×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַאי דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי תְּפִלָּתִי לָךְ ה׳ עֵת רָצוֹן״ (תהלים ס״ט:י״ד)? אאֵימָתַי עֵת רָצוֹן? בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין..
What is the meaning of that which is written: “But as for me, let my prayer be unto You, Lord, in a time of favor; O God, in the abundance of Your mercy, answer me with the truth of Your salvation” (Psalms 69:14)? It appears that the individual is praying that his prayers will coincide with a special time of Divine favor. When is a time of favor? It is at the time when the congregation is praying. It is beneficial to pray together with the congregation, for God does not fail to respond to the entreaties of the congregation.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״שמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות ח ע״א} אמ׳1 ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי בן זמרא2 אין תפילתו של-אדם נשמעת אלא בבית הכנסת3 (בשעה שהציבור מתפללין)⁠4 שנאמר5 {תהלים סט:יד} ואני תפלתי לך יָי׳ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים ר׳ יוסי בר ר׳6 חנינא אמר מהכא {ישעיהו מט:ח} בעת רצון עניתיך רב נחמן בר יצחק7 אמר מהכא {איוב לו:ה} הן אל כביר ולא ימאס8 וג׳9 תניא נמי הכי מנין שאין הקב״ה מואס בתפלתן10 של-רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב11 {תהלים נה:יט} פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי12 אמר הקב״ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת מעלה אני עליו13 כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם14 עד סוף כל הדורות: אמר ריש15 לקיש כל מי16 שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס [לתוכה]⁠17 להתפלל נקרא שכן רע שנאמר {ירמיהו יב:יד} כה אמר יָי׳י18 על כל שכני הרעים וג׳19 ולא עוד אלא שגורם גלות לו20 ולבניו (עד סוף כל הדורות)⁠21 שנאמר {ירמיהו יב:יד} הנני נותשם מעל אדמתם22. אמרו ליה לר׳ יוחנן איכא סאבי בבבל תמה אמר כי23 כתיב {דברים יא:כא} למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב24 אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי25 ומחשכי26 לבי כנישתא אמר [להו]⁠27 האי הוא28 דקא מהניא להו כדאמר להו ר׳ יהושע בן לוי לבניה קדומו וחשוכו29 לבי כנישתא כי היכי30 דתורכו חיי אמר ר׳ אחא ביר׳ חנינא מאי קראה31 {משלי ח:לד} אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום [לשמור מזוזות פתחי32] וכתיב33 {משלי ח:לה} כי מוצאי מצא חיים34: גרסינן בפרק שלשה שאכלו כאחד35 {בבלי ברכות מז ע״ב} אמר ר׳ יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת (להתפלל)⁠36 כדי שימנה מעשרה37 ראשונים שאפילו מאה באין אחריו (הוא)⁠38 נוטל שכר כולן שכר כולן סלק׳ דעת׳ אלא אימא נוטל39 שכר כנגד כולן.
{בבלי ברכות ח ע״א} אמר רב חסדא לעולם40 יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר {משלי ח:לד} לשמור מזוזות פתחי. אמר ליה רבא לרפרם בר פפא41 לימא לן מר מהנך42 מילי מעליאתא דאמרת לן משמא דרב חסדא במילי [דבי]⁠43 כנישתא אמר ליה הכי44 אמר רב חסדא מאי דכתיב {תהלים פז:ב} אוהב יָי׳ שערי ציון [מכל משכנות יעקב]⁠45 אוהב יָי׳י שערין המצויינין בדבר הלכה46 יתר47 מבתי כנסיות ומבתי48 מדרשות שבעולם49 והינו דאמר ר׳ חייה בר אמי משמא דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו50 להקב״ה בעולמו51 אלא ארבע אמות של-הלכה בלבד. רבמי ורבסי אע״ג [דהוו להו תליסר]⁠52 בי53 כנישתא בטבריה לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא54 דהוו גרסי55 אמר אביי מריש הוה56 גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמעיתה להא57 דאמר ר׳ חייה בר אמי משמא דעולא לא [הוה58] מצלינא אלא היכא דגריסנא59: ואמר ר׳60 חייה בר אמי משמא דעולא61 מאי דכתיב62 {ישעיהו א:כח} ועוזבי יָי׳ יכלו זה המניח63 ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא ר׳ אבהו נפיק בין גברא לגברא באעי רב פפא64 בין פיסוקא לפיסוקא מאי תיקו רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו {פי׳ ר״ח} וקאמרי רבואתא65 [דוקא כגון רב ששת]⁠66 דתורתו אומנותו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר67 [אסור]⁠6869 {בבלי סוטה לט ע״א}70 דהא אמר71 רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר ואפילו72 בדבר73 הלכה74.
הונא בריה75 דרב76 יהודה [אמ׳ ר׳ מנחם77] אמר ר׳ אמי לעולם ישלים אדם78 פרשיותיו עם הציבור79 שנים מקרא ואחד80 תרגום ואפילו {במדבר לב:ג} עטרות ודיבון וכל81 המשלים פרשיותיו עם הציבור82 שנים מקרא ואחד תרגום83 מאריכין לו ימיו ושנותיו:
{בבלי ברכות ח ע״א}84 גרסינן85 בפרק מאימתי אמר ר׳ חייה בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב {ישעיה א:כח} ועוזבי ייָ׳י יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא ר׳ אבהו נפיק בין גברא לגברא באעי רב פפא בין פיסוקא לפיסוקא מאי תיקו:
1. אמ׳: וכן גקא, לאחר רווח המסמן הפסקה. גיח גכו גלא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״ואמר״, ממשיך את המאמר הקודם של ר׳ יוחנן.
2. בן זמרא: כ״י פריס 312: ״בן קצרתא״. בשאילתות (לך לך ח), ובה״ג (דפוס ויניציאה ש״ח ו ע״ג) ר׳ יוחנן מביא בשם ר׳ שמעון בר יוחאי, כבמאמר הקודם כאן. וכן בכל נוסחאות התלמוד כאן, פרט לקטע כריכה וינה C46, וכן בילקוט שמעוני רמז תשע״ב ״ר׳ יוסי״. ראה גם תנחומא מקץ סי׳ ט.
3. בבית הכנסת: בשאילתות ובה״ג שם בחילוף {בבית הכנסת/בציבור}. נושא המאמר כפי שרשם רבינו, ״בבית הכנסת״ מקורו לעיל ו ע״א, בשם אבא בנימין ושם הפסוק הנדרש ״לשמוע אל הרנה ואל התפלה״ (מלכים א ח:כח).
4. בשעה שהציבור מתפללין: חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, גיח, גלא, גקא, רא״ה, דפוסים. שמא תוספת זו נועדת לחפות על הפרש המאמר כאן לבין המקורות. ראה הערה הקודמת. גם סדר המאמר כאן שונה מכל נוסחאות התלמוד ״מאי דכתיב ואני תפילתי.. אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין״.
5. אמ׳ ר׳ יוחנן משום ... אין תפילתו של-אדם נשמע אלא ... שנאמר ואני...רצון: כבשאילתות (ויצא כב), ובה״ג (דפוס): ״אמר ר׳ יוחנן משום רשב״י אין תפלתו ... אלא עם הצבור שנ׳ ואני... רצון״. בתנחומא (מקץ סי׳ ט) המאמר בשם ר׳ יוסי בן חלפתא. בבבלי: ״אמר ר׳ יוחנן משום רשב״י מאי דכתיב ואני... שהציבור מתפללין״.
6. ר׳: חסר ב-גלא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה דפוסים. וכן בכל הפרק.
7. בר יצחק: חסר ברא״ה, דפוסים.
8. ולא ימאס: וכן גכו, כ״י פריס 312, דפוסים, (כבנוסח המסורה). כ״י קרפנטרץ, גלא, דפוס קושטא: ״לא ימאס״.
9. וג׳: חסר ב-גכו, דפוסים.
10. בתפלתן: גכו: ״תפלתן״.
11. וכתיב: גלא, דפוסים. חסר בכ״י א, כ״י פריס 312, גכו, רא״ה (מכיוון ששייך למאמר הבא).
12. פדה... עמדי: חסר בכ״י קרפנטרץ, גיא גכז. רא״ה עד: ״לי״.
13. מעלה אני עליו: חסר ברא״ה.
14. פדאני לי ולבני מבין אומות העולם: וכן כ״י פריס 312: ״פדאני לי ולבני מבין האומות״. כ״י קרפנטרץ, גיא גכו גכז גקא, רא״ה, דפוסים: ״פדאם לבני מבין האומות״.
15. ריש: כ״י קרפנטרץ, גיא גיג גכו, רא״ה: ״ר׳ שמעון בן״.
16. כל מי: גיא: ״כל״, גכו: ״מי״.
17. לתוכה: גיא גכו גכז גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ. חסר בכ״י א. רא״ה, דפוסים: שם.
18. כה אמר יי: כ״י פריס 312: ״הוי״.
19. וג׳: חסר ב-גיא, רא״ה. גכו ממשיך: ״הנני וגו׳⁠ ⁠⁠״.
20. גלות לו: כ״י קרפנטרץ: ״לו גלות״.
21. עד סוף כל הדורות: וכן גכו (כבמאמר הקודם). חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, גיא גכז גלב, רא״ה, דפוסים.
22. כ״י פריס 312 מוסיף: ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
23. כי: חסר בכ״י פריס 312. דפוסים: מכדי.
24. כתיב: וכן גכו. חסר בכ״י פריס 312, כבילקוט שמעוני תתע״א. כ״י קרפנטרץ, גכז גלב, רא״ה, דפוסים: ״הוא דכתיב״.
25. מקדמי: דפוסים: דמקדמי.
26. מקדמי ומחשכי: כ״י פריס 312: ״מחשכי ומקדמי״. דפוסים: דמקדמי ומחשכי.
27. להו: גד, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה.
28. האי הוא: גכז, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״היינו״.
29. לבניה קדומו וחשוכו: כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״לבניה אקדימו וחשיכו״. דפוסים: לבנוהי קדימו וחשיכו.
30. כי היכי: גכו: ״בדיל״.
31. מאי קראה: חסר בכ״י קרפנטרץ, גכו.
32. אשרי... פתחי: גכו, רא״ה דפוסים. כ״י קרפנטרץ, גלב עד: ״יום וגו׳⁠ ⁠⁠״. כ״י א, כ״י פריס 312 עד: ״יום״.
33. וכתיב: כ״י פריס 312, רא״ה: ״וכתיב בתריה״.
34. גלב מוסיף: ״ויפ׳ רצ׳ מיו״י״. כ״י פריס 312 מוסיף: ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
35. כאחד: וכן כ״י א במשנה שם. גכו, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״כאחת״. חסר בכ״י פריס 312.
36. להתפלל: חסר ב-גיא גכו גלב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
37. מעשרה: כ״י קרפנטרץ, גיא, רא״ה: ״עם עשרה״.
38. הוא: חסר ב-גיא גלב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. ב-גכו הדף פגום, אך לפי הרווח נראה שגם שם חסר.
39. נוטל: חסר ברא״ה.
40. לעולם: חסר ב-גיא.
41. פפא: רא״ה: ״אבא״, ויש כמותו בנוסח השאילתות (ויצא כב).
42. מהנך: גיא גכו גכז גלב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״מהני״. ראה שאילתות שם.
43. דבי: גיא גכו גכז גלב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה דפוסים. כ״י א: ״דבתי״.
44. אמר ליה הכי: חסר ב-גלב.
45. אוהב... יעקב: גכו גכז גלב גלג, רא״ה דפוסים. כ״י א עד: ״ציון״. גיא, כ״י פריס 312 עד: ״ציון וגו׳⁠ ⁠⁠״.
46. בדבר הלכה: וכן כ״י קרפנטרץ. גיא גכו גכז גלב גלג, רא״ה, דפוסים: ״בהלכה״, וכן במדרש תהלים פז:א ובשאילתות שם.
47. יתר: רא״ה ״מכל״ כבפסוק, וכן בשאילתות שם. דפוסים: יותר מכל, כבמדרש תהלים שם.
48. מבתי כנסיות ומבתי: דפוסים: מבתי כנסיות ובתי. יא גכו גלב גלג, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ: ״ובתי״.
49. שבעולם: רק בדפוסים, כבמדרש תהלים שם.
50. לו: חסר ב-גלג.
51. בעולמו: חסר בכ״י פריס 312.
52. דהוו להו תליסר: גיא גכז גלג, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י פריס 312: ״דהוו תליסר״. כ״י א: ״דאיכא תליסרי״.
53. בי: חסר ב-גיא.
54. היכא: כ״י פריס 312: ״אלא היכא״.
55. דהוו גרסי: וכן גיא. רא״ה: ״דגרסי״ כבשאילתות (ויצא כב). גכז גלג, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״דיתבי וגרסי״. גכו: ״דהוה יתבי וגרסי״ כבתר״י.
56. הוה: גקא: ״הוו״. דפוסים: הואי.
57. להא: גכו גכז גלג: ״להא שמעתא״.
58. הוה: גכו גכז גלג, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה. דפוסים: הואי.
59. דגריסנא: וכן רא״ה. גכו גכז גלג גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ: ״דהוה גרסינא״. דפוסים: דהואי גריסנא.
60. ואמר ר׳: כ״י קרפנטרץ, גכז: ״א״ר״.
61. משמא דעולא: חסר ברא״ה.
62. מאי דכתיב: חסר בגכו.
63. המניח: וכן ברי״ף במקביל מגילה פרק ד (דף יד ע״ב). כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״שמניח״.
64. רב פפא: דפוסים: רבא.
65. וקאמרי רבואתא: וכן גכו, וכן בכל הנוסחאות במקביל ברי״ף מגילה פרק ד (דף יד ע״ב). גלא גקא, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״קאמרי רבנן״. גלג, כ״י פריס 312: ״וקאמרי רבנן״. גיא: ״אמרי רבנן״. דפוסים: ואמור רבנן. אינו בפירוש הר״ח המובא באור זרוע (ח״א סי׳ יא) אלא לשון רבינו. אפשר שכוונתו לתשובה המיוחסת לרה״ג מוריה קכז-קכח (תשמ״ב) עמוד ב מקטע קמברידג׳ T-S Misc. 28.34.
66. דוקא כגון רב ששת: גיא גכו גלג וכן כ״י א במקבילה שברי״ף מגילה פרק ד. כ״י א: ״הני מילי כגון רב ששת דוקא״. גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: דוקא רב ששת כבר״ח שבתוספות סוטה לט ע״א וראבי״ה (ברכות כא).
67. דבר: גיא גלג: ״דבר אחד״. גקא: ״דבר או הלכה״.
68. אסור: גיא גכו גקא, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״לא״. גלג: ״אסור והתר לא״.
69. אבל...אסור: נראה שאינו מלשון הר״ח. ובמקבילה שבהלכות מגילה (יד ע״ב) לא הוסיף. ברמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (יב:ט) התיר למי שתורתו אומנותו ״לעסוק בתלמוד תורה״, מבלי לפרט.
70. מובא גם ברי״ף מגילה פרק ד. ושם הרחיב, והביא גם דברי בה״ג.
71. דהא אמר: כ״י פריס 312: ״דאמ׳⁠ ⁠⁠״.
72. ואפילו: דפוסים: אפילו.
73. בדבר: כ״י פריס 312: ״לדבר״.
74. גקא מוסיף: ״ולאיפרושי מאיסורא״.
75. בריה: כ״י פריס 312: ״בר״. חסר בכ״י קרפנטרץ.
76. דרב: חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ.
77. אמ׳ ר׳ מנחם: גיא גכא גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. וכן בה״ג, ושם גם המאמר הסמוך לפניו ״מאי דכת׳ ועוזבי...⁠״ אף הוא בשמם. גכו גלג גלד גמב: ״אמ׳ ר׳ תנחום״ (וכן בה״ג דפוס ברלין). חסר בכ״י א.
78. אדם: חסר ב-גיא.
79. גיא גכא גלג גמב מוסיפים: ״על הסדר״.
80. שנים... ואחד: גיא: ״תרי... וחד״.
81. וכל: דפוסים: שכל.
82. גכא גמב מוסיפים אף כאן: ״על הסדר״.
83. שנים מקרא ואחד תרגום: חסר ב-גיא, כ״י פריס 312.
84. וכן ברי״ף ברכות פרק א (דף ד ע״א).
85. גרסינן: גא: ״וגרסינן״.
ערך זבל
זבלא(שבת מז:) לא בזבל ולא בחול. (שבת פ:) זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב. (מנחות פה) אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין. (שביעית פרק ב) מזבלין מייבלין ומעדרין מכרקין מאבקין מעשנין מקרסמין מזרדין ומפסלין מזהמין וכורכת וקוטמין ומסקלין פירוש מזבלין ומעדרין במקשאות משליכין זבל בשדה או בעיקר האילן מעדרין חופרין. מייבלין ירושל׳ מעבירין את היבלת כלומר אם יש לאילן יבלת יסירה ממנו וירפא. ירושל׳ מפרקין בעלים כלומר משברים העלים היבשים. ירושלמי מאבקין עושה לה אבק כלומר משליכין אבק על עיקר האילן. ירושלמי מעשנין מתננין לה כלומר עושים עשן תחת האילן שימותו התולעים מסלקין מסירין האבנים מלשון סקלו מאבן. מקרסמין כמו מכרסמין שחותך הענפים שיבשו. מזרדין כורתין הפרחים העולים בשרש האילן. מפסלין שנוטל הפסולת ויש אומרים מזרדין שחותך קצת מן הענפים הלחים ומניח מקצת. מפסלין שנוטלין מן הכל כדי שתתעבה הקורה מלשון ויפסול שני לוחות אבנים. מזהמין נותנין זבל ומים בעיקרין כורכין מל׳ ותכריך בוץ וארגמן. קוטמין תרגום אפר קטם ויש אומרים שובר הראשים כמו נקטם ראשו. וסכין את הפגין פירות שלא נתבשלו סכין אותן שמן ומיד מתבשלין. (עבודה זרה נ) התם פטומי פירא. עד חצות (ברכות ח.) עד זבילא בתרייתא שלמא. (בבא מציעא ק״ג:) אמר רב יוסף דוולא מרא וזבילא וזרנוקא דבעל הבית פירוש פל״א בלעז הנושאת הזבל ומשליכין על המת (א״ב תרגו׳ כדומן על פני השדה כזבל מבדר על אפי חקלא).
א. [מיסט.]
עת רצון – אלמא יש שעה שהיא של רצון.
ואמר ר״י משום רבי יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רב נחמן בר יצחק אומר מהכא הן אל כביר ולא ימאס רבי יוסי ב״ח אומר מהכא בעת רצון עניתיך תניא נמי הכי מנין שאין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. מאי פדה בשלום נפשי אמר רשב״י אמר הקב״ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור שחרית וערבית מעלה אני עליו כאלו פדה לי ולבני מבין אומות העולם:
מ״ד ואני תפלתי וגו׳. נראה הא דתפלת צבור יותר מקובלת ומרוצה אין צריך ראיה דמן התורה איכא למגמר כן דאמרי׳ ס״פ החולץ (יבמות מ״ט ב׳) משה אמר בכל קראנו אליו ואת אמרת דרשו ה׳ בהמצאו ומסיק הא בצבור הא ביחיד ויחיד אימת בי׳ ימים שבין ר״ה ליה״כ אלא דבעי לאתויי הכא דגם תפלת יחיד בביתו היא מרוצה ומקובלת יותר בזמן שהצבור מתפללין ומייתי שפיר מדכתיב ואני תפלתי ביחידי לך ה׳ בעת רצון של צבור וכן בעת רצון של צבור עניתיך ביחידות וכן יש לפרש כי ברבים היו עמדי דהיינו בעת שרבים מתפללים עמדי שאני מתפלל אז ביחידות אבל ממ״ש תניא נמי הכי כו׳ שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס וגו׳ אינו משמע אלא שתפלת רבים מרוצה ולא נשמע מיניה שתהא גם תפלת יחיד מרוצה בעת שרבים מתפללים ואחר העיון קרא דמייתי בנוסחת גמרות שלפנינו וכ״ה בפירש״י הן אל כביר לא ימאס תם אינו פסוק בשום מקום אבל איכא תרי פסוקים בספר איוב חד בסי׳ ח׳ כתיב הן אל לא ימאס תם ואידך סימן ל״ו כתיב הן אל כביר ולא ימאס כביר וגו׳ והשתא אהנך תרי קראי קסמיך דהן אל לא ימאס תם דהיינו תפלת תם יחידי בשעה דהן אל כביר ולא ימאס כביר ויתפרש ל׳ כביר הראשון מל׳ חזק ואמיץ והשני מל׳ רבים ור״ל הן אל הוא האמיץ ולא ימאס תפלת הרבים וק״ל:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת

ציון ג.
גמרא. ...⁠״אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום, לשמר מזוזת פתחי״... אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך?! אלא אימא שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל.
...וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, לקיים מה שנאמר ״לשמר מזוזת פתחי״.(רמב״ם תפילה ח, ב)
יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל. יש מפרשים שיעור שני פתחים, דהיינו שמונה טפחים יכנס לפנים, שלא ישב אצל הפתח שנראה כמשוי ישיבת בית הכנסת, ולפי זה אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח - אין בכך כלום. ויש מפרשים שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין, ולפי זה אם אינו פתוח לרשות הרבים - אין בכך כלום. ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס אלא ישהה שיעור שני פתחים, ונכון לחוש לכל הפירושים.(שו״ע אורח חיים צ, כ)

א. שני פירושים לסוגיה.

רש״י (ד״ה שיעור) מפרש שכוונת הגמרא שלא ישב סמוך לפתח כמי שמזומן לצאת. כמוהו מפרשים רבינו יונה, הרא״ש (סי׳ ז בשם הירושלמי) והנמוקי יוסף (דף ד, א בדפי הרי״ף).
התוספות (מובאים בהגהות הב״ח אות ה ובעין יעקב) מקשים מדוע יש חשיבות למקום שיושב בבית הכנסת, וביחוד שלפעמים יש קהל גדול או שבית הכנסת קטן, ומוכרחים לשבת גם במקום הסמוך לפתח. לפיכך הם מסבירים שכוונת הגמרא שלא יתחיל בתפילתו מיד אלא לאחר ששהה כשיעור שני פתחים, וזה כדי שלא יראה כאילו התפילה היא עליו כמשא. כמוהם מפרשים הרשב״א (בביאורי אגדות), הר״י מלוניל, הרא״ה, ר״י שירליאון, האור זרוע (ח״א ק״ש סי׳ י) ובעל ארחות חיים (הל׳ תפילה סי׳ סח).

ב. גדרים בהלכה לפירוש רש״י.

רבינו יונה מפרש את הגמרא כרש״י אך כותב שכל זה נוהג רק בזמן שאין מקומות קבועים, אבל כשיש מקומות קבועים וכל אחד יושב במקומו הקבוע - שוב אין פגם כשיושב במקומו הסמוך לפתח.
בדרך אחרת כותבים המהר״ם מרוטנבורג (מובא בטור) והראבי״ה (סי׳ יט), שהדין שבגמרא נוגע רק לבית כנסת שפתחו סמוך ממש לרשות הרבים, כי אז הקפידו שלא יתפלל בפתח כדי שלא יתן עיניו בנעשה בחוץ ולא יכוון בתפילתו, מה שאין כן בבית כנסת שליד פתחו יש בנין או עזרה, ואז באמת אין פגם כשמתפללים ליד הפתח. הטור מביא את דעת המהר״ם אך חולק עליו מפני שלא נראה כך מהגמרא אשר מביאה פסוק כבסיס לדין, משמע שאין זה דוקא משום שהפתח סמוך לרשות הרבים. כמו כן ניתן לדייק מהירושלמי (פ״ה ה״א) שם הנוסח הוא שצריך להכנס לפנים משתי דלתות, מכאן שאין הדין תלוי בסמיכותו לפתח, אלא שיש ענין מלכתחילה שיכנס לפנים בית הכנסת כביטוי להתקשרותו למקום ולתפילה.
הב״ח מיישב את שיטת מהר״ם מרוטנבורג שכנראה סובר שיש בזה מחלוקת בין התלמודים, שהבבלי אשר מביא את כל הפסוק במשלי (ח, לד) כולל החלק שכתוב בו ״לשמר מזוזת פתחי״ סובר שהעיקר הוא שלא יתפלל בפתח הסמוך לרשות הרבים. אבל הירושלמי אשר מביא את הפסוק רק בחלקו הראשון: ״אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום״ סובר שהעיקר הוא שיכנס לפנים בתוך בית הכנסת, וההלכה כתלמוד בבלי, ולכן אין מניעה להתפלל בפתח כשאינו סמוך לרשות הרבים.
מלבד זה מפרש הב״ח שיתכן שהירושלמי מתכוון לענין אחר, שיעשו בכל בית כנסת עזרה דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל במקדש. לפי זה הוא מסביר שבעקבות הדין שבבבלי שלא יתפלל בפתח הסמוך לרשות הרבים - אמרו בירושלמי שיעשו עזרה לפני בית הכנסת, כדי שכל הנכנס לבית הכנסת נכנס ממילא לפנים משתי דלתות ואינו נמצא בפתח הסמוך לרשות הרבים.
אמנם נראה שהגמרא בתלמוד בבלי אינה סוברת את החידוש הזה, שהרי שאלו ״שני פתחים סלקא דעתך״, כלומר האם צריך ממש שני פתחים, והשיבו ״אלא אימא שיעור שני פתחים״, כלומר שצריך רק שיכנס בפנים ולא יתפלל סמוך לפתח.

ג. מהו השיעור של שני פתחים.

התוספות כותבים בביאור שיטת רש״י שזהו שיעור של שמונה אמות, אולם בעל ארחות חיים (הדברים מובאים בשמו בבית יוסף) כותב שדי בשמונה טפחים.
הגר״א (סקכ״ט) מביא מקור לדעה זו ממסכת ערובין (יא, ב) שם למדנו ששיעור פתח לענין חיוב במזוזה הוא של ארבעה טפחים.
לגבי שיטת התוספות שמדובר על שיעור של זמן לא התבאר בדבריהם מהו שיעורו, שהם כותבים שהעיקר שישהה מעט ולא יתחיל מיד בתפילה, אבל המאירי כותב שהשיעור הוא בכדי שיכנס פעמיים לבית הכנסת ויגיע למקומו.

ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שיכנס שיעור שני פתחים, ומשמע שכוונתו לשיעור של מרחק ולא של זמן, אבל השלחן ערוך מביא את שני הפירושים, בשיטה הראשונה כותב שהכוונה לשיעור של מרחק ומפרש שהכוונה לשמונה טפחים, ומוסיף את ההסתייגות שאם יש לו מקום קבוע אצל הפתח - אין בכך כלום. כמו כן הוא מביא את הדעה שאם הפתח אינו פתוח לרשות הרבים - שוב אין מניעה להתפלל אצל הפתח. בשיטה השניה הוא כותב שהכוונה שלא ימהר להתפלל אלא ישהה תחילה שיעור שני פתחים, אך לא מפרש מהו השיעור הזה.
בסיום הוא כותב שראוי לחוש לכל הפירושים, דהיינו להקפיד על השיעור של המרחק בכניסתו, וגם כשאין הפתח סמוך לרשות הרבים, וכמו כן להקפיד לשהות מעט לפני שיתחיל להתפלל.

מעלת התפילה במקום שלומד ובבית המדרש

ציון ד.
גמרא. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב״ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא - לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי.
בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה - לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה, והוא שיתפלל שם תפלת הציבור.(רמב״ם תפילה ח, ג)
בית המדרש קבוע - קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, והוא שיתפלל בעשרה. הגה. ויש אומרים דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו, ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי, ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת, וכל שכן שלא יעסוק בתורה בבית הכנסת בזמן שהצבור אומרים סליחות ותחינות.(שו״ע אורח חיים צ, יח)
יש לדון בכוונת הגמרא כאן, האם היתרון של התפילה במקום שלומד מצדיק אף את זה שיתפלל שם ביחיד ולא יתפלל בציבור.
יש להביא ראיה מהגמרא לקמן (ל, א - ל, ב) אשר דנה על תפילת המוסף אם מתפללים אותה ביחיד, ומביאה את המעשה של רבי אמי ורבי אסי שהתפללו במקום שהיו לומדים. מכאן מדייק רב האי גאון (מובא בכסף משנה) שתפילתם היתה ביחידות, ומביאים מהם ראיה שמתפללים מוסף ביחיד כיון שהם התפללו את כל התפילות במקום לימודם וביחידות.
כך כותב רבינו יונה (דף ד, א בדפי הרי״ף) בשם רבני צרפת, שיותר נכון להתפלל במקום שלומדים בקביעות מאשר להתפלל בבית הכנסת בציבור.
אחרת היא דעתם של בעל ספר המכתם והרשב״ץ אשר כותבים שאף רבי אמי ורבי אסי היו מתפללים רק במנין.
גם הרא״ש לקמן (פרק רביעי סי׳ כא) מפרש שרבי אמי ורבי אסי התפללו ביחידות ולכן הביאו את הנהגתם זו להוכיח שמתפללים מוסף ביחיד, אולם בתשובה (כלל ד, יא) הוא כותב שטוב להתפלל עם הציבור בעשרה, שמאחר שאין תורתנו כל כך אומנותנו והרבה שעות אנו מבטלים ממילא - ראוי לבטל עוד שעה בשביל התפילה בציבור. הוא מוסיף שיש גם לחשוש שהציבור ילמד מתלמידי החכמים שלא לבוא לבית הכנסת ולא ידון אותם לכף זכות שאינם באים מפני שעסוקים בתלמודם.
הרמב״ם כותב בשבח בית המדרש שהוא גדול מבית הכנסת, אך מדגיש שיתפלל שם תפילת הציבור, וכבר רבינו יונה מקשה שאין שום חידוש בהלכה שמתפללים במקום הלימוד אם הכוונה לתפילה בעשרה. הוא מתרץ שהחידוש הוא במה שמוותר על תפילה ברוב עם.
עם זאת הוא מוסיף שגם הרמב״ם מסכים לגבי מי שלומד בביתו כל היום ותורתו אומנותו שאינו חייב ללכת לבית הכנסת להתפלל, אף על פי שנמצא מתפלל ביחיד, ואין לחייבו לבטל את זמנו בהליכה לבית הכנסת. הוא משווה זאת למה שאמרו על רבי שמעון בר יוחאי שלא היה מתפלל אלא משנה לשנה, ועל רבי יהודה הנשיא שלא היה מתפלל אלא מחודש לחודש, וכיון שגדול הלימוד שאין מבטלים אותו בשביל התפילה - כל שכן שאין מבטלים אותו בשביל הליכה לבית הכנסת. לפי זה נמצא שדברי הרמב״ם מכוונים רק למי שרגיל ללכת מביתו ללמוד במקום אחר, שכיון שדרכו להתבטל מתלמודו בהליכה - ממילא ראוי שיתבטל בהליכה גם בשביל תפילה בציבור.
באותו ענין כותב הכסף משנה שהרמב״ם בא לחדש את עצם הדין שיעדיף את התפילה בציבור בבית המדרש, שזהו המקום הטוב ביותר בתפילה.
שיטה שונה לפירוש הרמב״ם מובאת על ידי הרדב״ז בתשובה (סי׳ ב״א קלט) שמביא נוסחא לפיה כותב הרמב״ם ״והוא שיתפלל עם תפילת הציבור״, והכוונה שיתפלל ביחידות אבל בשעה שהציבור מתפללים, ועיין עוד בבירור הלכה לעיל ציון א.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כמו הרמב״ם שיתפלל בבית המדרש אבל עם עשרה, והרמ״א מביא את הדעה שמי שתורתו אומנותו יתפלל שם אפילו ביחיד, אולם אף הוא מביא את דברי הרא״ש בתשובה שיש להזהר בענין זה כדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ ויתבטלו מבית הכנסת.

יציאה, דיבור ולימוד בשעת קריאת התורה

ציון ה-ח.
גמרא. אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב ״ועוזבי ה׳ יכלו״? זה המניח ספר תורה ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא: בין פסוקא לפסוקא מהו? תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו.
כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה - אסור לספר אפילו בדבר הלכה, אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא, שנאמר ״ואזני כל העם אל ספר התורה״, ואסור לצאת מן הכנסת בשעה שהקורא קורא, ומותר לצאת בין איש לאיש, ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו - מותר לו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה.(רמב״ם תפילה יב, ט)
אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא שפיר דמי.
כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה - אסור לספר אפילו בדברי תורה, אפילו בין גברא לגברא, ואפילו אם השלים הוא הפרשה, ויש מתירים לגרוס בלחש, ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה - מותר לספר [בדברי תורה], ויש מתירין למי שתורתו אומנתו, ויש מתירין למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות ומתחיל לקרות, ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי, וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא, והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא.(שו״ע אורח חיים קמו, א-ב)

א. בין גברא לגברא.

לפי הנראה מהגמרא מותר לצאת אפילו לדבר הרשות, אולם כותב המגן אברהם (סק״ב) שבכל זאת לא יצא אלא לצורך גדול. כעין זה כותב התשבץ (ח״ג סי׳ צח) שמותר לצאת רק באקראי ולא באופן תדיר, כי אז נראה כפורק עול תורה.
בגמרא עצמה אמרו שמותר לצאת בין גברא לגברא, ולכאורה יש לומר שמותר גם לדבר, אבל רבינו יונה (דף ד, א בדפי הרי״ף) כותב שאסור לדבר ומוכיח ממסכת סוטה (דף לט, א) שם אמרו שכיון שנפתח ספר תורה - אסור לספר, משמע שהאיסור חל משעה שנפתח ועד לסיום כל הפרשה.
מאידך גיסא, ניתן לדייק מלשון הרמב״ם שאין איסור לדבר אלא בשעה שקוראים ממש בתורה, וגם הב״ח (סי׳ קמ) כותב לפי רש״י (כך גרסת הטור, ולפנינו הדברים מובאים בתוספות) שמדגיש שיש איסור לדבר בקול רם לפי שמונע אחרים מלשמוע, משמע שאין איסור לדבר בין גברא לגברא כשאינו מפריע לאף אחד, ועיין עוד להלן פרק ג.
הגר״א (סק״ב) כותב שלפי דעתם יש לפרש את הגמרא במסכת סוטה שהאיסור לדבר תלוי בפתיחת הספר לקריאה ממש. הבית יוסף מסביר את טעמו של רבינו יונה שאסור לדבר מפני החשש שימשך בדיבורו אף בשעת קריאת התורה עצמה.
הפרי מגדים (א״א סק״ג) כותב שיש לתלות את שתי השיטות במקורות השונים המובאים במסכת סוטה (שם). מקור אחד הוא מהפסוק: ״וכפתחו עמדו כל העם״, ממנו משמע שאסור לדבר משעת פתיחה, ופסוק אחר הוא ״ואזני כל העם אל ספר התורה״, ממנו משמע שהאיסור נוהג בשעת קריאה ממש, ובאמת זהו הפסוק הנזכר בהלכה שברמב״ם.
השלחן ערוך נוקט את לשון הרמב״ם, והמגן אברהם (סק״ג) מביא את דעת הב״ח להתיר את הדיבור בין גברא לגברא, ומעיר שהיתר זה מובן ביחוד כאשר מאריכים בברכות לעולים לתורה.

ב. בין פסוק לפסוק.

הגמרא אינה מכריעה את השאלה אם מותר לצאת, ורבינו יונה (שם) כותב שיש להחמיר כמו בכל ספיקא דאורייתא. בעל דברי חמודות (סעיף לא) תמה על הכרעה זו, שהרי מצות קריאת התורה אינה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים, תקנות משה ועזרא כמבואר במסכת בבא קמא (דף פב, א), אם כן מדוע מחמירים בה מספק. הוא מיישב שבתקנות הנביאים מחמירים כמו בספק דאורייתא.
הנמוקי יוסף כותב את דברי רבינו יונה בנוסח אחר, והוא שכל ספיקא דאיסורא לחומרא, משמע אפילו באיסור דרבנן, ועיין בספר יד מלאכי (כלל תרלד) ובבירור הלכה למסכת פסחים מה, ב ציון ב-ד שיש עוד דעות המחמירות בספק איסור גם מדרבנן.
אמנם לולא כל דבריהם יש אולי מקום להסביר את הכרעת רבינו יונה שאין כאן ספק על קיום התקנה של קריאת התורה כי אפשר שיחזור ויקרא, והדיון כאן הוא על השאלה אם מותר לצאת מצד בזיון התורה, ולענין זה מובן שיש להחמיר שזה ספק בדאורייתא.
לגופם של דברים רבינו יונה עצמו מפרש שהספק שבגמרא נובע ממנהגם שהיה לתרגם כל פסוק ופסוק, ולכן היתה שאלה אם מותר לצאת בשעה שמתרגמים כמו שמותר לצאת בין גברא לגברא. הרי מבואר שאין הספק נוגע לקיום המצוה על ידו, ויוצא שכיון שלא נהגו לתרגם כמו שנפסק בשלחן ערוך (סי׳ קמה, ג) - ממילא זה פשוט שאסור לצאת בין פסוק לפסוק.
הרמב״ם כותב שאסור לצאת בשעה שהקורא קורא, ואינו מפרש את דעתו לגבי היציאה בין פסוק לפסוק. יתכן שסובר שמותר לצאת כשאין הקורא קורא, דהיינו בזמן שהמתרגם מתרגם, ונמצא שמכריע את הספק לקולא, ויתכן שסובר שאסור ולכן כותב שמותר לצאת רק בין גברא לגברא.
גם השלחן ערוך אינו מזכיר את השאלה הזו, וכבר נאמר שלדעתו יש להחמיר מאחר שאין נוהגים לתרגם בין פסוק לפסוק.

ג. לימוד בשעת קריאת התורה.

בסוגייתנו מובא שרב ששת מהדר אפיה וגריס, ועל כך יש להקשות מהגמרא במסכת סוטה (שם) שאסרה לספר משנפתח ספר התורה, אפילו בדברי הלכה. על קושיה זו מצינו תירוצים רבים כדלהלן:
התוספות והרא״ש כותבים שהאיסור הוא לדבר בקול רם כשמפריע לשומעים, וכאן מדובר שהיה לומד בשקט.
התוספות מביאים בשם הרי״ף במסכת מגילה שאסור ללמוד דוקא כשאין עשרה בלעדיו. עוד כותב שם הרי״ף (דף יד, ב) שההיתר שבסוגייתנו מצומצם רק לרב ששת ולדומים לו שתורתם אומנותם, ומסיק שזהו התירוץ הנראה ביותר. הרי״ף כותב תירוץ זה גם בסוגייתנו (דף ד, א), ומוסיף שבכל זאת אסור לו להורות לאחרים.
רבינו יונה כותב שההיתר שבסוגייתנו מכוון דוקא לרב ששת שהיה סגי נהור ופטור מקריאת התורה, שהיא בגדר דברים שבכתב שאי אתה יכול לאומרם בעל פה. הוא מוסיף שגם כל אדם שמחזיר פניו לפני תחילת הקריאה ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע - מותר לו להמשיך בתלמודו כיון שכל העם יודע שהחזיר פניו מתחילה. בדרך זו הוא מסביר את מה שאמרו בגמרא שרב ששת מהדר אפיה, כלומר דוקא משום שעשה כן מתחילה, ואם לאו - אסור, אפילו תורתו אומנותו. דעה זו מובאת גם בתוספות במסכת סוטה כשכותבים ״מהדר אפיה שאני״, אם כי בלי ההדגשה שהחזיר פניו כבר מתחילה, והרא״ש בסוגייתנו דוחה חילוק זה בטענה שהיה לה לגמרא במסכת סוטה להזכיר זאת.
בעל המכתם והמאירי מביאים הסבר שהאיסור היה נוהג דוקא בזמן שלא היו מברכים אלא בתחילה ובסוף הפרשה ולכן חששו שיקראו לו לתורה ונמצא שסח והפסיק בין הברכות. אבל עכשיו כשנוהגים שכל אחד מברך - שוב אין להקפיד אם לומד בזמן הקריאה.
הראבי״ה (סי׳ כא) מביא דעה שההיתר שבסוגייתנו מכוון דוקא למי שכבר השלים פרשיותיו עם הציבור.
פירוש נוסף מובא בערוך השלחן (סעיף ו) שרב ששת היה לומד רק בזמן שהמתרגם תרגם, ובדרך זו מובנת לשון הגמרא ״אנן בדידן ואינו בדידהו״, כלומר שכיון שעוסקים בתרגום שאין אנו צריכים לו - לכן אפשר ללמוד, אבל בעת הקריאה ממש אסור ללמוד בשום אופן, שלא שמענו שיהיה מישהו אפילו גדול בתורה שילמד בשעת קריאת התורה.
פירוש זה מובא בספר דברי דוד בחידושיו לברכות, ומציין שם שרבו הרב חיים מוולוז׳ין היה מקלס את הפירוש הזה יותר מכל הפירושים הנזכרים. הוא מסיים שלפי פירוש זה ממילא מובן שמותר ללמוד בין גברא לגברא, שלא כדברי רבינו יונה שהובאו לעיל (פרק א).
אכן יש מי שמפרש שזו מחלוקת, וכך כותב בתוספות שאנץ למסכת סוטה שרב ששת שבסוגייתנו חולק על הגמרא במסכת סוטה.
הרמב״ם כותב שמותר למי שתורתו אומנותו לעסוק בתלמוד תורה בשעת הקריאה, והשלחן ערוך מביא להלכה כמה דעות מאלה שנזכרו: דעה אחת שמתירה בלחש, דעה שניה שמותר ללמוד כשיש עשרה אנשים בלעדיו, דעה שלישית שמתירה זאת למי שתורתו אומנותו, ודעה רביעית מתירה כשהקדים להחזיר פניו לפני שהתחילו בקריאה.
לפי דעות אלה מבואר בפשטות שמותר לעסוק בתורה באופנים אלה אף על פי שאינו שומע כלל את קריאת התורה, ועל כן כותב המחבר שאין להקל כשקוראים בפרשיות שחיוב קריאתם מדאורייתא.

שנים מקרא ואחד תרגום

ציון ט (ח, א).
גמרא. אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו ״עטרות ודיבון״... רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי... אמר ליה ההוא סבא, תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום.
אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור - חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום - קוראהו שלש פעמים, עד שישלים פרשיותיו עם הצבור.(רמב״ם תפילה יג, כה)
אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור - חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו ״עטרות ודיבון״.
אם למד הפרשה בפירוש רש״י - חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש״י.
מיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור.
מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת, ואם לא השלים קודם אכילה - ישלים אחר אכילה עד המנחה, ויש אומרים עד יום רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת, (דהיינו בשמחת תורה, שאז משלימים הצבור).
יכול לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשבת קריאת התורה (ועיין לעיל סימן קמו).(שו״ע אורח חיים רפה, א-ה)

א. על מי מוטל החיוב.

הראב״ן (סי׳ פח) כותב שהחיוב מוטל רק על היחיד הנמצא במקום שאין בו מנין. לדעתו נמצא פירוש הגמרא ״שישלים פרשיותיו עם הציבור״ כפשוטו, שישלים ביחידות את מה שהציבור קורא.
מאידך גיסא חולקים עליו המפרשים האחרים, וכפי שכותב הרמב״ם החיוב מוטל על כל אדם אף על פי ששומע את הקריאה בציבור.

ב. באיזה תרגום מדובר.

רב עמרם גאון בסידור (ח״ב לא) כותב שתרגום אונקלוס עדיף על כל התרגומים לפי שניתן בסיני, כמבואר במסכת מגילה (דף ג, א). כך כותבים גם התוספות אשר מציינים את דברי הגמרא במסכת מגילה שיש בתרגום כדי ללמד את מה שאין לומדים מלשון עברי שבתורה, והיינו כמובן רק תרגום אונקלוס ולא כל תרגום לכל לשון.
אחרת היא דעת ריבב״ן, המובאת גם בתוספות, שלא מדובר כאן דוקא על התרגום לארמית אלא לכל לשון, ובלבד שתהיה מובנת לעם. הוא מסתמך על הפסוק בנחמיה (ח, ח) ״ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש״ וכו׳, כלומר שצריך לקרוא בלשון שתהיה מפורשת ומפרשת.
כך כותב הר״י מלוניל שהתרגום המדובר היה ארמי כאשר רוב העם הבינו לשון זאת, אבל כאשר מבינים לשונות אחרות - יש לקרוא בלשונות אלה.
הסמ״ג (עשין יט) כותב שדן לפני רבותיו והסכימו עמו שהפירוש עדיף מהתרגום, וכך כותב הרא״ש (סי׳ ח) שיוצא ידי תרגום בפירוש, כיון שמפורשת בו כל מילה. הטור מביא את דבריהם ומסביר שהכוונה לפירוש רש״י, אבל יש להקשות עליו שהרי רש״י אינו מפרש כל מילה. בעל כרחנו שסובר הטור שאין צריכים לקרוא כל מילה אלא רק את מה שמפרש, ועיין עוד להלן.
בדברי הרמב״ם אין הדברים מפורשים, ובפשטות כוונתו לתרגום אונקלוס. אבל השלחן ערוך מביא שפירוש רש״י חשוב כתרגום, אך מוסיף שירא שמים יקרא את שניהם.

ג. פסוקים שאין להם תרגום.

מדברי רש״י יש להבין שקורא בפעם השלישית את כל הפרשה, כולל את כל הפסוקים שאין להם תרגום כמו ״עטרות ודיבון״. כך משמע מדברי רב האי גאון (מובא באוצר הגאונים חלק התשובות) שקוראים גם שמות אישים כשמעון ולוי, שבודאי אין להם שם אחר בתרגום. הט״ז (סק״א) מסביר לפירוש רש״י שנקטו בגמרא ״עטרות ודיבון״ להשמיענו שקוראים שלש פעמים אפילו שמות שאין בהם שום קדושה, וקל וחומר שקוראים שלש פעמים את השמות של האישים כשמעון ולוי שיש להם קדושה בודאי.
מאידך גיסא, התוספות (ד״ה ואפילו) מפרשים שנקטו בגמרא דוקא ״עטרות ודיבון״, שאף על פי שאינם נקראים אחרת בתרגום אונקלוס - הרי הם נקראים אחרת בתרגום ירושלמי, ועדיף לקרותם בשלישית בתרגום זה. הרא״ש אף מוסיף שאין צורך לקרוא בשלישית את כל מה שאין לו שום תרגום, אך מוסיף שנהגו העולם להחמיר כפירוש רש״י ולקרוא את הכל שלש פעמים.
הרמב״ם כותב בפירוש שיקרא את הכל שלש פעמים, והשלחן ערוך מזכיר את לשון הגמרא שקורא בתרגום גם ״עטרות ודיבון״.
אמנם יש לעיין בשיטת הסוברים שמקיים את המצוה לקרוא תרגום על ידי פירוש רש״י, דעה שנזכרת גם בשלחן ערוך, איך קוראים בדרך זו את כל הפרשה, הלא אין פירוש רש״י מכסה ממש את כל הכתובים. בעל כרחנו שלפי שיטה זו באמת אין צורך לקרוא בשלישית אלא את מה שמתורגם בלשון אחרת או מפורש ממש, וכדעה שמביא הרא״ש על ״עטרות ודיבון״ שמתורגמים בלשון אחרת בתרגום ירושלמי, ודוקא משום כך צריך לקוראם בשלישית.

ד. זמן הקריאה.

התוספות (ד״ה ישלים) כותבים שזמנה בכל השבוע, כבר ממנחה של שבת עד שבת הבאה, דהיינו מהזמן שקוראים את הפרשה בציבור, ומוסיפים שראוי להשלימה עוד לפני שיושב לסעודת שבת כפי שמוכח ממדרש, שכן ציוה רבי לבניו שלא יאכלו לחם בשבת עד שיגמרו את הפרשה.
רבינו פרץ (הגהותיו לתשבץ קטן סי׳ קפד) כותב שלא יתחיל אלא מיום ראשון ולא ממנחה של השבת הקודמת, הואיל והיא נקראת עדיין על שם הפרשה הקודמת, אף על פי שמתחילים לקרוא במנחה בפרשה הבאה.
התשבץ מביא את הדעה המובאת ונדחית בתוספות, שיש להתחיל דוקא מיום רביעי כמבואר בגמרא במסכת פסחים (קו, א) שרביעי, חמישי וששי נקראים לפני השבת.
מהר״ם מרוטנבורג (שו״ת ח״א, רמז מהד׳ כהנא) כותב שעיקר המצוה היא לקרוא באותה השבת שבה נקראת הפרשה בציבור, וכן כותב המרדכי (הלכות קטנות תתקסח). כן עולה מסידור רב נטרונאי גאון (מובא באוצה״ג ט, ב) שכותב שנהגו לקום מוקדם כדי לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום עוד לפני הקריאה בציבור.
הרמב״ם כותב שקורא לעצמו בכל שבוע ושבוע, משמע בכל ימות השבוע, וכן היא לשון השלחן ערוך אשר מוסיף שמצוה מן המובחר להשלים את הקריאה קודם שיאכל בשבת.
המגן אברהם (סק״ה) מביא בשם השל״ה שיקרא ביום ששי אחר חצות, ובשערי תשובה (סק״א) כותב שהאריז״ל היה נוהג לקרוא ביום ששי מיד אחר שחרית.
כל האמור עד כאן הוא בקשר לזמן לכתחילה, וכבר התוספות כותבים שאם השלימה לאחר אכילה - שפיר דמי, כלומר שיש מקום להשלמה בדיעבד לאחר הזמן.
התוספות עצמם אינם קובעים גבול לזמן ההשלמה, אולם מהר״ם מרוטנבורג (שם סי׳ רמח) כותב שיכול להשלים עד יום רביעי הבא כמו שלמדנו בפסחים (שם) לענין הבדלה שהימים הראשונים בשבוע קשורים לשבת הקודמת.
רבינו פרץ (שם) כותב שאין להשוות בין הסוגיות, כי אף על פי שיכול לעשות הבדלה גם אחר השבת בימים הראשונים בשבוע - אין זה מאפשר את הקריאה בפרשה בימים אלה שלאחר השבת. זאת משום שכבר במנחה קוראים בפרשה הבאה, וממילא אי אפשר לומר שהקורא בפרשה הקודמת נחשב כמי שקורא עם הציבור.
הטור כותב כדברי רבינו פרץ, אולם השלחן ערוך מביא את דעת מהר״ם מרוטנבורג שיכול להשלים עד יום רביעי.
מלבד זה הוא מביא את דעת רבינו שמחה (מובאת בהגהות מיימוניות אות ש) שיכול להשלים עד שמחה תורה, וראייתו ממה שמצינו בגמרא שרב ביבי בר אביי חשב להשלים את הפרשיות בערב יום הכפורים, ודחוהו רק כדי שלא יבטל את סעודת ערב יום הכיפורים.
אמנם החולקים עליו כנראה סוברים שאף רב ביבי בר אביי לא התכוון לקרוא אז את כל התורה, אלא רק את הפרשיות של שבתות אלול ואדר (כמובא בגליון הגמרא בשם הערוך), שלא היה לו פנאי להשלימם מפני הדרשות שדורשים בשבתות אלה שנקראות שבתות כלה.

ה. צורת הקריאה.

המגן אברהם (סק״א) מביא את דעות השל״ה ורש״ל שקורא את כל הפרשה פעמיים ואחר כך את התרגום, אבל בעל לחם חמודות (סעיף מא) כותב שקורא כל פסוק ופסוק בנפרד שנים מקרא ואחד תרגום.
המשנה ברורה (סק״ה) מביא את שתי הדעות וכותב שאפשר לסמוך על שתיהן להלכה, ומוסיף שיכול בדיעבד לסמוך על קריאה של פעם אחת ממה ששומע מהש״ץ.
מאי דכתיב [מהו שנאמר] מה משמעות הכתוב ״ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך״ (תהלים סט, יד) שנראה ממקרא זה שהמתפלל מבקש שתהא תפילתו דווקא בעת מיוחדת שהיא עת רצון. אימתי היא עת רצון זו — בשעה שהצבור מתפללין. שאין ה׳ משיב לריק פני הציבור, ולכן ראוי להשתדל להתפלל עם הציבור.
What is the meaning of that which is written: “But as for me, let my prayer be unto You, Lord, in a time of favor; O God, in the abundance of Your mercy, answer me with the truth of Your salvation” (Psalms 69:14)? It appears that the individual is praying that his prayers will coincide with a special time of Divine favor. When is a time of favor? It is at the time when the congregation is praying. It is beneficial to pray together with the congregation, for God does not fail to respond to the entreaties of the congregation.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״שמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר׳רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״ (ישעיהו מ״ט:ח׳)

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the unique quality of communal prayer is derived from here: “Thus said the Lord, in a time of acceptance I have answered you and on a day of salvation I have aided you” (Isaiah 49:8).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר מהכא [מכאן], ממקרא זה למדים אנו סגולת תפילת הרבים שהיא נענית: ״כה אמר ה׳ בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך״ (ישעיה מט, ח).
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the unique quality of communal prayer is derived from here: “Thus said the Lord, in a time of acceptance I have answered you and on a day of salvation I have aided you” (Isaiah 49:8).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ר׳רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״ (איוב ל״ו:ה׳), וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי״ (תהלים נ״ה:י״ט).

Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that it is derived from here: “Behold, God is mighty, He despises no one” (Job 36:5). He adopts an alternative reading of the verse: “Behold, God will not despise” the prayer of “the mighty,” i.e., the community. And it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me. God shall hear and answer them…” (Psalms 55:19–20). This verse teaches that the prayer was answered because there were many with me when it was offered.
רי״ףרש״יספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כביר לא ימאס – תפלת הרבים לא ימאס.
פדה בשלום – זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום.
מקרב לי – ממלחמות הבאות עלי.
כי ברבים היו עמדי – שהתפללו עמי.
הן אל כביר ולא ימאס – רבסז״ל: כביר לשון רבים – כלומ׳ רבים לא ימאס הקב״ה.⁠א פדה בשלום נפשי מקרב לי, אמ׳ הקב״ה כל העוסק בתורה וכו׳ כאלו פדאם לבניב מבין אומות העולם – פיר׳ מקרב לי, תרגם מלחמה,⁠ג דכתיב בכל צרתם לו צר.⁠ד יש אומרים:⁠ה פדה בשלום, היינו התורה [ד]⁠כתיב וכל נתיבותיה שלוםו מקרב לי, [היינו] גמילות חסדים שמקרבת את הרחוקים.⁠ז כי ברבים היו עמדי, בבית הכנסת.
א. ראה רש״י ד״ה כביר.
ב. כ״ה הגי׳ ברי״ף (לפנינו: ״פדאני לי ולבני״) ושם נוסף: ״עד סוף כל הדורות״.
ג. ראה רש״י תהלים נ״ה י״ט.
ד. ישעיהו ס״ג ט׳, ראה רד״ק שם ובתענית ט״ז א׳.
ה. כ״ה בתשובות הגאונים ליק סי׳ קי״ד בשם ר״ח (אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 6) וכעי״ז בפי׳ הרא״ה על הרי״ף.
ו. משלי ג׳ י״ז.
ז. ראה סנהדרין ק״ג סוף ב׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ אחא בר׳ חנינא אמר מהכא [מכאן] נלמד דבר זה, שנאמר: ״הן אל כביר ולא ימאס״ (איוב לו, ה) שהוא קורא: ״הן אל — כביר לא ימאס״, שלא ידחה ה׳ (״ולא ימאס״) תפילתו של הציבור הגדול (״כביר״). וכתיב [ונאמר]: ״פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ישמע אל ויענם...⁠״(תהלים נה, יט-כ), שהתפילה נענתה משום ש״ברבים היו עמדי״, שעמדו יחד להתפלל.
Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that it is derived from here: “Behold, God is mighty, He despises no one” (Job 36:5). He adopts an alternative reading of the verse: “Behold, God will not despise” the prayer of “the mighty,” i.e., the community. And it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me. God shall hear and answer them…” (Psalms 55:19–20). This verse teaches that the prayer was answered because there were many with me when it was offered.
רי״ףרש״יספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״, וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי״ וְגוֹ׳. אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

That last proof was also taught in a baraita. Rabbi Natan says: From where do we know that the Holy One, Blessed be He, does not despise the prayer of the masses? As it is stated: “Behold, God does not despise the mighty,” and it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me.” Rabbi Natan interprets this not as David speaking about himself, but as God speaking to Israel. The Holy One, Blessed be He, says: Anyone who engages in Torah study, which is called peace in the verse: “All its ways are peace” (Proverbs 3:17); and in acts of kindness, and prays with the congregation, I ascribe to him credit as if he redeemed Me and My children from among the nations of the world.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשעה שאדם הולך לב״ה לא יתחיל להתפלל מיד אלא ישהא מעט קודם שיתפלל כדי להתישב בלבו ודי לו בשיעור שיכנס בב״ה ב׳ פעמים ויגיע למקומו אז יתחיל מיד באשרי או בשאר פסוקים ומתוך אותם הפסוקים יתחיל בתפלתו:
מכיון שהתחילו לקרות בספר תורה אסור לאדם לצאת מב״ה אא״כ בין קורא לקורא וכיון שנפתח ספר תורה אסור לאדם לדבר אפי׳ בדבר הלכה ואע״פ שאמרו רב ששת מהדר אפיה וגריס שאני רב ששת דתורתו אומנותו ויש מי שמפרש שלא נאמר דבר זה אלא שאין בב״ה י׳ שיהיו שומעים ושותקים אבל אם יש עשרה רשאים האחרים לדבר ואין הדברים נראין ויש מי שמפרש שלא נאסר דבר זה אלא בימי רבותינו שהיה ראשון מברך לפניה ואחרון לאחריה ואמצעיים לא היו מברכים ושמא זה המספר יזדמן לו שיקרא ונמצא שסח בנתים ר״ל בין ברכה ראשונה לאחרונה אבל אנו שכל הקורים מברכים לפניה ולאחריה רשאי לספר ואין בכך כלום:
תקנו חכמים שיהא אדם משלים פרשיותיו בביתו על הדרך שאדם קורא אותם בצבור בכל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום ואפי׳ אותן המקראות שאין להם תרגום יש אומר שצריך לקראן ג׳ פעמים ב׳ כדין האחרים ופעם שלישית במקום תרגום:
כל העוסק בתורה ובג״ח ומתפלל כו׳. הן הן ג׳ עמודי עולם ששנינו על ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וג״ח והיינו בזמן שב״ה קיים ועכשיו שאין ב״ה קיים התפלה של צבור היא במקום עבודת צבור שהן התמידין שנקרבין בכל יום ואמר אמר הקב״ה פדאני ולבני כו׳ כי השכינה היא בגלות כמ״ש עמו אנכי בצרה וגם שכל ל׳ המזמור דוד אמרו זה הפסוק ע״ש שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי עם מקרב לי מלשון קרובים דהיינו בני ודו״ק:
גמ׳ כל העוסק בתורה כו׳. ברי״ף איתא ומצוי בבהכ״נ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך] כדברי ראיה אחרונה זו, ובשינוי מה, ר׳ נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רביםשנאמר: ״הן אל כביר ולא ימאס״, וכתיב [ונאמר]: ״פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי״, ולדעת ר׳ נתן לא דוד הוא האומר זאת על עצמו, אלא הם דברי ה׳ הפונה לבני אדם, וכך אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה הנקראת ״שלום״ (״וכל נתיבותיה שלום״. משלי ג, יז), ובגמילות חסדים אשר מעצם מהותו מביא שלום בין בני אדם, ומתפלל עם הצבור (״כי ברבים היו עמדי״) — מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם.
That last proof was also taught in a baraita. Rabbi Natan says: From where do we know that the Holy One, Blessed be He, does not despise the prayer of the masses? As it is stated: “Behold, God does not despise the mighty,” and it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me.” Rabbi Natan interprets this not as David speaking about himself, but as God speaking to Israel. The Holy One, Blessed be He, says: Anyone who engages in Torah study, which is called peace in the verse: “All its ways are peace” (Proverbs 3:17); and in acts of kindness, and prays with the congregation, I ascribe to him credit as if he redeemed Me and My children from among the nations of the world.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ: בכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ, וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל, נִקְרָא שָׁכֵן רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנּוֹגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל״ (ירמיהו י״ב:י״ד). וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְנִי נוֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם, וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם״ (ירמיהו י״ב:י״ד)..

Continuing to extol communal prayer, Reish Lakish said: One who has a synagogue nearby in his city but does not enter to pray there is called an evil neighbor, as it is stated: “Thus said the Lord: As for all My evil neighbors who touch My inheritance which I have caused My people Israel to inherit, behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them” (Jeremiah 12:14). One who only touches, but does not enter the place of prayer, My inheritance, is considered an evil neighbor. And furthermore, he is punished in that he causes himself and his children to go into exile, as it is stated: “Behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנני נותשם מעל אדמתם – סיפיה דקרא הוא.
אמר ר״ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה׳ על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה וגו׳ ולא עוד אלא שגורם לו ולבניו גלות שנא׳ הנני נותשם מעל אדמתם. אמרו לר׳ יוחנן איכא סבי בבבל. תמה ואמר מכדי כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הוא דכתיב אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרו ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר להו ריב״ל לבניה קדמו וחשכו לבי כנישתא כי היכי דתאריכו חייכו. א״ר אחא בר חנינא מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים:
גרסי׳ בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אריב״ל לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה מעשרה ראשונים. שאפי׳ מאה באין אחריו נוטל שכר כולם שכר כולם ס״ד אלא נוטל שכר כנגד כולם:
גמרא הנני נותשם מעל אדמתם נמחק:
הנוגעים בנחלה כו׳. יש לפרש ע״פ מה שאמרו בפ׳ בני העיר (מגילה כ״ט א׳) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא״י כו׳ וקאמר עד״ז שכני הרעים הנוגעי׳ בנחלה וגו׳ דהיינו שנוגע דבר זה בנחלה אשר הנחלתי לבני ישראל שהוא א״י דאותן בתי כנסיות שבבבל גם הם יהיו מכלל א״י שיקבעו שם לעתיד ומייתי עלה איכא סבי בבבל תמה למען וגו׳ על האדמה וגו׳ ומסיק דאהנו להו דקדימו וחשיכו כו׳ דהיינו טעמא דבי כנשתא דבבבל ה״ל כאלו הם על האדמה שהרי יקבע לעתיד שם בא״י ומייתי עלה מאי קרא כו׳ על דלתותי יום יום מל׳ כפול דמקדימו היום בשחרית ולשמור מזוזות פתחי היינו דמחשכים בבי כנישתא כאלו הוא שומר הפתח של ב״ה בלילה וכתיב בתריה כי מוצאי כינוי דמדבר בעדו דמוצאי קאי אקב״ה דהיינו בב״ה שהקב״ה מצוי בה שנאמר אלהים נצב בעדת וגו׳ כדאמרינן לעיל מצא חיים גם בבבל כאלו הוא בא״י וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד בשבח התפילה ברבים, אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, הסמוך אליו, ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא ״שכן רע״, שנאמר: ״כה אמר ה׳ על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם״ (ירמיה יב, יד), כלומר, אותו אדם שהינו רק נוגע ואינו נכנס אל מקום התפילה (״נחלתי״), הוא בכלל ״שכני הרעים״. ולא עוד אלא שהוא נענש שגורם בשל כך גלות לו ולבניו, שנאמר שם: ״הנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם״.
Continuing to extol communal prayer, Reish Lakish said: One who has a synagogue nearby in his city but does not enter to pray there is called an evil neighbor, as it is stated: “Thus said the Lord: As for all My evil neighbors who touch My inheritance which I have caused My people Israel to inherit, behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them” (Jeremiah 12:14). One who only touches, but does not enter the place of prayer, My inheritance, is considered an evil neighbor. And furthermore, he is punished in that he causes himself and his children to go into exile, as it is stated: “Behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַרוּ לֵיהּ לר׳לְרִבִּי יוֹחָנָן: אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל! תָּמַהּ וְאָמַר: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְּנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה״ (דברים י״א:כ״א) כְּתִיב, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא. כֵּיוָן דְּאָמְרִי לֵיהּ: מְקַדְּמִי וּמְחַשְּׁכִי לְבֵי כְנִישְׁתָּא, אֲמַר: הַיְינוּ דְּאַהֲנֵי לְהוּ,

The Gemara relates that when the Sages told Rabbi Yoḥanan that there are elders in Babylonia, he was confounded and said: It is written: “So that your days will be lengthened and the days of your children upon the land the Lord swore to your forefathers to give to them like the days of heaven on the earth” (Deuteronomy 11:21); lengthened in Eretz Yisrael but not outside of the Land. Why then, do the residents of Babylonia live long lives? When they told him that the people in Babylonia go early in the morning and go late in the evening to the synagogue, he said: That is what was effective for them in extending their lives.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקדמי – שחרית.
מחשכי – ערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת.
שם תמה אמר למען כו׳ כצ״ל ונ״ב תמה פי׳ בתמיה:
בגמרא אמרו ליה לר׳ יוחנן איכא סבי בבבל תמה כו׳ על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתו של ר׳ יוחנן דהא האי קרא דלמען ירבו ימיכם אמצות מזוזה קאי כדאיתא ביומא ובקדושין ובכמה דוכתי א״כ מילתא דפשיטא היא דמצות מזוזה נוהגת בין בארץ ובין בח״ל דחובת הגוף היא ואע״ג דכתיב ביתך אפ״ה לא ממעטינן חו״ל כמ״ש התוס׳ בסוף פ״ק דע״ז במה שהקשה ר׳ יהודא על ר׳ חיים כהן ע״ש וכן משמע להדיא בריש פ׳ ראשית הגז בהא דבית השותפין חייב במזוזה ודריש התם ביתך דרך ביאתך ולא מוקי לביתך למעוטי חוצה לארץ כמו באינך דמייתי התם אלא דיש ליישב דבלא״ה ע״כ הא דאמר ר׳ יוחנן אבל בחוצה לארץ לא לאו דוקא דודאי מצינו כמה סבי בכל המקומות שהאריכו ימים אפילו בלא שכר מצוה אלא לפי שראה ר׳ יוחנן דשכיחי סבי בישראל בבבל טפי מבא״י ושכיחי נמי טפי בישראל משאר יושבי מדינות בבל וע״ז תמה שפיר דכיון דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם על האדמה משמע מיהו דשכר אריכות ימים של מצות מזוזה שייך טפי בא״י מבשאר מדינות. ובזה יתיישב ג״כ היטב במאי דמסיק דמקדמי ומחשכי לבי כנישת׳ ומיית׳ קרא דלשמור מזוזות פתחי דכתיב בתרי׳ כי מוצאי מצא חיים אע״ג דלשון חיים מצינו בכמה מצות אלא דאפ״ה מדאפקיה רחמנא לדלתות בה״כ בלשון מזוזות פתחי משמע דשייך בה נמי האי שכר דמזוזה של אריכות ימים והיינו חיים דקרא כן נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר שאמרו ליה [לו] החכמים לר׳ יוחנן: איכא סבי [יש זקנים] בבבל. תמה ואמר: והלא ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ״ (דברים יא, כא) כתיב [נאמר], ומשמע: אבל בחוצה לארץלא, ובזכות מה מאריכים איפוא ימים תושבי בבל? כיון דאמרי ליה [שאמרו לו] שבני בבל מקדמי ומחשכי לבי כנישתא [משכימים ומעריבים לבית הכנסת], אמר: אם כן היינו דאהני להו [זהו שהועיל להם].
The Gemara relates that when the Sages told Rabbi Yoḥanan that there are elders in Babylonia, he was confounded and said: It is written: “So that your days will be lengthened and the days of your children upon the land the Lord swore to your forefathers to give to them like the days of heaven on the earth” (Deuteronomy 11:21); lengthened in Eretz Yisrael but not outside of the Land. Why then, do the residents of Babylonia live long lives? When they told him that the people in Babylonia go early in the morning and go late in the evening to the synagogue, he said: That is what was effective for them in extending their lives.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כְּדַאֲמַר ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ: קַדִּימוּ וְחַשִּׁיכוּ וְעַיְּילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכִי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי! א״ראֲמַר רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא: ״אַשְׁרֵי אָדָם שׁוֹמֵעַ לִי, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתַי יוֹם יוֹם, לִשְׁמוֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי״ (משלי ח׳:ל״ד), וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים״..

As Rabbi Yehoshua ben Levi said to his sons: Go early and go late and enter the synagogue, so that your lives will be extended. And Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said: Upon what verse is this based? As it is stated: “Happy is the man who listens to Me, watching daily at My gates, guarding at My door posts” (Proverbs 8:34). And the reward for doing so is written thereafter: “For whoso finds Me finds life and obtains the favor of the Lord” (Proverbs 8:35).
רי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך לחש
לחשא(ברכות ח. מגילה ו:) אם לחשך אדם לומר בני אל תתחר במרעים. (ברכות כב) נחום איש גם זו לחשה ליה לרבי עקיבא פי׳ אמרה לו דרך סוד. (סוטה מו) משרבו לוחשי לחישות בדין. (פסחים נז) אוי לי מלחישתן פירוש שהיו רכילין. (חגיגה יג) ונבון לחש זה שמוסרין לו דברי תורה שניתנו בלחש פי׳ שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן.
א. [אין אהר רומען.]
אמר ר׳ יוחנן אין תפילתו של אדם נשמעת אלא עם הציבורא שנאמר ואני תפילתי לך י״י עת רצון אימתי עת רצון בזמן שהציבור מתפללין.
א. כגירסת השאילתות סי׳ ח ובה״ג דף ה ע״ד. לפנינו נ״א. ועוד נ״א בראשונים. עי׳ מעיו״ט אות ה ועינים למשפט.
קדומו וחשוכו בבי כנישתאא – רבסז״ל: פיר׳ אקדימו מבעוד יום לתפלת ערבית ואחשכו מבעוד (יום) [לילה] לתפילת השחר.⁠ב
א. לפנינו בגמ׳: ״ועיילו לבי כנישתא״. וראה הערה הבאה.
ב. ראה רש״י שפירש להיפך: והפירוש שלפנינו כאן הובא בפרישה סי׳ צ׳ בשם ״יש מפרשים״ והוסיף: ״וכן משמע מדקאמר לבי כנישתא ולא אמר בבי כנישטתא״, וראה הערה הקודמת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכדרך שאמר ר׳ יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי [השכימו והעריבו והכנסו לבית הכנסת, כך שתאריכו ימים]. ואמר ר׳ אחא בר׳ חנינא: מאי קרא [מהו הכתוב] המשמש מקור לדברים אלה — מה שנאמר: ״אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי״ (משלי ח, לד), ובענין המקיים דבר זה כתיב בתריה [נאמר אחריו]: ״כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה׳״ (שם, לה).
As Rabbi Yehoshua ben Levi said to his sons: Go early and go late and enter the synagogue, so that your lives will be extended. And Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said: Upon what verse is this based? As it is stated: “Happy is the man who listens to Me, watching daily at My gates, guarding at My door posts” (Proverbs 8:34). And the reward for doing so is written thereafter: “For whoso finds Me finds life and obtains the favor of the Lord” (Proverbs 8:35).
רי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןספר הנרבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר רַב חִסְדָּא: גלְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שְׁנֵי פְּתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. שְׁנֵי פְּתָחִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֵלָּא אֵימָא, שִׁיעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל.:

Based on this verse, Rav Ḥisda said: A person should always enter two doorways into the synagogue. This statement is unclear. Immediately, the Gemara asks: Does it enter your mind that Rav Ḥisda meant that one should enter two doorways literally? What if a synagogue only has a single doorway? Rather, emend his statement and say that Rav Ḥisda meant that one should enter a distance of two doorways into the synagogue and then pray. In entering a distance of two doorways, one fulfills the verse: Guarding at My door posts, in the plural.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיעור של שני פתחים – רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת.
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסתא שנאמר ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין רבי יוסי ברבי חנינא מהכא בעת רצון עניתיך אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין רב נחמן אמר מהכא הן קל כביר ולא ימאס תניא נמי הכי מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן קל כביר ולא ימאס פדה משלום נפשי מקרב לי אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסתב כאילו פדאם לבניג מבין האומות עד סוף כל הדורות. פי׳ שלום זה תורה וגמילות חסדיםד, ומאי דכתיב כי ברבים היו עמדי קרי בית הכנסת.
א. זהו גי׳ הרי״ף אבל בגמ׳ אי׳ דאריו״ח משום רשב״י מאי דכתיב ואני תפלתי וכו׳. וגי׳ הרי״ף צ״ע דפתח בבהכנ״ס וסיים בשעה שהציבור מתפללין, וצ״ל דבהכנ״ס הכונה עם הציבור, ולכאו׳ גם להרי״ף לאו דוקא בבהכנ״ס אלא אף בביתו בעת שהציבור מתפללין דעת רצון הוא וכדנראה ממ״ש בגמ׳ ולימא ליה מר לשלוחא דציבורא וכו׳ אך יש לדחות דעיקרו בבהכנ״ס שהוא עם הציבור ממש אלא דמ״מ אמר ליה ר״י לרב נחמן דיתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין דיש בזה גם מעלה דעת רצון, וע׳ תוס׳ ע״ז ד, ב בשם ר״ת דאינה נשמעת אלא עם הציבור במקומם אבל בביתו בשעה שמתפללין לא מהני אלא דאין נדחית ע״ש. וברי״ף לפנינו מובא גם ההיא דאבא בנימין ו, א דאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכנ״ס שנא׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה (אבל רבינו כנראה לא גרסה ברי״ף), והנה לגי׳ דידן הרי יש לפרש דמצד מעליותא דבהכנ״ס אתי עלה וכדמייתי מקרא דבמקום רנה שם תהא תפלה אבל לגי׳ הרי״ף בגמ׳ ח, א הרי מסתבר דכמו דהתם הכונה עם הציבור הכ״נ בהך דאבא בנימין הכונה עם הציבור, וע׳ תר״י ושיטמ״ק ואכמ״ל.
ב. בגמ׳ אי׳ ומתפלל עם הציבור, וע׳ הערה הקודמת.
ג. בגמ׳ אי׳ לי ולבני.
ד. ע׳ רש״י דבתורה כתיב וכל נתיבותיה שלום וגמ״ח נמי שלום הוא שמתוך וכו׳ ע״ש.
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי. י״מ שלא ימהר ויתפלל מיד כשנכנס אלא ישהה שיעור שני פתחים. אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי. ומיהו בירושלמי בפרק אין עומדין גרסי׳ רב חסדא אמר זה שנכנס לבית הכנסת צריך ליכנס לפנים משני דלתות. מ״ט אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ואם עשה כן מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים:
אימא כשיעור שני פתחים – פי׳ שלא ימהר ויתפלל מיד כשיכנס אלא ישהה כשיעור שני פתחים אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי, ומיהו בירושלמי דפ׳ אין עומדין גרס רב חסדא אמר זה שנכנס לביהכ״נ צריך ליכנס לפנים משני פתחים מה טעם אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי גו׳ ואם עשה כן מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים:
אלא אימא שיכנס שיעור ב׳ פתחים רוחב – אי נמי שישהא כשיעור כניסת שני פתחים וטעם הדבר מפני שלא יראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בהכ״נ. ועוד שכשהוא מתפלל מיד כשנכנס הוא דרך הדיוטות.
אלא אימא שיכנס שיעור ב׳ פתחים רוחב. אי נמי שישהא כשיעור כניסת שני פתחים. וטעם הדבר מפני שלא יראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בהכ״נ. ועוד שכשהוא מתפלל מיד כשנכנס הוא דרך הדיוטות:
רש״י בד״ה שיעור של כו׳ סמוך לפתח כו׳ נ״ב ולא נהירא לר״י מאחר שהוא יושב בב״ה מה לי סמוך לפתח או אינו סמוך אלא הכי פירושו שלא ימהר להתפלל מיד כשיבא לב״ה אלא ישב מעט מפני שיתיישב דעתו שלא יהא נראה עליו כמשוי מרדכי וכן נמצא במקצת תוס׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתוך דברי כתוב זה אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. מאמר זה תמוה, ומיד שואלים שני פתחים ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי מה יעשה אדם כשיש בבית הכנסת אך פתח אחד? אלא אימא [אמור] ותקן את לשון רב חסדא, שייכנס אדם שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל, ועל ידי כך יקיים ״לשמור מזוזות פתחי״ בלשון רבים, שהם שני פתחים.
Based on this verse, Rav Ḥisda said: A person should always enter two doorways into the synagogue. This statement is unclear. Immediately, the Gemara asks: Does it enter your mind that Rav Ḥisda meant that one should enter two doorways literally? What if a synagogue only has a single doorway? Rather, emend his statement and say that Rav Ḥisda meant that one should enter a distance of two doorways into the synagogue and then pray. In entering a distance of two doorways, one fulfills the verse: Guarding at My door posts, in the plural.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ״עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא״ (תהלים ל״ב:ו׳). אָמַר ר׳רִבִּי חֲנִינָא: ״לְעֵת מְצֹא״, זוֹ אִשָּׁה, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָצָא אִשָּׁה, מָצָא טוֹב״ (משלי י״ח:כ״ב).

Having mentioned the verse, “For whoso finds Me finds life,” the Gemara seeks to clarify its meaning. It is said, “For this, let every pious man pray to You in the time of finding, that the overflowing waters may not reach him” (Psalms 32:6). With regard to the phrase, the time of finding, Rabbi Ḥanina said: The time of finding refers to the time one must find a wife, that one should pray to find a suitable woman to marry. As it is said: “He who finds [matza] a wife finds [matza] good and obtains favor from the Lord” (Proverbs 18:22).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יתפלל לעת מצא – יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך.
לעת מצוא זו אשה כו׳. מפורש ביבמות פ׳ הבע״י:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב מתוך שהוזכר הפסוק ״כי מוצאי מצא חיים״, דנים עוד בביאורו. נאמר: ״על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו״ (תהלים לב, ו), ובמשמעות ״עת מצוא״ זו אמר ר׳ חנינא: ״לעת מצא״ זו אשה, שהיא העת שבה צריך אדם למצוא אשה לישא אותה, ועל זאת יש לו להתפלל שימצא אשה טובה. וכפי שאכן נאמר הדבר בכתובים: ״מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳״ (משלי יח, כב).
Having mentioned the verse, “For whoso finds Me finds life,” the Gemara seeks to clarify its meaning. It is said, “For this, let every pious man pray to You in the time of finding, that the overflowing waters may not reach him” (Psalms 32:6). With regard to the phrase, the time of finding, Rabbi Ḥanina said: The time of finding refers to the time one must find a wife, that one should pray to find a suitable woman to marry. As it is said: “He who finds [matza] a wife finds [matza] good and obtains favor from the Lord” (Proverbs 18:22).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בְּמַעֲרָבָא, כִּי נְסֵיב אֱינַשׁ אִתְּתָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״מָצָא״ אוֹ ״מוֹצֵא״? ״מָצָא״, דִּכְתִיב: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה׳⁠ ⁠⁠״, ״מוֹצֵא״, דִּכְתִיב: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״ וְגוֹ׳ (קהלת ז׳:כ״ו).

In Eretz Yisrael, the custom was that when a man married a woman, they would ask him: Matza or motzeh? In other words, they would ask the groom whether the appropriate passage for his wife is the above verse from Proverbs that begins with the word matza, as it is written: “He who finds a wife finds good and obtains favor from the Lord” or whether the more appropriate verse is the one beginning with the word motzeh, as it is written: “And I find [motzeh] the woman more bitter than death” (Ecclesiastes 7:26).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן נהגו לקרוא כך לנישואי אשה, כמו שבמערבא כי נסיב אינש אתתא [במערב, בארץ ישראל כאשר נושא אדם אשה] אמרי ליה הכי [אומרים לו כך]: ״מצא או ״מוצא״? ששואלים אותו ברמז, מה היא האשה שנשא, האם ראוי לקרוא עליה את הפסוק המתחיל ב״מצא״ וכעין זה דכתיב [שנאמר]: ״מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳⁠ ⁠⁠״, או שמא היא מאלו שעליהן נאמר הלשון ״מוצא״ וכעין דכתיב [שנאמר]: ״ומוצא אני מר ממות את האשה״ (קהלת ז, כו).
In Eretz Yisrael, the custom was that when a man married a woman, they would ask him: Matza or motzeh? In other words, they would ask the groom whether the appropriate passage for his wife is the above verse from Proverbs that begins with the word matza, as it is written: “He who finds a wife finds good and obtains favor from the Lord” or whether the more appropriate verse is the one beginning with the word motzeh, as it is written: “And I find [motzeh] the woman more bitter than death” (Ecclesiastes 7:26).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ר׳רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״לְעֵת מְצֹא״, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים״ וְגוֹ׳ (משלי ח׳:ל״ה),

Rabbi Natan says: The time of finding refers to the time of finding Torah, as it is stated in a verse referring to Torah: “He who finds Me finds life.” The Torah is the object most sought.
רי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא ר׳ נתן אומר מניין שאין הקב״ה מואס בתפילה של רבים שנאמר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. אפדה נפשי מכל צרה להיות בשלום מקרב לי האויב, כי ברבים.
אמר ר׳ יצחק כל שיש לו בהכנ״ס בעירו ואינו מתפללב נקרא שכן רע להקב״ה שנאמר הוי על כל שכיניי הרעים.
א. לפי פירושו של רבינו צ״ל שהאמור להלן בגמרא אמר הקב״ה כל העוסק וכו׳ כאילו פדאני וכו׳ הוא דרשה בפ״ע וגרסינן כתיב פדה וכו׳ כדי שיהיה מאמר חדש ולא פירוש לדלעיל. עדק״ס אות ס.
ב. לכאו׳ חסר בה.
זו תורה כו׳. וכינוי דמוצאי כמדבר בעדו קאי על התורה שכל הענין שם מדבר בתורה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ נתן אומר: ״לעת מצא״זו תורה, שהיא העת של חיפוש תורה, וכפי שנאמר בפסוק המדבר בתורה: ״כי מצאי מצא חיים״, הרי שזו היא המציאה המתבקשת.
Rabbi Natan says: The time of finding refers to the time of finding Torah, as it is stated in a verse referring to Torah: “He who finds Me finds life.” The Torah is the object most sought.
רי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״, זוֹ מִיתָה, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת״ (תהלים ס״ח:כ״א).

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The time of finding refers to death. One should pray that when death comes, he will leave the world peacefully, as it is stated: “Issues [totzaot] of death” (Psalms 68:21). Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement is based on the etymological similarity between totzaot and matza, finding.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעת מצא זו מיתה – שימות במיתה יפה ונוחה.⁠1
1. כך בכ״י לונדון 5975. בדפוס וילנא: ״ונחה״.
זו מיתה כו׳. תניא נמי הכי תתק״ג מיני מיתה כו׳ ר״ל תניא נמי הכי שראוי להתפלל על מיתה יפה ונוחה לפי שיש הרבה מיני מיתות כמנין תוצאות ובודאי יש בהן מיתות משונות הרבה ודריש תוצאות גימטריא דה״ל למכתב מוצאות במ׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב נחמן בר יצחק אמר ״לעת מצא״זו מיתה, שראוי לאדם להתפלל ״לעת מצוא״, כשמוצא אותו המוות, שתהא יציאתו מן העולם בשלוה, וכפי שנאמר: ״למות תוצאות״ (תהלים סח, כא), והריהו מפרש ״תוצאות״ ו״מצוא״ כמלים בעלות משמעות זהה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The time of finding refers to death. One should pray that when death comes, he will leave the world peacefully, as it is stated: “Issues [totzaot] of death” (Psalms 68:21). Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement is based on the etymological similarity between totzaot and matza, finding.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי מִיתָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת״. תּוֹצָאוֹת בְּגִימַטְרְיָא הָכִי הֲווֹ. קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן אַסְכְּרָא, נִיחָא שֶׁבְּכֻלָּן נְשִׁיקָה. אַסְכְּרָא דָּמְיָא כְּחִיזְרָא בִּגְבָבָא דְּעַמְרָא דְּלַאֲחוֹרֵי נִשְׁרָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי כְּפִיטּוּרֵי בְּפִי וֶשֶׁט. נְשִׁיקָה דָּמְיָא כְּמִשְׁחַל בִּנִיתָא מֵחֲלָבָא.

It was also taught in a baraita: Nine hundred and three types of death were created in the world, as it is stated: “Issues [totzaot] of death,” and that, 903, is the numerical value [gimatriya] of totzaot. The Gemara explains that the most difficult of all these types of death is croup [askara], while the easiest is the kiss of death. Croup is like a thorn entangled in a wool fleece, which, when pulled out backwards, tears the wool. Some say that croup is like ropes at the entrance to the esophagus, which would be nearly impossible to insert and excruciating to remove. The kiss of death is like drawing a hair from milk. One should pray that he does not die a painful death.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אסכרה
אסכרהא(ברכות ח.) אכסדרה דמיא כחיזרא אגבבא דעמרא דלאחורי נשרא פירו׳ מין חולי הגרון המחנק ואולי מלה זאת נגזרה מלשון יסכר פי דוברי שקר או עיקרה לשון יוני ופירושה עפוש נולד בוושט ובפה ובהדיא גרסינן במסכת שבת פרק במה מדליקין מכה זו מתחלת בבני מעים וגומרה בפה עיין ערך סרנקי.
ערך בין
ביןב(שבת סז.) שב ביני מדיקנא דכלבא פי׳ ז׳ שערות מזקן הכלב. (מועד קטן כח) וחכמים אומרים עד חצות (ברכות ח.) כמישחל ביניתא מחלבא. וחשאי מביניתא דרישי ועד טופרא דכרעאי (שבת קח) בגמ׳ יינומלין. ביניתא ממזיה (יומא סט) משתמט ביניתא (בבא מציעא פד). אריש ביניתא בעי למיקם (נזיר לט) בגמ׳ דסתם קולע אל השערה ולא יחטיא תרגום בבינת שערה.
ערך נשר
נשרג(ברכות ח.) מגבב׳ דעמרא דלאחורי נשרא בערך גב כתבנו פי׳ ר״ח ואין שם דלאחורי נשרא. ובפי׳ רבינו גרשם ובספרינו כתוב ויש לפרש נשרא העשב שבין הקוצים כמו או תחתיה מפני הנשר ומסתבך הצמר בקוץ ובעשב וכשמשלף הצמר מאחרי הקוץ והעשב אינו משתלף בלא שבירה.
א. [האלז אנצינדונג.]
ב. [האאר.]
ג. [אברייסען.]
אסכרא – אישטר״אנגולמנט בלעז שבתוך הגוף.
כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא – כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה.
כפיטורי בפי ושט – ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע״י חבלים ועקלים שתוחבי׳ בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב.
פיטורי – חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א ו) אטונין.
בפי ושט – הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט.
כמשחל בניתא מחלבא – כמושך נימת שער מתוך החלב.
בד״ה כפיטורי כו׳ כמדת הנקב כצ״ל והס״ד:
בד״ה פיטורי כו׳ ופטורי ציצים אטונין כצ״ל והס״ד ונ״ב פירוש כעין שרשרות:
רש״י ד״ה כמשחל כו׳ כמושך כו׳. כי מן המים משיתהו שמות ב׳ (מתרגם מן מיא שחלתיה):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעין זה תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: ״למות תוצאות״, ו״תוצאות״ בגימטריא הכי הוו [כך הם], תשע מאות ושלוש. ומבואר כי קשה שבכלן, בכל דרכי המיתה — המיתה במחלת האסכרא, ניחא [נוחה] שבכלן — מיתת נשיקה. אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא [דומה כקוץ בגיזת צמר שלאחור היא נושרת], שעם הקוץ הנמשך החוצה נקרע גם הצמר עצמו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהיא כפיטורי [כחבלים] בפי ושט, הנכנסים בדוחק ושמשיכתם גורמת יסורים. ואילו מיתת נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא [דומה כהוצאת שערה מחלב]. ויש לאדם להתפלל שלא תהא מיתתו קשה.
It was also taught in a baraita: Nine hundred and three types of death were created in the world, as it is stated: “Issues [totzaot] of death,” and that, 903, is the numerical value [gimatriya] of totzaot. The Gemara explains that the most difficult of all these types of death is croup [askara], while the easiest is the kiss of death. Croup is like a thorn entangled in a wool fleece, which, when pulled out backwards, tears the wool. Some say that croup is like ropes at the entrance to the esophagus, which would be nearly impossible to insert and excruciating to remove. The kiss of death is like drawing a hair from milk. One should pray that he does not die a painful death.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ר׳רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״, זוֹ קְבוּרָה. א״ראֲמַר רִבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא? ״הַשְֹּמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִֹישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר״ (איוב ג׳:כ״ב). אֲמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: לִיבְעֵי אֱינַשׁ רַחֲמֵי אֲפִילּוּ עַד זִיבּוּלָא בַּתְרַיְיתָא שְׁלָמָא.

Rabbi Yoḥanan said: The time of finding refers to a respectful burial, for which one should pray. Supporting Rabbi Yoḥanan’s interpretation, Rabbi Ḥanina said: What is the verse that teaches that the time of finding refers to burial? “Who rejoice in exultation and are glad when they can find a grave” (Job 3:22), as there are situations in which one is relieved when his body finds a grave in which to rest. Rabba bar Rav Sheila said, that is the meaning of the folk saying: A person should even pray for mercy until the final shovelful of dirt is thrown upon his grave.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זיבולא בתרייתא שלמא – שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו.
זיבולא – פלא״דא בלעז.
זו קבורה כו׳. אע״ג דקבורה חברו חייב לקברו כדאמרי׳ בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מ״ו ע״ב) קבורה מן התורה מנין שנא׳ כי קבור תקברנו מ״מ לא הכל זוכין לכך כמו שמצינו בבית אחאב וכדכתיב אם יוליד איש מאה וגו׳ וגם קבורה לא היתה לו וגו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוחנן אמר: ״לעת מצא״זו קבורה, שראוי להתפלל לקבורה בכבוד ראוי. כסיוע לדבריו של ר׳ יוחנן אמר ר׳ חנינא, מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז לכך — ״השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר״ (איוב ג, כב), הרי שישנם מצבים בהם שש אדם אל מציאת קבר שבו ינוח גופו. ואמר רבה בר רב שילא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: ליבעי אינש רחמי [יבקש אדם רחמים] על עצמו אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא [השלכת רגבי עפר במעדר אחרון בקבורתו שיהיה בשלום].
Rabbi Yoḥanan said: The time of finding refers to a respectful burial, for which one should pray. Supporting Rabbi Yoḥanan’s interpretation, Rabbi Ḥanina said: What is the verse that teaches that the time of finding refers to burial? “Who rejoice in exultation and are glad when they can find a grave” (Job 3:22), as there are situations in which one is relieved when his body finds a grave in which to rest. Rabba bar Rav Sheila said, that is the meaning of the folk saying: A person should even pray for mercy until the final shovelful of dirt is thrown upon his grave.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מָר זוּטְרָא אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״, זֶה בֵּית הַכִּסֵּא. אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא: הָא דְּמָר זוּטְרָא עֲדִיפָא מִכֻּלְּהוּ..

Mar Zutra said: The time of finding refers to finding a lavatory. As most places did not have a sewage system, one was forced to relieve himself outside the city. Because of this unpleasantness, finding a suitable location was called by Mar Zutra, the time of finding. In the West, Eretz Yisrael, they say: This explanation of Mar Zutra is preferable to all of them, as the term motza is explicitly associated in the Bible (see II Kings 10:27) with the lavatory (Rabbi Abraham Moshe Horovitz).
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעת מצא זה בית הכסא – שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד.
מר זוטרא אמר לעת מצוא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמ״ז עדיפא מכלהו – ואשבחו הא מלתא מכולהו משום דכמה חליים בנקביו של אדם כשאין בית הכסא מצוי לו ואמרינן נמי ברוך אתה בבואך שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך והצריך לנקביו ומתפלל תפלתו תועבה והמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו וזהו שבח מציאותו.
מר זוטרא אמר לעת מצוא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו – ואשבחו הא מלתא מכולהו משום דכמה חליים בנקביו של אדם כשאין בית הכסא מצוי לו. ואמרינן נמי ברוך אתה בבואך שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך. והצריך לנקביו ומתפלל תפלתו תועבה. והמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו. וזהו שבח מציאותו:
עדיפא מכולהו כו׳. לא נתן טעם למה עדיפא מכולהו ואפשר דסמך אסיפא דקרא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דלא מתפרש יפה אלא לענין בהכ״ס דלכך יתפלל כל חסיד שיהיה בהכ״ס סמוך לו כדי שלא יצטרך להשהות נקביו ושטף מים רבים של שתן אליו לא יגיעו להיות שותתין על ברכיו דא״א לו לאדם למוקמי נפשיה אם יעצור השתן הרבה על ידי שבית הכסא רחוק ממנו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מר זוטרא אמר: ״לעת מצא״זה בית הכסא. שמאחר שלא היתה מערכת לניקוז מי השופכים ברוב המקומות, חייב היה אדם ליפנות לצרכיו במרחק מן העיר. ואי הנעימות ואף חשש הבזיון שבדבר גורמים שיראה אדם במציאת מקום מתאים ״עת מצוא״. אמרי במערבא [אמרו במערב, בארץ ישראל]: הא [זו] דרך הפירוש של מר זוטרא עדיפא מכלהו [עדיפה מכולן], שכן מפורש במקרא שבית הכסא נקרא ״מוצא״ (ראה מלכים ב י, כז) (רא״מ הורוביץ).
Mar Zutra said: The time of finding refers to finding a lavatory. As most places did not have a sewage system, one was forced to relieve himself outside the city. Because of this unpleasantness, finding a suitable location was called by Mar Zutra, the time of finding. In the West, Eretz Yisrael, they say: This explanation of Mar Zutra is preferable to all of them, as the term motza is explicitly associated in the Bible (see II Kings 10:27) with the lavatory (Rabbi Abraham Moshe Horovitz).
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא: לֵימַא לַן מָר מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָּא דַּאֲמַרְתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּמִילֵּי דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא.

Returning to the tractate’s central topic, Rava said to Rafram bar Pappa: Let the Master say to us some of those outstanding statements that you said in the name of Rav Ḥisda with regard to matters of the synagogue.
רי״ףרא״הרא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי שמעון בן לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה׳ על כל שכני הרעים ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר כי כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם בארץ ישראל כתיב פי׳ דהא כתיב על האדמה אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר להו היינו דמהני להו כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי אמר רב אחא בר׳ חנינא מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים.
אמר רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב. אמר הקב״ה אוהב אני שערים המצויינין בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא משעה שחרב הקב״ה בית המקדש אין להקב״ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ר׳ אמי ור׳ אסי אע״ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא. כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא. לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא. ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה׳ יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ואם תאמר הא אמרי׳ בסוטה בפ׳ אלו נאמרין (סוטה דף לט.) כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר ואפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם. ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה דאם כן הוה ליה לאתויי מילתא דרב ששת התם לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי. ונראה לי לפרש הא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע. אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה. ה״ה לא מהדר אפיה מצי למיגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שרי. והוא היה מהפך פניו. כדי שיכוין לבו בגירסתו. רב אלפס פירש דווקא רב ששת שתורתו אומנתו. אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור {ס״א איסור והיתר} לא:
שם אמר ליה רבא לרפרם ב״פ לימא לן מר. נ״ל דרפרם ב״פ דהכא אינו רפרם ב״פ שהיו לו עשרה בנים דהא ר״פ גופא תלמידיה דרבא הוי ורפרם ב״פ דהכא תלמידו של ר״ח הוי שהיה רבי׳ דרבא וכן מהא דקאמר ליה רבא לימא לן מר משמע דהי׳ גדול יותר מרבא וע״כ דתרי רפרם ב״פ הוו:
שם לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמיה דר״ח במילי דבי כנישתא כו׳ אוהב ה׳ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות כו׳. ולכאורה הוא תמוה דהא לאו ממילי מעליותא דבי כנישתא הוא אלא גריעותא הוא. ונ״ל דמ״מ מילי מעליותא דבי כנישת׳ הוי בהא דדריש ר״ח דכל משכנות יעקב היינו בה״כ דאי במשכן ממש מאי כל משכנות דקאמר ועוד דאין סברא לומר ששערים המצויינים בהלכה יהיו יותר חביבין מקדושת המשכן עצמה אע״כ דאבתי כנסיות קאי וא״כ מדאפקינהו רחמנא בלשון משכן אין לך מעליות׳ יותר מזו כן נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ושוב לנושא המרכזי של המסכת, בית הכנסת. אמר ליה [לו] רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא [יאמר לנו אדוני מאותם דברים מעולים] שאמרת משמיה [משמו] של רב חסדא במילי דבי כנישתא [בענייני בית הכנסת].
Returning to the tractate’s central topic, Rava said to Rafram bar Pappa: Let the Master say to us some of those outstanding statements that you said in the name of Rav Ḥisda with regard to matters of the synagogue.
רי״ףרא״הרא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר רַב חִסְדָּא: מַאי דכתי׳דִּכְתִיב ״אוֹהֵב ה׳ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב״ (תהלים פ״ז:ב׳)? אוֹהֵב ה׳ שְׁעָרִים הַמְּצוּיָּינִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

Rafram said to him, Rav Ḥisda said as follows: What is the meaning of the verse: “The Lord loves the gates of Zion [Tziyyon] more than all the dwellings of Jacob” (Psalms 87:2)? This means that the Lord loves the gates distinguished [metzuyanim] through the study of halakha as they are the gates of Zion, the outstanding gates, more than the synagogues and study halls. Although those places are the most outstanding of the dwellings of Jacob, they are not engaged in the study of halakha.
רי״ףרש״יראב״ןספר הנרמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המצויינים – ציון ואסיפת צבור.
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים לבהכנ״ס שנאמרא לשמור מזוזות פתחיי. שיעור ב׳ פתחים.
א. כגירסת דק״ס והרבה ראשונים שעמו.
1מאי דכתי׳ אוהב יו״י שערי ציון וכו׳ – אוהב יו״י שערין המצויינין בהלכה יתר מבתי כנסיות ומבתי מדרשותא (אוהב יו״י שערי ציון) [פי׳ שערים המצויינים בהלכה] שערין הידועים בפסיקת ההלכה, כמו שהיו [שערי ציון שהיו בהן] (באין) הסנהדרין שמהם יצא פסיקת הדין שנ׳ ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע,⁠ב ובתי מדרשות סתם אין בהם אלא גירסא בלבד.⁠ג וזה [הוא] הפרש שביניהם.⁠ד
א. כל הקטע גם ב״פירוש קדמון״ והשינויים הם משם.
ב. דברים כ״א ה׳.
ג. ראה תר״י ד״ה אוהב, כעי״ז. וע״ע צל״ח ובטור או״ח סי׳ צ׳ ופרישה שם.
ד. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״עד הנה מדברי רבי שצז״ל״ (רש״י). וברש׳⁠ ⁠⁠״י שלפנינו אינו.
1. ד״ה זה ושלושת ד״ה שלאחריו עד סוף ח׳. מופיעים בכ״י לפני הביאורים לדף ט׳:
המצויינין בהלכה וכו׳. דבבהכ״נ רבים מצוים וקטן וגדול שם הוא וכן בבתי מדרשות שלהם יש שהיו לומדים שם מקרא ויש לומדין שם משנה ולא עלו בידן הלכה שיוצאת מן התלמוד כדאמרי׳ ס״פ אלו מציאות (ב״מ ל״ג א׳) העוסקין במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה כו׳ בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו וע״ש פירש״י והיינו שערים מצויינים בהלכה במקום שכל ת״ח קובע מקום לגירסתו בתלמוד המביאה לו הלכה פסוקה וקאמר עלה מיום שחרב ב״ה כו׳ דבזמן שב״ה קיים היה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע״פ סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרויה ועכשיו שחרב בית המקדש אותן ד׳ אמות של הלכה שכל ת״ח קובע לו לגירסתו בתלמוד היא תחתיה להיות השכינה עמו ויצא להם זה הדרש משום דשערי ציון ממש לא יתכן בהם אהבת ה׳ טפי ממשכנות יעקב לזה פירשו דשערי דהכא כמו אל שעריך כתרגומו לתרע בית דינך דהיינו מקום קבוע שממנו יוצאת הוראה לאנשי העיר ה״נ הכא שערי מקום מצוין וקבוע להלכה פסוקה דיפול בו שפיר אהבת ה׳ והשתא ציון נמי עיר ציון ממש לא יתכן דלהך מילתא ודאי אין לחלק בין ציון לשאר עיירות ודריש משכנות בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם במקום משכן שהשכינה שרויה בהם בגלות כדלעיל ודוק:
גמ׳. ז״ל מאי דכתיב אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר ר׳ חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ״ק אין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רפרם, הכי [כך] אמר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב ״אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב״ (תהלים פז, ב) יש לפרש: אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה (שהם ״שערי ציון״ — המיוחדים, הבולטים) יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, אשר אף שהם המעולים ב״משכנות יעקב״, מכל מקום אינם עסוקים בהלכה.
Rafram said to him, Rav Ḥisda said as follows: What is the meaning of the verse: “The Lord loves the gates of Zion [Tziyyon] more than all the dwellings of Jacob” (Psalms 87:2)? This means that the Lord loves the gates distinguished [metzuyanim] through the study of halakha as they are the gates of Zion, the outstanding gates, more than the synagogues and study halls. Although those places are the most outstanding of the dwellings of Jacob, they are not engaged in the study of halakha.
רי״ףרש״יראב״ןספר הנרמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְהַיְינוּ דַּאֲמַר ר׳רִבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין לוֹ להקב״הלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, אֵלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד..

And this concept, that halakha is the most sublime pursuit, is expressed in that which Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple, where the Divine Presence rested in this world, was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world where he reveals His presence exclusively; only the four cubits where the study of halakha is undertaken.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והיינו רעיון זה] על ערכה העליון של התורה הביע ואמר ר׳ חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: מיום שחרב בית המקדש אשר בו היתה השראת ה׳ בעולם אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו מקום התגלות אלא ארבע אמות של (שעוסקים בהן) בהלכה בלבד. ממאמר זה הוציאו אף מסקנות מעשיות.
And this concept, that halakha is the most sublime pursuit, is expressed in that which Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple, where the Divine Presence rested in this world, was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world where he reveals His presence exclusively; only the four cubits where the study of halakha is undertaken.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וַאֲמַר אַבַּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה גָּרֵיסְנָא בְּגוֹ בֵּיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דַּאֲמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, ״מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין לוֹ להקב״הלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, אֵלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד״, דלָא הֲוָה מְצַלֵּינָא אֵלָּא הֵיכָא דְּגָרֵיסְנָא..

This statement has practical ramifications. Abaye said: At first I studied in the house and prayed in the synagogue. Once I heard what Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world, only the four cubits of halakha alone, from which I understood the significance of the four cubits of halakha, and I pray only where I study.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא, ומצלינא בבי כנישתא [בראשונה הייתי לומד בתוך הבית, בביתי, ומתפלל בבית הכנסת]. כיון דשמענא להא [ששמעתי שמועה זו] שאמר ר׳ חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, ומתוך זה הבנתי את חשיבות ארבע אמות של הלכה, לא הוה מצלינא [הייתי מתפלל] אלא היכא דגריסנא [במקום שהייתי לומד].
This statement has practical ramifications. Abaye said: At first I studied in the house and prayed in the synagogue. Once I heard what Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world, only the four cubits of halakha alone, from which I understood the significance of the four cubits of halakha, and I pray only where I study.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) רִבִּי אַמֵי וְרִבִּי אַסֵי, אַף עַל גַּב דְּהָווּ לְהוּ תְּלֵיסַר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבֶרְיָא, לָא מְצַלּוּ אֵלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי, הֵיכָא דַּהֲווֹ גָּרְסִי.:

Similarly, the Gemara relates that Rabbi Ami and Rabbi Asi, despite the fact that they had thirteen synagogues in Tiberias, they would only pray between the pillars where they studied.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביני עמודי – שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר כי ר׳ אמי ור׳ אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא [אף על פי שהיו להם שלושה עשר בתי כנסת] בטבריא לא מצלו [התפללו] אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי [בין העמודים, במקום שהיו לומדים].
Similarly, the Gemara relates that Rabbi Ami and Rabbi Asi, despite the fact that they had thirteen synagogues in Tiberias, they would only pray between the pillars where they studied.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וַאֲמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם, דְּאִילּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב: ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קי״ב:א׳), וְאִילּוּ גַּבֵּי נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ כְּתִיב: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״ (תהלים קכ״ח:ב׳), ״אַשְׁרֶיךָ״, בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״, לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם ״וְטוֹב לָךְ״ לָא כְתִיב בֵּיהּ.:

And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One who benefits from his hard labor is greater than a God-fearing person, i.e., one who is so enthralled by his fear of God that he sits idly by and does not work. As with regard to a God-fearing person, it is written: “Happy is the man who fears the Lord, who greatly desires His mitzvot” (Psalms 112:1), while with regard to one who benefits from his hard work, it is written: “By the labor of your hands you will live; you are happy and it is good for you” (Psalms 128:2). The Gemara explains this verse to mean that you are happy in this world, and it is good for you in the World-to-Come. And regarding a God-fearing person, happy is the man, is written about him but and it is good for you, is not written about him.
רי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וגרסינן בפרק שלשה שאכלו כאחת (בבלי ברכות מז:) אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפילו מאה באין אחריו נוטל שכר כולן שכר כולן סלקא דעתך אלא אימא שכר כנגד כולן.
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי. פי׳ שישהה קצת לאחר שנכנס כדי שתתיישב דעתוא ומפרש לשמור מלשון המתנה.
אמר ליה רבא לרפרם בר אבא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא אמר ליה הכי אמר רב חסדא אוהב ה׳ שערי (בת) ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה׳ שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאמר ר׳ חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. רב אמי ורב אסי אע״ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בגו כנישתא כיון דשמעתא להא דאמר ר׳ חייא בר אמי משמיה דעולא לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא.
ואמר ר׳ חייא בר אמי מאי דכתיב ועוזבי ה׳ יכלו זה שמניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא ר׳ אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. כתב רבינו ז״ל קאמרי רבנןב דוקא רב ששת דתורתו אומנותו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור דהא אמר רבה בר רב הונא (בבלי סוטה לט.} כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר ואפילו בדבר הלכה עד כאן. פי׳ ואיכא דמפרשג דוקא רב ששת דהוה סגי נהור ולא היה לו מותר לקרות בתורה דהוו להו דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאומרן על פהד ולהכי מהדר אפיה וגריסה, והיינו דאמרינן בכולי תלמודא (בבלי סוטה מח:) כדמתרגם רב ששת שלא היה לו מותר לקרות והיה מתרגם.
[רי״ף ד, ב] אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב מנחם אמר רב אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וכלו המשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום מאריכין לו ימיו ושנותיו.
א. כן פי׳ תר״י בשם י״מ והמאירי אבל שאר ראשונים פי׳ כפשוטו.
ב. רבנו חננאל הובא באו״ז הל׳ ק״ש סי׳ יא ובתוס׳ סוטה לט, א. וע׳ ברי״ף מגילה (יד, ב) שהביא תי׳ בה״ג דאיירי דהיו עשרה מלבדו ששמעו, ותי׳ רבואתא דשאני רב ששת דתורתו אומנתו ופסק שם כתי׳ בתרא.
ג. תר״י ותוס׳ סוטה שם.
ד. גיטין ס, ב ותמורה יד, ב.
ה. והיינו דמשו״כ פטור מקריאת התורה כיון שאינו יכול לקרות בעצמו, ולכאו׳ בלאו טעמא דדברים שבכתב וכו׳ תיפו״ל דצריך לקרות בס״ת כשר וגם אם קורא מתוך הכתב צריך שיהא ס״ת כשר ונמצא שרב ששת אינו יכול לקרות וצ״ל דס״ל כשיטת הר״מ בתשובה (פאה״ד סי׳ ט) דגם בס״ת פסול יכול לקרוא ולברך דיעבד ודלא כהרשב״א בתשובה ע׳ ב״י או״ח סי׳ קמג. והנה בכל תירוצי הראשונים על קושיא זו נראה דתקנת עזרא לקרוא בתורה אינו חיוב כל אחד לקרות ולשמוע ורק דבעינן ציבור בשביל לקרות כדין דבר שבקדושה, אלא חיוב הציבור הוא ומי שאינו בבהכ״נ אינו חייב לבוא לשמוע קרה״ת לכולי עלמא, ומי שהוא בבהכ״נ בשעה שהתחילו לקרוא דעת בה״ג דאינו חייב לשמוע ויכול לספר כל שיש עשרה מלבדו ששומעים והיינו דהא איכא קריאת ציבור אבל שאר ראשונים סבירא להו דכל הציבור שנמצא שם מחוייב בהקריאה ולכן גם אם יש עשרה ששומעים אסור לאחרים לספר, ותוס׳ סוטה תי׳ בחד תירוצא דמהדר אפיה שאני והיינו דעי״ז כאינו בכלל הציבור ולא רמי עליה חיובא דציבור, והר״ח והרי״ף דתי׳ דתורתו אומנתו שאני היינו דלא תיקנו כלל קרה״ת בשביל מי שתורתו אומנתו וממילא אינו בכלל החיוב, ויעו׳ ב״י סי׳ קמו בשם או״ז דלכו״ע מותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אם ישנם עשרה ששומעים וכן פסק בשו״ע והיינו כיון דבאמת חיובא דציבור הוא אלא דמ״מ כל הציבור מחוייבין בזה היינו לענין שלא יוציאו עצמם מכלל הציבור לספר בדברים אחרים אבל לקרוא הפרשה שקוראים מותר ודעת הג״מ הביא בב״י דגם זה אסור והיינו דכל הציבור צריכים לשמוע, אך הא מיהא לכולי עלמא חיובא דציבור הוא, ולפ״ז צ״ע תי׳ רבינו ותוס׳ סוטה דכיון דסגי נהור היה לא היה יכול לקרות וממילא לא היה מחוייב בקרה״ת דבשלמא אם הוא חיובא דיחיד לקרוא הרי דרב ששת לאו בכלל החיוב אבל כיון דחיובא דציבור הוא הרי דהחיוב שאחד יקרא והשאר ישמעו ולשמיעה הרי הוא ראוי וצ״ל דגדר החיוב שהטילו על הציבור לקרוא בתורה ור״ש הרי אינו יכול לקיים לזה לקרוא בתורה בציבור ממילא אינו בכלל החיוב. ומש״כ רבינו דבכוליה תלמודא אמרי׳ כדמתרגם רב ששת, מלבד בסוטה מח, ב אי׳ בעלמא רב יוסף. ותוס׳ ב״ק ג, ב דחו פי׳ זה.
ו. בגמ׳ וברי״ף לפנינו שכל המשלים וכו׳.
גדול הנהנה כו׳. נראה לפרש ע״פ מ״ש בתענית (כה.) בר״ח בן דוסא דדחיקא ליה מלתא ובעי רחמי ויהבי ליה משמיא חד כרעא דפתורא דדהבא וחזא בחלמא דהוה מחסר ליה האי כרעא בעוה״ב וז״ש גדול הנהנה בעוה״ז מיגיע כפו שאינו מחסר בזה חלקו בעוה״ב כדכתיב ביה וטוב לך יותר מירא שמים דבעי להנות משכר מעשיו בעה״ז כר״ח בן דוסא דבזה מחסר מחלקו בעה״ב וע״כ לא כתיב ביה וטוב לך ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו ועי׳ בפ׳ אלו טרפות (חולין מד:):
שם ואמר ר׳ חייא משמי׳ דעולא גדול הנהנה מיגיעו כו׳ דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה׳ כו׳. כן הוא בכל הנוסחאות שלפנינו והא דלא מיית׳ מהאי קרא גופ׳ דכתיב אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו וסמיך ליה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך משום דמהאי קרא איכא למימר דכולה חדא מילתא היא והא בלא הא לא סגי משא״כ בהאי קרא דכתיב אשרי איש ירא ה׳ במצותיו חפץ מאד בפשטא דקרא משמע שמניח חפציו לגמרי מפני חפצי שמים ממילא דיושב ובטל אפ״ה לא כתיב בו וטוב לך אלא אשרי לחוד וכל היעודים דכתיב בתר׳ היינו בעניני עה״ז גבור בארץ יהי׳ זרעו הון ועושר בביתו ובזה המזמור אשרי כל ירא ה׳ דאיירי מי שירא ה׳ ונהנה ג״כ מיגיע כפיו אע״פ שעי״כ ממעט מלאכת שמים אפ״ה כתיב בתריה אשריך וטוב לך אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב דבכה״ג הוי חפצי שמים יותר כדי שלא יצטרך לבריות וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד אמר ר׳ חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים שיושב ובטל ממלאכה ומשתעשע ביראתו לה׳, שאילו גבי [אצל] ירא שמים כתיב [נאמר] בכתוב ״אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד״ (תהלים קיב, א) ואילו גבי [אצל] הנהנה מיגיעו כתיב [נאמר]: ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ (שם קכח, ב), ומפרשים: ״אשריך״בעולם הזה, ״וטוב לך״לעולם הבא, ולגבי [ואצל] ירא שמים כתוב אמנם הלשון ״אשרי״, אך ״וטוב לך״ לא כתיב ביה [נאמר בו].
And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One who benefits from his hard labor is greater than a God-fearing person, i.e., one who is so enthralled by his fear of God that he sits idly by and does not work. As with regard to a God-fearing person, it is written: “Happy is the man who fears the Lord, who greatly desires His mitzvot” (Psalms 112:1), while with regard to one who benefits from his hard work, it is written: “By the labor of your hands you will live; you are happy and it is good for you” (Psalms 128:2). The Gemara explains this verse to mean that you are happy in this world, and it is good for you in the World-to-Come. And regarding a God-fearing person, happy is the man, is written about him but and it is good for you, is not written about him.
רי״ףרא״המהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) וַאֲמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים, לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.

And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One should always live in the place where his teacher lives; thereby he will avoid sin. For as long as Shimi ben Gera, who according to tradition was a great Torah scholar and teacher of Solomon (see Gittin 59a), was alive, Solomon did not marry Pharaoh’s daughter. Immediately after the Bible relates the death of Shimi (I Kings, end of ch. 2), Solomon’s marriage to Pharaoh’s daughter is recorded (beginning of ch. 3).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו׳ – דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן שלמה את פרעה (מלכים א ג).
כל זמן ששמעי כו׳ כפירש״י גם יש דרש בזה מדכתיב והנה עמך שמעי בן גרא וגו׳ דמשמע שהיה מצוי עם שלמה והיינו משום שהיה רבו וק״ל:
שם לעולם ידור כו׳. מג״א סימן תר״ח סק״ג:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ר׳ חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שעל ידי כך ימנע מעבירות. שכן מוצאים אנו שכל זמן ששמעי בן גרא (שלפי המסורת היה הוא גדול בתורה ורבו של שלמה. ראה גיטין נט, א) היה קיים, לא נשא שלמה את בת פרעה, לפי שכן במקרא, רק לאחר שמסופר על המתת שמעי (מלכים א סוף פרק ב), מסופר על נישואי שלמה לבת פרעה (תחילת פרק ג).
And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One should always live in the place where his teacher lives; thereby he will avoid sin. For as long as Shimi ben Gera, who according to tradition was a great Torah scholar and teacher of Solomon (see Gittin 59a), was alive, Solomon did not marry Pharaoh’s daughter. Immediately after the Bible relates the death of Shimi (I Kings, end of ch. 2), Solomon’s marriage to Pharaoh’s daughter is recorded (beginning of ch. 3).
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) וְהָתַנְיָא: ״אַל יָדוּר״!

The Gemara raises an objection: Wasn’t it taught in a baraita that one should not live where his teacher lives?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאל ידור אדם במקום רבו!
The Gemara raises an objection: Wasn’t it taught in a baraita that one should not live where his teacher lives?
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) לָא קַשְׁיָא, הָא דִּכְיִיף לֵיהּ, הָא דְּלָא כְיִיף לֵיהּ.:

The Gemara answers: This is not difficult. This, which says that one should live where his teacher lives, is referring to a case where he is acquiescent to his teacher and will heed his teaching and instruction. While this baraita, which says that one should not live where his teacher lives, is referring to a case where he is not acquiescent to him and that will lead them to quarrel.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דכייף ליה – אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו. ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועונים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאמרו שידור אדם במקום רבו הרי זה באופן דכייף ליה הוא כפוף לו] לרבו, ויעשה כפי שיורנו ואז טוב שידור עמו, והא [זה] שאמרו שלא ידור במקום רבו, הרי זה באופן דלא כייף ליה [שאינו כפוף לו] ויבוא לעשות קטטה עם רבו. ומן הדברים הללו שבים שנית אל הנושא המרכזי, בית הכנסת.
The Gemara answers: This is not difficult. This, which says that one should live where his teacher lives, is referring to a case where he is acquiescent to his teacher and will heed his teaching and instruction. While this baraita, which says that one should not live where his teacher lives, is referring to a case where he is not acquiescent to him and that will lead them to quarrel.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי מְנַחֵם אֲמַר ר׳רִבִּי אַמֵי: מַאי דכתי׳דִּכְתִיב: ״וְעוֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ״ (ישעיהו א׳:כ״ח)? הזֶה הַמַּנִּיחַ ס״תסֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא.

The Gemara again returns to the topic of the synagogue. Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: What is the practical halakhic meaning of that which is written: “They who forsake the Lord will perish” (Isaiah 1:28)? This verse refers to one who abandons the Torah scroll when it was taken out to be read and leaves the synagogue, as it appears that he is fleeing from God.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קלג
אמר ר׳ יוחנן מאי דכת׳ עוזבי י״י יכלו זה שמניח ס״ת כשקורין בוא ויוצא. ר׳ אבהו נפיק בין גברא לגברא. בין פסוק לפסוק עלתה בתיקו ולאב נפיק.
א. לפנינו ליתא ׳כשקורין בו׳. ועי׳ עינים למשפט שכמה ראשונים כתבו כן (הרמב״ם והמאירי והתניא) ויש ראשונים שכתבו כשהוא פתוח (רי״ף ורא״ש וראבי״ה שם וטור סי׳ קמו וגרסי כן בגמרא).
ב. וכ״כ בה״ג. וכ״כ תר״י דהו״ל תיקו דאורייתא ולחומרא. וכ״פ הטור סי׳ קמו. ועי׳ דברי חמודות אות לא בטעם הדבר.
מ״ד עוזבי ה׳ וגו׳ זה המניח ס״ת כו׳. דגבי תורה כתיב האי לישנא על עזבם את תורתי וגו׳ וק״ל:
בענין קדושת ביהכ״נ וביהמ״ד
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא בר יהודה, אמר ר׳ מנחם, אמר ר׳ אמי: מאי דכתיב [מהו שנאמר], כיצד מתפרש הלכה למעשה הכתוב ״ועוזבי ה׳ יכלו״ (ישעיהו א, כח)זה המניח ספר תורה בשעה שהוציאוהו לקרוא בתפילה, ויוצא מבית הכנסת, שהרי הוא נראה כבורח מדבר ה׳.
The Gemara again returns to the topic of the synagogue. Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: What is the practical halakhic meaning of that which is written: “They who forsake the Lord will perish” (Isaiah 1:28)? This verse refers to one who abandons the Torah scroll when it was taken out to be read and leaves the synagogue, as it appears that he is fleeing from God.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) ורִבִּי אַבָּהוּ נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא..

Practically speaking, the Gemara relates that Rabbi Abbahu would go out between one person who read the Torah and the next person who did so. Since the scroll was closed between readers, it was not considered to be a show of contempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה למעשה אמרו כי ר׳ אבהו נפיק [היה יוצא] בין גברא לגברא [איש לאיש] הקוראים בספר התורה. כי מאחר שמפסיקים בין קריאתו של אדם אחד לזו של הבא אחריו, ואף סוגרים את הספר לפי שעה, אין בכך משום ביזוי התורה כשיוצא.
Practically speaking, the Gemara relates that Rabbi Abbahu would go out between one person who read the Torah and the next person who did so. Since the scroll was closed between readers, it was not considered to be a show of contempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) בָּעֵי רַב פַּפָּא: זבֵּין פְּסוּקָא לְפְסוּקָא מַהוּ?

Rav Pappa raised a dilemma: What is the ruling with regard to leaving between one verse and the next verse? Is one permitted to leave during a break in the Torah reading while the verse was translated into Aramaic?
עין משפט נר מצוהרי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בין פסוקא לפסוקא כו׳. עי׳ יומא ע׳ ע״א בת״י ד״ה ולא מפני:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי [שאל] רב פפא: בין פסוקא לפסוקא [בין פסוק לפסוק] מהו הדין בכגון זה? שמאחר ונהגו להפסיק בין פסוק לפסוק בתרגום לארמית, האם מותר בשעת הפסק זה לצאת החוצה.
Rav Pappa raised a dilemma: What is the ruling with regard to leaving between one verse and the next verse? Is one permitted to leave during a break in the Torah reading while the verse was translated into Aramaic?
עין משפט נר מצוהרי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(28) תֵּיקוּ.

An answer to this question was not found, so the dilemma stands unresolved.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
An answer to this question was not found, so the dilemma stands unresolved.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(29) חרַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס, אֲמַר, אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ.:

The Gemara relates that Rav Sheshet would turn his face away from the Torah while it was being read and study. Explaining this practice, he said: We are engaged in ours, the study of the Oral Torah and they are engaged in theirs, listening to the Written Torah. Since Rav Sheshet was engaged in Torah study, he is not considered one who forsakes the Lord.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ארב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. וקאמרי רבואתאב דוקא כגון רב ששת, דתורתו אומנותוג.
א. מקור הזיהוי: רי״ף. וראה בהערה הבאה.
ב. הוא רבינו האיי גאון, שכך כתב בתשובה בהדיא: ודשאילתון הא דרב ששת מהדר אפיה וגארס וכול׳, הילכתא כרב ששת ושרי למעבד הכין, או דילמא הני מילי ברב ששת ודאריה אבל בזמן הזה לא, דאיפליגי גאונים ז״ל בהדא מילתא ילמדנו אדוננו.
הכין חזינא דהיכא דמיחזין כי יוהרא לא ליעביד הכי כדרב ששת ולא יספר בדבר הלכה כדרבה בר רב הונא כי דאמ׳ במאן דלא רגיל לאיגרס תדיר, ומאן דדאחי גירסיה מקמי מלאכה או מיקמי שיחת חולין דאמרין אינאשי, האי לאו תדיר קא גרס, השתא מאי דקמה הוא מהדר אפיה ובציבורא אין אזניו אל ספר התורה יוהרא בעלמא הוא, הילכך לראות לסיפרא טפי עדיף, ואי מהרהר בליביה בהויא דשמעתא שפיר דאמי. אבל מאן דרגיל תדיר לגרוס ותורתו היא אומנותו ומפרסמא מילתא דהכין, כי דקאמ׳ אנן בדידן ואינהו בדידהו, שפיר דאמי למעבד כרב ששת (׳שתי תשובות חדשות לרב האי גאון׳, מוריה יא תשמ״ו עמ׳ ב-ג).
ג. וכן פירש רבינו חננאל דהותר לו לעשות כן משום דתורתו אומנותו, והוסיף דמשו״ה האידנא אסור. וכן פירש הרמב״ם (הל׳ תפלה פי״ב ה״ט). וכ״כ בספר העתים (סי׳ קעו) בשם רבוותא, וכ״כ ריב״ב מדנפשיה. ודעת רב פלטוי גאון (תשובות הגאונים - חמדה גנוזה סימן קא. ׳שרידים מהגניזה׳, תורתן של גאונים ח״ו עמוד קפט) שכל האיסור להחזיר פניו בשעת קריאת התורה הוא לעוסק בשיחת חולין, אך העוסק בתורה שפיר יש לו לעשות כן, ואף אם אין תורתו אומנותו. והוסיף הרי״ף שלהורות לשואל הלכה או לפרש לו מימרא לפי שעה ג״כ אסור, אלא למי שתורתו אומנותו. ונזכרה דעת רבינו בסתם בספר הנר שכתב: רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס, פירוש בשמעתא. יש מפרש כי רב ששת דהוה מהדר לאו משום דתורתו אומנותו, אלא משום דהוה סגי נהור וסגי נהור פטור מליקרות, ומשום כך אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו, ע״כ. וכדבריו כ״ה בפירוש קדמון, בתשובות הגאונים - ליק (סי׳ פ) ובכת״י לונדון (ח״א סי׳ צד) בשם גאון, בשינוי לשון מעט. וכ״כ הרא״ה, והוסיף דמשו״ה מצינו בכולי תלמודא ׳כדמתרגם רב ששת׳, והיינו משום שלא הותר לו לקרות בתורה שבכתב אלא לתרגם. ויש להעיר על דבריו דלפנינו בתלמוד לא נזכר לשון ״כדמתרגם רב ששת״ אלא פעם אחת במסכת סוטה (מח:) [כן הוא בדפוס ונציה ווילנא. ואולם בתלמוד כת״י מינכן, כת״י אוקספורד, ובקטע גניזה הגירסה: ״כדמתרגם רב יוסף״, וכ״ג רש״י, וכן הגיה המהרש״ל על דפוס ונציה וכתב שצ״ל ״כדמתרגם רב יוסף״, ושכן הוא בסמ״ג (לאוין סי׳ עט ד״ה חמשה מיני)].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהדר אפיה וגריס – משנתו כשקורין בספר תורה.
רב ששת הוה מהדר אפיה, בעידנא דקרו בס״ת וגריס בשמעתא, אמר אינהוא בדידהו ואנן בדידן. בדוקא רב ששת וכיוצא בו דתורתן אומנותן היא אבל האידנא כרבא ס״ל דאמר (סוטה לט ע״א) כיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. וכל שכן במילי דעלמא. שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו ולא ענו עוד.
א. כגי׳ בית נתן וראבי״ה ואו״ז שבהע׳ הבאה. וכת׳ הר״ב דק״ס דסדר ישר הוא.
ב. מקור הדברים בפי׳ ר״ח, הובא בראבי״ה סי׳ כא ובאו״ז הל׳ ק״ש סי׳ יא.
רב ששת מהדר אפיה וגריס – וא״ת והא אמרינן בסוטה (דף לט.) מאי דכתי׳ וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי׳ בדבר הלכה. ויש לומר התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קול קריאת התורה והכא איירי בנחת. והאי דקא מהדר אפיה רבותא משמע אע״ג דמהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שפיר דמי והאי דאהדר אפיה כדי שיכוון גרסתו. ורב אלפס (מגילה פ״ד) כתב דה״ג מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד. אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא. והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא ועוד תירץ האלפסי שאני רב ששת שתורתו אומנתו הוא. ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא.
ר׳ ששת הוה מהדר אפיה וגריסא – לאו משום דתורתו אומנותוב אלא משום דהוה סגי נהור וסגי נהור פטור מלקרא בתורתו ומשום כך אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו.⁠ג
אבל להורות לאדם ששואל לפי שעהד – פיר׳ אדם ששמע הקורא בספר תורה והוצרך אותה שעה לשאול על טעם אותו הפסוק ששמע. שאם ימתין עד שיגמור הקורא ישכח מה שהוא צריך לשאול עליו, אעפ״כ (שאמ׳) [אסור] לו לשאול בזמן שספר התורה פתוח.⁠ה
א. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״פי׳ בשמעתא, יש מפרש כי רב ששת דהוה מהדר לא משום וכו׳⁠ ⁠⁠״, ונראה שכן צ״ל גם לפנינו.
ב. כפירוש הרי״ף שהובא בתוס׳ כאן וכ״פ באו״ז סי׳ י״א ובראבי״ה סי׳ כ״א בשם ר״ח (אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 6).
ג. בתשובות גאונים ליק סי׳ פ׳ (אוצה״ג התשובות עמ׳ 18): ״אנן בדידן אנו כמו שאנו חייבים דהיינו תורה שבע״פ לפי שהיה סגי נהור פטור מקרית ס״ת שהם דברים שבכתב״.
ד. לשון הרי״ף כאן.
ה. ראה בענין זה במג״א סי׳ קמ״ו סק״ד. וע״ע ספר העתים לר״י אלברצלוני עמ׳ 260.
רב ששת מהדר אפיה וגריס – וא״ת והא אמרינן בסוטה בפ׳ אלו נאמרין (דף ל״ט ע״ב) כיון שנפתח ס״ת אסור לדבר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם, ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה, דא״כ הוי ליה לאתויי מילתיה דרב ששת התם, ונ״ל דהא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה ה״ה דלא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו דמהדר אפיה שנראה כמניח ס״ת שרי והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו, ורב אלפס פי׳ דוקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל איניש אחרינא אסור:
רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס – ויש מפרשים דדוק׳ רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה.
רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס – ויש מפרשים דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה:
תוספות בד״ה רב ששת כו׳ רבותא משמע כו׳ נ״ב פי׳ ואינו צריך למהדר אפיה וק״ל:
בא״ד גרסתו כו׳ והלכות גדולות מפרשי דוקא שיש כו׳ בלא הוא ועוד תירץ כו׳ אומנותו הוא ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא ולא כדברי הלכות גדולות כצ״ל והס״ד ונ״ב פי׳ הלכך לדידן אסור נ״ל:
בד״ה רב ששת כו׳ והאי דקא מהדר אפיה רבותא כו׳ עכ״ל ר״ל דלכך נקט תלמודא דקא מהדר אפיה לאשמועינן רבותא כו׳ מיהו איהו ודאי לא מה״ט הוה מהדר אפיה אלא כדי שיכוין גירסתו וק״ל:
בא״ד כדי שיכוין גירסתו וה״ג מפרשי דוקא שיש כו׳ ועוד תירץ האלפסי כו׳ כצ״ל:
א.
בביאור מעלת ביהמ״ד הקבוע להלכה
לכאורה צריך ביאור מהי המעלה דשערים המצויינים בהלכה בהשוואה לבית הכנסת, דהרי ביהכ״נ הוי מקדש מעט (מגילה כט א) דחלה בו מעין קדושת בית המקדש, ומ״ש בית הכנסת מבית מדרש הקבוע להלכה. ועיין ברבינו יונה (דף ד׳ בדפי הרי״ף ד״ה אוהב ה׳) וז״ל אלא ודאי רוצה לומר שאוהב הקב״ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמו שאוהב ביהמ״ק יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות כך אוהב שערים המצויינים בהלכה כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק, לפי שהמקומות הקבועים הם במקום ביהמ״ק כדאמרינן מיום שחרב ביהמ״ק אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד עכ״ל.
והנה עיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ מלכים ה״א) שכתב וז״ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנא׳ תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנא׳ לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ״ל. והקשה הלח״מ דהרמב״ם (בפ״א מהל׳ ביהב״ח ה״א) כתב וז״ל מצות עשה לעשות בית לה׳ שנא׳ ועשו לי מקדש וכו׳ עכ״ל, וצ״ע מדוע בהל׳ מלכים הביא את הקרא ד״לשכנו תדרשו״. ועוד צ״ע ברמב״ם שכתב (בפ״ו מהל׳ ביהב״ח הי״ד) ששלמה המלך קידש את העזרה וירושלים והרי בגמ׳ זבחים (דף כד.) מבואר שדוד קידש את העזרה.
ונראה דחלין ב׳ דינים בקדושת בית המקדש: א) חלות דין קדושת מקדש, ב) חלות דין קדושת בית הבחירה. ותרוויהו חלוקים הם ביסוד דינם, שדין קדושת המקדש חלה כחלות קדושה בבית עצמו ואינה חלה מדין קדושת המקום דהרי קדושת מקדש אינה חלה דוקא במקום מסוים בלבד, דיכולה לעבור ממקום למקום עפ״י הדיבור, וכמו שמצינו שהמשכן היה במדבר בגלגל ובשילה. אמנם קדושת בית הבחירה הויא חלות קדושת מקום - שנבחר המקום שבהר המוריה ונתקדש לדורות, וכמבואר ברמב״ם (פ״א ה״ג מהל׳ בית הבחירה) וז״ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה׳ וכו׳ ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה וכו׳ עכ״ל. ולפיכך משנחרב המשכן בשילה הותרו הבמות משא״כ משנבנה ביהמ״ק בירושלים נאסרו הבמות לעולם. דבמשכן בשילה נאסרו הבמות משום שחלה קדושה בגוף הבית של המשכן, ומשנחרב המשכן ובטלה קדושת הבית - בטל האוסר והותרו הבמות. משא״כ בביהמ״ק שחל איסור במות משום שחל קדושת מקום בית הבחירה, ואף לאחר חורבן הבית עדיין נשארה קדושת בית הבחירה במקומה לדורות. ובאמת יש בענין זה שתי פרשיות נפרדות בתורה, דמצות בנין המקדש נלמדת מקרא ד״ועשו לי מקדש״ (שמות כ״ה, ח׳), ומצות בית הבחירה נלמדת מקרא ד״כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ וכו׳ לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים י״ב, ה׳). ולפי״ז מיושבת קושיית הלח״מ הנ״ל, דבהל׳ ביהב״ח דמיירי גם לגבי המשכן שעשה משה הביא הרמב״ם את הפסוק ד״ועשו לי מקדש״ שממנו נלמד דין עשיית המקדש וקדושת בית המקדש. אמנם בהל׳ מלכים מיירי הרמב״ם לענין מצות בנין בית הבחירה הנלמדת מקרא ד״לשכנו תדרשו ובאת שמה״. ולפי״ז י״ל דבאמת דוד המלך קידש את המקדש בקדושת בית הבחירה וכמבואר ברמב״ם (פ״א מהל׳ ביהב״ח ה״ג) וז״ל ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה׳ האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל ויאמר זאת מנוחתי עדי עד עכ״ל. אמנם קדושת בנין בית המקדש עצמו נתקדשה ע״י שלמה המלך שבנה את המקדש, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ו מהלכות בית הבחירה הי״ד) וז״ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשה לעת״ל עכ״לא.
ולפי״ז נראה דבתי כנסיות ובתי מדרשות דעלמא קדושתן חלה מעין קדושת המקדש, דהיינו דהבית עצמו נתקדש אבל אין בהם חלות קדושת מקום. משא״כ ביהמ״ד הקבוע להוראה - דהיינו שערים המצויינים בהלכה - דחלה בהם מעין קדושת בית הבחירה, דאף עצם המקום נתקדש. ונראה עוד דקדושת בית המקדש חלה מפאת היותו בית המקודש לעבודה - שהקריבו בו קרבנות, וכדמשמע מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ בית הבחירה ה״א) וז״ל מצות עשה לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות עכ״ל. ומבואר דיסוד מצות בנין בית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להיות מקריבין בו קרבנות. ונראה דמשו״ה חלה קדושת המקדש בכל מקום שהיה בית המיוחד להקרבת קרבנות, ולכן חלה קדושת המקדש במשכן במדבר, בגלגל, בשילה, ובבית המקדש. וה״ה בבית הכנסת שהוא מקום תפלה ועבודה שבלב שחלה בו מעין קדושת בית המקדש שהבית עצמו נתקדש כבית המקודש לעבודה. ומאידך בבית הבחירה חלה קדושת מקום. ונראה דמשו״ה מקום ישיבת הסנהדרין הרי הוא דוקא בלשכת הגזית בבית הבחירה ולא בשאר המקדשות, ומשום שנאמר (דברים י״ז, ח׳) ״וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״, דמשם נלמד שהסנהדרין יושבין בבית הבחירה. וכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ ממרים ה״א) וז״ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם יוצא חק ומשפט לכל ישראל עכ״ל. ומבואר שחל דין שמקום ישיבת הסנהדרין שהם עיקר תושבע״פ ועמודי ההוראה הוא רק בבית הבחירה דוקא. ונראה דהוא הדין שבמקום הקבוע להוראה דעלמא חל בו נמי מעין דין בית הבחירה וקדושת מקום. ובשערים המצויינים בהלכה חלה מעין קדושת בית הבחירה - שאין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה. ועיין בפסוקים (תהילים פ״ז, א׳ - ג׳) ״לבני קרח מזמור שיר, יסודנו בהררי קדש. אהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב. נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה וכו׳⁠ ⁠⁠״. וכל הפרק ההוא מיירי בבית הבחירה. ומבואר מזה כדברינו דשערים המצויינים בהלכה קדושתן מעין קדושת בית הבחירה, משא״כ בתי כנסיות דאינם אלא מעין קדושת משכן ובית המקדש. ולפי״ז י״ל דהעדיפות של מקום הקבוע להוראה והלכה מבית הכנסת הוא משום שקדושת בית הבחירה עדיפא מקדושת בית המקדש.
ב.
אם עדיף להתפלל בביהכ״נ או בביהמ״ד
והנה יעויין בסוגיא מס׳ מגילה (דף כו: - כז א) שדנה הגמ׳ האם מותר לשנות בית הכנסת ולעשותו בית המדרש. ״אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסיר, ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, אמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דא״ר יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה. דרש בר קפרא מאי דכתיב וישרף את בית ה׳ ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש, בית ה׳ זה בית המקדש, בית המלך אלו פלטרין של מלך. ואת כל בית גדול שרף באש, ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה, מ״ד תורה דכתיב ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ומ״ד תפלה דכתיב ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע, ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד. תסתיים דר׳ יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר ריב״ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש״.
ומבואר בגמ׳ שנחלקו בפירוש הפסוק ״וכל בית גדול שרף באש״ אם ״בית גדול״ ר״ל מקום שמגדלין בו תפלה או מקום שמגדלין בו תורה. ומשמע דפליגי אי קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש או דקדושת בית המדרש עדיפא.
וצ״ע דאמרינן בסוגיין דאוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, וביארנו דקדושת שערים המצויינים בהלכה עדיפא משום דהויא מעין קדושת בית הבחירה, ואילו קדושת בית הכנסת היא רק כקדושת המקדש, ויקשה למ״ד דבית גדול זה תפלה דס״ל דקדושת בית הכנסת עדיפא מבית המדרש. אמנם נראה דלפי גירסת הגמ׳ ״אוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות״, פירוש שערים המצויינים בהלכה היינו מקום הקבוע להוראה, וקדושתו עדיפא מבית הכנסת ומבית מדרש דעלמא שלומדים בהם תורה (וכמש״כ רבינו יונה). ואילו הסוגיא במגילה דנה בבית המדרש דעלמא שהוא מקום שלומדים בו תורה, אך אינו מקום הקבוע להוראה, האם עדיף מבית הכנסת או לא. ואילו בסוגיין מיירי בביהמ״ד הקבוע להוראה דעדיף מבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ברם עיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ג) וז״ל בית המדרש גדול מבית הכנסת וחכמים גדולים אע״פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה עכ״ל. ומשמע שהרמב״ם לא גרס ״יותר מבתי מדרשות״ וס״ל שדינו של ר׳ חסדא בסוגיין הוא דבית המדרש דעלמא עדיף מבית הכנסת. ולפי זה צ״ע סתירת הסוגיות, ואם היא מחלוקת הסוגיות למה שינה אביי מקום תפלתו לבית המדרש לאחר ששמע חידושו של ר׳ חסדא והרי בסוגיא דמס׳ מגילה מבואר דלר׳ יוחנן קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש, ואי ס״ל כוותיה היה לו להמשיך להתפלל בבית הכנסת.
וע״כ צ״ל שהן ב׳ סוגיות נפרדות, דבמס׳ מגילה דנה הגמ׳ האם מותר לשנות מבית הכנסת לבית המדרש או בית המדרש לבית הכנסת משום דמעלין בקודש ואין מורידין. ולגבי זה נחלקו איזו קדושה עדיפא ותלוי בפירוש הקרא ״בית גדול אשר שרף ה׳⁠ ⁠⁠״. ואפילו אי נימא כריב״ל דאסור לשנות בית המדרש לבית הכנסת דמעלין בקודש ואין מורידין, מכל מקום יתכן שעדיף להתפלל בביהכ״נ שהוא מקום המיוחד לתפלה. ואילו בסוגיין דנה הגמ׳ איזה מקום עדיפא לתפלה - בית הכנסת או בית המדרש. ואף אי ס״ל כר״י דאסור לשנות בית הכנסת לבית המדרש דקדושת בית הכנסת עדיפא, מכל מקום לגבי תפלה יתכן דמודה ר׳ יוחנן לחידוש דר׳ חסדא דתפלה בבית המדרש עדיפא, ומשום כך חזר אביי וקבע מקום תפלתו בבית המדרש שלמד בו.
והנה בביאור סברת ר׳ חסדא דבית המדרש שמיוחד ללימוד התורה מהני יותר לתפלה מבית הכנסת שמיוחד רק לתפלה, י״ל דר׳ חסדא מחדש דעצם ההקצאה של בית המדרש למקום מיוחד ללימוד התורה חשיבא נמי הקצאה לתפלה. דנאמרת הלכה דמעיקר דין תפלה חייבים לצרף ולשלב תורה לתפלה. וכדאיתא לקמן (דף לא.) ״אין עומדין להתפלל וכו׳ אלא מתוך הלכה פסוקה״.
ויש להביא כמה ראיות דיש קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה:
א) כתב הרמב״ם בסה״מ (מצוה ה׳) וז״ל הוא שצונו לעבדו, נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה׳ אלקיכם ואמר ואותו תעבדו כו׳ הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו ג״כ ולעבדו זו תלמוד. ובמשנתו של ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה׳ אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע״ה עכ״ל. ומפורש ברמב״ם שמצות עבודת ד׳ יתברך כוללת שני דברים, תפלה ותורה, כי ע״י תלמוד תורה מקיים אדם מצות עבודה שבלב כמו שמקיימה בתפלה. ולפי זה י״ל דיש קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה לקיים מצות עבודת ה׳ בשלימותה. ומפני כך י״ל שבית המדרש שהוא מקום המקודש לתלמוד תורה נתקדש לשם קיום מצות עבודת ד׳ יתברך בדומה לבית הכנסת שנתקדש לעבודת ה׳ ע״י תפלה.
ב) תפלה הויא קיום דקבלת עול מלכות שמים וכדמבואר לקמן (דף יד:) וז״ל ואמר ר׳ יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק״ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה עכ״ל. וכן יש קיום של קבלת עול מלכות שמים בתלמוד תורה. והא ראייה שאחרי לימוד תורה ברבים אומרים קדיש דרבנן דביסודו מהוה קבלת עול מלכות שמים. ועוד ראייה מהרמב״ם (פ״א מהל׳ ק״ש ה״ב) שכתב וז״ל ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ״ל. ומפורש ברמב״ם שת״ת הוא העיקר הגדול בקבלת עול מלכות שמים שהכל תלוי בו. וממילא י״ל דחל קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה, דתרוייהו הויין קיום דקבלת עומ״ש.
ג) מבואר בגמרא לקמן (דף לא.) ז״ל ת״ר אין עומדין להתפלל כו׳ אלא מתוך הלכה פסוקה עכ״ל, וכעין זה קבע שם הירושלמי (פ״ה ה״א) ז״ל תני לא יעמוד אדם ויתפלל כו׳ אלא מתוך דבר של תורה עכ״ל. וכן נמי כתבו שם בתוס׳ (דף לא. ד״ה רבנן) דאליבא דרבנן שאמרו שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש היינו תורה, וז״ל מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה עכ״ל. וכן נמי כתב רש״י על הברייתא שם שאין עומדין להתפלל כו׳ אלא מתוך שמחה של מצוה (ד״ה אלא מתוך שמחה) וז״ל כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה׳ את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה׳ את עמו עכ״ל. ונראה שכל המחלוקת בסוגיא היא רק אם צריכים לסדר לפני תפלה הלכות של תורה שבע״פ או דברי רצוי מדברי תורה שבכתב. אמנם לכולי עלמא המתפלל חייב לסדר דברי תורה לפני התפלה. והטעם משום שאף בתורה יש קיום של תפלה, כי תלמוד תורה מהוה עבודה שבלב כמו תפלה, ולכן בדין הוא לצרף את שתיהן יחד לקיום מצות תפלה אחת.
ונראה לבאר עוד דאיתא בסוגיין ״ואמר אביי מריש הוה גרסינא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא וכו׳ מיום שחרב ביהמ״ק אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא״. ומבואר דבקיום צירוף תורה לתפלה ישנן שתי הלכות: א) שעדיף להתפלל בבית המדרש מבית הכנסת, שע״י שמתפלל בבית המדרש חל צירוף בין תלמוד תורה לתפלה וזוהי מעלה בעצם התפלה עצמה. ב) שעדיף לאדם להתפלל במקום שהוא עצמו לומד, ולא רק שיתפלל בבית המדרש דעלמא. והנה אי נימא שר״ח ס״ל דבית המדרש מקודש יותר מבית הכנסת וע״כ עדיף להתפלל בבית המדרש צ״ע למה צריך לדקדק להתפלל דוקא בבית המדרש שבו הוא עצמו לומד, הרי כל בית המדרש דעלמא קדושתה עדיפא מבית הכנסת. אמנם לפמש״נ י״ל שיסוד הדין להתפלל בבית המדרש הוא משום שחל קיום מיוחד לצרף הקיום דעבודת ה׳ שבתלמוד תורה לתפלה, ולפי״ז יתכן דמשום כך חל דין מסוים להתפלל במקום שהוא עצמו לומד בכדי לצרף קיום עבודה שבלב ע״י לימוד התורה דידיה עם קיום עבודה שבלב דידיה ע״י תפלהב.
ג.
בביאור מחלוקת האמוראים אי קדושת ביהכ״נ עדיפא מקדושת ביהמ״ד
בגמ׳ (מגילה כז א) מבואר דר׳ פפא ור׳ פפי ור׳ יוחנן וירב״ל נחלקו אם קדושת בית הכנסת דעלמא עדיפא מקדושת בית המדרש דעלמא או לא. וצ״ב ביסוד מחלקותם.
ונראה לבאר את המחלוקת עפי״מ שחלוקים הרמב״ם והרמב״ן ביסוד קדושת בית המקדש. דהנה הרמב״ם כתב (פ״א מהל׳ בית הבחירה ה״א) וז״ל מצות עשה לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש עכ״ל. ומבואר דאליבא דהרמב״ם עיקר המצוה בבניית בית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להקרבת קרבנות - דהיינו בית לצורך עבודת ד׳. מאידך הרמב״ן בפירושו עה״ת (ריש פ׳ תרומה) פליג עליו וז״ל ולכן צוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל, והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה כו׳ וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר כו׳ עכ״ל. ועוד כתב הרמב״ן (דברים י׳, ד׳ - ה׳) וז״ל ועל דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שיטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים כו׳ והנה הזכיר זו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה עכ״ל. ומבואר מהרמב״ן דעיקר המצוה בבניית המשכן והמקדש הוא שיהיה מקום מוכן להשראת השכינה בתוך בני ישראל. וצריך שיהיה בו מקום להניח בו ארון הקדש שהוא עיקר המקום של השראת השכינה. אמנם יש להעיר דאפילו לרמב״ן עצם החפצא של הארון אינו מעכב, שהרי בבית שני לא היה ארון קדש אלא שמקום הארון מעכב, ובבית שני כמו בבית ראשון ובמשכן היה מקום ק״ק שהוא מקום הארון. ולפי״ז נראה שיש נ״מ בין הרמב״ם לבין הרמב״ן בבניית בית המקדש בלי מזבח, שלרמב״ם מזבח להקריב עליו קרבנות מעכב במצות בנין בית המקדש ואילו אליבא דהרמב״ן מזבח אינו מעכב.
ולפי שיטת הרמב״ם י״ל דכיון דיסוד קדושת בית המקדש הוא משום דהוי מקום לעבודה, בית הכנסת דומה למקדש יותר מבית המדרש שהרי עיקר מצות בית הכנסת היא תפלה המהווה עבודה שבלב, וכמוש״כ הרמב״ם (פ״א מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנא׳ ועבדתם את ה׳ אלקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו הוא עבודה שבלב זו תפלה עכ״ל. וכמו״כ כתב (פי״א מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בהכ״נ עכ״ל. ולכן רב פפא ור׳ יוחנן סברי שקדושת ביהכ״נ היא למעלה מקדושת ביהמ״ד משום דעבודה מהוה היסוד של קדושת ביהמ״ק, והוא נמי יסוד קדושת ביהכ״נ.
מאידך רב פפא וריב״ל ס״ל שקדושת בית המדרש למעלה מקדושת בית הכנסת. ויתכן שסברתם כדעת הרמב״ן שעיקר קדושת בית המקדש נובעת מארון הקדש המהוה המקור להשראת השכינה במקדש. ויוצא לפי״ז שעיקר הדבר המקדש את בית המקדש הוא התורה. ולכן בית המדרש דומה לבית המקדש יותר מבית הכנסת, כי קדושת בית המדרש חלה מפני התורה כמו עיקר הקדושה שבבית המקדש.
ד.
אמנם לפי״ז צ״ע בשיטת הרמב״ם שפסק כרב פפי וריב״ל, וכמוש״כ (פי״א מהל׳ תפלה הל׳ י״ד) וז״ל מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש. אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקדש ולא מורידין עכ״ל. וקשה שהרי נתבאר שהרמב״ם סובר שיסוד קדושת ביהמ״ק הוא משום דהוי מקום עבודה, ולכאורה א״כ ביהכ״נ יותר דומה לביהמ״ק ותהא קדושתה למעלה מקדושת ביהמ״ד.
והנה נחלקו הראשונים ביסוד קדושת בית הכנסת, (עיין בר״ן במגילה דף ח. בדפי הרי״ף) דהרמב״ן סובר דיסוד קדושתה הוא משום שהוקצה למצות תפלה וקדושתה מדין תשמישי מצוה. ואילו הר״ן חולק עליו וסובר שחל בבית הכנסת קדושה מדרבנן, ולכאורה קדושת בית הכנסת מדרבנן היא, מעין קדושת המקדש. ברם מהרמב״ם משמע דס״ל דחלה קדושת בית הכנסת מדאורייתא מעין קדושת בית המקדש, שהרי כלל הרמב״ם איסור ניתוץ בתי כנסיות בלאו דלא תעשון כן לה׳ אלוקיכם (וכדמבואר ברמב״ם סה״מ ל״ת ס״ה). וכן יש להוכיח ממה שפסק (פי״א מהל׳ תפלה הי״א) שביהכ״נ שחרב קדושתו קיימת שנא׳ והשימותי את מקדשיכם אע״פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכמו״כ פסק (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז) לגבי קדושת המקדש מהך קרא דוהשימותי את מקדשיכם אע״פ ששמומין בקדושתן הן עומדין. ומשמע מזה דלדעת הרמב״ם חלה חלות קדושה בבית הכנסת מדאורייתא, והוה מעין קדושת מקדש, וקדושתן מחמת השכינה דבית הכנסת הוא מקדש מעט. (ועיין לקמן בשיעורים לדף סב: בענין קדושת בית הכנסת ובית המדרש באריכות).
והנה הרמב״ם (פ״א מהל׳ בית הבחירה ה״א) סובר שיסוד קדושת בית המקדש הוא דהוי מקום לעבודת ד׳ יתברך, וא״כ קדושת בית הכנסת הקדוש נמי לעבודת ד׳ בתפלה לכאורה דומה יותר לקדושת בית המקדש מקדושת בית המדרש הקדוש בקדושת התורה ולא לעבודה, ובדין הוא שקדושת בית הכנסת תהיה למעלה מקדושת בית המדרש, וא״כ למה פסק הרמב״ם שקדושת בית המדרש למעלה מקודשת בית הכנסת.
ונראה ליישב עפ״י מש״נ דהרמב״ם סובר שאף בית המדרש מקודש לעבודה כמו בית המקדש, דהקצאה לתורה הויא נמי הקצאה לתפלה דתרוייהו מכלל מצות ולעבדו בכל לבבכם (כמבואר ברמב״ם בסה״מ מ״ע ה׳), וחל קיום מיוחד לצרף תלמוד תורה לתפלה (וכמש״נ לעיל, אות ב׳). ומשו״ה סובר דקדושת בית המדרש יתירה היא על קדושת בית הכנסת. דביהמ״ד מקודש לעבוד את ה׳ בתפלה ובתורה ואילו ביהכ״נ מקודש לתפלה בלבד.
ה.
והנה יש לעיין לשיטת הרמב״ן דיסוד קדושת בית הכנסת הוא מדין תשמישי מצוה שהוקצה למצותו, מהו יסוד המחלוקת בסוגיא (מגילה כז א) אם קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש או לא, דלכאורה צ״ע כיון דמצות תלמוד תורה עדיפא ממצות תפלה, משום דת״ת עדיפא משאר מצות דת״ת כנגד כולן, מהי הסברא דקדושת בית הכנסת שהקוצה למצות תפלה וקדושתו מחמת הקצאה למצוותיו עדיפא מקדושת בית המדרש דהוקצה למצות ת״ת, הרי מצות ת״ת עדיפא משאר מצות.
ונראה דאע״פ שמצות תלמוד תורה עדיפא מתפלה, מכל מקום חל חלות קיום בפני עצמה להתפלל בבית הכנסת, וכמש״כ הרמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת עכ״ל. ובלחם משנה דייק דמשמע מדברי הרמב״ם שהמתפלל ביחידות נמי צריך להתפלל בבית הכנסת. ומבואר דחל קיום בפ״ע להתפלל בבית הכנסת, וחל קיום בעצם מצות תפלה כשמתפלל בבית הכנסת. ולפי זה י״ל אליבא דהרמב״ן דמאן דאמר דבית הכנסת עדיף מבית המדרש היינו משום שסובר דאע״פ שקדושת בית הכנסת חלה מחמת שהוקצה למצות תפלה וקדושת בית המדרש היא משום שבית המדרש הוקצה לתלמוד תורה, ומצות תלמוד תורה עדיפה מתפלה, מכל מקום חל קיום מיוחד להתפלל בבית הכנסת, דתפלה בבית הכנסת היא מעליותא בעצם חלות התפלה. משא״כ במצות תלמוד תורה אין מעלה וקיום מיוחד ללמוד תורה דוקא בבית המדרש, דלא נאמר בתלמוד תורה דין של קביעות מקום ללמוד בו, ודמצוה מיוחדת היא ללמוד בבית המדרש. ומשום כך ס״ל דבית הכנסת עדיף מבית המדרש, שע״י הזמנת בית הכנסת למצות תפלה חל קיום מיוחד בעצם קיום מצות תפלה, ומשום כך חל חלות קדושה מיוחדת בבית הכנסת למצותו. ואילו בתלמוד תורה אין חלות קיום מיוחד בתלמוד תורה שבבית המדרש, ולכן ליכא חלות קדושה מיוחדת בבית המדרש משום שבית המדרש הוקצה לתלמוד תורה. ומשו״ה לענין קדושת הקצאתם ביהכ״נ עדיף מביהמ״ד.
ע״כ ענין קדושת ביהכ״נ וביהמ״ד
גמ׳. וז״ל אמר רב הונא בר יהודה אמר ר׳ מנחם אמר ר׳ אמי מאי דכתיב ועוזבי ה׳ יכלו זה המניח ס״ת ויוצא רב אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו ר׳ ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו עכ״ל. יש לעיין מהו יסוד הספק בגמ׳ אם מותר לצאת בין פסוק לפסוק כשהמתורגמן מתרגם, דהרי גם התרגום הוי תלמוד תורה.
ונראה דמספקא לן אם האיסור ד״ועוזבי ה׳ יכלו״ חל רק כשיוצא ועוזב ס״ת, ויסוד האיסור חל משום דמניח החפצא של ס״ת, או שאסור לצאת מפאת ביזוי דברי תורה, ומשו״ה אסור לצאת אף בתרגום. והנה יש ב׳ דיני קדושה בתורה. חדא, דין קדושת חפצא של תורה, דהיינו דחלה קדושה בחפצא של האותיות דהויין גופא דקדושה, ולשיטת הבעל המאור (ע׳ בבעה״מ מס׳ סוכה דף ד: בדפי הרי״ף ד״ה ב״ה ועי׳ במלחמות ה׳ שם) חלה קדושת חפצא אף בגוילין של ס״ת ובעי הקלף עיבוד לשמה משום דהוי גופא דקדושה. ואף הרמב״ן שחולק על הבעה״מ וסובר דהקלף אינו אלא תשמישי קדושה לכאורה מודה דהכתב והאותיות עצמו הוי גופא דקדושה, וחל בכתב חלות דין קדושת חפצא של תורהג.
ועוד יש חלות דין קדושת דברי תורה. ונראה דחלות קדושת דברי תורה חלה משום דהויין דבר ה׳, ולכן חלה חלות קדושת דברי תורה אף בתושבע״פ. ויש להביא ראייה דחלה חלות קדושת דברי תורה בתורה שבע״פ, דהרי האיסור ללמוד ד״ת בבית הכסא ובמקום המטונף חל בכל דברי תורה ואף בתושבע״פ, וכמבואר ברמב״ם לגבי האיסור דולא יראה בך ערות דבר (פ״ג ה״ד מהל׳ ק״ש) וז״ל ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרו בבית המרחץ עכ״ל. ומשמע שכל דברי הקודש שהם דבר ה׳ כולל תושבע״פ הם בכלל האיסור. ועוד נראה להביא ראייה דאיכא חלות קדושת דברי תורה בתושבע״פ ממה שפסק הרמב״ם (פ״ו ה״ח מהל׳ יסודי התורה) וז״ל כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד והמאבד ביד לוקה מכת מרדות עכ״ל, ומבואר דאסור למחוק אף פירושי וביאורי התורה, דחלה בהו חלות קדושה דהויין דבר ה׳ ואיכא בהן חלות קדושת דברי תורה.
ולפי״ז נראה דבאמת בתושב״כ חלין ב׳ דיני קדושה: א) קדושת חפצא של תורה, ב) קדושת דברי תורה. ונ״ל דיסוד הספק שבגמ׳ האם מותר לצאת בשעת התרגום הוא בגדר האיסור לצאת בקרה״ת הנלמד מקרא ד״ועוזבי ה׳ יכלו״, אי חל האיסור משום שעוזב ומניח החפצא של תורה, או דאיכא איסור לצאת מחמת הבזיון לקדושת דברי תורה. דאם האיסור חל משום שעוזב ומניח קדושת חפצא של תורה, י״ל דאסור לצאת בשעת קריאת התורה דוקא. ואילו בשעת התרגום מותר לצאת, משום שאין לתרגום חלות דין קדושת חפצא דתורה. משא״כ אי נימא דמקרא ד״ועוזבי ה׳ יכלו״ נלמד שאסור לצאת בקרה״ת משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה, אזי י״ל דאף בתרגום דהוי תושבע״פ אסור לצאת.
ויש להסתפק אם אסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה משום ״ועוזבי ה׳ יכלו״. ולכאורה זה תלוי בהנ״ל, דאם האיסור חל מחמת שנחשב בזיון לקדושת חפצא של תורה י״ל דהאיסור חל רק במניח ס״ת ולא בנביאים, דלגבי קדושת חפצא של תורה איכא נפקא מינה בין קדושת ס״ת לבין קדושת נביאים וכתובים, והפסוק ד״ועוזבי ה׳ יכלו״ מיירי דוקא בס״ת. משא״כ אי נימא דהאיסור חל משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה אזי י״ל דגם בנביאים אסור לצאת, דמצד קדושת דברי תורה אין נ״מ בין תורה לנביאים וכתובים דכולן הויין בשוה דבר ה׳. ועיין בשו״ע או״ח (סי׳ קמ״ו סעיף ג׳) וז״ל אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה עכ״ל, ולכאורה ס״ל דהוא הדין דאסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה.
ועיין ברבינו יונה (דף ד׳ בדפי הרי״ף ד״ה רבי אבהו נפיק וכו׳) וז״ל לכאורה משמע דדוקא לצאת מותר בין גברא לגברא אבל לדבר בביהכ״נ אסור כדאמרינן בסוטה (לט.) כיון שנפתח ס״ת אסור לספר ואע״פ שסוגרים הספר בינתיים אפילו הכי אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח הפעם ראשונה עד שיסיימו כל הפרשה עכ״ל. ומוכח מדברי ר׳ יונה דחלוק האיסור לספר בשעת קרה״ת מהאיסור לצאת בשעת קרה״ת, דהרי בין גברא לגברא מותר לצאת ואעפ״כ אסור לספר. דהאיסור יציאה חל מחמת בזיון להחפצא של תורה, ולכן ליכא איסור לצאת בין גברא לגברא - דגוללין הס״ת ולא הוי ביזוי הס״ת. משא״כ איסור סיפור חל אף בין גברא לגברא משום דבין גברא לגברא מתרגמינן קרה״ת וסיפור דברים מהווה בזיון לדברי תורה של התרגום. ועיין בשו״ע (סימן קמ״ו סעיף ב׳) וז״ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר בד״ת אפילו בין גברא לגברא וכו׳ עכ״ל, ובביאור הגר״א (שם) כתב וז״ל רש״י ורמב״ם דל״ד שנפתח ובפתחו דקרא לשון התחלה, אבל בירושלמי ובמ״ס דמפרש טעמא דפותח ואח״כ מברך שנא׳ ובפתחו ואח״כ ויברך כו׳ פי׳ פתיחה ממש עכ״ל.
ומדברי הגר״א נמי מוכח דהאיסור לספר ואיסור היציאה בשעת קריאת התורה הויין ב׳ דינים נפרדים, דהרי לפי הירושלמי (שמובא בביאור הגר״א הנ״ל) איסור הסיפור חל מיד כשפתחו את הס״ת אפילו קודם שיקראו ממנו, משא״כ איסור היציאה אינו חל אלא בשעה שקורין מהס״ת, וכדמוכח מהא דקיי״ל דמותר לצאת בין גברא לגברא. ולפי״ז יש לומר דאין ראייה מפסק המחבר שאסור לספר בשעת קריאת ההפטרה דה״ה שאסור לצאת.
תוס׳ ד״ה רב ששת מהדר אפיה וגריס. הקשו התוס׳ איך הותר לר׳ ששת ללמוד בשעת קרה״ת והרי קיי״ל בגמ׳ סוטה (לט.) דכיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. ותירצו התוס׳ דמותר ללמוד בלחש. ובשם הבה״ג תירצו דאם יש שם עשרה בלא הוא מותר ללמוד, ועוד דשאני ר׳ ששת דתורתו אומנתו. והגר״מ זצ״ל אמר בשם הגר״ח זצ״ל דבסוגיין מיירי באופן שכבר יצא ר׳ ששת חובת קריאת התורה. אמנם בקרה״ת אע״פ שאדם כבר יצא יד״ח אם הוא נזדמן למקום שבו קורין את התורה חייב שוב לשמוע קריאת התורה מדין כבוד התורה. וחיוב זה נלמד מהסוגיא בסוטה (לט.) ״כיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו׳ ואזני כל העם אל ספר התורה״, ונלמד דכל פעם שקורין בס״ת חייבים לשמוע קרה״ת מדין כבוד התורה. ולגבי חיוב זה תירצו בתוס׳ דהותר לר׳ ששת ללמוד משום שלמד בלחש או שהיו שם כבר עשרה ושתורתו אומנתו. אמנם באופן שעדיין לא יצא יד״ח קרה״ת אין היתר ללמוד בשעת קריאת התורהד.
ב.
עיין בתוס׳ למס׳ סוטה (דף לט. ד״ה כיון) שתירצו וז״ל דמהדר אפיה שאני עכ״ל. ועיין ברבינו יונה (במס׳ ברכות דף ד: בדפי הרי״ף) שכתב וז״ל ונראה למורי הרב נר״ו שאם קודם שנפתח ס״ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס״ת אלא לקרוא ומתחיל לקרוא מותר ואפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחילה וראו אותו אנשי ביהכ״נ שקבע עצמו לקרוא אינו פוסק בה בעבור ס״ת עכ״ל. ודבריהם צריכים ביאור, ונ״ל דסברי דאין קיום קרה״ת ביחיד וכדי לצאת יד״ח קרה״ת בעינן שיצטרף לציבור השומעים, ובמהדר אפיה אינו מצטרף לציבור, דע״י שכל הציבור פונים לס״ת לשמוע קרה״ת הריהם מצטרפים ביחד לציבור לקריאת התורה. וע״כ לא נאסר לר׳ ששת ללמוד בשעת קרה״ת דהדין דכיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה חל רק על הציבור השומעים קרה״ת, ור׳ ששת שהחזיר פניו ולא נצטרף לציבור השומעים לא חל עליו האיסור ללמוד בשעת קרה״ת.
והנה עיין בשו״ע יו״ד (סימן רפ״ב סעיף א׳) שפסק המחבר וז״ל חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה וכו׳ ולא יחזור לו אחוריו עכ״ל. וכתב שם הט״ז (סק״א) וז״ל ונראה דרבנים שעומדים לפני ארון הקודש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהן לארון הקודש כיון שהס״ת מונחת בארון הקודש הוה כמו רשות אחרת עכ״ל, ועיין בפרי מגדים (או״ח סי׳ ק״נ משבצות זהב סק״ב) דמותר לשבת פניהם להיכל ואחוריהם לבימה אע״פ שיש עליה ס״ת משום דהבימה רשות אחרת וכמש״כ הט״ז לגבי ארון הקודש. אמנם לפימש״ב בדברי התוס׳ בסוטה וברבינו יונה הנ״ל נראה דיש לדקדק שיהיו פניו כלפי הס״ת בשעת קרה״ת דבלאו הכי אינו מצטרף לציבור השומעים קרה״ת ואינו יוצא יד״ח קרה״ת, ולפיכך אין להקל כדעת הפרי מגדים להיות אחוריו לבימה ולס״ת בשעת קרה״תה.
א. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד עניני קדשים (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ י״ד) באריכות.
ב. עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״ב בענין ברכת התורה (עמ׳ י׳ - י״ז).
ג. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ק״ה שביאר רבינו זצ״ל דהרמב״ן והבעה״מ נחלקו אם הגוילים הויין גוף הקדושה או תשמישי קדושה לענין לשמה. ויסוד מחלקותם הוא דלכו״ע הגויל והכתב הויין חד חפצא דסת״ם, ולכן הבעה״מ סובר שהגויל הוי גוף הקדושה ובעי עיבוד לשמה משום דהוי חפצא דגוף הקדושה דחדא מילתא הוא עם הכתב, והגויל והכתב מקדשים אהדדי. והרמב״ן סובר דאע״פ שהכתב והגויל הויין חפצא אחד מ״מ בדין מקדש של כתב נאמר שהכתב הוא המקדש ולא הגויל, ומשום כך ס״ל דלענין לשמה הגויל הוי כתשמישי קדושה ולא בעי עיבוד לשמה. ומבואר דלרמב״ן דהכתב הוא המקדש ומשו״ה חל דין גוף הקדושה רק בכתב בלבד.
ד. ומשמע דסבר הגר״ח זצ״ל דקרה״ת הוי חובת יחיד. ועיין ברמב״ן במלחמות ה׳ מגילה דף ג׳ בדפי הרי״ף. ועי׳ בברכת שמואל עמ״ס יבמות ס׳ כ״א מש״כ בשם הגר״ח זצ״ל. ועיין בס׳ מעתיקי שמועה ח״ב עמ׳ י״ח. ועיין בשו״ע או״ח סימן קמ״ו סעיף ב׳ וז״ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בד״ת אפ׳ בין גברא לגברא וכו׳ ויש מתירים לגרוס בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה) ויש מתירין למי שתורתו אומנתו וכו׳ וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוון ולשמעם מפי הקורא והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק לכוון דעתו ולשמעם מפי הקורא עכ״ל. ומשמע דמיירי בא׳ שלא שמע כלל קרה״ת ומעיקר הדין פסק המחבר שמותר לו ללמוד, ומשמע שסובר דקרה״ת הויא חובת הציבור בלבד. ואמר הגר״מ זצ״ל דלפי״ד הגר״ח זצ״ל אם לא שמע עדיין קרה״ת אין לו ללמוד בשעת הקריאה - דלפי״ד הגר״ח זצ״ל קרה״ת הויא חובת יחיד אלא שמתקיימת בציבור, ואפשר שלכן סיים המחבר שנכון לדקדק לשמוע כל הפרשיות מפי הקורא.
ה. ובשיטת הפרי מגדים צ״ל דס״ל שאם יושב ומקשיב לקרה״ת ומתכוון להצטרף לציבור, בזה נחשב לחלק מהציבור, ויוצא יד״ח קרה״ת, ואע״פ שאחוריו לבימה. אך רבינו זצ״ל תמיד הקפיד לעמוד ופניו מול סה״ת בשעת קרה״ת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר כי רב ששת מהדר אפיה וגריס [היה מחזיר, מפנה את פניו, מספר התורה בו קוראים, ולומד]. אמר (כביאור להתנהגותו): אנן בדידן ואינהו בדידהו [אנו בשלנו והם בשלהם]. ומאחר שבאותה שעה עסק בתורה שבעל פה, אין לראות בזה משום ״עוזבי ה׳⁠ ⁠⁠״.
The Gemara relates that Rav Sheshet would turn his face away from the Torah while it was being read and study. Explaining this practice, he said: We are engaged in ours, the study of the Oral Torah and they are engaged in theirs, listening to the Written Torah. Since Rav Sheshet was engaged in Torah study, he is not considered one who forsakes the Lord.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(30) אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי אַמֵי: טלְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם,

Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Ami said: A person should always complete his Torah portions with the congregation. The congregation reads a particular Torah portion every Shabbat, and during the week prior to each Shabbat, one is required to read the Bible text of the weekly portion twice and the translation once.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אועוד לו [לרבינו האיי גאוןב] ז״ל. אמר רב הונא בריה דרב יהודה א״ר מנחם אמר ר׳ אמי אמר ר׳ יוחנן לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום וכו׳. והשלמת פרשיות אלו לבד מקריאת התורה, כי בתורה אחד קורא ואחד מתרגם על הקורא, ובין הקורא ובין המתרגם קרו כל פסוקא חדא זימנא, והכא מיבעי ליה לאיניש למישלם בכל שבתא ושבתא סידרא דיומא שנים מקרא ואחד תרגוםג.
ומצות התרגום הוא על פה, מפני שהוא מתורה שבעל פהד, וכי נתן למשה רבינו על הר סיני לקרותו על פה על התורה שבכתבה.
ולעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן (במדבר לב ג). ואמר מר רב האיי לענין ואפילו עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן, כך מנהג בישיבה, שקורא אותן הקורא וחוזר המתרגם ואומר את שמות הללו כתיקנןז, וכן רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה (שמות א ב) וגם זולתן יש רובי פסוקי שמות, והמשלים פרשיותיו אף כאן צוהו לקרות שנים בתורת מקרא ואחד בתורת תרגום, ואלה אי אפשר לתרגמן כל עיקר. אבל ברכת כהנים אפשר למתרגמה, אלא גזירה היא משום יִשָּׂא (שם ו כו. מגילה כה ע״ב), ואפילו יחיד אינו מתרגם כי כן נהגו רבותינוח. אבל מעשה ראובן ומעשה העגל אין מיתרגמין בצבורט, אלא שהמתרגם חוזר וקורא את הפסוקים, להודיע שלא משום עצלות אין מתרגמין, אלא משום כבוד צבור ומשום כבוד ראובן, ואשר שם לבו בלשון התרגום מתבונן לעצמו בטעמיהן.
א. מקור הזיהוי: כת״י לונדון ח״א סי׳ קס״א. והובא בסתם בספר העתים הל׳ ברכת ועונג של שבת סי׳ קסח.
ב. בכת״י לונדון שם נכתב בתחילת סימן ק״ס ״לרבינו האיי ז״ל״, ועל כן תשובה זאת - אשר באה בכת״י מיד לאחריה, ושנכתב בתחילתה ״ועוד לו ז״ל״, היא לרבינו האיי.
ג. וכ״כ הרמב״ם (תפלה פי״ג הכ״ה). ועיקר תקנת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום היתה לקוראם בשבת בין תפילת שחרית לקריאת התורה, וכפי שכתב רב עמרם בסדורו (ח״ב סדר תפילת שבת סי׳ כד) לאחר שהביא את דיני תפילת שחרית של שבת: ׳ויתבון צבורא ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום׳, ורק לאחר מכן הביא את דיני קריאת התורה. ובתשובה העיד רב האיי גאון על מנהג ספרד שנהגו עוד קודם לימיו ש״היו מתפללין שחרית, ויושבין ומסדרין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום, ושוב קורין בתורה ומתרגמין, ומפטירין בנביא ומתרגמין, ומתפללין״ (ספר העתים הלכות ברכת ועונג שבת עמ׳ רסז).
ד. כן אמרו בירושלמי (מגילה פ״ד ה״א דף לג:) שאין לתרגם על הקורא בתורה מתוך הכתב אלא בעל פה, והובא ברי״ף (מגילה פ״ד עמוד לו), וכן הוא בפסיקתא רבתי (פרשה ה, ויהי ביום כלות משה, א) ובתנחומא (וירא ה). וכן פסק הרמב״ם (תפלה פי״ב הי״א). ויש שנהגו כן בעדת בני תימן עד הדור האחרון לתרגם על פה בשעת קריאת התורה (כפי שהעיד בהקדמת תאג׳ כתר ישראל). ומעשה מופלא על כך הביא ר׳ יעקב ספיר הלוי בספרו אבן ספיר (מסעות תימן, ירושלים תשמ״ט, עמוד עח) שבמהלך מסעו בארץ תימן נקלע בשבת פרשת מצורע לעיר הקטנה ׳תילא׳ שרוב תושביה נמלטו מפני חמת המציק, והמניין שנותר בה היה מצומצם, וכאשר הגיעו לקריאת ההפטרה וביקשו לתרגמה כמנהגם לא מצאו ספר מתאים לכך, שרוב הספרים החביאם נשיא בית הכנסת קודם לכן מחשש שיגנבו ויחוללו. אז קם משרתו נער כבן שמונה עשרה - ששכרו לסעדו במסעו - והחל לתרגם את ההפטרה פסוק אחר פסוק על פה, ולא עוד אלא שגם את הדרשה שנהגו להכלילה בתוך התרגום זכר גם כן לאומרה כצורתה בדיוק ובדקדוק [דרשות אלו שהיו מוסיפים בתרגום ההפטרות - הנקראות ״תוספתות״ - הובאו ונתבארו בספר ׳תוספתות תרגום לנביאים׳, ומנהג קריאת תוספתות אלו נשתמר בתימן בדורות האחרונים. ואמנם התוספתא שבהפטרת מצורע הנזכרת במעשה שבאבן ספיר הנ״ל לא נשתמרה].
וכיוצ״ב מצינו אף בקרב יהודי בבל, שנהגו ללמד לתלמידים בתלמוד תורה את המקרא ותרגומו לערבית-יהודית בעל פה מהרב לתלמיד ללא ספרים, על אף שמצויים היו (משנת תרכ״ה) ספרי דפוס מתרגום זה, ואף כתבי יד לעשרות (מסע בבל עמ׳ קלח. וראה ׳תרגומי התנ״ך בערבית היהודית [ה״שרח״] בעיראק׳, מחקרים בתולדות יהודי עיראק ובתרבותם ו׳ קלט-קסה), ואף בקהילת יהודי צפון אפריקה נהגו ללמוד את התרגום בעל פה (ראה במאמר הנ״ל עמ׳ קנא).
ה. מדברי רבינו משמע שהתרגום עצמו ניתן למשה בסיני, לשון מפליגה מכך בדבר חשיבותו וקדמותו של התרגום כתב רב נטרונאי גאון בתשובה: ׳שמצוה מן התורה לתרגם׳ (סדר רב עמרם גאון ח״ב סדר תפילת שבת סי׳ לא. ספר העתים הל׳ ברכת ועונג שבת עמ׳ רסו). ואולם דברים אלו אינם ניתנים להתפרש כפשוטם. דהנה במגילה (ג.) אמרו במפורש שהתרגום נתקן בזמן עזרא [כפי שדרשו על האמור בנחמיה (ח ח) ׳וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ - זה תרגום׳], אלא שמאז שכחוהו, ואונקלוס חזר ויסדו מפי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע. הרי מבואר שהתרגום לא ניתקן בזמן משה, ובודאי לא ניתן לו בסיני. וכן הדין נותן, שהרי בזמן מתן תורה לא דברו ישראל ארמית, ולא היה כלל ענין לתרגם להם את התורה לשפה זאת. והרי זה כדבריו המפורשים של הרמב״ם (הל׳ תפילה פי״ב ה״י): ׳מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים׳. וכיון שבזמן בית ראשון דברו כל ישראל בעברית, ורק לאחר גלות בבל החלו ללמוד ולדבר בארמית, הרי שרק בזמן שיבת ציון תיקן עזרא את התרגום, בכדי שיוכלו גם עמי הארצות להבין את התורה, שמעתה שפתם העיקרית היתה ארמית. וכ״כ בשלטי הגבורים (מגילה פ״ד) בשם ריא״ז דתרגום של תורה אנשי כנסת הגדולה תקנוה. וכן מוכח מהא דאמרו במסכת סופרים (פי״ח ה״ו) שהתרגום ניתקן לנשים ולתינוקות (וכ״ה באו״ז הל׳ ק״ש סי׳ יב, וברא״ש ברכות פ״א סי׳ ח ועוד).
ודברי הגאונים הנ״ל יובנו על פי האירועים שאירעו בזמנם, והוא דבזמן רב נטרונאי פשטה כת הקראים אשר החלה לעשות שינויים רבים במסורת ובהלכות כפי שנקבעו ע״י חז״ל, ואחד משינוייהם היה שרצו להחליף את קריאת התרגום הארמי בבית הכנסת בתרגום ערבי, באמתלא שכעת רוב העם אינן מבינים ארמית, ויקל עליהם אם יתרגמו את התורה בערבית כשפתם, ועל כך השיב רב נטרונאי: ׳אלו שאין מתרגמין, ואומרים אין אנו צריכים לתרגם ״תרגום דרבנן״ אלא בלשון שלנו בלשון הצבור מתרגמין, אין יוצאין ידי חובתן, מאי טעמא דהדין ״תרגום דרבנן״ על קראי אסמכוה רבנן וכו׳, וכיון דכן הוא לא אפשר דלא מתרגמינן בהדין ״תרגום דרבנן״, ודקדקו חכמים בתרגום וכו׳, וכן במשנה שנינו (מגילה כד:) ״קטן קורא בתורה ומתרגם״, הלכך חייבים לתרגם. אבל אם אין מתרגמין להכעיס בני נדוי הם׳. ע״כ (סדר רב עמרם גאון ח״ב סי׳ לא. וכיוצ״ב כתב רב שמואל הנגיד בתשובה שהנחת התרגום דרך מינות היא, הוב״ד בספר העתים עמ׳ רסז). כאמור, דברים אלו נאמרו כחלק ממלחמתו של רב נטרונאי בקראים, וכפי שניתן ללמוד מתשובה נוספת שכתב אודות מנהג נוסף שניסו לעקור, והוא בענין קריאת ההגדה בפסח, שהיו שנהגו בזמנו לדלג על כל אותם המדרשות המובאות בה, ולא היו קורין אלא את הפסוקים כמות שהם, וז״ל: ׳מי שנוהג מנהג זה אין צריך לומר שלא יצא, אלא כל מי שעושה כן מין הוא, וחלוק לב הוא, וכופר בדברי חכמים, ובוזה דברי משנה ותלמוד. וחייבין כל הקהלות לנדותו ולהבדילו מכלל ישראל, ככתוב (עזרא ט ח) והוא יבדל מקהל הגולה וכו׳, ואילולי טינא שיש בלבם וחלוק לבם ואין רוצים לומר דברי משנה ותלמוד, מאי איכפת להם לומר ״מתחלה״. אלא הללו מינין ומלעיגין ובוזין דברי חכמים, ותלמידי ענן ירקב שמו אבי אביו של דניאל, שאמר לכל התועים והזונים אחריו ״עזבו דברי משנה והתלמוד, ואני אעשה לכם תלמוד משלי״, ועדיין הן בטעותם, ונעשו אומה לעצמה, ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו. וראה מרנא ורבנא אלעזר אלוף דמן אספמיא ספר תועבות שלו שקורין אותו ׳ספר מצות׳ כמה תחבולות יש בו. ועכשיו צריכים לנדותם שלא להתפלל עם ישראל בבית הכנסת, ולהבדילם עד שחוזרין למוטב ומקבלין עליהם שנוהגין כמנהג של שתי ישיבות, שכל מי שאינו נוהג מנהג שלנו לא יצא ידי חובתו׳. ע״כ.
וזהו שכתב רבינו האיי גאון בתשובה (תשובות הגאונים – החדשות סי׳ נה) שהנביאים תקנו את התרגום, ובתשובה נוספת (גנזי שכטר ח״ב עמ׳ פז, תשובות הגאונים – ליק סי׳ צב) כתב שהלכה זאת של קריאת התרגום ירושה היא מימות הנביאים. וכוונתו ע״פ הא דאמרו במגילה (טו.) שעזרא הוא מלאכי.
והנה, כדברי רבינו בדבר קדמותו של התרגום, כן היה ניתן לדייק מדברי רש״י שכתב בקידושין (מט. ד״ה הרי זה מחרף) בהדיא שהתרגום ניתן בסיני, אלא שנשכח, ואונקלוס חזר ויסדו (וכן הביא הסמ״ג [עשין סוף מצוה יט] בשם רב נטרונאי ע״ש, אלא שבדברי רב נטרונאי לא נזכר שהתרגום מסיני, ומקורו של הסמ״ג הוא מהמחזור ויטרי בפירושו לאבות פ״א ע״ש שכתב שהתרגום ניתן בסיני ושצריך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, וכתב שכך השיב רב נטרונאי בתשובה. והמעיין בדבריו יראה שהמובאה מדברי רב נטרואנאי מוסבת לעצם הדין שיש לקרוא שנים מקרא, ולא על הטעם שהתרגום ניתן בסיני). ואולם רש״י עצמו חולק על התרגום בכמה מקומות, ובודאי לא היה רשאי לעשות כן אילו ניתן בסיני [ראה שמות כג ב: ואונקלוס תרגם כו׳ ואני אומר וכו׳]. וכוונת רש״י היא שפירושו של אונקלוס - המשוקע בתרגומו, הוא ע״פ התורה שבעל-פה כפי שקבלוה חז״ל מסיני (ראה על כך באורך בתורה שלמה משפטים כרך יז, מילואים עמ׳ שטו ואילך. ״תרגום מסיני״, סידרא טו 95-110. עתים לבינה על ספר העתים עמ׳ 244 הע׳ ח).
ורבינו חננאל בפירושו למגילה (שם) כתב: ׳תרגום מיהוה הוה בידייהו מקמי עזרא ושכחוהו רובא (כ״ה בכת״י T-S NS 310.58 דף 3ב, ובכת״י טיקן 126 דף 28ב: רובן) דאינשי, ואתא אונקלוס ויסדיה למיקרי ביה בצבור. וביאר בתורה שלמה (שם) שאין כוונתו שהתרגום נתקן קודם דורו של עזרא, אלא שנתקן בזמנו של עזרא, ו״מקמי״ פירושו לפניו, וזאת מהטעם האמור שקודם לזמנו של עזרא בזמן בית ראשון דברו ישראל בעברית, ולא היה צורך לתרגום ארמי.
ו. מקור הזיהוי: ספר העתים סי׳ קסט.
ז. וכ״ה בתרגום אונקלוס בנוסח המדויק, שלא תרגם את המילים ״עטרות ודיבון״, ודלא כמו בדפוסים הישנים שמתורגם ״מכללתא ומדבשתא״, והוא תרגום ירושלמי.
ח. וכן הביא השבלי הלקט (סי׳ עח) בשם הגאונים שאין מתרגמים ברכת כהנים לא ביחיד ולא בציבור. וכן היא דעת הרמב״ם וכפי שמדויק מדבריו שכתב בפירוש המשנה (מגילה פ״ז מ״ח, ע״ש ובהערת הר״י קאפח, והוסיף שהתרגום שבדפוסים מאוחר הוא, ובכתבי היד העתיקים ליתא תרגום לפסוקים אלו). ודלא כהמאירי במגילה (כה.) שכתב שכל האיסור לתרגם הוא בבית הכנסת שהוא הפרסום הגדול, אך כל אחד בביתו אין לך דבר שאינו מתרגם.
ט. מגילה פ״ד מ״י (דף כה.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ישלים פרשיותיו – של כל שבת ושבת.
שנים מקרא ואחד תרגום – יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע״ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש לפעמים. כי כמו שהתרגום מפרש לע״ה כך הם מבינים מתוך הלע״ז. ולא נהירא שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי כדאשכחן בכמה דוכתי דאמר רב יוסף (מגילה דף ג.) אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר ע״כ אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום.
ישלים פרשיותיו עם הצבור – נראה דכל השבוע מקרי עם הצבור הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות הפרשה אע״ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואולך. במדרש יש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתשלימו כל הפרשה, ומיהו אם לא השלים אותה קודם אכילה משלים אחר אכילה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה ועוד אמר רב הונא בר יהודה, אמר ר׳ אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור. לפי שהציבור קורא בשבת פרשה מסויימת, וחייב כל אדם לקרוא במשך השבוע שלפני השבת אותה פרשה בפני עצמו שנים מקרא ואחד תרגום, שיקרא שתי פעמים את המקרא ופעם אחת את תרגומו של המקרא,
Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Ami said: A person should always complete his Torah portions with the congregation. The congregation reads a particular Torah portion every Shabbat, and during the week prior to each Shabbat, one is required to read the Bible text of the weekly portion twice and the translation once.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות ח., רב האיי גאון ברכות ח. – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף ברכות ח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות ח., רש"י ברכות ח., ראב"ן ברכות ח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות ח., ספר הנר ברכות ח. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות ח. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות ח., תוספות רא"ש ברכות ח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות ח., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות ח., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות ח., מהרש"א חידושי הלכות ברכות ח., מהרש"א חידושי אגדות ברכות ח., פני יהושע ברכות ח., גליון הש"ס לרע"א ברכות ח., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות ח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות ח., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ח., אסופת מאמרים ברכות ח.

Berakhot 8a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 8a, R. Hayyei Gaon Berakhot 8a, Rif by Bavli Berakhot 8a, Collected from HeArukh Berakhot 8a, Rashi Berakhot 8a, Raavan Berakhot 8a, Tosafot Berakhot 8a, Sefer HaNer Berakhot 8a, Raah Berakhot 8a, Meiri Berakhot 8a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 8a, Tosefot Rosh Berakhot 8a, Ritva Berakhot 8a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 8a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 8a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 8a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 8a, Penei Yehoshua Berakhot 8a, Gilyon HaShas Berakhot 8a, Reshimot Shiurim Berakhot 8a, Beirur Halakhah Berakhot 8a, Steinsaltz Commentary Berakhot 8a, Collected Articles Berakhot 8a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144