×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חֲדָא מִינַּיְיהוּ רַב פָּפָּא אַמְרַהּ.:
Rav Pappa said one of those statements, not Abaye.
רי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבועות כו ע״א} תנו רבנן {ויקרא ה:ד} לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי [דרב כהנא ורב אסי]⁠1 כדהוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר שבועתא הכי אמר רב כי אתו לקמיה אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את2 לבך אנסך:
1. דרב כהנא ורב אסי: גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
2. את: וכן כ״י נ. גי, דפוסים: ״אנת״.
ערך מל
מלא(שבת י:) מילתא אלבשייהו יקירא (מגילה יג) מילת לבנה. (חולין נב:) מקום שאין בו שאין בו מילת פי׳ אותו דבר שמן הכרס לאחר שמרתיחין אותה דומה לצמר נקי (גיטין נט) סובני וחומס סובני סלסלה ומלמלה פי׳ בערך סובני. (מעילה יח) בלבושא מציעא ומלמלה פירוש בלבוש הלבוש בין זה לזה שאינו פוגם עד זמן מרובה מלמלה בגד של צמר דק כדגרסינן בגיטין שנמתח ונמלל דהוי כאמגוזא שכל כך דק שכורכין אותו ואינו גדול יותר מאגוז וכיון דדמיו יקרים אינו לובשו אלא פעם ופעמים בשנה ומשמרו הרבה שלא יפגם ואינו פוגם עד זמן מרובה. (שבועות כו) מאי כצמר לבן כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת. (קידושין כא) אמר רבי אלעזר יודן ברבי היה דורש כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת פירוש הרך שבאזן אותו שלמטה (נדה יז) בית שמאי אומרים בודקין מיטותיהן במילא פרהבא גם זה מלשון צמר נקי שכובשין אותו למילת. צמרי ופשתי שמני תרגומו כסות מילא ובוץ משח (א״ב שם אי נקרא מילת בל׳ זני ורומי והיא קרובה למחוז איטליא והיה שם צמר דק ונקי מאוד וממנו עושים בגדים אשר יצא שמותם בכל הארץ):
א. [וואלע.]
חדא מינייהו רב פפא אמרה – דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו.
כבר ביארנו שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ושמדה זו נדרשת לפעמים בריבה ומיעט ואין המדה שוה בכלם לענין פסק פעמים שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ופעמים הולכין אחר כלל ופרט כמו שביארנו בפרק ראשון (שבועות ד׳:) וכן ביארנו (שבועות כ׳:) שאזהרת שבועת בטוי בין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר וזה שאמרו כאן בלשעבר שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו אינו נאמר אלא לביאור ענין כלומר שאין איסורו תלוי בחלול העתיד לבא שהוא במשמעות לא יחל שמאחר שהוא מזהירו שלא יחל משמע שעדין הוא בידו אם לחלל אם לקיים אלא משום לא תשקרו שמשמעותו שבשעת שבועה הוציא שקר מפיו:
חדא מינייהו ר״פ אמרה – פי׳ בתוס׳ משום דמלך ר״פ בתר אביי ורבא כדאיתא בפ׳ בתרא דמועד קטן לפיכך היו התלמידים מתחלפים דבריהם לפעמים. מיעט דבר מצוה ולא מצי למימר דמיעט לרב מילתא דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה להבא דהנהו מלהרע או מלהיטיב מתמעטו. מי ששבועה קודמת לביטוי פי׳ למעשה של ביטוי ולא שקדם מעשה דביטוי לשבועה ולישנא קלה נקט. האדם בשבועה פרט לאנוס פי׳ דהאדם משמע שלבו שלם בשבועה פרט לאנוס דאנסי ליה ביה להשבע בשקר כסבור שהיה הדבר כמו שנשבע והא לא שייך אלא בשבועה לשעבר ובמסכת נדרים קרי לה שבועת שגגה כלומר שנשבע לשקר בשוגג דאמרינן התם על מתני׳ ד׳ נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי שגגות נדרי אונסין וכו׳ ומפרש בגמרא מכלל נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי וסבור שלא אכל ונמצא שאכל אשתו מותרת ואמרינן כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו׳ ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר וההיא ודאי מהאדם בשבועה נפקא ולא אידכר עלה כלל דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו ומסברא הוא דנפקא לן דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי ואי בשבועה מקרא נפקא מה ענין הוא אנל ממון אלא ודאי כדאמרן והיינו דבעא מיניה לקמן רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאלו ידע אנוס הוא והיינו משום באדם בשבועה דפטר בכל שבועה דלשעבר דלעולם וזה ברור ומעתה היינו דאמרי׳ הכא ה״ד כי הא דרב כהנ׳ ורב אסי וכו׳ כלומר כדרב כהנא ורב אסי דאשתבעו לשעבר וה״ה לכל שבועה לשעבר אלא דנקטיה האי עובדא משום מאי דא לרב ע״י מעשה לבך אנסך ולית לן שום אנפי אחרינא לקייומי ביה הא דהאדם בשבועה דאלו כל אונסין דעלמא לא נפקי מהאי קרא והאי ה״ד כדרב כהנא וכו׳ דוקא הוא כסתם ה״ד דאיכא בתלמודא ואין צריך לפרש אותו כההוא ה״ד חלול ה׳ דבפרק בתרא דיומא ושמעינן מהאי עובדא דרב כהנא ורב אסי דהא דדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס לא לפוטרו מקרבן בלבד כאידך מיעוטי דדרשינן מן הכתוב הזה אלא אף למשרייה לגמרי וליכא עליה שום (אונס) [איסור] כלל דאי לא היכי שתיק להו רב ולא מיחה בהם דהא מלישנא דעובדא מוכיח דהא רב כהנא ורב אסי זמנין טובא הו״ל הכי מדקאמרינן מר משתבע ומר משתבע ואמרינן נמי כי הוו אתו לקמיה דרב א״ל ואם לא אירע זה אלא פ״א הו״ל לש״ס למימר מר אשתבע ומר אשתבע אתו לקמיה דרב א״ל וזו נראית לי ראיה ברורה וכן נראה ומשום הא דהוה הלכה למעשה נקטיה ש״ס כדכתיבנא לעיל וכן נראה מההיא דנדרי׳ כך שבועת שגגות מותרות דמשמע מותרות לגמרי ואע״ג דשאין נשבעין לבטל את המצות איצטריך תרי קראי חד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות שאני הכא דסברא הוא דכיון דמחמת אונס מיפטר כמפטר לגמרי כנ״ל וכן דעת רבותינו ז״ל וההוא עובדא דפרק השולח באותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר ונתנתו בכד של קמח ואפאתו ונתנתו לעני ונשבעה יהנה סם המות בא׳ מבניה אם נהנית מדינרו כלום ואמרינן התם דאיענשה כבר פירשוה בתוס׳ דשאני התם שגרמה לנפשה אונס וכיון דפקדון הוה הוה לה לאותוביה בדוכתה דתהוי דכירא נמי וה״ל נמי לאסוקיה אדעתא שמא נהנית ממנו שלא לדעת.
הא דאמרינן אלא א״ר אלעזר דא ודא אחת היא – פי׳ רש״י ז״ל פי׳ דאפי׳ הא נמי העלם שבועה היא ולא משכחת העלם שבועה ומתניתין דלעיל דקתני או אינו אלא נעלם ממנו חפץ אינה משנה ואין זה מחוור מדלא פירשו הכי בגמרא ומצינו בירושלמי שקיימו הברייתא אף לפי סברא זו והכי קאמר או אינו אלא חפץ נמי כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו ת״ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ דהעלם זה וזה בידו פטור ולפ״ז בעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו מהו לאו אליבא דר״א הוא אלא אליבא דרב יוסף דסבירא ליה דמשכחת העלם חפץ בלא שבועה ולדידהו ברייתא בהעלם חפץ לבדו אבל העלם זה וזה תבעי.
חדא מינייהו [אחת מן האמרות הללו] לא אביי, אלא תלמידו רב פפא הוא שאמרה.
Rav Pappa said one of those statements, not Abaye.
רי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא ה׳:ד׳} לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה אשֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ה׳:ד׳} אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם.

§ The mishna teaches that Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future. The Sages taught in a baraita with regard to an oath on an utterance: From the verse: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4), I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips,” which includes other matters.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. ר׳ ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד, שנ׳ להרע או להטיב. אמר לו ר׳ עקיבה אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין, אמר לו מריבוי הכת׳, אמר אם ריבה הכת׳ לכך, פירוש אם ריבה הכת׳ הזה דכת׳ לכל אשר יבטא האדם אפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה, ריבה נמי אפילו דברים שאינן להבא.
ת״ר. להרע או להטיב, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאין בהן הרעה והטבה – שאזרוק צרור לים.
ת״ל כי תשבע לבטא – מכל מקום.
מתניתן: רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבוא, שנאמר: להרע או להטיב וגו׳.
תנו רבנן: לכל אשר יבטא האדם – פרט לאנוס, ונעלם – פרט למזיד, שאינו מחייב קרבן שבועה. ונעלם ממנו – שנתעלמה ממנו שבועה כו׳.
א שנינו במשנה שר׳ ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בשבועת ביטוי ״נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב״ (ויקרא ה, ד), אין לי שחייב אלא על דברים שיש בהן הרעה והטבה, על דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שגם עליהם מתחייב? תלמוד לומר מתחילה: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ (ויקרא ה, ד), לרבות גם דברים אחרים.
§ The mishna teaches that Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future. The Sages taught in a baraita with regard to an oath on an utterance: From the verse: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4), I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips,” which includes other matters.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֵין לִי אֶלָּא לְהַבָּא לְשֶׁעָבַר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ה׳:ד׳} לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְהַבָּא.

I have derived only that one is liable for oaths referring to the future. From where do I derive that one is liable for oaths referring to the past? The verse subsequently states: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4); this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yishmael says: The verse states: “To do evil, or to do good,” referring exclusively to oaths about the future.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לי אלא שנשבע להבא (לעתיד לבוא), שנשבע לשעבר מנין? תלמוד לומר: ״לכל אשר יבטא האדם בשבעה״ (ויקרא ה, ד), אלו דברי ר׳ עקיבא. ר׳ ישמעאל אומר: נאמר ״להרע או להיטיב״ — הרי זה דווקא להבא, כמשמעותו.
I have derived only that one is liable for oaths referring to the future. From where do I derive that one is liable for oaths referring to the past? The verse subsequently states: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4); this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yishmael says: The verse states: “To do evil, or to do good,” referring exclusively to oaths about the future.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אִם כֵּן אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲטָבָה וְהָרָעָה דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן אָמַר לוֹ מֵרִבּוּי הַכָּתוּב אָמַר לוֹ אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ.

The baraita continues: Rabbi Akiva said to him: If so, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? Rabbi Yishmael said to Rabbi Akiva in response: It is derived from an amplification of the meaning of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לו ר׳ עקיבא: אם כן, אם אתה מדייק כלשון הכתוב הזה, אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מרבוי הכתוב כמו שראינו. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך לדברים שאינם הרעה והטבה, ריבה הכתוב לכך גם לדברים שהם לשעבר.
The baraita continues: Rabbi Akiva said to him: If so, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? Rabbi Yishmael said to Rabbi Akiva in response: It is derived from an amplification of the meaning of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שַׁפִּיר קא״לקָא אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לר׳לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

The Gemara questions: Rabbi Akiva said well his critique of the opinion of Rabbi Yishmael. Why does Rabbi Yishmael disagree?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: שפיר קא אמר ליה [יפה אמר לו] ר׳ עקיבא לר׳ ישמעאל, וכיצד יתרץ ר׳ ישמעאל קושי זה?
The Gemara questions: Rabbi Akiva said well his critique of the opinion of Rabbi Yishmael. Why does Rabbi Yishmael disagree?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּכְלָל וּפְרָט אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ בִּכְלָל וּפְרָט רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּרִיבָּה וּמִיעֵט אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ רִיבָּה וּמִיעֵט.

Rabbi Yoḥanan said: It is because Rabbi Yishmael was the one who served as a disciple of Rabbi Neḥunya ben HaKana, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of a generalization and a detail. Therefore, Rabbi Yishmael also interprets the Torah with the method of a generalization and a detail. Rabbi Akiva was one who served as a disciple of Naḥum of Gam Zo, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of amplification and restriction. Therefore, Rabbi Akiva also interprets the Torah by amplification and restriction.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(6-7) ואסיקנא ר׳ עקיבה דריש התורה בריבויי ומיעוטי כנחום איש גם זו, או נפש כי תשבע לבטא ריבה כל מה שיבטא, להרע או להטיב מיעט כל דבר שאין בו הרעה והטבה, לכל אשר יבטא האדם בשבועה חזר וריבה כל מה שיבטא האדם בשבועה חייב משום שבועת ביטוי,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ ישמעאל ששימש כו׳ – הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר׳ ישמעאל שימש את רבי נחוניא.
אמר ר׳ יוחנן: ר׳ ישמעאל ששימש כתלמיד את ר׳ נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת הלימוד של כלל ופרט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש בשיטת כלל ופרט, ואילו ר׳ עקיבא ששימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת ריבה ומיעט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש ריבה ומיעט.
Rabbi Yoḥanan said: It is because Rabbi Yishmael was the one who served as a disciple of Rabbi Neḥunya ben HaKana, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of a generalization and a detail. Therefore, Rabbi Yishmael also interprets the Torah with the method of a generalization and a detail. Rabbi Akiva was one who served as a disciple of Naḥum of Gam Zo, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of amplification and restriction. Therefore, Rabbi Akiva also interprets the Torah by amplification and restriction.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי ר׳רַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי דְּתַנְיָא אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע רִיבָּה לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב מִיעֵט לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם חָזַר וְרִיבָּה רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה רִיבָּה הַכֹּל.

What is the specific instance in this context where one finds that Rabbi Akiva interprets with amplifications and restrictions? It is as it is taught in a baraita that when the verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), it amplifies the range of possible oaths for which one could be liable to bring an offering for an oath on an utterance. When the verse continues: “To do evil, or to do good,” it restricts that range. When it further continues: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” it then amplifies again. According to the hermeneutical principle that when a verse amplified, and then restricted, and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter that was excluded by the restriction.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי [מהו] כיצד מצאנו את ר׳ עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי הוא דורש ריבויים ומיעוטים] במקרא זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: ״או נפש כי תשבע״ (ויקרא ה, ד) — הרי זה ריבה כל מיני שבועות, ״להרע או להיטיב״ (ויקרא ה, ד)מיעט, ״לכל אשר יבטא האדם״ (ויקרא ה, ד)חזר וריבה, הרי ריבה ומיעט וריבה, ולפי שיטה זו ריבה הכל,
What is the specific instance in this context where one finds that Rabbi Akiva interprets with amplifications and restrictions? It is as it is taught in a baraita that when the verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), it amplifies the range of possible oaths for which one could be liable to bring an offering for an oath on an utterance. When the verse continues: “To do evil, or to do good,” it restricts that range. When it further continues: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” it then amplifies again. According to the hermeneutical principle that when a verse amplified, and then restricted, and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter that was excluded by the restriction.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי רִיבָּה רִיבָּה כֹּל מִילֵּי וּמַאי מִיעֵט מִיעֵט דְּבַר מִצְוָה.

What was included when the verse amplified the range of liability? It amplified it to include all matters about which one might take an oath. And in what way did it restrict it when it continued: “To do evil, or to do good”? It restricted the range of liability for an oath on an utterance to exclude an oath that is a matter involving a mitzva, i.e., an oath to refrain from performing a mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי רבי רבי כל מילי בין להבא בין לשעבר ואפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה, אי הכי המיעוט למה בא, ואמרינן מיעט דבר מצוה, כלומר הנשבע לבטל את המצוה פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי מיעט מיעט מצוה – דדבר שאי אפשר הוא וה״ה למשנה את הידוע לאדם.
מיעט דבר מצוה – המ״ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ״ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא.
מאי מיעט מיעט דבר מצוה. ולר׳ עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (שבועות כז.) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שבועות כז ע״ב) בהדיא.
שם. רש״י ד״ה מאי מיעט מיעט מצוה. ז״ל דדבר שאי אפשר הוא וה״ה למשנה את הידוע לאדם עכ״ל. רש״י משוה את הנשבע לבטל את המצוה לנשבע בדבר שא״א לקיימו. וכבר ביארנו לעיל בשיעוריםא שלדעת הר״ן שונה דין השבועה שא״א לקיימה מדין הנשבע לבטל את המצוה.
אליבא דרש״י ממעטת הגמרא שבועת שוא מהפרשה שכן דין שבועת שוא נבדל לגמרי משבועת ביטוי כי בשוא ליכא דין אמת ושקר ואין בה חלות איסורים.⁠ב
שם. תוס׳ ד״ה מיעט דבר מצוה. ז״ל וצ״ל דשקולים הן וכו׳. ויתכן שהגמ׳ מעדיפה המיעוט של שבועת שוא דוקא משום שבכך תתמעט שבועת שוא מכל הפרשה של ביטוי, שכן שוא מהוה חלות שבועה אחרת מביטוי וכנ״ל ברש״י. דין לאו והן ודין ליתא בלהבא לעומתה אינם ממעטים עצם חלות שבועת ביטוי כי אם מהווים פטורי קרבן, אמנם עיקר שבועת ביטוי חלה.
א. בדף (כה.) ד״ה שבועה שלא אישן ג׳ ימים מלקין אותו וישן לאלתר.
ב. עיין בשיעורים (כ:) ד״ה שיטת הרמב״ם באזהרות השבועות אות ב׳.
מאי [מה] ריבה? ריבה את כל מילי [הדברים] שנשבעים עליהם, ומאי [ומה] מיעט בכל זאת, כיון שמיעט הכתוב ״להרע או להיטיב״? מיעט דבר מצוה, שאין שבועה חלה עליו לקיימו או לבטלו.
What was included when the verse amplified the range of liability? It amplified it to include all matters about which one might take an oath. And in what way did it restrict it when it continued: “To do evil, or to do good”? It restricted the range of liability for an oath on an utterance to exclude an oath that is a matter involving a mitzva, i.e., an oath to refrain from performing a mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ור׳וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּרֵישׁ כְּלָל וּפְרָט אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם כְּלָל לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב פְּרָט לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ לְהַבָּא אַף כֹּל לְהַבָּא.

And Rabbi Yishmael interprets the verse following the hermeneutical principle of a generalization and a detail: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), is a generalization; “to do evil, or to do good,” is a detail; “whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” the verse then further generalized. There is a hermeneutical principle that when a verse contains a generalization, and a detail, and another generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail in the verse is explicitly an oath referring to the future, so too, all the oaths for which one is liable must be referring to the future.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(9-10) ר׳ ישמעאל דריש הכי בכלל ופרט כנחוניה בן הקנה רבו, וריבה אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה, ומיעט אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר ואינם להבא פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ ישמעאל דריש [דורש] אותו מקרא בכלל ופרט, ובאופן זה: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ — הרי זה כלל, ״להרע או להיטיב״ — הרי זה פרט, ״לכל אשר יבטא האדם״חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי דרך זו אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש הוא להבא. אף כל להבא.
And Rabbi Yishmael interprets the verse following the hermeneutical principle of a generalization and a detail: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), is a generalization; “to do evil, or to do good,” is a detail; “whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” the verse then further generalized. There is a hermeneutical principle that when a verse contains a generalization, and a detail, and another generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail in the verse is explicitly an oath referring to the future, so too, all the oaths for which one is liable must be referring to the future.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אַהֲנִי כְּלָלָא לְאֵתוֹיֵי אפי׳אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְהַבָּא אַהֲנִי פְּרָטָא לְמַעוֹטֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְשֶׁעָבַר.

