גמרא
פירוש
פרק ד – שבועת העדות
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ו רמב״ם הלכות עדות ט׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ד
טור חושן משפט ז׳:ד׳
טור חושן משפט ל״ג:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ד
טור חושן משפט ז׳:ד׳
טור חושן משפט ל״ג:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:א׳
ה ז רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ח רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ט רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ח רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
ט רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״א:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י״ז:ג׳
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו׳. בדין היה דלא ליתני אלא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אלא אגב אורחיה קמ״ל דאשה פסולה להעיד, ואגב אשה פריט כלהו אינך, והא דמני ואזיל ואפ״ה תני ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, אמרו בגמ׳ (שבועות לא.) דאתא למעוטי למ״ד למעוטי משחק בקוביא אי לא תנא הכי ה״א דפסולין להעיד דקתני היינו פסולי דאורייתא הא בפסולין דרבנן נוהגת קמ״ל, ולמ״ד למעוטי מלך אצטריך נמי לאשמעינן דלא תימא מלך נמי שבועת העדות נוהגת בו דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו, קמ״ל דלא.
ולא בנשים. מכאן שהנשים פסולות לדין, דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, וגרסינן נמי בירושלמי (ה״א) נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים כו׳ למדנו שאין האשה דינה מעתה אין האשה מעידה, ואם תאמר הא כתיב (שופטים ד, ד) והיא שופטה את ישראל, יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואף על גב דאמרינן בספרי (דברים שופטים כט) שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים. וחייבין על זדון השבועה. כלומר על זדון השבועה וזדון העדות, וכן שנינו בתוספתא (פ״ב ה״ד) איזהו זדון השבועה שהוא חייב היה יודע לו עדות והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב.
ואינו חייב על שגגתה. פירש רש״י ז״ל: אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין הם יודעים לו עדות ואחר כך נזכרים שהרי אנוסים הן, ולא קרינן ביה נשבעים לשקר, ואין פירוש זה מחוור דזו שבועת אמת היא דעכשיו אינן יודעים לו עדות ולא שייך למימר בזו אנוסין הם. ועוד שאין זו דומה לרב כהנא ורב אסי ובגמרא (לא:) אמרו שזו כההיא דרב כהנא ורב אסי, אלא בשוגג סבור שלא ידע לו עדות מעולם ונשבע שלא ידע מעולם וזה כרב כהנא ורב אסי וזו ודאי שגגה ופטורים משום דאנוסין הם.
ומיהו בתוספתא משמע כפירוש רש״י ז״ל, דתנינן התם (פ״ב ה״ד) ואיזוהי שגגת העדות שהוא פטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר. והרמב״ן ז״ל כתב שכך פירושה של (פי׳) תוספתא שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור איך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספקות פטור שנאמר ונשבע על שקר, וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע לשקר, ועוד אינו מתישב, ונראה לי דעיקר מ״ש בתוספתא הוא מה שאמר או שהיה יודע ונעלם ממנו. ומה שאמרו לא היה יודע לו עדות, לאו דוקא שזו נקרא שגגת העדות, אלא מפני שזו פטור עליה, וכל שכן שנאה עם השניה שהיה נקראת שגגת העדות. גמ׳: וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל שמעינן מיהא דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלי בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע״י שלוחי ב״ד, ודביתהו דרב הונא (איתא לקמן ע״ב) לא רצתה שימנו לה שליח ואי רצתה הרשות בידה, ואמר שכן היה דן הרי״ף רבו וגם הוא נהג כן הרב ז״ל, וראוי לנהוג כן אחר שהוא והרי״ף רבו נהגו כן, אעפ״י שאין מכאן ראיה מוכחת דהכא ה״ק מה שכתב אנשים לאו למימרא דדוקא אנשים ולא נשים אלא שדבר הכתוב בהווה שאין דרכן של נשים יקרות לבוא לב״ד משום כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה.
ולענין שוויי נתבע שליח לטעון בשבילו בב״ד איכא מריבואתא ז״ל דאמרי דמצי למנות והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפ׳ כ״ג (ירושלמי סנהדרין ב׳:א׳) גבי מה ששנינו שם כ״ג דנין אותו, וימנה אנטלר, הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא אי לאו שיש עסק שבועה ביניהם מצי למנויי שליח, וכן כתב בעל הערוך ז״ל (ערך אנטלר) ור״ח ז״ל. אבל בתשובה לרבינו סעדיה, וכן בתשובה להרי״ף ז״ל (סי׳ רמט) שאין נתבע יכול למנות שליח, וכן בדין שלא ישמעו ב״ד מפי התורגמן טענות של שקר, ופעמים שהנתבע אינו מעיו פניו בפני בעל דינו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז שאינו יודע, והתם בכ״ג אמרו כדי שלא לבזותו דכתיב וקדשתו, ואפילו נשים יקרות לא אמר הרב ז״ל שתמנה היא שליח אלא שב״ד שולחין לה שלוחי ב״ד כגון סופרי הדיינין, ולטעון מפיהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים, וכן דעת הרמב״ן ז״ל שכן נראה בת״ח שתורתו אומנותו וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב״ד לשגר לו דברים על ידי שלוחי ב״ד, דכבוד תורה עדיף.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
ולא בנשים. מכאן שהנשים פסולות לדין, דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, וגרסינן נמי בירושלמי (ה״א) נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים כו׳ למדנו שאין האשה דינה מעתה אין האשה מעידה, ואם תאמר הא כתיב (שופטים ד, ד) והיא שופטה את ישראל, יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואף על גב דאמרינן בספרי (דברים שופטים כט) שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים. וחייבין על זדון השבועה. כלומר על זדון השבועה וזדון העדות, וכן שנינו בתוספתא (פ״ב ה״ד) איזהו זדון השבועה שהוא חייב היה יודע לו עדות והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב.
ואינו חייב על שגגתה. פירש רש״י ז״ל: אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין הם יודעים לו עדות ואחר כך נזכרים שהרי אנוסים הן, ולא קרינן ביה נשבעים לשקר, ואין פירוש זה מחוור דזו שבועת אמת היא דעכשיו אינן יודעים לו עדות ולא שייך למימר בזו אנוסין הם. ועוד שאין זו דומה לרב כהנא ורב אסי ובגמרא (לא:) אמרו שזו כההיא דרב כהנא ורב אסי, אלא בשוגג סבור שלא ידע לו עדות מעולם ונשבע שלא ידע מעולם וזה כרב כהנא ורב אסי וזו ודאי שגגה ופטורים משום דאנוסין הם.
ומיהו בתוספתא משמע כפירוש רש״י ז״ל, דתנינן התם (פ״ב ה״ד) ואיזוהי שגגת העדות שהוא פטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר. והרמב״ן ז״ל כתב שכך פירושה של (פי׳) תוספתא שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור איך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספקות פטור שנאמר ונשבע על שקר, וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע לשקר, ועוד אינו מתישב, ונראה לי דעיקר מ״ש בתוספתא הוא מה שאמר או שהיה יודע ונעלם ממנו. ומה שאמרו לא היה יודע לו עדות, לאו דוקא שזו נקרא שגגת העדות, אלא מפני שזו פטור עליה, וכל שכן שנאה עם השניה שהיה נקראת שגגת העדות. גמ׳: וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל שמעינן מיהא דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלי בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע״י שלוחי ב״ד, ודביתהו דרב הונא (איתא לקמן ע״ב) לא רצתה שימנו לה שליח ואי רצתה הרשות בידה, ואמר שכן היה דן הרי״ף רבו וגם הוא נהג כן הרב ז״ל, וראוי לנהוג כן אחר שהוא והרי״ף רבו נהגו כן, אעפ״י שאין מכאן ראיה מוכחת דהכא ה״ק מה שכתב אנשים לאו למימרא דדוקא אנשים ולא נשים אלא שדבר הכתוב בהווה שאין דרכן של נשים יקרות לבוא לב״ד משום כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה.
ולענין שוויי נתבע שליח לטעון בשבילו בב״ד איכא מריבואתא ז״ל דאמרי דמצי למנות והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפ׳ כ״ג (ירושלמי סנהדרין ב׳:א׳) גבי מה ששנינו שם כ״ג דנין אותו, וימנה אנטלר, הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא אי לאו שיש עסק שבועה ביניהם מצי למנויי שליח, וכן כתב בעל הערוך ז״ל (ערך אנטלר) ור״ח ז״ל. אבל בתשובה לרבינו סעדיה, וכן בתשובה להרי״ף ז״ל (סי׳ רמט) שאין נתבע יכול למנות שליח, וכן בדין שלא ישמעו ב״ד מפי התורגמן טענות של שקר, ופעמים שהנתבע אינו מעיו פניו בפני בעל דינו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז שאינו יודע, והתם בכ״ג אמרו כדי שלא לבזותו דכתיב וקדשתו, ואפילו נשים יקרות לא אמר הרב ז״ל שתמנה היא שליח אלא שב״ד שולחין לה שלוחי ב״ד כגון סופרי הדיינין, ולטעון מפיהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים, וכן דעת הרמב״ן ז״ל שכן נראה בת״ח שתורתו אומנותו וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב״ד לשגר לו דברים על ידי שלוחי ב״ד, דכבוד תורה עדיף.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush