גמרא
פירוש
פרק ד – שבועת העדות
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ו רמב״ם הלכות עדות ט׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ד
טור חושן משפט ז׳:ד׳
טור חושן משפט ל״ג:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ד
טור חושן משפט ז׳:ד׳
טור חושן משפט ל״ג:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:א׳
ה ז רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ח רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ט רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ח רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ט רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
פרק רביעי בעזר הצור:
שבועת העדות וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא שיסוד המסכתא כלה ועקרה הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות כלן לארבעה פנים ואחת מהן שבועת העדות וביארנו שם שזה הפרק הוא מיוחד לביאור עניניה וכלליה ופרטיה ואמנם יתגלגל בזה הפרק ענין שוה לכל מיני השבועות להודיע שהשבועה צריכה הזכרת השם ולבאר איזה שם מספיק לכך אם דוקא שם המיוחד או אפי׳ הכנויין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר עניני שבועות העדות כלם על השלמות במי נוהגת ובמי אינה נוהגת ועל איזה צד אדם חייב עליה וכן על איזה צד אדם חייב על שבועות הרבה שבדבר אחד קרבן אחד ועל איזה צד אדם חייב בהן קרבנות כמספר השבועות ושאר הדברים הרבה שבפרטי שבועת העדות השני לבאר הזכרת השם שאדם צריך בשבועה כיצד הוא ויתגלגל בחלק זה מקלל את השם או המקלל את חברו בשם או אביו ואמו גם כן אם צריך בזה שם המיוחד אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור אלו הענינים ובפרט להודיע במי נוהגת ועל איזה זדון או שגגה חייב בה קרבן כמו שהקדמנו שהשוגג והמזיד שוים בה לקרבן והוא שאמר שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולי׳ ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי ר׳ מאיר וחכ״א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהם בבית דין וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד אמר הר״ם פי׳ זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויים להעיד להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן שהם פטורים ואף על פי שהם ראויים להעיד מדאוריתא ואין הלכה כר׳ מאיר וחייבין על זדון שבועה וכו׳ לא אמרה תורה בשבועת העדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה אם לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמ׳ ואין חייבין על שגגתה: אמר המאירי שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשי׳ ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שהנשים והקרובים והפסולים אינן ראויין להעיד והוא שכלל אח״כ שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד אע״פ שאינו מאלו ופרשוה בגמ׳ כגון מלך שאינו מעיד מן התורה וכן פסולי עדות מדברי סופרים שאע״פ שכשרים מן התורה אין שבועה חלה עליהם ואע״פ שביארנו (שבועות כ״א:) בשבועת בטוי שהיא חלה על איסורי סופרים בשבועת העדות אינו כן וכמו שאמרו באחרון של יומא (ע״ד.) והא משחק בקוביא דמדאורי׳ חזי ורבנן גזרו ביה ולא חייל עליה קרבן שבועה וטעם הדבר שכל שאינו בר הגדה מאיזה טעם שהופקעה הגדתו אינו בתורת שבועת העדות מפני שאין שבועת העדות אלא במי שתובע עדיו להעיד לו עדות שיהא בית דין מחייב את הנתבע ליתן ממון לזה על פי עדותם ואחר שכן אין לכל אלו דין שבועת העדות אלא שהם בדין שבועת בטוי שכל שהוא פטור משבועת העדות הואיל ונשבע על שקר חייב הוא בשבועת בטוי אבל המחוייב בשבועת העדות אע״פ שהוציא דבורו לשקר אינו חייב בשבועת בטוי ואפי׳ היה מזיד ומותרה אינו לוקה אלא שמביא קרבן אף על זדונו שלכך הוציא הכתו׳ שבועת העדות מכלל שבועת בטוי ר״ל לחייב קרבן ולא מלקות על המזיד כשוגג ונאמר לאחת מהנה על מין שבועה אחת הוא חייב ולא על שני מינין:
בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אבל מפי אחרים אין חייבי׳ עד שיכפרו בבית דין דברי ר׳ מאיר וחכ״א וכו׳ פי׳ לא נחלקו ר׳ מאיר וחכמי׳ על השבועה שחייבה בין בבית דין בין שלא בבית דין בין שנשבעו מאליהן בין שהושבעו על פי אחרים ואין מחלקתם אלא בכפירה שלדעת ר׳ מאיר כל שנשבע מפי עצמו אפי׳ נשבע חוץ לבית דין וכפר שלא בבית דין חייב אפי׳ הודה אחר כן בבית דין אבל מפי אחרים הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אין חייבין עד שיכפרו בבית דין אבל כשכפרו בבית דין חייבין אע״פ שהושבעו חוץ לבית דין וחכ״א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין שנ׳ אם לא יגיד וכו׳ מקום שהגדתו מועלת בו הן שנשבעו או שהושבעו בב״ד הן שנשבעו או שהושבעו שלא בב״ד וענו אמן ומ״מ אם לא ענו אמן צריך שתהא ההשבעה בב״ד ופי בגמ׳ (שבועות ל״א.) על מחלקתם שעקרו הוא ששבועת העדות לא הוזכר בה במקרא נשבע מפי עצמו אלא מושבע מפי אחרים שנ׳ ושמעה קול אלה וכן לא הוזכר בה חיוב אלא בכפירה בבית דין שנ׳ אם לא יגיד מקום שהגדתו מועלת לחייב הלה ממון ושבועת הפקדון הוא בהפך שלא הוזכר בה כלל מושבע מפי אחרים אלא נשבע מפי עצמו שנ׳ ומעלה מעל וכחש בעמיתו וכן לא הוזכר בה כפירה בבית דין כלל אלא בכל מקום שהיא ואנו למדנו מתחטא תחטא מושבע מפי אחרים לשבועת הפקדון ונשבע מפי עצמו לשבועת העדות והיה ר׳ מאיר סובר הואיל ואתה למד נשבע מפי עצמו בשבועת העדות משבועת הפקדון דון מנה ומנה ומה אותו שבפקדון הוא בין שכפירתו בבית דין בין שכפירתו שלא בבית דין אף המתרבה ממנו כן ולדעת חכמים דון מינה ואוקי באתרה וכשלמדנו נשבע מפי עצמו מפקדון לעדות מעמידין אותו על דין עצמו להיות בו נשבע מפי עצמו כמושבע מפי אחרים שהוזכר בו ומה מושבע מפי אחרים האמור בו דוקא בשכפייתו בבית דין אף נשבע מפי עצמו צריך שיחזור ויכפור בבית דין הא אם הודה פטור ולמדת שכל שנשבע או הושבע בבית דין לעולם חייב שהרי שבועתו וכפירתו כאחת בבית דין הושבע מפי אחרים חוץ לבית דין אם ענה אמן וכפר בבית דין חייב לא ענה אמן אע״פ שכפר בבית דין או ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור נשבע מפי עצמו חוץ לבית דין לר׳ מאיר חייב אפי׳ הודה אח״כ בבית דין לרבנן פטור עד שיחזור ויכפור בבית דין והלכה כחכמי׳:
וחייבין על זדון שבועה והוא שהם ידעו לו עדות ויודעים שלשקר הם נשבעי׳ וכן יודעים באיסור השבועה ובחיוב קרבן הבא עליה ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע בשקרותו ובאיסור השבועה אבל אין יודעין שחייב קרבן עליה אבל אין חייבין על שגגתה ר״ל שגגת הכל כגון שלא ידע באיסור השבועה אע״פ שיודע בשקרותו ואין צריך לומר אם שכח העדות שכל אלו אנוסים הם ואין שבועת אונס מחייבת קרבן כמו שביארנו (שבועות כ״ו.) וכן הלכה ומה הם חייבין על זדונה הן זדון שבועה לגמרי הן שגגתה עם זדון העדות קרבן עולה ויורד המפורש בה בפרשת ויקרא וכן הלכה ושמא תאמר מה נשתנה שוגג של שבועה משוגג של שאר איסורין שבשאר איסורין כל ששגג בשכחת גוף הענין חייב קרבן כגון ששכח שהוא שבת ועשה מלאכה טעם הדבר מפני ששאר איסורין במעשה הוא מתחייב ושבועה בדבורו הוא מתחייב והואיל ועלה בלבו שכך היה אנוס הוא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו ונתגלגלו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
העדי׳ אין מעידי׳ אלא מעומד ואפי׳ אחר שהעידו והבית דין נושאין ונותנין בדבר צריכים הם לעמוד לפניהם שמא יצטרכו להשיב עדותם לפניהם ואם היו תלמידי חכמי׳ מושיבין אותם בשעת משא ומתן והוא מה שאמרו למטה בסוגיא זו האי עשה והאי עשה [עשה] דכבוד תורה עדיף ולא נאמרה אלא בשעת משא ומתן אבל עקר העדות לעולם בעמידה ומ״מ רבותי פרשוה אף בשעת עדות וכן נראה בשני של זבחים (ט״ז.) כמו שנבאר בסוף הסוגיא אלא שאין ממנה הכרח לכתחלה כמו שיתבאר וזהו שאמרו ועמדו שני האנשים בעדים הכתו׳ מדבר או אינו אלא בבעלי דין כשהוא אומ׳ אשר להם הריב הרי בעלי דין אמור ולמדת שהבעלי דין אף הם כלם בעמידה אלא שאין בעלי דין בעמידה אלא בשעת גמר דין והוא שעה שאומרין בה איש פלני אתה זכאי איש פלני אתה חייב אבל בשעת משא ומתן אין קפדים בישיבתם ובלבד שיהו או שניהם יושבין או שניהם עומדים ואף אם היה אחד תלמיד ואחד עם הארץ מושיבין את התלמיד על כל פנים ואף לעם הארץ אומרין לו שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך וכבר כתבנו בשני של סנהדרין בשם גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין את הכל בין עדים בין בעלי דין לסלק את המחלוקות וכן מה שיש לפקפק בסוגיא זו ממעשה של ינאי המלך הנזכר שם שאמרו לו עמוד על רגלך כבר ביארנוה שם:
הנשים פסולות לעדות וכל שכן לדין ומ״מ אף הם בתורת הדינין כאנשים כמו שאמרו (ב״ק ט״ו.) השוה הכתו׳ אשה לאיש לכל דינין שבתורה ומעתה אף נשים יקרות באות לדין ואין מניחין להן למנות אנטלאר ואע״פ שכל כבודה בת מלך פנימה לענין הדין אין חולקין כבוד והרי אמרו למטה בדביתהו דרב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן וקצת גאוני ספרד כתבו בסוגיא זו שאשה ממנה אנטלאר או משגרין לה את הדין על יד שליח בית דין כדי שלא יתבזו לבא לבית דין והעידו על עצמן ועל גדולי הפוסקי׳ שכך היו נוהגין ומ״מ בתשובת שאלה לגדולי הפוסקי׳ מצאנו שאינה ממנה אנטלאר וכן יראה מסוגיא זו שמה שאמר וכי תימא כל כבדה וכו׳ סוגיא בעלמא הוא ודרך דחייה ומשא ומתן ומ״מ כל שבעלה חי הוא דן בשבילה וכן פי׳ גדולי הרבנים בדביתהו דרב הונא שכבר מת רב הונא ומה שאמרו בו שצריך הרשאה כל זמן שאינו אוכל פירות ענינו לדון כדין מורשה אבל אם היה בעיר אחת עם הנתבעים דן בשבילה בלא הרשאה כאלו היא עצמה לשם וזהו ענין אנטלאר:
ובאנשים מיהא אומרי׳ שכל שאדם רוצה שלא לבא לבית דין יכול למסור דבריו לשלוחו בעדים לטעון בשבילו וממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין בענין כהן גדול דן ודנין אותו שהקשו בה וימנה אנטלאר ותירץ הגע עצמך שחייב שבועה אנטלאר בשבועה אלמא כל שאין שבועה רשאי בכך ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא לכבוד כהן גדול אבל אדם אחר לא שהרי זה כעין שומע מפי תורגמן אלא שאם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו ורצו בית דין לכבדו שולחין לו שלוחי בית דין וסופריהם לשמוע טענותיהם ולכתבם מפיהם ואף זו שהעידו גאוני ספרד על גדולי הפוסקים שכך היו נוהגין על דרך זה היה ולא הותר באנטלאר אלא לכהן גדול ומורשה מיהא אינו בדין אנטלאר כמו שביארנו בשני של סנהדרין:
ממה שאמרו בסוגיא זו וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא ופירושו שאפי׳ יטענוהו כמה בני אדם אין מזקיקין אותו אלא לאחד למדו מקצת חכמי׳ שאם באו הרבה ביחד להזמין פלני לדין אין מזקיקין אותו אלא לאחד שלא יסתתמו טענותיו אלא ממתינין אחד אחד עד שיושלם דינו של אחד ואח״כ מזקיקין אותו לאחר והדבר נאה אלא שאין הכרח מכאן:
מצות עשה לדיין שישוה את כל דרכיו אצל הבעלי דין שנ׳ בצדק תשפוט עמיתך כיצד לא יאמר לאחד שישב ולאחר שיעמוד לא יניח לאחד לדבר כל צרכו ויאמר לאחר קצר דבריך וכן דרך כלל שלא יסביר פנים לאחד יותר מחברו היה האחד לבוש בגדים יקרים ביתר מן הראוי והאחר בסמרטוט בפחות מן הראוי ישתדל להשוותם בלבושיהם לפי ענינם ואם היו שניהם עומדים אל יושיבו זה במקום מכובד וזה במקום מבזה אלא ישוה בהם את הדרכים עד שלא יסתתמו טענות כל אחד מהם במה שרואה מכבוד חברו בדברים אלו וכיוצא בהן ומ״מ רשאי הדיין לכבד תלמיד חכם להושיבו על כל פנים כמו שכתבנו ובלבד שיאמר לחברו שישב אע״פ שלא ידקדק עליו כל כך וכן לדון לו תחלה אפי׳ קדם האחר לבא וי״מ דוקא בשבאו כאחת מכאן אמרו שכל שהיו בעלי דין הרבה לפניו מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ והאישה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה וכן לכבדו בכל דין שאינו תלוי בראיה או שבועה ולא בעדות אלא לאמדן דעת הדיין למי הוא ראוי לזכות לו דבר זה מתוך מחשבתו כגון שאמ׳ נכסי לטוביה והיו שם שני טוביה שוים לו בקורבה וכיוצא בזה שסתם הדברים אף הנותן דעתו היה לתלמיד יותר מעם הארץ:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור אלו הענינים ובפרט להודיע במי נוהגת ועל איזה זדון או שגגה חייב בה קרבן כמו שהקדמנו שהשוגג והמזיד שוים בה לקרבן והוא שאמר שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולי׳ ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי ר׳ מאיר וחכ״א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהם בבית דין וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד אמר הר״ם פי׳ זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויים להעיד להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן שהם פטורים ואף על פי שהם ראויים להעיד מדאוריתא ואין הלכה כר׳ מאיר וחייבין על זדון שבועה וכו׳ לא אמרה תורה בשבועת העדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה אם לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמ׳ ואין חייבין על שגגתה: אמר המאירי שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשי׳ ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שהנשים והקרובים והפסולים אינן ראויין להעיד והוא שכלל אח״כ שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד אע״פ שאינו מאלו ופרשוה בגמ׳ כגון מלך שאינו מעיד מן התורה וכן פסולי עדות מדברי סופרים שאע״פ שכשרים מן התורה אין שבועה חלה עליהם ואע״פ שביארנו (שבועות כ״א:) בשבועת בטוי שהיא חלה על איסורי סופרים בשבועת העדות אינו כן וכמו שאמרו באחרון של יומא (ע״ד.) והא משחק בקוביא דמדאורי׳ חזי ורבנן גזרו ביה ולא חייל עליה קרבן שבועה וטעם הדבר שכל שאינו בר הגדה מאיזה טעם שהופקעה הגדתו אינו בתורת שבועת העדות מפני שאין שבועת העדות אלא במי שתובע עדיו להעיד לו עדות שיהא בית דין מחייב את הנתבע ליתן ממון לזה על פי עדותם ואחר שכן אין לכל אלו דין שבועת העדות אלא שהם בדין שבועת בטוי שכל שהוא פטור משבועת העדות הואיל ונשבע על שקר חייב הוא בשבועת בטוי אבל המחוייב בשבועת העדות אע״פ שהוציא דבורו לשקר אינו חייב בשבועת בטוי ואפי׳ היה מזיד ומותרה אינו לוקה אלא שמביא קרבן אף על זדונו שלכך הוציא הכתו׳ שבועת העדות מכלל שבועת בטוי ר״ל לחייב קרבן ולא מלקות על המזיד כשוגג ונאמר לאחת מהנה על מין שבועה אחת הוא חייב ולא על שני מינין:
בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אבל מפי אחרים אין חייבי׳ עד שיכפרו בבית דין דברי ר׳ מאיר וחכ״א וכו׳ פי׳ לא נחלקו ר׳ מאיר וחכמי׳ על השבועה שחייבה בין בבית דין בין שלא בבית דין בין שנשבעו מאליהן בין שהושבעו על פי אחרים ואין מחלקתם אלא בכפירה שלדעת ר׳ מאיר כל שנשבע מפי עצמו אפי׳ נשבע חוץ לבית דין וכפר שלא בבית דין חייב אפי׳ הודה אחר כן בבית דין אבל מפי אחרים הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אין חייבין עד שיכפרו בבית דין אבל כשכפרו בבית דין חייבין אע״פ שהושבעו חוץ לבית דין וחכ״א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין שנ׳ אם לא יגיד וכו׳ מקום שהגדתו מועלת בו הן שנשבעו או שהושבעו בב״ד הן שנשבעו או שהושבעו שלא בב״ד וענו אמן ומ״מ אם לא ענו אמן צריך שתהא ההשבעה בב״ד ופי בגמ׳ (שבועות ל״א.) על מחלקתם שעקרו הוא ששבועת העדות לא הוזכר בה במקרא נשבע מפי עצמו אלא מושבע מפי אחרים שנ׳ ושמעה קול אלה וכן לא הוזכר בה חיוב אלא בכפירה בבית דין שנ׳ אם לא יגיד מקום שהגדתו מועלת לחייב הלה ממון ושבועת הפקדון הוא בהפך שלא הוזכר בה כלל מושבע מפי אחרים אלא נשבע מפי עצמו שנ׳ ומעלה מעל וכחש בעמיתו וכן לא הוזכר בה כפירה בבית דין כלל אלא בכל מקום שהיא ואנו למדנו מתחטא תחטא מושבע מפי אחרים לשבועת הפקדון ונשבע מפי עצמו לשבועת העדות והיה ר׳ מאיר סובר הואיל ואתה למד נשבע מפי עצמו בשבועת העדות משבועת הפקדון דון מנה ומנה ומה אותו שבפקדון הוא בין שכפירתו בבית דין בין שכפירתו שלא בבית דין אף המתרבה ממנו כן ולדעת חכמים דון מינה ואוקי באתרה וכשלמדנו נשבע מפי עצמו מפקדון לעדות מעמידין אותו על דין