×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) צִירְעָה לוֹקֶה שֵׁשׁ א״לאֲמַר לֵיהּ כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִדְרַשׁ דָּרְשִׁינַן וְלָא מוֹקְמִינַן בְּלָאוֵי יַתִּירֵי.
If one ate a hornet, he is flogged with six sets of lashes. Since a hornet creeps along the ground, all of the previously mentioned prohibitions with regard to an ant apply to it as well. An additional prohibition is stated in the following verse: “And all flying insects are impure to you; they shall not be eaten” (Deuteronomy 14:19). Based on this precedent, it is possible to say that the addition of the phrase “It shall not be eaten” with regard to impure meat indicates merely an additional negative mitzva for which one would be punished; however, it does not necessarily indicate a prohibition to derive benefit. Rav Ashi said to him: Anywhere that it is possible to expound a new halakha, we expound, and we do not establish the verse as containing additional negative mitzvot with regard to that same prohibition.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
צירעה – שרץ העוף היא וגם שורצת על הארץ ויש בה אלו חמש לאוין ומוסיף עליה לאו דשרץ העוף במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו שרץ לשון רחוש ונענוע ואינו נראה ואין בהמה וחיה הגבוהין מן הארץ בכלל שרץ הלכך לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו׳ דכתיב בקדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרצים כתיב.
צירעה לוקה שש – פ״ה דהא דכתיב בקדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו׳ לא חשיב ליה דבגדולים מיירי דלא כתיב שרץ ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע״י שירוצו מפני קטנו וקשה דבפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין נט:) דרשינן וכל חיה הרומשת זה הנחש משמע דרמישה הוה נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחונו ותי׳ הר״י דאורלינ״ש דההוא קרא איירי בח׳ שרצים דאמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז: ושם) במובדלים ממך דיבר הכתוב דכתיב בסיפא דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא והיינו ח׳ שרצים שהן טמאים.
צרעה לוקה שש הני חמש דשרץ הארץ, וחד במשנה תורה כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וכתב רש״י ז״ל דקרא דת״כ בפר׳ קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי אתכם לטמא לא חשיב ליה דרמש לא משמע אלא בבהמה ובעוף ההולך גבוה על הארץ. וקשיא עליה דבפ״ק דסנהדרין דרשינן ובכל אשר תרמוש האדמה זה נחש. ואע״ג דאפשר דקרא על שם מה שהיה קודם קם ליה. מ״מ קרא דהרומש בשרצים כתיב אלא דלא קשיא דבשמונה שרצים דוקא הכתוב מדבר דגרסינן במעילה פרק קדשי מזבח והא תני ר׳ יוסי בר חנינא קמיה דר׳ יוחנן והבדלת׳ בין הבהמה הטהור׳ וגו׳ פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. מיתבי האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית נבלה. וכעדש׳ מן השרץ ואמר ר׳ יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית במובדלין הכתוב מדבר כלומר מדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא ובהנהו איירי ר׳ יוסי בר׳ חנינא וכבר כתבתיה במס׳ מכות בס״ד:
לרבות את האימורין דכהן האוכלן בטומאה חייב שתים משום זרות ומשום טומאה וכי תימא ולמה לי קרא באימורין וכי ליתנייהו בכלל שאר בשר לטומאה. א״ל משום דאמרינן בפרק הקומץ רבה ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה משום הכי אצטריך קרא לגופיה:
כד ע״ב בגמרא אמר רבי אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איכא דאמרי וכו׳ אלא כדרך הנאתן. לכאורה משמע דשלא כדרך הנאתן הוא דלא לקי אבל כדרך הנאתן לקי כמ״ש התוס׳ בכמה דוכתי כדמשמע נמי בלשונם בסמוך בד״ה הכל מודים כמו שאבאר אמנם בלשון הרמב״ם ז״ל בכמה דוכתי משמע להיפוך דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה. וכבר האריך בעל משנה למלך בפ״ה בתכלית אריכות ומה שיש לי לדקדק בדבריו תקצר היריעה מהכיל ואין כאן מקומו אולי אזכה לפרשם במקום אחר וכאן אקצר. ולכאורה יש לדקדק על שיטת התוספות דהיא גופא תקשה האיך אפשר לומר דלרבי אבהו לוקין על הנאה גרידא והא רבי אבהו גופא מסיק לעיל דאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דרבי יהודה דק״ל כוותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה ודרשינן אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אם כן לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי״ל דאין לוקין עליו אלא דאפשר לומר דהאי דרשא דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא והכי קאמר קרא דוקא בהאי לא יאכל דטריפה הוא דשרי בהנאה מה שאין כן בכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל הוי איסור הנאה בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדיא בלישנא דר״א דקאמר להדיא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל ואם כן שפיר קאי הלאו דלא יאכל נמי אאיסור הנאה. והשתא אתי שפיר טובא עיקר טעמיה דרבי אבהו בשמעתין דמדאפקיה רחמנא להנאה בלשון אכילה שמעינן דכי היכי דלענין אכילה בעינן דוקא דרך אכילה דשלא כדרך אכילה לא מיקרי אכילה כלל ה״נ לענין הנאה שלא כדרך הנאה פטור אף ע״ג דמתהני מיניה כן נ״ל. מיהו נראה לי דבכל זה רבי אבהו לטעמיה דלא שני ליה כלל בין לא יאכל ולא תאכל ובין לא יאכל משא״כ אליבא דחזקיה דאמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל דוקא ופי׳ רש״י שם לא יאכל מדלא קרינן לא יאכל משמע לא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ״ל רש״י ולפ״ז לא שייך לחלק כלל בחלב דשור הנסקל בין דרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו דסוף סוף הנאה הבאה לידי מאכל הוא וכמו שהקשו התוס׳ באמת בקידושין דף נ״ו ע״ב בד״ה המקדש בערלה ע״ש ועדיין צריך לי עיון ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:
צירעה — לוקה שש מלקויות. שכן הצירעה רומשת גם על הארץ, וממילא חלים עליה כל הלאוין של שרץ הארץ, ועוד לאו נוסף ״וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו״ (דברים יד, יט). ולפי עקרון זה נוכל לומר כי אותו ״לא יאכל״ שנאמר בטומאת בשר בא רק להוסיף איסור לאו נוסף, להעניש עליו! אמר ליה [לו] כל היכא דאיכא למדרש [מקום שיש לדרוש] וללמוד ממנו דבר חדש — דרשינן [דורשים אנו], ולא מוקמינן בלאוי יתירי [ואיננו מעמידים מסבירים, בלאוים יתירים] על אותו איסור עצמו.
If one ate a hornet, he is flogged with six sets of lashes. Since a hornet creeps along the ground, all of the previously mentioned prohibitions with regard to an ant apply to it as well. An additional prohibition is stated in the following verse: “And all flying insects are impure to you; they shall not be eaten” (Deuteronomy 14:19). Based on this precedent, it is possible to say that the addition of the phrase “It shall not be eaten” with regard to impure meat indicates merely an additional negative mitzva for which one would be punished; however, it does not necessarily indicate a prohibition to derive benefit. Rav Ashi said to him: Anywhere that it is possible to expound a new halakha, we expound, and we do not establish the verse as containing additional negative mitzvot with regard to that same prohibition.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) {ויקרא ז׳:י״ט} וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל דרישי׳דְּרֵישֵׁיהּ לְמָה לִי אלְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר דְּסֵיפֵיהּ לְמָה לִי לְרַבּוֹת אֵימוּרִין.

The Gemara asks: Why do I need the beginning of the verse: “And the flesh that touches any impure thing shall not be eaten” (Leviticus 7:19)? The Gemara explains: This comes to include wood and incense; although they are not eaten, they are susceptible to ritual impurity of foods. The Gemara asks: Why do I need the end of this verse: “And as for the flesh, every one that is pure may eat of it” (Leviticus 7:19)? The Gemara answers: This comes to include the sacrificial parts of the animal offered on the altar, such as the fats; they, too, have the legal status of meat and are susceptible to ritual impurity of foods. If these portions become ritually impure and one eats them, even if he is pure, he is liable to be flogged.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כלומר לא בא מופנה שתדרוש בו ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לשאר איסורין אלא לגופיה בא וא״ת [והלא] כבר הוקש למעשר דכתי׳ ביה לאו שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך לא יאכל עוד למה בא לחייבו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש הכא נמי לוקה על שני לאוין והא דאביי מפורש בפ׳ אלו הן חלוקין פוטיתא הוא דג טמא וכתיב בדגים (ויקרא יא יא) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב (עוד לכל השרץ השורץ לא יאכל כי שקץ הם) ועוד כתיב (שם מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם נמצאו ארבעה לאוין באוכל שרץ סתם ולא פירש באחד מהם בארץ ודרשי׳ הלאוין בכל שרץ בין שרץ של ים ובין שרץ של יבשה לפיכך אמר אביי אכל פוטיתא שהיא שרץ הים לוקה עליה הללו ארבעה לאוין כלם. אכל נמלה שהיא שקץ היבשה עובר בארבעה לאוין הללו והוסיפה התורה על שקץ של יבשה לאו חמישי שנאמר (ויקרא יא מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ הלכך לוקה חמש אכל צרעה שהיא שרץ העוף עובר על חמשה לאוין הללו הוסיפה עליו התור׳ לאו אחד שנאמר [דברים יד יט] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא (יאכלו) [יאכל] הלכך לוקה שש מלקיות ופרקי׳ הני מילי דמוקמי׳ ליה בלאו יתירי היכא דליכא מידי למדרש [אבל אי איכא למדרש] כי האי גונא דרשי׳.
מכדי כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו׳ והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי לרבות עצים ולבונה שאם נטמאו ישרפו והבשר כל טהור יאכל בשר תוב למה לי לרבות אימורין שנטמאו סד״א כל טהור יאכל בשר כתיב מידי דכהן טהור מצי למיכליה אם אכלו בטומאה חייב אבל חלבים דלא יכול למיכלינהו אפילו הוא טהור אימא לית להו חיוב משום טומאה קא משמע לן. שנינו בתוספתא פ׳ הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בכלאים כו׳ ואסיקנא מהאי קרא דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי״י ונכרתה ואמרי׳ לי״י לרבות האוכל אימורין בטומאת הגוף שהוא בכרת ובא הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לרבות בשר קדש שנטמא אכלו כהן טהור בלאו.
והבשר למה לי – השתא דאמר׳ קרא לאו לגופיה אתא אלא לאם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואע״ג דלאו אוכלא הוא.
והבשר כל טהור יאכל למה לי – והבשר יתירה מבעיא ליה דאילו כל טהור יאכל בשר דריש ליה במנחות (דף כה:) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו׳ הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא בשר שנטמא לפני זריקת דם לשון אחר בין ברישא בין בסיפא ו׳ יתירא מיבעי׳ ליה.
האימורין יש בהם משום טומאה והאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת אבל עצים ולבונה וקטורת הואיל ואינם בני מאכל אין חייבים באכילתם משום טומאת הגוף:
ושואלים: ואותו כתוב שנאמר שם ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (ויקרא ז, יט) דרישיה [שבתחילת הפסוק] למה לי? ומסבירים: לרבות עצים ולבונה שהם נטמאים. שאף שאינם דבר מאכל, מכל מקום למדים מפסוק זה הלכה כוללת לגבי כל הדברים הנטמאים. ושואלים: ומה שנאמר ״והבשר כל טהור יאכל בשר״ (ויקרא ז, יט) דסיפיה [שבסוף הפסוק] למה לי? ומשיבים: לרבות אימורין החלב ושאר חלקי הבהמה המועלים למזבח, שאף הם בכלל בשר לענין טומאה, שאימורים שנטמאו ואכלם אפילו טהור — לוקה.
The Gemara asks: Why do I need the beginning of the verse: “And the flesh that touches any impure thing shall not be eaten” (Leviticus 7:19)? The Gemara explains: This comes to include wood and incense; although they are not eaten, they are susceptible to ritual impurity of foods. The Gemara asks: Why do I need the end of this verse: “And as for the flesh, every one that is pure may eat of it” (Leviticus 7:19)? The Gemara answers: This comes to include the sacrificial parts of the animal offered on the altar, such as the fats; they, too, have the legal status of meat and are susceptible to ritual impurity of foods. If these portions become ritually impure and one eats them, even if he is pure, he is liable to be flogged.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֵימוּרִין מֵהָתָם נָפְקָא דְּתַנְיָא {ויקרא ז׳:כ׳} וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ לְרַבּוֹת אֶת הָאֵימוּרִין.

The Gemara challenges: The halakha that these sacrificial parts can become impure and are then prohibited to be eaten is derived from there, i.e., from another source, as it was taught in a baraita: “But the soul that eats from the flesh of the sacrifice of peace-offerings, which belong to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The added words “which belong to the Lord” come to include these sacrificial parts, which are meant to be offered to God and not eaten by other people, within this prohibition against eating sacrificial meat when it is impure.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לרבות את האימורין – שאם נטמאו ואכלן טהור שיעבור עליהן משום ב׳ לאוין לאו דזרות שאף הכהן זר אצלם ולאו דטומאת בשר ואדלעיל קאי והכי קאמר לא יאכל והבשר נמי שנטמא לא יאכל.
אשר לה׳ – קרא יתירה הוא דה״ל למכתב מזבח השלמים וטומאתו עליו וכתיב אשר לה׳ לרבות אף בשר הקרב לה׳ שאם אכלו בטומאה ענוש כרת ומשני התם בטומאת הגוף איירי והאי וטומאתו עליו מוקמינן לה בזבחים בפרק ב״ש (דף מג:) בטומאת הגוף הכתוב מדבר והכא רבינהו לאזהרת טומאת בשר כשנטמאו הם והוא טהור שיהא מוזהר עליהן והכא ליכא כרת אלא לאו דאימעט מכרת בזבחים בפרק ב״ש.
לרבות את האימורים – דסד״א אין חייבין עליהם משום טומאה הואיל ואין ניתרים ודרשינן במנחות בפרק הקומץ את המנחה (מנחות כה:) הניתר לטהורי׳ חייבים עליהם משום טומאה להכי איצטריך לרבויינהו מיהו קשה דבמעילה בפ׳ חטאת העוף (מעילה י:) דריש התם מאשר יקרב בכל הקדשים הכתוב מדבר ויליף התם אימורים וכל שאין ניתר לטהורים ורבינו שמשון תירץ דאיצטריך לרבויי דסד״א דלא יבא איסור טומאה ויחול על איסור חלב.
תוס׳ בד״ה לרבות את כו׳ וכל שאין ניתר לטהורים. נ״ב נ״ל וכל שאין לו מתירין והיינו קומץ ולבונה וכן איתא התם ע״ש (עיין במהרש״א):
בד״ה לרבות את האימורין כו׳ ויליף התם אימורין וכל שאין ניתר לטהורים כו׳ עכ״ל מהרש״ל מחק מדברי התוס׳ שאין ניתר לטהורים והגיה עליו וכל שאין לו מתירין דהכי איתא שם עכ״ל מיהו אימורין נמי לא הוזכרו שם במפורש אלא שהתוס׳ הקשו דממילא יליף נמי אימורין דהא בכל הקדשים הכתוב מדבר וא״כ הוא יש לקיים נמי וכל שאין ניתר לטהורים שכתוב בכל נוסחות התוס׳ שלפנינו דהוו בכלל כל הקדשים שהכתוב מדבר דאמרי׳ במנחות דאין ניתר לטהורים אין חייבין עליהן משום טומאה ע״כ לאו בכל מילי איירי דהא לא איירי באימורים דאין ניתר לטהורין ואהא כתבו ור״ש תירץ דאיצטריך כו׳ אכולה מלתא קאי דודאי מההיא דמנחות דאין ניתר לטהורין לא הוה פטרינן אוכל אימורין בטומאה דבכלל כל הקדשים אינהו אע״ג שאינו ניתר לטהורים אלא דסד״א דלא יבא איסור טומאה ויחול כו׳ ולכך איצטריך הכא לריבויי דהוי בכלל כל הקדשים לטומאה ודו״ק:
ומקשים: אימורין שמקבלין טומאה, מהתם נפקא [משם ממקור אחר יוצא הלימוד], דתניא הרי שנינו בברייתא]: ״והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (ויקרא ז, כ), ומן התוספת ״אשר לה׳⁠ ⁠״ למדנו לרבות את האימורין שהם חלק הזבח הניתן לה׳, ואין בני אדם אוכלים אותו, שאף בו יש איסור טומאה!
The Gemara challenges: The halakha that these sacrificial parts can become impure and are then prohibited to be eaten is derived from there, i.e., from another source, as it was taught in a baraita: “But the soul that eats from the flesh of the sacrifice of peace-offerings, which belong to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The added words “which belong to the Lord” come to include these sacrificial parts, which are meant to be offered to God and not eaten by other people, within this prohibition against eating sacrificial meat when it is impure.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בהָתָם טוּמְאַת הַגּוּף בְּכָרֵת גהָכָא טוּמְאַת בָּשָׂר בְּלָאו.

The Gemara rejects this: There, it is referring to a case of impurity of the body; if one who is ritually impure eats sacrificial parts he is punishable with karet. Here, it is referring to a case of impurity of the flesh, where the meat is impure but the person eating it is pure; one who does so is merely in violation of a negative mitzva.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודוחים: התם [שם] מדובר בטומאת הגוף, באיסור החל על אדם טמא לאכול מן הקודשים — שעונשו הוא בכרת, הכא [כאן] מדובר בטומאת בשר, כאשר הבשר טמא אף שהאוכלו טהור — שעונשו הוא בלאו בלבד.
The Gemara rejects this: There, it is referring to a case of impurity of the body; if one who is ritually impure eats sacrificial parts he is punishable with karet. Here, it is referring to a case of impurity of the flesh, where the meat is impure but the person eating it is pure; one who does so is merely in violation of a negative mitzva.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דכׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ אֲכִילָתָן לְמַעוֹטֵי מַאי אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי לְמַעוֹטֵי שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב חַי שֶׁפָּטוּר.

After discussing the prohibitions against eating and deriving benefit from certain items, the Gemara cites that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions against eating in the Torah, one may be flogged for violating them only if he eats the prohibited item in its usual manner of consumption. The Gemara asks: To exclude what case did Rabbi Yoḥanan say this? Rav Shimi bar Ashi said: To exclude a case where one eats raw fat; he teaches that one who does so is exempt, since this is not the usual manner of eating it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכל שכן דרך אכילתן למעוטי אכל חלב חי ודרך הנאתן למעוטי [אם הניח] חלב של שור הנסקל על מכתו שפטור.
אמר ר׳ זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים הא מן התותים ומן הענבים לא משום דאינו דרך הנאתן. ושני אביי שאני התם דזיעה בעלמא הוא.
אלא דרך אכילתן – אלא אם כן אכלן דרך אכילתן.
אמר ר׳ אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, למעוטי מאי, אמר רב שימי בר אשי שאם אכל חלב חי פטור. איכא דאמרי א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. וכל שכן שלא כדרך אכילתן שפטור. למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור. וכן הלכה. והני מילי לענין מלקי דלא לקי, אבל איסורא מיהת איכא ואפילו שלא כדרך הנאתו, דהא תנן לא יסיק בו תנור וכירים, והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו. ודוקא כשאין לו חולי, אבל חולה אפילו בדליכא סכנה איסורא נמי ליכא, דכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן במקום צערא לא גזרו רבנן. והיינו דמר בר רב אשי דאמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא. והא דתנן לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות, התם משום דקא עבר עליה בבל יראה ואיסורא דאורייתא נמי איכא.
כל איסורין שבתורה אם איסורי אכילה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך אכילתם ואם איסורי הנאה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך הנאתם הא במקום סכנה מותר חוץ מע״ז וג״ע וש״ד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וא״כ כל שלא במקום סכנה אין מתרפאין באיסורין דרך אכילתם או דרך הנאתם ואם עשה כן לוקה אבל שלא כדרך אכילתם באיסורי אכילה כגון שאכל חלב חי או שלא כדרך הנאתם באיסורי הנאה כגון שהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו מותר אף שלא במקום סכנה הואיל ויש שם קצת חולי במקום צערא לא גזור רבנן והוא שנזכר לקמן כ״ה במר בר רב אשי דהוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה ר״ל במשקה היוצא מבוסר הזיתים וכשתמהו עליו לומר אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה וכו׳ השיבם מידי דרך הנאתם קא עבידנא שאין דרך הנאת סיכת השמן עד שיתבשלו הזיתים ומ״מ כל שאין שם חולי כלל אסור אעפ״י שאין לוקין עליו שהרי אמרו בחמץ לא יסיק בו תנור וכירים והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו ומה שאמרו לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות אלמא שאע״פ שאינו כדרך הנאתם ויש שם צער אסור אין זה אלא מפני שיש שם איסור בל יראה ובל ימצא וא״ת שיבטלנו הרי מעכשיו אנו רואים שהוא מחשיבו ונמצא ביטולו הפך כונתו ומתוך כך אין ביטול מועיל בו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרך הנאתם כגון שעשו לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה מותר והוא תימה אלא שאפשר לפרשה בדרך שחימוצו מפקיע ומ״מ בשר בחלב וכלאי הכרם הואיל ולא הוזכר בהם שם אכילה לוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן ובכלאים מיהא דוקא במקום שאיסורן מן התורה כגון בארץ ישראל אבל בחו״ל אין כאן מלקות אלא שמ״מ אסור מדבריהם וכלאי זרעים הרי בחוצה לארץ מותרין לגמרי ואף בארץ בדיעבד מיהא מותרים באכילה וכמו ששנינו כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה אף לזורע וכן הרכבת אילן אע״פ שאיסור הרכבתו מן התורה מ״מ מותר הוא באכילה אף למרכיב כמו שהתבאר במקומו:
אמר ר׳ אבוהו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה וכו׳ עד איכא דאמרי וכו׳ עד אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן – כתב הרי״ט ז״ל והלכתא כלישנא בתרא ולקולא דאפי׳ בענין איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ומיהו איסורא דרבנן איכא ולא איסורא דאורייתא דהא מהיכי תיתי לן דכי איתסרו בלאו איתסרו וכל היכי דאסירי לאו איכא והדין כתבוהו רבוותא ואפי׳ בשלא כדרך הנאתן היינו היכא דהניח חלב שור הנסקל ע״ג מכתו ש״פ. וכתב הרי״ט ז״ל לא שינ׳ עשה ממנו תחבושת ולא שינ׳ שסך ממנו ואפי׳ למאן דסבר מדרבנן דסיכה כשתיה הני מילי בשמן שזו היא דרכו וכשעושה להתענוגי אבל בחלב לאו אורחיה כלל ואפי׳ כשסך לתענוגי שאין דרך הנאתו אלא להדליק בו או למשוח בו עורות. הלכך מותר לעשות תחבושת מחמץ אפי׳ שלא במקום סכנה דהא ליכא אלא איסור דרבנן ושרי ומיהו בשהיתה של גוי והיא ברשותו עד שאינה ראוייה לכלבים דליכא למעבר עלה בבל יראה ובל ימצא ע״כ מפי הרא״ה ז״ל: ואסיקנא בגמ׳ דכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן אפי׳ שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה וכן פסק הר״י קרקושה ז״ל.
אמר ר׳ זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין וכו׳ עד משום דזיעה בעלמא נינהו – פי׳ הרי״ט ז״ל דמשקה היוצא מן האוכל לא חשיב אוכל כלל ובדין הוא דאפי׳ בשל זיתים וענבים נמי אלא דרבינהו קרא לגבי תרומה וביכורים וערלה למיהוי כפרי ומשום הכי חשבינהו חז״ל לענין ברכה חשיבא כדאיתא בדוכתא. אבל שאר פירות אין מברכין על משקה שלהם אלא שהכל וכדאמרינן פי׳ כיצד גבי דובשא דחמרי ולא סוף דבר ביוצא מאליו אלא אפי׳ על ידי סחיטה כן הכריח הרי״ט ז״ל עוד לו ז״ל ומה שאמרו בברכות דמיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי לאו למימרא שיברכו עליהם בפ״ה דהא לא אפשר דאפי׳ בשלקות עצמן נחלקו שם כמה מחלוקות דאיכא מ״ד דאין מברכין עליהן אלא שהכל הואיל ואישתני אלא ודאי אין מברכין עליהם אלא שהכל אלא ה״ק דמיא דשלקי חשיב דבר א׳ עם השלקות שאם אכל מן השלקות תחילה בברכה ואח״כ אכל ממין בברכה שלהם בטפלתם שנפטרין בברכתן. ע״כ מפי הרא״ה ז״ל.
שאם אכל חלב חי פטור – נראה דדוקא חלב חי אבל נבלה חי אורחיה הוא:
שאם הניח חלב על גבי מכתו שפטור ול״ג הכא חי דאפילו מבושל נמי:
א כיון שעסקנו בבעיות איסורי אכילה ואיסורי הנאה, מביאים מה שאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: כל איסורין (של אכילה) שבתורה — אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתם הרגילה, ואם אכל דבר שלא כדרך שרגילים לאוכלו אין לוקין עליו. ושואלים: למעוטי מאי [למעט, להוציא, את מה]? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי [למעט] שאם אכל חלב חי (בלתי מבושל), שפטור, שאין זו דרך אכילת חלב.
After discussing the prohibitions against eating and deriving benefit from certain items, the Gemara cites that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions against eating in the Torah, one may be flogged for violating them only if he eats the prohibited item in its usual manner of consumption. The Gemara asks: To exclude what case did Rabbi Yoḥanan say this? Rav Shimi bar Ashi said: To exclude a case where one eats raw fat; he teaches that one who does so is exempt, since this is not the usual manner of eating it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיכָּא דְאָמְרִי א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן לְמַעוֹטֵי מַאי אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי לְמַעוֹטֵי שֶׁאִם הִנִּיחַ חֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר וְכׇל שֶׁכֵּן אוֹכֵל חֵלֶב חַי שֶׁהוּא פָּטוּר.

Some say that this is what Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions against deriving benefit in the Torah, one is flogged for violating them only if he derives benefit from the prohibited item in the usual manner. The Gemara asks: To exclude what case did Rabbi Yoḥanan say this? Rav Shimi bar Ashi said: To exclude a case where one placed the fat of an ox that is stoned on his wound to help it heal. He teaches that, although one generally may not derive benefit from forbidden fats, in this case he is exempt because these fats are not normally used for medicinal purposes. And all the more so one who eats raw fat is exempt, as this is certainly not an ordinary way to benefit from fat.
רש״יראב״ןתוספותמהר״ם חלאווהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איכא דאמרי – הא דרבי אבהו אהנאה איתמר ואהנך דאסירי בהנאה.
חלב – אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ״ש אוכל חלב חי.
[סימן תי]
וכל איסורין שבתורה מותרין בהנאה חוץא מחמץ בפסח ושור הנסקל וע״ז ויין נסך ממשב ועגלה ערופה וכלאי הכרם. גוכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן. כגון אם אכל חמץ לוקה דזהו דרךד הנאתו. אבל אם נהנה ממנו בענין אחר שאינו דרך הנאתו, איסורא איכא מלקות ליכא. וכן אם חלב מבושל או צלי אכל לוקה, אבל אם אכלו חי אינו לוקה ואיסורא איכא, דאין דרך בני אדם לאוכלו חי, וכן כולן.
א. ולא מנה רבינו כאן כל איסה״נ.
ב. אולי כונתו לאפוקי סתם יינם שאסור רק מדרבנן. עי׳ לעיל מס׳ ע״ז סי׳ שו (ראב״ן ע״ז נ״ז.) ובהערה שם.
ג. כד ע״ב.
ד. אולי חסר כאן וצ״ל כעי״ז: אכילתו. וכל איסה״נ אינו לוקה אלא כדרך הנאתו וכו׳.
פרט לאוכל חלב חי – והא דאמר בגיד הנשה (חולין קב:) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו והא דאמר בהקומץ רבה (מנחות כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו ופריך אביי מהא דתניא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני כאן שהקפה באור וכאן שהקפה בחמה ולפי הך דהכא צ״ל שהברייתא לצדדים קתני הקפה את הדם בחמה ואת החלב באור דאי בחמה חי הוא ופטור.
וכל שכן אוכל שפטור – ה״ג רש״י ז״ל וכן נראה דאמרי׳ בכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה. אלמא בכל דכתיב אכילה אכילה כדרכה בעינן. ולא תקשי לך המחה את החלב וגמעו חייב וכן בחמץ וכן בנבלה וכן בשרצים כדאיתא בפרק העור והרוטב דהתם ע״י בישול דרכו הוא דבבשול נמחה. וכי תימא א״כ למה לי התם קרא נפש לרבות את השותה כיון דדרך אכיל׳ הוא. א״ל דהוה אמינא כיון דכתיב לא תאכלוהו דוקא באכילה הוא דאסור קמ״ל ואע״ג דאמרינן שתיה בכלל אכילה ה״מ במשקה גמור. אלא דהא קשיא דבפרק גיד הנשה אמרי׳ אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. והא התם לאו אורחיה הוא מיכליה בחיים. התם נמי משום אבר מן החי מחייבינן ליה וגזרת הכתוב הוא דבהמה לאיברים עומדת כדאי׳ התם:
גמ׳ שאם הניח חלב של שור הנסקל. עיין נדה לב ע״א תד״ה וכשמן:
איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: כל איסורין (של הנאה) שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם נהנה מהם דרך הנאתן הרגילה. ושאלו: למעוטי מאי [למעט, להוציא מה]? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי [למעט] שאם הניח חלב של שור הנסקל (שאסור בהנאה) על גבי מכתו (פצעו) להתרפא בכך, שהוא פטור. שכן אין משתמשים בחלב לרפואה, ולכן אין זו דרך ההנאה הרגילה מחלב. וכל שכן האוכל חלב חי, שהוא פטור, שאין אדם נהנה בכך, ובודאי אין זו דרך הנאתו.
Some say that this is what Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions against deriving benefit in the Torah, one is flogged for violating them only if he derives benefit from the prohibited item in the usual manner. The Gemara asks: To exclude what case did Rabbi Yoḥanan say this? Rav Shimi bar Ashi said: To exclude a case where one placed the fat of an ox that is stoned on his wound to help it heal. He teaches that, although one generally may not derive benefit from forbidden fats, in this case he is exempt because these fats are not normally used for medicinal purposes. And all the more so one who eats raw fat is exempt, as this is certainly not an ordinary way to benefit from fat.
רש״יראב״ןתוספותמהר״ם חלאווהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִתְּמַר נָמֵי אָמַר רַב אַחָא בַּר עַוְיָה אָמַר רַב אַסִּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִנִּיחַ חֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ פָּטוּר לְפִי שֶׁכׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן.

It was also stated that Rav Aḥa bar Avya said that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: If one placed the fat of an ox that is stoned on his wound for medicinal purposes, he is exempt, because with regard to all prohibitions against deriving benefit in the Torah, one is flogged for violating them only if he derives benefit from the prohibited item in its usual manner.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איתמר נמי [נאמר גם כן] אותו ענין משמם של אמוראים אחרים שאמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו לרפואה — פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.
It was also stated that Rav Aḥa bar Avya said that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: If one placed the fat of an ox that is stoned on his wound for medicinal purposes, he is exempt, because with regard to all prohibitions against deriving benefit in the Torah, one is flogged for violating them only if he derives benefit from the prohibited item in its usual manner.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר ר׳רַבִּי זֵירָא אַף אֲנַן נָמֵי תנינ׳תְּנֵינָא האֵין סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עׇרְלָה אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים בִּלְבַד וְאִילּוּ מִתּוּתִים תְּאֵנִים וְרִמּוֹנִים לָא מַאי טַעְמָא לָאו משו׳מִשּׁוּם דְּלָא קָאָכֵיל לְהוּ דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן.

Rabbi Zeira said: We, too, have also learned in a mishna that the Rabbis said: One absorbs the forty lashes due to drinking the juice squeezed from orla fruits only for that which seeps from olives, oil, and from grapes, wine. In contrast, for drinking the juice that seeps from mulberries, figs, and pomegranates one is not flogged, despite the fact that it is prohibited to consume those juices. What is the reason for this? Is it not because he is not eating them in their usual manner of deriving benefit? Generally, these fruits are eaten and not squeezed for their juice.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין סופגין את הארבעים כו׳ – גבי משקין קאי במסכת תרומות וקאמר דאין כל מי פירות קרויין משקין אלא אלו בלבד. אין סופגין את הארבעים על שום מי פירות של ערלה משום דבכולהו שלא כדרך הנאתן הוא אלא אלו.
ממה שכתבנו למדת שאין לוקין במשקה היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים אבל היוצא מתותים ורמונים אין זה דרך הנאתו ואין לוקין עליו וכן אם אכל פירות של ערלה שלא כדרך הנאתם כגון שבשל אגוזים ואפרסקים וכיוצא בהם מפירות שאין דרכם להתבשל ואכלם פטור:
רש״י בד״ה אין סופגין כו׳ בלבד אין סופגין כו׳ הד״א:
שם אמר רבי זירא הכי נמי תנינא וכו׳ לאו משום דקא אכיל להו שלא כדרך אכילתן א״ל אביי וכו׳ אלא משום דזיעה בעלמא הוא. עיין מה שהקשו בתוס׳ מסוגיא דפרק העור והרוטב ובמה שתירצו וכבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בחיבורי בקונטרס האחרון סוף פרק קמא דקדושין בדין פסק איסור החדש ע״ש וכאן אבא בקצרה ליישב עיקר קושית תוס׳ דלע״ד אדרבה מוכח בסוגיא דשמעתין דרבי זירא ואביי גופייהו נמי אמסקנא דפרק העור והרוטב קא סמכו דכיון דמסקינן התם דילפינן פרי פרי מביכורים ותרומה דאינן נוהגין בשום משקה אלא במשקה דתירוש ויצהר ולא במשקין דשאר פירות קא בעי רבי זירא למימר דע״כ הטעם משום דבתירוש ויצהר הוי דרך אכילתן משא״כ במשקין דבשאר פירות לא הוו דרך אכילתן אע״ג דחשיבי ומשום הכי מייתי שפיר סייעתא לרבי אבהו וכ״ש אוכל חלב חי או בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו דלא הוי דרך אכילתן כלל ודחי ליה אביי דאין הדבר כן דלעולם אפשר דהוי דרך אכילתן ואפילו הכי חלק רחמנא בין תירוש ויצהר לשאר משקין היינו משום דבשאר משקין הוי זיעה בעלמא משא״כ ביין ושמן דחשיבי טובא דאשתנו למעליותא ועיקר נטיעתן למשקין היוצא מהן משום הכי שייך בהו שפיר שתיה בכלל אכילה כדמשמע בלשון התוס׳ בפרק העור והרוטב בתחילת הסוגיא שם. ותדע דהכי הוא דאלת״ה אלא כמ״ש התוס׳ דאביי ורבי זירא מסברא בעלמא פשיטא להו הכי והאיך אפשר לומר כן דהא אמרינן בפרק העור והרוטב דלענין חלב וחמץ ונבלת עוף טהור ושרצים איתרבו משקין דידהו כמו אוכל גמור ואם כן נילף ערלה מכל הנך במה הצד שיהיו המשקין היוצא מהן כמותם כדבעי הש״ס התם למימר מעיקרא דכל איסור הבא מאיליו ילפינן לאיסורא מהנך במה הצד וערלה נמי איסור הבא מאיליו הוא אלא ע״כ דאמסקנא דהתם סמכו דילפינן פרי מפרי להתירא לאפוקי דלא נילף מכל הנך לאיסורא כמו שכתבתי באמת בקונטרסי דלמסקנא דהתם אידחיא לה הסוגיא דמעיקרא דע״כ טבל והקדש וחדש גופייהו נמי אין משקין היוצא מהן כמותן אסורין מן התורה דילפינן להו מג״ש ובק״ו מהקדש ותרומה וערלה להיתירא ודוקא אליבא דר״א דמחייב בערלה ותרומה ויליף נמי פרי פרי בערלה לאיסורא ומשום הכי הוי נמי בכל איסורין המשקין כמותם דילפינן מכל הנך במה הצד ומכ״ש בטבל והקדש דילפינן בג״ש מתרומה משא״כ למה דקיי״ל כר׳ יהושע דכל איסורין לא הוי אלא מדרבנן כמו שהארכתי בקונטרסי:
ומיהו לשיטת התוס׳ דשמעתין דלא כתבו כן ודאי קשה ויש ליישב דעיקר סברת התוספות דמדקאמר אביי לישנא דזיעה בעלמא היא משמע דמסברא פשיטא ליה הכי ולא שייך למילף כלל מחלב וחמץ דהא התם ודאי לא זיעה בעלמא הוא משום שגוף האיסור בעין ומשרצים נמי ליכא למילף משום שכן מטמא בכעדשה וסברא זו כתבו התוס׳ עצמם שם בשם רבינו הר׳ שמואל ע״ש בלשון התוס׳ ובמהרש״א. וממילא שזה הפי׳ אתי שפיר נמי אליבא דר׳ זירא דמשקין דפירות הוי טפי שלא כדרך אכילתן מהנך דחלב וחמץ ושרצים ומשום הכי מייתי סייעתא שפיר לרבי אבהו דאמר כל איסורין וכו׳ כן נ״ל להבין ודוק היטיב ואין להאריך כאן יותר:
אמר ר׳ זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זה במשנה. שאמרו חכמים: אין סופגין (לוקים) את הארבעים מלקות משום איסור שתיית משקה הנסחט מפרי עץ ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ומכאן נדייק: ואילו המשקה היוצא מתותים תאנים ורמונים — לא, אינו לוקה עליהם מן התורה, אף שפירות אלה אסורים באכילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]לאו [האם לא] משום שלא קאכיל להו [אוכל אותם] בדרך הנאתן הרגילה, שפירות אלה דרך בני אדם לאוכלם ולא לסחוט מהם משקה.
Rabbi Zeira said: We, too, have also learned in a mishna that the Rabbis said: One absorbs the forty lashes due to drinking the juice squeezed from orla fruits only for that which seeps from olives, oil, and from grapes, wine. In contrast, for drinking the juice that seeps from mulberries, figs, and pomegranates one is not flogged, despite the fact that it is prohibited to consume those juices. What is the reason for this? Is it not because he is not eating them in their usual manner of deriving benefit? Generally, these fruits are eaten and not squeezed for their juice.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמְעִינַן פְּרִי גּוּפָא דְּלָא קָאָכֵיל לֵיהּ דֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ שַׁפִּיר אֶלָּא הָכָא מִשּׁוּם דְּזֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא.

Abaye said to him that this mishna does not necessarily prove this same point: Granted, had the mishna taught us the case of the fruit itself, as he is not eating it in its usual manner of deriving benefit, it would work out well. However, here, where the case is with regard to their juice, the reason he is not flogged is because it is merely moisture that drips from the fruit, which is not considered to be an essential part of the fruit.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך זע
זעא(טהרות פ״ט מעיל׳ כא) זיתים מאימתי מקבלים טומאה משיזועו זיעת מעטן אבל לא זיעת קופה (מכשירין פרק ב) זיעת בתים שיחים ומערות טהורה (פסחים כד:) משום דזיעה בעלמא הוא מי תותים ורמונים (זבחים יט.) מאי לא יחגרו ביזע אמר אביי לא יחגרו במקום שמזיעים כדתניא כשהן חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן הוה קאמינא קמיה דיוזדיגר מלכא והוה מדלי המייניה ותתייה ניהלי ואמר לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב כי אתאי לקמיה דאמימר אמר לי קיים בך והיו מלכים אומניך:
א. [שוויצין.]
בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא – דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזים או אפרסקין ואכלן ואשמעינן דלא מחייב.
שפיר – שמעינן מינה דאין לוקין אלא כדרך אכילתן אבל השתא טעמא דפטור משום דלאו פרי אכל.
אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא – תימה לר״י דבהעור והרוטב (חולין קכא. ושם) יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר אם כן אמאי איצטריך למימר הכא זיעה בעלמא הוא וי״ל דהא דאיצטריך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין איצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן הכא והתם איצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא א״ש הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דשמעינן דמשקה אינו כפרי מיהו תימה אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא.
בתוס׳ בד״ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא וכו׳ ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ״ל. לכאורה נראה שהקשו כן לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאורייתא לוקין עליו משא״כ לשיטה אחרת שהביאו התוס׳ בעכו״ם דף ס״ז דבטעם כעיקר עצמו אסור מדאוריי׳ ואין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה אם כן יש ליישב קושייתן קצת ומכ״ש לשיטת רש״י שכתב שם דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן אין מקום לקושייתן כלל אם לא שנאמר דמשמע להו דטעם כעיקר דהכא איירי במשקים שיוצאים מגוף הפרי לא גרע מכזית בכדי אכילת פרס דהוי ליה טעמו וממשו דאמרינן שם דאסור ולוקין עליו כן נראה לי בכוונת דבריהם מיהו בעיקר קושייתם מצאתי שהקשו כיוצא בזה בבכורות דף ו׳ ע״ב בד״ה רוטב וקיפה שלהן ומה שתירצו שם כתבתי ביאור דבריהם בקונטרס שלי בדין איסור חדש בקידושין ולפ״ז נתיישב׳ ג״כ קושייתם דהכא אלא דאפשר לומר דעיקר קושיית התוס׳ על לישנא דזיעה בעלמא דלא הול״ל לישנא דזיעה בעלמא הוא זה כיון שיש בו מיהו טעם האיסור כנ״ל ודו״ק:
שם בגמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם. נראה דהא דנקט לישנא דהכל מודים לאו משום דאביי גופא לית ליה הא דרבי אבהו דודאי נהי דדחי סייעתא דרבי זירא אפילו הכי מודה בעיקר דינו דרבי אבהו דאל״כ לא הוי קאמר הכל מודים אלא משום דללישנא קמא דרבי אבהו לא פטור אלא באוכל חלב חי משא״כ בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו אפשר דחייב וללישנא בתרא דרבי אבהו פטור בתרווייהו משו״ה קאמר שפיר דהכל מודים אפילו ללישנא בתרא דפטור בתרווייהו אפילו הכי בכלאי הכרם חייב בתרווייהו ומשום דבכלאי הכרם לא שייך הך מילתא דאוכל חלב חי וכיוצא בו אם כן הוה שלא כדרך הנאתן רבותא טפי לחיובא ומכ״ש באוכל שלא כדרך אכילתן דחייב כיון דאין במינו פירות וכיוצא בו כנ״ל:
בתוס׳ ד״ה אמרת ק״ו תימא האיך אלים ק״ו לאפוקי ג״ש וכו׳ עכ״ל. בתוס׳ פרק כל הבשר דף קי״ו כתבו תוספות דהך מילתא פלוגתא דתנאי היא דאיסי בן יהודא סבר דאהני ג״ש ואהני ק״ו ור״ש בן יהודה משום ר׳ שמעון דמתיר בהנאה סובר דאין ג״ש למחצה מיהו לפי מה שהעליתי בחבורי במסכת קדושין דמוכח בפשיטות דלכ״ע אמרינן אהני ג״ש ואהני ק״ו אפילו הכי לא תקשה לרבי שמעון דמתיר בהנאה והיינו מהטעם שכתבו התוספות בבבא מציעא דף קי״ד בד״ה מסדרין לב״ח ע״ש ויש ליישב אבל בדרכים אחרים ואין להאריך:
תוס׳ ד״ה אלא וי״ל כו׳ דהא דאיצטריך למילף. עי׳ בספר כתנות אור להגאון בעל פנים מאירות סוף פ׳ בראשית:
אמר ליה [לו] אביי: אפשר לדחות ראיה זו, בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] בענין הפרי גופא [עצמו] כשלא קאכיל ליה [אוכל אותו] בדרך הנאתו הרגילה — שפיר [יפה] אז אפשר היה ללמוד מכאן הלכה זו, אלא הכא [כאן] שלא אסר במשקי תותים ותאנים, הטעם הוא משום שזיעה בעלמא [בלבד] הוא ואינו נידון כחלק מהותי מן הפרי.
Abaye said to him that this mishna does not necessarily prove this same point: Granted, had the mishna taught us the case of the fruit itself, as he is not eating it in its usual manner of deriving benefit, it would work out well. However, here, where the case is with regard to their juice, the reason he is not flogged is because it is merely moisture that drips from the fruit, which is not considered to be an essential part of the fruit.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר אַבָּיֵי והַכֹּל מוֹדִים בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה.

Abaye said: All concede with regard to prohibited mixtures of diverse kinds planted in a vineyard that one is flogged for deriving benefit from them even if he does not benefit from them in their usual manner. What is the reason for this? It is because no prohibition against eating is written about them explicitly in the Torah. Therefore, the verse is interpreted to mean that it is prohibited to benefit from them in any manner; rather, one must burn them immediately.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כלאי הכרם – כתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה דמשמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא.
הכל מודים בכלאי הכרם – הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא מאן דאמר לאו דאורייתא והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב שמא משום דאין מזהירין מן הדין.
אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא דלא כתיב בהו אכילה. הא מילתא דאביי בארץ ישראל היא שהכלאים אסורין מן התורה, בל בחוצה לארץ קיימא לן שהיא מדברי סופרים וליכא מלקות. ומיהו גמרינן ממילתא דאביי דבחוצה לארץ (סופרים) מיהת [איכא] איסורא אפילו שלא כדרך הנאתן. אבל בהרכבת האילן אע״פ שהוא אסור מן התורה, [ו]⁠כלאי זרעים נמי אף בארץ, מותרין אף באכילה. והכי איתא בפרק כל הבשר. ובמסכת כלאים פרק ח׳ תנן כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה. ובשר בחלב לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, דלא⁠[ו] אכילה כתיבא ביה.
בתוס׳ ד״ה הכל מודים בכלאי הכרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכו׳ עכ״ל. ויש לתמוה טובא דהא בחולין בעזרה ליכא מלקות כלל אפילו באוכל דרך אכילתן ממש משום דהוה לאו שניתק לעשה וכדאיתא להדיא במשנה שלימה בריש פרק אותו ואת בנו חולין בעזרה אין סופגין את הארבעים ולכאורה היה נראה לי דאכתי קשיא להו דלאשמעינן לאביי מיהת דבחולין בעזרה איכא איסור דאורייתא אפילו שלא כדרך אכילתן אלא דא״א לומר כן דאם כן לא יתיישב שפיר מה שתירצו בסמוך באותו דבור עצמו הא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב היינו משום דאין מזהירין מן הדין וע״כ היינו לענין מלקות ממש ואכתי קשה דלשמעינן מיהת בבשר בחלב לענין איסור דאורייתא כי היכי דקשיא להו לענין חולין שנשחטו בעזרה וצ״ע גדול ליישב:
בא״ד ושמא י״ל דאין מזהירין מן הדין. ולכאורה קשה דהא בדיבור הקודם כתבו דעיקר ילפותא דאיסור הנאה בבשר בחלב בג״ש אתיא והך ק״ו אינו אלא גילוי מילתא ואם כן לא שייך הכא אין מזהירין מן הדין ואפשר דהתוס׳ דהכא בדבור זה כתבו כן על פי פי׳ השני שכתבו בפרק כל הבשר שתירצו בענין אחר דעיקר ילפותא לענין הנאה בק״ו כמו שהבאתי דבריהם בסמוך:
מיהו בלאו הכי ק״ל דמעיקרא מאי קשיא דלימא אביי הכל מודים בבשר בחלב הא איכא רבי יהודה משום רבי שמעון דסובר דבבשר בחלב מותר בהנאה וי״ל בדוחק:
אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו אם נהנה מהם שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא [מה טעם הדבר]משום שלא כתיב בהו [נאמר בהם] איסור אכילה במפורש, ומלשון הכתוב נראה שאין ליהנות ממנו כלל אלא לשורפו בלבד.
Abaye said: All concede with regard to prohibited mixtures of diverse kinds planted in a vineyard that one is flogged for deriving benefit from them even if he does not benefit from them in their usual manner. What is the reason for this? It is because no prohibition against eating is written about them explicitly in the Torah. Therefore, the verse is interpreted to mean that it is prohibited to benefit from them in any manner; rather, one must burn them immediately.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותההשלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מֵיתִיבִי אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִנַּיִן לְבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא אָסוּר נֶאֱמַר כָּאן {דברים י״ד:ב׳,כ״א} כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {שמות כ״ב:ל׳} וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי מָה לְהַלָּן אָסוּר אַף כָּאן אָסוּר.

The Gemara raises an objection. Isi ben Yehuda says: From where is it derived that it is prohibited to eat meat that has been cooked in milk? It is stated here: “For you are a sacred people unto the Lord your God. You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21). And it is stated there: “And you shall be sacred men unto Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field [tereifa]; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30). Just as there, with regard to a tereifa, it is prohibited to eat it, so too here, with regard to meat in milk, it is prohibited to eat it.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהוא אסור – באכילה.
בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ובבישול ואין בו כרת אלא מלקות וכלאי הכרם ג״כ אסורים בהנאה ולוקין עליהם מוסף עליהם חמץ בפסח שאסור בהנאה ויש בו כרת:
מיתיבי [מקשים], איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה? נאמר כאן ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו״ (דברים יד, כא), ונאמר להלן ״ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו״ (שמות כב, ל). מה להלן בענין טריפה אסור באכילה, אף כאן אסור בשר בחלב באכילה.
The Gemara raises an objection. Isi ben Yehuda says: From where is it derived that it is prohibited to eat meat that has been cooked in milk? It is stated here: “For you are a sacred people unto the Lord your God. You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21). And it is stated there: “And you shall be sacred men unto Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field [tereifa]; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30). Just as there, with regard to a tereifa, it is prohibited to eat it, so too here, with regard to meat in milk, it is prohibited to eat it.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה בַּהֲנָאָה מִנַּיִן אָמַרְתָּ ק״וקַל וָחוֹמֶר וּמָה עׇרְלָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא אָסוּר בַּהֲנָאָה

From the above comparison I have derived only that it is prohibited to eat it, as it is prohibited to eat a tereifa; from where do I derive that it is prohibited to derive benefit from it as well? You may state an a fortiori inference: If with regard to orla, through which no sin has been committed, as it is part of the ordinary growth process of the tree to produce fruit during the first three years, yet still it is prohibited to deriving benefit from it; then with regard to meat in milk, through which a sin has been committed, as the two were illicitly cooked together, is it not right that it should be prohibited to derive benefit from it?
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערלה שלא נעבדה בה עבירה – בנטיעותה.
בשר בחלב שנעבדה בו עבירה – כשבישלו ועבר עליו על לאו לא תבשל.
אמרת קל וחומר – תימה היכי אלים ק״ו לאפוקי מג״ש דנילף מנבילה בג״ש שלא תאסר בהנאה כמו נבילה ובפרק כל הבשר (חולין קטז.) איכא תנא דיליף הכי וסבר דבשר בחלב לא אסור בהנאה ואור״ת דבההוא קרא דאנשי קדש כתיב ביה נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשינן קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק״ו דגמרינן מקדשים ולא (מנבילה) וא״ת בלא ק״ו נמי מקשינן לחומרא וי״ל דהכא ס״ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו הקשה הר״י דאורלינ״ש אמאי לא ילפינן מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה מקדש קדש דמההוא קדש דנותר דריש ג״ש בפ׳ לולב וערבה (סוכה מט.) ובפרק כל הזבחים (זבחים כח:) וי״ל דהכא עם קדוש מאנשי קדש דרשי׳ שהן ענין אחד דקיימא קדושה אגברי אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים.
אמרת ק״ו – איסור אכילה לא מצי למילף בק״ו מערלה כדאמר בכל הבשר (חולין קטו:) משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה יוכיח דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה אבל השתא דיליף מקרא איסור אכילה ליכא למימר תוכיח דהנהו שרו באכילה.
בד״ה אמרת ק״ו תימה כו׳ א״נ דנין חולין מחולין ואין דנין כו׳ עכ״ל בהאי תירוצא מיתרצא נמי הא דלעיל דאי לאו ק״ו הוה דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים אע״ג דלחומרא הוא וק״ל:
בד״ה הכל מודים כו׳ והא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא משום דאין מזהירין כו׳ עכ״ל יש לדקדק דהא לאביי קיימינן הכא ואביי הא קאמר בהדיא לקמן דלוקין על בשר בחלב אפילו שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלענין איסור אכילה בבשר בחלב לא מן הדין אתי אלא מג״ש מנבילה ושפיר לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאת אכילה כיון דלא כתיב אכילה בגופיה כדקאמר אביי בהדיא לקמן אבל הכא קאמר אביי בכלאי כרם דלוקין אף על ההנאה שלא כדרך הנאה ושפיר קאמרי דבבשר בחלב אין מזהירין מן הדין דאיסור הנאה לא אתי אלא מק״ו מערלה ודו״ק:
תוס׳ ד״ה הכל מודים. והא דלא קאמר וכו׳ משום דאין מזהירין מן הדין. עי׳ ע״ז יב ע״ב תד״ה אלא וצע״ק:
ואין לי אלא באיסור אכילה כטריפה, אסור בהנאה מנין? אמרת, קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה שהרי העץ גדל כדרכו, ובשלוש שנותיו הראשונות הינו ממילא ערלה, ובכל זאת אסורה בהנאה. בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלו אף שאסור לבשלו, אינו דין שיהא אסור בהנאה?
From the above comparison I have derived only that it is prohibited to eat it, as it is prohibited to eat a tereifa; from where do I derive that it is prohibited to derive benefit from it as well? You may state an a fortiori inference: If with regard to orla, through which no sin has been committed, as it is part of the ordinary growth process of the tree to produce fruit during the first three years, yet still it is prohibited to deriving benefit from it; then with regard to meat in milk, through which a sin has been committed, as the two were illicitly cooked together, is it not right that it should be prohibited to derive benefit from it?
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים כד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים כד:, ר׳ חננאל פסחים כד:, הערוך על סדר הש"ס פסחים כד:, רש"י פסחים כד:, ראב"ן פסחים כד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים כד:, ההשלמה פסחים כד: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי פסחים כד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים כד:, מהר"ם חלאווה פסחים כד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כד:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים כד:, פני יהושע פסחים כד:, גליון הש"ס לרע"א פסחים כד:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כד:, אסופת מאמרים פסחים כד:

Pesachim 24b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 24b, R. Chananel Pesachim 24b, Collected from HeArukh Pesachim 24b, Rashi Pesachim 24b, Raavan Pesachim 24b, Tosafot Pesachim 24b, HaHashlamah Pesachim 24b, Meiri Pesachim 24b, Ritva Pesachim 24b, R. Moshe Chalava Pesachim 24b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 24b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 24b, Penei Yehoshua Pesachim 24b, Gilyon HaShas Pesachim 24b, Steinsaltz Commentary Pesachim 24b, Collected Articles Pesachim 24b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144