גמ׳. וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה. וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קמפליגי ר״מ סבר אין חוששין ללעז ורבנן סבר חוששין ללעז.
ופרש״י (בד״ה ור״מ סבר אין חוששין) וז״ל אין חוששין שמא כשיבאו לב״ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבאו ויעדו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותיבעי כ״ג דשמא יבואו לדיני נפשות ורבנן סברי חוששין עכ״ל. ולכאורה צ״ע בזה, דמהי סברת רבנן דניבעי כ״ג משום דחוששין שמא יבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו, והרי מ״מ עדיין לא באו עדים שזינתה ודנים עתה רק על דיני ממונות להפסיד כתובתה ולזה סגי בג׳, ואם אח״כ יבואו עדים שזינתה תחתיו יצטרכו אז לדון אותה בכ״ג, אמנם צ״ע מדוע נצטרך כבר עכשיו לדון דיני ממונות של כתובתה בכ״ג, משום חשש דשמא יבואו עדים ואז יהיה דין תורה דדיני נפשות, והרי עתה הוי רק דין תורה של דיני ממונות דסגי בג׳.
ונראה לבאר בזה דאיתא בגמ׳ לקמן
(דף לו.) דמורד במלכות דינו למיתה ונידון בכ״ג, ובתוס׳ (שם ד״ה רבה בר בר חנה) כתבו דאע״פ שמורד במלכות דינו בכ״ג, מ״מ דנין אותו וגומרים את דינו בו ביום ולא בעינן הלנת הדין כבשאר דיני נפשות. וצ״ב בדברי התוס׳ דממ״נ אי מורד במלכות הוי כדיני נפשות דנידון בכ״ג אמאי לא בעינן נמי הלנת הדין. ואי לא בעי הלנת הדין משום דמורד במלכות שאני דא״צ גמר דין של ב״ד דכ״ג מכיון דרשות ביד המלך להורגו (עיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ מלכים ה״ח) א״כ אמאי בעי ב״ד של כ״ג למשא ומתן. ונראה דמוכח מזה דהא דבעינן ב״ד של כ״ג בדיני נפשות אינו שייך דוקא לגמר דין, אלא דעצם המשא ומתן דנפשות בעי ב״ד של כ״ג, ואע״פ שמורד במלכות א״צ שב״ד של כ״ג יגמרו את דינו (עיין בתוס׳
מגילה יד: ד״ה מורד,
שבת נו. ד״ה שהיה), דרשות ביד המלך להורגו בלי גמר דין, מ״מ בעי ב״ד של כ״ג למשא ומתן, דב״ד של כ״ג דנים אי הוי מורד במלכות או לא, ואם החליטו במשא ומתן שהוא מורד במלכות אזי יש רשות למלך להורגו. ונראה דהלנת הדין הוי הלכה בגמר דין של ב״ד של נפשות דהחיוב חל ע״י הגמר דין, משא״כ במורד במלכות אין החיוב חל מחמת גמר דין של כ״ג אלא דיש רשות למלך להורגו לאחר שב״ד קבעו במשא ומתן דהוי מורד במלכות. ומוכח מכאן דחלות שם משא ומתן של נפשות בעי כ״ג
א. ולפי״ז י״ל דחכמים ס״ל דמוציא שם רע נידון בכ״ג דאע״פ שדנים עכשיו על הכתובה, מ״מ מאחר דאנו חוששין שמא יבואו עדים ויעידו שזינתה ע״כ חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן של נפשות ובעי ב״ד של כ״ג, אע״פ דלא ניבעי כ״ג לגמר הדין. ונראה דהביאור בזה הוא דחכמים ס״ל דחלות שם משא ומתן של נפשות נקבע על פי העובדא והמעשה שאנו דנים עליו, ומכיון שאנו דנים על טענת הבעל שזינתה תחתיו וזוהי עובדא של נפשות - דאם יבואו עדים שזינתה כפי שטוען הבעל תתחייב מיתה, לכן אע״פ שהדין תורה שדנין עליו עכשיו אינו אלא על הכתובה, מ״מ מכיון דעצם העובדא שאנו דנים עליה הוי עובדא של נפשות, משו״ה חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן דנפשות ובעינן כ״ג. ואילו ר״מ ס״ל דאין חוששין ללעז ולכן לא חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן דד״נ וסגי בג׳.
