×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: אהֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ תְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ – מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה – מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה.:
MISHNA: If they brought salted food before him to eat first and bread with it, he recites a blessing over the salted food and thereby exempts the bread, because the salted food is primary while the bread is secondary to it. This is the principle: Any food that is primary and a secondary food is with it, one recites a blessing over the primary and, in so doing, exempts the secondary from its own blessing.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה ברכות ו:ז} מתני׳ הביאו לו מליח בתחלה1 ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת
שהפת2 טפילה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:
{בבלי ברכות מד ע״א} גמ׳ ומי איכא מידי דהאוי מליח עיקר ופת טפילה לו3 אמר רב אחא בר אויא4 באוכלי פירות גנוסר5 שאנו6:
{משנה ברכות ו:ח} מתני׳ אכל תאנים [וענבים]⁠7 ורמונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ר׳ עקיבה אומר אפילו אכל שלק8 והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו9 ר׳ טרפון אומר בורא נפשות [רבות] וחסרונן10:
{בבלי ברכות מד ע״א} גמ׳ אמר ר׳ יעקב בר אידי אמר ר׳ יוחנן11 כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו12 בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש אמר רבה בר מארי אמר ר׳ יהושע בן לוי כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך עליו במינו13 ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש אמר ליה אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלוש14 אמר ליה דחמשת המינין15על המחיה ועל הכלכלה (ועל השדה16) ועל תנובת השדה17 ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרציתה18 והנחלתה את אבותינו19 רחם ייָ׳י אלהינו עלינו ועל20 ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך21 ובנה את22 ירושלם עירך23 [במהרה] בימינו24 ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה [כי אל טוב ומטיב אתה25] בא״י26 על הארץ ועל המחיה. דפירי על העץ ועל פרי העץ {הלכות גדולות} דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. מחתם במאי27 חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ר׳28 יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה אמר רב עמרם29 ולא פליגי הא לן והא להו וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן30:
1. מליח בתחלה: כ״י פריס 312, רא״ה, ר׳ יונתן רק: ״מליח״. גנה: ״כתחלה מליח״. רמב״ם פיהמ״ש: ״מליח כתחלה״.
2. שהפת: כ״י פריס 312: ״מפני שהפת״.
3. טפילה לו: גפא, כ״י נ, דפוסים: ״טפל״. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״טפילה״.
4. בר אויא: כ״י פריס 312: ״בר עויא״. גפא: ״בר עולא״. דפוסים: בר רב עולא. כ״י קרפנטרץ: ״בר רב״ כ״י נ: ״בר רב ענא אמ׳ רב אסי״. רא״ה: ״בריה דרב אדא אמר ר׳ יוסי״.
5. גנוסר: דפוס קושטא: גינוסר. כ״י פריס 312: ״גינסר״.
6. שאנו: חסר ב-גפא. כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״שנינו״.
7. ענבים: כ״י פריס 312, כ״י נ, דפוסים, רא״ה, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״ענבים״.
8. שלק: ר׳ יונתן, דפוסים: ״שלוק״.
9. נהיה בדברו: חסר בדפוסים.
10. נפשות רבות וחסרונן: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: (״וחיסרונן״), וכן רמב״ם פיהמ״ש (״וחִסרונן״). כ״י א, גפב: ״נפשות וחסרונן״, וכן בהמשך שם. בסידורי רס״ג ורשב״נ אין: ״וחסרונן״. גפא, דפוסים: ״נפשות רבות״. כ״י פריס 312: ״נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא״.
11. יוחנן: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״חנינא״.
12. מברך עליו: גפב: ״אומ׳⁠ ⁠״. דפוסים רק מברך.
13. במינו: הכוונה למזונות או עץ, כפי שנמצא בה״ג כ״י אנטונין: ״מעין המין אם מעץ אם מאדמה״. וביתר נוסחאות ה״ג: ״מברך מה שהוא או ב״מ מזונות או ב״פ העץ״. כ״י קרפנטרץ: ״בורא מיני מזונות״. גפא גפב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״בורא פרי העץ״.
14. אמר ליה אביי לרב דימי מאי ניהו...שלוש: כ״י פריס 312 רק: ״ברכה אחת מעין שלש מאי היא״, רא״ה: ״אמר ליה אביי לרב דימי ברכה אחת מעין שלש מאי היא״.
15. גפא מציין כאן פתיחת הברכה בבי״ת ארוך.
16. ועל השדה: כבסדור רס״ג. חסר ב-גפא גפב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
17. ועל תנובת השדה: כך בכל נוסחי הרי״ף, ובר״ח שנעתק באור זרוע סי׳ קפא. אך אינו בנוסחי בה״ג, רשב״נ, רמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ג:יג).
18. שרציתה: וכן גפא גפב, אשכול, וכן בסדורי רס״ג, רשב״נ, וברמב״ם שם. כ״י פריס 312, כ״י נ: ״שרצית״. דפוסים: שנתת לעמך. רא״ה: ״שנתת״.
19. את אבותינו: כ״י קרפנטרץ: ״לאבותינו״.
20. עלינו ועל: וכן גפא, כמו בסדור רשב״נ, ובר״ח שם. כ״י נ, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים רק: ״על״, וכן ברמב״ם שם.
21. רחם... כבודך: גפב: ״... ועל עירך ועל מקדשך״.
22. את: חסר בכ״י נ, רא״ה, וכן חסר בר״ח שם.
23. עירך: כ״י פריס 312, אשכול: ״עיר קדשך״, וכן בסדור רשב״נ.
24. במהרה בימינו: גפא גפב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה. כ״י א: ״מהרה בימינו״ כבסדור רשב״נ. ר״ח שם רק: ״בימינו״. ברמב״ם שם: ״והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה״. כ״י נ שניהם: ״במהרה בימינו והעלנו לתוכה בשמחה״.
25. כי אל טוב ומטיב אתה: גפא גפב, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה, וכן בר״ח שם. כמו כ״י א, איננו בסדורי רס״ג, רשב״נ, ולא בה״ג ורמב״ם שם. אבל ברמב״ם במקום אחר (ח:יד) הביאו בשם ״יש מי שמוסיף״.
26. בא״י: בכ״י א, גפא גפב: בי״ת ארוכה.
27. במאי: כ״י פריס 312, רא״ה: ״מאי״.
28. ר׳: גפא גפב, כ״י נ, רא״ה: ״ור׳⁠ ⁠״.
29. אמר רב עמרם: חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ.
30. וכן על היין... הגפן: לשון שברא״ש שנכנס כאן בדפוסים. וראה ברשב״ץ לברכות מד, משמע שכך היה לפניו. ואינו כדעת הרמב״ם (הל׳ ברכות ח:יד) שחותם על היין ׳ועל הפירות׳, כבר״ח, וכסתם לשון רבינו בלא התוספת שבדפוסים. ראה בבית יוסף ובשו״ע (או״ח רח:יא), למרות נוסח הדפוס שלפניו, נמנע מלמנות הרי״ף עם דעת הרא״ש, ובפסק הביא את שתי הדעות.
ערך מלח
מלחא(סוכה כ: אהלות פרק ג) או שאכלתו מלחת פי׳ חפירה שתהא בארץ ויהיה באותה חפירה כמין עפר לבן דומה למלח כדכתיב ארץ מלחה לא תשב ותחתך הכותל מצד לצד ויתאכל העפר וימלח עד שיעשה בה כמין חור כדכתיב כי שמים כעשן נמלחו. (ברכות מד.) הביאו לו מליח פירוש דג מליח כדתנן הנודר מן המליח אינו אסור אלא במליח של דגים ואוכלי פירות גינוסר כמו תאנים שרף התאנים קשה לשפתים ואוכלין המליח דג או ציר והן עיקר והפת טפילה (ברכות מה) אמר רב כל סעודה שאין בה מליח אינה סעודה כלומר שלא שבעו שאין יכולין לאכול אלא מליח אינה סעודה שלא שבעו (שבת קמה) חוץ מן המליח הישן וקונייס האספנין (קידושין סו) אבותינו היה אוכלין מלוחין בזמן וכו׳ פי׳ ינאי המלך היה מבני חשמונאי וכשחזר מן המדבר הביא עמו ירקות ושמם מלוחים והם חרולין כדמתרגמינן ממשק חרול ומכרה מלח משמע חרול ומחפרין דמלח אמר לחכמים אבותינו כשעשוי המשכן היו במדבר אוכלין מלוחין ועושין המשכן פי׳ מלוחין כדכתיב הקוטפים מלוח עלי שיח (כתובות סה) מלח ממון חסד ואמרי לה חסר פי׳ כל דבר צריך מלח למלחו שלא יסרח וממון צריך למלחו שלא יכלה ובמה מולחו בגמילות חסד ואמרי לה חסר שצריך לחסרו לצדקה ולמצות ולכבוד תורה. (חולין קיג) מליח הרי היא כרותח (שבת סז) ליזיל למלחתא וליתקול מתקלא מלחא פי׳ למקום שעושין מלח:
א. [זאלץ.]
מתני׳ מליח – כל דבר מלוח.
מברך על המליח – ואף על גב דאשמעינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל.
מתני׳ הביאו לפניו מליחא ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת וכו׳.
רבי׳ האיי ז״ל:⁠ב הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו ומליח הוא שמתכוין לאכול ואין יכול לאכול מליח הרבה עד שתהא עמו [פת] ואוכל הוא את הפת בשביל מליח, מברך על המליח ופוטר את הפת. וכן עיקר ועמו טפילה. והיאך צריך למליח יתר מן הפת, כגון אוכלי פירות (ו)⁠גניסר, שאוכלין הרבה וגיסין,⁠ג כגון ר׳ יוחנן דאכל אלף מיני פירות וצריך לאכול מליח כדי למרק אכילה שבמעיהן, או נמי דניגרריה לליבא, וצריכא מילתא לאכשורה למליח ולטרית במעט פת. ומהכי כל סעודה שאין בו מליח אינה סעודה שהיא מסייע להרבות אכילה.
מתני׳ אכל תאנים וענבים וכו׳ – רבסז״ל: אית מן רבואתא דכתבד (הא מינין) [האי מאן] דאכל מיני מזונות ופרי דהוא ממין ז׳ ושותה יין, שיברך על המחיה ועל ה⁠(א)⁠כלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו׳, וחותם ב׳ א׳ יו״י על המחיה ועל ה⁠(א)⁠כלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפןה ועל הארץ ועל הפירות, ושפיר דאמי, דלא האוי כי האי גונא חתומה בשתים, דאמרי אין חותמין בשתיםו מאי טעמא הארץ היא המוציאה המחיה והיא המוציאה הגפן והיא המוציאה כל פרי העץ.
רמסז״ל:⁠ז שתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של ה׳ מיני הדגן, מברך באחרונה ב׳ א׳ יו״י א׳מ׳ה׳ על המחיה ועל ה⁠(א)⁠כלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו׳, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הגפןח ועל הפירות. אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אכל תאנים או ענבים ותפוחים או אוגסים וכיוצא בהן. מברך ברכה מעין ג׳ והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העצים הן וכן כל כיוצא בזה.
א. נראה שקא גרס ״תחילה״. וראה דק״ס והגהות שם.
ב. קטע זה מפירה״ג לא נודע לנו ממקום אחר.
ג. ראה ערוך ע׳ גס א׳.
ד. כ״כ הראשונים כאן בשם רה״ג, ר״ח ור״ת, ראה אוצה״ג התשובות עמ׳ 99 ופיר״ח עמ׳ 55.
ה. ראה אוצה״ג פיר״ח שם ולהלן הערה 274.
ו. להלן מ״ט א׳.
ז. לשון הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ח הט״ו וט״ז. בקצת שינויים.
ח. לפנינו שם: ״על הארץ ועל המחיה ועל הפירות״. ראה שם הי״ב שדעתו שגם על היין חותם ״על הארץ ועל הפירות״, ובכ״מ שם בשם הראב״ד ושאר ראשונים שחולקים. וראה לעיל הערה 271.
מתני׳. הביאו לו מליחא ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה.
[רי״ף לב, א] מי הוי מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב אדא אמר רב יוסי באוכלי פירות גינוסר שנינו. פי׳ שמתוך מתיקותן נותנין בהן מלח הרבה ומתוך המלח צריך למעט פת ומכל מקום הפירות עיקרב. פי׳ והוא חלקו של נפתלי, ושמעתי מפי מורי החכם הגדול ר׳ יצחק הלוי בר׳ שמואל ז״ל שזהו שתרגם אנקלוס (בראשית מ״ט:כ״א) ואחסנתיה תהא מעבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון, לפי שהן טעונין ברכה לעולם ואין נפטרין בפת כשאר פירותג.
א. לפנינו בגמ׳ ורי״ף אי׳ מליח בתחלה, ועיין בדק״ס דאף בירושלמי ורא״ש ורי״ד ליתא, ועיין במאירי בשם הראב״ד ובתוי״ט וראש יוסף.
ב. מפרש רבינו דמליח דמתני׳ היינו פירות גינוסר שהיו מולחים אותם הרבה עד שקראום מתוך כך מליח וכ״כ תר״י וכן משמע ברש״י וכ״מ לשון רי״ו נט״ז ח״ב (קמג, ב), אמנם ברש״י נראה דהם בעצם חשובים יותר מן הפת ומיירי באוכל פת לסעוד הלב וכמו דסברה הגמ׳ בתחלה דפריך מי איכא מידי וכו׳ ואפ״ה פירות עיקר, משא״כ לרבינו ותר״י אין זה כלל מצד חשיבותם אלא דמחמת המלח צריך לפת ונמצא שאין אוכל הפת מחמת עצמה אלא בכדי שיוכל לאכול הפירות וכמ״ש רבינו לעיל לז, א ע״ש. ושאר ראשונים מפרשים דאוכלי פירות גינוסר אוכלים גם מליח ומחמת המליח זקוקים לפת, ואף רבינו מודה בכה״ג, דאין טעם לחלק בזה, ובדבריו לעיל לז, א מבואר דאף באוכל מליח בלא פירות ומחמת זה אוכל פת להכשיר את פיו הו״ל פת טפל ע״ש בהע׳ 62 בזה, אלא דכנראה קשיא לרבינו ותר״י קו׳ תוס׳ דפירות יחשבו עיקר והמליח והפת יפטרו על ידם, ולכן פירש דהפירות עצמם מלוחים ומיקרו מליח, ועמ״ש לעיל הע׳ 252 דמוכח מזה דגם כשאוכל הטפל אחר העיקר פטור מלברך דאל״כ ל״ק קו׳ תוס׳ כיון דאוכל המליח אחר הפירות ול״צ לומר דאכלו במעמד אחר או שלא היה דעתו עליו ע״ש בזה, ובתוריה״ח משמע דלכן מליח עיקר כיון שאי אפשר לאכול פירות גינוסר בלא מליח (ומבואר בזה מש״כ בתוס׳ הרא״ש דאפשר לאכול מליח בלא פת ולכאורה צ״ל דאי אפשר אך לפ״ז אם לא היה אפשר היתה פת עיקר) אך אינו מובן למה יחשב עיקר משום זה ואולי אין כונתו לזה (וע׳ שעה״צ רב סקל״ה), ובריא״ז משמע דאין המליח בא להעביר מתיקות הפירות אלא שאוהבים לאכול מליח לאחר שאכלו הפירות וא״ש לפ״ז הא דאינם פוטרים למליח. ועמ״ש בגדרי עיקר וטפל לעיל הע׳ 65, 253. ועיין עוד בהערות 13, 51, 52, 53, 61, 62, 63, 157, 243, 252, 271 כמה פרטים בענין זה.
ג. פי׳ שבדרך כלל כשאוכל פת יחד עם פירות הו״ל פירות לפתן לפת ופטורים, משא״כ הני משכחת לה דאוכלם עם פת והפת טפלה להם, ולפרש״י דהוא משום חשיבותם וכמ״ש בהע׳ הקודמת ניחא טפי דאף דבעלמא פת עיקר ועליה מברכים, פירות גינוסר חשיבי טפי ועליהם מברכים.
המשנה החמישית הביאו לו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה אמר הר״מ פי׳ עקר הוא השרש ופי׳ טפלה הסמוכה אליו ודברי זאת המשנה אינה אלא בשומרי גנות שהם אוכלין הפירות בתכלית מתיקותם ובשביל כך עושים בשר מליח כדי לחתוך הליחות המתדבקות הנקבצות באצטומכא ואי אפשר לאכול המליח לבדו ומפני כך אוכלין אותו בלחם ואין כוונתם אכילת הלחם ומפני זה תהיה הפת במקום זה טפלה והמליח עקר:
מברך על המליח – אע״ג דאשמעינן דפת פוטר פרפרת איצטריך לאשמעינן דאפילו פת פעמים שהיא טפלה:
(מג:) בש״א מברך על השמן ופוטר את ההדס – כך גרסת הריא״ף ז״ל. פי׳ כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס, כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דב״ה מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר.
בד״ה על העץ ועל כו׳ דלא מברכין על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות כו׳ עכ״ל מדברי הרי״ף דאין לשנות בעל הארץ אבל אומרים ועל פרי הגפן וע״ש ברבינו יונה אבל בסוף דבריהם נראה דאין לשנות כלל ואומרים ביין ג״כ על הארץ ועל הפירות וק״ל:
בד״ה אינהו מיכל כו׳ כי כך פירש ר״ת גבי לעולם ישא כו׳ עכ״ל הך מילתא בפ״ק דקדושין וע״ש בתוס׳ פי׳ ר״ת והקושיא מהכא ועיקר התירוץ לרב חסדא ע״ש בתוס׳:
משנה. וז״ל זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה עכ״ל. ובביאור הך הלכתא נראה לומר דאין הכוונה שהברכה על העיקר חלה אף על הטפל ומשום הכי פוטרתו מלברך על הטפילה, דהרי חל דין זה אף בגוונא שברכת הטפל אין לה שייכות בכלל לעיקר, וכגון אם העיקר הוא בורא פרי העץ והאוכל הטפל ברכתו שהכל, דאי אפשר לומר דבורא פרי העץ חל אף על מאכל דברכתו שהכל נהיה בדברו. וע״כ צ״ל דבעיקר וטפל אין חיוב כלל לברך על הטפל, ואע״פ שאסור ליהנות מעולם הזה בלי ברכה, י״ל דחל איסור ליהנות בלי ברכה רק במקום שחל חובת ברכה, ומשו״ה מותר לאונן לאכול בלי ברכה, אע״פ שאונן אינו פטור מאיסורים, דהאיסור אינו חל אלא היכא שחל חיוב ברכה, ואונן פטור מחובת ברכה דטרוד בקבורת מתוא, וה״ה היכא דיש עיקר וטפל חלה חובת ברכה על העיקר בלבד וליכא חובת ברכה כלל על הטפל, ומותר לאכול את הטפל בלי ברכה.
א. עיין בשיעורים לעיל דף יז: ד״ה מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ואינו מברך.

עיקר וטפל בברכות

ציון א.
משנה. הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
גמרא. ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה?! אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גנוסר שנו.
במה דברים אמורים? כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה. אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה - אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה. וזה כלל בברכות: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת.
כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת? הרי שצריך לאכול דג מליח, ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו - הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת, מפני שהפת טפלה לו, וכן כל כיוצא בזה.(רמב״ם ברכות ג, ה, ז)
כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה, לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו, ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל, כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו - מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל. הגה. ויש אומרים אם הטפל חביב עליו - מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר, והא דמברכין על העיקר ופוטר הטפילה - היינו שאוכלין ביחד או שאוכל העיקר תחילה, אבל אם אוכל הטפל תחילה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחילה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא, או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה - מברך על האוכל תחילה, אף על פי שהוא טפל לשתיה, ואינו מברך עליו רק שהכל, הואיל והוא טפל לדבר אחר.(שו״ע אורח חיים ריב, א)

א. גדרי עיקר וטפל.

רבינו יונה (לב, א בדפי הרי״ף), הרא״ה, הריטב״א ורבינו יהונתן מפרשים שפירות גנוסר נאכלים עם פת מפני מתיקותם, לכן מברך על הפירות ופוטר את הפת, וכך מבינים הב״ח והרש״ש גם את דברי רש״י.
לעומת זאת התוספות (ד״ה באוכלי) מפרשים שמדובר כשאכל פירות מתוקים ובגלל המתיקות שנשארה בפיו אוכל אחר כך מליח עם פת, והיא טפלה מפני שאינה באה אלא בשביל המליח. אמנם הם מקשים שאם כן ראוי לברך על הפירות שהם העיקר, ולא על המליח, אך מתרצים שמדובר כשאכל את הפירות במעמד אחר, או שבשעה שאכל את הפירות לא היו המליח והפת לפניו, מפני שלא ידע שיחלש מחמת מתיקות הפירות. כן משמע שמפרשים רבינו חננאל, הרמב״ם (בפירוש המשניות) והערוך.
הב״ח כותב שלפי רבינו יונה ורש״י רק פירות גנוסר חשובים מהפת, אך אם כבר אכל את הפירות ואחר כך הביאו לו מליח ופת - אין המליח פוטר את הפת אלא מברך על הפת, שהרי הגמרא הקשתה האם יש דבר שפת טפלה לו, ותירצה שמדובר בפירות גנוסר, בעוד שלפי התוספות מברך על המליח ופוטר את הפת, שהרי על כך מדובר בגמרא שהפירות נאכלו תחילה. אולם הט״ז (סק״א) חולק וכותב שאף רבינו יונה מסכים בזה עם התוספות.
הבדל נוסף הוא כשאוכל רק מליח עם פת בלי פירות גנוסר, כגון שאוכל דג מלוח ומפני מליחותו אוכל גם פת, שלפי רבינו יונה ורש״י מברך על הפת, שהרי לדעתם הפת טפילה רק לפירות גנוסר, ואילו לדעת התוספות הפת טפילה למליח עצמו, ולכן מברך על המליח, והגמרא הזכירה פירות גנוסר רק בתור דוגמה למי שנזקק למליח.
המאירי כותב בשם גדולי המפרשים שהפת טפילה למליח דוקא כשאוכל את המליח לפני הפת, אך כאשר המליח בא עם הפת עצמה - מברך על הפת שהיא העיקר. כך ניתן לדייק גם מלשון התוספות שמדברים על הפת שלאחר המליח, אבל מלשון רבינו יונה שכותב שאוכלים את הפירות עם הפת לא משמע כך, וכן לשון הטור והשלחן ערוך.
הרמב״ם כותב את ההלכה על מי שצריך לאכול דג מליח ואוכל פת עמו, ואינו מזכיר שאוכל פירות גנוסר, וכן הסמ״ג (עשין כז), הטור והשלחן ערוך אינם מזכירים זאת.
המהרש״ל (מובא בפרישה) מבאר שהטור סובר כתוספות שלאו דוקא פירות גנוסר אלא הוא הדין לדג מליח שמחמת מליחותו אוכל לחם, והגמרא לא תירצה שמדובר על דג מלוח, מפני שמלשון המשנה משמע שעוסקת בסתם מליח ולא בדג מלוח.
הב״ח מדייק בלשון הרמב״ם והסמ״ג שכותבים ״הרי שצריך לאכול דג מליח״, וכוונתם שאכל מקודם דבר אחר שבגללו צריך עכשיו לאכול מליח עם הפת, אך כשאוכל רק מליח עם פת - העיקר הוא הפת ומברך עליה ולא על המליח. לדעתו זו גם דעת הטור אף על פי שכותב את ההלכה בסתם על מי שאוכל דג מליח ופת.
המשנה ברורה (סק״ג) מכריע שדוקא אם אכל דבר מתוק בתחילה ואחר כך אכל דג מלוח עם פת - מברך על המלוח ופוטר את הפת, אבל כשאוכל רק דג מלוח עם פת - מברך על הפת, מפני שאין הפת טפילה אלא כשהיה מוכרח לאכול את המליח.

ב. טפל שאינו לפניו בשעת אכילת העיקר.

לעיל נזכרו דברי התוספות שמברך על המליח למרות שהוא טפל לפירות המתוקים שאכל בתחילה, משום שמדובר כשאכל את הפירות במעמד אחר, או שבשעה שאכל את הפירות לא היו שם מליח ופת.
הב״ח כותב שיש הבדל בין שני הסברי התוספות, שלפי הראשון מברך על המליח מפני שכבר אכל את הפירות ובירך עליהם, ולפי השני מברך על המליח אף על פי שעדיין אוכל את הפירות, מפני שבשעה שבירך את ברכת הפירות לא היו לפניו המליח והפת.
להלכה כותב הב״ח שכאשר הפירות, המליח והפת נמצאים לפניו - מברך על הפירות בלבד.
המגן אברהם (סק״ב) מדייק מדברי התוספות שאם ידע שיחלש ליבו והתכוון לאכול גם פת ומליח - ברכת הפירות פוטרת אף על פי שלא היו לפניו המליח והפת. הוא מבאר שלפי ההסבר הראשון של התוספות מברך על המליח מפני ששינה את מקומו לאחר אכילת הפירות, וכן מסביר רבי עקיבא איגר בתוספותיו למשניות.
להלכה פוסק המשנה ברורה (סק״ד) שאפילו כשלא היה לפניו בשעת אכילת העיקר, אם דעתו בשעת הברכה לאכול גם את הטפל, או שדרכו בכך - אינו מברך על הטפל כשאוכלו באותו מקום, אך אם אוכלו במקום אחר, או שלא היתה דעתו בפירוש לאכול את הטפל ואין דרכו בכך - מברך על הטפל שהכל ולא את ברכתו הרגילה, כמו שיתבאר לקמן.

ג. טפל שהוא חביב.

בעל האגור (סי׳ רחצ) כותב בשם האור זרוע (ח״א סי׳ קעו) שעיקר פוטר טפל רק כשהוא גם חביב, אך אם אינו חביב - מברך על הטפל וחוזר ומברך על העיקר, משום שבכגון זה עדיף להרבות בברכות.
המגן אברהם (סק״ג) מקשה שמשמע מלשון האגור שאף כשהעיקר והטפל חביבים במידה שוה - מברך על שניהם, ומדוע לא יברך רק על העיקר, ומלבד זה הרי ההלכה היא שאסור להרבות בברכות. על כן מפרש המגן אברהם שכוונת האור זרוע שכאשר העיקר חביב, כגון שאכל צנון מפני שנחלש ליבו ואכל זית רק כדי להפיג את חריפות הצנון - מברך רק על הצנון, אבל אם העיקר אינו חביב, כגון שאוכל צנון סתם ולא מפני שנחלש ליבו - אין הצנון נחשב לעיקר כיון שאוכל את שניהם יחד ואין הצנון חביב עליו יותר מהזית, לכן מברך על הזית ואחר כך על הצנון.
הרמ״א פוסק כדברי האגור, אבל הגר״א (סק״ה) דוחה את דבריו, וכן פוסק המשנה ברורה (סק״ה).
בעל ערוך השלחן (סעיף ו) מעיר שלכאורה הטפל אינו יכול להיות חביב, שכיון שהוא חביב - הרי אינו טפל, אך מסביר זאת על פי שיטת הרא״ש שחביב הוא מה שחביב עליו בדרך כלל, ועליו נאמר שצריך לברך עליו אף על פי שעכשיו הוא טפל.

ד. טפל הנאכל לפני העיקר.

בעל תרומת הדשן (סי׳ לא) כותב שמי שקשה לו לשתות יין אחרי שינתו, ומשום כך אוכל קודם לכן מאכל מתובל - צריך לברך עליו אף על פי שהוא טפל, ודוקא כשהעיקר נאכל תחילה מברך על העיקר ופוטר את הטפל, מה שאין כן כשהטפל נאכל תחילה, שאין לפוטרו למפרע על ידי ברכה על העיקר שיאכל אחר כך, שהרי נמצא שנהנה ללא ברכה. עם זאת הוא מביא את דברי האור זרוע (שו״ת מהר״ח או״ז סי׳ לח) על מי שאוכל גרעיני גודגדניות כדי למתק את השתיה, שמברך רק שהכל ולא את ברכתם המקורית.
הבית יוסף חולק על האור זרוע וסובר שיש לברך את הברכה הרגילה, שכשם שמי שאוכל דבר שאין בו שיעור אינו משנה את הברכה. אבל הרמ״א בדרכי משה (סק״ב) כותב שבעיקר וטפל, שעיקר ההנאה לא מחמת הטפל, ומברך רק כדי שלא יהנה מהעולם ללא ברכה - ראוי לשנות את הברכה ולברך שהכל, מה שאין כן בדבר שאין בו שיעור, שנהנה ממנו ולכן מברך עליו כברכתו, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך.
גם הט״ז (סק״ז) סבור שמברך שהכל, שהיא ברכה כוללת הראויה לכל דבר, ואין לדמות זאת לברכה על דבר שאין בו שיעור שהדיון לגביה הוא בברכה אחרונה, שאינה כוללת הכל אלא על כל מין תיקנו ברכה בפני עצמה.
בעל הפרישה מבין שהאור זרוע מחייב לברך שהכל על הגרעינים גם כשאוכלם אחרי השתיה, ומסביר שדוקא כשהטפל נועד למנוע נזק, כמו באוכל לפני שתיית יין, יש חילוק בין כשאוכל תחילה את הטפל שמברך את ברכתו הראויה לבין כשאוכל תחילה את העיקר שמברך על העיקר ופוטר את הטפל, אבל כשהטפל נועד להמתיק את העיקר מברך שהכל על הטפל אף על פי שאוכלו אחרי העיקר.
המגן אברהם (סק״ד) כותב שהאור זרוע מתכוון לכגון שהעיקר הוא משקה שברכתו שהכל, לכן מברך גם על המאכל הטפל שלפני השתיה שהכל, אבל כשברכת העיקר שונה - אינו מברך על הטפל שהכל. עם זאת הוא מעיר שבעל תרומת הדשן לא הבין כך, שהרי למד מדברי האור זרוע את הדין במי שאוכל לפני שתיית יין. מסקנת המגן אברהם שאין לסמוך על פסק הרמ״א, מפני שגם הבית יוסף חולק על האור זרוע.
גם הגר״א (סק״ח) כותב שדברי הרמ״א תמוהים, וכנראה דעתו כבית יוסף שמברך על הטפל שאוכל תחילה את הברכה הראויה לו, גם כשהעיקר ברכתו שהכל.
המשנה ברורה (סק״י) כותב שלכתחילה יש להמנע מלאכול את הטפל לפני העיקר כיון שיש ספק כיצד לברך.

ברכה מעין שלש

משנה. אכל ענבים ותאנים ורמונים - מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל, וחכמים אומרים: ברכה אחת.
גמרא. מאי טעמא דרבן גמליאל? דכתיב ״ארץ חטה ושערה״ וגו׳, וכתיב ״ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם״ וגו׳, וכתיב ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך...״. ורבנן: ״ארץ״ הפסיק הענין. ורבן גמליאל נמי ארץ הפסיק הענין?! ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה.
כל הברכות האלו, אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך - אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, יב)
כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו - אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.(שו״ע אורח חיים רט, ג)

א. מהתורה או מדרבנן.

בגמרא מבואר שרבן גמליאל מפרש את הפסוק ״ואכלת ושבעת וברכת״ הן בקשר ללחם שמוזכר בפסוק שלפניו והן בקשר לשבעת המינים שמוזכרים בפסוק שלפני כן, וחכמים סוברים שהפסוק נאמר רק על לחם.
הרשב״א מבאר שאף חכמים מפרשים את הפסוק על פת ועל שבעת המינים, אלא שלדעתם כיון ש״ארץ״ הפסיקה - מברך רק על לחם ברכת המזון ואילו על שבעת המינים מברך ברכה אחת מעין שלש. נמצא לשיטתו שברכה מעין שלש חיובה מהתורה, וכך מפרשים הרא״ה, הריטב״א והרא״ש בתוספותיו, וכן משמע מדברי הרמב״ן (לקמן מט, ב ד״ה ר״מ).
גם בעל הלכות גדולות, בעל השאילתות (שאילתא נג), בעל ספר החינוך (מצוה תל) והטור כותבים שברכה מעין שלש חיובה מהתורה.
הרא״ש מוכיח כדבריו מהסוגיה לעיל (לה, א) שמבקשת ללמוד משבעת המינים הטעונים ברכה שגם על שאר המאכלים יש לברך.
לעומת זאת דעת רבינו יונה (לב, א בדפי הרי״ף ד״ה ונראה למורי) שברכה מעין שלש אינה אלא מדרבנן, ומביא ראיה מהסוגיה לעיל (יב, א) האומרת שאם בירך על אכילת תמרים ברכת המזון יצא ידי חובתו, ואם חיוב ברכה מעין שלש הוא מהתורה - כיצד יוצא ידי חובה בברכה אחרת. כמוהו כותב הסמ״ג, וטוען שאילו היה החיוב מהתורה - היה צריך לברך גם על שבעת המינים ברכת המזון.
גם מדברי הרמב״ם בהלכה שלפנינו מוכח שסובר שברכה מעין שלש היא מדרבנן, והגר״א (סק״ח) מביא ראיה מהסוגיה לעיל (לה, א) שבתחילה מנסה ללמוד חיוב ברכות מקמה וכרם ורק לבסוף מובא הלימוד משבעת המינים, מכאן שהחיוב אינו מהתורה.
בעל ראשון לציון (לה, א) כותב שלדעת הרמב״ם דוקא ברכת מעין שלש על פירות היא מדרבנן, ולא ברכת על המחיה שנאמרת על חמישה מיני דגן, שחיובה מהתורה. כך הוא מדייק מלשון הרמב״ם בפרק א הלכה א ״מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת...״, ואינו כותב אחר אכילת פת או לחם, מכאן שעל כל דבר הבא מחמישה מיני דגן חייב לברך מהתורה, גם כשמברך על המחיה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק במפורש שרק ברכת המזון היא מהתורה, לכן אם הסתפק אם בירך - יחזור ויברך, אולם שאר הברכות ובכללן ברכה אחת מעין שלש - חיובן מדרבנן בלבד, לכן אם הסתפק אם בירך - אינו חוזר ומברך.
הט״ז (סק״ג) והמגן אברהם (קעב, סק״ג) כותבים שיש לחוש לדעות שחיוב הברכה הוא מהתורה, לכן ראוי לכל ירא שמים שמסתפק אם בירך שיאכל עוד מאותו המין ויברך אחריו, ויצא מידי ספק.

ב. בירך מעין שלש על פת.

הרא״ה והריטב״א כותבים שאם בירך על פת ברכה מעין שלש, או מצד שני אם בירך ברכת המזון על פרי מזין של שבעת המינים, כגון על תמרים - יצא ידי חובה, והרי זה לפי פירושם שאף לדעת חכמים הפסוק מדבר על לחם ועל שבעת המינים, לחם בברכת המזון ושבעת המינים במעין שלש.
אולם כאמור רבינו יונה כותב שאם ברכה מעין שלש היא מהתורה - אינו יוצא ידי חובתו בברכת המזון, כיון שהתורה קבעה ברכה שונה לכל סוג, ורק אם החיוב הוא מדרבנן מובן מדוע יוצא ידי חובה.
המחבר בשלחן ערוך (רח, יז) פוסק שברכת המזון אינה פוטרת ברכת מעין שלש על אכילת דייסה, אבל פוטרת ברכת מעין שלש על יין ועל תמרים. הפרי חדש כותב שיש ללמוד בקל וחומר שעל חמשת מיני דגן יוצא ידי חובה בברכת המזון כיון שהם מזינים, ובעל אגרות משה (ח״א סי׳ עג) כותב שיש להורות כן להלכה.

נוסח ברכת מעין שלש

ציון ג.ד.
גמרא. אמר ליה אביי לרב דימי: מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש? אמר ליה: אפירי דעץ - ׳על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה׳ אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה, כי אתה טוב ומטיב לכל׳. דחמשת המינין: ׳על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה׳ כו׳ וחותם ׳על הארץ ועל המחיה׳. מיחתם במאי חתים? כי אתא רב דימי אמר רב: חתים בראש חדש: ׳ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים׳. הכא מאי? רב חסדא אמר: ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ורבי יוחנן אמר: ׳על הארץ ועל הפירות׳. אמר רב עמרם: ולא פליגי, הא לן והא להו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין?! אלא איפוך, רב חסדא אמר: ׳על הארץ ועל הפירות׳, רבי יוחנן אמר: ׳על הארץ ועל פירותיה׳.
וזו היא הברכה אחת מעין שלש: ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת את אבותינו, רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המחיה׳. ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון.(רמב״ם ברכות ג, יג)
ברכה אחת שהיא מעין שלש של חמשת המינין של פירות ושל יין היא של מיני הדגן, אלא שעל הפירות הוא אומר ׳על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה׳ וכו׳, ועל היין הוא אומר ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳, וחותם בשתיהן ׳על הארץ ועל הפירות׳, ואם היה בארץ ישראל חותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ויש מי שמוסיף בברכה שמעין שלש קודם חתימה ׳כי אל טוב ומטיב אתה׳, שהוא מעין ברכה רביעית, ויש מי שאומר שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד.
שתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של חמשת מיני דגן - מברך באחרונה... ׳על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ׳... וחותם ׳ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המחיה ועל הפירות׳.(רמב״ם שם ח, יד-טו)(הלכה טו לא צוינה בעין משפט)
על חמשת המינים שהם גפן ותאנה ורמון וזית ותמרה - מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלשה.
בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם ׳על הארץ ועל הפירות׳, ובארץ ישראל חותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ואם בחוצה לארץ אוכל מפירות הארץ - חותם גם כן ׳ועל פירותיה׳.
בברכה מעין שלש דיין אינו חותם ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳ אלא ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳ או ׳על הארץ ועל הפירות׳.
מזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חדש, אבל לא בחנוכה ופורים, אם אכל פירות משבעת מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין - יכלול הכל בברכה אחת... וחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות׳.(שו״ע אורח חיים רח, א, י-יב)(סעיפים יא-יב לא צוינו בעין משפט)

א. הזכרת ברית, תורה, חיים ומזון.

רבינו חננאל, הראבי״ה (סי׳ קכא) והמרדכי (סי׳ קנ) גורסים בגמרא ״...על ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון...״. אולם דעת הרא״ה (מט, א) והריטב״א (הל׳ ברכות ו, ה) שאין מזכירים עניינים אלה בברכה מעין שלש, וכן לא מופיע הנוסח הזה בגרסת הגמרא שלפנינו. הרי״ף (לב, א), הרמב״ם, הרא״ש (סי׳ מב), והטור מביאים את נוסח הגמרא כפי שהוא לפנינו.

ב. ונאכל מפריה ונשבע מטובה.

הרי״ף והרמב״ם בפירוש המשניות גורסים זאת, אבל בהלכה שלפנינו אין הרמב״ם מביא את הנוסח הזה, ובמהדורת הרב קאפח מובא כתב יד שמופיע בו ״ונאכל ונשבע מטובה״, וכן יש בגמרא גרסה כזו בדקדוקי סופרים.
הטור כותב בשם הסמ״ג שאין לומר נוסח זה כיון שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובתה, אלא כדי לקיים את המצוות התלויות בה. אבל הב״ח מסביר שבאכילת פירות הארץ אנו ניזונים מקדושת השכינה השרויה בארץ ומטהרתה ושבעים מטובתה.
לדעת הגר״א (מובא במעשה רב סי׳ עו) אין לומר נוסח זה, אך בעל מור וקציעה כותב שגרסה זו נכונה, ובמשנה ברורה (סק״נ) מובאות שתי הדעות.

ג. כי אתה טוב ומטיב.

לפי הגרסה שלפנינו בגמרא יש לומר ״כי אתה טוב ומטיב לכל״, לפי הרי״ף וברא״ש יש לומר ״כי אל טוב ומטיב אתה״, והטור גורס ״כי אתה ה׳ טוב...״. נמצא שאף בברכה מעין שלש תיקנו כעין ברכה רביעית של ברכת המזון, שהיא ברכת הטוב והמטיב, ומסבירים הריטב״א והטור שנקראת ברכה מעין שלש ולא מעין ארבע משום ששמה נקבע רק על שם הברכות שמן התורה. בעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ רכד) כותב ששם הברכה נקבע עוד לפני שניתקנה ברכת הטוב והמטיב כשהובאו הרוגי ביתר לקבורה.
הרמב״ם בפרק ג אינו מזכיר את הנוסח הזה, ובפרק ח כותב שיש מי שמוסיף את הנוסח ויש מי שאומר שלא תיקנו אותו בברכה מעין שלש.
באבודרהם (עמ׳ שכט) מובאת דעה שדוקא כשמברך על היין אומר נוסח זה, כיון שמתחילה ניתקנה ברכת הטוב והמטיב על היין.

ד. חתימה כשאכל מיני דגן.

בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 88) כותב בתחילה שנוסח החתימה הוא: ׳על המחיה ועל הכלכלה׳, אך מביא בשם רב פיאס שהנוסח הוא ׳על הארץ ועל המחיה׳, ומסיק שכן הלכה. כך היא הגרסה ברי״ף, ברמב״ם, ברא״ש ובסידור רב סעדיה גאון. נוסח אחר שמביא בעל הלכות גדולות הוא ׳על הארץ ועל מיני מזונות׳, אולם לא מצינו נוסח כזה אצל הפוסקים האחרים.
בטור, לפי הגרסה שלפנינו, מובא הנוסח ׳על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה׳, והבית יוסף מביא את דעת הרמב״ם והסמ״ג (עשין סז) שאומר ׳על הארץ ועל המחיה׳ בלבד.
בעל סדור צלותא דאברהם (בחלק ויעש אברהם) כותב שיש טעות סופר בטור, שכן הטור עצמו בקיצור פסקי הרא״ש כותב שהחתימה היא ׳על הארץ ועל המחיה׳. אבל הלבוש, המגן אברהם (סקט״ו) ורבי יעקב עמדין בסידורו מביאים את הנוסח ׳על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה׳. המשנה ברורה בשער הציון (סקנ״ב) תמה על המגן אברהם שפוסק כנגד הרבה מהראשונים, ומביא בשם ספר מקור חיים שנפלה טעות סופר בדברי המגן אברהם.

ה. חתימה כשאכל פירות.

לעומת הנוסח שבסוגייתנו ׳על הארץ ועל הפירות׳ מובא בראבי״ה (סי׳ קכב) נוסח אחר: ׳על הארץ ועל פרי העץ׳.
מסקנת הגמרא היא שבארץ החתימה היא ׳על הארץ ועל פירותיה׳ ובחוץ לארץ ׳על הארץ ועל הפירות׳.
הבית יוסף מביא את דעת רבינו יונה שאף על פירות שהובאו מארץ ישראל לחוץ לארץ חותם ׳על הארץ ועל הפירות׳, כיון שמספק אין לשנות מהמטבע של חוץ לארץ. יש להעיר שרבינו יונה שלפנינו (לב, א בדפי הרי״ף) כותב כך על פירות שמביאים מחוץ לארץ לארץ, אולם נראה שזו טעות סופר והעיקר כדברי הבית יוסף.
הרשב״א חולק וסובר שעל פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ חותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳. אולם לדעת בעל הפרישה (סקט״ו) והב״ח אף רבינו יונה מסכים עם הרשב״א שחותם ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ורק על פירות שיש ספק אם באו מארץ ישראל חותם מספק ׳על הארץ ועל הפירות׳.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שעל פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ מברך ׳על הארץ ועל פירותיה׳, ובעל אליה רבה (סקי״ח) מוסיף שכאשר יש ספק מנין הפירות - מברך ׳על הארץ ועל הפירות׳, גם כשאוכלם בארץ ישראל.
ר״י שירליאון כותב שאף בברכת המזון כשאוכל בארץ ישראל חותם ׳על הארץ ועל מזונותיה׳ במקום ׳על הארץ ועל המזון׳, וכן מובא באגודה.
בעל פאת השלחן (ב, יד) מדייק מדבריו שאף בברכה מעין שלש על מיני דגן בארץ יש לומר ׳על הארץ ועל מחייתה׳, והברכי יוסף (סק״י) כותב כך בשם בעל כפתור ופרח (תחילת פ״י), אולם הוא מסיים שאין נוהגים כך, וכן פוסק בעל אגרות משה (ח״ו עמ׳ שצב).
הרא״ה כותב שבחמשת מיני דגן ״לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהו״, וניתן לפרש את דבריו על פי דברי רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל בהערותיו לסדור עולת ראיה שדוקא פירות ויין שנאכלים כהוייתם יש באכילתם משום שבח ארץ ישראל, מה שאין כן בפת שאין ניכר מאיזו חיטה אפויה, לכן אין באכילתה משום שבח של ארץ ישראל, ולא תיקנו נוסח מיוחד.

ו. בשתיית יין.

התוספות (ד״ה על העץ) כותבים שעל יין הנוסח בברכה מעין שלש הוא ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳, כשם שבברכה הראשונה תיקנו ליין ברכה מיוחדת משום חביבותו. לגבי החתימה מביאים התוספות שיש שחותמים ׳על הארץ ועל הפירות׳ ויש שחותמים ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳. דעת התוספות היא שיש לחתום ׳על הארץ ועל הפירות׳ כמו בכל הפירות, ורק כאשר מזכירים בשאר פירות עץ - יש שינוי ביין, כמו בפתיחה שבמקום ׳על העץ ועל פרי העץ׳ - אומר ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳.
כדבריהם כותבים רבינו חננאל, הסמ״ג בשם ר״י (עשין כז), המרדכי (סי׳ קז) והרמב״ם, אולם בעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ קעח) כותב כדעה שדוחים התוספות, שיש לחתום כעין הפתיחה ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳.
שיטת הרי״ף, הראב״ד (מובא בכסף משנה פ״ח, יד), רבינו יונה והרא״ש (סי׳ מב) היא שחותם ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳, וכן מכריעים הריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות ג, י) והטור.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאין לחתום בנוסח ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳, אלא או ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳ או ׳על הארץ ועל הפירות׳. הב״ח פוסק שלכתחילה יש לחתום ׳על הארץ ועל הפירות׳, אולם הט״ז (סקי״ד) כותב שעדיף לחתום ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳ כיון שבנוסח זה יוצא אף ידי השיטה שמצריכה לחתום ׳על הארץ ועל הפירות׳, וכן פוסקים הלבוש והמגן אברהם (סקט״ז). המגן אברהם מוסיף שבדיעבד יוצא אף כשחותם בנוסח ׳על הגפן ועל פרי הגפן׳.
הגר״א (סקל״ח) כותב שמדברי המחבר בסעיף יב משמע שפוסק כדעת הרי״ף והראב״ד שחותם ׳על הארץ ועל פרי הגפן׳, אולם לדעתו יש לחתום בנוסח ׳על הארץ ועל הפירות׳, כיון שלא מצינו בגמרא חתימה אחרת, וגם שאלת הגמרא ״מיחתם במאי״ מתייחסת בפשטות הן לפירות והן ליין.

ז. כשאכל מזונות ופירות ושתה יין.

התוספות (שם) והמרדכי (סי׳ קנ) מביאים את דעת רבינו חננאל שמי שאכל מזונות ותאנים ושתה יין מברך ׳על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ׳, וחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל הפירות׳, ואין זה נחשב כחתימה בשתים כיון שהכוונה היא לארץ שמוציאה מחיה ופירות.
ברבינו יונה ובשבלי הלקט (סי׳ קסא) מובא שרבינו חננאל הורה לחתום ׳על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל פרי העץ׳, אולם בעל שבלי הלקט כותב שיש שיבוש בדברי רבינו חננאל, שהרי כבר התבאר שלדעתו על יין החתימה היא ׳על הארץ ועל הפירות׳.
דעה אחרת מובאת בארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ י) בשם האשכול ובשבלי הלקט (שם) בשם הגאונים לפיה יש לברך ברכה נפרדת לכל מין ומין שאכל, כיון שאין חותמים בשתים, וכן פוסק הריא״ז (הלכה ו, ב, מובא בשלטי הגבורים).
הרמב״ם פוסק שחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל הפירות׳, וזה בהתאם לשיטתו שהחתימה שווה ביין ובפירות. לעומת זאת כותב הטור, לפי שיטתו שהחתימה שונה, שחותם ׳על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות׳, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך.

ח. האם מזכירים מעין המאורע בברכת מעין שלש.

בירושלמי (הלכה א) נאמר: ״מהו להזכיר בה מעין המאורע? אמר רבי אבא בר זימנא: רבי זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע. אמר רבי ירמיה: הואיל וחש לה רבי זעירא - צריכין אנו מיחוש״. כך פוסקים הרמב״ם (בהלכה ובתשובת פאר הדור סי׳ קא), הרא״ש (סי׳ מב), הרוקח (סי׳ שמ), התשב״ץ (סי׳ שכב), והמרדכי בשם מהר״ם מרוטנבורג.
אולם התוספות כותבים שאין נוהגים להזכיר, ומוסיפים שאפשר שדוקא בימיהם שהיו קובעים סעודה על יין ופירות נהגו להזכיר מעין המאורע, מה שאין כן בימינו שאין קובעים סעודה עליהם. חילוק זה מובא גם בסמ״ג (עשין כז), במרדכי, במאירי וברשב״א בשם הראב״ד.
הכסף משנה כותב שאין בחילוק זה די כדי לבטל את דברי הירושלמי, וכן נראית דעת הרא״ה אשר מוסיף שבדיעבד יוצא גם אם לא הזכיר מעין המאורע.
בעל שלטי הגבורים (לב, א אות ב) מבין בדעת הסמ״ג שדוקא בברכה על אכילת פירות ושתית יין אינו מזכיר מעין המאורע, כיון שאין קובעים עליהם סעודה, מה שאין כן בברכת על המחיה לאחר שאכל מיני מזונות, ומוסיף שהטור הכותב שמזכיר תמיד מעין המאורע, הולך לשיטתו שאף על יין קובעים סעודה.
גם בדעת הרמב״ם מבין בעל שלטי הגבורים שמחלק כסמ״ג בין ברכת על המחיה לבין ברכה מעין שלש על יין ופירות, וכנראה מדייק זאת מכך שהרמב״ם כותב רק בפרק ג העוסק בברכת על המחיה שמזכיר מעין המאורע, ואינו כותב זאת שוב בפרק ח כשעוסק בברכה מעין שלש על יין ופירות.
לפי הבנתו תמה בעל שלטי הגבורים על הרמב״ם מדוע מחלק ביניהם אף על פי שבענין קביעות סעודה על יין אין דעתו כסמ״ג. אולם נראה שניתן ליישב על פי מה שהתבאר לעיל בשם בעל ראשון לציון שלפי הרמב״ם ברכה מעין שלש על מיני מזונות חיובה מהתורה, ואילו ברכה מעין שלש על פירות ויין חיובה מדרבנן. מלבד זה אפשר שבפרק ח סומך על מה שכבר כתב בפרק ג, שהרי כותב שברכה מעין שלש על פירות ויין היא כברכה שעל מיני דגן.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמזכירים מעין המאורע בכל ברכה מעין שלש.

ט. איזה מאורע מזכירים.

מלשון הרמב״ם משמע שדוקא בשבתות וימים טובים מזכיר מעין המאורע, ולא בראש חודש ובחול המועד. בעל תורת רפאל (או״ח סי׳ טו) מסביר זאת שדוקא בימים שיש חיוב לאכול בהם פת, וכשמברך ברכת המזון חייב להזכיר מעין המאורע - תיקנו לומר מעין המאורע גם בברכה מעין שלש, ולא בימים שאין חיוב לאכול בהם פת, כשם שאם אכל פת ובירך ברכת המזון ושכח להזכיר מעין המאורע - אינו חוזר.
אולם האור זרוע (סי׳ קפא), המרדכי (סי׳ קנ) ובעל ספר חרדים (בפירושו על הירושלמי) כותבים בדעת הרמב״ם שיש להזכיר מעין המאורע גם בראש חודש, ובאור זרוע מובא בשמו שאף בחול המועד יש להזכיר.
הטור כותב שמזכירים מעין המאורע בשבת, יום טוב וראש חודש, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך.
בעל הגהות מיימוניות (פ״ג אות ל) כותב בשם רבו שבחנוכה ופורים אין מזכירים מעין המאורע, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך. בעל הלבוש מבאר שתפילת ״על הניסים״ היא הודאה ולכן מזכירים אותה בברכת ההודאה בתפילה ובברכת המזון, אבל בברכה מעין שלש המקום שראוי לאומרה הוא לפני סיום הברכה, כשאומרים ׳ונודה לך...׳, ושם לא ניתן לאומרה כיון שהסיום צריך להיות מעין החתימה.
בעל דברי חמודות (סעיף קלה) כותב נימוק אחר, שכיון שבירושלמי לא מוזכרים פורים וחנוכה אלא רק חגים שחיובם מהתורה - אין מזכירים אותם בברכה מעין שלש.
בספר יפה ללב (ח״ב סי׳ תרפה) מובא בשם ספר יד נאמן שבחנוכה ופורים אומרים ׳ועל הניסים ועל הנפלאות שעשית לנו בימים אלו, כי אתה טוב...׳, אולם לא נהגו כן.

י. מקום ההזכרה.

בעל אליה רבה (סק״כ) כותב שמזכיר מעין המאורע לפני שאומר ׳ובנה ירושלים׳, כמו בברכת המזון, ומדייק זאת מדברי הרמב״ם שכותב ״כדרך שמזכיר בברכת המזון״.
אולם הלבוש (סעיף יב) כותב שמקומה לפני ׳כי אתה טוב ומטיב לכל...׳, דהיינו אחרי ׳ובנה ירושלים׳, וכן דעת המגן אברהם (סקי״ח).
בעל כף החיים (סקס״ז) כותב בשם בעל מאמר מרדכי שמי שנזכר שלא אמר מעין המאורע לפני שהזכיר את שם ה׳ בברכה - יכול עדיין לומר במקום שנזכר.
המגן אברהם כותב שאם לא הזכיר כלל בברכה מעין שלש מעין המאורע - אינו חוזר, כיון שפוסקים רבים סוברים שאין צורך להזכיר.
א מי שהביאו לפניו מליח [דבר מלוח] תחלה ופת לחם לאכול עמומברך על המליח ופוטר בברכה זו את הפת. וטעמו: לפי שהמליח עיקר והפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו באה טפלהמברך על העיקר ופוטר בברכה זו את הטפלה. מאחר שהמליח עיקר והפת טפלה.
MISHNA: If they brought salted food before him to eat first and bread with it, he recites a blessing over the salted food and thereby exempts the bread, because the salted food is primary while the bread is secondary to it. This is the principle: Any food that is primary and a secondary food is with it, one recites a blessing over the primary and, in so doing, exempts the secondary from its own blessing.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּהָוֵי מָלִיחַ עִיקָּר וּפַת טְפֵלָה? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאוֹכְלֵי פֵּירוֹת גִּנּוֹסַר שָׁנוּ.

GEMARA: The Gemara asks: And is there a circumstance where salted food is primary and bread is secondary? Generally, no meal has a salted food item as its primary component. Rav Aḥa, son of Rav Avira, said that Rav Ashi said: This halakha was taught with regard to those who eat fruits of Genosar, which are extremely sweet and which would be eaten along with salted foods in order to temper this sweetness. They would eat bread along with those salted foods.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ פירות גנוסר – פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת.
באוכלי פירות גנוסר שנו – שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וא״ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו וי״ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א״נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות.
באוכלי [פירות] גניסר שאנו – רבסז״ל: פיר׳ פירות שמנים ומתוקים ומקפין את האיסטימכא וצריכין את המליחות, איכא לתקן.⁠א
א. כעי״ז בתוס׳ כאן ד״ה באוכלי, בתוס׳ הרא״ש בשם ר״ח ובתר״י ותוס׳ רי״ח. וע״ע שערי ברכות לר״ש בן חפני, הובא באוצה״ג הפי׳ עמ׳ 71 וראה שם התשובות עמ׳ 98 ופיר״ח עמ׳ 54.
באוכלי פירות גינוסר – וצריך לאכול עמהם דבר מליח כדאמרינן לקמן שהיו נותנין לקצצי תאנים ואותו מליח אפשר לאוכלו בלא פת הילכך הוי מליח עיקר ופת טפילה כך פר״ח:
גמרא באוכלי פירות גינוסר שנו – פירוש משום דפירו׳ גינוסר הם שמנים ומתוקים הרבה ואינן נאכלין אלא עם מלח הרבה ולהחליש חריפותו של מלח אוכל הפת ונמצא שהפת טפלה לפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר השאר שהוא טפלה כנגדן, ופי׳ שריף מרק.
גמ׳ באוכלי פירות גינוסר שנו – פירוש משום דפירות גינוסר הם שמנים ומתוקים הרבה ואינן נאכלין אלא עם מלח הרבה ולהחליש חריפותו של מלח אוכל הפת ונמצא שהפת טפלה לפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת. וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר [את] השאר שהוא טפלה כנגדן. ופירוש שריף מרק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שואלים: ומי איכא מידי דהוה [והאם יש דבר שיהיה] המליח עיקר והפת טפלה לו? שלכאורה אין סעודה שהמליח יהיה המאכל המרכזי בה! אמר רב אחא בריה [בנו] של רב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גנוסר שנו כאן דין זה. שפירות אלה היו מתוקים ביותר, וכדי להפיג את מתיקותם היתירה היו אוכלים מאכלים מלוחים. וכדי שיוכלו לאכול אותם הצטרכו לאכול גם לחם עם המליח.
GEMARA: The Gemara asks: And is there a circumstance where salted food is primary and bread is secondary? Generally, no meal has a salted food item as its primary component. Rav Aḥa, son of Rav Avira, said that Rav Ashi said: This halakha was taught with regard to those who eat fruits of Genosar, which are extremely sweet and which would be eaten along with salted foods in order to temper this sweetness. They would eat bread along with those salted foods.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמֵיכַל פֵּירוֹת גִּנּוֹסַר, כִּי הֲוֵינַן בֵּי מְאָה – מְנַקְּטִינַן לֵיהּ לְכֹל חַד וְחַד עַשְׂרָה עַשְׂרָה, וְכִי הֲוֵינַן בֵּי עַשְׂרָה, מְנַקְּטִינַן לֵיהּ כֹּל חַד וְחַד מְאָה מְאָה. וְכׇל מְאָה מִינַּיְיהוּ הֲוָה מַחֲזִיק לְהוּ צַנָּא בַּר תְּלָתָא סָאוֵי וְאָכֵיל לְהוּ, וּמִשְׁתְּבַע דְּלָא טְעֵים זִיּוּנָא. זִיּוּנָא ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא ״מְזוֹנָא״.

On a related note, the Gemara employs hyperbole in praising the fruits of Genosar. Rabba bar bar Ḥana said: When we would go after Rabbi Yoḥanan to eat fruits of Genosar, when we were one hundred people together, each and every one of us would bring him ten fruits, and when we were ten people together, each and every one of us would bring him one hundred fruits, and every hundred of the fruits would require a basket of three se’a to hold them. Rabbi Yoḥanan would eat them all, and was prepared to swear that he had not tasted any food. The Gemara asks: Does it enter your mind that he claimed that he had not tasted any food? Rather, say that he had not tasted any sustenance. Due to their delicious taste, he was still not satiated.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זיונא – משמע מידי דבר אכילה.
מזונא – דבר הסועד.
זיונא ס״ד – והא אמרינן בריש פרקין [דף ל״ה:] דכל מילי זיין חוץ ממים ומלח:
גמרא לא הוה מחזיק כו׳ להו לכולהו ומשתבע כו׳ מורידין ממנו כו׳ וחסרונן על כל מה שבראת כו׳ לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב כו׳ אמר ליה דה׳ המינים על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת כו׳ ושמחנו בבנינה כי אתה טוב ומטיב לכל וחותם על הארן ועל המחיה מחתם במאי חתים כו׳ כצ״ל ונ״ב ס״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלא טעים מזונא כו׳. הפירות מתוקין ואינן סועדין כפירש״י ועד״ז יש לפרש תלונת המרגלים בא״י שהביאו פירות טובים ממנה ע״פ מ״ש בחידושנו במסכת סוטה פרק א״נ שהיה תלונתם שאין בא״י רק פירות מתוקין ואין בהם חיי נפש וז״ש זבת חלב ודבש היא וזה פריה ר״ל שהן מתוקין כדבש הזה אבל אין בהן חיי נפש שאין סועדין ואדרבה מחלישין מחמת המתיקות ובעו מלח להשיב לב כמ״ש התוס׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואגב כך מפליגים בשבחם של פירות גינוסר, שאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] ר׳ יוחנן למיכל [לאכול] פירות גנוסר, כי הוינן בי [כאשר היינו יחד כדי] מאהמנקטינן ליה לכל חד וחד [היינו מביאים לו כל אחד ואחד] עשרה עשרה, וכי הוינן בי [וכאשר היינו יחד כדי] עשרה, מנקטינן ליה כל חד וחד [היינו מביאים לו כל אחד ואחד] מאה מאה. וכל מאה מינייהו [מהם] הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי [היה מחזיק אותם סל בן שלושת סאים] ואכיל להו, ומשתבע דלא טעים זיונא היה אוכל אותם כולם, ומוכן להשבע שלא טעם מאכל] על כך תוהים: שהוא אמר שלא טעם זיונא [מאכל] סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! אלא אימא ״מזונא״ [אמור שלא טעם ״מזון״], כלומר, שעדיין איננו שבע, מתוך טעמם הטוב של פירות גינוסר.
On a related note, the Gemara employs hyperbole in praising the fruits of Genosar. Rabba bar bar Ḥana said: When we would go after Rabbi Yoḥanan to eat fruits of Genosar, when we were one hundred people together, each and every one of us would bring him ten fruits, and when we were ten people together, each and every one of us would bring him one hundred fruits, and every hundred of the fruits would require a basket of three se’a to hold them. Rabbi Yoḥanan would eat them all, and was prepared to swear that he had not tasted any food. The Gemara asks: Does it enter your mind that he claimed that he had not tasted any food? Rather, say that he had not tasted any sustenance. Due to their delicious taste, he was still not satiated.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַבִּי אֲבָהוּ אָכֵיל עַד דַּהֲוָה שָׁרֵיק לֵיהּ דּוּדְבָא מֵאַפּוּתֵיהּ. וְרַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי הֲווֹ אָכְלִי עַד דִּנְתוּר מָזַיְיהוּ. רשב״לרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה אָכֵיל עַד דְּמָרֵיד. וְאָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לִדְבֵי נְשִׂיאָה וַהֲוָה מְשַׁדַּר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בָּאלוֹשֵׁי אַבָּתְרֵיהּ, וּמַיְיתִי לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ.

The Gemara continues to wax hyperbolic: Rabbi Abbahu ate fruits of Genosar until the sweet, lush fruits made his skin so slippery that a fly would slip from his forehead. And Rav Ami and Rav Asi would eat them until their hair fell out. Rabbi Shimon ben Lakish would eat them until he became confused. And then Rabbi Yoḥanan would tell the household of the Nasi about his condition and Rabbi Yehuda Nesia would send the authorities after him and they would take him to his house.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דדב
דדבא(ברכות מד.) רבי אבהו אכיל עד דהוה יתיב דודבא אפותיה ושריק. (גיטין פו:) מאי קרצית אמר אביי דדבתא דביני כיפי. (חולין נח:) אמר רב ליתי בקא בת יומא וליתי דדבא בת שתא פי׳ זבוב כדאמרינן בתחילת ערך ד׳. תרגום ישרוק ה׳ לזבוב. פי׳ דדבא אפותיה היה יוצא השמנונית על מצחו וכשיושב הזבוב על מצחו לאכול היה מחליק ומפל מרוב השמנינית. פי׳ דדבתא דביני כיפי זבובים שבין עומרים פוסלת אם שותה ממי חטאת מפני שמוצצת ואינה מקיאה ולא הוו כמים שאובים:
ערך מרד
מרדב(נגעים פרק ו) השחין והמכוה והקרח והמורדין אינן מטמאין. (נגעים פרק ח) אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקרח ובמורדין פי׳ כמו עין שמרדה וכן בתורת כהנים שאין יכול מורד תלמוד לומר ונרפא מכלל שמורד כשמכה פתוחה והבשר המוכה נראה בלא עור. (נגעים פרק ט) היו מורדים טהורים פי׳ מתחריין ויש אומרים מוררין מן רר בשרו את זובו. (עבודה זרה כח:) עין שמררה מותר לכוחלה. (שבת קט ברכות מד.) ר״ל אכיל עד דמריד פי׳ שיצא מדעתו. (בבא בתרא לח) בורח מחמת וורדין פי׳ נתבע תביעת נפשות (שבת מ): לוקה מכת מרדות מדרבנן פ׳ מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ובעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו ואמרו חכמים מנין הסמוך לארבעים אבל מי שעובר על מ״ע שאמר לו עשה סוכה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נשמתו בלא אומד ולא מכה משולשת. וכן מי שעובר על דברי חכמים מכין אותו בלא מספר ובלא מניין ובלא אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים (א״ב תרגום ובנגעי בני אדם ובמעדות בני אינשא פי׳ מוסר. תרגום ואני איסר ואנא ארדה):
ערך שרק
שרקג(ברכות מד.) יתיב דודבא אפותי׳ ושריק פי׳ מחליק הזבוב ונופל מרוב השמנונית של פירות (זבחים עג:) תנו רבנן איזהו כרכב בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים אמה והכתיב תחת כרכבו וגו׳ א״ר נחמן בר יצחק ב׳ מקומות הוו חד לנוי וחד שלא ישתרקו רגלי כהנים (חולין סא) כל דחביט חיישינן כל דשריק לא חיישינן (בבא קמא ל) רב אשי אמר תבנו וקשו תבן דמשריק (נדה ג) מיא שרקי פירי לא שרקי (נדה כו) ולד דאית ביה חיותא סריך סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיל:
א. [פליג.]
ב. [ענצינדען, טריפען. פערפאלג ווערדען.]
ג. [אויס גלעטען.]
דשריק דודבא מאפותי׳ – שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק.
עד דמריד – דעתו מטרפת.
באלושי – אוכלוסי בני אדם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד ספרו בהפלגה: ר׳ אבהו אכיל [אכל] פירות גינוסר עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה [שהיה הזבוב מחליק ממצחו], כי האכילה המרובה של פירות שמנים ומתוקים גרמה להחליק את בשרו עד כדי כך. ומסופר עוד כי רב אמי ורב אסי הוו אכלי [היו אוכלים] מהם עד דנתור מזייהו [שנשרו שערותיהם]. ר׳ שמעון בן לקיש הוה אכיל [היה אוכל] עד דמריד [שנתבלבלה דעתו]. ואז אמר להו [להם] ר׳ יוחנן לדבי נשיאה [לבני בית הנשיא] והוה משדר ליה [והיה משלח לו] ר׳ יהודה נשיאה באלושי אבתריה [שוטרים אחריו], ומייתי ליה לביתיה [והיו מביאים אותו לביתו].
The Gemara continues to wax hyperbolic: Rabbi Abbahu ate fruits of Genosar until the sweet, lush fruits made his skin so slippery that a fly would slip from his forehead. And Rav Ami and Rav Asi would eat them until their hair fell out. Rabbi Shimon ben Lakish would eat them until he became confused. And then Rabbi Yoḥanan would tell the household of the Nasi about his condition and Rabbi Yehuda Nesia would send the authorities after him and they would take him to his house.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: עִיר אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִים מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סִפְלֵי טָרִית לְקוֹצְצֵי תְּאֵנִים מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת לע״שלְעֶרֶב שַׁבָּת.

On a similar note, the Gemara relates: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: King Yannai had a city on the King’s Mountain, from which they would take six-hundred thousand bowls of sardines for those cutting figs off the trees during the course of the week from Shabbat eve to Shabbat eve. There were so many workers, and the fruit was so sweet, that they needed such a vast quantity of salted fish to enable them to continue with their work.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ספלי טרית – ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ״א.
לקוצצי תאנים – למאכל פועלים שקוצצים תאנים והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ס׳ רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים כו׳. שייך לדלעיל דטרית זה הוא דבר המלוח להשיב לב הקוצצי תאנים שנחלש לבם מתוך מתיקות הפירות כן נראה מדברי הערוך בערך ספל ע״ש:
עיר אחת היתה בא״י וגופנית שמה שהיו בה שמונים זוגות כהנים כו׳. שהיו מדקדקים כ״כ ביחוס שכהן ישא כהנת כדאמרי׳ פ׳ אלו עוברין (פסחים מט.) בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה ואפשר שלכך נקרא העיר גופנית ע״ש אשתך כגפן פוריה וגו׳ כענבי הגפן בענבי הגפן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ובדומה לכך נמסר כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית (סרדינים) לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת, שכה רבים היו הפועלים, וכה מתוקים היו הפירות שהוצרכו לכמות כזו של דגים מלוחים כדי לאפשר להם להמשיך בעבודתם.
On a similar note, the Gemara relates: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: King Yannai had a city on the King’s Mountain, from which they would take six-hundred thousand bowls of sardines for those cutting figs off the trees during the course of the week from Shabbat eve to Shabbat eve. There were so many workers, and the fruit was so sweet, that they needed such a vast quantity of salted fish to enable them to continue with their work.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: אִילָן אֶחָד הָיָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹרִידִים מִמֶּנּוּ אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת מִשָּׁלֹשׁ בְּרֵיכוֹת בְּחֹדֶשׁ. כִּי אֲתָא ר׳רַבִּי יִצְחָק אָמַר: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגוּפְנִית שְׁמָהּ, שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁמֹנִים זוּגוֹת אַחִים כֹּהֲנִים נְשׂוּאִים לִשְׁמֹנִים זוּגוֹת אֲחָיוֹת כֹּהֲנוֹת. וּבְדַקוּ רַבָּנַן מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדָּעָא וְלָא אַשְׁכַּחוּ בַּר מִבְּנָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דַּהֲווֹ נְסִיבָן לְרָמִי בַּר חָמָא וּלְמָר עוּקְבָא בַּר חָמָא. ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּאִינְהִי הֲווֹ כָּהֲנָתָא, אִינְהוּ לָא הֲווֹ כָּהֲנֵי.

On the subject of the King’s Mountain and Eretz Yisrael, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: King Yannai had a tree on the King’s Mountain from which they would remove forty se’a of pigeons from three broods each month. When Rabbi Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was a city in Eretz Yisrael named Gufnit, in which there were eighty pairs of brothers who were priests, married to eighty pairs of sisters, who were all from priestly families. And to assess the frequency of that phenomenon, the Gemara relates: The Sages checked from Sura to Neharde’a, and with the exception of the daughters of Rav Ḥisda, who were married to Rami bar Ḥama and his brother Mar Ukva bar Ḥama, they could not find a similar case. And, even in the case that they found, although they, the sisters, were the daughters of a priest, they, the brothers were not priests. Throughout virtually the entire country of Babylonia, they could not find a similar circumstance.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך עגק
עגקא(ברכות מד. שבת קח.) במימרות דרב חסדא האי בר בי רב דזבין בשרא לזבן עונקא דאית ביה תלתא מיני בשרא פי׳ מן הצואר בל׳ ערבי קורין לצואר ענק והוא מקום שחיטה ויש בו שלשה מיני בשר שמן וכחוש ולבן. נחר גרוני תרגום אתחרחר עונקין רוממות אל בגרונם תושבחן דאלהא בעונקהון עוקיא ושירי ידא תרגום הנטיפות והשירות:
א. [האלזשטיק.]
בריכות – קובייא״ש בלעז.
משלש בריכות בחדש – ג׳ פעמים בחדש מורידים ממנו כך.
שמנים זוגות אחים – שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואגב סיפורים מפליגים אלה על הר המלך ועל ארץ ישראל, מספרים: כי אתא רבין אמר, אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות יונים משלוש בריכות (מחזורי לידה) בכל חדש. כי אתא [כאשר בא] ר׳ יצחק מארץ ישראל לבבל אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות. וכדי להעריך מספר האנשים שבהם יכול שיקרה דבר מעין זה, מספרים: בדקו רבנן [חכמים] מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בר מבנתיה [מצאו חוץ מבנותיו] של רב חסדא, דהוו נסיבן [שהיו נשואות] לרמי בר חמא ולאחיו מר עוקבא בר חמא. ואף על גב דאינהו הוו כהנתא, אינהו לא הוו כהני [ואף על פי שהן היו כהנות, הם לא היו כהנים] שכמעט בכל שטחה של בבל לא נמצא מקרה אחד כזה.
On the subject of the King’s Mountain and Eretz Yisrael, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: King Yannai had a tree on the King’s Mountain from which they would remove forty se’a of pigeons from three broods each month. When Rabbi Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was a city in Eretz Yisrael named Gufnit, in which there were eighty pairs of brothers who were priests, married to eighty pairs of sisters, who were all from priestly families. And to assess the frequency of that phenomenon, the Gemara relates: The Sages checked from Sura to Neharde’a, and with the exception of the daughters of Rav Ḥisda, who were married to Rami bar Ḥama and his brother Mar Ukva bar Ḥama, they could not find a similar case. And, even in the case that they found, although they, the sisters, were the daughters of a priest, they, the brothers were not priests. Throughout virtually the entire country of Babylonia, they could not find a similar circumstance.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ מֶלַח, אֵינָהּ סְעוּדָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרִיף, אֵינָהּ סְעוּדָה.:

On the topic of salted food, Rav said: Any meal in which there is no salt is not considered a meal. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Any meal in which there is no cooked item with gravy (Rashi) is not considered a meal.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שרף
שרףא(ברכות מד.) כל סעודה שאין בה שרף אינה סעודה פי׳ שרף שמפיג את המאכל שבממי׳:
א. [ליקווער.]
שריף – תבשיל לח שיש בו מרק כמו שורפה חיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומכיון שהוזכר ענין המליחים, מביאים את מה שאמר רב: כל סעודה שאין בה מלח, אינה נחשבת לסעודה. אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: כל סעודה שאין בה שריף [תבשיל, מרק], אינה נחשבת לסעודה.
On the topic of salted food, Rav said: Any meal in which there is no salt is not considered a meal. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Any meal in which there is no cooked item with gravy (Rashi) is not considered a meal.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: אָכַל עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים – מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרָכָה אַחַת (מֵעֵין שָׁלֹשׁ). ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אפי׳אֲפִילּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ – מְבָרֵךְ עָלָיו ג׳שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ – מְבָרֵךְ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. ר׳רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן״.:

MISHNA: One who ate from the fruit for which Eretz Yisrael was praised, grapes and figs and pomegranates, recites the three blessings of Grace after Meals, as he would after eating bread; this is the statement of Rabban Gamliel. And the Rabbis say: One need only recite one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Rabbi Akiva says: The three blessings of Grace after Meals are not restricted to bread; rather, even if one ate boiled vegetables, but it is his primary sustenance, he recites the three blessings of Grace after Meals. Additionally: One who drinks water to quench his thirst recites: By whose word all things came to be. Rabbi Tarfon says: He recites: Who creates the many forms of life and their needs.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קפד
קפדא(ברכות מד.) על הביעה ועל מיני קיפדא בתאלה מברך עליהן שהכל נהיה בדברו (בראשית רבה יט) והנחש היה ערום ח״א אייתי קופד צלי (ובפרשה שלישית וחמישית) אמר חד ליטרא דקופד בעשרה סולדין (בראשית רבה סד) כי צייד בפיו קופדא טבא כסא טבא לפומיה דאבא (א״ב פי׳ בל״י חתיכה כמו חתיכת של בשר):
ערך שלק
שלקב(ברכות מד.) אכל שלח והוא מזונו פי׳ ירקות שלוקין או זתים שלוקין מבושלין הרבה השתי משישלק עיין בערך אנין (בפ״א בכלים) מוסף יורה של שולקי זתים פי׳ מנהג של שולקי זתים עושין שפה סביב היורה שיכיל יותר (ריש מעשרות) אבטיח משישלק פי׳ כשנגמרין הן ירוקין כעין דבר השלוק (עבודה זרה לט:) אלו דברים של עכו״ם אסורים ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו הפת והשמן שלהן והשלקות רבי ובית דינו התירו השמן (בכורות ט:) פריק ליה בשלקי בשויו פירוש נותן לכהן ירקות שלוקין בשויו של בכור ופודהו (א״ב תרגום חציר גגות ושרפה כעשב אגריא דישלוק ענין בשילת פירות וירקות במים על ידי האור והחום):
א. [פלייש.]
ב. [שטארק געזאטעען.]
מתני׳ מברך אחריהם ג׳ ברכות – ר״ג לטעמיה דאמר לעיל בפירקין (ברכות לז.) כל שהוא מז׳ המינים מברך אחריו ג׳ ברכות.
אפילו אכל שלק – של ירק.
והוא מזונו – שסמך עליו למזון.
וחסרונן – צרכי ספוקן.
רבי עקיבא אומר אפי׳ אכל שלק והוא מזונו כו׳ – ולא דמי לההיא דלעיל (דף לז.) דר״ג נתן רשות לר״ע לברך וכו׳ דשאני הכא דאיקבע מזוניה עליה.
מתני׳. אכל תאנים וענבים ורמונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות. פי׳ ומסתברא דדוקא הוא מזונו כלומר בסומך עליוא.
פי׳ אמרינן בגמרא מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכתיב ואכלת ושבעת וברכת, פי׳ וחדא ברכה אמר רחמנא לכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו׳ ואכלת ושבעת וברכת, וכי תימא ולרבנן דהאי ארץ בתרא הפסיק הענין וברכת אלחם קאי, מעין שלש מנא לן, איכא למימר דודאי וברכת אכולהו קאי אלא דשמעינן מדאיפסיק רחמנא בארץ דאפריש להו בברכותיהן דלחם טעון ברכה יותרב.
ומכל מקום מדכללינהו רחמנא דאמר וברכת אכולהו, אפילו רבנן מודו דאפילו לחם גופיה בבירך עליו מעין שלש של מזון כגון מחיה וכלכלה יצאג, ובפירות נמי בהנהו דדמו ללחם דזייני ושייכי בברכת המזון אם בירך עליהן ברכת שלש יצאד.
ולענין יין לחייבו ברכה לאחריוה, מאן דאמר (בבלי ברכות מט:) ושבעת זו שתיה הרי זה מפורש דאשתיה נמי אמר רחמנא וברכתו, וכי תימא אם כן שלש ברכות נמיז, איכא למימר מדפרט רחמנא לחם ולא פרט יין אלא דכלליה בלשון ושבעת שמע מינה דלא חייב לזה ברכה כזה אלא לכלליה אהדריה דהיינו ענבים. ומיהו עבר ובירך עליו שלש ברכות יצא משום דזייןח. ומדכלליה רחמנא כלל בהדי לחם סברי בית שמאי דמצוה מן המובחר לברך אחר אכילה ושתיה דהיינו דרך שביעה גמורה וכדאיתא נמי לקמן בפרק אלו דברים (בבלי ברכות נא:)ט ולאו לעיכובא דודאי אכל חד וחד לחודיה מברך, אאכילה לחודא ושתיה לחודא, מידי דהוה אענבים [ד]⁠אפילו אלחודייהו מברך, אלא למצוה. ולמאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן, וכיון דחייב רחמנא במשקה זית ברכה, הוא הדין ביין, דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהרי.
ורבן גמליאל ההוא ארץ דאפסיק רחמנא והדר כתב לחם למיעוטי כוסס החטה דליכא ברכה לאחריו, ומשום הכי הדר לחם. ולרבנן כוסס החטה לא צריך קרא למיעוטיהכ, דמסתמא כי אדכריה רחמנא לחטה בשבחא דארץ ישראל במזון הוא דאדכריה ולאו בכוסס את החטה דלא אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי בחטיםל. ומכל מקום לא מיקרי ביטול דעת מאן דעבד הכימ ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה, אבל ברכה לאחריו ליכא כלל אלא כשאר דברים שאינן משבעת המינין כדכתיבנא לעיל (בבלי ברכות לו., לז.).
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. פי׳ והם מבושלים בקדרהנ. ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי׳ חמשת המינין הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכולן בכלל חטה ושעורה דכוסמין מין חטין (ומין שעורים שבולת שועל ושיפון) [ושבולת שועל ושיפון מין שעורים]⁠ס.
אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי׳ שבעת המינין הן המפורשין בכתוב חטה ושעורהע וגפן ותאנה ורמון וזיתים ודבש היינו תמרים. אמר ליה אביי לרב דימי ברכה אחת מעין שלש מאי היא אמר ליה דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת את אבותינו רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עיר קדשך ועל ציון משכן כבודך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהרה כי קל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל המחיה דפירי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן מחתם מאי חתים פי׳ בשל פירות רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן [אמר] על הארץ ועל פירותיה אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להופ. פי׳ הילכך בפירות ארץ ישראל ואפילו הבאים משם לכאן מסתברא דחתמינן על הארץ ועל פירותיהצ, ובחמשת המינין חתמינן על המחיה ועל הכלכלהק ובהא לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהור.
פי׳ ומיהו בשותה יין איכא מרבוותא ז״ל מאן דאמר דחתים ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירותש, ואיכא דסבירא ליה דכיון דייחדו ליה בברכה ראשונה הכי נמי בברכה אחרונה ומברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו׳ וחותם על הארץ ועל פרי הגפןת, ולא חתים על הגפן ועל פרי הגפן דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץא. ומאן דאכיל דיסא ופירות ושתי חמרא כאיל לכולהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו׳ וחתים בכולהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלהב ועל הפירות ועל פרי הגפןג, וחדא נינהו דארץ נינהו דמפקא הניד.
ובירושלמי [מה, ב] אמרינן דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת ויום טוב וראש חדש, ובגמרא דילן לא אדכרו בה כלל, ואפשר דאפילו לסברא דירושלמי אם עבר ולא הזכיר יצא דדוקא בברכת המזון אמרו דלא יצא משום דלא [סגי דלא] אכיל פת כדלקמן (בבלי ברכות מט:) והאי טעמא שייך בפת ולא בשום מידי אחרינאה.
ומסתברא דמאי דאמרינן לקמן (בבלי ברכות מח:) דכל שלא אמר בברכת המזון ברית ותורה וחייםו ומלכות בית דוד לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן, ולאו דוקא ולא מיחייב לאהדורי מדלא אדכרו לה במעין שלש, והכי מוכח לקמן (בבלי ברכות מט.) דאמרינן דרב חסדא בריך קמיה רב ששת ולא אדכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריהז.
מתני׳. השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. פי׳ ולרבי טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו כיון דבריך בורא נפשות רבות לפניו דהיא ברכה הבאה לאחריוח. והאי דנקט לצמאו משום דמיא לא זייני כללט לפי שאינן אלא יסוד אחד ואינןי פועלות במורכב אלא כעין משוש, לפיכך אין לברך עליהן אלא כששותה לצמאו דמיתהני לשבר צמאו, ולפיכך אמר בהו רבי טרפון בורא נפשות רבות וחסרונן דאפילו [שהכל]⁠כ ליכא לברוכי בהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות, ומודה רבי טרפון בשאר דברים דמברך בהו שהכל ואחריהן בורא נפשות.
[רי״ף לב, ב] לאפוקי מאי. פי׳ דמיא לא שתי איניש אלא לצמאול, ואמרינן למיעוטי דחנקתיה אומצא. ומיהו דוקא במיא הוא דלא מברך בדחנקתיה אומצא משום דלאו מידי דהנאה הוא אבל ביין ושאר משקין ודאי מברך דמכל מקום הא איתהנימ.
א. צ״ב מאי ומסתברא הא לכאורה פשיטא דאין מברך על שלק בהמ״ז אלא כשהוא מזונו. ועיין רשב״א לז, א ד״ה ונתן, וע׳ רש״ש לעיל לה, א.
ב. היינו דבכולהו צריך לברך אמזון וארץ וירושלים אלא דבלחם צריך ברכה בפ״ע לכל דבר, וכ״כ הרמב״ן בלקוטות מט, ב דארץ הפסיק הענין לאיפלוגי בין ברכה לברכה לומר דלא דמו ברכות אהדדי אבל כולן חייבין בברכה ע״ש, וכ״כ הרשב״א דאלחם מברך ברכה גמורה ואשארא ברכת הלחם דהיינו מעין ג׳. וכ״כ רבינו והרשב״א לעיל לה, א דמעין שלש מה״ת (וע״ע בדברי רבינו מט, א). וכ״ה בבה״ג פ״ז ובשאילתות סי׳ נג וברא״ש סי׳ טז ובטור ס״ס רט ובעוד ראשונים, ולכולהו צ״ל כמ״ש רבינו והרמב״ן דמה״ת לחם בעי שלש ברכות ושאר מילי מעין שלש דאי נימא דמה״ת מברך מעין שלש גם בלחם אינו מובן מאי קאמר ארץ הפסיק הענין. אבל הר״מ פ״ח הי״ב וסמ״ג עשין כז ותר״י כאן בשם רבם כתבו דמדרבנן הוא, (מיהו בר״מ רפ״א משמע דסובר דרק על הפירות הוא מדרבנן אבל על המחיה מה״ת וכ״כ בדעתו בראשון לציון לאוה״ח ע״ש). וע׳ מנחת ברוך סי׳ ה בארוכה בהאי ענינא, וע״ש מש״כ בהא דמברך בפהב״ב מעין ג׳ לשי׳ רבינו דג׳ ברכות בלחם מה״ת, ועמש״כ לעיל לח, ב הע׳ 121 בזה). וע׳ לעיל לז, ב דלר״ג מברך אחר פת אורז ודוחן מעין ג׳, וזה מדרבנן לכו״ע, וע״ש בתוס׳ לז, א סד״ה נתן.
ג. וכ״כ רבינו לעיל טז, א אההיא דפועלים כוללין ירושלים בברכת הארץ, אך הריטב״א פ״ב הכ״א סובר דלא יצא, ואע״פ דסובר שם פ״א ה״ה דמעין שלש דאורייתא, סובר הריטב״א דנתחלק לחם משאר ז׳ מינין לעיכובא. ובתוס׳ לעיל טז, א כתבו אההיא דפועלים דאע״ג דבונה ירושלים מה״ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת, ומשמע כהריטב״א דאילו לרבינו כיון דאי״ז לעיכובא מה״ת לא יקרא זה בשם עקירת דבר מה״ת, והא דאמרו מו, א דהטוה״מ לאו דאורייתא מדפועלים עוקרין אותה צ״ל להתוס׳ מדעקרו עיקר ההזכרה דהטוה״מ ואילו בונה ירושלים כולל בברכת הארץ ש״מ דמדרבנן הוא ובפועלים לא חייבו משא״כ בונה ירושלים דמה״ת לא עקרו אלא הברכה אבל עיקר ההזכרה לא עקרו וכללוה בברכת הארץ. והרשב״א שם מו, א כתב דאע״ג דבונה ירושלים נמי לא מברכי מ״מ לא עקרוה דהא כוללין אותה בברכת הארץ משא״כ הטוה״מ דלא מדכרי לה כלל, ומשמע טפי כרבינו דאי״ז חשוב עקירה כלל דגם מה״ת אי״ז מעכב, אך אינו מוכרח ויל״פ גם כמ״ש להתוס׳, ובאמת נראה דפלוגתייהו דרבינו והריטב״א דרבינו סובר דברכת מעין שלש ברכה גמורה היא אלא דלחם טעון ברכה יותר כלשונו לעיל, והך טעון ברכה יותר לעיקר חיובא נאמר דצריך ג׳ ברכות בפ״ע אבל דיעבד יצא גם במעין שלש מדכללינהו רחמנא ואמר וברכת אכולהו, אבל הריטב״א סובר כלשון הרשב״א בהע׳ הקודמת דבלחם בעי׳ ברכה גמורה דהיינו ג׳ ברכות משא״כ בז׳ מינין ל״צ אלא ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ומש״ה ג׳ ברכות לעיכובא הוא דזהו ברכה גמורה, ובז׳ מינין הצריכה תורה שיברך כעין ברכת הלחם. ועיין בנשמ״א כלל מז סק״א.
ד. כן מפורש לעיל יב, א דבירך אתמרי ברכה דנהמא יצא דתמרי נמי מיזן זייני. והיינו כיון דנכללו בחד וברכת משמע דאותה ברכה מהני (דיעבד) לתרוייהו, מעין שלש ללחם, ושלש לז׳ מינין (במידי דזיין ושייך ביה בהמ״ז). ואילו היה כתוב וברכת אז׳ מינין בפ״ע הו״א דצריך לפרש ולהזכיר בברכתו בריאת הפירות לומר על פרי העץ ולא סגי בהזכרת מזון אבל השתא משמע דמהני וברכת דלחם גם לז׳ מינין (במידי דזיין). ועיין בדברי רבינו לעיל מא, ב. ומבואר בלשון רבינו דדוקא בירך שלש ברכות אבל ברכת הזן גרידא לא מהני לתמרים, והוא פשוט דהא בעינן מעין שלש מה״ת, אך תר״י בספ״ק כתבו דסגי בברכת הזן ובסוגיין למדו מזה דמעין שלש מדרבנן, והרא״ש בספ״ק הביא דבריהם וקשה דהא שיטתו בפירקין סי׳ טז ובפ״ז סי׳ כא דמעין שלש דאורייתא ובסוגיין מוכח דבלחם בעי׳ מה״ת ג׳ ברכות ולא סגי במעין שלש וא״כ בז׳ מינין מיהא ניבעי מעין שלש, וצ״ל דהרא״ש סובר דארץ הפסיק הענין קמ״ל דבז׳ מינין סגי בברכה על גוף אכילתו אבל בלחם צריך ג׳ ברכות על המזון והארץ וירושלים ואמנם לכתחלה תיקנו מעין שלש אבל דיעבד יצא בברכת הזן, ועיין בלשון הרא״ש סי׳ ח, שו״ר מש״כ בשעה״צ ר״ס רח בשם הפמ״ג ע״ש, אכן יל״ע מדברי הרא״ש בתוספותיו בסוגיין דמשמע לא כן. ומ״מ גם לרבינו סגי בעל המחיה דיעבד.
ה. דאע״ג דענבים בעו מעין שלש, משקה היוצא מן הפרי אינו פרי, יעו׳ בדברי רבינו לעיל לח, א שסובר דאף יין ושמן אינם פרי. (ועיין רשב״א לה, א ואתי לטעמיה לח, א דיין ושמן הוו עיקר הפרי).
ו. וכ״כ הרמב״ן שם מט, ב ודלא כיראים המובא ברמ״א ס״ס קצז דמפרש דאם צריך לשתות ולא שתה אינו חייב בבהמ״ז, וכ״כ רבינו להדיא בסמוך דלא כיראים, וע״ש בב״י ושעה״צ סקי״ח.
ז. דאע״ג דגם ז׳ מינין בכלל וברכת ולא מברך בהו אלא מעין שלש, כיון דיין כתוב בפ״ע ופשטא דקרא משמע ג׳ ברכות ממילא יש לחייב בו ג׳ ברכות, ועוד דבז׳ מינין ארץ הפסיק הענין משא״כ ביין דנלמד מדכתיב ושבעת. (וע״ש ברמב״ן).
ח. כדלעיל לה, ב ודמיא לתמרים דיצא דיעבד בברכת שלש כמ״ש רבינו לעיל, וכ״כ רבינו לעיל מא, ב וע״ש בהע׳ דהראשונים נחלקו בזה. וע״ש בגמ׳ לה, ב שהקשו אי הכי דיין סעיד ליבריך עליה ג׳ ברכות כפת ומשני דאין קובעין עליו, וקשה דהא רבינו כתב דקרא משמע דחלוק ברכתו מברכת לחם, וכן למאן דיליף לה מזית שמן הרי ארץ הפסיק הענין, וצ״ל דכונת הגמ׳ להוכיח מהא דלא חייב ביה רחמנא ג׳ ברכות כפת דלא סעיד ודחי דלא קבעי עליה סעודה ובפת נמי במין פת שאין קובעין עליה דהיינו פת הבאה בכיסנין אין לה דין פת לברך בהמ״ז.
ט. דתנן בא להם יין אחר המזון כו׳ בש״א מברך על היין ואח״כ מברך על המזון, יעו״ש בדברי רבינו (נב, ב) ובהע׳ 12.
י. במדבר יח, יב. וכ״כ רבינו לעיל לח, א יעו״ש בדבריו ובמש״כ בהע׳ שם.
כ. מברכת מעין שלש שהיא מה״ת לרבינו.
ל. משמע דכיון דלאו אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים מש״ה לא חשיב מזון, ולשון רבינו לז, א דכוסס לאו מזון ולאו דרך מזון, ואף דגם קליות שמייבשין בתנור אין מברך במ״מ עיין תוס׳ לו, א ואף חטה שלוקה בעין אין מברך במ״מ כמבואר בר״מ פ״ג ברכות ותוס׳ ורא״ש לז, א ותר״י שם (כו, א ברה״ע) ושא״ר, יעוין תר״י שם גבי כוסס אורז דמבואר הטעם משום דאין עיקר דרך אכילתם שלמים משא״כ באורז דדרך אכילתו שלם, מיהו ברא״ש שם כתב גם באורז דבעינן כעין דייסא וכ״ה בתורי״ח ואו״ז וריא״ז ומאירי, והיינו טעמא כמ״ש תוס׳ לז, א וטור סי׳ רח דלא חשיבא אכילתן אלא כתבשיל, דהיינו שנמעך ונדבק כעין עיסה ולא כשהם בעין, יעו׳ בראשונים הנ״ל ובב״י ומג״א ומחה״ש ר״ס רח. (ובעיקר הדין שכתב רבינו דכוסס לא מברך מעין ג׳, תוס׳ לז, א נסתפקו בזה ולא הביאו כלל מסוגיין, וברשב״א לו, א משמע דהספק גם אליבא דר״ג ע״ש, וצ״ל דהכא איכא לפרושי דבכוסס אין מברך ג׳ ברכות, אבל מעין ג׳ מברך, אי מדאורייתא דהא מ״מ כתיב חטה ושעורה אלא דארץ הפסיק הענין לומר דאין בהם ברכה גמורה כלחם ותבשיל, אי מדרבנן שתיקנו מעין ג׳ גם בכוסס. ועמ״ש בהע׳ 31 ועיין פמ״ג במ״ז סי׳ רח).
מ. ולא רק לענין להחשב נהנה (שאינו כפלפלי יבשתא עמ״ש רבינו לח, ב) אלא אפילו לקרא חייא לא דמי דקרא חייא אין נאכל כלל ומאן דאכיל ליה בטלה דעתיה, משא״כ חטה ראוי לאכלה ואיכא דאכיל לה, ועמ״ש לעיל הע׳ 22 בזה.
נ. דאילו אפויין מברך המוציא (ואף בבאה בכיסנין בדקבע סעודה עכ״פ) ואינן מבושלין לאו מזון נינהו.
ס. פסחים לה, א, והיינו דמש״ה הם בכלל חטה ושעורה דקרא. (ויל״ע דמשמע לעיל לז, א דלריב״נ דאורז מין דגן אם בישלו מברך עליו מעין שלש אלמא לא תלי אלא בדגן ולא בעינן חטה ושעורה וצ״ל דהוא מין חטה ושעורה ועיין ירושלמי ריש חלה דחד מד״א מצריך בחלה חטה ושעורה או כוסמין ושבולת שועל ושיפון שהם ממין חטה ושעורה ולריב״נ אורז חייב בחלה).
ע. בא לפרש מה הן ז׳ המינים מיהו לא איירי בחטה ושעורה, דחטה ושעורה בכוסס מברך בפה״א וליכא מעין שלש, ובפת או תבשיל מברך המוציא או במ״מ.
פ. לפנינו ברי״ף נוסף, וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן. ורבינו לא גרס לה והביא בסמוך די״א דחותם על הפירות.
צ. וכ״כ שאר הראשונים, והר״מ פ״ח הי״ד כתב ואם היה בא״י כו׳ משמע לא כן, וע׳ תר״י וב״י וב״ח סי׳ רח.
ק. כ״ה גם נוסח הטור סי׳ רח, וע״ש בב״י ומג״א ומ״ב ושעה״צ סקנ״ב.
ר. מיהו בתוס׳ ריה״ח כתב לומר על מזונותיה בבהמ״ז, וכ״ה בכפו״פ פ״י לומר על מחיתה, וע׳ פאה״ש פ״ב הי״ד.
ש. כ״כ הר״מ (פ״ח הי״ד) והתוס׳ וסמ״ג וכ״מ בר״ח (הובא באו״ז ח״א סי׳ קפא).
ת. כ״כ הרשב״א והרא״ש ושא״ר.
א. וכ״כ תר״י והרשב״א והרא״ש.
ב. צע״ק דלעיל העתיק לשון הרי״ף על המחיה ומשמע דמסכים לו דאין חותם על הכלכלה.
ג. לכאורה זהו לשי׳ דמברך על פה״ג אבל להשי׳ דגם ביין חותם על הפירות ל״צ לומר על פה״ג וכ״ה בר״מ אך הר״ח כתב על הגפן ועל פרי העץ וקשה דהא שיטתו דמברך על הפירות כנ״ל וכה״ק בשבה״ל סי׳ קסא וי״ל דכיון דאכל פירות ושתה יין ליכא היכרא לברכתו על היין בעל הפירות ומש״ה מברך על פה״ג.
ד. היינו דאין כאן חתימה בתרתי דר״ל ארץ דמפקא מזון ופירות (כדלקמן מט, א). וכ״ה בשא״ר.
ה. וכ״כ המג״א רח סקי״ח (ובשעה״צ הביא דברי רבינו). וצ״ע למה כתבה רבינו בלשון ואפשר, ונראה דהנה דעת רוב הראשונים דאכל סעודה נוספת בשבת שאינו חייב בה ולא הזכיר מעין המאורע אי״צ לחזור ולפ״ז פשוט בעניננו דאי״צ לחזור אכן רבינו לקמן מט, ב כתב דאפילו אכל מאה פעמים ביום חוזר כיון דהאי יומא לא סגי דלא אכיל ביה פת ונתבאר בהע׳ שם טעמו דתיקנו בהמ״ז דשבת עם הזכרה מעין המאורע וזהו מטבע בהמ״ז דשבת ע״ש ולפ״ז י״ל דגם במעין שלש אע״פ דאי״צ לאכול מיני מזונות ופירות מ״מ מטבע ברכה דהאי יומא הוא עם הזכרת מעין המאורע וחד דינא להזכרה דמעין המאורע בשבת אך י״ל ג״כ דלא קבעו המטבע כן אלא לענין פת ובהמ״ז שזה מוכרח בשבת אבל מעין שלש דמ״מ ופירות אינו אלא כר״ח שאם אכל יש לו להזכיר אך אינו מעצם מטבע שלה לעיכובא, וז״ש רבינו ואפשר. (וע׳ קה״י סי׳ טז בדין פהב״ב לסעודת שוי״ט ומש״כ לעיל לח, א גבי כובא דארעא).
ו. וכ״ה בדברי רבינו לקמן מט, א אך לפנינו ליתא חיים, וע״ש בהע׳.
ז. וכ״כ רבינו כ״ז שם מט, א ע״ש בהע׳ בזה. והנה מובא שם דשי׳ הרא״ש דלעיכובא נינהו, וקשה דהא סובר דמעין שלש מה״ת, אך למש״כ לעיל הע׳ 390 דשיטתו דמה״ת סגי בז׳ מינים בברכה על אכילתו גרידא א״ש, מיהו ל״צ לזה דמדרבנן הוא ואינהו לא תיקנו אלא בבהמ״ז, (ולהתוס׳ לעיל כ, ב דמה״ת הוא צ״ל דמעין שלש דרבנן או כמ״ש להרא״ש).
ח. מפרש רבינו דר״ט אלפניו קאי, וכ״ה בתוס׳ מה, א ובשא״ר, וע׳ רש״י עירובין יד, ב. וברשב״א ס״פ כתב דלר״ט מברך בנ״ר בין לפניו בין לאחריו דתרי מילי נינהו דלפניו משום שלא יהא מעילה דאין נוטל ההנאה כשלו אלא כמתנת בוראו ולאחריו משום הודאה על שנהנה אך רבינו סובר דמ״מ כיון שכבר אמר שבח זה דבנ״ר לפניו אין לחזור ולאומרו לאחריו.
ט. כדאי׳ במתני׳ עירובין כו, ב הובא לעיל לה, ב. ומבואר דאף דאין נהנה בטעמם היה ראוי לברך עליהם אילו היו זנים, ועמ״ש בזה לעיל הע׳ 18. וע׳ ב״י סי׳ ר״י בדינא דמטעמת.
י.
כ. נוסף ע״פ שיטמ״ק.
ל. קשיא ליה לרבינו דהא אתי לאפוקי כששותה סתם ואינו צמא דכל כה״ג אינו מברך, דלית בהו הנאה אלא כשהוא צמא כמ״ש רבינו במתני׳, ותי׳ דכונת הגמ׳ דלמה ישתה אם אינו לצמאו וכל ששותה ודאי הוא לצמאו, ומשני דחנקתיה אומצא. וע׳ ביאה״ל סי׳ רד ס״ז דהוכיח מדברי רבינו דכל שאין שותה לצמאו וכגון להצטרף לזימון אינו מברך, והביא שם דכן מוכח בר״מ ושכ״כ באדרת אליהו ע״ש.
מ. וכ״פ התוס׳ ושא״ר.
אמר המאירי הביאו לו מלח וכו׳ כוונת המשנה לבאר שיש דברים שהפת טפלה להם ונפטר הפת בברכתן והיא מענין החלק השני והוא שאמ׳ הביאו לו מלח פי׳ במליח שדרך האדם לאכלו בלא פת כגון זיתים מלוחות וכדומיהן ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדאי הביאו פת עמהם להעביר אותו טעם המליחות מברך על המליח ואינו מברך על הפת כשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכלם טפלים לו כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת הן שבא הפת אחריו הן שבא עמו לכונה זו וגדולי המפרשים כתבו שאין הדברים אמורים אלא בשהביאו המליח תחלה אבל כל שהפת בא עמו ביחד אפי׳ פת באה לתשמיש דבר אחר הפת עיקר ועליו מברכין וכן כל דבר שאין דרכו ליאכל אלא בפת אע״פ שאינו אוכל לכונת הפת מברך עליו והוא שאמ׳ בראש הפרק דקא אכיל ליה על ידי פת וכן כתבו בתשובת שאלה על מי ששרה פתו ביין שאינו מברך אלא על הפת אפי׳ היה אוכל להשקיט צמאו שמתיירא משתיית היין ואף בתוספתא אמרו הביאו לפניו אורז ויין ר״ל פת אורז ויין שהיה דרכם למתק פת האורז ביין מברך על האורז ופוטר את היין כלומר אע״פ שברכת היין חשובה יותר הואיל ופת האורז עיקר צנון ונובלות מברך על הצנון ופוטר את הנובלות זה הכלל כל שהוא עיקר וכו׳ ואפי׳ היה הפת טפל מברך על האחר ובגמ׳ פרשוה גם כן באוכלי פירות גנוסר ופרשו בו גדולי הרבנים מפני שהם חשובים יותר מן הפת ונעשין עיקר סעודה וגדולי המחברים פירשו בה שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ועושים מאכל מליח על דרך הרפואה לחתך הליחות הנקבצות באצטומכא ומתוך שאי אפשר לאכול המליח לבדו אוכלין אותו בלחם ואין כונתם לאכול הלחם ונמצא הפת טפלה והפי׳ נאה ומקובל:
ומ״מ כלל הדברים לענין פסק שכל זמן שהפת טפלה הן במליח כמו שנזכר בכאן הן במתוק אין מברכין על הפת ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושין לשים עליהן הנוגא״ט שאין מברכין על הפת ומ״מ מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה ונראה לי הטעם שאף היא חשיבותו גדול כערך אותו הנוגא״ט ואע״פ שהוא בא בשבילו כדי להניחו עליו לאכילתו שיהא אף הוא עיקר ולא נאמרו הדברים בשהוא טפל לו מצד אכילתו כלומר שהוא צריך לו מצד האכילה אבל מצד ההנחה אינו כלום ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגא״ט וכל שכן שאינו חשוב כל כך במינו שאינו מז׳ המינים וכן נהגו לברך על לחם אותם הטפלות הנקראות פאנאדאש אע״פ שעשויות למה שבתוכם ומ״מ אני מזהיר בהם שלא לברך עליהם המוציא במקום שיש שם לחם אחר לפטור בה שאר הלחם הואיל ומ״מ יש לדונן כטפל אצל מה שבתוכן לדעת הראשונים שלא להכניס אדם עצמו בספקות וכ״ש בעסות אלו הנקראות פרטולא״ש והדומים להם:
זהו פי׳ המשנה ואין עליה בגמ׳ שום דבר של פסק:
המשנה הששית אכל תאנים ורמונים וענבים מברך עליהם ג׳ ברכות דברי ר״ג וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג׳ ר׳ עקיבא אומר אפילו אכל שלוק והוא מזונו מברך עליו ג׳ ברכות השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו אמר הר״מ דעת ר״ג שעל כל אחד ואחד מז׳ המינים חייב לברך ג׳ ברכות ר״ל ברכת המזון שהטוב והמטיב שהיא הברכה הרביעית תקנוה לימים מעטים אחר החורבן ומה שאמר לצמאו ר״ל השותה מים לצורך צמא אבל השותה מים כדי לבלוע בו שום דבר או להטעים מה שיש בפיו אינו חייב ברכה ופי׳ שלק הוא כל דבר שלוק מאיזה מין שיהיה ואין הלכה כר״ג ולא כר׳ עקיבא ולא כר׳ יהודה שהוא אומר לברך קודם שתיית המים בורא נפשות רבות אבל ענין הברכה לברך אחר שתיית המים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא חי העולמים ומה שאמרו חכמים לברך אחר ז׳ המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג׳ ברכות וכך סדורם בא״י אמ״ה על העץ ועל פרי העץ וכו׳ על הארץ ועל הפירות ואם יהיה בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה וזאת הברכה בעצמה יברך על היין אבל יאמר על הגפן ועל פרי הגפן במקום על העץ ועל פרי העץ ואם יאכל שום דבר מה שיעשו ממיני התבואה יאמר במקום על העץ ועל פרי העץ על המחיה ועל הכלכלה ויחתום על הארץ ועל המחיה:
אמר המאירי הכונה לבאר בה ברכה אחרונה לקצת דברים אכל תאנים וענבים ורמונים פי׳ והוא הדין לכל דבר שהוא מהז׳ מינים מברך אחריהם ג׳ ברכות פי׳ אותן ג׳ ברכות שאדם מברך אחר הפת דברי ר״ג וטעם שלו שהרי אלו בכלל ז׳ המינים הם שחטה ושעורה בכללם ועל כלם נאמר ואכלת ושבעת וא״כ ברכתם וברכת החטה שוה וחכ״א ברכה אחת מעין ג׳ והוא על העץ ועל פרי העץ וכו׳ שהרי אחר שהוזכרו בתורה ז׳ המינים קודם שיאמר ואכלת ושבעת וברכת הפסיק ביניהם בפסוק ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וא״כ ואכלת וברכת אלחם קאי ואע״פ שהשיבם ר״ג דההיא לאפוקי חטה גופה אם כססה מברכת ג׳ מ״מ לרבנן הא לא צריכא קרא ר״ע אומר אפי׳ אכל שלק פי׳ ירקות שלוקות וקבע מזונו עליהם מברך ג׳ ברכות ואין הלכה לא כר״ג ולא כר״ע אלא כחכמים. זהו פי׳ המשנה וכלל הבא בגמרא על משנה זו כך היא:
ז׳ המינים שהוזכרו בתורה ב׳ מהם מן האדמה והשאר מן האילן ואחר שכן על כל פנים יש שנוי ביניהם וכן אתה צריך לומר שכל מיני התבואה דינם כחטה ושעורה מעתה כל שהוא מז׳ המינים הנזכרים בתורה והוא מין אילן כגון תאנים וענבים ורמונים וזיתים ותמרים בתחלה מברך עליו ב״פ העץ ולבסוף מעין ג׳ ברכות וכל שהוא מה׳ המינים של תבואה כגון חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות אם עשה תבשיל מהם או מקמחם ולבסוף ברכה אחת מעין ג׳ ואם אפאן או בשלן אחר אפייתם ויש בהם צורת לחם מברך המוציא או ג׳ ברכות ואם אכלן כשהן חיים מברך בתחלה ב״פ האדמה ולבסוף בורא נפשות ושאר המינים ברכה שלפניהם כמו שביארנו במשנתנו ואחריהן בורא נפשות רבות וכו׳:
ואיזו היא ברכה אחת מעין ג׳ אם של מיני מזונות מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה:
ורחבה שהנחלת את אבותינו רחם ה׳ אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ותבנה אותה מהרה והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא״י על הארץ ועל המחיה ויש שמוסיפים בה כי אל טוב אתה כנגד הטוב והמטיב ואם היא של פירות ז׳ המינים פותח בה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו׳ וחותם בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה ובחוצה לארץ על הארץ ועל הפירות ומ״מ אם באו פירות שבארץ בחוצה לארץ יש אומ׳ שמברך על פירותיה הואיל ופירותיה הם שהרי לא מיחו בנסח על פירותיה בחו״ל אלא מטעמא דאינהו אכלי ואנן מברכין כלומר ומה לנו לברך על פירותיה אחר שאין אנו אוכלין אותם ובזו הואיל ופירותיה הם ראוי לברך כך וכן כתבוה גאוני הראשונים והדברים נראים ויין נחלקו בה הפוסקים יש שמברכין אחריו בין בתחלה בין בסוף נסח זה האמור בפירות אחר שהוא פרי ואין גורסים בגמ׳ דגפן על הגפן ועל פרי הגפן שצריך הוא להזכיר הארץ בחתימה:
פירשו הגאונים שאם אכל מיני מזונות של חמשת המינים ופירות של ז׳ המינים מברך אחריהן ברכה אחת מעין ג׳ וכולל הכל בתוכה פותח על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ואין לחוש לחתימה בשתים שפי׳ הדברים על הארץ המוציאה מחיה ופירות והוא ששאלו בגמ׳ מחתם מאי חתים כלומר אם יחתום בארץ שהוא סמוך לחתימה ועל אותו דבר שהוא אוכל אם יש כאן משום חתימה בשתים וקאמר בר״ח אמר רב שחותם מקדש ישראל וראשי חדשים ולא חשש לחתימה בשתים שכך פירושו מקדש ישראל שהם מקדשים את החדשים הכא מאי והעלו בו גם כן שאין בו משום חתימה בשתים וכן כתבו שאם שתה עמהם יין כוללו עמהם ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פה״ג וכן בחתימה לדעת המפרשים לענין ברכה זו בין יין לשאר פירות אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אכל פירות של ז׳ המינים ושל שאר מינים כגון תאנים ותפוחים מברך מעין ג׳ על התאנים ואין צריך לברך על התפוחים אחריהם בפני עצמם ובתלמוד המערב שבשבת וי״ט ובר״ח מזכיר בברכה זו מעין המאורע ר״ל כשאומר והעלנו לתוכה אם שבת הוא יאמר ונחמנו בשבת קדשך ואם יו״ט הוא ושמחנו במועדי קדשך ואם ר״ח אומר והעלה זכרוננו לפניך בראשי חדשנו ומ״מ גדולי המפרשים אמרו שלא נאמ׳ דין זה אלא במי שקובע סעודתו עליהן אבל אם קבע על הלחם הואיל וברך ברכת המזון והזכיר שוב אינו צריך:
מתני׳ השותה מים לצמאו אומר שהכל וכו׳ ר׳ טרפון אומר בורא נפשות רבות – פירוש לר׳ טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו משום דמיא לא זייני כלל. והיינו דנקט לצמאו כלומר דלא מתהני לשום מזון אחר אלא לשבור צמאו. ולפיכך אמר עלייהו ר׳ טרפון בורא נפשות שאפילו שהכל ליכא לברוכי עלייהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות:
רש״י אחר ד״ה אפילו אכל כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במשנה אכל ענבים ותאנים ורמונים וכו׳ הא דנקט להו בהאי סידרא אע״ג דבקרא גפן כתיב ברישא מ״מ עיקר גפן דקרא היינו יין דחשיב טובא ובהא ודאי לא קאמר ר״ג דבעינן ג׳ ברכות ממש דהא בקרא ואכלת ושבעת כתיב אף ע״ג דשתייה בכלל אכילה היינו דוקא היכא דליכא לאוקמי לענין אכילה משא״כ הכא ודאי אכילה ממש קאמר דומיא דאינך ז׳ מינים דשיעור אחד לכולם למאן דדרש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וכ״ש למאן דדרש ואכלת ושבעת זו שתייה א״כ ממילא דואכלת היינו אכילה ממש והיינו ענבים כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד משנה אכל מן הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וכגון ענבים או תאנים או רמוניםמברך אחריהם שלש ברכות, כדרך שמברך על הלחם דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא ברכה אחת מעין שלש. ר׳ עקיבא אומר: שלוש ברכות של ברכת המזון אינן מיוחדות ללחם דווקא, אלא אפילו אכל שלק [ירקות מבושלים] והוא עיקר מזונומברך עליו שלש ברכות. וענין נוסף: השותה מים לצמאומברך ״שהכל נהיה בדברו״. ר׳ טרפון אומר: מברך ״בורא נפשות רבות וחסרונן״. (וכל מה שחסר להן).
MISHNA: One who ate from the fruit for which Eretz Yisrael was praised, grapes and figs and pomegranates, recites the three blessings of Grace after Meals, as he would after eating bread; this is the statement of Rabban Gamliel. And the Rabbis say: One need only recite one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Rabbi Akiva says: The three blessings of Grace after Meals are not restricted to bread; rather, even if one ate boiled vegetables, but it is his primary sustenance, he recites the three blessings of Grace after Meals. Additionally: One who drinks water to quench his thirst recites: By whose word all things came to be. Rabbi Tarfon says: He recites: Who creates the many forms of life and their needs.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: מ״טמַאי טַעְמָא דר״גדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? דִּכְתִיב: {דברים ח׳:ח׳} ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וּכְתִיב: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וּכְתִיב: {דברים ח׳:י׳} ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabban Gamliel? The Gemara responds: As it is written in the verse that deals in praise of Eretz Yisrael: “A land of wheat and barley, vines, figs, and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8), and it is written: “A land in which you will eat bread without scarcity” (Deuteronomy 8:9), and it is written: “And you will eat and be satisfied and then you shall bless the Lord your God for the good land He has given you” (Deuteronomy 8:10). Rabban Gamliel concludes from here that the fruits for which Eretz Yisrael was praised are included in the mitzva to recite a blessing after eating. Since that Torah portion alludes to three blessings, fruit also requires three blessings.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ וברכת – אכולהו קאי ובההוא קרא ג׳ ברכות רמיזי כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח:).
ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין. קשיא לי אם כן מעין שלש לרבנן מנא להו לתאנים וענבים. ונראה לי דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתיב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת, שמע מינה שאף הן טעונין ברכה, ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכין עליהו שלש ממש כרבן גמליאל, השתא דאדכרינהו ואפסקיה לענינא בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד, ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ורבן גמליאל סבר דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא לכוסס את החטה למעוטי מברכה לגמרי.
ומסתברא דאפילו לרבנן נמי לא מברכים בכוסס את החטה מעין שלש לפי שאינו דומה לשאר פירות הנזכרים בפסוק שהן בחיותן נאכלין, אבל חטה אין דרכן של בני אדם לכוססה אלא המיעוט ובדרך מקרה, ולדבריהם לא הוזכרה חטה ושעורה כאן אלא לרבות דיסא וחביץ קדרא שאינו לחם, ומ״מ נאכלין כך לרבים ודרך אכילת החטים והשעורים בכך והלכך אף הן מברכין עליהן מעין שלש לרבנן. והיינו נמי דרבן גמליאל ממעט כוסס את החטה מדכתיב לחם ולא ממעט דיסא וחביץ קדרה, וכדתניא (ברכות לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא ממין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות. ונראה לי טעמא כדאמרינן דלחם לא ממעט לפי סברתו של רבן גמליאל אלא מה שאינו נאכל לרבים כלחם, אבל דיסא שנאכלת אף היא לרבים מברכין עלה כלחם, ולרבנן לחם דוקא הא כל שהוא נאכל לרבים ואינו לחם מברכין עליה מעין שלש, והיינו דאפקיה רחמנא הכא בלשון חטה ושעורה. כן נראה לי.
גמרא מאי טעמיה דר״ג וכו׳ – וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת, פירוש וחדא ברכה אמר רחמנא אכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין, ואי קשיא א״כ לרבנן מעין ג׳ מנא להו לתאנים וענבים, וי״ל דנפקא להו מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת ש״מ שאף הם טעונין ברכה דוברכת ודאי אכולהו קאי ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסיק הוה מברכינן עלייהו שלש ממש כר״ג, השתא דאדכרינהו ואפסקי׳ לענינא בלחם שמעינן דאפריש בהו בברכותיהן ולא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכין מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ור״ג ס״ל דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא למעוטי כוסס החטה דליכא אחריו ברכה כלל, אבל לרבנן לא צריך קרא למעוטי כוסס את החטה דודאי מסתמא כי אדכריה רחמנא בשבחא דארץ ישראל למזון הוא דאדכריה לאפוקי כוסס החטה דלאו אורחייהו דאינשי למיכל הכי, אבל מ״מ זמנין דעבדי הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה אבל לאחריו לא מברך כלל, ואפי׳ לרבנן כיון דכאיל רחמנא לכולהו שבעת המינים ביחד מודו דלחם גופיה אם בירך עליו מעין ג׳ של מזון כגון על המחיה ועל הכלכלה יצא, ולענין יין לחייבו בברכה למאן דדריש ושבעת זו שתיה א״כ מפורש הוא בתורה דאשתיה חייבה רחמנא ברכה, וא״ת א״כ דמהכא ילפת ברכה ליין יברך עליה שלש ברכות נמי, יש לומר מדפרט רחמנא בלחם ולא פרט ביין ש״מ דלא חייב ברכה לזה כזה ומיהו עבר. ובירך עליו ג׳ ברכות יצא משום דזיין, ומאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן דכיון שחייבה רחמנא ברכה במשקה היוצא מן הזיתים ה״ה ביין היוצא מן הענבים דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר.
גמרא מאי טעמיה דרבן גמליאל וכו׳:
וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת – פירוש וחדא ברכה אמר רחמנא אכולהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא מ״ט דר״ג דכתיב ארץ וכו׳ ורבנן ארץ הפסיק הענין. ונראה לכאורה מפשטא דלישנא דגמרא דהא דמצרכו רבנן בז׳ מינים ברכה אחת מעין שלש אינו אלא מדרבנן כיון דארץ הפסיק הענין וכ״כ רבינו יונה ז״ל והביא עוד ראיה מהא דאמרינן לעיל ספ״ק דף י״ב דהיכא דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל וכו׳ דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא משום דתמרי מיזן זייני ואי ס״ד דברכה מעין שלש דאורייתא היא א״כ אמאי יצא בברכת הזן לחוד אלא דהרשב״א ז״ל בחידושיו כתב בשמעתין דברכה מעין ג׳ לרבנן מדאורייתא דאף ע״ג דארץ הפסיק הענין היינו לענין דלא בעינן ג׳ ברכות גמורות כמו בלחם אבל מעין ג׳ בעינן ולא הביא דעת רבו רבינו יונה כלל ובעיקר דברי הרשב״א נראה דמוקי האי מיעוט דארץ הפסיק הענין בדדמי דכיון שהן משבח ארץ ישראל כמו מיני דגן מש״ה אית לן למימר דכי מיעטינהו קרא היינו דלא בעינן ג׳ ברכות גמורות אבל מעין שלש בעינן. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי דלכאורה הא דבעינן בבה״מ גופא שלש ברכות גמורות לית לן ילפותא מקרא דוברכת לא מיבעיא לפי מ״ש בס״פ היה קורא בהך ברייתא דתנא דפועלין מברכין שתים וכוללין וכו׳ בברכת הארץ וכו׳ וכתבתי שם דהטעם משום דמדאורייתא לא בעינן ג׳ ברכות מופסקות זו מזו והבאתי בזה לשון הב״י סימן קצ״א ע״ש א״כ פשיטא דליתא לדברי הרשב״א ז״ל אלא אפילו למאי דמשמע שם מלשון התוס׳ דמדאורייתא בעינן ג׳ ברכות מופסקות מ״מ כיון דבארץ קמא לא איירי כלל מענין ברכה אלא לבתר דארץ הפסיק הענין כתיב ואכלת ושבעת וברכת א״כ מהיכי תיתי נאמר דבז׳ מינים בעי ברכה כלל כיון דכל הברכות אינן אלא מדרבנן ובכה״ג אמרינן בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי וכמו כן היה ראוי יותר לומר דכי מיעטינהו קרא לאינך ז׳ מינים היינו דלא בעינן שלש ברכות אבל שתים מיהו בעינן כדאשכחן בפועלים. ולדעתי דברי הרשב״א ז״ל בזה צריכין עיון. ויותר קשיא לי מי הכריחו להרשב״א ז״ל לומר דלרבנן הוי ברכה מעין ג׳ דאורייתא ומש״ה קשיא להו מנא להו הך מילתא ומאי קושיא דילמא ה״נ דברכה מעין שלש לא הוי אלא מדרבנן כדמצינו דמטבעות הרבה תקנו חכמים בברכות בברכת המצות וברכת הנהנין לפי מה שנראה להם א״כ בקל יש לנו לומר כיון דז׳ מינים הן משבח א״י ויש בהו צד מזבח בביכורים מש״ה תקנו מעין ג׳ שיזכיר בם ויכלול מעין ברכת הארץ ומעין ברכת ירושלים:
והנלע״ד בזה דהא דפשיטא ליה להרשב״א דברכת ז׳ מינים הוי מדאורייתא היינו ממאי דאמר רבי יצחק לעיל כל המוקדם בפסוק הוא מוקדם לברכה אלמא דפשטא דקרא דשבח א״י היינו לענין ברכה דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי ומשום הכי ממילא דצריך להזכיר בה מעין א״י ומעין ירושלים כיון שיש בהן צד מזבח דהא מהאי קרא גופא ילפינן ג״ש ארץ ארץ לענין ביכורים ולפ״ז כי הדר וכתב קרא ארץ בתרא לאפסוקי ע״כ היינו לשבחא של לחם להצריך בו ג׳ ברכות גמורות. ואף על גב דהאי קדימה דרבי יצחק לא שייך בברכה אחרונה דשבעה מינים כי אם בברכה ראשונה שלהם והך ברכה ראשונה נראה דלכולי עלמא לא הוי אלא מדרבנן מ״מ כיון שסידרן הכתוב בזה הסדר לענין חשיבות דברכה אחרונה לפי חשיבות עצמותן מש״ה יש לנו לומר דסברא יש דשייך בהו הך סדר קדימה לענין ברכה ראשונה לאחר תקנת חכמים כן נראה לי נכון בשיטת הרשב״א ז״ל ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פירקין וכבר כתבתי שהיא ג״כ דעת הטור וכתב שכן נראה מלשון בעל ה״ג ומה שהביא רבינו יונה ז״ל ראיה מהא דתמרי מיזן זייני דס״פ היה קורא נראה לי שאין זו ראיה מוכרחת לא מיבעיא לשיטת רש״י ותוס׳ דכל הך מילתא דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא וכה״ג פתח בדנהמא וסיים בדתמרי איירי הכל לענין מחשבה לחוד שהיה בדעתו לומר כן א״כ פשיטא דלא שייך ראיה זו כלל בדברי רבינו יונה אלא אפילו לשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל שכתבו דהאי פתח בהאי וסיים בהאי היינו שפתח והזכיר בשניהם אפ״ה אתי שפיר הא דאמרינן דאפילו סיים בדנהמא יצא והאי סיים היינו שסיים ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ואח״כ חזר לברכת התמרים שהיא העץ ועל פרי העץ שהרי לפי האמת הך ברייתא איירי בכה״ג. ועוד אפילו את״ל דהא דסיים בדנהמא היינו שהזכיר כל הג׳ ברכות אפ״ה שפיר קאמר דיצא שהרי הזכיר מעין הג׳ ברכות ומה שהוסיף לומר ג׳ ברכות גמורות אין לנו לומר דבשביל כך יהא צריך לחזור ולברך מעין ג׳ כן נראה לי נכון ודוק היטב ובק״א אבאר יותר אי״ה:
אלא דאכתי יש לדקדק על שיטת הסוברים דברכה מעין ג׳ דאורייתא ומיעוטא דארץ הפסיק היינו דלא בעי ג׳ גמורות ואמאי האי טפי אית לן למימר דאפילו ג׳ ברכות גמורות (לא) בעי ומיעוטא דארץ הפסיק היינו לענין דלא בעי זימון אלא בלחם לחוד דהא ילפינן לקמן עיקר זימון מדכתיב את ה׳ אלקיך ואלחם דסמוך מיניה קאי ואפשר דמשמע להנך פוסקים דלענין זימון איצטריך קרא למעט שאר מינים דאין מזמנין על הפירות כיון דאין דרך לקבוע עליהן ובזימון בעי קביעות כמו שיבואר בר״פ ג׳ שאכלו אי״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל? ומשיבים: דכתיב כן נאמר] בכתוב העוסק בשבח הארץ: ״ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש״ (דברים ח, ח), וכתיב [ונאמר] אחר כך: ״ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם״ (שם שם, ט), וכתיב [ונאמר] אחר כך: ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך״ (שם שם, י), והוא מסיק מכאן כי הפירות שבהם נשתבחה הארץ נכללים במצוות ברכה אחר האוכל, ומאחר ובאותה פרשה נרמזו שלש ברכות, גם ברכתם היא בת שלש ברכות.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabban Gamliel? The Gemara responds: As it is written in the verse that deals in praise of Eretz Yisrael: “A land of wheat and barley, vines, figs, and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8), and it is written: “A land in which you will eat bread without scarcity” (Deuteronomy 8:9), and it is written: “And you will eat and be satisfied and then you shall bless the Lord your God for the good land He has given you” (Deuteronomy 8:10). Rabban Gamliel concludes from here that the fruits for which Eretz Yisrael was praised are included in the mitzva to recite a blessing after eating. Since that Torah portion alludes to three blessings, fruit also requires three blessings.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבָּנַן ״אֶרֶץ״ הִפְסִיק הָעִנְיָן. ור״גוְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נָמֵי ״אֶרֶץ״ הִפְסִיק הָעִנְיָן! הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה.

And what do the Rabbis hold? The verse: “A land in which you will eat bread without scarcity,” concluded discussion of that matter, and the mitzva: “You will eat and be satisfied and then you shall bless,” applies only to bread. And if so, according to Rabban Gamliel as well, doesn’t “land” conclude discussion of that matter? Rather, that verse is necessary in order to exclude one who chews raw wheat from the obligation to recite Grace after Meals. Even according to Rabban Gamliel, it does not have the legal status of bread.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ארץ הפסיק הענין – ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה.
ור״ג ההוא – הפסקה לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא אתא ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא אין זו בכלל ברכה אא״כ עשאה לחם.
ורבנן ארץ הפסיק הענין – פרש״י ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה [וכתב ה״ר יונה דברכה] אחת מעין ג׳ מדרבנן היא והביא ראיה מדאמרינן לעיל שאם ברך על התמרים ברכת הזן במקום ברכה מעין ג׳ שיצא דתמרי נמי מיזן זייני ואי ברכה אחת מעין ג׳ דאורייתא היאך יצא בברכה אחת. וקשה לי דבריש פרקין משמע דהויא דאורייתא דקאמר יליף מז׳ המינין מה ז׳ המינין דבר שנהנה וטעון ברכה ונראה לפרש ארץ הפסיק הענין שאין צריך לברך ג׳ ברכות ארוכות שמזכירין בהם הארץ והמזון כדדרש לקמן הארץ זו ברכת הארץ אבל לעולם וברכת קאי על כל ז׳ המינין. והא דאמרינן לעיל שאם ברך על התמרים ברכת הזן יצא ר״ל שאין צ״ל על העץ ועל פרי העץ שהוא כנגד ברכה ראשונה אבל יאמר על ארץ טובה ורחבה ויגמור ההוא [מבעי ליה] למעוטי הכוסס את החטה. ודוקא כוסס את החטה אבל על דייסא ומעשה קדירה סובר ר״ג שמברכין ג׳ ברכות כדאמר לעיל כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ר״ג אומר שלש ברכות ואע״ג דכתיב לחם כיון דמעשה קדרה מיזן זייני בכלל לחם הוא ולא גרע מתאנים וענבים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ למעוטי הכוסס את החטה. ע׳ לעיל ל״ז ע״א תוס׳ ד״ה הכוסס:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן [וחכמים] אומרים שהכתוב ״ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ״הפסיק הענין, ומצוות ״ואכלת ושבעת וברכת״ היא רק בלחם. אם כן ורבן גמליאל נמי [גם כן] הלא הפסוק של ״ארץ״ הפסיק הענין! אלא הפסוק ההוא מבעי ליה [נצרך לו] למעוטי [למעט] בכך את הכוסס את החטה כשהיא חיה, שאינו צריך לברך עליה ברכת המזון אף לדעת רבן גמליאל מאחר שאינה בכלל לחם.
And what do the Rabbis hold? The verse: “A land in which you will eat bread without scarcity,” concluded discussion of that matter, and the mitzva: “You will eat and be satisfied and then you shall bless,” applies only to bread. And if so, according to Rabban Gamliel as well, doesn’t “land” conclude discussion of that matter? Rather, that verse is necessary in order to exclude one who chews raw wheat from the obligation to recite Grace after Meals. Even according to Rabban Gamliel, it does not have the legal status of bread.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״ראָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי א״ראָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בכׇּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, בַּתְּחִלָּה – מְבָרֵךְ עָלָיו ״במ״מבּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף – בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Ḥanina said: Anything that is from the five species of grain, at the start, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חמשת המינים – כולם מין דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כוסמין מין חטה שבולת שועל ושיפון מין שעורה.
מברך עליו ב״מ מזונות – אם עשאו תבשיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יעקב בר אידי אמר ר׳ חנינא: כל שהוא מחמשת המינין של דגן הנכללים בכלל חיטה ושעורה, בתחלה, לפני האכילה, מברך עליו ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף, אחר אכילתו, מברך ברכה אחת מעין שלש.
Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Ḥanina said: Anything that is from the five species of grain, at the start, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַבָּה בַּר מָרִי אריב״לאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין, בַּתְּחִלָּה – מְבָרֵךְ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, וּלְבַסּוֹף – בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

Rabba bar Mari said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anything that is from the seven species for which the Eretz Yisrael was praised, at the start, one recites over it: Who creates fruit of the tree, and afterward and at the end, one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל שהוא מז׳ המינים – משאר ז׳ המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן.
אמר ר׳ יהושע בן לוי כל שהוא מז׳ המינין וכו׳ – תימא מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא אכל תאנים וענבים. ושמא בשביל שלא הזכיר אלא תאנים וענבים קאמר ריב״ל כל שהוא מז׳ המינים על חמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה [וכו׳] (ואומ׳). בירושלמי משמע שצריך להזכיר בו מעין המאורע בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים דגרסי׳ בירושלמי מהו להזכיר בה מעין המאורע [אמר ר׳ בא בר זבדא ר׳ זעירא הוה מזכיר בהן מעין המאורע] והואיל וחש ליה ר׳ זעירא צריכין אנן למיחש וקודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב לכל יאמר בשבת נחמנו ביום המנוח הזה ובימים טובים [ור״ח] יאמר זכרנו לטובה ביום פלוני זה. כתב ר״ח היכא דאכל תאנים ומיני מזונות ושתה יין שיכלול הכל יחד ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה המחיה והפירות והיין. והיכא שאכל פירות מז׳ המינין ותפוחין אין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים מפני שגם זה פרי העץ הם אבל אם אכל בשר ושתה יין או אכל מז׳ המינין צריך לברך על זה בפני עצמו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלל אחר אמר רבא בר מרי אמר ר׳ יהושע בן לוי: כל שהוא משבעת המינין של פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, בתחלהמברך עליו ״בורא פרי העץ״, ולבסוףברכה אחת מעין שלש.
Rabba bar Mari said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anything that is from the seven species for which the Eretz Yisrael was praised, at the start, one recites over it: Who creates fruit of the tree, and afterward and at the end, one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״לאָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: מַאי נִיהוּ ״בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ״? א״לאָמַר לֵיהּ: גאַפֵּירֵי דְעֵץ ״עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ, וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל מִקְדָּשְׁךָ, וְעַל מִזְבְּחֶךָ. וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִיר קׇדְשְׁךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ, וְשַׂמְּחֵנוּ בָּהּ. כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל״.

Abaye said to Rav Dimi: What is the formula of one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals? He said to him: Over fruits of a tree one recites:
For the tree and the fruit of the tree,
and for the produce of the field,
and for the desirable, good and spacious land that you gave as a heritage to our ancestors
that they might eat of its fruit and be satisfied with its goodness.
Have compassion, Lord our God,
upon Israel Your people and upon Jerusalem Your city,
and upon Your Temple and upon Your altar.
May You rebuild Jerusalem, Your holy city, swiftly in our time,
and may You bring us back there rejoicing in it
as You are good and do good to all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפרי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה – אתרוייהו קאי כולה עד סופה.
על העץ ועל פרי העץ – אבל על היין מברכים על הגפן ועל פרי הגפן דכיון דיין קובע ברכה לעצמו משום חביבותיה הוא הדין לאחריו ובחתימה יש שחותמין על הארץ ועל הפירות ויש שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן מיהו לכאורה משמע דא״צ לשנות החתימה שהרי אין אנו משנין רק לומר פרי הגפן במקום פרי העץ אבל בעלמא היכא דלא מברכינן על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות ובס׳ המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת ובי״ט וכן משמע בירו׳ ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות מה שמזכירים מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילין לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי ופר״ח היכא דאכיל מיני מזונות כגון דייסא ותאנים ושתי חמרא מברך ברוך אתה ה׳ אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו׳ וחותם בא״י אמ״ה על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים דהארץ היא המוציאה המחיה והפירות.
ד״ה וחסרונן כל צרכי סיפוקן והס״ד ושם נרשם גמרא ואח״כ נמחק:
ד״ה דעץ כו׳ צ״ל אפרי דעץ:
תוס׳ בד״ה על העץ כו׳ על השדה נמחק ונ״ב בכל הנוסחאות אינו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועיין בטור (או״ח סימן תע״ה) שפסק ״ואין מברכין על החרוסת אע״פ שהיא מצוה לפי שהוא טפל למרור״. ומשמע דהטור סובר דכי היכי דקיי״ל בברכת הנהנין דמברך על העיקר ופוטר את הטפל הוא הדין בברכת המצוות. אמנם לפי מה שנתבאר יש לדחות דדין זה אינו חל אלא בברכת הנהנין, דאמרינן שחלה חובת ברכה על העיקר בלבד ואין הטפל מחייב ברכה כלל. משא״כ במצוות י״ל דכל מצוה מחייבת ברכה ואין סברא כלל במצוות לברך על העיקר ולפטור את הטפל.
ועיין בתוס׳ (חולין דף פז. ד״ה ומכסי) שנסתפקו בדין מי ששח בין שחיטה לשחיטה האם צריך לחזור ולברך כדין מי ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, או דדמי למי ששח באמצע הסעודה שאינו צריך לחזור ולברך המוציא. ונראה בביאור סברת התוס׳ דהשח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך אע״פ שהשח באמצע הסעודה אינו חוזר ומברך דס״ל דיש לחלק בין ברכת המצות לבין ברכת הנהנין, דשאני ברכת הנהנין דמאחר שבירך על תחילת האכילה חל המתיר לכל אכילתו, כלומר דשאר אכילתו אינה מחייבת ברכה כלל, ודומה לדין ברך על העיקר דפטר את הטפילה - דכשבירך על העיקר אין הטפל מחייב ברכה כלל. ולכן כששח באמצע סעודתו שוב אינו חוזר ומברך, דהברכה חלה כבר על תחילת האכילה וכל מה שמוסיף ואוכל אינו מחייב ברכה בפ״ע. משא״כ במצוות י״ל דכל מעשה מצוה מחייבת ברכה בפ״ע, ולכן אם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך. ולפי״ז י״ל דתוס׳ סברי שאין דין עיקר וטפל חל בברכת המצוות.
ועוד נל״ב ביסוד הספק שבתוס׳ בשח בין שחיטה לשחיטה, דנסתפקו בגדר דין ברכות המצוות אי הויין חלות מתיר כברכת הנהנין או דהויין חלק מעצם קיום המצוה. דאי נימא דברכת המצוה הוי חלות מתיר כברכת הנהנין י״ל שדינה שוה לברכת הנהנין ואם בירך ולא הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה חלה ההיתר אף למעשה המצוה שעושה אח״כ כ״ז שלא הסיח דעתו מהברכה, ולכן אע״פ ששח בין שחיטה לשחיטה אינו חוזר ומברך, ודומה למי ששח באמצע הסעודה שהברכה הראשונה פוטרת כל האכילה וחלה כ״ז דליכא היסח הדעת. משא״כ אי ברכת המצוה חלק מעצם קיום המצוה י״ל שהברכה צריכה להצטרף לכל מעשה מצוה בפ״ע, ושיחה מהווה הפסק וצריך לחזור ולברך.
ונראה דפליגי בזה הרמב״ם והראב״ד, שהרי פסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ סוכה הי״ג, ובפ״ג מהל׳ מילה ה״ו) דאנדרוגינוס חייב במילה ובמצות ישיבה בסוכה מספק, אך אינו מברך דאין מברכין על מצוה מספק. והראב״ד (שם) חולק עליו וסובר דכי היכי דחייב במצוה מדין ספק דאורייתא חייב נמי בברכת המצוה. ונל״ב דלשיטת הרמב״ם חלים ב׳ דיני ספק בפ״ע, ספק אחד בנוגע לחובת המצוה וספק שני בנוגע לחיוב ברכה, דהרמב״ם סובר דיסוד דין ברכת המצוה דחלה בתורת מתיר לעשות את המצוה וכדמשמע מלשון הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות ה״ג) וז״ל וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח״כ יעשה אותה עכ״לא, ומשו״ה בנוגע לחובת המצוה אמרינן דספק דאורייתא לחומרא ואנדרוגינוס חייב במצות עשה שהז״ג ומ״מ אינו מברך עליה דחיוב ברכה הוי חלות דין ספק בפ״ע, ומכיון דברכת המצוות מדרבנן הן אמרינן בספקן ספק דרבנן לקולא ואינו חייב בברכה בספק מצות עשה. אולם הראב״ד סובר דחל חלות ספק אחד לגבי חובת המצוה והברכה, דהראב״ד סובר דהברכה הוי חלק מעצם קיום המצוה, דהמצוה מתקיימת בשלימותה ע״י שבירך עליה לפני עשייתה. וע״כ סובר שחייב לברך על מ״ע שעושה מספק דאף לגבי הברכה חל דין ספק דאורייתא לחומרא, מכיון שהברכה היא חלק מעצם קיום המצוה.
תוס׳ ד״ה על העץ בא״ד. וז״ל ובספר המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת ויו״ט וכו׳ ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות מה שמזכירין מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי עכ״ל.
א.
עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ברכות הל׳ י״ג) שכתב וז״ל וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו׳ ובשבת ויו״ט אומר בברכה זו מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון עכ״ל. וצ״ב מהו יסוד המחלוקת בין תוס׳ והרמב״ם האם מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש או לא. ולכאורה היה אפשר לומר דפליגי ביסוד דין ברכה אחת מעין ג׳ אי מהווה קיום ברכת המזון או דהוי חלות קיום ברכה בפני עצמה, דאי הויא קיום דברכת המזון צריך להזכיר בה מעין המאורע כמו שמזכיר מעין המאורע בברכת המזון. משא״כ אי הויא חלות קיום ברכה בפני עצמה י״ל דחז״ל רק תקנו לומר בה מעין ג׳ ברכות ואין מזכירין בה מעין המאורע. ועיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ברכות ה״א) שפסק שכל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, ומשמע שהרמב״ם סובר שחל קיום ברכת המזון בברכה אחת מעין ג׳, וע״כ השווה ברכת המזון וברכה אחת מעין שלש דבתרווייהו צריך לברך במקום שאכל, ולפיכך פסק נמי שמזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג׳. ומאידך עיין בתוס׳ (פסחים דף קא: ד״ה אלא) שנקטו דרק בפת או במיני מזונות שיש בהם מחמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומן ולא ביין ושאר פירות מז׳ המינין. ויתכן לומר דלשיטת התוס׳ ברכה אחת מעין ג׳ הויא קיום ברכה בפני עצמה ומשום הכי אין בה דין קביעות מקום ואין מזכירין בה מעין המאורע. אמנם יתכן דאף לדעת התוס׳ (פסחים הנ״ל) ברכה אחת מעין ג׳ מהווה קיום דברכת המזון ומכל מקום ס״ל דאין בפירות ויין דין שצריך לברך במקום שאכל דאין קביעות בפירות ויין דרק בפת או מיני מזונות חל באכילתן קביעות סעודה ואמרינן שצריך לברך עליהן במקום שאכל. והנה אי נימא שאף לדעת התוס׳ ברכה אחת מעין ג׳ הויא קיום דברכת המזון צ״ע אמאי ס״ל לתוס׳ שאין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש.
ואשר נראה לבאר דיעויין בדברי חמודות על הרא״ש (פרק שלשה שאכלו אות ע״א) וז״ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון, שהכל הולך אחר התחלת הסעודה, והוא הדין בראש חדש ופורים וכו׳, ואע״פ שרבינו הרא״ש כתב בתשובה (כלל כ״ב) שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ״ש שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ״ל. ונראה דהרא״ש והתשובה אשכנזית פליגי האם המחייב של הזכרת יעלה ויבוא הוא זמן אמירת מעין המאורע, או דהסעודה מחייבת הזכרת מעין המאורע. דלשיטת הרא״ש זמן היום מחייב את האזכרה, ולכן אם עבר זמן שבת אין להזכיר של שבת בחול. ומאידך התשובה אשכנזית ס״ל דהמחייב של הזכרת יעלה ויבוא בברכת המזון הוי סעודת שבת, ואם אכל סעודתו בשבת אזלינן בתר הסעודה וצריך להזכיר מעין המאורע אף אם מברך ברכהמ״ז במו״ש.
ולפי״ז נראה דיתכן נמי לבאר את המחלוקת בין הרמב״ם והתוס׳ האם מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג׳, דהרמב״ם סובר כשיטת הרא״ש דהזמן מחייב אזכרת מעין המאורע ולכן סובר שמזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש כמו שמזכירין מעין המאורע בברכת המזון. דהברכה נאמרת בשבת והיום עצמו מחייב הזכרת מעין המאורע. משא״כ לדעת התוס׳ אין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג׳ משום דס״ל כשיטת התשובה אשכנזית דיסוד המחייב דאזכרת מעין המאורע הוי חלות שם סעודת שבת, וס״ל לתוס׳ דליכא חלות שם סעודה בז׳ המינים, וע״כ אין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש. ונראה דזוהי כוונת התוס׳ במה שכתבו ״ויכול להיות מה שמזכירין מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי״, דבימיהם שקבעו על יין ופירות חל בהם חלות שם סעודה, וע״כ הזכירו בברכתן מעין המאורע דחלות שם סעודת שבת מחייבת הזכרת מעין המאורע. משא״כ האידנא דאין קובעים סעודה על יין ופירות ליכא באכילת פירות חלות שם סעודת שבת וע״כ אין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש.
והנה יש להסתפק בדין אמירת מעין המאורע בברכת המזון האם הוי חלק ממטבע דברכת המזון דראש חודש או דאינו אלא חלות קיום אזכרת מעין המאורע בראש חודש המתקיימת בברכת המזון. ונראה דזה תלוי במחלוקת הרא״ש והתשובה אשכנזית הנ״ל, דהרא״ש סובר שדין הזכרת מעין המאורע הויא הזכרה בעלמא שמתקיימת בברכת המזון, ומכיון שעבר היום אין טעם להזכיר מעין המאורע, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק ממטבע של ברכת המזון דראש חודש, דאינה אלא קיום אזכרה בעלמא שנאמרת בברכת המזון שמברך אותה בראש חודש, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא״כ בדעת התשובה אשכנזית י״ל דס״ל שהזכרת מעין המאורע הוי חלק מעצם המטבע של ברכת המזון דשבת וראש חודש ומכיון שאכל את הסעודה בשבת או בראש חודש חל חיוב לברך חלות שם ברכת המזון דשבת וראש חודש, ולכן אע״פ שכבר עבר היום ומברך ברכהמ״ז במוצאי שבת או מוצאי ר״ח צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.
ולפי״ז יש לבאר נמי את המחלוקת בין תוס׳ והרמב״ם אי מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג׳, די״ל דלכו״ע ברכה אחת מעין ג׳ מהווה קיום דברכת המזון ולשיטת הרמב״ם הזכרת מעין המאורע הוי חלק ממטבע דברכת המזון דשבת ויום טוב, וע״כ פסק שאף בברכה אחת מעין ג׳ מזכירין אותה. משא״כ בדעת התוס׳ י״ל דס״ל דהזכרת מעין המאורע הוי קיום בפני עצמו ואינו חלק ממטבע של ברכת המזון, ולכן אע״פ שחל קיום ברכת המזון בברכה אחת מעין שלש אין מזכירין בה הזכרת מעין המאורע, דלא הוי חלק ממטבע של ברכת המזון והוי קיום הזכרה בפני עצמה.
ב.
והנה עיין בהגהות מיימוניות (שם אות ל׳) וז״ל ובתשובה כתב מורי זצ״ל דבחנוכה ופורים לא צריך עכ״ל, וכן משמע מלשון הרמב״ם שרק הזכיר דמזכירין מעין המאורע בשבת ויו״ט, וצ״ע מדוע אין מזכירין מעין המאורע דחנוכה ופורים בברכה אחת מעין שלש.
ונראה דשאני דין אזכרת שבת ויו״ט מדין אזכרת מעין המאורע בחנוכה ופורים, דבשבת ויו״ט נאמר דין אזכרה של קדושת היום בתפלה וברכת המזון, ואזכרה זו אינה מעצמה של הברכה ואינה בכלל טופס הברכה דענין אחר הוא, דהויא חלות קיום אזכרה בפני עצמה. משא״כ בחנוכה ופורים הזכרת מעין המאורע אינה קיום בפני עצמה כדין האזכרה בשבת ויו״ט, דאזכרת שבת ויו״ט מהווה אזכרה של קדושת היום, ואינה שייכת לחנוכה ופורים. ואדרבא אזכרה של חנוכה ופורים חלה בעצם ברכת הודאה, דעל גופה של הברכה נתוספת הודאה אחרת של חנוכה ופורים, ועל הנסים בחנוכה ופורים הוא מחפצא ועצם טופס הברכה.
ולפי״ז י״ל דשאני דין אזכרת מעין המאורע בברכה אחת מעין ג׳ בשבת ויום טוב מחנוכה ופורים, דבשבת ויו״ט האזכרה הויא קיום בפני עצמה של אזכרת קדושת היום בתפלה ובברכת המזון ולפיכך אמרינן דאומרו גם בברכה אחת מעין שלש. משא״כ לגבי על הניסים בחנוכה ופורים שהוא חלק מעצם טופס הברכה י״ל דמשו״ה השמיטוה מברכה אחת מעין ג׳, דמכיון דבברכה אחת מעין ג׳ אינו מזכיר אלא חלק מברכת הודאה דברכת המזון, דאינה אלא מעין שלש, כמו כן השמיטו הזכרת על הניסים כמו שהשמיטו שאר טופס הברכהב.
א. וכדנתבאר כמה פעמים בשיעורים עיין לעיל בדף ב. בענין מצות קריאת שמע בערבית ובשחרית אות ה׳, ובדף י״א: ד״ה אמר ר׳ יהודה אמר שמואל,
ב. עיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״ג מהל׳ ברכות הי״ג עמ׳ מ״ג - מ״ד. ברם בחידושי הגר״ח על הש״ס (בענין הזכרה בברכה אחת מעין שלש) תירץ הגר״ח זצ״ל דהזכרת שבת ויו״ט קובע ברכה לעצמו דקיי״ל בשו״ע (או״ח סימן קפ״ח סעיף ו׳) שאם שכח לומר רצה אומר ברוך אתה ה׳ אמ״ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה וכו׳ ברוך אתה ה׳ מקדש השבת. וכן ביו״ט מברך אשר נתן ימים טובים לישראל וכו׳. וא״כ נמצא דמעיקר הדין הזכרת שבת קובעת ברכה לעצמה בברכהמ״ז, ומשו״ה מזכירין שבת ויו״ט בברכה א׳ מעין שלש שהיא ברכה מעין הברכות דברכהמ״ז. משא״כ הזכרת פורים וחנוכה אינה אלא קיום הזכרה בעלמא ואינה קובעת ברכה לעצמה ואינה חלק מברכהמ״ז, ומשו״ה אין מזכירין חנוכה ופורים בברכה אחת מעין שלש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: מאי ניהו [מה היא] ״ברכה אחת מעין שלש״, מהו נוסחה? אמר ליה [לו]: אפירי [על פירות] העץ מברכים ״על העץ ועל פרי העץ, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה׳ אלהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל מקדשך, ועל מזבחך. ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בה. כי אתה ה׳ טוב ומטיב לכל״.
Abaye said to Rav Dimi: What is the formula of one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals? He said to him: Over fruits of a tree one recites:
For the tree and the fruit of the tree,
and for the produce of the field,
and for the desirable, good and spacious land that you gave as a heritage to our ancestors
that they might eat of its fruit and be satisfied with its goodness.
Have compassion, Lord our God,
upon Israel Your people and upon Jerusalem Your city,
and upon Your Temple and upon Your altar.
May You rebuild Jerusalem, Your holy city, swiftly in our time,
and may You bring us back there rejoicing in it
as You are good and do good to all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) דַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין: ״עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה כּוּ׳⁠ ⁠״. וְחוֹתֵם: ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה״.

After eating products baked from one of the five species of grain, one recites: For the nourishment and sustenance and for the produce of the field, and he concludes: For the land and for the nourishment.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דחמשת המינים על המחיה וכו׳ – על המחיה היא מעין ברכת הזן, ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ ורחם על עירך מעין בונה ירושלים, כי אל טוב ומטיב חתה מעין ברכה אחרונה, ואף על פי שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ארבע דלא הזכירו אלא מה שהוא כנגד ג׳ ברכות של תורה.
ורבנן ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין – ואי קשיא אם כן לרבנן מעין שלוש מנא להו לתאנים וענבים. וי״ל דנפקא להו מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת שמע מינה שאף הם טעונין ברכה דוברכת ודאי אכולהו קאי. ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסיק הוה מברכינן עלייהו שלש ממש כרבן גמליאל. השתא דאדכרינהו ואפסקיה לענינא בלחם שמעינן דאפריש בהו בברכותיהן ולא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכין מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש. ורבן גמליאל סבירא ליה דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא למעוטי כוסס החטה דליכא אחריו ברכה כלל. אבל לרבנן לא צריך קרא למעוטי כוסס את החטה דודאי מסתמא כי אדכריה רחמנא בשבחא דארץ ישראל למזון הוא דאדכריה לאפוקי כוסס החטה דלאו אורחייהו דאינשי למיכל הכי. אבל מכל מקום זמנין דעבדי הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה. אבל לאחריו לא מברך כלל. ואפילו לרבנן כיון דכאיל רחמנא לכולהו שבעת המינים ביחד מודו דלחם גופיה אם בירך עליו מעין שלוש של מזון כגון על המחיה ועל הכלכלה יצא. ולענין יין לחייבו בברכה למאן דדריש ושבעת זו שתיה אם כן מפורש הוא בתורה דאשתיה חייבה רחמנא ברכה. וא״ת אם כן דמהכא ילפת ברכה ליין יברך עליה שלש ברכות נמי. יש לומר מדפרט רחמנא בלחם ולא פרט ביין שמע מינה דלא חייב ברכה לזה כזה. ומיהו עבר ובירך עליו שלוש ברכות יצא משום דזיין. ומאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן דכיון שחייבה רחמנא ברכה במשקה היוצא מן הזיתים הוא הדין ביין היוצא מן הענבים דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר:
שם על הארץ כו׳ ועל כו׳ נ״ב ס״א דפרי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר אכילת מיני מאפה העשויים מאחד מחמשת המינין של דגן, אומר: ״על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה״ וכו׳. וחותם (מסיים) את הברכה במילים ״על הארץ ועל המחיה״. ואולם נשאלה השאלה: מיחתם
After eating products baked from one of the five species of grain, one recites: For the nourishment and sustenance and for the produce of the field, and he concludes: For the land and for the nourishment.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מִיחְתָּם בְּמַאי חָתֵים? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: רַב חָתֵים בר״חבְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ ״בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים״, הָכָא מַאי?

However, the question was raised: In terms of conclusion, with what does he conclude the blessing? As one does not conclude a blessing with two themes, with which of the themes should he conclude the blessing? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Rav would conclude the blessing on the New Moon: Blessed…Who sanctifies Israel and the New Moons. Apparently, one can conclude a blessing with two themes. What does one recite here?
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב חתים בר״ח כו׳ – אע״ג דדמיא לתרתי.
הכא מאי – מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא כגון על הארץ ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים ממש כדמפרש לה בפרק שלשה שאכלו (דף מט.).
מהתם במאי חתים כי אתא רב דימי אמר רב חתים בראש חדש מקדש ישראל וראשי חדשים – פירוש דלא חשיב ליה חתימה בתרתי וה״ק ה׳ מקדש ישראל וישראל מקדשי לראשי חדשים: הכא מאי רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה. ולא חשבינן לה חתימה בתרתי דארץ היא דמפקא פירות. ולא פליגי הא לן והא להו. פירוש דרב חסדא לן ור׳ יוחנן לבני ארץ ישראל.
דחמשת המינים על המחיה וכו׳ – על המחיה היא מעין ברכת הזן. ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ. ורחם על עירך מעין בונה ירושלים. כי אל טוב ומטיב אתה מעין ברכה אחרונה. ואף על פי שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ארבע דלא הזכירו אלא מה שהוא כנגד שלוש ברכות של תורה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במאי חתים [לחתום במה הוא חותם], מהו נוסח חתימתה של ברכה זו? שכן השאלה היא באיזה פרט יש לחתום, שאין חותמים אלא בנושא אחד של ברכה! כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: כי רב חתים [היה נוהג לחתום] בראש חדש ״ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים״, הרי שיש בכל זאת אפשרות לחתום בשני עניינים הצמודים זה לזה בנוסחם, ואם כן הכא מאי [כאן מה], יברך?
However, the question was raised: In terms of conclusion, with what does he conclude the blessing? As one does not conclude a blessing with two themes, with which of the themes should he conclude the blessing? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Rav would conclude the blessing on the New Moon: Blessed…Who sanctifies Israel and the New Moons. Apparently, one can conclude a blessing with two themes. What does one recite here?
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רַב חִסְדָּא אָמַר: ״עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּירוֹתֶיהָ״. ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״. א״ראָמַר רַב עַמְרָם, וְלָא פְּלִיגִי: הָא לַן, וְהָא לְהוּ.

Rav Ḥisda said: For the land and for its fruits. Rabbi Yoḥanan said: For the land and for the fruits. Rav Amram said: They do not disagree; rather, this blessing, for its fruits, is for us, in Babylonia, and this blessing, for the fruits, is for them, in Eretz Yisrael.
רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא לן והא להו – רב חסדא מבבל ובבבל חתמי על הארץ ועל פירותיה ור׳ יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי על הפירות.
מחתם במאי חתים:
כי אתא רב דימי אמר רב חתים בראש חדש מקדש ישראל וראשי חדשים – פירוש דלא חשיב ליה חתימה בתרתי והכי קאמר ה׳ מקדש ישראל וישראל מקדשי לראשי חדשים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובכך נחלקו הדעות: רב חסדא אמר שיש לחתום ״על הארץ ועל פירותיה״. ור׳ יוחנן אמר: ״על הארץ ועל הפירות״. אמר רב עמרם: ולא פליגי [ואינם חלוקים], אלא הא [זו] ששנינו שמברך ״על הארץ ועל פירותיה״ הרי זה לן [לנו], לבני בבל, והא [וזו] ששנינו שמברך ״על הארץ ועל הפירות״, הרי זה להו [להם] לבני ארץ ישראל.
Rav Ḥisda said: For the land and for its fruits. Rabbi Yoḥanan said: For the land and for the fruits. Rav Amram said: They do not disagree; rather, this blessing, for its fruits, is for us, in Babylonia, and this blessing, for the fruits, is for them, in Eretz Yisrael.
רי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַתְקִיף לַהּ ר״נרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִינְהוּ אָכְלִי, וַאֲנַן מְבָרְכִין?! דאֶלָּא אֵיפוֹךְ: רַב חִסְדָּא אָמַר ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״, ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ״עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּירוֹתֶיהָ״.

Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects: They, in Eretz Yisrael, eat and we, in Babylonia, recite a blessing? How can we, residents of Babylonia, recite a blessing for the fruits of Eretz Yisrael while eating the fruits of Babylonia? Rather, reverse the opinions: Rav Ḥisda said: For the land and for the fruits, and Rabbi Yoḥanan said: For the land and for its fruits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואנן מברכינן – על פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו.
אינהו מיכל אכלי ואנן מברכין – משמע שאין נראה למקשן שידברו האמוראים דבבל בשביל בני ארץ ישראל כי כך פר״ת גבי (קדושין כט:) לעולם ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה ותנא אחריתי ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה ומסיק הא לן והא להו ופירש ר״ת דר׳ יוחנן היה מדבר בשביל תלמידיו שהיו מבבל דשמא הכא קים ליה למקשן דבאותה שעה שאמר רב חסדא הא מילתא לא היה לפניו שום תלמיד מא״י וכן לא שום תלמיד מבבל לפני רבי יוחנן וא״כ לא היה מזכיר רב חסדא שהיה מבבל כי אם לבני בבל ולהכי פריך היאך יברכו בני בבל על הארץ ועל פירותיה משמע דקאי דוקא על פירות של ארץ ישראל והם אינם אוכלים אותן.
רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה. ואיכא למימר דבכולהו חמשת המינין דלאו מין דגן חתמינן על הארץ ועל הפירות, ובארץ על הארץ ועל פירותיה, ואפילו יין נמי הכי חתמינן ביה, דהא הכא לא מחלק בהו כלל וכולהו כללינהו בהאי חתימה. ואיכא מאן דחתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן, ולדבריהם הא דקאמרינן בגמרא על הארץ ועל הפירות אשארא קאי, והא דלא מפרש לה בגמרא, משום דהכא עיקרא לאשמעינן דהא דחתמינן בתרתי כלומר הארץ והפירות דלאו תרתי מיקרו אלא ארעא דמפקא פירות, כדחתמינן מקדש ישראל וראשי חדשים, דישראל מקדשי לראשי חדשים (ברכות מט.). ובחמשת המינין של דגן חתמינן על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, אף על גב דלא מפרש לה הכא בגמרא ומהאי טעמא נמי דאמרן.
ויש מי שחותם ביין על הגפן ועל פרי הגפן, ולא מסתברא, דמאי שנא דבשארא מדכרינן הארץ וביין לא מדכרינן. ומסתברא דהמחוורת שבחתימות על הארץ ועל פרי הגפן, דבכולהו חתמינן בהו כעין עיקר ברכתן כלומר במיני מזונות חתמינן על המחיה משום דעיקר ברכתן הכי דפתחינן על המחיה ועל הכלכלה, ובשאר פירות דכללינן ופתחינן על העץ ועל פרי העץ ואינו פורט באחד מהן כלום חתמינן נמי בכלל על הארץ ועל הפירות. אבל יין שגורם ברכה לעצמו בפרט שמברכין עליו בורא פרי הגפן הכי נמי משמע דפתחינן ביה בברכה פרטית כלומר שפותח על הגפן ועל פרי הגפן. וכן עמא דבר וכן בפירושי רב האי גאון ז״ל. דכיון שפותח בו בברכה פרטית לעצמו הכי נמי חותמין עליו בפרט על הארץ ועל פרי הגפן.
ובשבתות וימים טובים כתב הר״ם במז״ל (ברכות פ״ג, ה״ג) שאומרים בכללה מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה״א) עלה דברכת מעין שלש: מהו להזכיר בה מעין המאורע, אמר ר׳ אבא בר זימנא ר׳ זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע, אמר ר׳ ירמיה הואיל וחש לה ר׳ זעירא צריכין אנו מיחוש. ומיהו לא נהגו כן עכשיו, ובכל הני מילי פוק חזי מה עמא דבר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (מה.). וגם הראב״ד ז״ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן דעכשיו לא נהגו לעשות כן.
ולענין מי שאכל מיני מזונות ושתה יין או שאכל תאנים וענבים. כתב רב האי גאון ז״ל דלא מברכין אכל חד וחד ברכה באנפיה נפשה אלא כוללן כולן בברכה אחת על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ וכולה ברכה, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ, ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות והיא המוציאה מחיה וגפן. וכן כתב רבנו חננאל וכן הסכימו על ידיהם קצת מגדולי רבותינו הצרפתים ז״ל. ואף הרמב״ם ז״ל כתב כן והוסיף בה דברים, שכן כתב (ברכות פ״ח, הט״ז): אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל תאנים וענבים ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ, ע״כ. וטעמא דמסתברא ולא מפני שמעין שלש עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה, אלא מפני שמזכיר בפירוש על העץ ועל פרי העץ והלכך כולל כל מה שאכל מפירות העץ, והוא הדין והוא הטעם לשותה יין ואכל תפוחים לאותן שחותמין בה על הארץ ועל הפירות, אבל אי חתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן לא כלל (בורא) [פירות], דאדרבה זו ברכה פרטית ואינה כוללת אפילו שאר פירות של שבעת המינין.
וקיימא לן דבארץ חתמינן על הארץ ועל פירותיה כרבי יוחנן ובחוצה לארץ מברכין על הארץ ועל הפירות כרב חסדא. ומסתברא שאפילו בחוצה לארץ אי אכיל פירות הבאין מן הארץ מברך על הארץ ועל פירותיה, דהא למאי דסבירא ליה מעיקרא דרב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה, לא הוה קשיא לן אלא אינהו אכלי ואנן מברכין, אלמא כל היכא דאכלין אנן מברכין על פירותיה.
על הארץ ועל הפירות – [וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן], יש שחותמין על היין על הגפן ועל פרי הגפן ולא נראה לי כי על הארץ צריך להזכיר כמו שאומר על הארץ ועל המחיה על הארץ ועל הפירות [ה״ה נמי שביין צ״ל על הארץ שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר שם פרי צ״ל שם פרטי] וכמו שבתחלה יש לו ברכה פרטית יותר משאר פרי העץ גם באחרונה צריך לפרט אותו ולומר על הארץ ועל פרי הגפן:
אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ור׳ יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה – ר״ת רגיל לפרש בכל מקום שאומר הא לן והא להו שהאמורא של א״י היה מדבר לתלמידים שבבבל הלומדים לפניו. וקשה לפירושו מהכא ושמא קים ליה שבאותו שעה לא היו תלמידים מארץ אחרת לפניהם. או שמא לענין ברכות דבר שנוהג תדיר היה צ״ל כמנהג אותה הארץ שלא יטעו תלמידי אותה הארץ:
אינהו אכלי ואנן מברכינן – פירוש דעל פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי והיכי שייך לדידן דבני בבל לברך על פירותיה ולא אכלי מינייהו. אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות כלומר בפירות חוצה לארץ. ור׳ יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה, פירוש בארץ והכי קיי״ל דאותו שבחוצה לארץ אומרים על הארץ ועל הפירות דמשמע דיהא השם ברוך על הארץ דהיינו ארץ ישראל שנתן לנו לנחלה, ועל הפירות דהיינו כל פירות שבעולם, דהני דקא אכל איהו השתא לאו מארץ ישראל נינהו. ואותן שבארץ ישראל אומרים ועל פירותיה משום שאוכלין פירותיה של הארץ ממש הילכך ילפינן מינה שבפירות ארץ ישראל הבאים לנו משם לכאן בחוצה לארץ דחתמינן בהו ודאי על הארץ ועל פירותיה, ובחמשת המינים דהיינו חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון חתמינן בהו על הארץ ועל המחיה. וביין איכא מרבוותא ז״ל דאמרי דחתמינן ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות ואיכא מ״ד דכיון דיחדו לו ברכה לפניו הכי נמי בברכה לאחריו חתים ביה על הארץ ועל פרי הגפן, וליכא מ״ד דחתים על הגפן ועל פרי הגפן כמו בפתיחה דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ, וא״כ מאן דחתים על הארץ ועל פרי הגפן שפיר עבד לכ״ע דהא מזכיר פרי. ועוד דמיחד ליה ברכה לגפן משום חשיבותיה דיין ויוצא ידי הכל וכן ראוי לעשות. ומאן דאכל מאכל מחמשת המינין ופירות דשבעת המינין ושתה יין כאיל להו בחדא ברכה ואומר כך בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו׳ וחתים בכולהו כחדא בא״י על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ ועל פרי הגפן ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות ומחיה וגפן. וכן הסכימו גדולי רבותינו הצרפתים ז״ל וקצת גאונים ז״ל. ובירושלמי אמרו דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת וי״ט ור״ח וזה לא הזכירו בגמרא. וכן נמי נהנו העולם עכשו כן וכל כי הני מילי פוק חזי מאי עמא דבר וכדאמרינן לקמן בסוף פרקין וכן כתב הראב״ד, ורבותינו בעלי התוס׳ כתבו דאין מנהג העולם בהכי. וכבר כתבנו דברכת מעין ג׳ של מיני מזונות שהיא פוטרת ג׳ ברכות ואע״ג דלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד יוצא הוא בדיעבד וכי אמרינן לקמן דאם לא אמרן לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן אבל לא מחייב לאהדורי דאי חיוב חזרה הוה בהו במעין שלש הוה אמרינן שום הזכרה מינייהו, ואשכחן כהאי לישנא בפסחים דאמרינן התם כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י״ח ובעינן למימר לא יצא ידי חובתו כראוי.
הכא מאי:
רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה – ולא חשבינן לה חתימה בתרתי דארץ היא דמפקא פירות:
ולא פליגי הא לן והא להו – פירוש דרב חסדא לן ור׳ יוחנן לבני ארץ ישראל:
אינהו אכלי ואנן מברכינן – פירוש דעל פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי והיכי שייך לדידן דבני בבל לברך על פירותיה ולא אכלי מינייהו:
אלא איפוך – רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות כלומר בפירות חוצה לארץ ור׳ יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה פירוש בארץ. והכי קיימא לן דאותו שבחוצה לארץ אומרים על הארץ ועל הפירות דמשמע דיהא השם ברוך על הארץ דהיינו ארץ ישראל שנתן לנו לנחלה. ועל הפירות דהיינו כל פירות שבעולם דהני דקא אכל איהו השתא לאו מארץ ישראל נינהו. ואותן שבארץ ישראל אומרים ועל פירותיה משום שאוכלין פירותיה של הארץ ממש. הילכך ילפינן מינה שבפירות ארץ ישראל הבאים לנו משם לכאן בחוצה לארץ דחתמינן בהו ודאי על הארץ ועל פירותיה. ובחמשת המינים דהיינו חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון חתמינן בהו על הארץ ועל המחיה. וביין איכא מרבוותא ז״ל דאמרי דחתמינן ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות. ואיכא מאן דאמרי דכיון דיחדו לו ברכה לפניו הכי נמי בברכה לאחריו חתים ביה על הארץ ועל פרי הגפן. וליכא מאן דאמר דחתים על הגפן ועל פרי הגפן כמו בפתיחה דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ. ואם כן מאן דחתים על הארץ ועל פרי הגפן שפיר עבד לכולי עלמא דהא מזכיר פרי ועוד דמיחד ליה ברכה לגפן משום חשיבותיה דיין ויוצא ידי הכל. וכן ראוי לעשות. ומאן דאכל מאכל מחמשת המינין ופירות דשבעת המינין ושתה יין כאיל להו בחדא ברכה ואומר כך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו׳ וחתים בכולהו כחדא ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ ועל פרי הגפן. ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות ומחיה וגפן. וכן הסכימו גדולי רבותינו הצרפתים ז״ל וקצת גאונים ז״ל. ובירושלמי אמרו דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת ויום טוב וראש חדש וזה לא הזכירו בגמרא. וכן נמי נהגו העולם עכשיו כן וכל כי הני מילי פוק חזי מאי עמא דבר וכדאמרינן לקמן בסוף פרקין וכן כתב הראב״ד. ורבותינו בעלי התוס׳ כתבו דאין מנהג העולם בהכי. וכבר כתבנו דברכת מעין שלוש של מיני מזונות שהיא פוטרת שלוש ברכות. ואף על גב דלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד יוצא הוא בדיעבד. וכי אמרינן לקמן דאם לא אמרן לא יצא ידי חובתו לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן אבל לא מחייב לאהדורי דאי חיוב חזרה הוה בהו במעין שלש הוה אמרינן שום הזכרה מינייהו. ואשכחן כהאי לישנא בפסחים דאמרינן התם כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ובעינן למימר לא יצא ידי חובתו כראוי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן בר יצחק: אינהו אכלי, ואנן מברכין [הם, בני ארץ ישראל, אוכלים, ואנחנו בני בבל מברכים]?! כלומר, כיצד יכולים אנו, בני בבל, לברך על פירותיה של ארץ ישראל כשאנו אוכלים פירות בבל? אלא איפוך [הפוך], ואמור כך: רב חסדא אמר שמברך ״על הארץ ועל הפירות״, ור׳ יוחנן אמר שמברך ״על הארץ ועל פירותיה״.
Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects: They, in Eretz Yisrael, eat and we, in Babylonia, recite a blessing? How can we, residents of Babylonia, recite a blessing for the fruits of Eretz Yisrael while eating the fruits of Babylonia? Rather, reverse the opinions: Rav Ḥisda said: For the land and for the fruits, and Rabbi Yoḥanan said: For the land and for its fruits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות מד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות מד., עין משפט נר מצוה ברכות מד., רי"ף ברכות מד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות מד., רש"י ברכות מד., תוספות ברכות מד., ספר הנר ברכות מד. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות מד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות מד. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות מד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מד., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות מד., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות מד., מהרש"א חידושי הלכות ברכות מד., מהרש"א חידושי אגדות ברכות מד., פני יהושע ברכות מד., גליון הש"ס לרע"א ברכות מד., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות מד. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות מד., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מד., אסופת מאמרים ברכות מד.

Berakhot 44a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 44a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 44a, Rif by Bavli Berakhot 44a, Collected from HeArukh Berakhot 44a, Rashi Berakhot 44a, Tosafot Berakhot 44a, Sefer HaNer Berakhot 44a, Rashba Berakhot 44a, Raah Berakhot 44a, Meiri Berakhot 44a, Tosefot Rosh Berakhot 44a, Ritva Berakhot 44a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 44a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 44a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 44a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 44a, Penei Yehoshua Berakhot 44a, Gilyon HaShas Berakhot 44a, Reshimot Shiurim Berakhot 44a, Beirur Halakhah Berakhot 44a, Steinsaltz Commentary Berakhot 44a, Collected Articles Berakhot 44a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144