The generalization serves to include even those matters that do not concern doing evil or doing good when they refer to the future; the detail serves to exclude even matters that concern doing evil or doing good when they refer to the past.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אהני כללא לאתויי [הועיל הכלל להביא, להוסיף] אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה שנשבע עליהם להבא, אהני פרטא למעוטי [הואיל הפרט למעט] אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה אם נשבע עליהם לשעבר.
The generalization serves to include even those matters that do not concern doing evil or doing good when they refer to the future; the detail serves to exclude even matters that concern doing evil or doing good when they refer to the past.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֵיפוֹךְ אֲנָא.

The Gemara challenges: I will reverse it and say that the generalization serves to include oaths concerning the past, and the detail serves to exclude matters that do not involve doing evil or doing good. Why is that not an equally legitimate interpretation of the verse?
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן עליה, ומה ראית לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולמעט דברים שהן לשעבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: איפוך אנא [אהפוך אני] ואומר שהכלל בא לרבות לשעבר, והפרט בא למעט דברים שאין בהם הרעה והטבה, כמו ששאל ר׳ עקיבא!
The Gemara challenges: I will reverse it and say that the generalization serves to include oaths concerning the past, and the detail serves to exclude matters that do not involve doing evil or doing good. Why is that not an equally legitimate interpretation of the verse?
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק דֻּומְיָא דִּלְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם {במדבר ל׳:ג׳} בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּרוּ.

Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yishmael understands that liability is extended to one whose oath is similar to an oath “to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4). He whose prohibition is due to the verse: “He shall not break his word” (Numbers 30:3), is liable, as liability for an oath about the future entails breaking one’s word. Excluded is that oath whose prohibition is not due to the verse: “He shall not break his word”; rather, it is due to the verse: “You shall not lie” (Leviticus 19:11), since liability for an oath about the past applies when the oath itself was a lie.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק ר׳ יצחק מדוקיא דקרא דכת׳ לא יחל דברו אלא קיימו, והנשבע בדבר שכבר עבר היאך יכול לקיימו מאי דהוה הוה, אינו עובר בדבר שעבר אלא משום לא תשקרוא.
א. צריך עיון והרי אזהרתו משום לא תשבעו בשמי לשקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יחל דברו – לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא.
לא תשקרו – בשעה שתשבעו לא תצא לשקר.
גמרא. מי שאיסורו משום בל יחל וכו׳. וצ״ע שכן הלאו דבל יחל אינו מחייב קרבן וכפי שמוכח מנדרים ולמה סומך ר׳ יצחק את שיטת ר״י בקרבן שבועה לאיסור בל יחל.
ונראה שר״ל שלדעת ר״י המחייב של קרבן שבועה הוא חלול חלות של איסורים ולא הפלאה בשקר. משום כך מבחין בין להבא לבין לשעבר כי בלהבא חלים איסורים. ואילו בלשעבר ליכא חלות איסורים כי אם דין אמת ושקר בהפלאה עצמה. סימן לדבר בל יחל - כי בל יחל שייך רק בחלות איסורים וכשם שמצינו בנדרים והקדש, ואינו שייך להפלאה בשקר.
אמר ר׳ יצחק: יש להכניס בכלל את מה שהוא דומיא [בדומה] להרע או להיטיב, והוא מי שאיסורו (שהאיסור שיש בכך) הוא משום ״בל יחל דברו״ (במדבר ל, ג), שמחלל ומפר את השבועה שנשבע, יצאתה (יצאה) זו שבועה על מה שהיה בעבר שאין איסורו משום ״בל יחל דברו״, שהרי אינו מחלל שבועה, אלא שהוא עובר משום ״בל תשקרו״ (ראה ויקרא יט, יא).
Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yishmael understands that liability is extended to one whose oath is similar to an oath “to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4). He whose prohibition is due to the verse: “He shall not break his word” (Numbers 30:3), is liable, as liability for an oath about the future entails breaking one’s word. Excluded is that oath whose prohibition is not due to the verse: “He shall not break his word”; rather, it is due to the verse: “You shall not lie” (Leviticus 19:11), since liability for an oath about the past applies when the oath itself was a lie.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב יִצְחָק בַּר אָבִין אָמַר אָמַר קְרָא אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם מִי שֶׁהַשְּׁבוּעָה קוֹדֶמֶת לַבִּיטּוּי וְלֹא שֶׁהַבִּיטּוּי קוֹדֶמֶת לַשְּׁבוּעָה יָצָא זֶה אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַשְּׁבוּעָה.

Rav Yitzḥak bar Avin says that there is a different explanation of Rabbi Yishmael’s opinion: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good,” referring to one whose oath precedes its clarification, i.e., the action that breaks it, and not to one who takes an oath where the clarification, i.e., the action prohibited in the oath, precedes the oath. Excluded is that oath where one said, for example: I ate, or: I did not eat, where the action precedes the oath.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד מדכת׳ נפש כי תשבע לבטא, מי שקדמה שבועה לביטוי ולא מי שקדם ביטוי לשבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא שקדמה ביטוי לשבועה – ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי.
גמ׳ מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה יצא זה כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה את לבך כו׳ וחד לפטור ממלקות כו׳ נ״ב בגמ׳ לא נאמר פטור ממלקות אלא לפטור מלאו דשבועה ופי׳ לשם התוס׳ להדיא דוקא משבועת לא יחל דברו הוא דפטור אפי׳ קיים את המצוה ועבר על לא יחל אבל חייב לעולם מלקות משום שבועת העדות ותדע דהא לקמן איתא להדיא במתני׳ דעל שבועת שוא ונשבע לבטל את המצוה חייבין על זדונה מכות כו׳:
שם. גמ׳. שהמעשה קודם לשבועה. יתכן שלפי ר׳ יצחק בר אבין שבועה להבא ולשעבר בשתיהן החיוב מטעם הפלאה בשקר - אלא שהוא מבחין בין לשעבר שהשקר נמצא כבר בשעת ההפלאה לבין להבא שרק אח״כ מתגלה הדבר למפרע שנשבע לשקר ובכך חולק על ר׳ יצחק שלדעתו בשבועה להבא יש חלות איסורים.⁠א
א. עיין בשיעורים לעיל (כה.) ד״ה ושמואל אמר וכו׳ ובדף (כא:) ד״ה ר״ע בכל התורה כולה וכו׳.
רב יצחק בר אבין אמר הסבר אחר לדבר, אמר קרא [המקרא]: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ (ויקרא ה, ד), מי שהשבועה קודמת למעשה הביטוי, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה שנשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״שהמעשה קודם לשבועה.
Rav Yitzḥak bar Avin says that there is a different explanation of Rabbi Yishmael’s opinion: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good,” referring to one whose oath precedes its clarification, i.e., the action that breaks it, and not to one who takes an oath where the clarification, i.e., the action prohibited in the oath, precedes the oath. Excluded is that oath where one said, for example: I ate, or: I did not eat, where the action precedes the oath.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא ה׳:ד׳} הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה בפְּרָט לְאָנוּס וְנֶעְלַם פְּרָט גלְמֵזִיד.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him; and, when he knows of it, be guilty in one of these things” (Leviticus 5:4). The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control from liability to bring an offering. The term “and it is hidden” serves to exclude from liability one who broke his oath intentionally, as he does not deserve to be able to achieve atonement through bringing an offering.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר. לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האדם בשבועה – שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו.
פרט לאנוס – כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה.
אדם בשבועה, פרט לאנוס – כדרב כהנא ורב אסי כי קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא הכי אמר רב. ומר אמר: שבועתא הכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מנייהו, אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי – כלומר: כלום חייב אני קרבן משום שבוע׳ ביטוי, שהרי בשוגג נשבעתי. אמר ליה: את לבך אנסך, ואי אתה חייב קרבן:
ואם תשאל: אי הכי, שבועת ביטוי בשוגג לשעבר היכי משכחת לה, והא לביה הוא דאנסיה. הא אוקימנא לקמן, באומר: יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, כדאמרינן לקמן: בעי מיניה רבא מרב נחמן: איזו היא שבועת ביטוי לשעבר? אי דידע – מזיד הוא, ואי דלא ידע – אנוס הוא. אמר ליה: באומ׳ יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו.
* שם. גמ׳. האדם בשבועה פרט לאנוס. יש לחקור בדין האדם בשבועה פרט לאנוס האם יש חלות שבועה ואיסור אלא שנתמעטה מעונשים וחיובים או״ד ליכא כאן שבועה ועבירה כלל. הנה בעלי התוס׳ בד״ה את לבך אנסך מוכיחים שדין האדם בשבועה פרט לאנוס מפקיע את העבירה לגמרי ואין איסור כלל. אך הם מבחינים בין האדם בשבועה לבין האשה שנשבעה ושכפרה בממון בשוגג ונענשה, וז״ל דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו עכ״ל.
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו״ (ויקרא ה, ד), ומן המלים ״האדם בשבועה״ יש ללמוד שהאדם הנשבע מתחייב בקרבן דווקא אם היה בשלימות דעתו ורצונו — פרט לאנוס, שאינו עובר על השבועה מרצונו אלא מחמת אונס כלשהו. ומה שנאמר ״ונעלם״פרט למי שעושה זאת במזיד שאינו מתכפר בקרבן.
§ The Sages taught in a baraita: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him; and, when he knows of it, be guilty in one of these things” (Leviticus 5:4). The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control from liability to bring an offering. The term “and it is hidden” serves to exclude from liability one who broke his oath intentionally, as he does not deserve to be able to achieve atonement through bringing an offering.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מִמֶּנּוּ שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ חֵפֶץ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם דעַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ.:

The baraita continues: The term “from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that an oath taker is also liable when he broke an oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשבועה ונעלם – שנתעלמה ממנו שבועה.
העלם חפץ – בלא שבועה לקמן מפרש לה.
ונראה שדבריהם מתבארים בהתאם למה שהבאנו בשיעורים למעלה שלדעת הרמב״ם יש בשבועת הפקדון שני לאוים מיוחדים: ״לא תכחשו״ האוסר כפירת ממון בב״ד, ו״לא תשקרו״ האוסר שבועת שקר על ממון שכפר בו. הלאוים האלו בלחוד מחייבים דין שבועת הפקדון, ואילו אותו המחייב של שבועת בטוי לשקר ליכא בשבועת הפקדון.⁠א
א. עיין בשיעורים (כה:) ד״ה שבועת העדות ושבועת הפקדון.
״ממנו״ — הכוונה היא שנתעלמה (נשכחה) ממנו שבועה, שעבר על שבועתו לפי ששכח שנשבע. יכול שמדובר גם במי שנתעלמה ממנו חפץ, שעבר על שבועתו משום שטעה וחשב שהוא דבר אחר שלא נשבע עליו? תלמוד לומר: ״בשבועה ונעלם״, על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.
The baraita continues: The term “from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that an oath taker is also liable when he broke an oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר מָר הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה פְּרָט לְאָנוּס הֵיכִי דָּמֵי.

The Master says above in the baraita: The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control. The Gemara asks: What are such circumstances?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את הברייתא הזו מבארים לפרטיה: אמר מר [החכם]: ״האדם בשבועה״פרט לאנוס. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] אנוס? כלומר, מה הוא הנחשב אונס לענין שבועה?
The Master says above in the baraita: The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control. The Gemara asks: What are such circumstances?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי כִּי הֲווֹ קָיְימִי מִקַּמֵּי דְּרַב מָר אֲמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב וּמָר אָמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אֲמַר כְּחַד מִינַּיְיהוּ אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ וַאֲנָא בְּשִׁיקְרָא אִישְׁתְּבַעִי.

The Gemara answers: It is as it was with Rav Kahana and Rav Asi, who, when they were standing up in the presence of Rav, their teacher, at the conclusion of a lesson, disagreed with regard to exactly what he said. One Sage said: On my oath Rav said like this, and the other Sage said: On my oath Rav said like that. When they came before Rav to clarify what he had said, he stated his opinion in accordance with what one of them had said. The other said to Rav: Did I then take a false oath?
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כגון רב כהנא ורב אסי דהוי משבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואישתכח כחד מיניהו,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ביארנו שהמזיד בשבועת בטוי אינו מביא קרבן שנ׳ ונעלם פרט למזיד אלא שלוקה על הצדדין שביארנו ואין בה קרבן אלא בשוגג ואם היה אנוס בה אינו מביא קרבן כלל שאין האונס בכלל שגגה וכיצד הוא האונס כל שנשבע על דבר שכבר עבר וכסבור שנשבע באמת הרי זה אונס כגון שנשבע כך פי׳ לנו רבינו ונמצא שלא כך פי׳ או שעשיתי כך וכך ולא עשה והוא סבור שעשה ונמצא שאין שגגת בטוי לשעבר לחייב עליה קרבן אבל כל שנשבע להבא אע״פ ששכח בשעת מעשה ודמה שלא נשבע כלל אין זה אונס שהרי בשעת שבועה לא היה דבורו משתבש והיה לו להעלות דברו על לב תמיד שלא יבא לידי בטולו והעלם חפץ אין כאן שאלו היה זכור שנשבע כבר הוא נזכר את החפץ שנשבע עליו ואין כאן אונס אלא שגגה וכך כתבוה חכמי הדורות וכך קבלתיה מרבותי והיו נסעדים בה ממה ששאלו למטה שגגת בטוי לשעבר היכי משכחת לה ולא הוצרך לשאול כן בשגגת בטוי להבא אלמא כל ששכח השבועה מעקרה שוגג הוא הואיל ומ״מ יודע הוא ענין שבועה ואיסורה אבל גדולי המחברים כתבו שאף להבא כל שנשבע שלא יאכל ושכח שבועתו ואכל אונס הוא הואיל ובחזקת דבר המותר אכלו ולא יראה כן אלא בתולה שבועתו באחרת על הדרך שיתבאר למטה בסוגית תלאן זו בזו שאין אדם מעלה על לב כל כך דבר שאינו אוסרו עכשו עליו במוחלט אלא בתנאי ומ״מ לדעתם אין שגגת להבא לחיוב אלא או בשגגת קרבן או בנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שהוא נשבע שיאכל שהוא זוכר החפץ שנשבע עליו אלא שנעלמה השבועה היאך היתה ולא בשכח השבועה לגמרי ושטת הסוגיא לכאורה מוכחת כדבריהם והוא שאף לדברינו כל שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו אונס הוא ואין קרבן אלא בהעלם שבועה עם זכירת חפץ ואמרו בגמ׳ בשלמא העלם שבועה בלא חפץ כגון דאמ׳ שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמ׳ וכדברי גדולי המחברי׳ ומעתה יש לפרש לדעתם שזה ששאלו בשגגת לשעבר היאך היא ולא שאלוה בלהבא פירושו מפני שכבר היא נמצאת בדרך זה שכבר הוזכר:
למדת לדברי הכל שמי שנשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטי׳ על דעת שהוא פת שעורים אונס הוא ופטור שהרי אין כאן העלם שבועה אלא העלם חפץ וכן אם היה העלם שניהם בידו כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים ודמה שהוא נשבע שיאכל ואכל פת חטים על דעת פת שעורים שזה אונס הוא שהרי מ״מ יש כאן העלם חפץ אבל כל שנשבע שלא יאכל פת חטים ודמה שלא נשבע כלל ואכל פת חטים על דעת פת חטים לדעתנו חייב קרבן ויראה לי כן משמועת נשבע על הככר ומצטער עליה האמורה למטה (שבועות כ״ו:) כמו שנבאר ולדעת גדולי המחברים פטור ונראין דבריהם מסוגית הגמרא כמו שביארנו אלא שיש לנו לומר שרצה לפרש בה זכירת חפץ לגמרי והדברים נראין כן שכל שהיתה דעתו מכוונת בשעה שהשבועה חלה אין כאן אונס ומכאן כתבו גדולי הדורות שלפנינו שזה שביארנו לדעתנו שבלהבא אינו אונס ענינה בשלא תלאה באחרת אלא שנשבע במוחלט שבועה שלא אוכל ככר זו אבל אם תלאה באחרת והוא שאמ׳ שבועה שאם אוכל זו לא אוכל זו אם בשעה שראויה השבועה לחול והוא לדעתם שעה שאכל את הראשונה בין של תנאי בין של איסור אכלה בשכחה ר״ל שלא זכר שבועתו כלל הרי הוא אנוס ואין שבועה חלה עליו ויכול לאכול את האחרת בין של תנאי בין של איסור לכתחלה ובהיתר וזו היא לדעתם אחת ממיני שבועת השגגות שהתירו חכמי׳ וכלן מצד אונס ואע״פ שהזכירו שבועת אונסין והזכירו שבועת שגגות כלן צד אונס הם ושבועת אונסין הוזכרה באונס הגמור כגון שאנסוהו ונשבע או נשבע ואנסוהו לבטל ולפיכך נשבעים להרגים ולחרמים ובלבד שיתנה בלבו דבר שיסמוך עליו ואע״פ שדברים שבלב אינן דברים סומך עליהן בזו הואיל ואונס מונעו שלא להוציא בשפתיו ואונס הבא מחמת שכחה והעלמה הוא קרוי שבועת שגגות וזו שהזכרנו אחת מהן ואע״פ שכתבנו שכל בלהבא אינו אונס כבר ביארנו הטעם מפני שהיה לו להעלות על לבו שכך הוא אבל בזו הרי היה יכול לאכול את הראשונה בהיתר אפי׳ נזכר על שבועתו הואיל ואוכלה על דעת שלא יאכל האחרת והילכך לא היה לו להעלות דבר זה על לבו כלל ומאחר שלא נזכר בשעה שאכל אותה הראשונה שהיא השעה שהיתה השבועה ראויה לחול אין כאן שבועה כלל ומותר לאכול את האחרת לכתחלה בין שהיא של תנאי בין שהיא של איסור הואיל ולא היתה דעתו מכוונת ומיושבת בדבר בשעה שהיתה השבועה ראויה לחול וכן נראה מפירושי מקצת רבנים בשמועת תלאן זו בזו על הדרך שיתבאר ויש חולקי׳ בשטה זו ובכל מה שכתבנו בה לדרכים אחרים כמו שיתבאר למטה (שבועות כ״ח.) ותדע שכל שהותר בשבועת שגגות לכתחלה הותר וכמו שאמרו (בשני) [בשלישי] של נדרים (כ״ה:) כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועת שגגות מותרות ובנדרי שגגות אמרו שם תנא תאני התירו ואת אמרת צריך שאלה לחכם ומפרש התם היכי דמי שבועת שגגות והזכיר עליהן מעשה האמור למעלה בתלמידים שטעו בסברת רבם ונשבעו עליה ומה שאמרו בפרק השולח גיטין (ל״ה.) באשה שנענשה על שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה את נתתי וכו׳ ואע״פ שלא במזיד נשבעה מפני שהיה לה לדקדק בכך:
ואומרים: כדרך שרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי [כאשר היו קמים לאחר לימודם מלפני] רב, והיו מדברים ביניהם על מה שלמדו, והתווכחו מה בדיוק אמר רב, מר אמר [חכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב, ומר אמר [וחכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב. כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב, אמר כחד מינייהו [היה אומר כדברי אחד מהם]. אמר ליה אידך [לו האחר] לרב: ואנא בשיקרא אישתבעי [ואני בשקר נשבעתי]?
The Gemara answers: It is as it was with Rav Kahana and Rav Asi, who, when they were standing up in the presence of Rav, their teacher, at the conclusion of a lesson, disagreed with regard to exactly what he said. One Sage said: On my oath Rav said like this, and the other Sage said: On my oath Rav said like that. When they came before Rav to clarify what he had said, he stated his opinion in accordance with what one of them had said. The other said to Rav: Did I then take a false oath?
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֲמַר לֵיהּ לִבָּךְ אֲנָסָךְ.

Rav said to him: Your heart compelled you. It is not regarded as a false oath, since at the time that you took the oath you were certain that you were telling the truth.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקרא מאי טעמא לבך אנסך, שעמד בדעתך כי האמת עמך.
א. ולהלן דף לז,א הביא ר״ח את דברי התוספתא פרק ב שאין חייבין על שגגת העדות: כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור, שנ׳ ונשבע על שקר. ופירש, ר״ח, מי שיודע שהוא שקר בשעת השבועה. ומשמע שאם אינו זכור בשעת השבועה אין זו שבועת שקר כלל, ובדף לא,ב מדמינן שגגת עדות להא דרב כהנא ורב אסי. וכן כתב רש״י להלן ל,א דכיון דאנוסים הן לא קרינן בהו נשבעין לשקר. ולכאורה כוונתם למה שכתב הריטב״א כאן שאין זה רק פטור מקרבן, אלא שמותר לעשות כן. אבל בפירוש ר״ח בדף לא,ב כתב שכיון שנעלמה ממנו עיקר העדות פטור ׳מפני כי אנוס הוא לפיכך אינו חייב׳, ומשמע שהיא שבועת שקר ואינו אלא פטור מקרבן משום שהוא אנוס, וכמו שכתב הר״י מיגש כאן (ובהערות שם ציין לתשובות הרא״ש כלל ח סי׳ א שיש בזה עבירת שבועה). ובטעם הדבר דשאני שבועה משאר עבירות, כתב הרמב״ן בדף ל,א הטעם: כיון דבדבור פיו הוא עובר, ובשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר, אנוס הוא. וכלומר, שהאומר מותר אינו חשוב אונס, כי אין הוא מוכרח על העבירה, וחוסר ידיעתו אינו אלא מקרה, ואילו למד לא היה עובר. אבל האומר מותר בשעה שחל עליו האיסור, אנוס הוא על עיקר חלות האיסור. אבל הר״י מיגש בדף לא,ב כתב: משום דשבועה על דבור פיו הוא מתחייב, וכיון שעלה בלבו שאותו דבר כן הוא כמו שנשבע עליו, הוה ליה אנוס ופטור, שלא הוציא מפיו אלא הנמצא בלבו. ושאר איסורין, על מעשה שעשה הוא מתחייב, וכיון שעל מעשה שעשה בידים הוא מתחייב, לא איכפת לן בלבו כדי שיהא אנוס. ע״כ. ומסברא זו פטר הר״י מיגש מקרבן גם את השוגג בעבירת השבועה שלא ידע שאסור לישבע לשקר (כדעת רש״י), וכמו שכתב כאן: ואם תשאל שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה והא ליביה הוא דאנסיה, הא אוקימנא לקמן באומר יודע אני וכו׳. וחילק בין עבירה במעשה, שרק האנוס על המעשה קרוי אונס, לעבירה בדיבור, שגם האנוס בדעתו קרוי אונס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבך אנסך – כסבור היית לישבע באמת.
את לבך אנסך – נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ״ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס״פ ד׳ אחין (יבמות דף לג. ע״ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו.
אמר ליה [לו] רב: אין זה נקרא שקר, כי לבך אנסך, כי בשעת שבועה היית בטוח שאתה אומר אמת, ואין זה בכלל שבועת שקר.
Rav said to him: Your heart compelled you. It is not regarded as a false oath, since at the time that you took the oath you were certain that you were telling the truth.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ תַּלְמוּד לוֹמַר בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ.:

§ The baraita teaches: The phrase “and it is hidden from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that the oath taker is also liable when he broke the oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath, but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו, מדסמיך ליה לשבועה לונעלם ש״מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץא.
א. דעת הרמב״ם שגם בשבועה דלהבא איכא פטור דהאדם בשבועה. ראה להלן הערה 192. והריטב״א (בשם הרא״ה) חילק בין שבועה שהיא בקום ועשה לשב ואל תעשה, כי הפטור של האדם בשבועה יסודו שאין השבועה חלה באונס, ושעת הקיום של השבועה הוא חלות השבועה, ובשב ואל תעשה הקיום של השבועה הוא בכך שהוא נאסר במה שנשבע עליו (ואם נאנס אחר כך הרי זה כשאר איסורים שאינם נדחים אלא בפני פקוח נפש). אבל בשבועה דקום ועשה אין השבועה מקויימת עד שיעשה מה שנשבע עליו, ואם הוא אנוס בשעת הקיום הוא פטור מקרא דהאדם בשבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונעלם – שנתעלמה ממנו שבועה, וזכור החפץ. יכול שנעלם החפץ וזכור את שבועה – תלמוד לומר: בשבועה ונעלם ממנו – כשנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ הוא שמתחייב, ולא שנעלם החפץ וזכור את השבועה. לפי שכיון שהוא זכור את החפץ – הא לא קרינא ביה בשבועה ונעלם ממנו. וכיון שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו – הא הו״ל אנוס
ג ועוד שנינו בברייתא: ״ונעלם ממנו״שנתעלם ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו חפץ? תלמוד לומר: ״בשבועה ונעלם ממנו״, על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.
§ The baraita teaches: The phrase “and it is hidden from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that the oath taker is also liable when he broke the oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath, but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) מַחֲכוּ עלי׳עֲלֵיהּ בְּמַעְרְבָא בִּשְׁלָמָא שְׁבוּעָה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָא חֵפֶץ כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּכְסָבוּר שֶׁאוֹכַל קָאָמַר דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ אִינְּשִׁי חֶפְצָא דְּכִיר אֶלָּא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה ה״דהֵיכִי דָּמֵי.

They laughed at this in the West, Eretz Yisrael, and said: Granted, you find lack of awareness of one’s oath without there being lack of awareness of the object of the oath, as in a case where one said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: I will eat wheat bread, as in that case his oath is forgotten and the object of it is remembered. But under what circumstances is there a case of lack of awareness of the object of the oath without lack of awareness of the oath itself?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת חיטין ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ, כי פת חטים זכור הוא אלא שכח שנשבע שלא לאכלה. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינשי – שכח.
ואסיקנא: דנעלמה ממנו שבועה וזכור את החפץ, כגון שנשבע עליו שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר דשבועתיה אנשייה חפצא דכיר ליה.
מחכו עליה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל]: בשלמא [נניח] העלם שבועה משכחת לה [מוצא אתה אותה] בלא העלם חפץ, כיצד? כגון שאמר: ״שבועה שלא אוכל פת חטין״, וכסבור ״שאוכל פת חטין״ קאמר [אמר] בשבועתו, דשבועתיה אינשי [ששבועתו נשכחה] כלומר, שכח מה בדיוק נשבע, אבל חפצא דכיר [את החפץ זכור] שנשבע על פת חיטין. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי [כיצד יכול להיות]?
They laughed at this in the West, Eretz Yisrael, and said: Granted, you find lack of awareness of one’s oath without there being lack of awareness of the object of the oath, as in a case where one said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: I will eat wheat bread, as in that case his oath is forgotten and the object of it is remembered. But under what circumstances is there a case of lack of awareness of the object of the oath without lack of awareness of the oath itself?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) כְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּכְסָבוּר שֶׁל שְׂעוֹרִים קָאָמַר דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ חֶפְצָא אִינְּשִׁי כֵּיוָן דְּחֶפְצָא אִינְּשִׁי לְהוּ הַיְינוּ הֶעְלֵם שְׁבוּעָה.

The Gemara suggests: It can be found in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: On my oath I will not eat barley bread, as in that case his oath is remembered by him and the object of it is forgotten. The Gemara rejects this suggestion: Once the object of the oath is forgotten by him, that is a case of lack of awareness of his oath.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי נימא כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חיטין וכסבור פת של שעורים קאמר היינו העלם שבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם נאמר כגון שאמר ״שבועה שלא אוכל פת חטין״ וכסבור ״של שעורים״ קאמר [אמר], דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא אינשי [והחפץ נשכח], והרי כיון דחפצא אינשי ליה [שהחפץ שכוח לו] היינו [הרי זו] העלם שבועה, שהרי מה ששכח היה מפרטי השבועה!
The Gemara suggests: It can be found in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: On my oath I will not eat barley bread, as in that case his oath is remembered by him and the object of it is forgotten. The Gemara rejects this suggestion: Once the object of the oath is forgotten by him, that is a case of lack of awareness of his oath.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דָּא וְדָא אַחַת הִיא.

Rather, Rabbi Elazar said: The distinction made in the baraita between lack of awareness of one’s oath and lack of awareness of the object of one’s oath is not valid, and both this and that are one and the same.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דא ודא אחת היא, כלומר לא משכחת העלם חפץ בלא העלם שבועהא.
א. רש״י פירש דא ודא אחת היא דלא משכחת העלם חפץ בלא העלם שבועה, וברייתא שאמרה אינו חייב שבועה על העלם חפץ אינה משנה. אבל הריטב״א פירש דלא מחכו עלה במערבא אלא על משמעות הברייתא שיתכן העלם חפץ בלא העלם שבועה, אבל לענין הדין כל שיש בידו גם העלם חפץ הוא פטור מקרבן. ומטעם זה כתב הריטב״א דהא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו הוא משום דסבירא ליה כרב יוסף דאיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ומיבעיא ליה בהעלם זה וזה בידו מהו. ומדברי הר״י מיגש נראה שפירש כרש״י דכיוון שיש בידו גם העלם שבועה חייב קרבן, והא דמיבעיא ליה רבא פירש הר״י מיגש דוקא בשתי העלמות נפרדות (שנשבע שלא יאכל פת חיטים וכסבור שנשבע לאכול, והושיט ידו ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חיטים וכסבור של שעורים היא, ואכלה). אבל נשבע שלא יאכל פת חיטים וכסבור שנשבע שלא לאכול של שעורים שהיא העלם שבועה עם העלם חפץ, חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחת היא – אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה.
אמ״ר אלעזר דא ודא אחת היא – פי׳ רש״י ז״לא וזו אינה משנה. ויש מפרשין דהכי קאמר לא משכחת לה לעולם העלם חפץ בלא שבועה, והכי קתני על העלם שבועה בלחוד כגון שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר חייב, אבל העלם חפץ ושבוע׳ כגון דאנשי׳ חפצא פטור, ולהאי סברא דרבי אלעזר, הך דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו, מתניתא היא, וכי בעא מיניה אליבא דרב יוסף בעא מיניה, דאשכח העלם חפץ בלא העלם שבועה.
ויש לפירוש זה רגלים בירושלמי, דגרסינן התםב על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ,⁠ג ואין ביניהן העלם טומאה על העלם מקדש, ויהא חייב שתים, כרבי ישמעאל דאמרד חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, תמן כתיבה ונעלם ונעלם שתי פעמים, והכא כתיבו ונעלם פעם אחת. וכך פירושו א״כ הוא שיש העלם חפץ ושבועה בכאן, נימא כמו שאנו אומרים גבי טומאה שאם נעלם ממנו מקדש וטומאה חייב שתים כרבי ישמעאל, הכא נמי הוה לן למימר חייב שתים, ומשני תמן כתיב ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ומקדש, וכיון שהוא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה על שתיהן בבת אחת חייב שתים1,⁠ז אבל הכא לא כתיב רבויי להעלם חפץ, וכתיב ביה מיעוטא, דכתיב ביה ונעלם בשבועה, דוקא כשיש בה חדא העלמה, אבל כשיש בה שתי העלמות פטור.⁠ח
א. ד״ה אחת היא.
ב. בפרקין ה״ה.
ג. לפנינו שם נוספו הדברים הבאים: ותן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חייב.
ד. לעיל יד, ב.
ה. ויקרא ה, פסוקים ב, ג.
ו. שם ד.
ז. עי׳ מש״כ בהגהות הגרא״ז, ונראה דרבנו לא מפרש כהפני משה שפירש מה שאמרו בירושלמי ויהא חייב שתים, פירושו דלאו דוקא שתים אלא על שתיהן, כלומר על העלם שבועה וכן נמי על העלם חפץ, דנראה דגירסת רבנו בירושלמי כמש״כ הריטב״א כאן, וגם נראה שקטע זה שמובא בריטב״א הוא לפני דברי הירושלמי שהביא רבנו לעיל, וכ״ה בירושלמי שלפנינו, אלא שלפנינו הגירסא שונה במקצת עיי״ש, ולשון הירושלמי בריטב״א הוא: או אינו אלא חפץ נמי, כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו, ת״ל בשבועה ונעלם, על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ, דהעלם זה וזה בידו פטור, עכ״ל. ולפ״ז המשך דברי הירושלמי ואין ביניהן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים, קאי על העלם זה וזה בידו, ומשמעות דברי הירושלמי ויתחייב שתים הוא כמו שפי׳ רבנו, וכן משמע מדברי רבנו שהירושלמי שהביא הריטב״א הוא לפני הירושלמי שהביא רבנו, ממה שכתב: וכך פירושו א״כ הוא שיש העלם חפץ ושבועה כאן, ועי׳ בהערה הבאה. והגרא״ז הקשה דאיך אפשר שיתחייב שתים על חטא אחד, והנה אפי׳ אם נמצא שחייבים שתים על העלם אחד, (עי׳ לעיל כה, ב בשלמא לשמואל וכו׳ להכי אפקה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת בטוי, אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא, אמרוה רבנן קמי׳ דאביי לאיחיובי עליה תרתי, וצ״ע) עדיין קשה הסברא דאמאי אם נוסף כאן עוד העלמה מוסיף קרבן, ומהיכן ילפינן דחייב שתים, וגם צ״ע מהירושלמי לעיל פ״א ה״א דף ב, א, דמשמע שם לכאורה דלא חייבים שתים עיי״ש.
ח. דברי רבנו צ״ע דאכתי איפה מבואר בירושלמי דכשיש שתי העלמות פטור, אולי בא הירושלמי לומר דתמן דכתיב ונעלם ונעלם שתי פעמים חייב שתים, אבל כאן שכתוב ונעלם אחד אינו חייב אלא אחת, אך לפי גירסת הריטב״א בירושלמי דלעיל מיניה (הבאנוהו בהערה הקודמת עיי״ש) ניחא, דשם מפורש דפטור, אך צ״ע מדוע לא הביא רבנו תחילת דברי הירושלמי כמו שהביא הריטב״א, ונראה משום דבתחילת דברי הירושלמי שהביאו הריטב״א אין זה מוכרח דאיירי הירושלמי בהעלם זה וזה בידו, דאפשר לפרש מה שאמרו או אינו אלא חפץ נמי, כלומר דעל העלם חפץ בלכד נמי יתחייב, אך ממה שהקשה הירושלמי אח״כ, ואין ביניהם העלם טומאה על העלם מקדש, ויהא חייב שתים מלשון ״על״ מבואר דקושית הירושלמי מהעלם זה וזה בידו, (או שראית רבנו מהא דאמרו בירושלמי ויהא חייב שתים, והבין רבנו דהדברים כפשוטם ולא כפי׳ הפני משה, ואם זו ראית רבנו אזי ליתא למש״כ בהערה הקודמת) א״כ מבואר דלעיל מיניה נמי איירינן בהעלם זה וזה בידו, ומיעטנוהו מהפסוק דפטור, ולכן הביא רבנו את המשך דברי הירושלמי.
1. הגהת הגרא״ז: תמוה טובא דאיך אפשר שיתחייב שתים על חטא אחד והפני משה מפרש דלאו דוקא שתים אלא על שתיהן ודברי רבינו צע״ג.
אמר ר׳ אלעזר דא ודא אחת היא. כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ״ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב.
אלא אמר ר׳ אלעזר: דא ודא [זו וזו] אחת היא.
Rather, Rabbi Elazar said: The distinction made in the baraita between lack of awareness of one’s oath and lack of awareness of the object of one’s oath is not valid, and both this and that are one and the same.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף אַלְמָא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ וְהָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ הכְּגוֹן דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַסַּל לִיטּוֹל פַּת שְׂעוֹרִין וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שֶׁל חִטִּין וּכְסָבוּר שְׂעוֹרִים הִיא וַאֲכָלָהּ דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ חֶפְצָא הוּא דְּלָא יָדַע לֵיהּ.

Rav Yosef objects to this. Is it really the case that you do not find a case of lack of awareness of the object of an oath without lack of awareness of the oath? But you find it in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he extended his hand to the basket to take barley bread, and wheat bread came up in his hand, and he thought it was barley bread and ate it. That is a case where his oath is remembered by him, and it is the object of the oath of which he is unaware.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריש רב יוסף, או נשבע שלא אוכל פת חיטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטים וכסבור פת שעורים היא ואכלה פטור, היינו העלם חפץ בלא העלם שבועה, דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דאינשי ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא לא – אין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו׳.
ונעלם ממנו חפץ וזכור את השבועה – כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים, והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטים, וכסבור פת שעורים עלתה בידו. דשבועת׳ הא דכיר ליה, חפצא הוא דאנשייה.
אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור של שעורים אמר – העלם שבועה וחפץ הוא, שהרי לגבי פת חטים נעלמה ממנו השבועה. וכיון דקתני בברייתא: ונעלמה ממנו – כשנתעלמה ממנו השבועה וזכור את החפץ, ולא שנתעלם ממנו החפץ וזכור את השבועה.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אלמא [מכאן אתה מסיק] שחפץ בלא שבועה לא משכחת לה [אין אתה מוצא]? והא משכחת לה [והרי אתה יכול למצוא אותה], כגון שאמר ״שבועה שלא אוכל פת חטין״, והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין, ועלתה בידו פת של חטין, וכסבור שפת שעורים היא ואכלה, דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא הוא דלא ידע ליה [והחפץ הוא שאינו ידוע לו]!
Rav Yosef objects to this. Is it really the case that you do not find a case of lack of awareness of the object of an oath without lack of awareness of the oath? But you find it in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he extended his hand to the basket to take barley bread, and wheat bread came up in his hand, and he thought it was barley bread and ate it. That is a case where his oath is remembered by him, and it is the object of the oath of which he is unaware.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי כְּלוּם מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ קׇרְבָּן אֶלָּא אַמַּאי דִּתְפִיס בִּידֵיהּ הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא.

Abaye said to him: Don’t you deem him liable to bring an offering for breaking his oath only for that which he holds in his hand and eats? When he eats the bread, that is lack of awareness of the oath, since he thinks that the item in his hand is permitted.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואע״ג דאמר אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אממאי דתפיס בידיה כי האי גוונא העלם שבועה היא,
א. לפנינו בגמרא (גם בכתה״י) אמאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה – פי׳ דסוף דסוף סבור הוא שלא נשבע על אותו ככר והעלם שבועה היא ורב יוסף סבר דכיון דאי מדכרו ליה חפץ לא הוה (משתבע) [מדכר דמשתבע] (לא הוה) [לא חשיב] להעלם חפץ לחוד. אמר רב אשי וכו׳ הא מיפרש׳ דההיא דכוותה בסוף פרק ידיעות הטומאה.
בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא לא הו״ל לאדכוריה הא כלל דהא בעיא בשוגג הוא ולא במזיד אלא דנקטה כאשגרת לישן אגב אידך דקאמר דאי לא ידע כלומר ששכח מה שכבר היה אנוס הוא.
אמר ליה [לו] אביי: כלום מחייבת ליה [אין אתה מחייב אותו] קרבן שעבר על שבועתו אלא אמאי דתפיס בידיה [על מה שהוא תופס בידו ואוכל], והרי העלם שבועה הוא, שהוא סבור שלא נשבע על כך!
Abaye said to him: Don’t you deem him liable to bring an offering for breaking his oath only for that which he holds in his hand and eats? When he eats the bread, that is lack of awareness of the oath, since he thinks that the item in his hand is permitted.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף סוֹף סוֹף קׇרְבָּן דְּקָא מַיְיתֵי עֲלַהּ דְּהַאי פַּת מִיהַת הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא.

The Gemara presents another formulation of this statement. Abaye said to Rav Yosef: Ultimately, the offering he brings for this bread is in any event due to lack of awareness of the oath, as he thinks that the item in his hand is permitted.
רי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עלה דהאי פת – שאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים.
אמר ליה רב אבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כו׳ – כלו׳: היכא דפריש ע״י הודעת השבועה – ליכא ראיה דעיקר העלמה השבועה הויא, דהא מכלל השבועה שיודע ממילא מרגיש דהיינו חפץ דאשבע ליה. והיכא דפריש מהודעת החפץ – נמי ליכא ראיה דעיקר העלמה החפץ הויא, דהא מכלל הודעת החפץ ממיל׳ מרגיש דאשתבע ליה דלא אכיל לה, וכאילו אודעיה ליה דאשתבע עליה דלא אכיל ליה הוא, ואכתי העלם זה וזה בידו הוא ולא איפשוט בעיין.
לישנא אחרינא [לשון אחרת], אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת [שהוא מביא על הפת הזו מכל מקום] על העלם שבועה הוא ששכח שנשבע על פת זו, ואין הדבר תלוי בהעלם החפץ!
The Gemara presents another formulation of this statement. Abaye said to Rav Yosef: Ultimately, the offering he brings for this bread is in any event due to lack of awareness of the oath, as he thinks that the item in his hand is permitted.
רי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) וְרַב יוֹסֵף אָמַר לָךְ כֵּיוָן דְּכִי יָדַע לֵיהּ דְּחִטִּין הוּא פָּרֵישׁ מִינֵּיהּ הֶעְלֵם חֵפֶץ הוּא.

And Rav Yosef could say to you: Since were he to know of it that it is wheat bread he would refrain from eating it, this should be regarded as a case of lack of awareness of the object.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דחי לה רב יוסף הכי, כיון דאילו מידכר דפת חטים היא פריש, העלם חפץ הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב יוסף אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לכך: כיון דכי ידע ליה [שאם היה יודע] שפת של חטין הוא פריש מיניה [היה פורש ממנה], הרי שאת השבועה עדיין הוא זוכר, ולא נעלמה ממנו, אלא שהעלם חפץ הוא.
And Rav Yosef could say to you: Since were he to know of it that it is wheat bread he would refrain from eating it, this should be regarded as a case of lack of awareness of the object.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן הֶעְלֵם זֶה וְזֶה בְּיָדוֹ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ וְחַיָּיב אַדְּרַבָּה הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ ווּפָטוּר.

Rava asked of Rav Naḥman: In a case where one has a lack of awareness of this, the oath, and that, its object, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: He breaks the oath while having a lack of awareness of the oath and is therefore liable. Rava replied: On the contrary, he has a lack of awareness of the object of the oath and should therefore be exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשרשב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם שבועה והעלם חפץ בידו מהו, אמר ליה הרי העלם שבועה בידו וחייב כול׳. וקיימא לן כר׳ עקיבא דמחייב אפילו לשעבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קא בעי רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו – פירוש: כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים, וכסבור שאוכל אמר. והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת של חטים, וכסבור של שעורים היא. שנמצא שנתעלמה ממנו השבועה, וגם נעלם ממנו החפץ – מאי? מי אמרינן כיון שנתעלמה ממנו השבועה – הא קרינא ביה ונעלם, או דילמא כיון דנעלם ממנו החפץ – הוה ליה אנוס.
הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו. אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא.
בקשר לדין ״אנוס רחמנא פטריה״ הוזכר למעלה בשם הגר״ח וצ״ל שהוא פטור עונשים אבל עבירה באונס עבירה היא.⁠א הוא הדין בנוגע לעבירות בכל התורה כולה מלבד שבועת ביטוי. דין ״האדם בשבועה פרט לאנוס״ מפקיע עצם חלות השבועה מעיקרה וכאילו לא נשבע כלל, ויוצא שבשבועת ביטוי לשקר באונס ליכא מעשה עבירה. כן דעת התוס׳ שלפנינו והם מביאים ראיות וכמבואר בפנים. ונראה שדין זה תקף בשבועת ביטוי ואזהרתה ״לא תשבעו בשמי לשקר״, אך בנוגע לאזהרת שבועת הפקדון - ״לא תשקרו איש בעמיתו״ - דין האונס אינו מפקיע את העבירה מעיקרה אלא חל כפטור עונשים בעלמא וכדין האונס בשאר דיני התורה.
אמנם דבר זה דורש עיון שכן בב״ק (דף עט. ע״ש בתוס׳ ד״ה נתנו לבכורות בנו או לב״ח) קיימת מחלוקת ראשונים אם גזילה באונס שמה גזילה, ובשלמא אם גזילה באונס פטור אף הכופר בפקדון בשבועה באונס פטור, וכמו הגזלן באונס שפטור בעלמא, כי בלי המחייב של גזילה הכופר בשבועת הפקדון פטור, וכמו דמצינו בנוגע לכופר בשבועת הפקדון בקרקע שפטור מאחר שקרקע אינה נגזלת (ועי׳ לקמן לז:). אבל אם ננקוט שגזילה באונס שמה גזילה ומחייבת בתשלומין למה יפטר הכופר בפקדון שנשבע עליו באונס.
ונראה שעלינו להבחין בין הגונב או הגוזל בידים לבין הכופר בפקדון. אין להשוות גזילה בידים באונס ששמה גזילה ומחייבת להכופר בפקדון באונס. כפירת ממון חבירו מחייבת רק כשהכופר מתכוון בזדון לכבוש ממון חבירו ולעשקו, ולא כשכופר בממון חבירו באונס או בשוגג.
ראייה לכך נמצא בדין שהכופר במלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי קא מישתמיט (ב״מ ה:), ופשוט שהגוזל בידים ומשתמט רשע הוא וחייב, ע״כ ששונה כפירת ממון שהיא מחייבת דוקא בכוונה לעשוק את חבירו ולכבוש ממונו אצלו, ולא בכפירת ממון כדי להשתמט או באונס או בשוגג. עקב כך הנשבע שבועת פקדון באנוס או בשוגג פטור. אך בנוגע להנ״ל יש לציין שבתוס׳ הרא״ש למס׳ גיטין (לה.) מבואר ש״האדם בשבועה פרט לאנוס״ חל כפטור עונשים ולא כמפקיע של עצם העבירה של שבועת שקר לשעבר, וחולק על התוס׳ שלפנינו.
אמנם הרמב״ם עצמו תפס שיטה שלישית כפי שמפורש בדבריו בפ״ג מהל׳ שבועות (הל״א) וז״ל כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום, עכ״ל. הוא משוה איפוא כל השבועות באונס, בין שבועת ביטוי ובין שבועת הפקדון. לדעתו גזה״כ ״האדם בשבועה״ לא חלה בשבועת ביטוי בלבד כי אם בכל השבועות. נוסף לכך, מהרמב״ם באותו פרק משמע שדין ״האדם בשבועה״ מפקיע את השבועה לגמרי ואינו רק פטור עונשים, וכן יוצא ממה שכתב בסוף הל״א וז״ל לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין עכ״ל, כלומר שמותר לעשות כן ומשמע שה״ה בכל אנוס בשבועה. העולה איפוא שלרמב״ם ״האדם בשבועה״ חל כמתיר בכל השבועות.
לאור האמור עלינו לדקדק במש״כ הרמב״ם להלן בהל׳ שבועות (פ״ג הל״א) וז״ל ואחד הנשבע מתחלתו באונס כו׳ או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס עכ״ל. הנה הציור הראשון ואף הציור השלישי כשנאנס בשעת הפלאת השבועה, ויוצא כנ״ל שלשיטת הרמב״ם אין השבועות חלות כלל ומופקעות הן לגמרי. אך בציור השני שנאנס בקיום השבועה להבא צ״ע שכן בכה״ג הפטור הוא לכאורה מטעם אנוס רחמנא פטריה שהוא דין בכהת״כ ואינו מוגבל לשבועות, ולמה הביא הרמב״ם פטור זה כאן בהל׳ שבועות כהלכה מיוחדת בשבועות.
ומסתבר שכוונת הרמב״ם הוא בהתאם למבואר למעלה בשם הגר״ח זצ״ל שדין אנוס רחמנא פטריה בכהת״כ נבדל מדין האדם בשבועה פרט לאנוס. דין אנוס רחמנא פטריה בכהת״כ אף שפוטר מעונשים עכ״ז יש עבירה וחטא. ״האדם בשבועה פרט לאנוס״ לעומת זאת מפקיע את עיקר העבירה והחטא לגמרי. עקב כך קובע הרמב״ם בהל׳ שבועות את פטור הנשבע להבא ונאנס באי - קיום השבועה להורות לנו שאין חטא כלל.
היוצא מהנ״ל שלדעת הרמב״ם יש שני דינים בהאדם בשבועה: א) אנוס בשעת ההפלאה, ובזה אין ההפלאה חלה וכאילו לא נשבע כלל; ב) אנוס באי - קיום שבועה להבא אח״כ, וגם בזה אין חטא כלל.
ב

כתב רש״י (דף ל. ד״ה ואין חייבין) וז״ל אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואח״כ נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר עכ״ל. משמע שלדעת רש״י יסוד הפטור של ״האדם בשבועה״, הוא שהידיעה שהוא נשבע לשקר היא תנאי שתיחשב שבועת שקר ולכן מי שנשבע לשקר ודימה שהוא אמת אינו נשבע לשקר כלל. וכן עולה מלימוד התוספתא במכילתין (פרק ב׳, ד׳) ״ונשבע על שקר״, שכשסבור שנשבע באמת אינו נשבע לשקר כלל, ומשום כך פטור.
לפי הרמב״ם (פ״א מהל׳ שבועות הל״י וכן שם הלי״ג) לעומתו הפטור הוא מטעם אונס ומדין הפקעה מיוחדת וכנ״ל. וכן יוצא ממה שכתבו התוס׳ דגבי ממון שאני דמעיקרא הו״ל למידק שסופה לבא לידי שבועה, שכן מסתבר שפשיעתה לכתחילה מונעת הפטור וחלות ההפקעה דאנוס ו״האדם בשבועה״. אולם אם נפרש כרש״י שמכיון שאינו יודע שנשבע לשקר הריהי שבועת אמת ע״פ דין מה לי שפשעה לכתחילה, והרי סוכ״ס בשעת השבועה אינה יודעת שמשקרת וחושבת שהיא שבועת אמת.
שם. גמ׳. ואינו חייב על העלם חפץ. לדעת רוב ראשונים גזה״כ בעלמא היא שאינו חייב על העלם חפץ. אולם הרמב״ם (פ״ג מהל׳ שבועות הל״ט) כתב וז״ל אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים הרי זה אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו עכ״ל. לפי הרמב״ם העלם חפץ פטור מטעם אנוס.
שם. גמ׳. בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו. אליבא דשאר ראשונים איבעיא דרבא מובנת. הספק הוא אם העלמת שבועה מחייבת דוקא כשגורמת העבירה בלבד או״ד מחייבת בכל אופן,⁠ב אבל לא שיהיה העלם חפץ פוטר. אך לדעת הרמב״ם לכאורה תמוה, הרי דבר פשוט הוא שבשאר דיני התורה אם יחטא אדם כשהוא שוגג ואנוס בבת אחת דינו להיות פטור כי אנוס פוטר. ואף בהעלם זה וזה בשבועות מהראוי שיהיה פטור כדין אנוס בכהת״כ.
ונראה אליבא דהרמב״ם שאין העלם חפץ אונס גמור כבכל התורה כולה, אלא דין מיוחד של אונס בנוגע לשבועות. לכן שפיר י״ל שאין העבירה מופקעת אלא כשהיא מתייחסת להעלם חפץ בלבד ולא כשיש גם שם אחר של העלם שבועה שהעבירה מתייחסת אליו. ואמנם כן משתמע מלשונו (שם הל״י) שכ׳ ״הרי זה כאנוס ופטור״ ר״ל שאין כאן אנוס גמור דכהת״כ (ועיין שם בכ״מ הל״ח)
יוצא שלהרמב״ם קיימת שייכות בין גזה״כ ״האדם בשבועה פרט לאנוס״ לגזה״כ ״בשבועה ונעלם אינו חייב על העלם חפץ״ כי שתיהן מדין אנוס פטור. והנה לעיל (ד״ה האדם בשבועה פרט לאנוס) ביארנו שלפי הרמב״ם אנוס באי - קיום השבועה להבא דומה לאנוס בשעת ההפלאה - שאין מעשה עבירה כלל. ומבוארת איפוא ביתר עוז גזה״כ של העלם חפץ הבאה להשמיענו שאנוס בשעת אי - קיום השבועה מפקיע את העבירה לגמרי וכדין האדם בשבועה ואין לאנוס בשבועות אותו הדין כמו בכהת״כ ששם מהוה מעשה עבירה עם פטור עונשים וכפי שביאר הגר״ח זצוק״ל, ועיין למעלה בשיעורים.
בנוגע להעלם זה וזה בידו מבואר בראשונים שהמדובר במי שחטא בשתי העלמות שונות, דהיינו שנשבע שלא יאכל חטין ונעלמה ממנו השבועה בלבד ולא החפץ שסבר שנשבע שיאכל חטין וגם נעלם ממנו החפץ - שדימה שהיה בידו פת שעורים ונמצא בידו פת חטין. ספק הגמרא הוא האם העבירה מתייחסת להעלם השבועה בלחוד ויהיה חייב או שהיא מתייחסת להעלם החפץ ויפטר. ברם העלם אחד, שכולל בו השבועה והחפץ ביחד כגון ששכח שנשבע לגמרי (ודו״ק בסוגיא) ונעלמו ממנו איפוא בין השבועה בין החפץ בבת אחת, אינו ענין לגמ׳ דילן. אולם בדינו חלוקים הרמב״ם ורש״י. לדעת הרמב״ם בפ״ג משבועות (הל״י) בכה״ג פטור, ואילו רש״י (במס׳ שבת סט׳ ועיי״ש בתוס׳ ד״ה עד שישגוג בלאו שבה) מפרש שחייב.
נראה שפלוגתתם הוא בהתאם לשיטותיהם הנ״ל. אליבא דרש״י העלם חפץ אינו מחייב ואינו פוטר. ויוצא שכשיש העלם אחד שגרם לחטא והעבירה מתייחסת אליו דינו להיות חייב שכן בהעלם הזה מצוי גם העלם שבועה המחייב. אך לפי הרמב״ם מאחר שהעלם חפץ חל כפוטר מטעם אונס, בדין הוא שבהעלם אחד יפטר כי העבירה מתייחסת אף להעלם החפץ שחל כפוטר מטעם אונס, ודו״ק.
א. עיין בשיעורים (כה.) ד״ה שבועה שלא אישן ג׳ ימים וכו׳.
ב. עיין בתורת חיים דף י״ט. עוד יתכן שבחיובי קרבן מצוי דין העלמה וידיעה. ובהעלם זה וזה היתה העלמה מחייבת ומבחינת העלמה מהראוי שיתחייב, אלא שהידיעה המפרישתו מאיסור יוסדה אף בידיעה שאינה מחייבת וצ״ל פטור. ועולה איפוא שהספק הוא אם עיקר המחייב הוא העלמה או ידיעה, ואכמ״ל (בשם מו״ר שליט״א).
בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו (ששכח גם את השבועה וגם את החפץ), מהו? אמר ליה [לו]: הרי העלם שבועה בידו, וחייב. אמר לו: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אני יכול לומר הרי העלם חפץ בידו, ופטור!
Rava asked of Rav Naḥman: In a case where one has a lack of awareness of this, the oath, and that, its object, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: He breaks the oath while having a lack of awareness of the oath and is therefore liable. Rava replied: On the contrary, he has a lack of awareness of the object of the oath and should therefore be exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשרשב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(28) אָמַר רַב אָשֵׁי חָזֵינַן אִי מֵחֲמַת שְׁבוּעָה קָא פָרֵישׁ הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ וְחַיָּיב אִי מֵחֲמַת חֵפֶץ קָא פָרֵישׁ הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ וּפָטוּר.

Rav Ashi said: We see: If he refrains from eating due to the oath, i.e., when he is reminded that he took an oath, he had a lack of awareness of the oath and is liable. If he refrains due to the object of the oath, i.e., when he is reminded what it is he is about to eat, he had a lack of awareness due to the object, and is exempt.
רי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזינן כו׳ – כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה.
אמר רב אשי: חזינן: אי משבועה קא פריש – פירוש: אי כד מודעת לה דמושבע הוא קא פריש מאכילת ההיא פת – אישתכח דעיקר העלמה השבועה הויא, והויא לה העלמת שבועה. ואי כד מודעת דהאי פת פת של חטים היא קא פריש – אשתכח דעיקר העלמה החפץ הויא, והויא לה העלמת חפץ, ולא מיחייב עלה משום שבועת ביטוי דאנוס הוא.
אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], אי [אם] מחמת שבועה קא פריש [הוא פורש] מן הדבר, כאשר אומרים לו: הרי נשבעת — הרי נמצא שהעלם שבועה בידו, וחייב. אי [אם] מחמת חפץ קא פריש [הוא פורש] כשמזכירים לו שמה שנמצא בידו הוא חפץ מסויים — הרי העלם חפץ בידו, ופטור.
Rav Ashi said: We see: If he refrains from eating due to the oath, i.e., when he is reminded that he took an oath, he had a lack of awareness of the oath and is liable. If he refrains due to the object of the oath, i.e., when he is reminded what it is he is about to eat, he had a lack of awareness due to the object, and is exempt.
רי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(29) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי כְּלוּם פָּרֵישׁ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא מִשּׁוּם חֵפֶץ כְּלוּם פָּרֵישׁ מֵחֵפֶץ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעָה אֶלָּא לָא שְׁנָא.

Ravina said to Rav Ashi: Doesn’t he refrain only from breaking the oath due to his recognition of the object? Doesn’t he refrain from the object due only to the oath? In either case, he needs to remember both the oath and its object, and the manner in which he was reminded does not serve to indicate anything. Rather, there is no difference between the two.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנא – ופטור.
אלא לא שנא. כלומר ולא איפשיטא.
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: באופן זה אין להוכיח כלל איזה העלם בידו, כי בהכרח הוא חייב להיזכר הכל, כלום פריש [אין הוא פורש] משבועה אלא משום חפץ שנזכר שנשבע עליו, וכן כלום לא פריש [פורש] הוא מחפץ אלא משום שבועה! כשאומרים לו שהוא חפץ מסוים ופורש ממנו, הלוא עושה זאת רק משום שנזכר שנשבע שלא לאכול ממנו! אלא לא שנא [אין שונה] אין הבדל בין זה לזה.
Ravina said to Rav Ashi: Doesn’t he refrain only from breaking the oath due to his recognition of the object? Doesn’t he refrain from the object due only to the oath? In either case, he needs to remember both the oath and its object, and the manner in which he was reminded does not serve to indicate anything. Rather, there is no difference between the two.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(30) בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן

Rava asked of Rav Naḥman:
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן:
Rava asked of Rav Naḥman:
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות כו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות כו., ר׳ חננאל שבועות כו. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות כו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות כו., רש"י שבועות כו., ר"י מיגש שבועות כו., תוספות שבועות כו., רמב"ן שבועות כו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות כו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות כו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות כו., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות כו., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות כו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות כו., אסופת מאמרים שבועות כו.

Shevuot 26a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 26a, R. Chananel Shevuot 26a, Rif by Bavli Shevuot 26a, Collected from HeArukh Shevuot 26a, Rashi Shevuot 26a, Ri MiGash Shevuot 26a, Tosafot Shevuot 26a, Ramban Shevuot 26a, Rashba Shevuot 26a, Meiri Shevuot 26a, Ritva Shevuot 26a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 26a, Reshimot Shiurim Shevuot 26a, Steinsaltz Commentary Shevuot 26a, Collected Articles Shevuot 26a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144