כט. סנהדרין יג, ב: הסמיכה, הנסמכים והמסמיכים
א. טכס הסמיכה בימי הסנהדרין
השם ״סמיכה״ בתור נתינת רשות ומילוי כח לדון ולהורות בכל דבר, דת ודין, שגור בספרותנו התלמודית, ומצוי גם בספרות המאוחרת. בימינו מכנים את הדיפלום לרבנות בשם סמיכה. נתינת ״סמיכה״ פירושה, שרב גדול או מוסד בר-סמכא נותן לתלמיד, שקנה ידיעות התורה במידה מספקת, יפוי כוח לקבל משרת רב או דיין או מורה צדק בישראל. בארצות פולין היו משתמשים במלת ״התרת הוראה״ בתור כינוי לדיפולום-רבני. זאת אומרת, שמתירים לתלמיד שגמר לימודיו בתורה ועמד לבחינה על ידיעותיו התורניות, להורות הוראה בהלכות התורה. בלא ״התרה״ זו אסור היה אפילו למי שידוע לחכם מובהק לקבל משרה של רבנות או של דיינות בקהילה ישראלית. זה היה חוק בלתי כתוב, שהחזיקו בו כל הקהילות בכל הארצות, שלא מינו שום איש למשרה דתית אם לא היתה בידו תעודה של סמיכה או של התרת הוראה. וזהו בהתאם למה שאמרו חז״ל: ״תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו״
(סנהדרין ה, ב. ועי׳ יורה דעה סי׳ רמב סעיף יד ברמ״א1).
בבית המדרש לרבנים בברלין (מיסודו של הגאון ר׳ עזריאל הילדסהיימר ז״ל) לא היו נותנים תעודת הסמיכה אלא למי שעמד בבחינות שבעל פה והצליח בעבודות שבכתב להראות את ידיעותיו בשולחן ערוך, ואת כוחו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. תעודה זו היתה כתובה בעברית וחתומה על ידי ראש בית המדרש ועל ידי המורה לגפ״ת. ואילו תלמידים שלא היה כוחם גדול בתורה, אבל קנו להם ידיעה כללית בספרות הרבנית ובספרות של חכמת ישראל והתמחו בכשרון ההטפה ובכשרון ההוראה בבתי ספר ללמודי הדת, היו מקבלים תעודה כללית כתובה בלשון גרמנית על ידיעותיהם הנ״ל, שהיתה חתומה בידי כל המורים למקצועיהם השונים. תעודה זו, הכשירתו לקבל מינוי בתור רב ומטיף ומורה לדת, אבל לא להורות הוראה בשאלות איסור והיתר, שבת, טהרת המשפחה, סידור גיטין, וכדומה. רבנים מסוג זה, אעפ״י שכלפי חוץ היו מופיעים כרבני העדה הרשמיים, היו זקוקים לקבל בצדם מורי הוראה או דיינים מומחים, שהיה בידם תעודת הסמיכה, או התרת הוראה. כמעט תמיד היו הרבנים והדיינים חיים בשלום, באחוה וריעות. כל אחד מילא את תפקידו המיוחד, והיה נזהר מלנגוע אף כמלוא נימה בסמכותו של חברו.
בארצות ליטא ופולין, אונגארן ורומניה היו מקילים הרבה בבחינות לתלמידים שמלאו כריסם בש״ס ופוסקים, הרב המסמיך היה מפלפל עם הנבחן בדברי תורה, ועל ידי כך הכיר את כוחו בתורה ונתן לו סמיכה. לתלמידים מסוג זה לא היתה הסמיכה אלא נטילת רשות רשמית בלבד, כדי שלא לעבור על החוק הבלתי-כתוב הנ״ל.
שורש המלה ״סמיכה״ מקורה בתורה, ופירושה: סמיכת יד המסמיך על ראש הנסמך, כמו שנאמר: ״ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו״
(במדבר כז, יח). וכן: ״ויעש משה כאשר צוה ה׳ אתו ויקח את יהושע ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. וַיִּסְמֹךְ את ידיו עליו...״
(שם כז, כב-כג).
לדעת הרמב״ם ז״ל יש לייחס את התחלת קיומו של מנהג הסמיכה למשה רבינו. שהרי כך הוא לשונו בהלכות סנהדרין פ״ד ה״א: ״אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד, שנאמר: ׳ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו׳, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו״.
יוצא מדברי הרמב״ם, שהסמיכה נמשכה כשלשלת ארוכה ממשה רבנו עד אחרון המוסמכים. מפרשי הרמב״ם לא העירו על המקור שממנו הוציא קבלתו זו. אולם ברור, שהרמב״ם סמך על הספרי פינחס, פיסקא קמ. שכן פירש שם: ״וסמכת את ידך עליו – אמר לו: משה, תן לו תורגמן ליהושע, להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך״. וכן את הפסוק ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״
(במדבר יא, טז) מפרשים חז״ל שהכוונה על מינוי סנהדרין, שמספרם היו שבעים איש
(ראה ספרי בהעלותך פיסקא צב, ילקוט בהעלותך רמז תשלו, וסנהדרין יז, א). הנחת היד על ראש הנסמך היתה כדי להשרות עליו רוח ה׳ של קדושה וחכמה, כמו שאמרו בספרי זוטא
(כז, יח): ״וסמכת את ידך עליו – שיתברך תלמודו על ידך״. ופסוק מפורש הוא בתורה: ״ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח...״
(במדבר יא, כה), וכן: ״ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו״
(דברים לד, ט).
מנהג זה של הנחת יד אנו מוצאים גם בברכת יעקב שבירך את אפרים ומנשה
(בראשית מח, יד) וכן כשנתחנכו הלויים לעבודת הקודש, היו בני ישראל צריכים לסמוך את ידיהם על ראשיהם
(במדבר ח, י), וכן בקרבנות שהקריבו בבית המקדש, היו הבעלים מחויבים לסמוך את ידיהם על ראש הקרבן, וזהו ציווי מפורש בתורה
2. ברם, למנהג של הנחת יד על ראש הנסמך לא היה ערך מכריע, ובמשך זמן בית השני בטל לגמרי.
בבבלי סנהדרין יג, ב שואל רב אחא בריה דרבא את רב אשי: ״בידא ממש סמכין ליה? – אמר ליה: סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי, ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות״. הרי, שבזמנו של רב אשי
(בתחילת המאה הרביעית) בטל כבר מנהג זה לסמוך ביד. וכן כותב הרמב״ם בהלכות סנהדרין פ״ד ה״ב: ״וכיצד היא הסמיכה לדורות, לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו רבי, ואומרים לו הרי את סמוך, ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות״. שם התואר ״רבי״ ניתן לפי הנ״ל, וכן לפי עדותו של רב שרירא גאון, רק למוסמכים בארץ ישראל
(ראה ערוך, ערך אביי, בשם רש״ג), וכן הזכות לדון דיני קנסות ניתנה גם כן רק למוסמכים, כמפורש בגמרא סנהדרין הנ״ל ובמה מקומות בש״ס, ואילו לחכמי בבל לא ניתן התואר ״רבי״, כי אם התואר ״רב״, וגם לא היתה להם הרשות לדון דיני קנסות.
יש כאן פליאה עצומה. מדוע פסק המנהג לסמוך את היד על ראש הנסמך, כדרך שעשה משה רבנו ליהושע, כמוזכר למעלה?
על תמיהה זו עמד כבר הרב הראשי לארץ ישראל הגרי״א הרצוג (שליט״א) [ז״ל], במאמרו ״הערות היסטוריות״ שנדפס ב״סיני״ כרך ה (תרצ״ט) עמ׳ כב-כט, בו הוא מביע את ההשערה על הסמיכה, המענינת מאוד. הוא סובר, שמנהג זה בטל בימי הסכנה כשגזרה מלכות רומי הרשעה על הסמיכה. הבולשת הרומאית, שלא הכירה את מהות הסמיכה בפנימיותה, שהעיקר בה היא ההצהרה שהנסמך ראוי הוא להורות בדיני התורה, חשבה שהעיקר הוא הטכס החיצוני. כדי להמלט מהסכנה הכרוכה בעבירה על גזירת המלכות, נועצו חכמי הדור לסמוך רק בקריאת שם ״רבי״ והיה די למסמיכים בהתנצלות, שהמינוי שנעשה בלי סמיכת ידים אין זו סמיכה שעליה גזרה המלכות, והמשטרה הרומאית לא היתה מקפדת אלא על העובר על החוק ככתבו וכלשונו, ובחוק הרומאי נזכר בפירוש סמיכה בידים. אלה הם דברי הרב הראשי.
אלא שעדיין יש לתמוה, אם המשטרה הרומאית נתנה לרמות את עצמה על ידי שינוי קטן זה בטכס הסמיכה. ועוד תמוה, למה היה צריך רבי יהודה בן בבא, שסמך בהחבא, בין שני הרים גדולים, לסמוך חמשה זקנים
(סנהדרין יד, א) ולסכן את נפשו, הרי יכול היה לסמוך בלא הנחת ידים ולהינצל מן הסכנה? הרב הראשי סובר, כי בראשונה היתה הגזירה חמורה ביותר, ורק אחר כך הוקלה הגזרה והסתפקה בהתנצלות שהסמיכה בלא הנחת יד מחוסרת הכוח והסמכות שהיו לה בימים הקודמים.
ועדיין מתעוררת השאלה, למה בבבל המשיכו לקרוא את המינוי לרבנות ולדיינות בשם הישן ״סמיכה״, בעוד שבארץ ישראל, ששם היה מקום הסמיכה
(שהרי אין סמיכה בחוץ לארץ. סנהדרין יד, א) היו קורין לזה ״מינוי״
(ראה ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב: ״תמן – בבבל – קריי למנוייה סמיכותא״)? וכן בכמה מקומות בירושלמי בא תמיד הכינוי מינוי, כמו: ״[אמר רבי בא:] בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו כגון רבן יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע ... חזרו וחלקו כבוד לבית הזה, אמרו: בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא [אין מינויו מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי, חזרו והתקינו שלא יהו ב״ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין]״
(שם). וכן: [במה הוא מתמנה? רבנן דקיסרין בשם ר׳ חייה בר יוסף: בפה.] אמר רבי זעירא: הדא אמרה, שממנין זקינים בפה״
(ירושלמי הוריות פ״ג ה״ב). המלה ״סמיכה״ הושמטה לגמרי מפי חכמי ישראל. אולם ברור, כי בזמן מן הזמנים השתמשו גם בארץ ישראל בשם ״סמיכה״, שהרי מלה זו הוזכרה במשנה וגם בתוספתא (״סמיכת זקנים״ במשנה ראשונה של סנהדרין, לפי פירוש התלמוד שם יג, ב ופירוש הרמב״ם שם
3. וכן בפ״ד מ״ד.
תוספתא סנהדרין פ״א ה״א), ומארץ ישראל הועבר השם ״סמיכה״ לבבל, ולא נתחלף בשם ״מינוי״ כמו בארץ ישראל. מדוע?
הרב הראשי רי״א הרצוג סובר, שבבבל מכיון שלא ראו סמיכה מעולם, לא ראו את השינוי שבא בצורתה לרגלי גזירת המלכות. ברם, קשה לקבל סברא זו, מאחר שיודעים אנו על הקשר ההדוק שבין ארץ ישראל לבבל, על ידי העולים והיורדים שלא פסק לעולם.
הרב ח״ד רגנשבורג, מנהל בית המדרש לתורה בשיקאגו, הביע השערה, כי לביטול המנהג של ״סמיכה ביד״ גרם מה שמנהג זה נעשה למנהג נוצרי, השלוחים הניחו את ידיהם על ראש שבעת הנבחרים בירושלים. וכן בר נבס ופילוס נעשו למנהיגי הקהילה באנטיוכיה על ידי זה שנסמכו על ראשם. ואף השערה זו אין לה על מה לסמוך, ואין לה שום רמז במקורות.
חכם אחד שיער, שענין הסמיכה ביד היה שנוי במחלוקת התנאים הראשונים במשך כמה דורות, והוא מפרש את המשנה בחגיגה פ״ב מ״ב: ״יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, [יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ... שמאי אומר שלא לסמוך הלל אומר לסמוך]״, שהמחלוקת היתה אם לסמוך ביד את החכמים המתמנים להוראה או לא (ראה היסטוריה של ימי הבית השני לקלויזנר ח״ד, עמ׳ 146, הערה 18). ברם, ביטולו של פירוש זה יוצא כבר ממשנה ג4, הסמוכה למשנה הנ״ל. וכן מהסיפור התלמודי בגמרא ביצה כ, א-ב על המעשה שאירע להלל בשעתו5.
אולם מכל החוקרים נעלמה הגירסא המובאת בספר השטרות לר׳ יהודה ברצלוני, עמ׳ 132. וזו לשון הגירסא הזאת בסנהדרין יג הנ״ל: ״א״ל רב אחא ברי׳ דרבא לרב אשי, היכי סמכי ליה, מותבי ליה ידא ארישא וסמכי ליה בשמיה וקרו ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות״. והר״י ברצלוני אומר שם מפורש: ״שבדורות הראשונים אז עדיין בארץ ישראל היתה נוהגת סמיכה, שהרי סומכין בי״ד למי שראוי, וסומכין ידיהן על ראשו, כענין האמור ביהושע: ויסמוך את ידיו ויצוהו. ואחרי כן קורין לו רבי, ודן דיני קנסות, והאידנא לא נהגו דיני קנסות בחוצה לארץ, ולא סמיכה להניח ידיהן על ראש הסמוך״.
היוצא מדבריו, כי מנהג הסמיכה ביד לא בטל אלא עם ביטול הסמיכה בכלל (ועל ביטול הסמיכה בכלל נדבר להלן). ואולם, גירסא זו עומדת בניגוד לגירסא שלנו ולגירסת הרמב״ם וכל הראשונים עמו. ואולם, אף לפי גירסא זו עדיין התמיהה במקומה עומדת: מדוע בארץ ישראל דווקא החליפו את הסמיכה במלת מינוי, בעוד שבבבל נשארה המלה הישנה בתוקפה?
אולי יש מקום לשער, שבארץ ישראל נהוגות היו שתי דרגות, או שתי צורות, של סמיכה. דרגא ראשונה – שהרב, שבעצמו היה סמוך, היה מסמיך לתלמידו המובהק בהנחת יד על ראשו. זה היה נעשה בטכס חגיגי ובמעמד קהל רב. לסמיכה זו לא זכה אלא מי שהיה חכם גדול וראוי להורות בכל התורה כולה
(רמב״ם הל׳ סנהדרין פ״ד ה״ח, אולם ראה בכסף משנה שם). בסמיכה זו קיבל הנסמך את התואר חכם או זקן, והיה לו הרשות לדון ולהורות בכל דיני התורה. אבל לא היה קשור בסמיכה זו מינוי בפועל למשרת דיינות. זאת היתה רק מינוי בכוח. סמיכה כזו ניתנה לחכם לכל ימי חייו ואי אפשר היה לבטלה. ודרגא שניה – שהנשיא, או האב בית דין, או זקני העדה, היו ממנים לאחד למקצוע מיוחד, כגון לדון דיני ממונות אבל לא להורות באיסור והיתר, או להיפוך
(עיין רמב״ם שם), או שנתנו לו רשות רק לזמן ידוע
(עיין רמב״ם שם ה״ט) ולא לכל ימי חייו, אז לא היתה הסמיכה ביד נהוגה כלל, אלא מינו אותו בפה בלבד. את ה״מינוי״ יכולים היו לבטל אחר כך, כדרך שעשה רבי לשני מינויים, שהעבירם אחרי זמן לפי שמצא אותם בלתי ראויים לכך
(ראה ירושלמי תענית פ״ד ה״ב).
מובן שכל מה שכתבתי אינה אלא השערה גרידא, שבניתי על יסוד גירסת הר״י ברצלוני הנ״ל. אולם גירסא זו אינה מקוימת, והיא עומדת בסתירה לגירסת כל הספרים שבדפוס ובכת״י. ולפי הגירסא של כל הספרים הסמיכה <ביד> בטלה בזמן מן הזמנים (אולי לאחר שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית ונוטל מהם הכוח לדון בדיני נפשות, ויש ידים להשערה זו), או שלא היתה נהוגה כלל מעולם, והשתמשו במלת סמיכה במובן של המחאה ומילוא כוח. כלומר, שיש לסמוך עליו.
להשערה זו יש יסוד בדברי הירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב: ״תני, הסמיכות בשלשה. לא סמיכה היא סמיכות? תמן קריי למנוייה סמיכותא״. כלומר, שהסמיכות אינה סמיכה ביד הנאמר במשנה גבי סמיכת הפר (סמיכת זקנים בשלשה, ועיין רש״י: על ראש פר העלם דבר), אלא סמיכות – הודעה שיש לו סמיכות שיכולים לסמוך עליו. ״תמן קריי למנוייה סמיכותא״ – הירושלמי מביא ראיה לדבריו, שהרי בבבל היו קורין למינוי סמיכות (ולא כן פירש הפני משה שם).
הראינו פנים לכאן ולכאן, מכיון שאין בידינו להכריע בין הגירסות החולקות. וכאן צריך אני להביא את דעתו של הרב ר׳ ישראל פורת בספרו ״מבוא התלמוד״, חלק שני. הוא סובר, כי הסמיכה ביד בטלה בזמנו של רבן שמעון בן גמליאל שעלה לנשיאות אחרי השמד של מלכות רומא הרשעה. רשב״ג זה לא נסמך מאביו רבן גמליאל, כי הוא נמלט מתוך ההריגה בהיותו נער וצעיר לימים. וגם לא נסמך על ידי אחד הסמוכים של רבי יהודה בן בבא, כי היו סכסוכים בינו וביניהם, כמפורש בסוף מסכת הוריות
(יג, ב). וקרוב הדבר כי חכמי ישראל מנוהו לנשיא מבלי שהזקיקוהו לקבל סמיכתו מרבי מאיר וחבריו. ומכיון שאי אפשר שכל חכמי ישראל יסמכו ידיהם על ראש הנסמך הסתפקו במינוי לבד. הרב הנ״ל חושב כי מעובדא זו הוציא הרמב״ם את ההלכה הידועה (ששימשה אחר כך לסלע המחלוקת בעניין הסמיכה בין מהר״י בי רב והרלב״ח) ״שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים״
(הל׳ סנהדרין פ״ד הי״א), שהרי רשב״ג וגם רבי נמנו לנשיאות מבלי שקבלו סמיכתם על ידי סמוך
(עיין ספר הנ״ל עמ׳ 241).
לדעתי אין השערה זו מבוססת, ובכלל יש לחלק בין סמיכה בכלל שלא בטלה אף בשעת הגזירות, ובין ״סמיכה ביד״ שאינה מעכבת ואינה אלא דבר שבטכס חיצוני, וחסרונה אינה גורע כלל מכוחו וסמכותו של הדיין אם רק נסמך על ידי סמוך, כלומר על ידי חכם שראוי להסמיך. ראיותיו, שרשב״ג ורבי לא נסמכו על ידי סמוך, אינן משכנעות כלל. חכמי ישראל שבאותו דור, שמינו את רשב״ג לנשיא, היו כולם סמוכים, שהרי הם היוו את ה״סנהדרין״ שביבנה. הסכסוכים שבין רשב״ג וחבריו נולדו לאחר שנמנה לנשיא, ולא היה בהם משום ״טינא״ אישית, ובוודאי שלא נמנעו החכמים מלסמוך את מי שראוי לכך, אף אם לא נראה להם ראוי לנשיאות.
ועל עצם ההלכה של הרמב״ם שחכמי ישראל יכולים לסמוך אף אם הם בעצמם אינם סמוכים יש להעיר, שהרמב״ם לא שאב הלכה זו ממקור הש״ס, כי אם מסברת עצמו, שכן מוכיח לשונו שם: ״נראים לי הדברים״ וכו׳. והרמב״ם עצמו הודיע במכתבו לר׳ מנחם בר׳ משולם דיין באלכסנדריא, כי במקום שאין לו מקור מפורש באחד מספרי ההלכה הוא משתמש במבטא ״יראה לי״, להורות שהלכה זו הוציא מפלפולו ומסברת עצמו (ראה קובץ תשובות הרמב״ם, לייפציג תרי״ט, דף כו, א. על אפשרות של הקמת סנהדרין בימינו מצד הדין ומצד הנסיבות המציאותיים השוררים בארץ, וכן על ההרכב הראוי של חברי הסנהדרין ועל סמכויות ועל התוקף החוקי שינתנו להם מטעם ממשלת ישראל העכשוית, ואם בכלל נחוץ ורצוי לנו מוסד שכזה – לא כאן המקום לדון בו).
חז״ל, שמדברים בכמה מקומות בשני התלמודים על הסמיכה בכלל, לא השאירו לנו רישומים על טכס הסמיכה, לא על הסדר ולא על הצורה החיצונית, אבל מתוך הסיפור התלמודי על גזירת מלכות רומי הרשעה, ״שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו״
(סנהדרין יד, א), יש ידים להשערה, שטכס הסמיכה נעשה בחגיגיות פומבית גדולה, שיכלה לעורר את תשומת לבם של הבלשים הרומאיים.
וראוי להזכיר כאן כי היה מנהג לתת על ראש הנסמך גולתא דדהבא, כדאיתא בבבא מציעא פה, א: ״חכים עבדו יתך, וגולתא דדהבא פרסו עלך, ורבי קרו לך״. וכן במדרש רבה פרשת יתרו
(כז, ט):״נתמנה אדם בראש ונטל טלית״ – כמו: גולתא דדהבא יהבו על ראשו. הגולתא היתה לסימן מובהק לחכם שהוא סמוך, וכשהיו החכמים יושבים לעבר את השנה היו צריכים ללבוש את הגולתא על הראש, כדאיתא בירושלמי חגיגה פ״ג ה״א: ״מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ור׳ יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר ... וכל מאן דלא הוה ליה גולה הוה חבריה קטע פלגא דגולתיה ויהב ליה״. כל כך הקפידו על נוהג זה, שבאם חסרה לאחד גולתא היו קורעים גולתא אחת לשתיים, וכל אחד לבש מחצית הגולתא. ועיין בבא מציעא פה, ב: ״הוה קמצטער רבי למסמכיה (לשמואל), ולא הוה מסתייעא מילתא״, ופירש״י ש״לא היו החכמים נאספים״. משמע, שהסמיכה נעשתה במעמד חכמים רבים.
ואף בריחתו של רבי יהודה בן בבא והיחבאתו למקום שבין שני הרים גדולים, כדי להסמיך חמשה זקנים, מוכיחה על כך. שאלמלא כן היו יכולים רבי יהודה בן בבא להסתר בביתו ושני אנשים עמו (לפי התלמוד צריך שלשה לסמיכה), ולהסמיך את החכמים אחד אחד מבלי שירגיש בזה שום איש. מכאן, שנתנו חשיבות מיוחדת לסידור הטכס של הסמיכה. אולם ראיה גמורה איננה. אפשר שבשביל התואר החדש שקבל הנסמך – קרי ליה רבי, כנ״ל – נודע הדבר לבלשים הרומאים ובדקו ומצאו את הנסמך. דוגמא לדבר, השטנה שעורר המומר פראי פול על הרמב״ן ז״ל על שהכתירוהו בשם מאישטרו (Mayestre) שהוא כמו השם רבי, בעוד שהסמיכה כבר בטלה, והרמב״ן השיב לו כי מאישטרו הוא כמו רב, בלא סמיכה נקראים ״רב״ בתלמוד (עיין ויכוח הרמב״ן, הוצאת שטיינשניידר ברלין תר״ך).
ברם, מהגזירה הנוראה של מלכות רומא אנו רואים את החשיבות של הסמיכה בכלל, עד שחשבו הרומאים כי ביטולה יגרור אחריו הריסתם של החיים הדתיים והלאומיים בישראל. ולא לחנם נלחמו חכמי ישראל נגד הגזירה האכזרית הזאת ומסרו את נפשם לקיומה, כדרך שעשה רבי יהודה בן בבא, בידעם כי הסמיכה היא הבסיס לחיי היהדות על פי התורה, ובביטולה יתמוטטו יסודי הדת.
ב. מי נסמך ומי היו המסמיכים?
כבר הבאנו למעלה דברי הרמב״ם שאין יכול להסמיך אלא מי שהוא סמוך, ושרק כל החכמים שבארץ ישראל יחד יכולים למנות דיינים ולסמוך אותם, אעפ״י שהם בעצמם אינם סמוכים. ועל סדר הסמיכה כותב הרמב״ם
(הל׳ סנהדרין פ״ד ה״ה): ״בראשונה היה כל מי שנסמך סומך לתלמידיו, וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן (יש גירסא: לביתו של הלל, ראה הגהות ברמב״ם הוצאת שולזינגר) והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא, ושלא יהא הנשיא סומך אלא אם כן היה אב בית דין עמו, ושלא יהיה אב בית דין סומך אלא אם כן היה הנשיא עמו, אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא, והוא שיהיו שנים עמו שאין סמיכה פחות משלשה״.
כבר העירו הרדב״ז והלחם משנה, כי מקור דברי הרמב״ם הוא בירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב. וזה לשון הירושלמי: ״אמר רבי בא: בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו, כגון רבן יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע, ורבי יהושע את רבי עקיבה, ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת רבי שמעון ... חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי חזרו והתקינו שלא יהו ב״ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין״.
והנה, כבר העיר הרדב״ז שלהרמב״ם היתה גירסא אחרת בירושלמי: אב בית דין, במקום בי״דא. ועיין שם ברדב״ז, שנדחק לבאר דברי הרמב״ם ״אבל שאר החבורה״, והעלה לבסוף שספק הוא אם יצא דין זה להרמב״ם מהירושלמי. בלחם משנה העיר: ״בירושלמי אין כתוב כמו שכתב כאן רבנו, אלא ענין דומה לו״.
הקושי ברמב״ם הוא, שלפיו יש יפוי כוח לאחד מן החבורה יותר משיש לנשיא ולאב״ד, שנשיא ואב״ד אינם יכולים לסמוך אלא אם הם שניהם יחד, ואילו אחד מן החבורה יכול לסמוך אם נטל רשות מן הנשיא, משמע שאינו צריך ליטול רשות גם מהאב בי״ד, וזה פלא גדול, שהנשיא בעצמו אינו יכול לתת רשות זו לאחד מן החבורה.
לכאורה אפשר לומר שהרמב״ם נתכוון לומר, שהנשיא והאב״ד יכולים לסמוך אף בלא צירוף שלישי, ואולם אחד מן החבורה אינו יכול לסמוך אלא אם כן יהיו שנים עמו. ונראה שכן מפרש באמת הרדב״ז, אבל דבריו אינם מבוררים. אלא שפירוש זה, מלבד שהוא בניגוד להלכה הדורשת שלשה
(סנהדרין יג, ב) אינו במשמעות לשונו של הרמב״ם. ובעל ״קרבן העדה״ מוסיף לתמוה, הרי ריב״ז וכן ר״י בן בבא סמכו מבלי שהיה הנשיא עמהם? ועל יסוד תמיה<ה> זו הוא מסיק, שרק את הנשיא והאב״ד הגבילו שלא יהיו רשאים לסמוך לבדם, אבל את כוחו של אחד מן החבורה לא הגבילו. ואולם זוהי, כמו שאמרנו, חידה סתומה שאין לה ביאור.
והרב ר׳ ישראל פורת בספרו הנ״ל משער, שהנשיא שהוגבל<ה> זכותו במינוי חכמים היה רבן שמעון בן גמליאל השני, אביו של רבי. רשב״ג לא נסמך, לפי דעת הנ״ל, לא על ידי אביו ולא על ידי שאר החכמים הסמוכים, אלא נתמנה לנשיא בשביל זכות הירושה של המשפחה שבקרבה עברה הנשיאות מדור לדור. בו בזמן עמדו שלושה מועמדים למשרה גבוהה זו: רשב״ג, רבי נתן בנם של ראשי גולה בבבל ומצאצאי בית דוד, ואחד מבני החבורה של החכמים הסמוכים. ומתוך שרצו לחלוק כבוד לבית דוד מינו את רשב״ג לנשיא ואת רבי נתן לאב״ד. אולם החכמים הרגישו צורך לחלוק כבוד גם לאחד מחמשת החכמים שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, שבתוכם היה גם רבי מאיר
(סנהדרין יד, א). לתכלית זו יצרו משרה חדשה של ״חכם״ ומסרוה לר׳ מאיר, שנסמך על ידי ר׳ יהודה בן בבא, ואחר כך על ידי ר׳ עקיבא
(סנהדרין שם, וכן בירושלמי שם). והואיל והעניקו לנשיא כבוד יותר מלאב״ד והחכם
(הוריות יד, ב) פרצה מחלוקת בין החכמים. את ר׳ מאיר סילקו ור׳ נתן חזר והשלים עם הנשיא. ב״עשיית השלום״ חזרו ותקנו לחלוק כבוד לאב״ד ולנשיא במדה שווה, שהנשיא לא ימנה אלא כשאב״ד עמו ושלא יהיה אב״ד ממנה אלא אם כן הנשיא עמו.
בהשערתו זו, שבימי רשב״ג נוצרה ביבנה משרה חדשה של ״חכם״, כבר קדמו רז״פ ב״דרכי המשנה״ (עיי״ש בערך רבי מאיר. אין זה ברור. אפשר שמשרה זו היתה נהוגה כבר בימי הבית, אלא שאז היה נקרא מופלא שבסנהדרין, אולם ענין ה״מופלא שבסנהדרין״ לא נתברר טיבו, וכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים
(עי׳ סנהדרין טז, ב), והאריך בזה הר״ל גינצבורג בפירושים וחידושים בירושלמי ח״ג, עמ׳ 212. והענין עודנו צריך בירור שלא כאן מקומו). אולם סברתו שהשוו מעלת האב״ד למעלת הנשיא כדי לחלוק כבוד לבית הזה, כלומר, לבית דוד – אינה נראית לנו. דומני, שהרב הנכבד שכח לפי שעה שהביטוי ״חזרו וחלקו כבוד לבית הזה״ מוסב על המאמר המדבר מהעלאת זכות הנשיא להיות ממנה שלא לדעת בית דין. בעוד שהמאמר ״חזרו והתקינו שלא יהא בית דין ממנים״ וכו׳ מרמז על קיפוח הזכות של הנשיא ולא על העלאת כבודו של האב״ד מחמת השתייכותו לבית זה. אלא שיתכן, שבשביל המתיחות ששררה בתחילה בן הנשיא ובין האב״ד התקינו תקנה זו כדי להשכין שלום ביניהם ולהמתיק את המרירות שנתעוררה לרגל עודף כבוד שהעניקו לנשיא
(״כשהנשיא נכנס כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם שבו. כשאב ב״ד נכנס, [עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו]״ – הוריות יג, ב ותוספתא סנהדרין פ״ז ה״ח). ברם, סברתו שהעדיפו חבורת החכמים הסמוכים על רשב״ג הנשיא שלא היה סמוך, כביכול, אינה מתקבלת כלל.
כדי לצאת מן הקושי יש אולי להגיה בלשון הרמב״ם, וצ״ל: ״וכן״, במקום ״אבל״. וכוונת הרמב״ם, שלאו דווקא הנשיא והאב״ד, אלא כל אחד מן החכמים רשאי היה להסמיך, ובלבד שיטול רשות מן הנשיא. ומה שכתב הרמב״ם: ״והוא שיהיו שנים עמו״ מוסב גם על הנשיא. או שמא היה זכות לנשיא להסמיך יחידי. בסנהדרין יג, ב טרחו ולא מצאו סמך להלכה שאין סמיכה אלא בשלושה, אפשר שזו היתה אחת מתקנות סנהדרין, ותקנה זו לא חלה אלא על שאר החכמים הסמוכים, אבל לנשיא נתנו זכות מיוחדת, שהנשיא דומה למלך, והמלך רשאי לסמוך יחידי, כמו שמצינו ביהושפט מלך יהודה, שהעמיד שופטים בכל הארץ (דבה״ב יט, ה) וכדרך שעשה עזרא הסופר על פי רשיון ארתחשסתא מלך פרס
(עזרא ז, כה). ועיין הוריות יא, ב שאמר רבי: ״[כגון אני] מהו בשעיר״, מכלל שנשיא דומה למלך. ועוד יש לומר, שהנשיא היה ממנה דיינים בפועל, בעוד שהחכם הסמוך יכול היה לתת להנסמך את התואר ״חכם״ או ״זקן״ (
Senator ברומית), אבל מינוי בפועל לא היה קשור בתואר זה. מי שנסמך שלא על ידי נשיא זכאי היה להיות מועמד למשרת הדיינות, אבל המינוי בפועל היה זכותו של הנשיא, וזו היתה עדיפותו של הנשיא כלפי שאר החכמים.
אולם זה למעלה מכל ספק, כי המאמר של ר׳ בא בירושלמי מציין ג׳ תקופות בזכות המינוי או הסמיכה. בראשונה ניתן חופש גמור לכל אחד מחברי הסנהדרין ולכל חכם סמוך להסמיך את תלמידיו. אחר כך נמסרה הזכות הזאת לנשיא בלבד, ואחר כך חזרו ותקנו שאין הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין, כלומר הגבילו את סמכותו של הנשיא ונטלו ממנו זכותו הקודמת. את התקנה הראשונה הנמיק ר׳ בא בזה שרצו לחלוק כבוד לבית הזה, כלומר: לביתו של הלל (כגירסת הרמב״ם המובאת לעיל), אשר כל הנשיאים היו מצאצאיו. אולם לתקנה האחרונה, הגבלת זכויותיו של הנשיא לא ניתן שום נימוק, בוודאי שקרה כאן איזה מאורע חשוב שגרם להגבלה זו של זכויות הנשיא.
וכן אנו למדים ממאמר ירושלמי זה, שמכיל בלא ספק מסורת היסטורית בטוחה, שבזמן ידוע היתה התלבטות בין הנשיא ובין חברי הסנהדרין על זכויות הנשיא ומעמדו בתוך הסנהדרין. הסנהדרין סירבה לתת לנשיא זכויות מיוחדות, אלא דרשה שיהא הנשיא זקוק להימלך בסנהדרין ולבקש הסכמתה. בעיניה לא היה הנשיא אלא הראש המיופה לכנס חברי הסנהדרין לישיבה, לישב ראש בה, ואף לדבר בשמה כנציגה הרשמי, אבל אין לו לעשות מעשה בלעדי הסכמתה. לפנינו מחלוקת קונסטיטוציונית לכל הלכותיה – ׳שלטון יחידי או נציגות דמוקרטית בלבד׳. התלבטות זו בין הנשיא והסנהדרין באה לידי ביטוי במאבק על זכות המינוי, אם זכות זו מסורה לנשיא או לסנהדרין, ולבסוף נתפשרו וקבעו שהזכות הזאת מסורה לשניהם בשותפות.
וכאן השאלה: מתי חל שינוי זה בכיוון צמצומו של שלטון הנשיא, ומה גרם לשינוי זה, ומי היה הנשיא שקפחו ומנעו ממנו את הכבוד, שחולק קודם לכך לבית הזה?
שאלה זו נעוצה בשאלה אחרת שיש להקדימה ולבקש לה פתרון: ר׳ בא מספר בירושלמי, כי בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו׳ – לאיזה תקופה נתכוון ר׳ בא? ברור, שלא נתכוון לתקופה שלפני החורבן, כי בזמן הבית היתה זכות המינוי מסורה רק לסנהדרין, וזו משנה מפורשת בסנהדרין פ״ד משנה ג-ד. המשנה אומרת: ״סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה ... היו צריכין לסמוך סומכין מן הראשונה״. הרי שהסנהדרין היו בוחרים לאחד מן החכמים שישבו לפניהם בשורה הראשונה וסומכין אותו, כלומר: העלוהו לדרגא של חבר הסנהדרין. וזה היה רק כשנתפנה מקום בסנהדרין על ידי מיתתו של אחד מחבריה. כפי הנראה היתה סמיכה זו בהנחת היד על ראש הנסמך. זהו המקום היחידי במשנה, שבו בא השם ״סומך״ לשם שימוש. ולא כן במקומות המאוחרים מזמן שלאחר החורבן, שם בא כרגיל המונח ״מינוי״, כפי שראינו למעלהב.
על כל פנים עולה מן הברייתא, כי המינוי או הסמיכה, היה מרוכז בידי הסנהדרין ולא היתה איפוא אפשרות לחכמים יחידים לסמוך את תלמידיהם. הסנהדרין בתור המוסד הלאומי העליון, ריכזה בידה את הפיקוח על השיפוט ועל ההוראה בישראל, ולא הרשתה לחכם יחיד להפקיע מידה את הזכות של מינוי הדיינים. דבר זה למדים אנו מסנהדרין פ״א מ״ה (״אין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד). ״בראשונה״ של ר׳ בא מוסב איפוא על התקופה שבימי החורבן ושלאחריו. הנשיא האחרון של זמן הבית, רבן שמעון בן רבן גמליאל הזקן נהרג, לפי עדותו של רב שרירא גאון באגרתו, במלחמה, על ידי השלטון הרומי או על ידי הקנאים. חכמי ישראל נתפזרו לכל רוחות השמים והסנהדרין ב(ו)טלה מאליה.
הנשיאות דוכאה בחזקת היד על ידי הרומאים, שחמתם בערה בהם על הנשיא האחרון, שידו היתה במרד הגדול נגד מלכות רומי, כפי תיאורו של יוסיפוס ב״מלחמות״. ברור, שהשלטון הרומי ביקש להכרית את צאצאי הנשיא ״המורד״ הזה. בכל אופן, מנעתם מלעמוד בראש האומה שנכבשה על ידם. ובודאי שאין להעלות כלל על הדעת שלאחר יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים והתפייסותו עם אספסינוס נהפך לב הרומאים האכזרים עליהם לתת רשות להקמת הנשיאות מחדש. רבן יוחנן בן זכאי אמנם ביקש מאספסינוס: ״תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל״
(גיטין נו, ב), ואספסינוס שנטה אליו חסד בגלל כניעתו מילא בקשתו. אבל ודאי שלא חשב הכובש הרומי אביר הלב על חידוש הסנהדרין ועל הקמת הנשיאות. בקשת ריב״ז היתה צנועה מאוד. הוא הסתפק בבקשת ״חנינה״ לחכמים ומשפחת ר׳ גמליאל שלא יצאו להריגה. התלמוד בגיטין מלמד זכות על התנהגותו זו של ריב״ז, כי מפקחות מעשית לא שאל ״דברים גדולים״ שאין סיכוי למילואם, ובקשה מופרזת יכולה היתה לסכן את הצלחת מלואה.
זהירות זו באה לידי ביטוי בסיפור המובא באבות דרבי נתן פ״ד, שם נאמר כי אספסינוס אמר לו: ״אתה הוא ריב״ז? שאל מה אתן לך. אמר לו: איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה [בית] תפילה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה. א״ל: לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה״. הרי, שריב״ז לא ביקש אלא בקשה צנועה מאוד: רשיון לכונן לו בית מדרש ובית תפילה. העריץ הרומאי בודאי שחק בלבו לתמימותו של החכם הזקן, שלא ידע לבקש אלא שתינתן לו רשות להקמת בית מדרש קטן בעיר קטנה. אלא שבית המדרש הזה נתגדל והתפתח, הודות לעוורונם של עריצי רומי, למרכז גדול, שאליו נתקבצו כל חכמי ישראל, ובבית מדרש קטן זה נבנה היסוד לסנהדרין של יבנה, שהוכר<ה> מטעם האומה וחכמיה כיורשתה של הסנהדרין הגדולה בירושלים.
וכך התכוננה, בחכמתו מרחיקת הראות של ריב״ז, בחשאי ובצנעה ממשלה לאומית רוחנית איתנה, שהיקף השפעתה הלך וגדל מעל גבולי רומי שרת העמים... לממשלה זו לא ניתן תוקף חוקי מדיני מטעם מלכות הרשעה, לעומת זה ניתן לה תוקף גמור ואבסולוטי על ידי ההלכה שדרשה במדרש התורה: ״ובאת – לרבות בית דין שביבנה״ (ספרי שופטים פיסקא קנג וירושלמי סנהדרין פי״א, ה״ג). אישור זה מצד חכמי התורה תוקפו היה גדול יותר מן הכוח העריץ של הממשלה הרומאית. וראינו שבמשך הזמן נכנעה הממשלה לרצון העם, ולכל הפחות לא קמה בה רוח ללחום נגד מלכות-הרוח העברית...
אולם כאן אנו נתקלים בקושי גדול מבחינת העיון ההיסטורי. המאמר הירושלמי הנ״ל מונה את ריב״ז בין החכמים שמינו את תלמידם כל אחד ואחד לבדו, עד שבאו והתקינו שזכות המינוי מסורה רק לנשיא, ומתעוררת התמיהה: הרי ריב״ז עצמו שימש בנשיאות קודם רבן גמליאל השני? כמעט כל החוקרים, בעל ספר יוחסין, סדר הדורות, גרץ, קרוכמל, פרנקל, ווייס, ועוד, מחליטים שריב״ז היה נשיא הסנהדרין לאחר שנהרג רשב״ג הראשון במלחמה (כמוזכר לעיל). ורבן גמליאל השני (ר״ג דיבנה) עלה לנשיאות אחרי מותו של ריב״ז, או שמפאת היותו אחרי החורבן צעיר לימים, לא מינו אותו לנשיא, ורק לאחר שגדל קיבל את הנשיאות מידי ריב״ז
(ראה תוספות ביצה כג, א ד״ה תליסר), שמסרה לו ברצונו הטוב והלך לו לברור חיל ויסד לו שם בית מדרש ובי״ד משלו, ולפי זה יכול היה ריב״ז לסמוך לתלמידיו בכח נשיאותו. סברתו של חכם אחד, שריב״ז סמך לתלמידיו קודם החורבן וקודם תקופת יבנה – קשה לי לקבלה מטעמים כרונולוגיים שאין כאן המקום לבררם.
ברם, יש תשובה לתמיהה זו. לפי האמור למעלה לא נחשב ריב״ז מטעם המלכות כנשיא רשמי, ובודאי שנזהר היה מלמלאות פונקציות רשמיות ולהופיע כלפי חוץ כנשיא, כדי שלא להקניט את שליטי רומא, שאעפ״י שהתיחסו אליו בחסד, מכל מקום לא הגיעה אדיבותם למדרגה כזו שימנוהו נשיא בישראל. נשיאותו היתה מסוג אחר לגמרי, הוא היה הראש הרוחני של כל חכמי ישראל והם הם שהכירו בנשיאותו, בהיותו גדול הדור, אישיות טהורה וקדושה, בעלת עבר גדול ועשיר בפעולות רבות לטובת האומה, הגנתה והצלתה מכליון גמור.
נשיאותו של ריב״ז שנויה במחלוקת החוקרים. כידוע יצא ר׳ יצחק אייזיק הלוי בפולמוס עז וחריף נגד החוקרים הנ״ל ועשה אותם כמגבבי דברים בלא עיון וחקירה, ולפי דבריו לא היה ריב״ז נשיא מעולם
(ראה דורות הראשונים ח״א, פי״ג). סובר אני כי לא נעלם מעיני בעל דורות הראשונים שגם גדולי הראשונים אחזו בדעה זו שריב״ז היה נשיא
(רש״י במסכת ראש השנה לא, ב; תוס׳ שבת נד, ב; ביצה כג, א). אלא שכנגדם היה יכול לפטור את עצמו בהתנצלות תמימותית: רבותינו הראשונים לא היתה זה מעין מלאכתם, טרודים היו בבירורי ההלכות, אשר פתחו לנו שם חלוני רקיע
(דוה״ר, עמ׳ 52). אולם מה יאמר הלוי להיסטוריון מובהק כרב שרירא גאון, אשר גם הוא אחז בדעה זו שריב״ז היה נשיא לפני ר״ג השני. ראה אגרתו הידועה הוצאת לוין עמ׳ 74 ואגרתו השניה, עמ׳ 123. וודאי שמסורה נאמנה היתה לרש״ג בזה ועדותו נאמנה לנו כמקור ראשוני שאין לפקפק באמיתתו, וסבורני כי הסתייגות ענוותנותית היתה נאותה ביותר לחכם גדול כמו הלוי ז״ל.
ברם, אין התואר נשיא כשלעצמו חשוב כל כך בעצם חקירתנו. למעשה, מבחינת התפקידים שהיו קשורים במשרת הנשיאות, היה ריב״ז הנשיא הראשון בתקופת יבנה, אחת היא אם הוכר מצד השלטון הרומאי או לא. ״הנשיאות״ – פירושה ומהותה היא בעיקר שלטון רוחני בשם התורה. לנשיאות זו ראוי היה ריב״ז מאין כמוהו, שהרי הוא נחשב לגדול הדור עוד הרבה קודם לחורבן. על זה מעידים פה אחד המקורות שבידינו. וראיה נצחית הוא ה״מכתב-חוזר״ הידוע בעניין ביעור המעשרות, ששלח הנשיא רבן שמעון בן גמליאל לכל ערי ישראל, ובו כתוב: ״משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבדרום העליון והתחתון ולשחליל ולשבעת פלחי הדרום שלום, ידוע יהא לכם״ וכו׳,
(מדרש תנאים דברים כו, יג, עמ׳ 176, הוצ׳ פרופסור דוד הופמן), הרי שעוד בחיי הנשיא רשב״ג הראשון נחשב ריב״ז לגדול הדור והשפעתו היתה גדולה כל כך עד שהנשיא חשב לראוי ולמועיל לצרפו בחתימתו על מכתב-חוזר זה. יש סברא האומרת, שריב״ז שימש בתור אב״ד ומשנה לרשב״ג הנשיא, וזו היא דעתו של הלוי. אולם לא מצינו שום מקור שהנשיא רגיל היה לצרף את האב״ד עמו בתעודות רשמיות ופומביות.
בכלל, צריך להבדיל בין הנשיאות הרשמית שהוכרה מטעם השלטונות העבריים והרומאים כנציגת העם המדברת בשמו, לבין הנשיאות התורנית שהוכרה מצד טובי העם וחכמיו, שלידה נמסר השלטון הרוחני, ההנהגה וההדרכה בחיים הלאומיים והצבוריים. שלטון רשמי ו״ביאת כח חיצונית״ לחוד, ושלטון רוחני ופנימי מושרש בשרשים עמוקים בנשמת האומה, לחוד. הנשיא הרשמי ונציג האומה כלפי חוץ וכלפי פנים היה רשב״ג. אולם הוא היה עסוק הרבה בענינים לאומיים-מדיניים וסבוך כולו במרד הגדול נגד השלטון הרומאי האכזרי. לעומתו היה ריב״ז הנשיא הרוחני ששלט בכוח תורתו.
הבדלה זו, לכשנמצה אותה בכל עומק העיון, עלולה להוציא אותנו מן המבוכה הגדולה שנסתבכו בה החוקרים מישראל ומאומות העולם על יסוד הסתירה שבין מקורות העבריים לבין המקורות החיצוניים על דבר הנשיאות בסנהדרין הגדולה בירושלים, לפי מקורות שלנו שימשו הזוגות ואח״כ הנשיאים מבית הלל לנשיאות הסנהדרין, ואילו לפי המקורות האחרים שימש הכהן גדול בתור יושב ראש בישיבות הסנהדרין הגדולה, כפי שעולה מספרי יוסיפוס ושאר הספרים החיצוניים.
על יסוד סתירה זו העלה החכם ביכלער בספרו הידוע Das Synedrion in Jerusalem חידוש גדול, שבירושלים נתקיימו במציאות שני מיני סנהדרין. ואחריו החרה החזיק הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד בספרו ״לתולדות הסנהדרין בישראל״, מבלי שידע שכבר הקדימו בחקירה זו ביכלער בספרו המקיף חומר עשיר ורב ביותר. אין כאן מענייני להוסיף ולהתעמק בנושא זה, שספרות גדולה נוצרה עליו. ותמה אני על שחוקרינו וחכמי האומות מדקדקים יותר מדי ב״שמות״ ומחשיבים יתר על המידה את התאורים הרשמיים, ובשל כך הם הולכים ומסתבכים ומשתרגים מקושי אחד למשנהו.
נחזור לעניננו. ריב״ז היה מנהיג הדור לכל הדעות, והיה רבם של כל חכמי ישראל, ואף הנשיא רבן גמליאל דיבנה היה תלמידו, כמסופר בבבא בתרא י, ב: ״תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב
(משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי [וחסד לאומים חטאת? נענה רבי אליעזר ואמר ... נענה רבי יהושע ואמר ...] נענה רבן גמליאל ואמר: צדקה תרומם גוי – אלו ישראל, דכתיב: [ומי כעמך ישראל וגו׳], וחסד לאומים חטאת – כל צדקה וחסד שעכו״ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו ... נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד – לישראל, ולאומים – חטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל, ולעכו״ם חטאת [מכלל דהוא נמי אמר, מאי היא?] דתניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם״. והשווה לזה מה שאמר ריב״ז לר׳ יהושע שהלך אחריו וראה ביהמ״ק חרב: ״בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים״
(אבות דרבי נתן פ״ד). ואף
במשנה עדיות פ״ח מ״ג: ״אמר רבן שמעון בן גמליאל, קבלנו עדותכם, אבל מה נעשה שגזר רבי יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך״ וכו׳. הרי, שרבן גמליאל הנשיא, ראש הועד הגדול ביבנה, שקיבל את עדותם של החכמים שנאספו שמה כדי להעיד על הלכות ישנות, קיבל את מרותו של רבו הגדול להלכה ולמעשה.
השאלה אם רבן גמליאל נמנה לנשיא אחרי מותו של ריב״ז או ריב״ז פרש מן הנשיאות מרצונו הטוב והלך לו לברור חיל כדי לפנות מקום ליורש הנשיאות החוקי מביתו של הלל, כסברת גרץ ודרנבורג
(משא ארץ ישראל, ח״ב), או שלא רצה להצר רגליו של הנשיא החדש, וכדי לתת ידים לתלמידו הלך וקבע את מושבו בעיר ברור חיל – שאלה זו עוד לא נתבררה כהלכה. רש״ג באגרתו אומר על ריב״ז: ״בתחילה היה בברור חיל ואחר כך הלך ליבנה״
(אגרת רב שרירא גאון עמ׳ 75). אלא, שפיסקא זו חשודה קצת, שהיא חסרה בנוסח הספרדי של אגרת זו. ואפשר שזוהי הוספה מאוחרת של מעתיק אחד שלא נתישבה דעתו בדברי רש״ג על נשיאותו של ריב״ז משום שראה בה סתירה למה שאמרו חז״ל בסנהדרין לב, ב: ״אחרי ריב״ז לברור חיל״. הלוי מוכיח בראיות מכריחות, שריב״ז לא מת ביבנה אלא במקום אחר
(ראה דורות הראשונים פרק יז) ודאי שמעשה אידיאלי כוויתור על הנשיאות לטובת התלמיד מעורר בלבנו רגשי הערצה וכבוד למי שעשאה, שהרי אפילו עניו גדול כרבנו הקדוש אמר: כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני, שסלקו את עצמם מנשיאות לטובת הלל הנשיא
(ירושלמי כתובות פי״ב ה״ג ומובא באגרת רש״ג). אלא שאין מדרך חקירה מדעית לקבוע עובדות היסטוריות עפ״י הרהורי הלב בלבד. וכל הענין הזה טעון חקירה יסודית חדשה.
באמת, אין אנו רואים שום קושי בדבר, שריב״ז אפילו בתקופת יבנה תקע מושבו הקבוע בברור חיל ויסד לו שם בי״ד ובית מדרש לתורה, כמוהו עשו כמה מחברי הסנהדרין ביבנה שבדרך כלל לא ישבו ישיבת קבע ביבנה אלא ישבו כל אחד בעירו ויסדו להם בתי מדרש ודין, כגון רבי יהושע בפקיעין, רבי אליעזר בלוד, רבי עקיבא בבני ברק, רבי חנינא בן תרדיון בסיכני, ועוד. רק לפרקים כשהשעה דרשה התועדות כל החכמים לשם הכרעה בהלכות מסופקות או לשם קביעות תקנות חדשות, נתכנסו כולם ליבנה, מקום מושבם של הנשיא והסנהדריןג. יבנה היה המקום הקבוע של הועד, אבל לא מקום מושבם של כל החכמים.
ועכשיו עלינו לחקור מי היה הנשיא, שלו מסרו את הזכות לסמוך חכמים מבלי ידיעת הסנהדרין ומי היה הנשיא שכפוהו שלא לסמוך אלא בנטילת רשות מן הסנהדרין או מן האב״ד (כגירסא של הרמב״ם), ומה גרם להורדת כבודו של הנשיא. שאלה זו אין יכולת לפותרה מן המקורות שבידינו. אנו זקוקים להשערות ולשיקול הדעת עפ״י סקירה במאורעות הזמנים.
לדעת גרץ
(ח״ד, הע׳ כב) המאמר ״חזרו וחלקו כבוד לבית הזה״ מוסב על רבי, שבזמנו הגיעה הנשיאות לפסגת כבודה והשפעתה. הוא היה מכובד ונערץ בעיני שליטי רומי וחי בידידות גדולה עם הקיסר מרקוס אורליוס. והוא חשב לתפקידו הראשי לקחת את מינוי החכמים בידו, ולהשגיח בעין פקוחה שלא יהא מתמנה מי שאינו ראוי לכך. ויש ידים להשערה זו, שכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד
(סנהדרין (ז, ב) <ה, א> וירושלמי תענית פ״ד ה״ב), שמינה חכמים על דעת עצמו. וראה מאמרו של ח״י בורנשטיין ב״התקופה״
(תרע״ט, ספר ד), ״משפט הסמיכה וקורותיה״, שאף הוא מחזיק בדעה זו ועושה לה סמוכים מכמה מקומות בבבלי וירושלמי.
לפי דעת בורנשטיין היה זה רבי יהודה נשיאה הראשון, בן בנו של רבי, או רבי יהודה נשיאה השני, נכדו של ר״י נשיאה הראשון, שממנו שללו את הזכות להיות מסמיך על דעת עצמו בלי נטילת רשות מבי״ד. וזה, לפי שקרה כמה פעמים שנתמנו בימיו אנשים שלא היו ראויים לכבוד זה. אנשי בית הנשיא השפיעו על הנשיא, שלא מדעתו, למנות אנשים שהיו רצויים להם בשביל שוחד כסף. תיאור למצב רעוע זה אנו מוצאים בסיפור: ״דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר״ וכו׳
(סנהדרין ז, ב). וכן בירושלמי סוף בכורים
(פ״ג ה״ג) באים דברים נמרצים כנגד סמוכים הללו שנתמנו בכסף. משום כך סובר בורנשטיין, שמעשים אלה עוררו את חכמי הדור להחליש מעט את השפעתם הנפסדת של אנשי בית הנשיא, ולכן חזרו והתקינו שלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בי״ד. השערה זו יכולה היתה להתקבל על הלב, אלא שהמקורות שהביא בורנשטיין אינם מספיקים, ובפרט שיודעים אנו כי משרת אב״ד כבר בטלה אז, כמו שהוכיח הלוי.
הרב ח״ד רגנשבורג במאמרו המוזכר לעיל פרק א <במהדורתנו [?]>, נוטה מדעה זו (מבלי שהביא ראיות מכריעות נגדה), ובמקומה הוא מציע השערה אחרת, כי הנשיא שלו מסרו זכות המינוי, היה רשב״ג בנו של ר״ג דיבנה. רגנשבורג סובר כי בשביל טוב טעמו וידיעתו בשפת יונית היה נושא חן בעיני שרי רומא. המקרה בדבר חנניה <בן> אחיו של ר׳ יהושע (המובא במסכת ברכות סג, א ובירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב ונדרים פ״ו ה״ח), שרצה ליסד ועד בבבל לקביעת חדשים ולעיבור השנים, והנשיא רשב״ג הצליח להחזירו מדעתו – עזר הרבה להרים כבוד הנשיאות בעיני העם. לכן ראינו, שבימיו הוקבעה התקנה לחלק לנשיא כבוד יותר מלשאר חכמים שעמדו בראש הסנהדרין, כמובא במסכת הוריות יג, ב. בשביל שהורם כבודו של רשב״ג על ידי המעשה הנ״ל, חלקו לו גם את הכבוד להיות ממנה חכמים שלא מדעת הסנהדרין. אחר כך חלה תמורה גדולה במעמד הנשיא, שגרמה להמעטת כבודו והגבלת זכיותיו. זה היה בימי הנשיא רבן גמליאל הרביעי, בנו של רבי יהודה נשיאה הראשון. הוא לא היה מגדולי הדור. שאר חברי הסנהדרין עלו עליו בתורה, ולפיכך לא עמד כבר בראש הסנהדרין. הנשיאות והעמידה בראש הסנהדרין נתפלגו בזמנו ונעשו שתי רשויות. מצב חדש זה גרם לכך ששללו ממנו את הזכות שהיתה מיוחדת לנשיאים קודמים, להסמיך חכמים בלי הסכמתה של הסנהדרין.
להשערה זו אני יכול לומר מה שאמרתי להשערת ביכלער, אלא שכנגדה היסוסי מרובים ביותר. קודם כל קשה להאמין שדווקא לרשב״ג, שחכמים גדולים כרבי מאיר ערערו נגדו, העניקו זכות יתירה שלא ניתנה לקודמיו (מטעם זה דוחה בריל במבוא המשנה עמ׳ 224 את הסברא שרשב״ג הוא הנשיא שחלקו לו כבוד זה). שנית, עוד לא הוברר שהמעשה עם רבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע קרה בימי רשב״ג. בעל ספר יוחסין (מאמר ראשון ד״ה רבי יהושע) קובע מעשה זה בימי רבן גמליאל דיבנה, גר ואחריו ווייס – בימי רשב״ג בנו, והלוי (דוה״ר ח״א פי״א) קובע אותו בזמן ״שלפ<נ>י השמד״, קודם שנתמנה רשב״ג לנשיא. ונראים דברי הלוי מדבריהם. שכן ראיותיו הרבות חזקות כברזל ואין להזיזן ממקומן.
טענת בורנשטיין נגד הלוי שבירושלמי
(סנהדרין פ״א ה״ב ונדרים פ״ו ה״ח) מפורש שבימי רבי אירע המעשה, כי שם נאמר: שלח רבי שלשה איגרין לחנניה בן אחי ר׳ יהושע – מעוררת הרושם כאילו נעלם דבר זה מהלוי
ד. באמת, הוכיח הלוי כי גירסא זו משובשת, וצ״ל: שלחו – החכמים שבא״י שלחו לחנניה. וכלשון הזה נאמר
בבבלי ברכות סג, א: ״כשירד חנינא בן אחי ר׳ יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל״ וכו׳, ושם לא נאמר מי היה השולח, רק נאמר סתם: שגרו, כלומר, החכמים שבא״י, כי זה היה אחרי מלחמת ביתר והמהומות שבאו אחריה. הסנהדרין בוטלה לפי שעה, כל החכמים ברחו ונתפזרו לכל רוח, ועדיין לא הוקם רשב״ג לנשיא, ורק לאחר ששבה המנוחה נוסדה הסנהדרין בנשיאות רשב״ג. במצב זה של מהומה ופיזור הסנהדרין וסילוק הנשיאות לפי שעה, חשב חנניה שרשאי הוא מצד הדין לעבר שנים בחו״ל. כי לפי דעתו לא נמצאו באותו זמן בא״י חכמים בקיאים בחכמת העיבור (ראה ירושלמי שם), ובמקרה זה מותר לעבר בחו״ל (ירושלמי שם: אין מעברין בחו״ל וכו׳ ביכולין לעבר בא״י וכו׳) את השנה, ולאחר ששאל בעצת רבי יהודה בן בתירה והוא אמר לו שבא״י יש חכמים בקיאים חזר מדעתו ובעצמו הלך, רוכב על סוס, והכריז כי מחויבים להתנהג בקביעות המועדים עפ״י חשבון א״י. ובכן, אין לדבר כלל על מרד נגד הנשיא בארץ ישראל ועל כוונת חנניה ליסד סנהדרין בבבל כנגד סנהדרין בא״י. כידוע, אחז גרץ בדעה זו ואחריו נמשכו כל סופרי ההיסטוריה מישראל ומאומות העולם. אולם הלוי הוכיח את טעותה בברירות גמורה, שאינה מניחה מקום לפקפוק כל שהוא.
חוץ מזה, אנו יודעים את אהבת חנניה לארץ ישראל וזיקתו אליה מתוך סיפור המובא בספרי ראה פיסקא פ: ״מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע [ורבי יונתן] שהיו יוצאים חוצה לארץ, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה
(דברים יא, לא) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה״. איש כזה אינו מסוגל לחשוב מחשבות על קיפוח זכות א״י, המקובלת מן התורה ומן המסורה בעניין קידוש החודש ועיבור השנים, ואילו היה מעשה זה בימי רשב״ג לאחר שנתמנה לנשיא, לא היה חנניה מזלזל בו ובסנהדרין שלו לומר שאין הוא יודע אם יש בא״י מי שיודע בחשבון העיבור כמותו. וגם שמות החכמים התנאים שהשתתפו במאורע זה
(ריב״ב, ר׳ נתן הבבלי, ר׳ יוסי בן כיפר) יש בהם משום הוכחה גמורה שמעשה זה אירע קודם זמנו של רבי וגם קודם שנתמנה רשב״ג לנשיא. שהרי זה היה בזמן שרבי נתן עדיין חי בבבל, ורק לאחר כן בא לא״י ונתמנה לאב״ד תחת נשיאותו של רשב״ג, או קודם לכן, כפי דעת הלוי. וריב״ב שחנניה שאל בעצתו, ודאי שהיה זה הראשון ולא ריב״ב השני, שחי בזמנם של רב ושמואל.
העולה מכל זה, שאין לחשוב את רשב״ג לנשיא המעודף בזכות מיוחדת למינוי חכמים בשביל שהצליח לנצח את חנניה בן אחי ר׳ יהושע ובית דינו, לא היה כאן שום נצחון ולא תרועת נצחון מצד העם היושב בציון. אדרבא, חנניה מצטער מאוד כשקראו לפניו את הפסוק, כי מבבל תצא תורה ודבר ה׳ מנהר פקוד, והוא חזר ושנה פסוק זה כתיקונו. זאת אומרת, שאינו רוצה, ח״ו, לסלק את א״י מזכותה ויתרון קדושתה, אלא שהאמין בתומתו כי במצבה של א״י והנסיבות השוררים שם מותר לו להתנהג כפי הוראת ההלכה שהתירה את העיבור בחו״ל, ולבסוף חזר גם הוא מדעתו והשתדל בכל כוחו לתקן את המעוות.
הרי, שהעדפת זכיותיו של הנשיא רשב״ג היא הענקת חנם שלא בטובתו, כי המעשה לא אירע כלל בימי נשיאותו והוא לא השתתף בו, לא הוא בעצמו ולא על ידי שלוחיו... ואף השערתו של הרב רגנשבורג להזדהותו של הנשיא המורד מזכותו עם ר״ג הרביעי, אין לה אחיזה כל שהיא במקורות. גרץ ואחריו ר׳ אהרן היימאן
(תולדות תנאים ואמוראים בערכו) מתארים את ר״ג זה כי לא היה גדול בתורה ולא בחכמה כאבותיו, וכי בשביל כך שוב לא עמד בראש הסנהדרין ובימיו נתפלגו הנשיאות וראשות הסנהדרין לשני מוסדות שונים. אבל נשאלת השאלה: מנין להם דבר זה? דווקא על ר״ג הרביעי מדברים המקורות פחות מאשר על הנשיאים האחרים שלאחרי רבי. הוא נזכר רק פעם אחת בירושלמי
(חלה פ״ד ה״ד). ואילו על בנו, רבי יהודה נשיאה השני, מדובר בירושלמי הרבה פעמים. כגון הסיפור ריש פרק ב
(ה״א) דסנהדרין, שר״י נשיאה זה שלח לאסור את ריש לקיש על דרשתו שדרש נשיא שחטא מלקין אותו בבי״ד של שלשה ור׳ יוחנן הניעו לשחררו ממקום מחבואו
(וראה בתולדות תנאים ואמוראים בערכו, שאסף כל החומר המדבר על ר׳ יהודה נשיאה השני), ומשם נראה כי חכמי זמנו היו גדולים ממנו בתורה והם עמדו בראש הישיבות, ולא הוא. ולמה בחר הרב רגנשבורג באב ולא בבן? על ר״ג הרביעי אין אנו יודעים כלום, לא על חייו ולא על מדרגתו בתורה, ולפי דעת הלוי ר״ג זה לא האריך ימים בנשיאותו, ולפיכך לא בא זכרו בספרות התלמודית, אבל האם בשביל כך יצא דינו שימיטו עליו עלבון זה של הורדת כבודו והמעטת זכיותיו? הרי, שדברים אלה אינם אלא דברי נביאות. חוץ מזה אני תמה: איך יפרנסו מה שאמר ר׳ בא בירושלמי כי חזרו והתקינו שאין הנשיא ממנה אלא מדעת בי״ד, או לפי גירסת הרמב״ם: לפי אב בי״ד, והרי הבי״ד בוטל כבר אחרי מותו של ר׳ יהודה נשיאה הראשון, אביו של ר׳ גמליאל הרביעי, ומשרת אב״ד בוטלה כבר בימי רבי, כמו שהוכיח הלוי בדורות הראשונים ח״ש עמ׳ 48. הא אין לך לומר אלא שהשערה זו פורחת באויר.
אולם אם נפתח השער להשערות שאין להם סמוכים במקורות, מוטב לנו לשער השערה שהיא בהתאמה למאורעות הימים והנסיבות ששררו בהם. ולכן הייתי מעדיף לומר – בדרך השערה כמובן – שאותו נשיא שהעדיפוהו לתת לו הזכות להיות ממנה יחידי היה ר״ג השני, ר״ג דיבנה. לר״ג זה היו זכויות גדולות, שהוא היה הנשיא שהחזיר העטרה ליושנה, השיב לנשיאות את זוהרה הקדום, ולא לנשיאות בלבד דאג, אלא חגר שארית כוחו להרים את האומה שהושפלה עד עפר, לקומם מחדש את היהדות כולה שנחרבה עם חורבן ירושלים. רבן יוחנן בן זכאי היה בודאי הראשון שהניח את היסוד לתקופת יבנה וחכמיה והציל את היהדות מכליון גמור, אולם ר״ג הנשיא הוא שהעלה את יבנה למדרגתה הגבוהה, להיות יורשתה של הסנהדרין הגדולה בירושלים, לכל זכיותיה. ואין מן הצורך להרבות בדברים לכל מי שיודע פרק בהיסטוריה העברית, כי בימיו נעשתה הסנהדרין ביבנה למה שהיתה: שלטון עליון ומרכז הוראה לכל ישראל, בין בארץ ובין בגולה.
ואף ההתאבקות הגדולה שנאבק ר״ג עם ר׳ יהושע בענין קידוש החודש שכפהו לבוא אליו במקלו ותרמילו ביוה״כ שחל להיות בחשבונו, לא היתה בה אלא משום הגנה על הזכות המסורתית של הנשיא בקביעת החדשים והשנים והמועדות. יש בין החוקרים, כגון גרץ, ווייס ודומיהם, שרואים בהתאבקות זו של רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי עקיבא מעין מרידה, כביכול, בנשיאות, שלא רצו חכמים אלה להיכפף למרותו של הנשיא בהכרעות ההלכות. ולא כן הדבר:
המעשה בקידוש החודש
(ראש השנה פ״ב מ״ט) היה בה משום מאבק בעיקר גדול ביהדות, שהרי קידוש החודש וקביעות המועדים נוגעים לחיי כל ישראל וסידורם, ואי אפשר הדבר שעניין חשוב כזה יימסר לשיקול דעתם והכרעתם של יחידים שאינם מקובלים על כלל האומה, וגדולי החכמים כר׳ דוסא בן הרכינס ור׳ עקיבא הודו לו בזה, ואף ר׳ יהושע נכנע לו ושמע בקולו.
המחלוקת על תפילת ערבית אם היא רשות או חובה, שבשבילה נסתלק ר״ג מנשיאותו לפי שעה – יש בה משום סידור עבודת-אלקים בבתי כנסיות ובתי מדרשות. והתפילה שבאה במקום הקרבנות היא עיקר גדול ביהדות. ובאמת לא סילקו את ר״ג בשביל הכרעתו בהלכה זו נגד ר׳ יהושע, אלא בשביל זה שהקניטהו בדברים. והראיה, שנתפייס לו ר׳ יהושע לאחר שפייסו בדברים והוא שפקד שיחזירוהו לר״ג לנשיאותו.
וכן המעשה בבכורות לו, א בדבר המחלוקת בהלכות בכור בין רבן גמליאל ורבי יהושע, היתה זו מחלוקת בעקרון הלכתי חשוב, אם יש לחלק בין חבר לעם הארץ בנאמנות או לא. וכבר כתבו התוספות (שם ד״ה בא) שההלכה כר״ג שאין חילוק בין חבר לעם הארץ. והתוס׳ ציינו ליומא עח, א, עיי״ש. ושם נאמר: ״שאלו את רבי אלעזר: זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות [או אינו צריך?] ... דבר זה הניחו להם לבי נשיאה כדי להתגדר בו [צריך ליטול רשות, או דילמא כיון דזקן ויושב בישיבה – אין צריך?], עמד רבי צדוק בן חלוקה על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יוסי בן זימרא, שזקן ויושב בישיבה היה, [ועמד במעלה מזקנו של זה] ונטל רשות להתיר בכורות״. הרי שדבר זה של התרת בכורות נמסר לנשיא. וודאי משום שעל הנשיא להשגיח על מומחיותו ועל נאמנותו של הבא להתיר בכורות. ובכן היה לר״ג להגן לא רק על הלכה חשובה, אלא גם על האבטוריטה שלו בתור נשיא.
וכן המחלוקת עם ר״א הגדול בתנורו של עכנאי, שהביא לידי נידויו של ר״א, העיד ר״ג על עצמו: ״רבש״ע, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל״
(בבא מציעא נט, ב), ושם נצטרפו עמו ר׳ יהושע וכל החכמים להגן על העיקרון של ״אחרי רבים להטות״.
חכמי יבנה נתנו עיניהם בר״ג הנשיא לרכז את השלטון הרוחני והדתי בידו. כי ריכוז זה משמעו ליכוד האומה הקרועה והתלושה לגוף לאומי אחיד ומאוחד. שהרי לא נשתייר להם לישראל שלאחרי החורבן אלא שריד יחיד זה מכל מחמדינו, ובו ראו את הכוח האחד שיוכל לקיים את שארית ישראל באיחודו ובשלימות חייו הרוחניים אף לאחר חורבן המדינה וסילוקם של כל המכשירים המדיניים-ארציים המקיימים את אחדות האומה. וקרוב הדבר שלנשיא גדול זה, שעמד לישראל אחרי החורבן הנורא, חלקו את הכבוד להיות ממנה חכמים לבדו, זכות שבתחילה היתה מסורה לכל הסנהדרין. ולא רחוקה ההשערה, שבימי רשב״ג בנו חזרו ונטלו ממנו את הזכות הזאת וצרפו לו את האב״ד להיות שניהם יחדיו במינוי חכמים, אם מפני המתיחות שבינו ובין האב״ד, כמו שאמרנו לעיל, או משום שרבי נתן נתמנה אב״ד קודם שעלה רשב״ג לנשיאות, או מפני שבימיו נתארגנה הנשיאות מחדש נמסרה לשלושה, הנשיא והאב״ד והחכם, כדעת הלוי.
מאמרו של ר׳ בא בירושלמי אינו מציין איפוא ג׳ תקופות זמניות שבאו זה אחרי זה, אלא ג׳ מצבים שונים במינוי, והוא מדבר על שלש התמורות שחלו במשך הזמנים בענין המינוי, שבראשונה היה כל חכם ממנה את תלמידיו, וזו בזמן שבטלה הסנהדרין והנשיאות סולקה לפי שעה כמו החורבן ולאחריו – ריב״ז, וכן בימי השמד בחורבן ביתר וגזירות של אדרינוס – ריב״ב ור׳ עקיבא, שהסמיכו לתלמידיהם, אח״כ באו שנות הזוהר של נשיאות ר״ג ביבנה, שבימיו עלתה הנשיאות למרום פסגתה בזכות מעשיה הגדולים וכבודה הגדול, ואח״כ בימי נשיאותו של רשב״ג צמצמו את זכות הנשיא, משום שהנשיאות קבלה פנים חדשות ע״י הרכבתה החדשה, כאמור למעלה. אפשר, שאח״כ, בימי רבי, הושב המצב הקדום שהנשיא יכול היה למנות לבדו, שכן מצינו שרבי סמך לבדו. ואח״כ, בימי הנשיאים האחרונים, שעמדו אחרי רבי, שכבר לא עמדו בראש הסנהדרין ונשיאותם לא היתה מיוסדת על יתרון גדולתם בתורה על חכמי זמנם, אלא על זכות הירושה, נמסר המינוי לחכמי הדור, שהם היו רשאים להסמיך לתלמידיהם, כדרך שמצינו בריב״ל ור׳ יוחנן, שהסמיכו לתלמידיהם בלא שהצטרכו ליטול רשות מן הנשיא. אלא שעניין זה צריך עוד חקירה מפורטת ולכן אניחה לפעם אחרת.