עצמו להיות בו נשבע מפי עצמו כמושבע מפי אחרים שהוזכר בו ומה מושבע מפי אחרים האמור בו דוקא בשכפייתו בבית דין אף נשבע מפי עצמו צריך שיחזור ויכפור בבית דין הא אם הודה פטור ולמדת שכל שנשבע או הושבע בבית דין לעולם חייב שהרי שבועתו וכפירתו כאחת בבית דין הושבע מפי אחרים חוץ לבית דין אם ענה אמן וכפר בבית דין חייב לא ענה אמן אע״פ שכפר בבית דין או ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור נשבע מפי עצמו חוץ לבית דין לר׳ מאיר חייב אפי׳ הודה אח״כ בבית דין לרבנן פטור עד שיחזור ויכפור בבית דין והלכה כחכמי׳:
וחייבין על זדון שבועה והוא שהם ידעו לו עדות ויודעים שלשקר הם נשבעי׳ וכן יודעים באיסור השבועה ובחיוב קרבן הבא עליה ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע בשקרותו ובאיסור השבועה אבל אין יודעין שחייב קרבן עליה אבל אין חייבין על שגגתה ר״ל שגגת הכל כגון שלא ידע באיסור השבועה אע״פ שיודע בשקרותו ואין צריך לומר אם שכח העדות שכל אלו אנוסים הם ואין שבועת אונס מחייבת קרבן כמו שביארנו (שבועות כ״ו.) וכן הלכה ומה הם חייבין על זדונה הן זדון שבועה לגמרי הן שגגתה עם זדון העדות קרבן עולה ויורד המפורש בה בפרשת ויקרא וכן הלכה ושמא תאמר מה נשתנה שוגג של שבועה משוגג של שאר איסורין שבשאר איסורין כל ששגג בשכחת גוף הענין חייב קרבן כגון ששכח שהוא שבת ועשה מלאכה טעם הדבר מפני ששאר איסורין במעשה הוא מתחייב ושבועה בדבורו הוא מתחייב והואיל ועלה בלבו שכך היה אנוס הוא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו ונתגלגלו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
העדי׳ אין מעידי׳ אלא מעומד ואפי׳ אחר שהעידו והבית דין נושאין ונותנין בדבר צריכים הם לעמוד לפניהם שמא יצטרכו להשיב עדותם לפניהם ואם היו תלמידי חכמי׳ מושיבין אותם בשעת משא ומתן והוא מה שאמרו למטה בסוגיא זו האי עשה והאי עשה [עשה] דכבוד תורה עדיף ולא נאמרה אלא בשעת משא ומתן אבל עקר העדות לעולם בעמידה ומ״מ רבותי פרשוה אף בשעת עדות וכן נראה בשני של זבחים (ט״ז.) כמו שנבאר בסוף הסוגיא אלא שאין ממנה הכרח לכתחלה כמו שיתבאר וזהו שאמרו ועמדו שני האנשים בעדים הכתו׳ מדבר או אינו אלא בבעלי דין כשהוא אומ׳ אשר להם הריב הרי בעלי דין אמור ולמדת שהבעלי דין אף הם כלם בעמידה אלא שאין בעלי דין בעמידה אלא בשעת גמר דין והוא שעה שאומרין בה איש פלני אתה זכאי איש פלני אתה חייב אבל בשעת משא ומתן אין קפדים בישיבתם ובלבד שיהו או שניהם יושבין או שניהם עומדים ואף אם היה אחד תלמיד ואחד עם הארץ מושיבין את התלמיד על כל פנים ואף לעם הארץ אומרין לו שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך וכבר כתבנו בשני של סנהדרין בשם גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין את הכל בין עדים בין בעלי דין לסלק את המחלוקות וכן מה שיש לפקפק בסוגיא זו ממעשה של ינאי המלך הנזכר שם שאמרו לו עמוד על רגלך כבר ביארנוה שם:
