א. עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ דף קמ״ח. וכמו הגרע״א זצ״ל כ״כ בספר החינוך סוף מצוה ת״ו.

ב. עיין בתומים (סי׳ ל״ה ול״ו) ובנתיבות המשפט סי׳ ל״ו אות י׳. ברם קשה, הרי הגרע״א זצ״ל הבחין בין קרוב שראוי לדון למי שאינו קרובו לאשה שפסולה לכל, יוצא איפוא לכאורה לפי״ז שהפסול מחמת עבירה גם הוא אינו ראוי להתיר נדרים, ושם לא ניתן לומר שהוא מופקע מעדות לגמרי כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול מחמת עבירה בטלה עדותן, וצ״ע.

ג. עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים (הלי״ד) שכתב וז״ל וכן בן נח נהרג בעד אחד ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם עכ״ל. ומסתבר שהביאור הוא שכל הפסולים לעדות בישראל נאמנים אצל בן נח, אך אשה שונה מאחר שהיא מופקעת מעדות ומדין, ולא רק פסולה, ולפיכך אינה מעידה ודנה בבני נח.

ד. וכן איתא בנתיבות סי׳ ג׳ אות א׳. ועיי״ש בלחם משנה שכתב שהטור והרא״ש חולקים על פסק הרמב״ם.

ה. עי׳ בב״ח לטור חו״מ סי׳ ג׳ אות ט׳ שמבאר מחלוקת הרמב״ם והתוספות בנוגע לכפייה ביחיד מומחה. עיין בס׳ רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף קמ״ט שהבאנו סיפור מפי הגר״מ זצ״ל על דין תורה קשה שהתקיים בביתו של מרן הרב בית הלוי, והצעקות בין שני הבע״ד היו נוראות ואפילו חירפו הרב בית הלוי ובית דינו בדברי בוז ובקולות איומים עד שהחרידו את כל בני הבית. אחר שיצאו שאל הגר״ח זצ״ל פי אביו את פשר הדבר. הרי דין התורה היה בנוגע לכמה פרוטות בלבד ולמה התרגזו הבע״ד בעד סכום כ״כ קטן, הלא כמה פעמים ראה את אביו האב״ד דבריסק כשהיה פוסק הוראות בהקשר לשאלות של כשרות בבית המטבחיים הנוגעות לכסף הרבה יותר מזה, והבעלי בתים לא זעמו נגד הרב כלל אף שההוראה היתה לאיסור וההפסד היה מרובה. השיב לו מרן בית הלוי שההבדל נמצא בחלות ההוראה עצמה. כשמורים שאלת איסור והיתר בבית המטבחיים חלה ההוראה בנוגע לעצם חתיכת הבשר אך לא בנוגע לגברא שהציע את השאלה לפני הרב המורה. עקב כך כשמורים להשואל שהבשר שלו לא כשר איננו נפגע ונעלב ואף שמפסידים הפסד מרובה בנ״י קדושים הם ומקבלים את ההוראה בסבר פנים יפות. לעומת זאת בדיני ממונות דייני הב״ד פוסקים ״חייב אתה לשלם״ או ״צא תן לו״, פסק דינם מופנה כלפי הגברא של הבע״ד עצמו שמורים לו שהוא חייב לשלם. הבע״ד שהפסק מחייבו מרגיש איפוא נעלב ע״י הב״ד וקוצף ומסתער עליהם אף עבור הפסד מועט.
ולפי הגר״ח זצ״ל הרי זה נכון בנוגע לב״ד. ואילו יחיד מומחה אינו דן את הנידונים אלא מורה הוראת התורה בעלמא. ועיין לקמן בשיעורים (דף ל.) בתוס׳ ד״ה מצוה וכו׳ אות ב׳.

ו. ולפי האמור למעלה בשיעורים שמעיה ואבטליון לא יכלו להשתתף אף במשא ומתן של ד״נ מכות וקדה״ח כי בדינים אלו שלב הוראת הלכות התורה ושלב הטלת הדין מצטרפים לאחד. בענינים אלו השתתפו רק במשא ומתן לשם הוראת דיני התורה לחוד כבעלי המסורה ולא לשם הטלת דין כלל, ודו״ק היטב.

ז. אמנם מובא ברשימות שיעורים שבועות - נדרים חלק א׳ דף קמ״ח שהגרע״א זצ״ל פסק (יו״ד סי׳ רכ״ח: ג׳) שאע״פ שקרובים כשרים להתרת נדרים עכ״ז אשה פסולה כי אשה מופקעת מדין, ודוקא הפסול לדין ועדות כמו קרוב כשר להתרת נדרים ולא המופקע מדין ועדות כאשה או קטן ונכרי. ולפי״ז מסתבר שאשה אינה יכולה להשתתף כלל בבי״ד ואף לא במנין הראשון לשם הוראת דיני תורה.

ח. צ״ע לפי״ז בחיוב טבילת השפחה הכנענית שנשתחררה, שהרי כמבואר בפנים עבד חייב בטבילה שניה כי עקב שחרורו נתחייב אף במצוות עשה שהזמן גרמא ואילו לא כן שפחה שנשתחררה. ויתכן שאף בנוגע למצוות עשה שהזמן גרמא פטור השפחה הכנענית שונה מפטורה של בת ישראל דעלמא כי לשפחה כנענית חסרה קדושת ישראל בנוגע למצוות שהאשה פטורה מהן; ונ״מ לענין אם רוצה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא כמצוות רשות שא״א לשפחה כנענית לקיימן מאחר שחסרה לה קדושת ישראל ואילו לאשה בעלמא הרשות לקיימן. עיין לקמן באות ג׳. ודו״ק בלשונו של הרמב״ם בפי״ב מהל׳ איסורי ביאה הלי״א וז״ל העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו״ם ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין וכו׳ עכ״ל, נראה בעליל שאף לשפחה כנענית חסרה קדושת ישראל ומשום כך אסורה לבן חורין כנכריה.

ט. דברי הרמב״ם מורים על שתי הלכות. הלכה הראשונה היא דעת ורצון העכו״ם לקבל עליו עול תורה וכפי שכתב (בפי״ג הל״ה) ״ויקבל עליו עול תורה״ והוא הדבר הראשון המעכב בגירות. אח״כ באה ההלכה השניה והיא מעשה קבלת המצוות בפני בי״ד ודין הוא לכתחילה וכפי שהטעים הרמב״ם (שם הלי״ד) וז״ל שהמצוה הנכונה וכו׳ מודיעין אותן כובד עול התורה וכו׳ אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן וכו׳ עכ״ל. וכן משמעות ההלכות בפי״ד (הל״א - ו׳) שהודעת המצוות ועונשן היא מצות הגירות לכתחילה וכדי שיהיה גר צדק. עכ״ז גר שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ״יצא מכלל עכו״ם״ (פ׳ י״ג הלי״ז) כי עיקר הרצון לקבל עליו עול התורה היה קיים בו ואף שלא עשה ב״ד את מצוות הגירות כדינה לכתחילה, ודו״ק היטב בהלכות הרמב״ם. אמנם אלולי דברי מרן נ״י והגר״מ זצ״ל יתכן שהרמב״ם בשתי הלכותיו הבחין בין שתי קבלות מצוות - קבלת מצוות לפני בי״ד באופן כללי בתחילה כשבא להתגייר, קבלה זו מעכבת בדיעבד; וקבלת דקדוקי המצוות וכובד עול התורה אחרי כן. קבלה זו אינה מעכבת. ועיין בשו״ת חמדת שלמה להגאון ר׳ שלמה זלמן ליפשיץ זצ״ל (יו״ד סי׳ כ״ט) המבחין אליבא דהרמב״ם בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות. אם לא היתה קבלת המצוות בשעת הגיור אין הגיור חל. אך בהעדר הודעת המצוות חל הגיור. וע״ע בשו״ת בית יצחק לגאון ר׳ יצחק שמעלקיש (ח״ב יו״ד סי׳ ק׳) ובאחרוני הפוסקים.

י. עי׳ ברמב״ם פ׳ י״ד מהל׳ א״ב הל״ט ופי״ב שם הלי״א. ברם עיין בחידושי הגר״ח זצ״ל על הרמב״ם (פ׳ י״ג מהל׳ א״ב הל׳ י״ב) שכתב שקבלת המצוות הראשונה חלה לאח״ז בעל כרחו וע״פ הבי״ד המגיירין אותו שלא כביאור של הגר״מ זצ״ל.

כ. לפי״ז ניתן לפרש את דברי הרמב״ם בפ״א מהל׳ מגילה הל״א ז״ל והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים עכ״ל, היינו אפי׳ לפני שטבלו לגמור גרותם, שכן אחר טבילתם השנייה כבר נכללו בדין גרים. ודו״ק בלחם משנה שם ובאור גדול למשניות פ״ב דמס׳ מגילה משנה ד׳.

ל. ועכו״ם שמל בגיותו שלא לשם גירות חייב להטיף דם ברית כשנתגייר כי מילתו אינה מילה וערל הוא ע״פ דין וכמו שפסק במשנת נדרים (לא:) שהנודר מן הערלים אסור במולי עכו״ם שבכלל ערלים הם (ועיין ברש״י שם). ואילו מילת בני לוי חלה ע״פ דין והויים מהולים ולא ערלים. ועיין ברמב״ן בחידושיו למס׳ שבת (קלה.) שכתב וז״ל גר שנתגייר כשהוא מהול ודאי צריך להטיף ממנו וכו׳ ומילה ראשונה לא מהניא שלא נעשית כהלכתה ואע״פ שמל ערל היה וכו׳ ונ״ל שהמל גר וכו׳ שנתגייר כשהוא מהול מברך אקב״ו להטיף דם ברית מן הגרים וכו׳ שאין הטפת דם זו מפני ספק אלא חייבין אנו להטיף מהם דם זו של ברית ונכנסין בה תחת כנפי השכינה וכו׳ עכ״ל, ומבואר שמילת גוי אינה מילה כלל. ויש לעיין בבן קטורה שמל ואח״כ נתגייר שהרי בני קטורה חייבין במילה מדין זרע של אברהם (רמב״ם פ״י ממלכים הל״ח). וכבר ביאר בית הלוי בפרשת לך לך כי אין מילתם חלה כמילת ישראל כי לא מתקדשים ע״י מילתם ונשארים ערלים ע״פ דין כשאר עכו״ם. וכן מדוייק ברמב״ם (פ״י ממלכים הל״ז - ח׳) המחלק דיני מילת ישראל ומילת בני קטורה לשתי הלכות, עיי״ש. ברם צ״ע בתשובת הרמב״ם (סי׳ תנ״ב) שכתב שמותר לישראל לעשות פריעה לעכו״ם וז״ל דהא עכו״ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה אך אינו כמו שהוא מצווה הא מיהא שכר מצוה בידו, והתורה אמרה ככם כגר וכל הרוצה להתגייר יבא ויתגייר וכו׳ עכ״ל. ורבינו הקפיד מאד על כך לפרש שהרמב״ם מדבר רק בעכו״ם שמל לשם גירות ולא להשאר עכו״ם שאל״כ אין לו שכר מצוה כלל, ודוקא מילת גירות מהווה מצוה כמי שאינו מצווה ועושה, ומשנתגייר מצות מילה בידו מדין גירות. והא שכתב הרמב״ם בפ״י מהל׳ מלכים הל״י שבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה הוא דוקא לעשות מצוות הקרבנות וצדקה שהוזכרו שם ברמב״ם ולא מצוות אחרות - ושלא כמו שפירשו אחרים. ועיי״ש בהל״ט שכתב הרמב״ם וז״ל כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג עכ״ל. ועיין באגרות משה יו״ד חלק א׳ סי׳ ג׳ ויו״ד חלק ב׳ סי׳ ז׳ שדן בשאלה זו ודחה את האפשרות של מצוות אחרות ע״י עכו״ם.
ועיין למעלה שדננו בדין מילת עכו״ם ומש״כ מתשובת הרמב״ם. והרה״ג ר׳ יוסף וונפסקי שליט״א אחד מגדולי תלמידי רבינו ר״ל שעכו״ם שמל מקיים מצות מילת בני קטורה שגם הם עכו״ם. אכן לע״ד לכאורה נראה שזה אינו נכון שהרי בבית הלוי מבואר שבני קטורה מלין ולא פורעין ושלא כישראל שחייב בפריעה ובתשו׳ הרמב״ם מבואר שהעכו״ם פורע. ועוד שמילת בני קטורה היא מדין ״זרע של אברהם״ ולא שייך בעכו״ם אחר.
ועיין בפירוש הריטב״א להגדה של פסח (ד״ה ואת ערום ועריה) וז״ל וי״א כי אף שבטו של לוי הוצרך להטיף מהם דם ברית כדי שיכנסו תחת כנפי השכינה, וטעות הוא בידם דכיון דמפקדי אמילה מילתם סגי לה, ולא דמי לכותי מהול דההוא כמאן דלא מהלי דמי וכו׳ ובני קטורה לא נתחייבו אלא הם בלבד ולא זרעם כדמפרש רש״י ז״ל וכו׳ עכ״ל. ונראה אליבא דהי״א שהטפת דם ברית מהווה מעשה גירות ואף בני לוי הוצרכו להטיף דם ברית כדי שיתגיירו - שלא כהרמב״ם. ועוד נראה אליבא דהריטב״א שאף מילת בני קטורה איפוא דומה למילת ישראל ומועלת לענין גירות כמילת בני לוי, וזה שלא כדברי הבית הלוי המבחין בין מילת בני קטורה למילת ישראל.
וביאר מו״ר שאפשר לבני נח לקיים את המצוות של צדקה וקרבנות משום שמצוות אלו אינן משתייכות לקדושת ישראל אלא לצלם האלקים ולכבוד האדם שיש לכל איש ואיש מבאי העולם. אנשי סדום היו ״רעים וחטאים לד׳ מאד״ בגלל אכזריותם. ובכך חיללו את הדמות ואת צלם האלקים שניתן להם ע״י בוראם. ״חסד עולם יבנה״ - עשיית חסד הוא היסוד של חיי חברת בני האדם בעולם. ומשום כך מצות צדקה שייכת לב״נ.
וכן קרבנות אינם שייכים דוקא לאלו שנתקדשו בקדושת ישראל. ענין הקרבנות כבר התחיל מימי קדם - מזמן קין והבל - כשבני האדם חיפשו דרך להביע את הכרתם הטוב לבוראם ית׳ על חסדיו והטבותיו. ובכך קרבנות שייכים לצלם האלקים ואף לבני נח.
הוא הדין בברכות ותפילות. הריהן מביעות את עיקר צורכיהם ורגשותיהם של אנשי בשר ודם. ובכן תפילה מעיקר הצורכים של אנשים. אנשים מודים לה׳ ית׳ בכך עבור חסדיו. וכן אנו אומרים פעמיים בכל יום: ״יודוך ה׳ כל מעשיך״ כי ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו״. גוי כיתרו בירך את הקב״ה. וגויים כאנשי נינוה התחננו לסליחה מאת הקב״ה. ומשום כך תפילות וברכות נוהגות בבני נח.
וכך יסוד הדברים: מצוות המשתייכות לכבוד הבריות ניתנו אף לבני נח לקיים והן ז׳ מצוות בני נח, צדקה, קרבנות, ותפילה. שאר מצוות התורה שייכות לקדושת ישראל דוקא ולא ניתנו לבני נח לקיימן ואף לא כמצוות רשות.
אכן צ״ע במדרש רבה קהלת פרק א׳ וז״ל רבנן אמרין לעתיד לבא הקב״ה מוציא כרוז ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבוא ויטול שכרו והרבה מעכו״ם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם והם באים ליטול שכרן, באותה שעה הקב״ה אומר נשתכרו אלו שני עולמות וכו׳ ע״כ. ועיין ברדב״ז בפ״י מהל׳ מלכים הל״י.

מ. לפום ריהטא יש להמשיל את דינה לישראל הדיוט בהשוואה למלך. ישראל הדיוט אינו חייב בכל המצוות שבהן מחוייב מלך בישראל (כגון כתיבת ס״ת של מלך, איסור ריבוי נשים וכדומה). עכ״ז בנוגע לקדושת ישראל הדיוט לכאורה שוה למלך. שניהם נתקדשו באותה קדושת ישראל ואין הפרש ביניהם.
ברם אמר רבינו זצ״ל שמסתבר שקדושה נוספת ומיוחדת אכן חלה בגברא של מלך. והראייה משאול המלך שמאחר שנמשך בשמן המשחה אמר לו שמואל (פרק י׳ פסוק ו׳): וצלחה עליך רוח ה׳ והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. המשיחה בשמן איפוא קידש את שאול ברוח ה׳ ובהתעלות רוחנית. ויוכיחו אף דברי הרמב״ם בתיאורו את מעלת הנביא (פרק ז׳ מהל׳ יסודי התורה הל״א): ז״ל מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר עכ״ל.
והוסיף מרן רבינו שבדרך זו אפשר אף להבין את דברי הרמב״ם בנוגע לכתר תורה (פרק ג׳ מהל׳ ת״ת הל״א) וז״ל בשלשה כתרים נכתרו ישראל. כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן וכו׳. כתר מלכות זכה בו דוד וכו׳. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל וכו׳ כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו. הא למדת שכתר תורה גדול משניהם עכ״ל. ועלינו להבין איפוא את הצד השוה שבין שלשת הכתרים האלה ובמה גדול כתר התורה מהאחרים.
ודומה שבמילת ״כתר״ התכוון הרמב״ם לקדושה מיוחדת ונוספת שחלה בכל א׳ משלשת האנשים האלה. כהונה בודאי מהוה חלות קדושה מיוחדת ונוספת בגברא וכדמבואר מפסוקים רבים שבתורה ובמצוות ״וקדשתו״ ״ולא יחלל״ המזהירות בשמירת קדושת כהונה. אהרן ובניו נמשחו בשמן המשחה שקידשם ולזרעם לעולם בקדושת הגוף מיוחדת. אף מלך נתקדש בקדושה אישית מיוחדת וכנ״ל. חלות קדושה מיוחדת ונוספת נקראת איפוא ״כתר״. (ויש לדמות איפוא את התואר הזה ברמב״ם לתוארים כתר אילעא וכתר תתאה המוזכרים בחכמת הקבלה, ואכמ״ל).
אף תורה מקדשת את הגברא של ת״ח. מצות לימוד התורה אינה מצטמצמת רק בידיעת התורה. אמנם הרמב״ם בפרק א׳ - וב׳ מהל׳ ת״ת מתאר את הבחינה הפשוטה הזו של לימוד התורה. אך בפרק ג׳ מתאר הרמב״ם בחינה שנית שבת״ת - ״כתר התורה״ - כלומר את השפעת התורה על האישיות של הת״ח ואת חלות הקדושה שחלה איפוא בו מחמת לימוד התורה. יש כח בתורה לקדש ולטהר את האדם. והוא איפוא יותר גדול אפילו מכחו של שמן המשחה המקדש את הכהן הגדול או את המלך כי התעלות הרוח של מי שזכה לכתר תורה גדולה יותר משל כ״ג או משל מלך.

נ. עיין בהערה 12) ובמה שדנו בקיום מצוות לעכו״ם, ורבינו נ״י כאן לשיטתו שם שאין לעכו״ם קיומי מצוות חוץ מז׳ מצוות בני נח וקרבנות וצדקה, ועבד כנעני דומה לעכו״ם לענין מעשה״ג שאין לו קיום מצוה ואינו מברך עליהן. ועיין בפרי מגדים או״ח תקפ״ט ס״ק ב׳ ובאשל אברהם שם סק״ג.

ס. אמנם לפי הערותנו למעלה (אות 8) יתכן להבחין בין שפחה לעבד כי העבד לפני שיחרורו פטור ממצוות עשה שהזמן גרמא ואיפוא חסרה לו קדושת ישראל משא״כ שפחה שחייבת בכל המצוות שאשה חייבת בהן, ולכן יתכן איפוא שהשפחה אינה צריכה טבילה שניה מן התורה. ועיין בס׳ מעשה רוקח.

ע. יל״ע אליבא דהרמב״ם ולפי הגר״ח זצ״ל בדין ישראל שבא על שפחה משוחררת ולפני הטבילה השניה שלה מה יהיה דין הוולד. ויתכן שדין הוולד להיות כמוה - חסרה לו קדושת ישראל גמורה ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמא עד שיטבול לגמור קדושתו. ולכאורה יזדקק הוולד לקבל עול מצוות עליו בפני בי״ד ושלא כאמו המשוחררת שהרי היא קבלה עליה עול מצוות בפני בי״ד בטבילה הראשונה וכדנתבאר בפנים. ברם לפי מה שמבואר בשם הגר״ח זצ״ל שבנוגע ליוחסין הריהי כישראלית גמורה ולא כעכו״ם מסתבר שדין הוולד כוולד ישראל ויתייחס אחר אביו ולא יצטרך טבילה כלל, וצ״ע.

פ. עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ סוכה דף קכ״א ובביאור פסק הרמב״ם בפ״א מהל׳ שופר הל״ג ששופר הגזול כשר למצוה.

צ. אך עדיין עלינו להבין שאם בשאר מצוות יכול לצאת ע״י עצמו מ״ש מצוות הניתנות לקיימן ע״י אחרים שאינו יכול לצאת ע״י עצמו. ולא זוכרני הביאור של מו״ר זצ״ל.

ק. וע״ע בתשובות הרשב״א המובאות בבית יוסף חו״מ סי׳ קכ״ד.

ר. עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ דף קס״ב ובקצוה״ח סי׳ קפ״ב אות א׳.

ש. והא דהגמרא דרשה ועמדו שני האנשים מכאן שמצוה על בעל דין לעמוד יתכן שכוונתה לחובת העמידה של בעל דין אם הוא נמצא בבית דין, אבל אין להוכיח מזה שחייב בעל הדין עצמו לבוא לב״ד.

ת. בשיעוריו למס׳ קידושין האריך מו״ר נ״י מאד להוכיח שהבעל בלבד הוא הבעלים על הקידושין, וכדחזינן מגזיה״כ כי יקח ולא כי תקח ומדינים אחרים, ואכמ״ל.

א. יעויין במס׳ סנהדרין (כג. ואף בדף לא:) שלמלוה יש לו זכות יתירה לברר את מקום הדיונים, ואף עיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ סנה׳ הל״ז) שה״ה לכל תובע כגון לניזק ולנגזל.

ב. צ״ע לפי דברי הגר״ח זצ״ל מהמ״ד שסובר יש שליח לדבר עבירה (קידושין מב:), והרי שם אין לו בעלות במעשה. וצ״ל שמ״ד זה חולק על היסוד של בעלות בשליחות (מפי מו״ר נ״י), ועי׳ בנתיבות המשפט ראש סי׳ קפ״ב ובתשובות חתם סופר או״ח סי׳ ר״א.

ג. ועיין ביו״ד סי׳ רס״ה סעיף ח׳ בגר״א שם אותיות ל״ה ומ׳ בקצות החושן (חו״מ סי׳ שפ״ב אות א׳) ובפתחי תשובה שם אות ב׳.

ד. וכמו״כ א״א ליחיד למנות לו שליח להתפלל בעבורו מאחר שאינו בעלים. והא דמצינו שליח ציבור המועיל הוא מדין אחר כי הש״ץ מתפלל על שם כל הציבור ועל ידו מתהוה חלות מיוחדת של תפלת הציבור וכדמבואר ברשימות שיעורים מס׳ סוכה דף קפ״ו, עיי״ש.
וראה ב״י סי׳ ק״ז שמביא בשם הרשב״א שניתן להתנות תנאי בספק התפלל וז״ל ומיהו מתפלל ומתנה אם לא נתפלל זו לחובתו ואם נתפלל תהא לנדבתו עכ״ל. וכן איתא במג״א שם. אך מהרמב״ם נראה שחולק, עיין בפ״י מהל׳ תפלה הל״ו וז״ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל עכ״ל, ולא הזכיר הרמב״ם שיתנה שום תנאי כמו שכ׳ הרשב״א, עיי״ש ובמפרשים.

ה. עי׳ בב״י ובש״ע חו״מ סי׳ י״ג.

ו. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף קמ״ח - קמ״ט.

ז. עי׳ ברמב״ם פי״ג מהל׳ א״ב (הל׳ ט״ו) - י״ז ופי״ד שם (הל׳ א׳).

ח. עיין בס׳ אבן האזל (פ״ב מסנהדרין הל״י) שחולק על זה ומפרש שמומחה לרבים בלי סמיכה כשר מן התורה אליבא דהרמב״ם.

ט. עיין בש״מ לכתובות (כא:) ד״ה ושאני הכא שבדין זה קיימת מחלוקת בין הראשונים.

י. אמנם עיין באור שמח שם הכותב להיפך ומחלק בין עדי נפשות בב״ד הראשון לבין עדים בב״ד השני, ומפרש שמעיקרא דדינא דעת הרמב״ם כרבינו סעדיה גאון.

כ. ברם הגר״ח זצ״ל תירץ בדרך אחרת ואמר כי עיר הנידחת שונה שיש שם שני גמרי דין: גמר דין ראשון על כל יחיד ויחיד לחייבו כעובד ע״ז בחיוב סקילה. וגמר דין זה נעשה בב״ד של כ״ג ע״פ עדות שנתקבלה בכ״ג - כדין הרמב״ן. רק אח״כ - כשנמצא שרוב אנשיה עבדו ע״ז - מעלים אותם לב״ד הגדול שבירושלים וגומרים שם את דין העיר לעשותה לעיר הנידחת. וגמר הדין השני חל על העיר ואנשיה בסייף. אך קבלת העדות כשרה היתה לשם חיוב היחידים בדין נפשות דע״ז. (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ עכו״ם הל״ו).
ובכך אף תירץ את קושית המנ״ח (תס״ד) שהקשה דלהוו עדי עיר הנידחת עדות שאי אתה יכול להזימם מאחר שבעיר הנידחת הורגין אף את הטף וא״א להרוג את ילדי העדים מטעם לו ולא לזרעו (ועיין ריש מס׳ מכות). ותירוץ שהעדים מעידים על העובדים לחייבם בחיוב סקילה כיחידים עובדי ע״ז. ובכך עדותם כשרה כשאר עדי ע״ז. אלא שאם נגמרו דינם של רובם כעובדי ע״ז מעלים אותם לסנהדרין הגדולה עבור גמר דין שני על העיר להופכה לעיר הנידחת. ומאחר שהעדות הוכשרה לדין הראשון ממילא אפשר לב״ד הגדול לגמר את דין העיר להיות עיר הנידחת. (מו״ר נ״י בשם הגר״ח זצ״ל).
ועיין במנחת חינוך מהדורת מכון ירושלים מצוה תס״ד אותיות י״ז, כ״ז, ול״ב, שבעל עבודת המלך כ״כ כגר״ח זצ״ל.

ל. עיין בחידושי מרן הגרי״ז הלוי על הרמב״ם דף שכ״ב.

מ. בדין זקן ממרא שאליבא דהרמב״ם הזקן חייב להיות סמוך בסנהדרין יש לעיין האם סגי במינוי לסנהדרין של כ״ג או״ד שהזקן חייב להיות מנוי בסנהדרין הגדולה. והרי מינוי לסנהדרין הגדולה גם כן משלים את חלות הסמיכה שהרי הסנהדרין הגדולה היא כלשונו של הרמב״ם בפ״א ממרים (הל״א) וז״ל עיקר תורה שבע״פ והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו׳ עכ״ל. מי שנתמנה להיות חבר בסנהדרין הגדולה הפך להיות אחד מבעלי המסורה ומשלים את סמיכתו. ואמנם מהרמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים הל״ד) משמע קצת שזקן ממרא הוא א׳ מבעלי המסורה, עיין בו, וצ״ע. (מפי מו״ר זצ״ל).

נ. עיין במעתיקי שמועה (ח״א דף י״ג) שמביא את קושית מרן הגרי״ז זצ״ל ל״ל למשה בקידוש החודש שיהיו אהרן ועוד אחר עמו לקדש את החדש והרי משה במקום ע״א קאי. אמנם לפי מרן רבינו זצ״ל מבואר שלקה״ח לא מועיל דין משה רבינו במקום ע״א קאי מאחר שמהווה מעשה ב״ד ולא הוראה בעלמא.