ברכה ראשונה ואחרונה על אורז ודוחן
ציון א.ו.ז.
גמרא. ואורז ודוחן לא מברכינן בורא מיני מזונות?! והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, וגבי מעשה קדרה תניא: בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, כמעשה קדרה דמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא. ... והתניא:... הכוסס את אורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו, אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ...ותיובתא דרב ושמואל, תיובתא. ... אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו, אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש; והתניא: לבסוף ולא כלום! אמר רב ששת: לא קשיא, הא רבן גמליאל והא רבנן.
אורז שבשלו או שעשה ממנו פת - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות, ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית - בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.
...וכל שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות - מברכין בסוף לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מן האורז.
(רמב״ם ברכות ג, י-יא)
הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות, ואם בשלו [הגה]. עד שנתמעך, או שטחנו ועשה ממנו פת - מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות, והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב - מברך עליו כברכת אותו תבשיל.
הרי״ף (דף כו, א), הרמב״ם, התוספות (ד״ה תיובתא) והרא״ש (סי׳ ח) כותבים שמברכים על האורז בורא מיני מזונות, ואין הלכה כרב ושמואל, כמסקנת הסוגיה שיש עליהם תיובתא ללא תשובה. גם המאירי מסכים לפסיקת ההלכה הזו, אלא שכותב שכך הוא הדבר דוקא כשהתבקעו גרגרי האורז, אבל כשלא התבקעו - מברך בורא פרי האדמה, וכן היא דעת הטור.
אחרת היא דעת הגאונים רב האי ורב יהודאי (מובאים בחידושי הרשב״א), שהם סוברים שהלכה דוקא כרב ושמואל שאין מברכים על האורז ברכת בורא מיני מזונות. שיטה זו נזכרת גם ברא״ש בשם בעל הלכות גדולות, בשבלי הלקט
(סי׳ קנט) בשם רב יהודאי גאון ובשם רב שמואל בר חפני ובראבי״ה (סי׳ קב) אשר כותב בתשובה (סי׳ קמח) שהלכה כדבריהם לפי שאין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, וכיון שהאורז אינו מין דגן - ממילא יוצא שאף אין לברך עליו מזונות. הוא מוסיף שאף הגרסה בסוף הסוגיה משובשת, ואין לגרוס בגמרא ״תיובתא דרב ושמואל תיובתא״, אלא ״תיובתא דרב ושמואל״, ושוב הגמרא ממשיכה בדברים שמסקנתם לפי גרסתו היא דוקא כרב ושמואל, שמברך על האורז ברכת שהכל, שכיון שלמסקנה יש טעות בלשון הברייתא וצריך לגרוס בה שאחרי אכילת אורז מברך ״ולא כלום״, דהיינו בורא נפשות, הרי לפי הכלל המקובל כל שמברכים לאחריו ברכה אחת מעין שלש - מברכים לפניו ברכת מזונות, וכל שמברכים לאחריו בורא נפשות - מברכים לפניו ברכת שהכל.
הראשונים שנחלקים בדבר תולים זאת גם בקשר שיש להלכה זו עם המחלוקת של רבי יוחנן בן נורי וחכמים לגבי אורז בפסח; הסוברים שמברכים ברכת שהכל כותבים שכן מתבקש מפסיקת ההלכה כחכמים בפסח, ואילו הסוברים שמברכים ברכת מזונות כותבים שאף לפי חכמים האורז בכלל מזונות, ורק לגבי חימוץ צריכים לפת גמורה, ורבי יוחנן בן נורי באמת סובר שמברכים על האורז ברכת המוציא, ועיין עוד בבירור הלכה למסכת
פסחים דף לה, א ציון ד.ה.
להלכה פוסק המחבר בשלחן ערוך שמברכים ברכת מזונות על פת של אורז, אולם בבית יוסף הוא מחלק בתחילה בין אורז הנאכל כשהוא מבושל ושלם לבין אורז הנאכל בבישולו כשהוא מעוך. כאמור זוהי גם דעת המאירי, ולכך מסכימים גם בעל דברי חמודות (סעיף כב) והרמ״א בשלחן ערוך. אולם הבית יוסף עצמו מסיק לבסוף שמברך ברכת מזונות גם כשהוא שלם לפי שכך דרכו של האורז להתבשל בלי כתישה, ולכן מברך עליו מזונות גם כשבישלו קצת ואינו נחשב ככוסס שמברך בורא פרי האדמה.