הנשים פסולות לעדות וכל שכן לדין ומ״מ אף הם בתורת הדינין כאנשים כמו שאמרו (ב״ק ט״ו.) השוה הכתו׳ אשה לאיש לכל דינין שבתורה ומעתה אף נשים יקרות באות לדין ואין מניחין להן למנות אנטלאר ואע״פ שכל כבודה בת מלך פנימה לענין הדין אין חולקין כבוד והרי אמרו למטה בדביתהו דרב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן וקצת גאוני ספרד כתבו בסוגיא זו שאשה ממנה אנטלאר או משגרין לה את הדין על יד שליח בית דין כדי שלא יתבזו לבא לבית דין והעידו על עצמן ועל גדולי הפוסקי׳ שכך היו נוהגין ומ״מ בתשובת שאלה לגדולי הפוסקי׳ מצאנו שאינה ממנה אנטלאר וכן יראה מסוגיא זו שמה שאמר וכי תימא כל כבדה וכו׳ סוגיא בעלמא הוא ודרך דחייה ומשא ומתן ומ״מ כל שבעלה חי הוא דן בשבילה וכן פי׳ גדולי הרבנים בדביתהו דרב הונא שכבר מת רב הונא ומה שאמרו בו שצריך הרשאה כל זמן שאינו אוכל פירות ענינו לדון כדין מורשה אבל אם היה בעיר אחת עם הנתבעים דן בשבילה בלא הרשאה כאלו היא עצמה לשם וזהו ענין אנטלאר:
ובאנשים מיהא אומרי׳ שכל שאדם רוצה שלא לבא לבית דין יכול למסור דבריו לשלוחו בעדים לטעון בשבילו וממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין בענין כהן גדול דן ודנין אותו שהקשו בה וימנה אנטלאר ותירץ הגע עצמך שחייב שבועה אנטלאר בשבועה אלמא כל שאין שבועה רשאי בכך ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא לכבוד כהן גדול אבל אדם אחר לא שהרי זה כעין שומע מפי תורגמן אלא שאם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו ורצו בית דין לכבדו שולחין לו שלוחי בית דין וסופריהם לשמוע טענותיהם ולכתבם מפיהם ואף זו שהעידו גאוני ספרד על גדולי הפוסקים שכך היו נוהגין על דרך זה היה ולא הותר באנטלאר אלא לכהן גדול ומורשה מיהא אינו בדין אנטלאר כמו שביארנו בשני של סנהדרין:
ממה שאמרו בסוגיא זו וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא ופירושו שאפי׳ יטענוהו כמה בני אדם אין מזקיקין אותו אלא לאחד למדו מקצת חכמי׳ שאם באו הרבה ביחד להזמין פלני לדין אין מזקיקין אותו אלא לאחד שלא יסתתמו טענותיו אלא ממתינין אחד אחד עד שיושלם דינו של אחד ואח״כ מזקיקין אותו לאחר והדבר נאה אלא שאין הכרח מכאן:
מצות עשה לדיין שישוה את כל דרכיו אצל הבעלי דין שנ׳ בצדק תשפוט עמיתך כיצד לא יאמר לאחד שישב ולאחר שיעמוד לא יניח לאחד לדבר כל צרכו ויאמר לאחר קצר דבריך וכן דרך כלל שלא יסביר פנים לאחד יותר מחברו היה האחד לבוש בגדים יקרים ביתר מן הראוי והאחר בסמרטוט בפחות מן הראוי ישתדל להשוותם בלבושיהם לפי ענינם ואם היו שניהם עומדים אל יושיבו זה במקום מכובד וזה במקום מבזה אלא ישוה בהם את הדרכים עד שלא יסתתמו טענות כל אחד מהם במה שרואה מכבוד חברו בדברים אלו וכיוצא בהן ומ״מ רשאי הדיין לכבד תלמיד חכם להושיבו על כל פנים כמו שכתבנו ובלבד שיאמר לחברו שישב אע״פ שלא ידקדק עליו כל כך וכן לדון לו תחלה אפי׳ קדם האחר לבא וי״מ דוקא בשבאו כאחת מכאן אמרו שכל שהיו בעלי דין הרבה לפניו מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ והאישה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה וכן לכבדו בכל דין שאינו תלוי בראיה או שבועה ולא בעדות אלא לאמדן דעת הדיין למי הוא ראוי לזכות לו דבר זה מתוך מחשבתו כגון שאמ׳ נכסי לטוביה והיו שם שני טוביה שוים לו בקורבה וכיוצא בזה שסתם הדברים אף הנותן דעתו היה לתלמיד יותר מעם הארץ:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush