ציון א.
משנה. הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
גמרא. ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה?! אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גנוסר שנו.
במה דברים אמורים? כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה. אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה - אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה. וזה כלל בברכות: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת.
כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת? הרי שצריך לאכול דג מליח, ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו - הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת, מפני שהפת טפלה לו, וכן כל כיוצא בזה.(רמב״ם ברכות ג, ה, ז)
כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה, לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו, ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל, כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו - מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל. הגה. ויש אומרים אם הטפל חביב עליו - מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר, והא דמברכין על העיקר ופוטר הטפילה - היינו שאוכלין ביחד או שאוכל העיקר תחילה, אבל אם אוכל הטפל תחילה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחילה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא, או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה - מברך על האוכל תחילה, אף על פי שהוא טפל לשתיה, ואינו מברך עליו רק שהכל, הואיל והוא טפל לדבר אחר.
(שו״ע אורח חיים ריב, א)
רבינו יונה (לב, א בדפי הרי״ף), הרא״ה, הריטב״א ורבינו יהונתן מפרשים שפירות גנוסר נאכלים עם פת מפני מתיקותם, לכן מברך על הפירות ופוטר את הפת, וכך מבינים הב״ח והרש״ש גם את דברי רש״י.
לעומת זאת התוספות (ד״ה באוכלי) מפרשים שמדובר כשאכל פירות מתוקים ובגלל המתיקות שנשארה בפיו אוכל אחר כך מליח עם פת, והיא טפלה מפני שאינה באה אלא בשביל המליח. אמנם הם מקשים שאם כן ראוי לברך על הפירות שהם העיקר, ולא על המליח, אך מתרצים שמדובר כשאכל את הפירות במעמד אחר, או שבשעה שאכל את הפירות לא היו המליח והפת לפניו, מפני שלא ידע שיחלש מחמת מתיקות הפירות. כן משמע שמפרשים רבינו חננאל, הרמב״ם (בפירוש המשניות) והערוך.
הב״ח כותב שלפי רבינו יונה ורש״י רק פירות גנוסר חשובים מהפת, אך אם כבר אכל את הפירות ואחר כך הביאו לו מליח ופת - אין המליח פוטר את הפת אלא מברך על הפת, שהרי הגמרא הקשתה האם יש דבר שפת טפלה לו, ותירצה שמדובר בפירות גנוסר, בעוד שלפי התוספות מברך על המליח ופוטר את הפת, שהרי על כך מדובר בגמרא שהפירות נאכלו תחילה. אולם הט״ז (סק״א) חולק וכותב שאף רבינו יונה מסכים בזה עם התוספות.
הבדל נוסף הוא כשאוכל רק מליח עם פת בלי פירות גנוסר, כגון שאוכל דג מלוח ומפני מליחותו אוכל גם פת, שלפי רבינו יונה ורש״י מברך על הפת, שהרי לדעתם הפת טפילה רק לפירות גנוסר, ואילו לדעת התוספות הפת טפילה למליח עצמו, ולכן מברך על המליח, והגמרא הזכירה פירות גנוסר רק בתור דוגמה למי שנזקק למליח.
המאירי כותב בשם גדולי המפרשים שהפת טפילה למליח דוקא כשאוכל את המליח לפני הפת, אך כאשר המליח בא עם הפת עצמה - מברך על הפת שהיא העיקר. כך ניתן לדייק גם מלשון התוספות שמדברים על הפת שלאחר המליח, אבל מלשון רבינו יונה שכותב שאוכלים את הפירות עם הפת לא משמע כך, וכן לשון הטור והשלחן ערוך.
הרמב״ם כותב את ההלכה על מי שצריך לאכול דג מליח ואוכל פת עמו, ואינו מזכיר שאוכל פירות גנוסר, וכן הסמ״ג (עשין כז), הטור והשלחן ערוך אינם מזכירים זאת.
המהרש״ל (מובא בפרישה) מבאר שהטור סובר כתוספות שלאו דוקא פירות גנוסר אלא הוא הדין לדג מליח שמחמת מליחותו אוכל לחם, והגמרא לא תירצה שמדובר על דג מלוח, מפני שמלשון המשנה משמע שעוסקת בסתם מליח ולא בדג מלוח.
הב״ח מדייק בלשון הרמב״ם והסמ״ג שכותבים ״הרי שצריך לאכול דג מליח״, וכוונתם שאכל מקודם דבר אחר שבגללו צריך עכשיו לאכול מליח עם הפת, אך כשאוכל רק מליח עם פת - העיקר הוא הפת ומברך עליה ולא על המליח. לדעתו זו גם דעת הטור אף על פי שכותב את ההלכה בסתם על מי שאוכל דג מליח ופת.
המשנה ברורה (סק״ג) מכריע שדוקא אם אכל דבר מתוק בתחילה ואחר כך אכל דג מלוח עם פת - מברך על המלוח ופוטר את הפת, אבל כשאוכל רק דג מלוח עם פת - מברך על הפת, מפני שאין הפת טפילה אלא כשהיה מוכרח לאכול את המליח.
ב. טפל שאינו לפניו בשעת אכילת העיקר.
לעיל נזכרו דברי התוספות שמברך על המליח למרות שהוא טפל לפירות המתוקים שאכל בתחילה, משום שמדובר כשאכל את הפירות במעמד אחר, או שבשעה שאכל את הפירות לא היו שם מליח ופת.
הב״ח כותב שיש הבדל בין שני הסברי התוספות, שלפי הראשון מברך על המליח מפני שכבר אכל את הפירות ובירך עליהם, ולפי השני מברך על המליח אף על פי שעדיין אוכל את הפירות, מפני שבשעה שבירך את ברכת הפירות לא היו לפניו המליח והפת.
להלכה כותב הב״ח שכאשר הפירות, המליח והפת נמצאים לפניו - מברך על הפירות בלבד.
המגן אברהם (סק״ב) מדייק מדברי התוספות שאם ידע שיחלש ליבו והתכוון לאכול גם פת ומליח - ברכת הפירות פוטרת אף על פי שלא היו לפניו המליח והפת. הוא מבאר שלפי ההסבר הראשון של התוספות מברך על המליח מפני ששינה את מקומו לאחר אכילת הפירות, וכן מסביר רבי עקיבא איגר בתוספותיו למשניות.
להלכה פוסק המשנה ברורה (סק״ד) שאפילו כשלא היה לפניו בשעת אכילת העיקר, אם דעתו בשעת הברכה לאכול גם את הטפל, או שדרכו בכך - אינו מברך על הטפל כשאוכלו באותו מקום, אך אם אוכלו במקום אחר, או שלא היתה דעתו בפירוש לאכול את הטפל ואין דרכו בכך - מברך על הטפל שהכל ולא את ברכתו הרגילה, כמו שיתבאר לקמן.
בעל האגור (סי׳ רחצ) כותב בשם האור זרוע (ח״א סי׳ קעו) שעיקר פוטר טפל רק כשהוא גם חביב, אך אם אינו חביב - מברך על הטפל וחוזר ומברך על העיקר, משום שבכגון זה עדיף להרבות בברכות.
המגן אברהם (סק״ג) מקשה שמשמע מלשון האגור שאף כשהעיקר והטפל חביבים במידה שוה - מברך על שניהם, ומדוע לא יברך רק על העיקר, ומלבד זה הרי ההלכה היא שאסור להרבות בברכות. על כן מפרש המגן אברהם שכוונת האור זרוע שכאשר העיקר חביב, כגון שאכל צנון מפני שנחלש ליבו ואכל זית רק כדי להפיג את חריפות הצנון - מברך רק על הצנון, אבל אם העיקר אינו חביב, כגון שאוכל צנון סתם ולא מפני שנחלש ליבו - אין הצנון נחשב לעיקר כיון שאוכל את שניהם יחד ואין הצנון חביב עליו יותר מהזית, לכן מברך על הזית ואחר כך על הצנון.
הרמ״א פוסק כדברי האגור, אבל הגר״א (סק״ה) דוחה את דבריו, וכן פוסק המשנה ברורה (סק״ה).
בעל ערוך השלחן (סעיף ו) מעיר שלכאורה הטפל אינו יכול להיות חביב, שכיון שהוא חביב - הרי אינו טפל, אך מסביר זאת על פי שיטת הרא״ש שחביב הוא מה שחביב עליו בדרך כלל, ועליו נאמר שצריך לברך עליו אף על פי שעכשיו הוא טפל.
בעל תרומת הדשן (סי׳ לא) כותב שמי שקשה לו לשתות יין אחרי שינתו, ומשום כך אוכל קודם לכן מאכל מתובל - צריך לברך עליו אף על פי שהוא טפל, ודוקא כשהעיקר נאכל תחילה מברך על העיקר ופוטר את הטפל, מה שאין כן כשהטפל נאכל תחילה, שאין לפוטרו למפרע על ידי ברכה על העיקר שיאכל אחר כך, שהרי נמצא שנהנה ללא ברכה. עם זאת הוא מביא את דברי האור זרוע (שו״ת מהר״ח או״ז סי׳ לח) על מי שאוכל גרעיני גודגדניות כדי למתק את השתיה, שמברך רק שהכל ולא את ברכתם המקורית.
הבית יוסף חולק על האור זרוע וסובר שיש לברך את הברכה הרגילה, שכשם שמי שאוכל דבר שאין בו שיעור אינו משנה את הברכה. אבל הרמ״א בדרכי משה (סק״ב) כותב שבעיקר וטפל, שעיקר ההנאה לא מחמת הטפל, ומברך רק כדי שלא יהנה מהעולם ללא ברכה - ראוי לשנות את הברכה ולברך שהכל, מה שאין כן בדבר שאין בו שיעור, שנהנה ממנו ולכן מברך עליו כברכתו, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך.
גם הט״ז (סק״ז) סבור שמברך שהכל, שהיא ברכה כוללת הראויה לכל דבר, ואין לדמות זאת לברכה על דבר שאין בו שיעור שהדיון לגביה הוא בברכה אחרונה, שאינה כוללת הכל אלא על כל מין תיקנו ברכה בפני עצמה.
בעל הפרישה מבין שהאור זרוע מחייב לברך שהכל על הגרעינים גם כשאוכלם אחרי השתיה, ומסביר שדוקא כשהטפל נועד למנוע נזק, כמו באוכל לפני שתיית יין, יש חילוק בין כשאוכל תחילה את הטפל שמברך את ברכתו הראויה לבין כשאוכל תחילה את העיקר שמברך על העיקר ופוטר את הטפל, אבל כשהטפל נועד להמתיק את העיקר מברך שהכל על הטפל אף על פי שאוכלו אחרי העיקר.
המגן אברהם (סק״ד) כותב שהאור זרוע מתכוון לכגון שהעיקר הוא משקה שברכתו שהכל, לכן מברך גם על המאכל הטפל שלפני השתיה שהכל, אבל כשברכת העיקר שונה - אינו מברך על הטפל שהכל. עם זאת הוא מעיר שבעל תרומת הדשן לא הבין כך, שהרי למד מדברי האור זרוע את הדין במי שאוכל לפני שתיית יין. מסקנת המגן אברהם שאין לסמוך על פסק הרמ״א, מפני שגם הבית יוסף חולק על האור זרוע.
גם הגר״א (סק״ח) כותב שדברי הרמ״א תמוהים, וכנראה דעתו כבית יוסף שמברך על הטפל שאוכל תחילה את הברכה הראויה לו, גם כשהעיקר ברכתו שהכל.
המשנה ברורה (סק״י) כותב שלכתחילה יש להמנע מלאכול את הטפל לפני העיקר כיון שיש ספק כיצד לברך.
משנה. אכל ענבים ותאנים ורמונים - מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל, וחכמים אומרים: ברכה אחת.
גמרא. מאי טעמא דרבן גמליאל? דכתיב ״ארץ חטה ושערה״ וגו׳, וכתיב ״ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם״ וגו׳, וכתיב ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך...״. ורבנן: ״ארץ״ הפסיק הענין. ורבן גמליאל נמי ארץ הפסיק הענין?! ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה.
כל הברכות האלו, אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך - אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ח, יב)
כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו - אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.
(שו״ע אורח חיים רט, ג)
בגמרא מבואר שרבן גמליאל מפרש את הפסוק ״ואכלת ושבעת וברכת״ הן בקשר ללחם שמוזכר בפסוק שלפניו והן בקשר לשבעת המינים שמוזכרים בפסוק שלפני כן, וחכמים סוברים שהפסוק נאמר רק על לחם.
הרשב״א מבאר שאף חכמים מפרשים את הפסוק על פת ועל שבעת המינים, אלא שלדעתם כיון ש״ארץ״ הפסיקה - מברך רק על לחם ברכת המזון ואילו על שבעת המינים מברך ברכה אחת מעין שלש. נמצא לשיטתו שברכה מעין שלש חיובה מהתורה, וכך מפרשים הרא״ה, הריטב״א והרא״ש בתוספותיו, וכן משמע מדברי הרמב״ן
(לקמן מט, ב ד״ה ר״מ).
גם בעל הלכות גדולות, בעל השאילתות (שאילתא נג), בעל ספר החינוך (מצוה תל) והטור כותבים שברכה מעין שלש חיובה מהתורה.
הרא״ש מוכיח כדבריו מהסוגיה לעיל
(לה, א) שמבקשת ללמוד משבעת המינים הטעונים ברכה שגם על שאר המאכלים יש לברך.
לעומת זאת דעת רבינו יונה (לב, א בדפי הרי״ף ד״ה ונראה למורי) שברכה מעין שלש אינה אלא מדרבנן, ומביא ראיה מהסוגיה לעיל
(יב, א) האומרת שאם בירך על אכילת תמרים ברכת המזון יצא ידי חובתו, ואם חיוב ברכה מעין שלש הוא מהתורה - כיצד יוצא ידי חובה בברכה אחרת. כמוהו כותב הסמ״ג, וטוען שאילו היה החיוב מהתורה - היה צריך לברך גם על שבעת המינים ברכת המזון.
גם מדברי הרמב״ם בהלכה שלפנינו מוכח שסובר שברכה מעין שלש היא מדרבנן, והגר״א (סק״ח) מביא ראיה מהסוגיה לעיל
(לה, א) שבתחילה מנסה ללמוד חיוב ברכות מקמה וכרם ורק לבסוף מובא הלימוד משבעת המינים, מכאן שהחיוב אינו מהתורה.
בעל ראשון לציון (לה, א) כותב שלדעת הרמב״ם דוקא ברכת מעין שלש על פירות היא מדרבנן, ולא ברכת על המחיה שנאמרת על חמישה מיני דגן, שחיובה מהתורה. כך הוא מדייק מלשון הרמב״ם בפרק א הלכה א ״מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת...״, ואינו כותב אחר אכילת פת או לחם, מכאן שעל כל דבר הבא מחמישה מיני דגן חייב לברך מהתורה, גם כשמברך על המחיה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק במפורש שרק ברכת המזון היא מהתורה, לכן אם הסתפק אם בירך - יחזור ויברך, אולם שאר הברכות ובכללן ברכה אחת מעין שלש - חיובן מדרבנן בלבד, לכן אם הסתפק אם בירך - אינו חוזר ומברך.
הט״ז (סק״ג) והמגן אברהם (קעב, סק״ג) כותבים שיש לחוש לדעות שחיוב הברכה הוא מהתורה, לכן ראוי לכל ירא שמים שמסתפק אם בירך שיאכל עוד מאותו המין ויברך אחריו, ויצא מידי ספק.
הרא״ה והריטב״א כותבים שאם בירך על פת ברכה מעין שלש, או מצד שני אם בירך ברכת המזון על פרי מזין של שבעת המינים, כגון על תמרים - יצא ידי חובה, והרי זה לפי פירושם שאף לדעת חכמים הפסוק מדבר על לחם ועל שבעת המינים, לחם בברכת המזון ושבעת המינים במעין שלש.
אולם כאמור רבינו יונה כותב שאם ברכה מעין שלש היא מהתורה - אינו יוצא ידי חובתו בברכת המזון, כיון שהתורה קבעה ברכה שונה לכל סוג, ורק אם החיוב הוא מדרבנן מובן מדוע יוצא ידי חובה.
המחבר בשלחן ערוך (רח, יז) פוסק שברכת המזון אינה פוטרת ברכת מעין שלש על אכילת דייסה, אבל פוטרת ברכת מעין שלש על יין ועל תמרים. הפרי חדש כותב שיש ללמוד בקל וחומר שעל חמשת מיני דגן יוצא ידי חובה בברכת המזון כיון שהם מזינים, ובעל אגרות משה (ח״א סי׳ עג) כותב שיש להורות כן להלכה.
ציון ג.ד.
גמרא. אמר ליה אביי לרב דימי: מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש? אמר ליה: אפירי דעץ - ׳על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה׳ אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה, כי אתה טוב ומטיב לכל׳. דחמשת המינין: ׳על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה׳ כו׳ וחותם ׳על הארץ ועל המחיה׳. מיחתם במאי חתים? כי אתא רב דימי אמר רב: חתים בראש חדש: ׳ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים׳. הכא מאי? רב חסדא אמר: ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ורבי יוחנן אמר: ׳על הארץ ועל הפירות׳. אמר רב עמרם: ולא פליגי, הא לן והא להו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין?! אלא איפוך, רב חסדא אמר: ׳על הארץ ועל הפירות׳, רבי יוחנן אמר: ׳על הארץ ועל פירותיה׳.
וזו היא הברכה אחת מעין שלש: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת את אבותינו, רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המחיה׳. ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון.
(רמב״ם ברכות ג, יג)
ברכה אחת שהיא מעין שלש של חמשת המינין של פירות ושל יין היא של מיני הדגן, אלא שעל הפירות הוא אומר ׳על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה׳ וכו׳, ועל היין הוא אומר ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳, וחותם בשתיהן ׳על הארץ ועל הפירות׳, ואם היה בארץ ישראל חותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ויש מי שמוסיף בברכה שמעין שלש קודם חתימה ׳כי אל טוב ומטיב אתה׳, שהוא מעין ברכה רביעית, ויש מי שאומר שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד.
שתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של חמשת מיני דגן - מברך באחרונה... ׳על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ׳... וחותם ׳ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המחיה ועל הפירות׳.(רמב״ם שם ח, יד-טו)(הלכה טו לא צוינה בעין משפט)
על חמשת המינים שהם גפן ותאנה ורמון וזית ותמרה - מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלשה.
בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם ׳על הארץ ועל הפירות׳, ובארץ ישראל חותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ואם בחוצה לארץ אוכל מפירות הארץ - חותם גם כן ׳ועל פירותיה׳.
בברכה מעין שלש דיין אינו חותם ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳ אלא ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳ או ׳על הארץ ועל הפירות׳.
מזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חדש, אבל לא בחנוכה ופורים, אם אכל פירות משבעת מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין - יכלול הכל בברכה אחת... וחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות׳.(שו״ע אורח חיים רח, א, י-יב)(סעיפים יא-יב לא צוינו בעין משפט)
א. הזכרת ברית, תורה, חיים ומזון.
רבינו חננאל, הראבי״ה (סי׳ קכא) והמרדכי (סי׳ קנ) גורסים בגמרא ״...על ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון...״. אולם דעת הרא״ה (מט, א) והריטב״א
(הל׳ ברכות ו, ה) שאין מזכירים עניינים אלה בברכה מעין שלש, וכן לא מופיע הנוסח הזה בגרסת הגמרא שלפנינו. הרי״ף (לב, א), הרמב״ם, הרא״ש (סי׳ מב), והטור מביאים את נוסח הגמרא כפי שהוא לפנינו.
ב. ונאכל מפריה ונשבע מטובה.
הרי״ף והרמב״ם בפירוש המשניות גורסים זאת, אבל בהלכה שלפנינו אין הרמב״ם מביא את הנוסח הזה, ובמהדורת הרב קאפח מובא כתב יד שמופיע בו ״ונאכל ונשבע מטובה״, וכן יש בגמרא גרסה כזו בדקדוקי סופרים.
הטור כותב בשם הסמ״ג שאין לומר נוסח זה כיון שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובתה, אלא כדי לקיים את המצוות התלויות בה. אבל הב״ח מסביר שבאכילת פירות הארץ אנו ניזונים מקדושת השכינה השרויה בארץ ומטהרתה ושבעים מטובתה.
לדעת הגר״א (מובא במעשה רב סי׳ עו) אין לומר נוסח זה, אך בעל מור וקציעה כותב שגרסה זו נכונה, ובמשנה ברורה (סק״נ) מובאות שתי הדעות.
לפי הגרסה שלפנינו בגמרא יש לומר ״כי אתה טוב ומטיב לכל״, לפי הרי״ף וברא״ש יש לומר ״כי אל טוב ומטיב אתה״, והטור גורס ״כי אתה ה׳ טוב...״. נמצא שאף בברכה מעין שלש תיקנו כעין ברכה רביעית של ברכת המזון, שהיא ברכת הטוב והמטיב, ומסבירים הריטב״א והטור שנקראת ברכה מעין שלש ולא מעין ארבע משום ששמה נקבע רק על שם הברכות שמן התורה. בעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ רכד) כותב ששם הברכה נקבע עוד לפני שניתקנה ברכת הטוב והמטיב כשהובאו הרוגי ביתר לקבורה.
הרמב״ם בפרק ג אינו מזכיר את הנוסח הזה, ובפרק ח כותב שיש מי שמוסיף את הנוסח ויש מי שאומר שלא תיקנו אותו בברכה מעין שלש.
באבודרהם (עמ׳ שכט) מובאת דעה שדוקא כשמברך על היין אומר נוסח זה, כיון שמתחילה ניתקנה ברכת הטוב והמטיב על היין.
בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 88) כותב בתחילה שנוסח החתימה הוא: ׳על המחיה ועל הכלכלה׳, אך מביא בשם רב פיאס שהנוסח הוא ׳על הארץ ועל המחיה׳, ומסיק שכן הלכה. כך היא הגרסה ברי״ף, ברמב״ם, ברא״ש ובסידור רב סעדיה גאון. נוסח אחר שמביא בעל הלכות גדולות הוא ׳על הארץ ועל מיני מזונות׳, אולם לא מצינו נוסח כזה אצל הפוסקים האחרים.
בטור, לפי הגרסה שלפנינו, מובא הנוסח ׳על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה׳, והבית יוסף מביא את דעת הרמב״ם והסמ״ג (עשין סז) שאומר ׳על הארץ ועל המחיה׳ בלבד.
בעל סדור צלותא דאברהם (בחלק ויעש אברהם) כותב שיש טעות סופר בטור, שכן הטור עצמו בקיצור פסקי הרא״ש כותב שהחתימה היא ׳על הארץ ועל המחיה׳. אבל הלבוש, המגן אברהם (סקט״ו) ורבי יעקב עמדין בסידורו מביאים את הנוסח ׳על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה׳. המשנה ברורה בשער הציון (סקנ״ב) תמה על המגן אברהם שפוסק כנגד הרבה מהראשונים, ומביא בשם ספר מקור חיים שנפלה טעות סופר בדברי המגן אברהם.
לעומת הנוסח שבסוגייתנו ׳על הארץ ועל הפירות׳ מובא בראבי״ה (סי׳ קכב) נוסח אחר: ׳על הארץ ועל פרי העץ׳.
מסקנת הגמרא היא שבארץ החתימה היא ׳על הארץ ועל פירותיה׳ ובחוץ לארץ ׳על הארץ ועל הפירות׳.
הבית יוסף מביא את דעת רבינו יונה שאף על פירות שהובאו מארץ ישראל לחוץ לארץ חותם ׳על הארץ ועל הפירות׳, כיון שמספק אין לשנות מהמטבע של חוץ לארץ. יש להעיר שרבינו יונה שלפנינו (לב, א בדפי הרי״ף) כותב כך על פירות שמביאים מחוץ לארץ לארץ, אולם נראה שזו טעות סופר והעיקר כדברי הבית יוסף.
הרשב״א חולק וסובר שעל פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ חותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳. אולם לדעת בעל הפרישה (סקט״ו) והב״ח אף רבינו יונה מסכים עם הרשב״א שחותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ורק על פירות שיש ספק אם באו מארץ ישראל חותם מספק ׳על הארץ ועל הפירות׳.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שעל פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ מברך ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ובעל אליה רבה (סקי״ח) מוסיף שכאשר יש ספק מנין הפירות - מברך ׳על הארץ ועל הפירות׳, גם כשאוכלם בארץ ישראל.
ר״י שירליאון כותב שאף בברכת המזון כשאוכל בארץ ישראל חותם ׳על הארץ ועל מזונותיה׳ במקום ׳על הארץ ועל המזון׳, וכן מובא באגודה.
בעל פאת השלחן (ב, יד) מדייק מדבריו שאף בברכה מעין שלש על מיני דגן בארץ יש לומר ׳על הארץ ועל מחייתה׳, והברכי יוסף (סק״י) כותב כך בשם בעל כפתור ופרח (תחילת פ״י), אולם הוא מסיים שאין נוהגים כך, וכן פוסק בעל אגרות משה (ח״ו עמ׳ שצב).
הרא״ה כותב שבחמשת מיני דגן ״לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהו״, וניתן לפרש את דבריו על פי דברי רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל בהערותיו לסדור עולת ראיה שדוקא פירות ויין שנאכלים כהוייתם יש באכילתם משום שבח ארץ ישראל, מה שאין כן בפת שאין ניכר מאיזו חיטה אפויה, לכן אין באכילתה משום שבח של ארץ ישראל, ולא תיקנו נוסח מיוחד.
התוספות (ד״ה על העץ) כותבים שעל יין הנוסח בברכה מעין שלש הוא ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳, כשם שבברכה הראשונה תיקנו ליין ברכה מיוחדת משום חביבותו. לגבי החתימה מביאים התוספות שיש שחותמים ׳על הארץ ועל הפירות׳ ויש שחותמים ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳. דעת התוספות היא שיש לחתום ׳על הארץ ועל הפירות׳ כמו בכל הפירות, ורק כאשר מזכירים בשאר פירות עץ - יש שינוי ביין, כמו בפתיחה שבמקום ׳על העץ ועל פרי העץ׳ - אומר ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳.
כדבריהם כותבים רבינו חננאל, הסמ״ג בשם ר״י (עשין כז), המרדכי (סי׳ קז) והרמב״ם, אולם בעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ קעח) כותב כדעה שדוחים התוספות, שיש לחתום כעין הפתיחה ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳.
שיטת הרי״ף, הראב״ד (מובא בכסף משנה פ״ח, יד), רבינו יונה והרא״ש (סי׳ מב) היא שחותם ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳, וכן מכריעים הריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות ג, י) והטור.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאין לחתום בנוסח ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳, אלא או ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳ או ׳על הארץ ועל הפירות׳. הב״ח פוסק שלכתחילה יש לחתום ׳על הארץ ועל הפירות׳, אולם הט״ז (סקי״ד) כותב שעדיף לחתום ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳ כיון שבנוסח זה יוצא אף ידי השיטה שמצריכה לחתום ׳על הארץ ועל הפירות׳, וכן פוסקים הלבוש והמגן אברהם (סקט״ז). המגן אברהם מוסיף שבדיעבד יוצא אף כשחותם בנוסח ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳.
הגר״א (סקל״ח) כותב שמדברי המחבר בסעיף יב משמע שפוסק כדעת הרי״ף והראב״ד שחותם ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳, אולם לדעתו יש לחתום בנוסח ׳על הארץ ועל הפירות׳, כיון שלא מצינו בגמרא חתימה אחרת, וגם שאלת הגמרא ״מיחתם במאי״ מתייחסת בפשטות הן לפירות והן ליין.
ז. כשאכל מזונות ופירות ושתה יין.
התוספות (שם) והמרדכי (סי׳ קנ) מביאים את דעת רבינו חננאל שמי שאכל מזונות ותאנים ושתה יין מברך ׳על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ׳, וחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל הפירות׳, ואין זה נחשב כחתימה בשתים כיון שהכוונה היא לארץ שמוציאה מחיה ופירות.
ברבינו יונה ובשבלי הלקט
(סי׳ קסא) מובא שרבינו חננאל הורה לחתום ׳על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל פרי העץ׳, אולם בעל שבלי הלקט כותב שיש שיבוש בדברי רבינו חננאל, שהרי כבר התבאר שלדעתו על יין החתימה היא ׳על הארץ ועל הפירות׳.
דעה אחרת מובאת בארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ י) בשם האשכול ובשבלי הלקט (שם) בשם הגאונים לפיה יש לברך ברכה נפרדת לכל מין ומין שאכל, כיון שאין חותמים בשתים, וכן פוסק הריא״ז (הלכה ו, ב, מובא בשלטי הגבורים).
הרמב״ם פוסק שחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל הפירות׳, וזה בהתאם לשיטתו שהחתימה שווה ביין ובפירות. לעומת זאת כותב הטור, לפי שיטתו שהחתימה שונה, שחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות׳, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך.
ח. האם מזכירים מעין המאורע בברכת מעין שלש.
בירושלמי (הלכה א) נאמר: ״מהו להזכיר בה מעין המאורע? אמר רבי אבא בר זימנא: רבי זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע. אמר רבי ירמיה: הואיל וחש לה רבי זעירא - צריכין אנו מיחוש״. כך פוסקים הרמב״ם (בהלכה ובתשובת פאר הדור סי׳ קא), הרא״ש (סי׳ מב), הרוקח (סי׳ שמ), התשב״ץ (סי׳ שכב), והמרדכי בשם מהר״ם מרוטנבורג.
אולם התוספות כותבים שאין נוהגים להזכיר, ומוסיפים שאפשר שדוקא בימיהם שהיו קובעים סעודה על יין ופירות נהגו להזכיר מעין המאורע, מה שאין כן בימינו שאין קובעים סעודה עליהם. חילוק זה מובא גם בסמ״ג (עשין כז), במרדכי, במאירי וברשב״א בשם הראב״ד.
הכסף משנה כותב שאין בחילוק זה די כדי לבטל את דברי הירושלמי, וכן נראית דעת הרא״ה אשר מוסיף שבדיעבד יוצא גם אם לא הזכיר מעין המאורע.
בעל שלטי הגבורים (לב, א אות ב) מבין בדעת הסמ״ג שדוקא בברכה על אכילת פירות ושתית יין אינו מזכיר מעין המאורע, כיון שאין קובעים עליהם סעודה, מה שאין כן בברכת על המחיה לאחר שאכל מיני מזונות, ומוסיף שהטור הכותב שמזכיר תמיד מעין המאורע, הולך לשיטתו שאף על יין קובעים סעודה.
גם בדעת הרמב״ם מבין בעל שלטי הגבורים שמחלק כסמ״ג בין ברכת על המחיה לבין ברכה מעין שלש על יין ופירות, וכנראה מדייק זאת מכך שהרמב״ם כותב רק בפרק ג העוסק בברכת על המחיה שמזכיר מעין המאורע, ואינו כותב זאת שוב בפרק ח כשעוסק בברכה מעין שלש על יין ופירות.
לפי הבנתו תמה בעל שלטי הגבורים על הרמב״ם מדוע מחלק ביניהם אף על פי שבענין קביעות סעודה על יין אין דעתו כסמ״ג. אולם נראה שניתן ליישב על פי מה שהתבאר לעיל בשם בעל ראשון לציון שלפי הרמב״ם ברכה מעין שלש על מיני מזונות חיובה מהתורה, ואילו ברכה מעין שלש על פירות ויין חיובה מדרבנן. מלבד זה אפשר שבפרק ח סומך על מה שכבר כתב בפרק ג, שהרי כותב שברכה מעין שלש על פירות ויין היא כברכה שעל מיני דגן.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמזכירים מעין המאורע בכל ברכה מעין שלש.
מלשון הרמב״ם משמע שדוקא בשבתות וימים טובים מזכיר מעין המאורע, ולא בראש חודש ובחול המועד. בעל תורת רפאל (או״ח סי׳ טו) מסביר זאת שדוקא בימים שיש חיוב לאכול בהם פת, וכשמברך ברכת המזון חייב להזכיר מעין המאורע - תיקנו לומר מעין המאורע גם בברכה מעין שלש, ולא בימים שאין חיוב לאכול בהם פת, כשם שאם אכל פת ובירך ברכת המזון ושכח להזכיר מעין המאורע - אינו חוזר.
אולם האור זרוע (סי׳ קפא), המרדכי (סי׳ קנ) ובעל ספר חרדים (בפירושו על הירושלמי) כותבים בדעת הרמב״ם שיש להזכיר מעין המאורע גם בראש חודש, ובאור זרוע מובא בשמו שאף בחול המועד יש להזכיר.
הטור כותב שמזכירים מעין המאורע בשבת, יום טוב וראש חודש, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך.
בעל הגהות מיימוניות (פ״ג אות ל) כותב בשם רבו שבחנוכה ופורים אין מזכירים מעין המאורע, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך. בעל הלבוש מבאר שתפילת ״על הניסים״ היא הודאה ולכן מזכירים אותה בברכת ההודאה בתפילה ובברכת המזון, אבל בברכה מעין שלש המקום שראוי לאומרה הוא לפני סיום הברכה, כשאומרים ׳ונודה לך...׳, ושם לא ניתן לאומרה כיון שהסיום צריך להיות מעין החתימה.
בעל דברי חמודות (סעיף קלה) כותב נימוק אחר, שכיון שבירושלמי לא מוזכרים פורים וחנוכה אלא רק חגים שחיובם מהתורה - אין מזכירים אותם בברכה מעין שלש.
בספר יפה ללב (ח״ב סי׳ תרפה) מובא בשם ספר יד נאמן שבחנוכה ופורים אומרים ׳ועל הניסים ועל הנפלאות שעשית לנו בימים אלו, כי אתה טוב...׳, אולם לא נהגו כן.
בעל אליה רבה (סק״כ) כותב שמזכיר מעין המאורע לפני שאומר ׳ובנה ירושלים׳, כמו בברכת המזון, ומדייק זאת מדברי הרמב״ם שכותב ״כדרך שמזכיר בברכת המזון״.
אולם הלבוש (סעיף יב) כותב שמקומה לפני ׳כי אתה טוב ומטיב לכל...׳, דהיינו אחרי ׳ובנה ירושלים׳, וכן דעת המגן אברהם (סקי״ח).
בעל כף החיים (סקס״ז) כותב בשם בעל מאמר מרדכי שמי שנזכר שלא אמר מעין המאורע לפני שהזכיר את שם ה׳ בברכה - יכול עדיין לומר במקום שנזכר.
המגן אברהם כותב שאם לא הזכיר כלל בברכה מעין שלש מעין המאורע - אינו חוזר, כיון שפוסקים רבים סוברים שאין צורך להזכיר.