×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן – ״כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ״. וְאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ״ הָוֵה אָמֵינָא כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים – אִין, אֲבָל אוֹרֶז וְדוֹחַן – לָא, מִשּׁוּם דע״ידְּעַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. אאֲבָל אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – נֵימָא אֲפִילּוּ אוֹרֶז וְדוֹחַן נָמֵי מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן – כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הוּא דִּמְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, לְאַפּוֹקֵי אוֹרֶז וְדוֹחַן, דַּאֲפִילּוּ אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ לָא מְבָרְכִינַן ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.
Therefore, he teaches us: Anything that has of the five species of grain in it, even if it is in the context of a mixture with other ingredients. And had he taught us only: Anything that has of the five species of grain in it, I would have said that specifically over anything that has of the five species of grain in it, yes, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, even if it is in the context of a mixture with other ingredients. However, over anything that has rice and millet in it, no, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment, because one is eating it in the context of a mixture. However, if the rice or millet is in its pure, unadulterated form, say that even over rice and millet one recites: Who creates the various kinds of nourishment, because they, too, are types of grain. Therefore, he teaches us specifically: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, to the exclusion of rice and millet, over which, even in its pure, unadulterated form, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
קמ״ל כל שהוא – דאע״ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות.
אורז – מי״ל.
דוחן – פנ״ץ.
רש״י פי׳ אורז מי״ל – ויש מפרשים ר״יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי״ל.
כל שהוא מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות – פרישנא לה דלאפוקי אורז ודוחן דאפילו בעיניה לא מברכין עליה בורא מיני מזונות ואתותב רב ושמאל מהא למימרא דאורז ודוחן ודאי מברכין עלייהו בורא מיני מזונות מדתנן הכוסס את החטה כו׳ אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פירוש בשנתבשלו כל כך שעברה צורת הפת מהן והכי מוכח לקמן בסמוך ואפי׳ הכי בשהפרוסות קיימות מברך ג׳ ברכות לבסוף וברישא המוציא דכל שהפרוסות קיימות חשיב לחם גמור והכא מוכח מאי דכתיבנא לעיל דלא תני בה׳ המינים לעולם מעין ג׳ אלא כי איכא מעיקרא בורא מיני מזונות ובכוסס את החטה דבורא פרי האדמה לא תני בה בסוף מעין ג׳ וטעמא משום דלא קיימי אלא למזון וכשהטעינן תורה ברכה לאחריהם דוקא בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן ולאפוקי כוסס חטה אבל מ״מ כיון דאינשי זימנין דאכלי ליה הכי מברך בורא פרי האדמה ואין ברכה לאחריו אלא כשאר דברים דאינן מז׳ המינים. הכוסס את האורז וכו׳ טחנו ואפאו ולאחר שנאפה בשלו בקדרה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ובסוף ברכה אחת מעין ג׳. ומסקנא דליתא להא דכל שאינו מז׳ המינים אין ברכה לאחריו מעין ג׳ אלא הכי תניא בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום מכל מקום הא אמרינן בפירוש דבאורז איכא בתחלתו בורא מיני מזונות ותיובתא דרב ושמואל ודוקא בהא איתותבי אבל אידך דכל שיש בו מה׳ המינים איתא ואף על פי שהוא מועט ושאר התערובות עיקר לעולם מברכין בורא מיני מזונות משא״כ במיני פירות אפי׳ הן מז׳ המינין דבתערובות דידהו הולכין אחר העיקר ואם שאר התערובות עיקר מברכין עליו וליכא אחריו מעין ג׳ ומיהו דוקא בתערובות הוא דאמרינן דכל שיש בו מה׳ המינים מברכין עליו ואפילו היו שאר התערובות עיקר דלעולם חמשת המינים עיקר אבל כשאינם בתערובות פעמים שהיא טפילה ואפי׳ פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן בהביאו לו מליח ופת א״נ בפירות גינוסר וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת אפי׳ מועט מ״מ לעיקר תבשיל הוא שם ואף על פי שמרבה בשאר מינים והוו עיקר לגביה, מ״מ כיון דהוא מעוקר התבשיל הוא חשיב אבל כשהוא בעין ובא עם המליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא אלא להכשיר את פיו ולא עוד אלא אפי׳ בתערובות כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכוונת אכילתו כלל לא חשיב וכדאמרינן לקמן בתבשילא דלפתא דיהבי ביה קמחא דאע״ג דמפשי ביה קמחא לא מברכינן אלא שהכל משום דקמחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא.
כל שהוא מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות – פרישנא לה דלאפוקי אורז ודוחן דאפילו בעיניה לא מברכין עליה בורא מיני מזונות:
ואתותב רב ושמואל מהא למימרא דאורז ודוחן ודאי מברכין עלייהו בורא מיני מזונות מדתנן הכוסס את החטה כו׳ אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש – פירוש בשנתבשלו כל כך שעברה צורת הפת מהן והכי מוכח לקמן בסמוך ואפילו הכי בשהפרוסות קיימות מברך שלוש ברכות לבסוף וברישא המוציא דכל שהפרוסות קיימות חשיב לחם גמור. והכא מוכח מאי דכתיבנא לעיל דלא תני בחמשת המינים לעולם מעין שלוש אלא כי איכא מעיקרא בורא מיני מזונות ובכוסס את החטה דבורא פרי האדמה לא תני בה בסוף מעין שלוש. וטעמא משום דלא קיימי אלא למזון וכשהטעינן תורה ברכה לאחריהם דוקא בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן ולאפוקי כוסס חטה אבל מכל מקום כיון דאינשי זימנין דאכלי ליה הכי מברך בורא פרי האדמה ואין ברכה לאחריו אלא בשאר דברים דאינן משבעת המינים:
גמרא דאפילו איתא בעיניה לא מברכינן כו׳ כצ״ל:
בד״ה נתן ר״ג רשות כו׳ ויש לומר דר״ג היה סבור שהיה מברך על כל ז׳ מינין ג׳ כו׳ עכ״ל ר״ל כיון שהוא סובר דבעי בז׳ מינים ג׳ ברכות ס״ל נמי דמזמן עליהן והא דאמר אין מזמנין על הפירות היינו בשאר פרי דאינן מז׳ מינין ורע״ק דלא בירך אלא מעין ג׳ לעצמו דוקא כו׳ וק״ל:
בא״ד וא״ת מ״מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת כו׳ עכ״ל מדבריהם נראה שיחיד המברך טעון כוס וכ״ה דעת הרא״ש ודו״ק:

ברכה ראשונה ואחרונה על אורז ודוחן

ציון א.ו.ז.
גמרא. ואורז ודוחן לא מברכינן בורא מיני מזונות?! והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, וגבי מעשה קדרה תניא: בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, כמעשה קדרה דמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא. ... והתניא:... הכוסס את אורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו, אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ...ותיובתא דרב ושמואל, תיובתא. ... אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו, אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש; והתניא: לבסוף ולא כלום! אמר רב ששת: לא קשיא, הא רבן גמליאל והא רבנן.
אורז שבשלו או שעשה ממנו פת - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות, ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית - בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.
...וכל שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות - מברכין בסוף לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מן האורז.(רמב״ם ברכות ג, י-יא)
הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות, ואם בשלו [הגה]. עד שנתמעך, או שטחנו ועשה ממנו פת - מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות, והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב - מברך עליו כברכת אותו תבשיל.
על פת דוחן ופניזו או של שאר מיני קטנית - מברך שהכל ואחריו בורא נפשות. וכו׳.(שו״ע אורח חיים רח, ז-ח)

א. פסיקת ההלכה באורז.

הרי״ף (דף כו, א), הרמב״ם, התוספות (ד״ה תיובתא) והרא״ש (סי׳ ח) כותבים שמברכים על האורז בורא מיני מזונות, ואין הלכה כרב ושמואל, כמסקנת הסוגיה שיש עליהם תיובתא ללא תשובה. גם המאירי מסכים לפסיקת ההלכה הזו, אלא שכותב שכך הוא הדבר דוקא כשהתבקעו גרגרי האורז, אבל כשלא התבקעו - מברך בורא פרי האדמה, וכן היא דעת הטור.
אחרת היא דעת הגאונים רב האי ורב יהודאי (מובאים בחידושי הרשב״א), שהם סוברים שהלכה דוקא כרב ושמואל שאין מברכים על האורז ברכת בורא מיני מזונות. שיטה זו נזכרת גם ברא״ש בשם בעל הלכות גדולות, בשבלי הלקט (סי׳ קנט) בשם רב יהודאי גאון ובשם רב שמואל בר חפני ובראבי״ה (סי׳ קב) אשר כותב בתשובה (סי׳ קמח) שהלכה כדבריהם לפי שאין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, וכיון שהאורז אינו מין דגן - ממילא יוצא שאף אין לברך עליו מזונות. הוא מוסיף שאף הגרסה בסוף הסוגיה משובשת, ואין לגרוס בגמרא ״תיובתא דרב ושמואל תיובתא״, אלא ״תיובתא דרב ושמואל״, ושוב הגמרא ממשיכה בדברים שמסקנתם לפי גרסתו היא דוקא כרב ושמואל, שמברך על האורז ברכת שהכל, שכיון שלמסקנה יש טעות בלשון הברייתא וצריך לגרוס בה שאחרי אכילת אורז מברך ״ולא כלום״, דהיינו בורא נפשות, הרי לפי הכלל המקובל כל שמברכים לאחריו ברכה אחת מעין שלש - מברכים לפניו ברכת מזונות, וכל שמברכים לאחריו בורא נפשות - מברכים לפניו ברכת שהכל.
הראשונים שנחלקים בדבר תולים זאת גם בקשר שיש להלכה זו עם המחלוקת של רבי יוחנן בן נורי וחכמים לגבי אורז בפסח; הסוברים שמברכים ברכת שהכל כותבים שכן מתבקש מפסיקת ההלכה כחכמים בפסח, ואילו הסוברים שמברכים ברכת מזונות כותבים שאף לפי חכמים האורז בכלל מזונות, ורק לגבי חימוץ צריכים לפת גמורה, ורבי יוחנן בן נורי באמת סובר שמברכים על האורז ברכת המוציא, ועיין עוד בבירור הלכה למסכת פסחים דף לה, א ציון ד.ה.
להלכה פוסק המחבר בשלחן ערוך שמברכים ברכת מזונות על פת של אורז, אולם בבית יוסף הוא מחלק בתחילה בין אורז הנאכל כשהוא מבושל ושלם לבין אורז הנאכל בבישולו כשהוא מעוך. כאמור זוהי גם דעת המאירי, ולכך מסכימים גם בעל דברי חמודות (סעיף כב) והרמ״א בשלחן ערוך. אולם הבית יוסף עצמו מסיק לבסוף שמברך ברכת מזונות גם כשהוא שלם לפי שכך דרכו של האורז להתבשל בלי כתישה, ולכן מברך עליו מזונות גם כשבישלו קצת ואינו נחשב ככוסס שמברך בורא פרי האדמה.
הב״ח חולק על הרמ״א וכותב שמספק ראוי לו לאדם שלא יאכל אורז מבושל כשהוא שלם אלא בתוך הסעודה. באותו ענין כותב הט״ז (סק״ח) שאף הרמ״א פסק כן מספק, מפני שאם בירך על האורז כשהוא שלם בורא פרי האדמה - יצא, אבל המגן אברהם (סק״י) תמה על הרמ״א ופוסק כמחבר. המשנה ברורה (סקכ״ו) כותב שיש לקיים את שיטת הרמ״א שהסרת הקליפה כשלעצמה מספיקה כדי להחשיב את האורז כאילו התמעך.

ב. מה בין אורז לדוחן.

התוספות (שם) כותבים שדחית הגמרא את דברי רב ושמואל נוגעת רק לדבריהם בענין הברכה על האורז ולא על הדוחן, זאת משום שבברייתא ממנה הקשו עליהם מדובר רק על האורז. כמוהם כותב הרי״ף ומסיק שעל הדוחן מברכים ברכת שהכל, וכן היא דעת הרמב״ם.
אחרת היא דעתו של רבינו יונה (בדפי הרי״ף שם) אשר כותב בשם גאון שמברך ברכת מזונות גם על הדוחן, וכן על כל דבר המזין כמותו, שמכיון שאין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, כלומר שהאורז אינו נחשב למין של דגן, ובכל זאת מברכים עליו ברכת מזונות - ממילא מסתבר שהוא הדין של כל הדברים המזינים כמו אורז. רבינו יונה מביא הוכחה לדבריו מהברייתא אשר משווה את הדין של פת אורז לפת של דוחן, וכיון שנדחה פירושם של רב ושמואל לברייתא מאחר שנדחתה שיטתם מההלכה - ממילא מתפרשת הברייתא כפשוטה שמברך בורא מיני מזונות בין על אורז ובין על דוחן. אמנם יש אף לדעתו מקום לחילוק ביניהם, שעל האורז מברך מזונות בכל אופן, ואילו על הדוחן מברך מזונות רק כשאפאו כפת, כלשון הברייתא. הטעם לחילוק הוא שאין דרכו של הדוחן אלא בכתישה ובטחינה, מה שאין כן באורז שנאכל גם כשהוא שלם. כך משמע מלשון הברייתא שקראה לאורז מעשה קדרה כמות שהוא, שלא כמו חמשת המינים שאינם נקראים מעשה קדרה אלא כשמחלקים אותם וכותשים, שזהו לשון ״חילקא טרגיס״ בברייתא לגבי חמשת המינים.
כשיטה זו שמברכים על הדוחן ברכת מזונות כותבים גם הרא״ש, הראב״ד (מובא ברשב״א), הרשב״א, הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות פ״א הלכה ח והלכה כט), הרא״ה, בעל האשכול (ח״א סי׳ כח), ר״י שירליאון, האבודרהם (עמ׳ שכט) הרוקח (סי׳ שמא), הרי״ד (בפסקיו) והריא״ז (הלכה א, יא, מובא בשלטי הגבורים).
המאירי מחלק בין אורז לבין דוחן בקשר לברכה על כסיסתם, שבאורז מברך בורא פרי האדמה, ובדוחן שהכל.
הטור מביא שיטה נוספת בשם בעל הלכות גדולות, לפיה מברך על הדוחן בורא פרי האדמה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שמברכים ברכת שהכל על פת של דוחן, והמגן אברהם (סקי״ג) מסביר שאינו מברך בורא פרי האדמה, משום שכיון שיצא מתורת פרי - שוב אי אפשר לברך עליו ברכה זו, וכך מסביר רבינו יונה לשיטתו, מדוע על פת העשויה ממינים אחרים של קטניות מברכים שהכל. הט״ז (סקי״א) מבאר על פי ההסבר השני של רבינו יונה, וכן כותב המגן אברהם בהסברו השני, שאין דרך לעשות פת של דוחן, ולפי זה יוצא שכאשר יש שינוי במנהג - יש גם שינוי בברכה.

ג. אורז ודוחן המעורבים עם דבר אחר.

כבר בתחילת הסוגיה אמרו שבכגון זה אין מברכים ברכת מזונות, וכך כותבים הרי״ף והרמב״ם להלכה.
הרא״ש (סי׳ ח) כותב שדין זה תלוי בסוג התערובת שדוקא כאשר רוב התבשיל ממין אחר - אין מברכים מזונות, אבל כשהרוב משל האורז - מברכים מזונות, לשיטתו שהתבארה לעיל (ציון נ.ס.) שבחמשת מיני דגן אף בהיותם מיעוט מברכים מזונות, וממילא בזה ההבדל בינם לבין אורז.
כדברי הרא״ש נפסק גם בטור ובשלחן ערוך. אבל מלשון הרמב״ם והרי״ף מדייק הט״ז (סק״ז) שאף בהיות האורז רוב בתערובת אין מברכים מזונות, וכך מדייקים הבית יוסף והב״ח מלשון הרמב״ם. אולם המגן אברהם (סקי״א) כותב שבשלחן ערוך חזר בו המחבר ממה שכתב בבית יוסף, ומסביר בעל מחצית השקל שיש לומר שאף הרמב״ם מודה למה שכותב הרא״ש, כי זה פשוט שהאורז מתבטל רק כשאינו הרוב, ולכך מתכוון הרמב״ם כשכותב שדוקא כשהאורז אינו מעורב עם דבר אחר אלא הוא לבדו מברכים מזונות, שאינו מיעוט בתערובת. כך מסיק למעשה המשנה ברורה בשער הציון (סקל״ד), שכיון שלא ברור שהרי״ף והרמב״ם חולקים על הרא״ש - אין סיבה שלא לנהוג כדעתו.

ד. הכוסס את האורז.

בברייתא מבואר שמברך בורא פרי האדמה, כמו בכוסס את החיטה. כך פוסקים הטור והשלחן ערוך, אבל הרמב״ם אינו מזכיר זאת ותמה עליו הכסף משנה (בהלכה ב). בעל ראשון לציון מסביר שהרמב״ם סומך על מה שכתב בפרק ח (ה״א) שעל פירות הארץ מברכים בורא פרי האדמה, ואף אורז נחשב לפרי הארץ. אולם בעל ספר שם טוב מפרש שהרמב״ם אינו פוסק כדברי הברייתא אלא סובר שהכוסס מברך שהכל, בין בחיטים ובין באורז, כמו בקמח.

ה. ברכה אחרונה על אורז.

מסקנת הגמרא שיש לגרוס בברייתא של אורז ״ולבסוף - אינו מברך עליו ולא כלום״, ומסביר רש״י שאינו טעון ברכה מברכות פירות ארץ ישראל, אלא בורא נפשות רבות ככל דבר שאינו משבעת המינים. כך כותבים גם הרי״ף, הרמב״ם, הרא״ש, הטור והשלחן ערוך, ונראה שמוסכם על הכל שאין הכוונה שאינו מברך כלום.
בטעם הדבר שברכת בורא נפשות רבות נקראת ״ולא כלום״ כותב הרשב״א (בתשובה ח״א סי׳ תתכג) שבכל שאר הברכות מברך על הדבר שנהנה ממנו, מה שאין כן בברכת בורא נפשות שאינו מברך על האוכל שנהנה ממנו אלא על הנפשות הרבות שצריכות למה שברא.
עם זאת יתכן שיש מי שחולק גם להלכה ומפרש שבאמת אינו צריך לברך כלום, ורק אם רוצה מברך בורא נפשות. כך הלשון בספר הפרדס לרש״י (עמ׳ קעט) ובמחזור ויטרי (סי׳ עא).
ציון ג.
עיין בירור הלכה לפסחים לה, א ציון ד.ה.

הכוסס את החיטה

ציון ד.
גמרא. והתניא: הכוסס את החטה - מברך עליה בורא פרי האדמה.
...אכל דגן שלוק כמו שהוא - מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות. וכו׳.(רמב״ם ברכות ג, ב)
אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים - אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות... והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאוכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.(שו״ע אורח חיים רח, ד)

א. ברכה ראשונה.

רש״י מפרש שאכלה כמות שהיא, דהיינו חיטים חיים, אולם המאירי מפרש שמדובר כאן בחיטים שחרכם או שבישלם מעט ועודם שלמים, אבל כשהם חיים - ברכתם שהכל, כדין קמח חיטים. אמנם כבר התבאר בבירור הלכה לעיל (לו, א ציון ה.ו.) שיש מחלוקת להלכה, שיש פוסקים שמברך על הקמח שהכל ויש פוסקים שמברך בורא פרי האדמה, אולם מסתבר שאין הכרח להשוות בין קמח לחיטים, שכן יתכן שדוקא בקמח יש לברך שהכל, על פי הסברה שנשתנו החיטים לגריעותא, מה שאין כן כשעדיין לא נטחנו, וכך מבאר הריטב״א בהלכות ברכות (א, כו).
מבין המפרשים שמדובר בברייתא בכוסס חיטים חיים, יש הסבורים שהוא הדין כשבישלם מעט ועדיין לא התבקעו, כמו התוספות (ד״ה הכוסס), הרא״ש (סי׳ ט), רבינו יונה (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה חביץ) והריא״ז (הלכה א, יא), אולם בעל ספר ההשלמה ובעל ספר המאורות כותבים שעל חיטים ששלקם בעינם - מברך בורא מיני מזונות.
הרמב״ם כותב את הדין על האוכל דגן שלוק כמו שהוא, ומבאר הכסף משנה שאינו בא למעט את האוכלו חי אלא רוצה לחדש שאפילו בשלוק, כיון שלא הוסרה קליפתו והוא שלם - מברך בורא פרי האדמה. בעל ספר המאורות מבין אחרת בדעת הרמב״ם, שבאכלו חי מברך שהכל, ומסתבר שזו גם הבנת המאירי ברמב״ם, שהרי בדרך כלל הולך בשיטת הרמב״ם, וכאמור זוהי שיטתו בסוגיה.
הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שמברך בורא פרי האדמה על כל מין דגן שאכלו חי או שלוק כשהגרעינים שלמים, דהיינו כהבנת הכסף משנה בדעת הרמב״ם.

ב. ברכה אחרונה.

בפשטות, כיון שמברכים בתחילה בורא פרי האדמה - ממילא הברכה האחרונה היא בורא נפשות, וכן פוסקים בעל הלכות גדולות (מובא ברא״ש), הרמב״ם, הראב״ד (מובא ברשב״א לעיל לו, א), הרא״ה (בסוגיה לעיל שם), הריטב״א (בחידושיו לסוגייתנו ולסוגיה לעיל, ובהלכות ברכות א, כז), הראבי״ה (סי׳ קב), הריא״ז (הלכה א, י), המאירי, בעל ספר ההשלמה ובעל ספר המאורות. סברתם היא שלא מצינו ברכת מעין שלש על דבר שברכתו הראשונה היא בורא פרי האדמה.
התוספות (ד״ה הכוסס) מסתפקים בדבר, וכותבים שרבינו תם סבר תחילה שיש לברך מעין שלש בשינוי הנוסח ולומר ״על האדמה ועל פרי האדמה״, וחזר בו מפני שלא מצינו נוסח כזה בשום מקום.
אכן, מצינו דעה מפורשת לראב״ן (סי׳ קצ) שכותב שמברך מעין שלש בנוסח הרגיל שאומר ״על המחיה״ וגו׳, ובאוצר הגאונים (חלק הפירושים סי׳ רב) מובא בשם רב עמרם שהנוסח הוא: ״על השדה ועל תנובת השדה״ ובחתימה ״על הארץ ועל הפירות״. נוסח אחר מובא בארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ ד) בשם רבינו תם שמתחיל ״על המחיה...״ ומסיים ״על הארץ ועל הפירות״.
מסקנת התוספות בשם ר״י שנכון להחמיר שלא לאכול קליות או חיטים שלוקות אלא בתוך הסעודה, שאז ברכת המזון פוטרתם, וכן כותבים הרא״ש והרשב״א אף לגבי הכוסס חיטים חיים. מסתבר שאף התוספות מתכוונים לכך, שכן הספק קיים באותה מידה גם על חיטים כאלה, וכן מובא בשמם בטור ובשלטי הגבורים (כו, א בדפי הרי״ף אות ב), ואולי לא היה הדבר מצוי אצלם לכסוס חיטים חיים, ומשום כך דיברו רק על קליות ועל חיטים ששלקם.
הרא״ש מסביר שאינו דומה ספק בברכה ראשונה לספק בברכה אחרונה, שבראשונה יכול לברך שהכל, שבדיעבד יוצא בה על הכל, מה שאין כן בברכה אחרונה שחייב לברך את הברכה שניתקנה ואינו יכול לצאת בדיעבד בבורא נפשות, על כן יש להקפיד שלא לאכול מחוץ לסעודה דבר שיש ספק על ברכתו האחרונה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק בתחילה כרמב״ם שמברך בורא נפשות, אך מביא גם את ספיקם של התוספות ואת מסקנתם שיש לאוכלם דוקא בתוך הסעודה, ומבין המגן אברהם (סק״ז) שמי שבכל זאת אכל מחוץ לסעודה - מברך בורא נפשות, וכן פוסקים המשנה ברורה (סקי״ח) והחיי אדם (כלל נד, א).

פת מבושלת ופירורים שנילושו ונדבקו

ציון ה (לז, א), ציון ד.ה (לז, ב).
גמרא. והתניא:... טחנה, אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות. אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש.
....אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות; דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ...מאי הוה עלה? אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית - מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.
הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה - מברך עליה בתחלה המוציא, ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.
...אבל אכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלין... - מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל.(רמב״ם ברכות ג, ח, יב)
פת גמור, אפילו פחות מכזית - מברך עליו המוציא, אבל לאחריו - אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.
״חביצא״, דהיינו פרורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית, אף על פי שאין בו תואר לחם - מברך המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תאר לחם - אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית - מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם - מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם - מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תאר לחם - מברך עליו המוציא וברכת המזון.
יש מי שאומר דפירורים שנותנים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין - אזל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואר יתא, כלומר תואר הלחם) דנהמא, ואין מברך עליהם אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.
יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) - אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות שאין בכל אחת כזית.(שו״ע אורח חיים קסח, ט-יב)(סעיפים ט, יא-יב לא צוינו בעין משפט)

א. הגדרת ״חביצא״.

רש״י מפרש שהוא לחם שמפררים אותו בתוך האלפס, מכאן שמדובר בלחם מבושל, ולפי זה נמצא שדברי רב יוסף ורב ששת באים לבאר את הברייתא אשר בעמוד א. כך כותבים התוספות (ד״ה חביצא) בביאור פירוש רש״י, שלפי רב יוסף כוונת הברייתא במה שאמרה שהדין תלוי אם הפרוסות קיימות לומר שהדין תלוי אם יש בהן כזית. כיוצא בזה כותב רבינו יונה (דף כו, א בדפי הרי״ף) גם לגבי דברי רב ששת, שלפי דבריו יש לפרש את הברייתא שבזמן שהפרוסות קיימות אפילו אין בהן כזית מברך עליהן ברכת המוציא, וכשאינן קיימות - מברך עליהן ברכת מזונות כיון שאין בהן כזית.
התוספות מקשים על פירוש רש״י שההשוואה המובאת בגמרא בין חביצא למנחות מלמדת שלא מדובר בפת מבושלת, ורבינו יונה מוסיף להקשות שאם כפירושו - לא התבאר מה בא רבא להוסיף כשאמר: ״והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא״, שהרי זה כבר מונח בתוך דבריו של רב ששת בביאור הברייתא שתולה את הדין במראה של הפרוסות.
לפיכך מסבירים התוספות, רבינו יונה בשם רב האי גאון ובעל הערוך והרא״ש (סי׳ י) שחביצא אינה פת מבושלת אלא פירורים הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב ודבש. לפי זה מצטמצמת מחלוקת רב יוסף ורב ששת רק לחביצא כזו, אולם כשבישל את הפת - אין ביניהם מחלוקת, ושניהם מסכימים לדין כפי שיוצא מהברייתא, שהכל תלוי רק בכך שהפרוסות קיימות. פירוש הברייתא יכול לדבריהם להתאים למה שאמרו בירושלמי שהפרוסות קיימות היינו כזית, ונמצא שבפת מבושלת הכל תלוי בשיעור, שאם יש בה כזית - מברך המוציא אף כשאין תואר לחם, ואם אין בה כזית - מברך מזונות אף כשיש תואר לחם, וכן מבינים הבית יוסף והב״ח. אולם ניתן גם להבין בלשון רבינו יונה שבפת מבושלת צריכים לשני התנאים כדי לברך המוציא, שיהיה לה תואר לחם וגם שיעור כזית.
רבינו יונה והרא״ש מוסיפים שיש דין שלישי מלבד פת מבושלת וחביצא, והוא כשאין בישול ואין הדבקה על ידי מרק או דבש, אלא יש פירורים שהם דקים מאד ואין להם תואר לחם, שמברכים עליהם ברכת המוציא כיון שלא יצאו מתורת לחם. בכך הם חולקים על דברי רבינו חננאל הסובר שאין מברכים ברכת המוציא על פירורים כל שאין להם תואר לחם.
לעומתם כותבים הרא״ה, הריטב״א, הראבי״ה (סי׳ קג), בעל אור זרוע (ח״א סי׳ קמז) והמאירי שיש לפרש את הסוגיה כרש״י, והמאירי מוסיף שהבישול גורם לאיבוד הצורה של הלחם רק כשהתבשל בכלי ראשון, וכך מובא בהגהות מיימוניות (אות ו) בשם הלכות גדולות ובמרדכי (סי׳ קיט).
מסתבר שלפי שיטתם אם הפת לא התבשלה - מברכים עליה תמיד ברכת המוציא ולעולם אין לומר שאין לה צורת לחם, שזה גדר שנקבע על פת מבושלת בלבד.

ב. שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך.

הכסף משנה מקשה על הרמב״ם, שיש לכאורה סתירה בהלכה מיניה וביה, כי בתחילה הוא כותב שצריך לתנאי אחד כדי לברך ברכת המוציא, שיהיה שיעור כזית, או שיש לפת צורת לחם, ומהמשך דבריו משמע שצריכים לשני התנאים כדי שתהיה טעונה ברכת המוציא, שהרי כותב שבהעדר אחד התנאים מברך מזונות.
הכסף משנה מביא שלושה תירוצים, האחד בשם רבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם, לפיו יש לפרש את תחילת ההלכה כמו את סופה, שכאשר כותב בסוף ההלכה: ״ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת״ וכו׳ אין כוונתו לכל תנאי בנפרד, אלא לומר שצריך לשני התנאים לגריעותא, והפירוש כאן הוא ״אם עברה צורת הפת״, כמו בפסוק ״או נודע כי שור נגח הוא״, שפירושו אם שור נגח הוא. לפי פירוש זה יש לפת שהתבשלה אותו דין כמו לפת שלשה במרק.
הפירוש השני הוא בשם מהרר״י בן שושן ומהרר״י פאסי, לפיו יש חילוק בין עיבור צורה לבין שינוי צורה, וביאור הדבר שהשינוי אינו מעביר לגמרי את הצורה, ומברכים עדיין ברכת המוציא אם יש כזית בפת, אולם כשצורתה עברה לגמרי מתוארה הראשון - אין מברכים עליה ברכת המוציא אפילו כשיש כזית בפת.
גם לפירוש זה אין הבדל בין פת שהתבשלה לבין פת שלשה במרק, אבל הכסף משנה מקשה שאין מקור בגמרא לחילוק זה. על כן מביא הכסף משנה פירוש שלישי, לפיו החילוק הוא בין פת מבושלת לבין פת שלשה במרק, ונמצאת שיטת הרמב״ם קרובה לשיטת התוספות ורבינו יונה בשם רב האי גאון. בתחילה עוסק הרמב״ם בדין של פת שלשה במרק, ולגביה כותב שצריך לתנאי אחד כדי לברך ברכת המוציא, ובסוף ההלכה הוא עוסק בדין של פת שהתבשלה, לגביה הוא כותב שצריכים לשני התנאים, דהיינו שיש בה שיעור כזית וגם שלא תשתנה צורתה. בדבר זה בלבד חולק הרמב״ם על רבינו יונה אשר כאמור, לפי הבנת הבית יוסף, אינו מצריך תואר לחם בפת שהתבשלה ויש בה כזית.
הלחם משנה מצדד בפירוש השני, וכותב שניתן למצוא לו בסיס בגמרא, בעובדה שרב יוסף ורב ששת דנו בחביצא, שהיא פת שהתבשלה, אף על פי שכבר נדונה שאלה זו בברייתא בתחילה. לפי פירושו בברייתא מדובר על פרוסות שאיבדו לגמרי את צורתן, לכן אין מברכים עליהן ברכת המוציא אף על פי שיש בהן כזית, ואילו בסוגית הגמרא לגבי חביצא מדובר על שינוי שאינו מבטל את הצורה לגמרי, שאז מברכים ברכת המוציא אם יש שיעור של כזית.
הלחם משנה מסביר שיש להעדיף פירוש זה משום שלפי פירושו של הכסף משנה יש ערבוב דברים בהלכה של הרמב״ם שכותב את הדין על הפת שהתבשלה ולשה במרק כאחד, אף על פי שיש בזה שתי הלכות שונות. עם זאת הוא מציע דרך אחרת להסביר את שיטת הרמב״ם על ידי חילוק בין פת שהשתנתה צורתה מבישול, לבין פת שהשתנתה מעצמה כשהתיישנה, ומסביר ששינוי על ידי בישול מקלקל את הפת שאין מברכים עליה המוציא אפילו כשיש בה כזית, אבל כשהתקלקלה מעצמה - עדיין מברכים עליה ברכת המוציא, ובלבד שיש בה כזית ולא התעפשה לגמרי.
המחבר בשלחן ערוך מחלק בין פת שהתבשלה לבין פת שלא התבשלה ורק נדבקה על ידי דבש או מרק, כפירוש רבינו יונה בשם רב האי גאון. כמו כן הוא מביא את הדין השלישי של פירורים שלא התבשלו ולא נדבקו, שמברכים עליהם ברכת המוציא בכל אופן.

ג. גדרים בשינוי צורת הפת.

לפי הפירוש שחביצא אינה פת מבושלת אלא רק מדובקת על ידי המים, כותבים התוספות (ד״ה אמר רבא) שכאשר המים התלבנו על ידי הלחם - הרי זה נחשב לשינוי בצורת הלחם. דין זה מובא על ידי המרדכי (סי׳ קיט), והט״ז (סקי״ד) מסביר ששינוי כזה מבטל את ברכת המוציא רק כשאין בהם כזית, כדברי רב ששת לגבי חביצא.
המרדכי מוסיף שכאשר שורה את פיתו ביין - יש בזה שינוי צורה ומברך ברכת מזונות, ולדעת הרמ״א הכוונה רק ליין אדום שמשנה את הצבע. המשנה ברורה בביאור הלכה מביא שיש שמסתפקים בדבר זה האם אין יין לבן כיין אדום, והכל תלוי בכך שתהיה הפת נימוחה לגמרי, על כן הוא מסיק שאין להקל בזה למעשה.

ברכה על פת פחות מכזית

הראב״ד (מובא ברשב״א) כותב שעל פת פחותה מכזית אין מברכים המוציא אלא בורא מיני מזונות לפניה ומעין שלש לאחריה. המאירי כותב בשמו שלאחריה מברכים בורא נפשות.
הב״ח מקשה על הראב״ד מדברי רב ששת ורבא בסוגייתנו שבחביצא אינו מברך המוציא כשאין בפירורים כזית ואין תואר לחם, מכאן שכאשר הפירורים כמות שהם ואינם מדובקים - מברך המוציא אף על פי שאין בהם כזית. הוא מיישב שאין כזית בפירור אחד ומברך המוציא כי יש כזית בכל הפירורים יחד, אך כשאין כזית בכולם יחד - אינו מברך המוציא.
הרי״ף (כז, ב), הרמב״ם, הרשב״א, הרא״ש (סי׳ טז), הרא״ה, הריטב״א, המאירי, הטור והשלחן ערוך חולקים וסוברים שמברכים המוציא על פחות מכזית ורק לבסוף אין מברכים כלום. המקור לשיטתם הוא בירושלמי (הלכה א) שם הקשו על הכלל שכל שמברך אחריו ברכת המזון מברך לפניו המוציא, ממה שמצינו שאין מברכים ברכת המזון על פחות מכזית ובכל זאת מברכים המוציא, ועיין עוד בבירור הלכה לקמן לח, ב ציון ב.
קא משמע לן [השמיע לנו] ״כל שיש בו מחמשת המינים ״— ואפילו בתערובת. ומצד שני: אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] ״כל שיש בו מחמשת המינים ״הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא כל שיש בו מחמשת המיניםאין [כן], מברכים עליו ״בורא מיני מזונות״, אף בתערובת, אבל כל שיש בו מאורז ודוחןלא יברכו עליו ״בורא מיני מזונות״, משום שהם קיימים באותו מאכל על ידי תערובת. אבל אם האורז או הדוחן איתיה בעיניה [ישנו בעינו]נימא [נאמר] כי אפילו אורז ודוחן נמי [גם כן] מברכין עליו ״בורא מיני מזונות״ שאף הם מין דגן. ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי דווקא כל שהוא מחמשת המינים הוא שמברכין עליו ״בורא מיני מזונות״, לאפוקי [להוציא] אורז ודוחן, שאפילו כאשר איתיה בעיניה [ישנו בעינו] גם כן לא מברכינן [אין אנו מברכים] עליו ״בורא מיני מזונות״.
Therefore, he teaches us: Anything that has of the five species of grain in it, even if it is in the context of a mixture with other ingredients. And had he taught us only: Anything that has of the five species of grain in it, I would have said that specifically over anything that has of the five species of grain in it, yes, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, even if it is in the context of a mixture with other ingredients. However, over anything that has rice and millet in it, no, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment, because one is eating it in the context of a mixture. However, if the rice or millet is in its pure, unadulterated form, say that even over rice and millet one recites: Who creates the various kinds of nourishment, because they, too, are types of grain. Therefore, he teaches us specifically: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, to the exclusion of rice and millet, over which, even in its pure, unadulterated form, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאוֹרֶז [וְדוֹחַן] לָא מְבָרְכִינַן ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״? וְהָתַנְיָא: הֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת אוֹרֶז וּפַת דּוֹחַן – מְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְגַבֵּי מַעֲשֵׂה קְדֵרָה תַּנְיָא: בבַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מ״ממִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

With regard to the previous conclusion, the Gemara asks: And over rice and millet we do not recite: Who creates the various kinds of nourishment? But wasn’t it taught in a baraita: If they brought before him rice bread or millet bread, he recites the blessing over it both before and after, as he would recite the blessing over a cooked dish containing dough from the five species of the grain. And with regard to a cooked dish, it was taught in a baraita: At the start, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals [al hamiḥya]. Apparently, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, over rice and millet.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כמעשה קדרה – ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין.
ברכה אחת מעין ג׳ – בשלהי פרקין (ברכות מד.) מפ׳ לה על המחיה כו׳.
תנן התם על מעשה קדרה בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ואלו הן מעשה קדרה חלקא טרגיס סלת זריד אורז וערסן. פירוש חלקא חטי דמתברא באסיתא תרי תרי, טרגיס תלת תלת, זריד ד׳ ד׳, ערסן ה׳ ה׳. והכי מפרש להו בסוף פרק מי שהפך את זיתיו. והוא הדין אי שליק לחיטי בעינייהו שמברך עליו בורא מיני מזונות, דהא מעיקרא הוה ס״ד לאוקומה למתניתין כר׳ יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא, אלמא אע״ג דשליק ליה בעיניה מברך עליו בורא מיני מזונות. ובעל הלכות גדולות כתב דאי שלקי (ליה) [להו] לחיטי בעינייהו מברך עלייהו בורא פרי האדמה, מאי טעמא בעינייהו קיימי. ומה שכתבתי הוא הנכון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ואורז ודוחן לא מברכינן כו׳ עד כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה כו׳ ולאחריו בורא נפשות כו׳. ולכאורה יש לתמוה דאכתי אמאי נקט מעשה קדירה לענין סוף הברכה טפי משאר מילי דבכולהו מברכין ברכה שלאחריו בורא נפשות ונראה דהשתא סבר דעיקר רבותא דברייתא דבפת אורז ודוחן מברך תחילה וסוף כמעשה קדירה לא אתי לאשמעי׳ אלא לאפוקי דלא נימא מברכין עלייהו המוציא וברכת המזון כמו בשאר פירות ולפ״ז מצינו למימר דהאי כמעשה קדרה דקאמר אמעשה קדירה דאורז ודוחן גופייהו קאי ואפ״ה פריך שפיר בסמוך ואורז לאו מעשה קדירה והתניא אלו הן מעשה קדירה כו׳ משום דמשמע דהאי אלו מעשה קדירה אאידך ברייתא דלעיל קאי דקתני הביאו לפניו מעשה קדירה מברך במ״מ כו׳ כן נ״ל וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אגב הדברים אליהם הגענו למסקנה, שואלים: ועל אורז ודוחן לא מברכינן [אין אנו מברכים] ״בורא מיני מזונות״? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחןמברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה (כתבשיל מבצק), והרי גבי [אצל] מעשה קדרה תניא [שנינו בבריתא] שבתחלה, לפני האוכל, מברך עליו ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף, אחר האוכל, מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. והרי שמברכים על האורז ״בורא מיני מזונות״!
With regard to the previous conclusion, the Gemara asks: And over rice and millet we do not recite: Who creates the various kinds of nourishment? But wasn’t it taught in a baraita: If they brought before him rice bread or millet bread, he recites the blessing over it both before and after, as he would recite the blessing over a cooked dish containing dough from the five species of the grain. And with regard to a cooked dish, it was taught in a baraita: At the start, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals [al hamiḥya]. Apparently, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, over rice and millet.
עין משפט נר מצוהרש״יההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְלָא כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה: כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה דִּמְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף, וְלָא כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה – בַּתְּחִלָּה ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אחת מֵעֵין ג׳שָׁלֹשׁ, וְאִילּוּ הָכָא – בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, וּלְבַסּוֹף ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שברא

The Gemara rejects this proof: Indeed, rice or millet is like a cooked dish, and is not like a cooked dish in every sense. The Gemara elaborates: It is considered like a cooked dish in that one recites a blessing over it both at the beginning and the end. And it is unlike a cooked dish in that over a cooked dish, at the start, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals; whereas here, over rice, at the start, one recites: By Whose word all things came to be, and at the end, one recites: Who creates the many forms of life and their needs for all that You have created.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בורא נפשות רבות וחסרונם – כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה׳ חי העולמים.
בורא נפשות רבות וחסרונן – כלומר בורא הנפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהן נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרים כ״כ [אם] לא בראם כי אינם אלא להתענג, ובירו׳ מסיים ברוך אתה ה׳ חי העולמים:
תוס׳ בד״ה בורא נפשות כו׳ כלומר על כל מה כו׳ נ״ב ול״נ לפרש ועל כל ועל הכל מה שעשה הקב״ה חסדו עם הבריות שברא דברים תענוגים להחיות ולהברות בהם נפש כל חי נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוכחה זאת נדחית: אמנם האורז הוא כמעשה קדרה ואולם לא כמעשה קדרה בכל. ומפרטים: דינו כמעשה קדרה בכך שמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה שאילו במעשה קדרה מברכים בתחלה ״בורא מיני מזונות״ ולבסוף ברכה מעין שלש, ואילו הכא [כאן באורז] בתחלה מברך עליו ״שהכל נהיה בדברו״, ולבסוף ״בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת...״.
The Gemara rejects this proof: Indeed, rice or millet is like a cooked dish, and is not like a cooked dish in every sense. The Gemara elaborates: It is considered like a cooked dish in that one recites a blessing over it both at the beginning and the end. And it is unlike a cooked dish in that over a cooked dish, at the start, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals; whereas here, over rice, at the start, one recites: By Whose word all things came to be, and at the end, one recites: Who creates the many forms of life and their needs for all that You have created.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאוֹרֶז לָאו מַעֲשֵׂה קְדֵרָה הוּא? וְהָתַנְיָא, אֵלּוּ הֵן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה: חִילְקָא, טַרְגִּיס, סוֹלֶת, זָרִיז, וְעַרְסָן, וְאוֹרֶז.

The Gemara challenges: And rice is not a cooked dish? Wasn’t it taught in a baraita that these are cooked dishes: Wheat kernels split into two parts, wheat kernels crushed into three parts [teraggis], flour, wheat kernels crushed into four parts [zariz], wheat kernels crushed into five parts [arsan] and rice? Apparently, rice is considered a cooked dish like crushed wheat.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך זריד
זרידא(ברכות לז.) חילקא טרגיס סולת זריד וערסן. ומפרש בגמ׳ חילקא חיטי דמתברי באסיתא ב״ב (חדא לתרתי טרגי׳ ג״ג. חדא לג׳) זריד ד״ד (חדא לד׳) ערסן ה״ה (חדא לה׳). עבדינהו בקדירה מברך עליה בורא מיני מזונות אבל היכי דשליק ליה חיטי בעינייהו דלא תברינהו כלל בורא פרי האדמה. מאי טעמא בעינייהו קיימי כדמעיקרא (א״ב בנוסחאות דידן זריז כתוב) (ובירושלמי נדרים פ״ו הל׳ ב׳ הנוסח כנוסח הערוך זריד) (מועד קטן יג:) מפרש חילקא א׳ לב׳ טרגיס א׳ לג׳ טיסני א׳ לד׳:
א. [געשטויסנען ווייץ.]
ואורז לאו מעשה קדרה – דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת.
אלו הן מעשה קדרה – לענין ברכה.
חילקא טרגיס זריז וערסן – מפרש להו במועד קטן (מו״ק יג:).
חילקא – חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי.
טרגיס – חדא לתלת.
זריז – חדא לארבע.
ערסן – חדא לחמש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: וכי אורז לאו [לא] מעשה קדרה הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], אלו הן מעשה קדרה: חילקא (חיטים שנשברו כל אחת לשתים לצורך דייסה), טרגיס (חיטים שנכתשו על מנת שתישבר כל אחת לשלוש), סולת, זריז (חיטים כתושות אחת לארבע), וערסן (אחת לחמש), ואורז. הרי שהאורז נמנה עם פרורי החיטה כמעשה קדרה!
The Gemara challenges: And rice is not a cooked dish? Wasn’t it taught in a baraita that these are cooked dishes: Wheat kernels split into two parts, wheat kernels crushed into three parts [teraggis], flour, wheat kernels crushed into four parts [zariz], wheat kernels crushed into five parts [arsan] and rice? Apparently, rice is considered a cooked dish like crushed wheat.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִמּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל גרַבָּנַן לָא.

The Gemara responds: Whose opinion is reflected in this baraita? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s opinion, as it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Rice is a type of grain in every respect and, therefore, one is liable to death by karet if it leavens on Passover and he eats it intentionally. And a person who ate matza baked from rice flour fulfills his obligation on Passover; however, according to the Rabbis, no, rice is not in the category of a cooked dish.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא מני – הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי.
ה״ג: אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו׳ – ול״ג והלכתא, ומהלכות גדולות הוא.
רש״י בד״ה הא מני כו׳ דקתני אורז מעשה קדרה כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא הא מני רבי יוחנן בן נורי היא. פי׳ כי היכי דאשכחן דלר׳ יוחנן בן נורי מקרי לחם לענין חמץ ומצה ומש״ה מיקרי נמי לחם לענין ברכת המוציא דהא דמי לגמרי לכוסמין ולשיבולת שועל ולשיפון ממילא נמי דיש לברך במעשה קדירה דידהו במ״מ למאי דפרישית לעיל דאורז ודאי מיזן זיין ואיכא נמי חשיבותא דאיקרי לחם והוי תרתי למעליותא כדפרישית משא״כ לרבנן אע״ג דמיזן זיין אפ״ה כיון דלא חשיבי לא מברכינן בורא מ״מ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך עונים: הא מני [משנה זו, של מי היא] — של ר׳ יוחנן בן נורי היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר, ועל כן חייבין על חמוצו (אם נעשה חמץ) כרת בפסח אם אוכלים חמץ אורז בזדון, וכן אדם שאפה מצה מקמח האורז יוצא בו ידי חובתו במצות מצה בפסח, אבל דעת רבנן [חכמים] לא כן.
The Gemara responds: Whose opinion is reflected in this baraita? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s opinion, as it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Rice is a type of grain in every respect and, therefore, one is liable to death by karet if it leavens on Passover and he eats it intentionally. And a person who ate matza baked from rice flour fulfills his obligation on Passover; however, according to the Rabbis, no, rice is not in the category of a cooked dish.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְרַבָּנַן לָא?! וְהָתַנְיָא: דהַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. הטְחָנָהּ אֲפָאָהּ וּבִשְּׁלָהּ, בִּזְמַן שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת – בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ג׳שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת – בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג׳שָׁלֹשׁ.

The Gemara challenges this: And the Rabbis hold that rice is not considered a cooked dish? Wasn’t it taught in a Tosefta: One who chews wheat recites: Who creates fruit of the ground. However, if he ground the wheat, baked it, and cooked the bread, there is a distinction between two situations: When the slices are intact and did not dissolve in the boiling process, at the start one recites: Who brings forth bread from the earth, and at the end one recites the three blessings of Grace after Meals, as he does after eating bread. When the slices dissolved in the course of the boiling process and are not intact, then at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכוסס – כמות שהיא.
אפאה ובשלה – לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים.
שהפרוסות קיימות – שלא נמוחו בבשולן.
ברכה אחת מעין ג׳ – על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (ברכות מד.) מפרש לה.
והטוחן מה׳ מינין ואפאו ובישלו, כגון שלנקוק בל׳א, בזמן שהפרוס׳ קיימת בתחילה מברך המוציא לחם ולבסוף ברכת המזון. אין הפרוס׳ קיימת בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה וכו׳, והוא דנימוחו, אבל יש בהן פרורין אפילו פחות מכזית מצטרפין ומברך המוציא וברכת המזון והוא שיש על הפרורין מראה לחם.
א. מפרש רבינו חביצא דדף לז ע״ב, שלנקוק, כרש״י דמיירי במבושל. ולפי״ז מה שאמרו בע״א טחנה אפאה ובשלה אם אין הפרוסות קיימות מברך במ״מ, מיירי בנימוחו. וכ״כ ראבי״ה בעמ׳ סא. ופסק כרב ששת דבלא נימוחו אפילו אין בהן כזית כל שיש להן תוריתא דנהמא ברכתן המוציא וכדפסק רבינו חננאל.
אם הפרוסות קיימות – יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ״כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר.
הכוסס [את] החטה – פי מן ימצ׳ג אלחנטה ליאכלהא.⁠א
א. תרגומו: במי שכוסס את החטה כדי שיאכל אותה.
הכוסס את החטה בתחלה מברך בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות. מה שכתב הרב אלפסי ז״ל דפת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל לא מחוור, דלא פליגי רבנן ור״ג בפת אורז ובפת דוחן אלא בברכה לאחריו דר״ג סבר ברכה אחת מעין שלש ורבנן סברי ולא כלום. אבל בברכה לפניו לא פליגי. וכי היכי דלר״ג מברך לפניו בורא מיני מזונות, שהרי מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ואין לך דבר שמברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש שיברך לפניו שהכל. וכיון דלר״ג על כרחיך מברך בורא מיני מזונות, הכי נמי לרבנן. ולא מצינו למימר דהא בהא תליא, דהא פת אורז בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. אלא על כרחיך פת אורז ופת דוחן חד טכסיסא אינון שמברך עליו תחלה במ״מ ולבסוף בורא נפשות.
הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה – ולא פי׳ בתלמוד אי זו ברכה יברך לאחריה, ונראה שיברך בנ״ר ולא ברכה אחת מעין ג׳ דקאמר לקמן [דף מ״ד ע״א] דעל חמשת המינים אומר על המחיה ועל הכלכלה ושאינן מין דגן על העץ ועל פרי העץ ולא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין ג׳ על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר״ג אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש היינו בדשלקו והוא דעבדינהו כגון דייסא אבל כוסס החטה או שלקהו ואיתנהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות וכן משמע מדקתני בסיפא אין הפרוסות קיימות וכו׳ ולבסוף מברך ברכה אחת מעין ג׳ ואי אפילו בחטה שאינו מברך לפניה אלא בפה״א ומברך אחריה מעין ג׳ מה הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך עליהן בורא מיני מזונות לברך אחריהם מעין ג׳ אלא ודאי בחטה אין מברך אחריה אלא בנ״ר ולהכי הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך אחריהם מעין ג׳, ודוחק הוא לומר ששנה ברכה אחת מעין שלש לאשמעינן אע״פ שהוא מין פת אין כאן המוציא וג׳ ברכות כיון שאין הפרוסות קיימות, ויש ליתן טעם אע״פ שחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתו חשיבא כ״כ לא חשיב אכילה לברך עליה מעין שלש, מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא, ובמחזור ר״ת היה כתוב בכוסס את החטה ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה ובחוץ הגיהו מברכין אחריו בנ״ר, וכן כתיב בה״ג בורא נפשות בכוסס חטה אי שלקינהו [ואיתנהו] בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין חיין או שלוקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה, ואמרי׳ בירושלמי דפרקין דר׳ ירמיה בעי הדין דאכל סלת מהו מברך בסופה א״ר יוסי לא אכל ר׳ ירמיה סלת מיומוי, לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם אדם מסתפק בברכה ראשונה מברך שהכל שנתקנה על הכל ותנן אם אמר על הכל שהכל יצא, אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא ברכה שנתקנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בתוס׳ ד״ה הכוסס חטה צריך לברך כו׳ ומיהו אומר ר״י שמא כיילי ליה בהדי מין דגן ולא עשאו פת צריך לברך כו׳. ולע״ד יש לתמוה טובא דהאיך אפשר לומר בכוסס החטה דהוה בכלל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ובזה קאמרי רבנן דמברך ברכה מעין שלש ולר״ג מברך שלש ברכות והא ודאי ליתא דהא לקמן סוף פרקין בפלוגתא דר״ג ורבנן מסיק הש״ס להדיא דלר״ג הא דכתיב ארץ והפסיק הענין היינו למעוטי הכוסס את החטה דלא מברך ג׳ ברכות וא״כ ע״כ דהא דקאמר ר״ג הכא דכל שהוא מין דגן ולא עשאו פת מברך עליו ג׳ ברכות היינו משום דכוסס חטה אינו בכלל מין דגן ולא עשאו פת וא״כ ה״ה לרבנן דהא עלייהו קאי וצ״ע ודו״ק:
גמ׳ הכוסס כו׳. עי׳ רש״י [לעיל לו ע״ב ד״ה כס] מגילה ז ע״ב ד״ה דאיכסייה [וביומא פא ע״א ד״ה שכוסס]:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מקשים: ורבנן לא כי דעת חכמים אינה כן] לענין ברכות?! והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: הכוסס את החטה מברך עליה ״בורא פרי האדמה״. ואולם אם טחנה, אפאה ובשלה, שעשאה לחם ואחר כך בישל את הלחם, יש להבחין בין שני מקרים; בזמן שהפרוסות קיימות, שלא נימוחו בעת הבישול, אזי בתחלה, לפני האוכל, מברך עליה ״המוציא לחם מן הארץ״, ולבסוף, לאחר האוכל מברך עליה שלש ברכות כמו הברכות שעל הלחם. ואם אין הפרוסות קיימות, שנימוחו בעת הבישול, בתחלה מברך עליה ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש (״על המחיה...״).
The Gemara challenges this: And the Rabbis hold that rice is not considered a cooked dish? Wasn’t it taught in a Tosefta: One who chews wheat recites: Who creates fruit of the ground. However, if he ground the wheat, baked it, and cooked the bread, there is a distinction between two situations: When the slices are intact and did not dissolve in the boiling process, at the start one recites: Who brings forth bread from the earth, and at the end one recites the three blessings of Grace after Meals, as he does after eating bread. When the slices dissolved in the course of the boiling process and are not intact, then at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) והַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז מְבָרֵךְ עָלָיו ״ב״פבּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנוֹ אֲפָאוֹ וּבִשְּׁלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

One who chews rice recites: Who creates fruit of the ground. If one ground it, baked it, and then cooked it, even though the pieces are intact, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל תבשיל שהוא מחמשת מינים אם תבשיל זה הוא ששלק חטים או אחד מחמשת המינים ולא נתבקעו מברך ב״פ האדמה ולבסוף בורא נפשות וכן בחרוכים ומה שאמרו הכוסס את החטה מברך ב״פ האדמה פירושה בחרוכין או שבישלן מעט ולא נתבקעו אבל נתבקעו מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג׳ וכן אם חלקן בעוד שהן חיין הן אחת לשתים והוא הנקרא חילקא הן אחת לשלש והוא הנקרא טרגיס הן אחת לארבע והוא הנקרא זריד הן אחת לחמש והוא הנקרא ערסן מברך מיני מזונות ומעין ג׳ בבשולן וכן בכל תבשיל הנעשה מקמחן מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג׳ ולחם האפוי מהן מברך המוציא וג׳ ברכות בשלו אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל אם הפרוסות קיימות ר״ל שיש בהן כזית הואיל ויש כאן תורת לחם שהם פרוסות קיימות אפילו נתבשלו בכלי ראשון מברך בו המוציא וג׳ ברכות ואם אין פרוסות קיימות ואין בהן צורת לחם כגון שבללן יפה ובקדרה וכיוצא בה ר״ל כלי ראשון מברך מיני מזונות ומעין ג׳ ואם יש להם צורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך או שבשלן בקערה וכיוצא בה ר״ל כלי שני במים רותחים ששפך עליהם שאינו מבשל אף בפירורים פחות מכזית מברך המוציא וג׳ ברכות שמאחר שאין כלי שני מבשל לא נפקעה ממנו תורת לחם ולדעת גדולי הרבנים כל שאין בהם כזית והם מתבשלים בקדרה אע״פ שיש בהם תורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך אין בהם אלא מיני מזונות ואם כסס חטים או שעורים חיים או קליות כבר ביארנו דינם למעלה:
כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדיו בורא מיני מזונות אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין אע״פ שהכניס בו מהן הרבה הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים אע״פ שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין והוא שאמרו סמידא עיקר ר״ל הקמח וזהו שקראו בכאן חביץ קדרה שהוא מאכל של קמח בדבש ושמן ותבלין ודייסא היא של חטים ומתבשלים עד שמתפקעין ומתעבים הן מחטה שאינה חלוקה הן שהיא חלוקה או כתושה והיא הקרויה כאן דייסא כעין חביץ קדרה ר״ל שנתעבית ושיש בה דבש ושמן ותבלין ולשון חביץ הוא מלשון מחבצין את החלב שהוא מתעבה אחר שנתחבץ אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו והוא שאמרו בפרק זה בתבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא ואמרו עליה מברך ב״פ האדמה וריהטא דמחוזא הנזכר בסוף סוגיא זו הוא הוא חביץ קדרה אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל ובחלקאה ר״ל העשויה בכפרים במ״מ ואינו כן אלא שניהם במ״מ כדרך שכתבנו וכן הדין בקמח של חמשת המינים שנתערב בהם קמח משאר מינים ועשאן פת מברך המוציא וג׳ ברכות וכן כתבוה גאוני הראשונים:
אורז והוא הנקרא רי״ש ודוחן והוא הנקרא מי״ל וגדולי הרבנים פירשו שניהם אותו הנקרא מי״ל אלא שפירשו באורז שהוא הנקרא מי״ל פאניס והוא גס מן האחר ומ״מ כל אלו אינן בכלל חמשת המינים והיאך הוא דינם אם כססן חיים מברך שהכל בשלן ולא נתבקעו אורז שדרכו בכך מברך ב״פ האדמה ועל זו אמרו הכוסס את האורז מברך בורא פרי האדמה ומתוך שלא נתבקעו הוא קורא בהם לשון כסיסה ודוחן שאין דרכו בכך מברך שהכל בשלן ונתבקעו מברך עליהם במ״מ ולבסוף בורא נפשות וכן בפת גמורה שלהם שאין באורז ודוחן ברכה לאחריו אלא בורא נפשות ואם הם על ידי תערובת מברך שהכל ואם יש בהם תערובת מחמשת המינים מברך מיני מזונות ומעין ג׳ ושאר מיני קטניות כל עניניהם בשהכל בלבד ובבורא נפשות וגדולי הפוסקים והמחברים פוסקים בדוחן לומר שאף בפת שלו אינו מברך אלא שהכל ואיני רואה חלוק ביניהם לפי שיטת הסוגיא אלא שיש מביאים קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בברייתא הכוסס את האורז לבד ולא הזכיר בה דוחן ואינה ראיה שלענין כסיסה אורז ראוי לכך דוחן לא אבל בפת שלהם הכל שוה אורז אינו מין דגן ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כמו שיתבאר במקומו ומה שנתגלגל כאן בברכת ז׳ המינים שלאחריה יתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית ויש בקצת גמרות בסוגיא זו פסק למר רב יהודאי כתוב בתוך הסוגיא וכלו כמו שכתבנו חוץ משני דברים אחד שכתב בו אכל ארוזא מברך בורא פרי האדמה ולדעתנו בשהכל וכן שכתב בה אכל חטים דשלקינהו בעיניהו בפה״א ולא חלק ביניהם בין נתבקעו ללא נתבקעו ולדעתנו כל שנתבקעו בבורא מיני מזונות ומה שהוזכר באותם הדברים אבדושך הוא שם המאכל וכן מה שכתוב שם בקצת נסחאות דהלכתא כר׳ יוחנן בן נורי דאורז מין דגן אינו כן ואף לדבריו לענין פסח מיהא אינו מין דגן כמו שכתבנו:
ולענין ביאור מה שאמרו כאן נתן ר״ג רשות לר״ע לברך יש מקשים והלא בפרק כל הבשר אמרו אין זימון לפירות כלומר שאין שלשה שאכלו מזמנין עד שיהא אחד מברך לכלן אפשר שמאחר שר״ג סובר על ז׳ המינים שטעוני׳ ג׳ ברכות אף הוא סובר שיש זימון ור״ע אינו סובר כן ולא בירך אלא על דעת עצמו וזהו לדעתי ענין קפץ ובירך מעין ג׳ להודיעו שאין דעתו לברך אלא לעצמו ויש מפרשים אין זימון לפירות לומר נברך שאכלנו אבל שלא יהא אחד מברך לכולן והאחרים שומעים ואומרים אינן רשאים וכבר כתבנוה למטה בסוגית המשנה הרביעית וכן הקשו והרי ר״ע סובר אפי׳ אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו ג׳ ברכות אפשר שלא רצה לעשות כדברי עצמו במקום שחולק עם חכמים או שמא פירושה בשאכל ממנו כדי שבעו כמו שאמר והוא מזונו ומ״מ אין הלכה לא כר״ג ולא כר״ע כמו שיתבאר במשנה הששית:
כל הטעון לפניו המוציא דינו לאחריו ג׳ ברכות וכל שטעון לפניו בורא מיני מזונות דינו לאחריו מעין ג׳ חוץ מן האורז והדוחן וכל שלפניו בשהכל דינו לאחריו בבורא נפשות ואע״פ שהדין כן יש דברים שיוצאים מן הכלל הזה כמו שיתבאר לך בפרטו של פסק:
דחקלאי פירושו עם שבשדות – דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות. אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל חביץ קדרה דאם כן היינו חביץ קדרה דאמרינן לעיל. ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפילו לא מפשי בה קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות ולא אמרינן דובשא עיקר ואף על פי שהרבה נותנים בו והכי אסיקנא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולענין אורז, הכוסס את האורז מברך עליו ״בורא פרי האדמה״. ואם טחנו ואפאו ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף הוא מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.
One who chews rice recites: Who creates fruit of the ground. If one ground it, baked it, and then cooked it, even though the pieces are intact, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַנִּי, אִילֵּימָא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא דְּאָמַר אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בָּעֵי בָּרוֹכֵי!

The Gemara discusses this Tosefta: Whose opinion is reflected in this Tosefta? If you say that it is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri who said that rice is a type of grain, it should have said that one must recite: Who brings forth bread from the earth, beforehand and the three blessings of Grace after Meals thereafter, as he does after eating bread.
מהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה דנים בתוספתא זו, מני [שיטת מי היא], אילימא [אם נאמר] שדעת ר׳ יוחנן בן נורי היא שהוא אמר שהאורז מין דגן הוא, אם כן במקרה זה לשיטתו ״המוציא לחם מן הארץ״ בתחילה ושלש ברכות לבסוף בעי ברוכי [צריך היה לברך] כעל לחם ממש!
The Gemara discusses this Tosefta: Whose opinion is reflected in this Tosefta? If you say that it is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri who said that rice is a type of grain, it should have said that one must recite: Who brings forth bread from the earth, beforehand and the three blessings of Grace after Meals thereafter, as he does after eating bread.
מהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא לָאו, רַבָּנַן הִיא, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל!

Rather, isn’t it the opinion of the Rabbis, who hold that rice is not a type of grain, but nevertheless hold that over rice one recites: Who creates the various kinds of nourishment? If so, this is a conclusive refutation of the opinion of Rav and Shmuel.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לאו רבנן היא – וקתני במ״מ ותיובתא דרב ושמואל.
תיובתא דרב ושמואל – באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות.
(9-10) תיובתא דרב ושמואל תיובתא. הא דאותביה תיובתא לרב ושמואל אדיוקא בלבד דדייקינן בההיא דאמרינן כל שהוא מחמשת מינין דמשתמע מיניה למעוטי כל שאר המינין ואפילו דוחן ואורז הוא דאותבינן, הא גופא דמלתא הלכתא היא דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות דאינהו עיקר, והיינו דרב כהנא דאמר בדייסא מעין חביץ קדרא מיני מזונות ורב יוסף דאמר נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרו תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, והיינו דאסיקנא לקמן גבי ריהטא דמחוזא דמברכין עליו מיני מזונות מדרב ושמואל דאמרו כל שיש בו מחמשת מינין, והא דרב ושמואל דכל שיש בו לא איתותב כלל.
והלכך קיימא לן באורז דמברכין עליה מיני מזונות בין באפאו ועשאו פת בין בשלו בקדרה, וכמתניתין דהכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו ובשלו אפילו פרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ודיוקא דרב ושמואל דכל שהוא איתותב מיהא ואידחי, ואיתא לאידך דרב ושמואל דאמר כל שיש בו מחמשת המינין הא אורז ודוחן על ידי תערובת לא. וכ״כ רבנו אלפסי ז״ל בהלכות.
ותמהני על מה שראיתי בפירוש הגאון רב האי ז״ל שאמר משמיה דמר רב יהודא גאון ז״ל, דאף על גב דאיתותב רב ושמואל קיימא לן כותייהו מיהא דרב כהנא ורב יוסף ודריהטא דמחוזא. וכן כתב גם הרב בעל ההלכות ז״ל ופסק באורז דלא מברכין עליה בורא מיני מזונות מיהא דרב ושמואל ומדקאי רב כהנא ורב יוסף כותיה, וצריך עיון דהא לא שייכי אהדדי כדאמרן.
ולענין פת דוחן כתב רבנו אלפסי ז״ל דלא מברכין עליה אלא שהכל. ונראה שפסק כן, משום (דתנן) [דתניא] אלו הן מעשה קדרה חלקי טרגיס וססני סלת אורז זריד, ואילו דוחן לא קתני וכן במתניתא דהכוסס קתני אורז ולא קתני דוחן. אבל הראב״ד ז״ל כתב דדוחן ואורז חדא ברכתא אית להו. ובודאי דכולה סוגין הכי מכרעא לכאורה, ובברייתא בהדיא קתני בה הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן. ואני תמה אפילו נאמר שאין ברכת הדוחן שוה לאורז לברכת מיני מזונות, מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה. ונראה שהרב ז״ל למדה ממה שדחינו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, דאילו אורז ודוחן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות דאלמא כי מפקת להו ממיני מזונות מוקמינן להו אברכת שהכל. ועם כל זה אני תמה אשמעתין למה, וצריך לי עיון.
בד״ה אלא לאו כו׳ בורא מ״מ ותיובתא דרב ושמואל כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו, רבנן [האם לא, שיטת חכמים] היא שאינם סבורים שהאורז מין דגן הוא ואף על פי כן שנינו שמברך עליו ״בורא מיני מזונות״, והרי זו אם כן תיובתא [קושיא חמורה] על רב ושמואל!
Rather, isn’t it the opinion of the Rabbis, who hold that rice is not a type of grain, but nevertheless hold that over rice one recites: Who creates the various kinds of nourishment? If so, this is a conclusive refutation of the opinion of Rav and Shmuel.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תְּיוּבְתָּא.:

The Gemara comments: Indeed, this is a conclusive refutation of their opinion.
רשב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: אכן זו תיובתא [קושיא חמורה], ונדחו דבריהם.
The Gemara comments: Indeed, this is a conclusive refutation of their opinion.
רשב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר מָר: הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְהָתַנְיָא ״בּוֹרֵא מִינֵי זְרָעִים״! לָא קַשְׁיָא: הָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא רַבָּנַן. דִּתְנַן: וְעַל יְרָקוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.:

Above, it was taught in the Tosefta that the Master said: One who chews wheat recites: Who creates fruit of the ground. The Gemara challenges: Wasn’t it taught in a baraita that one who chews wheat recites: Who creates various kinds of seeds? The Gemara resolves the problem: This is not difficult, as it is the subject of a tannaitic dispute. This opinion, that one must recite: Who creates various kinds of seeds, is the opinion of Rabbi Yehuda, and this opinion, that one must recite: Who creates fruit of the ground, is the opinion of the Rabbis. As we learned in our mishna: Over herbs and leafy vegetables one recites: Who creates fruit of the ground. Rabbi Yehuda says: Who creates various kinds of herbs. Rabbi Yehuda designates specific blessings for every type of plant, and he certainly distinguishes between vegetables in general and seeds.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אביונות
אביונותאתמרות אביונות וקפריסין (במעשרות בפרק הכובש סד ובגמרא דחוץ מן היין בברכות לז. ובעירובין פרק בכל מערבין) פירו׳ אביונות פרי עצמו קפריס היינו שומר הפרי והוא נץ של אביונות שנקראין ביטוח׳ כמו הנץ לרימון:
א. [קאפערן.]
הא רבי יהודה כו׳ – הא דקתני בורא מיני זרעים ר׳ יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (ברכות מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה״א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו.
הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה – שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה״א ולרב נחמן לא ס״ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור״ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו׳ וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג׳ וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז׳ המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ״מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש״מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג׳ והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו׳ וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג׳ מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ״כ אע״ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו׳ ומיהו אומר הר״י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו׳ וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה הכוסס כו׳. שמא חכמים כיילי ליה בההוא וע׳ לקמן מ״ד ע״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא שהכוסס את החטה מברך עליה ״בורא פרי האדמה״. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהכוסס את החיטה מברך ״בורא מיני זרעים״! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מחלוקת תנאים היא; הא [שיטה זו] שהובאה שצריך לברך ״בורא מיני זרעים״, זו דעת ר׳ יהודה היא. והא שיטה זו] שצריך לברך ״בורא פרי האדמה״, שיטת רבנן [חכמים] היא. דתנן כן שנינו במשנתנו]: ועל ירקות אומר האוכלם ״בורא פרי האדמה״, ר׳ יהודה אומר: ״בורא מיני דשאים״ הרי שר׳ יהודה מייחד לכל סוג צמחים ברכה אופיינית, ובוודאי, לשיטתו, הוא מבחין גם בין פרי האדמה בכלל, לבין זרעים.
Above, it was taught in the Tosefta that the Master said: One who chews wheat recites: Who creates fruit of the ground. The Gemara challenges: Wasn’t it taught in a baraita that one who chews wheat recites: Who creates various kinds of seeds? The Gemara resolves the problem: This is not difficult, as it is the subject of a tannaitic dispute. This opinion, that one must recite: Who creates various kinds of seeds, is the opinion of Rabbi Yehuda, and this opinion, that one must recite: Who creates fruit of the ground, is the opinion of the Rabbis. As we learned in our mishna: Over herbs and leafy vegetables one recites: Who creates fruit of the ground. Rabbi Yehuda says: Who creates various kinds of herbs. Rabbi Yehuda designates specific blessings for every type of plant, and he certainly distinguishes between vegetables in general and seeds.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר מָר, הַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנוֹ אֲפָאוֹ וּבִשְּׁלוֹ, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

It was taught in the same Tosefta that the Master said: One who chews rice recites: Who creates fruit of the ground. If one ground it, baked it and then cooked it, even though the pieces are intact, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכוסס את האורז מברך עליו בפה״א טחנו אפאו ובשלו אע״פ שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי״ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ״ר וכן פירש״י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ א״י אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אע״פ שאינו מן ז׳ המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ״ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ״א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה״ג אבל אורז לא מברכין עליו במ״מ דלא קי״ל כר׳ יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר׳ יוחנן בן נורי ס״ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז״ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ״ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר׳ יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורז הלכך מברכין לפניו במ״מ ולבסוף בנ״ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ״ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה׳ חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על. האורז במ״מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע״י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי׳ רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עוד שנינו שאמר מר [החכם] באותה תוספתא שהכוסס את האורז חי, מברך עליו ״בורא פרי האדמה״. טחנו, אפאו לפת ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.
It was taught in the same Tosefta that the Master said: One who chews rice recites: Who creates fruit of the ground. If one ground it, baked it and then cooked it, even though the pieces are intact, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.
רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְהָתַנְיָא זלְבַסּוֹף וְלָא כְלוּם! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא: הָא ר״גרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

The Gemara raises the challenge: Wasn’t it taught in a baraita that in that case, at the end one need not recite any of the blessings recited over the fruits of Eretz Yisrael, but rather: Who creates the many forms of life. Rav Sheshet said: This is not difficult, as this is the subject of a tannaitic dispute. This, that one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, is the opinion of Rabban Gamliel. This, that one need only recite: Who creates the many forms of life, is the opinion of the Rabbis. As it was taught in a Tosefta that this is the principle: Anything that is from the seven species of grain and fruits for which Eretz Yisrael is praised, Rabban Gamliel says: Afterwards, one recites the three blessings of the Grace after Meals. And the Rabbis say: One blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals is sufficient.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא כלום – כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך הקשו: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבמקרה כגון זה לבסוף אינו מברך ולא כלום מאותן ברכות אותן מברך על פירות ארץ ישראל, אלא ״בורא נפשות״! אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], שאין זו סתירה אלא שיטות שונות של תנאים; הא [שיטה זו] לפיה מברך ברכה אחת מעין שלוש, רבן גמליאל היא, והא שיטה זו] לפיה אינו מברך אלא ״בורא נפשות״, שיטת רבנן [חכמים] היא. דתניא כן שנינו בתוספתא], זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים של דגן ופירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, רבן גמליאל אומר שמברכים לאחריהם שלש ברכות, שהן ברכת המזון השלמה. וחכמים אומרים שדי בברכה אחת מעין שלש.
The Gemara raises the challenge: Wasn’t it taught in a baraita that in that case, at the end one need not recite any of the blessings recited over the fruits of Eretz Yisrael, but rather: Who creates the many forms of life. Rav Sheshet said: This is not difficult, as this is the subject of a tannaitic dispute. This, that one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, is the opinion of Rabban Gamliel. This, that one need only recite: Who creates the many forms of life, is the opinion of the Rabbis. As it was taught in a Tosefta that this is the principle: Anything that is from the seven species of grain and fruits for which Eretz Yisrael is praised, Rabban Gamliel says: Afterwards, one recites the three blessings of the Grace after Meals. And the Rabbis say: One blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals is sufficient.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בִּירִיחוֹ, וְהֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכְלוּ, וְנָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל רְשׁוּת לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא לְבָרֵךְ. קָפַץ וּבֵרַךְ רַבִּי עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלוֹקֶת! א״לאָמַר לוֹ: רַבֵּינוּ, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים.

The Gemara relates: And there was an incident involving Rabban Gamliel and the Sages who were sitting in an upper floor in Jericho and they brought dates before them and they ate. And afterwards, Rabban Gamliel gave Rabbi Akiva permission to recite the blessing. Rabbi Akiva hurried and recited one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Rabban Gamliel said: Akiva, until when will you continue to stick your head into the dispute among the Sages with regard to what you did? Rabbi Akiva said to him: Our teacher, even though you say this while your colleagues disagree and say that, you taught us, our teacher, the general principle that guides resolution of halakhic disputes: In a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. Although you are the Nasi, it is appropriate to act in accordance with the opinion of the many.
רש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כותבות – הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים.
קפץ ובירך – לאחריהן.
נתן ר״ג רשות לר׳ עקיבא לברך – סבור היה שיברך ג׳ ברכות כמו שהיה סובר וא״ת לר״ג הא קי״ל דאין מזמנין על הפירות וי״ל דר״ג היה סבור שהיה מברך על כל ז׳ מינין ג׳ ברכות שלמות וכי בירך ר״ע מעין ג׳ לעצמו דוקא דקי״ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא״ת לר״ג דאמר ג׳ ברכות שלמות וס״ל דמזמנים על ז׳ המינים אי ס״ל דברכה טעונה כוס א״כ יזמנו וא״כ יזמנו לעולם וי״ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא״ת מ״מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא״כ אין לדבר סוף וי״ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר״ג דאל״כ וכי לית ליה לר״ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום:[וע״ע תוס פסחים ק״ה: ד״ה ש״מ].
ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. פירוש: מדקסבר רבן גמליאל דמברכין על כל ז׳ המינין לבסוף שלש ברכות אית ליה נמי דמזמנין עליהם, ולפיכך נתן רשות לרבי עקיבא לברך ולזמן עליהן כדי להוציא את כל המסובין ידי חובתם, אבל רבי עקיבא כשבירך ברכה אחת מעין שלש לא להוציא את האחרים אלא להוציא את עצמו בלבד וכדאמרינן בחולין בפרק כל הבשר (חולין קו.) שאין זמון לפירות. והראב״ד ז״ל לקמן (ברכות מג.) פירש בשמעתא דפת בעי הסיבה, דהא רבן גמליאל ורבי עקיבא כשהביאו להם כותבות בסוף הסעודה שכבר בא להם זמון על ידי הפת וכמו שמברך להם אחד (ברכת היין) [ברכת המזון] כך מברך להם ברכה אחרונה עכ״ל. ואין צורך אלא כמו שכתבנו. ואיכא למידק אשמעתין אמאי לא בריך רבי עקיבא שלש כרבן גמליאל דהא אית ליה לרבי עקיבא (ברכות מד.) דאפילו על השלק והוא מזונו מברך שלש ברכות אחריו. ותירצו בתוספות דהתם בשאכל הרבה כדי שביעה שהוא מזונו וכדתנן בהדיא אכל שלק והוא מזונו והכא בשאינו מזונו, ונכון הוא. אלא שאני אומר דאפשר דרבי עקיבא דלא כותיה עביד, דאף על גב דאיהו אמר הכי לא עביד עובדא כדידיה, וכדאמר ליה לרבן גמליאל אע״פ שרבי אומר כך וחביריך אומרים כך למדתנו רבנו אחרי רבים להטות.
נתן ר״ג לר׳ עקיבא רשות לברך רצונו שיברך ג׳ ברכות ויזמן עליהם וקפץ ר׳ עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש – ולעצמו ברך ולא להוציא אחרים ידי חובתן דקיי״ל בפ׳ כל הבשר [דף ק״ו.] דאין מזמנין על הפירות, וא״ת והא ר׳ עקיבא קאמר במתניתין אפילו לא אכל אלא שלק והוא מזונו מברכין עליו שלש ברכות ומפרש בגמרא בקלח של כרוב שנינו וא״כ למה לא ברך ג׳ ברכות, וי״ל דר׳ עקיבא דוקא קאמר באוכל כל שובעו וכן משמע הלשון שלק והוא מזונו והכא לא אכל תמרים כל שובעו, ותימא לר״ג דאמר מברך ג׳ ברכות על שבעת המינין אי ס״ל דברכה טעונה כוס א״כ צריך לעולם להביא כוס, וי״ל שלא ישתה מן הכוס כשיעור שיתחייב ברכה אחרונה א״נ ר״ג לא אמר אלא היכא דאוכל או שותה בקביעות דדבר חשוב [אבל כשאינו שותה אלא] כמלא לוגמיו מודה דלא הי׳ צריך לברך ג׳ ברכות:
וקפץ ר׳ עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלש – וא״ת עוד ולר״ג דאמר דבכולהו ז׳ המינים מברכין בסוף ג׳ ברכות, א״כ כשמזמנים ומברכים ברכת המזון על הכוס ושותים ואחר ששתו צריכין לברך ג׳ ברכות על היין ששתו ומזמנים עליו וחוזרים ומברכים על כוס אחר וכן לעולם וא״כ אין לדבר סוף. יש לומר שיכולין ליזהר שלא ישתו מכוס של ברכה כדי רביעית כל אחד ואחד מאותן ג׳ בני אדם דכי היכי דבאכילה איכא שיעור לאחריו כדי אכילה ה״ה לשתיה דבעינן כדי שתיה והיינו רביעית, ונראה דה״ה לרבנן דליכא אחריו מעין ג׳ אלא ברביעית שזהו שיעורו בכל מקום לענין איסורין.
הכוסס את האורז וכו׳ טחנו ואפאו ולאחר שנאפה בשלו בקדרה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ובסוף ברכה אחת מעין שלוש – ומסקנא דליתא להא דכל שאינו משבעת המינים אין ברכה לאחריו מעין שלוש אלא הכי תניא בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. מכל מקום הא אמרינן בפירוש דבאורז איכא בתחלתו בורא מיני מזונות ותיובתא דרב ושמואל. ודוקא בהא איתותבי אבל אידך דכל שיש בו מחמשת המינים איתא ואף על פי שהוא מועט ושאר התערובות עיקר לעולם מברכין בורא מיני מזונות. מה שאין כן במיני פירות אפילו הן משבעת המינין. דבתערובות דידהו הולכין אחר העיקר ואם שאר התערובות עיקר מברכין עליו וליכא אחריו מעין שלוש. ומיהו דוקא בתערובות הוא דאמרינן דכל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו ואפילו היו שאר התערובות עיקר דלעולם חמשת המינים עיקר. אבל כשאינם בתערובות פעמים שהיא טפילה ואפילו פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן בהביאו לו מליח ופת אי נמי בפירות גינוסר. וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת אפילו מועט מכל מקום לעיקר תבשיל הוא שם ואף על פי שמרבה בשאר מינים והוו עיקר לגביה מכל מקום כיון דהוא מעיקר התבשיל הוא חשיב אבל כשהוא בעין ובא עם המליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא אלא להכשיר את פיו. ולא עוד אלא אפילו בתערובות כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכוונת אכילתו כלל לא חשיב וכדאמרינן לקמן בתבשילא דלפתא דיהבי ביה קמחא דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכינן אלא שהכל משום דקמחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא:
וקפץ ר׳ עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלש – וא״ת עוד ולרבן גמליאל דאמר דבכולהו שבעת המינים מברכין בסוף שלוש ברכות אם כן כשמזמנים ומברכים ברכת המזון על הכוס ושותים ואחר ששתו צריכין לברך שלוש ברכות על היין ששתו ומזמנים עליו וחוזרים ומברכים על כוס אחר וכן לעולם ואם כן אין לדבר סוף. יש לומר שיכולין ליזהר שלא ישתו מכוס של ברכה כדי רביעית כל אחד ואחד מאותן שלושה בני אדם דכי היכי דבאכילה איכא שיעור לאחריו כדי אכילה הוא הדין לשתיה דבעינן כדי שתיה והיינו רביעית. ונראה דהוא הדין לרבנן דליכא אחריו מעין שלוש אלא ברביעית שזהו שיעורו בכל מקום לענין איסורין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה נתן כו׳ דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו. ע׳ לקמן ל״ט ע״א תוס׳ ד״ה בצר:
תוס׳ ד״ה נתן ר״ג וכו׳. בא״ד. וז״ל וי״ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר״ג דאל״כ וכי לית ליה לר״ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום עכ״ל. ובביאור דבריהם נראה דלר״ג מברכין ברכהמ״ז על ז׳ המינים כשקובע עליהם סעודה, ושיעור קביעות סעודה באוכל הוא בכזית ובמשקה הוא ברביעית, ואם שותה רביעית יין חייב בברכהמ״ז. ברם כששותה יין בלי קביעות חל חיוב ברכה אחת מעין שלש משום מעשה השתייה, ולפיכך שיעורו מלא לוגמיו דהוא השיעור הפחות ביותר של שתייה (וכדמבואר מדברי הרמב״ם פ״ב מהל׳ שביתת עשור ה״א דביוה״כ חייב במלא לוגמיו אע״פ שזה פחות מרביעית). ועיין בתוס׳ לקמן (דף לט. ד״ה בצר) דס״ל דבשותה מלא לוגמיו מברך ברכה אחת מעין שלש. ויש לומר דהתוס׳ סברי דמעשה שתייה הוי המחייב של ברכה אחרונה, ולכן השיעור הוא מלא לוגמיו. אמנם הרמב״ם פסק (פ״א מהל׳ ברכות ה״ב) שאין מברכין אחר שתייה אלא על רביעית דס״ל דכל היכא שבאכילה שיעורו בכזית בשתייה השיעור הוא ברביעית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר מעשה ברבן גמליאל והזקנים חכמי דורו שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות (תמרים), ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לר׳ עקיבא לברך עליהם לאחר האכילה. קפץ (כלומר, הזדרז) וברך ר׳ עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה [לו] רבן גמליאל לר׳ עקיבא: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, שהרי בדבר שעשית נחלקו החכמים! אמר לו ר׳ עקיבא: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן והנכם חולקים זה על זה, מכל מקום למדתנו רבינו כלל כי כאשר קיימת מחלוקת בהלכה בין יחיד לרביםהלכה כשיטת הרבים, ואף שאתה הנשיא, מכל מקום ראוי לנהוג כדעת הרבים שהלכה כמותם לפי כלל זה.
The Gemara relates: And there was an incident involving Rabban Gamliel and the Sages who were sitting in an upper floor in Jericho and they brought dates before them and they ate. And afterwards, Rabban Gamliel gave Rabbi Akiva permission to recite the blessing. Rabbi Akiva hurried and recited one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Rabban Gamliel said: Akiva, until when will you continue to stick your head into the dispute among the Sages with regard to what you did? Rabbi Akiva said to him: Our teacher, even though you say this while your colleagues disagree and say that, you taught us, our teacher, the general principle that guides resolution of halakhic disputes: In a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. Although you are the Nasi, it is appropriate to act in accordance with the opinion of the many.
רש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים

The Gemara records a variation on the dispute between Rabban Gamliel and the Rabbis: Rabbi Yehuda says in his name, the name of Rabbi Akiva. With regard to anything that is from the seven species
רש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משמו – של ר״ג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גירסה שונה במקצת על מחלוקת רבן גמליאל וחכמים ר׳ יהודה אומר משמו של ר׳ עקיבא. כל דבר שהוא משבעת המינים
The Gemara records a variation on the dispute between Rabban Gamliel and the Rabbis: Rabbi Yehuda says in his name, the name of Rabbi Akiva. With regard to anything that is from the seven species
רש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות לז., הערוך על סדר הש"ס ברכות לז., רש"י ברכות לז., ראב"ן ברכות לז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לז., ספר הנר ברכות לז. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות לז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות לז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לז., תוספות רא"ש ברכות לז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לז., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לז., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לז., מהרש"א חידושי הלכות ברכות לז., פני יהושע ברכות לז., גליון הש"ס לרע"א ברכות לז., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לז., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לז., אסופת מאמרים ברכות לז.

Berakhot 37a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 37a, Collected from HeArukh Berakhot 37a, Rashi Berakhot 37a, Raavan Berakhot 37a, Tosafot Berakhot 37a, Sefer HaNer Berakhot 37a, HaHashlamah Berakhot 37a, Rashba Berakhot 37a, Meiri Berakhot 37a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 37a, Tosefot Rosh Berakhot 37a, Ritva Berakhot 37a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 37a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 37a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 37a, Penei Yehoshua Berakhot 37a, Gilyon HaShas Berakhot 37a, Reshimot Shiurim Berakhot 37a, Beirur Halakhah Berakhot 37a, Steinsaltz Commentary Berakhot 37a, Collected Articles Berakhot 37a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144