Beitzah 16a – ביצה טז.‏ – Shas HaMeforash

(1)

כׇּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת י״טיוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁאִם פָּחַת פּוֹחֲתִין לוֹ וְאִם הוֹסִיף מוֹסִיפִין לוֹ.

A person’s entire livelihood is allocated to him during the period from Rosh HaShana to Yom Kippur. During that time, as each individual is judged, it is decreed exactly how much money he will earn for all his expenditures of the coming year, except for expenditures for Shabbatot, and expenditures for Festivals, and expenditures for the school fees of his sons’ Torah study. In these areas, no exact amount is determined at the beginning of the year; rather, if he reduced the amount he spends for these purposes, his income is reduced and he earns that much less money in that year, and if he increased his expenditures in these areas, his income is increased to ensure that he can cover the expense. Therefore, one may borrow for these purposes, since he is guaranteed to have enough income to cover whatever he spends for them.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

תני: כל מזונותיו של אדם של כל השנה קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פיחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו. ואמרינן מהאי קרא: תקעו בחדש וגו׳ כי חוק לישראל הוא – והאי חוק מזונות הן, כדכתיב: הטריפני לחם חוקי, וכתיב: ואכלו את חוקם.

שמי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. הילל הזקן מידה אחרת היתה בו, שהיו כל מעשיו לשמים. ואומר: ברוך י״י יום יום. תניא: בית שמי אומרים: מחד שבא לשבתא, ובית הילל אומרים: ברוך י״י יום יום.

{רי״ף ביצה ח׳:}

{בבלי ביצה טז ע״א} תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל¹ ימיו היה אוכל בכבוד² שבת כיצד³ מצא בהמה נאה אומר זו⁴ [לכבוד] שבת⁵ למחר מצא אחרת נאה⁶ ממנה מניח את⁷ השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו⁸ שכל מעשיו (היו⁹) לשמים¹⁰ דכתי׳¹¹ {תהלים סח:כ} ברוך ייָ׳י יום יום¹². תניא נמי הכי בית שמאי אומ׳¹³ מחד בשביך¹⁴ לשבתיך ובית הלל אומ׳ ברוך ייָ׳י יום יום:

{בבלי ביצה טז ע״א-ע״ב} ועושה תבשיל מערב יום טוב [וכו׳]⁠¹⁵. אמר אביי לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא מאי טעמ׳ מידי דמילפת בעינן ופת [לא מילפתא]⁠¹⁶ וכן דיסא נמי לא מילפתא דאמר ר׳ זירא [הני]⁠¹⁷ בבלאי טפשאיי¹⁸ דאכלי נהמא בנהמא: תאני ר׳ חייה עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום עירובי תבשילין והני מילי דאית בהו כזית. אמר רב יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי הסכין אדם גורדו וסומך עליו¹⁹ משום עירובי תבשילין והוא דאיכא כזית. אמר רב אתי²⁰ אמר רב דגים קטנים מלוחין²¹ אין בהן משום בישולי גוים אמר²² רב יוסף ואם²³ צלאן גוי (אדם²⁴) סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי [עבדינהו]⁠²⁵כסא דהרסנא [אסיר]⁠²⁶ מאי טעמא קמחא עיקר. אמר ר׳ אבא אמר רב עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה כלומר דלא²⁷ בענן כזית לכל אחד ואחד ותבשיל זה אפילו [צלי אפילו שלוק,⁠²⁸אפילו מבושל ואפילו כבוש²⁹ אפילו³⁰] קוליס האספנן³¹ שהדיחו³² [בחמין]⁠³³ מערב יום טוב.

1. שכל: וכן כ״י קולומביה, דפוסים. ג^ג, כ״י נ: ״כל״.

2. בכבוד: וכן ג^ג, כ״י קולומביה, ר״ח, וכן בשאילתות בראשית (א) כ״י וטיקן. כ״י נ, עיתים, דפוסים: ״לכבוד״.

3. כיצד: חסר ב-ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.

4. זו: ג^ג: ״זה״.

5. לכבוד שבת: ג^ג, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״לשבת״.

6. נאה: כ״י קולומביה: ״טובה״.

7. את: חסר בכ״י נ.

8. לו: וכן כ״י נ, דפוסים. ג^ג, כ״י קולומביה: ״בו״, כבר״ח, וכן בעיתים (סי׳ קסז), ובשאילתות בראשית (א).

9. היו: חסר ב-ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוס קושטא.

10. לשמים: וכן בר״ח. ג^ג, כ״י נ, דפוסים: ״לשם שמים״. כ״י קולומביה: ״לשום שמים״.

11. דכתי׳: ג^ג: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״. כ״י קולומביה: ״אומ׳⁠ ⁠⁠״, כבר״ח: ״ואומר״.

12. כ״י קולומביה ממשיך: ״יעמוס לנו״.

13. בית שמאי אומ׳: חסר בכ״י נ.

14. בשביך: כ״י נ: ״שביך״.

15. וכו׳: ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א.

16. לא מילפתא: ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה. דפוסים: לא מלפתא. כ״י א: ״לאו בר מלפת היא״.

17. הני: ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א, משמע כל הבבליים.

18. טיפשאיי: כ״י קולומביה: ״טיפשאי אינון״.

19. גורדו, עליו: ג^ג: ״גוררה, עליה״. וכן בר״ח.

20. אתי: וכן בתשובות הגאונים הוצ׳ אופק (סי׳ קכו) ובשאילתות דברים (סי׳ קנט- כי״י), וכן ג^ג, כ״י נ: ״איתי״. כ״י קולומביה, דפוסים: [יהודה]. ראה במקביל ברי״ף ע״ז פרק ב׳ (דף טו ע״א).

21. מלוחין: וכן ב-ג^ג, וכן כ״י נ: ״מלוחים״, כבשאילתות ור״ח. חסר בכ״י קולומביה, דפוסים.

22. אמ׳: וכן ג^ג, כ״י נ. כ״י קולומביה, דפוסים: ואמר.

23. ואם: וכן ג^ג, כבר״ח: ״וכן אם״. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: אם.

24. אדם: חסר ב-ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.

25. עבדינהו: כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים (דפוסים: עבדינהו נכרי). וכן ג^ג: ״עבדנהו״. כ״י א: ״ערבנהו״.

26. אסיר: ג^ג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. כ״י א: ״אסירי״.

27. דלא: ג^ג: ״לא״.

28. אפילו שלוק: ג^ג, דפוסים: (״אפילו שלוק״). חסר בכ״י קולומביה, כ״י נ.

29. צלי, שלוק, כבוש, מבושל: ג^ג, דפוסים. כ״י קולומביה, כ״י נ: ״צלי, כבוש, מבושל״. (בה״ג: ״צלי, שלוק, מבושל״ כבמשנה פסחים י:ד, ר״ח: ״שלוק, צלי, מבושל״).

30. צלי...ואפילו: חסר בכ״י א.

31. קוליס האספנן: וכן ב-ג^ג, כ״י קולומביה. כ״י נ, דפוסים: קולייס האספנין.

32. שהדיחו: וכן בכ״י קולומביה, דפוסים. ג^ג: ״שהדחו״. כ״י נ: ״שהדיחן״.

33. בחמין: ג^ג, כ״י קולומביה, כ״י נ, דפוסים. כבר״ח. כ״י א: ״במים חמין״.

כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו.

חוץ מהוצאת שבתות – אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה.

פוחתין לו – כלומר ממציאין לו שכר מועט.

כל מזונותיו של אדם קצובים כו׳ והוצאת בניו לתלמוד תורה – פר״י הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה דכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב (תהלים יט).

עירובי תבשילין העשוי לתבשיל אינו נעשה אלא בדבר הראוי ללפת בו את הפת ודייסא אמרו עליו שאין ראוי ללפת ואינו מועיל לתבשיל ונראה לי שאף לפת אינו מועיל שיצא לו מכלל פת ולכלל תבשיל לא בא:

כל מזונותיו של אדם קצובים לו כו׳. פירש מורי נר״ו הקדוש ברוך הוא קוצב מזונותיו של כל אדם שימציא לו ריוח כשיעורן. ואין בכלל אותו ריוח הוצאת שבתות וימים טובים אלא שאם הוסיף כלומר שמוציא עליהם הרבה הקדוש ברוך הוא מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה ואם פחת כלומר שלא עשה כראוי לשבת וליום טוב פוחתין לו כלומר אין ממציאים לו ריוח הראוי להוצאת שבתות וימים טובים אלא כשיעור שהוציא בצמצום מוסיפין לו על אותו ריוח הקצוב לכל ימות השנה. ונמצא שהוא פיחת מן ההוצאה הראויה לשבתות וימים טובים פוחתים לו מן הריוח הראוי לפרוע הוצאת שבתות וימים טובים. ואם מוסיף מוסיפין לו ריוח כנגדו עד כאן לשונו. ורש״י ז״ל פירש דהקדוש ברוך הוא גוזר ופוסק מה ישתכר באותה שנה לצורך מזונותיו חוץ מהוצאת שבתות שלא פסק מה ישתכר לצרכן דאותה הוצאה ממציאין לו לאותה שעה או לאחר שעה. וכתב ז״ל ולפיכך יזהר מלעשות הוצאה יתירה בחול דאפשר שלא פסקו עליו כל כך מן השמים. וכתב הריטב״א ז״ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. וכתבו בתוס׳ דכולן רמוזים בהאי קרא. דלכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו׳ מיירי בשבתות וימים טובים. חדות ה׳ היא מעוזכם זה מגדל בניו לתלמוד תורה כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. לחם חוקי פירוש ויליף מיניה תלמוד תורה וכל דבר מצוה. אי נמי דתלמוד תורה נקרא חוק דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל.

כל מזונותיו כו׳ ואפי׳ למאן דאמר פ״ק דר״ה בפסח על התבואה כו׳. י״ל היינו תבואה של כלל עולם אי מצלחת אי לא אבל מזונות של כל אדם פרטי אם יהיו לו בריוח או לא דינו מר״ה עד י״כ כדאמרי׳ הכא ואדרבה למ״ד התם דהכל נידון בר״ה וגזר דינו ביוה״כ ק״ק אמאי נקט בהאי קרא חוק דמשמע מזונות טפי דהא שאר דברים נמי נידונין בר״ה ויש ליישב ודו״ק:

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, שבאותם ימים, כאשר נגזר דינו של אדם, נקבע במדוייק גם כמה ממון ירויח לכל הוצאותיו באותה שנה, ואם יוציא לדבר אחד יותר ממה שנקבע לו — יחסר לו מדבר אחר, חוץ מהוצאת שבתות, והוצאת יום טוב, והוצאת (שכר לימוד) בניו לתלמוד תורה שבאלה לא נקבע סכום מסויים מתחילת השנה, אלא שאם פחת — פוחתין לו, ואם הוסיף — מוסיפין לו כדי שיוכל להשלים. ולכן יכול אדם ללוות ולהוסיף, משום שמובטח לו שיהיה לו כדי סיפוקו.

A person’s entire livelihood is allocated to him during the period from Rosh HaShana to Yom Kippur. During that time, as each individual is judged, it is decreed exactly how much money he will earn for all his expenditures of the coming year, except for expenditures for Shabbatot, and expenditures for Festivals, and expenditures for the school fees of his sons’ Torah study. In these areas, no exact amount is determined at the beginning of the year; rather, if he reduced the amount he spends for these purposes, his income is reduced and he earns that much less money in that year, and if he increased his expenditures in these areas, his income is increased to ensure that he can cover the expense. Therefore, one may borrow for these purposes, since he is guaranteed to have enough income to cover whatever he spends for them.

מאמרים באתר אסיף

מצוות עירוב תבשילין וברכתה / הרב זלמן נחמיה גולדברג (אורות עציון לא, אור עציון תש״ס)

עירוב תבשילין / טל אזוביב (קול ברמה לג, הגולן תשפ״א)

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מַאי קְרָאָה {תהלים פ״א:ד׳} תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר (בַּכֵּסֶא) לְיוֹם חַגֵּנוּ אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּכְתִיב {תהלים פ״א:ה׳} כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

Rabbi Abbahu said: What is the verse from which this dictum is derived? The source is: “Blow the shofar at the New Moon, at the concealed time for our Festival day” (Psalms 81:4). On which Festival is the new moon concealed? You must say that it is Rosh HaShana, which occurs on the first of the month, when the moon is not yet visible, while the moon is visible during the other Festivals, which occur in the middle of the month. And it is written in the next verse: “For it is a statute [ḥok] for Israel, a judgment of the God of Jacob” (Psalms 81:5).

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חדש

חדש – ^א(ביצה טז.) איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פי׳ אין מזכירין בראש השנה ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה. פי׳ אחר איזהו חג שהלבנה מתכסה בו ואינה נראית הוי אומר זה ראש השנה שבכל שאר חגים נראית הלבנה וראיה בערך כס ומנא לן דלבנה נקראה חדש דתנן מי שראה את החדש ואינו יכול להלך ברגליו.

א. [נייאמאנד.]

מאי קראה – שקוצבין מזונות בראש השנה.

שהחדש מתכסה בו – שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר״ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא.

הוי אומר זה ר״ה – דאלו שאר יו״ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום.

בכסה ליום חגנו – אבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו.

איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו׳ – פרש״י שהלבנה אינה נראית וקשה לפי׳ זה דהוה ליה למימר שהלבנה מתכסה לכך. פר״ת [שר״ח] מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו וכסא לשון זמן כמו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז) ורבינו משולם פירש מתכסה שלא היה שעיר של ר״ח קרב בו והקשה רבינו תם דבתוספתא קאמר דקחשיב (ל״ו) שעירים בשנה וקא חשיב י״ב שעירים דראשי חדשים ולא מצינו י״ב אם לא היה שעיר דר״ח דר״ה והשיב לו רבינו משולם דלא עלה על לבו לומר כן אלא היתה דעתו דלא מפרש קרא בהדיא של ראש חדש דראש השנה דכתיב בפינחס מלבד עולת החדש וחטאת לא הזכיר וי״מ מתכסה שאין מזכירין אותו במוסף דראש השנה ור״ת היה אומר אדרבה הואיל והיה קרב מזכירין אותו במוסף דראש השנה ותקן ר״ת לומר במוסף מלבד עולת החדש וגו׳ וכן תקן לומר שני שעירים כהלכתן וגו׳ שעיר אחד של ראש חדש ושעיר אחד של ר״ה.

(ב-ה) תאני רב תחליפא אבוה דרבינאי חוזאה וכו׳ עד אמר ר׳ אבהו מאי קראה תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו איזו הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כי חק לישראל הוא ומשמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה. מר זוטרא אמר מהכא הטריפנו לחם חקי. תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו וכו׳ עד ברוך י״י יום יום תניא נמי הכי מחד משביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך י״י יום יום.

תוס׳ בד״ה איזהו חג כו׳ וחטאת לא הזכיר כו׳. נ״ב וצ״ע למה לא הזכיר הכתוב:

בתוס׳ בד״ה איזה חג וכו׳ ורבינו משולם פי׳ וכו׳ והקשה ר״ת וכו׳ כבר פירשתי יפה בפ״ק דר״ה דף ח׳ ע״ב עיין שם ותמצא נחת גם במה שדרשו כאן חק לישנא דמזוני ובפ׳ ראוהו ב״ד מפיק לה לענין קידוש החדש עיין במ״ש בפרק ראוהו ב״ד דלאו אליבא דכ״ע איצטריך הך ילפותא דקידוש החדש ביום:

אמר ר׳ אבהו: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמד על כך שמזונותיו של אדם נקצבים לו מראש השנה — שנאמר: ״תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו״ (תהלים פא, ד) — איזהו חג שהחדש (הירח החדש) מתכסה בו ואינו נראה — הוי אומר זה ראש השנה, החל בראשית החודש. שהרי בשאר החגים החלים כרגיל באמצע החודש, הירח נראה. וכתיב [ונאמר] שם: ״כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב״ (תהלים פא, ה).

Rabbi Abbahu said: What is the verse from which this dictum is derived? The source is: “Blow the shofar at the New Moon, at the concealed time for our Festival day” (Psalms 81:4). On which Festival is the new moon concealed? You must say that it is Rosh HaShana, which occurs on the first of the month, when the moon is not yet visible, while the moon is visible during the other Festivals, which occur in the middle of the month. And it is written in the next verse: “For it is a statute [ḥok] for Israel, a judgment of the God of Jacob” (Psalms 81:5).

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי חֹק לִישָּׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא דִּכְתִיב {בראשית מ״ז:כ״ב} וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה מָר זוּטְרָא אָמַר מֵהָכָא {משלי ל׳:ח׳} הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי.

The Gemara explains: From where may it be inferred that this word “statute [ḥok]” is a term relating to food? As it is written: “And they ate their allotment [ḥukkam], which Pharaoh gave them” (Genesis 47:22). Mar Zutra said: One can learn that ḥok is referring to food from here: “Feed me with my allotted [ḥukki] bread” (Proverbs 30:8).

רי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 2]

ואכלו את חקם וגו׳ והא דלא מייתי לעיל מיניה בהאי קרא דכתיב כי חק לכהנים וגו׳. משום דאיכא לפרשו כי חק קצוב הוא לכהנים בכסף הניתן להם מאת פרעה ומאותו כסף קנו להם כל מה שיצטרכו אבל בסיפא דקרא ואכלו את חקם יותר מפורש דמשמע דחק הקצוב להם גופיה אכלו אותו דהיינו לחם כפרש״י בחומש:

הטריפני לחם חוקי כו׳. שבק קרא דמייתי מן התורה ואכלו את חקם והביא מדברי קבלה משום דואכלו את חקם נמי איכא לפרש שאכלו את חקם בכסף שניתן להם וקנו להם מה שיצטרכו לאכול אבל הכא מפרש לחם חקי וגו׳ א״נ דהאי קרא איירי בהאי ענינא גופיה שבקש מהקב״ה קצב שיעור מזונותיו לקיום נפשו ולא ריש ועושר ודו״ק:

ומסבירים: מאי משמע [מה המשמעות, מהיכן נובע] דהאי ״חק״ לישנא דמזוני [ש״חק״ זה לשון מזונות] הוא — דכתיב [שנאמר]: ״ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה״ (בראשית מז, כב). מר זוטרא אמר: מהכא [מכאן] למדים ש״חק״ הוא מזון, שנאמר: ״הטריפני לחם חקי״ (משלי ל, ח).

The Gemara explains: From where may it be inferred that this word “statute [ḥok]” is a term relating to food? As it is written: “And they ate their allotment [ḥukkam], which Pharaoh gave them” (Genesis 47:22). Mar Zutra said: One can learn that ḥok is referring to food from here: “Feed me with my allotted [ḥukki] bread” (Proverbs 30:8).

רי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת מָצָא בְּהֵמָה נָאָה אוֹמֵר זוֹ לַשַּׁבָּת מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה.

It is taught in a baraita: They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat.

רי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואוכל את הראשונה – נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 2]

אוכל לכבוד שבת כו׳. עיקר טעם הענין בזה נראה כמ״ש לעיל זכרהו מאחר שבאת להשכיחו שבכל יום מששת ימי השבוע יזכור אותו להכין לו על צד היותר טוב כמ״ש מחד משביך כו׳ ואמר שהלל מדה אחרת היתה בו וכו׳ כלומר דודאי מדת שמאי מעולה וטובה היא אלא שזה מדה אחרת שיותר טובה ומעולה ממנה סותרת אותה דהיינו מדת הבטחון שבוטח בהקב״ה שיזמין לו הקב״ה נאה ממנה וקאמר שכל מעשיו כו׳ שאל תאמר שזו מדת רעבתנות כמ״ש הרוג בקר שחוט צאן וגו׳ כי מחר נמות וע״כ אמר שהרי כל מעשיו של הלל לש״ש הוא יש לנו לתלות גם זה המעשה היה לשם שמים ממדות הבטחון ומייתי ברוך ה׳ יום יום יעמס וגו׳ כלומר שיש לברך להקב״ה על כל מה שממציא לנו בכל יום ויום לבטוח בו שהוא יעמוס לנו עוד לימים הבאים וק״ל:

תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד? מצא בהמה נאה, אומר: הרי זו לשבת. מצא לאחר מכן אחרת נאה הימנה — מניח את השניה ואוכל את הראשונה. נמצא שסיבת אכלו את הראשונה היתה, כדי שתהא השניה שהיא יפה ממנה נאכלת בשבת, הרי שכל מאכלו היה לכבוד השבת.

It is taught in a baraita: They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat.

רי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים ס״ח:כ׳} בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם.

However, Hillel the Elder had a different trait, that all his actions, including those on a weekday, were for the sake of Heaven, as it is stated: “Blessed be the Lord, day by day; He bears our burden, our God who is our salvation; Selah” (Psalms 68:20), meaning that God gives a blessing for each and every day. That is also taught in a baraita in more general terms: Beit Shammai say: From the first day of the week, Sunday, start preparing already for your Shabbat. And Beit Hillel say: “Blessed be the Lord, day by day.”

רי״ףרש״יר״י מלונילרא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת.

מחד שביך לשבתיך – מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה.

יום יום – יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו.

שכל מעשיו היו לשם שמים. ובוטח בשם שיזמן לו כל צרכיו כל יום ויום, ושמאי אע״פ שהיה בוטח בשם באמת, היה מתירא שמא יגרום החטא כמו שהיה יעקב מתירא אע״פ שהבטיחו השם, לפי שמא יגרום החטא.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 2]

שכל מעשיו לשם שמים. פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא״ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו אפילו בימות החול לשם שמים, שנאמר: ״ברוך ה׳ יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה״ (תהלים סח, כ), שלכל יום נותן הקדוש ברוך הוא ברכה לעצמו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בדרך כללית יותר שבית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד בשבת, מיום ראשון, הכן כבר לשבתך] ובית הלל אומרים: ״ברוך ה׳ יום יום״.

However, Hillel the Elder had a different trait, that all his actions, including those on a weekday, were for the sake of Heaven, as it is stated: “Blessed be the Lord, day by day; He bears our burden, our God who is our salvation; Selah” (Psalms 68:20), meaning that God gives a blessing for each and every day. That is also taught in a baraita in more general terms: Beit Shammai say: From the first day of the week, Sunday, start preparing already for your Shabbat. And Beit Hillel say: “Blessed be the Lord, day by day.”

רי״ףרש״יר״י מלונילרא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) א״ראָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״ד:כ״ט} וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו.

§ Apropos the statements about honoring Shabbat, the Gemara cites another statement on the same topic. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: One who gives a gift to his friend need not inform him that he has given it to him, and he need not concern himself that the recipient might not realize who gave it to him. As it is stated: “And Moses did not know that the skin of his face was radiant” (Exodus 34:29); Moses received this gift unawares.

ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

הנותן מתנה לחבירו – מילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואין צריך להודיעו, כדכתיב: ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וגו׳. ואף על גב דכתיב בשבת: לדעת כי אני י״י מקדשכם – משמע דהנותן צריך להודיעו! משום דמתן שכרה לא עבידא לאיגלויי היא – וכל מצוה ניתנה בפרהסיא חוץ מן השבת שניתנה בצנעה, שנאמר: ביני ובין בני ישראל. ואסיקנא: השבת ומתן שכרה אודעינהו – נשמה יתירה לא אודעינהו, כדריש לקיש, דאמר: נשמה יתירה נותן הקב״ה באדם בערב שבת, שנאמר: כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ וביום השביעי – כלומר: כל שנבראו בעולם להתענג מהם נשמתן – ביום השביעי נבראו, ומתרווחות ומתגדלות בשבת. וכיון ששבת – וי אבדה נפש – כלומר: נתמעטה הנשמה. והנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו – כלומר: שייף לו מאותו המין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינו צריך להודיעו – לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה.

ומשה לא ידע – אלמא נתן לו הקב״ה הוא קרון עור פנים ולא הודיעו.

אמר ר׳ חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו וכו׳ עד הא במילתא דעבידא לאתגלויי הא במילתא דלא עבידא לאיגלויי שבת נמי עבידא לאיגלויי מתן שכרה לא עבידה לאיגלויי – הא דאמרינן דהחדש מתכסה בו איפשר לפרש כפרש״י ז״ל שבא בכיסוי הלבנה שכל שאר הרגלים כבר נראית לכל בעליל, אבל הכא ראיית הלבנה והחג כאחת. וכן מוכיח בירושלמי. ולפום נוסחא דסיפרי שראש חדש מתכסה בו, פירושו שהוא נכסה ונעלם בו, שאין לו זכר לראש חדש מתוך עילוי היום דקים ליה בדרבה מיניה.

ור״ח ז״ל^א {פירש}:⁠¹ בכסא לשון זמין כדאיתא התם פרק חלק (בבלי סנהדרין צ״ו:): כבר נתן להם זמן כדכתיב בכסא יבוא ביתו (משלי ז׳:כ׳), ואין כסא אלא זמן, דכתיב בכסא ליום חגנו. ואי זו הוא חדש² שהוא מתכסה בו שהחדש מתכסה בו.

א. כן הביא ר״ת בספר הישר שפ״ד בשם ר״ח.

1. כן הושלם בדפוס ראשון (שם: ״פי׳⁠ ⁠⁠״). בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״פירש״.

2. כן בכ״י בהמ״ל 8728, ואולי צ״ל: ״חג״. בדפוס ראשון הושמטו המלים: ״חדש שהוא מתכסה בו״ מפני הכפילות.

הנותן כו׳ שנאמר ומשה לא ידע וגו׳ וכדמסיק במתנה דעבידא לאגלויי דמה שקרן עור פניו עבידא לאגלויי ע״י שהיו יראים מגשת אליו וכמ״ש הרמב״ן ונתן המסוה על פניו כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו או הגידו לו כו׳ ע״ש:

א אגב הדברים שאמרו בכבוד השבת, מביאים מאמר אחר הקשור בנושא זה. אמר ר׳ חמא בר׳ חנינא: הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנתן לו, ואינו צריך לחשוש שמא לא יידע המקבל ממי קיבלה. שנאמר: ״ומשה לא ידע כי קרן עור פניו״ (שמות לד, כט), הרי שניתנה לו מתנה מבלי שידע על כך.

§ Apropos the statements about honoring Shabbat, the Gemara cites another statement on the same topic. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: One who gives a gift to his friend need not inform him that he has given it to him, and he need not concern himself that the recipient might not realize who gave it to him. As it is stated: “And Moses did not know that the skin of his face was radiant” (Exodus 34:29); Moses received this gift unawares.

ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) מֵיתִיבִי {שמות ל״א:י״ג} לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם אָמַר לוֹ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מֹשֶׁה מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל לֵךְ וְהוֹדִיעַ אוֹתָם מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ.

The Gemara raises an objection to this. Isn’t it written: “Nevertheless, you must keep My Shabbatot, for this is a sign between Me and you throughout your generations, that you may know that I am the Lord Who sanctifies you” (Exodus 31:13), which the Sages expounded as follows: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, I have a good gift in My treasury, and its name is Shabbat, and I wish to give it to the Jewish people. Go and inform them of this intention of Mine. And from here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a gift of a piece of bread to a child must inform his mother of his actions, so that the child’s parents will be aware of the giver’s fond feelings for them, thereby enhancing friendly relations and companionship among Jews. This appears to be in direct contradiction to Rabbi Ḥama’s statement.

רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לדעת כי אני ה׳ וגו׳ – רישיה דקרא אך את שבתותי תשמרו ומאי לדעת רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם.

צריך להודיע את אמו – לעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו תראה את האות ותשאלנו מי עשה לך כך והוא יאמר פלוני וגם נתן לי פת ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה אהבה ורעות בישראל.

מתנה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו׳. מפורש פ״ק דשבת:

בצנעה כו׳ מדכתיב לעלם חסר ו׳ דרשו כן:

מיתיבי [מקשים על כך]: הלא נאמר: ״אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ (שמות לא, יג), ודרשו חכמים: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש (רוצה) ליתנה לישראל, לך והודיע אותם על כוונתי זו. ומכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת במתנה לתינוק, צריך להודיע לאמו שנתן לו מתנה זו, כדי שידעו הוריו על חיבתו להם ובכך ירבה חיבה ורעות בישראל, והרי זה היפך דברי ר׳ חמא!

The Gemara raises an objection to this. Isn’t it written: “Nevertheless, you must keep My Shabbatot, for this is a sign between Me and you throughout your generations, that you may know that I am the Lord Who sanctifies you” (Exodus 31:13), which the Sages expounded as follows: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, I have a good gift in My treasury, and its name is Shabbat, and I wish to give it to the Jewish people. Go and inform them of this intention of Mine. And from here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a gift of a piece of bread to a child must inform his mother of his actions, so that the child’s parents will be aware of the giver’s fond feelings for them, thereby enhancing friendly relations and companionship among Jews. This appears to be in direct contradiction to Rabbi Ḥama’s statement.

רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) לָא קַשְׁיָא הָא בְּמַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי הָא בְּמַתָּנָה דְּלָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי שַׁבָּת נָמֵי מַתָּנָה דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי.:

The Gemara answers: This is not difficult; this case, where one need not inform the recipient, is referring to a gift that is likely to be revealed, such as Moses’ shining face, which everyone would point out to him; that case, where one must inform the recipient, is referring to a gift that is not likely to be revealed in the natural course of events. The Gemara challenges: Isn’t Shabbat also a gift that is likely to be revealed, as the Jews would eventually be instructed with regard to the time and nature of Shabbat? The Gemara answers: Nevertheless, its reward is not likely to be revealed. Therefore, God told Moses to inform the Jews of the gift of Shabbat and its reward.

רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דעבידא לגלויי – כגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאינו צריך להודיע הוא במתנה דעבידא לאגלויי [שעשויה להתגלות], כגון קירון עור פני משה שהכל מספרים לו על כך, הא [זו] שצריך להודיע הוא במתנה דלא עבידא לאגלויי [שאינה עשויה להתגלות] מעצמה. ומקשים: שבת נמי [גם כן] הלא מתנה דעבידא לאגלויי [שעשויה להתגלות] היא, שהרי סוף סוף יודיע להם מתי השבת ומה עניינה! ומשיבים: מכל מקום מתן שכרה לא עבידא לאגלויי [אינו עשוי להתגלות], ולכן אמר ה׳ למשה להודיע שה׳ נותן להם את השבת, ופירט מה שכרה של שבת.

The Gemara answers: This is not difficult; this case, where one need not inform the recipient, is referring to a gift that is likely to be revealed, such as Moses’ shining face, which everyone would point out to him; that case, where one must inform the recipient, is referring to a gift that is not likely to be revealed in the natural course of events. The Gemara challenges: Isn’t Shabbat also a gift that is likely to be revealed, as the Jews would eventually be instructed with regard to the time and nature of Shabbat? The Gemara answers: Nevertheless, its reward is not likely to be revealed. Therefore, God told Moses to inform the Jews of the gift of Shabbat and its reward.

רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אָמַר מָר מִכָּאן אָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ מַאי עָבֵיד לֵיהּ שָׁיֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא וְהָאִידָּנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים מַאי אָמַר רַב פָּפָּא שָׁיֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.

The Master said earlier that from here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a piece of bread to a child must inform his mother. The Gemara asks: What does he do to him; how does he inform the child’s mother? He rubs oil on him and paints his eyes blue, so that when the child arrives home his mother will ask him who did this to him and he will reply that it was a person who also gave him a piece of bread. The Gemara comments: And nowadays, when we are concerned about witchcraft, i.e., that painting the child’s eyes might have been performed as an act of sorcery, what should one do? Rav Pappa said: He rubs on the child a little of that same type of food that he put on the bread, such as butter or cheese, and this will cause the child’s mother to notice that he received a present.

רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומלי ליה כוחלא – נותן כחול סביבות עיניו.

