(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אאֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ.:
MISHNA: The difference between one for whom benefit from another is forbidden by vow and one for whom benefit from another’s food is forbidden by vow is only with regard to stepping foot on his property, and with regard to borrowing utensils from him that one does not use in the preparation of food, but for other purposes; as those two benefits are prohibited to the former, but permitted to the latter.
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש – כגון בגדים וכיוצא בהן דלמודר הנאה אסור.
מתני׳ אין בין המודר הנאה – מודר הנאה חמור ממודר מאכל.
דריסת הרגל – שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר.
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש – מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל.
אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש – דמודר הנאה אסור בהן ומודר מאכל מותר במקום שאין משכירין אבל במקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי׳ במודר מאכל דאותה פרוטה ראויה לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אפילו בפחות משוה פרוטה כיון דהוי אוכל נפש.
מתני׳ ו. אין בין המודר הנאה וכו׳. אין מודר הנאה חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל, שהמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו, כדאמרינן בגמרא אליבא דר׳ אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. כלומר אפילו מה שדרך בני אדם לוותר לחבירהם ואינן קפדין בו, כגון דריסת הרגל ליכנס בחצר חברו לפי שעה, במודר הנאה אסרינן ליה. אבל במודר ממנו מאכל, מותר ליכנס בחצרו.
וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. מותר להשאילן במודר הימנו מאכל. ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהם, דאי משכירין כיוצא בהן, הא תנן בהדיא במסכת נדרים דאסור, דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר זה פרוטה, הנאת מאכל מיקרי, שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל. ובמקום שאין משכירין כיוצא בהן מותר, מה שאין כן במודר הנאה.
מתני׳: אין בין מודר הנאה מחברו למודר הנאה ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהן אוכל נפש הא לכלים שעושים בהן אוכל נפש זה וזה שוין.
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא כלים שאין עושין בהן אוכל נפש, הא כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין. ואוקימנא לה בדוכתא בפרק אין בין המודר (נדרים לג.) באומר הנאה המביאה לידי מאכלך, הא באומר מאכלך עלי אינו אסור אלא באוכל נפש בלבד, ואם אמר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא ממאכל ומשתה ולעיסת חטים.
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דשרינן הכא במודר ממנו מאכל, דוקא בשאין משכירין כיוצא בהן, הא משכירין כיוצא בהן אפילו במודר מאכל אסור, דהא מהני ליה בדמי שכירותו דאי בעי אכיל מיניה. והכין איתא התם בדוכתא.
המשנה השביעית אין בין המודר הנאה מחבירו סתם ר״ל שהוא מודר הנאה ממנו לכל דבר למודר הנאה ממנו הנאת מאכל בפרט אלא דריסת הרגל ר״ל שהמודר בהנאה סתם אסור ליכנס בביתו ואע״פ שדריסת הרגל הוא מהדברים שאין בני אדם קפדים בהם והיה לנו לומר שאין הנדר חל אלא במה שאדם קפיד בו כבר אמרו אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה כלומר אפי׳ ויתור במה שאין דרך בני אדם להקפיד בו כגון גירומין שבמשקלות או דבר שאין בו שום חסרון כגון דריסת הרגל של זה לפי שעה אסור שכל תשמיש בעולם נאסר לו בשלו ומודר מאכל מ״מ לא נאסר בדריסת הרגל וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהם אוכל נפש כגון להשתמש בספריו והדומים לזה שהמודר סתם אסור ליהנות בהן אבל המודר מאכל מותר שהרי אינו אוכל ואין עושין בו אוכל נפש ומפרש בגמ׳ הא לענייני כלים שעושין בהם אוכל נפש זה וזה שוין שלא תאמר לא הודר אלא בגופו של אוכל אלא אף בכל דבר המביא לידי אוכל דעתו על כל דבר המכשיר את האוכל והמביאו לידי תקון:
מתניתין אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש – פי׳ האי אין בין כולל כל דבר ודייקי׳ הא לענין כלים שעושים בהם אוכל נפש זה וזה שוים ואוקימנא בדוכתא דמודר הימנ׳ מאכל דקתני היינו דקאמר קונם הנאה המביאה לידי מאכל עלי דכלים שעושים בהם אוכל נפש דשרי בהו ה״מ במקום שאין משכירין כיוצא באלו לתשמיש כזה שהשאילו לו אבל במקום שמשכירין כאלו לתשמיש בזה אסור בהם דהא משתרשי ליה דמי שכירות ומקני בהו מידי דמאכל ומהאי טעמא נמי אסור ליתן לו מתנה ואמרינן התם היכא דאמר קונם מאכלו עלי לא מיתסר אלא באוכל גופי׳ ועל ידו אכילה אבל לרפואה מותר ואי אמר קונם הנאת מאכל מיתסר במידי דבר מאכל אפילו לרפואה והנאה אחרת אבל בדברים אחרים שאינם בני מאכל אפילו מכשירי מאכל מותר עד שיאמר קונם הנאה המביאה לידי מאכל.
(א-ג) מתני׳ אין בין נדרים לנדבות שהנדרים חייב באחריותן ובנדבות אינו חייב באחריותן – הקשו בתוס׳ ליתני נמי שהנדרים אינם באין מן המעשר ונדבות באים ממעשר ב׳ וי״ל דהאי טעמא היינו שכל דבר שבחובה אינו בא מן המעשר הלכך כיון דתני נדרים חייב באחריותן והוו דבר שבחובה ונדבות אינו חייב באחריותן ולא הוו דבר שבחובה ממילא נפקא לן דבאי׳ מן המעשרו׳ אידך הפרשה.
ודייקינן בגמרא הא לענין בל תאחר זה וזה שוין – כלומר שעבר עליהם בבל תאחר אחר שלשה רגלים כדאיתא בפ״ק דר״ה.
בד״ה דריסת הרגל כו׳ ולא קשה אההיא דהתם מפ״ב דביצה דמשני התם כו׳ עכ״ל כצ״ל ר״ל לפום הך סברא דמפלגינן בין שותפין לשאר אינשי לא קשה נמי אההיא דהתם פ׳ ח״ה מההיא דפ״ב דביצה שמשני התם פ׳ ח״ה דההיא דשותפין שנדרו זה מזה אסירין לעולם דלא קפדי ומני ר״א היא דאוסר ויתור וא״כ מאי מקשינן פ״ב דביצה מההיא דשותפין שנדרו כו׳ אההיא דבשל עולי בבל ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר הא איכא לאוקמא נמי ההיא דשותפין שנדרו כו׳ כר״א דאוסר ויתור ואהא קאמרי דשפיר פריך תלמודא דע״כ ל״פ רבנן עליה דר״א אלא התם דמיירי בשותפין ממש והנהו ודאי לא קפדי אדריסת רגל כיון שמכירין עצמן אבל בהך דבירא דשותפי כיון דשל עולי בבל הוא ה״ל זה כשאר אינשי דקפדי דמודו ביה רבנן דאסור וק״ל:
בתוספות בד״ה דריסת הרגל כו׳ קשה דהא בחזקת הבתים כו׳ מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי עכ״ל. ולענ״ד נראה דרש״י נשמר מזה בד״ה הא לא קפדי אמאי אסור במודר הנאה ולא ידענא מה בא ללמדינו בזה דהא אמודר קאי אע״כ שבא ליישב קושית התוס׳ דודאי לענין מדיר נכסיו על חבירו איכא למימר דאסור כיון דאיכא אינשי דקפדי ויכולין למחות בדין על דריסת הרגל אע״ג דמיעוטא דמיעוטא הוא דקפדי אפ״ה הא קיי״ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מש״ה יכול למחות בדין משא״כ במתני׳ דהכא דאיירי במודר הנאה מחבירו והלה לא הדירו מנכסיו וא״כ שפיר יש לומר שלא היה כוונת הנודר אלא על הנאה שדרך הרבה בני אדם להקפיד משא״כ על דריסת הרגל דרובא דרובא אין מקפידין לא היה בדעתו כשנדר להדיר עצמו מדריסת הרגל דבכה״ג אשכחן טובא במסכת נדרים דבדעת הנודר תליא מלתא. ולע״ד ממקומו הוא מוכרע דהא לענין ויתור דלרבנן מותר במודר הנאה ולכאורה הדבר פשוט דאם יש מי שאינו רוצה לוותר כלום אין הלה יכול להוציא ממנו בדין ואפ״ה מותר כיון דרובא דרובא אין מקפידין וה״נ דכוותיה כן נ״ל בכוונת רש״י:
א משנה אין בין המודר הנאה מחבירו (שנדר שלא יהנה מחבירו כלל) למודר ממנו מאכל (שנדר רק שלא יהנה מכל אוכל של חבירו), אלא לענין דריסת הרגל, שהמודר הנאה אסור אף לדרוך בחצירו של האחר, וכן לעניין לשאול ממנו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש אלא משמשים לצורך אחר.
MISHNA: The difference between one for whom benefit from another is forbidden by vow and one for whom benefit from another’s food is forbidden by vow is only with regard to stepping foot on his property, and with regard to borrowing utensils from him that one does not use in the preparation of food, but for other purposes; as those two benefits are prohibited to the former, but permitted to the latter.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : הָא לְעִנְיַן כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ זֶה וָזֶה שָׁוִין.:
GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of utensils that one uses in preparation of food, both this, one who vowed that any benefit is forbidden, and that, one who vowed that benefit from food is forbidden, are equal. It is prohibited for both to derive benefit from utensils used in the preparation of food.
גמ׳. הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש. אסור אף במודר הימנו מאכל. ואפילו במקום שאין משכירין כיוצא בהן, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכונתם בלשון מאכל כל מידי דמהני למאכל.
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר אלא שבתלמוד נדרים (ל״ג.) חדשו עליה שלא הותרו כלים שאין עושין בהם אוכל נפש למודר מאכל אלא במקום שאין דרך להשכירם אבל אם דרך בני העיר להשכירם ולשכרם אסור להשתמש בהם שהרי הוא מרויח עמו פרוטה זו שהיה צריך ליתן בשכר אותו הכלי ופרוטה זו מביאתו לידי מאכל שהוא יכול ליקח ממנו מאכל:
ב גמרא ומדקדקים: הא [הרי] לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש — זה וזה, והמודר הנאה המודר מאכל, שוין באיסור הנאה מהם.
GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of utensils that one uses in preparation of food, both this, one who vowed that any benefit is forbidden, and that, one who vowed that benefit from food is forbidden, are equal. It is prohibited for both to derive benefit from utensils used in the preparation of food.
הכל
(3) דְּרִיסַת הָרֶגֶל.: הָא לָא קָפְדִי אִינָשֵׁי אֲמַר רָבָא הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה.:
The mishna stated that for one for whom benefit from another is forbidden by vow, stepping foot on the latter’s property is prohibited. The Gemara asks: What benefit is that? Aren’t people not particular about other people treading on their property? Rava said: In accordance with whose opinion is this mishna taught? It is the opinion of Rabbi Eliezer, who said: Overlooking is prohibited in the case of one for whom benefit is forbidden by vow. For one for whom benefit from another is forbidden by vow, benefit is forbidden even in matters with regard to which one is typically not particular and overlooks others’ use of his property, e.g., stepping foot on it.
ואוקימנא לר׳ אליעזר דתני אפילו ויתור אסור במודר הנאה – פירוש: אפילו דברים שדרך בני אדם לוותר עליהן כגון דריסת הרגלים1 בחצרם שאם יכנס אדם ויהלך בה אין מקפידין עליו וכיוצא בזה, אפילו כגון זה אסור. אבל למודר ממנו מאכל דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון קערה ותמחוי וכן כיוצא בהן מותר. הא כלים שעושין בהן אוכל נפש כגון נפה2 וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהן זה וזה שוין שניהן אסורין.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 נוסף כאן מלשון המשנה לעיל: ״וכלים שאין עושין״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״בפה״.
דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי – קשה דהא בחזקת הבתים (ב״ב דף נז:) קאמר בגמרא אלו דברים שאין להם חזקה ואלו דברים שיש להם חזקה וכו׳ מעמיד בהמה בחצר אין להם חזקה ומוקי לה התם בשותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ופריך והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ומשני לה התם מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי ולא קשה מההיא דהתם פרק בתרא דביצה (ביצה לט:) דמשני התם דלעולם לא קפדי ומני ר׳ אליעזר היא דלמא התם מיירי בשותפין אבל שאר אינשי ודאי קפדי אבל הכא קשיא דמיירי בסתם בני אדם ואפי׳ הכי קאמר דלא קפדי ותירץ ר״ת דהכא מיירי בבקעה דלא קפדי בה שום אדם וסברא הוא לומר כן דומיא (דרישא) דכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן דמוקימנן לה בנדרים (דף לב:) כרבי אליעזר.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]
(ג) גמרא דריסת הרגל והא לא קפדי – פי׳ ואפילו אדריסת הרגל דכניסה בעלמא לא קפדי וכ״ש דבקעה וכיון דלא קפדי עלוי׳ לא ליהוי בכלל איסור הנאה מן הסתם ופריק דמתניתין מני ר׳ אליעזר דאמר אפילו ויתור כלו׳ דבר שמותרין אותו בני אדם אסור במודר הנאה אבל לרבנן שרי והא דתנן שותפין שנדרו זה מזה אסורין ליכנס ולהשתמש קאמר וכיון דסתם לן תנא הכא כר׳ אליעזר הלכתא כוותיה ואף על גב דקי״ל כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר בשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס בחצר ההיא לא שייכא בהא כלל דהא אינהו אפילו ליכנס ולהשתמש בחצר שרו וטעמא משום דסברו יש ברירה דכל א׳ בשלו משתמש ולא בשל חברו כלל והא ליתיה כלל ויתור איסור במודר הנאה דהתם מיירי במודר הוא דמצי מעכב עליה על דריסת הרגל ולפי׳ ישנו בכלל איסור אבל זה אינו מעכב על שותפו שלא ישתמש בחצר ולפיכך כשהכירו יכול לומר לתוך שלי אני נכנס והיינו דקתני סיפא ואסור להעמיד ריחיים ותנור בחצר ואף על גב דשותפין דהאי גוונא לא קפדי מכיון דמצו מעכבי הא מיתהני מיניה ואסור מדרבי אליעזר בן יעקב ואף על גב דמדאורייתא אין ברירה וטעמא דר׳ אליעזר בן יעקב התם משום דסבר יש ברירה הא פרישנא התם דברירה דעלמא היינו דבר שאינו מבורר לשעתו עד לאחרי זמן שאומר דנברר הדבר למפרע שלזה היה אבל בההיא ליכא למי׳ הכי שהרי כ״א מהם.1 אלא פי׳ ברירה דהתם לומר שבשעתו מתברר כי לתוך שלו נכנס ומשתמש שכן דין השותפין שישתמש כ״א מהם בכלה ולא חשבינן ליה שנשתמש בשל חברו כלל.
הא דאמרינן ונרצה לו לכפר עליו – כלומר מה שאינו נרצה לו עד שיכפר דהיינו עד שיהא קרב היינו כשאומר עליו ותיבה יתיר׳ דעליו דריש.
והא דתנן אין בין זב הרואה ב׳ ראיות לזב הרואה ג׳ אלא קרבן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין – כלומר שבא׳ מהם מטמא במדרס משכבו ומושבו וטעון ספירה ז׳ נקיים דאוקימנא למתניתין כר׳ סימאי דתניא ר״ס אומר מנה הכתוב ב׳ וקרא טמא ג׳ וקרא טמא ואי בשתים הוה טמא ג׳ ל״ל הא כיצד ב׳ ראיות ביום א׳ או בב׳ ימים לטומאה חמורה של זב ג׳ ראיות רצופות שאין ביניהם יום א׳ בין ע״א וא׳ לקרבן אבל ראיה אחד אינה אלא בקרי בעלמא ואין לו שום טומאה חמורה.
ומאי דאמרינן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוים חדא מניהו נקט וה״ה לרוקו ולמשקין ולטמא בהסט אפילו כלי חרס דהיינו כלים שנושא עליו בהכרעת כף מאזנים שזהו הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה כדכתיבנא בכמה דוכתי.
ואי אשמועינן מזובו ה״א לא ידעינן כמה הוי להתחייב קרבן קמ״ל – שמנה ב׳ וג׳ וע״כ ג׳ לקרבן דאי לטומאה מב׳ הוא טמא.
והשתא דאמרת מזובו לדרשא הוא דאתא כי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה – ה״ג לדיפסיק מזובו ולא מזובו ומנוגעו פי׳ שאם היה זב ומצורע ופסק זובו עד שלא נרפא מצרעתו סופר ימי נקיים של זובו לאלתר ולא ימתין עד שיתרפא מצרעתו ועולה לו לטבילת זובו גם כן ויהיה טהור מזובו לגמרי ואף על פי שעדיין יש לו לספור ז׳ לצרעתו וצריך טבילה שנייה ליטהר לגמרי ולענין אכילת קדשים וליכנס למקדש כדכתיב קרא בהדיא מכל מקום מועיל לו טבילה זו ליטהר אותו מטומאת משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהסט כדין זב.
גרסינן במקצת הספרים והלא ק״ו הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת ז׳ וכו׳ – וק״ל שהרי אמ׳ בת״כ ובמקומות אחרים שהמצורע טעון משכב ומושב ליטמא וי״ל דהיינו ליטמא אוכלין ומשקין בראשו׳ לטומאה והכא אמרינן דאין מטמאין משכב ומושב לעשותן אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין זב כי מ״ש גם נידה ומטמא את בועלה לטמא משכב התחתון בעליון ופרישנא במסכת נידה בעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין כבר פי׳ רבינו שמואל ז״ל דעליונו של זב היינו הסיטו שמכריע בכף מאזניים ותעלה עליו שאין הסיהו זה אלא ראשו׳ לטומאה בלא אב הטומאה וכן מצינו לרש״י ז״ל שכתב במסכת פסחים שהמצורע מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ולא ידענו למה מחק גרסת זו וכתב דה״ג ומה אם מטמא משכב ומושב לא יטעון ספירת ז׳ כלומר כיון שכתב שבשתים קראו טמא לכל חומר טומא׳ זב מהיכא תיסק אדעתין למעוטי מספירה שאין טעם הרב ז״ל לפי שסובר שאף זב אינו מטמא משכב ומושב לטומאת אדם וכלים שהרי כתב בפי׳ שהן אבות הטומאה.
1. כן בכ״י. ובדפוס ראשון נוסף כאן: ״כאן חסר והכוונה מובן״.
נאמר במשנה שהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל אצל חבירו, ותוהים: מה הנאה היא זו? הא [הרי] לא קפדי אינשי [מקפידים אנשים] על דברים כגון דריכת אדם בחצירו של חבירו! אמר רבא: הא מני [זו משנתנו, כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ אליעזר, שאמר: ויתור אסור במודר הנאה, כלומר, אפילו דברים שאנשים רגילים לוותר עליהם זה לזה ואינם מקפידים בהם, אבל מי שהדיר עצמו מחבירו — אסור לו ליהנות אף מדבר כזה.
The mishna stated that for one for whom benefit from another is forbidden by vow, stepping foot on the latter’s property is prohibited. The Gemara asks: What benefit is that? Aren’t people not particular about other people treading on their property? Rava said: In accordance with whose opinion is this mishna taught? It is the opinion of Rabbi Eliezer, who said: Overlooking is prohibited in the case of one for whom benefit is forbidden by vow. For one for whom benefit from another is forbidden by vow, benefit is forbidden even in matters with regard to which one is typically not particular and overlooks others’ use of his property, e.g., stepping foot on it.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : באֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.:
MISHNA: The difference between animals consecrated to the Temple as vow offerings and animals consecrated as gift offerings is only that in the case of vow offerings, if they died or were lost before being sacrificed on the altar, one is obligated in the responsibility to replace them, and in the case of gift offerings, if they died or were lost, one is not obligated in the responsibility to replace them.
אין בין נדרים ונדבות כו׳ הא לבל תאחר כדכתיב כי תדר נדר לי״י וגו׳ זה וזה שוין – כלומר אם יאחר בין הנדר ובין הנדבה עובר משום בל תאחר.
מתני׳ נדר ונדבה – מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו.
אין בין נדר לנדבה – קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וכיון דאמר הרי עלי הוי נדר וי״ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמעינן דאין חילוק בעבודתן אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חילוקים אי נמי דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא כדאמר במרובה (ב״ק דף סב: ושם) מ״מ לא קשיא דבמסכת תענית (דף יג: ושם) אשכחן אין בין דשייר דקאמר אין בין שלש אמצעיות וכי תימא תנא ושייר והא אין בין קתני ופריך ותסברא אין בין דווקא והא שייר תיבה ומשני אי משום תיבה לאו שיורא הוא מכל מקום משמע דאי הוה משייר ליה לא הוה קשיא ליה כלל אף על גב דקתני אין בין.
מתני׳ ז. אין בין נדרים לנדבות. אין בין לשון נדר, שאומר הרי עלי עולה להביאה ולאחר זמן מפרישה, ובין לשון נדבה, שאומר הרי זו עולה, שהבהמה עומדת לפניו ומקדישה מיד. אין הפרש בין שתי אלו הלשונות, אלא שבלשון נדר חייב באחריותו לעולם, ואפילו שהפרישה ואמר הרי זו לשלם נדרי שנדרתי, אם נגנבה או אבדה חייב להביא אחרת, דלשון עלי כמאן דרמי אכתפיה דמי, חוב הוא עליו מוטל עד שיקריבנה. ובלשון נדבה, שאומר זו עולה, אם נגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה, דמשום הכי קאמר הרי זו, שלא הקדיש אלא זו בלבד. גמ׳. הא לענין בל תאחר. דכתיב כי תדור נדר ליי׳ אלהיך לא תאחר לשלמו, ודרשינן מקראי דכיון שעברו ג׳ רגלים ולא הביאו עובר, ונדר ונדבה שוין שניהם, אף על גב דלא כתיב נדבה בזה הפסוק אלא נדר, מרבינן ליה לנדבה מגזרה שוה במסכת ראש השנה.
המשנה השמינית אין בין נדרים לנדבות וכו׳ פי׳ בגמ׳ שהנדר הוא בלשון עלי [כגון שיאמר הרי עלי] עולה והנדבה היא בלשון זו כגון שיאמר הרי זו עולה ואמר שאין בין זה לזה אלא שהנדרים אם הפרישו ומת חייב באחריותו שענין נדרו הוא הרי עלי להקריב והרי לא הקריב אבל הנדבה שלא חל הנדר עליו אלא על בהמה זו בפרט שהרי אמר הרי זו עולה אם מתה אינו חייב באחריותה הא לענין בל תאחר זה וזה שוין שבשניהם אם עברו שלשה רגלים ולא הביאן עובר בבל תאחר:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש בה בגמרא דבר:
ג משנה אין הבדל בין נדרים לנדבות שנדרו ונדבו למקדש אלא בזה: שהנדרים חייב באחריותן שאם אבדו או מתו צריך להביא אחרים במקומם ונדבות אינו חייב באחריותן, שאם אבדו או מתו אינו חייב להביא אחרות תחתיהן.
MISHNA: The difference between animals consecrated to the Temple as vow offerings and animals consecrated as gift offerings is only that in the case of vow offerings, if they died or were lost before being sacrificed on the altar, one is obligated in the responsibility to replace them, and in the case of gift offerings, if they died or were lost, one is not obligated in the responsibility to replace them.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : הָא לְעִנְיַן בַּל תְּאַחֵר זֶה וָזֶה שָׁוִין.
GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of the prohibition: Do not be slack to pay one’s pledges, both this, a vow offering, and that, a gift offering, are equal. If one delayed bringing either a vow offering or a gift offering, he violates the prohibition.
גמ׳ הא לענין בל תאחר – ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה.
ולענין ביאור זה ששאלו כאן דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי עד שהוצרכו להעמידה כר׳ אליעזר דאמר אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה יש שואלים שהרי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב במסכת נדרים שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר׳ אליעזר מותרין מדין יש ברירה הא אלמלא טעם ברירה כלם מודים שאסורין ומה הוצרכו להעמידה לדעת האומר אפי׳ ויתור אסור וכו׳ ונראה לתרץ שאף עליהם אנו דנין להקשות הא לא קפדי וכו׳ והם צריכין לבא מטעמו של רבי אליעזר שאפי׳ ויתור אסור ולפיכך הביא זו של רבי אליעזר וכן יש מתרצין שמחלוקת ר׳ אליעזר בן יעקב ורבנן כלם מודים שאסור אף בלא טעם ויתור ומפני שהם מפרשים אותה כשנדרו על דריסת הרגל בפירוש ואעפ״כ חלק ר׳ אליעזר בחצר המשותפת מדין ברירה אבל מודר סתם הוצרכנו בה לדין ויתור אסור ואין הדברים נראין לענין פירוש שהרי נדרו הנאה זה מזה אמרו וכן יש מתרצים שאלמלא זו של ויתור הייתי אומר שמחלוקתם של חכמים ור׳ אליעזר בן יעקב בחצר דאיכא קפידא אבל בשדה דליכא קפידא לא קמ״ל דאפי׳ ויתור אסור:
GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of the prohibition: Do not be slack to pay one’s pledges, both this, a vow offering, and that, a gift offering, are equal. If one delayed bringing either a vow offering or a gift offering, he violates the prohibition.
הכל
(6) תְּנַן הָתָם גאֵי זֶהוּ נֶדֶר הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אֵיזוֹ הִיא נְדָבָה הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה וּמָה בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת נְדָרִים מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן נְדָבוֹת מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
We learned in a mishna there: Which is the case of a vow offering? It is one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt-offering. Which is the case of a gift offering? It is one who says: This animal is a burnt-offering. And what is the difference between a vow offering and a gift offering? With regard to vow offerings, if the animals died or were stolen or were lost, the one who vowed is obligated in the responsibility to replace them, as he undertook to bring a burnt-offering and he is not absolved of his obligation until he brings the offering. With regard to gift offerings, however, if the animals died or were stolen or were lost, the one who vowed is not obligated in the responsibility to replace them.
תנן התם איזוהו נדר האומר עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו נדבה ומה ביניהן נדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן – שנאמר ונרצה לו לכפר עליו, דייקינן מעליו את שעליו. כלומר אם אמר עלי חייב באחריותו דכיון דאמר עלי כמאן דרמי אכתפיה דמי שחייב למוסרו למי שחייב לו אבל הנדבה אין חייב באחריותה.
תנן התם [שנינו שם במשנה]: אי זהו נדר? האומר: ״הרי עלי עולה״ או קרבן נדבה אחר. איזו היא נדבה? האומר על בהמה מסויימת: ״הרי זו עולה״, ומה ההבדל בין נדרים לנדבות? נדרים אם מתו הבהמות או נגנבו או אבדו — חייב באחריותן, שהרי התחייב באופן כללי להביא קרבן מסויים וכל עוד לא נתקיימו דבריו עדיין לא נפטר מחובתו, ואילו נדבות אם מתו או נגנבו או אבדו — אינו חייב באחריותן.
We learned in a mishna there: Which is the case of a vow offering? It is one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt-offering. Which is the case of a gift offering? It is one who says: This animal is a burnt-offering. And what is the difference between a vow offering and a gift offering? With regard to vow offerings, if the animals died or were stolen or were lost, the one who vowed is obligated in the responsibility to replace them, as he undertook to bring a burnt-offering and he is not absolved of his obligation until he brings the offering. With regard to gift offerings, however, if the animals died or were stolen or were lost, the one who vowed is not obligated in the responsibility to replace them.
הכל
(7) מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ (ויקרא א׳:ד׳) ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֶת שֶׁעָלָיו חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ וְאֶת שֶׁאֵינוֹ עָלָיו אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.
The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita with regard to a burnt-offering, that the verse states: “And it shall be accepted for him to make atonement upon him” (Leviticus 1:4). Rabbi Shimon says: That which is incumbent upon him, i.e., which he accepted as a personal obligation, he bears responsibility to replace it if it died or was stolen; however, that which is not incumbent upon him, i.e., that which he did not accept as a personal obligation but which he designated as an offering, he does not bear responsibility to replace it.
את שעליו חייב באחריותו – הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא.
ושואלים: מנהני מילי [מניין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בקרבן העולה: ״ונרצה לו לכפר עליו״ (ויקרא א, ד), ר׳ שמעון אומר: מלשון פסוק זה למדים כי את שעליו, כלומר, שההתחייבות שקיבל היא עליו — חייב באחריותו, ואת שאינו עליו, אלא על בהמה מסויימת שתהיה היא לקרבן — אינו חייב באחריותו.
The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita with regard to a burnt-offering, that the verse states: “And it shall be accepted for him to make atonement upon him” (Leviticus 1:4). Rabbi Shimon says: That which is incumbent upon him, i.e., which he accepted as a personal obligation, he bears responsibility to replace it if it died or was stolen; however, that which is not incumbent upon him, i.e., that which he did not accept as a personal obligation but which he designated as an offering, he does not bear responsibility to replace it.
הכל
(8) מַאי מַשְׁמַע א״ר אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי כֵּיוָן דְּאָמַר עָלַי כְּמַאן דִּטְעִין אַכַּתְפֵּיהּ דָּמֵי.:
The Gemara asks: From where may that conclusion be inferred from the verse? Rabbi Yitzḥak bar Avdimi said: Since he said it is incumbent upon me to bring a burnt-offering, he is considered as one who bears it upon his shoulders. The expression: Upon me, indicates an assumption of responsibility to bring an offering.
ושואלים: מאי משמע [מהי משמעותו], מה הקשר בין לשון הכתוב ודברי הלכה אלו? אמר ר׳ יצחק בר אבדימי: כיון שאמר ״עלי״ כמאן דטעין אכתפיה דמי [כמי שטוען על כתפו הוא נחשב], שלשון ״עלי״ משמעה נטילת האחריות על עצמו, שחייב עצמו בהבאת קרבן, והתחייבות מעין זו אינה תלויה בבהמה מסויימת דווקא.
The Gemara asks: From where may that conclusion be inferred from the verse? Rabbi Yitzḥak bar Avdimi said: Since he said it is incumbent upon me to bring a burnt-offering, he is considered as one who bears it upon his shoulders. The expression: Upon me, indicates an assumption of responsibility to bring an offering.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : דאֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לָרוֹאֶה שָׁלֹשׁ אֶלָּא קׇרְבָּן.:
MISHNA: The difference between a zav who experiences two emissions of a pus-like discharge from his penis and one who experiences three emissions is only that the zav who experienced three emissions is obligated to bring an offering after he recovers, in order to complete his purification process.
מתני׳ שתי ראיות – ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר.
מתני׳ ח. אין בין זה הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן. דבפסוק אחד כתוב איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, ומדקא מהדר זובו בפסוק דלא איצטריך, דמצי למימר מבשרו טמא הוא, דהא הזכיר זב, אלא ללמדך דבשתי ראיות מיקרי זב, ולא בפחות משתים, ובשתים סגי ליה למקרי זב. ובפסוק אחר משמע דשלש ראיות בעינן, דכתיב זאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא. ומתרץ שתים לטומאה, לטמא משכב ומושב, וצריך ספירת שבעה, אבל קרבן לא צריך להביא אחר ספירת שבעה, ויכול לאכול קדשים וליכנס למקדש תכף שספר שבעה נקיים וטבל והעריב שמשו. ובשלש ראיות לקרבן, שאסור ליכנס למקדש ובכילת קדשים, עד שיקריב קרבנו ביום השמיני, דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ביולדת, מכלל דעד השתא היתה טמאה אע״פ שטבלה והעריב שמשה. והכי נמי בכל מחוסרי כפרה.
ושתי ראיות דקאמרינן, בין שיראה אותן בשני ימים רצופין או אפילו ביום אחד, וכן ג׳ לקרבן, בג׳ ימים רצופין, או אפילו שתים ביום אחד ואחת למחר, או אחת היום ושתים למחר, או אפילו שלשתן ביום אחד, מיקרי זב. אבל אם היה יום אחד טהור מפסיק ביניהן לא מיקרי זב.
אבל באשה זבה אחר ימי נדותה מיקריא זבה משלש ראיות ולא משתים, דבספירת יום אחד סגי לה, והיא נקרית שומרת יום כנגד יום. ובשלש ראיות דמקריא זבה, ובלבד שתראה שלשה ימים רצופין בלא הפסק. אבל אם תראה אותן שלש ראיות ביום אחד או בשנים, לא מיקריא זבה, דהא כתיב בה ימים, דכתיב ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ומיעוט ימים שנים, רבים שלשה. אבל בזב לא כתיב ימים, אלא ראיות, לפיכך יש לו חומרה זו, דאפילו ביום אחד אם יראה ג׳ ראיות מיקרי זב. ויש לו חומר אחר בזב מבזבה, דזב טעון ביאת מים חיים, וזבה אינה טעונה, אלא אפילו במי גשמים המקובצים מאליהם בבור אחד בלא תפיסת יד אדם, סגי לה. ומים חיים לא מיקרי אלא מעין שמושך בין בימות הגשמים בין בימות החמה שאינו פוסק לעולם. ולאיהיו מלוחין ולא פושרין כגון חמי טבריה. נמצא שלש חומרות בזב מבזבה. וחומר בזב בעל ג׳ ראיות מזב בעל שתי ראיות, חומר אחד, לענין קרבן.
פיסקא: אין בין זב כול׳ – תניא בפרק קמא דתוספת1 מגלה: אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אין טעונה ביאת מים חיים אין בין זב לנדה אלא קרבן. ומצאתי תשובה לרבינו פלטוי גאון בר אביי זצוק״ל: וששאלתם נדה שטבלה בים עלתא לה טבילה אי לא כך הראונו מן השמים שנדה דאוריתא עולה לה טבילה בים מפני שהים במקוה הוא ומקוה בו טובלין כל חייבי טבילות נדות ויולדות ומצורעין וטמאים בנבלה ובשרץ ובעל קרי חוץ מזב שנאמר בו ורחץ בשרו במים חיים וטהר ועכשיו כל נדות שבישראל ספק זבות הן ואין עולה להן טבילה במקוה אלא צריכות לטבול במים חיים שכך שנינו כל הימים כמקוה, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים, דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר הים הגדול במקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה. ר׳ יוסי אומר כל הימים מטהרין הזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת. ומשנה זו הלכה היא ששנויה היא כאן ושנויה במקות לומר שהלכה היא וכר׳ יוסי, דקימא לן ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי שאמר פסולין לזבים ולמצורעים וכל נידות ספק זבות הן. ואינו נראה לי דהא תניא בפירוש דזב טעון ביאת מים חיים אבל זבה אפילו במקוה.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י ששון 557: ״דתוספות״.
המשנה התשיעית אין בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלש אלא קרבן ענין זיבה הוא קרי הזב מאיליו בלא שום הנאה ובלא שום קושי אלא דרך חולי וסימניו המוכיחין להכיר בינו ובין שאר קריין מפורשים במסכת נזיר (ס״ה:) והדבר ידוע שבשלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופין כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלאו הכתוב בראיות ולא בימים אע״פ שבזבה תלאה הכתוב בימים ולא בראיות שאם ראתה שלש ראיות ביום אחד אין נחשבות לה אלא לראייה אחת וכשתראה שלשה ימים רצופים נקראת זבה גמורה לכל דיני זבה כמו שיתבאר במקומו מכח מקראות למדת מ״מ שבשלש ראיות נעשה זב גמור ובשתי ראיות אף הוא זב גמור אלא שחסר ממנו דין קרבן כיצד ראה ראיה אחת של זיבה אינו זב כלל והרי הוא נדון כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו טמא טומאת זיבה לטמא משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים וענין טומאת משכב ומושב הוא שאם הוא שוכב או יושב על דברים הראויים לשכיבה או לישיבה אפילו עשר מצעות זו על גב זו מטמא משכב התחתון כעליון ואפי׳ לא נגע וכלן אבות טמאות לטמא אדם וכלים ואלו נגע שלא כדרך משכב ומושב או בדברים שאין ראויין למשכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואין מטמאין אדם וכלים ומ״מ עדיין אינו טעון הבאת קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ויכול ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוספה עליו ראיה שלישית הן ביום ראשון הן ביום שני הן ביום שלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב לקרבן ואסור באכילת קדשים ובכניסת מקדש עד שיביא קרבן ביום שמיני והוא שאמר שאין בין זב בעל שלש ראיות לבעל שתים אלא קרבן הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה שניהם שוין והוא הדין לזקיקת טבילתם במים חיים כמו שידוע חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה:
ה משנה אין הבדל בין זב הרואה שתי ראיות, זה שיצאה ממנו זיבה פעמיים לרואה שלש, שיצאה ממנו זיבה שלוש פעמים, אלא שהזב בעל שלוש ראיות חייב להביא קרבן לאחר שיתרפא כדי להשלים את תהליך הטהרה.
MISHNA: The difference between a zav who experiences two emissions of a pus-like discharge from his penis and one who experiences three emissions is only that the zav who experienced three emissions is obligated to bring an offering after he recovers, in order to complete his purification process.
הכל
(10) גמ׳ גְּמָרָא : הָא לְעִנְיַן מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּסְפִירַת שִׁבְעָה זֶה וָזֶה שָׁוִין.
GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of transmitting ritual impurity to a surface designated for lying and a surface designated for sitting, and similarly with regard to the counting of seven days clean of emissions so that he may immerse in a ritual bath as part of the purification process, both this, i.e., one who experienced two emissions, and that, one who experienced three emissions, are equal.
הא לעיניין משכב ומושב וספירת שבעה טהורין זה וזה שוין – דתניא או החתים בשרו מזובו דייקינן מדכתיב מזובו שמעינן מינה אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. כל הטעון משכב ומושב טעון ספירת שבעה, כדתניא מזובו וספר מקצת זובו נמי טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.
גמ׳ משכב ומושב – שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין.
וספירת שבעה – משיפסוק צריך למנות ז׳ נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין.
גמ׳. הא לענין משכב ומושב וספירת ז׳ נקיים וטהרתן במים חיים זה וזה שוין. משכב ומושב, שכב או ישב על גבי עשרה בגדים, זה על גבי זה, כולם אבות הטומאה, ואפילו לא נגע בו הזב. ואילו נגע, שאינו משכב ומושב, אינו אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא אחרים, כגון אדם וכלים, אלא אוכלין ומשקין. וספירת ז׳. משיפסוק, צריך למנות ז׳ נקיים, חוץ מיום שפסק בו קודם שיטבול. ואם ראה זוב באחד מהן סותר את כל המנין.
זהו ביאור המשנה ובגמרא יצא לנו עליה במה שאמרו מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע וכלתה זיבתו מונה שבעה נקיים לזיבתו וטובל לה אע״פ שלא נתרפא מצרעתו ותהא טבילתו מועלת למה שהזב חמור עליו מן המצורע כגון טומאת כלי חרס בהסט והדומים לה כמו שהתבארו במקומן ומ״מ טומאת משכב ומושב זב ומצורע שוין בטומאתו ויש חולקין בדבר אלא שגדולי המחברים כתבוה כן ואף בספרי שנויה כן ויש חולקין ג״כ שלא לטבול בעוד שהוא מצורע אלא שמונה שבעה ומשהה טבילתו עד שיתרפא מצרעתו ובטבילה ראשונה של מצורע פקעה ממנו טומאת זיבה וספירת שבעה אינה מתחלת אלא לכשיפסוק ר״ל מחרת היום שפסק בו וי״מ לכשיפסוק שלא תאמר שיהא טעון טבילה קודם ספירה כדי שתהא ספירתו בטהרה אלא תכף שפסק סופר ואינו טובל עד שיכלו ימי ספירו ואע״פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא ראשון עיקר:
ו גמרא ומדייקים: הא [הרי] לענין משכב ומושב, שהזב מטמא את מה שהוא שוכב או יושב עליו, וכן לענין ספירת שבעה, שלאחר שפסקה הזיבה צריך לספור שבעה ימים שיהיו נקיים מזיבה כדי שיוכל לטבול ולהיטהר — זה וזה, הרואה שתים והרואה שלוש, שוין.
GEMARA: The Gemara infers that with regard to the matter of transmitting ritual impurity to a surface designated for lying and a surface designated for sitting, and similarly with regard to the counting of seven days clean of emissions so that he may immerse in a ritual bath as part of the purification process, both this, i.e., one who experienced two emissions, and that, one who experienced three emissions, are equal.
הכל
(11) מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר מָנָה הַכָּתוּב שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא שָׁלֹשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא הָא כֵּיצַד שְׁתַּיִם לַטּוּמְאָה וְשָׁלֹשׁ לַקׇּרְבָּן.
The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita that Rabbi Simai says: The verse enumerated two emissions: “When any man has an emission out of his flesh, due to his emission he is impure” (Leviticus 15:2), and it called the zav impure. Another verse enumerated three emissions: “And this shall be his impurity in his emission: Whether his flesh runs with his emission, or his flesh be stopped from his emission, it is his impurity” (Leviticus 15:3), and it too called him impure. How so? If he is impure after two emissions, for what purpose does the Torah mention three? It is to teach: Two emissions to establish impurity and three to render him liable to bring an offering.
מתני׳ מני? ר׳ סימאי היא. דתני ר׳ סימאי מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא. הא כיצד? שתים לטומאה שלש אף לקרבן – פירוש: מנה הכתוב שתי פעמים זיבות זוב וזובו וקרא טמא, שנאמר: איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. עוד חזר הכתוב אחר ומנה שלש בזובו אחת זובו שתים מזובו הרי שלש, שנאמר: וזאת תהיה טומאתו בזובו וגו׳ אמר אם בשתים טמא בשלש לא כל שכן למה כתב עוד שלש ללמד כי בשתי ראיות טמא הוא ופטור מן הקרבן, בשלש ראיות חייב אף בקרבן.
מנא הני מילי – דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן.
מנה הכתוב שתים – ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא טו) הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא.
שלש וקראו טמא – דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם). הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא.
הא כיצד – אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש.
בגמרא מנה״מ דתנו רבנן ר׳ סימאי אומר כו׳ אימר שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה כו׳. ויש לתמוה מאי ס״ד לומר כן ומאי סברא היא זו ובשלמא בסמוך לענין קרבן דמקשה נמי בכה״ג יש לומר משום דוכפר לפני ה׳ מזובו משמע להדיא מקצת זובו דהיינו זב בעל שתי ראיות שהוא מקצת זב מש״ה מקשה שפיר כיון דמזובו מייתר ליה דאי ס״ד דכל זב מייתי כפרה לישתוק קרא מזובו כדמסקינן לקמן אע״כ דלדרשא אתי א״כ משמע להדיא שבא לומר דדוקא מקצת זב שהוא בעל ב׳ ראיות מייתי כפרה ולא בעל ג׳ ראיות דפטור וכיון דגזירת הכתוב הוא תו ליכא למיפרך והרבה מצינו כיוצא בזה דנגע הפך לבן הוא סימן טומאה ופרח בכולו טהור והרבה כיוצא בזה ואהא מסיק שפיר כיון דעד שלא ראה שלש ראה שתים לית לן לאוקמי דרשא דמזובו למקצת זב דוקא נגד הסברא אלא מקיימינן שפיר דרשא דמקצת זב איפכא דוקא בעל ג׳ ראיות כיון דהכי מסתבר טפי משא״כ הכא לענין טומאה הקושיא במקומה מהיכי תיתי נאמר דבעל ב׳ ראיות יהא טמא ובעל ג׳ ראיות טהור ואפ״ה מייתי קרבן וזה תימא גדול והנלע״ד בזה דלענין טיפת הזיבה גופא איירי דמהאי קרא דזובו טמא דרשינן שבא ללמד על הזוב עצמו שמטמא במשא כדאיתא בנדה דף ל״ד ול״ה ובהא ודאי איכא סברא למימר דדוקא בעל שתי ראיות מטמא הזוב עצמו במשא כיון דאיכא ק״ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ״ש משא״כ בראיה שלישית שכבר הוא טמא ואין זו הטיפה גורמת לו טומאה כלל איכא למימר דהטיפה אינה מטמא במשא כדאמרינן התם לענין זב מצורע ע״ש כנ״ל נכון ודו״ק:
במשנה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו׳ רשב״ג אומר אף בספרים לא התירו כו׳. ויש לדקדק במאי קמיפלגי דליכא למימר דשייך האי פלוגתא אי כל התורה בלה״ק נאמרה או בכל לשון דסוגיין לא משמע הכי ולפי מה שנראה מפרש״י ותוס׳ בריש פ׳ הקורא למפרע משמע דפלוגתא דהתם אי בלשון הקדש נאמרה לא נפקא מיניה מידי לענין הכתיבה אלא לענין הקריאה והכי מסתבר דלכאורה ליכא מאן דפליג דעיקר תורה שכתב משה נכתבה בלשון הקדש. לכך נראה דטעמא דרשב״ג כיון דשני ליה בין לשון יונית לשאר לשונות כדמפרש רבי יוחנן לקמן טעמא מדכתיב יפת אלקים ליפת א״כ ממילא משמע דשאר לשונות אסורין משא״כ לרבנן דלא דרשי האי קרא דיפת להכי א״כ תו ליכא שום קרא לאסור שאר לשונות וממילא דשרו דדוקא בתפילין ומזוזות אסורין דכתיב והיו ובמגלה דכתיב ככתבם וכלשונם משא״כ בספרים ולקמן אבאר יותר:
בתוס׳ ועד שיכתוב אשורית לקמן מוקי לה במגילה וקשה דהא אמרינן בפ״ב גיפטית לגיפטים כו׳ עכ״ל. ולכאורה לשונם תמוה מאי ענין קושיא זו להכא דלקמן הו״ל לאקשויי ונראה בכוונתם לכאורה מדמוקמינן לקמן במגילה אע״ג דכשר בגיפטית לגיפטים א״כ ע״כ דטומאת ידים לא תליא בהכי אלא דחכמים לא גזרו טומאת ידים אלא כשנכתבו כדין עיקר כתיבתן לכתחלה והיינו אשורית וא״כ מאי מקשה הכא מעיקרא דלעולם דספרים כשירין לכתוב בכל לשון וליכא איסורא אבל מ״מ כיון דלכ״ע עיקר כתיבתן בלה״ק וכתב אשורית כדפרישית מש״ה לא גזרו טומאת ידים וע״ז מתרצין התוס׳ דודאי לקמן דמוקמינן לה כרשב״ג כמ״ש התוספות לקמן א״כ לדידיה כיון דאיכא איסורא לשאינן מכירין בה לא גזרו עליהם טומאת ידים משא״כ הכא למאי דקס״ד לאוקמא כרבנן דמתניתין שהתירו לכתוב לכתחילה א״כ מקשה שפיר אמאי אין מטמאין הידים ועיין בזה בחידושי הר״ן ז״ל ר״פ כל כתבי בשם הראב״ד ז״ל מיהו במאי דמשמע הכא מדברי התוס׳ בפשיטות דלרשב״ג נמי מותר במגילה בגיפטית לגיפטים אין כן דעת הרשב״א ז״ל בחידושיו לקמן פ״ב ועיין בתוספות י״ט לקמן פ״ב ובסמוך אבאר באריכות אי״ה:
ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] לגבי שתים ושלוש ראיות זיבה וההבדל ביניהם? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: ר׳ סימאי אומר: מנה הכתוב שתים; ״איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא״ (ויקרא טו, ב), שנזכרו בכתוב זה שתי זיבות וקראו לזב ״טמא״, מנה הכתוב שלש פעמים לשון זיבה; ״וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא״ (ויקרא טו, ג) וקראו גם כן טמא, הא כיצד? שלכאורה אם טמא כבר בשתים, לשם מה שלוש? אלא ללמד: שתים לענין טומאה בלבד ושלש כדי להוסיף גם קרבן.
The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita that Rabbi Simai says: The verse enumerated two emissions: “When any man has an emission out of his flesh, due to his emission he is impure” (Leviticus 15:2), and it called the zav impure. Another verse enumerated three emissions: “And this shall be his impurity in his emission: Whether his flesh runs with his emission, or his flesh be stopped from his emission, it is his impurity” (Leviticus 15:3), and it too called him impure. How so? If he is impure after two emissions, for what purpose does the Torah mention three? It is to teach: Two emissions to establish impurity and three to render him liable to bring an offering.
הכל
(12) וְאֵימַר שְׁתַּיִם לְטוּמְאָה וְלֹא לְקׇרְבָּן שָׁלֹשׁ לְקׇרְבָּן וְלֹא לְטוּמְאָה אָמְרַתְּ עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלֹשׁ רָאָה שְׁתַּיִם.
The Gemara raises an alternative. And say instead: Two emissions to establish impurity but not to render him liable to bring an offering; three emissions to render him liable to bring an offering, but not to establish impurity. The Gemara rejects this: That is impossible, as you can say that until he experienced three emissions, he already experienced two, and therefore he is impure in the case of three emissions as well.
שתים לטומאה – לכל חומר טומאת זב.
ולא לטומאה – חמורה אלא כבעל קרי בעלמא.
ראה שתים – והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו.
ומקשים: ואימר [ואמור] להיפך: שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש לקרבן ולא לטומאה! ודוחים: הדבר לא יתכן, אמרת [הרי אומר אתה] עד שלא ראה שלש כבר ראה שתים וכיוון שכך תמיד יהיה טמא, אף בשלוש.
The Gemara raises an alternative. And say instead: Two emissions to establish impurity but not to render him liable to bring an offering; three emissions to render him liable to bring an offering, but not to establish impurity. The Gemara rejects this: That is impossible, as you can say that until he experienced three emissions, he already experienced two, and therefore he is impure in the case of three emissions as well.
הכל
(13) וְאֵימַר שְׁתַּיִם לְקׇרְבָּן וְלֹא לְטוּמְאָה שָׁלֹשׁ אַף לְטוּמְאָה לָא ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּתַנְיָא ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה׳ מִזּוֹבוֹ״ (ויקרא ט״ו:ט״ו) מִקְצָת זָבִין מְבִיאִין קׇרְבָּן וּמִקְצָת זָבִין אֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן הָא כֵּיצַד רָאָה שָׁלֹשׁ מֵבִיא שְׁתַּיִם אֵינוֹ מֵבִיא.
The Gemara raises a different alternative. And say instead: Two emissions to render him liable to bring an offering, but not to establish impurity; three emissions to establish impurity as well. The Gemara answers that this suggestion cannot enter your mind, as it is taught in a baraita that the verse states: “And the priest shall make atonement for him before the Lord from his emission” (Leviticus 15:15). The preposition “from” that precedes the words “his emissions” indicates that some with the status of a zav bring an offering and some with the status of a zav do not bring an offering. How so? If he experienced three emissions, he brings an offering; if he experienced two emissions, he does not bring an offering.
ואקשינן: ואימא שתים לקרבן ולא לטומאה – כלומר בשתי ראיות חייב קרבן אף על פי שאינו טמא.1 ראה שלישית חייב בטומאה ובקרבן.
ופרקינן: לא דתניא וכפר עליו הכהן לפני י״י מזובו. מקצת זבים מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן.
1. המלה נכפלה בכ״י וטיקן 126.
אלא מקשים מצד אחר: ואימר [ואמור] כך: שתים לקרבן ולא לטומאה, שלש לקרבן ואף לטומאה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב: ״וכפר עליו הכהן לפני ה׳ מזובו״ (ויקרא טו, טו), ה־מ׳ שנוסף למלה ״זובו״ בא להשמיענו אף על מקצת זובו; מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן. הא כיצד? אם ראה שלש ראיות — מביא, שתים — אינו מביא.
The Gemara raises a different alternative. And say instead: Two emissions to render him liable to bring an offering, but not to establish impurity; three emissions to establish impurity as well. The Gemara answers that this suggestion cannot enter your mind, as it is taught in a baraita that the verse states: “And the priest shall make atonement for him before the Lord from his emission” (Leviticus 15:15). The preposition “from” that precedes the words “his emissions” indicates that some with the status of a zav bring an offering and some with the status of a zav do not bring an offering. How so? If he experienced three emissions, he brings an offering; if he experienced two emissions, he does not bring an offering.
הכל
(14) אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רָאָה ב׳ שְׁתַּיִם מֵבִיא רָאָה שָׁלֹשׁ אֵינוֹ מֵבִיא אָמְרַתְּ עַד שֶׁלֹּא רָאָה שָׁלֹשׁ רָאָה שְׁתַּיִם.
The baraita suggests: Or perhaps, it means nothing other than that if one experienced two emissions, he brings an offering; if he experienced three emissions, he does not bring an offering. The Gemara rejects this: That is impossible, as you can say that until he experienced three emissions, he already experienced two, and therefore he is obligated to bring an offering in the case of three emissions as well.
ואם תאמר כי בעל שתי ראיות מביא קרבן. אין לך זב שאינו מביא קרבן שאינו רואה אלא שלש, אלא שכבר הקדים וראה שתים וכבר נתחייב בשתים. מיכן ולהבא אפילו ראה כמה אין חייב אלא קרבן אחד כו׳.
ערך פרקמטיא
פרקמטיא – א(מגילה ח.) אינו מועיל בפרקמטי׳ שלו כלום (שבת כז) שמא פרקמטיא נזדמן לו זהו פרגמטיא שכתבנו במקומו.
ערך דרס
דרס – ב(ביצה יא.) אין נותנין את העור לפני בית הדריסה. דריסת הרגל. (מגילה ח) בגמ׳ שוכר אדם בדרוסות ומופרדות. (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים פי׳ הפרושין חושבין את בגדי עם הארץ כאלו הם טמאים מדרס לפרושים ואין משתמשין בהן. (שבת כט) במדרסות עמוד ונעשה מלאכתינו. והתנן בשלשה תריסין (פרק כ״ד דכלים) שלש עגלות הן העשויה כקתידרא טמאה מדרס פי׳ מפני שאדם סומך עליה כדאמרינן ביום טוב (שבת סו) לפיכך אם דרס טמא עליה ויש ביניהן דבר חוצץ ונפל עליה כחו אע״פ שלא נגע בה טמאה (נדה מט) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת וכו׳. בגמ׳ דכל חזי למדרס מטמא טמא מת יש שהוא מטמא טמא מת ואין מטמא מדרס לאתויי סאה ותרקב דתניא והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יכול יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מי שמיוחד לישיב׳ יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלו ג׳ דריסות ענין אחד הן אבל הראשון בסכין והשני באריה והשלישי באדם. אלו הפי׳ שפי׳ גאון אחד (פרה פרק ח) הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני אתה טימאתני. המשנה הראשונה זו ששנינו במקדש מי חטאת לא ינעול סנדל שאם נפלו משקין על הסנדל נטמא וטימאתו הרי זה אומר וכו׳. והמשנה השנית זו ששנינו נפלו משקין על בשרו טהור נפלו על כסותו נטמא וטימאתו הרי זה אומר מטמאין וכו׳ ושתי המשניות האלה יתברר פירושם בהיודע שרשן והוא שכל כלי שנפלו עליו או על מקצתו מים אפילו הן טהורים נטמא לחטאת אבל אדם שנפלו עליו מים טהורים אינו מטמא למי חטאת בנפלם על מקצתו עד שיפלו על ראשו ועל רובו ועקר הדבר שיהיה שיעורן שלשת לוגין מים שאובין ואם נגע האדם בכלי אשר נטמא לחטאת כבר נטמא האדם ההוא מפני שנגע בכלי שנטמא לחטאת ועל פי הדברים האלה שנינו שהמקדש מי חטאת לא ינעול סנדל שלא יפלו משקין על הסנדל ויטמא הסנדל ובנגעו בסנדל יטמא אותו לחטאת ואנו יודעים שהמשקים ההם שנפלו על הסנדל וטימאוהו אילו כפלו על האדם ההוא המקדש לא טימאוהו עד שיהו שלשת לוגין ויפלו על ראשו ועל רובו ואז יטמאוהו ועכשיו שנפלו על הסנדל שהוא כלי אע״פ שאין שיעורן ג׳ לוגין טימאו את הסנדל וחזר הסנדל וטימא את האדם בנגעו בו והמשקין האלה אשר הזכירו בב׳ ההלכות האלה אינן מי נדה כי מי נדה מטמאין כל אדם וכל כלי בשיעור כדי הזיה ואולם משקין טהורין הן ומטמאין את הכלי לענין מי חטאת. ובזאת מפורש עניין המשנה השנית אשר שנינו נפלו המשקין האלו על בשרו טהור ותירוץ ההלכה ולפיכך שנינו שהוא טהור כי אילו נפלו על ראשו ועל רובו והן ג׳ לוגין לא היה טהור לחטאת ולפיכך אם נפלו מים מועטין על כסותו וחזרה הכסות ההיא וטימאתו ולכן יהיה כאומר לכסותו כי המשקין אשר נפלו עליך וטמאוך אילו נפלו עלי לא טמאוני ועכשיו שנפלו עליך וטמאוך חזרת את וטמאת אותי. והמשנה השלישי׳ היא ששנינו השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאין בגדים הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני ואתה טמאתני נתחיל בפירושה ונאמר כי אלהינו צוה השורף את הפרה ואמר והשורף אותה יכבס בגדיו במים ורחץ את בשרו וגומר וכן אמר על פר ושעיר הנשרפין והשורף אותה יכבס בגדיו וגומר ועוד כתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו הרי ידענו שחייבין כולם לכבס בגדיהן ואנחנו יודעין כי בגדים שאינן על השורף אותם אם יגעו בפרה ושעירים הנשרפים ובשעיר המשתלח אינם מטמאין ואינם צריכין כיבוס אבל בגדים שעל השורף צריכין כיבוס אף על גב שלא נגעו בפרה ולא בפר ושעיר ולא בשעיר המשתלח וכיון שנטמאו בגדים שעל השורף וחזרו וטימאו את השורף אילו לא היו על השורף בגדים לא היה מטמא על כן אין לתמוה ולומר אם שורש טומאה בגדי השורף היא הפרה והפר והשעיר מדוע לא יטמאו הם בגדים אחרים בנגעם כך נשיבהו ונאמר לו כי זה אשר טמא בגדי השורף לא מפני נגיעה טומאת אלא מפני שריפתם ראיה לדבר שאם נגע איש בהם ולא שרף אותם אינו מטמא לא הוא ולא בגדיו ולכן יהיה השורש כאומר לבגדיו מטמאיכם לא טימאוני וכו׳. והמשנה הרביעית היא ששנינו האוכל מנבלת עוף טהור והוא בבית הבליעה מטמא בגדים ונבלה עצמה אינה מטמאה בגדי׳ הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופי׳ כי נבלת עוף טהור אינה מטמאה לא אדם ולא כלים בנגעם בה וכשאוכל אדם אותה הית מטמאה את בגדיו והן מטמאין אותו וכן אומר לבגדיו מטמאיך לא טמאוני וכו׳ המשנ׳ החמישית היא ששנינו ולד טמאות אינן מטמאין כלים אלא במשקה נטמא משקה וטימאן וכו׳. ופירושה שהנוגע בזב ובזבה וביולדת ובשרץ ובנבילה נגע בכלים אינו מטמא אותם ואם נגע במים שבתוך כלים או במשקה שעל גבי הכלים טימאן בכלל כי המים הביאו את הטומאה עליהן ונעשו הכלים כאומרים למים מטמאיך לא טימאוני וכו׳. המשנה השישית זו היא ששנינו אין כלי חרס מטמא את חברו אלא במשקה נטמא משקה טומאתו הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופירושה כי כלי חרש כתיב בו וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא וגו׳ מכל האוכל אשר יאכל וגומר ופירוש יטמא על משקה ועל הכלי שניהן לפיכך קדרה שנתונה בתנור ונפל שרץ בתנור ולא נגע בה אם הקדירה יבשה הרי היא טהורה אי לא טמאה התירה את האוכלים אשר יהיו בתוך כלי חרס ואף על פי שאמר כל תשר בתוכו יטמא הרי פירשה ואמרה מכל האוכל וגם אמרה וכל משקה אבל אם היו המים בקדרה נטמאו המים וטמאות ולכן הקדירה אומרת למים מטמאיך לא טימאוני כשהייתי יבשה ועתה כשטמאוך טמאתינו וכו׳. והמשנה השביעית זו היא ששנינו כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופירוש כל אדם שפוסל את התרומה כגון שאכל אוכל טמא ראשון או אוכל טמא שני או ששתה משקין טמאין ונגע בככר של תרומה וגם הככר נגע בככר אחר הרי הככר השני טהור ואם נגע במים ונפל על ככר אחר נטמא כי המים הבליעו את הטומאה בככר שני מה שלא היה יכול ככר הראשון להבליעו הרי נתכוונו פירושו שבעתן. ואנחנו יודעים כי הטהרות שני חלקים החלק הראשון היא טהרת החולין מטומאת הגוף ומטומאת מגע בין מאבות הטומאות בין מתולדותיה׳ והחלק השני טהרת הקדש שנאמר כי לבבו הכין לדרוש האלהים ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו ולא בטהרת הקדש. וגם טהרת הקדש תחלק לארבעה חלקים. הטהרה הראשונה למעשר כי כך שנינו טבל לחולין הוחזק לחולין ואסור למעשר. הטהרה השנית לתרומה כי כן שנינו טבל למעשר הוחזק למעשר ואסור לתרומה. הטהרה השלישית לקדש כי כן שנינו טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש. הטהרה הרביעית לחטאת כי כן שנינו טבל לקדש הוחזק לקדש ואסור לחטאת טבל לחמור הוחזק לקל טבל לקל לא הוחזק לחמור טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל ויש בין תרומה לקדש י׳ מעלות וכן שנינו חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס נושא את התרומה שהקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומ׳ קושר ואחר כך מטביל ועוד שנינו כלים נגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה הרביעי בקדש פסול והשלישי לתרומה. תרומה אם נטמא׳ אחת מידיו חברת׳ טהורה ולקודש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חברתה לקדש אבל לא לתרומה ושנינו לפי המשניות האלה נוטלין לידים לחולין למעשר ולתרומ׳ ולקודש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו. וראוי שנפרש כמה הן הטומאות שמטמאין את אחר בין אדם בין כלים במגע ולא במשא וכלי ררש מטמא באויר ופי׳ שאם נכנסו באויר כלי חרש אף על פי שלא נגעו בו מטמאין החרש הם ה׳ טומאות והיא ששנינו אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה ויש ב׳ טומאות שהן מטמאין את האדם בלבד בלא בגדיו אם נגע בהן ואם נשא אותם בלא נגיעה מטמא הוא ובגדיו אבל כלים בנגיעה מטמאין ולא במשא כיצד כגון בגד על בגד מצע על מצע או סל על סל או כל דבר שהוא מקבל טומאה והיה אחד ע״ג חברו והיתה נבילה על העליון הוא טמא והתחתון אינו מטמא בדין משא וכל שכן בדין מגע שלא נגע והן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והוא ששנינו בהלכה שנייה למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה וחמש טומאות יוצאות מן האדם ומטמאין במגע ובמשא זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו מפני שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומימי רגליו ודם הנדה ומכל אלו אם נגע בהם אדם או נשאם אפילו כל שהוא מטמא אבל דם מגפתה ודמעת עינה וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ופירושו שלא יטמא מהן אלא עד שלש לוגין שהן רביעית רטל שהיא ביצה ומחצה ואם חלבה לרפואה טמא כמו שאמרו שלש לוגין כולן נוגעין במים טהורין ונפלו מהן על הטהור שלשה לוגין נטמא המקיז דם לרפואה טהור אבל הליח׳ הסרוחה והזיעה והרעי שהיא צואה טהורין וה׳ מהן עושין משכב ומושב ד׳ מהן בטומאה חמורה וא׳ בטומאה קלה ואלו הן זב וזבה נדה ויולדת ובועל נדה אלו הן הדברים המטמאין כל כך נטמאו שבם נטמאו אחרים זב זבה נדה ויולדת אם נגעו או נשאו אחרים בין דברים שמקבלין טומאת משכב ומושב וכ״ש טומאת מגע בין דברים שאינן מקבלין טומאת משכב ומושב אלא טומאת מגע בלבד. ואלו הן הדברים המקבלים טומאת משכב ומושב כלי מתכות וכלי עץ כלי עור וכלי שק ובגדים ואלו הן דברים העשוי מהן לשם משכב ומושב חלוק מגען שמשעה שהטמאין נגעו בהן טמאין אלו טמאין הן ולא מטמאין אחרים ואם עמדו או ישבו או שכבו או נתלו או נשענו עליהן נעשו משכב ומושב ומטמאין אחרים אבל כל הנוגע במשכב ומושב הוא מיטמא ואינו מטמא אחרים שהטמאים אלו עושין משכב ואין משכב עושה משכב וכיון שידענו שהטמאין אלו עושין משכב ומושב בעמידה בישיבה ובשכיבה ובתלייה ובשעינה כשם ששנינו הזב מטמא את המשכב בה׳ דברים לטמא אדם ולטמא בגדים עומד יושב שיכב ונתלה ונשען ומשכב את האדם בשבעה דברים עומד יושב שוכב נתלה נשען במשא ובמגע ורצו חכמים לקצר הדברים ומצאו דיבור שתחתיו עמידה ושכיבה וישיבה ותלייה ושעינה והוא מדרס בשביל שנשא רוב גופו של טמא על המשכב או רוב גופו של טהור על המרכב ומכאן למדנו שכל מקום שבמשנה טמא מדרס הוא משכב ומושב ומטמא אחרים וכל מקום שאומר טמא מת שמיטמא ואין מטמא אחרים ומניין שכן הוא דתנן כל המטמא מדרס מיטמא טמא מת ויש מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס ואמרו עלה לאיתויי סאה ותרקב ותניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יכול יהא טמא ת״ל והיושב מה שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרי׳ לו עמוד ממקומך ונעשה מלאכתינו ואלו דברים מטמאין הן בטומאת מת ואינן מטמאין אחרים כדין טומאת מדרס שהוא משכב ומושב כלי זכוכית וכלי חרש וכלי נתר תנור וכירים וזרעים הבלולים במים ומוכשרים משבעת משקין כאוכלין אבל משקין לאדם אף על גב שאינן עושין משכב ומושב שהן טומאת מדרס אבל אדם מטמא בגדים אם נגעו בו טמאים ואף אם נגעו טמאין המשקין ונפלו מהן רביעית רטל שהן ביצה וחצי על אדם טהור פסלוהו לאכילת תרומה ובועל נדה שהוא חמישי עושה משכב ומושב בטומאה קלה שהיא תחתונו כעליונו של זב וזבה ונדה ויולדת שהוא טמא ואין מטמא אחרים ומניין שכן הוא דתנן והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון אי נמי עשר מצעות אהדדי מטמא להו פשיטא דהא קא דריס לכולו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ובשביל כך אמרנו שבועל נדה עושה משרב ומושב נטמא טומאה קלה ומצורע מטמא בביאה כיצד שאין נכנס אדם עמו בבית אחד כשיעור אכיל׳ פרס ושיעורו ט״ו כסף וב׳ שלישי כסף פת חיטין ולא פת שעורים וכן אם נכנס אדם בבית המנוגע ושהה שם כשיעור מה שאמרנו מטמא חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולן מטמאין שאם אפילו עבר הטהור או הכניס ראשו באהל שבו המת או אם נכנס המת נטמא האהל וכל אשר באהל. ובזמן הזה טהרת המת אין לנו בשביל שאין לנו מי נדה ואנו שרוין בטומאה בארץ העמים עד שירחם המקום ויקיים בנו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ומה שהבטיח ביום טהרי אתכם וגו׳ ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
ערך ותר
ותר – ג(בבא קמא נ.) א״ר חנינא כל האומר הקב״ה וותרן הוא יתותרון מעוהי וחייו. (בראשית רבה סז) כשמוע עשו וגו׳ א״ר חנינא כל האומר הקב״ה וותרן הוא יתותרון מעוהי אלא אוריך רוחיה וגבי דידייה זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויזעק זעקה גדולה וגו׳. אפילו ויתור אסור במודר הנאה (מגילה ח) פי׳ אפילו דברים שדרך בני אדם לוותר עליהן כגון דריסת הרגל בחצרם שאם יכנס אדם ויהלך בה אין מקפידין עליו וכיוצא בו אפילו כגון זה אסור (בבא קמא ט) איתמר שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות וכו׳ (בבא בתרא קז.) פי׳ רבינו בקרקע ורביע במעות וכו׳ (בבא בתרא קז.) פי׳ רביע בקרקע ורביע במעות כגון שהיה עזבון מורישם קרקע שוה ת״נ דינרים כל אחד נוטל בחלקו ק״נ דינרין בא בעל חוב ונטל חלק אחד מהן נשארו לשני אחיו ש׳ דינרין אם יורש נוטל מאה דינרין מן קרקע ואם הוא לוקח שלא באחריות אינו נוטל כלום הוי ממון המוטל בספק נוטל נ׳ ואלו נ׳ נוטל קרקע שוה כ״ה דינרין דאמרי׳ דלמא יורש הוא נוטל כ״ה דנרין במעות דאמרי׳ דלמא לוקח באחריות הוא ולוקח באחריות בהשלמת מעות סגי ליה וזה אליבא דרב אסי. (סנהדרין פט.) מוותר על דברי נביא גמ׳ כגון חבריה דמיכה (א״ב תרגום לא יועילו אוצרות רשע לא מוותרין אוצרין דרשיעי).
ערך חלט
חלט – ד(בבא מציעא טז:) מתניתין בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו ברי פירעון נינהו: (מגילה ח) אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט צרעת ממארת תרגום ירושלמי צרעא מחלטא.
ערך פרם
פרם – ה(שבת עד:) האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי׳ פרים סילקא כעין כתישה ואינו כעין חיתוך חייב משום טוחן ויש מי שאומרים מאן דפריס כמו הלא פרוס לרעב לחמך (ברכות לט.) פרמינהו פורמי רברבי פי׳ חתכן חתיכות גדולות (מגילה ח) פריעה ופרימה תגלחת וצפרים פי׳ פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גילוח כל שערו פרימה קריעת בגדים (סוטה ז) הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו פי׳ קרע בגופו של בגד שלא במקום התפר פרימה במקום התפר (בבא מציעא מב) והאידנא דשכיחי פרומאי פי׳ מל׳ בגדיו יהיו פרומים (גיטין צ:) ופרומה משני צדדיה (מועד קטן כח) פרים בבי ואפקוה (גיטין סח) פירמה דכרתי פירמא דסילקא פ׳ מלא היד חתיכות של כרישין ושל תרדין.
א. [ווארע.]
ב. [טרעטען שטאמפען.]
ג. [פרלוסט אובערפלוס.]
ד. [צואייגענען.]
ה. [שפאלטען, טהיילען.]
ושואלים בברייתא: או אינו אלא ראה שתים מביא, ראה שלש אינו מביא, אמרת שאין הדבר אפשרי שכן עד שלא ראה שלש כבר ראה שתים,
The baraita suggests: Or perhaps, it means nothing other than that if one experienced two emissions, he brings an offering; if he experienced three emissions, he does not bring an offering. The Gemara rejects this: That is impossible, as you can say that until he experienced three emissions, he already experienced two, and therefore he is obligated to bring an offering in the case of three emissions as well.
הכל
(15) וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי סִימַאי וְאִיצְטְרִיךְ מִזּוֹבוֹ דְּאִי מִדְּרַבִּי סִימַאי הֲוָה אָמֵינָא כִּי קוּשְׁיַין קָמַשְׁמַע לַן מִזּוֹבוֹ וְאִי מִזּוֹבוֹ לָא יָדַעְנָא כַּמָּה רְאִיּוֹת קָמַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי סִימַאי.
The Gemara comments: It was necessary to cite the proof of Rabbi Simai based on the number of mentions of the word emissions in the two verses, and it was necessary to cite the proof from the words: From his emission. As if the difference between two and three emissions was derived from the statement of Rabbi Simai, I would have said in accordance with our question: Perhaps one who experiences two emissions brings an offering, and one who experiences three emissions is impure and brings an offering. Therefore, it teaches us: From his emission. And if the difference between two and three emissions was derived from the term: From his emission, I would not have known how many emissions render him liable to bring an offering, only that some with the status of a zav are not required to bring an offering. Therefore, it teaches us the proof cited by Rabbi Simai.
ואיצטריך דר׳ סימאי – לברר כי בשתי ראיות נקרא טמא. ואיצטריך מזובו – לדחות הקושיא שהקשו על ר׳ סימאי, דאי לאו מזובו הוה אמינא שתים לקרבן שלש לקרבן ולטומאה כו׳ ופשוטה היא.
ומעירים: ואיצטריך [והוצרכה] הראיה של ר׳ סימאי ואצטריך [והוצרכה] הראיה ממה שנאמר ״מזובו״, דאי [שאם] מזו של ר׳ סימאי בלבד הוה אמינא כי קושיין [הייתי אומר כמו הקושיה שלנו] שהקשינו על כך, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ״מזובו״. ואי [ואם] היה אומר רק ״מזובו״ — לא ידענא [הייתי יודע] כמה ראיות, אלא הייתי יודע רק שחלק מהזבים אינם מביאים קרבן, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] את המקור שאמר ר׳ סימאי.
The Gemara comments: It was necessary to cite the proof of Rabbi Simai based on the number of mentions of the word emissions in the two verses, and it was necessary to cite the proof from the words: From his emission. As if the difference between two and three emissions was derived from the statement of Rabbi Simai, I would have said in accordance with our question: Perhaps one who experiences two emissions brings an offering, and one who experiences three emissions is impure and brings an offering. Therefore, it teaches us: From his emission. And if the difference between two and three emissions was derived from the term: From his emission, I would not have known how many emissions render him liable to bring an offering, only that some with the status of a zav are not required to bring an offering. Therefore, it teaches us the proof cited by Rabbi Simai.
הכל
(16) וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ מִזּוֹבוֹ לִדְרָשָׁא ״וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ״ (ויקרא ט״ו:י״ג) מַאי דָּרְשַׁתְּ בֵּיהּ.
The Gemara asks: And now that you said that the term: From his emission, is exclusionary and comes for derivation, what do you derive from the verse: “And when the zav is cleansed from his emission” (Leviticus 15:13)?
ושואלים: והשתא דאמרת [ועכשיו שאומר אתה] שהביטוי ״מזובו״ בא למעט ולשם דרשא, אם כן מה שנאמר ״וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו״ (ויקרא טו, יג) מאי דרשת ביה [מה דורש אתה בו]?
The Gemara asks: And now that you said that the term: From his emission, is exclusionary and comes for derivation, what do you derive from the verse: “And when the zav is cleansed from his emission” (Leviticus 15:13)?
הכל
(17) הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא וְכִי יִטְהַר הַזָּב לִכְשֶׁיִּפְסוֹק מִזּוֹבוֹ [מִזּוֹבוֹ] וְלֹא מִזּוֹבוֹ וְנִגְעוֹ מִזּוֹבוֹ וְסָפַר הלִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה.
The Gemara answers: That verse is needed to derive that which was taught in a baraita. It is written: “And when the zav is cleansed from his emission, then he shall count to himself seven days for his purification” (Leviticus 15:13), when his emissions cease. The baraita infers from the term: From his emission, that he needs to be cleansed only from his emission, but not from his emission and his leprosy. If one was both a zav and also had leprosy, he need not wait until he is asymptomatic of his leprosy before counting seven clean days. Rather, he counts seven clean days, and after the leprosy symptoms cease, he immerses for both impurities. “From his emission, then he shall count”: This teaches concerning a zav who experienced two emissions, that he too requires a count of seven clean days.
לכשיפסוק מזובו – אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו׳ ורחץ בשרו במים וגו׳ אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט.
מזובו וספר – להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות.
ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא], על הפסוק ״וכי יטהר הזב מזובו״, שיש לפרשו לכשיפסוק מזובו, ״מזובו״ למעט משמע: ולא מזובו ונגעו, שאם היה גם זב וגם מצורע, איננו צריך להימנע מלספור שבעה נקיים, עד שיטהר גם מן הצרעת, אלא יספור לזובו ולכשיטהר מצרעתו יטבול לשניהם. ומה שנאמר ״מזובו וספר״ (ויקרא טו, יג) — לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.
The Gemara answers: That verse is needed to derive that which was taught in a baraita. It is written: “And when the zav is cleansed from his emission, then he shall count to himself seven days for his purification” (Leviticus 15:13), when his emissions cease. The baraita infers from the term: From his emission, that he needs to be cleansed only from his emission, but not from his emission and his leprosy. If one was both a zav and also had leprosy, he need not wait until he is asymptomatic of his leprosy before counting seven clean days. Rather, he counts seven clean days, and after the leprosy symptoms cease, he immerses for both impurities. “From his emission, then he shall count”: This teaches concerning a zav who experienced two emissions, that he too requires a count of seven clean days.
הכל
(18) וַהֲלֹא דִּין הוּא אִם מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לֹא יְהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה
The baraita continues: But in order to derive that halakha, the verse is unnecessary, as isn’t it only logical? If a zav who experienced two emissions renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure and all strictures of a zav apply to him, wouldn’t he require a count of seven clean days to become purified?
לא יהא טעון ספירת שבעה – בתמיה אחר שאמרת שתים כו׳ וה״ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה.
יש ספרים דגרסי ומה מצורע שאין מטמא משכב ומושב – ובתורת כהנים תני שמטמא משכב ומושב ותירץ רש״י בפסחים (דף סז: ד״ה זב) דהיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים. כגון זב.
והלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון1 ספירת שבעה – ברוב ספרים כתוב ומה2 מצורע שאינו מטמא3 משכב ומושב טעון ספירת שבעה זב שמטמא משכב ומושב אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה והכי נמי אמרינן בפסחים בריש פרק אילו דברים בפסח ומה חומריה דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרש בהסט אלמא מהכא מוכיח דמצורע אינו מטמא משכב ומושב ומסתייע נמי האי סברא ממאי דתנן בפ׳ בתרא דנגעים בא לו לגלח את המצורע העביר תער על כל בשרו וכבס בגדיו וטבל טהר מלטמא בביאה והרי הוא מטמא בשרץ ואם איתה דמצורע עביד משכב ומושב הוה ליה למיתני טהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אלא לאו ש״מ אין מצורע מטמא משכב ומושב.
ובסיפרא תניא בפסוק וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ואף על גב דלא הוה אלא מצורע מוסגר כל שכן מצורע מוחלט והכי תני נמי גבי נתקין בטהור מתוך הסגר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה דמשמע דעד השתא הוה מטמא משכב ומושב.
ובריש פרשת זאת תהיה תורת המצורע תניא בסיפרא (ספרא ויקרא י״ד:א׳-ב׳): חמורים ימי גמור מימי ספר שבימי ספרו אינו מטמא משכב מושב ואינו מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. ולקמיה בטהרת מצורע תני: וכבס המטהר את בגדיו – אמר ר׳ שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם ללמד שיטמא בגדים במגע והלא קל וחומר הוא אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע, בימי גמרו שהוא מטמא בביאה, אינו דין שיטמא בגדים במגע אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא בגדים במשכב ומושב מפני שהן שני כיבוסי בגדים אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא במגע ולקמיה נמי בסמוך תני הין אם היקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. ולקמן בפרשת זבין תני אשר ישב עליו הזב לא אבן המנוגעת, הלא דין הוא: אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבן המנוגעת שהיא מטמא בביאה אינו דין שתטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב לא אבן המנוגעת. וטעמא אבן המנוגעת משום דלאו בת משכב ומושב היא, כדאמרינן בריש פרק דם הנדה. אבל מצורע עצמו לא ממעט, דלא ליעבד משכב ומושב.
ולקמיה תני נמי הזב לא המת כול׳ עד ר׳ שמעון אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב אין זב שמת מטמא במשכב ומושב ושאמרו הזב מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים. ובפרק בתרא דנידה תנן הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר נכרי שמת טהר מלטמא במשא. ואמרינן בגמ׳ מאי במשא אילימא במשא ממש אטו מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא, ושאר מתים אינן מטמאין באבן מטמא. ומאי טעמא אמר רבא4 גזירה שמא יתעלפא. מנא אמר ר׳ שמעון מפני מה אמרו נכרי שמת טהר מלטמא במשא לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלמא כל הני דתנן במתני׳ הויא טומאתן מחיים מן התורה וקא מני מצורע בהדיהו ש״מ מצורע מטמא משכב ומושב ובריש סיפרי נמי תניא כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור ממנו מצורע שמטמא בביאה ובפרשת נזיר תני או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המניין כך ימי הסגירו לא יעלו לו מן המניין והדין נותן הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב וימי הסגירו מטמא משכב ומושב אם למדתי לימי חלוטו שאין עולין לו מן המניין אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המניין כול׳ ומייתי לה בנזיר בפ׳ כהן גדול ונזיר הרי מכל הני מוכח דמצורע מטמא משכב ומושב ולא מיבעיא בימי החליטו אלא אפילו בימי הסגירו.
ונראה לי לומר דמאי דתנן בפרק בתרא דנגעים טהר מלטמא בביאה הוא הדין נמי מלטמא משכב ומושב והאי דנקט בביאה בלחוד משום דטומאת משכב ומושב לא כתיבא בהדיא גבי מצורע ולא אתיא אלא בקל וחומר מביאה ומהזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה לא כל שכן והילכך כיון שטהר מלטמא בביאה ממי לא טהר מלטמא משכב ומושב. ומאי דאמרינן הכא ומה מצורע שאינו עושה משכב ומושב כול׳ ממצורע בימי ספרו קא יליף דלא עביד משכב ומושב וטעון ספירה וכל שכן זב בעל שתי ראיות דעביד משכב ומושב שיהא טעון ספירת שבעה. ומאי דאמרינן אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב מה שאין כן במצורע אף על גב דבמצורע מוחלט קא מיירי דבעי שילוח חוץ לג׳ מחנות דהכי אמרינן התם מה ת״ל מצורע ליתן לו מחנה שלישית נראה לי דהכי בענן לפרושיה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב אף בימי ספרו עד שיטבול, אבל מצורע אינו עושה משכב ומושב אלא בימי חלוטו, אבל בימי ספרו אינו עושה משכב ומושב כדכתבי׳ לעיל. ולעולם בימי חלוטו ובימי הסגירו עושה משכב ומושב וטהר מפריעה ומפרימה דמעיקרא פירש המורה: מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם טבילה זו הוא טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע.
1. כן צ״ל. בכ״י ששון 557: ״טפין״.
2. בכ״י ששון 557 נכפל: ״ספרים כתוב ומה״.
3. כן צ״ל. בכ״י ששון 557 חסר: ״מטמא״.
4. כן בכ״י ששון 557, וכן גם ביראים רע״ז. בדפוס וילנא: ״רב״.
יש ספרים דגרסי הכי: והלא דין הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה וכו׳. ואף על גב דאמרינן בתורת כהנים (פרשת תזריע פרשת נגעים פ״ב ה״י ופ״ט ה״ח) דמצורע מטמא משכב ומושב, ההוא לטמא אוכלין ומשקין, וכן כתב רש״י ז״ל בפסחים (רש״י פסחים סז: ד״ה זב הב׳), והכא לטמא אדם לטמא בגדים. ויש מי שגורס, ומה אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה.
ואומרים: והלא דין הוא שאפשר ללמוד את הדבר, מקל וחומר, ולכאורה אינו צריך ללימוד מיוחד; שכן אם מטמא משכב ומושב בזמן שראה שתי ראיות לא יהא טעון ספירת שבעה כדי להיטהר?
The baraita continues: But in order to derive that halakha, the verse is unnecessary, as isn’t it only logical? If a zav who experienced two emissions renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure and all strictures of a zav apply to him, wouldn’t he require a count of seven clean days to become purified?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.