×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוֹפֵף אׇזְנֵי קְדֵרָה לְתוֹכָהּ וּמֵצִיף עָלֶיהָ מַיִם וְאִם כּוֹנֵס בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה.
Rabbi Yehuda says that the method for determining whether an earthenware vessel contains a hole that allows liquid to enter is as follows: One takes the handles of the pot and turns it over, placing it upside down in an empty tub, and he then covers the pot with water. If water enters the pot, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter, and if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
(1-3) ר׳ יהודה אומ׳, כופף אזני הקדרה לתוך [עריב]⁠ה ומציף עליה מים, ביציקה בלא דחיקה, אם כינסה בידוע שבכונס משקה כול׳. או שופתה על גבי האור, אם האור מעמידה בידוע שבמוציא משקה, אם לאו בידוע שכונס משקה. ר׳ יוסי אומ׳, כול׳. היה טורד טיפה אחר טיפה, בידוע שניקב בכונס משק⁠[ה].
ר׳ יהודה אומר – לא כך בודקין אותה דהא קולא הוא דאיידי דדחיק להו לשולים אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח״כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כנסה בידוע כו׳.
בד״ה ר׳ יהודה הוא אומר לא כן בודקין אותה דהא קולא הוא כו׳ עכ״ל לפסול למי חטאת ודאי דחומרא הוא אבל קולא הוא לגבי טומאה מיהו בכלי המיוחד למשקין לטומאה נמי טהרתו בכונס משקה כמ״ש התוס׳ בס״פ המצניע:
ר׳ יהודה אומר: כך היא הדרך בה בודקים כלי חרס אם הנקב שבו ככונס משקה (ופסול לשמש לקידוש מי חטאת) או כמוציא משקה (וכשר לקדש מי חטאת בתוכו) — כופף אזני קדרה לתוכה, כלומר, הופך את הקדירה הנקובה על פיה ומניח אותה כך בתוך גיגית ריקה ממשקה, ולאחר מכן מציף עליה מים. ומתבוננים עתה, אם כונס (חדרו מים אל תוך הקדירה) — בידוע שהנקב הוא בשיעור של כונס משקה, ואם לאו [לא]בידוע שהנקב הוא רק בשיעור של מוציא משקה.
Rabbi Yehuda says that the method for determining whether an earthenware vessel contains a hole that allows liquid to enter is as follows: One takes the handles of the pot and turns it over, placing it upside down in an empty tub, and he then covers the pot with water. If water enters the pot, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter, and if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אוֹ שׁוֹפְתָהּ עַל גַּבֵּי הָאוּר אִם הָאוּר מַעֲמִידָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁמַּכְנִיס מַשְׁקֶה.

Or one can determine the size of the hole by the following method: One places the pot, with liquid in it, on the fire. If the fire holds the liquid back and does not allow it to exit the vessel, then it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids. And if the fire does not hold the liquid back and does not prevent it from exiting the vessel, then it is known that it contains a hole that enables liquid to enter.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אם האור מעמידה – שלא יצא המשקה בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה.
רש״י בד״ה אם האור כו׳ להכניס משקה הס״ד:
או אפשרות בדיקה נוספת: שופתה (מעמידה) את הקדירה הנקובה כשבתוכה משקה על גבי האור (האש). ומתבוננים: אם האור מעמידה (עוצר) את יציאת המשקה שבתוכה החוצה — בידוע שאין הנקב הזה אלא כמוציא משקה, ואם לאו [לא] נעצרת יציאת המשקה מהקדירה, אף שהיא עומדת על האש — בידוע שהנקב הוא בשיעור כמכניס משקה.
Or one can determine the size of the hole by the following method: One places the pot, with liquid in it, on the fire. If the fire holds the liquid back and does not allow it to exit the vessel, then it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids. And if the fire does not hold the liquid back and does not prevent it from exiting the vessel, then it is known that it contains a hole that enables liquid to enter.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף לֹא שׁוֹפְתָהּ עַל גַּבֵּי הָאוּר מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מַעֲמִידָהּ אֶלָּא שׁוֹפְתָהּ עַל גַּבֵּי הָרֶמֶץ אִם רֶמֶץ מַעֲמִידָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה הָיָה טוֹרֵד טִיפָּה אַחַר טִיפָּה בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה.

