Ramban Shevuot 30a – רמב"ן שבועות ל.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

פרק ד – שבועת העדות

מתני׳מַתְנִיתִין: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים בִּרְחוֹקִין וְלֹא בִּקְרוֹבִין בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד. בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בב״דבְּבֵית דִּין דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ^אבֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בב״דבְּבֵית דִּין. וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת וְאֵינָן חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ וּמָה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה קׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.:^ב גמ׳גְּמָרָא: מְנָהָנֵי מִילֵּי דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן {דברים י״ט:י״ז} וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.^ג אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר {דברים י״ט:י״ז} אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב הֲרֵי בַּעֲלֵי דִינִין אָמוּר הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {דברים י״ט:י״ז} שְׁנֵי מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים.^ו מַאי אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וְכִי תֵּימָא מִדְּלָא כְּתִב וַאֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב כּוּלֵּיהּ קְרָא בְּבַעֲלֵי דִינִין מִשְׁתַּעֵי נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁנֵי מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. תַּנְיָא אִידַּךְ וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין אָמְרַתְּ וְכִי שְׁנַיִם בָּאִים לְדִין שְׁלֹשָׁה אֵין בָּאִין לָדִין וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁנֵי מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. מַאי אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וְכִי תֵּימָא בְּתוֹבֵעַ וְנִתְבָּע קָא מִשְׁתַּעֵי קְרָא נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁנֵי מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. תַּנְיָא אִידַּךְ וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין אָמְרַתְּ וְכִי אֲנָשִׁים בָּאִין לַדִּין נָשִׁים אֵין בָּאוֹת לַדִּין וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁנֵי מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. מַאי אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וְכִי תֵּימָא אִשָּׁה לָאו אוֹרְחַהּ מִשּׁוּם {תהלים מ״ה:י״ד} כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁנֵי מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים מִצְוָה לְבַעֲלֵי דִינִין שֶׁיַּעַמְדוּ אָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רָצוּ לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם מוֹשִׁיבִין אֵיזֶהוּ אָסוּר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב אֶחָד מְדַבֵּר כׇּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא י״ט:ט״ו} בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד אֶחָד מְדַבֵּר כׇּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ ד״אדָּבָר אַחֵר בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵירְךָ לְכַף זְכוּת.^ה תָּנֵי רַב יוֹסֵף בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ עִם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה.^י רַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן שְׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף עוּלָּא חֲבֵרֵנוּ עָמִית בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אָמַר לְמַאי שְׁלַח לִי לְחַנּוֹפֵי לֵיהּ הֲדַר אָמַר לְמִישְׁרֵא בְּתִיגְרֵיהּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שבועות י׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א

^ב רמב״ם הלכות שבועות ט׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א

^ג ג רמב״ם הלכות שבועות א׳:י״ב
ד רמב״ם הלכות שבועות א׳:י״ג
ה רמב״ם הלכות שבועות א׳:י״ב

^ו רמב״ם הלכות עדות ט׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ד
טור חושן משפט ז׳:ד׳
טור חושן משפט ל״ג:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:א׳

^י רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:א׳

מתני׳. שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים – מילתא אגב אורחיה קמ״ל דנשים אינן ראויות להעיד, וכיון דפריט נשים פריט נמי לכל שאינן ראויין להעיד, דבדין הוא דהוה ליה למיתנא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד, ולמאן דאמר^א לאיתויי פסולי דרבנן משום הכי פריט להו דאי תנא סתם אלא בראויין להעיד, הוה אמינ׳ דוקא בפסולי דאורייתא.⁠^ב ושמעינן ממתני׳ דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון, כדתנן^ג כל הכשר לדון כשר להעיד, וכלל גדול הוא ולמדין ממנו. וכן אמרו בירושלמי^ד שאין האשה מעידה ואין האשה דנה. ומאי דכתיב^ה והיא שופטה את ישראל פירושו מנהגת, שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה, ואע״ג דאמרינן בספרי^ו שום תשים עליך מלך ולא מלכה, נוהגין היו בה כדין מלכה,⁠^ז אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם.⁠^ח ואין חייבין על שגגתה – לאו בשנשבעו שאין אנו יודעים לך עדות וכסבורין הם שלא ידעו ואח״כ נזכרו, דאי הכי פשיטא דפטור ומאי שנא שגגתה דקתני, והרי אין כאן לא שגגת שבועה ולא כלום שהרי באמת נשבעו שאינן יודעין עכשיו, והיכי אמרינן עלה בגמרא^ט לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי הכא קושטא אישתבעו, אלא כשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זו מעולם ונזכרו אחר כך שידעו.⁠^י ובתוספתא^כ תניא ואי זו היא שגגת העדות שפטור, לא היה יודע לו עדות, או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור, שנאמ׳^ל ונשבע על שקר. וצריכה לפנים אם לא היה יודע לו עדות אין זו שגגה [שאין כאן שבועת שקר]. ונראה שכך פירושה, שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה לו עדות מעולם, או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור היאך היה מעשה, אם הלוהו או נתן לו או בשאר [כל ה]⁠ספיקות פטור, שנאמר ונשבע על שקר וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע על שקר.⁠^מ ובירושלמי^נ אמרו סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת, ואע״פ שבכל התורה אומ׳ מותר שוגג מיקרי,⁠^ס הכא שאני כיון שבדבור פיו הוא עובר ובשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר אנוס הוא, כדרב כהנא ורב אסי. גמרא. וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה – כתב הרב הלוי ז״ל דמהכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבית דין, אלא משדרינן להו על ידי שלוחי בית דין, ודביתהו דרב הונא^ע לא רצתה שימנו לה שליח ואלו רצתה הרשות בידה, ואומר שכן היה דן רבו רבינו יצחק ז״ל. ואין זו ראי׳ לדין זה מפני שיש לומר דלא קיימא אמסקנא, ועוד דדילמא הכי קאמר אין דרך הנשים לבא לב״ד משום דלאו כבודן הוא,⁠^פ כדכתיב^צ כל כבודה בת מלך פנימה, אלא שכבר הורה הרב וקבלה מרבו לפי מה שהעיד הרב ז״ל.⁠^ק וחזינא פלוגתא בי דייני איכא מאן דאמר אי בעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויה שליח בעדים למטען בשבילו בב״ד, ואית ליה ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין^ר גבי כהן גדול דתנן דנין אותו, ואקשינן התם וימנה אנטלר, הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא מצי לשוויה שליח. ורב נתן בעל הערוך ז״ל כך כתב^ש מהא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אנטלר כו׳, וכן כתב רבי׳ חננאל ז״ל. ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן טענות של שקר,⁠^ת והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב^א וקדשתו. וכן כתב רבינו הגדול ז״ל בתשובתו שאין הנתבע רשאי למנות שליח, וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז״ל. וכן הנשים אפי׳ יקרות בדין זה, ולא ויתר להן רבינו ז״ל אלא לשגר להן שלוחי בית דין כגון סופרי הדיינין ולטעון מפיהן, אבל למסור טענות לאחרים לא.⁠^ב וכן נראה בתלמיד חכם שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל גבי דיינא לערער בהדי עם הארץ, שרשאין ב״ד לשגר לו דברים על ידי שלוחי^ג בית דין דכבוד תורה עדיף, אבל כהן גדול אפי׳ זה גנאי הוא לו ולפיכך ממנה אנטלר, ובדברי הרב אל ברגלוני ז״ל סיוע למה שכתבנו.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.

הערות

^א לקמן לא, א.

^ב וכ״ה ברשב״א בחי׳ הר״ן בר״ן ובריטב״א.

^ג נדה מט, ב.

^ד בפרקין הלכה א.

^ה שופטים ד, ד.

^ו דברים שופטים כט.

^ז ולא מנו אותה, חי׳ הר״ן.

^ח דברי רבנו אינם ברורים, וז״ל חי׳ הר״ן: וא״נ שופטת ודנה, שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים, (סנהדרין כד, א). ונראה שזו גם כונת התוס׳ לעיל כט, ב, ד״ה שבועת העדות, וכ״ה בריטב״א.

^ט לקמן לא, ב.

^י וכ״כ התוס׳ לקמן לא, ב, ד״ה ואין, וכ״ה ברשב״א, ועי׳ בר״ן ובחי׳ הר״ן שהקשה ע״ז דשבועה זו של בטוי נמי היא, דהא אמרי׳ בפרקין דלעיל (כה, ב) ידעתי ולא ידעתי שבועת בטוי היא, וא״כ היכי אמרינן בגמ׳ דלא תנינן לדרב כהנא ורב אסי, משום דמתני׳ שבועת העדות היא, אבל בשבועת בטוי הוא דחייב, הא לפימש״כ רבנו מתני׳ נמי בשבועת בטוי היא עיי״ש שדחה פי׳ זה של רבנו, ועי׳ תוס׳ לעיל כה, ב, ד״ה ידעתי, שכתבו בהא דאמרי׳ לעיל ידעתי ולא ידעתי דהוי שבועת בטוי דמיירי כגון שאינו צריך עכשיו לאותה עדות, ומבואר דאם צריך לעדות הוי שבועת העדות ולא שבועת ביטוי, ולפ״ז ל״ק על רבנו קושית הר״ן.

^כ במסכתין פ״ב, ד.

^ל ויקרא ה, כב.

^מ דברי רבנו מובאים ברשב״א, ועיי״ש מה שכתב ע״ז.

^נ בפרקין סוף ה״ב, ועי׳ מש״כ רבנו לעיל כו, ב, ד״ה כמאן כמונבז שהאריך בזה.

^ס כדאיתא סנהדרין סב, א.

^ע לקמן בעמוד ב.

^פ עי׳ תוס׳ ד״ה כל, ועי׳ ריטב״א.

^צ תהלים מה, יד.

^ק עי׳ תוס׳ ד״ה כל.

^ר פ״ב ה״א.

^ש ערך אנטלר.

^ת ז״ל הרשב״א: כיון שהוא לא ידע דשקר הענין לא כסיפא ליה מילתא אי טעין מה שלא היה. וכעין זה כתב בחי׳ הר״ן (והנמוקי יוסף כתב דיכול למנות אנטלר ודחה טענה זו עיי״ש).

^א ויקרא כא. ח.

^ב כל מש״כ רבנו כאן כתבו גם הרשב״א, וחי׳ הר״ן והר״ן, והרא״ש בשם רבנו, ודעת תוס׳ ד״ה כל, ותוס׳ הרא״ש נראה דיכולה למסור טענותיה ביד אחר, והריטב״א כתב דרבים מן האחרונים כתבו בכל נתבע ממנה אנטלר עיי״ש וכ״כ הנמו״י.

^ג בנדפס כתוב: שלושה, במקום שלוחי. ועי׳ סמ״ע סי׳ כח ס״ק כז שכתב דשולחים שלשה אנשים כדי שלא יהיה עד מפי עד, וכן הסכימו התומים באורים ס״ק יט, והנתיבות בחדושים ס״ק יח, והט״ז חולק עיי״ש. ועי׳ שער המשפט ס״ק ד מש״כ על זה.

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון