בברכת המזון. מלבד זה כותבים הרא״ה והריטב״א שאף התמרים נפטרים בברכת המזון מפני שמזינים.

ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב את כל דברי רב פפא כלשונו, וכותב הכסף משנה שלכאורה נראה שסובר כרש״י כיון שגורס בחלק השלישי ״דברים הבאים לאחר הסעודה״ וכו׳ שלא כתוספות, אך מסיים שאין בדבריו הכרע. לעומת זאת כותב הלחם משנה שדעת הרמב״ם כדעת התוספות, אך אינו מבאר את המקור והטעם לדבריו.
בעל זיו משנה מוכיח זאת מלשון הרמב״ם בחלק השלישי שמדבר על דברים הבאים בין מחמת הסעודה ובין שלא מחמתה, ואם כפירוש רש״י - אין זה נכון לגבי דברים הבאים מחמת הסעודה, שהרי העיקר לפירושו שמדובר על דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה.
בעל באר יהודה ובעל דבר סיני מוסיפים דיוק בלשון הרמב״ם בחלק הראשון של ההלכה, כשמנמק את הדין שאינם טעונים ברכה מפני שהכל טפל לסעודה, ואילו לרש״י טעם הפטור הוא מפני שטפלים לפת.
עוד מצינו לרמב״ם בתשובה (מה׳ בלאו סי׳ ריג) שכותב על כל מה שמביאים אחרי גמר אכילת הפת שטעון ברכה לפניו ולאחריו, שהוא בכלל הבאים לאחר סעודה אפילו מחמתה, דהיינו כשרגילים להביא מיני מתיקה, וזה בפשטות כפירוש התוספות.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כמו התוספות והרא״ש, וזה למרות שבבית יוסף הוא כותב בשם מהר״י אבוהב שיש לחוש לדברי רש״י, דהיינו להחמיר מספק שלא לאכול דייסא בלא פת, שהרי לרש״י יש לברך לפניה, וכן שלא לאכול פירות בתוך הסעודה בלא פת, שהרי לרש״י יש לברך לאחריהם.
המגן אברהם (סק״א) מסתפק בדין של דבר שדרכו לקבוע עליו סעודה ובא להשביע, אם הדין שונה כשאינו רוצה לאכול פת ואוכל רק מעט ומברך המוציא, כי אפשר שבכגון זה אין כל המאכלים נגררים אחרי הפת. הוא מסיק שיברך על המאכלים ולא יאכל עמהם פת אלא בשבת ויום טוב כשחייב לאכול פת. כך כותב המשנה ברורה (סק״ג), אך בעל ערוך השלחן (סעיף ב) חולק וסובר שבודאי ברכת המוציא פוטרתם.
לגבי הדין השני שטעונים ברכה לפניהם, שהעיקר הוא שמדובר לפירוש זה על פירות, מוסיף המחבר את מה שכותב רבינו יונה, שאם אכל את הפירות בתחילה עם הפת וכוונתו לאוכלם גם בסוף עם פת - הרי אינו מברך עליהם כלל, גם כשאוכלם בלא פת.
אולם בענין זה כותבים המרדכי (סי׳ קלה) ובעל הגהות מיימוניות (אות ט) שירא שמים יאכלם מספק בתחילה בלא פת ויברך ואחר כך יאכלם עם פת ובלעדיה, וכדבריהם פוסקים המגן אברהם (סק״ג), הט״ז (סק״ג) והמשנה ברורה (סק״י).
לגבי הדין השלישי כותב המחבר את ההסתייגות של התוספות שהדין תלוי במנהג אם רגילים להביא דברים לאחר שמשכו ידיהם מן הפת, וכבר בטור התבאר שכך רגילים בסעודות גדולות להסיר את הפת ולערוך את השלחן במיני פירות ומגדים.
בעל הלבוש כותב שמברכים על הפירות למרות שיש עדיין פרוסות על השלחן, זאת משום שכבר אין דעתם לאכול מהם. אבל הב״ח כותב שלדעת התוספות אין הדין הזה נוהג בזמן הזה בכלל, מפני שעדיין יש בדעת המסובים לאכול מן הפת למרות שכבר הסירוה.
המגן אברהם (סק״ז) כותב שהדין הזה היה תקף רק כשהיו נוהגים לעקור את השלחן, שכל מה שמביאים אחר כך נחשב לסעודה אחרת, מה שאין כן בזמן הזה שהשלחן נשאר כפי שהיה.
המשנה ברורה מעיר בביאור הלכה שיש מהראשונים שהזכירו באמת את סילוק השלחן כטעם לדין ויש שלא הזכירו זאת.
דעת המחבר היא כאמור כדעת התוספות, אולם המשנה ברורה בביאור הלכה מציין שרבים חולקים עליהם וסוברים שיש דברים כדייסא וכיוצא בה שגם כשמביאים אחרי הסעודה נשאר דינם כדבר שבא בתוך הסעודה.
בסעיף ד פוסק המחבר את מה שיוצא מתירוץ בעל המאור על פירוש רש״י, שפירות שמלפתים בהם את הפת נפטרים בברכתה אף על פי שלא היו לפניו בשעת הברכה, והמשנה ברורה (סקי״ח) מבאר שכוונתו גם כשלא היתה דעתו עליהם, אולם הברכי יוסף סובר שאינה פוטרת אלא כשדעתו עליהם.
לגבי דברים הטעונים ברכה לפניהם כותב המגן אברהם (סק״ב) שצריך לברך גם כשהיו לפניו בתחילה, אולם בעל בני ציון מוכיח שהראב״ן, הרי״ד והריא״ז חולקים וסוברים שכל שהיה דעתו מתחילה נפטר בברכת הפת, אפילו בדברים הבאים אחרי הסעודה, והסוגיה עוסקת בדברים שהובאו לאחר הברכה.
אכן, נראה שלגבי הדברים שבחלק הראשון שאין מברכים לפניהם הרי זה גם כשלא היו לפניו ואין דעתו עליהם, שהרי כך מסבירים את פירוש רש״י על דברים שמלפתים בהם את הפת, שעיקר חידושו של רב פפא היה לפוטרם גם כשלא היתה דעתו עליהם, וכך נראה לפי התוספות בדברים שהם עיקר הסעודה שנפטרים בברכת המוציא אף על פי שלא היתה דעתו עליהם, שהרי כבר התבאר שעל פי חילוק זה מתורצת שיטת רש״י לעומת מה שנלמד במשנה לקמן (מב, א), וכיון שאינם מקבלים את התירוץ - מכאן שסוברים שהפת פוטרתם בכל ענין.

הברכה על משקים שבתוך הסעודה

ציון ה.
גמרא. שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! שאני יין, דגורם ברכה לעצמו.
יין שבתוך הסעודה - מברך עליו בורא פרי הגפן ואין הפת פוטרו.
אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקין - אין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתיה, ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו אלא מפני שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, אבל מים או שאר משקים לא חשיבי ואינם טעונים ברכה, ואפילו אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז כדי שלא יזיקו לו המים - נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא ופת פוטרתה, ויש אומרים לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירים עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם, והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה. והמנהג כסברא ראשונה.(שו״ע אורח חיים קעד, א, ז)

א. ביאור השאלה והתשובה בגמרא.

יש לדון מדוע שאלו רק על היין ולא על שאר המשקים, והתוספות מפרשים שיש סברה מיוחדת לפטור את היין שודאי בא מחמת הסעודה, שבלעדיה לא היה שותה בכלל.
בדרך דומה כותב המרדכי (סי׳ קלו) בשם הר״ר יוסף שהגמרא שאלה דוקא על היין כיון שמביא להגברת תאות האכילה, ונחשב משום כך לדבר שבא מחמת הסעודה.
פירוש נוסף מובא במרדכי וברא״ש (סי׳ כט) בשם הר״ר יו״ט, שיש להקשות דוקא על היין כיון שהוא מזין, שלא כמו המים שאינם מזינים. הרא״ש עצמו דוחה את הפירוש הזה בטענה שכל שאדם שותה בסעודה הרי זה בסיבת הפת, כי אי אפשר לאכול בלא לשתות.
מאידך גיסא מובא בשבלי הלקט (סי׳ קמג) בשם רבי בנימין אחיו שבאמת הגמרא שאלה על כל המשקים, ונקטו יין רק מפני חשיבותו.
מבואר אם כן שלפי הפירושים שהשאלה היתה רק על היין נמצא ששאר המשקים טעונים ברכה לעצמם גם לפי דעת המקשן. לפי הפירוש של הר״ר יו״ט ניתן לחלק גם בדעת המקשן בין הסוגים השונים של המשקים, שיש שמזינים כיין ויש שאינם מזינים. אולם לפי הפירוש האחרון שהשאלה היתה על כל המשקים שהפת תפטרם - ההלכה מתבררת רק לפי תשובת הגמרא, עליה מצינו שני פירושים.
רש״י כותב שהיין גורם ברכה לעצמו, שבכמה מקומות בא ומברכים עליו אף על פי שלא היו צריכים לשתייתו. הדגש שבפירושו הוא שיש ליין חשיבות מיוחדת, וכמוהו מפרשים התוספות ורבינו חננאל, (מובא ברבינו יונה כט, ב בדפי הרי״ף), אלא שהוא מנמק את חשיבותו בכך שברכתו פוטרת משקים אחרים. המסקנה המתבקשת היא שדוקא היין אינו נפטר בברכת הפת, אבל שאר המשקים נפטרים. כך היא דעת רבינו תם (בתוספות), הר״י (בתוספות), הרא״ש (סי׳ כו וסי׳ כט), רבינו יונה, הסמ״ג (עשין כז), הסמ״ק (סי׳ קנא), הריא״ז (הלכה ד, ז, מובא בשלטי הגבורים), הרשב״א, בעל ספר ההשלמה ובעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ ריג).
אחרת היא דעת הראב״ד (מובא ברשב״א), הרא״ה והריטב״א שמפרשים את תשובת הגמרא שהיין קובע ברכה לעצמו בהיותו משקה ולא מאכל כפת, וכן מובא בשבלי הלקט. לפי זה המסקנה המתבקשת שאין הפת פוטרת אפילו מים ושאר משקים ולא רק את היין.
פירוש זה מובא גם בספר המכתם, בספר ההשלמה ובספר המאורות, אלא שהם דוחים אותו בטענה שהשתיה בכלל אכילה ואין לחלק ביניהן.

ב. שיטת ההלכה.

בעקבות הפירושים השונים לסוגיה מצינו אכן גם דעות שונות בפוסקים.
בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 106, מובא במרדכי) כותב שצריך לברך על המים שבתוך הסעודה, אולם מדגיש שמברך רק פעם אחת ולא בכל פעם. כמוהו כותבים הרי״ד, הראבי״ה (סי׳ קיח), בעל שבלי הלקט ורבינו שמחה (מובא בהגהות מיימוניות ברכות פ״ד אות ט).
שיטה מחמירה יותר לבעל מחזור ויטרי (סי׳ עג), לפיה מברך על המים בכל שתיה ושתיה כיון שאינו שותה אלא לצמאו ונמלך אחרי כל שתיה, מה שאין כן ביין ששותה גם כשאינו צמא, לכן יש לו קבע לפטור בברכה שבפעם הראשונה את כל השתיות האחרות. כשיטה זו נפסק בסדר רב עמרם גאון (הל׳ סעודה) וכן בספר הפרדס (סי׳ עד) לרש״י.
מסקנה זו בשיטת רש״י מבוארת, שלמרות שמפרש את תירוץ הגמרא שמכוון רק על היין שקובע ברכה לעצמו - אין זה סותר את שיטתו להלכה, שמברך על המים שבתוך הסעודה, וצריך להסביר שמלכתחילה כך היתה השיטה, שעל שאר המשקים היה ברור גם למקשן שמברך, ושאלתו היתה רק על היין, והתשובה שגם עליו צריך לברך לחוד כמו על כל המשקים.
האור זרוע (סי׳ קנה) מדייק מפירוש רבינו חננאל לתשובת הגמרא, שהיין קובע ברכה לעצמו מפני שפוטר בברכתו משקים אחרים, מכאן ששאר המשקים נפטרים בברכת הפת. עם זאת הוא מעיר ששמע בשמו פירוש ששאלת הגמרא היתה מכוונת רק לפת השרויה ביין, אך כששותה את היין בפני עצמו - בודאי שמברך, והוא הדין לכל המשקים. פירוש זה נזכר על ידי הרא״ש (סי׳ כו) והתוספות (ד״ה הלכתא), אך נדחה על ידם מפני שלא מצינו שמברכים על היין הספוג בפת.
הרא״ש מסיים שהרוצה להסתלק מן הספק ישתה מים לפני שנוטל ידיו לסעודה ויברך עליהם, על דעת כל מה שישתה בתוך הסעודה. הבית יוסף מסביר שבדרך זו פוטר עצמו גם על כל שתיה בפני עצמה, שכן אינו נחשב כמי שנמלך.
המחבר בשלחן ערוך כותב בתחילה שכל המשקים פרט ליין אינם טעונים ברכה בתוך הסעודה, אולם מביא גם את הדעות המחמירות, ומסיים בהצעת הרא״ש לשתות ולברך לפני הסעודה. אולם הרמ״א כותב שהמנהג להקל כדעה הראשונה, וגם הב״ח כותב שלא נהגו כדברי הרא״ש.
הרמב״ם אינו כותב את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, וכנראה סמך על ההלכה בפרק ד, יא העוסקת באופן כללי בדברים שבתוך הסעודה ומחמת הסעודה, שממנה יש ללמוד את כל הפרטים.
שיעורן, כלומר, שיעור נקיבתם של כלים אלה הריהו כרמונים, שכל עוד שיעור הנקב קטן מזה עדיין משתמשים בהם, ונחשבים הם ככלים.
as an impure vessel loses its status as a vessel and consequently its impurity when it can no longer be used, if they have holes the size of pomegranates.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן״, אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֶרֶץ שֶׁכָּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. כׇּל שִׁיעוּרֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! וְהָא אִיכָּא הָנָךְ דַּאֲמַרַן! אֶלָּא אֶרֶץ שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.

A land of olive oil: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the verse should be expounded as follows: A land, all of whose measures are the size of olives. The Gemara poses a question: Can it enter your mind that it is a land all of whose measures are the size of olives? Aren’t there those measures that we mentioned above, which are not the size of olives? Rather, say: A land, most of whose measures are the size of olives, as most of the measures relating to forbidden foods and other matters are the size of olives.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שרוב שיעוריה – אכילת חלב דם נותר ופיגול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל הכתוב ״ארץ זית שמן״ אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא, יש לדרוש פסוק זה כך: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. על כך תוהים: כל שיעוריה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! והא איכא הנך דאמרן [והרי יש אותם שאמרנו] שאין שיעורם כזית! אלא יש לתקן: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים, שהשיעור כזית הוא שיעור מפתח בהלכות רבות.
A land of olive oil: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the verse should be expounded as follows: A land, all of whose measures are the size of olives. The Gemara poses a question: Can it enter your mind that it is a land all of whose measures are the size of olives? Aren’t there those measures that we mentioned above, which are not the size of olives? Rather, say: A land, most of whose measures are the size of olives, as most of the measures relating to forbidden foods and other matters are the size of olives.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ״דְּבָשׁ״, אכְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִידַּךְ – הָנֵי שִׁיעוּרִין בְּהֶדְיָא מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also alludes to a measurement. With regard to Yom Kippur, one is only liable if he eats the equivalent of a large date on Yom Kippur. The Gemara asks: And what will the other amora, who interpreted the verse as referring to the halakhot of precedence in blessings, say with regard to this midrash? The Gemara responds: Are these measures written explicitly in the Torah? Rather, they are by rabbinic law, and the verse is a mere support, an allusion to these measures.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבש – האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה.
ואידך שיעורין בהדיא מי כתיב – על ר׳ חנין גופיה פריך הכי משום דקרא אסמכתא בעלמא והכי נמי קאמר בפ״ק דסוכה (סוכה ו׳ ע״א) ובמסכת עירובין (עירובין ד׳ ע״א) ותיסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ואידך הני שיעורין כו׳ אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. בפ״ק דסוכה בכמה דוכתי משמע בפשיטות דשיעורין הל״מ ואהנך שיעורין דאיירי בהו רבי חנן נמי קאי התם א״כ לפ״ז יש לדקדק אמאי קרי ליה הכא מדרבנן ולענ״ד נראה ליישב דאלו ואלו דברי אלקים חיים דלכאורה בהנך שיעורים דר״ח דקחשיב בהדייהו כל כלי ב״ב שיעורן כרימונים אין הכרח בדבר לומר שהוא הל״מ כיון דטעמא רבה אית בהו כמו שפרש״י כאן דכל כמה שלא ניקב כמוציא רימון דרך ב״ב להצניעם לצורך תשמישם אבל אם ניקב כמוציא רימון אין דרך ב״ב להצניעם וא״כ שפיר אית לן למימר שהוא מדרבנן כמו כל הנך שיעורים דקחשיב במסכת כלים דרובן מדרבנן במאי דתליא בסברא לפי מה ששיערו חכמים וה״נ משמע בשלהי פרק המצניע דקחשיב לענין כלי חרס שיעורן דרבנן כמ״ש שם בתוס׳ בסוף הפרק בד״ה ולענין צמיד פתיל והדבר ידוע דלא שייך הל״מ אלא בדבר שאין לו טעם כגון האי דבית המנוגע דמשערינן בפת חטין דוקא שאין טעם לדבר וכ״ש בשיעורי גרוגרת וכזית וככותבת שהם שיעורין של עונשין נמצא דלפ״ז כיון דהכא הא דמקשינן ואידך היינו למאי דמשמע דרבי יצחק לית ליה דר״ח וא״כ מנ״ל לר״י הנך שיעורים וע״ז לא שייך לשנויי דלר״י כולהו שיעורים דר״ח הל״מ כיון דשיעור רימונים לא הוי אלא מדרבנן כדפרישית משא״כ בסוגיא דפ״ק דסוכה דמקשה התם אדרבי חייא בר אשי דאמר משמיה דרב דשיעורין הל״מ ומקשינן עליה הא דאורייתא נינהו מדר״ח וקאמר ותסברא שיעורין מי כתיבא ומש״ה לא שייך לשנויי התם מדרבנן כיון דלר״ח גופא משמע דלקושטא דמילתא הוי מדאורייתא מקרא דארץ חטה דפליג אדר״י והיינו כמו שפרש״י כאן שמה שהכתוב משבח ארץ ישראל בהנך ז׳ מינים לאו משום דחשיבי לאכילה הוא אלא שעיקר השבח של א״י שנמצאו בה אלו פירות שצריכין לשער בהם שיעורי תורה א״כ לפ״ז תו לא מצינן למימר כלל דשיעורא של מוציא רימון הוא מדרבנן דא״כ מאי שבח של א״י שייך ברימון אע״כ דשיעור רימון נמי הוי הל״מ כמו כל הנך דר״ח ומש״ה מסיק התם שפיר אלא הלכה למשה מסיני נינהו ואכולהו קאי וקרא אסמכתא בעלמא לענין שבח דא״י שנמצאו בה כל אלו שיעורים כן נ״ל נכון ודוק היטב:
שם א״ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ כבר הקשתי לשאול לעיל בסמוך דלמאי דמשמע דהא דקאמר ופליג ארב חנן היינו דרב חנן לית ליה דרב יצחק ולדידיה לא איירי קרא בחשיבות הפירות מצד עצמן וכמו שהארכתי בזה א״כ האי ארץ בתרא דכתיב בזית שמן ודבש למאי איצטריך ויש ליישב דאפשר דהאי ארץ הוא דמיותר למילף ג״ש ארץ ארץ לענין ביכורים דנוהג בז׳ מינים הללו דוקא מגזירת הכתוב אבל מארץ קמא לא הוי שמעינן הך מלתא כיון דלא מופנה דלגופא אתי לספר בשבח א״י שנמצאו בה אלו המינים דשייך בהו שיעורים דאורייתא כן נ״ל ועדיין צ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וה״דבש״ שבכתוב שהוא דבש תמרים, אף הוא מרמז לשיעור, ששיעור ככותבת (תמר) הגסה (גדולה), הוא שיעור איסור אכילה ביום הכפורים מדברי תורה. ושואלים: ואידך [והאחר] שדרש את הפסוק שלמד מן הפסוק דיני קדימה בברכות, מה יאמר על מדרש זה? ומשיבים: הני [אלו] השיעורין בהדיא מי כתיבי [האם הם כתובים במפורש]? אלא שיעורים אלו נקבעו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא [מדברי סופרים, והפסוק הוא סמך, רמז בלבד].
Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also alludes to a measurement. With regard to Yom Kippur, one is only liable if he eats the equivalent of a large date on Yom Kippur. The Gemara asks: And what will the other amora, who interpreted the verse as referring to the halakhot of precedence in blessings, say with regard to this midrash? The Gemara responds: Are these measures written explicitly in the Torah? Rather, they are by rabbinic law, and the verse is a mere support, an allusion to these measures.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי. שְׁקַל רַב הַמְנוּנָא, בָּרֵיךְ אַתַּמְרֵי בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: לָא סבירא לֵיהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמּוּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה קוֹדֵם לִבְרָכָה?

With regard to the halakhot of precedence in blessings, the Gemara relates: Rav Ḥisda and Rav Hamnuna were sitting at a meal. They brought dates and pomegranates before them. Rav Hamnuna took and recited a blessing over the dates first. Rav Ḥisda said to him: Does the Master not hold that halakha which Rav Yosef, and some say Rabbi Yitzḥak, said: Each food that precedes the others in this verse, precedes the others in terms of blessing as well? The pomegranate precedes the date in that verse.
רי״ףתוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אייתו לקמייהו תמרי ורמוני – ולא ללפת בהן את הפת דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה ותנן (דף מד.) מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמיהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובירך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש ודרשינן דבש זה תמרים וזה חמישי לארץ. פי׳ ורב חסדא לאפוקיה מיניה הוא דבעיא אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינאא. אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך.
[רי״ף כט, א] איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. פי׳ בשבאו שלא מחמת הסעודה, דאי מחמת הסעודה אפילו לפניהם אין טעונין ברכהב, ומכל מקום לענין ברכה לאחריהם כיון דבאו בתוך הסעודה הרי הם בכלל הסעודהג. וכן אמר רב נחמן.
א. פי׳ לרבינו דפסק כרבנן קשיא מאי קאמר ליה ולא סבר מר וכו׳ דילמא חביבי ליה תמרי טפי ותי׳ רבינו דרב חסדא רצה לברר אם זה מחמת שהתמרים חביבים לו יותר או מחמת שאין סובר לדרב יוסף.
ב. וכדאמר רב פפא לקמן ע״ש בדברי רבינו.
ג. אף שאינם צורך הסעודה כלל מ״מ כיון שנאכלו בתוך הסעודה נטפלים הם לסעודה לענין זה דחלה בהמ״ז עלייהו וכן נראה בשאר ראשונים, אכן דעת הראב״ד בהשגות על בעה״מ והרשב״א דרק כשיש באכילתם תועלת לסעודה הוא דנכללים בסעודה ונפטרים בבהמ״ז ולכן לאחר הסעודה מברך לאחריהם יעו״ש. וע׳ רשב״א ח״א סי׳ רמא הובא בב״י סי׳ תעג דעל המרור בליל פסח מברך בנ״ר, והוא לטעמיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה אייתו לקמייהו תמרי ורימוני ולא ללפת כו׳ דתנן מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ולכאורה אין זו ראיה גמורה דהא מסקינן התם לקמן דבאוכל פירות גנוסר שנו האי דמליח ופת עמו והיינו שאינו רוצה בהנאת אכילת הפת כלל אלא להשיב הלב מחמת מתיקות הפירות כמ״ש תוס׳ מש״ה אין צריך לברך לפ״ז בכה״ג איירי נמי הא דקתני סיפא כל שהוא עיקר כו׳ וכן כתב הרמב״ם ז״ל להדיא בפרק ד׳ מהלכות ברכות ע״ש בלשון הכ״מ וכיוצא בזה כתב הרשב״א ז״ל להדיא בחידושיו א״כ לפ״ז לא דמי כלל לתמרי ורימוני דהכא שרוצה באכילתן ונראה שמזה הטעם לא מייתי רש״י הך מתני׳ לענין תאנים וענבים דבסמוך אלא מסברא דנפשיה כתב שאם ללפת הפת באו הו״ל טפילה ואין חולק בדבר כו׳ משום דבאמת הנך נמי מקרי טפילים אע״ג שרוצה באכילתן כן נ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ובדיני קדימה בברכות מסופר: רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה]. אייתו לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים], שקל [נטל] רב המנונא, בריך אתמרי ברישא [וברך על התמרים בראש]. אמר ליה [לו] רב חסדא: וכי לא סבירא ליה מר להא [סבור הוא אדוני להלכה זו] שאמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יצחק שכל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה? והרי הרימון מוזכר קודם לתמר!
With regard to the halakhot of precedence in blessings, the Gemara relates: Rav Ḥisda and Rav Hamnuna were sitting at a meal. They brought dates and pomegranates before them. Rav Hamnuna took and recited a blessing over the dates first. Rav Ḥisda said to him: Does the Master not hold that halakha which Rav Yosef, and some say Rabbi Yitzḥak, said: Each food that precedes the others in this verse, precedes the others in terms of blessing as well? The pomegranate precedes the date in that verse.
רי״ףתוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר לֵיהּ: בזֶה שֵׁנִי לְ״אֶרֶץ״, וְזֶה חֲמִישִׁי לְ״אֶרֶץ״. אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לַן נִגְרֵי דְפַרְזְלָא וּנְשַׁמְּעִינָּךְ.:

Rav Hamnuna said to him: This, the date, is mentioned second to the word land, in the verse: “A land of olive oil and honey,” just after the olive, and this, the pomegranate, is fifth to the word land. Rav Ḥisda said to him admiringly: Who will give us iron legs that we may serve you and constantly hear from you novel ideas.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נגר
נגרא(שבת לא) למימרא דנגרי דחמריא שערי דוק בככיך ותשכח בנגריך. (שבת קנג) (ברכות מא:) מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך פי׳ רגלים חזקים כברזל שנוכל לרוץ ולשמשך בכח. (בבא קמא נז.) בבעלי חיים מודינא הואיל ואנקטה נגרא ברייתא. (בבא קמא קיח) אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא משום דאנקטה נגרא ברייתא. (בבא בתרא פח) אימור דאמר רבא בעלי חיים דאנקטינהו נגרא ברייתא פי׳ לימד אותה להלך ברגליה חוץ לדיר. (פסחים קיא) ולא חליף עלייהו שיתין ניגרי:
ערך שמע
שמעב(ברכות מא:) מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך (ברכות סב.) א״ל לשמעיה פני לי דוכסא פי׳ כמו שמש:
א. [טריט.]
ב. [בעדיהנען.]
זה שני לארץ – ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו.
מאן יהיב לן נגרי דפרזלא – רגלים של ברזל.
ונשמעינך – נשמשך ונלך אחריך תמיד.
זה שני לארץ – מ״מ היכא דאיכא חטה וזית או שעורים ותמרים אע״ג דשוין לארץ מכל מקום המוקדם בפסוק דהיינו לארץ ראשון יקדים לברכה.
מאן יהיב לן ניגרי דפרזלא ונשמעינך – רבסז״ל מי יתן לי שוק ברזל שלא ייגעו מלשמש מלפניך כדי שאהנה מחכמתך.
רשצז״ל:⁠א ניגרי דפרזלא – פיר׳ (נקבים) [רגלים] של ברזל, ונשמעינך – פיר׳ ונשמשינך. כלומר שהלכותיו טובים ומדוייקים.
א. ראה רש״י כאן. וסוף הקטע ״כלומר וכו׳⁠ ⁠״ אינו לפנינו.
זה שני לארץ וזה חמישי לארץ – וחטה וזית שכל א׳ ראשון לארץ חטה קודמת וכן שעורה ותמרים שעורה קודמת לפי שנכתבו בפסוק תחלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פירש״י בד״ה זה שני לארץ כו׳ זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון כו׳ עכ״ל לרבותא נקט תאנים דאפילו מתאנים חשובים הם דלא הוי אלא רביעי לארץ אבל א״כ ה״מ למנקט לרבותא אפילו גפן דהוי ג׳ לארץ ותמרים הוי שני לארץ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב המנונא: זה (התמר) שני למלה ״ארץ״ (שהוא מופיע בפסוק ״ארץ זית שמן ודבש״) מיד אחרי הזית, וזה, הרימון, הוא רק חמישי אחר הזכרת ״ארץ״. אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא בהתפעלות: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך [מי יתן לנו רגלי ברזל ונשמש אותך], ונוכל לשמוע מפיך דברים חדשים בכל עת.
Rav Hamnuna said to him: This, the date, is mentioned second to the word land, in the verse: “A land of olive oil and honey,” just after the olive, and this, the pomegranate, is fifth to the word land. Rav Ḥisda said to him admiringly: Who will give us iron legs that we may serve you and constantly hear from you novel ideas.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיתְּמַר: הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אָמַר רַב הוּנָא: טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן: טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: טְעוּנִין בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו אֶלָּא פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין בִּלְבַד. וּפְלִיגָא דר׳דְּרַבִּי חִיָּיא דא״רדְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: פַּת פּוֹטֶרֶת כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, גוְיַיִן פּוֹטֵר כׇּל מִינֵי מַשְׁקִים.

It was stated: If they brought figs and grapes before them during a meal, what blessings need to be recited? Rav Huna said: They require a blessing before eating them, and do not require a blessing after eating them, as Grace after Meals exempts them. And so too, Rav Naḥman said: They require a blessing before eating them, and do not require a blessing after eating them. And Rav Sheshet said: They require a blessing both before eating them and after eating them, even if he ate them during the meal, as you have nothing which requires a blessing before eating it and does not require a blessing after eating it, because it is exempted by Grace after Meals, except bread, a sweetened and spiced pastry, that comes as dessert, as it, too, is a type of bread. The statements of both Rav Huna and Rav Sheshet disagree with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya said: Bread exempts all the types of food that one eats after it, and wine exempts all types of drinks that one drinks after it, and one need not recite a blessing either before or after eating them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה – ולא ללפת את הפת דא״כ הוו להו טפלה ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות.
מברך לפניהם – דלאו טפלה נינהו.
ולא לאחריהם – דבהמ״ז פוטרתן.
בין לפניהם בין לאחריהם – דלא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני.
פת הבאה בכסנין – לאחר אכילה ובהמ״ז היו רגילים להביא כיסנין והן קליות לפי שיפין ללב כדאמרי׳ בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי״ש שלנו ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג׳ מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (ברכות לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.
פת פוטרת – בין לפניהם בין לאחריהם.
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה – וכגון שאין באין ללפת את הפת אלא לקנוח סעודה.
אלא פת הבאה בכסנין – דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו רק בורא נפשות רבות מידי דהוה אאורז ודוחן דאמרי׳ לעיל (דף לז:) בתחלה מברך במ״מ ולבסוף ולא כלום הואיל ונתנו בהן שקדים הרבה. ופי׳ רש״י אפי׳ אם אכל מהן אחר בהמ״ז קאמר ולא נהירא חדא דאמרי׳ לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש ועוד אמאי קאמר כיסנין לימא נמי אורז ודוחן ע״כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם בהמ״ז דמיירי בה וה״ק חוץ מן הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה קודם ברהמ״ז דאין טעון ברכה לאחריו דפטר ליה בהמ״ז אפי׳ לרב ששת משום דהוי דבר מועט אבל בלא סעודה אף לאחריו צריך לברך מעין ג׳ ברכות ולהכי לא נקט פת אורז ודוחן שהרי אפילו בלא סעודה נמי אין צריכין ברכה מעין ג׳ לאחריו.
לא קי״ל כרב ששת אלא כרב הונא ורב נחמן דאין הלכה כיחיד במקום רבים – ה״ג.
ויין פוטר כל מיני משקין – ולכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת תיפוק ליה דפטר ליה פת דאפי׳ יין נמי רצה לומר הספר בסמוך דפטור אי לאו טעמא דקובע ברכה לעצמו אלא מיירי בלא סעודה ואפ״ה יין פוטר ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו אלא כפסק רב פפא א״כ גם מהא דקאמר יין פוטר וכו׳ לית הלכתא כוותיה.
הביאו לפניוא תאנים וענבים בתוך הסעודה וכו׳ – רבסז״ל: שאין לך דבר הבא בתוך הסעודהב שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין פי אל מתל אל אסנבוסך ואל מחשואת גמיעה כללם ואל חלאוה וגיר דלך.⁠ג והא דתני רבנןד ופליגא דר׳ חייה דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה.
רבי׳ האיי ז״ל:⁠ה הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמר ר׳ הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. ור׳ ששת מצריך לפניהם ולאחריהם – ופליגא דר׳ חייה דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה, דאלמא הני תאנים וענבים שבאו בתוך הסעודה לא צריכי לא לפניהם ולא לאחריהם, ור׳ פפא קא פסק. ודקא אמר ר׳ פפאו דברים הבאים מחמת הסעודה, קא מפרשי לה תרין פירושי. איכא דמפרשי לה: דברים שהביאום מחמת סעודה, ואיכא דמפרשי לה: דברים שדרכן לבוא מחמת סעודה. ודקא אמר נמי מתוך סעודה ולאחר סעודה, [הכין נמי מפרשי הדין תרי פירושי. חד: אם הביאום בתוך הסעודה ולאחר הסעודה],⁠ז וחד שדרכן להיות מביאין בתוך סעודה ושדרכן להיות מביאין לאחר הסעודה, ולעולם אם הביאו בתוך סעודה קאמר. וכמה שקלי רבנן וטרו באילין, שכמה דברים יש בין פיר׳ זה לפיר׳ זה. לאחד פירושא: דברים שהביאום מחמת סעודה בתוך הסעודה אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ופת פוטרתן מזה ומזה, ולדברים אלו אפי׳ תאנים וענבים אם נתכוין אדם לוכל בהן פתו, שהרבה עושין כך, נפטרו בפת. ודברים שהביאו בתוך סעודה שלא מחמת סעודה (שלא מחמת סעודה) טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, כגון תאנים וענבים שהביאו בתוך סעודה שלא לוכל בהן הפת אלא שיאכלום אדם לתאותו לבדם. ואם לאחר סעודה הביאו [טעונין ברכה] לפניהם ולאחריהם. ולאחד פירושא: דברים שדרכן לבוא מחמת הסעודה כגון כל מיני ליפתן ומכשירין, פת פוטרתן ואינן צריכין לא לפניהם ולא לאחריהם, ודברים שדרכן לבוא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כגון חביצא ופאלודג וכיוצא בהן, שהביאו למתיקה ולא ללפות בהן את הפת, וכגון דייסא שאינו חשוב לפתן, דאמר ר׳ זורא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא,⁠ח טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהן. אבל דברים שאין דרכן להיות באין מחמת סעודה ואף אין מביאין אותן בתוך הסעודה, כגון תאנים וענבים, אם הביאן אדם בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם.⁠ט לפי פיר׳ ראשון (ו)⁠ליתא לר׳ ששת כל עיקר, אבל ר׳ חייה איתה בבבא ראשון דר׳ פפא, ודר׳ הונא איתה בבא שיני. ולפי פיר׳ שיני, דר׳ הונא ליתה כל עיקר וכל שכן דר׳ חייה. [וכיון דאמרי ופליגא דר׳ חזייה]⁠י אדרב הונא ור׳ ששת, איתא לר׳ חייה בתאנים וענבים, וקאמר שהפת פוטרתן, ודר׳ ששת איתה בבבא ג׳ וקא חזינא דקא מסתייע פיר׳ ראשון כדר׳ חייה דגמרא קאמר,⁠כ דהא ר׳ חייה מקיים לה לעניין הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה,⁠ל מחמת הסעודה היא, וטעמיה שהפת פוטרתן. ולפי הפיר׳ הראשון הוו תאנים וענבים באין מחמת סעודה בתוך סעודה, ולפי הפיר׳ השני לא היו.
פת הבאה בכיסנין – רבי׳ האיי ז״ל נמי אמר פיר׳מ שעושין כעכין יבשין בין מעיסה מתובלת [ובין שאינה מתובלת],⁠נ וכוססין אותה בני אדם בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלין ממנה (קימאה) [קימעא], וכיון שראה ר׳ נחמן שאכל ר׳ הונא הרבה, אמר עדי כפין הוא – פיר׳ זה רעב הוא ולרעבו אכל פת זה לשבוע ממנה ולא בתורת כיסנין וצריך הוא לברך (הוא) [אחריה]⁠ס – פיר׳ (עדיין)⁠ע כמאן דאמר האדין.⁠פ ובכמה מקומות יש בלשון הזה בתלמוד בסוף כל הגטצ עדי (בודאי) [סוראי] הוא – כלומר: זה. ובהשלח גטק נמי במעשה דבנתיה דרב נחמן: עדי גברין ונהרדעא גברין – כלומר אלה אנשים ואלה אנשים. עד הנה דברי רבינו האיי ז״ל.
א. לפנינו: ״לפניהם״. וראה דק״ס בהגהות אות ז׳.
ב. כפי׳ התוס׳ ד״ה אלא, וכ״כ רוב הראשונים.
ג. תרגומו: בכגון הכיסנים והמלואים כולם והחלוה (=המתיקה) וזולת זה.
ד. אולי הכוונה כמ״ש בתר״י כאן: ״שאע״פ שהאמוראים אינם חולקים עם התנאים בא להשמיענו כאן שאינם סוברים דברי ר׳ חייא בזה והפת אינה פוטרת כל מיני מאכל כדחזינן הכא שצריך לברך לפניו בפת הבאה בכיסנין״. וכוונתו, שהדין של פת הבאה בכיסנין היה מקובל מהתנאים.
ה. קטע זה מפירה״ג עד ״ודקא אמר ר׳ פפא״ לא נודע לנו ממקום אחד.
ו. מכאן עד סוף הקטע הובא בהאשכול עמ׳ 69 בקצת שינויים, ראה אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 59. התשובות שם עמ׳ 93 ופיר״ח עמ׳ 50. וע״ע גנזי שכטר ח״ב עמ׳ 30.
ז. כ״ה באשכול שם ובכת״י הושמט כנראה ע״י הדומות.
ט. בהאשכול שם: ״בין לפניהם בין לאחריהם״.
י. כ״ה שם ובכת״י חסר.
כ. ראה אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 59 הערה ה׳.
ל. בהאשכול שם נוסף: ״ומפרש בן זומא דמאי דקא מפטר דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעמיה שהפת וכו׳⁠ ⁠״.
מ. כ״ה בערוך ע׳ כסן, בשמו. ראה אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 60. וע״ע פי׳ רה״ג בתשובות הגאונים מתוך הגניזה (אסף, תרפ״ט) עמ׳ 181.
נ. כ״ה בערוך שם.
ס. ע׳⁠ ⁠״כ בערוך שם. וראה רש״י כאן בשם רה״ג ובהאשכול עמ׳ 71. וע״ע אוצה״ג פי׳ עמ׳ 59 והתשובות עמ׳ 94.
ע. כן הגירסא ברי״ף ובבית-נתן, ולפנינו: ״עדי״. וראה פי׳ הרא״ה על הרי״ף.
פ. כעי״ז בהאשכול שם בשמו. וע״ע פי׳ המיוחס לרס״ג עמ׳ ס׳ ובערוך ע׳ עד.
ק. שם מ״ה א.
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם וכו׳. שמועה זו ושמועה דרב פפא דבסמוך נאמרו עליהן כמה פירושים. והמחוור בעיני דהא דפליגי בה רב הונא ורב ששת ורבי חייא בשהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, כלומר שלא ללפת בהן את הפת ממש, אלא לסייע קצת תאות המאכל כדי שיתאוה לאכול יותר כדרכן של בריות בפרפראות שבאמצע סעודה. ולפיכך קאמר רב הונא שהן טעונין ברכה לפניהם, דכיון דאינן באין ללפת ממש, אין ברכת הפת שהיא ברכה ברורה לפת פוטרת את אלו, כיון שאינן טפלה לפת ממש כלומר שיבא ללפת ממש, שאלו באו ללפת ודאי לכולי עלמא נפטרו בפת, דהוו להו טפלה ותנן (ברכות מד.) זה הכלל כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ואף על פי שהן באין באמצע סעודה כדי לסייע קצת באכילה מכל מקום אינן באין לגמרי מחמת כך, אלא שאף בהן מתכוין להנאת עצמן, דאילו לא כן הוו להו כפת הבאה עם המליח (שם) באוכלי פירות גינוסר שמברך על המליח ופוטר את הפת, אלא ששם אינו מתכוין כלל להנאת אכילת הפת אלא להעביר את כח רתיחת המליח. ואי נמי התם באוכל את הפת ביחד עם המליח וחזר הפת להיות כלפתן למליח, אבל כאן בשאוכל ענבים ותאנים לעצמם בלא פת, ומכל מקום לסייע תאות המאכל לרבותו באו באמצע, שאילו לא כן למה הביאום בתוך הסעודה, ועוד שאילו לא כן למה אינן צריכין ברכה לאחריהם כבאין לאחר סעודה דהא משמע דרב הונא אתיא כרב פפא. אלא ודאי נראה דבאו קצת בתוך הסעודה כדי לרבות מעט בתאות המאכל ומשום הכי קאמר רב הונא דאין טעונין ברכה לאחריהם כיון דסייעו קצת באכילת המזון, ועוד דאינהו גופיהו זייני הלכך ברכת המזון פוטרתן, ורב ששת סבר דכיון דלא באו ללפת ממש עד שאינן נפטרין בפת אף הן אינן נפטרין בברכת המזון, לפי שאין ברכת המזון פוטרת אלא הדברים שבאו מחמת המזון ממש, ואי נמי בשהן בעצמן מזון כפת הבאה בכסנין לאחר הסעודה שאף על פי שאין הפת פוטרתן בתחלתן, ברכת המזון פוטרתן בסופן משום דאינהו גופייהו מזון נינהו. ורבי חייא פליג אתרווייהו ואמר שאינן טעונין לא לפניהם ולא לאחריהם משום דכיון שבאו בתוך הסעודה הפת פוטרתן בתחלתן והלכך מכלל הסעודה הן וכל שהן מכלל הסעודה ברכת המזון פוטרתן בסופן.
ומסתברא דאפילו לרב ששת אי אכל תמרי מודה הוא שהן אינן טעונין ברכה לאחריהם משום דאינהו גופיהו מייזן זייני ונפטרין בברכת המזון, ולאו דוקא פת הבאה בכסנין אלא אפילו תמרי, דמה טעם לפת הבאה בכסנין משום דאף איהו מזון כפת והלכך ברכת המזון פוטרתה בסופה, מההוא טעמא גופיה מפטרי תמרי בברכת המזון בסופן.
אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם (בפרקין ה״ה): רב הונא אכל תמרים עם פיסתיה, א״ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שובקן לאחר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף, א״ל אינון עיקר נגיסתי. דאלמא אפילו תמרי דאכיל להו לבתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן. ושמא ההיא אתיא כרבי מונא דאמר התם משום ר׳ יודה שאמר משם ר׳ יוסי הגלילי פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה כדאיתא התם. ואלא מיהו בהלכות גדולות כתבו אכל תמרי ורמוני ושאר מגדי לא מפטרי בברכת המזון.
ומכל מקום מתוך הירושלמי שכתבנו נשמע דאפילו פירות שמלפת בהן את הפת אין טעונין ברכה כלל דפת פוטרתן, דהא רב הונא אכל תמרי עם פסתיה ולא בירך עליהן, ולאפוקי ממקצת מפרשים שפירשו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כלומר דברים שאין דרכן לבא בתוך סעודה מחמת לפתן כגון (שבעה) פירות, טעונין ברכה לפניהם ואף על פי שזה הביאן עכשיו ללפת את הפת.
ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד. פי׳ וכשבאה לפני הסעודהא או לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודהב, והתם טעון ברכה לפניוג ולא לאחריו משום דמיזן זיין וראויה להיפטר בברכת שלשד, הא בשבאה בתוך הסעודה אפילו שלא מחמת הסעודה לפניו נמי ליכא ברכה בפת הבאה בכסניןה דבכלל פת היאו, אבל לאחר הסעודה חשיבא לנפשה לענין ברכה לפניה ולא לאחריה, והוא הדין כל דכותה דאין טעונין ברכה לאחריהם כגון דיסא וחביץ קדירהז אלא שאלו אין דרכן לבוא [אלא] מחמת הסעודהח, והוא הדין לתמרי נמי דהכי דינייהו דאין טעונין ברכה לאחריהם ומפטרי בברכת שלש משום דזייניט, אלא דהשתא לא נחית למידק בתר האי טעמא תמרי אי זייני או לא ונקט פת הבאה בכסנין, אי נמי יין גופיה מהאי טעמא הוא דמפטר בברכת שלש משום דזייןי ואפילו מסעד נמי סעיד ומשמחו כדאיתא לעיל בגמרא (בבלי ברכות לה:).
ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה. פי׳ פת פוטרת כל מיני מאכל כשבאין בתוך הסעודהכ ואפילו שלא מחמת הסעודה, ויין פוטר כל מיני משקה, אי יין שבתוך הסעודה משקין נמי שבתוך הסעודהל, אי יין שלאחר הסעודה משקין נמי שלאחר הסעודה.
א. לפני שבירך המוציא, וכההיא דתנן מב, א פרפרת שלפני המזון ופי׳ רבינו שם דהיינו פהב״ב.
ב. וכההיא דתנן התם פרפרת שלאחר המזון.
ג. וכדמוכח במתני׳ שם דתנן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר פרפרת שלאחר המזון, ומדצריך לפרפרת לפוטרה ש״מ דפת אינה פוטרת לפרפרת שלאחר המזון. אמנם סובר רבינו דהני מילי בשלא באה מחמת סעודה אבל מחמת סעודה אין מברך בשום דבר אף לאחר סעודה, וכ״כ רבינו לקמן, וע״ש בהע׳ 248 דהראשונים נחלקו בזה ואיכא דמחייבי לברך לאחר סעודה גם בבאים מחמת סעודה, (ואף בפהב״ב אף כשמביאה לסעוד מ״מ אין קובע סעודתו עליה במקום לחם ואינה כלחם).
ד. וכמ״ש יב, א דתמרי דמיזן זייני נפטרים בדיעבד בבהמ״ז וה״ה פהב״ב דזיינא, וכן מבואר ברשב״א ותר״י דפהב״ב לאחר הסעודה אין מברך לאחריה וכ״ה במלחמות פסחים כד, א ובמאורות בשם הראב״ד ובמאירי (וע״ש ברשב״א שבירושלמי נחלקו בזה והלכה דאין מברך וכרבנן התם וכדאמר רב ששת), אבל בתוס׳ הרא״ש מב, א וטור סי׳ קסח משמע דפהב״ב לאחר הסעודה מברך לאחריה וכן מפורש בתשובת הר״מ (בלאו סי׳ ריג) וכן משמע מדלא הביאו הר״מ והרא״ש הך דינא דפהב״ב אין מברך לאחריה ומשום דמיירי בתוך הסעודה ואליבא דרב ששת אבל לדידן אף פירות בתוך הסעודה אין מברך לאחריהם, וביאור פלוגתייהו דדעת רבינו והרמב״ן והרשב״א דכל שראוי להיפטר בברכת שלש כשטעה ובירך עליו, ה״ה דנפטר בברכת שלש שמברך על הפת, וכמבואר בדבריהם בהמשך סוגיין ובמלחמות שם, אבל ברא״ש סי׳ כו מבואר דיין לאחר הסעודה מברך לאחריו אע״פ שדעתו בפ״ק סי׳ יד דטעה ובירך עליו בהמ״ז יצא, דהתם כיון שנתכוין לברך עליו יצא, אבל כאן אינו נפטר ממילא בבהמ״ז אלא מברך עליו ברכתו הראויה לו (ועיין בהגר״א סי׳ קעד סקי״א וביאה״ל סי׳ רח סי״ז), וה״ה פהב״ב אינה נפטרת ממילא בבהמ״ז שמברך על הפת, (וע״ע בסמוך בהע׳ 237). ובדעת תר״י כתב באבן העוזר סי׳ רח דסובר בעיקר הדברים כהרא״ש דאף בתמרים ודייסא שאם בירך עליהם בהמ״ז יצא מ״מ אין נפטרים בבהמ״ז שמברך על הפת (דלא כשו״ע סי״ז), וכן משמע ממה שהביא תר״י להירושלמי דתמרים לאחר הסעודה מברך תחלה וסוף ולא העיר ע״ז, אבל ביין כתב תר״י דכיון שמן הדין היה לברך עליו בהמ״ז רק משום שאין קובעים עליו מברך מעין ג׳ כדלעיל לה, ב יש לו להיפטר בבהמ״ז שמברך על הפת, והא דפהב״ב שלאחר סעודה נפטרת בבהמ״ז לתר״י נראה דדמיא ליין ועדיפא מיניה שהרי פת היא ורק משום שאין קובעין עליה מברך מעין ג׳ וממילא יש לה להיפטר בבהמ״ז שמברך על הפת. ולדרך הרא״ש והר״מ מיירי הכא בתוך הסעודה דכיון שלא באה מחמת הסעודה מברך לפניה וכמ״ש תר״י ותוס׳ ריה״ח והרא״ש סי׳ ל וטור סי׳ קסח ודלא כרבינו, ואשמועינן רב ששת דאע״ג דפירות בתוך הסעודה אין טפלים כלל לסעודה ומברך אחריהם לדעתו, מ״מ פהב״ב בתוך סעודת הפת טפלה לסעודה לענין דבהמ״ז פוטרתה, ובתוס׳ ריה״ח כתב הטעם משום דפהב״ב מזינה טפי וגם מסייעת באכילתו ע״ש, ועיין בתוס׳.
ה. וכמ״ש במתני׳ הנ״ל בירך על הפת פטר את הפרפרת, וכ״כ הרשב״א ומאירי ע״ש, אבל דעת תר״י והר״מ והרא״ש והטור כנ״ל דאף בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה מברך לפניה, והא דתנן דפטר את הפרפרת הר״מ בפיה״מ ובפ״ד ה״ו פירשה בלפתן, ורש״י פירשה להמשיך אכילה וכ״פ הראב״ד (ברי״ף כט, א) וכ״פ מג״א קסח סקכ״ב בכונת תר״י וכ״ה בתוס׳ פסחים קטו, א ד״ה והדר הובא במג״א קעד סקי״א ע״ש וכן נראה כונת המלחמות פסחים (כד סע״א) שכתב דפהב״ב טעונה ברכה כל שאינה באה לפרפרת ור״ל כל שבאה לתענוג לעצמה ולא לגרור תאות המאכל, אבל ברשב״א כאן מבואר דפירות שבאו לפתוח ולסייע תאות המאכל מברך לפניהם דלא חשיב מחמת סעודה וכן הביא המג״א שם סי׳ קעד בשם החינוך מצוה תל, וממילא נלמד ממתני׳ דפהב״ב אי״צ ברכה לפניה וכמ״ש הרשב״א ורבינו והחינוך שם. ובמאורות וספר הבתים על הר״מ הביאו בשם הראב״ד דפהב״ב בתוך הסעודה אפילו לקינוח הפה אי״צ ברכה וזה כרבינו ודעימיה, אכן בראב״ד שעל הרי״ף הנ״ל כתב דפרפרת מין פת כגון מצה מתובלת ונפטרת משום שבאה מחמת סעודה לגרור תאות המאכל או לרעבון וצ״ע. (וע׳ לקמן הע׳ 253).
ו. לאו משום שהיא פת אלא משום שמיוחדת למזון, וכמ״ש רבינו בסמוך ד״ה אמר ר״פ דהוא הדין כל דבר המיוחד למזון כדייסא ובשר וכיו״ב, (ואולי ע״י שהיא פת הרי היא חשובה דבר המיוחד למזון אף דדרכה לתענוג), וכ״ה בריטב״א הל׳ ברכות פ״ג ה״א ובחינוך מצוה תל, והיינו דפת שהיא מזון חשוב פוטרת כל דבר המיוחד למזון בשנאכל בתוך סעודת הפת אע״ג דלא אכלו מחמת הסעודה, וע״ד שסובר ר׳ חייא דפת פוטרת כל מיני מאכל בתוך הסעודה כן לדידן פוטרת מאכלים המיוחדים למזון כמוה בתוך הסעודה. אבל ברשב״א מבואר דפהב״ב דוקא ומשום שהיא ג״כ פת שאם קבע עליה מברך בהמ״ז ולכן נפטרת ע״י הפת בתוך הסעודה אף שלא מחמת הסעודה אבל שאר מילי לא מיפטרי אלא מחמת סעודה, ולשי׳ הר״מ ותר״י והרא״ש והטור אף בפהב״ב מברך כל שלא באה מחמת הסעודה וכנ״ל.
ז. מבואר דדיסא וחביץ קדירה שבירך עליהם בהמ״ז יצא וכ״ה ברבינו דוד פסחים קט, ב ובר״ן שם (כד, ב) ובריטב״א פ״ב הי״ז ופ״ז ה״ד וכן דעת באה״ג ופר״ח ואבן העוזר סי׳ רח, ולא כן דעת השו״ע שם (וצ״ל לדעתו דתמרים סועדים טפי ממיני מזונות או כהמג״א שם ע״ש), וע״ל הע׳ 234. וע׳ בריטב״א פ״ג ה״א דמשמע דלא רק מיני מזונות אלא כל המיוחד למזון כבשר וביצים וכדומה נפטר בבהמ״ז מחמת שהוא מזון, ועד״ז סבר הטור בסי׳ רח דאכל מין דגן ומין לפתן (בשר ודגים וכיו״ב) ובירך על המחיה פטר מין לפתן דאף הוא זיין, אבל אביו הרא״ש לא הודה לדבריו, ונראה טעמו דלכתחלה מברך על כל דבר ברכתו הראויה לו, ולא דמי לענבים ותפוחים דיוצא בעל העץ כיון דתפוחים פרי העץ ממש כמו ענבים, אבל בירך בטעות על בשר בהמ״ז או על המחיה י״ל דיצא גם להרא״ש.
ח. כצ״ל, ור״ל דאף לפניהם אי״צ לברך, ולא משכחת בהו בדרך כלל מברך לפניהם ולא לאחריהם, אמנם אם אכלם לאחר הסעודה שלא מחמת סעודה מברך לפניהם ולא לאחריהם.
ט. וכמ״ש לעיל יב, א דמיפטרי דיעבד בבהמ״ז דמיזן זייני, ודרכם לבוא גם שלא מחמ״ס (וטעונים ברכה בכה״ג אף בתוך הסעודה דלא חשיבי דבר המיוחד למזון וכמבואר בדברי רבינו להלן) והו״מ למינקט תמרי אלא דהשתא לא נחית למידק וכו׳ כמ״ש רבינו, אכן בה״ג כתב דתמרי וענבי ורמוני דלאו מזון נינהו לא מיפטרי בבהמ״ז וכתב במלחמות פסחים (כד, ב) דלפי דבריו כי אמרינן מיזן זייני היינו כשהם עיקר סעודתו, והר״מ השמיט הגמ׳ יב, א דתמרי נפטרים בבהמ״ז ואף בה״ג לא הביאה, ועיין רשב״א כאן ולקמן מח סע״א.
י. אין הלשון מובן כ״כ מש״כ יין גופיה ומש״כ דמפטר כאילו פשוט באיזה מקום דפטור, ולעיקר הדין כ״כ גם תר״י כאן ובספ״ק והרא״ש שם סי׳ יד דבירך על יין בהמ״ז יצא וכ״ה בריטב״א פ״ג ה״א וכן דעת רשב״ם פסחים קג, ב ורז״ה שם (כד, ב) אכן בראב״ד ומלחמות ור״ן שם ורבינו דוד קט, ב כתבו דיין לא נפטר בבהמ״ז וצ״ל בדעתם דאף דזיין וסעיד מ״מ אינו מין מזון אלא משקה ע״ש בדבריהם, ואף ברשב״א כאן משמע דיין לא נפטר בבהמ״ז בששתהו לבדו וטעה ובירך עליו בהמ״ז אבל אם אכל פת ושתה יין לפני בהמ״ז דעתו דנחשב כקביעות ונפטר בבהמ״ז ע״פ הגמ׳ לה, ב ע״ש, מיהו ברשב״א מח סע״א כתב כרבינו ע״ש. (וע׳ ביאה״ל סי׳ רח סי״ז השיטות לענין יין שבסעודה).
כ. דאילו לאחר הסעודה הא מוכח במתני׳ מב, א דאין פת פוטרת לפרפרת, וכ״ה בירושלמי פ״ו ה״ה בשם ר׳ חייא דפהב״ב לאחר הסעודה מברך לפניה ולאחריה, וה״ה הא דיין פוטר כל מיני משקין לפניהם ולאחריהם היינו בתוך שתיית היין, וע׳ מג״א סי׳ רח סקכ״ד שמבואר כן, (ואף להשל״ה שהביא שם וכ״פ במ״ב נראה דחשיב חד קביעות של שתיה אף דמהיין שבאותה שתיה הסיח דעתו וכ״ה לשון השל״ה דשתה המשקין תוך סעודת היין כיון דקבע על היין ע״ש, ועמ״ש בהע׳ 271), וע׳ מג״א קעד סקי״ד שכתב ואם יש לו כוס וכו׳ דמשמע דברכה אחרונה דיין פוטרת בנ״ר דמשקין ששתה לפניו והוא תמוה ובמ״ב סקל״ז הוקשה לו ד״ז כנראה וכתב כוס שכר ע״ש אך בסתימת דברי מג״א נראה דמיירי ביין וצ״ע.
ל. רבינו בזה לשיטתו לקמן דאף שאר משקין בתוך הסעודה מברך לפניהם.
ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון שהביאו פירות בשלחן לקינוח סעודה וקפצו ואכלום בתוך הסעודה שלא לצורך לפתן טעונים ברכה לפניהם שלא עלה על הדעת להיות נכללות בברכת הפת ומ״מ אין טעונות ברכה לאחריהם מכיון שנטמעו נטמעו ולכתחלה מיהא ראוי לו לאדם שלא לקפוץ עליהם ויניחם במקומם כדי שיתחייבו ברכה לפניהם ולאחריהם אא״כ הוא עושה כן מתוך שמאכלו ערב לו מצד אכילתם והוא שאמרו בתלמוד המערב עיני בר סיסאי כד הוי משלחין ליה מבי נשיאה נקלוסין הוה שביק לון עד לאחר המזון ומברך עליהון תחלה וסוף ואמרו עוד שם רב הונא אכיל תמרין עם פסתיה פי׳ שהיו באים לו מחוץ אמר ליה רב חייא פליג את בהדי רבך ר״ל עד שאתה קופץ עליהם כדי שתפטר מברכה אחרונה שלהם אמר ליה אינון אינון עיקר נגוסתי ר״ל עיקר סעודתי ומ״מ דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שפרשנו שמברך לפניו דוקא פירות אבל מיני מזונות ומעשה קדרה צורך מזון הם על כל פנים ואין צריכין ברכה ובכלל זה בשר ודגים וביצים וכל כיוצא באלו:
דברים הבאים לאחר סעודה כגון שגמר סעודתו והביאו לו פירות להנאתו או דרך כבוד שלא להשביע רעבונו ושלא להרבות בסעודה טעונות ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ומ״מ רוב מפרשים מסכימים שאם התחיל לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשך בהם עד לאחר הסעודה אין מברכין שלאחריהם הכל הולך אחר התחלתן ואפילו פסק מהן וחזר וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו שם בשם ר׳ חייא רבא פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה אמר ר׳ אמי ר׳ יוחנן פליג א״ר מונא במה פליג בשאכל מאותו המין באותה סעודה אמר ליה אפי׳ לא אכל אלמא באכל מיהא פשוט הוא שחלק ר׳ יוחנן למה שאינו טעון ברכה ואע״פ שנדחית לומר אע״פ שלא אכל מ״מ לענין מה שהיה עולה על דעת ר׳ מונא לא נדחה ומ״מ פת הבאה בכסנין שהיו מביאין אותה אחר סעודה אין טעונה ברכה לאחריה הואיל ומ״מ פה היא ג׳ ברכות פוטרין אותה הא לפניה צריך לברך הואיל והלכה לה קביעות הפת יראה לי שאין דברים אלו אמורים למי שקבע דעתו על כך מתחילת אכילה וכן מן הסתם לכל בני חבורה דעתם מתחלת אכילה על כל מה שבעלי בתים מניחים לפניהם ואין הדברים אמורים אלא בבעל הבית שבאו לו מתוך היאוש או שלא קבע דעתו עליהם מתחלה ונתחלף רצונו ובקש מהם:
ובתוספות כתבו שדין לאחרי סעודה הנזכר כאן אינו כענין סעודות שלנו ולא נאמר אלא בהם שהיה להם סדר בסעודה ולא היו מערבין פת עם פירות כלל אבל אנו אין מסלקין דעתנו מן הפת עד שיסתלק השלחן ואף עם הפירות הבאות לאחר סעודה אנו אוכלין פת לפעמים והכל נקרא בתוך הסעודה יש מפרשים שאם באו פירות קודם סעודה וברך עליהן ואח״כ ברך על הפת וגמר סעודתו שאין ברכת הסעודה פוטרת אותה של אותן הפירות וממה:
שאמרו בתלמוד המערב ר׳ בא בעי אהן דאכל סלת ובדעתיה למיכל פתא מהו מיברכא על סולתא בסופא רבנין דקסרין פשטון צריך לברך בסוף:
היו דברים אלו שבאו לאחר סעודה מינים הרבה ויש בהם מז׳ המינים ושל שאר מינים שאין ברכה אחרונה שלהם ברכה מעין ג׳ מברך לבסוף ברכה מעין ג׳ ונפטרו כלן ולמטה יתבאר זה יותר:
מה שביארנו שפת פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה דוקא במיני מאכל אבל אינו פוטר את היין שהיין גורם ברכה לעצמו ופירשו בה רבים מתוך חשיבותו או מצד שהוא בא לפעמים בלא סעודה כגון קדוש והבדלה עד שיצא להם לומר שאם שתה מים ושאר משקים פת פוטרתן שאף המשקה צורך אכילה הוא כדי לשרות המאכל שבמעיו ולדעת זה מה שאמרו יין פוטר כל מיני משקין לא במשקין הבאים בסעודה נאמר שהרי אותן המשקין בפת נפטרו אלא בקובע עצמו לשתות שאם שתה יין תחלה נפטרו כל המשקין שמאותה מסבה בברכתו ויש שאין מפרשים לה מתוך חשיבות היין אלא שאין משקה נפטר בברכת מאכל אע״פ שבמקום אחר אמרו שתיה במקום אכילה לא נאמר לענין ברכה ולדבריהם אין שום משקה נכלל בברכת הפת ומ״מ קצת חכמי אלאמנייאה הגידו לי לשטה זו שהשכר העשוי משעורים או מחטים או שאר מיני תבואה פטור בברכת הפת שמ״מ מין התבואה עיקר בו ויש שמוסיף בשטה זו לומר שהמים צריך לברך על כל כוס וכוס שמן הסתם אדם נמלך בהם על כל פעם ופעם ואין זה נראה ומ״מ לדברי כלם יין שבסעודה פוטר כל מיני משקין של אותה סעודה וכן לדברי כלם צריך ברכה לפניו ואינו נפטר בברכת הפת אלא שלענין ברכה אחרונה כל יין שבתוך המזון נפטר בברכת המזון כדרך שהיא פוטרת כל שבא בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה וכל שכן שהיין מיזן זיין כמו שכתבנו בסוף פרק ראשון וכבר הביאו בתוספות ראיה לזה ממה שאמרו בפסח ראשון בתלמידי דרב בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ופירשו הטעם בכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסק דמשחא וברוכי כי הדדי לא אפשר הא משום ראשונים מיהא לא הוצרך לברך לבסוף שאילו הוצרך ברכה לבסוף מאי איריא משום הפסק תיפוק ליה דמאחר שנותן לבו לברך הוה ליה גמר שתייה ומ״מ יש אומרים שאינה ראיה גמורה שהרי דעתו לשתות כוס של ברכה והיאך יברך אם לא מטעם ההפסק אלא שלדעתי אין נתינת לב על ברכת המזון אלא אחר גמר אכילה ושתייה וראיה גמורה היא ומ״מ יין שלאחר המזון כגון שגמר לאכול ושתה אחר גמר אכילה אלא שהפסיק בשיחה וחזר ושתה מגדולי הגאונים ראיתי שמצריכים בה ברכה ואין ברכת ג׳ פוטרתו וממה שאמרו בראש הפרק חמרא סעיד וכו׳ ושאלו אי הכי ליבריך עליה ג׳ ברכות ותירץ לא קבע איניש סעודתיה וכו׳ אלא מגדולי הדור מדקדקין ממנה בהפך כלומר הא אי הויא קביעותא מברכין עלייהו ג׳ ברכות ובזו כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך שהוא קבע לאכילה הויא קבע לשתייה וכמו שאמרו למטה בהסבה מגו דמהניא הסבה לפת הויא הסבה ליין ואנו כתבנו בראש הפרק שלכתחלה צריך ברכה הא דיעבד יצא:
ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בעל ה״ג שא״צ לברך אחריו על הגפן ומילתא דתמיה היא ושמא חשבו דבא מחמת סעודה אע״פ שהפסיק בברכת המזון ולא מסתבר כוותייה וגם העם לא נהגו כן ודין שלישי דרב פפא אין מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון:
שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו [ואין טעון ברכה לאחריו] אלא פת הבאה בכיסנין בלבד – פרש״י שלאחר ברכת המזון היו מביאין אותם, וקשה לפירושו דמי גרע מחמשת המינין לענין ברכה אחרונה אע״פ שמאכלה מועט ונותנין בה תבלין הרבה ושקדים ואגוזים מ״מ קיי״ל כל שיש בו מה׳ המינין מברכין לאחריו מעין ג׳ וכי היכי דלענין ברכה ראשונה לא יצא מכלל ה׳ המינין ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות דבהא מודה רב ששת שטעון ברכה לפניו כדין שאר ה׳ המינין וה״ה נמי לענין ברכה אחרונה ועוד היאך מצי למימר שלא יברכו עליה ברכה אחת מעין ג׳ כשאוכל לאחר המזון כיון דאי הוה קבע סעודתיה עילויה היה מברך עליו המוציא וג׳ ברכות כדמוכח לקמן ועוד מאי האי דקאמר אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין הרי פת אורז דאין מברכין לאחריה אלא בורא נפשות רבות ועוד משמע דהוי קודם ברכת המזון דומיא דתאנים וענבים דאיירי בהו. ונראה דמיירי שאוכלה אחר הסעודה קודם ברכת המזון ומתוך שאינה באה אלא לקינוח סעודה ומאכלו מועט נפטר בברכת המזון, פר״ח פת הבאה בכיסנין זה פת שעשוי כמין כיסין מלאים סוכ״ר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין וכיוצא בהן ולועסין אותן בבתי משתאות אחר הסעודה אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה פרש״י כגון בשר ופירות וכל דבר שהביאו לפניו ללפת בהם את הפת אינן טעונין ברכה לפניהם משום דהוו להו טפילה. וקשה לפירושו מאי קמ״ל מתניתין היא מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ותנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואין לומר דאגב מילי אחרינא דפסק רב פפא נקט הך מילתא אע״ג דמתניתין היא ואשמעינן נמי דפת עיקר לכל מילי דאכלי בהדיה דא״כ לא הוה ליה למימר במילתיה בהך לישנא, ועוד קשה הא דפריך בסמוך אי הכי יין נמי נפטריה פת מאי קשיא ליה והלא כששותה יין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפלה לפת איירינן לפרש״י. ואין לפרש דפריך ליפטריה פת כששורה פתו ביין דאין ה״נ דודאי הפת עיקר ואין לומר משום דיין בא לשרות האכילה שבמעיו ומרבה תאות האכילה הוי כאלו שותהו עם הפת דמהיכא פשיט ליה כולי האי דמהאי טעמא הוי כמו דברים שבאין ללפת בהם את הפת, הילכך נראה לפרש דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דהיינו כגון בשר ודגים וירק ודייס׳ שרגילין לקבוע עיקר סעודה עליהם ולאכול בהם את הפת ואע״פ שאוכלין אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דכיון דעיקר הסעודה הם פוטרן ברכת הפת וכן ברכת המזון פוטרן וכן משקין הבאין בתוך הסעודה חשיבי באין מחמת הסעודה לפי שאין אדם יכול לאכול בלא שתייה וחשיבי כעיקר הסעודה ואין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מן היין הואיל והוא גורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו כדתנן במתניתין אבל לא לאחריו כדמוכחא שמעתא דערבי פסחים (פסחים ק״ג:) בעובדא דתלמידי דרב דחד מינייהו בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם [דף פ״ו] משום דברכת המזון הויא הפסקה אלמא דלא בריך על היין שבתוך הסעודה ברכה אחרונה דאי בירך לאחריו למה לי טעמא משום הפסקה דברכת המזון תיפוק לי׳ משום ברכה דעל הגפן שבירך, ומחד מינייהו דבריך אכסא קמא ותו לא אין להוכיח שלא תועיל ברכת המזון לפטור ברכה שלאחר היין היכא דמברך בלא כוס ואין לו עוד יין לשתות ולא פטרה ברכת המזון את היין ששתה, הא ליתא דודאי כשהכוס בידו ודעתו לשתות לא חשיבא ברכת המזון הפסקה ואין צריך לברך על היין של כוס של בהמ״ז אבל היכי שאין לו יין עוד לשתות בהמ״ז קאי נמי על היין ששתה, וכן פי׳ בה״ג דברי׳ הבאים מחמת הסעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וכן ירקי ובוציני אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אלא פת הבא כו׳ ולבסוף ולא כלום כו׳ עכ״ל היינו לא ג׳ ברכות ולא מעין ג׳ אבל בורא נפשות מברכין כדמוכח מדברי התוס׳ ודו״ק:
בד״ה ויין פוטר כו׳ ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין כו׳ עכ״ל אבל הרא״ש פסק לגבי יין כוותיה ודברי התוס׳ יש לפרש דודאי אין זה הכרח דמשום דאין הלכה כוותיה בפת אלא כרב פפא נימא נמי דאין הלכה כוותיה ביין אלא דר״ל דלא תימא דר״ח תנא הוא והלכה כוותיה שהרי מפת כו׳ וק״ל:
בגמרא איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים כו׳ נראה דהא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר פירות היינו משום דעיקר רבותא דר״ה היינו דאע״ג דטעונים ברכה לפניהם אפ״ה אין טעונים ברכה לאחריהם ולפ״ז בשאר פירות דברכה שלאחריהם היא בנ״ר ליכא רבותא בהא מילתא ונהי דלענין ברכה לפניהם איכא רבותא קצת דלא נימא כיון דכל הסעודה נקראת על שם לחם כדאשכחן בכמה דוכתי וכמו שפרש״י בחומש פ׳ וירא אקרא דואקחה פת לחם ע״ש וס״ד דמש״ה ברכת הפת פוטרתן כדאמר רבי חייא בסמוך קמ״ל דאפ״ה טעונים ברכה משא״כ לענין ברכה שלאחריהם שהיא בנ״ר פשיטא דברכת המזון פוטרתן אבל בתאנים וענבים ודאי איכא רבותא בברכה שלאחריהם דס״ד כיון דז׳ מינים חשיבי טובא שטעונים ברכה מעין שלש אין ברכת המזון פוטרתן כדאמר רב ששת בסמוך וכמו שאבאר קמ״ל דאפ״ה בה״מ פוטרתן והא דנקיט תאנים וענבים טפי משאר ז׳ מינים נראה דהיינו משום דבחטה ושעורה לא שייך הך מימרא דאי בכוסס חטין הא לא שייך ברכה מעין שלש דאפילו במ״מ לא מברך עלייהו אלא בפה״א כדאיתא בר״פ דף ל״ז וכמסקנת התוס׳ והפוסקים שם דלא שייך בהו ברכה מעין ג׳ ע״ש ובחידושינו ובתמרים נמי פשיטא דברכת המזון פוטרתן מברכה שלאחריהם כיון דמיזן זייני כדאיתא לעיל בפ״ק דף י״ב גבי תמרי ונהמא ומכ״ש דא״ש לשיטת רש״י כיון דמיזן זייני הו״ל כדייסא וכרוב שכתב רש״י בסמוך דכיון דבאין למזון ולשובע לא שייך בהו ליפתן מש״ה נקיט הכא תאנים וענבים ועי״ל דנקיט תאנים וענבים משום דזימנין שבאין ללפת את הפת כדמשמע מלשון רש״י מש״ה אשמעינן שאם הביאם בתוך הסעודה שלא ללפת את הפת מברך לפניהם ולא לאחריהם משא״כ בשאר פירות כגון תמרי ורימוני וכיוצא בהם אפשר דלעולם אין באין ללפת כדמשמע מלשון רש״י לקמן במימרא דרב פפא וכמו שאבאר כן נ״ל ודו״ק:
בפרש״י בד״ה הביאו לפניהם תאנים וענבים כו׳ ולא ללפת את הפת כו׳ עכ״ל מה שלא הוצרך לפרש כן לעיל גבי תמרי ורימוני כמו שפירשו התוס׳ נראה דהיינו משום דהתם בלא״ה איכא למימר דהא דאייתי לקמייהו תמרי ורימוני לאו תוך הסעודה הוה אלא לאחר הסעודה ומש״ה טעונים ברכה לפניהם משא״כ הכא דנקיט להדיא תוך הסעודה הוצרך רש״י לפרש שלא בא ללפת וכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית בסמוך דתמרי ורימוני אפשר שלעולם אין באין ללפת את הפת כן נ״ל:
בד״ה פת הבא בכסנין לאחר אכילה ובה״מ כו׳ לא הטעינום ברכה מעין ג׳ מידי דהוה אפת אורז ודוחן כו׳ עכ״ל. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם באורז ודוחן הא דלא מברכינן ברכה מעין ג׳ היינו משום דלא הוי מז׳ המינים ולא שייך בהו הך ברכה דמעין ג׳ להזכיר א״י וירושלים כיון דלא הוי משבח א״י ולעיל נמי לא איצטריך לאשמעינן דלבסוף אין מברך עליהם מעין ג׳ אלא לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא מה שא״כ הכא בפת הבא בכסנים דמז׳ מינים הוא ושייך בהו הך ברכה מעין ג׳ אלא דאפ״ה אין מברכין משום שאינן אלא דבר מועט אם כן לא דמי כלל לאורז ודוחן אלא דנראה דאפ״ה מייתי רש״י ראיה שפיר כי היכי דלא נימא דכלל גמור הוא דכל שמברכין בתחלה במ״מ מברך בסוף מעין ג׳ וע״ז מייתי ראיה שפיר מאורז ודוחן דליתא להאי כללא הא כדאיתא והא כדאיתא באורז ודוחן משום דלאו מז׳ מינים נינהו ולית בהו שבח א״י ופת הבא בכסנין משום שאינן אלא דבר מועט ובטילה לגבי תבלין כנ״ל ועיין מ״ש בזה לעיל בסוגיא דאורז ודוחן ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה אלא פת הבא בכסנין כו׳ ופרש״י כו׳ ולא נהירא חדא דאמרינן לעיל כל שיש בו מה׳ מינים צריך ברכה מעין ג׳ כו׳ עכ״ל. ויש לתמוה דלכאורה לא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי תרווייהו כל שיש בו מה׳ מינים מברכין עליו במ״מ א״כ לפ״ז אדרבא איפכא איכא למידק מדלא נקט דכל שיש בו מה׳ מינים מברכין ברכה מעין ג׳ והוי ידענא דכ״ש מברך בתחלה במ״מ מק״ו דאורז ודוחן ע״כ משמע כפרש״י כאן דלענין ברכה מעין ג׳ לא שייך האי כללא דכל שיש בו כיון דאם יש בו דבר מועט לא מברכינן עלייהו מעין ג׳ מש״ה נקט מילתא דפסיקא לענין ברכה שלפניהם דמברכין עלייהו במ״מ אפילו אין בהן אלא דבר מועט מה׳ מינים כדאמרינן הכא בפת הבא בכסנין ונהי דיש ליישב שיטת התוס׳ דדוקא באורז ודוחן שייך לחלק בין ברכת במ״מ לברכת מעין ג׳ דבמ״מ תליא במידי דזייני טובא משא״כ ברכה מעין ג׳ תליא בשבח א״י א״כ הוי רבותא טפי לענין כל שיש בו מה׳ מינים דמברך במ״מ אע״פ שאין בהם אלא דבר מועט אלא דמ״מ אין בזה שום סתירה על פרש״י מסוגיא דלעיל מטעמא דפרישית ומה שהקשו תוס׳ עוד על פרש״י מדלא נקיט הכא נמי אורז ודוחן כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דעיקר מילתא דר״ה ור״נ ור״ש היינו בז׳ מינין כדפרישית כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י ודו״ק:
בא״ד ע״כ צריך לפרש דמיירי בתוך הסעודה קודם ברכת המזון דמיירי בה כו׳ עכ״ל. נראה בכוונתן דהאי בתוך הסעודה שכתבו לאו דוקא אלא כיון שהוא קודם בה״מ תוך הסעודה מקרי והוצרך לפרש לשון בתוך הסעודה כיון דר״ה ור״נ בתוך הסעודה איירי ורב ששת עלייהו קאי וזה שכתבו התוס׳ דמיירי בה ונראה דמשמע להו להתוס׳ דר״ה ור״נ גופייהו לא נחתו לחלק בין תוך הסעודה לאחר הסעודה קודם בה״מ כי היכי דאיירי מימרא דר״ח דנקיט סתמא פת פוטרת כל מיני מאכל והיינו בכל ענין קודם בה״מ אלא רב פפא לחוד בסמוך מחלק בכך ובהכי א״ש נמי לשון הלכתא דאמר ר״פ אף לפי שיטתם בדיבור הסמוך וכמו שאבאר כן נ״ל בכוונתם אלא דקשיא לי דלפי פירושם א״כ אמאי קאמר ר״ש אלא פת הבא׳ בכסנ׳ בלבד דהא איכא נמי יין שבא בתוך הסעודה קודם בה״מ דטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו משא״כ לפרש״י דמפרש פת הבא׳ בכסנין לאחר בה״מ א״ש ואפשר דר״ש באוכלים מיירי במשקים לא קא מיירי או אפשר דר״ש סבר דבה״מ טעונה כוס וא״כ צריך לברך מיהא ברכה של יין לאחריו:
מיהו בעיקר הדין דמשמע מפי׳ התוס׳ כאן דפת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש אין טעון ברכה לפניו לא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ואולי מסברא דנפשייהו פשיטא להו הכי דבתוך הסעודה ממש פת פוטרתו אלא שהטור והש״ע סימן קס״ח כתבו בפשיטות להיפך דפת הבא בכיסנין אפי׳ תוך הסעודה ממש טעון ברכה לפניו ולא הביאו שום חולק בזה וכן כתב רבינו יונה ז״ל בחידושיו כאן בפירוש כשיטת הטור וש״ע וכן נראה שהבין הטור מל׳ אביו הרא״ש ז״ל והתמיה קיימת על הב״י ומפרשי הש״ע שלא הרגישו בזה דהתוס׳ לית להו הך סברא לענין פת הבא בכסנין תוך הסעודה ממש וצ״ע ויבואר בק״א אי״ה ודו״ק:
בד״ה ויין פוטר כו׳ ולית הלכתא כוותיה שהרי מפת פוטרת אין הלכה כמותו כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהים דנהי דלענין פת פוטרת אין הלכה כמותו היינו משום דר״ה ור״נ ור״ש פליגי עליה דר״ח והוה ליה ר״ח חד לגבי תלת ואע״ג שקצת פוסקים גמגמו בזה משום דר״ח תנא הוא מ״מ לענ״ד אשכחן בכמה דוכתי דהיינו דוקא היכא דאמרינן תנא ר׳ חייא שהיא לשון ברייתא משא״כ היכא דאמרינן אמר רבי חייא שהוא לשון מימרא אין הכרח לומר שיהיה הלכה כמותו כדאשכחן להדיא ברפ״ק דב״מ לענין הילך דאין הלכה כר״ח אלא כר״ש וכה״ג טובא וכ״ש הכא דר״פ דבתראה הוא פוסק להדיא הלכתא דלא כר״ח נמצא דכל זה לא שייך אלא לענין פת משא״כ לענין יין דלא אשכחן מאן דפליג אדר״ח מה״ת נאמר דאין הלכה כמותו ובאמת נראה דשיטת הרא״ש וכל הפוסקים חולקים על התוס׳ בזה ופסקו הלכה כר״ח לענין יין אלא דנראה לענ״ד בסברת התוס׳ דפשיטא להו טובא דכיון דאין הלכה כר״ח לענין פת אע״ג דחשיב טובא ואשכחן נמי דכל הסעודה נקראת על שם לחם ואפ״ה קיי״ל דאין פוטרת כל מיני מאכל דלא שייכי לעיקר הסעודה כ״ש ביין לגבי משקים דאית לן למימר דאין פוטרת שאר משקין כיון שאין להם שום שייכות כלל בהדי יין כן נ״ל בשיטת התוס׳. ומה שכתב מהרש״א ז״ל דדברי התוספות כאן לענין יין סותרים למה שכתבו לקמן בד״ה א״ה יין נמי יבואר לקמן בסמוך ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב איתמר [נאמר]: אם הביאו לפניהם, לפני היושבים בסעודה, תאנים וענבים בתוך הסעודה מה דינם לענין ברכה? אמר רב הונא: טעונים הם ברכה לפניהם ואולם אין טעונים ברכה לאחריהם, מפני שברכת המזון פוטרת אף אותם. וכן אמר גם רב נחמן שטעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ואילו רב ששת אמר: אותם פירות טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם אף בתוך הסעודה. שלדעתו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין הוא טעון ברכה לאחריו, שברכת המזון שעל הלחם פוטרת דברים שבתוך הסעודה אלא פת הבאה בכסנין (מאפה ממותק ומתובל) בלבד, שאף הוא בכלל לחם. ופליגא [וחלוקה] גם דעת רב הונא וגם דעת רב ששת מדברי ר׳ חייא. שאמר ר׳ חייא: הפת פוטרת כל מיני מאכל שהוא אוכל אחריה, ויין פוטר כל מיני משקים שהוא שותה אחריו, ואין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם.
It was stated: If they brought figs and grapes before them during a meal, what blessings need to be recited? Rav Huna said: They require a blessing before eating them, and do not require a blessing after eating them, as Grace after Meals exempts them. And so too, Rav Naḥman said: They require a blessing before eating them, and do not require a blessing after eating them. And Rav Sheshet said: They require a blessing both before eating them and after eating them, even if he ate them during the meal, as you have nothing which requires a blessing before eating it and does not require a blessing after eating it, because it is exempted by Grace after Meals, except bread, a sweetened and spiced pastry, that comes as dessert, as it, too, is a type of bread. The statements of both Rav Huna and Rav Sheshet disagree with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya said: Bread exempts all the types of food that one eats after it, and wine exempts all types of drinks that one drinks after it, and one need not recite a blessing either before or after eating them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכְתָא דדְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה – אֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וְשֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה – טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. לְאַחַר הַסְּעוּדָה – טְעוּנִים בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם.

Summarizing, Rav Pappa said that the halakha is: Food items that come due to the meal, which are eaten together with the bread as part of the meal, during the meal, neither require a blessing before eating them nor after eating them, as they are considered secondary to the bread. And food items like fruit, that do not come due to the meal, as part of the meal, but may be brought during the meal, require a blessing before eating them and do not require a blessing after eating them. If they come after the meal, they require a blessing both before eating them and after eating them.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנרההשלמהרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דבר
דברא(ברכות מא:) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי׳ כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי׳ ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ׳ אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר׳ כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי׳ דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בבא קמא עא:) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד: יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי׳ בגמר׳ דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש״מ לרבי יוחנן אפי׳ בהערא׳ בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (משנה עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהדרין כו) פי׳ מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי׳ אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי׳ אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב. שבת מא: שבת מו) הא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר דב׳ שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שבת צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט׳ דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו׳ סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו׳ ור״ח ז״ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שבת קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו׳ ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו׳ ואמרינן (שבת מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (בבא קמא נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (בבא מציעא צב) פועל אוכל קישות פי׳ בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו׳ ש״מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב׳ שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ):
ערך בעל
בעלב(ריש פי״ו דכלים) כל כלי בעלי בתים שיעורן ברימונין (שבת צה:) נקב במוציא רמון טהור מכלום (עירובין ד: סוכה ו.) רמון דתנן כל כלי ב״ב שיעורן ברימונים וכן (ברכות מא) פי׳ כל כלי ב״ב כלים שיש להם בית קיבול (סוטה לה) כי חזק הוא ממנו מנו לא נאמר אלא ממנו כביכול אפי׳ בעל הבית אינו יכול להוציא את כליו משם. פירוש ממנו משמע מדידן דממנו דגש משמע כלפי למעלה כביכול אילמלא שאי אפשר לומר דבר זה כלפי שכינה:
א. [ווארט, זאכע.]
ב. [הער.]
דברים הבאים מחמת הסעודה – ללפת בהן את הפת.
אין טעונין ברכה – דהוו להו טפלה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע.
טעונין ברכה לפניהן – דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא.
ולא לאחריהן – דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן.
דברים הרגילין לבא לאחר סעודה – כגון פירות אפי׳ הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן.
טעונין ברכה בין לפניהן – דלאו טפלה נינהו.
בין לאחריהם – דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו.
אמר רב פפא הילכתא דברים הבאין מחמת הסעודה בתוך הסעודה, דהיינו כל מידי דמילפת כגון בשר ודגים אווזין ותרנגולין וכיוצא בהן שאין באין לעולם אלא למילפת, אם באין בתוך הסעודה, אע״פ שלא קבע סעודתו עליהן אלא על דברים אחרים, ברכת הפת פוטרת דאדעתא דכל דאתי ליה ללפת בו את הפת בריךא.
דברים הבאין שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון תומי וכרתי וכיוצא בהן שפעמים שאדם מביאן בתוך הסעודה ולא ללפת בו הפת אלא ליישב מאכלו, אין ברכת הפת פוטרן, דלאו אדעתא דידהו בריך דלא הוה ידע דצריך להו. וטעונין ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם דברכת המזון פוטרת כל דברים הבאים בתוך הסעודה. ודברים הבאים אחר הסעודה שלא לסעודה אלא לקינוח סעודה, כגון פירות, טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם אם אוכלן בלא פת, אבל אם אוכלן עם הפת פת פוטרתןב. ובין פירות ובין תומי וכרתי אם מתחילה קבע סעודתו עליהן הפת פוטרן דאדעתא דהכי בריך. וכן ברכת המזון לאחריהם.
א. שיטת רבינו שכל החלוקות דר״פ משום דעתו הן, דברים הבאים מחמת הסעודה ׳אדעתא דכל דאתי ליה ללפת בו את הפת בריך׳, שלא מחמת הסעודה, ׳לאו אדעתא דידהו בריך׳. וכולהו, ואפילו הבאים אחר הסעודה אם אדעתא דהכי בריך – נפטרים. ואין שיטתו לא כרש״י שמפרש דדברים הבאים מחמת הסעודה היינו דוקא באוכלן עם הפת שנטפלים לה ולא כד׳ ר״י בתוס׳ וטושו״ע סי׳ קעז ורוב הראשונים שתלוי בדרך המאכלים [ולשיטתן דעתו לא מהני כמש״כ במג״א קעז סק״ב]. וכדברי רבינו כ״כ בפסקי הרי״ד עמ׳ קכב: שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה וכו׳ אין פת פוטרתן כיון שלא היו לפניו בעת שבירך המוציא וכו׳. שלא מחמת הסע׳ לאחר סע׳ טעונין ברכה וכו׳ אם באו בתוך סעודתו ולא היו לפניו בעת שבצע. וכ״ה במחזור ויטרי סימן סח: דברים הרגילין לבא מחמת ליפתן ללפת בו את הפת כגון בשר ודגים ותבשיל וכו׳ אע״פ שלא היו על השלחן בשעת ברכה, אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן דכי בריך דלייתו הוא דבריך [לשון זה גם בספרנו] וכו׳. שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה וכו׳ ובאו בתוך הסעודה לאחר שברך על הפת. מברך לפניהן הואיל ולא באו לפני הפת וכו׳ אבל אם באו קודם סעודה פת פוטרתן וכו׳ דברים הבאים [לאחר] סעודה וכו׳ טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן וכו׳ ומיהו אם הביאום לפני סעודה פת פוטרתן. ולשיטה זו אין לברך על פירות כלל בין חיים בין מבושלים אפילו אחר הסעודה, אם היה דעתו עליהם בשעת המוציא או שסומך אתכא דבעה״ב. וכ״ה לענין מים ופת הבאה בכיסנין. [ולענין מש״כ רבינו דאם היה דעתו בשעת ברכה כל החלוקות פטורות מברכה ראשונה, גם דעת ראבי״ה כן, אלא שהוא מפרש אחרת: ר״פ מיירי בסתמא, ובסתמא אמרינן אלו לליפות אלו למילוי כרס ואלו לקינוח, אבל דעתו של אדם מהניא לשנות ולקבוע מהו ליפות ומהו קינוח, ודוקא בדברים שרגילות רוב בני אדם לקבוע].
ב. וכן האריך בב״י (שם ד״ה ולפי״ז) להוכיח מדברי הראשונים, דבאוכל עם פת פת פוטרתן בכל ענין.
הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה – פי׳ הקונטרס ללפת בהן את הפת אין טעונין ברכה דהוו להו טפלה ולא נהירא דא״כ מתני׳ היא (דף מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה ומאי קמ״ל ועוד קשה דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת ומאי קשה והלא כששותים היין אינו טפלה לפת ואנן במידי דטפל לפת מיירינן ואין לפרש לפירוש הקונטרס יין נפטריה פת כששורה פתו ביינו קאמר דהוה ליה יין טפל דהא לא אשכחן שיברך עליו בענין זה אלא ודאי מיירי בשתיה ועוד קשה מה שפי׳ רש״י דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא ותרדין וכרוב שאינן של לפתן ובאין לזון ולשבוע טעונים ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ומיהו פטורין מברכת המזון דמיני מזון נינהו ולא נהירא דאמרי׳ במתני׳ ברך על הפת פטר את הפרפרת ובגמ׳ מפרש דהוא הדין כל מעשה קדרה ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פירש״י כמו פירות ואפי׳ הביא אותן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן טעונים ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו דהיינו כרב ששת דאמר לעיל הביאו לפניו תאנים ורמונים בתוך הסעודה דטעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והוי דלא כהלכתא דקיי״ל כרב נחמן וכרב הונא כדפרישית לעיל. על כן פי׳ ר״י דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי׳ אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כר״נ וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן.
לאחר הסעודה גרסי׳ ותו לא ולא גרסי׳ דברים הבאים בהך סיפא והכי פירושו אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פי׳ לאחר שמשכו את ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן כלל והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בהמ״ז אלא כל שעה שאנו אוכלין פירות או שום דבר קודם בהמ״ז דעתנו לאכול פת כל שעה וקיי״ל כפסק דרב פפא.
{שמעתא דדברים שאינן טעונין ברכה בסעודה}
אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה – [פירוש, ללפת בהן את הפת] אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם – וא״ת: מאי קמ״ל. מתניתין היא (בבלי ברכות מ״ד.): זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. צריכא. דאי ממתניתין, הוה אמינא: הני מילי בדבר שבא עם הפת, דכי בריך אריפתא הוה דעתיה עליה נמי. אבל הכא, דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה, ולא הוה דעתיה בשעת ברכה עלייהו מעולם, אימא, ליבעו ברכה בתחלה. קא משמע לן, כיון דטפלה נינהו לא בעו ברכה.
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון תאנים וענבים הנאכלים בפני עצמן ולא עם הפת, טעונין ברכה לפניהם, שאין נעשין טפלה לפת, ואין טעונין ברכה לאחריהן, שברכת המזון פוטרתן, דדעתיה דאיניש על כל מאי דאכל, וכל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה, דכתיב בה (דברים ח׳:י׳), ואכלת ושבעת וברכת וגו׳.
אבל דברים הבאים לאחר הסעודה, אף על פי שבאו קודם ברכת המזון, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין נחשבים מכלל הסעודה.
ויש פירושים רבים וסברות רבות בשמועה זאת. ומה שנראה לי כתבתי.
[במאור דף כט. ד״ה אמר רבא. לרי״ף סי׳ קנב (ברכות דף מא:)]
כתוב שם: אבל הדברים הבאים לאחר הסעודה אעפ״י שבאו קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין נחשבין מכלל הסעודה. ויש פירושים רבים וסברות רבות בשמועה הזאת.
אמר אברהם: שני פירושים נאמרו עליה, האחד [הוא מה] שכתב זה המחבר [והוא מועתק מפירוש הגאון ז״ל1], והשני הוא מה שפירש בו בעל הלכות2 [שפירש] כל השמועה בדברים שדרכם לבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה ודברים שאין דרכן לבא וכו׳ ואפי׳ באו בתוך הסעודה ומחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם והכל כמו שכתוב בהלכות ו⁠[ב]⁠פירוש הגאון3. והכריע הגאון ז״ל על פירוש הראשון מטעם שהאמוראים כלם כשהולכים בהם אחר הרוב מכריעות על הפירוש הראשון בתאנים וענבים [ב]⁠לפניהן ולאחריהם שלדעת רובם כשהן באים בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם כרב הונא. ועם כל זה אין אורם מבהיק, ועוד הם צריכים לפנים לפי ששנינו [ברכות דף מב.] בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה פטר, ומעשה קדירה כבר הם ידועים, כגון דייסא ח⁠[י]⁠לקא טרגיס זריד וערסן, וכיון שהם נפטרים ע״י פרפרת נראה שהפרפרת הזו מין פת הוא, כגון מצה מתובלת וכיוצא בה, והיא נחשבת כפת לגבי מעשה קדירה. שאם [הפרפרת] הוא לפתן כמו שפירשו מקצת המפרשים4 אין טעם למה יפטור ברכת בשר ודגים למעשה קדירה בשום פנים. ומ״מ דברי בעל ההלכות שפירש שלא מחמת הסעודה, כגון דייסא שאין מלפתין את הפת טעון ברכה לפניו (אלא) אפילו בא בתוך הסעודה כבר הם נדחים ממשנה זו שהרי פת פוטרתן. גם מה שפירשו האחרים5 שכל מה שאינו בא ללפתן שלא מחמת הסעודה הוא, והוא דמיון תאנים וענבים הנאכלים בפני עצמן, הרי מעשה קדירה שאין בא ללפתן ופת פוטרתן, אבל אין זה כלל שנסמוך אליו, אלא [כ]⁠ל דבר שאדם אוכל לחדד האיסטומכא וליתן תאות המאכל אע״פ שאינו אוכלו עם הפת מחמת הסעודה הוא וזהו הפרפרת, וכן מעשה קדירה אולי כך הם שפותחים לו האיסטומכא, אי נמי לפי שהן נאכלין להשביע רעבונו, וכל מה שנאכל לרעבון מחמת הסעודה הוא, ולאפוקי תאנים וענבים הנאכלין בפני עצמן שאין אדם נסמך עליהם ואינו אלא לטייל בהם או לקינוח הפה הלכך אפילו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם לפי שלא בירך המוציא אלא על דבר שהוא מחמת הסעודה אבל לאחריהן לא צריך שכיון [שאכלם] בתוך הסעודה כבר עשאם צרכי סעודה ואפשר שהם צריכים לו לנקות פיו שלא לערב טעם אכילה זו בטעם אכילה אחרת. וברכת המזון חלה על כל צרכי הסעודה אבל ודאי כשהן באים לאחר הסעודה אין צריכים לכל זה ואינן מצרכי הסעודה כלל ומשום הכי טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. ובהכי מתרצי מתניתין דקתני בה בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון והדר תני ברך על הפת פטר את הפרפרת א״כ אמאי צריך לפרפרת שלפני המזון ונפטריה בברכת הפת, אלא הא דקתני ברך על הפת פטר את הפרפרת כשבאה בתוך הסעודה, ורישא דצריך לפרפרת שלפני המזון מפני שבאה זו אחר המזון ואין הפת פוטרתו אבל פוטרתו פרפרת שלפני המזון מפני שהן כענין אחד אלו נאכלין שלא בקביעות סעודה ואלו נאכלין שלא בקביעות סעודה. וזה הדרך הוא הטוב [וישר] בעיני. ודוקא כשדעתו לאכול ממנה אחר המזון6. וכן אתה אומר ליין.⁠7
1. עיין בראבי״ה ברכות סי׳ קיז (עמ׳ 98 בהערה 14 שם וש״נ), ובאשכול (הל׳ סעודה יט מהדורת אוירבך), ובערוך ערך דבר1.
2. הלכות גדולות (הל׳ ברכות הפירות, ח״א עמ׳ 90 (מהדורת הילדסהיימר, ירושלים תשלב)
3. עיין בספר הנר ברכות דף מא: בשם רב האי.
4. עיין ברש״י דף מב. ד״ה ברך.
5. רש״י ברכות דף מא: ד״ה שלא מחמת, ועיין בספר הנר ברכות דף מב. ד״ה שבירך על הפרפרת.
6. עיין בספר הבתים על הרמב״ם הל׳ ברכות שער רביעי ס״ק יב
7. עיין להלן בהשגתו על המאור פסחים (דף כד: ד״ה ולענין ברכה אחרונה) ד״ה ומאין הוציאו, ובספר הבתים על הרמב״ם הל׳ ברכות (שער שמיני אות א ד״ה ומי שאכל לחם)
אמר ר׳ פפא הילכ׳ דברים הבאים מחמת הסעודה – פיר׳א מיני כיסנין ואטריה והריס ורוז וכאמך ובקל מאירהב וכל הפירות שדרכן לבוא מחמת סעודה (למדין) [למזון] ולתקן ולקבקץג ולקנח אבל ללפות לא צריכה למימר דטפל אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – פיר׳ כגון שיש להן יין ומביאין אותו [וכן] תמרי ופירי שאין דרכן לבוא מחמת הסעודה, וקליות וכיוצא בהן, טעונין לפניהם ולא לאחריהם. וכלל הדבר (דמנהג) [דתלוי במנהג] המקומות להביא מחמת הסעודה.
שלא מחמת סעודה [לאחר הסעודה]ד – פיר׳ אע״ג שלא נטלו ידיהם,⁠ה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
ותניא בתוספתא:⁠ו בא להם מתיקה בתוך המזון מברך על המזון ופטר את המתיקה. ר׳ מינא משום ר׳ יהודה פת הבאה בכיסנין אחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה.
א. כפי׳ התוס׳ כאן ושאר ראשונים וראה להלן מפי׳ רה״ג.
ב. תרגומו: ודיסא וארז ורטב של חמץ וירקות של שלחן.
ג. אולי צ״ל ״ולקבץ״ והוא ענין סתימה, ראה ערוך ע׳ קפץ.
ד. כן הגירסא גם בפיר״ח, ראה אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 50.
ה. כ״ה גם בפיר״ח שם, וראה תוס׳ ד״ה לאחר.
ו. ברכות פ״ה הי״ב.
1גמרא. אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. הנה רבו הפירושים בזה, ואני כותב מה שקבלתי מאבא מרי ז״ל ומה שנראה לי אחריו. והוא שרב פפא לא איירי אלא במיני פירות, שאם באו ללפת זהו מחמת הסעודה בתוך הסעודה שאינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. וטעמא דמילתא מפני שהם טפלה לפת, לא שנא באו בשעת המוציא ולא שנא באו אחר המוציא שלא היה דעתו עליהם בשעת המוציא אפילו הכי הפת פוטרתן, שהוא עיקר והם טפלה לו. והיינו מתניתין כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ובזה לא אשמעינן רב פפא מידי. וכי איצטריך רב פפא למפסק הלכתא, משום סיפא דמילתיה, דקאמר שלא מחמת סעודה בתוך סעודה, כגון פירות שלא באו ללפת, ואין טעונין ברכה לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן כיון שבאו בתוך הסעודה. לאחר הסעודה, כגון שבאו לקנוח, טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומה שפירש ר״ש ז״ל שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון לשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם דלפטרו בברכת המוציא, קשיא לי הא דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן עלה בגמרא וכל שכן מעשה קדרה, ופירש ר״ש ז״ל עצמו שבא למזון ממש. אלא שיש לדחוק ולומר לדבריו דהתם מיירי שבא בשעת המוציא והכא בדברים הבאים לאחר המוציא. ומה שפירשתי הוא הנכון. ולפי הפירוש הזה כרוב ודייסא וכל מעשה קדרה פת פוטרתן. והכי נמי אמרינן לקמן דפת פטר מעשה קדרה. ולפירוש ר״ש ז״ל פת לא פטר כרוב ודייסא. [ולא] מסתברא כותיה דקא פטר מעשה קדרה. ותאנים הבאים בתוך הסעודה שלא ללפת, לפירושא דידן אין טעונין ברכה לאחריהם, ולפירוש ר״ש ז״ל טעונין ברכה לאחריהם.
1. הקטעים של פירוש ההשלמה על דף מ״א: מופיעים בההשלמה לאחר ד״ה ״ברך על הפת״ בדף מ״ב.
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. פירוש: אפילו כגון תאנים וענבים שבאו ללפת את הפת, וקא משמע לן שאף על פי שאין דרכן לבא ללפת ולאו מזון נינהו, אפילו הכי כיון דאיהו מלפת בהו את הפת השתא שוינהו טפלה לפת, ומיפטרי בפת אפילו בתחלתן וכל שכן בסופן דהוו להו מכלל סעודה לגמרי וברכת המזון פוטרת לכולי עלמא כל מה שהוא מכלל הסעודה. ופיסקא זו ככולי עלמא אמרה רב פפא, ולא איצטריכא ליה דמתניתין היא (מד.) כל שהוא עיקר ויש עמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, כלומר בין בתחלתה בין בסופה אלא משום אינך דקא אזיל וכאיל נקט לה להא הכא, ואי נמי איצטריכא ליה קצת דסלקא דעתך אמינא כיון שאין דרכן לבא ללפתן ולטפלה אף על גב דהאי מלפת בהו את הפת בטלה דעתו ולא ליפטרי קמ״ל. כך נראה לי.
אבל הר״ז ז״ל תירץ דהא דרב פפא בשלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת והוה אמינא דטפלה לא מפטרה אלא בשהיתה לפניו מעיקרא דדעתיה עילויה בעידנא דבריך המוציא, קמ״ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה. והא דקאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ולא קאמר דברים הבאים מחמת הסעודה דכיון דמחמת הסעודה היינו שבאו ללפת בהן את הפת פשיטא דבתוך הסעודה הן באין, נראה לי דלאו לדיוקא נקט ליה לההוא לישנא אלא משום הנך בבי אחריתי דאיצטריך למיתני בהו בתוך הסעודה ולאחר הסעודה נקט נמי בהא בכדי ולפירושא רויחא בעלמא בתוך סעודה.
שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה. כלומר: תאנים וענבים שלא באו ממש ללפת טעונין ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם כטעמא דרב הונא וכדכתיבנא לעיל. ואם באו לאחר סעודה ממש וקודם ברכת המזון טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דהא לא מפטרי בפת כלל ואפילו כשבאו בתוך הסעודה וכל שכן בשבאו לאחר הסעודה, דהא פת דפטרה פרפרת שבתוך הסעודה אפילו הכי לא פטרה לה כשבאה לאחר סעודה וכדאמרינן דפת הבאה בכסנין טעונה ברכה לפניה וכדמשמע נמי במתניתין כל שכן תאנים וענבים. ולאחריהם נמי משום דלאו מזון נינהו כפת הבאה בכסנין, ולא מכלל סעודה הן כלל כבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ממש שמסייעין קצת בסעודה שהן מרבין מעט תאות המאכל.
וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינו אלא בתאנים וענבים וכיוצא בהן שהן פירות בלבד, אבל בשר ודגים וכיוצא בהן בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דהן בעצמן מזון הם ואינן באין לקנוח סעודה אלא להשביע, והן בעצמן מן הסעודה הן ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע. ופרפרת דקתני במתניתין לאו היינו בשר ודגים אלא פת הבאה בכסנין וכיוצא בהן שבאין לקנוח סעודה ולהנאת עצמן ולא להשביע, ומעשה קדרה נמי בין באמצע בין לאחר סעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, מההוא טעמא נמי דאמרן דאף הן סעודה הן דלהשביע הן באין, והיינו דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ואמרינן עלה בגמ׳ (ברכות מב.) וכ״ש מעשה קדרה כלומר כ״ש מעשה קדרה דלהשביע ומן הדין פת פוטרתה, ואמרינן נמי ב״ש סברי לא מבעיא פרפרת דלא פטרה אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטרה ומאי אפילו מעשה קדרה. ואלו הן מעשה קדרה חילקא טירגיס (ואורז) [וזריז] וערסן. והא דתנן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ב״ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ואמרינן עלה בגמרא בית שמאי ארישא פליגי והכי קאמר ת״ק ברך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה. וב״ש אמרי לא מבעיא פרפרת דלא פטר אלא אפילו מעשה קדרה לא פטר, או דילמא אסופא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטרה הא מעשה קדרה פטר, ואתו ב״ש למימר דאף מעשה קדרה לא פטר, דאלמא לכ״ע מעשה קדרה בעי ברכה או דידיה או דחבריה למפטריה, דאי לא למה לי דפטרה ליה פרפרת הא איכא פת. לא היא דהתם לאו אדאכל פת קאי אלא מלתא באפיה נפשה היא, כלומר, ואם לא באו בסעודה אלא שאוכל פרפרת דהיינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדרה שלא עם סעודה אלא בפני עצמן ברך על הפרפרת פטר את מעשה קדרה וב״ש סברי לא פטר.
ופת הבא בכסנין דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת, ובזה עדיפא מתאנים וענבים וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת, ואילו קבע עליה סעודה או דאכל מיניה כדי שאחרים קובעין עליו סעודה מברך עליה המוציא ושלש ברכות, והלכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת, אבל אם באה לאחר סעודה טעונה ברכה לפניה משום דלאו למזון אתיא אלא לקנוח וכדמוכח מתניתין דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, דאלמא פת לא פטר פרפרת שלאחר המזון דאי איתא למה לי פרפרת שלפני המזון למיפטרה תיפוק לי משום פת. ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה דברכת המזון פטר לה דאף היא נמי מזון היא ודין הוא שתהא ברכת המזון פוטרתה מה שאין כן בתאנים וענבים. ומיהו דין זה דלאחר סעודה ליתיה השתא, דבזמנן הוא דהוו מסלקי טבלא בגמר סעודה הוא דמשכחת לה לבתר סעודה דהיינו לאחר סילוק, אבל לדידן אע״ג דגמר מלאכול כל היכא דמנחא תכא קמיה לא מסלק דעתיה ממיכלא וממשתיא. וכן כתבו בתוס׳.
ואני מסתפק בענין שמועתינו לפי שרב פפא לא דבר אלא בג׳ מדות לבד, שהן בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ובתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, ולאחר הסעודה, ועדיין יש מדה רביעית שלא נתפרשה והיא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריהם לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם, ולפי הסברא הראשון עיקר שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא כמחלוקת בירושלמי דגרסינן התם (ה״ד): א״ר זעירא מן דאנן חמיין רבנן עלין לריש ירחא ואוכלין ענבים ולא מברכין עליהם בסופא לא שיש בדעתם לאכול פת, פירוש בתמיהא, נראה דלדעת רבי זעירא כל שבדעתו לאכול פת אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה הרי הוא כאלו אכלן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואינן טעונין ברכה לאחריהם, אבל למטה משם אמרו בירושלמי: רבי בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא מהו מברכה עליה דסולתא בסופא, רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף, וכן נראה עיקר.
נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי מה שכתבנו, דבשר ודגים ובשר מליח וכן מעשה קדרה בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינן טעונין ברכה כלל. ופת הבאה בכסנין כגון אובלי״יש ואותן העשוין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים, אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סילוק טבלא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. ופירות כגון תאנים וענבים אם באו ללפת אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, ונראה שאם התחילו לאכול מהם בתוך הסעודה ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה גם אותן שאכל אחר סעודה אין טעונין ברכה לאחריהם שאין הכל הולך אלא אחר התחלת אכילתן, וכן אם באו ללפת את הפת ולאחר גמר אכילתן אכל מהן, שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, והוא הדין לפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה ואוכל והולך מהן עד לאחר גמר סעודה אינה טעונה ברכה לפניה שכבר נפטרה בפת.
ונראה שהוא פלוגתא בירושלמי (ה״ה) דגרסינן התם: ר׳ חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר׳ חייא רביה פת הבאה בכסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, א״ר אימי ר׳ יוחנן פליג, א״ר מונא לרבי חזקיה במה הוא פליג, אמר ליה בשאכל מאותו המין באמצע הסעודה. ונראה דהלכה כר׳ יוחנן, דרב ור׳ יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ומיהו כיון דמשמיה דר׳ חייא אמר לה איכא למימר דהלכה כרב שאמר משום ר׳ חייא, ומיהו קצת ראיה יש לחייב מדקיימא לן בברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשרות, אלמא אף על גב דברך עליו בתוך הסעודה כיון שאין שתייתו שבתחלה חשובה כשתייתו שבסוף לא פטר לה וצריך לחזור ולברך, כל שכן הכא דלא בירך עליהן ממש אלא שנפטרו בגררא דפת ופת כבר גמר מלאכלו שהוא צריך לחזור ולברך.
ומיהו הא משמע דפשיטא דכל שבא ללפת, אע״פ שאוכל ממנו בתוך הסעודה לבדו בלא פת, שאינו צריך לברך עליו דעדיין מלפת בו את הפת, ודרך המלפתים שאוכלין מהן בתוך הסעודה קצת בלא פת וחוזר ומלפת בהן עוד הפת. ובזה כתבו בתוס׳ כן.
מיהא דאמרינן לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם איכא למשמע דשלש אינן פוטרין מעין שלש.
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין לאחריהם, לאחר הסעודה כלומר קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. פי׳ רב פפא לא איירי במידי דאתי ללפת בו את הפת, ומשנה שלימה שנינו (בבלי ברכות מד.) דכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלהא. ולא איירי נמי במידי דמזון, כלומר המיוחדים למזון, כגון פת הבאה בכסנין ודיסא וחביץ קדירה וכן בשר גבינה ביצים ודגים וכל כיוצא בהם, [ד]⁠הנהו לא מיבעיא בתוך הסעודה ומחמת הסעודה, אלא אפילו שלא מחמת הסעודה פטורין כשהן באין בתוך סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמראב.
הילכך הא דרב פפא לא אתיא אלא בפירות, וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניו תאנים וענבים, ואהא קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, כלומר למלא רעבונו, כגון תאנים וענבים ותמרים וכל כיוצא בהן שדרך בני אדם לאכול מהן להשביע נפשו ולמלא בטנו כי ירעב, אם באו בתוך הסעודה וכונתו באכילתן לכך אע״פ שאוכל אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהםג, ובהא איתא לדרבי חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל, אע״ג דאיהו לעולם אמרה בין מחמת סעודה בין שלא מחמת סעודה, לגבי הא מיהא דמחמת סעודה הלכתא כותיהד.
א. הרבה ראשונים פירשוהו בלפתן, יעו׳ רש״י ובה״ג ואשכול הל׳ סעודה בשם רה״ג ואו״ז סי׳ קנד בשם ר״ח וכ״ה בבעה״מ ורי״ד וריא״ז וראבי״ה ורשב״א והשלמה ותר״י ועו״ר (וע״ש באו״ז ובמהר״ח או״ז סי׳ סח בארוכה בגדר לפתן), וע׳ בעה״מ דקמ״ל דפטור אף שלא היו לפניו ולא היתה דעתו עליהם בשעת המוציא כיון דטפלים לא בעו ברכה והיינו דקאמר הבאים בתוך הסעודה שהגיעו לאחר שבירך המוציא (ועיין ב״י סוף סי׳ קעז ומג״א ריב סק״ב) והרשב״א כתב דקמ״ל דלא בטלה דעתו כשמלפת בפירות (וכדס״ל באמת לקצת מפרשים כמובא ברשב״א ואו״ז ועו״ר) וע״ע בתר״י, אבל תוס׳ ותורי״ח והרא״ש ועו״ר בשם ר״י כתבו דלפתן מתני׳ היא ור״פ מיירי בשנאכל מחמת סעודה דהיינו שרגיל לבוא לעיקר סעודה כשאוכלים פת אף כשאין מלפת בו הפת (מיהו הם פי׳ כן גם בכונת בה״ג ור״ח) וכ״ה בראב״ד בהשגות על בעה״מ ע״ש וכן משמע בר״מ פ״ד ה״ו והי״א (דאל״כ כפל בהי״א מש״כ בה״ו) ובתשובותיו בלאו סי׳ ריג.
ב. אולי הכונה לחידושי רבינו על הגמ׳, וכבר הובא דרבינו מפרש כן במתני׳ מב, א בירך על הפת פטר את הפרפרת ופי׳ רבינו שם דהיינו פהב״ב, ופרפרת היינו דבר שבא כתוספת וטפל לעיקר (עיין בספ״ג דאבות) וזהו פרפרת שלפני המזון ולאחר המזון דבאים לתענוג כתוספת וטפל למזון וש״מ דאף שלא באה מחמת הסעודה נפטרת ע״י הפת, ונתבאר לעיל דסובר רבינו כמ״ש הרשב״א דלגרור תאות המאכל לא חשיב מחמת סעודה כיון שאינו משביע וסועד בעצמו ולהכי מוכח דאף בלא באה מחמת סעודה מיפטרא, ומדאמרינן בגמ׳ פרפרת וכ״ש מעשה קדרה ש״מ דמעשה קדרה נמי מיפטרא אף שלא מחמת סעודה והיינו כל דבר המיוחד למזון, וכן דעת הריטב״א פ״ג ה״א והחינוך מצוה תל, והא דחשבינן לפהב״ב דבר המיוחד למזון אע״פ שדרך לאכלה לתענוג שלכן אין מברך עליה המוציא ובהמ״ז וכמש״כ הריטב״א פ״ב הי״ח, נראה דפת בעצם היא דבר של מזון אלא שכיסנין ומתיקות שבה גורמין לאכלה לתענוג, וז״ש רבינו לעיל דבכלל פת היא, אבל הרשב״א כתב דפהב״ב דוקא הוא שנפטרת ע״י הפת באכלה לקינוח, והא דקאמר וכ״ש מעשה קדרה פי׳ הרשב״א דכ״ש מעשה קדרה דבאה להשביע ומיפטרא מדינא, ולשא״ר אף פהב״ב לא מיפטרא אלא בבאה מחמת סעודה וכמ״ש לעיל. (ושיטה נוספת בזה לרש״י ובה״ג ועו״ר דאין דיסא נפטרת ע״י הפת אפילו בבאה להשביע, והק׳ תוס׳ מהגמ׳ מב, ב דמעשה קדרה נפטרת ע״י הפת ופרש״י משום שבאה לסעוד, אמנם בפרדס לרש״י סי׳ עא וסי׳ פג ובמחז״ו סי׳ סח ובפסקי הרי״ד וריא״ז מבואר דהתם בהיה לפניו בשעת המוציא ור״פ מיירי בבא אחר כך ע״ש בדבריהם, והיינו דקאמר ר״פ דברים הבאים בתוך הסעודה והק׳ בתר״י דפשיטא כיון דבא ללפת שהוא בא בתוך הסעודה אך לפ״ז הכונה שבא בתוך הסעודה ולא היה בשעת המוציא, ועיין עוד בראבי״ה סי׳ קיז).
ג. וכ״ה בד׳ רבינו חולין פו, א וכ״ה בחינוך מצוה תל ונראה מן הדברים שם שמקורו בדברי רבינו, ובעיקר הדין לא מצאנו בשאר ראשונים בזה אלא סתמו דפירות כשלא באו ללפת טעונים ברכה, ואבי השל״ה בעמק ברכה ב, ד כתב דאף אם אכלם לקביעות אכילה בטלה דעתו ובט״ז סי׳ קסח סק״י פליג דאי״צ לברך ועד״ז מבואר במ״ב רח סקי״ג וכן מובא בדינים והנהגות מהחזו״א פ״ו שאכל בננות באמצע סעודתו בלא ברכה ואמר שהם עיקר סעודתו (והוא כלישנא דירושלמי המובא ברא״ש ושא״ר אך הם פירשוה בבא ללפתן וצ״ע למה לא פירשוה בבא לסעוד).
ד. והיינו דאין ר״פ חולק על כל עיקר יסודו של ר״ח דפת פוטרת כל מיני מאכל אלא שהוא מגביל דבריו דרק מיני מאכל הבאים להשביע דומיא דפת נגררים אחריה, וע׳ בדברי רבינו להלן על דברי בן זומא ובמש״כ שם.
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – פרש״י כגון דייסא [כרוב] ותרדין שאינן לפתן והם למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפלה נינהו [ולא לאחריהן] דברכת המזון פוטרתן, וכן פי׳ בה״ג דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון חביצא ודייסא טעונין לפניהם ולא לאחריהם. ולא יתכן כלל לפרש דעל דייסא אצריך לברך לפניו ולא יפטר בברכת המוציא דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה דהוא עיקר סעודה ואמרינן נמי לקמן בפירקין (ברכות מ״ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדירה ואמרינן (ברכות דף ל״ז) ואלו הן מעשה קדירה חילקא וטרגוס וטיסנא דהיינו דייסא. ועוד הקשה ה״ר יוסף דלעיל אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון עיקר כ״ש הכא דפת עיקר ואין לדחות ולומר דלעיל מיירי שאוכל הצנון והזית יחד דלא משמע הכי אלא שאוכלן זה אחר זה ואוכל את הזית לבטל מרירת הצנון, וכן פירש בערוך דדייסא אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו דממה נפשך אי חשיבא כנהמא כדאמרינן [ביצה דף ט״ז ובפרק הנודר מן המבושל דף מ״ט] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא פת פוטרת פת ואי לא חשיב כנהמא הוי כשאר תבשיל שפת פוטרתו. וא״ת מאי שנא דייסא מפת הבאה בכיסנין דאמרינן דטעון ברכה לפניו אע״ג דמשמע דאיירי אפילו הביאו בתוך הסעודה דומיא דהביאו לפניהם תאנים וענבים דאיירי בהו, וי״ל משום דדייסא להשביע והוא עיקר הסעודה אבל פת הבאה בכיסנין באה לעידון ולהתענג להקל מכובד המאכל כדאמרינן עירובין דף כ״ט ע״ב הני כיסני מעלי לליבא ולכך טעונה ברכה לפניה דלא מיפטרא בהמוציא אבל לא לאחריה דברכת המזון פוטרתה טפי מתאנים וענבים לרב ששת משום דמזון הוי:
לאחר הסעודה – פרש״י דברים הרגילין לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן תוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו ולאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו, וכן פי׳ בה״ג דברים הבאים לאחר הסעודה כגון תמרי ורימוני ושאר מגדים ואייתינהו וקאכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ולפי דבריהם פסקא דרב פפא כרב ששת, ועוד כתב בה״ג מה שדייסא וחביצא נפטרין בבהמ״ז משום דהוי מזון אבל תמרי ורימוני ושאר דברים לאו מיני מזון נינהו הילכך לא מיפטרי בברכת המזון, וקשה לפירושם שתלו הטעם בשביל דמזון נינהו ולכך נפטרו בברכת המזון דאי איתא להאי טעמא הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא טעם הפטור במה שבאין מחמת הסעודה ועוד כל מילי דזייני לבר ממים שייכא בהו ברכת הזן וניהו דמזון לא שייכי בהו מ״מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת ירושלים דעדיפי טפי מעין ג׳ יפטרום, ועוד דפי׳ דלאחר הסעודה אינו שוה למה שאמר בתוך הסעודה שהרי גם בתוך הסעודה הוא בא אלא שרגילין לבוא לאחר הסעודה והעיקר חסר מן הספר, ועוד בתוך הסעודה דגבי מחמת הסעודה אמאי איצטרך לאומרו פשיטא שבתוך הסעודה אוכלין אותם כיון שבאין ללפת, ועוד בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם שלא באו ללפת אלא לאכול בפני עצמו לא השמיענו רב פפא מה דינם שהרי אינן דומין לא לדבר הבא מחמת הסעודה דהיינו מזון ולא לדבר הרגיל לאחר הסעודה דהיינו פירות דאלו ודאי רגילין הן לבא בתוך הסעודה ואינם מזון, הילכך נל״פ דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומיני מלוחים שרגילין לבא לעיקר הסעודה טעונין ברכה לפניהם לפי שברכת המוציא אינה פוטרן כיון דלא מעיקר סעודה הם ולא לאחריהם דבהמ״ז פוטר כל מה שאכל בתוך הסעודה והיינו כרב הונא וכרב נחמן ודלא כרב ששת:
לאחר הסעודה – פי׳ דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין הבאים שלא מחמת סעודה אם הביאן לאחר סעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילין בימיהם לאחר גמר הסעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעין עצמן לאכול פירות ופרפראות ולשתות יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתניתין בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו לאחר סילוק המזון וקודם ברכת המזון וכיון שמשכו ידיהם מן הפת כל מה שהביאו אז לפניו בין דברים הבאין מחמת הסעודה בין דברים הבאין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל בתוך עיקר הסעודה. ומה שפי׳ רשב״ם בפרק ערבי פסחים (דף ק״ג ע״ב) דיין שבתוך המזון אין צריך ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מק״ו השתא ברכה אחת מעין ג׳ פוטרתו כ״ש ג׳ ברכות האי ק״ו פריכא הוא דדברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו דטעונין ברכה לאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן אלא היינו טעמא דאין טעון ברכה לאחריו משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דקובע ברכה לעצמו. ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בה״ג שאין צריך לברך עליו על הגפן ומילתא דתמי׳ היא, ושמא חושבו כבא מחמת סעודה אע״פ שהפסיק בברכת המזון ולא מסתבר כותיה וגם העם לא נהגו כן ודין שלישי דרב פפא אינו מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון. ואדם שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות יש להסתפק אם [אכל מהם בלא פת אם] יברך עליהם או לאו, וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סומך עליהם ועלה לא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם הילכך כיון דעיקר סעודתו היא פת פוטרתו אפילו אוכלו לפעמים בלא פת. ובירושלמי אמרינן רב הונא אכל תמרי עם פיתא א״ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף א״ל אינון עיקר [נגיסתי] פי׳ הם עיקר סעודתו והיאך אניחם עד לבסוף, משמע דלאחר מזונך דקאמר היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתני׳ וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם ואפילו אכלן בלא פת דאי בלא פת טעונין נמי ברכה לאחריהם כשאוכלן בתוך הסעודה למה ליה למימר שבקן בתר מזונך יאמר לו אכול אותם בלא פת ואפילו בתוך הסעודה יברך עליהם תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע סעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר להם שיאכלו בתוך הסעודה כי לברך עליהם גם בסוף אמר שבקן בתר מזונך:
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכו׳ – ודאי ליכא לפרושי דברים הבאים מחמת סעודה מידי דאתי ללפת בו את הפת (כפירש״י ז״ל) דא״כ מאי קמ״ל רב פפא והלא משנה שלימה שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ולא איירי נמי במידי דהוא מזון כגון פת הבאה בכסנין ודכותה דהנהו אפילו שלא מחמת סעודה פטורין כשהן באין בתוך הסעודה כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר בירושלמי דהיינו פת הבאה בכסנין וכי קאמר רב ששת לעיל דפת הבאה בכסנין טעון ברכה לפניו כשבא לאחר הסעודה מיירי דאי בתוך הסעודה הא חזינן מתניתין דפטר, ותדע לך דפרפרת הוא פת הבאה בכסנין דלקמן בגמ׳ מוכח דבירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה ואי לאו מידי דמזונא הוא היכי פטר מעשה קדרה דהוא מידי דמזונא כגון חטה ואורז אבל פת הבאה בכסנין ראוי לפוטרן לפי שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליו ג׳ ברכות כשקובע סעודתו עליו והוי לגבייהו כפת לגבי פת הבאה בכסנין שהוא פוטר אותו הילכך רב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניהם תאנים וענבים ועלה קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים וענבים ותפוחים שדרך בני אדם לאכול מהם להשביע רעבונו ולמלא בטנו אם באו בתוך הסעודה אף על פי שאוכל אותם בלא פת כיון שכוונתו לאכלן כדי למלא רעבונו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ובהא איתא לדר׳ חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל דאע״ג דאיהו בכל ענין אמרה לגבי הא מיהת הלכתא כותיה: שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה. פירוש כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג בעלמא ואינו מתכוין לאוכלן כדי להשביעו כל אלו טעונין לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה: דברים הבאים לאחר הסעודה. פירוש אחר שסיימו מלאכול קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומש״ה לא פריש אי אתו מחמת סעודה או לא דהא בפירות איירי ומסתמא כל פירות הבאין לאחר סעודה ונאכלין לבדם בלא פת אינן באין מחמת סעודה. הא אם באו מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת אחר ואוכל מאלו למלא רעבונו ודאי אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אבל כשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכה על המזון כמו שמפורש בה ופירות אינן מזון הילכך אין אותה ברכה עולה להם כלל ואינה עולה אלא למידי דזיין. ונראה דה״ה לבשר וביצים ודגים דברכת הפת פוטרתן ואפי׳ באין שלא מחמת סעודה כיון שבאין בתוך הסעודה שאף הם נמי מיזן זייני דאע״ג דלא חייבו לברך עלייהו בורא מיני מזונות טעמא משום דאין אדם קובע סעודתו עליהם דלא חייבו לברך בורא מיני מזונות אלא לדברים שאדם קובע סעודתו עליהם לפעמים ודרכן של בני אדם בכך ובאלו חייבו ואפי׳ בדברים שאינן משבעת המינין כגון אורז ודוחן. אבל מ״מ בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם כגון תבשיל של כרוב וכיוצא בו מזונא נינהו וכל שהן באין בתוך הסעודה פטורין אפילו מלברך לפניהם ואף על פי שבאו שלא מחמת סעודה. ולענין ירקות של פסח כגון מרור שהוא נאכל בתוך הסעודה שכך דרך לאכלו אחר אכילת מצה בטיבול שני אף על פי שאינו בא מחמת סעודה שאינו בא להשביעו מ״מ כיון שהוא בא להם לשם חובה לסעודה הוה ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו טעון ברכת הנהנין אלא ברכת המצוה לחוד והיינו לאכול מרור, ותו איכא למפטריה נמי משום דהא בריך בטיבול ראשון על שאר ירק ברכת הנהנין מקמי סעודה והיה בדעתו לאכול אלו אחר מכאן דהא ידע דמחוייב הוא לאכלן וכיון דכן הו״ל כבירך על היין שלפני המזון דקיי״ל דפוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שדעתו לשתות יין אח״כ כדאיתא בסמוך. והא דאמרינן הכא דטעונין ברכה לאחריהם היינו בפירות של שבעת המינין אבל שאר פירות דברכה דידהו לאחריהם הוא בורא נפשות רבות ולא כלום מקריא בכל דוכתא וכיון דבריך ברכת מזון ממילא מפטר. ופירות הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהן את הפת ונמשך בהן ואוכלן אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל תדע לך שהרי פת הבאה בכסנין כשהיא באה אחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונה ברכה לפניה וצריך לברך בורא מיני מזונות וכשאדם קובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ולבסוף ג׳ ברכות נמצא פת זו פעמים תורת פת עליה לגמרי ופעמים תורת פירות לומר שאינה נפטרת בברכת הפת הרי שקבע סעודתו על הפת הבאה בכסנין ובירך עליה בתחלה המוציא ולאחר שמלא כריסו ממנה והוא שבע אוכל ממנה לתענוג ובתורת פירות כלום יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין הא לא איפשר אף זו כיוצא בה שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהן כל זמן שלא נמלך באכילתן אוכל והולך מהם ואפילו אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהן ענינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות אף פירות אלו נמי כיון שהן ענינים חלוקים שאלו מחמת סעודה והללו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהו נפטרין אלו באלו. יש להשיב דלא דמי שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות ענינו כאכילה, אע״ג דודאי מתוך שהוא משקה חלוק הוא מפת ולהכי לא מפטר בה וטעון ברכה לעצמו כדאמרינן בסמוך דיין קובע ברכה לעצמו התם לענין אכילה הוא דחשיב שתיה דלאו לאפטורי ביה מתוך שהוא משקה וזה מאכל. אבל מ״מ לענין שתיה דעלמא שתיה דבתוך המזון אכילה גמורה היא שהוא בא לשרות וצורך אכילה היא שהוא בא להכשיר האוכל שמתוך שהאדם צמא אינו יכול לאכול הילכך ענינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה יפטור שתיה והיינו יין שלאחר המזון שענינו שתיה גמורה אבל כאן בפירות הכא והכא היא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא וכיון שנפטרה אי איפשר לה להתחייב, וראיה גמורה הוא מהאי דאמרינן לקמן דאיבעיא לן בשכח ולא בירך לפניו אם גומר סעודתו בלא ברכה ואהדרינן מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף הרי כאן שנסתפקו מכיון שכבר נהנה מזה המין אם חוזר ומברך עליו כלל או שיגמור לאכול ממנו בלא ברכה וכל עיקר לא מצאו טעם לחייבו אלא מפני שאכל שום, כלומר שאכילתו היתה תחלתו באיסור, אבל הכא שאכילתו תחלה בהיתר היתה ונהנה ממנו בהיתר תו לא מחייב עליה לברוכי ואוכל והולך כרצונו וזה נכון. והא דאמרינן לאחר הסעודה היינו כל שגמר בדעתו מלאכול מתוך שהוא שבע שאין בדעתו לאכול עוד כדי לשבוע והיינו דלא אדכר בה מחמת הסעודה דכל כה״ג כל מה שמביאים עוד שלא מחמת הסעודה הוא.
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכו׳ – ודאי ליכא לפרושי דברים הבאים מחמת סעודה מידי דאתי ללפת בו את הפת (כפירוש רש״י ז״ל) דאם כן מאי קא משמע לן רב פפא והלא משנה שלימה שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ולא איירי נמי במידי דהוא מזון כגון פת הבאה בכסנין ודכותה דהנהו אפילו שלא מחמת סעודה פטורין כשהן באין בתוך הסעודה כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת וקאמר בירושלמי דהיינו פת הבאה בכסנין. וכי קאמר רב ששת לעיל דפת הבאה בכסנין טעון ברכה לפניו כשבא לאחר הסעודה מיירי דאי בתוך הסעודה הא חזינן מתניתין דפטר. ותדע לך דפרפרת הוא פת הבאה בכסנין דלקמן בגמרא מוכח דבירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה ואי לאו מידי דמזונא הוא היכי פטר מעשה קדרה דהוא מידי דמזונא כגון חטה ואורז. אבל פת הבאה בכסנין ראוי לפוטרן לפי שהוא דבר חשוב וראוי לברך עליו שלוש ברכות כשקובע סעודתו עליו והוי לגבייהו כפת לגבי פת הבאה בכסנין שהוא פוטר אותו. הילכך רב פפא לא איירי אלא בפירות וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניהם תאנים וענבים. ועלה קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה כלומר למלא רעבונו כגון תאנים וענבים ותפוחים שדרך בני אדם לאכול מהם להשביע רעבונו ולמלא בטנו. אם באו בתוך הסעודה אף על פי שאוכל אותם בלא פת כיון שכוונתו לאכלן כדי למלא רעבונו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ובהא איתא לדר׳ חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל דאף על גב דאיהו בכל ענין אמרה לגבי הא מיהת הלכתא כותיה:
שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה – פירוש כגון פירות שאוכל מהם בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהן לתענוג בעלמא ואינו מתכוין לאוכלן כדי להשביעו. כל אלו טעונין לפניהם ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה הלכתא דברים כו׳ כדפי׳ לעיל על כן פירש ר״י דברים הבאים כו׳ עכ״ל הד״א כצ״ל:
בד״ה הלכתא כו׳ פי׳ הקונטרס ללפת בהן כו׳ ולא נהירא דא״כ מתני׳ היא כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דמתני׳ דוקא דומיא דפירות גנוסר איירי שאין רוצה לאכול את הפת לרצונו וכמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו ומש״ה איצטריך ר״פ שפיר לאשמעינן דכל הדברים שבאין ללפת את הפת נמי טפילין הן לגבי פת אע״פ שרוצה בהנאת אכילת הפת מצד עצמו. ומה שהקשו עוד על פרש״י מהא דפריך בסמוך יין נמי נפטריה פת כו׳ לא ידענא מאי קשיא להו דודאי אי לאו דיין גורם ברכה לעצמו שפיר הוי פשיטא ליה בסמוך שמהראוי שהפת יפטור את היין כיון דשתייה צורך אכילה היא ומש״ה השתייה טפילה לאכילה וכמ״ש תוס׳ עצמן בסמוך בד״ה א״ה יין נמי בין לענין יין ובין לענין שאר משקים וצ״ע ומה שהקשו עוד על פרש״י לענין דייסא ותרדין וכרוב ממתני׳ דפרפרת יבואר לקמן בסוגיא דהתם ובעיקר טעמו של רש״י נראה שהוא מפרש דלא מקרי דברים שמלפתין הפת אלא בהנך מינים שאין דרך לאוכלן בלא פת וכמו שכתב רבינו יונה ז״ל בשם ר״י הזקן וא״כ לפ״ז דייסא וכרוב ותרדין שבאין למזון ולשובע עיקר אורחייהו לאכלן בלא פת ואדרבא מאן דאכיל דייסא בפת הוי ליה כמאן דאכיל נהמא בנהמא ומש״ה מיקרי שפיר שלא מחמת הסעודה כן נ״ל ודו״ק:
בא״ד ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה פרש״י כמו פירות ואפי׳ הביא אותן בתוך הסעודה כו׳ עד סוף הדיבור. הדבר מבואר דמה שכתב רש״י כמו פירות לאו אכל הפירות קאי דהא בתאנים וענבים כתב רש״י גופא לעיל דאפילו אם באו שלא ללפת אין טעונים ברכה לאחריהם לר״נ ור״ה אלא ע״כ דמה שכתב רש״י כאן כגון פירות היינו באותן הפירות שאין דרכן כלל בשום פעם ללפת את הפת אלא נאכלים בפני עצמן ומש״ה סבירא ליה לרש״י דאפילו אכלן בתוך הסעודה טעונים ברכה לאחריהם ואין בה״מ פוטרתן כיון שאין ענינם כלל לעיקר הסעודה אלא לקינוח משא״כ בתאנים וענבים דזמנין שבאים ללפת והוי ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה ומשום הכי בה״מ פוטרתן. ובאמת דלכאורה משמע קצת מלשון התוס׳ בסוף הדיבור שכתבו וגם תמרים ורימונים ושאר פירות שאין רגילים ללפת ולא כתבו תאנים וענבים א״כ ממילא משמע דתאנים וענבים רגילים ללפת. ולפ״ז לא ידעתי למה השיגו התוס׳ על רש״י בזה וכ״ש דלענין בשר ודגים נראה דודאי מודה רש״י דמיקרי דברים הבאים בתוך הסעודה ובאמת שבעל ה״ג מפרש לכל המימרא דר״פ לגמרי כפי׳ רש״י אפילו לענין דייסא וכרוב ע״ש ובלא״ה נראה דעיקר פלוגתא דרש״י ותוס׳ תלויה בחילוף הגירסאות דבעל ה״ג ורש״י גרסי דברים הבאים לאחר הסעודה ומש״ה הוצרכו לפרש כן משא״כ התוספות גרסי כגירסת רב אלפס ולא גרסינן דברים הבאים:
מיהו מה שהקשו תוס׳ על פרש״י דהיינו כר״ש כו׳ והוי דלא כהלכתא וקיי״ל כר״נ ור״ה יש לתמוה טובא דמה בכך דר״ה ור״נ הוו ליה רבי׳ לגבי ר״ש דס״ס ר״פ דבתראה הוא אי פוסק להדיא כר״ש ודאי הלכה כר״פ כדאשכחן בדוכתי טובא דאמוראי בתראי פסקו הלכה כיחיד במקום רבים בכל פלוגתא דתנאי ואמוראי. ואפשר ליישב דעיקר קושיית התוספות ממעשים בכל יום דעבדינן כרב הונא ור״נ ולא כר״ש ומש״ה אית לן לפרושי הלכתא דר״פ דלא כפרש״י כן נ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדי לסכם את הדברים אמר רב פפא: הלכתא [הלכה] היא שדברים הבאים מחמת הסעודה, בתוך הסעודה, כלומר, שהם חלק מן הארוחה עצמה וצמודים ללחם הנאכל בארוחה זו — אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, לפי שהם נחשבים טפלים ללחם. ודברים הבאים שלא מחמת הסעודה, אם הובאו לו בתוך הסעודה, כגון מיני פירות — הריהם טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. הביאם לאחר הסעודהטעונים ברכה, בין לפניהם בין לאחריהם.
Summarizing, Rav Pappa said that the halakha is: Food items that come due to the meal, which are eaten together with the bread as part of the meal, during the meal, neither require a blessing before eating them nor after eating them, as they are considered secondary to the bread. And food items like fruit, that do not come due to the meal, as part of the meal, but may be brought during the meal, require a blessing before eating them and do not require a blessing after eating them. If they come after the meal, they require a blessing both before eating them and after eating them.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנרההשלמהרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: הוֹאִיל וּפַת פּוֹטַרְתָּן. אִי הָכִי, יַיִן נָמֵי נִפְטְרֵיהּ פַּת! השָׁאנֵי יַיִן

The Gemara relates that the students asked Ben Zoma: Why did the Sages say that food items that come due to the meal during the meal, neither require a blessing before eating them nor after eating them? He said to them: Because bread exempts them. They asked: If so, bread should also exempt wine. Yet, one recites a blessing over wine during the meal. The Gemara responds: Wine is different,
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותספר הנרההשלמהרשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי יין נמי נפטריה פת – דודאי יין מחמת סעודה אתי שהוא שותה כמה פעמים דאי לאו הסעודה לא ישתה ולפטריה פת ומשני שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש״י דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע״פ שאין צריכין לשתות כגון בקידוש ובברכת אירוסין ורשב״א פי׳ משום דצריך לברך על היין בורא פרי הגפן ובתחלה כשהוא בענבים בורא פרי העץ ועל שאר משקין שהכל נהיה בדברו ומיהו אומר ר״ת דבשאר משקין כמו מים ושכר הבאים מחמת הסעודה פת פוטרתן דאפי׳ יין הוה פוטר אי לאו דקובע ברכה לעצמו ודלא כמחזור ויטרי שכתב שמברכין למים ברכה בכל פעם ופעם ואפי׳ בתוך הסעודה דהוי כנמלך והא דלא פריך הכא מהן משום דיין זיין אבל מים לא זייני כדאמר (לעיל לה.) הנודר מן המזון וכו׳ ופשיטא דלא פטר להו פת דאינה בכלל ברכת הפת. מיהו ר״י ור״ת היו אומרים שלא לברך כלל אשאר משקין הבאין בתוך הסעודה וטעמא דפת פוטרת כל הדברים הבאים בשבילה והשתא יין פוטר כל מיני משקין לפי שעיקר משקה הוא והוא ראש לכל מיני משקין ולכך הוא העיקר והן טפלין לו לענין ברכה והלכך משקין הבאין מחמת הסעודה שבאין בשביל הפת לשרות המאכל וגם א״א לאכילה בלא שתיה והלכך פת פוטרתן חוץ מן היין כדקאמר גמרא טעמא ולהאי טעמא ניחא מה שאנו מברכים בפסח על החזרת על אכילת מרור לבד שהעולם מקשים אמאי אין מברכין נמי ב״פ האדמה וב״פ האדמה דשאר ירקות אינו פוטר כדקאמרינן התם כיון דאיכא הגדה והלל אסח דעתיה אלא וודאי טעמא הוי כיון דרחמנא קבעיה חובה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הוי כמו דברים הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת פוטרתן.
שאלו את בן זומא וכו׳, הואיל ופת פוטרתן – פיר׳ אם ילפתו עמה דהויא עיקרא.⁠א או הכי יין נמי נפטריה פת – פיר׳ ואמאי תנןב בא להם יין בתוך המזון כל א׳ וא׳ מברך לעצמו, אמר להם יין הוא גורם ברכה לעצמו ראינו במקצת פיר׳: גורם ברכה לעצמו, שיש מקומות שאין אוכלין ואין שותין ומברכין על היין כגון ברכת מילה ואירוסין ונישואין דאפילו מתענה מברך על היין.⁠ג
רשצז״ל:⁠ד גורם ברכה לעצמו – פיר׳ בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע״פ שלא היו צריכין לשתותו.
בדברי ר׳ שמע׳ ז״לה בהלכות שחיבר:⁠ו דברים [הבאים] מחמת סעודה בתוך הסעודה. כגון בשרא או כוארי וכל מיני בישול [ד]⁠דרכיה למיכל ביה ריפתא ירקא ובוצינא, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון חביצה ודיסה, טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, מה טעם, דכל מקדמין מזון מיפטר בברכת המזון.⁠ז דברים הבאים לאחר הסעודה ונאכלין בתוךח הסעודה, מברכין בין לפניהם בין לאחריהם.
א. פירוש זה מתאים לכאורה רק לפירש״י, ואולי גם לפי׳ התוס׳ י״ל הכוונה כמ״ש בשטמ״ק: ״משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאע״ג דלאו טפילה עשאוהו כטפילה״.
ב. להלן מ״ב ב׳.
ג. ראה רש״י כאן ובתוס׳ ד״ה אי הכי.
ד. ראה רש״י כאן.
ה. הוא ר׳ שמעון קיירא בעל הלכות גדולות (ראה מבוא פרק ג׳ בערכו).
ו. כ״ה בהלכות גדולות הל׳ ברכות עמ׳ 14 והובא בספר האורה עמ׳ 24. וראה ספר הפרדס עמ׳ קפ״ג ובאוצה״ג התשובות עמ׳ 93.
ז. בה״ג שם אין ״מה טעם וכו׳⁠ ⁠״.
ח. בה״ג שם: ״לאחר הסעודה״.
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אמר להם הואיל ופת פוטרתן. אי הכי יין נמי, שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו. שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר פירות. ור״ש ז״ל פירש גורם ברכה לעצמו, שמברכין על היין בדברים הרבה אע״פ שאין צריך לשתייתו. ורבינו חננאל ז״ל פירש דהכי קאמר, כיון דיין אית ליה האי מעלה דפוטר כל מיני משקין. משמע מהא דפת לא פטר שאר מיני משקין. וי״ל לפירוש רבינו חננאל דהכי קאמר, [כיון] דיין אית ליה [האי] מעלה דפוטר כל מיני משקין בלא סעודה מברך עליו. ומתרין פירושי קמאי שמעינן מיהא שאם שתה מים בתוך הסעודה אין צריך לברך, שהפת פוטרתה, מדאיצטריך למימר שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו [משמע] אבל מים לא. והא דאמרינן לקמן לאפוקי ממאן דחנקתיה אומצא, דוקא שלא בסעודה. ויש מפרשין גורם ברכה לעצמו, שהאכילה והשתיה שני ענינים הם. ולפי הפירוש הזה אפילו מים נמי בעי ברוכי. וכפירושי קמא מסתברא, הילכך לא בעי ברוכי במיא.
אי הכי יין נמי. כלומר: דיין נמי מחמת סעודה הוא בא דלשרות המאכל בא.
יין הוא גורם ברכה לעצמו. פירש רש״י ז״ל: בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אף על פי שלא היו צריכין לשתותו. ולפי פירוש זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה דאף הן מחמת סעודה הן באין לשרות המאכל. וכן אמרו שהיה נוהג רש״י ז״ל ורבנו תם וגדולי הצרפתים ז״ל. ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו כלומר השתיה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה שני ענינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחת. וכתב הראב״ד ז״ל דלפי זה הפירוש אפילו שתית מים נמי בעי ברכה, ויש לזה מעט מסעד מדאמרינן (ברכות מד:) בשותה מים לצמאו לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא, הא אחריתי אפילו בתוך אכילה בעיא ברכה ע״כ.
ואינו מחוור בעיני, דמהתם ליכא למשמע מינה מידי, דהא דלא דייקינן מההיא למעוטי שותה בתוך הסעודה היינו משום דאף השותה מים בתוך הסעודה לצמאו הוא שותה, מפני שהאכילה צמאתו, והלכך אפילו תמצי לומר דשותה בתוך הסעודה פטור מלברך אי אפשר למעוטי מינה דההיא שותה מחמת סעודה, אלא טעמא משום שברכת הפת פטרה לה מחמת טפלה שהמים טפלה היא לפת דלשרות היא באה. ויש עוד מחמירין לברך עליה בכל פעם ופעם משום דסתמא נמלך הוא בשתיתן בכל פעם דאין קובע עצמו על שתיתן וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימות החול על כל כוס וכוס במקום שאין שם יין מצוי מיהא. ודברי רש״י ז״ל ור״ת ז״ל נראין עיקר. והא דאמרינן יין פוטר כל מיני משקין, לאו במשקין הבאין בסעודה קאמר דמשקין הבאין בסעודה אינן טעונין ברכה כלל כדאמרן, אלא בקובע עצמו לשתות קאמר שאז טעונין ברכה אלא שהיין פוטרתן.
ולענין ברכה אחרונה של יין הבא בתוך המזון, אינו טעון כלל דברכת המזון פוטרת כל מה שבא בתוך המזון כדרך שהיא פוטרת ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואף על פי שהן טעונין ברכה לפניהם והא נמי דכותיהו הוא, ועדיף מנייהו משום דאיהו נמי מיזן. ובתוספות הביאו ראיה מתלמידי דרב דחד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא (פסחים קג:) וקא מפרשי טעמיה דבריך בכסא דברכתא משום דברכת המזון הויא הפסקה דמשתי וברוכי בהדדי לא אפשר, אלמא לא בריך אכסי דקודם ברכה לאחריהן דאי בריך עליהו לבסוף מאי שנא משום הפסק ברכה תיפוק ליה משום דכיון דברך עלייהו לבסוף הוה ליה גמר שתיה ואידך בעי ברוכי.
ומיהו יין שלאחר המזון כלומר ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה והפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקיימא לן בסמוך דבעי ברוכי בתחלתו, נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת שלש פוטרת מעין שלש. ולי נראה דאפשר לומר דביין ברכת שלש פוטרת מעין שלש דידיה אף על גב דלגבי תאנים וענבים לא פטרה. וטעמא דמתחזי לי בהא משום דאמרינן בריש פרקין (ברכות לה:) חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח, אי הכי ליבריך עליה ג׳ ברכות לא קבע איניש עילויה, אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא ואי אמר קבענא עלויה מאי, אמר ליה לא ידענא עד שיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא או לא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם. אלמא אי הויא קביעותא מברכין עליה ג׳ ברכות, וכיון שכן כיון שבתוך סעודה של קבע שותהו מתוך דהויא קביעות לאכילה הויא קביעות לשתיה. וכענין שאמרו לקמן (ברכות מג.) גבי הסבה מיגו דמהניא הסבה לפת מהניא הסבה ליין, כך נראה לי.
שלא מחמת סעודה בתוך סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, כגון פירות שאוכל מהן בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהם לתענוג ואין כונתו באכילתן להשביעו כלל, אלו טעונין ברכה לפניהם, ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודהא.
דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, והא פרישנא דהשתא בדרב פפא בפירות איירינן ולהכי לא פרישנא בהא אי מחמת סעודה או שלא מחמת סעודה דמסתמא כל פירות הבאים לאחר הסעודה ונאכלין לבדן בלא פת אינם באין מחמת סעודה, הא אם היו באים מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת ואוכל מאלו למלא רעבונו, כל מחמת סעודה דין אחד בין בתוך סעודה בין לאחר סעודה ולא טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריוב, וכשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה שהן טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן אין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכת מזון ואלו אינן מזון, הילכך מכיון שאלו באין לכלל חיוב ברכה לאחריהן זו אינה ברכה להם כללג, לבד מתמרי דזייני שאלו אפילו בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל ובירך עליהם ברכת שלש בדיעבד יצא כדאמרינן לעיל (בבלי ברכות יב.), הא לכתחלה ודאי בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל, מעין שלש ראוי לברך עליהן כנוסח שאר ברכת הפירות, ואפילו בקובע סעודתו עליהן לא שמענו בהם חילוק דאע״ג דזייני מכל מקום כל לפירות לא הויא ולא חשיבא קביעותא לחייב עליהן שלש ברכותד, ומכל מקום כיון דזייני אם בירך עליהן שלש ברכות יצא בדיעבד כדאיתא בפירקין לקמןה, וכיון דאם בירך עליהן שלש ברכות יצא, כל שהוא מחוייב כבר מצד אחר שלש ברכות מוציא אותן באותן שלש ברכות. אבל פרפרת דהיינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדירה כגון אורז ודייסא ודכותייהו דין אחר להן שכל שהן באים בתוך הסעודה הן פטורין מלברך עליהן לפניהם ולאחריהם ואפילו שלא מחמת הסעודה.
[רי״ף כט, ב] שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אמר להם הואיל ופת פוטרתן. פי׳ לאו מדין טפלה דלא חשיב ולא מיקרי טפלה כלל אלא בשנאכל עמו, כגון דברים הבאים ללפת הפת, הא כל היכא דלאו הכי לא מיקרי טפלהו, אלא הכי קאמר הואיל ופת פוטרתן, דפת עיקר סעודה, ופת חשיב וכדאי לפטור את כולן בשבאין מחמת סעודה, לפי שהוא עיקר סעודה לכל אדם לכל דברים הבאים אחריו מחמת סעודהז.
אי הכי יין נמי. דודאי יין מחמת סעודה וצורך סעודה הוא בודאיח וכל שכן שראוי לעשותו כטפלה לפת לענין להיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמוט. פירש מורי רבינו ז״ל לפי שהוא חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה זו אכילה וזו שתיהי, ואע״ג דודאי שתיה שבתוך המזון אכילה הואכ, היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה דהיינו יין שבתוך המזון בא לשרות וצורך אכילה הוא, אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמול. ומיהו היינו (הוא) לענין ברכה שלפניו, אבל לענין ברכה שלאחריו לא, אלא כולן ענין אחד הם אכילה ושתיה שכולן משביעיןמ, ואפילו יין שלאחר המזוןנ פטור הוא בברכת שלש משום דזיין כדאיתא לעילס.
א. פירוש רבינו כר״ח ותוס׳ ורוב הראשונים דשלא מחמת הסעודה היינו פירות ולאחר הסעודה היינו שבא לאחר הסעודה, אבל דעת רש״י ובה״ג דשלא מחמת הסעודה היינו דייסא ולאחר הסעודה היינו פירות.
ב. וכ״כ הרשב״א, אבל תוס׳ ותר״י והרא״ש כתבו דלאחר סעודה אף בבא מחמת סעודה מברך לפניו ולאחריו וכ״כ הר״מ פ״ד הי״א ובתשובותיו בלאו סי׳ ריג וכ״ה בטוש״ע, ובתוס׳ פסחים קג, א ד״ה אנא כתבו דהא פסקינן בברכות דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה וכו׳ וכן מובא ברבינו דוד קט, ב ובמלחמות ור״ן שם (כד, ב) וזה כרבינו והרשב״א וכ״מ בהמשך דברי תוס׳ שם וכמש״כ מהרש״א שם וכ״ה בריטב״א פ״ג ה״א, וע׳ בביאה״ל סי׳ קעז ס״ב דיש לחוש לדעה זו. וביאור הדברים דתוס׳ סברי דאע״ג דלא בעינן שילפת הפת להיפטר על ידה אלא כל שבא לעיקר סעודה נפטר על ידה היינו בשנאכל תוך סעודת הפת דהיא העיקר בסעודה והם טפלים, אבל בסילק ידו מן הפת מה שממשיך לאכול דברים המשביעים הו״ל אכילה לעצמה, (ומה נחשב סילוק ידו מן הפת ס״ל לתוס׳ דרק בזמן הגמ׳ היה דבר זה ועיין בתר״י), משא״כ רבינו ודעימיה סברי דכל שאוכל להשביע המשך הסעודה הוא, ולכאורה נראה לדידהו דסיים פתו ואוכל שאר דברים לרעבונו ותוך כדי אוכל פירות לתענוג אי״צ לברך לאחריהם דנאכלו תוך הסעודה ורק בשסיים סעודתו וקבע עצמו לאכול לתענוג מה שאוכל לתענוג צריך ברכה לאחריו ומ״מ גם אז אם אוכל דבר לרעבונו משמע דנחשב מן הסעודה, וע״ש בתוס׳ בפסחים דיין אפילו לאחר הסעודה אי״צ לברך לאחריו דלעולם חשוב מחמ״ס. ובחזו״א סי׳ כז סובר דתוס׳ מודו לרבינו ופליגי רק באופן זה שקבע עצמו לאכול לתענוג והביאו לו אז דבר הבא מחמת סעודה לאכלו יעו״ש בדבריו, וע׳ להלן הע׳ 252, 253, 271. (ומה שהובא דעת הר״מ דגם בבא מחמת סעודה מברך לאחר סעודה אינו כתוס׳ אלא בפשט דברי ר״פ דלאחר הסעודה קאי גם על הבאין מחמת סעודה אבל בדין אי״ז שייך לשי׳ תוס׳, דבתשובת הר״מ שם מבואר דאין מפרש מחמת סעודה שבא לסעוד אלא שרגיל לבוא בסעודה ולא שבא במקרה ודבר שרגילים להתמתק בו לאחר הסעודה אף דהוא מחמת סעודה מ״מ אין נפטר ע״י הפת ע״ש, וכשיטת הר״מ בפי׳ מחמת סעודה נראה גם במאירי כאן ובמגן אבות ענין יז, והיא דעה מחודשת. ועיין שעה״צ סי׳ קעז סק״ז).
ג. בשיטמ״ק מח, א מובא בשם רבינו דבר חדש דכל מידי דברכתו בנ״ר מיפטר בבהמ״ז (כיון שהוא מזון ואין לו ברכה מיוחדת) והועתק לשונו שם מח, א בהערה והובא שכ״כ הריטב״א, ולפ״ז אפילו אכלם לאחר הסעודה שלא מחמ״ס מיפטרי בבהמ״ז כמ״ש רבינו לענין תמרים, וכ״ה בשיטמ״ק כאן ובריטב״א פ״ג ה״ג. עוד מבואר בשיטמ״ק שם דאף גרוגרת זיינא כתמרי, והוא מוכרח מהגמ׳ שם לדרכו, אך מדברי רבינו כאן והריטב״א בפ״ג שם לא נראה כן וצ״ע.
ד. צ״ב למה הוצרך לומר דלא חשיבא קביעות תיפו״ל דאינו לחם, ולא דמי לפהב״ב דמהני קביעות דהתם לחם היא בעצם ומש״ה כל שקובע עליה ונאכלת במקום לחם חשובה כלחם וכמ״ש רבינו לח, ב ע״ש, ומש״א לה, ב בקובע על יין דאינו חשוב קביעות ואין מברך בהמ״ז שאני התם דסעיד כלחם אלא שאין מברך בהמ״ז מחמת שאין קובעים עליו וכמ״ש בגמ׳ שם, ובמיני מזונות שאינם לחם כמו דיסא וכדומה לא מהני קביעות, עיין ריטב״א פ״ב הי״ח ושבה״ל סי׳ קנט ומג״א סי׳ קסח סקל״ח, ולכאורה לאו משום דלא חשיבא קביעותא אלא משום שאינם לחם, (עיין רעק״א סי׳ קסח סי״ג), ומשנ״ת בהערות לח, א בדעת הטור דטריתא אינה לחם ומ״מ מהני קביעות ע״ש, שאני התם דעשוי מקמח ומים ונאפה אלא שחסר בצורת לחם, וצ״ל שסובר רבינו דגם בתמרים יש לשאול שאלת הגמ׳ ביין כיון דסועדים אמאי לא מברך בהמ״ז והתשובה מחמת שאין קובעים עליהם ולכן הוצרך לומר דאף בקבע לא חשיבא קביעותא, וע׳ בהע׳ 237 דדעת השו״ע דתמרים יוצא בבהמ״ז ודיסא אין יוצא בבהמ״ז, דתמרים יש להם כח מיוחד להשביע או דדיסא גרע דאית לה עילויא אחרינא בפת, וכן י״ל לרבינו דבדיסא פשיטא ליה דלא מהני קביעות ולא מהני קביעות אלא בפהב״ב שהיא לחם, אבל בתמרים שסועדים מה שאינו מברך עליהם בהמ״ז היינו משום שאין קובעים עליהם וכמו ביין ולכן הוצרך לומר דאף בקבע לא חשיבא קביעותא. וע׳ בתר״י ספ״ק ו רע״ב.
ה. ר״ל ככתוב בחי׳ לקמן מד, א וביאר שם שורש הדבר בקראי ע״ש, או שצ״ל בפירקא קמא. ומש״כ רבינו דממילא כל שמחוייב בבהמ״ז מחמת פת נפטרים התמרים בבהמ״ז כבר כתב כן רבינו לעיל ונתבאר בזה בהערה 234 ע״ש.
ו. יעוין ברא״ש סי׳ כו שהביא פרש״י דדיסא אין נפטרת ע״י הפת והק׳ בשם הר״ר יוסף מהגמ׳ מא, א דמברך על הצנון ופוטר הזית דצנון עיקר כ״ש הכא דפת עיקר ומשמע בגמ׳ דאכל הזית לאחר שאכל הצנון והכא נמי אף דאינו אוכל הדיסא עם הפת תפטר על ידה עכ״ד, (ועיין ב״י סי׳ ריב בשם תה״ד שדן לפ״ז באכל טפל לפני העיקר), ולכאורה רבינו חולק וסובר דאין טפלה אלא בשנאכל יחד עם העיקר, ועיין רשב״א ד״ה הביאו שנסתפק בזה יעו״ש, אכן באמת נראה דאין הכרח ללמוד מדברי רבינו דלעולם צריך לאכול טפלה עם העיקר לתת לו תורת טפלה, אלא דכאן כל שאינו מלפת אינו טפלה כלל דנאכל להנאת עצמו, וזהו גם דעת רש״י, אבל הרא״ש פשיטא ליה דנטפל דהא בא לעיקר סעודה ואין לך מחמ״ס גדול מזה, אלא שדן אם צריך לאכול טפל עם העיקר להיפטר על ידו, וע״ז הביא ראיה מזית וצנון. (ועיין בחזו״א סי׳ כז שכתב ללמוד מדברי הרא״ש דגם אם סילק ידו מן הפת כל שלא סילק ידו משאר דברים הסועדים אכתי נטפל הכל לפת דהא בצנון וזית פטור על הזית גם אם סילק ידו מן הצנון, אכן נראה דהתם הזית בא מחמת הצנון ממש ולא עבור עצמו ולכן הוא טפל גם אחר אכילת הצנון אבל כאן הדיסא באה להנאת עצמה אלא דהפת חשיבא עיקר סעודה ושאר הסעודה טפל ומצטרף ונכלל בפת ושפיר י״ל דלאחר שסילק ידו מן הפת שוב אין נטפל כלל לפת אלא הוא אכילה בפנ״ע של דיסא, ועיין לעיל הע׳ 248, ועיין בתורי״ח לענין ברכה על הפסח). ודע דאי נימא דאין טפלה אלא בשנאכל יחד עם העיקר א״ש קושיית תוס׳ מד, א ד״ה באוכלי דפירות יחשבו עיקר די״ל דאוכלים המליח לאחר הפירות ולכן צריך לברך על המליח משא״כ הפת אכלו יחד עם המליח כמ״ש הרשב״א כאן דמלפת בו המליח וכ״ה בתורי״ח מד, א ותר״י שם ור״מ פ״ג ה״ז וטור סי׳ ריב, אכן לשון תוס׳ שם והפת שלאחריו וכו׳ משמע דאכלו הפת אחרי המליח ולטעמייהו שפיר הקשו דפירות עיקר, וע״ש בדברי רבינו דמפרש דהפירות עצמם מלוחים ופוטר בברכתם את הפת ולכאורה פירש כן מחמת קושיית תוס׳ ולפ״ז מוכח בדעתו דל״צ לאכול הטפלה עם העיקר דאל״כ ל״ק קו׳ התוס׳ וכמש״כ, ושאני הכא דאם אין מלפת בהם הפת לא הוו טפלה כלל לדעת רבינו וכאמור.
ז. מבואר שהוא הלכה בפ״ע דפת החשובה גוררת אחריה כל שאר הדברים הבאים לסעוד, וכבר כתב רבינו לעיל דלענין זה קיי״ל כר׳ חייא דפת פוטרת כל מיני מאכל היכא דהמאכל בא לסעוד כמו הפת, ועד״ז מתבאר גם הדין שכתב רבינו לעיל דפת פוטרת דברים המיוחדים למזון בתוך סעודת הפת גם כשאין באים מחמת סעודה וכמש״כ בהע׳ 236, וכן מוכח לכאורה בדעת הרשב״א שנסתפק אם טפלה נפטרת כשאכלה בפני עצמה כמובא בהע׳ הקודמת אף דפשיטא ליה דפת פוטרת הבא לסעוד גם כשאכלו בלא פת וע״כ סובר דאינו מדין עיקר וטפלה, אבל ברא״ש שבהע׳ הקודמת מבואר שהוא מהילכתא דעיקר וטפלה, וכן משמע בתוס׳ ד״ה אי הכי דבין הא דיין פוטר כל מיני משקין בין הא דפת פוטרת הבא מחמת סעודה הוא מדין עיקר וטפלה, וכן משמע בתוס׳ מד, א ד״ה מברך (ולדרך רבינו ל״ק קו׳ תוס׳ שם), אמנם גם תוס׳ והרא״ש מודו דאין טעם טפלותם כשאר טפלות דעלמא, דבעלמא הטפלות מחמת שמאכל אחד בא עבור חבירו ומחמתו, אבל כאן הם באים ג״כ להנאת עצמם אלא הטפלות מחמת דבעצם פת היא החשובה והשאר טפלים דומיא דטפלות משקין לגבי יין, ופלוגתייהו בזה דרבינו סובר דיסוד דין פטור טפלה ע״י עיקר מחמת שהטפלה אינה באה עבור עצמה וממילא כאן הוא דין אחר דהחשוב גורר שאר הסעודה אבל תוס׳ והרא״ש סברי דאין הא דמאכל אחד בא עבור חבירו אלא היכ״ת לאשויי ליה טפלה וגופו של דין הוא דעיקר וטפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה והכא טפלותם מטעם אחר אבל פטורם מחד דינא דעיקר פוטר טפלה דעיקר אכילתו הוא אכילת העיקר והטפלה מצטרף לאכילת העיקר, ואולי יש להסביר בזה פלוגתייהו שבהע׳ 248 בבא מחמת סעודה לאחר שמשך ידו מן הפת, וכן פלוגתייהו שבהע׳ 235 בדבר שאינו בא לסעוד בעצמו אלא לגרור תאות אכילה אם נפטר ע״י הפת, וע״ע לעיל הע׳ 65 בגדר פטור טפלה, וע״ע לעיל הע׳ 157, (ובתוס׳ ד״ה ויין כתבו דלא קיי״ל כר״ח ביין ובד״ה אי הכי כתבו לא כן, ועיין במפרשים בזה, ונראה דבד״ה ויין סברי דפטור הבא מחמת סעודה ע״י הפת מטעם טפלה דעלמא הוא וכלשונם בד״ה הלכתא דמשום פת הן באין ול״ש הא מילתא ביין אבל בד״ה אי הכי סברי דטפלותם מחמת דהפת הראש והחשוב של הסעודה דומיא דיין ומשקין אלא דבפת רק מה שבא מחמת סעודה חשוב דומיא דפת ונגרר אחריה ושפיר קיי״ל כר״ח), ובמג״א קעז סק״א כתב שהוא מדין עיקר וטפלה ולפ״ז כתב דאם אינו חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת אין פוטר שאר המאכלים דהא לא קיי״ל כר״ח דפת פוטר כל מיני מאכל שבסעודה וכל פטורם מחמת דקבע על הפת והם טפלים לסעודת הפת ובאים מחמתה ושמא כיון דדרך לקבוע עליה לעולם חזינן לה הכי דהפת מביאה עמה שאר הדברים עכ״ד, אכן להאמור בין לרבינו בין לתוס׳ והרא״ש אין טפלותם משום שבאין מחמת הפת אלא דבעצם הפת נחשבת העיקר והשאר טפלים וקיי״ל כסברת ר׳ חייא היכא דבאין מחמת סעודה כמו הפת דנגררין אחריה, ולפ״ז מסתבר דלא תליא בקובע סעודתו על הפת אלא כיון שכך עיקר סעודה לכל אדם חשבינן לה הכי, וכמו שמבואר במג״א לדעת ר׳ חייא, וע״ש בפמ״ג שמבואר עד״ז ע״ש. ולשון הר״מ פ״ד הי״א שהכל טפלה לסעודה, ולכאורה משמע מדין טפלה אך מדכתב לסעודה ולא כתב לפת משמע שהוא דין בפנ״ע דברכת הפת כוללת כל הסעודה וקאמר דכל הבא מחמת סעודה (להר״מ כל שרגיל לבוא בסעודה ואף לתענוג וכנ״ל סוף הע׳ 248) טפל לסעודה. וע״ע בשיטמ״ק ומאירי, ועיין ב״י סי׳ ריב לענין ברכה אחרונה בטפל.
ח. דבא לשרות האוכל כמ״ש מב, ב. ובתוס׳ כתבו עוד דא״א לאכילה בלא שתיה.
ט. וכן גי׳ תוס׳ פסחים קג, ב אבל לפנינו בגמ׳ ורי״ף גורם ברכה לעצמו.
י. וכ״כ ברשב״א בשם י״מ וכתב בשם הראב״ד דלפ״ז גם על מים צריך לברך, וכ״פ רבינו דוד פסחים קט, ב. אבל שא״ר פירשוהו מצד חשיבות היין, ומ״מ יש שחייבו בשאר משקין וטעמם דלא חשיבי מחמת סעודה יעו׳ בראשונים ובב״י סי׳ קעד.
כ. וכמ״ש מב, ב דיין שבתוך המזון אינו פוטר ליין שלאחר המזון דזה לשתות וזה לשרות ופי׳ רבינו שם דהאי דלשרות הו״ל כאכילה ואינו בדין לאכילה שתפטור שתיה דתרי עניני נינהו.
ל. ונמצא דפת אין פוטרת יין שבסעודה ויין שבסעודה אין פוטר יין שלאחר סעודה מחד טעמא דאכילה אין פוטרת שתיה דתרי עניני נינהו, ויסוד הדבר לפמ״ש רבינו לעיל דאינו טפלה לפת כטפלה דעלמא אלא דפת שהיא חשובה ועיקר סעודה גוררת אחריה כל הבא מחמת סעודה ואכילה אין גוררת אחריה שתיה שהם שני ענינים חלוקים.
מ. ר״ל דלענין זה נטפלים המשקין שבתוך הסעודה לסעודה להיפטר בבהמ״ז, ולא אמרינן דהוו תרי ענינים חלוקים וגרעי מפירות הנאכלים לתענוג בתוך סעודה דקיי״ל דנטפלים לסעודה להיפטר בבהמ״ז דעכ״פ לאכילה קאתו, כיון שגם המשקין צורך סעודה ומשביעין ומתקיים גם על ידם ואכלת ושבעת וכמ״ש רבינו מד, א ובריש אלו דברים בביאור דעת ב״ש ע״ש, וע׳ ברבינו דוד פסחים קט, ב ובמלחמות שם (כד, א). וע״ש בראב״ד (כד, ב) שסובר דקובע ברכה לעצמו גם לגבי ברכה אחרונה, והוא שיטה יחידאה.
נ. שאינו בא לשרות האוכל אלא לשתות לצמאו וכמ״ש מב, ב ולא חשיב מחמת סעודה, וכ״נ בשא״ר, אבל בתוס׳ פסחים קג, ב כתבו דחשיב בא מחמת סעודה ומשמע שם אף בשותה להתענג בו לאחר סעודתו וכתב במג״א קעד סק״ט בטעמם משום דיין סעיד וע׳.
ס. ר״ל ככתוב בדברינו לעיל בתחלת סוגיין, ע״ש בהע׳ 240 דהראשונים נחלקו בזה. ואסכם בקצרה שי׳ רבינו בסוגיין, לענין ברכה שלפניה אין מברך אלא על אכילה לתענוג ולא על אכילה להשביע אף לאחר סעודה ואף באכילת פירות להשביע, ובמיוחד למזון כפהב״ב ודיסא ובשר אין מברך בתוך סעודה אף בנאכל לתענוג, על שתיה מברך בכל גוונא, לענין ברכה לאחריה אין מברך אלא על אכילה שלאחר סעודה לתענוג ובדבר שאינו מזון למעט יין ותמרים ופהב״ב ודיסא, וי״א בשם רבינו דכל שברכתו בנ״ר נפטר בבהמ״ז. וכן שיטת ריטב״א וספר החינוך, ולשא״ר שיטות שונות בזה כאשר הובא בהערות.
רב הונא אכל תליסר ריפתא והוא פת הבא בכיסנין מן תלת לקבא ולא בריך ברכת המוציא וג׳ ברכות אמר רב נחמן עדי כפנא הוא אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין סעודתן עליו צריך לברך המוציא וג׳ ברכות וכתב רבינו משה ז״ל דאם אחרים אינם קובעין אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב״ד ז״ל כתב ואם היה קובע עליו אפי׳ משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראין דברי רבינו משה ז״ל ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח״כ אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו מברך ג׳ ברכות אע״פ שלא בירך המוציא תחלה ומסקנא היכא דאכל ליה בתורת כיסנין בתחלה הוא מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש והיכא דאכלינהו בתורת קביעות מברך עליהם המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהם המוציא ואוקמי׳ בדקבע סעודתו עלוייהו:
לחמניות פרש״י אובליא״ש ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזון ונראה לפרש לחמניות היינו נבלי״ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מ״מ אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא וג׳ ברכות ואי אכל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהם:
אי הכי יין נמי נפטרי׳ פת – פי׳ שהוא כדבר הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה לפי שאי אפשר לאכילה בלא שתיה ומטעם זה נמי פוטר כל מיני משקין כדפי׳ לעיל, אבל בה״ג כתב שיש לברך על המים תוך הסעודה, ופי׳ ה״ר יום טוב הטעם דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת דוקא מיין שייך לאקשויי משום דזיין אבל מים דלא זייני כדאמרינן בנדרים דהאומר כל הזן עלי מותר במים ומלח אין הפת פוטרתן ולא נהירא שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע״ג דברכת בורא פרי הגפן לא שייכא מידי לשאר משקין לפי שיין הוא ראש לכל המשקין הוא עיקר לענין ברכה וכלן טפלה לו וכן נמי כיון דפת הוא עיקר סעודה והמשקין אינן באין אלא בשבילו הפת פוטרן אע״ג דלא זייני דמים נמי מיקרי באים מחמת הסעודה כדאמרינן [ב״ק דף צ״ב ע״ב ובהמקבל דף ק״ז ע״ב] וכלן פת של שחרית וקיתון של מים מבטלתן, וי״א שיש לברך על המים באמצע סעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי יודע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה ואינו מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל והרוצה להסתלק מן הספק קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות כ״ז הסעודה שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו פר״ח שהוא פוטר כל מיני משקין וזהו גורם ברכה לעצמו כשיש יין ושאר משקין לפניו חשיבותו גורם לו ברכה לפטור אחרים וכיון דחשיב כולי האי אינו נפטר בברכה אחת שלאחריו, ורשב״א פי׳ גורם ברכה לעצמו דמתחלה כשהיה בענבים ברכתו בורא פרי העץ [ועל היין מברך בורא פרי] הגפן כיון דחשיבא היא אין לבטלה משום ברכת הפת:
אמר להם הואיל ופת פטרתן – פירוש לא מדין טפלה דלא מיקרי טפלה כלל אלא כשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת אבל כל היכא דלאו ללפת לא מיקרי טפלה אלא ה״ק הואיל דפת פטרתן משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאע״ג דלאו טפלה עשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו מחמת סעודה. ואקשינן אי הכי יין נמי, פירוש דיין נמי מחמת הסעודה הוא וצורך סעודה בודאי וכיון שכן ראוי לעשותו כטפלה לפת לענין שיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירוש לפי שהוא דבר חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה. ואע״ג דשתיה דבתוך המזון אכילה היא היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה בא לשרות וצורך אכילה אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו, ומיהו הני מילי לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כולן ענין אחד הן דאכילה ושתיה כולן משביעין ואפילו יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש. דהא אמרינן לעיל דאי לאו משום טעמא דלא קבע אינש סעודתיה עליה עדיף מפת דהוא סעיד ומשמח וכיון דכן יוצא הוא בברכת ג׳ ואפי׳ לכתחלה.
דברים הבאים לאחר הסעודה – פירוש אחר שסיימו מלאכול קודם ברכת המזון. טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ומשום הכי לא פריש אי אתו מחמת סעודה או לא דהא בפירות איירי ומסתמא כל פירות הבאין לאחר סעודה ונאכלין לבדם בלא פת אינן באין מחמת סעודה. הא אם באו מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת אחר ואוכל מאלו למלא רעבונו ודאי אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. אבל כשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. ואין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכה על המזון כמו שמפורש בה ופירות אינן מזון הילכך אין אותה ברכה עולה להם כלל ואינה עולה אלא למידי דזיין. ונראה דהוא הדין לבשר וביצים ודגים דברכת הפת פוטרתן ואפילו באין שלא מחמת סעודה כיון שבאין בתוך הסעודה שאף הם נמי מיזן זייני. דאף על גב דלא חייבו לברך עלייהו בורא מיני מזונות טעמא משום דאין אדם קובע סעודתו עליהם דלא חייבו לברך בורא מיני מזונות אלא לדברים שאדם קובע סעודתו עליהם לפעמים ודרכן של בני אדם בכך. ובאלו חייבו ואפילו בדברים שאינן משבעת המינין כגון אורז ודוחן. אבל מכל מקום בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהם כגון תבשיל של כרוב וכיוצא בו מזונא נינהו וכל שהן באין בתוך הסעודה פטורין אפילו מלברך לפניהם ואף על פי שבאו שלא מחמת סעודה. ולענין ירקות של פסח כגון מרור שהוא נאכל בתוך הסעודה שכך דרך לאכלו אחר אכילת מצה בטיבול שני. אף על פי שאינו בא מחמת סעודה שאינו בא להשביעו. מכל מקום כיון שהוא בא להם לשם חובה לסעודה הוה ליה כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו טעון ברכת הנהנין אלא ברכת המצוה לחוד והיינו לאכול מרור. ותו איכא למפטריה נמי משום דהא בריך בטיבול ראשון על שאר ירק ברכת הנהנין מקמי סעודה והיה בדעתו לאכול אלו אחר מכאן דהא ידע דמחוייב הוא לאכלן. וכיון דכן הוה ליה כבירך על היין שלפני המזון דקיימא לן דפוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שדעתו לשתות יין אחר כך כדאיתא בסמוך. והא דאמרינן הכא דטעונין ברכה לאחריהם היינו בפירות של שבעת המינין. אבל שאר פירות דברכה דידהו לאחריהם הוא בורא נפשות רבות ולא כלום מקריא בכל דוכתא וכיון דבריך ברכת מזון ממילא מפטר. ופירות הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה למלא רעבונו או ללפת בהן את הפת ונמשך בהן ואוכלן אחר הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך עליהם לפניהם כלל. תדע לך שהרי פת הבאה בכסנין כשהיא באה אחר הסעודה שלא מחמת סעודה טעונה ברכה לפניה וצריך לברך בורא מיני מזונות וכשאדם קובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ולבסוף שלוש ברכות. נמצא פת זו פעמים תורת פת עליה לגמרי ופעמים תורת פירות לומר שאינה נפטרת בברכת הפת. הרי שקבע סעודתו על הפת הבאה בכסנין ובירך עליה בתחלה המוציא ולאחר שמלא כריסו ממנה והוא שבע אוכל ממנה לתענוג ובתורת פירות כלום יחזור ויברך עליה ברכת הנהנין הא לא איפשר. אף זו כיוצא בה שכיון שנפטרו פירות אלו והורשה לאכול מהן כל זמן שלא נמלך באכילתן אוכל והולך מהם ואפילו אחר סעודתו. ואי קשיא לך מהא דאמרינן לקמן ביין שבא לאחר המזון שטעון ברכה ואין יין שבתוך המזון פוטרו לפי שהן ענינים חלוקים שזה לשרות וזה לשתות ואף פירות אלו נמי כיון שהן ענינים חלוקים שאלו מחמת סעודה והללו שלא מחמת סעודה אלא לתענוג לא יהו נפטרין אלו באלו. יש להשיב דלא דמי שהיין הבא בתוך הסעודה מתוך שהוא בא לשרות ענינו כאכילה. אף על גב דודאי מתוך שהוא משקה חלוק הוא מפת ולהכי לא מפטר בה וטעון ברכה לעצמו כדאמרינן בסמוך דיין קובע ברכה לעצמו התם לענין אכילה הוא דחשיב שתיה דלאו לאפטורי ביה מתוך שהוא משקה וזה מאכל. אבל מכל מקום לענין שתיה דעלמא שתיה דבתוך המזון אכילה גמורה היא שהוא בא לשרות וצורך אכילה היא שהוא בא להכשיר האוכל שמתוך שהאדם צמא אינו יכול לאכול. הילכך ענינו כאכילה גמורה ואינו בדין שאכילה יפטור שתיה והיינו יין שלאחר המזון שענינו שתיה גמורה. אבל כאן בפירות הכא והכא היא אכילה אלא שזו נאכלת לרעבונו וזו לתענוג וזו וזו אכילה היא וכיון שנפטרה אי איפשר לה להתחייב. וראיה גמורה הוא מהאי דאמרינן לקמן דאיבעיא לן בשכח ולא בירך לפניו אם גומר סעודתו בלא ברכה. ואהדרינן מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף. הרי כאן שנסתפקו מכיון שכבר נהנה מזה המין אם חוזר ומברך עליו כלל או שיגמור לאכול ממנו בלא ברכה. וכל עיקר לא מצאו טעם לחייבו אלא מפני שאכל שום כלומר שאכילתו היתה תחלתו באיסור. אבל הכא שאכילתו תחלה בהיתר היתה ונהנה ממנו בהיתר תו לא מחייב עליה לברוכי ואוכל והולך כרצונו וזה נכון. והא דאמרינן לאחר הסעודה היינו כל שגמר בדעתו מלאכול מתוך שהוא שבע שאין בדעתו לאכול עוד כדי לשבוע. והיינו דלא אדכר בה מחמת הסעודה דכל כהאי גוונא כל מה שמביאים עוד שלא מחמת הסעודה הוא:
אמר להם הואיל ופת פטרתן – פירוש לא מדין טפלה דלא מיקרי טפלה כלל אלא כשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת אבל כל היכא דלאו ללפת לא מיקרי טפלה. אלא הכי קאמר הואיל דפת פטרתן משום דפת הוא עיקר ופת חשוב והוא כדאי לפטור את כולן כשבאין מחמת סעודה דאף על גב דלאו טפלה עשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו מחמת סעודה:
ואקשינן אי הכי יין נמי – פירוש דיין נמי מחמת הסעודה הוא וצורך סעודה בודאי וכיון שכן ראוי לעשותו כטפלה לפת לענין שיפטר בברכתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה א״ה יין נמי כו׳ והשתא יין פוטר כל מיני משקין כו׳ עכ״ל זו היא כדעת הרא״ש ע״ש אבל התוס׳ לעיל פסקו דלא כר׳ חייא דס״ל דיין פוטר כל מיני משקין כו׳ ודו״ק:
בד״ה א״ה יין נמי כו׳ ומיהו אומר ר״ת כו׳ עכ״ל. ולכאורה לשון ומיהו מגומגם כיון שאין זה ענין סתירה כלל לדבריהם הקודמים ויש ליישב משום דלכאורה משמע בדבריהם הקודמים דביין דוקא יש סברא לומר שהפת יפטור אותו כיון דשתייתו צורך אכילה היא תוך הסעודה דאין דרך בני אדם לשתותם כל כך בקביעות שלא בשעת הסעודה כיון דמשכרי טובא עד שאמרו השותה רביעית יין אל יורה והיינו שלא בשעת הסעודה כמבואר בפוסקים מה שא״כ בתוך הסעודה דרך לשתותן כמה פעמים זה אחר זה ולא בפעם אחת משא״כ בשאר משקים שדרך בני אדם לשתותן מחמת צמאו ובשתיה אחת שתה כל צרכו ואפילו שלא בשעת הסעודה סד״א דהוי כדברים הבאים שלא מחמת הסעודה ואין הפת פוטרתן ומכ״ש אם שתאן כמה פעמים זה אחר זה וכמ״ש במחזור ויטרי דהו״ל כנמלך וע״ז כתבו שפיר ומיהו אומר ר״ת דבשאר משקים כו׳ והיינו משום דלא משמע ליה לחלק בכך כנ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ומסופר כי שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו חכמים כי דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת הלחם פוטרתן. ושואלים: אי הכי [אם כך], היין נמי נפטריה [גם כן תפטור אותו] הפת! ואנו יודעים שעל היין יש לברך לחוד. ומשיבים: שאני [שונה] היין
The Gemara relates that the students asked Ben Zoma: Why did the Sages say that food items that come due to the meal during the meal, neither require a blessing before eating them nor after eating them? He said to them: Because bread exempts them. They asked: If so, bread should also exempt wine. Yet, one recites a blessing over wine during the meal. The Gemara responds: Wine is different,
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותספר הנרההשלמהרשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות מא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות מא:, רי"ף ברכות מא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות מא:, רש"י ברכות מא:, ראב"ן ברכות מא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות מא:, בעל המאור ברכות מא: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ברכות מא: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות מא: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות מא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות מא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות מא: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות מא:, תוספות רא"ש ברכות מא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מא:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות מא:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות מא:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות מא:, פני יהושע ברכות מא:, בירור הלכה ברכות מא:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מא:, אסופת מאמרים ברכות מא:

Berakhot 41b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 41b, Rif by Bavli Berakhot 41b, Collected from HeArukh Berakhot 41b, Rashi Berakhot 41b, Raavan Berakhot 41b, Tosafot Berakhot 41b, Baal HaMaor Berakhot 41b, Raavad Katuv Sham Berakhot 41b, Sefer HaNer Berakhot 41b, HaHashlamah Berakhot 41b, Rashba Berakhot 41b, Raah Berakhot 41b, Meiri Berakhot 41b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 41b, Tosefot Rosh Berakhot 41b, Ritva Berakhot 41b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 41b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 41b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 41b, Penei Yehoshua Berakhot 41b, Beirur Halakhah Berakhot 41b, Steinsaltz Commentary Berakhot 41b, Collected Articles Berakhot 41b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144