ואסיקנא אלא משום דלא תיהוי [הפרהא] לשבועתיהו כלל.
(1) 
אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּהְוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ.:
אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּהְוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ.Rather, Moses administered the oath in this manner so that there would not be any possibility of the nullification of their oath. An oath taken with public consent cannot be dissolved. In this case, Moses and God constitute the public that gives its consent to the oath administered to the people. This was the reason for Moses’ insistence that the oath was taken according to his and God’s awareness; it was not because there was a possibility that the people could take the oath according to a private meaning.
השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצאת שבועה לשקר אמר ר׳ ירמיה תני אף על שבועת ביטוי שאם לא אכלה עבר על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי:
הדרן עלך שבועות שתים
פרק ד – שבועת העדות21
1. מתני׳: וכן כ״י נ .
2. יעבור: חסר בכ״י נ , דפוסים.
3. ועל שבועת: גו , כ״י נ , דפוסים: ״ושבועת״.
4. שיעבור: וכן כ״י נ . דפוסים: לעבור .
5. בלחוד: כ״י נ , דפוסים: ״לחוד״.
6. ועל שבועת: כ״י נ , דפוסים: ״ושבועת״.
7. משום: גו , כ״י נ , דפוסים, כברא״ש. כ״י הספרייה הבריטית : ״על״.
8. ר׳ שמעון בן: וכן גו , כ״י נ . דפוסים: ריש .
9. קורי: וכן גו . כ״י נ , דפוסים: ״קירי״, כברא״ש.
10. פלי: גו (ניתן לקרוא שם: ״פ[י]לי״). כ״י נ , דפוסים: ״פירי״. וכן במאירי. ברא״ש: ״פירות״. כ״י הספרייה הבריטית : ״פנו״.
11. אמרו: גי , דפוסים. רא״ש: ״אמרי׳ ״. חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
12. ועוד...שוא: חסר בכ״י נ .
13. מוסר לא לקחו: חסר ב-גו , כ״י נ , דפוסים.
14. להעיד, להעיד: חסר ב- גו , כ״י נ , דפוסים.
15. ושלא בפני בית דין: כ״י נ , דפוסים, וכן גו : ״ושלא [...]״ (הדף פגום). חסר בכ״י הספרייה הבריטית . במשנה כ״י קאופמן חסר לפני הגהה.
16. מפי עצמו: גו , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
17. וזו וזו: גו : ״אחת זו [וא]חת זו״, כברמב״ם פיהמ״ש.
18. מושבע: וכן גו , כ״י נ . דפוסים: המושבע , כברמב״ם פיהמ״ש.
19. לא: כברמב״ם פיהמ״ש, ר״י מיגאש (בגמ׳ לעיל כה ע״ב), ורא״ש. גו , כ״י נ , דפוסים: ״ולא״.
20. אמן אמן: גו : ״אמן ואמן״.
21. במחצית הראשונה של הפרק, נוסח הפנים הוא מכתב יד הספרייה הבריטית - לונדון Add 27075 . מאמצע הפרק עד סוף המסכת, נוסח הפנים הוא על פי כתב יד סוטרו 144 עם חילופי נוסחאות מכ״י הספרייה הבריטית. חילופי נוסחאות מוצגים בשני חלקי הפרק מכ״י ניו יורק ביהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ ), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
אלא – הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה.
כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו – הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב״ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב״ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי׳ על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי״ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי׳ בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב״ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב״ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד.
רש״י בד״ה אלא ה״ק כו׳ על דעת רבים אין לו הפרה כצ״ל ונ״ב פי׳ הקב״ה ומשה וק״ל:
תוס׳ בד״ה כי היכי כו׳ על דעת הקהל כו׳ נ״ב זה אינו לפי דעת ר״ת שכתב בפרק השולח דף ל״ו להדיא שאינו נקרא על דעת רבים אלא א״כ פרטם פלוני ופלוני כו׳ בשמם וכ״כ הסמ״ג וכן מוכח מפרש״י:
בתוס׳ בד״ה כי היכי דלא כו׳ אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחוד דדלמא דעת הקב״ה שאני כו׳ עכ״ל והא דאמר משה על דעתי לא אצטריך לכך אמר משה כו׳ עכ״ל ע״ש וק״ל:
ענין דין אמן
א
כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. עלינו להבין את הדין העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי - יש להסתפק אם ביאורו שאמן לשון שבועה בעצמו או שמי שעונה אמן מקבל על עצמו את שבועת המשביעו. והנה הרמב״ם כתב בפ״ב מהל׳ שבועות (הל״א) וז״ל אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו״ם או קטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, עכ״ל. עכו״ם וקטן אינם בני שבועות ועכ״ז העונה אמן אחר שבועה שלהם חייב, ומוכרח שדעת הרמב״ם היא שלשון אמן יש בעצמו דין שבועה ומועיל אף כשאין עונים אותו לחפצא של שבועת משביע. מאידך בפ״א מברכות (הלי״א) קבע הרמב״ם וז״ל וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה הברכה עכ״ל. הרי שהעונה אמן אחר ברכת עכו״ם וקטן אינו יוצא, ומבואר שלשון אמן אין בעצמו דין ברכה אך אם עונים אמן אחר חפצא של ברכת המברך מקבל העונה את ברכת המברך על עצמו. ועולה איפוא שהרמב״ם מבחין בין דין אמן בו שבועה שמהוה לשון שבועה בעצמו לבין הדין של אמן בו ברכה שאינו אלא קבלת ברכת המברך.א
כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. עלינו להבין את הדין העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי - יש להסתפק אם ביאורו שאמן לשון שבועה בעצמו או שמי שעונה אמן מקבל על עצמו את שבועת המשביעו. והנה הרמב״ם כתב בפ״ב מהל׳ שבועות (הל״א) וז״ל אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו״ם או קטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, עכ״ל. עכו״ם וקטן אינם בני שבועות ועכ״ז העונה אמן אחר שבועה שלהם חייב, ומוכרח שדעת הרמב״ם היא שלשון אמן יש בעצמו דין שבועה ומועיל אף כשאין עונים אותו לחפצא של שבועת משביע. מאידך בפ״א מברכות (הלי״א) קבע הרמב״ם וז״ל וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה הברכה עכ״ל. הרי שהעונה אמן אחר ברכת עכו״ם וקטן אינו יוצא, ומבואר שלשון אמן אין בעצמו דין ברכה אך אם עונים אמן אחר חפצא של ברכת המברך מקבל העונה את ברכת המברך על עצמו. ועולה איפוא שהרמב״ם מבחין בין דין אמן בו שבועה שמהוה לשון שבועה בעצמו לבין הדין של אמן בו ברכה שאינו אלא קבלת ברכת המברך.א
פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ נדרים (הל״א) וז״ל אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים עכ״ל. ונראה שדק בלשונו לומר ״שהדירו חבירו״ זאת אומרת כי ענין אמן הוא קבלת דברים והעונה אמן מקבל על עצמו את נדר המדירו, אבל אין אמן בעצמו לשון נדר. לאור זה יוצא דבר חדש והוא שהרמב״ם מבחין בין אמן בנוגע לנדרים לאמן בנוגע לשבועות. בנדרים עניית אמן מהוה קבלת דברים ואילו בשבועות אמן מהוה לשון שבועה בעצמו וכמו שכתב הרמב״ם שהוא ״כמוציא שבועה מפיו״. נ״מ תהיה למי שענה אמן לנדר עכו״ם או קטן שלא יאסר כי מאחר שנדרם אינו נדר אף האמן של העונה אין בו חלות קבלת נדר ולאו כלום הוא, וזה בניגוד לשבועה שהעונה אמן אחר שבועת עכו״ם או קטן חייב.
סמוכין לשיטת הרמב״ם נמצאים בגמרא לקמן (לו.) ז״ל אמר ר׳ יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה, בו קבלת דברים כו׳ בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת עכ״ל. הרי שבעניית אמן מבוארות שתי הלכות: א) בו שבועה, כלומר, אמן עצמו לשון שבועה הוא והעונה אמן חשוב לנשבע מפי עצמו: ב) בו קבלת דברים, כלומר, בעניית אמן יש קבלת דברי חבירו והריהו כמודר מפי חבירו. הרמב״ם מחלק שרק בנוגע לשבועה הוי אמן כמושבע מפי עצמו, אולם בנוגע לנדר הוי מודר מפי חבירו, ונ״מ לעכו״ם וקטן המשביעים או המדירים וכנ״ל.
עוד תהיה נפקא מינה באופן שהמשביע לא כיוון את דבריו כלפי העונה אמן. מסתבר שמדין קבלת דברים אין אמן מועיל אלא כשההפלאה מכוונת כלפי זה שעונה אמן. ואילו דין אמן בו שבועה בעצמו יועיל אף כשהמשביע לא כיוון את הפלאתו כלפי העונה אמן - שהרי אינו ענין של קבלת דברים המתייחסת אל המשביע.
ב
אמנם ספק הנ״ל בביאור דין אמן בו שבועה הוא מחלוקת מפורשת בין רבנו תם להר״ן במס׳ נדרים. הנה כתב הר״ן שם דף ב. ד״ה ושבועות כשבועות, וז״ל דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא. ומהא שמעינן דשבועה לא בעי שם וכו׳ ואיכא לאקשויי מדאמרי׳ בפ׳ שבועת העדות (לה:) דשבועת העדות בעי שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר״ת ז״ל דה״מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי׳ לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי׳ שם, ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בסוף פרק שבועת שתים בתרא (כט:) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי׳ לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש״י ז״ל שם ובפ׳ שבועת העדות (ל.), דאי לא אפי׳ מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה״ט דתנן התם דאע״ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב, וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי׳ מושבע מפי עצמו ליבעי שם, ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכו׳ עכ״ל. אליבא דרבנו תם סוטה חשובה מושבעת מפי אחרים ולכן שבועתה צריכה שם, ואמן הסוטה מועיל דוקא מדין קבלת שבועת הכהן. לדעת הר״ן, לעומת זאת, סוטה הוי׳ מושבעת מפי עצמה ואמן שלה יש בעצמו לשון שבועה.
אמנם ספק הנ״ל בביאור דין אמן בו שבועה הוא מחלוקת מפורשת בין רבנו תם להר״ן במס׳ נדרים. הנה כתב הר״ן שם דף ב. ד״ה ושבועות כשבועות, וז״ל דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא. ומהא שמעינן דשבועה לא בעי שם וכו׳ ואיכא לאקשויי מדאמרי׳ בפ׳ שבועת העדות (לה:) דשבועת העדות בעי שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר״ת ז״ל דה״מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי׳ לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי׳ שם, ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בסוף פרק שבועת שתים בתרא (כט:) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי׳ לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש״י ז״ל שם ובפ׳ שבועת העדות (ל.), דאי לא אפי׳ מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה״ט דתנן התם דאע״ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב, וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי׳ מושבע מפי עצמו ליבעי שם, ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכו׳ עכ״ל. אליבא דרבנו תם סוטה חשובה מושבעת מפי אחרים ולכן שבועתה צריכה שם, ואמן הסוטה מועיל דוקא מדין קבלת שבועת הכהן. לדעת הר״ן, לעומת זאת, סוטה הוי׳ מושבעת מפי עצמה ואמן שלה יש בעצמו לשון שבועה.
והנה הר״ן כ׳ שסוטה צריכה להיות מושבעת מפי עצמה וז״ל דאי לא אפי׳ מושבעת מפי אחרים לא הויא עכ״ל, ודבריו משוללי הבנה. ומסתבר שטענתו היא שאי אפשר לסוטה להיות מושבעת ע״פ אחרים דהיינו על פי הכהן הקורא לה את האלות. מושבע מפי אחרים לדעת הר״ן שייך דוקא אם הבעל דין משביע את המושבע כגון בשבועות העדות והפקדון, אבל הכהן המשביע את הסוטה אינו בעל דין שלה, ולפיכך עלינו להסיק שסוטה מושבעת מפי עצמה היא.
ואכן רש״י בשבועות (לו.) ד״ה ואמרה האשה אמן אמן פי׳ וז״ל דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות עכ״ל. אמנם כוונת רש״י היא לכאורה שהסוטה אינה כופרת בניגוד לעדים הכופרים, אך תפיסה זו ברש״י אינה מוסברת שכן סוטה בעלמא בודאי כופרת בספק זנות שנולד עקב סתירתה, ועוד מה יהיה הדין אליבא דרש״י במקרה שהסוטה תכפור בפירוש בזנות האם תהיה מושבעת מפי הכהן בלי לענות אמן, הרי דין מחודש כזה לא שמענו מעולם.
ונראה שרש״י מתכוון להסברנו בר״ן הנ״ל, דהיינו ששונה סוטה מעדים כי הכהן המשביע את הסוטה אינו בעל דין שלה, ואפילו במקום שהיא כופרת בזנות הכפירה שלה אינה כפירה המחייבת מאחר שאינה כופרת בבעל דין. חסרה בסוטה חלות שם כפירה המצויה בכפירות בעלי דינים. ואילו בשבועת העדות העדים כופרים נגד טענת בעל הדין וכפירתם מהוה חלות שם כפירה וניתנת לשמש כמחייב כי מאחר שהעדים כפרו בבעל דין ביד בעל הדין שלהם להשביעם ולהטיל עליהם דין מושבע מפי אחרים. מאידך בהשבעת הסוטה אין הכהן בעל דין להשביעה וסוטה חייבת דוקא כשענתה אמן ומדין מושבעת מפי עצמה.
ונראה להוסיף שלפי רש״י דין מושבע מפי אחרים תלוי בחלות שם כפירה ודוקא כפירה המהוה מעשה איסור בגופה חשובה חלות שם כפירה שנתפסת בהשבעת אחרים. ואמנם כפירת העדות היא מעשה איסור של כבישת עדות המוזהרת בלאו ואם לא יגיד ונשא עונו, וכן כפירת הכופר בפקדון מעשה גזילה שנאסר באיסורי לא תגזול ולא תכחשו. מאידך כפירת הסוטה אינה מעשה העבירה המחייבתה כי אם איסורי הסתירה והזנות הם המחייבים ולא מה שכופרת אח״כ, משום כך חסרה חלות שם כפירה ע״פ דין ולא ניתן להשביע אותה בשבועת אחרים בלי שתענה אמן ותהיה מושבעת מפי עצמה.
הר״ן משיג על רבנו תם מהשנוי במשנה שבשבועת בטוי מושבע מפי אחרים פטור ואילו העונה אמן אחר שבועת ביטוי חבירו כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב והרי לר״ת מי שענה אמן אחר שבועת בטוי חבירו חייב מדין מושבע מפי אחרים. ונראה שאליבא דהר״ת יש שני דינים:
א) מי שמושבע מפי בעל דין בעל כרחו כגון המושבע בשבועת העדות ופקדון, בעל דין המשביע יכול להחיל שבועה על הנתבע המושבע בזמן שכופר אף בלי שיענה אמן, ובהקשר לכך מבואר במשנה שבשבועת ביטוי אין להשביעו כשאינו עונה אמן.
ב) מי שמושבע מפי אחרים וענה אמן כגון בסוטה ובשבועות ביטוי דעלמא. בכגון אלו אמן יש בו קבלת דברים והמושבע מקבל על עצמו את שבועת המשביע.ב
אך הר״ן הקשה על ר״ת שהרי סוטה ענתה אמן ודין העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי נובע מסוטה (שבועות כט:). והעלינו שלדעת רבנו תם האמן של הסוטה אינו הופך שבועתה למפי עצמה אלא פועל כקבלת שבועת המשביע. ברם דייקנו מהגמרא לקמן (לו.) אמן בו שבועה, בו קבלת דברים שלפי הרמב״ם אמן בו שבועה ר״ל שבועת עצמו, ואמנם אמן בו שבועה נלמד משבועת סוטה ומוכח ששבועת סוטה מהווה שבועת עצמה. ואליבא דרבנו תם עלינו לפרש ״אמן בו שבועה״ ר״ל קבלת שבועת המשביע. ברם צע״ק שכן מיד אחר זה מדובר על אמן בו קבלת דברים ואין זה מסוטה, עיין שם בפרש״י.ג אכן גירסת הירושלמי במס׳ סוטה (פרק ב׳ בח׳ ה׳) להיפך מהבבלי ובנוגע לדין אמן כ׳ וז״ל אמן לקבלה מסוטה עכ״ל, ר״ל, שדין אמן בסוטה קבלת שבועת אחרים ולא שבועת עצמה - והוא כר״ת.
ג
כבר נתבאר (באות ב׳) שלדעת רבנו תם חל דין אמן בשבועת ביטוי מדין קבלת דברים ע״י השבעת המשביע וכמו בסוטה המושבעת מפי הכהן. ודננו בסתירה מהגמ׳ שלפנינו במס׳ שבועות כי מכאן משמע שאמן חל בביטוי מדין מושבע מפי עצמו וכפסק הרמב״ם באמן לשבועת עכו״ם וקטן והלימוד מסוטה, עיי״ש.
כבר נתבאר (באות ב׳) שלדעת רבנו תם חל דין אמן בשבועת ביטוי מדין קבלת דברים ע״י השבעת המשביע וכמו בסוטה המושבעת מפי הכהן. ודננו בסתירה מהגמ׳ שלפנינו במס׳ שבועות כי מכאן משמע שאמן חל בביטוי מדין מושבע מפי עצמו וכפסק הרמב״ם באמן לשבועת עכו״ם וקטן והלימוד מסוטה, עיי״ש.
אך דומה ששיטת רבנו תם מתבארת בדרך אחרת. יתכן שאמן בשבועת ביטוי חל מדין מושבע מפי עצמו, ואילו בסוטה חל האמן משני דינים: א) מדין מושבעת מפי כהן, ב) ומדין מושבעת מפי עצמה.
ביאור הדבר: ע״פ הפסוק ״והשביע הכהן את האשה״ זקוקה הסוטה לשבועת הכהן. אמנם אינה רק סדר בעלמא כי אם חלות בעצם שם שבועתה שתהיה נקראת שבועת הכהן. משום כך, סובר ר״ת הסוטה זקוקה לדין מושבעת מפי אחרים, כלומר מפי הכהן, ולשם כך אמן הסוטה יש בו דין קבלת דברים ושבועה מפי אחרים.ד
ברם בסוטה קיים אף דין שני דהיינו שתהיה כמוציאה שבועה מפיה וכמושבעת מפי עצמה. וזה בהתאם למה שכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבועות הל״א) וז״ל שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר וכו׳ עכ״ל. ולכאורה יפלא הרי גזיה״כ היא בסוטה שאמן דוקא בו שבועה ושאר לשונות של קבלת שבועה פסולים ומ״ש סוטה משבועת ביטוי בעלמא. מוכח איפוא ששאר לשונות של קבלה מועילים ע״פ דין קבלת דברים (וכפסק הרמב״ם בנוגע לנדרים, עיין למעלה באות א׳) ולא ע״פ דין אמן שיש בו דין המושבע ע״פ עצמו, ואמנם בשבועת ביטוי אחרת אפשר להתחייב ע״פ דין קבלת שבועה מפי אחרים בלבד.ה ואילו סוטה צריכה להיות מושבעת מפי עצמה ועקב כך חייבת לענות אמן דוקא וכפי שפסק הרמב״ם בפ״ג מהל׳ סוטה (הל״ז). אמן מעכב בהשבעת הסוטה מאחר שלשון פרשת סוטה ככתבה מעכב ואמן כתוב בפרשה. ויוצא שבסוטה מצוי אף דין מושבעת מפי עצמה נוסף על דין מושבעת מפי הכהן וכנ״ל.
והנה רבנו תם פירש שרק המושבע מפי אחרים צריך שם בדומה לשבועת סוטה שהיא מפי אחרים. ולפי הנ״ל (באות ב׳) עלינו לבאר את יסוד זכות הכהן שאינו בעל דין להשביעה את האשה. ונראה שזכותו להשביעה יוצאת ממה שמשביעה ככתבה של שבועת התורה, והיא ע״י עניית אמן מקבלת על עצמה את השבועה והאלות כפי שהן כתובות בפרשת סוטה. ועולה איפוא שדוקא כהן הפועל כפי סדר הפרשה יכול להשביעה ולא אדם אחר.
ד
והוסיף הגר״מ זצ״ל לדייק בלשון המשניות בפרק שבועת העדות שבמושבע מפי עצמו נוסחת השבועה היא שאין אנו יודעין לך עדות (לא:) ולעומת זאת במושבע מפי אחרים הנוסחא היא משביעך אני אם לא תבואו ותעידוני (לג.), כלומר ההשבעה במושבע מפי אחרים היא להבא וחלה לחייב את הגברא לעשות פעולה ואילו במושבע מפי עצמו השבועה היא לשעבר. מבואר איפוא שאין ביד התובע להשביע את הנתבע בשבועה לשעבר כי שורש הדין של שבועה לשעבר הוא אמיתת או שקר השבועה בעת ההפלאה ואין לתובע בעלות לתבוע שבועה כזו מהעדים. זכות תביעתו מוגבלת לחייב בפעולה להבא שיבואו לב״ד ויעידו לטובתו, וכן בשבועת הפקדון שיפרע לו חובו או שיחזיר לו פקדונו והוא פעולה להבא. לכן חייב מחמת כפירה אחרי ההשבעה שאז הנתבע כופר בחיובים שחלו עליו מחמת השבועה. מאידך בשכפר לפני השבועה הרי לא כפר בחיובי שבועה כי אם על העבר וכפירת שקר אינה מספיקה לחייבו בשבועת העדות או פקדון ע״י השבעת אחרים.ו
והוסיף הגר״מ זצ״ל לדייק בלשון המשניות בפרק שבועת העדות שבמושבע מפי עצמו נוסחת השבועה היא שאין אנו יודעין לך עדות (לא:) ולעומת זאת במושבע מפי אחרים הנוסחא היא משביעך אני אם לא תבואו ותעידוני (לג.), כלומר ההשבעה במושבע מפי אחרים היא להבא וחלה לחייב את הגברא לעשות פעולה ואילו במושבע מפי עצמו השבועה היא לשעבר. מבואר איפוא שאין ביד התובע להשביע את הנתבע בשבועה לשעבר כי שורש הדין של שבועה לשעבר הוא אמיתת או שקר השבועה בעת ההפלאה ואין לתובע בעלות לתבוע שבועה כזו מהעדים. זכות תביעתו מוגבלת לחייב בפעולה להבא שיבואו לב״ד ויעידו לטובתו, וכן בשבועת הפקדון שיפרע לו חובו או שיחזיר לו פקדונו והוא פעולה להבא. לכן חייב מחמת כפירה אחרי ההשבעה שאז הנתבע כופר בחיובים שחלו עליו מחמת השבועה. מאידך בשכפר לפני השבועה הרי לא כפר בחיובי שבועה כי אם על העבר וכפירת שקר אינה מספיקה לחייבו בשבועת העדות או פקדון ע״י השבעת אחרים.ו
והנה בגמ׳ סוטה (יח.) מבואר שיש שתי שבועות בסוטה ורבא מפרט שאחת היא שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה. והגמרא (רב אשי) מסבירה שהשבועה שיש עמה אלה שבועה בתנאי היא, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך. והסביר הגר״ח זצ״ל את החילוק בין השבועה הראשונה לבין השניה, שהשבועה הראשונה היא שבועה פשוטה לשעבר שלא זינתה, עליה להשבע שבועה אמתית כמו בכל שבועות לשעבר. ואילו השבועה השניה היא שבועה להבא, זאת אומרת שאם אמת נשבעה בראשונה ולא זנתה הנקי, ואם שיקרה בראשונה לא הנקי ומקבלת היא על עצמה את האלות שבתורה. והשבועה השניה מהווה, איפוא, חלות שבועה להבא בתנאי. בהתאם לכך אמר הגר״מ זצ״ל שיתכן שבסוטה יש שתי הלכות: בנוגע לשבועה הראשונה שהיא לשעבר אמן בו שבועה דינה מושבעת מפי עצמה כי לא ניתן להשביע מישהו על העבר מדין מושבע מפי אחרים וכנ״ל. מאידך השבועה השניה של סוטה שהיא שבועת האלות להבא דינה מושבעת מפי אחרים, כדי לקבל על עצמה את שבועת האלה. לאור זה מתיישבות השגות הר״ן על ר״ת, כי ר״ת סובר שיש שתי הלכות באמן דסוטה - אחת, אמן שתהיה מושבעת מפי עצמה על העבר, ושנית, אמן בו קבלת דברים שתהיה מושבעת מפי הכהן בנוגע לאלות להבא.ז
ה
כ׳ הרמב״ם בפ״ז מהל׳ שבועות (הל״א) וז״ל התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע או שהשביעו התובע וכפר הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפקדון אע״פ שלא ענה אמן שבשבועת הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביעו אחר וכפר אע״פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן עכ״ל. פשטות דברי הרמב״ם מורה שכפירת הפקדון משמשת כעניית אמן ולכן הנתבע חייב. ודבריו תמוהים שהרי אין רצונו של הכופר לקבל על עצמו את השבעת התובעו ואין להשוותו למי שענה אמן שברצונו קבל את ההשבעה על עצמו.
כ׳ הרמב״ם בפ״ז מהל׳ שבועות (הל״א) וז״ל התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע או שהשביעו התובע וכפר הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפקדון אע״פ שלא ענה אמן שבשבועת הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביעו אחר וכפר אע״פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן עכ״ל. פשטות דברי הרמב״ם מורה שכפירת הפקדון משמשת כעניית אמן ולכן הנתבע חייב. ודבריו תמוהים שהרי אין רצונו של הכופר לקבל על עצמו את השבעת התובעו ואין להשוותו למי שענה אמן שברצונו קבל את ההשבעה על עצמו.
וכעין זה משיג הרמב״ן על רש״י בחידושיו לשבועות (לא:) ד״ה או שאמרו לו אין אנו יודעים לך וז״ל ואיכא דקשיא ליה והא מושבע מפי אחרים בשבועת העדות חייב משא״כ בשאר שבועות והיינו בדלא ענה אמן וכו׳ וכבר פירשה רש״י ז״ל שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו והם אמרו אין אנו יודעים לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורין שלא קבלו עליהם שבועה כלל אבל אמרו אח״כ אין אנו יודעים כמי שקבלו עליהם השבועה דמי וכו׳ וקשה לי אם בשענו אח״כ וקבלו עליהם השבועה אף בבטוי כן דמושבע מפי עצמו מקרי שאחד העונה אמן או הן וכיוצא בו כמוציא שבועה מפיו הוא בודאי וכמו שביאר הרב ר׳ משה בספרו, ויש לומר אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולא כאומר איני מקבל וחייב אבל שותק כאומר איני מקבל דמי, ולי נראה דמושבע מפי אחרים אפי׳ שתקו וכו׳ עכ״ל.
אך בביאור שיטת רש״י והרמב״ם יתכן לומר שלדעתם גזה״כ מיוחדת היא בשבועות העדות ופקדון שהכפירה נחשבת לאמן וכאילו הנתבע קבל את השבועה על עצמו, לאור זה מוסברת השגת הר״ן על הר״ת שכן מושבע מפי אחרים נחשב ע״פ דין כמושבע מפי עצמו בעניית אמן.
אולם הגר״מ זצ״ל דחה ביאור זה מחמת דוחקו והעלה שרש״י והרמב״ם מודים לעצם שיטת הרמב״ן שיש לתובע זכות להשביע את הנתבע בשבועת העדות ופקדון בעל כרחו ואף בלי חלות קבלת ההשבעה מצד הנתבע. אך הם סוברים שהנתבע חייב לכפור אחרי השבועה ולא לשתוק כי רק כפירה אח״כ מאפשרת את השבועה לחול. יש צורך לצירוף בין השבועה ובין הכפירה כדי לחייב את המושבע מפי אחרים. ברם דוקא כפירה אחרי שבועה מצטרפת לשבועה ומחייבת בניגוד לכפירה שקדמה לשבועה שאינה מצטרפת לשבועה. ומה שאמר רש״י שהכפירה כאילו קבלו עליהם השבועה דמי ר״ל שהכפירה מצטרפת לשבועה לחייבם.
ועיין למעלה (אות ב׳) שביארנו שעיקר דין המושבע מפי אחרים בעל כרחו של המושבע חל בנוגע לכפירה. בשבועות בעלמא אין להשביע אדם בעל כרחו בלי שיענה אמן כי אין בהן דין כפירה. ואילו בשבועות העדות והפקדון שיש בהן חלות כפירה חל דין מושבע מפי אחרים בע״כ. ההשבעה חלה בנוגע להשוות חלות שם כפירה המחייבת, ובמקום שאין כפירה ליכא דין השבעת אחרים. בכך מוסבר ההיקש בין כפירה ואמן אליבא דרש״י והרמב״ם שכן הכפירה מכשרת חלות ההשבעה ודומה איפוא לאמן שגם הוא מכשיר חלות שבועה. אמנם אמן חל מדין המושבע מפי עצמו ולא מדין המושבע מפי אחרים ושלא ככפירה.
והנה הרמב״ם כתב בפ״ט מהל׳ שבועות (הל״א) שחיוב המושבע מפי אחרים חל דוקא באופן שהשביע התובע את המושבע בב״ד (עיי״ש בלח״מ וברדב״ז), ונשאלת השאלה בשלמא הכפירה צ״ל בב״ד כדי שתקרא כפירה אבל למה פסק שההשבעה תהיה רק בב״ד. אך לאור הנ״ל מתיישבת שפיר כי ההשבעה מצטרפת לכפירה כדי להופכה לחלות שם כפירת שבועה, ולכן כשם שהכפירה צריכה להיות דוקא בב״ד כן ההשבעה חייבת להיות דוקא בב״ד כדי שתצטרף לכפירה.
א. ע״ע ברשימות שיעורים למס׳ סוכה דף קפ״ו. לפי״ז אמן אחר תקליט יש בו שבועה אבל אין בו ברכה. ועי׳ בס׳ מקראי קודש הל׳ פורים דף קל״ה. ויתכן ששאני עכו״ם וקטן שאינם בני יוצרי חלויות של שבועות, אך עכ״ז דיבוריהם מהווים מעשי הפלאה ולכן העונה אמן אחר הפלאותיהם כנשבע בעצמו דמי ואילו בתקליט אין מעשה הפלאה בכלל ולכן העונה אמן אחר שבועת תקליט אינו חייב (בשם מרן מו״ר נ״י).
ב. עיין בחזון יחזקאל לנדרים (דף ב.) ובס׳ מחנה אפרים סי׳ ג׳.
ג. רש״י מפרש שתנאי זקוק לקבלת המותנה, והתנאי חל כהתחייבות. ועיי״ש שהשיג עליו הגרע״א זצוק״ל, ורש״י סמך שיטתו בדין מחילת התנאים שמוכיח שתנאי חל כהתחייבות, ואכמ״ל.
ד. עיין במרומי שדה נדרים (ב.) ובהרחב דבר לנצי״ב פ׳ חיי שרה פרק כ״ד פסוק ג׳.
ה. לפי״ז יוצא איפוא שהמקבל על עצמו שבועת עכו״ם וקטן בשאר לשונות של קבלה פטור ואך העונה אמן אחרי שבועת עכו״ם וקטן חייב.
ו. עיין בקצוה״ח (צ״ו: ג׳).
ז. עיין בחדושי מרן רי״ז הלוי (דף פא) ודומה שמכתב זה נכתב למו״ר נ״י.
אלא שעשה זאת כי היכי דלא תהוי [שלא תהיה] הפרה לשבועתייהו [לשבועתם], כי על ידי כך נעשית זאת כשבועה על דעת רבים (דעת המקום ודעתו), ושבועה על דעת רבים אין יכולים להתיר. ואין מכאן ראיה לענייננו, שמחשבה שבליבם אכן היתה מועילה.
Rather, Moses administered the oath in this manner so that there would not be any possibility of the nullification of their oath. An oath taken with public consent cannot be dissolved. In this case, Moses and God constitute the public that gives its consent to the oath administered to the people. This was the reason for Moses’ insistence that the oath was taken according to his and God’s awareness; it was not because there was a possibility that the people could take the oath according to a private meaning.
הכל
(2) וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד.: וְלָא וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בִּשְׁנֵי שַׁבּוּר מַלְכָּא הֲוָה חַד דְּאַחְזֵיק תְּלֵיסַר אוּרָוָותָא תִּיבְנָא.
§ The mishna teaches with regard to an oath about a matter that is impossible, e.g., If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. The Gemara asks: And are there no snakes that large? But wasn’t there a certain snake during the years of the reign of King Shapur, one snake that could contain, i.e., swallow, thirteen stables of straw?
§ The mishna teaches with regard to an oath about a matter that is impossible, e.g., If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. The Gemara asks: And are there no snakes that large? But wasn’t there a certain snake during the years of the reign of King Shapur, one snake that could contain, i.e., swallow, thirteen stables of straw?
אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבדא. תליסר אדריתאב תיבנאג.
א. בק״ג נוסף: אוקימנא בשגבו טרוף, פירוש מרובע כקורת בית הבד. בכתב היד יש כאן גליון שרובו ככולו קרוע, אולם אפשר להשלימו על פי הערוך (ערך טרף): ג׳. וכך אמר [ראיתי נחש גדול כקורת בית הבד אינן דברי הבאי אבל ראיתי נחש טרוף] כקור[ת בית הבד דברי הבאי שאין נמצא טרוף כקורת בית הבד. וטרוף זה שפניו משווין] דגמ[ת הכתוב הלא אם שווה פניה כי משווין פני קורת בית הבד כדי שתדרוך] על מ[ה שתחתיה ואין מניחין פניה עגולות ומשופעות וכן היקשו כל הנחשים] מטר[ף טריפי כי כריסן כולן משוות ועל גחונן ילכו נמצאו בשווי בטן כקורת בית] הבד [ואיך יהא זה דברי הבאי ופרקו גבו טרוף קאמר ובודאי לא נמצא נחש שגבו טרוף ומשווה מרובע אלא גבות גבינים ומשופעים לפי׳ האומר ראיתי נחש שגבו טרוף כקורת בית הבד הרי אלו דברי הבאי שאין נמצא זה]. ובערוך שם הקדים לפני הבאת הפירוש: אמר שמואל בטרוף פירש רב שרירא גאון פי׳ טרוף משווה. וכך אמר וכו׳ וכלומר כך אמר רב שרירא.
ב. כן הוא בספר המקח סוף שער כד. ובערוך ערך אדר ג: פי׳ אדריתא עורות וכו׳ עורות של בהמות מלאות תבן.
ג. בק״ג נוסף: פיר׳ גְ֯רַאיר מ[סה] בלשון ישמעאל. והשמיטו בכתי״א כדרכו להשמיט פירושים בערבית. ובראש העמוד כתוב: ג׳ אַרַרַה בלש׳ י[ש]׳ גרארק..... אדיריאתא גראיר מסה.
ולא – הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה.
והא ההוא – נחש בשני שבור מלכא.
דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא – מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות.
א שנינו במשנה בענין נשבע על דבר שאי אפשר לו: ״ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד״. ושואלים: ולא? וכי אין נחש גדול כזה? והא ההוא דהוה [והרי היה אותו נחש שהיה] בשני [בשנותיו] של שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא [היה אחד שהחזיק, שבלע, שלוש עשרה אורוות של תבן]!
§ The mishna teaches with regard to an oath about a matter that is impossible, e.g., If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. The Gemara asks: And are there no snakes that large? But wasn’t there a certain snake during the years of the reign of King Shapur, one snake that could contain, i.e., swallow, thirteen stables of straw?
הכל
(3) אָמַר שְׁמוּאֵל בְּטָרוּף כּוּלְּהוּ נָמֵי מִיטְרָף טְרִיפִין בְּשֶׁגַּבּוֹ טָרוּף.:
Shmuel said: The size of the snake is not the subject of the analogy. The oath is referring to a snake that was flat [taruf] like the beam of an olive press. The Gemara asks: Aren’t they all flat? The Gemara explains: Snakes’ undersides are flat. This oath is referring to a snake whose back is flat.
Shmuel said: The size of the snake is not the subject of the analogy. The oath is referring to a snake that was flat [taruf] like the beam of an olive press. The Gemara asks: Aren’t they all flat? The Gemara explains: Snakes’ undersides are flat. This oath is referring to a snake whose back is flat.
ערך טרף
טרף – א(שבועות כט: נדרים כה.) אמר שמואל בטרוף פירש רב שרירא גאון פי׳ טרוף משווה וכך אמר ראיתי נחש גדול כקורת בית הבד אינן דברי הבאי אבל ראיתי נחש טרוף כקורת בית הבד שאין נמצא טרוף כקורת בית הבד. וטרוף זה שפניו משווין דוגמת הכתוב הלא אם שווה פניה כי משווין פני קורת בית הבד כדי שתרחי׳ על מה שתחתיה ואין מניחין פניה עגולות ומשופעות וכן הקשו כל הנחשים מיטרף טריפי כי כריסן כולן משוות ועל גחונן ילכו נמצאו בשווי בטן כקורת בית הבד ואיך יהא זה דברי הבא ופרקו גבו טרוף קאמר ובודאי לא נמצא נחש שגבו טרוף ומשום מרובע אלא גבות גבינים ומשופעים לפי׳ האומר ראיתי נחש שגבו טרוף כקורת בית הבד הרי אלו דברי הבאי שאין נמצא זה ולפי דרכנו למדנו שהמוכר קורת בית הבד לחברו הרי נותן לו גופה טרוטה שמשוין ומרובעין פניה וזהו שאמר אגב אורחה קא משמע לן למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחברו אם גבו טרוף אין ואי לא לא. (מכשירין פרק ב) הטורף את גגו פי׳ הטח את גגו טיט או סיד והשווהו. (בכורות מה) פרסותיו רחבות כמו של אווז אמר רב לא תימא דטריפא ולא סדיקא אלא כיון דטריפא אף על גב דסדיקא פי׳ רחבה ומשוה. (ברכות נט) מתחזיא כדטרופא מיטרף פי׳ כמו שמכה בפטיש של ברזל להרחיבו ולהשוותו.
ערך אדר
אדר – בדתבן ואדר דעליה תבן בחלומות דמגילת איכה. ובשבועות (שבועות כט). בסוף פרק שלישי ובגמרא בפ״ד דנדרים (נדרים כ״ה.) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא והא ההוא דהוה בשני דשבור מלכא דאחזק תליסר אודרייתא תבנא פי׳ אודרייתא עורות פי׳ זה המעשה בילמדנו בפרשת ויסע משה מעשה בשבור מלכא שהיה עובר במדבר בוב שהוא מ׳ פרסה על ת׳ פרסה ועברו קרונין שלו ראשון ובלעה וכן שנייה וכן שלישית אמרו לו חכמיו הבא עורות של בהמות מלאות תבן ויסבור הנחש שהן בהמות ויבלע וינפח כריסו ויבקע וכן עשו ועו׳ מפורש בערך תחלץ (א״ב: בנסחאות דידן גרסינן אורוותא ופירש״י אצטבלאות מלאות תבן מלשון ארוות). יביא אדורה לבית דין בפ״א דבבא קמא (בבא קמא יא.) פי׳ יביא הנבלה לבית דין לשומה לניזק בתשלומין שמע מינה שכל מה שפחת׳ הנבלה בין מיתה לתשלומין על המזיק יש מפרשין עיקר הנבלה עורה על כן קראה אדורה וביש מביאין פרק ח׳ (משנה אהלות ח׳) ועדר בהמה טהורה וטמאה ויש ששונין ארורה בשני רישין ועל כן קראה ארורה שמתה בלא ברכה. (א״ב: בנסחאות דידן גרסינן עדודה לפירש״י מן יאכל עד כלומר שלולה מחיים בלא שחיטה ואית דגרסי עדורה לדעת תוספות. כמו אחת מהנה לא נעדרה ולדעת בעל הערוך מין עור ולפי פירוש זה גרסת אדורה תצדק כי בלשון יוני קוראים לעור דורה ואות אלף נוספת).
ערך אסקונדרי
אסקונדרי – גבפרק קמא בקדושין (קידושין כא:) בגמרא הנרצע נקנה ברציעה אמר ליה רב נחמן לרב ענן כי הויתו בי רב שמואל באסקונדרי איטללתו ויש ספרים שכתוב בהן סקונדרי בלא אלף פירש רבי חננאל בגורי כלבים הייתם שוחקים פירוש אחר שחוק ששוחקין בו תינוקות מביאין שברי חרס ועושין אותן כמין סלע עגול ועושין ממנו עד שלשים ומשחקין בהם הלכך אמר להם כשהייתם בי שמואל באסקונדרי הייתם משחקין שלא למדתם טעם שמועה זו ואמ׳ ששמם בלעז ברינ״י וכן פי׳ ההוא (נדרים כד.) בגמ׳ דנדרי הבאי (שבועות כט) לאו לאפוקי דאי יהי׳ ליה אסקונדרי ואסיק להון שמא זוזי.
א. [געפלעקט. געצייכנעט זיין.]
ב. [פעל, לעדר.]
ג. [דוימן. שאך שפיל.]
בטרוף – הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר.
כולהו נמי מיטרף טריפי – ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו.
גבו טרוף קאמר – במסכת נדרים (דף כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ״ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״משום״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף כ״ט.
אמר שמואל בטרוף – פי׳ רב נתן בעל הערוךא בשם רב שרירא גאון ז״ל, מושוה כקורת בית הבד, שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ודכותה [בפרק הרואהב מתחזא] כמאן דטרפא מיטרף. וכן בפרק מומין אלוג פרסותיו רחבות כשל אווז, ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא,ד פי׳ דמרבעא.ה וכן בפרק ד׳ דמכשיריםו התורףז את הגב פי׳ הטח להשוותו. ובתוספתא דנגעיםח גבי מקל שמזין בו וראשה טרוף, פירוש מרובע. והיינו דתריץ שמואל בירושלמיט במרובע, והתם מקשי ליתני קטן, כלומר דמרובע אפילו קטן נמי ליכא, דתנינא התםי רשב״ג אומר אין מרובע בבריות, ומפרקינן התם רבי יודן דלית ליה אורחא דתנא מתפס אלא מילה רובא, דתנינן גמל הפורח באויר, ליתנו עכבר פורח באויר. ובגמרא דילן התם בנדריםכ אמרינן וליתני גבו טרוף, מילתא אגב אורחיה קמ״ל דקורת בית הבד גבו טרוף, למאי נפקא מינה למקח וממכר. לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין, אי לא לא.
סליק פירקא בס״ד
פרק רביעי: שבועת העדות
א. ערך טרף (החמישי).
ב. ברכות נח סוף ע״ב.
ג. בכורות מה, א.
ד. אלא כיון דטריפא אף על גב דסדיקא.
ה. לשון הערוך שלפנינו: פי׳ רחבה ומשוה.
ו. צ״ל פרק שני, ושם במשנה ד.
ז. ד״ה הטורף את גגו.
ח. פ״ח, ג.
ט. בפרקין ה״ח.
י. בפרקין ה״ח.
כ. כה, א.
אמר שמואל בטרוף. פירש בעל הערוך (ערך טרף - ה) בש״ר שרירא גאון מושוה, כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ובמסכת נדרים (נדרים כה.) אמר וליתני גבו טרוף, מילתא אגב אורחא קמ״ל דקורת בית הבד גבו טרוף, למאן נ״מ למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא.
בטרוף – פי׳ רש״י ז״ל מנומר ופרכינן כולהו נמי מטרף טריפי פי׳ שהם מנומרים ופרקינן בשגבו טרוף ואין דרך הנחשים להיות מנומרים [אלא] בכריסם ואינו נכון חדא שלא מצינו לשון טרוף על מנומר ועוד שאין הירושלמי מפ׳ כן והנכון כמו שפי׳ ר״ח ז״ל ובעל הערוך ז״ל כי טרוף לשון השוייה כמו הטורף את גגו שפי׳ המחליק והמשוה אותו וגבו טרוף פי׳ משווה ומרובע וכן אמרו בירושלמי לפי שאין מרובע בבריות.
אמר שמואל: לא מדובר במשנתנו בנשבע על גודלו של הנחש שהוא כקורת בית הבד, אלא בצורתו, שהוא טרוף, שהוא ישר ושטוח כמו קורת בית הבד. ואומרים: כולהו נמי מיטרף טריפין [כל הנחשים כולם גם כן שטוחים]! ומשיבים: בנשבע שגבו טרוף, שהנחשים שטוחים בגחונם, אבל לא בגבם.
Shmuel said: The size of the snake is not the subject of the analogy. The oath is referring to a snake that was flat [taruf] like the beam of an olive press. The Gemara asks: Aren’t they all flat? The Gemara explains: Snakes’ undersides are flat. This oath is referring to a snake whose back is flat.
הכל
(4) שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה כּוּ׳.: הַשְׁתָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מִיחַיַּיב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לָא מִיחַיַּיב הֲרֵי יָצְתָה שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא.
§ The mishna teaches: If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain. If he ate the loaf, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance. The Gemara asks: Now, if he did not eat it, he is liable because he violated his oath on an utterance. Is he not also liable for an oath taken in vain? An oath was issued in vain when he took the oath not to eat the loaf, as this required a violation of the oath he had taken to eat it.
§ The mishna teaches: If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain. If he ate the loaf, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance. The Gemara asks: Now, if he did not eat it, he is liable because he violated his oath on an utterance. Is he not also liable for an oath taken in vain? An oath was issued in vain when he took the oath not to eat the loaf, as this required a violation of the oath he had taken to eat it.
מתני׳. נשבע לבטל המצוה, שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא.
ירושלמי (ה״ט). כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה, מוטב לו לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטויא. אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא, אומרין לו שלא יאכלנה, מוטב לו לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי. בחזקיה אמר אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמר אהן דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פלי ברכסין {לוקה} משום שבועת שוא. ועוד אמר כ״ד בולאות היו בדרום וכולם חרבו משום שבועת שוא שהיא אמת שנ׳ לשוא הכיתי את בניכם וגו׳.
א. כן הוא בירושלמי לפנינו, אולם הרי״ף העתיק ׳ולא על שבועת שוא ושבועת ביטוי׳ וכבהמשך דברי הירושלמי. וכן מבואר בבבלי שהקשו השתא משום שבועת ביטוי מחייב משום שבועת שוא לא מחייב הרי יצאתה שבועה לשוא, אמר ר׳ ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. אולם לשון הירושלמי מוטב לו לעבור טעון ביאור והרי בין כך ובין כך כבר עבר על שבועת שוא והוא מחויב לעמוד בשבועתו הראשונה משום שבועת ביטוי. והנה בתשובות הרשב״א חלק ז סי׳ קנט הכריע על פי דברי הירושלמי שמוטב לו לעבור על איסור מוקצה מדרבנן ולא יעבור על שבועת ביטוי מכל שכן דמוטב לו לעבור על שבועת שוא. והריטב״א בחידושים כאן חלק עליו וכתב שאם נשבע לעבור על מצוה דרבנן אף שחלה שבועתו אסור לו לעבור בידים על איסור דרבנן כדי לקיים שבועתו ואומרים לו שב ואל תעשה, ותמה על עצמו מדברי הירושלמי, ותירץ דאין הטעם משום ששבועת שוא קל משבועת ביטוי אלא משום חדא אטו תרתי שהרי עובר גם על שוא וגם על ביטוי. ומפורש בדבריהם שפירשו את דברי הירושלמי שעל ידי שהוא מקיים את שבועתו הראשונה הוא עובר על השבועה השניה משום שבועת שוא. והוא תמוה שהרי להדיא אמרו בגמרא שגם אם הוא מקיים את השבועה השניה הוא עובר עליה משום שבועת שוא. ובתשובת הרמב״ם (בלאו סי׳ שכז) כתב על הנשבע שלא לילך למקום פלוני וחזר ונשבע שילך שם, שאם נשבע במזיד לוקה משום שבועת שוא כיון שנשבע לעבור על המצוה. ואם הוא נתחרט יכול הוא להשאל על אחת משתי השבועות איזה מהם שירצה או ישאל על שתיהם ויעשה מה שירצה. והביאה בתשובת מהרלב״ח סי קלז, וכתב שדברי הרמב״ם מיוסדים על דברי הרשב״א בתשובה שדברי רבא (כז,ב) דנשאל על הראשונה חלה שניה הם גם כשהשבועה השניה היתה לבטל את הראשונה, וכיון שפסק הרמב״ם כרבא אם ישאל על הראשונה יהא חייב על השניה משום ביטוי. ועוד מבואר בדברי הרמב״ם שאף שאם היה מזיד הוא לוקה על השבועה השניה משום שבועת שוא יכול להשאל עליה גם אם לא נשאל על הראשונה (וכמו שבשבועות שוות יכול להשאל לדעת הרמב״ם על השבועה השניה קודם שישאל על הראשונה). ואף שהיא שבועת שוא ולוקה עליה בכל זאת כיון שאם ישאל על הראשונה תחול שבועה שניה יש בה גם עכשיו צד של שבועת ביטוי ויכול להשאל עליה. ולפי זה יש לומר שאם לא נשאל עליהם הרי בין כשהוא מקיים את השבועה הראשונה ובין כשהוא עובר עליה הוא קובע את השבועה השניה בשבועת שוא. ועל זה אמרו בירושלמי מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת ביטוי. ובבבלי אמרו אפילו שבועת ביטוי אבל עובר גם משום שוא ומשום שהוא קובע עכשיו את השבועה השניה בשבועת שוא. ועיין דרישה סי׳ עג מה שכתב לפרש את תשובת הרא״ש בכלל ח סי׳ ב. והמפרש על נזיר דף ד,א פירש את דברי הגמרא דנזירות חלה לבטל את השבועה שנשבע לשתוות יין אף שאינה חלה לאסור עצמו ביין מצוה, והוכיח כן מדברי המשנה שהנשבע לאכול וחזר ונשבע שלא לאכול חייב על השניה משום שבועת שוא הרי שהשבועה השניה חלה. וכלומר שמפורש במשנה שחייב על השניה כשעובר עליה משום שבועת שוא הרי שחלה עליו שבועה שניה. והיא נקבעת בשבועת שוא בזמן שעובר עליה (או שהוא מקיים אותה).
ב. ירושלמי לפני זה בהל׳ ח.
קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב – בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי׳ קיים שבועתו.
שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא – תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (דף כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל.
ב שנינו במשנה: ״שבועה שאוכל ככר זו״, ״שבועה שלא אוכלנה״ — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה שבועת שוא (שנשבע לבטל שבועה). אכלה — עובר משום שבועת שוא, ואם לא אכלה — עובר משום שבועת ביטוי. ושואלים: השתא [עכשיו, הרי] משום שבועת ביטוי מיחייב [מתחייב], כשלא אכלה, משום שבועת שוא לא מיחייב [מתחייב]? הרי מיד שנשבע להתיר דבר האסור לו יצתה שבועה לשוא, בלא קשר למה שהוא עושה!
§ The mishna teaches: If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain. If he ate the loaf, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance. The Gemara asks: Now, if he did not eat it, he is liable because he violated his oath on an utterance. Is he not also liable for an oath taken in vain? An oath was issued in vain when he took the oath not to eat the loaf, as this required a violation of the oath he had taken to eat it.
הכל
(5) אָמַר ר׳ רַבִּי יִרְמְיָה תָּנֵי אאַף עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.:
Rabbi Yirmeya said: Teach the mishna with this emendation: If he did not eat it, he also violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.
Rabbi Yirmeya said: Teach the mishna with this emendation: If he did not eat it, he also violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּקְרוֹבִים וּבִרְחוֹקִים בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
MISHNA: As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is liable to bring a sliding-scale offering.
MISHNA: As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is liable to bring a sliding-scale offering.
מתני׳ נוהגת באנשים ובנשים כו׳ – משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן דף ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו׳ תני בהנך נוהגת בכל אלו.
ברחוקים – כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב.
בכשרין – לעדות או בפסולין.
מפי עצמו – שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי.
יש בענין זה סבה אחרת להזקיק את המושבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא תהא לשבועתו הפרה שכל שנשבע על דעת רבים אין לו הפרה כמו שביארנו במסכת מכות (ט״ז:) וכבר כתבנו שם שאין דעת רבים אלא בשלשה ואע״פ שנאמר כאן על דעתי ועל דעת המקום ואין כאן אלא שנים דעת המקום משלמת החסרון או שמא דעת המקום ופמליא שלו וכתבו קצת קדמונינו על גזרות והסכמות שאנו גוזרין ומקבלים עלינו בחרם או בשבועה על דעת המקום ועל דעת הקהל שיש להן היתר ואינו דומה לזו של תורה שהשבועה היתה מכח הנבואה במצותו ית׳ שבענינים שלנו אין הקב״ה מצוה להסכים או לגזור ודיינו בדעת הקהל אלא שמצרפין דעת המקום להחמיר ואע״פ שדעת הקהל דעת רבים הוא מ״מ דעת עצמם הוא שהרי כלם בעלי דבר ומתוך כך מתירין לכשירצו והם כתבוה אף בלא חרטה ואפי׳ היתה ההסכמה דבר מצוה שהרי תורה דבר מצוה היתה ואלמלא שהושבעו על דעת אחרים היתה שם הפרה אבל כל שקהל אחד אוסר הם כתבו שאין קהל אחר רשאי להתיר אא״כ הוא גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואף בזו אני חוכך להקל שאף דעת המסכימים כך הוא וכבר כתבתיה בראשון של יום טוב (ביצה ה׳.):
המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר שבועה שאוכל ככר זו שלא אכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת בטוי אמר הר״ם פי׳ מבואר הוא שכיון שנשבע שיאכלנה שהוא חייב לאכלה מכלל המצות כמו שהוא חייב לעשות סוכה ולולב כי הוא חייב לקיים השבועה ומה שנשבע אח״כ שלא יאכלנה כאלו נשבע שלא יעשה סוכה או לולב ואמרו לא אוכלנה עובר על שבועת בטוי פירושו אף על שבועת בטוי לפי שעבר על שבועת שוא על שני הענינים:
אמר המאירי שבועה שאוכל ככר זה שנמצא חייב לאכול את כלה וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ונמצא שעבר על שבועת שוא על כל פנים בין אכלה בין לא אכלה שמאחר שנשבע שלא יאכלנה יצאה שבועה ישקר מפיו בבטול מצוה ושבועת בטוי אם לא אכלה עובר עליה ואם אכלה כבר קיימה נמצא שאם אכלה עובר על שבועת שוא לבד ואם לא אכלה עובר על שוא ועל בטוי והוא שפירשו על זו בגמ׳ לא אכלה עובר אף על שבועת בטוי כלומ׳ שהוא הדין לשבועת שוא ומתוך כך אמרו על זו בתלמוד המערב כיצד עושין אומרין לו שיאכלנה מוטב שיעבור על אחת ואל יעבור על שתים וההפך להפך ר״ל שאם נשבע תחלה שלא יאכל ואח״כ שיאכל אומרין לו שלא יאכל ואל יעבור אלא על אחת וקל וחומר הדברים שהרי זה בשב ואל תעשה:
ג משנה שבועת ביטוי נוהגת (שלא כשבועת העדות שבפרק הבא) בין באנשים ובין בנשים, בין בקרובים ובין ברחוקים, בין בכשרין ובין בפסולין, בין שנשבע בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ובשנשבע מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
MISHNA: As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is liable to bring a sliding-scale offering.
הכל
(7) שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי ב״ד בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב״ד בֵּית דִּין וּמִפִּי עַצְמוֹ וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר.
Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt.
Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt.
וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.
Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt.
הכל
(8) באַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב (אִם) לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם גוְלֹא הִנַּחְתִּי תְּפִלִּין הַיּוֹם מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַיָּיב.:
With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable. For example, if one said: If I did not eat today, or: I did not don phylacteries today, and another said to him: I administer an oath to you that your statement is true, and the former said: Amen, he is liable if the statement was false.
With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable. For example, if one said: If I did not eat today, or: I did not don phylacteries today, and another said to him: I administer an oath to you that your statement is true, and the former said: Amen, he is liable if the statement was false.
אחת זו ואחת זו, בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא — גם המושבע מפי אחרים חייב, כגון אם אומר: ״לא אכלתי היום״ וכיוצא בזה ״לא הנחתי תפלין היום״, ואמר לו חבירו: ״משביעך אני״ ואמר: ״אמן״, אם היה הדבר שקר — הרי זה חייב.
With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable. For example, if one said: If I did not eat today, or: I did not don phylacteries today, and another said to him: I administer an oath to you that your statement is true, and the former said: Amen, he is liable if the statement was false.
הכל
(9) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר שְׁמוּאֵל דכׇּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי דִּכְתִיב {במדבר ה׳:כ״ב} וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.
GEMARA: Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath is like one who expresses an oath with his own mouth, as it is written in the context of the oath administered to a sota, a woman suspected by her husband of having been unfaithful: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).
GEMARA: Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath is like one who expresses an oath with his own mouth, as it is written in the context of the oath administered to a sota, a woman suspected by her husband of having been unfaithful: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).
גמ׳ כמוציא שבועה מפיו – לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר׳ מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר שלא ביארנוהו:
ומ״מ יש כאן מקום עיון שהרי ממשנה זו אנו למדים שהנשבע שאוכל ככר זו לא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה שאם דיו באכילת כזית הרי אף השבועה השניה ר״ל שבועה שלא אוכלנה חלה לבטוי שהראשונה לאכילת כזית והשניה שלא לאכול את כלה אלא שהנשבע שיאכל לאכילת כלה מכוין וא״כ קשה שהרי למעלה פסקנו בשבועה שלא אוכל ככר זה אכל ליה כזית חייב ומה בין זה לזה וכבר ראיתי מי שתירץ בה שהכל בין שהנשבע שלא יאכל ככר זה על כל זית שבה הוא נשבע אכל כזית עבר וכשנשבע שיאכל ככר זה על כל זית שבו נשבע שיאכל ולא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה ודוחק הוא ומ״מ נראה לי בטעם זה שהכל לפי הענין שבודאי כל הנשבע שלא יאכל על ידי סבה היא נשבע שאדם מפציר בו ומסרב בו לאכול ומכין לו הלחם והוא ממאן לאיזו סבה ואין דרך המפצירו לומר לו אכל ככר זה אלא שמכינו לפניו וא״כ כשהוא נשבע אף על קצתו הוא נשבע אבל כשהוא נשבע שיאכל אינו בא על ידי הפצר שהרי בידו הוא לאכול א״כ ודאי לא נתכוון זה אלא לאכילת כלו:
המשנה השמינית וענינה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד אמר הר״ם פי׳ אמרו מפי עצמו הוא תנאי בשבועת בטוי אבל אם השביעו עליה זולתי שיאכל או לא יאכל אינו חייב לעשות כמו שנשבע אלא אם עונה אמן כי אין הפרש בין שנשבע הוא עצמו או שישביע אותו זולתו ויאמר אמן כמו שיתבאר אח״כ שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב פי׳ אמנם זכר אנשים ונשי׳ ושאר החלקים שרוצה לזכור אח״כ שבועת העדות שאין הנשים חייבות ולא קרובים ולא פסולים ואפי׳ ענו אמן כמו שנבאר בפרק שאחר זה:
אמר המאירי שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים שאתן לפלוני קרבי או לשאר בני אדם הרחוקים בכשרים לעדות ובפסולים לו ומתוך ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ויצאו להם נשים וקרובים ופסולים הוצרך להזכיר בשבועת בטוי ושבועת שוא שנוהגות אף באלו והוא שאמר גם כן בבית דין בין שלא בבית דין מפי עצמו ר״ל שנשבע מאליו בלא תביעת אחרים והוא הדין במושבע מפי אחרים בשם ואמר אמן כמו שיתבאר בסמוך הא מפי אחרים ואינו עונה אמן או אחד מלשונות של קבלה אינו כלום וכן אם אמ׳ מעצמו הריני מקבל דבר זה בשבועה אינו כלום שאין שבועה אלא בהזכרת השם אם מפי עצמו אם מפי אחר ושיקבלנה וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:
וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקי׳ ובקרובים ר״ל שאמר על איש שהוא אשה בין קרוב בין רחוק וכן בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין ומפי עצמו על הדרך האמור וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מכלום ואחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים וענה אמן חייב כמושבע מפי עצמו כיצד לא אכלתי היום לא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב וכן משביעכני אם אכלת והוא אומר אמן שלא אכלתי חייב וכן בכל מיני השבועות שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו הוא ולא סוף דבר דוקא אלא כל דבר שמורה קבלת הדברים כגון שיאמר הן או הרי אני מקבל שבועה זו או מחוייב אני בשבועה זו וכיוצא בזה ומ״מ זה שאנו מזקיקים במושבע מפי אחרים לעניית אמן דוקא בשבועת בטוי שאין עקרה אלא במפי עצמו ואחר שכן כל שהוא מושבע בה מפי אחרים כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון כל שהושבע אפי׳ לא ענה אמן חייב אם הושבעו בבית דין כמו שיתבאר (שבועות ל׳.) וכן בשבועת הדיינין של מודה מקצת וחברותיה וכן כתבו הגאונים שבכל חרם בית דין או צבור אין צריך אמן:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ כך הוא:
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים אבל לא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו שלא בבית דין ומ״מ צריך שתהא כפירתם בבית דין הן נשבע על פי עצמו ר״ל שאמ׳ שבועה שאיני יודע לך עדות הן שנשבע על פי התובע שאמ׳ לו משביעכני כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בע״ה:
כבר ביארנו (שבועות כ״ו.) שכל השבועות הנעשות באונס פטור וביארנו בשבועת בטוי מהו שגגה ומהו אונס וכן יתבאר ענין שגגה ואונס בשבועת העדות ובשבועת הפקדון כל אחת במקומו אבל שבועת שוא אי אתה צריך לידע בה מהו שוגג ומהו אנוס שהרי אף בשוגג פטור בה מכלום כמו שביארנו ומעתה כל ששגג באיזה דבר הן ששגג בגוף השבועה שהוא סבור שאין עבירה בשבועה לבטל את המצוה הן שהיה יודע כן בכלל אלא שאינו יודע שדבר זה בפרט מצוה וכן בשאר דברים כיוצא באלו בכלן פטור:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
ד גמרא אמר שמואל: כל העונה ״אמן״ אחר שבועה — כמוציא שבועה בפיו דמי [נחשב], דכתיב [שנאמר] כאשר הכהן משביע את האשה החשודה כסוטה: ״ואמרה האשה אמן אמן״ (במדבר ה, כב), שאף שאינה נשבעת, נחשב לה הדבר כשבועה.
GEMARA: Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath is like one who expresses an oath with his own mouth, as it is written in the context of the oath administered to a sota, a woman suspected by her husband of having been unfaithful: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).
הכל
(10) אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מתני׳ מַתְנִיתִין וּבָרָיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים בִּרְחוֹקִים וְלֹא בִּקְרוֹבִים בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד וּבִפְנֵי ב״ד בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב״ד בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בב״ד בְּבֵית דִּין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.
Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.
מתני׳ וברייתא נמי דיקא – מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי.
אלא בראויין להעיד – מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין דף יח.) המלך לא מעיד.
עד שיכפרו בו בב״ד – דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב״ד בין שלא בב״ד חייבין דיליף ליה ר״מ בפרק דלקמן (שבועות לא.) בג״ש.
שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים – בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ׳ בא סימן (נדה דף מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א״נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ״ק דב״ק (דף טו. ושם) ובקדושין (דף לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין דף פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי״ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה.
מתני׳ וברייתא נמי דייקא – פי׳ מתוך מה שאמרו במשנה וברייתא שנראות כסותרות זו לזו יש לדקדק כן וכדמפ׳ ואזיל ולשון זה הוא והכי הלכתא שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו לכל דבר. ובהכי סליק לן פ׳ שבועות שתים בתרא בס״ד ונתחיל שבועת העדות בס״ד.
אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא [המשנה והברייתא גם כן מדוייקות] כשיטה זו, כאשר אנו משווים את שתיהן. דקתני [שהוא שונה במשנה]: שבועת העדות נוהגת רק באלה היכולים לשמש כעדים, ולכן נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים קרבת משפחה לבעלי הדין, שהם פסולים להעיד מחמת קרבתם, בכשרין ולא בפסולין לעדות, ואינה נוהגת אלא באלה שהם ראוין להעיד, ובפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ואולם מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, אלו דברי ר׳ מאיר.
Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.
הכל
(11) וְתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד אָמַר לְעֵדִים בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ (לוֹ) אָמֵן בֵּין בִּפְנֵי ב״ד בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהֶם חַיָּיבִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita. And it is taught in a baraita: With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.
Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita. And it is taught in a baraita: With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.
ותניא [ומצד אחר שנויה] בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: ״בואו והעידוני״ והם אמרו: ״שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״. או שאמרו לו אחרי שביקש מהם: ״אין אנו יודעין לך עדות״, ואמר להם: ״משביע אני עליכם״, ואמרו: ״אמן״, בין שאמרו זאת בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, בין שהשביעם מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם — חייבין, אלו דברי ר׳ מאיר.
Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita. And it is taught in a baraita: With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.
הכל
(12) קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita, where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.
Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita, where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.
ולכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי הוא אומר במשנה כי מפי אחרים, אין הוא חייב שלא בפני דין! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבדיל: הא [זה] שענה ״אמן״ הרי הוא מתחייב על השבועה גם שלא בפני בית דין, הא [זה] שלא ענה ״אמן״? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita, where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.
הכל
(13) אָמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין דְּהָכָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָא תָּנֵי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ אִין מִפִּי אֲחֵרִים לָא וְקָתָנֵי סֵיפָא זֶה וָזֶה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב.
Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.
Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.
אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין דהכא נמי דיקא [המשנה של כאן גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקא תני [שהוא שונה]: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו — ואם נדייק: מפי עצמו אין [כן], מפי אחרים — לא; וקתני סיפא [והוא שונה בסופה]: זה וזה מושבע מפי אחרים — חייב,
Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.
הכל
(14) קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן.
These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.
These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.
ולכאורה קשיין אהדדי [הרי הם קשים זה על זה]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש לחלק: הא [זה] שענה ״אמן״ חייב גם מפי אחרים, הא [זה] שלא ענה ״אמן״ אינו חייב.
These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.
הכל
(15) וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לַן.:
The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.
The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.
ושמואל דיוקא דמתניתין קמ״ל וכול׳, ופשוטה היא. אנתברר דשבועת ביטוי חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ועל שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ועל שבועת שקר {של} שבועת העדות ושבועת הפקדון קרבן בזדון ובשגגה.
הדרן עלך שבועות שתים
א. איני יודע מה בא לומר.
דוקיא דמתני׳ קמ״ל – אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני.
ושואלים: לפי שהוכחנו את הדבר הזה מכמה מקורות, אלא שמואל מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? הרי הדבר עולה יפה מתוך המקורות הללו! ומשיבים: דוקיא דמתניתין קא משמע לן
The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבועות כט: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבועות כט:, עין משפט נר מצוה שבועות כט:, ר׳ חננאל שבועות כט: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות כט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות כט:, רש"י שבועות כט:, תוספות שבועות כט:, רמב"ן שבועות כט: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות כט: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות כט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות כט:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות כט:, מהרש"א חידושי אגדות שבועות כט:, רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות כט: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות כט:, אסופת מאמרים שבועות כט:
Shevuot 29b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shevuot 29b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 29b, R. Chananel Shevuot 29b, Rif by Bavli Shevuot 29b, Collected from HeArukh Shevuot 29b, Rashi Shevuot 29b, Tosafot Shevuot 29b, Ramban Shevuot 29b, Rashba Shevuot 29b, Meiri Shevuot 29b, Ritva Shevuot 29b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 29b, Maharsha Chidushei Aggadot Shevuot 29b, Reshimot Shiurim Shevuot 29b, Steinsaltz Commentary Shevuot 29b, Collected Articles Shevuot 29b