×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוֹתְבֵיהּ חָמֵשׁ וּמֵאַחַר דְּלָא תַּנְיָא חָמֵשׁ מ״טמַאי טַעְמָא אוֹתְבֵיהּ אָמַר רַב פָּפָּא אֲנָא סְבַרִי לָאו גְּמָרָא הִיא בִּידֵיהּ וְהָדַר בֵּיהּ וְלָא יָדַעְנָא דִּגְמָרָא הִיא בִּידֵיהּ וְלָא הָדַר בֵּיהּ.:
Rav Pappa himself raised his objection to Abaye’s opinion based on the premise that the tanna taught five sets of lashes, and since in the baraita it is not taught five sets of lashes, what is the reason that Rav Pappa raised his objection to Abaye’s opinion? Rav Pappa said: I held that it is not a tradition in Abaye’s hand that a nazirite is also flogged for “anything that is made of the grapevine,” but merely his own opinion, and therefore I assumed that were I to cite a baraita that explicitly contradicts his opinion he would retract his opinion. Consequently, I myself changed the wording of the baraita to see how Abaye would respond. But I did not know that this halakha is a tradition in Abaye’s hand and that therefore he did not retract his opinion.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
א״ר פפא אנא סברי – סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא נהירא ליה מילתא וליהדר ביה.
ולא ידענא דגמרא היא בידיה – מרביה ומש״ה לא הדר ביה.
והא אותביה חמש ומאחר דלא תניא מ״ט אותביה – כלומר והלא רב פפא עצמו היה מקשה מיניה לאביי ואי תנא לא תני ה׳ מ״ט אותביה הוא.
א״ר פפא אנא סברי לאו גמרא הוה בידיה – לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו ולא ידענא דגמרא הוה בידיה ואותבינן ולא הדר ביה ולכך בחנתי דגמרא הוה בידיה.
והא אותביה רב פפא ה׳ – רב פפא הקשה מהך ברייתא לאביי ואי איתא ללקי שש ואי לא תנא תנא מנינא א״כ מאי אותביה ומשני דרב פפא הגיה ה׳ בברייתא כדי לידע אי אביי גמרא גמיר לה או מסברא אמרה ניהלה. דאי מסברא הוה אמר ניהלה כשהקשה לו מן הברייתא הוה הדר ביה:
הזגים אילו הפנימיים – הגרעינים ר׳ יוסי היה נותן סימן כדי שלא תטעה זוג של בהמה דהחיצון קרוי זוג:
אותביה [הקשה לו] ועיקר הקושיה היא ממה ששנו חמש, ומאחר שלא תניא [שנויה בברייתא] חמש, מאי טעמא אותביה [מה טעם הקשה לו]? הרי אין מכאן קושיה! אמר רב פפא: אנא סברי לאו גמרא [אני חשבתי שאין מסורת] היא בידיה [בידו] של אביי שלוקה גם על ״מכל אשר יעשה מגפן היין״, והדר ביה לכן יחזור בו] אם אביא ברייתא מפורשת נגדו, ולכן הגהתי מדעת עצמי בנוסח הברייתא, כדי לבחון מה יענה אביי. ולא ידענא דגמרא [ולא ידעתי שמסורת] היא בידיה [בידו] ולכן לא הדר ביה [יחזור בו].
Rav Pappa himself raised his objection to Abaye’s opinion based on the premise that the tanna taught five sets of lashes, and since in the baraita it is not taught five sets of lashes, what is the reason that Rav Pappa raised his objection to Abaye’s opinion? Rav Pappa said: I held that it is not a tradition in Abaye’s hand that a nazirite is also flogged for “anything that is made of the grapevine,” but merely his own opinion, and therefore I assumed that were I to cite a baraita that explicitly contradicts his opinion he would retract his opinion. Consequently, I myself changed the wording of the baraita to see how Abaye would respond. But I did not know that this halakha is a tradition in Abaye’s hand and that therefore he did not retract his opinion.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כּוּ׳.: אָמַר רַב יוֹסֵף כְּמַאן מְתַרְגְּמִינַן מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִיצּוּרִין כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי.:

§ The mishna taught: Rabbi Elazar ben Azarya says: He is liable only if he eats at least two ḥartzannim and one zag that together form the volume of an olive-bulk. The mishna then cites two opinions as to whether ḥartzan is a grape seed and zag is the skin, or the reverse. Rav Yosef said: In accordance with whose opinion do we translate the verse “from ḥartzannim to zag(Numbers 6:4) as: From the seeds [purtzanin] to the skins [itzurin]? He explains: This translation is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי אלעזר בן עזריה – אית ליה כרבי יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג א׳ איכא ב׳ חרצנים.
פורצנין – דמשמע פנימי כגון אפי׳ פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ״ק דמס׳ תענית (דף ד.) דהיינו גרעינין.
עיצורין – משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (בראשית מ) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון.
מחרצנים מפורצנים – דהיינו הגרעינין וכן במס׳ ע״ז (דף לד:) פורצנים דיין נסך ועצורין היינו הקליפה ואשחט מתרגמי׳ ועצרית וסחיטה היינו בקליפה שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה לחלוחית קצת ולא בגרעיניה.
א שנינו במשנה: ״ר׳ אלעזר בן עזריה אומר״ כו׳ ונחלקו במשנה בהגדרה מה הוא חרצן ומהו זג. אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן שיטת מי אנו מתרגמים] בתרגום המקובל את הפסוק ״מחרצנים ועד זג״ מפורצנין ועד עיצורין (מגרעינים ועד קליפות) — כדעת ר׳ יוסי.
§ The mishna taught: Rabbi Elazar ben Azarya says: He is liable only if he eats at least two ḥartzannim and one zag that together form the volume of an olive-bulk. The mishna then cites two opinions as to whether ḥartzan is a grape seed and zag is the skin, or the reverse. Rav Yosef said: In accordance with whose opinion do we translate the verse “from ḥartzannim to zag(Numbers 6:4) as: From the seeds [purtzanin] to the skins [itzurin]? He explains: This translation is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אסְתַם נְזִירוּת ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם בגִּילַּח אוֹ שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִסְטִים סוֹתֵר ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם גנָזִיר שֶׁגִּילַּח בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב.:

MISHNA: A naziriteship of unspecified length lasts for thirty days. If a nazirite shaved his hair during that period, or if he was shaved by bandits [listim] against his will, this negates thirty days of his naziriteship, which he must count afresh. With regard to a nazirite who shaved his hair, whether he did so with scissors or with a razor, or if he pulled out [sifsef] any amount, he is liable.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ גילח או שגילחוהו ליסטין – משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת.
סותר ל׳ יום – לפי שאין גידול שיער בפחות מל׳ יום.
או שסיפסף כל שהוא – שתלש קצת בראש השיער.
סתם נזירות ל׳ יום – כבר שנינו זה בפ״ק (דף ה.) ואיידי דבעי למתני גילח או שגלחוהו לסטים סותר ל׳ יום תני נמי סתם [נזירות] שלשים יום וטעמא דסותר ל׳ יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו שלשים יום ומיירי שגלחוהו ביום מלאת שהרי אם גלחוהו (בשנים) או יותר למה יסתור את הכל איך יחזור וימנה מה שמנה כבר ואולי הכי נמי קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום כך נמצא בפירוש ה״ר יצחק והלכך בנזירות של [ס׳] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל׳] לרבנן כדמוכח בגמרא.
נזיר שגילח בין במספרים או שסיפסף – פירוש תלש כל שהוא אפי׳ שער אחד לוקה עליו מיירי שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער דלוקה מקרא דתער לא יעבור על ראשו דמרבינן בגמרא שאר המעבירין.
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן ובפרט באיסור התגלחת והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום גלח או שגלחוהו לסטין סותר שלשים יום נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ר׳ ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שהיא משרת את השער אמר הר״ם אמ׳ השם בנזיר גדל פרע וכאשר התאמת אצלנו שסתם נזירות ל׳ יום הנה השער אשר יהיה לו ל׳ יום יהיה לו פרע ואמר ית׳ גדל פרע שער ראשו וכאשר הסיר השער חייבתהו מלקות בעת יסיר שער אחד ואולם לענין הסתירה ר״ל שיפול לו מן המספר שלשים יום כמו שאמר הנה לא יהיה עד שיגלח רוב שער ראשו בתער או במה שדומה לתער ר״ל שיגזור השער עד שטח הגשם ואמר או שספסף כל שהוא חייב ר״ל המירוט ביד ובאור חופף הסכוך ומפספס החכוך בצפרנים ובכלי ובתנאי שלא יכון השער לפי שזאת ההלכה אמנם הוא לר׳ שמעון שאמר דבר שאין מתכוין מותר וכבר קדם לנו במקומות שהלכה כר׳ שמעון בדבר שאין מתכוין ואדמה הטיט אי זה טיט שיהיה מהטינים אשר ירחצו בו השיער ובאור סורק נפץ השער ושם הכלי מסרק והלכה כר׳ ישמעאל:
אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום כלומר כבר ידעת שסתם נזירות שלשים יום וכן שאם פירש זמן יתר משלשים שהוא נזיר לכל הזמן שפירש מעתה רצה לבאר במשנה זו כשעבר על אחד משלשה מינין האמורים בו על אי זה צד סותר והתחיל ענין זה בגלוח מפני שבאיסור אכילה ושתיה שהזכיר אין בהם סתירה כלל והריני מבאר לך הענין תחלה דרך כלל והוא ששלשה מינין אלו האסורין אין דינם שוה לסתירה אלא כל שעבר במין הראשון ר״ל באיסור אכילה ושתיה שבו אפילו במזיד ואפילו כמה ימים אינו סותר כלום לא בנזירות מרובה ולא בנזירות מועטת אלא לוקה על עברתו אם הותרה ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה:
וכל שעבר במין השני ר״ל התגלחת פעמים סותר ופעמים אינו סותר ואף כשהוא סותר לא סתירה לגמרי שיהו ימים ראשונים שנמנו כתקנן נופלים ויצטרך למנות מתחלה אחר גדול הפרע אלא שמאחר שנתגלח שלא כדין עומד שלשים עד שיגדל פרע ומתחיל ומשלים נזירותו והימים שקודם הגלוח עולין לו וכיצד הוא הדין אם נתגלח מיעוט ראשו אפילו במזיד אינו סותר כלל אלא לוקה על עברתו ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה ואם גלח רוב ראשו אפילו בשגגה אפילו באונס כגון שגלחוהו לסטים צריך לעמוד שלשים עד שיהא פרע שלו מגודל ואחר השלשים משלים נזירותו הן לנזירות מרובה הן לנזירות מועטת וכל אותם השלשים כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין אבל כל מה שנמנה קודם הגלוח עולה לו מן המנין ואינו צריך אלא השלמה וכן אין שם קרבן על הגלוח:
וכל שעבר במין השלישי והוא הטומאה במת אפילו נטמא בשגגה או באונס סתר כל מה שמנה לגמרי ועומד שבעה בהזאת שלישי ושביעי ומביא קרבנות טומאה בשמיני ומתחיל למנות כמתחלת נזירות:
ועל זו אמרו כאן גלח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ר״ל עד שיתגדל הפרע ופירושו ברוב ראשו בין שגלח בתער בין בכעין תער והוא כל שלא נשאר ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתוספות חולקים לומר שלענין סתירה דוקא בתער ממה שאמרו למטה לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ואינו כלום שהרי הקשו עליה מבריתא שאמרה לרבות כל המעבירים ותירצוה בכעין תער ולענין חיוב מלקות שבו אם גלח במזיד אמר שהנזיר שגלח בין בזוג ר״ל מספרים בין בתער או ששפשף ר״ל שעוקרו ביד כל שהו ר״ל אפילו שערה אחת לוקה ופירשו בגמרא כל שנעקר השער מעיקרו עד שלא נשאר ממנה כדי לכוף ראשו לעיקרו וכל זה למלקות הא לענין סתירה לא עד שיגלח רוב ראשו כמו שביארנו ואחר כך פירש שהנזיר מותר לכתחלה להיותו חופף ומפספס ר״ל חופף בידיו על שערו ומפספס ר״ל חוכך בצפרניו ואם נישר שער בחפיפתו או בפספוסו אינו חושש ואינו מכוין לכך שכל שאין מתכוין ושאפשר שלא יארע כן מותר וכן הלכה אבל לא יסרוק במסרק ר״ל לכתחלה מפני שהמסרק כעין ודאי הוא להשיר את השער שאף הוא כונתו להשיר את השער המדולדל והקרוב לינשר וכן הלכה ורבי ישמעאל אומר אף לא יחוף באדמה מפני שהחפיפה באדמה אף היא כעין ודאי להשיר את השער וכדקאמר מפני שמשרת ומ״מ יראה בגמרא שאף באדמה שאינה משרת אסור שגזרו בשאינה משרת מפני המשרת וכן הלכה אלא שבסריקה וחפיפה בדיעבד אינו לוקה ויש מפרשים חופף בנתר אף על פי שדרכו להשיר את השער ומפספס מבדיל שערותיו זו מזו בידו:
משנה נזיר שהיה שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת שלשה מינים אסורים בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר בכלל היוצא מן הגפן והותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן והתגלחת אינה סותרת אלא עד שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן אמר הר״ם פי׳ זה אשר אמרנו מאלו ההלכות אינו חייב אלא אחת זה בדיני אדם אשר אינו חייב מלקות כי אם בהתראה ולזה צריך התראה על כל מלקות ומלקות והוא אמרו אמרו לו אל תשתה אולם בדיני שמים הנה כל מה ששתה כדי רביעית עליו עבירה וכל גלוח שערו עבירה וכל טומאה עבירה ועל זה ההיקש לכל איסורין שבתורה אין הבדל בין איסור לאו לאיסור כרת או איסור מיתת ב״ד הלא תדע שהבא על הערוה זה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה ואע״פ שאנחנו לא נענישהו זולת עונש אחד הנה השם יענישהו על כל עבירה ועבירה ואם נהרוג אותו על אחת מאלו העבירות והתודה ונתכפר לו הכל מצד התשובה לא מצד העונש האחד כאשר יעשה בב״ד יכפר חטאים גדולים והנה אבאר זה במקומו פי׳ אמר השם ית׳ מיין ושכר יזיר ואמר בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אולם בטומאה הנה לא אמר לא יטמא לבד אבל אמר לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומת מצוה הוא מת שאין לו קוברין ותגלחת מצוה הוא שיקרה לו צרעת בימי הנזירות ויתרפא ממנה אשר תחייבהו הגלוח במצות עשה הוא אמרו יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו והעקר בכל התורה כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וזהו ענין הותר מכללם ר״ל ששם הענין הותר לו באלו הדברים האסורים ויהיה מותר בהם והמאמר כלו מבואר:
אמר המאירי אחר כך ביאר בג׳ מינים שבנזיר שכלם שוים לענין זה שאם היה שותה יין כל היום בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת אבל אם היו מתרין אותו בכל שתיה ושתיה אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת וכן בתגלחת אם היה מגלח כל היום עד שנתגלח כלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת ואם התרו בו בכל שערה ושערה אל תגלח אל תגלח לוקה על כל שער ושער כפי התראותיו וכן בטומאה היה מיטמא למתים כל היום בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת התרו בו על כל טומאה וטומאה לוקה על כל אחת ואחת ודבר זה בכל טומאה שבמת ואף על פי שאינו מגלח תגלחת טומאה בכל טמאות שבמת אלא בטמאות ידועות כמו שיתבאר מ״מ דין זה שבמלקות הוא בין בטמאות שהנזיר מגלח בין באותן שאין הנזיר מגלח:
ואחר כך מפרש בג׳ מינין שהוזכרו ההבדל שבין זה וזה ואמר שג׳ מינין אלו שהוזכרו בנזיר ר״ל הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן לאיסור אכילה ושתיה שהטומאה והתגלחת סותרין טומאה לגמרי ותגלחת שלשים יום על הדרך שביארנו והיוצא מן הגפן אינו סותר כלום וחומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו אף לדבר מצוה שהרי אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות ותגלחת וטומאה מותרין לדבר מצוה תגלחת במצורע וטומאה במת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל כדכתיב והימים הראשונים יפלו וחייבין עליה הבאת קרבנות טומאה והתגלחת אינה סותרת אלא ל׳ מתורת גדול שער ואין חייבין עליה הבאת קרבנות כלל כמו שיתבאר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו ופסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
השער כשהוא גדל אינו מתגדל מלמעלה ר״ל דרך ראש השער עד שישאר עיקרו המחובר בראש במקומו לעולם אלא מלתחת ר״ל שעיקרו המחובר בראש הוא שמבצבץ ויוצא וכן אתה מוצא בצמר הבהמה כשאדם צובעו בסיקרא ומתגדל אחר כן שהסיקרא עומדת לעולם בראש שער הצמר ועיקרה המחובר לגוף נמצא לבן אחר שנתגדל וכן הזקנים שצובעים את זקנם כדי שיראו כבחורים כששערם גדל נמצא עיקר השער המחובר בזקן לבן ואף על פי שאותם הכנים הדקים הנמצאים בשער הנקראים בלעז קוקש ובלשון תלמוד אינבא אנו רואין שעומדת לעולם בעיקר הסמוך לראש מתוך חיותה כשמרגשת ריחוקה בשעת הגדול מתקרבת לשם וכשהן מתות מיהא מתרחקות כפי גדול השער וכן הגוי המסתפר לעבודה זרה שמניח קליעה מהודקת ולאחר זמן גדל השער ונמצא כשמתגדל השער אצל הראש שאין בה קליעה אלא שערות נפרדות מעתה מי שנתגלח תוך נזירותו ונשתייר בכלל שערותיו בכדי לכוף ראשו לעיקרו שפסקנו בו שאין בו מלקות אלא שבטל מצות עשה ואם גלחוהו ליסטים מיהא שלא עבר על עשה אין בו כלום והרי מ״מ נתגלח כל מה שהיה שם בשעת הנדר ומה שנשאר אחר הגלוח שער חדש הוא שהחליף אחר קבלת הנזירות והיה לנו לומר שלא יועיל השיור ושיהא לוקה ומתוך כך העמידוה בסוגיא זו שגלח אחר מלאת ר״ל יום הבאת הקרבנות והוא יום שלשים ואחד בנזירות מועטת או יום מאה ואחד בנזירות שפירט בו מאה ולדעת רבי אלעזר שאמר לענין טומאה שאינו סותר אלא שבעה ואף בגלוח דנין כן לפי דבריו ואינו מגלח עד סוף שבעה ולהשלמה אחרת אינו צריך שהרי נשלם מנינו וקים להו לרבנן שהשער גדל בשבעה ימים בכדי לכוף ראשו לעיקרו ולא יותר ואם כן כל שהשאירו בגלוחם כדי לכוף וכו׳ הרי נשאר משערו כאלו המתין שבעה ואינו צריך להיותו סותר כלום שהרי השאירו בו כשיעור שהיה גדל בשבעה אם גלחוהו מכל וכל הא לרבנן שסותר שלשים אף בהשאירו כדי לכוף הרי לא השאירו מה שהיה השער גדל בל׳ וסותר כאלו גלחוהו מכל וכל ולדעת זה אחר שהלכה כרבנן כל שגלחוהו ביום מלאת וכל שכן תוך זמן הנזירות אפילו השאירו בו כדי לכוף וכו׳ סותר ומ״מ לרוב פוסקים ראיתי שכל שנשתייר כדי לכוף אין בו לא מלקות ולא סתירה אלא שבמזיד ביטל מצות עשה נראה לדעתם שסוגיא זו דרך דחיה נאמרה ואין אנו מחלקין בשער בין במה שהיה שם בשעת הנדר למה שצמח בו אחר כן ולעולם אין סתירה אלא בגלוח שבתער או בכעין תער וכמו שאמרו למטה בהדיא לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער תער אין מידי אחרינא לא והא תניא מנין לרבות כל המעבירים אלא אימא כעין תער ולמדת ממה שכתבנו שהמגלח בתער וכעין תער ביטל עשה ועבר על לא תעשה וכל שהשאיר בו כדי לכוף ביטל עשה אלא שלא עבר על לא תעשה:
נזיר שסך סיכה הממרטת את השער מעיקרו יראה מדברי גדולי הרבנים שהוא חייב מפני שהם פירשו מריטה הנזכרת כאן סיכה הממרטת את השער ועוקרתו מגדולו:
סתם נזירות ל׳ יום – כבר תנינא לעיל ולא תני הכא אלא אגב דבעי למתני סיפא גילח או שלחוהו לסטים סותר ל׳ יום. פי׳ סותר עד שיהיה לו גידול שער של ל׳ יום ביום תגלחת של מצוה כגון אם גלחוהו ביום מלאת [צריך למנות] ל׳ יום פעם אחרת ואם גלחוהו לאחר ח׳ מונה מקצת כאותן ימים ח׳ ומשלים עליהם נזירותו כדי שיהיה לו גידול שער של ל׳ יום ביום תגלחת של מצוה:
ר״א בר יוסי ס״ל מדתקני ב׳ חרצנים וזגים – אלמא לב׳ חרצנים יש לה זג אחד. מפורצני׳ ועד עיצורין. משמע דזג (הוה) הוא החיצון שעוצרין אותו להוציא ממנו יין:
האי ביניתיה – פי׳ שער מלתחת רבי מתחתיתו דהיינו מקום חבורו ממש הוא עולה וגדל:
מתני׳ סתם נזירות שלשים יום. האומר הריני נזיר ימנה שלושים ויגלח מן התורה יום שלשים ומדרבנן שלשים ואחד כדאמר פרק קמא.
או שגלחוהו לסטים. שצריכין לשערו לעשות נפה וכברה. סותר שלשים. בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת שאין גידול שער פחות משלשים. ואם כן אם יש עוד לבא מנזירות מרובה שלושים אינו סותר כלום כיון דאיכא גידול שער. מנימוקי הר׳ עזריאל ז״ל:
סתם נזירות שלשים יום. גלח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים. דבעינן לסוף נזירות שיגלח תגלחת מצוה שיהא שערו גדול כפי מה שראוי לגדל בסתם נזירות שלשים יום. וצריך עיון היכי משכחת לה שיסתור שלשים אם לא שגלחוהו יום מלאת שהרי אם גלחוהו לסוף שמנה או יותר למה יסתור שלשים אך יתחיל מה שמנה כבר. ואולי הכי קאמר סותר עד שיהו בשערות כדי שלשים. כך מצאתי בפירוש הר׳ יצחק. תוספי הרא״ש ז״ל וככתוב בתוס׳:
האי ביניתא. פירוש שער. מלתחת רבי. מתחתיתו דהיינו מקום חיבורו מראש הוא עולה וגדל. או מלעיל היינו מצד החיצון וקרי ליה מלעיל לפי שהוא זקוף מלמעלה כשהשיער קטן. הרא״ש ז״ל בפירושיו.
ב משנה סתם נזירות שאדם נוזר על עצמו — היא בת שלשים יום. גילח בתוך ימי נזירותו את שערו מרצונו, או שגילחוהו לסטים בעל כרחו — סותר מזמן הנזירות שלשים יום ומונה אותם מחדש. נזיר שגילח את שערו בין שגילח בזוג (מספריים) בין בתער, או שסיפסף (שיפשף) כל שהוא — חייב.
MISHNA: A naziriteship of unspecified length lasts for thirty days. If a nazirite shaved his hair during that period, or if he was shaved by bandits [listim] against his will, this negates thirty days of his naziriteship, which he must count afresh. With regard to a nazirite who shaved his hair, whether he did so with scissors or with a razor, or if he pulled out [sifsef] any amount, he is liable.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: אִיבַּעְיָא לְהוּ הַאי מַזְיָא מִלְּתַחַת רָבֵי אוֹ מִלְּעֵיל לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְנָזִיר שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִיסְטִים וְשִׁיְּירוּ בּוֹ כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Does this hair that grows on the body grow from the bottom or from the top? Which part of the hair is new? The Gemara explains: What is the difference between these possibilities? The Gemara answers: It is relevant for the case of a nazirite who was shaved by bandits or shaved himself, but his head was not entirely shaved. Rather, they left part of it, so that the hair is long enough to bend its end to its root.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ איבעיא להו בינתא מלתחת רבי – האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי.
או מלעיל רבי – שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל ועיקרו כדקאי קאי.
למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו – א״א דהאי בינתא מלתחת רבי הילכך למאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו.
שער מלתחת רבי – משרשו מעיקרו הוא מגביה וגדל מה שהשער גדל מתמר ועולה הסמוך לראש אחר ימים יהיה ברחוק או מלעיל רבי מראש השער הולך וגדל אבל סמוך לראש אין [זז] ממקומו.
ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו – בכל שער ושער [שיעורא] בעלמא הוא ובסמוך אמר שבו ליגדל השער בז׳ ימים ובכך יש חשיבות שער.
או מלעיל – היינו מצד החיצון. וקרי ליה מלעיל לפי שהוא זקוף למעלה כשהשער קטן:
ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו בכל שער ושער והיינו שיעור חשוב בשער כדאמרינן בשמעתין שכך דרכו להיות גדול בתוך ז׳ ימים:
תימה דהכא משמע שאם לא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו משיער שהיה בו בשעת קבלת נזרו שסותר. ולקמן בסמוך אמר ר׳ יצחק לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ומפרש כעין תער. ונראה לי דברוב ראשו ודאי אינו סותר אלא בכעין תער. אבל בכל ראשו סותר היכא דלא שייך כדי לכוף.
ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האי מזיא [שיער זה] הגדל על פני הגוף האם מלתחת [מלמטה] הוא רבי [גדל] או מלעיל [מלמעלה]? היכן מתווסף השיער החדש? ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה איכפת לנו להלכה אם כך או כך הוא הדבר? יש בכך משמעות לענין נזיר שגילחוהו ליסטים (או הוא עצמו), ולא גילחוהו לגמרי ושיירו בו שיער, והשיער גדול כדי לכוף (לכופף) את ראשו לעיקרו (לשורשו).
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Does this hair that grows on the body grow from the bottom or from the top? Which part of the hair is new? The Gemara explains: What is the difference between these possibilities? The Gemara answers: It is relevant for the case of a nazirite who was shaved by bandits or shaved himself, but his head was not entirely shaved. Rather, they left part of it, so that the hair is long enough to bend its end to its root.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִי אָמְרַתְּ מִלְּתַחַת רָבֵי נְזִירוּת הָא שַׁקְלֵיהּ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִלְּעֵיל רָבֵי מַאי דְּאַקְדֵּישׁ הָא קָאֵים.

The Gemara explains the two sides of the dilemma: If you say that hair grows from the bottom, he has removed the hair of the naziriteship, which is the hair he vowed not to shave, and therefore he must add extra days to his term of naziriteship to allow for its proper growth. But if you say that it grows from the top, that hair which he sanctified still exists in part. Consequently, he may conclude his naziriteship and perform the mitzva of shaving.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי אמרת מלעיל רבי – הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר.
ואי אמרת מלתחת רבי נזירותו הא שקליה – כלומר השיער שהקדיש ביום נזרו זה נטלו וגלחו וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו שער שהיה בקבלת נזרו ואי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש קאי דאותו ששיירו ודאי מאותו שיער שהקדיש ובכך הוי שיעור חשוב ואינו סותר כלום.
אי אמרת מתחת רבי הרי לא שייר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו משער שהיה בו בשעת קבלת נזרו וצריך לסתור:
אלא א״א מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאי ונשאר בו שיעור חשוב משער שהיה בו בשעת קבלת נזרו ואינו צריך לסתור:
ת״ש מאינבא היה – לנטש בלע״ז דקאי בעיקר דביניתא תדיר הם נמצאים בשער סמוך לראש כי שם היא גדלה ואינה זזה משם:
ואלו צדדי השאלה: אי אמרת מלתחת רבי [אם אתה אומר שהשיער מלמטה גדל] — את הנזירות הא שקליה [הרי נטל], ששיער זה שנדר עליו שלא לגלחו, והקדישו — גילחו, שהוא הנמצא למעלה, ולכן צריך להשלים זמן הנזירות עד שיגדל שיער כראוי. אלא אי אמרת מלעיל רבי [אם אתה אומר שמלמעלה הוא גדל] — מאי דאקדיש הא קאים [מה שהקדיש הריהו קיים] עדיין במקצתו, ודי בשיעור זה כדי לגלח עליו ולסיים נזירותו.
The Gemara explains the two sides of the dilemma: If you say that hair grows from the bottom, he has removed the hair of the naziriteship, which is the hair he vowed not to shave, and therefore he must add extra days to his term of naziriteship to allow for its proper growth. But if you say that it grows from the top, that hair which he sanctified still exists in part. Consequently, he may conclude his naziriteship and perform the mitzva of shaving.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״שתָּא שְׁמַע מֵהָא אִינְבָּא חַיָּה דְּקָאֵים בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם לְעוֹלָם מִלְּתַחַת רָבֵי וְאַגַּב חַיּוּתָא נָחֵית וְאָזֵיל אִינְבָּא.

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from an examination of this live louse [inba], which is always found in the root of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from the bottom, the louse should be situated on the end of the hair, as it would be pushed up with the hair’s growth. The Gemara rejects this suggestion: Actually, one could say that hair grows from the bottom, and because it is alive the louse continuously descends, as it is always crawling toward the scalp from where it draws its nourishment.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אנבא
אנבאאת״ש אנבא חיה (נזיר לט.) מתתזי ליה כי אנבא (תענית ד׳. כב) ס״א נבא פי׳ ביצי כנים כגון הא דר״ג דח׳ שרצים הטפויים וביצי כנים ופירש רב האי גאון דתעניות הגירסא כך היא כינבא והביא לו דומה אותו דנזיר ואמר שהן ביצי כנים האמורים בשמנה שרצים ויש ששונין יניבא ומפרשים תולעת כדגרסי׳ בכסוי הדם רבי חייא נפל ליה יניבא בכיתניה וזהו העיקר:
א. [דיא ניס וואס זענן אין דיא האר.]
ת״ש מהאי אינבא חיה – לינטרי״ש בלע״ז דהוא מביצי כינים.
דקיימא בעיקבא דבינתא – בעיקר השיער סמוך לבשר.
ואי ס״ד – דהאי בינתא מלתחת רבי אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר.
ברישא דבינתא איבעי ליה למיקם – אינבא אלא לאו ש״מ מדקיימא אינבא בהדי בישרא דמלעיל רבי ואינבא בבינתא כדקאי קאי.
לעולם מלתחת רבי – והא דלא קיימא ברישא דבינתא.
ואגב חיותא – דאית בה נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא.
ת״ש מהאי אינבא – פירוש ביצי כינים דקאי בעיקרא פירוש בעיקר השיער סמוך לראש ולא תצא משם בגידול שער ש״מ דמלעיל רבי ומש״ה השער שסמוך לראש כדקאי קאי דאי מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם האינבא והשער הולך וגדל מעיקרו ולמעלה.
אגב חיותא נחת ואזיל – אינבא הוא יורד למטה כשהשער גדל מלמעלה מרום הראש.
ואי ס״ד מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם – לפי גדול השער היה לו להתרחק מן הראש עד שלבסוף תמצא בסוף השער אלא ודאי מלעיל רבי הלכך אינה זזה ממקומה:
ומשני דלעולם מלתחת רבי אלא דאגב חיותיה נחית ואזיל ומתקרבת תמיד אצל הראש להתקיים מזיעת האדם ולחותו:
תא שמע חיה. ליינדרי בלע״ז דקאי בעיקרא דביניתא סמוך לשרשו. וקסלקא דעתך שאינבה הנקראת ליינדרי אינה זזה לעולם ממקומה שגדילה שם. ואנו רואין שאף כשגדל השער לעולם תמצא אותה קריבה מן השורש. ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם טפי. מה שיגדל השער היה לנו למצוא אותה ברחוק מן השורש. אגב חיותא נחית ואזיל אינבא ומעצמו הוא הולך לצד השורש. תוספי הרא״ש ז״ל:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא [מהכינה החיה שנמצאת תמיד בשורש השערה] ואי סלקא דעתך מלתחת רבי [ואם עולה על דעתך שמלמטה גדלה השערה] — ברישא דבינתא בעי למיקם [בראש השערה היתה צריכה הכינה לעמוד], שהרי השער צומח והכינה היתה צריכה לעלות אתו. ודוחים: לעולם תאמר כי מלתחת רבי [מלמטה השיער גדל] ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא [ומפני חיותה הכינה יורדת והולכת], שהיא זוחלת למטה תמיד לכיוון שורש השיער, משם היא ניזונה.
The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from an examination of this live louse [inba], which is always found in the root of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from the bottom, the louse should be situated on the end of the hair, as it would be pushed up with the hair’s growth. The Gemara rejects this suggestion: Actually, one could say that hair grows from the bottom, and because it is alive the louse continuously descends, as it is always crawling toward the scalp from where it draws its nourishment.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע אִינְבָּא מֵתָה בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּעֵיל רָבֵי בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם הָתָם נָמֵי מִשּׁוּם דְּלֵית בַּהּ חֵילָא שָׂרוֹגֵי שָׂרֵיגָא וְאָזֵיל.

The Gemara suggests another proof: Come and hear from the fact that a dead louse is invariably found on the end of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from on top, it should be situated on the root of the hair. The Gemara rejects this: There too, one could say that because it has no strength it is caught where it was when it died and goes up with the growing hair.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שרג
שרגא(ביצה לא:) שרגינהו ודאי אקצינהו שרגא דליבני במצעי כבר פי׳ בערך שוור (נזיר לט.) כיון דלית ביה חליא שריג ואזיל (בבא מציעא צג) שרג חד מינייהו (חולין קיא) כבדא עילוי בשרא שרי דמא משרג שריג פי׳ ענין ירידה (א״ב תרגום לנתר בהם על הארץ למשרג בהון על ארעא): (א״ה לפנינו הנוסח׳ משרק שריק):
א. [גלייך שטעללען. אויף שפרינגן.]
ת״ש מדהאי אינבא מתה קיימא ברישא דבינתא – ואי ס״ד דהאי בינתא מלעיל רבי אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא בעיקרא דבינתא הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא.
התם נמי משום דלית בה חילא – שאין בה כח דהא הויא מתה.
שרוגי קא משתרגא – משתמטא ואזלה כלפי רישא דבינתא מש״ה קיימא לה התם ולעולם מלעיל רבי.
ברישא דבינתא – לאו ברישא אלא ברחוק מן הראש קאמר.
ואי ס״ד מלעיל רבי בעיקרא דבינתא בעי למיקם [במקום] שעמדה כשהיתה חיה שהרי שם מתה.
התם נמי משום דלית בה חילא – כלומר בזו שהרי מתה שמטה ואזלה מחוברת ויורדת לראש השער שהוא תלוי למטה לצד הארץ ואין לה כח להאחז למעלה לצד הראש.
ת״ש מאינבא מתה שמנצאת בסוף השער – אלמא מלתחת רבי. ולכך היא מתרחקת מן הראש כפי גידול שער. דאי מלעיל רבי לא תזוז ממקומה ותמצא תמיד אצל הראש:
ומשני לעולם מלעיל רבי ומשום דלית בה חיותה (משתמרש) [משתרבב] ויורדת למטח. ת״ש מבלורית של גויים שמגדילים בלורית לשם עבודת כוכבים. וכשהם מסתפרים מגלחים סביב ראשם ומה שהם מניחים עושים אותם כמין קליעה ובסוף הקליעה כלפי הראש עושים קשר כדי להיות הקליעה קיימא וכשהם גדלים והולכים רפה הקשר סמוך לשער ואינו מהודק כבתחילה:
ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] מכך שאינבא [כינה] מתה נמצאת תמיד ברישא דבינתא [בראש השערה], ואי סלקא דעתך מלעיל רבי [ואם עולה על דעתך שמלמעלה גדל השער]בעיקבא דבינתא בעי למיקם [בשורש השערה היתה צריכה לעמוד]. ודוחים: התם נמי [שם גם כן] אפשר לומר שמשום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל [שאין בה כוח, היא נתפסת במקומה ועולה עם השיער הצומח].
The Gemara suggests another proof: Come and hear from the fact that a dead louse is invariably found on the end of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from on top, it should be situated on the root of the hair. The Gemara rejects this: There too, one could say that because it has no strength it is caught where it was when it died and goes up with the growing hair.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תָּא שְׁמַע מִבְּלוֹרִית דְּכוּשִׁיִּים דְּבָתַר דִּמְגַדְּלִין לַהּ רָפְיָא מִלְּתַחַת הָתָם נָמֵי אַיְּידֵי דְּקָמְטָא הִיא מִשִּׁיכְבָא דְּרָפְיָא.

The Gemara proposes a different proof: Come and hear from an examination of the long hair [belorit] of gentiles, which is grown for idolatrous purposes, by braiding the ends of the hair. As, after they braid it, it becomes loose underneath, which suggests that hair grows from below. The Gemara rejects this: There too, since it crumples from the effect of the person who lies upon it, it becomes loose underneath.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש מבלורית של כושיים דבתר דגדלין לה – שמקלעין את השיער זה בזה.
רפיא מלתחת – סמוך לבשר ומדרפיא לתחת לבהדי בישרא ולא מלעיל ש״מ דמלתחת הנץ השיער ויצא מש״ה מרפו להני שערי מלתחת ולא מקלעי באידך בינתא: לעולם מלעיל רבי והתם נמי איידי דקמטא שמהדק בלורית ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדל כששוכב עליה.
ומשיכבא הוא דרפיא – מחמת שכיבה הוא ששוכב על הבלורית רפיא לה מלתחת.
ת״ש מבלורית של כושיים – שמניחים בלוריות [בראשיהם] לשם ע״ז ובשער אין מגלחין כל סביב ראשו ומה שהיו מניחין הן גידלו אותה כקליעה סמוך לראש ואינו מהודק כבראשונה ואי מלעיל רבי אמאי אלא ודאי מלתחת רבי ונדחית הקליעה לפנים והלאה מן הראש ונמצא כי בשער שסמוך לראש אינו קלוע ולכך הוי כפרוש ומשני איידי דקמטא היא משיכבא רפיא ממה שהוא שוכב עליה נוסעת ממקומה ונרפית סמוך לראש.
ומשני איידי דקמטא משכבא – ע״י השכבה ששוכב עליו נקמט והולך ורפה:
ומביאים ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] מבלורית של גויים, שמגדלים הגויים בלורית לשם עבודה זרה, וקולעים את קווצות השיער, דבתר דמגדלין לה [שאחר שמגדלים, קולעים אותה] רפיא מלתחת [נעשית רפה מלמטה], משמע שהשיער צומח מלמטה. ודוחים: התם נמי איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא [שם גם כן, מתוך שהיא מתקמטת מפני ששוכבים עליה מתרפה למטה].
The Gemara proposes a different proof: Come and hear from an examination of the long hair [belorit] of gentiles, which is grown for idolatrous purposes, by braiding the ends of the hair. As, after they braid it, it becomes loose underneath, which suggests that hair grows from below. The Gemara rejects this: There too, since it crumples from the effect of the person who lies upon it, it becomes loose underneath.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תָּא שְׁמַע מִסְּקַרְתָּא דְּרָפֵי עַמְרָא מִלְּתַחַת וְתַנְיָא וְתוּ כַּד צָבְעִי סָבַיָּא דִּיקְנְהוֹן חָוְורָן

The Gemara offers an additional suggestion: Come and hear from the dye used on sheep, as the dyed wool becomes loose underneath. This shows that hair grows from the bottom. The Gemara adds: And this case of dyeing sheep is not merely anecdotal, as it was taught with regard to the halakhot of animal tithe. And furthermore, when old men dye their beards, we see that the beards turn white
מיוחס לרש״יפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא – כלומר עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא דלא תליא במידי דתניא אלא השתא איכא למישמע מהא דסוקרין על העשירי לשום מעשר דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת ומאי טעמא לאו משום דההוא דרפי רבי ליה לבתר הכי וש״מ מלתחת רבי והא סברא הויא במידי דתניא.
1ותו מדצבעי סביא דיקניהון – כי היכי דליתחזו דרדקיא ובתר הכי חיורי דיקניהון מתלבנים עיקרי שערי זקנם ש״מ דמלתחת רבי ומאי דקא קדיש האי נזיר שקלוה מיניה ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בתחילת דף ל״ט:
ת״ש מסקרתא דרפי עמרא מלתחת – סקרתא. מין צבע אדום שצבען בהן בהמות ובמקום הצבע מתרפה הצמר אצל הגוף הבמה. ואח״כ מתרפה הצמר אצל מקום עיקרו ואי מלעיל רבי אמאי מתרפה:
ומסביא דצבעין דקניהון – יש זקנים צובעין זקניהם שחורים כדי שיהיו נראים כבחורים. וחיוורין עיקרי נימהון וכשהשער גדל נראים עיקרי זקניהן לבנים ש״מ מלתחת רבי:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מסקרתא [מהצבע שצובעים בו את הכבשים], דרפי עמרא מלתחת [שמתרופף הצמר, הנדבק על ידי הצבע, מלמטה] ורואים שהשיער גדל מלמטה, ומעירים: ותניא [ושנויה] הלכה זו בצביעת הכבשים לצורך מעשר בהמה. ותו [ועוד] ראיה: כד צבעי סביא דיקנהון [כאשר צובעים הזקנים את זקניהם] רואים כי חוורן [מלבינים]
The Gemara offers an additional suggestion: Come and hear from the dye used on sheep, as the dyed wool becomes loose underneath. This shows that hair grows from the bottom. The Gemara adds: And this case of dyeing sheep is not merely anecdotal, as it was taught with regard to the halakhot of animal tithe. And furthermore, when old men dye their beards, we see that the beards turn white
מיוחס לרש״יפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נזיר לט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נזיר לט., עין משפט נר מצוה נזיר לט., הערוך על סדר הש"ס נזיר לט., מיוחס לרש"י נזיר לט., תוספות נזיר לט., בית הבחירה למאירי נזיר לט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נזיר לט., שיטה מקובצת נזיר לט., פירוש הרב שטיינזלץ נזיר לט., אסופת מאמרים נזיר לט.

Nazir 39a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nazir 39a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nazir 39a, Collected from HeArukh Nazir 39a, Attributed to Rashi Nazir 39a, Tosafot Nazir 39a, Meiri Nazir 39a, Peirush HaRosh Nazir 39a, Shitah Mekubetzet Nazir 39a, Steinsaltz Commentary Nazir 39a, Collected Articles Nazir 39a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144