אי נמי לשודא דדייני.
(1) 
אִי נָמֵי לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.
אִי נָמֵי לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.Alternatively, Rav Yosef informed me that Rav Ulla is a Torah scholar with regard to circumstances where the ruling is not clear-cut and the decision is rendered based on the discretion of the judges, that is, when the court is unable to rule solely based on the testimony presented in court and the judges arrive at their ruling based on their sense of the matter. Rav Yosef informed Rav Naḥman that if the case is decided based on judicial discretion, Rav Ulla is worthy of having the decision ruled in his favor.
ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מדרבנן דידע ליה סהדותא לחבריה וזילא ביה מילתא דליזיל4 לגבי דיינא דבציר מיניה לא ליזיל אמר רב ששת5 בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכל דבר שאין6 דרכו ליטול הרי זה לא יטול. והני מילי בממונא אבל באיסורא ליזיל וליסהיד7 {משלי כא:ל} אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י׳י כל מקום שיש בו8 חילול השם אין חולקין כבוד לרב. רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לתלתייהו אמר ליה רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה אמר ליה האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף.
חד סהדא תא את וקום התם ולא תימא מידי מניין שלא יעמוד תלמוד לומר מדבר שקר תרחק ומניין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה [לי במנה]12 ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. ומניין לנושין בו מנה וטענוהו במאתים שלא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועה ממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק ומניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים מעידין כדי שיוציאו מנה מנה לכל אחד ואחד13 ויחלוקו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק ומניין לשנים שיושבין14 לדין אחד לבוש [סמרטוטין] ואחד לבוש [אצטלא בת מאה מנה]15 שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. כי אתו לקמיה דרבה בר רב הונא אמר להו שלופו16 פזמקייכו וחותו לדינא. מניין17 לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק ומניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין18 קודם שיבא בעל דין חבירו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק19. רב20 כהנא מתני לה {ויקרא יט:טו} מלא תשא ולא תשיא. {יחזקאל יח:יח} ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו רב אמר זה הבא בהרשאה ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה [עסיקין]21:
ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא [מדאוריתא]22 מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה23. ורב [אחא]24 בר יעקב אמר למעוטי25 משחק בקוביא וכל שכן מלך:
1. ליה: דפוסים: להו .
2. ניקדום: כ״י נ : ״ליקום״. דפוס קושטא : נקדים . דפוסים : נקדם .
3. וניתיב: כ״י נ , דפוסים : ״וליתיב״. דפוסים : ליתיב .
4. דליזיל: כ״י נ , דפוסים: ״דניזיל״.
5. ששת: כ״י נ , דפוסים : ״שישא״. דפוס קושטא : ששא .
7. וליסהיד: כ״י נ : ״ולסהיד״. דפוסים: ומסהיד .
9. שהוא יושב לפני רבו ורואה את: כבהמשך. כ״י נ : ״שרואה״. דפוסים: שרואה את .
10. שאיני: דפוסים: איני .
11. עמו: כ״י נ , דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית : ״בי״.
12. לי במנה: כ״י נ , דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית : ״במאה״.
13. מנה לכל אחד ואחד : כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י הספרייה הבריטית , נראה שחסר ב-גז .
14. לשנים שיושבין: וכן גז , דפוס קושטא . כ״י נ : ״שיושבין״. דפוסים : לשנים שבאין .
15. סמרטוטין, אצטלא בת מאה מנה: גז , כ״י נ , דפוסים, וכן ברא״ש. כ״י הספרייה הבריטית הסדר הפוך: ״אצטלא בת מאה מנה, סמרטוטין״.
16. שלופו: וכן דפוס קושטא . כ״י נ , דפוסים : ״שלופי״.
17. מניין: וכן גז . כ״י נ , דפוסים: ״ומנין״.
18. יטעים דבריו לדיין: וכן גז . כברי״ף סנהדרין פרק א (דף ב ע״ב). דפוסים: יטעון דבריו .
19. ומניין לבעל דין...תרחק: חסר בכ״י נ .
20. רב: וכן גז , כ״י נ . דפוסים: ורב .
21. עסיקין: גז , כ״י נ , דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית : ״עסקין״.
22. מדאוריתא: גז , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י הספרייה הבריטית , חסר גם ברשב״א כאן.
23. דפסלוה: דפוסים : דפסלוהו .
24. אחא: גז , כ״י נ , דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית : ״אדא״.
25. למעוטי: וכן גז , כ״י נ . דפוסים: לאפוקי , כברא״ש.
אי נמי לשודא דדייני – יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות טו).
אי נמי לשודא – לפר״ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת״ח והיה ירא שמא יתן לו כדאמר (כתובות פה:) תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה ת״ח ויעשה שודא למי שירצה.
א״נ לשודא. פירש רש״י: רואין הדיינים ואומדין בדעתם למי היה אומר ליתן המתנה הנותן ואי זה מהם דעתו יותר קרובה לנותן ונותנין לו. וקשה דאם כן אין יכולין הדיינין לתת למי שירצה דמוכרחים הם ליתן למי שיראה בעיניהם שהיתה דעת הנותן ליתן יותר. ובירושלמי (כתובות פ״י ה״ד) אמר שודא שוחדא דדיינא כלומר תנו שוחד לדיין שהכל תלוי בו ומה שירצה יעשה. וכן נראה נמי ודאי בכתובות (כתובות פה:) שזה הכל תלוי בדיין, ובכ״מ דשייך למימר שודא דדייני אין הולכין אחר לב הנותן כלל, דאמר התם גבי מי שאמר נכסי לטוביה והיו בעיר ב׳ טוביה, שאם אחד מהם ת״ח והאחר ע״ה ת״ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם, שניהם שודא דדייני, הרי בכאן שאין אנו יכולין לדעת דעת הנותן, ולפיכך אנו אומרים שודא דדייני כלומר שהכל תלוי בדיין. ועוד ראיה מדאמר (קידושין עד.) גבי נאמן הדיין לומר לזה זיכתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שהדין לפניו אבל אם יצא הדין מלפניו אינו נאמן, ואקשינן וכי יצא הדין נמי ליהדר לידיניה, כלומר דכיון שהכל תלוי בדיין יחזור ויסדרם להם פעם אחת, ופרקינן בשודא דדייני, כלומר דכיון דדין שודא הכל תלוי בדעת הדיין אינו נאמן עכשיו דשמא דעת אחרת הי״ל בשעת פסק דין.
בד״ה לא יעשה כו׳ להעמיד וכשהוא בוש לחזור כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה א״נ לשודא כו׳ בעל דין שכנגדו ת״ח כו׳ נ״ב פי׳ דלר״ת דמפ׳ שודא על הדיין דוקא א״כ בע״כ הכא איירי דשניהם תלמידי חכמים ושייך בהו שודא ויעשה הדיין שודא למי שירצה דאי לאו הכי ליכא שודא כלל ויהבינן בע״כ לת״ח בשלמא לפרש״י הא דיהבינן לת״ח ולא לעם הארץ זהו שנקרא שודא וא״כ שפיר קאמר אי נמי לשודא ודו״ק [עיין במהרש״א]:
בד״ה א״נ לשודא כו׳ שכנגדו ת״ח כו׳ ולכך שלח ליה שגם זה ת״ח כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל דלר״ת דמפרש שודא על הדיין כו׳ איירי בשניהם ת״ח כו׳ בשלמא לפרש״י הא דיהבינן לת״ח ולא לע״ה זהו נקרא שודא וא״כ שפיר קאמר א״נ לשודא עכ״ל אבל בפרק הכותב מוכח בהדיא דלא מיקרי שודא בת״ח וע״ה אלא בב׳ ת״ח דהכי איתא שם שכן ות״ח ת״ח קודם כו׳ שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת״ח שודא דדייני וכן הקשה אבן ל״ב על דברי התוס׳ דהכא ונראה ליישב דבריהם דודאי לפרש״י נמי שודא דקאמר הכא איירי בב׳ ת״ח אלא משום דלפרש״י אתיא בפשיטות הא דשלח לו הכי וסיפר בו [כל] המעלות עולא חבירינו כו׳ שאף אם גם חבירו ת״ח היה יכריע רב נחמן דעת הנותן שלזה נתכוין ליתן אבל לפי׳ ר״ת בב׳ ת״ח אין אומדין דעת הנותן למי נתכוין אלא שהדיין יתנו למי שירצה צ״ל נמי הכא דלא שלח ליה הכי כדי שיתנו לו אלא כיון שגם זה ת״ח יתנו רב נחמן למי שירצה וזה ברור בדברי התוס׳ ודו״ק:
אי נמי [או גם כן] יש טעם להודיע שהוא תלמיד חכם, לענין שודא דדייני [השלכת הדיינים] שפעמים אין בידם לפסוק על פי ראיות אלא לפי ראות עיניהם, והודיע לו רב יוסף שאדם זה ראוי שיחליטו לטובתו.
Alternatively, Rav Yosef informed me that Rav Ulla is a Torah scholar with regard to circumstances where the ruling is not clear-cut and the decision is rendered based on the discretion of the judges, that is, when the court is unable to rule solely based on the testimony presented in court and the judges arrive at their ruling based on their sense of the matter. Rav Yosef informed Rav Naḥman that if the case is decided based on judicial discretion, Rav Ulla is worthy of having the decision ruled in his favor.
הכל
(2) אָמַר עוּלָּא מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין אאֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה דִּכְתִיב {דברים י״ט:י״ז} וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אָמַר רַב הוּנָא מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן באֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה דִּכְתִיב {שמות י״ח:י״ג} וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפּוֹט אֶת הָעָם וַיַּעֲמוֹד הָעָם.
§ Ulla says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants; but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing, as it is written: “Then the two men shall stand” (Deuteronomy 19:17). Rav Huna says: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as it is written: “And Moses sat to judge the people and the people stood” (Exodus 18:13).
§ Ulla says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants; but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing, as it is written: “Then the two men shall stand” (Deuteronomy 19:17). Rav Huna says: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as it is written: “And Moses sat to judge the people and the people stood” (Exodus 18:13).
אמר עולא אמר רב הונאא מחלוקת בבעלי דינין בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין הכל בעמידהב, ודיינין בישיבה, כדכת׳ג ויעמד העם על משה וג׳, וכת׳ד וישב משה לשפוט את העם.
א. לפנינו יש שתי מימרות, אחת: אמר רב עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים. ושניה: אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן וכול׳. ור״ח צירף את שתי המימרות יחד, דמחלוקת בבעלי דינין ובשעת משא ומתן. אולם השמיט שבעדים דברי הכל בעמידה, ואפשר שסמך על מה שכתב להלן: עמידת העדים עשה וכו׳.
ב. כך היא גם הגרסה ברמב״ם (סנהדרין פרק כא ה״ג) מהד׳ פרנקל: אבל בשעת גמר דין ׳הכל בעמידה׳ שנ׳ ויעמד העם על משה. ולפי גרסתו הביא ר״ח קודם את הדרשה של ויעמד העם ואחר כך וישב משה לפשוט את העם. ולפנינו: דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה. ועל הסדר שהפסוק נדרש: וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם. יש לציין לגרסת הגמרא בכי״פ: אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיין בישיבה, שנ׳ וישב משה לישפוט, והא עדים בשעת גמר דין דמו. וט״ס הוא, וככל הנראה צ״ל ׳הכל בעמידה׳.
לדעת התוס׳ (לעיל עמוד א ד״ה שאם) אין בעלי הדין צריכים לעמוד בשעת קבלת העדות, ולא אמרו שקבלת עדות כגמר דין אלא כטעם למה העדים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדותם. אבל הרשב״א כתב שגם בעלי הדין צריכים לעמוד בשעת קבלת העדות כיון שהוא כגמר דין (שתי הדעות הובאו בתוס׳ סנהדרין דף יט,א).
ובטעם הדבר שצריך לעמוד בשעת גמר דין כתב המאירי שהוא משום כבוד הדיינים, ומטעם זה יש לומר שגם בעלי הדין צריכים לעמוד גם בשעת קבלת עדות דהוא כגמר דין. והרמב״ם בפרק יא מהל׳ עדות הל׳ ט כתב שמלכי ישראל לא מעידין ואין מעידין עליהם, שהן בחזקת אלמים בעלי זרוע, ואינם נכנעים תחת עול הדיינים. ואפשר, שבעמידת העדים ובעלי הדין לפני הדיינים נכנעים הם תחת עול הדיינים, ולטעם זה רק העדים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדותם.
לדעת התוס׳ (לעיל עמוד א ד״ה שאם) אין בעלי הדין צריכים לעמוד בשעת קבלת העדות, ולא אמרו שקבלת עדות כגמר דין אלא כטעם למה העדים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדותם. אבל הרשב״א כתב שגם בעלי הדין צריכים לעמוד בשעת קבלת העדות כיון שהוא כגמר דין (שתי הדעות הובאו בתוס׳ סנהדרין דף יט,א).
ובטעם הדבר שצריך לעמוד בשעת גמר דין כתב המאירי שהוא משום כבוד הדיינים, ומטעם זה יש לומר שגם בעלי הדין צריכים לעמוד גם בשעת קבלת עדות דהוא כגמר דין. והרמב״ם בפרק יא מהל׳ עדות הל׳ ט כתב שמלכי ישראל לא מעידין ואין מעידין עליהם, שהן בחזקת אלמים בעלי זרוע, ואינם נכנעים תחת עול הדיינים. ואפשר, שבעמידת העדים ובעלי הדין לפני הדיינים נכנעים הם תחת עול הדיינים, ולטעם זה רק העדים צריכים לעמוד בשעת קבלת עדותם.
ג. שמות יח, יג.
ד. שם.
הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו – שסמכו לשני אנשים ולא כתיב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו ועי״ל דקאי נמי אאשר להם ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה דומיא דעדים דהוי כגמר דין.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה – יש מי שאומר שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, וגמרי לה מדאמרינן במס׳ זבחים פרק שניא מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם, ומשמע דדיעבד נמי מדקאמר פסול. ולא נראה כןב דאם תמצא לומר דיעבד כשר ומצוה לכתחלה [בעמידה], משו׳ הכי תלמיד חכם לכתחילה בישיבה משום דעשה דכבוד תורה עדיף, אלא אי אמרת דיעבד נמי אין עדותן עדות תלמיד חכם היאך מושיבין אותו, ואי משום עשה דכבוד תורה לא יעיד כלל,ג אלא ש״מ דיעבד (נמי) כשר, והתם בזבחים פסול לכתחילה קאמר, וכן בבעלי דיניןד בשעת גמר דין נמי דיעבד דינם דין, וכן דיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין מה שעשו עשוי בדיעבד, והכי איתא בפרק ארבע מיתות בירושלמיה רבי שמעון בן לקיש אומר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין שדינם דין, פי׳ מדתנןו והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין כו׳.
והא דאמרינן [בגמרא] גבי דביתהו דרב הונא, והא אמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, לאו למימרא דאינו רשאי להושיבן להושיבן שניהן, שהרי עד תלמיד חכם מושיבין אותו וכל שכןז בעל דין אפי׳ בשעת גמר דין, ורבינו גורסח אותבינהו לתלתייהו ומשמע אפי׳ בשעת גמר דין, אלא שאשת חבר אינה כחבר מן התורהט וליכא עשה דכבוד תורה. ותמיהא לי דהא אפי׳ בקרוביה של חבר איכא כבוד תורה כדאמרינן בכתובות בפרק הנושא.י ולא קשיא דאין כאן בזיון לחבר אם בשעת גמר דין עומדת אשתו. אי נמי לאחר מיתה הוה כמו שפי׳ רש״י ז״ל,כ ואין כאן עשה מן התורה.ל וכן משמע דבחבר עצמו לא מצרי׳ לבני אווזא אלא קאים מקמי תרוייהו, ואי איניש זילא הוא דלאו בר מיקם מקמיה הוא, קאי מקמיה חבר, וליכא משום [מסתם טענתא] דמסתמא כולי עלמא ידעי והדרת פני זקן,מ ומושיב את שניהם.
א. טז, א.
ב. וכ״ה בחי׳ הר״ן ובר״ן וברשב״א, והרשב״א הביא ראיה מהירושלמי בגיטין, וכ״ה בריטב״א.
ג. וכי מכשירין עדות פסול מפני כבוד תורה. ר״ן.
ד. צ״ל: יושבין.
ה. סנהדרין פ״ז ה״ח.
ו. סנהדרין נו, א.
ז. לתירוץ השני בתוס׳ ד״ה הכל, אין זה כל שכן, דשוים הם.
ח. הרי״ף בדף יג, ב, בדפי הרי״ף, ולפנינו: אותבינהו לכולהו, והיינו הך. ור׳ ריטב״א ד״ה רב יימר.
ט. וכ״כ הריטב״א דכבוד אשתו וקרוביו אינן אלא מדרבנן עיי״ש.
י. צ״ל פרק שני דייני, דף קה, ב.
כ. בד״ה דביתהו.
ל. ותוס׳ ד״ה דאמר, כתבו: או שמא אין לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף, ומבואר שמסתפקים בזה.
מ. ויקרא יט, לב.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה. יש מי שאומר דאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, והביאו ראיה ממה שאמר בפ״ב דזבחים (זבחים טז.) מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת״ח, ומדקאמ׳ פסולה משמע דאפילו בדיעבד נמי פסול, והר״ם ב״נ ז״ל כתב דאינו נראה כן, דהא התם אמרו ביושב ת״ח, ובשלמא אי אמרת דבעלמא בדיעבד מיהא עדותו עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה דכתיב ועמדו, בת״ח עבדי׳ אפילו לכתחלה משום דכבוד תורה עדיף דעדות מיהא עדות בישיבה, אלא אי אמרת דבעלמא אפילו בדיעבד פסולה ת״ח היאך מושיבין אותו, וא״ת משום כבוד תורה דזילא ביה מילתא, לימרו דלא ליסהיד וכדאמרינן במלך, ואני יש בידי ראיה מפורשת ממה שאמרו בגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס (גיטין עא.) בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות, וגרסינן בירושלמי (פ״ז ה״א) אמר ר״ל זאת אומרת מעידין מיושב, הנה שהכשירו בירושלמי בקורדיקוס דהוי כדיעבד, ולמדוה מדקתני בודקין אותו לעדיות, והתם בזבחים פסול לכתחלה קאמר, והוא הדין לבעלי דינין בשעת גמר דין, ואם תאמר אם כן מה אמרו (סנהדרין יט.) לינאי המלך עמוד על רגליך, והאיכא כבוד מלכות, אמרו מקצת מרבותינו הצרפתים ז״ל דדילמא דיני נפשות לעולם בעמידה, אי נמי שהוא ישב מעצמו עד שלא נתנו לו ב״ד רשות.
ודיינים שקבלו עדות כשהן עומדים מה שעשה עשוי בדיעבד, והכין איתא בירושלמי בפרק מיתות ב״ד (סנהדרין פ״ז ה״ח) דתנן גבי מגדף והדייני׳ עומדין על רגליהן שקורעין ולא מאחין, וגרסינן עלה בירושלמי ר״ש בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין דינם דין.
ומה אמרו בסמוך גבי דביתהו דרב הונא והאמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל ב״ד בישיבה ובעלי הדין בעמידה, לאו למימרא שאם בא להושיב שניהם שאינו רשאי, שהרי אפילו עד ת״ח מושיבין וכ״ש בעלי דין בעת גמר דין אלא דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה וכמו שפירש רש״י ז״ל (ד״ה דביתהו) ואין כאן עשה מן התורה. וכתב הרמב״ן ז״ל שכן ודאי נר׳, מדאלו לת״ח לא הוה צריך לבר אווזא, אלא מיקם הוא קאים להדיא מקמיה, ואפילו הוי בעל דיניה איניש אי לא הוי קאים מקמי חבר ולא חייב לסתום טענת׳ דאידך, שהכל יודעים דחייב אדם להדר פני חכם דכתיב (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן להושיב את שניהם, ועכשיו נהגו להושיב את הכל מפני המחלוקת.
אבל בעדים דברי הכל בעמידה – פי׳ בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ׳ כ״ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר״י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש״ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב׳ האנשים אשר להם הריב כך פי׳ בתוס׳ ומיהו הא דאמרינן בעדים ד״ה בעמידה ה״מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ׳ מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס״ד דמפסיל גבי ת״ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי׳ היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה׳ וקורעים ואמרי׳ עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי׳ בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב״ן ורבותי ז״ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו (בעלי דינין להושיב אכל) [הכל להושיב בעלי דינין] ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב״ם ז״ל.
דביתהו דרב הונא וכו׳ עד והאמר מר וכו׳ – אבל בשעת גמר דין ד״ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע״ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש״י ז״ל כי שאלה היא ששואל הש״ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי׳ רבינו מאיר הלוי ז״ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא״ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי״ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ׳ שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש״י ז״ל פי׳ דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ״ז י״ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע׳ גמ״ד דהא דאמרי׳ דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת״ח עצמו א״צ לזה אלא שעומד לפני שניהם (ואי אניסא זילא הוא קמיה) [ואי אינש זילא הוא אידך קאים] מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ״ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו׳ גירסת רש״י ז״ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי׳ שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי׳ בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי׳ בירושלמי.
גמ׳. אבל בעדים דברי הכל בעמידה וכו׳. כתב הרמב״ם בפ׳ כ״א מהל׳ סנהדרין הל״ג וז״ל בד״א בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה וכו׳ בד״א בבעלי דינין אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים עכ״ל.
לשון הרמב״ם ״לעולם בעמידה״ מורה שלדעתו, עומדים העדים אף בשעת משא ומתן שלהם כי יש משא ומתן ואף גמר דין בנוגע לקבלת העדות. ונראה שהרמב״ם התכוון לבדיקת העדים, שכן אף שבדיקת העדים אינה מעכבת מאחר שאינה מגופה של העדות ומעיקר הגדתם, וסד״א שכמשא ומתן של בעלי הדינין בעלמא דמיא שאינם צריכים לעמוד, קמ״ל הרמב״ם שהעדים לעולם בעמידה, כי כל מילי דעדות טעונים עמידה.
שם. גמ׳. אבל בשעת גמר דין וכו׳. עלינו להתבונן בעדים שמעידים באיסורין - כגון שני עדים שמעידים נתנסך יינך - האם חייבים לעמוד לפני ב״ד או לא.
א אמר עולא: מחלוקת חכמים ור׳ יהודה אם חייבים לעמוד או לא, היא דווקא בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל עדותם צריכה להיות בעמידה, דכתיב [שנאמר]: ״ועמדו שני האנשים״ (דברים יט, יז). אמר רב הונא: מחלוקת זו אם צריכים בעלי הדין לעמוד, היא דווקא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב [שנאמר]: ״וישב משה לשפט את העם ויעמד העם״ (שמות יח, יג).
§ Ulla says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants; but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing, as it is written: “Then the two men shall stand” (Deuteronomy 19:17). Rav Huna says: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as it is written: “And Moses sat to judge the people and the people stood” (Exodus 18:13).
הכל
(3) ל״א לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה דְּהָא עֵדִים כִּגְמַר דִּין דָּמוּ וּכְתִיב בְּהוּ וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים.
The Gemara presents an alternative version of the statement of Rav Huna: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as concerning the witnesses, the status of the stage of their testimony is like that of the stage of the verdict, and it is written concerning them: “Then the two men shall stand.”
The Gemara presents an alternative version of the statement of Rav Huna: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as concerning the witnesses, the status of the stage of their testimony is like that of the stage of the verdict, and it is written concerning them: “Then the two men shall stand.”
לישנא אחרינא [לשון אחרת] בדברי רב הונא: מחלוקת — בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל יהיו דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא [שהרי] עדים כגמר דין דמו [נחשבים], שעדותם היא סיום הענין והכרעתו מבחינתם, וכתיב בהו [ונאמר בהם]: ״ועמדו שני האנשים״.
The Gemara presents an alternative version of the statement of Rav Huna: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as concerning the witnesses, the status of the stage of their testimony is like that of the stage of the verdict, and it is written concerning them: “Then the two men shall stand.”
הכל
(4) דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לַהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר הֵיכִי נַעֲבֵיד אִי אֵיקוּם מִקַּמַּהּ מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ דְּבַעַל דִּינָא לָא אֵיקוּם מִקַּמַּהּ אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר א״ל אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ צֵא וְאַפְרַח עֲלַי בַּר אֲוָּוזָא וּשְׁדִי עִלָּוַואי וְאֵיקוּם.
The Gemara relates: The wife of Rav Huna had a trial pending before Rav Naḥman. Rav Naḥman said: What should we do? If I will arise before her in deference to her status as the wife of a Torah scholar, the claims of the other litigant will be suppressed, as it will be mistaken as a display of preference for the wife of Rav Huna, since not everyone is aware that one is required to show deference to the wife of a Torah scholar. If I will not arise before her, that would run counter to the principle that in terms of deference, the status of the wife of a ḥaver is like that of a ḥaver, who is devoted to the meticulous observance of mitzvot. Rav Naḥman said to his attendant: Go outside and cause a duck to fly and cast it onto me, and in that way I will be forced to arise in a manner that will fulfill the obligation to rise, without intimidating the other litigant.
The Gemara relates: The wife of Rav Huna had a trial pending before Rav Naḥman. Rav Naḥman said: What should we do? If I will arise before her in deference to her status as the wife of a Torah scholar, the claims of the other litigant will be suppressed, as it will be mistaken as a display of preference for the wife of Rav Huna, since not everyone is aware that one is required to show deference to the wife of a Torah scholar. If I will not arise before her, that would run counter to the principle that in terms of deference, the status of the wife of a ḥaver is like that of a ḥaver, who is devoted to the meticulous observance of mitzvot. Rav Naḥman said to his attendant: Go outside and cause a duck to fly and cast it onto me, and in that way I will be forced to arise in a manner that will fulfill the obligation to rise, without intimidating the other litigant.
דביתהו דרב הונא – משמת רב הונא.
אפרח עלי בר אווזא – ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי.
אפרח עלי בר אווזא – אע״ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ״ק דקדושין (דף לג.) מ״מ אין איסור שהרי עומד היה ועי״ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי לעומד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ דהתם ליכא הידור כלל.
ולכאורה נראה שזה תלוי בשתי הלשונות שבגמרא שלפנינו, ללישנא בתרא עמידת העדים מטעם שעדים כגמר דין דמי, ובאיסורים, איפוא, שאין שם גמר דין או מעשה בית דין לא יצטרכו העדים לעמוד. מאידך, ללישנא קמא דין עמידת העדים דין בפני עצמו ולא מטעם שכגמר דין דמי, אף עדים המעידים באיסורין חייבים לעמוד.
עוד נ״מ תהיה בין לישנא קמא ללישנא בתרא בנוגע לעמידת בעלי דינין בשעת הגדת העדות. אם הגדת העדות כגמר דין דמי אף בעלי הדינין חייבים לעמוד, אבל אם עמידת העדים דין בפני עצמו, אין בעלי הדינין חייבים לעמוד. וכן עולה מדברי התוס׳ במס׳ סנהדרין (יט. ד״ה ינאי המלך עמוד על רגליך כו׳) וז״ל וקבלת עדות כשעת גמר דין ובשעת גמר דין אמרינן וכו׳ דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה וא״כ יש ליזהר כשב״ד מושיבין שני בעלי דינין שלא ישבו בשעת קבלת העדות ולא בשעת גמר דין דשעת קבלת העדות כמו גמר דין חשוב עכ״ל. מוכח, איפוא, שאם קבלת העדות אינה כגמר דין (וכלישנא קמא) בעלי הדינין יכולים לישב בשעת הגדת העדות, ואך העדים בעצמם חייבים לעמוד ולהעיד.
מסופר, דביתהו [אשתו] של רב הונא הוה [היה] לה דינא קמיה [דין לפני] רב נחמן, אמר: היכי נעביד [כיצד נעשה] בענין זה? אי איקום מקמה [אם אעמוד לפניה] משום כבודה כאשת תלמיד חכם, על ידי כך מסתתמן טענתיה דבעל דינא [יסתתמו טענותיו של בעל הדין] שאין הכל יודעים שצריך לחלוק לה כבוד משום שהיא אשת חכם, ויחשוב הצד השני שרב נחמן מעדיף אותה משום מה. ומן הצד האחר, אם לא איקום מקמה [אעמוד לפניה], הרי אמרו שאשת חבר הרי היא כחבר, וכבוד התורה הוא! אמר ליה [לו] רב נחמן לשמעיה [לשמשו]: צא ואפרח [והפרח] עלי בר אווזא [ברווז] ושדי עלוואי, ואיקום [וזרוק אותו לעברי, ואעמוד], כביכול בגלל הברווז, שאז אקיים את מצות העמידה, אבל לא ייראה הדבר כך.
The Gemara relates: The wife of Rav Huna had a trial pending before Rav Naḥman. Rav Naḥman said: What should we do? If I will arise before her in deference to her status as the wife of a Torah scholar, the claims of the other litigant will be suppressed, as it will be mistaken as a display of preference for the wife of Rav Huna, since not everyone is aware that one is required to show deference to the wife of a Torah scholar. If I will not arise before her, that would run counter to the principle that in terms of deference, the status of the wife of a ḥaver is like that of a ḥaver, who is devoted to the meticulous observance of mitzvot. Rav Naḥman said to his attendant: Go outside and cause a duck to fly and cast it onto me, and in that way I will be forced to arise in a manner that will fulfill the obligation to rise, without intimidating the other litigant.
הכל
(5) וְהָאָמַר מָר מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִים בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה גדְּיָתֵיב כְּמַאן דְּשָׁרֵי מְסָאנֵיהּ וְאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב.
The Gemara asks: But doesn’t the Master, Rav Huna, say: The dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing? How, then, can Rav Naḥman rise? The Gemara responds: One may fulfill both requirements in a case where he sits like one who unties his shoe, neither completely standing nor completely sitting, and says his verdict: So-and-so, you are innocent, and so-and-so, you are guilty.
The Gemara asks: But doesn’t the Master, Rav Huna, say: The dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing? How, then, can Rav Naḥman rise? The Gemara responds: One may fulfill both requirements in a case where he sits like one who unties his shoe, neither completely standing nor completely sitting, and says his verdict: So-and-so, you are innocent, and so-and-so, you are guilty.
אימתא הוא גמר דין, כדבעי דיינא למימר איש פלוני אתה זכיי ואיש פלוני אתה חייב.
פירוש ערקתאב דמסני, תרגוםג שרוך נעל.
א. גם הרי״ף כתב כאן: היכי דמי גמר דין איש פלוני וכול׳. ועל פי הסוגיא בהמשך.
ב. כבכתי״מ ופ׳ וחידושי הר״ן: כמאן דשרי ערקתא דמסניה. לפנינו ליתא תיבת ׳ערקתא׳.
ג. אונקלוס, בראשית יד, כג.
(דיינים – ס״א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר).
הדיינין בישיבה – והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים.
ומשני: דיתיב וכו׳ – כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל.
והאמר מר בשעת גמר דין כו׳ – אע״ג דהיה יכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף וה״נ עשה דכבוד תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה אפי׳ בשעת גמר דין אע״פ שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף.
בד״ה והאמר מר כו׳ איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום כו׳ עכ״ל מיהו אכתי קשה מאי קשיא ליה מהא דדיינין בישיבה היכא הוה קאים הא איכא למימר דעשה דכבוד תורה עדיף ולהכי היה עומד מפניה שהיתה אשת חבר ויש ליישב דלא נימא דעשה דכבוד תורה עדיף בכה״ג דלקמן בת״ח דב׳ העשין בגופיה דטוב לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד תורה ולישב אבל עשה דדיינין בישיבה לא נידחית מפני עשה דכבוד תורה של אחר ועוד מקשים לתירוצם שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה כו׳ אכתי אמאי לא הושיבה ואותיב נמי לבעל דינה כדאמרינן בהני עובדי דלקמן וי״ל דהני עובדי דלקמן מצינן לאוקמא בתחלת דין ולכך הביאו בקושייתם מההיא דאמרינן בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף דאיירי בעדים דומיא דגמר דין אבל מהנהו עובדי דלקמן דהושיבו ת״ח מצינן לאוקמא שפיר דוקא בתחלת דין וק״ל:
והנה למעלה ביארנו שהרמב״ם פסק שעדים חייבים לעמוד אף בשעת משא ומתן שלהם דהיינו בשעת הבדיקות. ומסתבר דהלישנא של עדות כגמר דין דמי לא שייך לבדיקות. יוצא איפוא שהרמב״ם אינו פוסק כלישנא זו.
ושואלים: ומה מועילה עצה זו? והאמר מר [והרי אמר החכם, רב הונא]: מחלוקת ר׳ יהודה וחכמים היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה! ומשיבים: ניתן לקיים דבר זה באופן דיתיב כמאן דשרי מסאניה [שהדיין יושב כמי שמתיר את מנעלו] שאין זו ישיבה גמורה אלא מעין חצי עמידה, ואמר [ואומר] את דינו: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.
The Gemara asks: But doesn’t the Master, Rav Huna, say: The dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing? How, then, can Rav Naḥman rise? The Gemara responds: One may fulfill both requirements in a case where he sits like one who unties his shoe, neither completely standing nor completely sitting, and says his verdict: So-and-so, you are innocent, and so-and-so, you are guilty.
הכל
(6) אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא דהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי מוֹתְבִינַן לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וּלְעַם הָאָרֶץ נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ תִּיב וְאִי קָאֵי לֵית לַן בַּהּ.
§ Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar [letzurva merabbanan] and an am ha’aretz have a court case with one another, we seat the Torah scholar, and to the am ha’aretz we also say: Sit. And if he chooses to stand due to deference, we have no problem with it.
§ Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar [letzurva merabbanan] and an am ha’aretz have a court case with one another, we seat the Torah scholar, and to the am ha’aretz we also say: Sit. And if he chooses to stand due to deference, we have no problem with it.
אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דאית ליה דינא בהדי ע״הא מותבינן לצורבא מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן תוב ואי קאי לית לן בה.
א. בכת״י: צורבא מרבנן דאית ליה דינא בהדדי. והוא קרוב לגי׳ שלפנינו בגמ׳: צורבא מרבנן וע״ה דאית להו דינא בהדי הדדי.
ב אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי [שיש להם דין זה עם זה], מותבינן ליה לצורבא מרבנן [מושיבים אנו אותו את התלמיד חכם], ולעם הארץ נמי אמרינן ליה: ״תיב״ [גם כן אומרים אנו לו: ״שב״], ואי קאי [ואם הוא עומד], מחמת כבוד או בושה, לית לן [אין לנו] בה ואין אנו צריכים להקפיד על כך.
§ Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar [letzurva merabbanan] and an am ha’aretz have a court case with one another, we seat the Torah scholar, and to the am ha’aretz we also say: Sit. And if he chooses to stand due to deference, we have no problem with it.
הכל
(7) רַב בַּר שֵׁרֵבְיָא הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתֵיב נָמֵי לְבַעַל דִּינֵיהּ אֲתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא בְּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא תִּיב הֵיכִי עָבֵיד הָכִי וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ אָמַר רַב פָּפָּא מֵימָר אָמַר אִיהוּ הָא אוֹתְבַן שְׁלִיחָא הוּא דְּלָא מִפַּיַּיס מִינַּאי.
The Gemara relates: Rav bar Sherevya had a trial pending before Rav Pappa. Rav Pappa seated him and also seated his litigant counterpart, who was an am ha’aretz. An agent of the court came and kicked and stood the am ha’aretz on his feet to show deference to the Torah scholars there, and Rav Pappa did not say to him: Sit. The Gemara asks: How did Rav Pappa act in that manner by not instructing the am ha’aretz to sit again? But aren’t the claims of the am ha’aretz suppressed by Rav Pappa’s perceived preferential treatment of Rav bar Sherevya? The Gemara responds: Rav Pappa said to himself that the litigant will not perceive bias, as he says: The judge seated me; it is the agent of the court who is displeased with me and compelled me to stand.
The Gemara relates: Rav bar Sherevya had a trial pending before Rav Pappa. Rav Pappa seated him and also seated his litigant counterpart, who was an am ha’aretz. An agent of the court came and kicked and stood the am ha’aretz on his feet to show deference to the Torah scholars there, and Rav Pappa did not say to him: Sit. The Gemara asks: How did Rav Pappa act in that manner by not instructing the am ha’aretz to sit again? But aren’t the claims of the am ha’aretz suppressed by Rav Pappa’s perceived preferential treatment of Rav bar Sherevya? The Gemara responds: Rav Pappa said to himself that the litigant will not perceive bias, as he says: The judge seated me; it is the agent of the court who is displeased with me and compelled me to stand.
מסופר, רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה [היה לו דין לפני] רב פפא, אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה [הושיבו והושיב גם כן את בעל דינו], אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה [בא שליח בית הדין בעט בו והקימו] את עם הארץ, שהוא יושב במקום גדולים, ולא אמר ליה [לו] רב פפא: ״תיב״ [שב]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך] רב פפא? והא [והרי] בכך מסתתמן טענתיה [מסתתמות טענותיו] של אותו האיש כשרואה שמעדיפים את בעל דינו! ומשיבים: במקרה זה אמר רב פפא לעצמו, מימר אמר [אומר הוא אותו בעל דין בליבו]: איהו הא אותבן [הוא הדיין הרי הושיב אותי], שליחא [השליח] הוא זה דלא מפייס מינאי [שאינו מרוצה ממני] ומציק לי, ואין הוא סבור שהדבר נוגע לדיין.
The Gemara relates: Rav bar Sherevya had a trial pending before Rav Pappa. Rav Pappa seated him and also seated his litigant counterpart, who was an am ha’aretz. An agent of the court came and kicked and stood the am ha’aretz on his feet to show deference to the Torah scholars there, and Rav Pappa did not say to him: Sit. The Gemara asks: How did Rav Pappa act in that manner by not instructing the am ha’aretz to sit again? But aren’t the claims of the am ha’aretz suppressed by Rav Pappa’s perceived preferential treatment of Rav bar Sherevya? The Gemara responds: Rav Pappa said to himself that the litigant will not perceive bias, as he says: The judge seated me; it is the agent of the court who is displeased with me and compelled me to stand.
הכל
(8) וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא ההַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא לִיקְדּוֹם צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלִיתֵּיב מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמַאן דְּסָדַר לֵיהּ לְדִינֵיהּ וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ ואֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ לֵית לַן בַּהּ מֵימָר אָמַר בְּעִידָּנֵיהּ טְרִיד.
And Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar and an am ha’aretz have a court case with one another, let the Torah scholar not come to court early and sit with the judge in order to learn from him, due to the fact that by doing so he appears as one who is consulting the judge to arrange his legal claims, and that is prohibited. And we said this only in a case where there is not a fixed time for the Torah scholar to study with the judge at that hour; but if there is a fixed time for him to study with the judge at that hour, we have no problem with it, as the other litigant will say: He is occupied with his fixed study time, and the fact that he sat before the judge is unrelated to the case.
And Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar and an am ha’aretz have a court case with one another, let the Torah scholar not come to court early and sit with the judge in order to learn from him, due to the fact that by doing so he appears as one who is consulting the judge to arrange his legal claims, and that is prohibited. And we said this only in a case where there is not a fixed time for the Torah scholar to study with the judge at that hour; but if there is a fixed time for him to study with the judge at that hour, we have no problem with it, as the other litigant will say: He is occupied with his fixed study time, and the fact that he sat before the judge is unrelated to the case.
ערך כתש
כתש – א(שבועות ל:) בצורבא מרבנן מכתשינן בעם הארץ לא מכתשינן (בריש וירא אליו בב״ר) אתתיה דרבי יוסי הוות מכתשא עם אמתה. (ובויקרא רבה בצו) לא חמית תרין דמכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון (ובסוף אחרי מות) חמית תרין פשישין מכתש דא עם דא פי׳ חולקות זו עם זו.
א. [אויף שטאסען, שטרייטען.]
לא ליקדום וליתיב – לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי׳ יושב ושותק.
דמיחזי כמאן דמסדר ליה – טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן.
קבע עידניה – שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד.
ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי [שיש להם דין זה עם זה], לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב [שלא יקדים התלמיד חכם וישב לפני הדיין ללמוד], משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה [שנראה הדבר כמי שמסדר את דינו, טענותיו, לפניו] ואסור הדבר. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בתלמיד דלא קביע ליה עידניה [שלא קבוע לו זמנו] לבוא ללמוד לפני חכם זה באותה שעה, אבל כאשר קביע ליה עידניה לית לן בה [קבוע לו זמנו אין לנו בה], לפי שאז מימר אמר [אומר הצד השני]: בעידניה טריד [בזמנו, בלימודו הוא עסוק] ולכן הוא יושב לפניו.
And Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar and an am ha’aretz have a court case with one another, let the Torah scholar not come to court early and sit with the judge in order to learn from him, due to the fact that by doing so he appears as one who is consulting the judge to arrange his legal claims, and that is prohibited. And we said this only in a case where there is not a fixed time for the Torah scholar to study with the judge at that hour; but if there is a fixed time for him to study with the judge at that hour, we have no problem with it, as the other litigant will say: He is occupied with his fixed study time, and the fact that he sat before the judge is unrelated to the case.
הכל
(9) וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא זהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּיָדַע בְּסָהֲדוּתָא וְזִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא לְמֵיזַל לְבֵי דַיָּינָא דְּזוּטַר מִינֵּיהּ לְאַסְהוֹדֵי קַמֵּיהּ לָא לֵיזִיל אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא חמָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.
§ And Rabba bar Rav Huna says: In the case of a certain Torah scholar who knows testimony relevant to a certain individual, but it is a demeaning matter for him to go to the court consisting of a judge who is less prominent than he in order to testify before him, let him not go and testify. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: We learn that halakha in a mishna (Bava Metzia 29b) as well: If one found a sack or a basket, and it is not his typical manner to take it, he shall not take it in order to return it to its owner. Evidently, a Torah scholar may refrain from performing the mitzva to return a lost item (see Deuteronomy 22:1–3) if it is not in keeping with his stature.
§ And Rabba bar Rav Huna says: In the case of a certain Torah scholar who knows testimony relevant to a certain individual, but it is a demeaning matter for him to go to the court consisting of a judge who is less prominent than he in order to testify before him, let him not go and testify. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: We learn that halakha in a mishna (Bava Metzia 29b) as well: If one found a sack or a basket, and it is not his typical manner to take it, he shall not take it in order to return it to its owner. Evidently, a Torah scholar may refrain from performing the mitzva to return a lost item (see Deuteronomy 22:1–3) if it is not in keeping with his stature.
אמר רבה בר רב הונא, צורבאא מרבנן דידע בשהדותא וזילא ביה מילתא למיזל ומיסהד קמי דיינא דבצירב מיניה, לא ליזיל.
דתנןג, מצא שק או קופה וכל דברד שאינו דרכו ליטול, הרי זה לא יטול, והיינו דכת׳ה והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם. כיצד, זקן ואינה לפי כבודו.
א. כבתנחומא וה״ג. ולפנינו: האי צורבא.
ב. כבכתי״מ ופ׳. ולפנינו, דזוטר.
ג. בבא מציעא דף כט,ב.
ד. כבמשנה שם.
ה. דברים כב, א.
שאין דרכו ליטול – אם היה שלו.
הרי זה לא יטול – אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (ב״מ דף ל.).
האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי׳ מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל – פי׳ לישנא דלא ליזיל משמע שאפי׳ רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע״ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות׳ דהא מתנית׳ דמצא שק או קופה פסיד׳ דאבידה איכא ואפ״ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע״ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ׳ כמה ת״ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא (כ״ש) [כבוד תורתו] ודעת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דה״ה לצורב׳ מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב״ד או מוקי׳ אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב״ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ״ו הרא״ה ז״ל ולפ״ז הא דנקט הכא דידע סהדות׳ לרבותא הוא דאע״ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ׳ פסידא להאי דליכ׳ ב״ד חשוב לא ליזיל.
אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו׳ – ושמעי׳ מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות׳ לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור׳ אין חכמה וגו׳ לנגד ה׳ ודוקא במילת׳ דמקבלין סהדות׳ כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע״פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא״ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית׳ בעובד׳ דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל״א.
רב יימר הוה ידע לי׳ סהדות׳ אותבינהו לכוליה ופי׳ בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א׳ יושב וא׳ עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו׳ א״כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי״ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא״ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ׳ כ״ג יש לי בזה תירוץ אחר.
שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין.
ג ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא [תלמיד חכם היודע בעדות לאדם מסויים], וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה [ומזולזל בו הדבר ללכת לבית דין של דיין קטן ממנו להעיד לפניו], לא ליזיל [שלא ילך]. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדבר שמפני כבודו של חכם יכול הוא להימנע ממצוה, ששנינו: מצא אדם שק או קופה בדרך, ואין דרכו ליטול לטלטל דברים כאלה — הרי זה לא יטול כדי להשיבו לבעליו. משמע שמפני כבוד תלמיד חכם מבטלים מצות השבת אבידה שמן התורה.
§ And Rabba bar Rav Huna says: In the case of a certain Torah scholar who knows testimony relevant to a certain individual, but it is a demeaning matter for him to go to the court consisting of a judge who is less prominent than he in order to testify before him, let him not go and testify. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: We learn that halakha in a mishna (Bava Metzia 29b) as well: If one found a sack or a basket, and it is not his typical manner to take it, he shall not take it in order to return it to its owner. Evidently, a Torah scholar may refrain from performing the mitzva to return a lost item (see Deuteronomy 22:1–3) if it is not in keeping with his stature.
הכל
(10) הָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא טאֲבָל בְּאִיסּוּרָא {משלי כ״א:ל׳} אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ יכׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה׳ אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב.:
The Gemara notes: This matter applies only with regard to cases involving monetary matters; but in cases involving ritual matters, the dignity of the Torah scholar is not a consideration, as it is written: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), from which it is derived: Wherever there is desecration of the name of the Lord, one does not show deference to the teacher. Rather, the Torah scholar forgoes the honor due him in order to avoid violation of any prohibition that would desecrate the name of God.
The Gemara notes: This matter applies only with regard to cases involving monetary matters; but in cases involving ritual matters, the dignity of the Torah scholar is not a consideration, as it is written: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), from which it is derived: Wherever there is desecration of the name of the Lord, one does not show deference to the teacher. Rather, the Torah scholar forgoes the honor due him in order to avoid violation of any prohibition that would desecrate the name of God.
והני מילי בעדות ממון, אבל איסורא, אין חכמה ואין תבונה וגומ׳, כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.
אבל איסורא אין חכמה – בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין יח:) דפריך גבי כ״ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא״כ אפי׳ מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו׳ מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (ברכות יט:) מוכח דשרי אפי׳ באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי׳ בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי״ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי׳ בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ״ש פריך וה״מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא ועי״ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי׳ מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה [וע״ע תוס׳ ב״מ ל: ד״ה אלא].
כל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם או לאשת חבר בכדי שאין האחר מכיר בדבר עד שיסתתמו טענותיו הרי זה עושה מעשה היה באחד מן הגדולים שבאה אשת חבר לפניו לדין ובשעת גמר דין שהיתה היא צריכה לעמוד היה פוסח אם יעמוד מלפניה שמא יסתתמו טענותיו של בעל דינה ואע״פ ששעת גמר דין היה מ״מ הרי עדין בידו לטעון ואם לא יעמוד יזלזל בכבוד אשת חבר וצוה לשלוחו שיפריח את העוף עליו עד שיהא נראה כעומד מפני טיסת העוף ואחר שעמד עמד ולמדת שכל שרצה לכבד בעלי הדין בשעת גמר דין ולהיות עומד עמהם אע״פ שאמרו בעל דין בעמידה ודיין בישיבה דכתי׳ וישב משה וכו׳ אם רצה לעמוד עמהם כאדם הרוצה להתיר קשרי מנעלו עושה וכן כל כיוצא בזה:
ומעירים: הני מילי בממונא [דברים אלה אמורים בעדות ובשאר עניינים של ממון], אבל באיסורא [בדבר איסור] אין חוששים לכבוד החכם, שהכלל הוא: ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״(משלי כא, ל), לומר: כל מקום שיש בו חלול ה׳ — אין חולקין כבוד לרב, וצריך החכם למחול על כבודו כדי שלא ייגרם על ידי כך איסור, שהוא חילול השם.
The Gemara notes: This matter applies only with regard to cases involving monetary matters; but in cases involving ritual matters, the dignity of the Torah scholar is not a consideration, as it is written: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), from which it is derived: Wherever there is desecration of the name of the Lord, one does not show deference to the teacher. Rather, the Torah scholar forgoes the honor due him in order to avoid violation of any prohibition that would desecrate the name of God.
הכל
(11) רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימָר כאוֹתְבִינְהוּ לְכוּלְּהוּ אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר וְהָאָמַר עוּלָּא מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה א״ל אֲמַר לֵיהּ הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף.
The Gemara relates: Rav Yeimar knew testimony relevant to the case of Mar Zutra. He came before Ameimar, who seated all the witnesses in deference to Rav Yeimar. Rav Ashi said to Ameimar: But doesn’t Ulla say that the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants, but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing? Ameimar said to him: This, i.e., witnesses standing during testimony, is a positive mitzva, and that, i.e., treating Torah scholars with deference and allowing Rav Yeimar to sit, is a positive mitzva, and the positive mitzva of deference to the Torah takes precedence. Ameimar seated Rav Yeimar in deference to the Torah. In order to prevent a miscarriage of justice, he seated all the witnesses.
The Gemara relates: Rav Yeimar knew testimony relevant to the case of Mar Zutra. He came before Ameimar, who seated all the witnesses in deference to Rav Yeimar. Rav Ashi said to Ameimar: But doesn’t Ulla say that the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants, but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing? Ameimar said to him: This, i.e., witnesses standing during testimony, is a positive mitzva, and that, i.e., treating Torah scholars with deference and allowing Rav Yeimar to sit, is a positive mitzva, and the positive mitzva of deference to the Torah takes precedence. Ameimar seated Rav Yeimar in deference to the Torah. In order to prevent a miscarriage of justice, he seated all the witnesses.
עמידת העדים עשה הוא, שנ׳א ועמדו שני האנשים, וכבוד תורה עשה הוא, שנ׳ב והדרת פני זקןג, קייום עשה דכבוד תורה עדיף.
א. דברים יט, יז.
ב. ויקרא יט, לב.
ג. כן כתב גם הרמב״ם בספר המצוות עשין ר״ט, שהמצוה לכבד החכמים מקורה בוהדרת פני זקן׳. ורש״י כאן כתב דהעשה הוא ׳את ה׳ אלוקיך תירא׳ (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא דף מא,ב).
עשה דכבוד תורה עדיף – וא״ת כ״ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ״ג בסנהדרין (סנהדרין יט.) ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא [וע״ע תוספות זבחים טז. ד״ה מיושב].
דברים אלו ואזהרות אלו לא נאמרו אלא אצל הדיין אבל שלוחי בית דין שבאו לכבד את התלמיד או בן המעלה אין קפדין בכך שאין טענות בעל דין מסתתמות אלא מצד הדיין ומ״מ ראוי להם שלא להרבות בכך:
תלמיד חכם היודע לחברו בעדות והוא מזדקק בכך לילך אצל פחות ממנו אם לא רצה למחול על כבודו ולילך אין הכרח בכך לחלל כבודו בשביל אחרים וכענין מה שאמרו באבדה מצא שק או קפה אם אין דרכו ליטול אם היה שלו לא יטול ודוקא בדברים שבממון אבל בדברים של איסור אין חכמה ואין תבונה לנגד י״י כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ודיני נפשות ומכות בכלל איסורין הם ומזקיקין אותו כמו שביארנו בסנהדרין:
אע״פ שרוב דברים שכתבנו יצאו לנו מן המקרא שכתבנו ר״ל בצדק תשפוט עמיתך יש בו סרך רמז לדבר אחר והוא שלעולם יהא אדם דן את חברו לכף זכות בפעלה שיש לדון בה בשתי דרכים ואין הכרע באחת מהן אלא מצד האומד וכן שיוצאה מבן אדם שאין הכרעה אצלנו בענינו אם רשע אם צדיק הא כל שהפעולה מכרחת לצד אחד במי שאין לנו הכרעה בענינו דנין אחר הכרע הפעולה ואם יש לנו בבעליה ידיעה בענינו דנין אחר הנהגתו ואפי׳ היה בפעולה הוראה להפך הדברים כמו שכתבנו בילדותנו בחבור התשובה:
אף זה שאמרה תורה בענין הדין מדבר שקר תרחק הרבה דברים למדין ממנו לענין הדין היה לתלמיד חכם דין עם עם הארץ לא יבא התלמיד לפני הדיין תחלה מפני שנראה כרוצה להטעים לו דבריו ואם היה הדיין רבו ויש לו עתים קבועים לפניו וזו העת הוא מן השעות הקבועות לו עמו נכנס ואין בכך כלום:
ראה הדיין שיצאה שגגה מפיו והכיר בשגגתו לא יעשה לה סניגור ר״ל שיחזקנה בראיות ובפלפולין אלא יחזור למה שלבו נוטה שהוא אמת וכן לא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שנ׳ מדבר שקר תרחק:
ומנין לדיין שהיה יודע בחברו שהוא גזלן או פסול לדין וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו שנ׳ מדבר שקר תרחק:
מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים אלא שיסלק עצמו ממנו ת״ל מדבר שקר תרחק ולא סוף דבר יודע שכן בודאי אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות או ברמאות הבעל דין ומ״מ אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו שאין לו לסמוך כל כך על דעתו ולא אמרו קיים לית ביה מילתא היא אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו כמו שיתבאר בכתובות (פ״ה.) בע״ה:
עלינו לחקור במצות כבוד אשת חבר - האם חיוב הכבוד מכוון לאשת החבר עצמה או״ד ע״י מתן כבוד אליה מכבדים את בעלה החבר. ויש להוכיח לכאורה שהכבוד מגיע אליה עצמה ולא ממנה לבעלה ממה שהמצוה לכבדה נוהגת אף לאחר מיתת החבר.
והנה הרמב״ם בסה״מ (ריש שרש שני) הקשה על בה״ג שמנה דרשות חז״ל כמצוות בפני עצמן למה לא מנה את המצוות של כבוד בעל אמו, אשת אביו, ואחיך הגדול כמצוות בעצמן בנוסף למצות כיבוד אב ואם, שהרי נתרבו מדרשות.
מסופר, רב יימר הוה ידע ליה סהדותא [היה יודע לו עדות] למר זוטרא, אתא לקמיה [בא לפני] אמימר, אותבינהו לכולהו [הושיב את כולם] את כל העדים, מפני כבודו של רב יימר. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והאמר [והרי אמר] עולא: מחלוקת — בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל שמעידים בעמידה! אמר ליה [לו]: האי [זו] מצות עשה שיעמדו העדים, והאי [וזו] מצות עשה על כבוד התורה להושיב את רב יימר, עשה של כבוד תורה עדיף, ולכן אני מושיב אותו, וכדי שלא לעוות את הדין, אני צריך להושיב את כולם.
The Gemara relates: Rav Yeimar knew testimony relevant to the case of Mar Zutra. He came before Ameimar, who seated all the witnesses in deference to Rav Yeimar. Rav Ashi said to Ameimar: But doesn’t Ulla say that the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants, but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing? Ameimar said to him: This, i.e., witnesses standing during testimony, is a positive mitzva, and that, i.e., treating Torah scholars with deference and allowing Rav Yeimar to sit, is a positive mitzva, and the positive mitzva of deference to the Torah takes precedence. Ameimar seated Rav Yeimar in deference to the Torah. In order to prevent a miscarriage of justice, he seated all the witnesses.
הכל
(12) (סִימָן סָנֵיגָרוֹן בּוּר גְּזֵלַת מִרְמָה).
§ The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Advocacy, ignoramus, robbery, fraud.
§ The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Advocacy, ignoramus, robbery, fraud.
§ The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Advocacy, ignoramus, robbery, fraud.
הכל
(13) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן למִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגָרוֹן לִדְבָרָיו תַּלְמוּד לוֹמַר {שמות כ״ג:ז׳} מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק מוּמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יֵשֵׁב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק.
The Sages taught: From where is it derived that a judge should not engage in advocacy [saneigeron] for his own statements and devise various pretexts to justify his erroneous rulings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7). And from where is it derived with regard to a judge that a student who is an ignoramus should not sit before him to discuss the proceedings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” When an ignorant student engages in the proceedings, he is apt to cause the judge to err in judgment.
The Sages taught: From where is it derived that a judge should not engage in advocacy [saneigeron] for his own statements and devise various pretexts to justify his erroneous rulings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7). And from where is it derived with regard to a judge that a student who is an ignoramus should not sit before him to discuss the proceedings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” When an ignorant student engages in the proceedings, he is apt to cause the judge to err in judgment.
פירוש סניגורו, כמו מליץ יושר הואא; כלומר, מראה לבעל דין היאך יטעוןב.
וכן, שלא ישב תלמיד בור לפני הדיין.
א. וכן כתב הרי״ף: פירוש סניגרון, מליץ. כמה דאת אמר, אין קטיגור נשעה סניגור. וריטב״א כתב עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ וכו׳.
ב. ר״ח מפרש שלא ימליץ על דברי אחד מבעלי הדין. אבל רש״י פירש שלא ימליץ על דברי עצמו, שאם לבו נוקפו שהוא טועה ובוש לחזור, שלא יביא ראיות להעמיד דבריו הראשונים. וראה שנויי נוסחאות ברמב״ם פרק כא מהל׳ סנהדרין הל׳ י (ולפי הגרסה ׳מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק׳, אפשר שפירש שלא יוסיף להטעים דברי עצמו, אלא יאמר מה שנראה לו וחביריו יבחנו את דבריו כפי שהם).
אבל בשנויי נוסחאות ברמב״ם שם כתבו שבכמה כתבי יד הגרסה היא: מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק. ובבית יוסף כתב שזו היא הגרסה הנכונה בדברי הרמב״ם. ופירש שלא יאמר הדיין יפה הוא אומר.
עוד כתב הרמב״ם שם שלא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד, אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה. ולשון זה ׳עד אחד הוא ואינו נאמן עלי׳ משמעו לכאורה כמו שכתב בפרק ד מהל׳ טוען ונטען הל׳ ח בנסכא דר׳ אבא: ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד, ויכפור בעדותו, ויישבע על כפירתו. ואין די במה שהנתבע כופר בעדותו של העד, אלא צריך להכחישו ולומר שהוא מעיד בשקר. וזהו שכתב הרמב״ם עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, שכיון שהוא עד אחד יכול אני לטעון שאין הוא נאמן עלי. וטענה זו אין מלמדין אותו לדעת הרמב״ם.
אבל הטור העתיק לשון הרמב״ם בשינוי קל: עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי. ומשמעו שלא קיבלתי על עצמי נאמנותו של עד אחד [וכך הוא לשון הירושלמי: רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד, אלא יימרון אינון.]. וחלק הטור על הרמב״ם וכתב שודאי פותחין לו כהאי גוונא.
אבל בשנויי נוסחאות ברמב״ם שם כתבו שבכמה כתבי יד הגרסה היא: מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק. ובבית יוסף כתב שזו היא הגרסה הנכונה בדברי הרמב״ם. ופירש שלא יאמר הדיין יפה הוא אומר.
עוד כתב הרמב״ם שם שלא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד, אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלואי שיודה ויאמר אמת העיד, עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה. ולשון זה ׳עד אחד הוא ואינו נאמן עלי׳ משמעו לכאורה כמו שכתב בפרק ד מהל׳ טוען ונטען הל׳ ח בנסכא דר׳ אבא: ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד, ויכפור בעדותו, ויישבע על כפירתו. ואין די במה שהנתבע כופר בעדותו של העד, אלא צריך להכחישו ולומר שהוא מעיד בשקר. וזהו שכתב הרמב״ם עד אחד הוא ואינו נאמן עלי, שכיון שהוא עד אחד יכול אני לטעון שאין הוא נאמן עלי. וטענה זו אין מלמדין אותו לדעת הרמב״ם.
אבל הטור העתיק לשון הרמב״ם בשינוי קל: עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי. ומשמעו שלא קיבלתי על עצמי נאמנותו של עד אחד [וכך הוא לשון הירושלמי: רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד, אלא יימרון אינון.]. וחלק הטור על הרמב״ם וכתב שודאי פותחין לו כהאי גוונא.
ערך סניגור
סניגור – א(קידושין ה.) כסף מכניס כסף מוציא סניגור יעשה קטיגור (שבועות ל:) ת״ר מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו שנא׳ מדבר שקר תרחק פי׳ כיון שראה זכות לאחד ואח״כ ראה לו חוב לא יהא מטעים דבריו הראשונים כדי להעמיד דבריו אע״ג דאיכא למימר דשפיר מצי לקיים דבריו הראשונים הואיל ועושה כדי להעמיד דבריו כמשקר דמי (א״ב פי׳ בל׳ יון מליץ מלמד זכות קטיגור מלמד חובה ולהכרעת לכף זכות אומרים היונים סנגורים).
ערך איש
איש – בבפרק י״ב בברייתא דר׳ אליעזר נקרא שם אדם איש ועזר שלוקח ממנו נקרא אשה מה עשה הקב״ה נתן שמו ביניהן אמר אם הולכין בדרכי הרי מוטב ואם לאו אני נוטל שמי מביניהן נשארו אש ואש ואש אוכלת אש נאמר כי אש היא עד אבדון תאכל (סוטה יז.) דרש רבי עקיבא איש ואישה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן אמר רבא ודאשה עדיף מדאיש האי מצריף והאי לא מצריף פירוש אש דאשה אין הפסק בו. איש חרבו על ירכו (בראשית רבה כא) אמר רשב״א בני י״ג שנה היו. ואיש בא מבעל שלישה וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים (כתובות) בריש גמ׳ דשני דייני גזלות. אשה בעלה משמחה בפרק קמא דקדושין (קידושין לד:) בגמר׳ כל מצות עשה פי׳ מכין הבעל כל צרכי הסעודה ואינה שמחה עליה וכאן מפורש השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן לדינין וכן למכות. איש מקדש את בתו ולא האשה איש מוכר את בתו ולא האשה (סוטה כג) אישה הפרם וה׳ יסלח לה באשה שהפר לה בעלה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה וגו׳ כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כתיב ונשא עונו וכו׳ (נזיר כג., קידושין פא:) ובפרק ג׳ דפרה (יומא לט) אישי כהן גדול פירוש אדוני וכן במקרא אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים לב) איש חיל רב פעלי׳ חי כתיב וכי הוא איש חי וכולי עלמא בני מתי ננהו אלא בן איש חי שבמיתתו קרוי וכו׳ (ברכות יח). שבעה שבעה איש ואשתו אישות לבהמה מי אית לה בחלק בגמר׳ דדור המבול פירוש בשביל שלא באו על שאינן מינן עשה להן כבוד וכתב להן אישות כבאדם. אשת חבר הרי היא כחבר (שבועות ל) דביתהו דרב הונא הוה לה דינא לקמיה דר׳ נחמן אמר היכי אעביד איקום מקמה איסתתמן טענתיה דהאיך לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר.
ערך שד
שד – ג(כתובות צד.) שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני פי׳ ר״ח ז״ל אין יכול לעשות שודא דדייני אלא דיין המומחה לרבים כגון רב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין ודחאו מלעשות שודא ואין דנין דין שודא אלא במקרקעי אבל במטלטלי לא ואמרינן ממון המוטל בספק חולקין (בבא בתרא סב:) אמרי להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייני (שבועות ל) אי נמי לשודא דדייני (כתובות מה) שניהם שכנים שניהם קרובין שניהם תלמידי חכמים מאי שודא דדייני (גיטין יד) וחכ״א יחלוקו מספקא להו וכן אמר מה שרצה שליש יעשה סבר שודא דדייני עדיף כלומר נתינתו אחד מהן עדיף מחלוקה פי׳ למה שהוא נוטה דעתו לידע באומדנא שהוא שלו יתננו לו.
א. [פערטיידיגער.]
ב. [מאן.]
ג. [איינזוכט.]
לא יעשה סניגרון לדבריו – אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו.
שלא ישב תלמיד בור לפניו – לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו.
1תנו רבנן מניין לדיין שלא יעשה סניגוריןא לדבריו ת״ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו בדין ת״ל מדבר שקר תרחק.
א. לפנינו סניגרון.
1. ביאור ראב״ן לסוגיית ״תנו רבנן מניין לדיין״ מופיע בכ״י באמצע דיונו בסוגיות בשבועות ל״א. לאחר המלים ״דזוטרא מיניה וכל שכן מלך״.
שלא יעשה סניגרון לדבריו כו׳ פרש״י אם דן ולבו נוקפו כו׳ לא יחזיק דבריו כו׳ ע״ש ויהיה לפירושו כינוי לדבריו קאי אדיין אבל הטח״מ סימן י״ז כתב שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין כו׳ ע״ש ויש לדקדק לפרש״י אם דעתו נוטה לחזור ואינו חוזר ומחזיק דבריו הרי הוא בכלל לא תטה משפט וי״ל דמיירי במסתפק בדין ואינו בודאי שיחזור אם ישא ויתן בזה עם הדיינים חביריו דהשתא לא קעבר אלא אמדבר שקר תרחק וק״ל:
ותירץ הרמב״ן וז״ל אמרו שם בגמ׳ כתובות ה״מ מחיים אבל לאחר מיתה לא, הנה ביארו כי זה האיש שהוא בעל אמו אינו חייב בכבודו מפני כבוד עצמו אלא מפני שהוא כבוד לאמו, כי בענין האיש ההוא הרי זה פטור ממנו, נמצא שלא נכתבה כאן מצוה יתירה על כבוד האבות אלא שיכבד אותם בכל ענין שיהיה להם כבוד עכ״ל. הרמב״ן מבאר שמצוות כבוד לבעל אמו ולאשת אביו מהוות מצוות שתפקידן לכבד את האב או את האם ולא לכבד את בעל האם ואשת האב עצמם - ולכן אין למנותן כמצוות לעצמן. בהתאם לכך אין המצוות הללו נוהגות לאחר מיתות האב והאם. יוצא מהנ״ל שמאחר ומכבדים את אשת החבר אף לאחר מיתת החבר תכלית המצוה הוא לכבד את אשת החבר עצמה ולא רק אמצעי לכבד את החבר.
ועלינו להתבונן, הרי באשת האב לאחר מיתת האב פטורין מכבודה שכן מצות כבודה מתייחסת לאב ולא לאשה עצמה, ומ״ש אשת החבר המחייבת כבוד אפילו לאחר מיתת החבר. ואליבא דהרמב״ן משמע שאשת חבר עצמה מחייבת כבוד, ולמה יבדל דינה מאשת האב.
ד תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון (סניגור) לדבריו? כלומר, שלא יצדיק את הדברים המוטעים שאמר בכל מיני תואנות? תלמוד לומר: ״מדבר שקר תרחק״ (שמות כג, ז). ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר: ״מדבר שקר תרחק״, וכשיושב תלמיד כזה לפניו יכול לגרום לדיין לטעות.
The Sages taught: From where is it derived that a judge should not engage in advocacy [saneigeron] for his own statements and devise various pretexts to justify his erroneous rulings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7). And from where is it derived with regard to a judge that a student who is an ignoramus should not sit before him to discuss the proceedings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” When an ignorant student engages in the proceedings, he is apt to cause the judge to err in judgment.
הכל
(14) נמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן סוְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק.
From where is it derived that a judge who knows that another judge is a robber and is disqualified from serving as a judge; and likewise, a witness who knows that another witness is a robber and is disqualified from serving as a witness; from where is it derived that he should not join him in judgment or testimony? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”
From where is it derived that a judge who knows that another judge is a robber and is disqualified from serving as a judge; and likewise, a witness who knows that another witness is a robber and is disqualified from serving as a witness; from where is it derived that he should not join him in judgment or testimony? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”
מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מניין שלא יצטרף עמו בדין ת״ל מדבר שקר תרחק.
מנין כו׳ שהוא גזלן וכן עד כו׳. ויש לדקדק דבשלמא בדיין דאפשר דאם היה יושב עם דיין כשר ע״י משא ומתן בדין לא היו דנין כך והגזלן הדיין שעמו הטעהו לפסוק שלא כדין אבל בעד כיון שהוא יודע שהאמת כן הוא למה לא יעיד דלא שייך בזה שעד הגזלן הטעהו להעיד כן דהא אין שומעין העדים זה בפני זה ועוד דאדרבה נימא האיך לא יעיד לו והרי גם בעדותו יתחייב שבועה ושמא לא ישבע וישלם י״ל דע״י צירופו יהיה מחייב את האחד בדבר שאינו חייב ואינו אמת כגון שטענו במאתים והוא אינו יודע להעיד לו אלא על מנה יצרף את הגזלן גם להעיד על מנה דבעדותו מחייבו שבועה על מנה שניה מדר״ח ברפ״ק דב״מ ודו״ק:
מנין לדיין כו׳ שהוא מרומה כו׳ ת״ל מדבר שקר תרחק וגו׳ מהכא משמע דיסלק עצמו מדין מרומה ולא ידין בו כלל ומה שיש לדקדק בזה עיין בתוס׳ וברא״ש פרק ד״מ בסנהדרין:
אמנם בנוגע לאחיך הגדול (עיין כתובות קג. ״וי״ו יתירה לרבות את אחיך הגדול״) מסופק הרמב״ן - האם אח עצמו מחייב כבודו או שכבודו מהוה היכי תמצי לכבד את האב. ונפק״מ לכבדו לאחר מיתת האב, וז״ל אבל אחיך הגדול אם חשבו הראשונים שאין המצוה כן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם וכן נראה שלא נתרבה בו״ו יתירה אלא כעין שנתרבה בעיקר התיבה, ואם כן הכל חוזר אל כבוד האבות עכ״ל. ומסקנת הרמב״ן שהמחייב של כבוד האח הגדול הוא האב ולא האח עצמו, ועולה איפוא שפטורים מלכבדו לאחר מיתת האב.
ועוד, מנין לדיין שיודע לחבירו הדיין שיושב עמו בדין שהוא גזלן ופסול לדין, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן ופסול לעדות, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: ״מדבר שקר תרחק״.
מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שהוא מרגיש שדברי העדים הם שקר, אף שאינו יכול להוכיח זאת בחקירה ודרישה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין את הדין, ואין אני יכול להוכיח את שקרם, אחתכנו כפי העדות, ויהא
From where is it derived that a judge who knows that another judge is a robber and is disqualified from serving as a judge; and likewise, a witness who knows that another witness is a robber and is disqualified from serving as a witness; from where is it derived that he should not join him in judgment or testimony? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”
From where is it derived that in a case where a judge who knows that the witnesses testifying before him are lying even though he is unable to prove it through their cross-examination and with regard to the verdict the result will be that it is fraudulent, that he should not say: Since the witnesses are testifying and I cannot prove their deceit, I will decide the case based on their testimony, and let
הכל
(15) עמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִין אֶחְתְּכֶנּוּ וִיהֵא
From where is it derived that in a case where a judge who knows that the witnesses testifying before him are lying even though he is unable to prove it through their cross-examination and with regard to the verdict the result will be that it is fraudulent, that he should not say: Since the witnesses are testifying and I cannot prove their deceit, I will decide the case based on their testimony, and let
From where is it derived that in a case where a judge who knows that the witnesses testifying before him are lying even though he is unable to prove it through their cross-examination and with regard to the verdict the result will be that it is fraudulent, that he should not say: Since the witnesses are testifying and I cannot prove their deceit, I will decide the case based on their testimony, and let
מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת״ל מדבר שקר תרחק.
אחתכנו – פי׳ ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק״ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית׳ בפרק דיני ממונות בתרא.
ברם הרמב״ם בפ״ו מהל׳ ממרים (הלט״ו) מבחין בין אשת האב לבין אחיך הגדול וז״ל חייב אדם לכבד את אשת אביו אע״פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתתה אינו חייב ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו עכ״ל. מהרמב״ם משמע שכבוד אשת אביו בכלל כבוד אביו, אבל היא עצמה אינה מחייבת כבוד. ואילו אח גדול מחייב שיתנו לו כבוד עבור עצמו (מדברי סופרים) וחיוב הכבוד באח הגדול נוהג אף לאחר מיתת האב - שלא כדין אשת אביו שלאחר מיתת האב אין מצוה לכבדה.
אמנם, הגאון ר׳ משה זצ״ל הסביר את הענין באופן אחר. יתכן, אמר אבי רבנו, שכל חיובי הכבוד האלה - של אשת האב בעל האם האח הגדול ואשת החבר - אינם חיובי ומצוות כבוד להם עצמם כי אם אמצעים לתת כבוד להמחייב האמיתי - לאב, לאם, ולחבר. ועכ״ז מסתבר שחלוקים הם ביחס לדיניהם לאחר מיתות האב, האם, והחבר.
הרמב״ם פסק (פ״ו מהל׳ ממרים הל״ה) וז״ל וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו וכו׳ עכ״ל, דין כיבוד אב חל אף לאחר מיתה. והנה אין חובה לכבד את אשת אביו לאחר מותו, והנימוק לכך הוא כי מאחר ומת האב בטל ממנה השם של אשתו - שכן פקעה האישות במיתתו. לכן ליכא בכיבודה קיום של כבוד אב כי אין לה עוד קשר לאב שנפטר. האח הגדול, לעומת זה, אמנם בן אביו הוא אף לאחר מיתת האב, וכשמכבדים אותו נותנים, איפוא, כבוד אף לאב שמת. והואיל ומצות כבוד האב נוהגת אף לאחר מיתתו אף כבוד האח הגדול נוהג כי עקב כבוד האח הגדול מכבדים אף את האב שנפטר.
בכך ניתן לעמוד על ההבדל בין אשת האב לבין אשת החבר. הרי מובא במס׳ ברכות (ח:) וז״ל והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונס דאמרי׳ לוחות ושברי לוחות מונחות בארון עכ״ל. מכאן שבכבוד ת״ח קיימת הלכה שלמרות שעתה ליכא מחייב לכבדו כי עכשיו איננו תלמיד חכם, עכ״ז הואיל והיה פעם ת״ח חייבין בכבודו שכן נשאר בתוקף החיוב הראשון. ואולי בכך מוסבר דינה דאשת חבר לאחר מיתת החבר. מאחר וכבר חל חיוב לכבדה ובאמצעותה לתת כבוד לחבר בעלה וכנ״ל, גם כשהחבר מת בכ״ז המצוה עדיין עומדת בתוקפה לכבדו מדין שברי לוחות - שמיתת החבר דומה לשבירת הלוחות, ובכן ממשיכים לכבד את אלמנת החבר כי בכך מקיימים את מצות כבוד החבר שמת.א
שם. תוס׳ ד״ה אפרח וכו׳. ז״ל מ״מ אין איסור שהרי עומד היה עכ״ל. יוצא מדבריהם שבכבוד ת״ח יש שני דינים: א) מצוה לעמוד; ב) ואיסור כשלא עמד. ובקימה שאין בה הידור אמנם אין בה קיום מצוה - עכ״ז אין איסור. ואילו כשאינו קם כלל עובר באיסור.
תירוץ התוס׳ זה מזכיר את תירוצו של בעל המנ״ח לקושית התוס׳ בסוכה (ט. ד״ה ההוא) שהקשו ל״ל קרא לך למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה. ותירץ המנ״ח שבמצות ישיבת סוכה יש שתי הלכות: א) איסור לאכול מחוץ לסוכה כשרה; ב) קיום מצוה לאכול בתוך הסוכה. האוכל בסוכה שנפסלה מדין מה״ב אף שלא יקיים את מצות הישיבה בסוכה עכ״ז לא יעבור על איסור האכילה מחוץ לסוכה. טעם הדבר משום דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את החפצא דסוכה בפסול הגוף אלא שפקע קיום מצות הגברא. אף שאין לו קיום עשה בכ״ז אינו עובר באיסור. מאידך גזה״כ לך ולא הגזולה פוסלת את עצם הגוף של סוכה גזולה, וע״פ גזיה״כ זו מי שאוכל בסוכה גזולה מאחר ואינו אוכל בסוכה שגופה כשר עובר באיסור עשה. דומה לזה משמע לפי התירוץ הראשון שבתוס׳ בנוגע לקימה בפני ת״ח.ב
אך יתכן לפרש את התירוץ באופן אחר, שמדובר בשהפריח עליו את הבר אווזא טרם שנכנסה האשה ונשאר מעומד בכניסתה. ומאחר שכבר היה עומד אין עליו חיוב של קימה בפני אשת חבר - שהרי לא ישב בכניסתה. יוצא שמדובר בתוס׳ באופן דפטור מקימה.
ונראה שהתירוצים האחרונים שבתוס׳ חלוקים על התירוץ הראשון כי לדעתם אסור לו לאדם להפקיע את עצמו ממצות כבוד ת״ח שכן זה גופא מהווה בזיון ת״ח וביטול מצות כבוד ת״ח, וכעין המבואר במס׳ קידושין (לב:) וז״ל יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו ת״ל תקום ויראת, דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך עכ״ל. (ועיין בפוסקים שהעלו שאסור לאדם לעזוב מקום שיגיע אליו ת״ח לפני בואו שם כדי לפטור את עצמו ממצות קימה והידור וכתירוצים האחרונים שבתוס׳ - ושלא כתירוץ הראשון)
ועיין בביאור הלכה (או״ח סי׳ קכ״ח סעיף ב׳) שכתב שמדין דיראת מאלקיך אסור לו לכהן להשתמט מחיוב נשיאת כפים. אמנם לענ״ד שדין הוא דוקא בכבוד תלמיד חכם כי ההשתמטות ממנו איפוא מהווה בזיון, ודבר זה אינו ענין להשתמטות ממצות נשיאת כפים.
בא״ד ועוי״ל דהיא היתה יודעת וכו׳ עכ״ל. לפי התירוץ הקודם הידור טעון ידיעת אנשים אחרים ולא ידיעת הת״ח בלבד. ואילו לתירוץ זה תלוי ההידור אך בידיעת הת״ח. נ״מ תהיה האם חייבים לעמוד בפני ת״ח שהוא סומא ושאינו מודע להידור שנותנים לו. אליבא דהתירוץ הראשון עומדים ואליבא דהתירוץ השני פטור מלעמוד, ועיין בפוסקים. א״נ ס״ל שבבית הכסא ליכא הידור כלל ואילו בבר אווזא יש קצת הידור ולכן קיים מצוה.
והנה יש שני חיובים בתורה - קימה והידור - מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ואמנם הרמב״ם מחלקם לשנים, וז״ל בפ״ו מהל׳ ת״ת הל״א כל ת״ח מצוה להדרו ואע״פ שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן זה שקנה חכמה, ומאימתי חייבין לעמוד מפניו משיקרב ממנו ארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו עכ״ל, הרי שבת״ח עיקר המצוה היא קימה. ואילו להלן (שם הל״ט) כ׳ וז״ל מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע״פ שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד מפני הזקן המופלג בזקנה. ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו. ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנא׳ מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע עכ״ל. ועולה בזקן עיקר המצוה היא הידור. בהתאם לכך, ניתן לומר שלדעת התוס׳ כאן עיקר החיוב באשת חבר הוא הידור ולא קימה, ולכן בציור דבר אווזא מספיק בהידור קצת.
והנה הבאנו למעלה בשם הגר״מ זצ״ל שעיקר המחייב באשת חבר הוא החבר בעצמו ועל ידי שמכבדין אותה מכבדין את החבר. ובכן מאחר שהחבר הוא המחייב יוצא שכשמכבדין אותה הכבוד לחבר מתהוה שלא בפניו. והחיוב שלא בפניו אינו קימה אלא הידור כי כ״כ הרמב״ם (שם בהל׳ א׳) שמצות הקימה היא דוקא לעמוד בפניו, ושלא בפני הת״ח החיוב הוא הידור בעלמא ולא קימה.
שם. תוס׳ ד״ה והאמר מר וכו׳. וז״ל או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף עכ״ל.
נראה בביאור דברי התוס׳ כי אשת חבר מחיים הואיל ואשתו כגופו לפיכך כבוד אשת החבר נחשב ככבוד הת״ח בעצמו ומכבדים אותה כמוהו, ולכן בחיי בעלה עשה דכבוד התורה עדיף. לאחר מיתתו, לעומת זאת, שאין דין אשתו כגופו החיוב לכבדה חיוב מיוחד הוא אבל לא מחמת כבוד הת״ח עצמו, ומשום כן אין אומרים עשה דכבוד תורה עדיף. ועיין למעלה בשיעורים. לפי״ז יתכן שבחיי בעלה המצוה לכבד אשת החבר מחייבת קימה כמו מצות כבוד הת״ח עצמו. ואילו לאחר מיתה המצוה אינה קימה כי אם הידור, והוא מדין שברי לוחות וכנ״ל. ואינו חיוב כבוד ת״ח בפניו אלא מצות הידור בעלמא למי שפעם היה בבחינת ת״ח כמו זקן ששכח תלמודו. שאין אצלו מצות קימה כי אם מצות הידור בעלמא (כלשון הגמרא בברכות (ח:) להזהר בזקן ששכח תלמודו, ולא נאמר שחייבים לעמוד בפניו כמו שקמים בפני ת״ח ממש)
שם. תוס׳ ד״ה אבל. ז״ל וי״ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים וכו׳ וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה וכו׳ אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ״כ וכו׳ ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה וכו׳ עכ״ל. שיעוריהם של גנאי גדול וגנאי קטן לא נתבארו בתוספות. ברם מסתבר שגנאי גדול הוא בזיון לכל אדם שבעולם כגון להיראות ערום או להיות מוטל מת בלי קבורה. ואילו בזיון ת״ח שהוא מתבזה בהשבת אבידה ובהגדת עדות הואיל ואינו שייך כי אם בת״ח ולא באחרים, נחשב לגנאי קטן.
בא״ד ועי״ל דכשעושין איסור על ידו וכו׳ עכ״ל. אבל אין כן דעת הרמב״ם וכפי המבואר בפ״א מהל׳ עדות הל״ב וז״ל היה העד חכם גדול והיה בבי״ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע. בד״א בעדות ממון, אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד שנא׳ אין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, עכ״ל. הרי שלרמב״ם חייב ת״ח להעיד בעדות נפשות או מכות אף שאינו מפרישו מן איסור. ואליבא דהרמב״ם מתבאר דין הגמרא בפשטות שתביעת חבירו בדיני ממונות להעיד בעדו נדחית מפני כבוד ת״ח, ואילו בשאר עדיות המחייב להעיד אינו תביעת חבירו כי אם חובה המוטלת עליו מן השמים, ומשום כך אף ת״ח חייב לבא בפני ב״ד ולהעיד.
שם. גמ׳. האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. חלוקים הראשונים אם עמידת העדים לפני בית דין מצוה רק לכתחילה או שהיא מעכבת בהכשר העדות - ועד המעיד בישיבה פסול. (עיין בראשונים כאן, ממס׳ זבחים טז. המשוה פסול היושב בעבודת הקרבנות לפסול עדים היושבים מוכח לכאורה שהיושב פסול לעדות בדיעבד) והנה אם העמידה מצוה לכתחילה מוסברים דברי אמימר דמצות כבוד התורה עדיף ות״ח מעיד יושב, אבל אם היא מעכבת בדיעבד, עולה השאלה במה הוכשר ת״ח להעיד כשהוא יושב.
וי״ל שמעשה העמידה בעצמה אינה מעכבת בהכשר העדות אלא שמצות העמידה מעכבת את הכשר העדות, אולם ת״ח הואיל ולא חלה עליו המצוה לעמוד אף העדות גופה הוכשרה בישיבה.ג
שם. תוס׳ ד״ה עשה דכבוד תורה עדיף. ז״ל וי״ל דשאני דיני נפשות דחמיר עכ״ל. בדיני נפשות הב״ד הוא המחדש את חיוב המיתה - כי עד שעת גמר דין אינו חייב מיתה. ראייה לכן מדינו של ההורג את מי שנגמר דינו למיתה דגברא קטילא הרג - ואילו לפני הגמ״ד חייב הרוצח שכן עדיין בר דמים הוא. בדיני ממונות לעומת זה בא הב״ד לברר את החיוב שישנו מלפני כן - משעת המעשה המחייב את הממון. ובכן מה שהנידון בנפשות עומד בפני ב״ד הוא דין מיוחד בתורת נידון בנפשות המתחייב עתה בחיוב קטלא מהב״ד.
ויתכן להוסיף עוד ביאור בתירוץ ״דשאני דיני נפשות דחמירי״. הנה פשוט שמלך שאכל בשר חזיר ילקה ולא יפטר בגלל מצות שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. טעם הדבר שפקע מצוות כבוד ויראת המלך כשמחוייב בעונשים. וה״ה בנוגע למצות העמידה בפני ב״ד בנפשות כי אימתו וכבודו פקע וחייב לעמוד בפני בי״ד כשאר נידונים.
וכ״ז בנוגע לנפשות שהנידון הוא האדם. ואילו אין האדם עצמו הנידון בדיני ממונות אלא הממון הוא עיקר הדבר הנידון בפני בי״ד, ולכן מצוות אימת המלך וכבוד ת״ח שפיר פוטרות את המלך ואת הת״ח מלבוא ולעמוד בפני הבי״ד.
ברם דרוש עיון כי כ״ז ניחא בדיני נפשות דעלמא, אולם שם הרי עבדו של ינאי היה הנידון לנפשות וינאי בא לב״ד בתורת אדוניו ומדיני ממונות וקנין שהיה לו בעבדו ולא כנידון עצמו בנפשות - ולמה איפוא הקפיד שמעון בן שטח שינאי יעמוד כבדיני נפשות, וצ״ע.
בא״ד א״נ וכו׳ חמיר כבוד תורה מכבוד מלך וכו׳ עכ״ל. הנה הרמב״ם כתב בפ״ב מהל׳ מלכים (הל״ה) וז״ל וכן מצוה על המלך לכבד לומדי תורה, וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו, וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו ת״ח היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי. בד״א בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה, אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה וכו׳ כדי שתהא יראתו בלב הכל עכ״ל. מבואר שלהרמב״ם ישנן שני דינים בכבוד המלך ובמוראו: א) כבודו בצינעא, ב) וכבודו בפרהסיא. ופסק הרמב״ם שכבוד ת״ח עדיף מכבוד המלך בצינעא, ואילו בפרהסיא כבוד ויראת המלך עדיפים. עקב כך תשובת התוס׳ טעונה עיון אליבא דהרמב״ם שכן העמדת ינאי בפני ב״ד בפרהסיא היתה וכבוד המלך בפרהסיא עדיף מכבוד התורה. ויוצא לכאורה שהרמב״ם סובר כתירוץ הראשון שבתוס׳ ״דשאני דיני נפשות״.
אמנם יתכן, אליבא דהרמב״ם, ליישב קושיית התוס׳ מינאי המלך באופן אחר. הנה מבואר במס׳ יבמות (ה.) שאף שאין עשה דוחה ל״ת ועשה עכ״ז נזיר מצורע מתגלח כי איסורי הנזיר ישנם בשאלה ונדחים משום כך מפני עשה דתגלחת מצורע. ברם הרמב״ם כתב בפ״ז מהל׳ נזירות (הלט״ו) וז״ל והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל״ת ועשה שנא׳ קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דחה ל״ת ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ״ל. וכבר השיג עליו הראב״ד מהגמרא שנתנה טעם אחר. וביאר הגר״ח זצ״ל שטעם הגמרא מתייחס לאיסורי הלאו והעשה דנזיר שנידחים מפני העשה דמצורע שהן ישנם בשאלה. ואילו הרמב״ם מתייחס לקיום מצות העשה דגידול פרע דנזיר. בקיומי המצוה אין דין דחייה. ומשום כך מנמק הרמב״ם שהמצוה של גידול פרע שער ראשו דנזיר בטלה בנזיר מצורע כי בטלה קדושתו ולכן מתגלח עבור מצות התגלחת דמצורע.
לפי״ז עולה השאלה בנוגע לגמרא דילן שעשה דכבוד תורה עדיף, הרי העשה לעמוד בפני הדיינים מהוה קיום מצות עשה (ולא רק איסור עשה) וא״כ אינה נתפסת בדיני דחייה - ולמה איפוא תדחה בפני כבוד תלמיד חכם.
ונראה שבגלל טעם זה צוה שמעון בן שטח את ינאי המלך לעמוד בפני ב״ד דהיינו שאין העשה של מצות עמידה בפני ב״ד המהוה קיום עשה נדחה מפני מצות כבוד מלך. אך בנוגע לכבוד תלמיד חכם, הנה עיקר מצות העמידה לפני הדיינים ממצות כבוד המקום הוא וכדכתיב ועמדו שני האנשים כו׳ לפני ד׳ וכן כבוד ת״ח עיקר מצותו היא כבוד המקום. וכפי שעולה מדברי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ ת״ת (הל״א) וז״ל ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכו׳ וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה וכו׳ וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה׳ וכו׳ וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה וכו׳ עכ״ל. והואיל ובעיקר קיומן שוות מצוות כבוד ב״ד וכבוד ת״ח - שכן ממצוות כבוד המקום הן - ניתן להקדים ולהעדיף אחת מהן לומר שבמצוות כבוד המקום, כבוד ת״ח עדיף מכבוד ב״ד. עיקר מצות כבוד המלך לעומתה, מהוה מצות כבוד הבריות ואינה שייכת למצוות כבוד המקום ובכן מצותה שונה מכבוד ב״ד. עקב כך חזרנו ליסוד הגר״ח זצ״ל שאין לדחות קיום עשה אחת מלפני קיום עשה אחרת, ואין דוחין כבוד ב״ד משום כבוד מלך, ודו״ק היטב. (ועיין בחי׳ הר״ן לסנה׳ (יט.) ד״ה ינאי בשם ר׳ דוד)
דננו, אליבא דהרמב״ם, למעלה בנוגע למלך שבא בפני בי״ד. ויעויין בכסף משנה (פ״א מהל׳ עדות הל״ג ובפ״ג מהל׳ מלכים הל״ז) שלהרמב״ם מלך חמור מת״ח ואין המלך (ואף כ״ג) מעיד בפני בי״ד אפילו באיסורים (ובלחם משנה שם בהל׳ עדות חולק על הכ״מ ומשווה דיני מלך וכ״ג לת״ח וע״ש במשנה למלך). ועלינו לבאר למה אין מלך הולך ומעיד באיסורים.
והנה הרמב״ם כ׳ וז״ל (פ״א ממלכים הל״ו) ואין מעמידין מלך ולא כ״ג לא קצב ולא ספר לא בלן ולא בורסי לא מפני שהן פסולין אלא הואיל ואומנותן נקלה העם מזלזלין בהן לעולם, ומשיעשה במלאכה מאלו יום אחד נפסל עכ״ל. יסוד המלכות הוא הטלת אימה על העם - זהו יעד המלוכה. והמקור לכך בפסוק שום תשים עליך מלך ובדרשת שתהא אימתו עליך. מי שאינו ראוי להטיל אימה על העם נפסל מלהיות מלך.
בהתאם לכך יתכן שמלך אינו מעיד בפני בי״ד כלל (אליבא דהכ״מ) שאם ילך ויעיד יזלזלו בכבודו ויפסל מלהיות מלך. יוצא, איפוא, שאיסור המלך להעיד הוא ממצוות מינוי המלך ומחובת שום תשים עליך מלך, ואינו דין בעלמא שיותן כבוד לגברא דמלך כמו במצות כבוד הבריות דת״ח. מצות כבוד הבריות (והגברא) דת״ח פוטרת דוקא בדיני ממונות ולא באיסורין. וה״ה בנוגע למצות כבוד הבריות דמלך שאינה פוטרתו ממצוות הנוגעות לאיסורין אלא ממצוות הנוגעות לממון. אך הפטור דמלך להעיד שרשו בעצם טיבה של המלכות - כדי שתהא המלכות מטלת אימה על הבריות. עקב כך פטור המלך מלהעיד אף בדינים אחרים ולא בדיני ממונות בלבד. עיקר זה הוא הגורם לדין מלך שמחל על כבוד אין כבודו מחול. כבודו של המלך אינו מדין כבוד הבריות בעלמא שבידו למחול כי אם מכבוד המלכות וכדי שתהא מטלת אימה על העם ולפיכך אין המלך בעלים למחול.
עולה, איפוא, שהרמב״ם יסכים לתירוצם הראשון שבתוס׳ שינאי המלך קם בפני בי״ד משום שהיה הנידון בנפשות ושאני ד״נ דחמירי וכנ״ל.
וכדין המלך כן דין הכהן הגדול (אליבא דכ״מ, עיין בפ״א מהל׳ עדות הל״ג) שאינו מעיד אף באיסורין. הביאור לכך נראה שהוא דומה להנ״ל בנוגע למלך. הרמב״ם פסק בפ״ה מהל׳ כלי המקדש (הל״א) וז״ל כ״ג צריך להיות גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה, אין לו ממון כל הכהנים נותנין לו משלהן כל אחד לפי עשרו עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן עכ״ל והוא דין הנלמד מדרשת חז״ל על הפסוק והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו (עיין יומא יח.). לפי שדין הוא במינוי כ״ג שמגדלין אותו ואת כבודו, לפיכך אין לו להעיד אף באיסורין כי בכך יגרע מכבוד כהונתו וממינויו וממעמדו ככ״ג בדומה לדין המלך.
ויש להעיר על מש״כ הרמב״ם בפ״א מהל׳ ת״ת (הל״ט) וז״ל גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואעפ״כ היו עוסקין בת״ת ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו עכ״ל, ודרוש עיון מה רצה הרמב״ם להשמיענו בהל׳ זו, כי מהי הנ״מ כיצד התפרנסו מעתיקי השמועה.
ויתכן ע״פ הנ״ל שהרמב״ם נתכוין להטעים ששונה דין מעתיקי השמועה של תורה שבעל פה מדיני מלך וכ״ג. בג׳ כתרים נכתרו ישראל - בכתר מלכות, בכתר כהונה, ובכתר תורה - וכתר תורה עולה על שניהם (פ״ג מהל׳ ת״ת הל״א). והיה עולה על הדעת שכשם שמצינו במלכות ובכהונה כי מלאכה בזויה סותרת ופוגמת עצם חלות המינוי והמשרות של מלך וכ״ג שכן הוא גם בנוגע לתורה, משמיע לנו הרמב״ם שבנוגע לבעלי מסורת התורה וממעתיקי שמועותיה ליכא נ״מ כלל וחכמי ישראל הבזויים במלאכתם הם ממוסרי התורה ובעלי כתר התורה לכל דבר.ד
שם. רש״י ד״ה לא יעשה סניגרון לדבריו. וז״ל אם דן ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו עכ״ל. ויפלא לכאורה ל״ל קרא שלא יחזיק הדיין בטעותו והלא מעוות הוא את הדין אם אינו מוציאו לאמיתו.
וי״ל שמדובר בקיבלו עליהן בע״ד את הדין אפילו אם יטעה הדיין, ומודיע לנו קרא שאסור לדיין לסמוך על קבלתם אלא חייב להוציא את הדין לאמיתו.
א״נ כשכבר נגמר הדין והוציא הדיין ממון בטעות בשיקול הדעת ובאופן שאין הדין חוזר ופטור מלשלם (עיין בסנה׳ דף ו. וברמב״ם פ׳ ו׳ מסנה׳ הל״א - ד׳ ואכמ״ל), משמיע לנו הפסוק שיודיעם הדיין שטעה כדי לברר את האמת לאמיתו ולהתרחק משקר.
שם. גמ׳. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו וכו׳. כתב הרמב״ם בפ״ג מסנהדרין (הל״ח) ז״ל כל סנהדרין או מלך או ראש הגולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין אע״פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה שנאמר לא תכירו פנים במשפט וכו׳ עכ״ל. איסור מיוחד הוא למנות מי שאינו הגון למשרת הדיינות. והנה כ׳ הרמב״ם בפ״א מסנהדרין (הל״ז) וז״ל כל סנהדרי קטנה מושיבין לפניהן שלש שורות של תלמידי חכמים וכו׳ עכ״ל. וכבר ביארנו שלדעת הרמב״ם משתתפים התלמידים במשא ומתן של הסנהדרין ואף עומדים למנין ראשון כדי להורות דין תורה - אך לא לידון את הנידונים (עיין ברמב״ם פי״א מסנהדרין הל״ז - ח׳ ולמעלה בשיעורים דף ל. ד״ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות ב׳). ונראה לפי״ז שהאיסור להושיב תלמיד בור לפני הדיינים הוא מעין אותו האיסור שלא למנות דיין שאינו הגון לדין - והוא איסור במינוי לסנהדרין - ואינו איסור להתרחק משקר בעלמא.
אך צע״ק למה לא חל הלאו של ״לא תכירו פנים במשפט״ לאסור מינוי תלמיד בור לסנהדרין והלא בור פסול לדין, ולמה יש צורך במיעוט מיוחד של ״מדבר שקר תרחק״.
שם. גמ׳. וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן וכו׳. להרמב״ם יש לאו מיוחד על עד כשר להצטרף עם עד רשע, כן מבואר בפ״י מהל׳ עדות הל״א וז״ל הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע״פ שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו וכו׳ שנא׳ אל תשת ידך עם רשע עכ״ל.
והנה במנין המצוות להלכות עדות מנה הרמב״ם שני איסורים: א) שלא יעיד בעל עבירה, ב) שלא יעיד קרוב. וטעון עיון שהרי בפ״ט מהל׳ עדות הל״א מנה הרמב״ם עשרה מיני פסולים - כגון הנשים והעבדים והקטנים וכו׳, ולמה אינו מונה אותן בין איסורי העדות במנין המצוות ולא מנה כי אם איסורי הרשע והקרוב להעיד בלבד.
וביאר הגר״ח זצ״ל שברשימת הלאוים מנה הרמב״ם רק איסורים ולא פסולים בעלמא. ובכן רשע וקרוב שישנו איסור בהעידם בב״ד מנאם הרמב״ם במנין הלאוין. ואילו שאר שמונה הפסולים - כגון אשה וקטן - שאין איסור בהעידם בב״ד כי אם פסול בעלמא לא נמנו בין הלאוים בריש הלכות העדות.
והוסיף הגר״ח זצ״ל להטעים ששונה מנין הלאוין שברמב״ם ממנין העשין - שכן בכלל העשין שבמנינו נמצאו דינים בעלמא שאינם בגדר קיומי מצוות כגון טומאת המת (מצוה ק״ז) או לגרש בשטר (מצוה רכ״ב), ואילו בין הלאוין נמצאו רק איסורים ולא דינים ופסולים גרידא.
והנה הרמב״ם אף מבחין בין איסורי העדות של רשע וקרוב. ברשע נכללו בלאו אחד בין האיסור על ב״ד לקבל עדותו בין האיסור על עד כשר להעיד איתו. בקרוב, לעומת זאת, אינו מזכיר איסור על עד כשר להעיד איתו (עיין בפי״ג מהל׳ עדות הל״א). ומסתבר שהבחנתו נובעת מלשונה של התורה. הרי בנוגע לרשע כ׳ הקרא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, זאת אומרת, שאסור להשתתף עם עד רשע ולגרום שעדותו תתקבל בב״ד. האיסור איפוא, חל בין על הדיינים המקבלים את עדות הרשע בין על עד כשר המעיד איתו. מאידך בנוגע לקרוב כ׳ התורה לא יומתו אבות על בנים והאיסור חל על הב״ד שלא יוציאו גמר דין על פי עדות הקרובים - אולם ליכא איסור לאו שיעיד עד כשר יחד עם עד קרוב.ה
אכן הרא״ש בפ״ק דמכות (סי׳ י״א) כתב בשם הרי״ף שלא נאמר נמצא א׳ מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה כי אם במקום שהכירו הכשרים בפסולין - כלומר שנטפלו להן להעיד איתן בעבירה. ודומה שהרי״ף מפרש את הדין שכולן בטלין בהתאם לשיטת ר״ע במכות (ה:) שאסור להיות נטפל לעוברי עבירה והאיסור להיטפל לפסולי עדות נובע מלאו אל תשת ידך עם רשע. ועולה לפ״ז שהרמב״ם מצמצם איסור זה לכשר המעיד עם עד רשע ואילו לדעת הרי״ף האיסור מתייחס גם לעדות כשר עם עד קרוב.
שם. גמ׳. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה. לדעת הרמב״ם בפ׳ כ״ד מהל׳ סנהדרין (הל״א - ג׳), זה כולל שתי הלכות: א) כשדעתו של הדיין נוטה לדברים שהם אמת והוא חזק בלבו שומה עליו לדון דיני ממונות כפי דעתו אף שאין שם ראיה ברורה; ב) כשדעתו של הדיין נוטה שהדין מרומה אסור לו לחתוך את הדין אלא יסתלק ממנו.
ויש ששאלו מה שמשה ואהרן פסולים להעיד (ב״ב קנט.) אע״פ שדבריהם אמת - בכל זאת יפסקו הדיינים את הדין אליבא דהרמב״ם מאחר שדיינים חותכים את הדין ע״פ ידיעתם בלי ראיה אחרת, וע״פ עדותם של משה ואהרן יודעים הדיינים את האמת.
ונראה שבדיני ממונות בעלמא אה״נ שיכולים לדון. ומפורש כן ברמב״ם פכ״ד מסנהדרין הל״א וז״ל ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו וכו׳ אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן עכ״ל. אלא שפסולים בדבר שזקוק לראיית והגדת עדות כשרה כגון ליעודי תורא, בדיני קנסות, ובדיני נפשות. בדברים אלו ידיעת הדיינים ע״פ אומדנא אינה מספקת. רק עדות כשרה מועלת ולשם כך משה ואהרן פסולים.ו
וכתב הרמב״ם (שם הל״ג) וז״ל ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים ת״ל מדבר שקר תרחק. כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה וכו׳ אם היה לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים וכו׳ אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וכו׳ והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלקים הוא עכ״ל. ועלינו להבין מה רצה הרמב״ם להוסיף בהביאו את הפסוק כי המשפט לאלקים הוא.
ועיין ברש״י (ל: ד״ה שהוא מרומה) שכ׳ וז״ל שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת עכ״ל. ולכאורה הדין בציור דרש״י פשוט ואצ״ל שמאחר שהדיין יודע שעדותם שקר שבכן אסור לו לפסוק ע״פ עדותם. מאידך הרמב״ם מפרש אחרת ושמדובר באופן שאינו איפוא ברור לו לדיין שהעדים העידו לשקר אלא שדעתו של הדיין נוטה נגדם ולבו נוקפו. וע״ז באה גזיה״כ כי המשפט לאלקים הוא לומר שאף בכך אינו יכול לדון על פיהם וכלול באיסור מדבר שקר תרחק.
א. ובאשת חבר שנתגרשה פקע חיוב הכבוד כי אינה בתורת שברי לוחות. הרמב״ם מבאר שרק חבר ששכח תלמודו מחמת אונס דינו כשברי לוחות. ואילו בשכח מרצונו אינו כשברי לוחות. ולכן לגבי אשתו מיתת החבר באונס כשבירת הלוחות דמיא, ואילו כשנתן החבר גט לאשתו מרצונו ובדעתו אינה בתורת שברי לוחות. ועיין בשדי חמד (ח״ש פאת השדה מערכת האל״ף כללים אות ק״מ) שמביא בשם בעל מחנה יהודה ״דשאני אשת חבר דאיהי גופא חשיבא חבר כדאמרי׳ נשי במאי זכיין וכו׳ משא״כ אשת האב שכבודה הוא מחמת האב וכשמת פקע״. ולכאורה לפי״ז מסתבר שאפילו לאחר גירושין חייבים בכבודה. ועיין בט״ז יו״ד סי׳ רמ״ב ס״ק י״ד שהביא תשו׳ מוהר״ם מינץ.
ב. אמנם הגר״ח זצ״ל דחה את תירוצו של מנ״ח. ומסתבר אמר רבינו הרב שאין השוואה כלל בין כבוד ת״ח לאכילה מחוץ לסוכה, כי קיים איסור לבזות ת״ח נוסף למצוה לכבדו, ואילו בסוכה קיימת רק מצוה לאכול בה אך אין איסור לאכול מחוצה לה וכדביאר הגר״ח זצ״ל. עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ סוכה דף צ׳.
ג. עי׳ בספר מלאכת בצלאל להרה״ג משה בצלאל לוריא זצ״ל אב״ד דק״ק סייני וסוולק.
ד. אמנם הגמ׳ בנדרים (לח.) כותבת בנוגע לנביא וז״ל אמר ר׳ יוחנן שאין הקב״ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה וכו׳ עשיר פסל לך פסולתן שלך וכו׳ עכ״ל. אמנם הרמב״ם בפ״ז מהל׳ יסודי התורה (הל״א) אינו מפרש הגמרא כפשוטה, וז״ל ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו וכו׳ עכ״ל, ועיי״ש בכ״מ שתמה עליו. וכ׳ הכ״מ וז״ל וי״ל שהרא״ש פירש אהא דר׳ יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא וכו׳ ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות עכ״ל. וע״פ מהלך של רבינו בשיעורים יתכן שכשנביא מתנבא בקביעות חלה בו חלות שם מינוי בגברא ולכן חייבים לגדלו ולכבדו ואת מינויו כשליח ה׳ בממון הרבה ובעשירות בדומה איפוא לדין מינויי מלך וכ״ג, ואילו שלא בקביעות אינו ממונה ולכן המצוה לגדלהו בממון ובעשירות אינה נוהגת.
ה. עי׳ בחו״מ סי׳ ל״ד ובש״ך שם סק״ג. ויל״ע אם מותר לבעלי הדינים לקבל עליהם רשעים להיות עדים כמו שיכולים לקבל עליהם קרובים ע״פ דין נאמן עלי אביו או״ד שהאיסור של אל תשת רשע עד מפקיע רשעים מלהיות עדים אף עם קבלת בעלי דינים.
ו. ועיין בקובץ שיעורים למס׳ ב״ב סי׳ תק״פ.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבועות ל: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות ל:, ר׳ חננאל שבועות ל: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות ל: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות ל:, רש"י שבועות ל:, ראב"ן שבועות ל: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות ל:, רמב"ן שבועות ל: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות ל: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות ל: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות ל:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות ל:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות ל:, מהרש"א חידושי אגדות שבועות ל:, רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות ל: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות ל:, אסופת מאמרים שבועות ל:
Shevuot 30b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 30b, R. Chananel Shevuot 30b, Rif by Bavli Shevuot 30b, Collected from HeArukh Shevuot 30b, Rashi Shevuot 30b, Raavan Shevuot 30b, Tosafot Shevuot 30b, Ramban Shevuot 30b, Rashba Shevuot 30b, Meiri Shevuot 30b, Ritva Shevuot 30b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 30b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 30b, Maharsha Chidushei Aggadot Shevuot 30b, Reshimot Shiurim Shevuot 30b, Steinsaltz Commentary Shevuot 30b, Collected Articles Shevuot 30b