גמ׳ והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב פפא כו׳ כצ״ל:

שם לא לענשו כותים כו׳. נ״ב הקשו בישיבה ומנלן (דאעונש שבת קאי) [דאיענשו כותים אשבת קאי] דלמא שבת דבצינעא לא ליענשו עלה ונראה בעיני דאי הוה שבת בצינעא א״כ לא ליענשו נמי אשאר תורה שיוכלו לומר אלמלא נתת לנו יום מנוחה היינו ג״כ מקבלין עול מלכות עלינו אבל לא נתת לנו יום המנוחה ואדרבה כתיב יום ולילה לא ישבותו מש״ה לא קבלנו עלינו שום דת ועול מלכות אלא שיעשה אדם כל צרכו וכפי הנאות לו מבלי דת חוץ מז׳ מצות אלא שמעינן שהקב״ה רצה ג״כ ליתן להם השבת כמו לישראל ולא אבו שמוע כלל ודו״ק (עי׳ במהרש״א):

אמר מר [החכם], מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. ושואלים: מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו], כלומר כיצד מודיע לאמו? שייף ליה משחא [מורח עליו שמן] ומלי ליה כוחלא [וצובע עיניו בכחול] וכשמגיע הביתה שואלת אמו מי משח אותו כך, ומספר שאדם פלוני משח זאת, ואף נתן לו פת. ומעירים: והאידנא דחיישינן [ועכשיו שחוששים אנו] לכשפים ויש לחשוש שמא התכווין הנותן בצביעת עיני הקטן בכחול למעשה כשפים, מאי [מה עושים]? אמר רב פפא: שייף ליה [מושח עליו] מעט מאותו המין שנותן לו, (כגון חמאה או גבינה) ועל ידי כך מבחינה האם שקיבל התינוק מתנה.

The Master said earlier that from here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a piece of bread to a child must inform his mother. The Gemara asks: What does he do to him; how does he inform the child’s mother? He rubs oil on him and paints his eyes blue, so that when the child arrives home his mother will ask him who did this to him and he will reply that it was a person who also gave him a piece of bread. The Gemara comments: And nowadays, when we are concerned about witchcraft, i.e., that painting the child’s eyes might have been performed as an act of sorcery, what should one do? Rav Pappa said: He rubs on the child a little of that same type of food that he put on the bread, such as butter or cheese, and this will cause the child’s mother to notice that he received a present.

רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כׇּל מִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם בְּפַרְהֶסְיָא חוּץ מִשַּׁבָּת שֶׁנָּתַן לָהֶם בְּצִנְעָא שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״א:י״ז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם.

The Gemara cites a further statement with regard to the gift of Shabbat to the Jewish people. Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: All the mitzvot that the Holy One, Blessed be He, gave to the Jewish people, He gave to them in public [parhesya] except for Shabbat, which he gave to them in private. As it is stated: “It is a sign between Me and the children of Israel forever” (Exodus 31:17), meaning that in a sense, it is a secret between God and the Jewish people.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענין נתינת השבת לישראל, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי: כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל — נתן להם בפרהסיא (בגילוי ובפרסום) חוץ משבת שנתן אותה להם בצנעא. שנאמר: ״ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם״ (שמות לא, יז), כלומר הריהו כעין סוד בין ה׳ וישראל.

The Gemara cites a further statement with regard to the gift of Shabbat to the Jewish people. Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: All the mitzvot that the Holy One, Blessed be He, gave to the Jewish people, He gave to them in public [parhesya] except for Shabbat, which he gave to them in private. As it is stated: “It is a sign between Me and the children of Israel forever” (Exodus 31:17), meaning that in a sense, it is a secret between God and the Jewish people.

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אִי הָכִי לָא לִעַנְשׁוּ גּוֹיִם¹ עֲלַהּ שַׁבָּת אוֹדוֹעֵי אוֹדְעִינְהוּ מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ וְאִי בָּעֵית אֵימָא מַתַּן שְׂכָרָהּ נָמֵי אוֹדְעִינְהוּ נְשָׁמָה יְתֵירָה לָא אוֹדְעִינְהוּ.

The Gemara challenges: If it is so that it was given in secret so that not everyone knew about it, the gentiles should not be punished for not wanting to accept it; they are liable to receive punishment for refusing to accept the other mitzvot of the Torah. The Gemara answers: The Holy One, Blessed be He, did inform them of the concept of Shabbat, but He did not inform them of the reward for the fulfillment of the mitzva. And if you wish, say instead that He also informed the gentiles of its reward, but about the idea of the additional soul given to each person on Shabbat He did not inform them.

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרים".

רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא (נענשו) נכרי עלה – ואנן אשכחן שחזר הקב״ה להענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג) וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג).

נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.

מתן שכרן לא אודעינהו. פירוש ואין להם פתחון פה על זה לפי שהם אינם חוששין אלא לכבוד העולם הזה. ושכרו נשמה יתירה פירוש ועל זה חל עליו שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה׳.

שם אי הכי לא ליענשו כותים עלה כו׳ פי׳ כיון דלא ידעי כותים דאיכא מצוה בשמירת שבת א״כ כותי ששבת לא לענש ובפ׳ ד׳ מיתות אמרינן כותי ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב״ם בהלכות מלכים פ״י ומהרש״ל פירש בע״א והוא דחוק:

לא ליענשו עכו״ם עליה כו׳ פרש״י ואנן אשכחן שחזר הקב״ה להענישן על התורה ומצות כו׳ ע״ש וק״ק דהיאך יענשו העכו״ם על השבת אם לא יקיימוה הא אמרי׳ פ״ד מיתות עובד כוכבים ששבת חייב מיתה וי״ל בהפך דה״ק כיון דמצות שבת לא אודעינהו לא ליענשא עובדי כוכבים עליה אם יקיימוהו דהא ודאי מסברא אם הנכרי שובת שלא לשם מצוה דאינו חייב מיתה ומשני דודאי מצות שבת אודעינהו ע״כ העובדי כוכבים חייב מיתה אלא מתן שכרה דהיינו שבת של עוה״ב לא אודעינהו כי הוא דבר סודי בבית גנזיו ורב טוב הצפון לצדיקים לעוה״ב וז״ש כי אני ה׳ מקדשכם כשבת של עוה״ב שע״י השבת שהוא קודש שומריה קדושים לעולם הבא כמ״ש כל הנותר בירושלים קדוש גו׳ מה קדוש קיים:

נשמה יתירה לא אודיענהו כו׳. עיין בפירוש הרמב״ן בזה בחומש:

ומקשים: אי הכי [אם כך] שנתנה בצינעה ולא ידעו הכל על כך, שלא לענשו [יענשו] גויים עלה [עליה], על שלא רצו לקבל מצוה זו כשם שעשויים הם להיענש על שלא רצו לקבל את שאר מצוות התורה? ומשיבים: עצם ענין השבת אודועי אודעינהו [הודיע להם] הקדוש ברוך הוא, אולם מתן שכרה של קיום מצוה זו לא אודעינהו [הודיעם]. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מתן שכרה נמי אודעינהו [גם כן הודיע להם] לגויים, אולם את דבר הנשמה היתירה שבאה לו לאדם בשבת — דבר זה לא אודעינהו [הודיעם].

The Gemara challenges: If it is so that it was given in secret so that not everyone knew about it, the gentiles should not be punished for not wanting to accept it; they are liable to receive punishment for refusing to accept the other mitzvot of the Torah. The Gemara answers: The Holy One, Blessed be He, did inform them of the concept of Shabbat, but He did not inform them of the reward for the fulfillment of the mitzva. And if you wish, say instead that He also informed the gentiles of its reward, but about the idea of the additional soul given to each person on Shabbat He did not inform them.

רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) דְּאָמַר ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם עֶרֶב שַׁבָּת וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״א:י״ז} שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ.:

As Rabbi Shimon ben Lakish said: The Holy One, Blessed be He, gives a person an additional soul on Shabbat eve, and at the conclusion of Shabbat removes it from him, as it is stated: “He ceased from work and was refreshed [vayinafash]” (Exodus 31:17). Rabbi Shimon ben Lakish expounds the verse as follows: Since he ceased from work, and now Shabbat has concluded and his additional soul is removed from him, woe [vai] for the additional soul [nefesh] that is lost.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נפש

נפש – ^א(ברכות מד:) כל הקרוב לנפש משיב את הנפש פירוש חתיכה של בשר הקרובה לבית השחיטה ששם מחית הנפש אם יאכלנה החולה מחזקתו וכאלו משיבה לו נפשו והוא עונקא שמברכין עליו על השחיטה לפיכך נקרא בי ברוך. (ביצה טז.) וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש פירוש נשמה יתיר׳ נותן הקב״ה באדם בערב שבת שנאמר כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וגו׳ כלומר כל מה שנבראו בעולם הזה להתענג בהם נשמתו ביום השביעי נבראו ומתגדלת ומתרווחת בשבת וכיון ששבת וי אבדה נפש כלומר נתמעטה הנשמה. (במגילת איכה ותזנח משלום נפשי) אכל מכל תבשיל חד פס א״ל לא כן אמרת אכלי׳ ופסקי׳ א״ל ומה שמה נפשא דהיא נופשת. (בראשית רבה י״ד) ויפח באפיו ה׳ שמות נקראו לה נפש נשמה חיה רוח יחידה. נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש. רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר מי יודע רוח בני האדם העולה. נשמה זו האופה דברייתא אומרת האופיתא טבא. חיה שכל האיברין מתין והוא חיה בגוף. יחידה שכל האיברין שנים שנים בגוף והיא יחידה (בבא מציעא נ) ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה (גמרא) האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה פי׳ שמדקדק בכספים ואינו רוצה בכספון. (סנהדרין עג) ואילו שמצילין אותן בנפש הרודף אחר חבירו להורגו וכו׳ פי׳ מצילין הנרדף מיד הרודף בנפשו של רודף שהורגין אותו. (נזיר מב) נפשות לאתויי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא (סנהדרין עב) יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. נפש מאזנים תלויה באויר שלשה טפחים (בבא בתרא פט) פי׳ נפש היינו הלשון שבתוך הצבת כמו הנפש בתוך הגוף ואותו הצבת שאוחזין בו צריך להיות ארוך ג׳ טפחים והיינו תלויה באויר שבאותו צבת תלוין המאזנים וצריך להגביה כפות המאזנים ששוקלין בהן מן הארץ שלשה טפחים שלא יבעט הכף שבה המשקל לארץ בכח ויחזיר מהרה למעלה ונראה הכף האחר מכריע ויאמר הרי כבר שקול וקנה היינו הברזל הארוך שתולין בו הכפות צריך להיות ארוך י״ב טפחים ומתנה היינו הרצועות שתולין בהן הכפות י״ב טפחים של חנווני ושל בעל הבית שמוכרין בהן חפצים. טורטני משקלות ששוקלין בהן כסף וזהב כגון זה נפש המסכת. (כלים פכ״א) פי׳ חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף.

א. [הואך. אטהעם. לעבען. זעעלע.]

וינפש – דרשינן ליה אוי על הנפש שהלכה לה.

ווי אבדה נפש. פירוש ולפיכך תקנו להריח בבשמים במוצאי שבתות לשכח את הנפש מאבדתה. אבל במוצאי שבת ליום טוב לא שהרי יום טוב משיב את הנפש ומשמחה. אבל במוצאי יום טוב לחול לא תקנו בשמים לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב.

כיון ששבת כו׳. לפי פשוטו קאי אעשה ה׳ וגו׳ ששבת ביום השביעי אבל הלשון כפול דהיינו שבת והיינו וינפש לכך דרשו דשבת וינפש קאי אלפני פניו אבני ישראל דכיון ששבת וי כו׳ ופירוש הכתוב לעיל מיניה כי שביתת שבת ולא בו׳ ימים הוא אות שבו׳ ימים עשה ה׳ את השמים וגו׳ דהיינו הוראה על חידוש העולם ועיין בסוד נפש יתירה בדברי בעלי המקובלים:

שאמר ר׳ שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: ״שבת וינפש״ (שמות לא, יז), ודרש: כיון ששבת ועברה השבת ווי אבדה נפש (״וי⁠־נפש״), אותה נשמה יתירה שניטלת ממנו.

As Rabbi Shimon ben Lakish said: The Holy One, Blessed be He, gives a person an additional soul on Shabbat eve, and at the conclusion of Shabbat removes it from him, as it is stated: “He ceased from work and was refreshed [vayinafash]” (Exodus 31:17). Rabbi Shimon ben Lakish expounds the verse as follows: Since he ceased from work, and now Shabbat has concluded and his additional soul is removed from him, woe [vai] for the additional soul [nefesh] that is lost.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.: אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֲבָל פַּת לָא.

It was taught in the mishna that a person may prepare a cooked dish on a Festival eve and rely on it for Shabbat for the joining of cooked foods. Abaye said: They taught that the joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread alone, no, this is not sufficient.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

זו ששנינו: ועושה תבשיל מערב יום טוב – לא שנו אלא תבשיל, דבענן מידי דמילפת, אבל פת ודיסא – לא, דלא מילפת, דאמר ר׳ זירא: בבלאי טיפשאי, אכלי נהמי בנהמא – כלומר: הדיסא פת היא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו – דהוי ערוב.

לא שנו דמועיל אלא תבשיל. בשר או דג או ביצים דהוא נקרא תבשיל, שדרך בני אדם לעשותו לכבוד שבת ללפת בו את הפת, ויש הכירא בדבר, אבל בפת ליכא הכירא, דכולי עלמא אית להו פת לאכול. וכן דייסא.והוא חטים כתושים ומבושלים בקדרה, אינו מועיל, דאינו עשוי ללפת, דהא ר׳ זירא משחק על הבבליים שעושין ממנו לפתן ללחם, והם אינן עושין אלא מרוב עוני.

ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת אמר אביי לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא – ואמרינן בלישנא אחרינא דמידי דמילפת בעינן – כיון שהוא עושה אותו כסומך עליו לשבת.

שם אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ״ש פת דלא וכו׳ מכאן יש להקשות על מה שפירש ר״ת לקמן דף י״ז ע״ב בד״ה אמר רבא דהא דקאמר אביי הכא אבל פת לא היינו לענין דלא מהני לבשל עליו ואיירי שאינו רוצה לאפות מי״ט לשבת אבל לענין אפייה ודאי צריך פת ולא מהני תבשיל וא״כ קשה מאי מקשה הכא מ״ש פת דלא דמהיכי תיתי ליהני כיון דאמרינן דתבשיל לא מהני לענין אפייה מה״ט גופא לא מהני פת לענין תבשיל והנלע״ד לכאורה דר״ת גופא לא קאמר דבעינן פת ותבשיל אלא לכתחלה והיינו לפמ״ש לעיל דלטעמא דשמואל ורבא דאמרי כדי שיברור מנה יפה לי״ט ולשבת מש״ה בעינן תרתי אלא שכתבתי שם דמה״ט אין נראה לאסור בדיעבד כשלא הניח ע״ת וע״כ הא דאסרינן בדיעבד היינו משום אידך טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת ק״ו לחול ולה״ט סגי בפת או בתבשיל וא״כ מצינו למימר דתרווייהו טעמי איתנהו ומש״ה כתב ר״ת דלכתחלה בעינן תרווייהו משום טעמא דכדי שיברור משא״כ בדיעבד סגי בחד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי״ט ואף ע״ג דליכא טעמא דכדי שיברור בדיעבד לא אסרינן משום ה״ט. ולפ״ז א״ש הא דקאמר אביי ל״ש אלא תבשיל אבל פת לא והיינו דבדיעבד לא סמכינן אפת לחוד ומש״ה מהדרינן אטעמא משום דפת שכיח או דלא מלפת ולא הוי היכרא בהכי כנ״ל וצ״ע:

ב שנינו במשנה שעושה אדם תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת לעירוב תבשילין. אמר אביי: לא שנו שיש בעירוב תבשילין כדי להועיל לענין בישול מיום טוב לשבת, אלא כשעושה אותו מתבשיל, אבל פת — לא.

It was taught in the mishna that a person may prepare a cooked dish on a Festival eve and rely on it for Shabbat for the joining of cooked foods. Abaye said: They taught that the joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread alone, no, this is not sufficient.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) מַאי שְׁנָא פַּת דְּלָא אִילֵּימָא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן וּפַת לָא מְלַפְּתָא וְהָא דַּיְיסָא נָמֵי דְּלָא מְלַפְּתָא דְּאָמַר ר׳רַבִּי זֵירָא הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא אֶלָּא מִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן וּפַת שְׁכִיחָא וְדַיְיסָא לָא שְׁכִיחָא.

The Gemara asks: What is different about bread that makes it not fit for this purpose? If we say that we require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, the following difficulty arises: Porridge also does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, referring to their custom of eating bread with porridge. This shows that porridge is no better accompaniment to bread than bread itself, and yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may establish an eiruv with porridge. Rather, one must say as follows: We require something that is not routine, so that it will be clear that one is setting it aside for the purpose of an eiruv, and bread is routine, whereas porridge is not routine.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נהם

נהם – ^א(בבא קמא צז.) א״ר נחמן עבדא נהמא כריסיה לא שוי. (ביצה טז.) בבלאי טפשאי אכלי נהמא בנהמא פי׳ הדייסא פת היא ואין דרכה להאכל עם הפת. לעניין ברכה כבר פירשנו בערך דבר. (כתובות לט) כי נהמא אקושי בחינכי פי׳ הבולע פת יבשה וכואב לו בית הבליעה וכשבולע פוצעתו.

א. [בראד.]

דמלפת – לפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת.

ופת לא מלפתא – הלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם.

ופת לא מילפתא – הילכך בדיסא נמי אין מערבין דלא מילפתא.

דאמר ר׳ זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. תאני ר׳ חייא עדשים שבשולי קדרה וכו׳ וכל הגמרא עד קא משמע לן קמחא עיקר.

בפרש״י בד״ה ופת לא מלפתא כו׳ שהרי בכל יום יש לחם עכ״ל אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתא ולא שכיחא אלא דר״ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכחא מילתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיחא היא וק״ל:

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] פת דלא [שאיננה] ראויה לכך? אילימא [אם תאמר] כי מידי [לדבר] שהוא מלפת, כלומר שהוא נותן טעם, בעינן [צריכים אנו] והפת עצמה לא מלפתא [איננה מלפתת, אינה נותנת טעם] — והא [והרי] דייסא נמי לא מלפתא [גם כן אינה מלפתת, אינה נותנת טעם], שהרי כבר אמר ר׳ זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא [אותם הבבליים הטפשים שאוכלים לחם בלחם], כלומר שנוהגים היו לאכול לחם עם דייסא, משמע שדייסא אינה עדיפה מלחם בענין זה. ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: מערבין בדייסא! אלא כך יש לומר: מידי דלא שכיח [דבר שאינו מצוי] בעינן [צריכים אנו], שיהיה ברור שמניח אותו לצורך העירוב, ופת שכיחא [מצויה], ודייסא לא שכיחא [מצויה].

The Gemara asks: What is different about bread that makes it not fit for this purpose? If we say that we require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, the following difficulty arises: Porridge also does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, referring to their custom of eating bread with porridge. This shows that porridge is no better accompaniment to bread than bread itself, and yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may establish an eiruv with porridge. Rather, one must say as follows: We require something that is not routine, so that it will be clear that one is setting it aside for the purpose of an eiruv, and bread is routine, whereas porridge is not routine.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ ^אאֶלָּא תַּבְשִׁיל אֲבָל פַּת לָא מַאי טַעְמָא אִילֵּימָא דְּמִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן וּפַת שְׁכִיחָא וְהָא דַּיְיסָא לָא שְׁכִיחָא וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי אֵין מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא באֶלָּא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן וּפַת לָא מְלַפְּתָא וְדַיְיסָא נָמֵי לָא מְלַפְּתָא דְּאָמַר ר׳רַבִּי זֵירָא הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא.

Some say a different version of this discussion: Abaye said: They taught that a joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread, no, that is not sufficient. The Gemara asks: What is the reason for this? If we say that we require something that is not routine, and bread is routine, the following difficulty arises: Isn’t porridge not particularly routine? And yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may not establish an eiruv with porridge. Rather, one should say as follows: We require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, and porridge, too, does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, from which it is clear that like bread, porridge does not accompany bread and consequently cannot constitute an eiruv.

א. א רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקכ״ז:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ד׳
ב רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקכ״ז:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ד׳

עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה

טור אורח חיים תקכ״ז:ד׳

שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ד׳

ב רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה

טור אורח חיים תקכ״ז:ד׳

שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ד׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בגירסה אחרת. אמר אביי: לא שנו שמועיל עירוב תבשילין אלא כשעושהו מתבשיל, אבל פת — לא. ושאלו מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא דמידי דלא שכיח בעינן [אם תאמר שדבר שאינו מצוי צריכים אנו] ופת שכיחא [מצויה], והא [והרי] הדייסא לא שכיחא [מצויה כל כך] ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: אין מערבין עירובי תבשילין בדייסא! אלא כך יש לומר: מידי שמלפת, שהוא נותן טעם בעינן [צריכים אנו], ופת לא מלפתא [מלפתת] והדייסא נמי [גם כן] לא מלפתא [מלפתת]. שאמר ר׳ זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא [אותם הבבליים הטפשים שאוכלים לחם בלחם], ומדבריו למדים שהדייסה כמו הלחם עצמו איננה מלפתת.

Some say a different version of this discussion: Abaye said: They taught that a joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread, no, that is not sufficient. The Gemara asks: What is the reason for this? If we say that we require something that is not routine, and bread is routine, the following difficulty arises: Isn’t porridge not particularly routine? And yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may not establish an eiruv with porridge. Rather, one should say as follows: We require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, and porridge, too, does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, from which it is clear that like bread, porridge does not accompany bread and consequently cannot constitute an eiruv.

עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) תָּנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא ^געֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין וה״מוְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה דשַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין גּוֹרְרוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בְּהוּ כְּזַיִת.

Rabbi Ḥiyya taught: With regard to lentils that remain at the bottom of a pot on the eve of a Festival, one may rely on them for the joining of cooked foods. Although they were not prepared with this purpose in mind, they are nevertheless considered a cooked dish. And this applies only if there is an olive-bulk of lentils in total. Similarly, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: With regard to fat of meat and the like that is on a knife, one may scrape it off the knife and rely on it for the joining of cooked foods; and this applies only if there is an olive-bulk of fat in total.

ג. ג רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳
טור אורח חיים תקכ״ז:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ה׳-ו׳
ד רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳
טור אורח חיים תקכ״ז:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ה׳-ו׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳

טור אורח חיים תקכ״ז:ה׳

שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ה׳-ו׳

ד רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ג׳

טור אורח חיים תקכ״ז:ה׳

שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ה׳-ו׳

תני ר׳ חייא: עדשין שבשולי קדירה – סומך עליו משום עירובי תבשילין, והוא דאית ביה כזית. ושמנונית שעל גבי הסכין – אם יש בה כזית גוררה וסומך עליה משום עירובי תבשילין. וכזית שאמרו – בין לאחד בין למאה. והאי דתנינן: תבשיל זה, אפילו שלוק, או צלי, או מבושל, ואפילו קולייס האיספנין שנתן עליו חמין מערב יום טוב, ותחילתו וסופו אין לו שיעור. אוקימנא: אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה – פי׳: לא יהיה פחות מכזית, אבל למעלה – כלומר: ביותר מכזית –– אפילו אלף ויותר אין לו שיאמר דיי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבשולי קדרה – שנשארו בלא מתכוין.

סומך עליהם – מערב יום טוב לשם ערוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי.

גוררו – מערב יום טוב.

עדשים שבשולי קדרה. שנשארו שם בלא מתכוין, סומך עליהם מבעוד יום, ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי, אלא גורדן מערב יום טוב משולי הקדירה ועושה מהן ערוב, ואומר בדין יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני מיום טוב לשבת.

והוא דאיכא כזית. דזה הוא שיעור הערוב.

עדשים שבשולי קדרה אע״פ שנשארו שם בלא כונה הואיל ומבעוד יום סמך עליהם סומך עליהם לעירובי תבשילין ובלבד שיהא שם כזית וכן הדין בשמנונית הנשאר על הסכין אחר שחתך בו את הבשר המבושל שגוררו וסומך עליו אם היה שם כזית ובתלמוד המערב אמרו ר׳ חייא רבה סליק לביתיה אמרי ליה אנשיין עירובא אמר להו לית הכא טלפחין מאתמל אמרין ליה אין וסמך עליהו ולענין ביאור אני תמה היאך הסכימו כל כך הבבלי והירושלמי בעדשים עד שבירושלמי שאל דרך פשיטות לית הכא טלפחין ומהיכן ברור לו שעדשים אכלו מאתמל וכן שבבבלי אמרוה בעדשים שבשולי קדירה והיאך לא אמר סתם תבשיל שנשאר בקדרה אלא שנראה שמנהגותיהם שהלילה שמחרתו ערב יו״ט לא היו אוכלים בשר והיו מעבירים שעתם בדברים קלים ובמיני קטניות כדי ליכנס ליו״ט לתיאבון ומנהג אוכלי קטניות להשאיר להם למחרתם:

ג שנה ר׳ חייא: עדשים שנותרו בערב יום טוב בשולי קדרה — סומך עליהן משום ערובי תבשילין. שאף על פי שלא הוכנו לשם כך, מכל מקום בכלל תבשיל הם. והני מילי [ודברים אלו אמורים] דווקא דאית בהו [שיש בהם] בכולם כזית. כיוצא בו אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: שמנונית בשר וכיוצא בו שעל גבי הסכין — גוררו (מגרד אותו) מעל גבי הסכין וסומך עליו משום עירובי תבשילין. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא דאית בהו [כשיש בהם, בכל אותה שמנונית] כזית.

Rabbi Ḥiyya taught: With regard to lentils that remain at the bottom of a pot on the eve of a Festival, one may rely on them for the joining of cooked foods. Although they were not prepared with this purpose in mind, they are nevertheless considered a cooked dish. And this applies only if there is an olive-bulk of lentils in total. Similarly, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: With regard to fat of meat and the like that is on a knife, one may scrape it off the knife and rely on it for the joining of cooked foods; and this applies only if there is an olive-bulk of fat in total.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב ^הדָּגִים קְטַנִּים מְלוּחִים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם¹ אָמַר רַב יוֹסֵף ווְאִם צְלָאָן גּוֹי² סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין וְאִי עַבְדִינְהוּ גּוֹי³ כָּסָא דְהַרְסָנָא אָסוּר.

Rav Asi said that Rav said: Small salted fish that a gentile then cooked are not considered the cooked food of gentiles because cooking does not prepare them to be food any more than they already were, as they can be eaten in their salted state. Rav Yosef said: And even if a gentile roasted them, a Jew may rely on them for the joining of cooked foods, as they are not considered the cooked food of a gentile and are indeed already edible. However, if the gentile made them into fish fried with oil and flour [kasa deharsena], it is prohibited to eat them. In this case they are considered the cooked food of a gentile, since his actions have made them into noteworthy food.

ה. ה רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ה
טור יורה דעה קי״ג:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה קי״ג:י״ב
ו רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקכ״ז:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ה׳

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרים".

2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז:ט״ז

סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ה

טור יורה דעה קי״ג:י״ב

שולחן ערוך יורה דעה קי״ג:י״ב

ו רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳:ד׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה

טור אורח חיים תקכ״ז:ה׳

שולחן ערוך אורח חיים תקכ״ז:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך הרסנא

הרסנא – ^א(ביצה טז. עבודה זרה לח.) ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסירי פי׳ מביאין דגים קטנים משוחים וקמח וחומץ ומבשלין אותן ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסירי פשיטא מהו דתימא גילדני עיקר קמ״ל קמחא וחלא עיקר פי׳ זה בתשובות שאלות בסוף תרומות.

ערך עדלר

עדלר – ^ב(ביצה טז.) עדילרין אין בהן משום כלאים פי׳ כלים של צמר כגון מנעלין ונועלין אותן תחת מנעלין ושמן בלשון ערבי גורב בלעז פי״דאלי (א״ב ערדלין כתוב בנוסחאות).

ערך פטס

פטס – ^ג(בבא בתרא צג:) קנקנים בשרוץ מקבל עליו עשר פטסות למאה פי׳ פטסאת בלשון יוני כדים וחביות וקנקנים דשחלי. והן השואבות היין ומזיעות אותו בחוץ ונראות מגויירות נאות ומגופרות פי׳ כשמבשלן נותן בהן גופרית ומלחכתן האור בגפרית מבושלות נאות (ביצה טז) הללו בעלי פטסין פי׳ פטסין הם דני ודומין לקנקנים אלא שהקנקנים ארוכים ואילו עגולין (ראש השנה כז.) התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטס בעלי פיטסין הם בעלי חביות גדולות כלומר יש להן יין הרבה ומשכימין לשתייה בעלי כדים פחות מהם לגינין פחות מן הכדים כוס פחות מן הלגין כת ששית בעלי מאירה אין להם כלום לא קיימו שמחת יו״ט ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו.

א. [באק פיש.]

ב. [זאקען.]

ג. [פאס.]

אין בהם משום בשולי נכרים – שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשול דלא אהני מידי ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים.

סומך ישראל עליהן – דהא שרו באכילה.

כסא דהרסנא – מטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח.

אסירי – דקמח אין נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרים.

דגים קטנים מלוחים, שמלחן ישראל, אם בא גוי ובשלו אינו נאסר משום בשולי גוים, שגזרו חכמים על בשולי גוים משום חתנות, (אבל) [כי] על דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי לא גזרו על בשולו, דכיון שאדם יכול לאכלו חי אינו נקרא בשול דהא לא אהני מידי, ודגים קטנים מלוחין אינן צריכין לצלות אותן, אבל בגדולים יש בו משום בשולי גוים, ובא רב יוסף ולמדנו דאע״ג דאינו נחשב בשולן לכלום לגבי גוים אבל אם צלאן ישראל סומך עליהם משום ערובי תבשילין, דכיון דערובי תבשילין דרבנן ובשולי גוים דרבנן אזלינן הכא לקולא והכא לקולא.

ואי עבדינהו גוי, כסא דהרסנא.ודרכן לתת לתוכן קמח, הילכך יש בו משום בשולי גוים דקמח אינו נאכל אלא על ידי בשול.

אי צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין. כלומר אם מלחן נכרי ואח״כ צלאם, וזהו חדושו. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק אין מעמידין בע״ז בס״ד.

דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי מחמת מלחו ואם צלאם גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין הואיל ונתבשלו מ״מ ואפילו שאין צריכין בישול הרי זה בישול ומועיל לעירוב שהוא צריך בו לתבשיל ואין בישול הגוי מפקיעו מזה הואיל ואין בשולו בזה אוסר ואם עשה הגוי בהם כסא דהרסנא העשוי בקמח בלול הקמח עקר ויש שם משום בשולי גוים והילכך אינו סומך עליהם למדת מדברים אלו שדגים קטנים שאינם מלוחים יש בהם משום בישולן גוים ובמסכת עבודה זרה (ל״ח.) משמע שאף בשאין מלוחין אין בהן משום בישולי גוים ומפני שאין עולין על שולחן מלכים ואפשר שלא נאמרה שם אלא בקטני קטנים אבל קטנים כגון אלו הנקראים שארדאש וכיוצא בהם כל שאינן מלוחים יש בהם משום בישולי גוים:

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גויים לפי שראויים לאכילה במלחם, ובישולם לא עשאם ראויים לאכילה יותר מכפי שהיו ראויים טרם בישולם. אמר רב יוסף: ואם צלאן אפילו גוי — סומך עליהם ישראל משום ערובי תבשילין, שהרי אינם בהם משום בישולי גויים וראויים הם איפוא לאכילה. אולם אי עבדינהו [אם עשה אותם] הגוי כסא דהרסנא [מטוגנים בשמן ובקמח] אסור משום בישולי גויים, שהוא כבר נדון כמאכל חשוב.

Rav Asi said that Rav said: Small salted fish that a gentile then cooked are not considered the cooked food of gentiles because cooking does not prepare them to be food any more than they already were, as they can be eaten in their salted state. Rav Yosef said: And even if a gentile roasted them, a Jew may rely on them for the joining of cooked foods, as they are not considered the cooked food of a gentile and are indeed already edible. However, if the gentile made them into fish fried with oil and flour [kasa deharsena], it is prohibited to eat them. In this case they are considered the cooked food of a gentile, since his actions have made them into noteworthy food.

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(18) פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא

The Gemara challenges: It is obvious that this is the case; it need not be taught. The Gemara answers: The justification for teaching it is lest you say that

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו שכך הוא הדבר]! ומשיבים: יש בכך חידוש כי מהו דתימא [שתאמר]:

The Gemara challenges: It is obvious that this is the case; it need not be taught. The Gemara answers: The justification for teaching it is lest you say that

רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון