גמרא
פירוש
דְּאִי אִית בֵּיהּ עָוֹן בָּדְקִי לֵיהּ מַיָּא כִּי אִית בֵּיהּ עָוֹן בְּדִידֵיהּ מִי בָּדְקִי לַהּ מַיָּא לְדִידַהּ וְהָא תַּנְיָא {במדבר ה׳:ל״א} וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ אבִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ.
וְאֶלָּא לְבוֹעֵל לִיתְנֵי כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל.
לְעוֹלָם לַבּוֹעֵל וְרֵישָׁא אַיְּידֵי דִּתְנָא אוֹתָהּ תָּנֵי אוֹתוֹ סֵיפָא אַיְּידֵי דִּתְנָא בַּעַל תְּנָא בּוֹעֵל.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
דאי אית ביה [שאם אין בו] עון בדומה לעוונה בדקי ליה מיא [בודקים אותו המים], ואולם האם כי אית ביה עון בדידיה מי בדקי לה מיא לדידה [האם כאשר יש בו עוון האם בודקים המים אותה] כלל? והא תניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר: ״ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה״ (במדבר ה, לא) ללמד: בזמן שהאיש מנוקה מעון — אז המים בודקין את אשתו, אבל אם אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו! ואלא נאמר שהכוונה היא לבועל שהמים פועלים גם עליו, אולם אם כן ליתני כדקתני סיפא [שישנה במפורש כמו ששנה בסוף]: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ושיאמר אף כאן: כשם שהמים בודקים אותה, כך בודקים הם את הבועל! ומשיבים: לעולם הכוונה היא לבועל, ולגבי ההבדל בסגנון, רישא [בראשה, תחילתה] של המשנה — איידי דתנא [מתוך ששנה] ״בודקין אותה״ תני [שנה] גם כן ״בודקין אותו״, להשוואת הלשון. סיפא [בסוף המשנה] — איידי דתנא [מתוך ששנה] ״אסורה לבעל״ תנא [שנה] גם ״אסורה לבועל״. א שנינו במשנה ראיה לדבר שהמים בודקים גם אותו לדברי ר׳ עקיבא, שנאמר: ״ובאו״ ״ובאו״. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בגירסת המשנה: האם ״באו״ ״ובאו״ קאמר [אמר] והלימוד הוא מן הוא״ו היתירה, או ״ובאו״ ״ובאו״ (במדבר ה, כב. במדבר ה, כד. במדבר ה, כז) קאמר [אמר] והלימוד הוא מן הכפילות בפרשה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו מלימוד דומה שבהמשך דברי ר׳ עקיבא: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר: ״נטמאה״ ״ונטמאה״, משמע שהלימוד הוא מריבוי הוא״ו. ומקשים: ועדיין תיבעי [תישאל] לך: ״נטמאה״ ״נטמאה״ קאמר [אמר] שם או ״נטמאה״ ״ונטמאה״ קאמר [אמר], שאף כאן יש לשאול שוב האם הלימוד הוא מן הריבוי, או מן הוא״ו היתירה? תא שמע [בוא ושמע] מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף (בהמשך)], רבי אומר: שני פעמים האמורין בפרשה ״ונטמאה״ ״ונטמאה״ — אחד לבעל ואחד לבועל. מכלל זה, ממה שניסח רבי את דבריו כך (״אחד... ואחד״), שלמד ממה שנאמר הדבר שתי פעמים, משמע שרבי עקיבא ו״וי קדריש [את הוא״וים הוא דורש] ולא את הכפילות. הלכך [על כן] לדעת ר׳ עקיבא בעצם שיתא קראי כתיבי [ששה כתובים נאמרו] בענין זה של ״ובאו המים״, אם מונים את שלוש הפעמים ואת ריבוי הוא״ו שבהן: חד [אחד מהם] (במדבר ה, כז) — לצואה דידה [לציווי שלה, של האשה], כלומר, שה׳ אומר ומצווה שכך יהא, וחד [ואחד], הוא״ו שבו — לצואה דידיה [לציווי שלו], של הבועל, שייבדק גם הוא על ידי המים. חד [אחד] בתיאור השקאת הסוטה (במדבר ה, כד) — לעשייה דידה [שלה] להודיע שכך ייעשה בה, וחד [ואחד (הוא״ו)] לעשייה דידיה [שלו], ללמד שכך נעשה גם בו. חד [אחד] (במדבר ה, כב) — לידיעה דידה [שלה] שמודיע לה הכהן שכך יהיה בה, וחד [ואחד (הוא״ו)] — לידיעה דידיה [שלו]. ולדעת רבי תלתא קראי כתיבי [שלושה כתובים נאמרו] כיון שאינו דורש את הואוי״ם היתירים: חד [אחד] — לצואה [לציווי] שלה, וחד [ואחד] — לעשייה שלה וחד [ואחד] — לידיעה שלה. ושואלים: ורבי, ענין זה שכשם שהמים בודקים אותה כך בודקין אותו מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא לו נלמד הדבר ממה ששנינו בברייתא]: מה שנאמר ״לצבות בטן ולנפל ירך״ (במדבר ה, כב) אלה הם בטנו ויריכו של בועל. אתה אומר שהכוונה היא בטנו ויריכו של בועל, או אינו אלא בטנה ויריכה של הנבעלת? כשהוא אומר ״וצבתה בטנה ונפלה ירכה״ (במדבר ה, כז) הרי בטנה ויריכה של נבעלת אמור במפורש, ומה אני מקיים את הכתוב ״לצבות בטן ולנפל ירך״ — בטנו ויריכו של בועל. ואידך [והאחר], ר׳ עקיבא, שאינו לומד מכאן, סבור כי הכתוב ההוא בא לומר דמודע [שמודיע] לה הכהן שהבטן ברישא [בתחילה] נפגעת והדר [ואחר כך] הירך, שלא להוציא לעז על המים המרים. שאם לא יודיעוה, תאמר שמה שקרה לא היה מפני המים המרים אלא מטעם אחר, שהרי הכהן אמר לה קודם (במדבר ה, כא) ״ירכך נופלת״ ואחר כך ״ואת בטנך צבה״. ואידך [והאחר], רבי, סבור: אם כן, לכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] ״בטנה ויריכה״, מאי [מה] הלשון הכללית ״בטן״ ו״ירך״ — שמע מינה [למד מכאן] שהכוונה לבועל. ושואלים: אם כך, ואימא כולי להכי [ואמור שהפסוק כולו לכך] הוא דאתא [שבא], שהמים בודקים את הבועל, ולא בא ללמד כלל על האשה? ומשיבים: אם כן לכתוב [שיכתוב] ״בטנו ויריכו״, מאי [מה לשון] ״בטן״ ו״ירך״ שהיא לשון כללית — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים]. ב שנינו במשנה, אמר ר׳ יהושע: כך, כר׳ עקיבא, היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה ״ונטמאה״ ״ונטמאה״ — אחד לבעל ואחד לבועל. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלש פעמים האמורין בפרשה ״והיתה אם נטמאה״ (במדבר ה, כז) ״וקינא את אשתו והיא נטמאה״ (במדבר ה, יד) ״אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה״ (במדבר ה, כט) למה? — אחד שהיא טמאה ואסורה לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה שאסורה לאכול, אם היתה כהנת או נשואה לכהן, אלו דברי ר׳ עקיבא. אמר ר׳ ישמעאל: הלא קל וחומר הוא; ומה גרושה (בת כהן) שמותרת לתרומה — אסורה לכהונה, זו, הסוטה, שאסורה בתרומה — אינו דין שאסורה לכהונה? ועוד דרשו בענין זה: מה תלמוד לומר בתיאור המקרים בהם משקה הבעל את אשתו ״והיא נטמאה״ (במדבר ה, יד) ובהמשך אותו פסוק נאמר ״והיא לא נטמאה״ — לומר כך: אם נטמאה למה שותה, אם לא נטמאה למה משקה? מגיד לך הכתוב שהספק אסורה, שנאסרת על בעלה אפילו מחמת הספק, ואינה מותרת לו עד שיתברר הדבר. ומכאן אתה דן ולמד לדינו של שרץ מת, אם יש ספק טומאה על ידו: ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד ולא עשה בה אונס כרצון, שאם שגגה או נאנסה אינה נבדקת — בכל זאת עשה בה ספק כודאי, שמפני הספק בלבד היא נאסרת עד שיתברר הדבר, שרץ (או שאר טומאות) שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, שהרי עצם מגעו מטמא, ואין כל הבדל כיצד אירע הדבר — אינו דין שיעשה בו ספקמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush