×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רוֹב עוֹבְיָהּ וְאָמְרִי לַהּ ארוֹב חֲלָלָה.
The majority of its width, counting the width of the wall of the windpipe itself, the thickness of which is uneven. And some say that Rav says: The majority of its space, the inner area of the cross section of the windpipe, not counting the width of the windpipe wall.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רוב עוביה רוב הקיפה רוב חללה שנפסקה ברוב חציה:
רוב עוביה – יש אומרים רוב עובי הדופן אע״פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו.
רוב חללה – אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב.
ואמרי לה ברוב חללה – אליבא דרב פליגי אמוראי.
רב אמ׳ רוב עביה. מנהג הקנה שהכותל העליון שהוא בצד השיפוי כובע הוא עב הרבה, והתחתון מצד העורף הוא דק וחלוש מאד, וכשנפסק הקנה מצד העובי עד שליש החלל, יראה לכל שהוא רוב מפני העובי, ולדעת רב שמכניס במדידה עובי הכותלים נמצא שהוא מודד רוב בהיקפו מבחוץ, ולדעתו הויא טרפה. ולדעת האומר ברוב חללה, שהוא אינו מודד אלא באויר החלל, הויא כשרה, שהרי נשארו שני שלישי חלל הקנה שלימים. ואם התחיל הפיסוק בתחתון הדק שהוא מצד העורף, אליבא דרב כשרה, דהא נשתייר רובה שלם, ואליבא דאיכא דאמרי טרפה, דהא נפסקו שני שלישי החלל.
רוב עוביה, שמחשיבים גם את עובי הקנה עצמו, ואמרי לה [ויש אומרים] בשם רב שהכוונה היא לרוב חללה בלי הקנה עצמו.
The majority of its width, counting the width of the wall of the windpipe itself, the thickness of which is uneven. And some say that Rav says: The majority of its space, the inner area of the cross section of the windpipe, not counting the width of the windpipe wall.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) הָהִיא פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יָתֵיב וְקָא בָּדֵיק לַהּ בְּרוֹב עוֹבְיָהּ אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ בְּרוֹב חֲלָלָהּ שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בַּדְקַהּ בְּרוֹב חֲלָלָהּ וְאַכְשְׁרַהּ וּזְבַן מִינַּהּ בִּתְלֵיסַר אִיסְתֵּירֵי פְּשִׁיטֵי בִּישְׂרָא.

The Gemara recounts: There was a certain animal with a cut windpipe that came before Rav, i.e., it was brought for inspection to decide whether it was kosher. Rav was sitting and checking it to see if the windpipe had been cut in the majority of its width. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: Didn’t you teach us, our teacher, that a cut windpipe is measured by the majority of its space? Rav sent the animal before Rabba bar bar Ḥana, who checked it in the majority of its space and deemed it kosher, and purchased meat from it at the price of thirteen plain istera coins.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בדקה ברוב חללה ואכשרה כלומר שלא נפסק רוב חללה:
בתליסר איסתירא בישרא איסתרא פלגא דזוזא:
ערך ענניתא
ענניתאא(חולין מד:) ההיא דביני ביני דאתו לקמיה דרב אשי סבר למטרפא א״ל הונא מר כל הני עיזי (חיוי כתיב) ברייתא הכי אית להו וקרו להו טבחי ענינוניתא דוורדא:
א. [לונגען, הייטיכען.]
שדרה – רב לקמיה דרבה.
בתליסר איסתרי פשיטי – איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים. איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב״ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה.
ההיא פסוקת הגרגרת. מצד העליון, ויורד עד שליש החלל, כדפרישית.
מסופר, ההיא [אותה] פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה [שבאה, הביאוה לפני] רב לדון אם כשרה היא, יתיב וקא בדיק לה [יושב היה ובודק אותה] האם נחתכה הגרגרת ברוב עוביה. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והלא לימדתנו רבינו שפסוקת הגרגרת נמדדת ברוב חללה! שדריה לקמיה [שלח אותה לפני] רבה בר בר חנה, בדקה [בדק אותה] ברוב חללה ואכשרה [והכשיר אותה], וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא [וקנה ממנה, בשלושה עשר איסרים פשוטים, בשר].
The Gemara recounts: There was a certain animal with a cut windpipe that came before Rav, i.e., it was brought for inspection to decide whether it was kosher. Rav was sitting and checking it to see if the windpipe had been cut in the majority of its width. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: Didn’t you teach us, our teacher, that a cut windpipe is measured by the majority of its space? Rav sent the animal before Rabba bar bar Ḥana, who checked it in the majority of its space and deemed it kosher, and purchased meat from it at the price of thirteen plain istera coins.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי וְהָתַנְיָא חָכָם שֶׁטִּימֵּא אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר [ג]אָסַר אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר שָׁאנֵי הָכָא דְּרַב לָא אֲסַר מֵיסָר.

The Gemara asks: And how could Rabba bar bar Ḥana do this, i.e., deem permitted an animal that Rav was going to deem prohibited? But isn’t it taught in a baraita: If a halakhic authority deemed an item impure, another halakhic authority is not allowed to deem it pure; likewise, if he prohibited it, another authority is not allowed to permit it? The Gemara responds: It is different here, since Rav did not actually prohibit the animal. He merely considered doing so, but he sent it to Rabba bar bar Ḥana before issuing a formal ruling.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא מיסר אסר – דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה.
היכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו׳ – וא״ת דלקמן (דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי״ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ״ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר׳ יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו׳ ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב״ח כה״ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר׳ יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר׳ דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו.
חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר וכו׳. כלומ׳, במחלוקת של שקול הדעת מיירי, כגון זה הנזכר, שאם היה משנה או ברייתא מסייע לסברת השני, רשאי השני לטהר ולהתיר, ואסור לו להעלים עיניו מזה.
שאני הכא דרב לא אסרה מיסר. כלומ׳ לא אמר בפי׳, אע״פ שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.
והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא וכו׳. ה״ה דמצי לאקשויי אינהוא היכי עבדי הכי והתניאב הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. וכן בעובדא דילתא דאיתא במס׳ נדהג דאחווה דמא לרבה וטמא והדר אחווה לאחריני ושרו, והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו׳. אלא משום דדלמא אינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי.
ויש מי שאומרד דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר הני מילי בשואל לו סתם, אבל אומרה פלוני אסר לי מטעם זה, מותר, שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתיר. וליתא, דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לוו. אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינןז, ואם התיר, אפי׳ טעה ראשון נמיח אינו מותרט, דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרינן בפרה דר׳ טרפון בסנהדריןי.
א. לכאורה נראה שרבינו מפרש שהשואל שלח לרבב״ח, וכן מוכח מתירוץ רבינו דלא הוו גמירי [וכן פירש הגרר״ב]. אבל רש״י פירש: שדריה, רב לקמיה דרבה. וא״כ לכאורה אין מקום לאסור על החכם עצמו האוסר לשאול לחכם אחר, וראה שו״ת משנה הלכות ח״ה סי׳ קסג שנקט בפשטות שאין איסור על החכם [ולכן לא הקשו כאן על איסור השואל, ואישתמיטתיה דברי רבינו]. אכן, במהרש״א כתב שרב לא היה לו לשאול שכן כבר נאסר.
ב. ע״ז ז, א.
ג. כ, ב.
ד. תוספות ותוספות שאנץ ותוספות רבינו אלחנן ע״ז שם ד״ה הנשאל, פסקי הרא״ש שם סי׳ ג בשם ר״י, וכן נפסק ברמ״א יו״ד סי׳ רמב סל״א, וראה בהגר״א שם אות עו. [ועי׳ ספר הישר חידושים סי׳ קסג שאין איסור כלל על השואל, וכוונת המימרא ׳לא ישאל׳, היינו ׳לא ישאל ויתיר׳ והאיסור הוא על החכם. וכן הביאו בשמו תוס׳ נדה כ, ב ד״ה אגמריה, הראשונים בע״ז, או״ז ע״ז סי׳ קג, סמ״ג עשין קיא והגמי״י הל׳ ממרים פ״א ה״ה, וכן הסכים לו ביש״ש כאן אות ח]. וע״ע תוד״ה היכי, נדה כ, ב ד״ה אגמריה.
ה. בכי״פ ליתא תיבה זו.
ו. מקור הדבר בפירוש הראב״ד לע״ז שם ד״ה ת״ר, הובאו דבריו בחידושי הרשב״א כאן, מאירי ע״ז שם ור״ן על הרי״ף שם ב, א.
ז. פירוש שאם יש כאן חשש לטועה בדבר משנה, אין מקום לקושית הגמ׳ ׳והיכי עביד הכי׳, שהרי בטעה בדבר משנה ודאי מותר לחכם השני להתיר אף במקום שאסר הראשון. אלא בהכרח שבסוגייתינו מיירי שאין כאן אלא חשש לטעות בשיקול הדעת, ובזה אסור גם לשואל וגם לנשאל.
ח. בכי״ל ושטמ״ק: ואם התיר נמי, אפי׳ טעה ראשון וכו׳
ט. אף זה בפירוש הראב״ד שם, שע״י הוראת חכם ראשון נעשה חתיכה דאיסורא. וכן הביא בחידושי הרשב״א כאן ובראשונים בע״ז שם בשמו ובשו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ סו, עיי״ש. וכ״כ הרא״ה כאן ובחידושיו לע״ז שם. [ולאפוקי מהשיטות שהאיסור הוא משום כבודו של חכם, וממילא בדיעבד אם התיר השני מותר, ראה מאירי שם בשם ׳חכמי גדולי הרבנים׳, ואפשר שכוונתו לפירוש רש״י נדה כ, ב ד״ה מעיקרא וד״ה אגמריה, ראב״ד שם בשם י״מ, מאירי הוריות ג, א בשם ׳גדולי הדורות שלפנינו׳ [והוא בעל ההשלמה], ובע״ז שם בשם חידושי הרשב״א ע״ז שם]. וראה שו״ת ריב״ש סי׳ שעט, שו״ת רדב״ז ח״א סי׳ שסב, שו״ת חתם סופר ח״ז סי׳ כו, וחידושי הרשב״א הערה 75 בארוכה.
י. לג, א.
חכם שטמא או שאסר אין שכנגדו רשאי לטהר או להתיר אא״כ טעה האחר בדבר ידוע בתלמוד ובזמן הזה בדבר ידוע לראשונים מאותן שמומחים לסמוך עליהן אבל מסברא אינו רשאי להורות על מה שהורה חברו ואם היה הראשון חוכך לאסור הואיל ומ״מ לא אסר עדין הרי חברו רשאי להתיר ובמסכת ע״ז והוריות יתבאר מזה בכדי הצורך:
גמ׳ והתניא חכם שטימא כו׳ דא״נ לא ידע רבה בב״ח שאסר רב כמו שכתבו התוס׳ בההיא דסמפונא דכבדא מכל מקום רב דשדר קמי׳ לא ה״ל למעבד הכי כיון דאין בהתירו כלו׳ שהרי הוא כבר (אסור) [אסר]:
שם ותיפוק ליה משום חשדא כו׳ אף לתירוץ א׳ של התוס׳ דבדיין א׳ איסורא נמי איכא יש לומר דרבה בב״ח אחריני נמי הוו בהדיה דשרו כמ״ש הר״ן:
ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך] רבה בר בר חנה, שהתיר מה שרב היה סבור לאסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא], חכם שטימאאין חבירו רשאי לטהר, אסראין חבירו רשאי להתיר! ומשיבים: שאני הכא [שונה המקרה כאן] שרב לא אסר מיסר [לא אסר], אלא שקל לאסור, ושלחה לרבה בר בר חנה.
The Gemara asks: And how could Rabba bar bar Ḥana do this, i.e., deem permitted an animal that Rav was going to deem prohibited? But isn’t it taught in a baraita: If a halakhic authority deemed an item impure, another halakhic authority is not allowed to deem it pure; likewise, if he prohibited it, another authority is not allowed to permit it? The Gemara responds: It is different here, since Rav did not actually prohibit the animal. He merely considered doing so, but he sent it to Rabba bar bar Ḥana before issuing a formal ruling.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְכֵיוָן דְּאוֹרִי בַּהּ חָכָם הֵיכִי אֲכַל מִינַּהּ וְהָא כְּתִיב {יחזקאל ד׳:י״ד} וָאוֹמַר אֲהָהּ ה׳ אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל.

The Gemara asks: And once a halakhic authority has ruled with regard to the animal, even to permit it, how could Rabba bar bar Ḥana eat from it? But isn’t it written: “Then I said: Alas, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa; and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).
מיוחס לר׳ גרשוםר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכיון דאורי ביה חכם היכי אכיל מינה:
וכיון דאורי בה חכם. כלומ׳ שמוצא חולק בדבר, היכי אכל מיניה, הלא היה לו ללכת אחר המחמיר.
ושואלים מצד אחר: וכיון דאורי [שהורה] בה חכם, שנולד בה ספק והובאה לפניו כדי שיורה בה, היכי אכל מינה [כיצד אכל ממנה] רבה בר בר חנה? והא כתיב [והרי נאמר]: ״ואומר אהה ה׳ אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול״ (יחזקאל ד, יד), וכך דרשו חכמים את הפסוק:
The Gemara asks: And once a halakhic authority has ruled with regard to the animal, even to permit it, how could Rabba bar bar Ḥana eat from it? But isn’t it written: “Then I said: Alas, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa; and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).
מיוחס לר׳ גרשוםר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָּאָה שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס מֵעוֹלָם וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה [ד]שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם מִשּׁוּם ר׳רַבִּי נָתָן אָמְרוּ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.

The Sages interpreted the verse as follows: “My soul has not been become impure” means that I did not think of sexual thoughts during the day so as to come to the impurity of a seminal emission at night. “I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth,” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is prohibited and a Sage issued a ruling to permit it. The Sages said in the name of Rabbi Natan: The phrase means that I never ate from an animal from which the gifts of the priesthood, the foreleg, jaw, and abomasum, were not separated. The above acts are technically permitted but unseemly. How, then, could Rabba bar bar Ḥana consume the meat of this animal?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כוס כוס שהיתה מסוכנת ואומרין שחוט שמיד מתה:
שהורה בה חכם שצריך להורות בה חכם – שלא הורמו מתנותיה הזרוע והלחיים והקיבה. זיכה וחייב כלומר זיכה לאחד וחייב לאחד טימא וטיהר טימא לאחד וטיהר לאחד אסר לאחד והתיר לאחד. וכן העדים שהעידו כלומר על דבר אחד העידו שמותר שפלוני חכם התירו. הני מילי מלתא דבשומא מזדבן ודאי לא יקח משום חשדא דבני אדם שיאמרו בשכר שהתיר נותן לו יותר מאחרים הכא מתקלא מוכח שאינו נותן לו יותר משקל מאחרים. א״ל בת רב חסדא כלומר אשתו היתה הני מילי בוכרא דבשומא מיזדבן כו׳ דקי״ל כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא לפי שהנאתן להקדש ואם ימכרו ביותר יהא להקדש אבל בכור דמתנה לכהן והנאתו לכהן אין דין שיתבזה הקדש בשביל הנאתו של כהן אלא נמכר בתוך הבית ונמכר בשומא. אי משום אומצא שמינה כלומר שחושדין אותו בני אדם אע״ג שאינו נותן לו אלא מתקלא כמו שנותן לאחרים יתן לו בשר טוב יותר ממה שנותן לאחרים כל יומא נמי אומצא שמינה כו׳. כלומר כל הימים אם אני משגר שלוחי לשוק נותן לי בשר טוב יותר ממה שנותן לאחרים בשביל כבודי. זה הרואה טרפה לעצמו ואין מראה לאחרים להקל:
ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו ואם הורה בה להיתר מותר אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה ושלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר״ל זרוע לחיים וקיבה כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ומ״מ דבר הנודע מן הקבלה אע״פ שאין זכר לדבר מותר ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם:
״הנה נפשי לא מטומאה״ — כוונתו שלא הרהרתי הרהורי עבירה ביום לבא על ידם לידי טומאה של קרי בלילה, ״ונבלה וטרפה לא אכלתי״שלא אכלתי בשר ״כוס כוס״ (שחוט שחוט) מעולם, מבשר בהמה העומדת למות, שאומרים לבעליה לשוחטה מהר קודם שתמות, ״ולא בא בפי בשר פגול״שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, שנולד בה ספק, אף על פי שלא נאסרה. משום (בשם) ר׳ נתן אמרו: הכוונה היא שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים. שאף שהדבר מותר, אין ראוי לעשות כן. ואם כן כיצד אכל רבה בר בר חנה מאותה בהמה? ומשיבים:
The Sages interpreted the verse as follows: “My soul has not been become impure” means that I did not think of sexual thoughts during the day so as to come to the impurity of a seminal emission at night. “I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth,” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is prohibited and a Sage issued a ruling to permit it. The Sages said in the name of Rabbi Natan: The phrase means that I never ate from an animal from which the gifts of the priesthood, the foreleg, jaw, and abomasum, were not separated. The above acts are technically permitted but unseemly. How, then, could Rabba bar bar Ḥana consume the meat of this animal?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָנֵי מִילֵּי מִילְּתָא [ה]דְתַלְיָא בִּסְבָרָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַגְּמָרֵיהּ סְמַךְ.

The Gemara responds: This statement, that it is unseemly for a halakhic authority to rely on his own ruling to permit the meat, applies only to a matter that depends on reasoning. Rabba bar bar Ḥana relied on his learning, i.e., a received tradition. There is nothing unseemly about relying upon a received tradition.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתליא בסברא – דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה. מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן.
הני מילי מילתא דתליא בסברא. כלומ׳ שאין לו קבלה מרבו שהתיר, אבל מי שיש לו קבלה להתיר מרבו המובהק מזה המחמיר, יש לו לסמוך על קבלתו. דאע״ג דאמרי׳ במסכת׳ עבודה זרה דפסקי׳ הלכה כר׳ יהושע בן קרחה דאמ׳ בשל תורה הלך אחר המחמיר, אע״פ שאינו גדול בחכמה ובמנין כמו החכם המתיר, התם נמי מיירי במילתא דתליא בסברא ואין אחד מהם אומ׳ מפי השמועה, אבל הכא כיון דרבה בר בר חנה אומר מפי השמועה, והמחמיר אומר כך הוא בעיני, נאה ומקובל ללכת בדרכי השמועה.
חכם שבא ספק איסור לפניו והתיר רשאי ליקח מאותו דבר שהתיר אלא שהדבר מכוער וכן אם דן את הדין וזכה את האחד או העדים שהעידו כלם רשאין ליקח אלא שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו במה דברים אמורים בדבר שנמכר בשומא אבל דבר הנמכר במשקל או במדה ובמנין אין כאן חשד כלל אחר שפורע לאלתר ואינו לוקח בהקפה אפי׳ יש לחשוד בו בברירת היפה אין זה חשד לאדם חשוב שכך ראוי לעשות לו בכל יום:
כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר כמו שביארנו שם הטעם אחר שכן חכם שהראו לו מומו של בכור ודן אותו במום קבוע והתירו הדבר נאה לו שלא ליקח ממנו אחר שאינו נמכר במשקל על הדרך שביארנו:
הני מילי [דברים אלה אמורים] על מילתא דתליא בסברא [דבר שתלוי בסברה], שראוי לחכם שלא לסמוך על סברתו במקום שיש ספק, ואילו רבה בר בר חנה אגמריה סמך [על לימודו, מסורתו, סמך], על מה שקיבל מרבותיו, ואין בכך צד של איסור.
The Gemara responds: This statement, that it is unseemly for a halakhic authority to rely on his own ruling to permit the meat, applies only to a matter that depends on reasoning. Rabba bar bar Ḥana relied on his learning, i.e., a received tradition. There is nothing unseemly about relying upon a received tradition.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא דְּתַנְיָא דָּן אֶת הַדִּין זִיכָּה וְחַיָּיב טִימֵּא וְטִיהֵר אָסַר וְהִתִּיר וְכֵן הָעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ כּוּלָּן רַשָּׁאִין לִיקַּח אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְחֵק מִן הַכִּיעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ.

The Gemara objects: But let one derive that Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat due to suspicion, as it is taught in a baraita: If one issued a judgment, acquitted or convicted, deemed impure or pure, prohibited or permitted; or if witnesses testified with regard to a case, in all of these instances the judges or witnesses are allowed to purchase the item that they deemed permitted. But the Sages said: Distance yourself from unseemliness and from things similar to it. If so, Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat that he himself permitted.
רש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום חשדא – דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו.
דן את הדין – על שדה או על טלית בין זה לזה.
וכן עדים שהעידו – על שדה או על טלית שהן של פלוני.
כולן רשאים ליקח – אותו חפץ.
הרחק מן הכיעור – שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול.
וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח כו׳ – דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ״ב דיבמות (דף כה:) ומ״מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו׳ בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני׳ דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ״ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב׳ אלא ה״ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ״ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו׳ בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין.
דן את הדין וכו׳. מיירי בשלשה, דומיא דעדים, שאם לא היה אלא אחד, לא היה מתיר לכתחלה, כדתנן ביבמות חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה, ומוקמינן לה התם ביחיד מומחה, אבל בב״ד שלשה תנן, מיאנה או שחלצה בפניו, ישאנה, מפני שהוא בית דין. ובעדים תנן עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר. ואע״פ שהם שלשה, ראוי לחכם להתרחק מן החשד. והם הכי נמי לרבה בר בר חנה, אע״פ שהסכימה ישיבתו עמו, היה לו להחמיר מפני חשד, שלא יאמרו בשביל כך התיר כדי שימכרו לו בזול.
וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו׳. איכא למידק והא תנןא מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. ויש לתרץ הכא בשני עדים ואחד לוקחב שאין אדם חוטא ולא לוג. וא״ת קשיא דן את הדין דחד הואד. ואיכא למימר כשדן עם אחרים, ורבה בר בר חנה הא איכא רב כהנא ורב אסי כוותיהה. אי נמי דין שאני, שהרי ר״ג ובית דינו קייםו והדבר ידוע אם לא דן דין אמת. ולהאי פירוקא לא קשיא הא דאמרינן התם ביבמותז ובמס׳ כתובותח כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי׳ לכתחלה. אבל ר״ח ז״לט כתב עלה התם במסכת כתובות בפ׳ האשה שנתארמלה ואע״ג דתנן בפ׳ שני דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא י״ל עד אחד זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו, שאם נאמרי אחד מאלו שנשא את האשה, נשאר אחד ואין דברי אחד במקום שנים. מכלל דבריו שאפילו בשנים לא ישא את אשתו, וקשיא אשמעתיןכ. ותו דגרסינן ביבמות בפ׳ כיצדל מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב״ד, והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר, ומתרץ היא גופה קמ״ל מיאון בשלשה. אלמא בתרי לא חששו, שהרי האחד אינו חוטא ולא לו, וזה מחזקמ עדותו של זהנ.
א. יבמות כה, א. בכי״פ: אמרינן.
ב. מדברי רבינו וטעמו מבואר ששני העדים יחד אסורים לקחת בשותפות. וכ״כ בריטב״א יבמות כה, ב בשם י״א, וביש״ש שם פ״ב סי׳ כ. וכן משמע ברי״ף ורא״ש ונמוק״י ביבמות שם שנקטו הלשון ׳אחד מן העדים׳. וראה ספר התרומות שער נא ח״ה, וש״ך חו״מ סי׳ סו ס״ק עא לענין עדים החתומים על שטר חוב שאין רשאין שניהן לקנותו. אולם, בתוד״ה וכן כתבו ששנים אינם חשודים. ונראה מדבריהם שאף כששניהם לוקחים יחד. וכן מפורש בריטב״א ובמאירי יבמות שם.
ג. קידושין סג, ב. ראה ירושלמי יבמות פ״ב הי״ב: ׳מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין שאין שנים מצויין לחטוא מפני אחד׳. וראה ב״י אה״ע סי׳ יב ס״א: ׳ודע דהיינו דוקא בעד אחד המעיד אבל אם היו ב׳ עדים מעידים מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד כדאיתא בירושלמי וכתבו הרי״ף בפרק הנזכר (ז, א) אצל החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה. וכן מפורש בדברי הרמב״ם בפ״י מהלכות גרושין (הי״ד) שכתב וז״ל העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו הרי זה לא ישאנה וכן כתבו בתוספות (כב: ד״ה כגון) והר״ן (ט: ד״ה ואם נשאת) בפ״ב דכתובות׳.
ד. ראה תוס׳ שם.
ה. ומעי״ז בתוספות חיצוניות המובא בשטמ״ק.
ו. ביבמות עז, א: שמואל ובית דינו קיים. ובפירש״י שם: ׳דמילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר׳. ורבינו ניסח, כנראה, ע״פ מטבע הלשון המוזכר בכ״מ בגמ׳ ׳ר״ג ובית דינו׳, כגון לעיל ה, ב. ועצ״ע.
ז. פח, ב.
ח. כב, ב.
ט. הובאו דבריו בתוספות הרשב״א ותוספות הרא״ש כתובות כב, ב ד״ה כגון, ובחידושי הרשב״א יבמות פח, ב. וראה ר״ן על הרי״ף שם ט, א שהביא דברי רבינו כאן, שהוא דלא כר״ח.
י. פירוש, שאם נאמר שהנושא אינו אחר, אלא אחד מן השנים שהעידו, והרי הוא חשוד, אם כן נשאר רק אחד וכו׳. ועי׳ הערות הגרש״ז והגרר״ב.
כ. ראה שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ א שהביא דברי רבינו החולק על הר״ח. וראה מ״מ הל׳ גירושין פי״ב הכ״ג וב״י אה״ע סי״ב ס״א, שדעת הרמב״ם שם דלא כר״ח, עיי״ש, ועי׳ מל״מ שם. וראה לעיל הערה 163. וראה ב״י אה״ע סי׳ יז סל״ז. וכן דחו דבריו בתוספות הרשב״א ותוספות הרא״ש כתובות שם. ועי׳ עצי ארזים סי׳ יב ס״ק א בביאור דעת הר״ח.
ל. כה, ב.
מ. כי״ל ושטמ״ק: מחזיק.
נ. הגרא״ז העיר: צ״ע מהרגנוהו. וראה הערת הגרשז״ר, שאם ׳הרגנוהו׳ מיירי בשני עדים המעידים, יש להקשות כן על תחלת דברי רבינו, שחילק בין שני עדים להרגנוהו. אכן, ראה תוס׳ ותוספות הרא״ש כתובות שם ד״ה כגון, שב׳הרגנוהו׳ מעיד יחידי, אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה. וכן מפרש בפירוש המשנה לרמב״ם יבמות שם, ובמאירי וריטב״א כתובות שם. וראה ר״ן שם. ופשוט שכן מפרש רבינו.
בפרש״י בד״ה משום חשדא דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכרו כו׳ עכ״ל מפירושו זה נראה דודאי שלא יחשדוהו שלא דן דין אמת אלא שיחשדוהו שנוטל שכר על הוראתו אבל ממה שפי׳ הרחק מן הכיעור שלא יאמרו בשביל כך זיכהו כו׳ עכ״ל מפורש שיחשדוהו שדן שקר כדי שיתן לו בזול וצ״ל דה״פ כיון דנוטל שכר על הוראתו שאסור לעשות כן יחשדוהו דמוזיל גביה משום משוא פנים שזיכה את החייב ודו״ק:
ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] והרי יש כאן טעם אחר שלא לקנות מבשר הבהמה, משום חשדא [החשד שיש בדבר]! דתניא [ששנויה ברייתא], מי שדן את הדין, זיכה וחייב, טימא וטיהר, או אסר והתיר, וכן העדים שהעידו על דבר — כולן רשאין ליקח (לקנות) מאותו דבר שהתירו אותו, אבל אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ואם כן לא היה ראוי לרבה בר בר חנה לקחת מדבר שהוא עצמו הכשיר!
The Gemara objects: But let one derive that Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat due to suspicion, as it is taught in a baraita: If one issued a judgment, acquitted or convicted, deemed impure or pure, prohibited or permitted; or if witnesses testified with regard to a case, in all of these instances the judges or witnesses are allowed to purchase the item that they deemed permitted. But the Sages said: Distance yourself from unseemliness and from things similar to it. If so, Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat that he himself permitted.
רש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ה״מהָנֵי מִילֵּי מִידֵּי דִּמְזַבֵּין מִשּׁוּמָא הָכָא מַתְקְלָא מוֹכַח כִּי הָא דְּרַבָּה שְׁרָא טְרֵפְתָּא וּזְבַן מִינַּהּ בִּישְׂרָא אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא אַבָּא שָׁרֵי בּוּכְרָא וְלָא זָבֵן מִינֵּיהּ בִּישְׂרָא.

The Gemara responds: This statement applies only to an item that is sold based on an appraisal of its value and not by standard measure. In such cases onlookers might suspect that the judge is receiving a favorable price in return for his judgment. But here, the weight of the meat proves that the judge is not receiving a discount, but is paying the standard price. This is like that incident where Rabba permitted a possible tereifa for consumption and bought meat from it. His wife, the daughter of Rav Ḥisda, said to him: Father permitted a firstborn animal, declaring that it possessed a blemish that renders it permitted for consumption, but did not buy meat from it. Why are you acting differently?
רש״יר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שרי בוכרא – כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ.
רב חסדא – כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין (דף נז) שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות.
הני מילי מידי דמיזדבן בשומא. כגון טלית ושדה וירקות שאינן נמכרות במשקל, אבל בשר, שנמכר במשקל, ליכא חשדא, שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים ונותן המעות מיד.
שרי בוכרא ולא זבן מיניה. כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו אם הוא מום קבוע, וכשהיה קבוע היה מתירו לשחוט במדינה, ולאכלו הוא בעצמו, או למוכרו לכהנים. שאם היה מום עובר, אסור לשוחטו במדינה, דשוחט קדשים בחוץ הוא. ורב חסדא לא היה רוצה ליקח ממנו אע״פ שהיה כהן, כדאמרי׳ בברכות בכיצד מברכין ובגטין בהניזקין גבי שמונים אחים זוגות כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות, ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו, בר מתרתין בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולרב עוקבא בר חמא, ואע״ג דאינהי כהנתא ואינהו לאו כהני.
הכא מתקלא מוכח. הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.
והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע״ז. ושם כתב הראב״ד ז״ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]⁠ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדרין לג.) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס׳ [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב׳ דנדה (נדה כ:) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר׳ יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר׳ יצחק עלה סמך ודכי לה⁠(ו), [ו]⁠משני ר׳ יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש״י ז״ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (חולין מט.) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס׳ ז״ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר׳ יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים מזנדרין בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ״ל.
בד״ה רב חסדא כהן הוה כדאמרי׳ כו׳ עכ״ל דאל״כ דלמא לאו משום חשדא לא היה זבין אלא דמחמיר על עצמו היה לעשות כן כב״ש דאית להו פ״ה דבכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור א״נ משום דאיכא מ״ד בפ״ק דתמורה דאסור לישראל לקנות בשר בכור מכהן משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ע״ש:
ומשיבים: הני מילי מידי דמזבין משומא [דברים אלה אמורים בדבר שמוכרים אותו באומדן], ולא במידה מדוייקת, ולכן יש מקום לחשוד שהדיין מקבל עבור כספו יותר מאחרים, אבל הכא מתקלא מוכח [כאן המשקל מוכיח], שאינו מקבל הנחה, אלא משלם ככל אדם אחר. כי הא [כמו מעשה זה] דרבה שרא טרפתא וזבן מינה בישרא [שרבה התיר ספק טריפה ואחר כך קנה ממנה בשר], אמרה ליה [לו] בת רב חסדא, אשתו: אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בישרא [אבי התיר בכור, שפסק שיש בו מום, ולא קנה ממנו בשר], ומדוע אוכל אתה מבשר שאתה עצמך הורית בו?
The Gemara responds: This statement applies only to an item that is sold based on an appraisal of its value and not by standard measure. In such cases onlookers might suspect that the judge is receiving a favorable price in return for his judgment. But here, the weight of the meat proves that the judge is not receiving a discount, but is paying the standard price. This is like that incident where Rabba permitted a possible tereifa for consumption and bought meat from it. His wife, the daughter of Rav Ḥisda, said to him: Father permitted a firstborn animal, declaring that it possessed a blemish that renders it permitted for consumption, but did not buy meat from it. Why are you acting differently?
רש״יר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לַהּ ה״מהָנֵי מִילֵּי בּוּכְרָא דְּאַשּׁוּמָא מִזְדְּבַן הָכָא מַתְקְלָא מוֹכַח מַאי אִיכָּא מִשּׁוּם אוּמְצָא מְעַלַּיְיתָא כֹּל יוֹמָא אוּמְצָא מְעַלַּיְיתָא זַבִּנוּ לִי.

Rabba said to her: That matter applies to a firstborn, which is sold based on appraisal of its value. Here, the weight of the meat proves that I am paying the standard price and not unfairly deriving benefit from my judgment. What suspicion is there in this case? Will people suspect me because I received a superior piece of meat? Every day they sell me a superior piece of meat.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות (דף לא.) כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר.
מתקלא מוכח – שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד.
מאי איכא – במה יכולין לחשדני.
משום אומצא מעלייתא – ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר.
כל יומא נמי – חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב.
אמ׳ ליה הני מילי היכא דמזדבן בשומא. כגון בכור שהיה נמכר לכהנים באומד ולא במשקל, כדתנן בבכורות כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטלין, דהיינו בשוק בפרהסיא, ונמכרין בליטרא, כדי שימכר ביוקר ויהיה הנאתו להקדש, חוץ מבכור ומעשר, לפי שהיה טובת הנאתן להדיוט, ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן קדשים, לפיכך לא היו נמכרין אלא בבית בהצנע, ושלא במשקל, כדי שיקפצו לוקחין ויקנו אותן. ומשום הכי לא היה רוצה לקנות ממנו, מפני החשד.
מאי איכא. במה יש לחשדני. משום אומצא מעליתא. ששוקלין לי הליטרא ממיטב השור, ממקום המוטעם לאכילה. כל יומא נמי הכי עבדי.
אמר לה: הני מילי בוכרא דאשומא מזדבן [דברים אלה אמורים בבכור שמוכרים אותו רק באומדן], ולא במשקל, ויש חשש של מראית עין, הכא מתקלא מוכח [כאן המשקל מוכיח], שאני משלם את המחיר הקבוע; מאי איכא [מה חשד יש] כאן — משום אומצא מעלייתא [חתיכת בשר משובחת יותר] שנותנים לי? בזה אין מקום לחשד, כי כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי [כל יום חתיכת בשר מעולה נותנים לי].
Rabba said to her: That matter applies to a firstborn, which is sold based on appraisal of its value. Here, the weight of the meat proves that I am paying the standard price and not unfairly deriving benefit from my judgment. What suspicion is there in this case? Will people suspect me because I received a superior piece of meat? Every day they sell me a superior piece of meat.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב חִסְדָּא אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ וְאָמַר רַב חִסְדָּא אֵיזֶהוּ {משלי ט״ו:כ״ז} שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ.

The Gemara cites an aphorism: Rav Ḥisda says: Who is a Torah scholar? This is one who sees his own tereifa. In other words, when the status of his own animal is uncertain, he deems it prohibited without concern for his own monetary loss. And Rav Ḥisda says: Who is referred to by the verse: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? This is one who sees his own tereifa. He is careful to avoid deriving benefit from that which is not his own, and even from items that are his concerning which it is questionable whether or not they are permitted.
רש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה הרואה טרפה לעצמו – כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה.
הרואה טרפה לעצמו – ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר.
איזהו תלמיד חכם – דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו.
זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה לו בו טעם לאיסור וטעם להיתר, אע״פ שטעם ההיתר הוא חזק ומוטעם יותר מטעם האיסור, הוא אינו חס עליה ואוסרה.
תלמיד חכם ראוי לו שיראה טרפה לעצמו ר״ל שאם נולד בה ספק והיא שלו ויש לו בה צדדין להיתר וצדדין לאיסור ראוי לו להיות נוטה לאיסור ושלא לחוס על ממון עצמו ואם שמש תלמידי חכמים הרבה עד שאפשר לו להודיע היתרה לכל בבירור עד שלא ישאר עליו שום חשד הרי זה רשאי לעשות כן בלי פקפוק אע״פ שאחרים פקפקו בה ועליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:
תלמיד חכם ראוי לו לעטר את עצמו במדת השררה וכל שכן להזהר כפי כחו שלא יקבל מתנות ואף מן החשובים ומ״מ אם נהנה מבני אדם החשובים בדבר שהנאתו כבוד להם רשאי ואין כאן חסרון מדה:
אגב כך מביאים מה שאמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה לעצמו, כלומר, כשיש לו ספק בבהמה של עצמו אוסר אותה, ואינו חס על ממונו. ואמר רב חסדא: איזהו שנאמר בו ״שונא מתנות יחיה״ (משלי טו, כז)? זה הרואה טרפה לעצמו, שנזהר בכל ענין שלא ליהנות ממה שאינו שלו, ושמא בהמה זו אסורה עליו.
The Gemara cites an aphorism: Rav Ḥisda says: Who is a Torah scholar? This is one who sees his own tereifa. In other words, when the status of his own animal is uncertain, he deems it prohibited without concern for his own monetary loss. And Rav Ḥisda says: Who is referred to by the verse: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? This is one who sees his own tereifa. He is careful to avoid deriving benefit from that which is not his own, and even from items that are his concerning which it is questionable whether or not they are permitted.
רש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא כׇּל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ וְשִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר {תהלים קכ״ח:ב׳} יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ רַב זְבִיד אָמַר זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא אַשְׁרֶיךָ בְּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.

Mar Zutra taught in the name of Rav Ḥisda: Anyone who reads the Torah and studies the Mishna, and sees his own tereifa, and has served Torah scholars to learn the ways of halakhic judgment, about him the verse states: “When you eat the labor of your hands, happy shall you be, and it shall be well with you” (Psalms 128:2). Rav Zevid says: Such a person merits inheriting two worlds, this world and the World-to-Come. When the verse states: “Happy shall you be,” it means in this world, and when it states: “And it shall be well with you,” it is referring to the World-to-Come.
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שמש
שמשאשימש תלמידי חכמים כבר פי׳ בערך רטן (ברכות מז:) אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זהו עם הארץ אמר רב הונא הלכה כאחרים (חולין מד:) כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טרפה לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך תרגום לשרת לשמשא. משמש מת כבר פי׳ בערך מת. (נדה יז) אסור לשמש מטתו ביום שנאמר והלילה אמר הורה גבר ריש לקיש אמר מהכא ובוזה דרכיו ימות (א״ב בדניאל אלף אלפין ישמשוניה):
ערך דל
דלב(חולין קכט.) האבר והבשר המדולדלין בבהמה. (בכורות לה.) מעשה בזכר של רחלים זקן. (בכורות מה) אלו בעלי הדלדולין פסולים באדם וכשרים בבהמה. (כריתות טו.) אבר המדולדל בבהמה אבל המדולדל באדם טהור ובגופה של בהרת (נגעים פרק ו) היבלות והדלדולין איכא דאמרי התלתולין והוא כמו תל בשר ונדלדל למטה. ובאלו חוצצין (מקואות פרק ט) וצפורן המדולדלת. (חולין מד) אמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן הכא דאידלדלו אידלדולי (חולין מו) ומעורה בטרפשין מה הוא פי׳ נדלדל נתפרק ונשאר תלוי כדתנן האבר והבשר המדולדלין:
ערך סער
סערג(שבת קמג.) שיער של אפונין ושל עדשים הנופות הן התיקים והזמורות והתבן והעוץ של תבואה ושל קטנית כולן נקראין שיער (בבא בתרא פב) דתנן (כלאים פרק ד). מעשה בצלמון כו׳ עד היה הופך את השיער במקום הזרע וזורע את הבור פי׳ אדם נטע כרמו שורות והרחיק זמורות שורה זו מזמורות שורה זו י״ו אמה והיה הופך את הזמורות של שורה המזרחית בתוך י״ו אמה שהן מופנות בלא זמורות כנגד השורה שהיא לה מערבית וזמורות של השורה שאמרנו שהיא לה מערבית הן מתוחות ובכלל י״ו אמה שבינה ובין השורה שהיא לה מזרחית וכענין הזה כל הכרס נמצאו זמורות בשורות מתוחות בכלל י״ו אמה שביניהן ואחוריהן קרקע פנוי י״ו אמה בלא זמורות והיה זורע זה הקרקע הפנוי תבואה כלומר אינו כרם והתירו לו חכמים. (משנה פאה ב) הכל מפסיק. לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר ואם היה שיער כותש אינו מפסיק פי׳ אם היו הנופות כותשין זה את זה על גבי הגדר ומתערבין אילן זה עם אילן זה נותן פיאה אחת לכל. (כלאים פרק ה) שומרה שבכרם גבוהה י׳ ורחבה ד׳ זורעין בתוכה פי׳ מין אחד וסביבותיה מין אחר ואם היה שיער כותש כלומר אם הנופות כותשין זה על זה ומתערבין זה על זה אסור (בראשית רבה סד) כלו כאדרת שער כולו אדרי פי׳ כשער אדרי והוא המוץ שבגורן הה״ד באדין דקו כחדא פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט אמר רבי חנינא בר יצחק מי גרם לעשות להן כעור מן אדרי קיט על שפשטו ידיהם באדירים (ברכות כד.) היה שער יוצא לו בבגדו מהו קורא או לא קרי עליה שיער שיער פי׳ השיער שיער הוא ולא בשר כשבשרם מכוסה ושערה יוצא מתוך בגדה כיוצא בו קרי עליה נכרי נכרי (חולין מד) עד שישעיר וושט פ׳ עד אותו מקום שמולגין הכרס מפני השער שמגרדין וושט עד ולא עד בכלל פ״א ישעיר כויץ רונצי״ר בלעז:
א. [בעדיהנען, בעשלאפען.]
ב. [קנוטיג צוטיג נאכהענגן.]
ג. [הארא.]
ושמש תלמידי חכמים – גמר לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא.
יגיע כפיך כי תאכל – דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול.
ושמש תלמידי חכמים. למד גמרא לתרץ טעמי המשנה, ומשניות הסותרות זו את זו, והיינו התלמוד.
יגיע כפיך כי תאכל. דכיון שעל שלו אינו חומד, שהיה יודע לתרץ מה שיקשה עליו, ואחז דרך החומרא, כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול.
דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב חסדא: כל מי שקורא מקרא ושונה משנה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים ללמוד דרכי הלימוד וההוראה — עליו הכתוב אומר: ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ (תהלים קכח, ב). רב זביד אמר: אדם כזה זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר ״אשריך וטוב לך״, ״אשריך״ — כוונתו בעולם הזה, ״וטוב לך״ — גם לעולם הבא.
Mar Zutra taught in the name of Rav Ḥisda: Anyone who reads the Torah and studies the Mishna, and sees his own tereifa, and has served Torah scholars to learn the ways of halakhic judgment, about him the verse states: “When you eat the labor of your hands, happy shall you be, and it shall be well with you” (Psalms 128:2). Rav Zevid says: Such a person merits inheriting two worlds, this world and the World-to-Come. When the verse states: “Happy shall you be,” it means in this world, and when it states: “And it shall be well with you,” it is referring to the World-to-Come.
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲווֹ מְשַׁדְּרִי לֵיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה מִידֵּי לָא שָׁקֵיל וְכִי הֲווֹ מְזַמְּנִי לֵיהּ לָא אָזֵיל אָמַר לָא קָא בָּעֵי מָר דְּאֵיחֵי דִּכְתִיב וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה רַבִּי זֵירָא בכִּי מְשַׁדְּרִי לֵיהּ לָא שָׁקֵיל כִּי הֲווֹ מַזְמְנִין לֵיהּ אָזֵיל אֲמַר

With regard to the verse: “He that hates gifts shall live,” the Gemara relates that when they would send Rabbi Elazar some gift from the house of the Nasi, he would not take it. And when they would invite him, he would not go there. When declining these offers, he said to them: Does Master not desire that I live? As it is written: “He that hates gifts shall live.” By contrast, when they would send a gift to Rabbi Zeira, he would not take it, but when they would invite him he would go. He said in explanation:
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מזמני ליה – לאכול אצלם.
כדאמרי׳ ההוא פסוקת הגרגרת דאתא לקמיה דרב שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה.
ובענין ״שונא מתנות יחיה״ מסופר, ר׳ אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי [כאשר היו שולחים לו מבית הנשיא דבר כמתנה] לא שקיל [לא היה לוקח], וכי הוו מזמני ליה [וכאשר היו מזמינים אותו] לאכול אצלם לא אזיל [לא היה הולך], וכך אמר [היה אומר] בהתנצלות: לא קא בעי מר דאיחי [אין אדוני רוצה שאחיה]? דכתיב הרי נאמר] ״ושונא מתנות יחיה״. רבי זירא כי משדרי ליה [כאשר היו שולחים לו מתנה] לא שקיל [לא היה נוטל], אבל כי הוו מזמנין ליה [כאשר היו מזמינים אותו] אזיל [היה הולך], ואמר כהסבר לדבר:
With regard to the verse: “He that hates gifts shall live,” the Gemara relates that when they would send Rabbi Elazar some gift from the house of the Nasi, he would not take it. And when they would invite him, he would not go there. When declining these offers, he said to them: Does Master not desire that I live? As it is written: “He that hates gifts shall live.” By contrast, when they would send a gift to Rabbi Zeira, he would not take it, but when they would invite him he would go. He said in explanation:
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין מד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין מד:, הערוך על סדר הש"ס חולין מד:, רש"י חולין מד:, ראב"ן חולין מד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין מד:, ר"י מלוניל חולין מד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין מד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין מד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין מד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין מד:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין מד:

Chulin 44b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 44b, Attributed to R. Gershom Chulin 44b, Collected from HeArukh Chulin 44b, Rashi Chulin 44b, Raavan Chulin 44b, Tosafot Chulin 44b, Ri MiLunel Chulin 44b, Ramban Chulin 44b, Rashba Chulin 44b, Meiri Chulin 44b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 44b, Steinsaltz Commentary Chulin 44b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144