^א דעת רבנו שלא התירו אלא במה שבידו דקים לרבנן שאין אדם מעמיד עצמו לזרוק מה שבידו, והיינו שעיקר ההיתר שלא להביאו בנסיון איסור אבל לאו משום הפסד ממונו, וזה מוכיח רבנו בסמוך מדליקה ומכיסו דבעי כיכר שלא התירו איסור שבות משום הפסד, דמבואר דלא חששו להפסד דממילא וחלק על בה״ת בסמוך וסבר דבלסטים לא התירו. וברשב״א הקשה דהא דנו בגמ׳ במציאה ובל״ק דרבא אפילו לא אתיא לידיה ומשמע דבכיסו דומיא דמציאה מותר ואפילו לא נקט בידו. מיהו נראה שאין זה דחיה לרבנו, דרבנו לא קאמר הכי אלא למסקנא דרבא דמחלקינן בין מציאה לכיסו, אבל בס״ד דמהו דתימא אפילו מציאה ע״כ דהטעם משום הפסד ממונו ובזה אין לחלק בין נקט בידו, דלענין הפסד ממון אין שייך לחלק כ״כ בין מציאה לכיסו, ואמנם הגמ׳ היתה יכולה לדחות מכל הראיות שכתב רבנו דמבואר דאין הטעם מצד הפסד ואיברא שזהו טעמו דרבא, מיהו הכא הנידון אם דינו של רבא מוכרח ממתני׳ בהא דחי דאין ראיה ממתניתין דאפשר אפילו מציאה נמי, וע״ע בסמוך. ועי׳ ריב״ש סוף סי׳ שפז. ועי׳ בעל המאור בפ״ק בביאור י״ח דבר שכתב שגזרו שיתן לנכרי כדי שלא יבא לאיתויי ד״א וזו היתר הבא מכלל איסור.

^ב לעיל קכא, א.

^ג לעיל יז, ב.

^ד הביאור כיון דחזינן דחששו בכ״מ משום שבות אין בידינו להתיר רק המפורש במשנה והיינו בהחשיך בדרך דבהא יש ב׳ חששות שמא לא יעמיד עצמו לזרוק הכיס ועוד שמא יקל שיש שהות ביום, אבל בחד חשש ל״מ להתיר.

^ה קמב, ב. ולהוציא מדעת רש״י וכמו שכ׳ רבנו בסוף הדיבור.

^ו ברשב״א והסכים לו הר״ן דחו ראית רבנו דהתם משום דבעיר הוא ואפשר לישב ולהציל ממונו בלא דחיית איסור ורק בדרך התירו שהיא בחזקת סכנה. ולדעתם צ״ל דהנידון בגמ׳ במציאה דוקא בבא בדרך דאיכא נמי חשש סכנה, [ועי׳ ר״ן שפסק בבעית רבא לקולא דאי אתא לידו הוי ככיסו וכן בכ״מ ברמב״ם פ״כ, וכ״ה להדיא בראבי״ה ח״א סי׳ שסח ולפי״ז יש נפ״מ לדינא בענין מציאה]. וזה קצת דחוק, ואפשר שמטעם זה לא נחית רבנו לחלק בזה. ועי׳ בסמוך שרמז רבנו לסברא זו.

^ז לעיל קטז, ב.

^ח סה, ב.

^ט עי׳ רשב״א מה שדחה הראיה מדליקה.

^י סי׳ רכו והובא במרדכי סמ״ג והג״מ פ״כ מהל׳ שבת אות ה. ועי׳ רשב״א ור״ן [ומ״מ פ״ו הכ״ב] שהסכימו לדעת רבנו לחלק בין כיסו ללסטים מיהו לאו מטעמיה דרבנו עיי״ש. ובמאירי חולק ארבנו וס״ל דכן הדין בשכח והוציא. ועי׳ שו״ע סי׳ רסו ס״ח. ובעל התרומות פ״י הא דדליקה דמיירי לחצר שאינה מעורבת ודלא כרבנו.

^כ לעיל קמב, ב ד״ה הניחו. בכי״מ חסר ומקוצר מכאן עד ד״ה ב״קרני דאומני״ וכנראה מהדורה אחרת, וכאן השארנו הנדפס ע״פ כי״ב וכי״נ.

^ל פ״ו מהל׳ שבת הכ״ב ועי׳ כ״מ והשגות הרמ״ך שם, ופ״כ ה״ז וכביאור הרמב״ם בתשובתו לחכמי לוניל עי׳ מ״מ ומג״ע שם ותשובת הרמב״ם סי׳ נז (פריימן עמ׳ 54) והשגות הרמ״ה באגרותיו (פריס עמ׳ כד). ועי׳ השלמה (עמ׳ שיח) שכנראה הסכים לדעתו. ובביאור הגר״א סי׳ רסו סק״ח כתב מקורו של הר״מ מע״ז ע, א המוצא כיס בר״ה בשבת מוליכו פחות מד״א ועי׳ פרמ״ג וא״ר שם. והא דב״מ ט, א אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שהוכיח הרא״ש שאסור להגביה יפרש הר״ם כשט״מ שם משום צניעותא.

^מ עי׳ הוספת הגרא״ז [ולכאורה אין צורך בתיקון].

^נ והרשב״א הוסיף דאם איתא דהולכה פחות מד״א מועיל במציאה לא הוו שתקי בגמ׳ הכי דלימא שריותא במציאה ולשון חכמים תעשיר.

^ס ערובין צז, ב.

^ע קטע זה ע״פ כי״מ וכנראה מהדורה אחרת מקוצרת.

^פ בשפ״א כיון בזה מדעתו.

^צ עי׳ רשב״א ור״ן. ועי׳ פסקי רי״ד (עמ׳ תקמו).

^ק וכ״כ בתוס׳. ובריא״ז הביא כן בשם ר״י ב״ר משה.