והנה עיין ברש״י (ד״ה המוציא שם רע) וז״ל לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסיד כתובתה ולא להורגה שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר״מ בשלשה עכ״ל. ומשמע דאי הביא הבעל עדים שזינתה אזי מודה ר״מ דבעי כ״ג ואף היכא דאין הבעל בא לחייבה מיתה אלא שרוצה להפסידה כתובתה בעינן ב״ד של כ״ג. ומשמע מזה דס״ל לר״מ דיסוד הגדר של משא ומתן של ד״נ אינו תלוי בפסק הדין אלא בבירור שלפני הב״ד, דאם הביא הבעל עדים שזינתה ויש בירור הנוגע לנפשות אזי חל על המשא ומתן חלות שם משא ומתן דדיני נפשות ובעי ב״ד של כ״ג אף אם רק בא להפסיד כתובתה. אולם אי לא הביא הבעל עדים שזינתה והבעל בא להפסיד את כתובתה רק עפ״י טענתו דפתח פתוח מצאתי אזי חל רק חלות שם דין תורה דדיני ממונות ודנים בג׳ (לר״מ). ואילו רבנן סברי דאף אם לא הביא הבעל עדים שזינתה הו״ל ד״נ דחוששין ללעז דהעובדא שדנים עליה הויא עובדא דנפשות ולכן בעינן ב״ד של כ״ג. ונמצא לפי״ז דר״מ ורבנן פליגי ביסוד ההגדרה מה קובע את הדין לד״נ, דאליבא דר״מ זה תלוי בבירור שבא לפני הב״ד, דאי יש עדים שזינתה ויש בירור שיכולים לפסוק ע״פ דיני נפשות אזי הו״ל דיני נפשות אף אם רק דנים על הכתובה, ואי לא הביא עדים וליכא בירור הנוגע לנפשות הו״ל ד״מ ודנים בג׳. משא״כ לרבנן עצם העובדא שדנים עליה קובע דהו״ל דיני נפשות ואף אם לא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו הו״ל ד״נ.
אמנם עיין ברמב״ן (הובא בחידושי הר״ן ד״ה מתניתין מוציא שם רע) שחולק על רש״י, וס״ל דסוגיין מיירי כגון שהביא הבעל עדים שזינתה תחתיו והוזמו, דהבעל חייב לשלם קנס של מאה כסף לאב, ונחלקו ר״מ וחכמים אי דנים הך חיוב דקנס בב״ד דג׳ או בב״ד של כ״ג. דר״מ סובר דהואיל ואינו בא אלא לגבות ממון מהבעל יכול לבוא לב״ד של ג׳ ויקבלו הזמת העדים ויחייבו לבעל מאה כסף, וכשירצה ב״ד לדון את העדים המוזמים דיני נפשות יחזרו ויקבלו ההזמה בב״ד של כ״ג, שהעדות דהזמה שקבלו הב״ד של ג׳ אינה כלום לגבי חיוב העדים. ורבנן סברי דכיון דיש בעדות הזמת העדים חיוב נפשות אע״פ שהאב אינו תובע אלא הקנס צריך לקבל עדות דההזמה בב״ד של כ״ג, לפי שיש בה דיני נפשות לגבי העדים המוזמים. ומדברי הרמב״ן משמע דס״ל דבאופן שהבעל טוען לא מצאתי לבתך בתולים ולא הביא עדים שזינתה תחתיו ובא להפסיד כתובתה בטענתו בלבד אף לפי החכמים א״צ לדון בכ״ג, ודלא כרש״י. וצ״ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דיש לחקור מהו הקובע שיחשב הדיון שבב״ד למשא ומתן דנפשות דניבעי ב״ד של כ״ג, די״ל דחלות שם משא ומתן דנפשות נקבע עפ״י העובדא שאנו דנים עליה, דאם המעשה יכול לחייב מיתה הו״ל ד״נ ואע״פ שעכשיו אנו דנים רק על ממונות. או״ד דחלות שם משא ומתן דנפשות נקבע עפ״י הבירור שנתקבל בב״ד, דאם העדים שנתקבלו כשרים ומועילים לדיני נפשות הו״ל ד״נ. ועוד יתכן לומר דחלות שם משא ומתן דד״נ נקבע עפ״י מהו הפסק שב״ד באים ודנים עליו לפסוק, דאע״פ שעצם המעשה הוי מעשה שיש בו נפשות וכן יש בירור הנוגע לנפשות אם כוונת הב״ד היא רק לדון על הדיני ממונות שיש כאן הו״ל חלות שם דיני ממונות ודנים בג׳. וי״ל דבזה נחלקו רש״י והרמב״ן, דלרש״י סוגיין מיירי באופן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אלא דטוען פתח פתוח מצאתי ובא להפסיד כתובתה, ולר״מ סגי בג׳ דהבירור שבא לפני ב״ד קובע אי הוי דיני נפשות או ד״מ, ומכיון שלא הביא הבעל עדים הו״ל ד״מ ונידון בג׳. משא״כ חכמים ס״ל דעצם העובדא קובע חלות שם ד״נ, וכיון שדנים על עובדא של זנות הו״ל דיני נפשות אע״פ שאין הבעל בא אלא להפסיד כתובתה. ואילו הרמב״ן סובר דלכו״ע עצם המעשה אינו קובע חלות שם דיני נפשות, ואי לא הביא הבעל עדים לכו״ע דנים בג׳. ור״מ והחכמים נחלקו באופן שהביא הבעל עדים שזינתה תחתיו והוזמו, ור״מ סובר דמאחר שב״ד דנים על חיוב קנס הו״ל ד״מ שנידון בג׳, דהקביעות תלוי בפסק שב״ד דנים עליו, ולא על הבירור דעדים שבא לפני ב״ד. משא״כ לפי החכמים חלות שם ד״נ תלוי בבירור שלפני ב״ד, ומאחר דהוזמו העדים הו״ל ד״נ אע״פ שאין הב״ד דנים עכשיו אלא על הקנס של מאה כסף.
ועיין ברש״י (דף ח: ד״ה ובמקום דאיכא נפשות) שהביא דיש מפרשים סוגיין דתביעת ממון היא על חיוב מאה כסף שהבעל חייב להאב וכגון שהביא עדים והוזמו (כפירוש הרמב״ן). ודחה רש״י את דבריהם וז״ל ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתניתין תו ליכא למימר חוששין ללעז עכ״ל. ונראה לבאר דכוונתו לומר דכי אמרינן דאם העובדא היא עובדא דנפשות אזי המשא ומתן הוי ד״נ אף כשאנו דנים על הממונות ובעי ב״ד של כ״ג היינו כשהממון והמיתה חלין מחמת גורם אחד דהיינו שהזנות מחייב מיתה וגם ממון, ולכן הדין תורה על הפסד כתובתה חשיב ד״נ ובעי כ״ג לרבנן. משא״כ כשהוזמו עדי הבעל ודנים על החיוב ממון של קנס דמאה כסף א״צ כ״ג לדון בזה, דהחיוב ממון בא מחמת הלשון הרע של הבעל שהוציא עליה שם רע ואילו חיוב מיתה דהעדים המוזמים בא מחמת עדות שקר של העדים, והחיוב ממון וחיוב מיתה חלין מחמת ב׳ עבירות שונות וב׳ מחייבים שונים ולכן המשא ומתן של ק׳ כסף אינו נידון בכ״ג כדיני נפשות.
תוס׳ ד״ה מוציא שם רע. וז״ל ומפרש ר״ת דכולה שמעתי׳ איירי לענין ק׳ סלעים שהאב תובע לבעל וחוששים ללעז היינו לעז הדיינים כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו דמחייב הבעל השתא ק׳ סלעים דרבנן סברי בעי כ״ג דאי בג׳ חיישינן שמא יבואו עדים שזינתה ויצטרך להוסיף עד כ״ג ואתי להוציא לעז על הראשונים לומר לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהם, ודוקא הוכחשו אבל הוזמו תו לא חיישינן לסהדי אחריני דמוכחא מילתא דאסהדי שקרי מהדר הבעל, אבל בהוכחשו או לא כוונו עדותן אכתי אפשר להיות דקושטא הוה קאמרי ואיכא למיחש טפי דילמא אתו אחריני ור׳ מאיר לא חייש ללעז הדיינין עכ״ל.
ומבואר דר״ת מפרש כמו הרמב״ן דהמחלוקת בין ר״מ וחכמים בסוגיין מיירי לענין תביעת האב לחייב את הבעל בקנס דמאה כסף. אולם הרמב״ן ור״ת נחלקו בזה, דלר״ת סוגיין מיירי דהביא הבעל עדים והוכחשו או לא כוונו עדותן, ובא האב לב״ד לתבוע את הקנס דק׳ כסף מהבעל, ולר״מ דנים בג׳, משא״כ לרבנן בכ״ג משום דחיישינן שמא אח״כ יבואו עדים אחרים ויעידו שזינתה תחתיו ויצטרכו להוסיף עד כ״ג לחייבה מיתה, ויוציאו לעז על הדיינים הראשונים לומר שמפני שלא ידעו הוסיפו עליהם, אבל אי הוזמו העדים אזי אין לחשוש שמא יבואו עדים אחרים ויעידו שזינתה תחתיו דהרי מוכחא מילתא דהבעל מהדר אסהדי שקרי וליכא למיחש דיש עדים אחרים, ובכה״ג החכמים מודים לר״מ דיש לדון חיוב קנס של הבעל בב״ד של ג׳. ונראה דר״ת סובר דחוששין ללעז הוי דין דרבנן שלא לזלזל בכבוד הדיינים, דהחכמים תיקנו לדון על חיוב הקנס בכ״ג כדי שלא יבואו להוציא לעז על הדיינים. ולכן דוקא כשהוכחשו עדי הבעל או לא כוונו עדותן דעדיין יש לחשוש שמא יבואו עוד עדים אחרים ויעידו שזינתה תחתיו ויצטרכו להוסיף הדיינים אזי אנו דנים אף על הממון דק׳ כסף בב״ד של כ״ג שלא להוציא לעז על הדיינים הראשונים. משא״כ כשהוזמו העדים (וכדביאר הרמב״ן) אין לחשוש שיבואו עוד עדים ויוציאו לעז על הדיינים. ולר״ת אע״פ שעצם הדיון על הקנס דמאה כסף הוי חלות שם ד״מ בעי כ״ג לפי החכמים משום דין דרבנן דחיישינן ללעז הדיינים. אולם נראה דהרמב״ן סובר כמש״נ לעיל דהקביעות אי חשיב דיני נפשות לדון בכ״ג לפי החכמים תלוי בבירור שלפני ב״ד, ומאחר שהוזמו עדי הבעל הו״ל חלות שם דיני נפשות מחמת הבירור שלפני הבית דין אע״פ שדנים על הקנס דק׳ כסף.
והנה התוס׳ פירשו דלר״ת מתניתין איירי כשהוכחשו העדים או לא כוונו עדותן, ונל״פ דכשעדי הבעל הכחישו זה את זה אזי שפיר אמרינן דהבעל חייב לשלם קנס להאב דמוכח שטענתו שזינתה היא טענת שקר. אמנם לכאורה צ״ע היכא שהכחישו עדי האב לעדי הבעל אמאי חייב הבעל לשלם קנס דמאה כסף, והרי הבעל עדיין טוען שזינתה תחתיו ואין הוכחה שהבעל משקר. וי״ל דר״ת סובר דהמחייב של מאה כסף הוא ביטול העדות של הבעל ומכיון שהוכחשו העדים וא״א לקבל עדותן בב״ד נתבטלה העדות ולכן חייב הבעל לשלם קנס דמאה כסף.
והנה נתבאר שלפי ר״ת היכא שהוזמו עדי הבעל לכו״ע דנים החיוב של מאה כסף בב״ד של ג׳ דליכא למיחש שיבואו עוד עדים ויצא לעז על הדיינים. ויש לעיין האם ר״ת ס״ל הכי דוקא כשהוזמו העדים לפני שנגמר הדין על האשה למיתה על פיהם, דבכה״ג כיון שאין העדים נידונים למיתה דנים את הקנס דמאה כסף בג׳. אולם אם הוזמו לאחר גמר דין שגם העדים נהרגים אזי ס״ל דדנים על הקנס בב״ד של כ״ג. או״ד י״ל דאף כשהוזמו לאחר גמ״ד אע״ג דלגבי העדים המוזמים דנים אותם בב״ד של כ״ג לענין הקנס דנים בג׳. ועיין במהרש״א (בתוס׳ ד״ה והביא) שכתב דדוקא אם הוזמו עדי הבעל קודם שנגמר הדין על האשה על פי עדותם אז משלם הבעל מאה כסף בב״ד דג׳, אולם אם הוזמו לאחר גמר דין מאחר שדנים את העדים בכ״ג ה״ה נמי דקנס דמאה כסף בכ״ג. אמנם עיין בר״ן (ד״ה ובמקום דאיכא נפשות) וז״ל אבל כשהביא האב עדים והזימום לעדי הבעל אין חוששין שמא יביא הבעל עדים אחרים כדי שיבואו לנפשות הלכך מצי תבע האב קנס מאה כסף בג׳ מאלו הכ״ג, דאע״ג דאלו הכ״ג עושין דין בעדים המוזמין מ״מ זו תביעה אחרת היא שיש בין האב והבעל ואין ביניהם דיני נפשות הואיל וכבר הוזמו עדי הבעל עכ״ל. ונראה לבאר דברי הר״ן דהחשש ללעז הדיינים הוא דוקא כשיצטרכו להוסיף דיינים שיפסקו נגד הפסק של הב״ד הראשון דאזי יש לחשוש ללעז של הב״ד הראשון דיחשבו שטעו ואינם יודעים לדון. אולם היכא שאין הב״ד השני סותר את הפסק של הב״ד הראשון אין לחשוש ללעז. ולכן היכא שהוכחשו עדי הבעל והב״ד של ג׳ מחייבים את הבעל לשלם קנס דנתברר ששיקר הבעל ואשתו לא זינתה, אם אח״כ יבואו עדים ויעידו שזינתה והב״ד השני של כ״ג יפסוק שהיא חייבת מיתה פסק זה יסתור את הפסק של הב״ד הראשון ויש לחשוש ללעז הדיינים, דשמא יאמרו שהב״ד הראשון אינם יודעים לדון ולכן הוסיפו בדיינים. אמנם היכא דיש חיוב קנס לבעל וחיוב מיתה לעדים, כיון שהחיוב מיתה לעדים שנפסק ע״י ב״ד של כ״ג אינו סותר את הפסק של חיוב קנס לבעל ע״י ב״ד של ג׳ אין כאן חשש לעז. ולפי״ז י״ל דאפילו אם הוזמו עדי הבעל לאחר שנגמר הדין על האשה וחייבים מיתה בכ״ג מ״מ דנים את חיוב הקנס של הבעל בב״ד של ג׳.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ נערה ובתולה ה״ג) וז״ל אין דנין דין זה אלא בפני הבית ובבית דין של עשרים ושלשה מפני שיש בדין מוציא שם רע דיני נפשות שאם נמצא הדבר כמו שאמר הרי זו נהרגת עכ״ל. ובמנחת חינוך (מצוה תקנ״ג אות ט״ו) הקשה דמדוע אין דנין בזה״ז הדיני ממונות שבמוציא שם רע דג׳ הדיוטות סגי לדיני ממונות. ונראה ליישב דהרמב״ם סובר כמש״נ בשיטת רש״י והרמב״ן דעצם המשא ומתן דמוציא שם רע חשיב משא ומתן דנפשות ואף המשא ומתן בנוגע למאה כסף בעי כ״ג למשא ומתן דחל ביה חלות שם דיני נפשות, ואע״פ שבפועל אינו יכול לבוא לידי דיני נפשות וחיוב מיתה מ״מ חל במשא ומתן חלות שם ד״נ, ולכן אין דנין דין מוציא שם רע אלא בזמן הבית. אמנם נראה דלפי תוס׳ דבעינן כ״ג משום לעז הדיינים דהיינו דחיישינן דלמא יבוא לידי נפשות ויצטרכו להוסיף בדיינים ויצא לעז על הדיינים הראשונים י״ל דליכא למיחש להכי בזה״ז דאין דנים דיני נפשות וא״כ על הממונות דמוציא שם רע לא בעינן כ״ג בזה״ז.
ועיין בר״ן (ח: ד״ה ובמקום דאיכא נפשות) וז״ל ולפי השיטה האחרונה אע״פ שכל ההלכה היא בממון של מאה כסף ובהזמת עדים באו לחדש בכאן שהעדים כבר הוזמו וכו׳ ואין צריך האב אלא ב״ד שיגבו לו הממון מן הבעל וזהו שאמרו בא לגבות ממון מן הבעל שאינו צריך אלא גוביינא לא לדין אחר לפיכך הוא בשלשה שאין לו עסק עם דיני נפשות כלל שהעדים כבר נגמר דינם להריגה ושוב אין לו עמהם שותפות כלל עכ״ל. ומשמע דאע״פ שנגמר דין העדים למיתה לעצם החיוב של מאה כסף בעינן כ״ג, והא דסגי בג׳ היינו רק לענין גביית החוב בלבד. ונראה דהא דבעי כ״ג לענין החיוב של מאה כסף הוא משום דחשיב משא ומתן דנפשות מאחר שחיובו תלוי בענין של נפשות. אמנם ממש״כ הר״ן בהמשך דבריו ״שאין לו עסק עם דיני נפשות כלל שהעדים כבר נגמר דינם להריגה״ משמע דאף לעצם החיוב של מאה כסף לא בעינן ב״ד של כ״ג. ולפי״ז י״ל דהר״ן סובר דבעי כ״ג מדין לעז רק כשיבא לידי דיני נפשות בפועל ולא מחמת דחל חלות שם משא ומתן של נפשות. והר״ן חולק על הרמב״ם דס״ל שחל חלות שם משא ומתן דנפשות אע״פ שאי אפשר לבוא לידי דיני נפשות בפועל ולכן בזה״ז אין דנים דין מוציא שם רע דאף על הממונות חל חלות שם משא ומתן דנפשות. ולפי הר״ן י״ל דבזה״ז היו דנים דיני ממונות דמוציא שם רע בג׳.
א. עיין בקובץ חידו״ת להגר״מ והגרי״ד בענין קבלת עדות וגמר דין בדיני נפשות (עמ׳ קל״ב – קל״ג) ובאגרות הגרי״ד הלוי פי״ג מהל׳ סנהדרין ה״ז.