×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּעֵדִים פְּסוּלִין וְדַיָּינִין כְּשֵׁרִין מִיגּוֹ דְּפָסְלִי עדים פָּסְלִי נָמֵי דַּיָּינֵי סֵיפָא בְּדַיָּינִין פְּסוּלִין וְעֵדִים כְּשֵׁרִין דְּמִיגּוֹ דְּפָסְלִי דיינין פָּסְלִי נָמֵי עדים.
is stated with regard to a case of disqualified witnesses and fit judges, i.e., the litigant claims that both the witnesses and the judges are disqualified and proves his claim only with regard to the witnesses. Rabbi Meir holds that since the witnesses are disqualified the judges are also disqualified, as the litigant’s entire claim is deemed credible. The latter clause, where Rabbi Meir rules that a litigant can disqualify witnesses, is stated with regard to a case of disqualified judges and fit witnesses, i.e., the litigant proves his claim only with regard to the judges. Since the judges are disqualified the witnesses were also disqualified.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
בעדין פסולין ודיינין כשרים, מיגו דפסלי עדים – פסלי נמי דיינין – כלומר: איכול בעל דין לומר: כבר נגמר זה הדין שקיבלתי על עצמי לדון בפני בית דין זה מאחר שנפסלו העדים. ואם טוען בעל דיני כי יש לי ראייה אחרת – התחלת הדין הוא זה, וצריכין אנו לברר לנו דיינים. כול׳ פשוטה היאב.
א. מכאן הובא ביד רמה בשם ויש אומרים.
ב. וביד רמה כתב שלפי פירוש ר״ח צריך לפרש את הסיפא דכי איפסלו דיינים כמאן דלא קבלינהו לעדים אנפשיה דמי ויכול למיפסלינהו. אלא שתמה דאכתי אמאי מצי פסיל להו לעדים ולא יהא אלא דלא קבלינהו אנפשיה לעולם. וכל המשך הסוגיא צ״ב לדעת ר״ח.
{משנה סנהדרין ג:ב} מתני׳ אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלושה רועי בקר ר׳ מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר׳ מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו:
{בבלי סנהדרין כד ע״א} אמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד:
בעדים פסולים ודיינין כשרין – בעל דין פוסל הדיינין והעדים ונמצאו דבריו אמת על העדים ומשום הכי מהימנינן ליה אפי׳ לגבי דיינין.
סיפא – שנמצאו דבריו אמת על הדיינין שפסולין הם ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דר״מ ורבנן לית להו מיגו.
מתני׳ אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר׳ מאיר אומר יכול לחזור בו. וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. [גמ׳] אמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד. פרש״י זצ״ל דקבליה עליה בחד דיינא ואע״ג דאיכא תרי אחריני בהדיה. אמר ר׳ מאיר יכול לחזור בו. מכאן נראה בעיני דהיכא שקיבל עליו עד אחד להיות נאמן עליו כבי תרי לענין ממון שאין יכול לחזור בו. מההיא דלעיל דאמר ר׳ שמעון בן לקיש תני עדו ואוקימנא לממון. וכגון דקבליה עליה כבי תרי. ופרכינן תניינא אמר ליה נאמן עלי אבא וכו׳ ואמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף דקבליה עליה בחד פי׳ אלמא כיון דפסיל מדאורייתא לר׳ מאיר מצי הדר ביה. ולרבנן אפילו הכי לא מצי הדר ביה. ה״ה דפליגי היכא דקיבלו עלייהו חד לענין ממון דחד טעמא ושנינו דצריכא פי׳ שלא תאמר דלאו חד טעמא. אלא כי היכי דאמרי רבנן באבא ואביך דקבליה עליה כחד דלא מצי הדר ביה. הכי נמי היכא דקביל עליה חד לענין ממון להיות נאמן כבי תרי לא מצי הדר ביה. והלכה כחכמים. ואף על גב דליתה לדר׳ שמעון בן (לוי) היינו משום דפרכינן דמדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני (אלמא מאתה). מיהו מאותה סברא שהיה מדמה עד אחד לענין ממון. לקרוב לענין דין לא הדר ביה דחד טעמא. ואע״ג דליכא למימד דהשתא דליתה לדר׳ שמעון ב״ל ליתה נמי לצריכותא. דלא קאמרי רבנן אלא באבא ואביך משום דחזו לעלמא. אבל חד כבי תרי דלעלמא לא חזי לא. מ״מ הואיל והקשה סתמא דתלמודא תניינא דרך פשיטא והשוה להו אהדדי כל כמה דלא חזינן דהדר ביה מסברתו ליכא למימר דהדר ביה מסברתו הראשונה. הילכך כי היכי דמכשרי רבנן באבא ואביך דפסולא דאורייתא וקיימא לן כוותייהו ה״נ מכשרי בבי תרי לענין ממונא וקיימא לן כוותייהו. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב״ה. ופי׳ ריב״א זצ״ל דהא דאמר רב דימי בריה דרב נחמי׳ בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד דאליבא דרבנן קאי דאי קבליה עליה בחד דאין כאן אלא חד פסול הוא דאין יכול לחזור בו. אבל אי קבליה עליה כבי תרי דאיכא תרי פסלי חדא דקרוב ועוד דיחיד הוא אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו כדקאמרי׳ בסמוך בהא קאמר רבא דלא מצי הדר ביה משום דאבא ואביך חד לעלמא אבל חד כבי תרי וכו׳ אלמא לא מכשרי רבנן אבא ואביך אלא בחד דחזו לעלמא. וגם הלשון מוכיח כגון דקבליה עליה בחד. ואי אדר׳ מאיר קאי הוה ליה למימ׳ אע״ג דקבליה עליה בחד קאמר ר׳ מאיר דיכול לחזור בו. מיהו מה שהביא ראיה מלשון צריכותא אינה ראיה דהא אוקימנא דמודו בעד אחד כבי תרי אע״ג דלא חזו לעלמא. ולא אשכחן דהדר ביה מזאת הסבר׳. מיהו הלשון מוכיח כדבריו כדפרישנא:
סימן יג
וכתוב באלפס דהיכא דקיבל עליה קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה דקיי״ל אין לאחד קנין כלום. דהא אפי׳ קיבל עליה לבעלה דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו. כדגרסי׳ פ׳ שבועת הדיינין ההוא דאמר לי׳ לחברי׳ מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא לך שנאמן עליו כבי תרי הואיל וקביל עליה. רוצה לומר דההיא מיירא כגון דקנו מיניה. רש״י זצ״ל לא הזכיר קנין בפירושיו. אלא כך כתב ההוא דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כ״ז שתאמר לא התקבלתי לא אוכל לומר לך פרעתיך. אבל קנין לא הזכיר כלל. מיהו כ״ש שהיא ראיה לדברי הגאון:
[שם]
מתני׳ נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך. פי׳ בין לדין בין לעדות. נאמנין עלי שלשה רועי בקר. פי׳ לדין אע״פ שאין מומחין. אבל לעדות כשרין הן כדלקמן. ר׳ מאיר אומ׳ יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו:
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לא תוקמא לרישא בערכאות שבסוריא וסיפא משום דצריך לברר אלא רישא בעדים פסולין ממש ודיינין כשרין מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דיינין דמצי אמר מדטרח אעדים פסולין דייני נמי פסילי ולא ניחא לי בגווייהו. ויש אומרים לפי שיכול בעל דין לומר כבר נגמר זה הדין שקבלתי עלי לפני ב״ד זה מאחר שנפסלו העדים ואם טוען בעל דינו שיש לו ראיה אחרת התחלת דין הוא זה וצריכין אנו לברר לנו דיינין. סיפא בדיינין פסולין ועדים כשרים מיגו דמיפסלי דיינין מיפסלי נמי עדים ללישנא קמא דידן מיגו דפסילי דיינין יכול למימר דילמא עדים נמי פסילי להאיך לישנא בתרא כיון דהני עדים קמי הנך דיינין הוא דקבלינהו כי איפסילו להו דיינין כמאן דלא קבלינהו לעדים אנפשיה דמי ויכול למפסלינהו אפ״ה לא אתיא שפיר להאיך לישנא דאכתי אמאי מצי פסיל להו לעדים ולא יהא אלא דלא קבלינהו אנפשיה לעולם. ואיכא דמוקמי לה בבא הוא ואחר לפסול את העדים דמגו דפסלי הני פסלי נמי הני ולאי נוגע בעדותו הוא ולאו מילתא היא אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא. ואסיקנא הני מילי היכא דאיכא כת אחרת ומנא ידעינן כגון דטעין בעל דין דאית ליה שתי כתי עדים ואתיא חדא מינייהו ואסהידא ואיפסלו דייני דרבי מאיר סבר כיון דטעין דאית ליה כת אחרת [אמרינן מיגו] וצריך לברר ורבנן סברי לא אמרינן מיגו ואע״ג דמיפסלי דיינין לא מיפסלי עדים ואי משום דטעין מעיקרא דאית ליה שתי כיתות אין צריך לברר בכת ראשונה וכן רישא דקתני זה פוסל דיינו של זה בעדים פסולין ודיינין כשרין דרבי מאיר סבר מיגו דמיפסלי עדים מיפסלי נמי דייני ולית ליה פסידא בהכי דהא איכא דייני אחריני ורבנן סברי לא אמרי׳ מיגו אבל היכא דלית ליה כת אחרת של עדים לאסהודי ליה דברי הכל אע״ג דמיפסלי דייני לא מצי פסלינהו לסהדי משום מיגו:
גמ׳. רישא בעדים פסולים ודיינים כשרין מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דיינין.
יש לעיין היאך מועיל מיגו לפסול את הדיינים. וי״ל דכיון דפסל את העדים ונמצאו דבריו אמת, ונתברר שהביא הבע״ד עדים פסולים ממילא איבד את זכותו לדון בזבל״א.
בעדים פסולין ודיינין כשרין, שבעל הדין טען שהעדים והדיינים פסולים והוכיח דבריו לגבי העדים, מיגו דפסלי [מתוך שפסולים] העדים, שהרי הוכיח שצדק, פסלי נמי דייני [פסולים גם הדיינים] סיפא [בסופו] מדובר בדיינין פסולין ועדים כשרין, שלגבי הדיינים הוכיח דבריו דמיגו דפסלי [שמתוך שנפסלו] הדיינין פסלי נמי [נפסלו גם כן] העדים.
is stated with regard to a case of disqualified witnesses and fit judges, i.e., the litigant claims that both the witnesses and the judges are disqualified and proves his claim only with regard to the witnesses. Rabbi Meir holds that since the witnesses are disqualified the judges are also disqualified, as the litigant’s entire claim is deemed credible. The latter clause, where Rabbi Meir rules that a litigant can disqualify witnesses, is stated with regard to a case of disqualified judges and fit witnesses, i.e., the litigant proves his claim only with regard to the judges. Since the judges are disqualified the witnesses were also disqualified.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בִּשְׁלָמָא מִיגּוֹ דְּפָסְלִי עדים פָּסְלִי נָמֵי דַּיָּינֵי אִיכָּא בֵּי דִינָא אַחֲרִינָא אֶלָּא מִיגּוֹ דְּפָסְלִי דַּיָּינֵי פָּסְלִי נָמֵי עדים וְהָא עֵדִים תּוּ לֵיכָּא.

Rava objects to this interpretation: Granted, in the former clause, it is reasonable that since the witnesses are disqualified the judges are also disqualified, as, since there is the option of going to another court, disqualifying these specific judges has no irreversible effect on the outcome of the case. But in the latter case, how can Rabbi Meir hold that since the judges are disqualified, the witnesses are also disqualified without proof? This disqualification nullifies the entire case, as there are no more witnesses.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא בי דינא אחרינא – ואינו נוגע בעדות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה, על סברה זו ] רבא: בשלמא [נניח] מה שאמרת מיגו דפסלי [מתוך שנפסלו] העדים פסלי נמי דייני [נפסלו גם כן הדיינים], טענה זו אפשר לקבל שכן אין בכך פגם שאין לו תקנה, שהרי איכא בי דינא אחרינא [יש בית דין אחר], שאפשר בקלות למצוא דיינים אחרים, אלא מיגו דפסלי דייני פסלי נמי [מתוך שפסולים הדיינים, פסולים גם כן] העדים בלא הוכחה והא [הרי] עדים תו ליכא [אין עוד], וכל הדין כולו מתבטל רק משום טענת ״מיגו״ זו!
Rava objects to this interpretation: Granted, in the former clause, it is reasonable that since the witnesses are disqualified the judges are also disqualified, as, since there is the option of going to another court, disqualifying these specific judges has no irreversible effect on the outcome of the case. But in the latter case, how can Rabbi Meir hold that since the judges are disqualified, the witnesses are also disqualified without proof? This disqualification nullifies the entire case, as there are no more witnesses.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא כַּת אַחֶרֶת.

The Gemara answers: No, the mishna is not referring to a case where there are no other witnesses. The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is necessary only in a case where there is another set of witnesses, which the litigant did not disqualify. Since disqualifying this set will not predetermine the outcome, the litigant’s claim that these witnesses are disqualified is accepted.
רי״ףאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא לא צריכא דאיכא כת אחרת כו׳ היינו דרב דימי כו׳ איכא בינייהו מגו כו׳ נראה דהשתא דאיכא כת אחרת וע״כ דלעדות אחרת הוא פוסל אותן איירי בהוא ואחר עמו אומרין שהן פסולים אבל איהו לחודיה משום האי מגו ודאי דלא נהמני׳ לפוסלן לעדות אחרת דאם לא כן לאו היינו דרב דימי דהא לרב דימי ודאי דלא מצי לפוסלן לעדות אחרת אלא בהוא ואחר עמו ומיהו ק״ק דהשתא נמי דמוקי ליה בכה״ג מאי קא קשיא היינו דרב דימי וקאמר דאיכא בינייהו מגו בעלמא הא איכא לאשכוחי דאיכא בינייהו במלתא דהכא גופי׳ דלרב דימי אף שלא נמצאו הדיינים פסולים מצי הוא ואחר לפוסלן משום טעמא דקאמר לעיל דסבר ר״מ דצריך לברר ולרבין לא מצי לפוסלן אלא משום מגו שכבר פסל גם הדיינים ודו״ק:
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאיכא [שיש] כת אחרת של עדים, שאותם לא פסל, ומשום כך שאין הבדל לענין הדיון פוסלים את אלה.
The Gemara answers: No, the mishna is not referring to a case where there are no other witnesses. The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is necessary only in a case where there is another set of witnesses, which the litigant did not disqualify. Since disqualifying this set will not predetermine the outcome, the litigant’s claim that these witnesses are disqualified is accepted.
רי״ףאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָא לֵיכָּא כַּת אַחֶרֶת מַאי הָכִי נָמֵי דְּלָא מָצֵי פָּסְלִי הַיְינוּ דְּרַב דִּימִי.

The Gemara asks: But if there is no other set of witnesses, what is the halakha? Is it indeed true that the litigant cannot disqualify them? If so, this is identical to Rav Dimi’s interpretation that the mishna is referring to a case where there are two sets of witnesses.
רי״ףאור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשי׳ אי הכי היינו דרב דימי דמוקי לה למתניתין בדקאמר בעל דין מעיקרא דאית ליה שתי כתי עדים כדאמרן. ומפרקינן איכא בינייהו מיגו וכו׳. אית דמפרשי רבין סבר אמרי׳ מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו ואי לאו הכי לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי׳ מיגו בעלמא. ולא מסתבר דאכתי לא ידעי׳ הי מיגו איכא בינייהו ואי אכל מיגו דעלמא קאי הא לא דמי להאי מיגו כלל. אלא הכין פירושא איכא בינייהו האי מיגו דהכא בדיינין כשרין ועדים פסולין רבין סבר אמרינן מיגו ופסלינן להו לדייני ורב דימי סבר דגבי דיינין פסולין ועדים כשרין כיון דטעין מעיקרא דאית ליה שתי כתי עדים מצי למפסילינהו לכת ראשונה משום דצריך לברר אבל דייני היכא דעדים פסולין ודיינין כשרים לא מצי למפסלינהו לדייני משום מיגו ורישא מוקי לה בערכאות שבסוריא:
ושואלים: הא ליכא [הרי אם אין] כת אחרת של עדים, מאי [מה יהא הדין] הכי נמי דלא מצי פסלי [כך גם כן תאמר שאינם יכולים לפסול], אם כן היינו [זהו] בדיוק מה שאמר רב דימי שמדובר בשתי כתות עדים.
The Gemara asks: But if there is no other set of witnesses, what is the halakha? Is it indeed true that the litigant cannot disqualify them? If so, this is identical to Rav Dimi’s interpretation that the mishna is referring to a case where there are two sets of witnesses.
רי״ףאור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִיגּוֹ דְּמָר סָבַר אָמְרִינַן מִיגּוֹ וּמָר סָבַר לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ.

The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the principle that since [miggo] one of the litigant’s claims is found to be correct, it can be assumed that other claims of his are correct as well. As one Sage, Ravin, holds that according to Rabbi Meir, we say miggo, i.e., this principle should be followed, and one Sage, Rav Dimi, holds that we do not say miggo, but rather the litigant is required to prove every claim he makes.
רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבין סבר – אמרינן מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו הוא ואי לאו הכי הוא לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי׳ מיגו בעלמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה רבין סבר כו׳ ר״מ ולרב דימי הד״א:
תוס׳ בד״ה אמר רבא נ״ב שייך לעמוד שני:
ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לענין מיגו זה, דמר סבר [שחכם זה, רבין סבור] שאמרינן [אומרים אנו] מיגו, שמתוך שנמצאו דבריו נכונים בדבר אחד הריהם מן הסתם נכונים גם בטענה אחרת. ומר סבר [וחכם זה, רב דימי, סבור] שלא אמרינן [אומרים אנו] מיגו, אלא צריך להוכיח דבריו בכל דבר לגופו.
The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to the principle that since [miggo] one of the litigant’s claims is found to be correct, it can be assumed that other claims of his are correct as well. As one Sage, Ravin, holds that according to Rabbi Meir, we say miggo, i.e., this principle should be followed, and one Sage, Rav Dimi, holds that we do not say miggo, but rather the litigant is required to prove every claim he makes.
רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גּוּפָא אָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ פֶּה קָדוֹשׁ יֹאמַר דָּבָר זֶה תְּנִי עֵדוֹ.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself: Reish Lakish says: Would a holy mouth, i.e., that of Rabbi Meir, say this strange statement, that a litigant can prevent a witness from testifying against him? Rather, emend the text of the mishna and teach: His witness, in the singular, meaning that a litigant can disqualify only a witness who testifies alone.
רי״ףאור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גופא אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה תני עדו. ומקשינן איני והאמר עולא הרואה את רבי שמעון בן לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחן זה בזה שאין דבר קשה יכול לעמוד באמצע שאינו מתפרד ולמה ליה למקרייה לר׳ מאיר פה קדוש דמשמע דהוה חכים טפי מיניה. מתקיף ליה רבינא מאי קא קשיא לך הלא כל הרואה את ר״מ כו׳ אלמא רבי מאיר הוה חכים טפי מיניה ומפרקינן דלאו אקשויי קא מקשינן אלא הכי קא אמרינן בוא וראה כמה מחבבין זה את זה בהלכה שהרי ריש לקיש חכם גדול היה ואעפ״כ היה מחבב דברי ר׳ מאיר וקרי ליה פה קדוש. כי הא דיתיב רבי וקאמר אסור להטמין את הצונן בשבת כלומר מים צונן שמתיירא שמא יחמו אסורין להטמינן בחול צונן בשבת משום דאתי לאחלופי בהטמנת חמין ואמרינן בבמה מדליקין (ל״ד.) דאין טומנין את החמין משחשכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אמר לפניו רבי ישמעאל בר׳ יוסי אבא התיר להתיר את הצונן והדר ביה רבי משמעתיה וסמך אדרבי יוסי:
ואקחה לי שתי מקלות כו׳ נועם תלמיד חכם שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה כלומר שמחבבין זה את זה וזה מתרץ דברי חבירו ואין מתכוין לחלוק עליו אלא א״כ רואה טעם ברור לסתור את דבריו. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה לזה לשון שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה״ש ב׳). לבנות לה בית בארץ שנער זה חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל דכתיב שתים נשים יוצאות אלמא תרתי הוו חנופה וגסות הרוח חנופה דכתיב בכנפי החסידה ואמרינן (חולין ס״ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה כלומר שהיא חנפה גסות הרוח דכתיב ורוח בכנפיהם ולשון גסות הרוח הוא ואסיקנא חנופה וגסות הרוח תרווייהו נחות לבבל ולבתר הכי אשתרבב ליה גסות הרוח מבבל לעילם ולא אשתייר בבבל אלא חנופה לחודה דייקא נמי דכתיב לבנות לה ולא כתיב להם אלמא לא אשתייר בבבל אלא חדא מינייהו. ומקשינן וגסות בבבל לא שכיחא והאמר מר סימן לגסות הרוח עניות קס״ד עניות ממון ועניות בבבל שכיחא טפי ומדאית בה עניות ש״מ גסות הרוח גרמא להו. ומפרקינן מאי עניות דקאמר עניות תורה ובעולם הוא דאיכא עניות תורה שהרי לא זכתה ללמד לאחרים דכתיב אחות לנו קטנה ושדים אין לה ואמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד מדקרי לה אחות ולא זכתה ללמד דכתיב ושדים אין לה כלומר שלא זכתה להניק חלב תורה לאחרים שהתורה נמשלה כחלב שחייו של תינוק תלויין בו והמלמד נמשל כשדים דכתיב (ישעיה כ״ח) גמולי מחלב עתיקי משדים אבל בבל לית בה עניות תורה דא״ר יוחנן בבל בלולה במקרא לסימנא בעלמא נקטה. במחשכים הושיבני אמר ר׳ ירמיה זה תלמוד של בבל לפי שיש לו טעמים עלומים וצפונים כמים עמוקים ויש אומרים לפי שלא היו מחבבין זה את זה בהלכה היה תלמודם ספק בידם:
א ודנים עוד גופא [לגופם] של דברים אמר ריש לקיש: וכי פה קדוש יאמר דבר זה, כלומר, וכי ר׳ מאיר שהיה גדול בחכמה ובקדושה יאמר דבר תמוה כזה שיכול אדם לומר שאינו מסכים לעד מסויים? אלא תני [שנה] ״עדו״ בלשון יחיד.
§ The Gemara returns to discuss the matter itself: Reish Lakish says: Would a holy mouth, i.e., that of Rabbi Meir, say this strange statement, that a litigant can prevent a witness from testifying against him? Rather, emend the text of the mishna and teach: His witness, in the singular, meaning that a litigant can disqualify only a witness who testifies alone.
רי״ףאור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִינִי וְהָאָמַר עוּלָּא הָרוֹאֶה אֶת ר״לרֵישׁ לָקִישׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּאִילּוּ עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה.

The Gemara asks: Is that so? Was it in character for Reish Lakish to speak of Rabbi Meir with such reverence when disagreeing with his ruling? But doesn’t Ulla say: When one sees Reish Lakish studying Torah in the study hall it is as though he is uprooting mountains and grinding them into each other? Reish Lakish was evidently very sharp in his analyses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היו חכמים מחבבין זה את זה, הלא תראה כי מי שרואה ריש לקיש בבית המדרש, רואה כח החכמה שלו כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. והיה אומר על ר׳ מאיר: פה קדוש יאמר דבר זה, ואע״פ שאמר רבינא: הרואה ר׳ מאיר בבית המדרש – כאילו עוקר וטוחן הרי הרים זה בזהא.
א. כלומר ואף על פי וכו׳ בכל זאת אפשר ללמוד מכאן שהיו מחבבין זה את זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וטוחנן זה בזה – מטיח ומקיש זה בזה אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לר׳ מאיר דרך ענוה פה קדוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרואה ר״ל בב״ה כאלו עוקר הרים כו׳ ור״מ בב״ה כאלו עוקר הרי הרים. מה שדימה המחודדים לעוקר הרים והרי הרים מבואר בחדושנו סוף הוריות ע״ש:
ומקשים: איני [וכי כן] בלשון זו של ענוה והתבטלות דיבר ריש לקיש?! והאמר [והרי אמר] עולא: הרואה את ריש לקיש עוסק בתורה בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה, משמע שאדם גדול וחריף ביותר היה!
The Gemara asks: Is that so? Was it in character for Reish Lakish to speak of Rabbi Meir with such reverence when disagreeing with his ruling? But doesn’t Ulla say: When one sees Reish Lakish studying Torah in the study hall it is as though he is uprooting mountains and grinding them into each other? Reish Lakish was evidently very sharp in his analyses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רָבִינָא וַהֲלֹא כׇּל הָרוֹאֶה ר״מרַבִּי מֵאִיר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּאִילּוּ עוֹקֵר הָרֵי הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה.

Ravina said in response: What is the difficulty? But is it not so that when anyone sees Rabbi Meir studying Torah in the study hall, it is as though he is uprooting the highest of mountains and grinding them into each other? Rabbi Meir was a greater scholar than Reish Lakish, so it was fitting for Reish Lakish to speak of him with reverence.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן רבי היה יושב ואומר: אסור להטמין בשבת הצונין. אמר לפניו ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי: אבא התיר להטמין הצונין. אמר רבי: כבר הורה זקן. ואע״פ שאילו היה ר׳ יוסי קיים כפוף היה יושב לפני רבי, דהא ר׳ ישמעאל בריה ממלא מקום אבותיו הוה וכפוף היה יושב לפני רבי – ואפילו הכי אמר רבי: כבר הורה זקן, שהיו מחבבין זה את זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא – ומאי תמהא והלא ר׳ מאיר עוקר הרי הרים הוא כלומר אלים וגבר טפי טובא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא: בדבר זה אין קושי, והלא כל הרואה את ר׳ מאיר בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה, שר׳ מאיר גדול היה בחכמה מריש לקיש וראוי שריש לקיש יטרח ויישב את דבריו!
Ravina said in response: What is the difficulty? But is it not so that when anyone sees Rabbi Meir studying Torah in the study hall, it is as though he is uprooting the highest of mountains and grinding them into each other? Rabbi Meir was a greater scholar than Reish Lakish, so it was fitting for Reish Lakish to speak of him with reverence.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הָכִי קָאָמַר בָּא וּרְאֵה כַּמָּה מְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה.

The Gemara answers: The question: Is that so, was not stated to raise a difficulty; rather, this is what he is saying, i.e., this is what the Gemara was noting: Come and see how much the Sages love each other. Although Reish Lakish was himself very sharp and a great Torah scholar, he spoke of Rabbi Meir with reverence.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא וראה כמה – כלומר לא אתמוהי קא מתמהי אלא הכי קאמר בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה וקרי ליה לר׳ מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], לא שריש לקיש גדול יותר, אלא בא וראה כמה מחבבין זה את זה, שאף שהיה ריש לקיש גדול בתורה וחריף מאד לא דיבר על ר׳ מאיר אלא בלשון כבוד זו.
The Gemara answers: The question: Is that so, was not stated to raise a difficulty; rather, this is what he is saying, i.e., this is what the Gemara was noting: Come and see how much the Sages love each other. Although Reish Lakish was himself very sharp and a great Torah scholar, he spoke of Rabbi Meir with reverence.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי וְקָאָמַר אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן אָמַר לְפָנָיו ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵי אַבָּא אהִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן א״לאָמַר לָהֶם כְּבָר הוֹרָה זָקֵן.

The Gemara cites another example of Torah scholars who spoke of each other with reverence. It is like that incident where Rabbi Yehuda HaNasi sat and said: It is prohibited to insulate cold food on Shabbat to keep it cold, as this may lead one to insulate hot food on Shabbat to keep it hot. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said before him: My father ruled that it is permitted to insulate cold food on Shabbat. There is no concern that this will lead one to insulate hot food on Shabbat. Rabbi Yehuda HaNasi subsequently said to those who asked him about this issue: I retract my previous statement; the elder, Rabbi Yosei, has already issued a ruling on this topic, and I defer to his ruling.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להטמין את הצונן – מים צונן ומתיירא שלא יוחמו אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת].
הורה זקן – ר׳ יוסי דאזלינן בתריה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מותר להטמין מים צונן בשבת בדבר שאין מוסיף הבל שלא אמרו שלא לטמון בשבת אף בדבר שאינו מוסיף אלא בדבר חם ולא עוד אלא אף חמין שנתערו מכלי ראשון לשני דינן כצונן לענין זה וי״מ בענין זה להטמין את הצונן שמתירא שיחמו ומותר להטמינן בחול וכיוצא בו להעמיד צנתן ובאמת הכל מותר אלא שלענין פירוש ראשון נראה יותר ומבעוד יום אפילו חמין מותר בדבר שאינו מוסיף הבל אבל בדבר המוסיף אסור כמו שיתבאר במקומו:
גמ׳ אסור להטמין את הצונן כו׳. נ״ב פירוש בשבת וכן איתא להדיא בפרק במה טומנין:
וכיוצא בו כי הא [כמו מעשה זה] דיתיב [שישב] רבי וקאמר [ואמר]: אסור להטמין את הצונן בשבת במקום צונן שלא יתחמם בו, משום שהוא נראה כמטמין את החמין, שיש בכך חשש בישול בשבת. אמר לפניו ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי: אבא, ר׳ יוסי, התיר להטמין את הצונן. אמר להם רבי לשואלים: כבר הורה זקן, כלומר, יש כבר לפנינו הוראה של ר׳ יוסי, ואני מבטל את דברי מפני דבריו.
The Gemara cites another example of Torah scholars who spoke of each other with reverence. It is like that incident where Rabbi Yehuda HaNasi sat and said: It is prohibited to insulate cold food on Shabbat to keep it cold, as this may lead one to insulate hot food on Shabbat to keep it hot. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said before him: My father ruled that it is permitted to insulate cold food on Shabbat. There is no concern that this will lead one to insulate hot food on Shabbat. Rabbi Yehuda HaNasi subsequently said to those who asked him about this issue: I retract my previous statement; the elder, Rabbi Yosei, has already issued a ruling on this topic, and I defer to his ruling.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב פָּפָּא בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה מְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה דְּאִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי קַיָּים הָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי דְּהָא ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵי מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה וְהָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי וְקָא אָמַר כְּבָר הוֹרָה זָקֵן.

Rav Pappa says: Come and see how much they loved each other. As, had Rabbi Yosei still been alive, he would have been subordinate to and sitting before Rabbi Yehuda HaNasi as his student, as Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, was his fathers’ replacement, i.e., he was as great a Torah scholar as his forebears, and he was subordinate to and sitting before Rabbi Yehuda HaNasi as his student. And, nevertheless, Rabbi Yehuda HaNasi said: The elder has already issued a ruling on this topic, and he deferred to Rabbi Yosei’s ruling.
רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממלא מקום אבותיו – חשוב כאביו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ואמר רב פפא בא וראה כו׳ כצ״ל:
ועל כך העיר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה. שאילו היה ר׳ יוסי קיים (חי), הרי אף הוא היה כפוף בהכנעה ויושב לפני רבי כתלמיד, דהא [שהרי] ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי ממלא מקום אבותיו הוה, כלומר, גדול היה כאביו בחכמה והיה כפוף ויושב לפני רבי, ובכל זאת קא אמר [אמר] רבי: כבר הורה זקן מפני חיבתו וכבודו של ר׳ יוסי.
Rav Pappa says: Come and see how much they loved each other. As, had Rabbi Yosei still been alive, he would have been subordinate to and sitting before Rabbi Yehuda HaNasi as his student, as Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, was his fathers’ replacement, i.e., he was as great a Torah scholar as his forebears, and he was subordinate to and sitting before Rabbi Yehuda HaNasi as his student. And, nevertheless, Rabbi Yehuda HaNasi said: The elder has already issued a ruling on this topic, and he deferred to Rabbi Yosei’s ruling.
רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי דִּכְתִיב {זכריה י״א:ז׳} וָאֶקַּח לִי (אֶת) שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נוֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חוֹבְלִים נוֹעַם אֵלּוּ ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה חוֹבְלִים אֵלּוּ ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה.

This demonstrates what Rabbi Oshaya says: What is the meaning of that which is written: “And I took for myself two staves; the one I called Graciousness, and the other I called Binders” (Zechariah 11:7)? “Graciousness”; these are the Torah scholars in Eretz Yisrael, who are gracious to one another in discussions of halakha. They treat each other with honor and love, as demonstrated in the statements of Reish Lakish and Rabbi Yehuda HaNasi. “Binders [ḥovelim]”; these are the Torah scholars in Babylonia, who injure [shemeḥabbelim] each other in discussions of halakha, i.e., they speak harshly to each other when they disagree.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאחד קראתי נועם – אילו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. ולאחד קראתי חובלים – אילו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה לזה בהלכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחבלים – בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני א״י נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״ד ואקח לי שתי מקלות לאחד כו׳ עד במחשכים הושיבני כו׳. מה שיש לדקדק בזה מה ענין המקלות לת״ח וע״ק למה קרא לת״ח שבא״י נועם בלשון יחיד ולת״ח שבבבל חובלים בלשון רבים וע״ק מאי ענין ב׳ מדות הללו שבהם שהם גסות הרוח וחנופה שנשאו האיפה בין השמים ובין הארץ וע״ק מה קאמר מאי בבל הרי מפורש בתורה כי שם בלל וגו׳ גם קשה לפירוש ר״ת בלולה במקרא כו׳ ואנו פוטרים עצמנו כו׳ מה ענינו לכאן דמשמע הכא דקחשיב חסרון ופחיתות תלמוד בבלי ועוד דתלמוד א״י נמי בלול כה״ג. מבואר דאמרינן פרק המדיר אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו דהא ר׳ ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק התם קרי לן בבלאי טפשאי הקושיא דהיכא מוכח מהא דקרי לן בבלאי טפשאי דעדיף חד מינן כתרי מינייהו ומה טעם דכי סליק דהוה כב׳ מינייהו ונראה לומר אביי דקאמר התם וחד מינייהו כו׳ יליף ליה מקרא דמייתי לעיל מיניה ולציון יאמר איש ואיש יולד בה דדריש יתורא דאיש התם דאיש אחד שיולד שם עדיף כב׳ איש מינן ובא רבא לומר דלאו משום דהם עצמם מצד טבעם מוכנים יותר לחכמה מינן אלא משום דאוירא דארץ ישראל מחכים טפי דהא רבי ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וחד מינן הוה אז עדיף כתרי דידיה וכי סליק להתם אמר בבלאי טפשאי דאוירא דא״י מחכים ליה דהוי כחד מבני א״י דהוו כתרי מינן כדכתיב איש ואיש וגו׳ וזה גרם לו אוירא דא״י נמצא אנן דהוינן כתרי דידיה כי הוה הכא כי סלקינן להתם יגרום לנו אוירא דא״י דהוינן כתרי מינייהו ולזה אמר ואקח לי ב׳ מקלות כי דימה שם בכתוב ישראל לצאן והקב״ה לרועה וכמו שהרועה מנהיג הצאן במקל והוא נקרא מלמד ודרבן כן ע״י הת״ח יתנהגו ישראל שהם מלמדים אותם דעה ובינה ואמר כי קרא הרועה שהוא הקב״ה המקל שהוא המנהיג לתלמידי חכמים של א״י נועם ע״ש שמנעימים כו׳ ושל בבל חובלים ע״ש שמחבלים כו׳ וקרא לת״ח שבא״י נועם בלשון יחיד ולת״ח שבבבל חובלים בלשון רבים כמ״ש כי חד מינייהו שבא״י עדיף כתרי מינן שבבבל והוא בעצמו כוונת הכתוב חבלים נפלו לי בנעימים וגו׳ לפי מ״ש בפרק כ״ג ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה שנאמר ומשה עלה וגו׳ וכתיב עזרא עלה מבבל מה עלייה האמור כאן תורה כו׳ ואע״פ שלא ניתנה על ידו כו׳ והיה לבעל דין לחלוק ולומר שהרי עזרא היה מת״ח שבבבל שנקראו מחבלים זה את זה ועל כן אמר הכתוב שאל תתמה על מעלתו כי חבלים שהוא עזרא וסייעתו שעלו מבבל שנקראו מחבלים נפלו לי בנעימים כיון שעלו לא״י נקראו נעימים שעל ידי כן נחלת ה׳ שפרה עלי ר״ל יותר מת״ח שבא״י כההיא דרבי ירמיה כד סליק לא״י דהוה עדיף כתרי מינן והיינו דדרש ג״ש מעלה עלה שמעלתו היה כשעלה לא״י ור״י דדרש יצהר וב׳ זיתים נמי ע״ש גאותן שמריבין זה לזה וסמיך לזה ענין החנופה וגסות הרוח שירדו לבבל על ידי שאין תורתם עולה יפה ולפי שאלו הב׳ מדות הם הפכיים למטה בארץ לפי הנראה כי החונף לחברו במעלות אינו מתגאה והוא חביב בעיני הבריות מתוך שחונף להם ומספר במעלותם אבל המתגאה לא יספר לעולם במעלות אחרים רק בפחיתות וע״כ הוא שנאוי בעיני הבריות כדאמרינן פרק המוכר פירות כל המתגאה אפילו על אינשי ביתא לא מתקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה וגו׳ וההיפך למעלה בשמים מדת הגאוה נאמר בו ית׳ ב״ה ה׳ מלך גאות וגו׳ כי גאה גאה וגו׳ והחנופה שנואה שם כמ״ש בד׳ כתות שאין מקבלין פני שכינה שנאמר כי לא לפניו חנף יבא ולזה אמר שראה אלו ב׳ נשים שהם הגסות והחנופה ותשאנה האיפה שהיא מדה גסה שיתחברו בה אלו ב׳ מדות הרעים ואמר שראה אותה בין השמים ובין הארץ כי מדת החנופה לא תבא בשמים שאין לה מקום שם ומדת הגאוה לא תבא בארץ שאין לה מקום בארץ ועל כן אמר אנה מוליכות את האיפה שאפשר שיתחברו במקום אחד ואמר למצוא להם בית ומקום אחד בארץ שנער שיתחברו אלו ב׳ מדות בת״ח שבבבל דבהלכה מחבלין זא״ז ובמילי דעלמא ובתוכחה לע״ה היו מחניפין היפך ת״ח שבא״י דבהלכה מנעימים זה לזה אבל במילי דעלמא אין מחניפין ואמר מאי בבל דלפי דקדוק הלשון ה״ל לקרותה בלל כמ״ש כי שם בלל וגו׳ ואף אם נאמר דבכפולים נופל למ״ד הפעל כדכתיב ונבלה שם שפתם מ״מ ב׳ שבתחלת התיבה בבל אין לה מקום ולזה דרש מיניה שהב׳ רמז על ב׳ תורות שהן תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדדרשינן ב׳ של בראשית והוא שמתוך גאותן לומדין בלול ומעורבב לפי הזמן דבן ה׳ למקרא לומדין משנה ובן י׳ למשנה לומדין תלמוד שבקטנותן לומדין מעורבב משנה ותלמוד מתוך גאותן וקאמר רבי ירמיה על זה במחשכים הושיבני וגו׳ ירמיה הנביא אמר האי קרא על גלות בבל ואמרו רבי ירמיה גם כן לסימן על עצמו שהיה מבבל ולמד שם תלמודם מבולבל ומעורב ואמר כמתי עולם אל תיקרי עולם אלא עילם וכמתי לשון תרגום כמו כבואו דהיינו כאותן שאתו ובאו לעילם שלא זכו ללמוד כדלעיל:
וביטויים אלה מתקשרים במה שאמר ר׳ אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים״ (זכריה יא, ז) ״נועם״אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, שאף בשעת ויכוח נוהגים הם כבוד וחיבה זה בזה, וכפי שראינו. ״חובלים״אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, שבשעת הויכוח הם חריפים וקשים ואינם נוחים זה לזה.
This demonstrates what Rabbi Oshaya says: What is the meaning of that which is written: “And I took for myself two staves; the one I called Graciousness, and the other I called Binders” (Zechariah 11:7)? “Graciousness”; these are the Torah scholars in Eretz Yisrael, who are gracious to one another in discussions of halakha. They treat each other with honor and love, as demonstrated in the statements of Reish Lakish and Rabbi Yehuda HaNasi. “Binders [ḥovelim]”; these are the Torah scholars in Babylonia, who injure [shemeḥabbelim] each other in discussions of halakha, i.e., they speak harshly to each other when they disagree.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) {זכריה י״א:י״ג,ט״ו} וַיֹּאמֶר (אֵלַי) אֵלֶּה [שְׁנֵי] בְנֵי הַיִּצְהָר הָעוֹמְדִים וְגוֹ׳ וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ יִצְהָר אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֵלּוּ ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים שבא״ישֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה כְּשֶׁמֶן זַיִת וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֵלּוּ ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּרוֹרִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה כְּזַיִת.

Similarly, it is stated: “Then he said to me: These are the two anointed ones, that stand by the Lord of the whole earth” (Zechariah 4:14), and it is stated: “And two olive trees by it, one upon the right side of the bowl, and the other upon its left side” (Zechariah 4:3). With regard to the expression “anointed ones,” Rabbi Yitzḥak says: These are the Torah scholars in Eretz Yisrael, who are pleasant to each other in discussions of halakha like olive oil, which is not bitter. The verse “and two olive trees by it” should be interpreted as follows: These are the Torah scholars in Babylonia, who are bitter to each other in discussions of halakha like an olive.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן שני בני היצהר – תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחין זה לזה כשמן, ושנים זתים עליה, אילו תלמידי חכמים שבבבל שמרין זה לזה כזית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך יצהר
יצהרא(סנהדרין כד.) אלה בני היצהר אילו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן:
א. [עהל.]
משמנין – נוחין כשמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכעין זה נאמר שם: ״ויאמר אלה שני בני היצהר העמדים על אדון כל הארץ״ (זכריה ד, יד), ונאמר: ״ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה״ (זכריה ד, ג) ״יצהר״אמר ר׳ יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית שאיננו חריף. ״ושנים זיתים עליה״אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית.
Similarly, it is stated: “Then he said to me: These are the two anointed ones, that stand by the Lord of the whole earth” (Zechariah 4:14), and it is stated: “And two olive trees by it, one upon the right side of the bowl, and the other upon its left side” (Zechariah 4:3). With regard to the expression “anointed ones,” Rabbi Yitzḥak says: These are the Torah scholars in Eretz Yisrael, who are pleasant to each other in discussions of halakha like olive oil, which is not bitter. The verse “and two olive trees by it” should be interpreted as follows: These are the Torah scholars in Babylonia, who are bitter to each other in discussions of halakha like an olive.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) {זכריה ה׳:ט׳} וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה הָאֵיפָה בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וָאוֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִיכוֹת אֶת הָאֵיפָה וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוחי זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל.

The Gemara interprets another verse in Zechariah: “Then I lifted my eyes and saw, and behold there came forth two women, and the wind was in their wings, for they had wings like the wings of a stork. And they lifted up the measure between the earth and the heaven. Then I said to the angel that spoke with me: To where do they take the measure? And he said to me: To build her a house in the land of Shinar” (Zechariah 5:9–11). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: This measure refers to flattery and arrogance that descended to Babylonia, i.e., Shinar.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם וגומ׳, ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער. ואמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל. ואסיקנא דגסות נחתא לבבל ואישתרבבא לעילם. ודייקינן, מדכתיב: לבנות לה בית ולא כתיב לבנות להם בית – ש״מ דחנופה לבדה נשארה, וגסות הרוח ירדה לעילם. דעילם אית בה ענייות תורה, ואמרינן: סימן לגסות הרוח ענייות תורה, כמו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איפה – זה יצר הרע.
שתי נשים – חנופות וגסות הרוח.
ורוח בכנפיהם – לשון גסות הרוח.
ככנפי החסידה – זו חנופה שמראין עצמם חסידים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שהוזכרו פסוקי ספר זכריה מביאים מה שנאמר שם עוד: ״ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשנה האיפה בין השמים ובין הארץ. ואמר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער״ (זכריה ה, ט–יא). אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ שמעון בן יוחאי: ״איפה״ זו משמעה חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל.
The Gemara interprets another verse in Zechariah: “Then I lifted my eyes and saw, and behold there came forth two women, and the wind was in their wings, for they had wings like the wings of a stork. And they lifted up the measure between the earth and the heaven. Then I said to the angel that spoke with me: To where do they take the measure? And he said to me: To build her a house in the land of Shinar” (Zechariah 5:9–11). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: This measure refers to flattery and arrogance that descended to Babylonia, i.e., Shinar.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְגַסּוּת הָרוּחַ לְבָבֶל נְחִית וְהָאָמַר מָר עֲשָׂרָה קַבִּין גַּסּוּת יָרְדוּ לְעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאַחַת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

The Gemara asks: And did arrogance descend to Babylonia? But doesn’t the Master say: Ten kav of arrogance descended to the world; Eilam took nine and all the rest of the world in its entirety took one?
רי״ףאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תלמידי חכמים ראוי להם להיות נוחים זה לזה בהלכה ומחבבין כל אחד דבריו של חבירו ולא שיהו מכוונים לקטרג ולנצח ואם עושין כן נמצאו מנעימים זה לזה בהלכה ומוציאין כל תעלומה לאור וזוכין ללמוד וללמד שזה ר״ל הלומד לאחרים וההשפעה לזולתו הוא תכלית השלימות וכל שאינו זוכה ללמד לא השלים לנפשו חקה כמו שאמרו אחות לנו קטנה ושדים אין לה זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד והזוכה לכך אשריו ואשרי חלקו:
ושואלים: וכי גסות הרוח לבבל נחית [ירדה]? והאמר מר [והרי אמר החכם] עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כולו!
The Gemara asks: And did arrogance descend to Babylonia? But doesn’t the Master say: Ten kav of arrogance descended to the world; Eilam took nine and all the rest of the world in its entirety took one?
רי״ףאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אִין לְבָבֶל נְחִית וְאִישְׁתַּרְבּוֹבֵי דְּאִישְׁתַּרְבַּב לְעֵילָם דַּיְקָא נָמֵי דִּכְתִיב לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara answers: Yes, it descended to Babylonia, and it made its way to Eilam. The language of the verse is also precise, as it is written: “To build her a house in the land of Shinar,” which indicates that the original intention was to build a house in Babylonia, but it was not built there. The Gemara comments: Conclude from it that arrogance did not remain in Babylonia.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבנות לה בית – ולא כתיב (להם) אלמא האחת לבדה נתישבה שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אין [כן], בתחילה גסות הרוח לבבל נחית [ירדה] ואישתרבובי דאישתרבב [השתרבבה ויצאה] לעילם ולא נשארה בבבל. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דכתיב ״לבנות לה בית בארץ שנער״ (זכריה ה, ט–יא) כלומר: זו היתה הכוונה, אבל בפועל לא בנתה שם אלא במקום אחר. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara answers: Yes, it descended to Babylonia, and it made its way to Eilam. The language of the verse is also precise, as it is written: “To build her a house in the land of Shinar,” which indicates that the original intention was to build a house in Babylonia, but it was not built there. The Gemara comments: Conclude from it that arrogance did not remain in Babylonia.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְהָאָמַר מָר סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ עֲנִיּוּת וַעֲנִיּוּת לְבָבֶל נְחִית מַאי עֲנִיּוּת עֲנִיּוּת תּוֹרָה דִּכְתִיב {שיר השירים ח׳:ח׳} אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן זוֹ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד.

The Gemara asks: But doesn’t the Master say: A sign of arrogance is poverty? And poverty descended to Babylonia, not to Eilam. The Gemara answers: To what kind of poverty is this referring? It is poverty with regard to Torah, which was characteristic of Eilam. As it is written: “We have a little sister, and she has no breasts” (Song of Songs 8:8), and Rabbi Yoḥanan says: This refers to Eilam, whose inhabitants merited to learn Torah but did not merit to teach it. They did not produce Torah scholars capable of imparting their wisdom to others.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עניות תורה – בעילם היא דניאל בעילם הוה דכתיב (דניאל ח) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ולא רבץ תורה עזרא הוה בבבל ולמד חק ומשפט בישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שכתבנו במשנה שכל שקבל עליו את הפסול בלא קנין לידון על פי עדותו אפילו קבלו עליו בשנים כשרים אינו יכול לחזור אם נגמר הדין מקצת גאוני ספרד חולקין בה לומר שלא נאמר כן אלא בשקבלו באחד להצטרף עם אחר שנמצא שלא העלהו אלא מדרגה אחת מפסול לכשר אבל אם קבלו עליו בשנים יכול לחזור אפילו נגמר הדין אם לא קנו מידו הואיל והעלהו שתי מדרגות מפסול לכשר ומאחד לשנים ומפרשים מה שאמרו בכאן כגון דקבליה בחד שעל דברי חכמים הוא חוזר ואין הדברים נראין אלא על דרך שפירשנו במשנה וזה שאמרו כאן כגון דקבליה עליה בחד לדעת ר׳ מאיר היא שנויה לומר לדעתו שאע״פ שלא קבלו אלא באחד יכול לחזור אבל לדעת חכמים שהלכה כמותם אפילו קבלו בשנים על הדרך שבארנו ולא עוד אלא אפילו קבל עליו בעל דינו כשנים וכמו שאמרנו בשבועות (מ״ב.) מהימנת לי כבתרי כל אימת דאמרת לא פרענא:
זה שקבל עליו את הפסול לידון על פי עדותו ואפילו בשנים או לדון לו ואפילו בשלשה שאינו יכול לחזור לא סוף דבר במחול לך ר״ל שהתובע הוא שמגזם על עצמו בכך שאם יזכה הנתבע על פיו של זה שתסתלק תביעתו שהרי מכיון שיצא זכאי זכה במה שבידו אלא אף באתן לך ר״ל שהנתבע מגזם על עצמו כך ואם נתחייב על פי קרוב או פסול זה מוציאין מידו והוא שאמרו בכאן לדעת ר׳ יוחנן באתן לך מחלוקת ובתלמוד המערב אמרה בלשון אחרת והוא שאמר ר׳ יוחנן שם אפילו נוטל מזה ונותן לזה וכן בשבועה בין בדור לי בחיי ראשך והפטר אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין בין בדור לי בחיי ראשך וטול אם הוא מן הנשבעין ונוטלין וכן מי שמקבל עליו להפכה על בעל דינו או מי שלא היה חייב שבועה ומגזם על עצמו שישבע או שאינו חייב אלא היסת ומקבל עליו שבועת התורה וכן כל כיוצא בזה:
קבלה זו שהזכרנו אם בקנין דיו לפני שנים ואם בלא קנין שהדבר תלוי בגמר דין כל שקבל עליו בפני שנים יכול לחזור בפני שלשה אינו יכול לחזור וכן היא שנויה בתלמוד המערב:
גמר דין שהזכרנו בעדות י״מ אותו משנתקבל עדותם בבית דין ובדין משאמרו איש פלוני אתה זכאי ואני אומר בשתיהן משאמרו איש פלוני וכו׳ וזהו גמר דין אף בעדות ר״ל שגמרו את הדין על פי אותה העדות ובשבועה י״מ משאמרו לו השבע וטול כמו שאמרת או השבע והפטר וכן ביארנוה במשנה וי״מ עד שישבע וכן כתבוה גדולי המחברים וכך היא שנויה במקומה אמר לו רצונך השבע וטול ונשבע אין יכול לחזור אלא שיש גורסים שם נשבע ואינו יכול לחזור ואף לענין ממון פרשוה גדולי המחברים בשהוציאו הממון כבר בדין זה הקרוב או בעדותו ובממון מיהא לא יראה כן שמאחר שאמרו איש פלוני וכו׳ גמר דין הוא אע״פ שלא יצא הממון עדיין אלא שבתלמוד המערב נראה כדבריהם שאמרו שם שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור ויש שואלין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ובררו הם את השלישי בלא קנין וקודם גמר דין אם יכולין לחזור בהם שמא דוקא באבא ואביך שהם פסולים יכול לחזור אבל בכשרים לא או שמא אף בכשרים ובאו לומר שאף בזו [אין] חוזרין ממה שאמרו בראשון של מציעא (ב״מ כ׳.) מצא שטרי בירורין יחזיר ופירשוה בזה בורר לו אחד וכו׳ וכותבין בשטר פלוני בירר פלוני שלא ישכחו הנבררים ואם נאמר שאין יכולין לחזור הוא הוא שהוצרכו לומר שיחזיר אעפ״כ שמא יש הפסד לאחד מהם שהיה חוזר בו ועכשיו אין יכול לחזור אבל אם יכול לחזור מה הוצרך ללמד שיחזיר והרי משהחזיר יכול לחזור ומ״מ אין הכרח בראיה זו שמא היא שנויה בקנו מידו שאין יכול לחזור אלא שיש קצת ראיה ממה שאמרו בפרק הגוזל זוטא דמכי פתחו בדינא מצי אמר לבית דין הגדול אזילנא אלמא דוקא לבית דין הגדול אבל לבית דין אחר אין יכול לילך אלמא מכי פתחו בדינא ר״ל שסדרו טענותיהם אין יכולים לחזור:
שם אחות לנו קטנה ושדים אין לה אמר רבי יוחנן כו׳. נ״ב פירוש אדניאל קמתנבא דאתא ממלכות דוד והיינו דכתיב אחות לנו וק״ל:
ושואלים: והאמר מר [והרי כבר אמר החכם] סימן לגסות הרוחעניות, והרי עניות לבבל נחית [ירדה]! ומשיבים: מאי [מה היא] אותה עניות שהיא סימן לגסות הרוח — עניות תורה, ודבר זה היה בעילם ולא בבבל. וכן דרשו על הכתוב ״אחות לנו קטנה ושדים אין לה״ (שיר השירים ח, ח) אמר ר׳ יוחנן: זו עילם שזכתה ללמוד, שהיו בה אמנם תלמידים שלמדו תורה ולא זכתה ללמד, שלא הגיעו למעלה שיוכלו להיות מרביצי תורה ברבים.
The Gemara asks: But doesn’t the Master say: A sign of arrogance is poverty? And poverty descended to Babylonia, not to Eilam. The Gemara answers: To what kind of poverty is this referring? It is poverty with regard to Torah, which was characteristic of Eilam. As it is written: “We have a little sister, and she has no breasts” (Song of Songs 8:8), and Rabbi Yoḥanan says: This refers to Eilam, whose inhabitants merited to learn Torah but did not merit to teach it. They did not produce Torah scholars capable of imparting their wisdom to others.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מַאי בָּבֶל א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּלוּלָה בַּמִּקְרָא בְּלוּלָה בַּמִּשְׁנָה בְּלוּלָה בַּתַּלְמוּד {איכה ג׳:ו׳} בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם אָמַר ר׳רַבִּי יִרְמְיָה זֶה תַּלְמוּדָהּ שֶׁל בָּבֶל.:

The Gemara asks: What is the homiletic interpretation of the word Babylonia? Rabbi Yoḥanan says, as a tribute to the Jewish community of Babylonia and its Torah scholars: It means mixed with Bible, mixed with Mishna, and mixed with Talmud. Other Sages had a different opinion of the Torah in Babylonia: With regard to the verse: “He has made me dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6), Rabbi Yirmeya says: This is the Talmud of Babylonia, which is not as clear as the Talmud of Eretz Yisrael.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ יוחנן: בבל – בלולה במשנה ובמקרא ובתלמוד.
אמר ר׳ ירמיה: במחשכים הושיבני כמיתי עולם – זה תלמוד בבלי – כלומר: טעמים שלו צפונים ועלומים כמים עמוקים.
ירושלמי (ה״ב): תרין בני אינש הוה להון דין באנטוכיא. אמר חד לחבריה: מה דר׳ יוחנן אמר – מקובל עלי. שמע ר׳ יוחנן ואמר: לאו כל כמיניה מטרפא בעל דיניה, אלא שמעין מיליהון תמן, ואין הות צרכא – כתבין ומשלחין עובדא לרבנןא.
תרין בני אינש הות לון דין בטבריא. זה אמר: בבית דין הגדול, וזה אמר: בבית דין הקטן – שומעין לזה שאמר בבית דין הגדול.
א. לפנינו בירושלמי: ריש לקיש אמר בערכאות שבסוריא אמרו הא בדיני תורה לא, ר׳ יוחנן אמר אפילו בדיני תורה. היך אמרין תרין בני נש וכו׳. ומהבאת ר״ח את דברי הירושלמי כאן (אף שהיא סוגיא ערוכה להלן לא,ב) נראה שפירש ׳אפילו בדיני תורה׳ שהמלוה יכול לפסול את הדיינים שבחר הלוה, וכגון שביקש הלוה לדון בבית הוועד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בבל
בבלאבלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד (סנהדרין כד. בגמרא זה בורר לו אחד):
ערך מכס
מכסב(שבת עח.) המוציא קשר של מוכסין חייב (גמרא) כמה שיעור קשר מוכסים שתי אותיות (נדרים כז:) נודרין להרגין ולחרמין מוכס שאין לו קצבה מוכס העומד מאיליו (סנהדרין כד) ואלו הן הפסולין הרואין והגבאין והמוכסין. אמר גאון ז״ל הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקייץ להו פסלינהו רבנן דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלך מטיל מס לגבותו מן היהודים מכל אחד לפי ממונו הני מוכסין המעריכין נושאין פנים למקצתן ומקילין ולאחרים מכבידין יותר מן הראוי נמצאו גזלנים:
א. [פערווירט פעמישט.]
ב. [צאלל.]
במחשכים הושיבני – שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם.
בלולה במקרא ובמשנה וכו׳ – פירש רבינו תם דבתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים (מסכת ע״ג דף יט.) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש״ס אע״פ כן אנו קוראים בכל יום פרשת התמיד ושונים במשנת איזהו מקומן וגורסין רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי [מה] מדרש המלה ״בבל״ אמר ר׳ יוחנן: שהיא מלאה דברים מעולים — בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד, וכל זה לשבחה של בבל היהודית וחכמיה. ואולם חכמים אחרים ראו את הענין אחרת ועל הכתוב ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״ (איכה ג, ו) אמר ר׳ ירמיה: זה תלמודה של בבל, שלדעתו איננו בהיר ומחוור כתלמודה ולימודה של ארץ ישראל.
The Gemara asks: What is the homiletic interpretation of the word Babylonia? Rabbi Yoḥanan says, as a tribute to the Jewish community of Babylonia and its Torah scholars: It means mixed with Bible, mixed with Mishna, and mixed with Talmud. Other Sages had a different opinion of the Torah in Babylonia: With regard to the verse: “He has made me dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6), Rabbi Yirmeya says: This is the Talmud of Babylonia, which is not as clear as the Talmud of Eretz Yisrael.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) מתני׳מַתְנִיתִין: באָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ נֶאֱמָנִים עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָּקָר ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים גאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.

MISHNA: If one litigant says to the other: My father is trusted to adjudicate for me, or: Your father is trusted to adjudicate for me, or: Three cattle herders, who are not proficient in halakha, are trusted to adjudicate for me, all of whom are disqualified from serving as judges, Rabbi Meir says: The one who made the offer can retract it, and the Rabbis say: He cannot retract it, but must accept their verdict.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳: אמר לו: נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר כול׳. אוקימנא: כגון דקבליה בחד – כלומר: אבא ועד אחדא עמו, או אביך ואחר עמו נאמנין עלי. ר׳ מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים {אומרים}: אין יכול לחזור בו.
א. רש״י פירש את המשנה שקיבלו עליו לדיין. אבל ר״ח וכן רב האי (בתשובה המובאת בהערה להלן) פירשו את המשנה שקיבלו לעדות. והסמ״ע ריש סי׳ כב הוכיח שכן הוא אפילו לפירוש רש״י, מהא דאמרינן להלן כה,ב מאי לאו לעדות וכו׳. בקיצור ר״ח הנוסח, אבא ואחר עמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ נאמן עלי – להיות דיין.
אבא – פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחיוב דנפקא לן בפירקין (סנהדרין כז:) מלא יומתו אבות על בנים וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כו׳ אוקמה רב דימי כגון דקבליה עליה בחד דכיון דליכא אלא חדא פיסול גמר ומקני ולא יכול למהדר ביה אבל היכא דקבליה עליה כבתרי כיון דלעלמא לא מהימן כבתרי ולדיליה נמי פסול לחד הוו להו תרי פסולי ולא גמר ומקני ואפי׳ רבנן מודו דמצי למהדר ביה. וראיה להא מילתא מההיא דאמרינן בריש פרקין עדו למאי אי לממון רחמנא פסליה ואוקי׳ כגון דקבליה עליה כבתרי ובהא פליגי ר״מ סבר יכול לחזור בו ורבנן סברי בד״א בזמן שמביא ראיה עליו שהוא קרוב או פסול דאיכא תרי פיסולי אבל אם היה כשר וקבליה עליה כי בתרי אינו יכול לפסלו. אע״ג דההוא לריש לקיש קא מתרצינן לה דאמר תני עדו וכבר אידחי ליה מימריה דריש לקיש מדקאמרינן מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני אפילו הכי מסוגיא דשמעתא משמע דהכין דינא מדאוקי׳ כגון דקבליה כבתרי ואקשינן מאי קמ״ל דיכול למהדר ביה תנינא נאמן עלי אבא ואייתי התם הא דרב דימי ואי ס״ד דהא קמ״ל רב דימי דכל היכא דקבליה עליה כי בתרי בין כשר בין פסול מצי למהדר ביה אדקשיא לן מאי קמ״ל אדרבא תיקשי לן דבכה״ג לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר ולא יכלת למימר דאכתי לא הוה ידעי׳ לה להא דרב דימי דהא אייתינן לה התם בהדי מתני׳ אלא ודאי ש״מ כדפרשי׳ והיינו טעמא דקתני ג׳ רועי בקר דליכא אלא חדא פיסולא אבל חד או תרי רועי בקר בתלתא יכול למהדר ביה. וההיא דאמרי׳ בשבועות (בבלי שבועות מ״ב.) בההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא והימנוהו רבנן למלוה אע״ג דאיכא תרי פיסולי חדא דנוגע בעדות הוא ותו דהא לעלמא נמי לא חזי אלא לעד אחד ואיהו הימניה כי בתרי התם בדהימניה בשעת מתן מעות קא מיירי דשייכא הימנותא בשעבודה דהלואה. אי נמי לאחר מתן מעות ובדקנו מיניה דאין לאחר קנין כלום וכי תימא והרי ג׳ רועי בקר דאיכא תרי פיסולי חדא דלא גמירי דינא ותו דקיי״ל התם רועה פסול ואמר רבא רועי שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה יכילנא לשנויי מתני׳ ברועה דעלמא וכי קאמר התם רועה פסול בדידיה כדאיתא בהדיא בפ׳ שנים אוחזין (ה:) מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך אלא אפי׳ תימא מתניתין בבקר דידיה וכי אמרי דכל היכא דאיכא תרי פיסולי לא גמר ומקני הני מילי היכא דכי מקביל להו להנך תרי פיסולי אנפשיה מפסיד אנפשיה מתרי אנפי כגון שקיבל עליו קרו או פסול בשני עדים כשרים דקא מרכיב ליה לפסול אתרי רכשי חדא דמכשר ליה לפסול ותו דמקבל ליה כתרי ובכי הא אמרינן דלא גמר ומקני אבל היכא דלא מסיק ליה לפסול אלא חד דרגא כגון קרוב והוא פסול וקבלו עליו בע״א כיון דהנך תרי פיסולי לא פסלי ליה תרווייהו בהאי סהדותא טפי ממאי דפסיל ליה חד מינייהו דהא קרוב וכשר אי נמי פסול ורחוק פסיל בהאי סהדותא אפי׳ בעד אחד והשתא נמי דהוה קרוב ופסול לא פסיל למילתא יתירתא כחד פסולא דמי דכי היכי דכי מקביל עליה קרוב וכשר אי נמי רחוק ופסול בעד אחד לא מצי למהדר ביה דהא לא קביל עליה פסידא יתירא כי היכי דלימא לא גמר ומקני הדין הוא סברא דידן. ואיכא מאן דאמר דהא קמ״ל רב דימי דאפי׳ היכא דקבליה עליה לאבוה כחד קאמר ר״מ דיכול לחזור בו. ולא מסתבר דאדרבא אדאיכפל לאשמועי׳ כחו דר״מ לישמעינן כחן דרבנן דאפי׳ היכא דקבליה עליה כבתרי לא מצי הדר ביה. ותו הא מדקאמר כגון דקבליה עליה בחד ולא קאמר אע״ג דקבליה עליה בחד ש״מ דלטעמא דרבנן הוא דאיצטריך כדפרשינן:
המשנה השניה והכוונה בה להשלים עניני החלק הראשון והוא שאמר אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר״ל לעדות נאמנין עלי שלשה רועי בקר ר״ל לדין וי״מ אותה כלה לדין ומ״מ בין לדין בין לעדות כל שקבל עליו קרוב או פסול או עם הארץ או בזוי אפילו קבלו לעדות כשנים כשרים או לדון כשלשה מומחין ר׳ מאיר אומר יכול לחזור וחכ״א אינו יכול לחזור ונחלקו קצת מפרשים בקבלה זו אם צריכה להיות בפני שלשה או דייה בפני שנים ונראין הדברים בתלמוד המערב שבפני שנים ולא עוד אלא אפילו בלא עדים אם הודה אחד לחבירו שכך קבל על עצמו אם נגמר הדין על פי קבלה זו כמו שנבאר עכשיו והלכה כחכמים ובתנאים ידועים מתבארים בגמרא והם שקנו מידו בעדים על כך אם לעדות לידון על פי עדותם ואם לדין לקבל עליו מה שיאמרוהו הן דין הן פשרא ואפילו טעו או שקבל עליו בלא קנין ונגמר הדין הא אם לא קנו מידו ולא נגמר הדין עדיין יכול לחזור בו אפילו קבל עליו כן בבית דין שהרי בשלישי של מציעא (ב״מ ל״ד.) אמרו כיון שאמר הריני משלם מקני לי כפילא ושאלו שם חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר הדר וכו׳ מכלל דמצי למיהדר וזו וודאי בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילא ושמע מינה אפילו קבל בבית דין יכול לחזור היה חייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר״ל והפטר בכך ר״מ אומר יכול לחזור וחכ״א אינו יכול לחזור והלכה כחכמים או שקנו מידו על כך או שלא קנו ונגמר הדין להשבע לו בחיי ראשו להפטר:
ב משנה אמר לו מתדיין אחד לחבירו: נאמן עלי אבא לדון אותי, או נאמן עלי אביך, או נאמנים עלי שלשה רועי בקר. ר׳ מאיר אומר: יכול לחזור בו לאחר זמן, ולומר: איני דן אלא כדין תורה ואלה אינם כשרים מן התורה לדון בדין זה. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.
MISHNA: If one litigant says to the other: My father is trusted to adjudicate for me, or: Your father is trusted to adjudicate for me, or: Three cattle herders, who are not proficient in halakha, are trusted to adjudicate for me, all of whom are disqualified from serving as judges, Rabbi Meir says: The one who made the offer can retract it, and the Rabbis say: He cannot retract it, but must accept their verdict.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְּחַיֵּי רֹאשֶׁךָ ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים דאֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.:

Similarly, one who was obligated by Torah law to take an oath to another, which is done while grasping a sacred object, and the latter said to him: Instead of taking an oath, merely vow to me by the life of your head that what you claim is true, Rabbi Meir says: The one who made the offer can retract it, and demand that the other litigant take an oath, as he is obligated to do by Torah law. And the Rabbis say: He cannot retract his offer. Once he has agreed to accept a vow, which is of less severity than an oath, he cannot retract his agreement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דור לי – לשון שבועה.
יכול לחזור בו – ולישאל שבועה גמורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה. היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו.
יש לעיין מהי הכוונה ״דור לי בחיי ראשך״, ובשלמא לפי שיטת הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבועות ה״ב) דס״ל דכל שבועה בעי שם או כינוי י״ל דקיבל על עצמו שישבע בלי שם. אך לפי שיטת הר״ן (נדרים דף ב. ד״ה ושבועות) דשבועה א״צ שם, מה החידוש דמתני׳. וי״ל דלפי הר״ן א״צ הזכרת השם בשבועה במפורש משום דהנשבע סתם הוי כנשבע בשם, משא״כ כאן דנשבע בדבר אחר – דנשבע בחייו י״ל דאינו מועיל דלא הוי כשבועה בשם, וקמ״ל שאם קיבל על עצמו שבועה כזאת דהוי קבלה. ועוד י״ל דלפי הר״ן שבועת הדיינים בעלמא בעי שם, וכאן קיבל על עצמו שבועת הדיינים בלי הזכרת השם.
וכיוצא בדבר מי שהיה חייב לחבירו שבועה על פי דין תורה, שהיא על ידי החזקת חפץ של קדושה ושבועה עליו, ואמר לו: במקום שבועה די אם דור (נדור) לי בחיי ראשך, ר׳ מאיר אומר: יכול לחזור בו ולומר שאינו מקבל נדר זה כראיה ורצונו בשבועה כדינה, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו, אלא כיון שקיבל על עצמו אינו יכול לחזור.
Similarly, one who was obligated by Torah law to take an oath to another, which is done while grasping a sacred object, and the latter said to him: Instead of taking an oath, merely vow to me by the life of your head that what you claim is true, Rabbi Meir says: The one who made the offer can retract it, and demand that the other litigant take an oath, as he is obligated to do by Torah law. And the Rabbis say: He cannot retract his offer. Once he has agreed to accept a vow, which is of less severity than an oath, he cannot retract his agreement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב דִּימִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף כְּגוֹן דְּקַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בְּחַד.

GEMARA: Rav Dimi, son of Rav Naḥman, son of Rav Yosef, says: The case of a litigant who accepts his father or the father of the other litigant as a judge is referring to where the litigant accepted this relative upon himself as one of the judges in a court of three, where the other two judges are fit. It is not referring to where he accepted him as the sole judge.
רי״ףרש״יתוספותאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ דקבליה עליה בחד – דיינא ואע״ג דאיכא תרי אחריני בהדיה א״ר מאיר יכול לחזור בו.
אמר רב דימי כגון דקבליה עליה בחד – פירש הקונט׳ דאפילו הכי קאמר ר׳ מאיר דיכול לחזור בו ולא נהירא דכיון דלרבותא נקטיה הוה ליה למימר לא צריכא כו׳ דמדקאמר כגון משמע דדוקא קא אמר כגון דקבליה עליה בחד על כן נראה דאמילתייהו דרבנן קאי דדוקא כגון דקבלוה עלויה בחד דחדא לריעותא הוא דאיכא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו אבל אי קבליה עליה כבי תרי יכול לחזור בו אף לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. כגון דקיבל עליה בחד.
עיין בתוס׳ (ד״ה אמר רב דימי) וז״ל על כן נראה דאמילתייהו דרבנן קאי דדוקא כגון דקבלוה עלויה בחד דחדא לריעותא הוא דאיכא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו, אבל אי קבליה עליה כבי תרי יכול לחזור בו אף לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא עכ״ל. וכתב הרי״ף וז״ל והיכא דקביל עליה קרוב או פסול כבי תרי חזינן לגאון דקאמר אפי׳ קנו מיניה בב״ד מצי הדר ביה דקנין בטעות הוא דרחמנא אמר על פי שנים עדים ורבואתא אחריני אמרו אי קביל עליה חד קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה דקי״ל אין לאחר קנין כלום ומסתברא כותייהו דהא אפי׳ קביל עליה לבעל דינו כבי תרי וקנו מיניה אינו יכול לחזור בו כדגרסינן בשבועות בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ״ב ע״א] ההוא דא״ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרעינא וכו׳ עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ סנהדרין ה״ב) וז״ל מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כשלשה בית דין מומחין לדון לו, בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן, בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין, נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור עכ״ל. ומבואר דלשיטת הגאון שמובא ברי״ף תרתי לריעותא אינו מועיל כלל ואפילו קנו מידו דקנין בטעות הוא. ולשיטת הרי״ף מועיל קנין בתרתי לריעותא ואינו יכול לחזור בו. ולשיטת הרמב״ם לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו אפילו אם לא עשו קנין.
והקשה הרא״ש (פ״ג סימן ד׳) על שיטת הגאון וז״ל מיהו עיקר דבריו אינם כלום דאי חשיב קנין טעות משום דרחמנא אמר ע״פ שנים עדים א״כ קבליה עליה בחד נמי קנין טעות הוא. דרחמנא אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. לא יומתו אבות בעדות בנים. אל תשת רשע עד. אלא ודאי אין אחר קנין כלום ולא שייך להזכיר הכא קנין טעות עכ״ל. והר״ן הביא בשם רבינו אפרים שביאר דעת הגאון דגוזמא בעלמא הוי מה שאמר הבעל דין שקיבל עליו בתרתי ולכן יכול לחזור. אמנם לכאורה יתכן לבאר את שיטת הגאון באופן אחר, דיש לחלק בין קיבליה עליה בחד לקבליה עליה בתרי, דכשקיבל עליה פסול או קרוב כחד י״ל דמקבל את הפסול בתורת בירור ונאמנות בעלמא אבל אינו מקבלו בתורת עדות, משא״כ כשמקבלו כתרי קיבלו בתורת עדים. והגאון סובר דא״א לקבל פסול בתורת עדות ולכן אינו מועיל קבלתו, משא״כ כשקיבלו בחד דקיבלו עליו בתורת בירור בעלמא דמועיל קבלתו. ולפי״ז י״ל שאם מקבל עד כשר כתרי דמועיל קבלתו משום דאיכא עליו חלות שם עד ותורת עדות לחייב שבועה, ואין הקבלה משוויה ויוצרת עליו תורת עדות. וכמו כן י״ל שבציור שיש כת של ב׳ פסולים וחד כשר וקיבל את הכת כתרי עדים כשרים חלה הקבלה לשיטת הגאון, מכיון דכבר יש תורת עדות לעד הכשר הריהו יכול לקבל עד זה עליו כבי תרי, דאין הקבלה משוויה ליה לתורת עד. ואע״פ שאין קבלתו מועילה לשוויה לב׳ הפסולים לתורת עדים מ״מ מועילה העדות ע״י העד א׳ שכשר שקיבלו עליו כתרי. ועוד נראה דלפי שיטת הגאון לא יחול דין כאשר זמם בנאמן עלי אבא, דלא חל בו תורת עד ועדות דאי אפשר להשוות פסול לעד, ונאמן עלי אבא אינו אלא חלות התחייבות שנתחייב הבע״ד לשלם על פיו של הפסול.
גמ׳. מחול לך וכו׳ אתן לך וכו׳.
א
יש לעיין היאך מועיל הך התחייבות או מחילה בלי קנין. ועוד צ״ע למה לא הוכיחו מכאן התוס׳ לעיל (דף ו. ד״ה צריכה קנין) דמחילה א״צ קנין. וי״ל דבעלמא הקנאת דבר שבעין בעינן מעשה קנין מתרי טעמי: א) להחיל גמירת דעת של המקנה והקונה, ב) להחיל חלות קנין. אמנם נראה דהתחייבות בעלמא שאני מקנין בדבר שבעין, דבהתחייבות יסוד הדין דבעי קנין הוא רק כדי שתחול דעת קנין גמורה ולא משום דבעינן מעשה קנין עבור חלות ההתחייבות. ונראה דהתחייבות בעלי הדין בנאמן עלי אבא הוא כעין הא דאיתא בגמ׳ כתובות (דף קב:) ״כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה״, דחל קנין והתחייבות בין אב החתן ואב הכלה מבלי לעשות מעשה קנין אלא רק דחלה גמירת דעת להתחייב, וההתחייבות חלה ע״י דעת מקנה וקונה בלבד בלי מעשה קנין. וההוכחה שיש כאן גמירת דעת והתחייבות הוא ממה שאח״כ נעשה מעשה על פיו – ד״עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה״. וי״ל דה״נ בהתחייבות דנאמן עלי אבא לא בעינן מעשה קנין אלא דחלה ההתחייבות באמירה בלבד, ודעת ההתחייבות חל בזה שנגמר מעשה על פיו. וי״ל דלכן לא הביאו התוס׳ ראייה מכאן דמחילה א״צ קנין, דשאני הכא דנגמר הדין ונעשה מעשה על פיו ובכה״ג לא בעי קנין, בדומה לגמ׳ בכתובות (קב:) ״דעמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה״, ואינו דומה לשאר אופנים של מחילה בעלמא דיתכן דצריכים קנין אם לא נעשה מעשה על פיו. וי״ל דזה נמי ביאור הגמ׳ שדנה האם נחלקו ר״מ ורבנן קודם גמר דין או לאחר גמר דין, דנחלקו בגדר המעשה הנצרך כדי שיחשב דנעשה מעשה על פיו וחלה התחייבות גמורה מדעת המתחייב, אי סגי בתחילת הדין או דבעינן גמר דין.
אולם יש להקשות דבגמ׳ ב״ב (דף קו:) איתא ״תניא ר׳ יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם מ״ט א״ר אלעזר כתחילת ארץ ישראל מה תחילה בגורל אף כאן בגורל אי מה להלן בקלפי ואו״ת, אמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקנו להדדי״. והקשה הגר״ח זצ״ל דהרי קיי״ל דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן, וא״כ היאך מועיל הגורל להקנות לכל אחד את חלקו. והא דהואיל הגורל בחלוקת א״י הוא משום דחל דין מיוחד של ברירה בחלוקת הארץ (עיין בתוס׳ בכורות נב. ד״ה אמר). אמנם מהו הראייה דיהני גורל אף לגבי ירושה והאחין שחלקו דלקוחות נינהו. ואמר הגר״ח דזוהי כוונת קושיית הגמ׳ ״מה להלן בקלפי ובאו״ת״ (ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי ב״פ מהל׳ שכנים הי״א). אמנם עכ״פ קשה היאך מועיל ההיא הנאה דקא צייתי להקנות את הקרקע להדדי. ומשמע מהגמ׳ הנ״ל דחל קנין בדבר שבעין אפילו בלי מעשה קנין אלא רק ברצון בלבד. וקשה דנתבאר דהא דחל התחייבות באמירה בעלמא הוא משום דיש גמירת דעת ונעשה איזה מעשה על פיו. משא״כ בחלוקה לכאורה בעינן מעשה קנין כדי להחיל את חלות הקנין בקרקע, והיאך יחול הקנין בגורל בלי מעשה קנין ממש.
וי״ל דאע״פ דקיי״ל דהאחין שחלקו לקוחות הן מ״מ שאני דין אחין שחלקו מדין לוקח קרקע בעלמא, דבאחין שחלקו כבר יש להן קנין בירושה, אלא דבעינן חלוקה כדי לחלק לכל אחד את החלק שלו, ואחין שחלקו לקוחות הן משום דהחלק שמקבלים לא היה שלהם מתחילה, והגורל מהני לעשות חלוקה ביניהן לברר לכל אחד את חלקו שלוקח בתורת לקוח. אולם אין חלות הקנין חל ע״י הגורל וא״צ מעשה קנין כקנינים דעלמא מכיון דכבר יש להן הקנין בשדה בירושה, ורק צריכים לחלקו לזה חלק ולזה חלק. ומשו״ה כמו דלגבי התחייבות סגי בגמירת דעת בעלמא כמו״כ הגורל פועל גמירת דעת של היורשין לחלק ביניהם, וזה מועיל לענין חלוקת הירושה דבעינן דעת מקנה בלבד אך לא בעינן מעשה קנין עבור חלות חלוקת הקרקע.
ב
והנה עיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ סנהדרין ה״ב) וז״ל מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו אפילו קבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו וכו׳ אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין והוציא ממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור עכ״ל. ומשמע דרק לאחר שהוציאו ממון אינו יכול לחזור בו, אבל בגמר דין בעלמא יכול לחזור בו. אמנם עיין בכס״מ (שם) שכתב וז״ל ומה שכתב רבינו נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו, ושלא כדברי הטור והרמ״ך שכתבו שנראה מדברי רבינו וכן כתב נמוקי יוסף בראש מרובה דכל שלא הוציא יכול לחזור בו, ואי אפשר לומר כן דאי אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב רבינו נגמר ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם, ואפי׳ שלא אמר ב״ד איש פלוני זכאי כמו שנכתוב בסמוך כל שכן הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי שאינו יכול לחזור בו, אלא ודאי כמו שפירשתי נראה עיקר עכ״ל.
אמנם לכאורה יתכן לבאר את דברי הרמב״ם באופן אחר (דלא כהכס״מ), דהרמב״ם סובר דדוקא אם הוציאו ממון אזי אינו יכול לחזור בו אבל אם רק נגמר הדין ולא הוציאו ממון יכולים לחזור בו. ולפי״ז צ״ע מדוע פסק הרמב״ם בהל׳ ג׳ וז״ל וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר לו השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין, נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם עכ״ל, דאם נגמר הדין ונשבע אינו יכול לחזור בו אע״פ שלא שילם ולא הוציאו ממון.
ונראה לבאר דבדיני ממונות יכול בעל דין אחד ליתן נאמנות לבע״ד השני, וכמש״כ הרמב״ם לענין שטר שיש בו נאמנות (פי״ז מהל׳ מלוה ולוה ה״ז), ואם קיבל עליו דישבע לו ויפטר אזי כשנתקיימה קבלתו דנשבע לו תו אינו יכול לחזור בו, וא״צ לשלם ממון דכבר נתקיימה קבלת הבע״ד בשבועה, ולכן שוב אינו יכול לחזור בו. משא״כ כשקיבל על עצמו עד פסול או דיין פסול, לא מהני קבלתו ליתן נאמנות לעד או לדיין ולהכשירם, אלא חלה התחייבות שהבע״ד נתחייב לשלם על פיהם, ולכן רק אם קנו מידו או שהוציאו ממון דנתקיימה קבלתו אזי אינו יכול לחזור בו.
ג
ועיין בכס״מ שם שהביא דיש ראשונים דס״ל דאם קיבל על עצמו שישבע לו שוב אינו יכול לחזור בו, ואפילו אם לא נשבע עדיין, ודלא כהרמב״ם דס״ל דרק לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו. ובביאור מחלקותם י״ל דזה תלוי אי חלה חלות שבועה בלי הזכרת השם, דאי שבועה בעי שם אזי כשאמר ״דור לי בחיי ראשך ואתן לך״ קבלתו שישבע שבועה היא דברי הבל ושטות, דליכא חלות דין שבועה ״בחיי ראשך״ דאין שבועה בלי שם. וכשאמר ״דור לי בחיי ראשך״ חל חלות של קבלת נאמנות בעלמא דאומר שחבירו נאמן עליו, ואינו יכול לחזור בו, שנתן נאמנות לחבירו (אך בעינן שיתקיים התנאי לבסוף שידור לו בחיי ראשו). משא״כ אי נימא דחלה שבועה בלי שם דאזי י״ל דעיקר קבלתו היינו שישבע לו והוי חלות דין שבועה, ולכן רק לאחר שנשבע לו בחיי ראשו דנתקיים ההתחייבות אינו יכול לחזור בו.
אמנם עדיין צ״ע בזה דהרי שיטת הרמב״ם היא דשבועה בעי שם, ומ״מ פסק דבדור לי בחיי ראשך אינו יכול לחזור בו לאחר שנשבע לו, ומשמע דקודם שנשבע יכול לחזור בו. וצ״ע דאי שבועה בעי שם, כשאמר לשני ״דור לי בחיי ראשך״ קבלתו והתחייבותו חלה בתורת נאמנות בעלמא וא״כ אף אם לא נשבע אינו יכול לחזור בו. ונראה דהנה כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבועות ה״ד) וז״ל אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שביארנו עכ״ל. ומבואר דאף בלי שם חל שבועה אלא דלא לקי עליה, ולכן סובר הרמב״ם דרק לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו, דקבלתו חלה שישבע לו חלות שם שבועה.
ד
והנה עיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ סנהדרין ה״ד) וז״ל והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה, אם קנו מידו או אם נשבע זה שנהפכה עליו אינו יכול לחזור בו עכ״ל. וצ״ע דלכאורה ממה שהביא הרמב״ם דין זה כאן משמע דס״ל דדין היפוך שבועה חלה מדין התחייבות, ולכאורה דין היפוך שבועה הוי זכות של הלוה דיכול לומר למלוה שאינו נשבע שבועת היסת להפטר אלא דהמלוה יטול בשבועה, ואין זה מדין התחייבות דלוה, אלא דמעיקרא דדינא דשבועת היסת דניתנת להיפך מהנתבע לתובע. ועוד צ״ע דאם דין היפוך שבועה חל מדין התחייבות א״כ למה חל דין זה רק לגבי שבועת היסת, ולא בשאר שבועות.
והנה בעיקר דין היפוך שבועה כתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ טוען ונטען ה״ו) וז״ל כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחבירו, ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת, ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד, אבל שבועה של תורה או של דבריהם שהיא כעין של תורה אין הופכין שבועתן עכ״ל. והנה הרמב״ם לא הזכיר דבעינן הסכמת השני כדי להפך עליו שבועה, ומשמע דאינו יכול לעכב, וצ״ע דאי היפוך שבועה חלה מדין התחייבות אמאי אין המלוה יכול לעכב מלהפוך השבועה עליו ולומר שאינו רוצה לקבל על עצמו הך התחייבות.
ועיין בגמ׳ ב״ב (דף קכז: -קכח.) ״א״ל רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול, ונשבע אינו יכול לחזור בו, מאי קמ״ל תנינא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשת רועי בקר ר״מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו, הא קמ״ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים״. וחזינן דהגמ׳ משווה את ההתחייבות דנאמן עלי אבא לדין היפוך שבועה, ומשמע דתרווייהו חלין מדין התחייבות, וצ״ע.
ונראה לבאר עפי״ד הרמב״ם (פי״א מהל׳ שבועות הי״ג) וז״ל אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת היסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת היסת כדי לאיים עליו עכ״ל. ונראה דשבועת היסת הוי חפצא של שבועה בפנ״ע דחלוק ביסוד דינו משבועת הדיינין, דהרי שבועת הדיינים בעי נקיטת חפץ ואילו שבועת היסת א״צ נקיטת חפץ. אולם נראה דבעלמא יסוד דין שבועה דאורייתא היא דנשבע ונפטר, מ״מ תיקנו רבנן ג״כ שבועות מדרבנן בנקיטת חפץ דנשבע ונוטל וכגון שבועת חנווני על פנקסו דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל (עיין ברמב״ם פט״ז מהל׳ מלוה ולוה ה״ה). משא״כ שבועת היסת הויא שבועה ליפטר דנשבע ונפטר. ויתכן דחלות דין שבועת היסת חלוק ביסוד דינו מחלות שם שבועות הדיינין, כי שבועת הדיינין מחילה נאמנות בעצם דברי הנשבע. משא״כ בהיסת, שמאחר שאינה שבועת הדיינין, אינה מחילה נאמנות בעיקר דברי הנשבע, אלא שמהווה ראייה צדדית ואומדנא שמסתמא לא שקר כי יש לו חזקת כשרות ויש להניח שנשבע באמת. אמנם אין בהיסת חלות נאמנות ע״פ דין בגוף דברי השבועה עצמם שלא כחלות הנאמנות בשבועת הדיינין. ויש להביא ראייה לזה, דעיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ מלוה הל״ג - ז) וז״ל התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו ה״ז נוטל בלא שבועה אף על פי שטען שפרעו וכו׳ התנה הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר פרעתי וכו׳ טען הלוה בשטר זה ואמר פרעתי מקצתו והמלוה אמר לא פרע כלום משלם המקצת שהודה בו ונשבע שבועת היסת שהרי האמינו. ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת אינו נשבע עכ״ל. ומבואר דבהאמינו הלוה את המלוה נוטל בלי שבועה. מאידך בהאמינו המלוה את הלוה עדיין חייב לישבע שבועת היסת, אלא אם כן התנו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת שאז אינו נשבע כלל. ונראה לבאר דכשהאמינו הלוה את המלוה אזי המלוה נוטל בלי לישבע שבועת היסת משום שאין היסת בשבועת הנוטלין חוץ ממיפך שבועה (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ טוען הל״ו). אמנם צ״ב למה בהאמינו המלוה את הלוה והודה במקצת עדיין נשבע הלוה היסת והרי האמינו אותו ובדין הוא שיהיה נאמן אף בלי היסת. ונראה דשבועת הדיינין מחילה נאמנות בעצם דברי הנשבע. משא״כ בהיסת, שמאחר שאינה שבועת הדיינין, אינה מחילה נאמנות בעיקר דברי הנשבע, אלא שמהווה ראייה צדדית ואומדנא שמסתמא לא שקר, דהרי יש לו חזקת כשרות ויש להניח שנשבע באמת. אמנם אין בהיסת חלות נאמנות ע״פ דין בגוף דברי השבועה עצמם שלא כחלות הנאמנות בשבועת הדיינין. ולכן בהאמינו המלוה את הלוה נפטר משבועת הדיינין כי יש לו כבר נאמנות ממה שהאמינו אותו. מאידך בנוגע להיסת, אף שבעצם הלוה נאמן שהרי המלוה האמינו, מ״מ החכמים הצריכו עוד בירור וראייה צדדית של שבועת היסתא. ונראה דשבועת היסת דהוי רק חלות דין בירור בעלמא דמסתמא אינו משקר אין בכחה להוציא ממון, דהשבועה חלה רק כדי לישבע וליפטר. ולפי״ז צ״ע כשמהפכין שבועת היסת היאך יש כח בהיפוך שבועה שחלה על המלוה דישבע ויטול, והרי ההיפוך שבועה באה מכח שבועת היסת דנשבע ונפטר ואין בכח שבועת היסת להוציא ממון, והיאך ההיפוך שבועה תהיה יותר אלים משבועת היסת שבאה מכחה. ונראה דמשו״ה בעינן התחייבות של הלוה דמקבל עליו נאמנות המלוה לישבע וליטול בשבועה, וכשמהפכין שבועת היסת על המלוה צריך התחייבות מאת הלוה כדי להוציא ממון ממנו, דעצם השבועה עצמה שנתהפכה על המלוה אין בכחה להוציא ממון. ונראה דלכן הביא הרמב״ם דין זה דהיפוך שבועה בהל׳ סנהדרין בהדי הני הלכות דהתחייבות דנאמן עלי אבא.
א. וע״ע ברשימות שיעורים למס׳ שבועות דף מ: ד״ה אמר ר״נ ומשביעין אותו שבועת היסת אות ב׳.
ג גמרא אמר רב דימי בריה [בנו] של רב נחמן בריה [בנו] של רב יוסף מה ששנינו במשנתנו ״נאמן עלי אבא ואביך״, מדובר כגון דקבליה עליה בחד [שקיבל אותו עליו בדיין אחד], ששנים אחרים, כשרים, מצטרפים לו ולא שקיבלו שהוא לבדו ידון כשלושה.
GEMARA: Rav Dimi, son of Rav Naḥman, son of Rav Yosef, says: The case of a litigant who accepts his father or the father of the other litigant as a judge is referring to where the litigant accepted this relative upon himself as one of the judges in a court of three, where the other two judges are fit. It is not referring to where he accepted him as the sole judge.
רי״ףרש״יתוספותאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מַחְלוֹקֶת בְּמָחוּל לָךְ אֲבָל בְּאֶתֵּן לָךְ דִּבְרֵי הַכֹּל יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּאֶתֵּן לָךְ מַחְלוֹקֶת.

Rav Yehuda says that Shmuel says: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is with regard to a case where the claimant had said to the defendant: The money I claim you owe me is forgiven you if my father or your father rules as judge to that effect, and the claimant subsequently wishes to retract his offer. But in a case where it is the defendant who said: I will give you what you claim if that is the ruling of this judge, everyone agrees that he can retract his offer. And Rabbi Yoḥanan says: The dispute is with regard to a case where the defendant said: I will give you what you claim if that is the ruling of this judge.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואתינן למימר דרבא אמר כר׳ יוחנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במחול לך – אי תובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי.
אבל באתן לך – דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך.
דברי הכל יכול לחזור – דהואיל והממון בידו אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינין כשרין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת במחול לך דקאמר ליה תובע לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך והרי הממון שיש לי בידך מחול לך דכיון דממונא ברשותא דנתבע קאי מכי גמר דינא קנייה כדתניא (ב״ב פ״ה.) ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ובהא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו אבל באתן לך דאמר ליה נתבע לתובע נאמן עלי אבא לחייבני לתת לך ממון זה שאתה טוענני כיון דממונא לא קאי ברשותא דהאי דבעי משקליה אפומא דאבא ואביך דכולי עלמא מצי האיך למהדר ביה דבאמירה בעלמא לא קני ליה. ואיבעי תימא היינו טעמא דשמואל משום דבמחול לך גמר ומקני ליה באתן לך לא גמר ומקני ליה ורבי יוחנן אמר באתן לך מחלוקת:
ואיבעיא לן באתן לך מחלוקת אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וה״ק באתן לך נמי מחלוקת. ואתינן למפשטה מדרבא דאמר במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו. אי אמרת בשלמא רבי יוחנן הכי סבירא ליה רבא דאמר כרבי יוחנן אלא אי אמרת קסבר רבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת בין שמואל ובין רבי יוחנן תרווייהו סבירא להו דבמחול לך פליגי ורבא אמר כמאן. ודחי רבא טעמיה דנפשי׳ קאמר ולא סבירא ליה כחד מינייהו:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים באומר לו ״מחול לך״, כלומר, כאשר התובע הוא שמציע שיהא נאמן עלי אבא, ואם תשמע לדבריו — הרי מחול לך אם יזכוך מן התביעה. אבל באומר לו ״אתן לך״, שהנתבע אומר: אני מוכן לקבל על עצמי את דינם של דיינים ואתן לך ככל שישיתו עלי בפסק דינם, בכגון זה דברי הכל יכול לחזור בו. ור׳ יוחנן אמר: ב״אתן לך״ מחלוקת.
Rav Yehuda says that Shmuel says: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is with regard to a case where the claimant had said to the defendant: The money I claim you owe me is forgiven you if my father or your father rules as judge to that effect, and the claimant subsequently wishes to retract his offer. But in a case where it is the defendant who said: I will give you what you claim if that is the ruling of this judge, everyone agrees that he can retract his offer. And Rabbi Yoḥanan says: The dispute is with regard to a case where the defendant said: I will give you what you claim if that is the ruling of this judge.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אִיבַּעְיָא לְהוּ בְּאֶתֵּן לָךְ מַחְלוֹקֶת אֲבָל בְּמָחוּל לָךְ דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ אוֹ דִילְמָא בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחְלוֹקֶת.

A dilemma was raised before the Sages with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan: Is the dispute only with regard to a case where the defendant says: I will give you, but in a case where the claimant says: The money I claim you owe me is forgiven you, everyone agrees that he cannot retract his offer? Or perhaps Rabbi Yoḥanan maintains that the dispute is both with regard to this case and with regard to that case?
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקיימא לן כי המקבל עליו בקניין דלא כאסמכתאב עד אחד גכשנים – אין יכול לחזור בו, ואפילו בעל דין עצמו אם קיבלו בקניין מבעליןד אינו יכול לחזור בו, וכן מפורש בשבועותה.
ווכן המקבל עליו שלשה רועי בקר כיוצא בהן. וקיימא לן דהמקבל עליו עד אחד כשנים בקניין – אינו יכול לחזור בו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים במחול לך, אבל באתן לך – דברי הכל יכול לחזור בו. ור׳ יוחנן אמר: באתן לך מחלוקת, זאבל במחול לך – דברי הכל אין יכול לחזור בו.
א. קטע זה כפי הנראה מקורו מבחוץ, וזו היא הסיבה לכפילות שיש בפירוש ר״ח מיד אחרי הקטע, וגם לכפילות להלן בסוף הסוגיא, ראה הערה 31. הקטע עצמו נמצא גם בגליון של פירוש קדמון שנדפס בנספח 4 פירוש ג׳. זה לשונו: וקימא לן כי המקבל עליו בקניין דלא כאסמכתא עד א⁠[חד] כשנים אינו יכול לחזור בו, ואפילו הבעל דין עצמו אם קיבלו בק⁠[ני]⁠ן עליו אינו יכול לחזור בו כי כן מפורש בשבועות. ובלשון דומה גם בחידושי תלמיד הרמב״ן כאן בסתמא זה לשונו: והיכא דקביל עליה בקניין דלא כאסמכתא עד אחד קרוב או פסול כשנים אינו יכול לחזור בו, דהא אם קבלו לבעל דינו כבתרי וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה כדגרסינן בפרק שבועת (העדות) [הדיינים]. ומקור הקטע בתשובת רב האי גאון הובא באוצה״ג סי׳ שסט שם כותבים השואלים בשם רב צמח גאון שהמקבל עליו עד אחד כשנים הוי קנין בטעות דרחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר. ורב האי חולק עליו וכותב שאין אחר קנין כלום, ובתנאי שהוא קנין מוחזק דלא כאסמכתא, ואפילו האמין על עצמו את הבעל דין בעצמו כשנים אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו, ואפילו קודם גמר דין, וכדאמרינן בשבועות. ואם לא קנו מידו קיימא לן כחכמים שאם קיבל עליו חד פסול כחד כשר אינו חוזר בו אחר גמר דין. ואם קיבל עליו בלא קנין חד כשר כשנים כתב רב האי שנחלקו בזה הגאונים, ויש שדחו דברי ריש לקיש לעיל - על משנתינו שזה פוסל עדיו של זה בקיבל עליו חד כתרי – מהלכה, ורב האי עצמו מכריע שאין הבדל בין חד כשר כתרי לבין חד פסול כחד כשר, ובשניהם אינו חוזר בו אחר גמר דין. ובאוצה״ג סי׳ שע מובאת תשובת גאון שרב פלטוי סבר שאם קיבל עליו עד פסול כבי תרי הוי קנין בטעות וחוזר, ודבריו הובאו ברי״ף חזינן לגאון וכו׳ ורבואתא אחרינא (רב האי ור״ח) אמרו אי קביל עליה וכו׳ וקנו מיניה לא מצי למיהדר ביה וכו׳ ומסתברא כוותיהו.
ב. משפט זה מקורו בתשובה הנ״ל. אולם הראשונים כתבו בשם רב האי שאסמכתא לא קניא אפילו פירש להדיא בשטר ׳דלא כאסמכתא׳, וכן כתב ר״ח בבבא מציעא דף סו,ב עיין שם ובמובא בהערות שם. וכוונת רב האי כאן הוא למה שכתב גאון בתשובה (אוצה״ג סי׳ שפז) שאם קיבלו עליהם דיינים שיפסקו שלא כדין תורה אין קבלתם כלום כי הוי אסמכתא, ורק המקבל עליו פסול ככשר או חד כתרי כבר נגמר קנינו בשעת הקנין ולכן לא הוי אסמכתא. ולפי זה המקבל עליו עד פסול צריך שיקבל עליו פסול ככשר, ולא שיקבל עליו את הדין לפי עדותו של הפסול.
ג. בתלמיד רמב״ן נוסף ׳קרוב או פסול׳. ולפי זה אפשר שעד אחד כשר כשנים אין צריך קנין, וכהכרעת רב האי בתשובה הנ״ל. אבל מדברי ר״ח נראה שדוקא קיבל עליו בקנין אינו יכול לחזור בו, וכמו שכתב גם בהמשך דבריו ׳וקיימא לן דהמקבל עליו עד אחד כשנים בקניין אינו יכול לחזור בו׳. וכן להלן בסמוך להערה 31.
ד. לכאורה צ״ל מבעל [ד]⁠ין. אולם במקבילה שבקטע גניזה הנ״ל איתא ׳עליו׳.
ה. מב,א.
ו. זהו המשך הקטע הקודם, ובלא קנין אינו יכול לחזור בו אחר גמר דין.
ז. לכאורה חסר כאן, שהרי אין זה מדברי ר׳ יוחנן אלא מדברי רבא. אולם ההמשך ואתינן למימר דרבא אמר כר׳ יוחנן צ״ב דהא אמרינן רבא טעמא דנפשיה קאמר. וכפי הנראה פי׳ דלמסקנא ר׳ יוחנן כרבא דמחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו, ואין צורך לתקן בפנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דברי ר׳ יוחנן לא היו ברורים דיים, ולכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה שאמר ר׳ יוחנן כי ב״אתן לך״ מחלוקת, האם כוונתו לומר: אבל ב״מחול לך״דברי הכל אין יכול לחזור בו, או דילמא [שמא] התכון ר׳ יוחנן לומר שבין בזו ובין בזו מחלוקת?
A dilemma was raised before the Sages with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan: Is the dispute only with regard to a case where the defendant says: I will give you, but in a case where the claimant says: The money I claim you owe me is forgiven you, everyone agrees that he cannot retract his offer? Or perhaps Rabbi Yoḥanan maintains that the dispute is both with regard to this case and with regard to that case?
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רָבָא מַחְלוֹקֶת בְּאֶתֵּן לָךְ אֲבָל בְּמָחוּל לָךְ דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from that which Rava says: The dispute is with regard to a case where the defendant says: I will give you, but in a case where the claimant says: The money I claim you owe me is forgiven you, everyone agrees that he cannot retract his offer.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר רבא: מחלוקת ב״אתן לך״, אבל ב״מחול לך״דברי הכל אין יכול לחזור בו.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from that which Rava says: The dispute is with regard to a case where the defendant says: I will give you, but in a case where the claimant says: The money I claim you owe me is forgiven you, everyone agrees that he cannot retract his offer.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּאֶתֵּן לָךְ מַחְלוֹקֶת אֲבָל בְּמָחוּל לָךְ דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ רָבָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחְלוֹקֶת רָבָא דְּאָמַר כְּמַאן.

Granted, this makes sense if you say that according to Rabbi Yoḥanan too, the dispute is with regard to a case where the defendant says: I will give you, but in a case where the claimant says: The money I claim you owe me is forgiven you, everyone agrees that he cannot retract his offer; this means that Rava is stating the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. But if you say that according to Rabbi Yoḥanan the dispute is both with regard to this case and with regard to that case, then in accordance with whose opinion is Rava stating the halakha? His statement is in accordance with neither Shmuel’s opinion nor Rabbi Yoḥanan’s opinion.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומיתיבי עליה דרבא מסיפא דמתניתין: היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו: דור בחיי ראשך, ר׳ מאיר אומר: יכול לחזור בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולכאורה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שר׳ יוחנן אמר כי ב״אתן לך״ מחלוקת אבל ב״מחול לך״ לדברי הכל אין יכול לחזור בו, הרי נמצא שרבא הוא שאמר כר׳ יוחנן. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שר׳ יוחנן התכוון לומר כי בין בזו ובין בזו מחלוקת, אם כן רבא שאמר כמאן שיטת מי]? — לא כשמואל ולא כר׳ יוחנן!
Granted, this makes sense if you say that according to Rabbi Yoḥanan too, the dispute is with regard to a case where the defendant says: I will give you, but in a case where the claimant says: The money I claim you owe me is forgiven you, everyone agrees that he cannot retract his offer; this means that Rava is stating the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. But if you say that according to Rabbi Yoḥanan the dispute is both with regard to this case and with regard to that case, then in accordance with whose opinion is Rava stating the halakha? His statement is in accordance with neither Shmuel’s opinion nor Rabbi Yoḥanan’s opinion.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) רָבָא טַעְמָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

The Gemara rejects this: Perhaps Rava is stating his own explanation of the dispute.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טעמיה דנפשיה קאמר – ופליג אתרוייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אין מכאן ראיה, ושמא רבא טעמא דנפשיה קאמר [טעם של עצמו אמר], שיטה שאינה כדברי האמוראים שקדמוהו.
The Gemara rejects this: Perhaps Rava is stating his own explanation of the dispute.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבָא הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְּחַיֵּי רֹאשֶׁךָ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ

Rav Aḥa bar Taḥlifa raised an objection to the opinion of Rava from the latter clause in the mishna: With regard to one who was obligated by Torah law to take an oath to another, and the latter said to him: Vow to me by the life of your head that what you claim is true, Rabbi Meir says: The one who made the offer can retract it; and the Rabbis say: He cannot retract his offer.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר תחליפא לרבא מאותו ענין ששנינו: מי שהיה חייב לחבירו שבועה ואמר לו: ״דור לי בחיי ראשך״. ר׳ מאיר אומר: יכול לחזור בו ולומר ששוב אין רצונו בנדר זה אלא בשבועה כדינה, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.
Rav Aḥa bar Taḥlifa raised an objection to the opinion of Rava from the latter clause in the mishna: With regard to one who was obligated by Torah law to take an oath to another, and the latter said to him: Vow to me by the life of your head that what you claim is true, Rabbi Meir says: The one who made the offer can retract it; and the Rabbis say: He cannot retract his offer.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין כד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין כד., עין משפט נר מצוה סנהדרין כד., ר׳ חננאל סנהדרין כד. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין כד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין כד., רש"י סנהדרין כד., תוספות סנהדרין כד., אור זרוע סנהדרין כד., רמ"ה סנהדרין כד., בית הבחירה למאירי סנהדרין כד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין כד., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין כד., מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין כד., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין כד. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין כד., אסופת מאמרים סנהדרין כד.

Sanhedrin 24a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 24a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 24a, R. Chananel Sanhedrin 24a, Rif by Bavli Sanhedrin 24a, Collected from HeArukh Sanhedrin 24a, Rashi Sanhedrin 24a, Tosafot Sanhedrin 24a, Or Zarua Sanhedrin 24a, Ramah Sanhedrin 24a, Meiri Sanhedrin 24a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 24a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 24a, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 24a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 24a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 24a, Collected Articles Sanhedrin 24a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144