הב״ח חולק על הרמ״א וכותב שמספק ראוי לו לאדם שלא יאכל אורז מבושל כשהוא שלם אלא בתוך הסעודה. באותו ענין כותב הט״ז (סק״ח) שאף הרמ״א פסק כן מספק, מפני שאם בירך על האורז כשהוא שלם בורא פרי האדמה - יצא, אבל המגן אברהם (סק״י) תמה על הרמ״א ופוסק כמחבר. המשנה ברורה (סקכ״ו) כותב שיש לקיים את שיטת הרמ״א שהסרת הקליפה כשלעצמה מספיקה כדי להחשיב את האורז כאילו התמעך.
התוספות (שם) כותבים שדחית הגמרא את דברי רב ושמואל נוגעת רק לדבריהם בענין הברכה על האורז ולא על הדוחן, זאת משום שבברייתא ממנה הקשו עליהם מדובר רק על האורז. כמוהם כותב הרי״ף ומסיק שעל הדוחן מברכים ברכת שהכל, וכן היא דעת הרמב״ם.
אחרת היא דעתו של רבינו יונה (בדפי הרי״ף שם) אשר כותב בשם גאון שמברך ברכת מזונות גם על הדוחן, וכן על כל דבר המזין כמותו, שמכיון שאין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, כלומר שהאורז אינו נחשב למין של דגן, ובכל זאת מברכים עליו ברכת מזונות - ממילא מסתבר שהוא הדין של כל הדברים המזינים כמו אורז. רבינו יונה מביא הוכחה לדבריו מהברייתא אשר משווה את הדין של פת אורז לפת של דוחן, וכיון שנדחה פירושם של רב ושמואל לברייתא מאחר שנדחתה שיטתם מההלכה - ממילא מתפרשת הברייתא כפשוטה שמברך בורא מיני מזונות בין על אורז ובין על דוחן. אמנם יש אף לדעתו מקום לחילוק ביניהם, שעל האורז מברך מזונות בכל אופן, ואילו על הדוחן מברך מזונות רק כשאפאו כפת, כלשון הברייתא. הטעם לחילוק הוא שאין דרכו של הדוחן אלא בכתישה ובטחינה, מה שאין כן באורז שנאכל גם כשהוא שלם. כך משמע מלשון הברייתא שקראה לאורז מעשה קדרה כמות שהוא, שלא כמו חמשת המינים שאינם נקראים מעשה קדרה אלא כשמחלקים אותם וכותשים, שזהו לשון ״חילקא טרגיס״ בברייתא לגבי חמשת המינים.
כשיטה זו שמברכים על הדוחן ברכת מזונות כותבים גם הרא״ש, הראב״ד (מובא ברשב״א), הרשב״א, הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות פ״א הלכה ח והלכה כט), הרא״ה, בעל האשכול (ח״א סי׳ כח), ר״י שירליאון, האבודרהם (עמ׳ שכט) הרוקח (סי׳ שמא), הרי״ד (בפסקיו) והריא״ז (הלכה א, יא, מובא בשלטי הגבורים).
המאירי מחלק בין אורז לבין דוחן בקשר לברכה על כסיסתם, שבאורז מברך בורא פרי האדמה, ובדוחן שהכל.
הטור מביא שיטה נוספת בשם בעל הלכות גדולות, לפיה מברך על הדוחן בורא פרי האדמה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שמברכים ברכת שהכל על פת של דוחן, והמגן אברהם (סקי״ג) מסביר שאינו מברך בורא פרי האדמה, משום שכיון שיצא מתורת פרי - שוב אי אפשר לברך עליו ברכה זו, וכך מסביר רבינו יונה לשיטתו, מדוע על פת העשויה ממינים אחרים של קטניות מברכים שהכל. הט״ז (סקי״א) מבאר על פי ההסבר השני של רבינו יונה, וכן כותב המגן אברהם בהסברו השני, שאין דרך לעשות פת של דוחן, ולפי זה יוצא שכאשר יש שינוי במנהג - יש גם שינוי בברכה.
ג. אורז ודוחן המעורבים עם דבר אחר.
כבר בתחילת הסוגיה אמרו שבכגון זה אין מברכים ברכת מזונות, וכך כותבים הרי״ף והרמב״ם להלכה.
הרא״ש (סי׳ ח) כותב שדין זה תלוי בסוג התערובת שדוקא כאשר רוב התבשיל ממין אחר - אין מברכים מזונות, אבל כשהרוב משל האורז - מברכים מזונות, לשיטתו שהתבארה לעיל (ציון נ.ס.) שבחמשת מיני דגן אף בהיותם מיעוט מברכים מזונות, וממילא בזה ההבדל בינם לבין אורז.
כדברי הרא״ש נפסק גם בטור ובשלחן ערוך. אבל מלשון הרמב״ם והרי״ף מדייק הט״ז (סק״ז) שאף בהיות האורז רוב בתערובת אין מברכים מזונות, וכך מדייקים הבית יוסף והב״ח מלשון הרמב״ם. אולם המגן אברהם (סקי״א) כותב שבשלחן ערוך חזר בו המחבר ממה שכתב בבית יוסף, ומסביר בעל מחצית השקל שיש לומר שאף הרמב״ם מודה למה שכותב הרא״ש, כי זה פשוט שהאורז מתבטל רק כשאינו הרוב, ולכך מתכוון הרמב״ם כשכותב שדוקא כשהאורז אינו מעורב עם דבר אחר אלא הוא לבדו מברכים מזונות, שאינו מיעוט בתערובת. כך מסיק למעשה המשנה ברורה בשער הציון (סקל״ד), שכיון שלא ברור שהרי״ף והרמב״ם חולקים על הרא״ש - אין סיבה שלא לנהוג כדעתו.
בברייתא מבואר שמברך בורא פרי האדמה, כמו בכוסס את החיטה. כך פוסקים הטור והשלחן ערוך, אבל הרמב״ם אינו מזכיר זאת ותמה עליו הכסף משנה (בהלכה ב). בעל ראשון לציון מסביר שהרמב״ם סומך על מה שכתב בפרק ח (ה״א) שעל פירות הארץ מברכים בורא פרי האדמה, ואף אורז נחשב לפרי הארץ. אולם בעל ספר שם טוב מפרש שהרמב״ם אינו פוסק כדברי הברייתא אלא סובר שהכוסס מברך שהכל, בין בחיטים ובין באורז, כמו בקמח.
מסקנת הגמרא שיש לגרוס בברייתא של אורז ״ולבסוף - אינו מברך עליו ולא כלום״, ומסביר רש״י שאינו טעון ברכה מברכות פירות ארץ ישראל, אלא בורא נפשות רבות ככל דבר שאינו משבעת המינים. כך כותבים גם הרי״ף, הרמב״ם, הרא״ש, הטור והשלחן ערוך, ונראה שמוסכם על הכל שאין הכוונה שאינו מברך כלום.
בטעם הדבר שברכת בורא נפשות רבות נקראת ״ולא כלום״ כותב הרשב״א (בתשובה ח״א סי׳ תתכג) שבכל שאר הברכות מברך על הדבר שנהנה ממנו, מה שאין כן בברכת בורא נפשות שאינו מברך על האוכל שנהנה ממנו אלא על הנפשות הרבות שצריכות למה שברא.
עם זאת יתכן שיש מי שחולק גם להלכה ומפרש שבאמת אינו צריך לברך כלום, ורק אם רוצה מברך בורא נפשות. כך הלשון בספר הפרדס לרש״י (עמ׳ קעט) ובמחזור ויטרי
(סי׳ עא).
ציון ג.
עיין בירור הלכה לפסחים לה, א ציון ד.ה.
ציון ד.
גמרא. והתניא: הכוסס את החטה - מברך עליה בורא פרי האדמה.
...אכל דגן שלוק כמו שהוא - מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ג, ב)
אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים - אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות... והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאוכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.
(שו״ע אורח חיים רח, ד)
רש״י מפרש שאכלה כמות שהיא, דהיינו חיטים חיים, אולם המאירי מפרש שמדובר כאן בחיטים שחרכם או שבישלם מעט ועודם שלמים, אבל כשהם חיים - ברכתם שהכל, כדין קמח חיטים. אמנם כבר התבאר בבירור הלכה לעיל (לו, א ציון ה.ו.) שיש מחלוקת להלכה, שיש פוסקים שמברך על הקמח שהכל ויש פוסקים שמברך בורא פרי האדמה, אולם מסתבר שאין הכרח להשוות בין קמח לחיטים, שכן יתכן שדוקא בקמח יש לברך שהכל, על פי הסברה שנשתנו החיטים לגריעותא, מה שאין כן כשעדיין לא נטחנו, וכך מבאר הריטב״א בהלכות ברכות
(א, כו).
מבין המפרשים שמדובר בברייתא בכוסס חיטים חיים, יש הסבורים שהוא הדין כשבישלם מעט ועדיין לא התבקעו, כמו התוספות (ד״ה הכוסס), הרא״ש (סי׳ ט), רבינו יונה (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה חביץ) והריא״ז (הלכה א, יא), אולם בעל ספר ההשלמה ובעל ספר המאורות כותבים שעל חיטים ששלקם בעינם - מברך בורא מיני מזונות.
הרמב״ם כותב את הדין על האוכל דגן שלוק כמו שהוא, ומבאר הכסף משנה שאינו בא למעט את האוכלו חי אלא רוצה לחדש שאפילו בשלוק, כיון שלא הוסרה קליפתו והוא שלם - מברך בורא פרי האדמה. בעל ספר המאורות מבין אחרת בדעת הרמב״ם, שבאכלו חי מברך שהכל, ומסתבר שזו גם הבנת המאירי ברמב״ם, שהרי בדרך כלל הולך בשיטת הרמב״ם, וכאמור זוהי שיטתו בסוגיה.
הטור והמחבר בשלחן ערוך פוסקים שמברך בורא פרי האדמה על כל מין דגן שאכלו חי או שלוק כשהגרעינים שלמים, דהיינו כהבנת הכסף משנה בדעת הרמב״ם.
בפשטות, כיון שמברכים בתחילה בורא פרי האדמה - ממילא הברכה האחרונה היא בורא נפשות, וכן פוסקים בעל הלכות גדולות (מובא ברא״ש), הרמב״ם, הראב״ד (מובא ברשב״א לעיל לו, א), הרא״ה (בסוגיה לעיל שם), הריטב״א (בחידושיו לסוגייתנו ולסוגיה לעיל, ובהלכות ברכות א, כז), הראבי״ה (סי׳ קב), הריא״ז (הלכה א, י), המאירי, בעל ספר ההשלמה ובעל ספר המאורות. סברתם היא שלא מצינו ברכת מעין שלש על דבר שברכתו הראשונה היא בורא פרי האדמה.
התוספות (ד״ה הכוסס) מסתפקים בדבר, וכותבים שרבינו תם סבר תחילה שיש לברך מעין שלש בשינוי הנוסח ולומר ״על האדמה ועל פרי האדמה״, וחזר בו מפני שלא מצינו נוסח כזה בשום מקום.
אכן, מצינו דעה מפורשת לראב״ן (סי׳ קצ) שכותב שמברך מעין שלש בנוסח הרגיל שאומר ״על המחיה״ וגו׳, ובאוצר הגאונים (חלק הפירושים סי׳ רב) מובא בשם רב עמרם שהנוסח הוא: ״על השדה ועל תנובת השדה״ ובחתימה ״על הארץ ועל הפירות״. נוסח אחר מובא בארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ ד) בשם רבינו תם שמתחיל ״על המחיה...״ ומסיים ״על הארץ ועל הפירות״.
מסקנת התוספות בשם ר״י שנכון להחמיר שלא לאכול קליות או חיטים שלוקות אלא בתוך הסעודה, שאז ברכת המזון פוטרתם, וכן כותבים הרא״ש והרשב״א אף לגבי הכוסס חיטים חיים. מסתבר שאף התוספות מתכוונים לכך, שכן הספק קיים באותה מידה גם על חיטים כאלה, וכן מובא בשמם בטור ובשלטי הגבורים (כו, א בדפי הרי״ף אות ב), ואולי לא היה הדבר מצוי אצלם לכסוס חיטים חיים, ומשום כך דיברו רק על קליות ועל חיטים ששלקם.
הרא״ש מסביר שאינו דומה ספק בברכה ראשונה לספק בברכה אחרונה, שבראשונה יכול לברך שהכל, שבדיעבד יוצא בה על הכל, מה שאין כן בברכה אחרונה שחייב לברך את הברכה שניתקנה ואינו יכול לצאת בדיעבד בבורא נפשות, על כן יש להקפיד שלא לאכול מחוץ לסעודה דבר שיש ספק על ברכתו האחרונה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק בתחילה כרמב״ם שמברך בורא נפשות, אך מביא גם את ספיקם של התוספות ואת מסקנתם שיש לאוכלם דוקא בתוך הסעודה, ומבין המגן אברהם (סק״ז) שמי שבכל זאת אכל מחוץ לסעודה - מברך בורא נפשות, וכן פוסקים המשנה ברורה (סקי״ח) והחיי אדם (כלל נד, א).
פת מבושלת ופירורים שנילושו ונדבקו
ציון ה (לז, א), ציון ד.ה (לז, ב).
גמרא. והתניא:... טחנה, אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות. אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש.
....אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות; דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ...מאי הוה עלה? אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית - מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.
הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה - מברך עליה בתחלה המוציא, ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.
...אבל אכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלין... - מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל.(רמב״ם ברכות ג, ח, יב)
פת גמור, אפילו פחות מכזית - מברך עליו המוציא, אבל לאחריו - אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.
״חביצא״, דהיינו פרורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית, אף על פי שאין בו תואר לחם - מברך המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תאר לחם - אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית - מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם - מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם תואר לחם - מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תאר לחם - מברך עליו המוציא וברכת המזון.
יש מי שאומר דפירורים שנותנים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין - אזל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואר יתא, כלומר תואר הלחם) דנהמא, ואין מברך עליהם אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.
יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) - אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות שאין בכל אחת כזית.
(שו״ע אורח חיים קסח, ט-יב)(סעיפים ט, יא-יב לא צוינו בעין משפט)
רש״י מפרש שהוא לחם שמפררים אותו בתוך האלפס, מכאן שמדובר בלחם מבושל, ולפי זה נמצא שדברי רב יוסף ורב ששת באים לבאר את הברייתא אשר בעמוד א. כך כותבים התוספות (ד״ה חביצא) בביאור פירוש רש״י, שלפי רב יוסף כוונת הברייתא במה שאמרה שהדין תלוי אם הפרוסות קיימות לומר שהדין תלוי אם יש בהן כזית. כיוצא בזה כותב רבינו יונה (דף כו, א בדפי הרי״ף) גם לגבי דברי רב ששת, שלפי דבריו יש לפרש את הברייתא שבזמן שהפרוסות קיימות אפילו אין בהן כזית מברך עליהן ברכת המוציא, וכשאינן קיימות - מברך עליהן ברכת מזונות כיון שאין בהן כזית.
התוספות מקשים על פירוש רש״י שההשוואה המובאת בגמרא בין חביצא למנחות מלמדת שלא מדובר בפת מבושלת, ורבינו יונה מוסיף להקשות שאם כפירושו - לא התבאר מה בא רבא להוסיף כשאמר: ״והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא״, שהרי זה כבר מונח בתוך דבריו של רב ששת בביאור הברייתא שתולה את הדין במראה של הפרוסות.
לפיכך מסבירים התוספות, רבינו יונה בשם רב האי גאון ובעל הערוך והרא״ש (סי׳ י) שחביצא אינה פת מבושלת אלא פירורים הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב ודבש. לפי זה מצטמצמת מחלוקת רב יוסף ורב ששת רק לחביצא כזו, אולם כשבישל את הפת - אין ביניהם מחלוקת, ושניהם מסכימים לדין כפי שיוצא מהברייתא, שהכל תלוי רק בכך שהפרוסות קיימות. פירוש הברייתא יכול לדבריהם להתאים למה שאמרו בירושלמי שהפרוסות קיימות היינו כזית, ונמצא שבפת מבושלת הכל תלוי בשיעור, שאם יש בה כזית - מברך המוציא אף כשאין תואר לחם, ואם אין בה כזית - מברך מזונות אף כשיש תואר לחם, וכן מבינים הבית יוסף והב״ח. אולם ניתן גם להבין בלשון רבינו יונה שבפת מבושלת צריכים לשני התנאים כדי לברך המוציא, שיהיה לה תואר לחם וגם שיעור כזית.
רבינו יונה והרא״ש מוסיפים שיש דין שלישי מלבד פת מבושלת וחביצא, והוא כשאין בישול ואין הדבקה על ידי מרק או דבש, אלא יש פירורים שהם דקים מאד ואין להם תואר לחם, שמברכים עליהם ברכת המוציא כיון שלא יצאו מתורת לחם. בכך הם חולקים על דברי רבינו חננאל הסובר שאין מברכים ברכת המוציא על פירורים כל שאין להם תואר לחם.
לעומתם כותבים הרא״ה, הריטב״א, הראבי״ה (סי׳ קג), בעל אור זרוע (ח״א סי׳ קמז) והמאירי שיש לפרש את הסוגיה כרש״י, והמאירי מוסיף שהבישול גורם לאיבוד הצורה של הלחם רק כשהתבשל בכלי ראשון, וכך מובא בהגהות מיימוניות (אות ו) בשם הלכות גדולות ובמרדכי (סי׳ קיט).
מסתבר שלפי שיטתם אם הפת לא התבשלה - מברכים עליה תמיד ברכת המוציא ולעולם אין לומר שאין לה צורת לחם, שזה גדר שנקבע על פת מבושלת בלבד.
ב. שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך.
הכסף משנה מקשה על הרמב״ם, שיש לכאורה סתירה בהלכה מיניה וביה, כי בתחילה הוא כותב שצריך לתנאי אחד כדי לברך ברכת המוציא, שיהיה שיעור כזית, או שיש לפת צורת לחם, ומהמשך דבריו משמע שצריכים לשני התנאים כדי שתהיה טעונה ברכת המוציא, שהרי כותב שבהעדר אחד התנאים מברך מזונות.
הכסף משנה מביא שלושה תירוצים, האחד בשם רבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם, לפיו יש לפרש את תחילת ההלכה כמו את סופה, שכאשר כותב בסוף ההלכה: ״ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת״ וכו׳ אין כוונתו לכל תנאי בנפרד, אלא לומר שצריך לשני התנאים לגריעותא, והפירוש כאן הוא ״אם עברה צורת הפת״, כמו בפסוק ״או נודע כי שור נגח הוא״, שפירושו אם שור נגח הוא. לפי פירוש זה יש לפת שהתבשלה אותו דין כמו לפת שלשה במרק.
הפירוש השני הוא בשם מהרר״י בן שושן ומהרר״י פאסי, לפיו יש חילוק בין עיבור צורה לבין שינוי צורה, וביאור הדבר שהשינוי אינו מעביר לגמרי את הצורה, ומברכים עדיין ברכת המוציא אם יש כזית בפת, אולם כשצורתה עברה לגמרי מתוארה הראשון - אין מברכים עליה ברכת המוציא אפילו כשיש כזית בפת.
גם לפירוש זה אין הבדל בין פת שהתבשלה לבין פת שלשה במרק, אבל הכסף משנה מקשה שאין מקור בגמרא לחילוק זה. על כן מביא הכסף משנה פירוש שלישי, לפיו החילוק הוא בין פת מבושלת לבין פת שלשה במרק, ונמצאת שיטת הרמב״ם קרובה לשיטת התוספות ורבינו יונה בשם רב האי גאון. בתחילה עוסק הרמב״ם בדין של פת שלשה במרק, ולגביה כותב שצריך לתנאי אחד כדי לברך ברכת המוציא, ובסוף ההלכה הוא עוסק בדין של פת שהתבשלה, לגביה הוא כותב שצריכים לשני התנאים, דהיינו שיש בה שיעור כזית וגם שלא תשתנה צורתה. בדבר זה בלבד חולק הרמב״ם על רבינו יונה אשר כאמור, לפי הבנת הבית יוסף, אינו מצריך תואר לחם בפת שהתבשלה ויש בה כזית.
הלחם משנה מצדד בפירוש השני, וכותב שניתן למצוא לו בסיס בגמרא, בעובדה שרב יוסף ורב ששת דנו בחביצא, שהיא פת שהתבשלה, אף על פי שכבר נדונה שאלה זו בברייתא בתחילה. לפי פירושו בברייתא מדובר על פרוסות שאיבדו לגמרי את צורתן, לכן אין מברכים עליהן ברכת המוציא אף על פי שיש בהן כזית, ואילו בסוגית הגמרא לגבי חביצא מדובר על שינוי שאינו מבטל את הצורה לגמרי, שאז מברכים ברכת המוציא אם יש שיעור של כזית.
הלחם משנה מסביר שיש להעדיף פירוש זה משום שלפי פירושו של הכסף משנה יש ערבוב דברים בהלכה של הרמב״ם שכותב את הדין על הפת שהתבשלה ולשה במרק כאחד, אף על פי שיש בזה שתי הלכות שונות. עם זאת הוא מציע דרך אחרת להסביר את שיטת הרמב״ם על ידי חילוק בין פת שהשתנתה צורתה מבישול, לבין פת שהשתנתה מעצמה כשהתיישנה, ומסביר ששינוי על ידי בישול מקלקל את הפת שאין מברכים עליה המוציא אפילו כשיש בה כזית, אבל כשהתקלקלה מעצמה - עדיין מברכים עליה ברכת המוציא, ובלבד שיש בה כזית ולא התעפשה לגמרי.
המחבר בשלחן ערוך מחלק בין פת שהתבשלה לבין פת שלא התבשלה ורק נדבקה על ידי דבש או מרק, כפירוש רבינו יונה בשם רב האי גאון. כמו כן הוא מביא את הדין השלישי של פירורים שלא התבשלו ולא נדבקו, שמברכים עליהם ברכת המוציא בכל אופן.
ג. גדרים בשינוי צורת הפת.
לפי הפירוש שחביצא אינה פת מבושלת אלא רק מדובקת על ידי המים, כותבים התוספות (ד״ה אמר רבא) שכאשר המים התלבנו על ידי הלחם - הרי זה נחשב לשינוי בצורת הלחם. דין זה מובא על ידי המרדכי (סי׳ קיט), והט״ז (סקי״ד) מסביר ששינוי כזה מבטל את ברכת המוציא רק כשאין בהם כזית, כדברי רב ששת לגבי חביצא.
המרדכי מוסיף שכאשר שורה את פיתו ביין - יש בזה שינוי צורה ומברך ברכת מזונות, ולדעת הרמ״א הכוונה רק ליין אדום שמשנה את הצבע. המשנה ברורה בביאור הלכה מביא שיש שמסתפקים בדבר זה האם אין יין לבן כיין אדום, והכל תלוי בכך שתהיה הפת נימוחה לגמרי, על כן הוא מסיק שאין להקל בזה למעשה.
הראב״ד (מובא ברשב״א) כותב שעל פת פחותה מכזית אין מברכים המוציא אלא בורא מיני מזונות לפניה ומעין שלש לאחריה. המאירי כותב בשמו שלאחריה מברכים בורא נפשות.
הב״ח מקשה על הראב״ד מדברי רב ששת ורבא בסוגייתנו שבחביצא אינו מברך המוציא כשאין בפירורים כזית ואין תואר לחם, מכאן שכאשר הפירורים כמות שהם ואינם מדובקים - מברך המוציא אף על פי שאין בהם כזית. הוא מיישב שאין כזית בפירור אחד ומברך המוציא כי יש כזית בכל הפירורים יחד, אך כשאין כזית בכולם יחד - אינו מברך המוציא.
הרי״ף (כז, ב), הרמב״ם, הרשב״א, הרא״ש (סי׳ טז), הרא״ה, הריטב״א, המאירי, הטור והשלחן ערוך חולקים וסוברים שמברכים המוציא על פחות מכזית ורק לבסוף אין מברכים כלום. המקור לשיטתם הוא בירושלמי (הלכה א) שם הקשו על הכלל שכל שמברך אחריו ברכת המזון מברך לפניו המוציא, ממה שמצינו שאין מברכים ברכת המזון על פחות מכזית ובכל זאת מברכים המוציא, ועיין עוד בבירור הלכה לקמן לח, ב ציון ב.