Rabbi Yosei says: One should not place the pot with liquid in it on the fire. This is not a reliable test for determining the size of the hole, as it is possible that the hole is actually large enough to enable liquid to enter, but nevertheless the fire prevents the liquid from exiting. Rather, one places the pot with liquid in it on hot ash. If the hot ash holds the liquid back and does not allow it to exit the vessel, then it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids. But if the hot ash does not hold the liquid back and does not prevent it from exiting the vessel, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter. Another manner of testing is to fill the vessel with liquid. If it drips one drop after another drop, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ערך רמץ
רמץא(חולין ח.) איזו הוא מכוה נכוה מגחלת ומרמץ (נדה מט:) שופתה על גבי הרמץ אם רמץ מעמידה (בריש כלאים) דלעת יונית עם המצרית והרמוצה (נדרים מט) ומדלעת הרמוצה (גמ׳) רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ (ירושלמי בריש כלאים) א״ר חנינא כמין דלעת מרה והן ממתקין אותה ברמץ פי׳ בלעז צני״סה פי׳ אפר חם:
ערך דרס
דרסב(ביצה יא.) אין נותנין את העור לפני בית הדריסה. דריסת הרגל. (מגילה ח) בגמ׳ שוכר אדם בדרוסות ומופרדות. (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים פי׳ הפרושין חושבין את בגדי עם הארץ כאלו הם טמאים מדרס לפרושים ואין משתמשין בהן. (שבת כט) במדרסות עמוד ונעשה מלאכתינו. והתנן בשלשה תריסין (פרק כ״ד דכלים) שלש עגלות הן העשויה כקתידרא טמאה מדרס פי׳ מפני שאדם סומך עליה כדאמרינן ביום טוב (שבת סו) לפיכך אם דרס טמא עליה ויש ביניהן דבר חוצץ ונפל עליה כחו אע״פ שלא נגע בה טמאה (נדה מט) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת וכו׳. בגמ׳ דכל חזי למדרס מטמא טמא מת יש שהוא מטמא טמא מת ואין מטמא מדרס לאתויי סאה ותרקב דתניא והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יכול יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מי שמיוחד לישיב׳ יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלו ג׳ דריסות ענין אחד הן אבל הראשון בסכין והשני באריה והשלישי באדם. אלו הפי׳ שפי׳ גאון אחד (פרה פרק ח) הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני אתה טימאתני. המשנה הראשונה זו ששנינו במקדש מי חטאת לא ינעול סנדל שאם נפלו משקין על הסנדל נטמא וטימאתו הרי זה אומר וכו׳. והמשנה השנית זו ששנינו נפלו משקין על בשרו טהור נפלו על כסותו נטמא וטימאתו הרי זה אומר מטמאין וכו׳ ושתי המשניות האלה יתברר פירושם בהיודע שרשן והוא שכל כלי שנפלו עליו או על מקצתו מים אפילו הן טהורים נטמא לחטאת אבל אדם שנפלו עליו מים טהורים אינו מטמא למי חטאת בנפלם על מקצתו עד שיפלו על ראשו ועל רובו ועקר הדבר שיהיה שיעורן שלשת לוגין מים שאובין ואם נגע האדם בכלי אשר נטמא לחטאת כבר נטמא האדם ההוא מפני שנגע בכלי שנטמא לחטאת ועל פי הדברים האלה שנינו שהמקדש מי חטאת לא ינעול סנדל שלא יפלו משקין על הסנדל ויטמא הסנדל ובנגעו בסנדל יטמא אותו לחטאת ואנו יודעים שהמשקים ההם שנפלו על הסנדל וטימאוהו אילו כפלו על האדם ההוא המקדש לא טימאוהו עד שיהו שלשת לוגין ויפלו על ראשו ועל רובו ואז יטמאוהו ועכשיו שנפלו על הסנדל שהוא כלי אע״פ שאין שיעורן ג׳ לוגין טימאו את הסנדל וחזר הסנדל וטימא את האדם בנגעו בו והמשקין האלה אשר הזכירו בב׳ ההלכות האלה אינן מי נדה כי מי נדה מטמאין כל אדם וכל כלי בשיעור כדי הזיה ואולם משקין טהורין הן ומטמאין את הכלי לענין מי חטאת. ובזאת מפורש עניין המשנה השנית אשר שנינו נפלו המשקין האלו על בשרו טהור ותירוץ ההלכה ולפיכך שנינו שהוא טהור כי אילו נפלו על ראשו ועל רובו והן ג׳ לוגין לא היה טהור לחטאת ולפיכך אם נפלו מים מועטין על כסותו וחזרה הכסות ההיא וטימאתו ולכן יהיה כאומר לכסותו כי המשקין אשר נפלו עליך וטמאוך אילו נפלו עלי לא טמאוני ועכשיו שנפלו עליך וטמאוך חזרת את וטמאת אותי. והמשנה השלישי׳ היא ששנינו השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאין בגדים הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני ואתה טמאתני נתחיל בפירושה ונאמר כי אלהינו צוה השורף את הפרה ואמר והשורף אותה יכבס בגדיו במים ורחץ את בשרו וגומר וכן אמר על פר ושעיר הנשרפין והשורף אותה יכבס בגדיו וגומר ועוד כתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו הרי ידענו שחייבין כולם לכבס בגדיהן ואנחנו יודעין כי בגדים שאינן על השורף אותם אם יגעו בפרה ושעירים הנשרפים ובשעיר המשתלח אינם מטמאין ואינם צריכין כיבוס אבל בגדים שעל השורף צריכין כיבוס אף על גב שלא נגעו בפרה ולא בפר ושעיר ולא בשעיר המשתלח וכיון שנטמאו בגדים שעל השורף וחזרו וטימאו את השורף אילו לא היו על השורף בגדים לא היה מטמא על כן אין לתמוה ולומר אם שורש טומאה בגדי השורף היא הפרה והפר והשעיר מדוע לא יטמאו הם בגדים אחרים בנגעם כך נשיבהו ונאמר לו כי זה אשר טמא בגדי השורף לא מפני נגיעה טומאת אלא מפני שריפתם ראיה לדבר שאם נגע איש בהם ולא שרף אותם אינו מטמא לא הוא ולא בגדיו ולכן יהיה השורש כאומר לבגדיו מטמאיכם לא טימאוני וכו׳. והמשנה הרביעית היא ששנינו האוכל מנבלת עוף טהור והוא בבית הבליעה מטמא בגדים ונבלה עצמה אינה מטמאה בגדי׳ הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופי׳ כי נבלת עוף טהור אינה מטמאה לא אדם ולא כלים בנגעם בה וכשאוכל אדם אותה הית מטמאה את בגדיו והן מטמאין אותו וכן אומר לבגדיו מטמאיך לא טמאוני וכו׳ המשנ׳ החמישית היא ששנינו ולד טמאות אינן מטמאין כלים אלא במשקה נטמא משקה וטימאן וכו׳. ופירושה שהנוגע בזב ובזבה וביולדת ובשרץ ובנבילה נגע בכלים אינו מטמא אותם ואם נגע במים שבתוך כלים או במשקה שעל גבי הכלים טימאן בכלל כי המים הביאו את הטומאה עליהן ונעשו הכלים כאומרים למים מטמאיך לא טימאוני וכו׳. המשנה השישית זו היא ששנינו אין כלי חרס מטמא את חברו אלא במשקה נטמא משקה טומאתו הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופירושה כי כלי חרש כתיב בו וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא וגו׳ מכל האוכל אשר יאכל וגומר ופירוש יטמא על משקה ועל הכלי שניהן לפיכך קדרה שנתונה בתנור ונפל שרץ בתנור ולא נגע בה אם הקדירה יבשה הרי היא טהורה אי לא טמאה התירה את האוכלים אשר יהיו בתוך כלי חרס ואף על פי שאמר כל תשר בתוכו יטמא הרי פירשה ואמרה מכל האוכל וגם אמרה וכל משקה אבל אם היו המים בקדרה נטמאו המים וטמאות ולכן הקדירה אומרת למים מטמאיך לא טימאוני כשהייתי יבשה ועתה כשטמאוך טמאתינו וכו׳. והמשנה השביעית זו היא ששנינו כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופירוש כל אדם שפוסל את התרומה כגון שאכל אוכל טמא ראשון או אוכל טמא שני או ששתה משקין טמאין ונגע בככר של תרומה וגם הככר נגע בככר אחר הרי הככר השני טהור ואם נגע במים ונפל על ככר אחר נטמא כי המים הבליעו את הטומאה בככר שני מה שלא היה יכול ככר הראשון להבליעו הרי נתכוונו פירושו שבעתן. ואנחנו יודעים כי הטהרות שני חלקים החלק הראשון היא טהרת החולין מטומאת הגוף ומטומאת מגע בין מאבות הטומאות בין מתולדותיה׳ והחלק השני טהרת הקדש שנאמר כי לבבו הכין לדרוש האלהים ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו ולא בטהרת הקדש. וגם טהרת הקדש תחלק לארבעה חלקים. הטהרה הראשונה למעשר כי כך שנינו טבל לחולין הוחזק לחולין ואסור למעשר. הטהרה השנית לתרומה כי כן שנינו טבל למעשר הוחזק למעשר ואסור לתרומה. הטהרה השלישית לקדש כי כן שנינו טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש. הטהרה הרביעית לחטאת כי כן שנינו טבל לקדש הוחזק לקדש ואסור לחטאת טבל לחמור הוחזק לקל טבל לקל לא הוחזק לחמור טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל ויש בין תרומה לקדש י׳ מעלות וכן שנינו חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס נושא את התרומה שהקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומ׳ קושר ואחר כך מטביל ועוד שנינו כלים נגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה הרביעי בקדש פסול והשלישי לתרומה. תרומה אם נטמא׳ אחת מידיו חברת׳ טהורה ולקודש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חברתה לקדש אבל לא לתרומה ושנינו לפי המשניות האלה נוטלין לידים לחולין למעשר ולתרומ׳ ולקודש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו. וראוי שנפרש כמה הן הטומאות שמטמאין את אחר בין אדם בין כלים במגע ולא במשא וכלי ררש מטמא באויר ופי׳ שאם נכנסו באויר כלי חרש אף על פי שלא נגעו בו מטמאין החרש הם ה׳ טומאות והיא ששנינו אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה ויש ב׳ טומאות שהן מטמאין את האדם בלבד בלא בגדיו אם נגע בהן ואם נשא אותם בלא נגיעה מטמא הוא ובגדיו אבל כלים בנגיעה מטמאין ולא במשא כיצד כגון בגד על בגד מצע על מצע או סל על סל או כל דבר שהוא מקבל טומאה והיה אחד ע״ג חברו והיתה נבילה על העליון הוא טמא והתחתון אינו מטמא בדין משא וכל שכן בדין מגע שלא נגע והן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והוא ששנינו בהלכה שנייה למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה וחמש טומאות יוצאות מן האדם ומטמאין במגע ובמשא זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו מפני שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומימי רגליו ודם הנדה ומכל אלו אם נגע בהם אדם או נשאם אפילו כל שהוא מטמא אבל דם מגפתה ודמעת עינה וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ופירושו שלא יטמא מהן אלא עד שלש לוגין שהן רביעית רטל שהיא ביצה ומחצה ואם חלבה לרפואה טמא כמו שאמרו שלש לוגין כולן נוגעין במים טהורין ונפלו מהן על הטהור שלשה לוגין נטמא המקיז דם לרפואה טהור אבל הליח׳ הסרוחה והזיעה והרעי שהיא צואה טהורין וה׳ מהן עושין משכב ומושב ד׳ מהן בטומאה חמורה וא׳ בטומאה קלה ואלו הן זב וזבה נדה ויולדת ובועל נדה אלו הן הדברים המטמאין כל כך נטמאו שבם נטמאו אחרים זב זבה נדה ויולדת אם נגעו או נשאו אחרים בין דברים שמקבלין טומאת משכב ומושב וכ״ש טומאת מגע בין דברים שאינן מקבלין טומאת משכב ומושב אלא טומאת מגע בלבד. ואלו הן הדברים המקבלים טומאת משכב ומושב כלי מתכות וכלי עץ כלי עור וכלי שק ובגדים ואלו הן דברים העשוי מהן לשם משכב ומושב חלוק מגען שמשעה שהטמאין נגעו בהן טמאין אלו טמאין הן ולא מטמאין אחרים ואם עמדו או ישבו או שכבו או נתלו או נשענו עליהן נעשו משכב ומושב ומטמאין אחרים אבל כל הנוגע במשכב ומושב הוא מיטמא ואינו מטמא אחרים שהטמאים אלו עושין משכב ואין משכב עושה משכב וכיון שידענו שהטמאין אלו עושין משכב ומושב בעמידה בישיבה ובשכיבה ובתלייה ובשעינה כשם ששנינו הזב מטמא את המשכב בה׳ דברים לטמא אדם ולטמא בגדים עומד יושב שיכב ונתלה ונשען ומשכב את האדם בשבעה דברים עומד יושב שוכב נתלה נשען במשא ובמגע ורצו חכמים לקצר הדברים ומצאו דיבור שתחתיו עמידה ושכיבה וישיבה ותלייה ושעינה והוא מדרס בשביל שנשא רוב גופו של טמא על המשכב או רוב גופו של טהור על המרכב ומכאן למדנו שכל מקום שבמשנה טמא מדרס הוא משכב ומושב ומטמא אחרים וכל מקום שאומר טמא מת שמיטמא ואין מטמא אחרים ומניין שכן הוא דתנן כל המטמא מדרס מיטמא טמא מת ויש מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס ואמרו עלה לאיתויי סאה ותרקב ותניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יכול יהא טמא ת״ל והיושב מה שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרי׳ לו עמוד ממקומך ונעשה מלאכתינו ואלו דברים מטמאין הן בטומאת מת ואינן מטמאין אחרים כדין טומאת מדרס שהוא משכב ומושב כלי זכוכית וכלי חרש וכלי נתר תנור וכירים וזרעים הבלולים במים ומוכשרים משבעת משקין כאוכלין אבל משקין לאדם אף על גב שאינן עושין משכב ומושב שהן טומאת מדרס אבל אדם מטמא בגדים אם נגעו בו טמאים ואף אם נגעו טמאין המשקין ונפלו מהן רביעית רטל שהן ביצה וחצי על אדם טהור פסלוהו לאכילת תרומה ובועל נדה שהוא חמישי עושה משכב ומושב בטומאה קלה שהיא תחתונו כעליונו של זב וזבה ונדה ויולדת שהוא טמא ואין מטמא אחרים ומניין שכן הוא דתנן והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון אי נמי עשר מצעות אהדדי מטמא להו פשיטא דהא קא דריס לכולו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ובשביל כך אמרנו שבועל נדה עושה משרב ומושב נטמא טומאה קלה ומצורע מטמא בביאה כיצד שאין נכנס אדם עמו בבית אחד כשיעור אכיל׳ פרס ושיעורו ט״ו כסף וב׳ שלישי כסף פת חיטין ולא פת שעורים וכן אם נכנס אדם בבית המנוגע ושהה שם כשיעור מה שאמרנו מטמא חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולן מטמאין שאם אפילו עבר הטהור או הכניס ראשו באהל שבו המת או אם נכנס המת נטמא האהל וכל אשר באהל. ובזמן הזה טהרת המת אין לנו בשביל שאין לנו מי נדה ואנו שרוין בטומאה בארץ העמים עד שירחם המקום ויקיים בנו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ומה שהבטיח ביום טהרי אתכם וגו׳ ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ:
ערך תלמוד
תלמודג(בבא בתרא קיט) אין למדין הלכה לא מפי תלמוד פי׳ רבי חננאל ז״ל מפי תלמוד זה שכתוב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן (נדה ז.) רבי אליעזר אומר ד׳ נשים דיין שעתן וכו׳ עד אבל הלכה כדבריו ותנן עוד (נדה לו:) כמה תשהה ותהא זבה מעת לעת דברי ר׳ אליעזר והלכה כדבריו ותנן עוד זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור וכו׳ עד והלכה כדבריו א״ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בד׳ והני תלת עינייהו ואקשינן מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה כדבריו במתניתין ופרקינן אין למדין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמר שמואל הלכה כדבריו בהני תלת לא הוה מיתוקמא הלכה ממתניתין כיוצא בהן (יבמות מט) איזהו ממזר שמעון התימני אומ׳ כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ולולי שאמר בתלמוד שהלכה כדבריו לא סמכינן אמאי דפסיק הלכה במתניתין (תלמוד ירושלמי בראש פיאה ירוש׳) אין למדין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מתוספות אלא מן התלמוד פי׳ לאו דסמכא הוא אלא אם יסמכו בו אנשי התלמוד ויודו בו (יבמות מט) תנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו פי׳ רבינו חננאל ז״ל קיי״ל הלכה כוותיה ולא משום דתני במתניתין הלכה כדבריו דבהדיא קיימא לן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד וזהו מפי תלמוד ולא מפי מעשה אלא משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא בפירקא קמא בהלכה בתרא גופא אר״א אע״פ שנחלקו ב״ש וב״ה בצרות מודין שאין ממזר וכו׳ ותנן (קידושין סו) כל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה (ירושלמי בפרק החולץ) בר מנדה מ״ט שנייה היא הנדה שאין בה בשר לפיכך אין ממזר ממנה (כריתות יג) ביד משהזה תלמוד יכול אפילו משנה ת״ל ולהורות פי׳ רבי יוסף ברבי יהודה אומר יכול אפילו תלמוד ת״ל ולהורות שמעינן מדרבי יוסי בר׳ יהודה שקריאת התלמוד אינה הוראה כמאן אזלא הא דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין מורין בהן הלכה טמא רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר קריאת התלמוד אינה הוראה ומקשינן עלה דרב מי אמר רב הלכה כרבי יוסי בר׳ יהודה דאמר קריאת התלמוד אינה הוראה והא רב לא הוה מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה פי׳ כיון שהיה שותה יין ביו״ט לא הוה מוקי אמורא כלומר לא היה דורש אפילו בדברים שיעשו ביו״ט שני וכ״ש לזולתו מכלל דשתויי יין אסורין לקרות בתלמוד כי הוראה היא ופרקינן רב לא הוה נמנע אלא מן ההוראה ואמרינן ולוקי אמורא לאשמועי תלמוד ולא יורה ופריק כל היכא דמוקי רב אמורא לא סגי ליה בלא הוראה כלומר לא יתכן לרב להשמיע דברי תלמוד בלא הוראה (סוכה כח) מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות (בבא מציעא לג) הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד (סנהדרין קא) כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד וטוב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה רבא אמר איפכא (סוטה לד) הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא משנה ותלמוד ועתדה בשדה לך אלו מעשים טובים אחר ובנית ביתך בא ודרוש וקבל שכר (בבא קמא קד) גזילה ועושק אבדה ופקדון יש תלמיד ישתלמון קאמר מר משמע ישתלמו מן היורשין דילפי מרישיה דקרא יש תלמוד קאמינא דנכתוב קרא והשיב את אשר גזל או את אשר עשק או את אשר הפקד אתו או את אשר מצא מדכתב רחמנא גזלה ועושק פקדון ואבידה ש״מ שהיורשין משלמין קרן (נזיר כ) ואמר ואני א״ל חוב לא שבקת רווחא לתלמודא:
א. [הייס אש.]
ב. [טרעטען שטאמפען.]
ג. [לעהרונג.]
שהאור מעמיד – אפילו נקב גדול.
רמץ – גחלים ואפר בוערים.
היה טורד טיפה אחר טיפה – כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה.
ר׳ יוסי אומר: אף לא שופתה על גבי האור כדי לבדוק את שיעור הנקב, שאין זו שיטת בדיקה טובה, מפני שיתכן שהנקב הוא כשיעור כונס משקה, ואולם אין המשקה יוצא החוצה משום שהאור הוא שמעמידה, ולא מחמת שיעורו הקטן של הנקב. אלא עושה כך: שופתה על גבי הרמץ (אפר חם, גחלים עמומות), ומתבוננים מעתה: אם הרמץ מעמידה (עוצרה) — בידוע שהנקב הוא רק בשיעור מוציא משקה, ואם לאו [לא]בידוע שהנקב הוא בשיעור כונס משקה. ואופן הבדיקה: ממלא את הכלי משקה, ואם היה המשקה טורד (דולף החוצה) בטפטוף טיפה אחר טיפהבידוע ששיעור הנקב בכונס משקה.
Rabbi Yosei says: One should not place the pot with liquid in it on the fire. This is not a reliable test for determining the size of the hole, as it is possible that the hole is actually large enough to enable liquid to enter, but nevertheless the fire prevents the liquid from exiting. Rather, one places the pot with liquid in it on hot ash. If the hot ash holds the liquid back and does not allow it to exit the vessel, then it is known that the vessel contains a small hole that enables only the exit of liquids. But if the hot ash does not hold the liquid back and does not prevent it from exiting the vessel, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter. Another manner of testing is to fill the vessel with liquid. If it drips one drop after another drop, it is known that it contains a hole that enables liquid to enter.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי אִיכָּא בֵּין ת״קתַּנָּא קַמָּא לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר עוּלָּא כִּינּוּס עַל יְדֵי הַדְּחָק אִיכָּא בֵינַיְיהוּ.:

The Gemara asks: What difference is there between the method of testing stated by the first tanna, placing the vessel in a tub of water, and that of Rabbi Yehuda, placing the vessel upside down into the tub and then covering it with water? Ulla said: The difference between their opinions is whether liquid that enters through a hole with difficulty, i.e., as the result of force, is considered entering. According to Rabbi Yehuda, placing the vessel directly into a tub of water constitutes the use of force to a certain degree, and he maintains that if water enters the vessel in such a case, this does not count as liquid entering the vessel. Therefore, he rejects the testing method of the first tanna.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי איכא בין תנא קמא לר׳ יהודה, איכא [ביניהו כינו]⁠ס על ידי הדחק, לתנא קמא הוי כינוס, לר׳ יהודה ד⁠[אמר מציף] לא הוי כינוס. אליכא כלי חרש מיטהר בהוצאת [משקין אלא] גס⁠[טרא בלבד].
א. איני יודע מה בא ללמדנו.
ה״ג: מאי איכא בין תנא קמא לר׳ יהודה כינוס ע״י הדחק איכא בינייהו – לת״ק הוי כינוס כדפרישית.
ומבררים: מאי איכא [מה, איזה הבדל להלכה יש] בין שיטת הבדיקה של תנא קמא [התנא הראשון] הנעשית על ידי הכנסת הקדירה אל תוך גיגית מים, לשיטת הבדיקה של ר׳ יהודה על ידי הכנסת הקדירה תחילה כשהיא הפוכה, ולאחר מכן להציף אותה במים? אמר עולא: בדין כינוס (כניסה) של מים לתוך הכלי הנבדק על ידי הדחק (כתוצאה מהפעלת כוח), האם נחשב הדבר לכניסה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת ר׳ יהודה הכנסה של קדירה לתוך גיגית מלאה מים, כרוכה בהפעלת כוח מסויים, ואם יכנסו כתוצאה מכך מים לקדירה — אין זו נחשבת כניסה. ואילו לשיטת התנא הראשון, אף כניסה כזו — נחשבת כניסה.
The Gemara asks: What difference is there between the method of testing stated by the first tanna, placing the vessel in a tub of water, and that of Rabbi Yehuda, placing the vessel upside down into the tub and then covering it with water? Ulla said: The difference between their opinions is whether liquid that enters through a hole with difficulty, i.e., as the result of force, is considered entering. According to Rabbi Yehuda, placing the vessel directly into a tub of water constitutes the use of force to a certain degree, and he maintains that if water enters the vessel in such a case, this does not count as liquid entering the vessel. Therefore, he rejects the testing method of the first tanna.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כׇּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן וְכוּ׳.: איֵשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל יֵשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

§ The mishna teaches: In any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. But it is possible for there to be limbs that contain a bone without a nail. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A limb in which there is a nail and which therefore certainly contains a bone has the status of a full-fledged limb. Therefore, it transmits impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. By contrast, if there is a bone in the limb but there is no nail, it transmits impurity through contact and movement even if its size is less than that of an olive-bulk, but it does not transmit impurity in a tent unless its size is that of an olive-bulk.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. כל אבר ש⁠[יש בו צפ]⁠ורן [יש בו עצם, ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן. יש] בו צפורן מט⁠[מא] ב⁠[מגע ובמשא ובאהל וכו׳. ודבר זה] פירשו רבנו ה⁠[גד]⁠ול, והוא ר׳ אל⁠[יעזרא, אצבע יתירה], כ⁠[גו]⁠ן [שיש לו בידו] שש אצבעות, אותה היתירה, א⁠[ם יש] בה עצם [ואין בו צפורן], מטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה בא⁠[הל, כלו]⁠מר אינה איבר שלם. אמ׳ ר׳ יוחנן, ובשאינ⁠[ה] נספרת על [גב היד], כלומ׳ אינה עומדת בסדר האצבעות, אלא כבשר היו⁠[צא מן] הסדר.
א. כך נראה להשלים על פי שיירי האותיות. ורוב פעמים בש״ס אמרו ׳הגדול׳ על רבי אליעזר הגדול. וככל הנראה לא גרס רבנו חננאל מימרא זו בשם רב חסדא. אבל רש״י כתב שהוא רב. וכמו בכל הש״ס שהוזכר ׳רבנו׳ סתם, שפירש רש״י שהוא רב (ראה סוכה לג,א ובהגהות הב״ח שם), ובפרט רב חסדא שהוא תלמידו של רב (ראה רש״י ביצה כה,א ד״ה מדברי רבינו), גם בסוכה שם ובבכורות דף מה פירש רש״י שרבנו הגדול הוא רב (ובהגהות וציונים הביאו מרש״י כת״י שפירש בשם רבו, שהכוונה לרבי, ורבנו הגדול היינו רבנו הקדוש).
יש בו צפורן – ואפי׳ היא יתרה כגון אצבע ששית.
מטמא במגע ובמשא ובאהל – דהוי אבר חשוב ואפי׳ ליכא כזית בשר מטמא באהל דקי״ל האברים אין להן שיעור בפ׳ יוצא דופן (לעיל דף מג:). אין בו צפורן לא הוי אבר ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם.
ואינו מטמא באהל – עד דאיכא כזית בשר דקיימא לן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל ואי איכא כזית בשר ודאי מטמא דהא איכא כזית מן המת ואי לאו יתרה היא ודאי מטמא משום אבר באהל ואע״ג דליכא כזית בשר דאפילו יתרה אמרי׳ לקמן דאי נספרת על גב היד הויא אבר.
יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל – בפ׳ אלו מומין (בכורות מה.) אית דמפרש טעמא גזרה שאינה נספרת על גב היד אטו נספרת אבל באהל המת לא גזרו דעבדי היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ואית דאמר משום דעצם כשעורה נגע בה ותימה להאי טעמא אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם דאי משום דבשר הוי יד ושומר לעצם האמר רב בפרק העור והרוטב (חולין דף קיח:) דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבינו הגדול דהכא היינו רב ויש לומר דגזרו חכמים אטו לפעמים דיש בעצם כפול אי נמי נגיעת בשר אטו נגיעת עצם או גזרו מגע אטו משא.
יש בו עצם ואין בו ציפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל. ותימה דבפ׳ אלו מומין (דף מה) [אית דאמר] דמשום עצם כשעורה נגעו בה אמאי טמא כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם. וכ״ת משום יד אושומר דהא דאמרינן אין שומר לטומאה חמורה היינו להצטרף אבל להוציא טומאה יש שומר הא רב הוא דאמר בפ׳ העור והרוטב דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול. ורבינו הגדול דהכא היינו רב וי״ל דגזרו חכמים פחות מכשיעור אטו פול דפעמים יש בעצם כפול והבשר מכסהו. א״נ גזרינן נגיעת בשר אטו נגיעת עצם א״נ גזרינן מגע אטו משא:
מטמא במגע ובמשא – פי׳ מדין עצם כשיש בו כשעורה.
ואינה מטמאה באהל – פי׳ שאין בו כזית בשר מדין אבר לאיתיי סאה ותרקב וה״ה לכלי חרס דאע״ג דחזי למדרס אינו מטמא במדרס לפי שאינו נעשה אב הטומאה וכדאיתא בפ׳ ר׳ עקיבא אלא דנקט הא דרויחא טפי ונפקא מקרא דמשכבות בהדיא.
בד״ה מטמא כו׳ בפרק יוצא דופן אין בו כו׳ הד״א:
בד״ה ואינו מטמא כו׳ ואי לאו יתירה היא כו׳ כצ״ל:
א שנינו במשנתנו כי כל אבר שיש בו צפורן בודאי יש בו גם עצם, ואולם יש אפשרות של אבר שיש בו עצם אך אין בו צפורן. ומסבירים מה עניינה להלכה של הבחנה זו: אבר שיש בו צפורן (וכאמור, בודאי שיש בו אף עצם) — הריהו נחשב כאבר לכל דבר, ודינו שהוא מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא ובטומאת אהל, ואפילו אין בו כשיעור זית. ויש אפשרות של אבר שיש בו עצם ואין בו צפורן — ודינו של זה שהוא מטמא בטומאת מגע ובטומאת משא, אף שאין בו כשיעור כזית, ואינו מטמא באהל אלא אם כן היה בו שיעור כזית.
§ The mishna teaches: In any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. But it is possible for there to be limbs that contain a bone without a nail. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A limb in which there is a nail and which therefore certainly contains a bone has the status of a full-fledged limb. Therefore, it transmits impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. By contrast, if there is a bone in the limb but there is no nail, it transmits impurity through contact and movement even if its size is less than that of an olive-bulk, but it does not transmit impurity in a tent unless its size is that of an olive-bulk.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב חִסְדָּא דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

Rav Ḥisda says: The following matter was stated by our great rabbi, Rav, may the Omnipresent come to his assistance. An extra finger on one’s hand in which there is a bone but there is no nail transmits impurity through contact and movement even if its size is less than that of an olive-bulk, but it does not transmit impurity in a tent.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבינו הגדול – רב.
פיסקא: אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהא בעזרו יותרת שיש בה עצם כול׳ – פירוש: שכלל זה לא נאמר אלא באצבע יתירה אבל כל רמ״ח איברים שבאדם כל אחד מהם מטמא במגע ובמשא ובאהל כדתנן בפרק קמא דאהלות רמ״ח איברים באדם כול׳ עד כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאהל המת אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי ואם אין עליהם בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא הוזכרה צפורן אלא גבי אצבע יתירה שהיא יתירה על רמ״ח איברים ואי לית בה צפורן לא מטמאה באהל.
אמר רב חסדא, דבר זה שייאמר להלן רבינו הגדול (=רב) אמרו, המקום יהיה בעזרו: אם היתה בגוף אצבע יתרה יתירה על מנין האצבעות הקבוע, שיש בו עצם, ואולם אין בו צפורןמטמא בטומאת מגע ובטומאת משא, ואינו מטמא בטומאת אהל.
Rav Ḥisda says: The following matter was stated by our great rabbi, Rav, may the Omnipresent come to his assistance. An extra finger on one’s hand in which there is a bone but there is no nail transmits impurity through contact and movement even if its size is less than that of an olive-bulk, but it does not transmit impurity in a tent.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בוּכְשֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.:

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan said: And this is the halakha, that it must contain both bone and a nail for it to be considered a limb, only in a case where this finger cannot be counted along the back of the hand, i.e., the extra finger is not aligned with the others. But if it is aligned with the other fingers then it is considered like any other limb and imparts impurity in a tent, whether or not it contains a nail.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על גב היד – שאינה עומדת בשורת האצבעות.
אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן בהגדרת הדברים הללו: ודין זה שאצבע יתירה נחשבת כאבר דווקא כשיש בה עצם וציפורן, אמור רק כשאינה נספרת על גב היד, כלומר, שהיא חורגת מקו שאר אצבעות היד, אבל אם היתה האצבע הנוספת נתונה בצד שאר האצבעות, בקו אחד, הרי זו כשאר אברים, ומטמאה בטומאת אהל גם אם אין בה צפורן ועצם.
Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan said: And this is the halakha, that it must contain both bone and a nail for it to be considered a limb, only in a case where this finger cannot be counted along the back of the hand, i.e., the extra finger is not aligned with the others. But if it is aligned with the other fingers then it is considered like any other limb and imparts impurity in a tent, whether or not it contains a nail.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כׇּל הַמְטַמֵּא מִדְרָס וְכוּ׳.: גכֹּל דַּחֲזֵי לְמִדְרָס מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת.

§ The mishna further teaches: Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. The Gemara explains that this means that any item that is fit to become impure with the impurity of a zav imparted by treading is fit to become ritually impure with impurity imparted by a corpse.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל המיטמא מדרס, כגון כפחא או סדין וכיוצא בהן - כד מפרשי במנחות פרק ג׳ב בהא מתניתיןג, סדין טמא מדרס ועשאו וילון כול׳. אלא מסי⁠[פה], מודה ר׳ יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גבי זה וישב זב עליהן, שעליון מטמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס - מטמא (טמואת) [טומאת] מת, כל דחזי למדרס כלי הוא, ומטמא טומאת מת.
א. וכן גרס הרמב״ם במשניות כלים פכ״ח משנה ה. ולפנינו שם, כפה.
ב. כד,א. ומהברייתא המובאת שם, שגם ר׳ יוסי מודה לר׳ מאיר בסדין התחתון שאם עשאו וילון נטהר מטומאת מדרס וטמא מגע מדרס, יש ללמוד, שגם כלים שאינם ראוים למשכב ומושב מקבלים טומאת מגע. מקומו של כל משפט זה (כד מפרשי עד ומגע מדרס) בסוף הקטע.
ג. כלים פרק כ״ז משנה ט.
כל המטמא מדרס – היינו מק״ו דפכין קטנים ובפ׳ כיצד הרגל (ב״ק דף כה:) פירשנו.
כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. ואפי׳ הוא פשוטי כלי עץ דאינו ראוי לקבל טומאה כיון דחזי למדרס מקבל טומאה דילפינן ליה מפכין קטנים שטהורים בזב דלמגע לא חזו שאינו יכול ליגע לתוכן לפי שפיהן צר ובהיסט נמי לא מטמו דהיסטו (בעי׳) [ילפינן] מקרא דאשר יגע בו הזב ומה שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משאאע״ג דראוי לנגיעת שער הזב. בת״כ ילפינן דשער הזב דמטמא מהנוגע בבשר הזב וכיון שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בשער. ותימה כלי חרס המוקף צמיד פתיל אל יטמא בהיסט דאינו ראוי לנגיעה. ולעיל בפ״ק אמרינן שמטמא מעת לעת שבנדה ואר״ת דצמיד פתיל חשוב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח אע״ג דגבי קולית נבילה אמרינן מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה ואע״ג דחשב עליו לנוקבו אינו מטמא במשא שאני התם דמסתמא אינועומד לינקב אלא ע״י מחשבה אבל צמיד פתיל סתמא עומד לינקב וה״ה דמציל מיעבד ק״ו מסאה ותרקב ופכין גדולים דלאמטמו מדרס ומטמו טמא מת אלא דניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין בכל טומאת הזב ואע״ג דטמאין במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמו משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר מ״מ רוקו דכתיב בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא ליה דלא בעינן בהו ראוי לנגיעת בשר מ״מ טהורים מכל טומאות המחוברות לזב:
מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ותימה כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב וטהור במת. ואומר ר״ת דלא שייך לעשות יוכיח מצמיד פתיל דכה״ג שהוא טמא בזב היה טמא במת דמה שהוא בהיסט היינו משום דהוי כאילו נגע זב בתוכו דאי זהו מגעו שהוא ככולוהוי אומר זה היסטו ובמת נמי אם היה כזית מת בתוכו היה טמא:
ב עוד שנינו במשנתנו כי כל כלי המטמא (הראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב — הריהו ראוי להיטמא אף בטומאת טמא מת. ואולם יש שראוי להיטמא בטומאת מת, ואינו מיטמא בטומאת מדרס הזב. ודנים בדבר: כל דחזי [שראוי] לטומאת מדרס הזב — הריהו גם מטמא (ראוי להיטמא) בטמא מת,
§ The mishna further teaches: Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. The Gemara explains that this means that any item that is fit to become impure with the impurity of a zav imparted by treading is fit to become ritually impure with impurity imparted by a corpse.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְאֵין מִטַּמֵּא מִדְרָס לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי סְאָה וְתַרְקַב.

The mishna continues: And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading. The Gemara asks: What is added by this statement? The Gemara answers: This serves to add a measuring vessel, e.g., the measure of a se’a or a half-se’a [vetarkav].
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויש שמיטמא טומאת מת ואינו מיטמא מדרס, כגון [סא]⁠ה וכיוצא בה. דתניא. והיושב על [ה]⁠כליא, יכול [כפה] ה⁠[זב] ס⁠[א]⁠ה [או] תרקב וישב עליו יהא טמא, ת⁠[ל׳ לומ׳ אשר ישב עליו הזב], כל שמיוחד לישיבה מטמא, [יצא זה שאומרים לו] עמוד ונעשה מלאכתינו.
א. כגי׳ ר״ח ׳והיושב על הכלי׳ כן הוא גם בפירוש ר״ח שבת נט, א, ובחגיגה דף כג, ב. סוכה דף כ, ב. אבל בבבא קמא דף כה,ב הביא מתורת כהנים דרשה זו על הפסוק ׳וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא׳ וכן הגיה רש״י בשבת דף נ״ט, א הגרסה על פי התורת כהנים.
לאתויי סאה ותרקב – שאינן מדרס הזב לטמא אדם וכלים אבל טמאין הם טומאת מגע הזב להיות ראשונים ובמת נעשין אב הטומאה.
ויש שמטמא טמא מת ואין מטמא מדרס, לאתויי מאי [לרבות מה]? ומשיבים: לאתויי [לרבות] אף כלי מדידה, כגון כלי מדידה בשיעור של סאה וכלי מדידה בשיעור של תרקב (חצי סאה).
The mishna continues: And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading. The Gemara asks: What is added by this statement? The Gemara answers: This serves to add a measuring vessel, e.g., the measure of a se’a or a half-se’a [vetarkav].
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) דְּתַנְיָא {ויקרא ט״ו:ו׳} וְהַיּוֹשֵׁב עַל הַכְּלִי יָכוֹל כָּפָה סְאָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ אוֹ תַּרְקַב וְיָשַׁב עָלָיו יְהֵא טָמֵא.

As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the impurity of the treading of a zav: “And he who sits on any object whereon the zav sits shall wash his clothes and bathe himself in water, and is impure until the evening” (Leviticus 15:6). One might have thought that if a zav turned over a vessel used to measure a se’a and sat on it, or if he turned over a vessel used to measure a half-se’a and sat on it, that vessel should be rendered impure as a seat upon which a zav sat.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בד״ה מי שמיוחד כו׳ דכתיב וכבס בגדיו וגו׳ כצ״ל:
דתניא כן שנינו ברייתא] על האמור בטומאת מדרס הזב ״והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב... וטמא עד הערב״ (ויקרא טו, ו): יכול גם אם הזב כפה (הפך על פניו) כלי למדידת סאה וישב עליה, או כלי למדידת תרקב וישב עליו יהא טמא אותו כלי מדידה, ככל מושב הזב?
As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the impurity of the treading of a zav: “And he who sits on any object whereon the zav sits shall wash his clothes and bathe himself in water, and is impure until the evening” (Leviticus 15:6). One might have thought that if a zav turned over a vessel used to measure a se’a and sat on it, or if he turned over a vessel used to measure a half-se’a and sat on it, that vessel should be rendered impure as a seat upon which a zav sat.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ט״ו:ו׳} אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב דמִי שֶׁמְיוּחָד לִישִׁיבָה יָצָא זֶה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ עֲמוֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ.:

Therefore, the verse states: “And he who sits on any object whereon the zav sits” (Leviticus 15:6). The wording of the verse indicates that it is speaking of an object that is designated for sitting, i.e., upon which people generally sit, excluding such a vessel, with regard to which we say to someone sitting on it: Stand up and allow us to use it to do our work, i.e., to measure. This is not defined as a vessel used for sitting, as it serves another function.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי שמיוחד לישיבה – הוא דהוו אב הטומאה דכתיב וכבס בגדיו וגו׳.
תלמוד לומר ״אשר ישב עליו הזב״ — ללמדנו: רק מי שמיוחד לישיבה הוא המושב הנטמא בזב, יצא מכלל אלו, כלי זה שאומרים לו לאדם היושב עליו: ״עמוד קום מכלי זה, ונעשה בו, בכלי הזה את מלאכתנו, המדידה״, שאין הוא בהגדרתו כלי מושב, אלא כלי למלאכה מסויימת.
Therefore, the verse states: “And he who sits on any object whereon the zav sits” (Leviticus 15:6). The wording of the verse indicates that it is speaking of an object that is designated for sitting, i.e., upon which people generally sit, excluding such a vessel, with regard to which we say to someone sitting on it: Stand up and allow us to use it to do our work, i.e., to measure. This is not defined as a vessel used for sitting, as it serves another function.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: הכׇּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְיֵשׁ שֶׁרָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת.:

MISHNA: Any person who is fit to adjudicate cases of capital law is fit to adjudicate cases of monetary law, and there are those who are fit to adjudicate cases of monetary law but are unfit to adjudicate cases of capital law.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. [כל הראוי לדון דיני נפשות] ראוי לדון דיני ממונות, כמש⁠[מעו. ויש שראוי לדון דיני] ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות, [כגון גר וממזר, שפסולין] לדון דיני נפשות, וכשרין לדון דיני ממ⁠[ונות].
מתני׳ כל הראוי לדון דיני נפשות – כ״ש שהוא כשר לדיני ממונות.
ג משנה כל אדם הראוי (הכשר) לדון דיני נפשותראוי לדון אף דיני ממונות. ויש מי שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות.
MISHNA: Any person who is fit to adjudicate cases of capital law is fit to adjudicate cases of monetary law, and there are those who are fit to adjudicate cases of monetary law but are unfit to adjudicate cases of capital law.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב יְהוּדָה ולְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר.

GEMARA: Rav Yehuda said: The statement of the mishna that some are fit to adjudicate cases of monetary law but are unfit to adjudicate cases of capital law serves to add the case of a mamzer. Although he may not adjudicate cases of capital law, nevertheless he may adjudicate cases of monetary law.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ לאתויי ממזר – דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדכתי׳ (בסנהדרין דף לו:) כולך יפה רעיתי.
לאיתויי ממזר. תימה אמאי לא קאמר לאיתויי בעל מום שפסול לדיני נפשות משום ונשאו אתך בדומין לך כדאיתא בפ׳ עשרה יוחסין ובפ׳ אחד דיני ממונות מפיק ליה מכשם שב״ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום. ולימא נמי לאיתויי אשה שכשירה לדיני ממונות כמו שמפרש לקמן ופסולה לדיני נפשות מאתך וי״ל דלא מיירי אלא בפסול יוחסין והכי נמי אמרינן בפ׳ זה בורר דפריך התם והאיכא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קא מיירו:
ד גמרא על האמור במשנתנו כי יש הכשרים לדון דיני ממונות ואין הם כשרים לדון דיני נפשות, אמר רב יהודה הלכה זו באה לאתויי [להביא, לרבות] אף את הממזר, שאין הוא אמנם ראוי לדון בדיני נפשות, ואולם רשאי הוא לדון דיני ממונות.
GEMARA: Rav Yehuda said: The statement of the mishna that some are fit to adjudicate cases of monetary law but are unfit to adjudicate cases of capital law serves to add the case of a mamzer. Although he may not adjudicate cases of capital law, nevertheless he may adjudicate cases of monetary law.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְהָוֵינַן בַּהּ לְאֵתוֹיֵי מַאי וְאָמַר רַב יְהוּדָה לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר חֲדָא זלְאֵתוֹיֵי גֵּר וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר.

The Gemara asks: Why is it necessary to teach this here? We already learned this on another occasion, in a mishna (Sanhedrin 32a): All are fit to judge cases of monetary law, but not all are fit to judge cases of capital law. And we discussed it, and asked what is added by the phrase: All are fit to judge. And Rav Yehuda said in response that this serves to add the case of a mamzer. The Gemara answers: One mishna serves to add the case of a convert, and one other mishna serves to add the case of a mamzer.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גר – נמי כשר לדיני ממונות.
תנינא חדא זימנא – תימה מאי קושיא הא כמה כללות תנא במתני׳ אע״ג דתנא להו בדוכתא אחריתי דקתני כל שהוא חייב בפאה חייב במעשר כו׳ ושמעינן לה ממתני׳ במסכת פאה (פ״א מ״ד) דקתני לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ובמעשר לא תני ליה וכן כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ושמעינן לה ממתניתין דראשית הגז וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית שמעינן נמי ממתני׳ דשביעית וי״ל דלא פריך אלא אדרב יהודה דמאי הוצרך למימר לאתויי ממזר הכא והתם והשתא אתי שפיר דלא קאמר דההיא דסנהדרין (דף לו:) לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה אלא לא פריך אמתני׳ כי אם על רב יהודה וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל דמלישנא דסיפא דאחד דיני ממונות דקתני דאין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה משמע אבל כשר לדיני ממונות ולכל הפחות מוקמינן אחלל דכשר וצ״ל דרב יהודה אתא לאשמועינן דגר וממזר כשרים לדיני ממונות דפסולין לדיני נפשות שמעינן ממתני׳ דהתם וגרסינן הכא כמו שיש ספרים דגרסי בסנהדרין (דף לו:) אי אשמועינן גר משום דראוי לבא בקהל כו׳ ואי אשמועינן ממזר דבא מטפה כשרה להכי כשר לדיני ממונות אבל גר אימא לא ול״ג איפכא כמו שהיה בספרים אי אשמועינן גר משום דבא מטיפה פסולה ולכך פסול לדיני נפשות דרב יהודה לא אתא לאשמועי׳ הא דפסול לדיני נפשות כדפרישנא.
לאתויי ממזר – וא״ת ואמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול בדיני נפשות ומפיק לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:) ובריש מצות חליצה (יבמות דף קא.) כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום וי״ל דלא איירי אלא בפסול יוחסין וה״נ איתא בפ׳ זה בורר (סנהדרין דף כז:) דפריך והא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קמיירי.
חדא לאתויי גר – משמע דכשר אע״ג דאין אמו מישראל ותימה דבפ׳ החולץ (יבמות דף מה:) אמרי׳ דרבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וי״ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמר בפרק מצות חליצה (שם דף קב.) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפירש שם בקונט׳ דלענין דיני נפשות איירי הא דדן את חברו אבל בדיני ממונות דן אפי׳ ישראל וא״ת דבפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו:) על גמרא דמי שהוחזקו אבותיו כו׳ דפריך למימרא דלא אוקמינן פסולין ורמינהי הכל כשרין כו׳ ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא לישני דהיינו דוקא לדון ממזר כיוצא בו דומיא דגר ואם נאמר דהכא מיירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר וי״ל דשאני ממזר דכיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה תדע דהא דדרשינן עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וממזר מקרי שפיר עליך דבא מזרע ישראל ואם ממזר פסול לדון את ישראל מיפסיל נמי לדון את ממזר חברו והא דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי׳ ממזר חשיב מקרב אחיך והא דעביד צריכותא בין גר לממזר אע״ג דחלוקין זה מזה כדפי׳ נקט צריכותא לפי שהמשנה שנויה סתם ואין חלוק זה מפורש בה וא״ת בפ׳ מצות חליצה (יבמות דף קא:) דא״ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינן בב״ד של ישראל ולא בב״ד של גרים ורגיל ר״ת לומר דאותו רב שמואל היינו בנו של רב יהודה הינדואה דאמר בפ״ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ובנו וכן משמע הלשון דקאמר ואנא גר אנא משמע דהוא עצמו נתגייר וכיון דלא היתה אמו מישראל לשאר דינין נמי מיפסיל ואמאי הוצרך להביא קרא דחליצה וגם רב יהודה היאך בררו לדיין וי״ל דקבלו עליהם החולץ והחולצת דבדיני ממונות הוי כשר ולחליצה מיפסיל כדאמר התם אי נמי התם לחליצת גרים מיירי ואין להאריך כאן יותר.
תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות וכו׳ – ק״ל דהא כולהו תננהו כל חדא וחדא בדוכתא כדפריש׳ בגמ׳א כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ממתני׳ דהתם. וכן כל שיש לו ביעור יש לו שביעית, והכא ודאי אגב גררא דכיוצא בו קתני להוב, וא״ת לרב יהודה פרכי׳, הא לאו מילתא היא דהא רב יהודה פרושי קא מפרש להו דהכא והתם חדא קתני. ועוד דהא עיקר מתני׳ מצרכי׳ חדא לגר וחדא לממזר.
וי״ל דמימרא דרב יהודה ודאי ק״ל למה לי לפרושה תרתי זימנא, ומתרצי׳ דלא איתמר ממזר אלא גר איתמר, כך פי׳ בתוספתג. והביאו דומה לה משבתד פ׳ א״ר עקיבא דקאמר וצריכא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר׳ עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע״ש אינו דוחה את השבת וכו׳. ואינו מחוור לי שאם אין המשניות מיותרות מנין לו לרב יהודה לפרושי חדא לגר וחדא לממזר. וי״ל דרב יהודה סברא דנפשיה קאמר, דכולהו פסולין שהן ישראל כשרין לדיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אלא לדיני נפשות.
וה״ג וכן בנוסחא דווקני אי׳ בסנהדריןה וצריכא דכי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה, ואי אשמועינן גר משום דראוין לבא בקהל, וכשירין לדיני ממונות מצרכינן דרב יהודה אהכל כשרין דרישא קאי, וקאמר לאתויי ממזר דכשר, אבל אין הכל כשרין לדון דיני נפשות (אלא כהנים וכו׳) פשיטא (לגר) [דגר] ממזר ואפילו חלל כולן פסולין הן, וכדקתני סיפא התםו ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאין לכהונה, וחלל אינו מן המשיאין לכהונהז.
וי״א דאסיפא קיימינן לומר דממזר וגר פסולין לדון נפשות, וכן כתוב כאן בנוסחאותח וצריכא דאי אשמעינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו׳ ומפרשי מדקאמרינן לאתויי גר וממזר ש״מ דפסולי כהונה כגון חלל כשרין לדיני נפשות, דלאשמועינן דאפילו גר וממזר כשרין לדיני ממונות לא קאמרינן, דהא בגמר׳ דיני נפשות מצרכינן כדאמרינן דאי אשמועינן גר משום דקאתי מטפה פסולה ולהכי פסול לדיני נפשות, אבל ממזר דאתי מטפה כשרה אימא לא וכו׳, וכיון דלא אשמועינן אלא גר וממזר ש״מ דחלל כשר אפילו לדיני נפשות. והא דקתני בסנהדרין ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה, הא פריש רב יהודה דלמעוטי ממזר וגר אתי, אבל חלל אינו בכלל. ואינו נכון כלל דחלל נמי בהדיא ממעיט מהתם. ועוד דתנןט אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיבי ונשאו אתך בדומין לך. והם דוחין לזו דהתם בממונין סנהדרין קבועים אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולמנות עמהן אע״פ שאינו משיאו לכהונה. וכן פירש״י ז״ל הא שאמרו ביבמותכ שאם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל לדיני נפשות בפרק מצות חליצהל ולדבריו דיני ממונות אפי׳ גר עצמו דן אפי׳ ישראל. ורבינו יצחק בעל הלכות ז״ל פי׳ לזו1 בשאמו מישראל במס׳ סנהדריןמ. וכבר פרשתיה שם ביבמותנ.
א. נ, א.
ב. שביעית פ״ז מ״א.
ג. עי׳ תוס׳ ד״ה תנינא, ותוס׳ הרא״ש.
ד. קלג, א.
ה. לו, ב ועי׳ תוס׳ שם.
ו. סנהדרין לב, ב.
ז. כ״כ התוס׳ כאן.
ח. וכן בתוספות סנהדרין שם, ועי׳ רשב״א וראשונים כאן.
ט. קדושין עו, א.
י. במדבר יא, יז.
כ. יבמות קב, א [ובנד׳ חסר שורה ולכן הגיה הגרא״ז בזה].
ל. שם.
מ. סוף פ״ד.
נ. בחי׳ רבנו מה, ב ד״ה כיון.
1. הגהת הגרא״ז: דמתניתין.
תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות. תימא מאי קושיא דכולהו נמי תנינא כל חדא וחדא בדוכתא כדמפרש לקמן גבי כל שחייב בפיאה חייב במעשרות וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית, דהכא לאו לגופייהו איצטריך אלא אגב גררא דכיוצא בו קתני להו לכולהו, ותירצו בתוספו׳ דמימרא דרב יהודה בלחוד הוא דקשיא להו למאי איצטריך לפרושי כאן תרי זימני והכי קאמר תנינא חדא זימנא וכבר פירשה התם רב יהודה ומתרצינן דחדא מינייהו לאו ממזר איתמר אלא נר ותרוייהו איצטריכו ליה. ודומה לה איכא בשבת פרק ר׳ עקיבא (שבת קלג.) דקאמר וצריכא על מימריה דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר׳ עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וא״ת מכיון דאין כאן משנה מיותרת מאין לו לרב יהודה לרבות גר וממזר. תירץ הרמב״ן נ״ר דרב יהודה סברא דנפשיה קאמר דכולהו פסולין שהם ישראלים, כשרים לדון דיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אלא לדיני נפשות.
כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ר״ל כל הכשר לדון אף בדיני ממונות כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון אף דיני ממונות ומשנה זו פי׳ בגמ׳ שלדעת ר׳ מאיר נאמרה שסובר בסומא באחת מעיניו שהוא פסול לדון מדכתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש דינין לנגעים מה נגעים סומא באחת מעיניו פסול דהא כתוב לכל מראה עיני הכהן אף דינין כן וכן דורש בו מה נגעים ביום דכתוב וביום הראות בו אף דינין ביום וכן דורש בו מה דינין שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ואע״פ שהדינין בשלשה והנגעים ביחיד בזה גזירת הכתוב הוא דכתוב או אל אחד מבניו ללמד שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים ואין הלכה כמותו באחת מהן אלא הנגעים נראים בקרובים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכן אע״פ שהנגעים ביום דיני ממונות אע״פ שתחלת הדין צריך שיהא ביום גמר דין מיהא כשר בלילה ומעתה אף סומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות כמו שביארנו בסנהדרין ומ״מ יכולים היו בעלי התלמוד להעמיד משנתנו באוהב ושונא שכשרים להעיד ופסולים לדין אלא שזה דבר שאינו עומד על אופן אחד שהאהבה והשנאה מתחלפות תמיד מצד הסבות והמתחדשין ישנו הרצון וברוב הענינים האהבה והשנאה חוזרות למצוע ולבינוניות לא אהבה הפוסלת ולא שנאה המקלקלת ומתוך כך לא רצו להעמידה בענין זה וכן פירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה וגדולי הדורות מתרצים שלא פסלו אוהב ושונא לדין אלא לכתחלה וכמו שאמרו לא לידון איניש דינא לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה אבל בדיעבד כשר אחר שלא הטה את הדין ולפי דרכנו למדנו שבסומא בשתי עיניו פסול בין לדון בין להעיד ומה שמצינו ברב ששת שהיה דן את הדין כמו שאמרו בכתבות אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה וכן ברב יוסף דאתאי יבמה קמיה לחלוץ כדאיתא בפרק מצות חליצה נראה שלא היו באין לפניהם אלא להוראה והיו ממנים תלמידיהם לדון על פיהם והיה הדין מתיחס להם מצד חכמתם ויש סוברים להכשיר סומא בשתי עיניו לדון ואין הדברים כלום וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין:
תנינא חדא זימנא. תימה מאי קשה ליה כל הני כללי דהני מתניתין מיפרשן בדוכתייהו ולא תני להו [אלא] אגב גררא י״ל דעיקר פירכא הוי מרב יהודה למה הוצרך לומר תרי זימני לאיתויי ממזר וכה״ג אשכחן גבי רב יהודה דפסיק כר׳ עקיבא בפסחים בפ׳ אלו דברים ובפרק ר׳ אליעזר דמילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מע״ש אינה דוחה את השבת ופריך התם תנינא חדא זימנא וקיימא הך פירכא על רב יהודה ולא לר׳ עקיבא דלא עביד התם צריכותא מההיא דתנן במנחות בפ׳ שתי הלחם דקאמר ר׳ עקיבא נמי התם כה״ג [אלמא] דלא פריך לר׳ עקיבא. והשתא נמי ניחא דלא קאמר דאצטריך מתניתין דסנהדרין משו׳ חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא שמשיאין לכהונה משום שלא פריך אלא לרב יהודה ותימה ורב יהודה גופיה אמאי לא קאמר לאיתויי חלל וי״ל משום דשמעינן ליה מלישנא דמתני׳ דקתני בסיפא אין כשר לדיני נפשות אלא כהני׳ לוים וישראלי׳ המשיאין לכהונה ומיהו ק׳ דממזר וגר נמי שמעינן מהתם. וי״ס דגר׳ בסנהדרין איפכא ואי שמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמועינן ממזר משום דבא מטפה כשרה אבל גר אימא לא והשתא הוי חדוש דרב יהודה מה שהן כשרין לדיני ממונות והשתא לאשמעינן להמלישנא דמתניתין משום דאיירי בדיני נפשות:
חדא לאיתויי גר וחדא לאיתויי ממזר. כלומר תני בחדא זימנא במילתא דרב יהודה (חדא) לאיתויי גר משמע הכא דגר כשר אע״ג דאין אמו מישראל. ותימה דבפ׳ החולץ אמרינן רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסייה דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרי׳ ביה וי״ל דהכא איירי לדון גר חבירו כדאמרינן בפ׳ מצות חליצה גר דן את חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי׳ ישראל ולא כמו שפרש״י שם דבדיני נפשות איירי דן את חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר. ועוד דמייתי התם קרא דמקרב אחיך ואילו בדיני נפשות ממעטינן מונשאו אתך בסנהדרין ובקידושין. ותי׳ הא דאמרינן בעשרה יוחסין מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו׳ למימרא דלא מוקמינן פסולין לדינא והתנן הכל כשרין לדון כו׳. ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר. ומאי קשה ליה היינו דוקא לדון חבירו כדאמרינן גבי גר וי״ל דגבי ממזר לא שייך לפלוגי בין ישראל כשר לממזר דמקרב אחיך קרינן ביה כיון דאביו ואמו מישראל ואי מיפסל לישראל כשר מיפסיל נמי לחבירו. והא דקאמר בגר וממזר דצריכי אע״פ שהן חלוקין זה מזה כדפרישית מ״מ נקט צריכותא דשייכא לפי דמרבי ליה רב יהודה ממתניתין שאין חילוק זה מפורש בהם:
תנינא חדא זימנא – הקשו בתוס׳ מאי קושיא דהא כל הני דתנינן הכא כלהו מיתנו בדוכתיהו כדמפרש לקמן גבי כל שחייב במעשרות אלא דהכא אגב גררא דכיוצא בו נקיט להו ותירצו דמימרא דרב יהודה ק׳ להו למה להו למהדר ולפרושה הכא כיון דהא אמרה בדוכתא אחריתא ויש כיוצא בזה בפ׳ ר׳ עקיבא דפרכינן ועבדינן צריכותא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל וא״ת וכיון דמתני׳ גופא לא מייתרא מנא ליה לרב יהודה דחדא לאתויי וחדא לאתויי ממזר וי״ל כמו שתירץ הרמב״ן ז״ל דרב יהודה מסברא דנפשיה ידע לה דגר וממזר כשרין לדיני ממנות וסמך ידו אהא וא׳ אאידך חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וא״ת והיאך נשתבשו לומר בשתיהן ממזר וי״ל דמשום דלא מסיימי ואיכא בתלמידי רב יהודה דתני ממזר אהא ואיכא דתני ליה אהא באה״נ ששמע זו וזו ושנה בשתיהן ממזר. חדא לאתויי גר כבר פירשתי במסכת יבמות וגם במסכת סנהדרין דגר שאמו מישראל כשר לדון דיני ממונות אפילו בישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול דלא גרעו דיני ממונות אף על פי שאין אמו מישראל כדאיתא בפ׳ מצות חליצה דעליך הוא דבעי מקרב אחיך ומיהו דיני נפשות אינו דן אפי׳ על חברו דלא גרע גר גרור מדינו של שור שהוא בסנהדרי כשרה הילכך הא דאמרינן הכא דגר כשר לדיני ממונות אם לישראל הוא הוה בעינן אמו מישראל וק׳ דהיכי דמי אם בגוי שבא על בת ישראל אין זה גר אלא ישראל דגוי הבא על בת ישראל הולד כמוה ואי כשהיה אביו גר כשבא על בת ישראל היכי אמרינן דבא מטפה פסולה לכך יש לנו לומר ע״כ דמיירי בגר שאין אמו מישראל וכשר לדון דיני ממונות את חברו ופסול לדיני נפשות אפי׳ לחברו ואפי׳ שאמו מישראל והכשר כשר לעולם והפסול פסול לעולם ולאו בחדא גוונא איירי בתרווייהו.
תוס׳ בד״ה תנינא חדא כו׳ חייב במעשר כו׳ ושמעינן כו׳ בראשית הגז חייב כו׳ אלא לא פריך אמתניתין כו׳ כמו שיש ספרים דגרסינן כו׳ כצ״ל:
בד״ה חדא לאתויי כו׳ דכיון דאמך מישראל כו׳ ולא בב״ד של גרים ורגיל ר״ת כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה תנינא חדא זימנא כו׳ והשתא א״ש דלא קאמר כו׳ לאתויי חלל כו׳ ואדרב יהודה לא מצי לשנויי כו׳ עכ״ל ר״ל דהך סיפא דהתם ואין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין כו׳ אינו אלא פירושא דהכל כשרין לדון ד״מ ואין הכל כו׳ דקתני ברישא הוא והוה מצי למימר דכולה אתא לאתויי חלל ואצטריך תרתי מתני׳ דאי לא תני אלא חדא לא הוה מוקמינן לה דכשר בד״מ אלא בחלל אי נמי דאצטריך ההיא דסנהדרין לפסול אפילו חלל בד״נ וההיא דהכא אצטריך דאפילו ממזר או גר כשרים לד״מ וכן מ״ש דאדרב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל כו׳ צ״ל דהיינו נמי בכה״ג דחדא לפסול אפי׳ חלל בד״נ וחדא דאפי׳ ממזר או גר כשרים לד״מ כך נ״ל תוכן דבריהם אבל מ״ש בסוף דבריהם דלהכי לא מוקמינן לה אחלל משום דלישנא דסיפא כו׳ משתמע אבל כשר לד״מ ולכל הפחות מוקמינן אחלל כו׳ אין זה מובן דמאי איכפת לי׳ דממתני׳ משתמע כשרות לחלל בד״מ דלהא ודאי לא אצטריך לאשמועינן חלל דמק״ו מממזר או מגר נמי שמעינן [ליה] אבל מ״מ אצטריך ליה לאשמועינן פסלות אף לחלל בד״נ ואי משום דפסלות לחלל בד״נ נמי שמעינן ממתניתין דהתם דקתני ואין כשר לד״נ אלא מן המשיאין כו׳ עיקר דבר זה חסר מדבריהם ומי הכריח אותם לאין צורך שכתבו דכשרות לחלל בד״מ משתמע נמי מדיוקא דמתני׳:
ושואלים על כך: והרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת], שכן שנינו במשנה במסכת סנהדרין כי הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, והוינן [ושאלנו] בה, בלשון ״הכל כשרין״ שבמשנה זו לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה הלכה זו? ואמר רב יהודה בהסבר הדבר: לאתויי [להביא, לרבות] ממזר! ומשיבים: חדא [משנה אחת] באה לאתויי [להביא, לרבות] גר, וחדא משנה אחת] באה לאתויי [להביא, לרבות] ממזר.
The Gemara asks: Why is it necessary to teach this here? We already learned this on another occasion, in a mishna (Sanhedrin 32a): All are fit to judge cases of monetary law, but not all are fit to judge cases of capital law. And we discussed it, and asked what is added by the phrase: All are fit to judge. And Rav Yehuda said in response that this serves to add the case of a mamzer. The Gemara answers: One mishna serves to add the case of a convert, and one other mishna serves to add the case of a mamzer.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וּצְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּר מִשּׁוּם דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל אֲבָל מַמְזֵר דְּאֵין רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל אֵימָא לָא.

The Gemara explains: And both additions are necessary. As, if the mishnayot had taught us only that a convert is fit to judge cases of monetary law, one might have said that the halakha is lenient in the case of a convert because he is fit to enter into the congregation, i.e., marry a Jewish woman. But with regard to a mamzer, who is unfit to enter into the congregation, one might say that he is not fit to judge cases of monetary law.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג״ה וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו׳ – ולא נהירא דלפום הא עבדינן צריכותא לפסולה דדני נפשות וזו לא נצרכה דהא פשיטא ואפי׳ חלל פסול לכך וכדתנן בסנהדרין שאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה ותנן נמי שאין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ונפקא לן מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך דאין לתרץ דהנהי להושיבו קבוע בסנהדרין אבל לפי שעה דמנה הוא עמהן לדיני נפשות מדלא פרישו ליה בגמ׳ והגרסא הנכונה וצריכא דאי אשמועינן גר דראוי לבא בקהל וכו׳ ואי אשמועינן ממזר דאתי מטפה כשרה והוי כולה צריכותא משום דיני ממנות.
ומסבירים עוד: וצריכי [ונצרכו] שני הריבויים הללו, משום דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק שגר כשר לדון בדיני ממונות, הייתי אומר שהקילו בו משום שראוי לבא בקהל (לשאת בת ישראל), אבל ממזר שאין ראוי לבא בקהל (שאסור הוא בבת ישראל), אימא [אמור] שלא כשר הוא לדין דיני ממונות.
The Gemara explains: And both additions are necessary. As, if the mishnayot had taught us only that a convert is fit to judge cases of monetary law, one might have said that the halakha is lenient in the case of a convert because he is fit to enter into the congregation, i.e., marry a Jewish woman. But with regard to a mamzer, who is unfit to enter into the congregation, one might say that he is not fit to judge cases of monetary law.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַמְזֵר מִשּׁוּם דְּקָאָתֵי מִטִּפָּה כְּשֵׁרָה אֲבָל גֵּר דְּקָאָתֵי מִטִּפָּה פְּסוּלָה אֵימָא לָא צְרִיכָא.:

And if the mishnayot had taught us only that a mamzer is fit to judge cases of monetary law, one might have said that the halakha is lenient in the case of a mamzer because he comes from a fit drop of semen, i.e., his father is Jewish. But with regard to a convert, who comes from an unfit drop, as he was born a gentile, one might say that he is not fit to judge cases of monetary law. Therefore, it is necessary to teach the halakhot of both a convert and a mamzer.
רשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וצריכי דאי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל נר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמועינן גר משום דראוי לבוא בקהל. ה״ג בספרי דוקני ואהכל כשרים דרישא קאי, אבל לדיני נפשות לא צריכא לאשמועינן גר וממזר דאפילו חלל נמי פסול להו, וכדקתני בסנהדרין (סנהדרין לב.) ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא לויים כהנים וישראלים המשיאים לכהונה, אלמא חלל פסול דאף הוא אינו מן המשיאין לכהונה. ויש גורסים וצריכא דאי אשמועינן ממזר משום דאין ראוי לבוא בקהל ואי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה ואסיפא דקתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי, ולפי גרסא זו מפרשי דחלל כשר לדון דיני נפשות דהא לא מפיק רב יהודה אלא גר, ומשיאים לכהונה דקתני התם לאו לאפוקי חלל אלא לאפוקי גר וממזר והיינו דקא פריש רב יהודה והא דתנן בקידושין (קידושין עו.) אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומים לך, ההוא בסנהדרין קבועין אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולהמנות לשעה עמהן. הריא״ף ז״ל פי׳ לזו במסכת סנהדרין לגר שאמו מישראל. ואינו מחוור בעיני דאי בגוי שבא על בת ישראל לאו גר מיקרי דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואי בגר שבא על בת ישראל לאחר שנתגייר לאו בא מטפה פסולה הוא וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פ׳ מצות חליצה בס״ד.
ומן הצד האחר, אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] רק שממזר כשר לדון דיני ממונות, הייתי אומר שהקילו בו משום דקאתי [שהוא בא, נוצר] מטפה כשרה, שהרי אביו מולידו (בעבירה) הינו יהודי, אבל גר, דקאתי [שבא] מטפה פסולה (שכן נולד מאביו הגוי), אימא [אמור] שלא כשר הוא לדון אף בדיני ממונות. משום כך צריכא [צריך] את שני הריבויים הללו.
And if the mishnayot had taught us only that a mamzer is fit to judge cases of monetary law, one might have said that the halakha is lenient in the case of a mamzer because he comes from a fit drop of semen, i.e., his father is Jewish. But with regard to a convert, who comes from an unfit drop, as he was born a gentile, one might say that he is not fit to judge cases of monetary law. Therefore, it is necessary to teach the halakhot of both a convert and a mamzer.
רשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מתני׳מַתְנִיתִין: כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן.:

MISHNA: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate.
קישוריםר׳ חננאלתוספותתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[מתני׳. כל] הכשר לדון כשר להעיד, כמשמעו. ויש [כשר להעיד ואינו כשר] לדון, כגון סומה באחת מעיניו,
כל הכשר לדון כשר להעיד – וא״ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא ובשלהי פ״ק דב״ק (דף טו.) דרשינן אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין מיירי נמי בדיינין כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח:) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) וי״ל דה״ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ״מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע״פ הדיבור אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה.
כל הכשר לדון כשר להעיד. ותימה והרי אשה דכשרה לדון דכתיב והיא שפטה את ישראל גבי דבורה ואמרינן נמי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא איירי בנידונין איירי נמי בדיינין כדדרשינן לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים אלמא אשה כשרה לדון ופסולה להעיד כדאיתא בריש שבועת העדות. וי״ל דה״ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד א״נ נהי דבנידונין אשה בכלל בדיינין אין אשה בכלל. ודבורה מלמדת דייני ישראל א״נ מחמת נביאותה קבלוה עליהם:
והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד – ש״מ דאשה פסולה לדון וק׳ מהא דכתיב והיא שופטה את ישראל וכבר פרשתיה בסנהדרין גם בפ״ק דקדושין בס״ד.
ה משנה כל הכשר לדון (לשמש כדיין), כשר אף להעיד בדין. ואולם יש מי שכשר להעיד, ואינו כשר לדון.
MISHNA: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate.
קישוריםר׳ חננאלתוספותתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) גמ׳גְּמָרָא: לְאֵתוֹיֵי מַאי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו וּמַנִּי

GEMARA: The Gemara asks: What is added by this statement, that some people are fit to testify but not to adjudicate? Rabbi Yoḥanan said: This serves to add one who is blind in one of his eyes. And in accordance with whose opinion is this ruling?
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאתויי סומא באחת מעיניו – דכשר להעיד ואינו כשר לדון אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב (ויקרא ה) או ראה.
לאתויי סומא בא׳ מעיניו – פי׳ דאינו כשר לדיני ממונות דאולו לדיני נפשות פשיטא אפילו מחוסר שום אבר אחד דכולך יפה רעיתי ומום אין בך ועובדא דלקמן בדיני ממונות הוה והא פשיטא ובדין הוא דיכול לומר לאתויי גר שאין אמו מישראל שהוא כשר לעדות ופסול לדין ישראל אלא דכיון דכשר לדון לחברו לא פסיקנא ליה ואידך עדיפא לי׳.
ו גמרא שנינו במשנתנו כי יש שאדם כשר להעיד אך אינו כשר לדון, ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה המשנה? אמר ר׳ יוחנן: משנתנו באה לאתויי [להביא, לרבות] את הסומא באחת מעיניו, שאף שכשר הוא להעיד, אין הוא כשר לדון. וכשיטת מני [מי היא]?
GEMARA: The Gemara asks: What is added by this statement, that some people are fit to testify but not to adjudicate? Rabbi Yoḥanan said: This serves to add one who is blind in one of his eyes. And in accordance with whose opinion is this ruling?
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה מט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה מט:, עין משפט נר מצוה נדה מט: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה מט: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה מט:, רש"י נדה מט:, תוספות נדה מט:, תוספות רי"ד נדה מט:, רמב"ן נדה מט: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה מט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה מט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה מט:, ריטב"א נדה מט:, מהרש"ל חכמת שלמה נדה מט:, מהרש"א חידושי הלכות נדה מט:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה מט:, אסופת מאמרים נדה מט:

Niddah 49b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 49b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 49b, R. Chananel Niddah 49b, Collected from HeArukh Niddah 49b, Rashi Niddah 49b, Tosafot Niddah 49b, Tosefot Rid Niddah 49b, Ramban Niddah 49b, Rashba Niddah 49b, Meiri Niddah 49b, Tosefot Rosh Niddah 49b, Ritva Niddah 49b, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 49b, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 49b, Steinsaltz Commentary Niddah 49b, Collected Articles Niddah 49b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144