המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן ובפרט באיסור התגלחת והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום גלח או שגלחוהו לסטין סותר שלשים יום נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ר׳ ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שהיא משרת את השער אמר הר״ם אמ׳ השם בנזיר גדל פרע וכאשר התאמת אצלנו שסתם נזירות ל׳ יום הנה השער אשר יהיה לו ל׳ יום יהיה לו פרע ואמר ית׳ גדל פרע שער ראשו וכאשר הסיר השער חייבתהו מלקות בעת יסיר שער אחד ואולם לענין הסתירה ר״ל שיפול לו מן המספר שלשים יום כמו שאמר הנה לא יהיה עד שיגלח רוב שער ראשו בתער או במה שדומה לתער ר״ל שיגזור השער עד שטח הגשם ואמר או שספסף כל שהוא חייב ר״ל המירוט ביד ובאור חופף הסכוך ומפספס החכוך בצפרנים ובכלי ובתנאי שלא יכון השער לפי שזאת ההלכה אמנם הוא לר׳ שמעון שאמר דבר שאין מתכוין מותר וכבר קדם לנו במקומות שהלכה כר׳ שמעון בדבר שאין מתכוין ואדמה הטיט אי זה טיט שיהיה מהטינים אשר ירחצו בו השיער ובאור סורק נפץ השער ושם הכלי מסרק והלכה כר׳ ישמעאל:
אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום כלומר כבר ידעת שסתם נזירות שלשים יום וכן שאם פירש זמן יתר משלשים שהוא נזיר לכל הזמן שפירש מעתה רצה לבאר במשנה זו כשעבר על אחד משלשה מינין האמורים בו על אי זה צד סותר והתחיל ענין זה בגלוח מפני שבאיסור אכילה ושתיה שהזכיר אין בהם סתירה כלל והריני מבאר לך הענין תחלה דרך כלל והוא ששלשה מינין אלו האסורין אין דינם שוה לסתירה אלא כל שעבר במין הראשון ר״ל באיסור אכילה ושתיה שבו אפילו במזיד ואפילו כמה ימים אינו סותר כלום לא בנזירות מרובה ולא בנזירות מועטת אלא לוקה על עברתו אם הותרה ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה:
וכל שעבר במין השני ר״ל התגלחת פעמים סותר ופעמים אינו סותר ואף כשהוא סותר לא סתירה לגמרי שיהו ימים ראשונים שנמנו כתקנן נופלים ויצטרך למנות מתחלה אחר גדול הפרע אלא שמאחר שנתגלח שלא כדין עומד שלשים עד שיגדל פרע ומתחיל ומשלים נזירותו והימים שקודם הגלוח עולין לו וכיצד הוא הדין אם נתגלח מיעוט ראשו אפילו במזיד אינו סותר כלל אלא לוקה על עברתו ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה ואם גלח רוב ראשו אפילו בשגגה אפילו באונס כגון שגלחוהו לסטים צריך לעמוד שלשים עד שיהא פרע שלו מגודל ואחר השלשים משלים נזירותו הן לנזירות מרובה הן לנזירות מועטת וכל אותם השלשים כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין אבל כל מה שנמנה קודם הגלוח עולה לו מן המנין ואינו צריך אלא השלמה וכן אין שם קרבן על הגלוח:
וכל שעבר במין השלישי והוא הטומאה במת אפילו נטמא בשגגה או באונס סתר כל מה שמנה לגמרי ועומד שבעה בהזאת שלישי ושביעי ומביא קרבנות טומאה בשמיני ומתחיל למנות כמתחלת נזירות:
ועל זו אמרו כאן גלח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ר״ל עד שיתגדל הפרע ופירושו ברוב ראשו בין שגלח בתער בין בכעין תער והוא כל שלא נשאר ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתוספות חולקים לומר שלענין סתירה דוקא בתער ממה שאמרו למטה לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ואינו כלום שהרי הקשו עליה מבריתא שאמרה לרבות כל המעבירים ותירצוה בכעין תער ולענין חיוב מלקות שבו אם גלח במזיד אמר שהנזיר שגלח בין בזוג ר״ל מספרים בין בתער או ששפשף ר״ל שעוקרו ביד כל שהו ר״ל אפילו שערה אחת לוקה ופירשו בגמרא כל שנעקר השער מעיקרו עד שלא נשאר ממנה כדי לכוף ראשו לעיקרו וכל זה למלקות הא לענין סתירה לא עד שיגלח רוב ראשו כמו שביארנו ואחר כך פירש שהנזיר מותר לכתחלה להיותו חופף ומפספס ר״ל חופף בידיו על שערו ומפספס ר״ל חוכך בצפרניו ואם נישר שער בחפיפתו או בפספוסו אינו חושש ואינו מכוין לכך שכל שאין מתכוין ושאפשר שלא יארע כן מותר וכן הלכה אבל לא יסרוק במסרק ר״ל לכתחלה מפני שהמסרק כעין ודאי הוא להשיר את השער שאף הוא כונתו להשיר את השער המדולדל והקרוב לינשר וכן הלכה ורבי ישמעאל אומר אף לא יחוף באדמה מפני שהחפיפה באדמה אף היא כעין ודאי להשיר את השער וכדקאמר מפני שמשרת ומ״מ יראה בגמרא שאף באדמה שאינה משרת אסור שגזרו בשאינה משרת מפני המשרת וכן הלכה אלא שבסריקה וחפיפה בדיעבד אינו לוקה ויש מפרשים חופף בנתר אף על פי שדרכו להשיר את השער ומפספס מבדיל שערותיו זו מזו בידו:
משנה נזיר שהיה שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת שלשה מינים אסורים בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר בכלל היוצא מן הגפן והותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן והתגלחת אינה סותרת אלא עד שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן אמר הר״ם פי׳ זה אשר אמרנו מאלו ההלכות אינו חייב אלא אחת זה בדיני אדם אשר אינו חייב מלקות כי אם בהתראה ולזה צריך התראה על כל מלקות ומלקות והוא אמרו אמרו לו אל תשתה אולם בדיני שמים הנה כל מה ששתה כדי רביעית עליו עבירה וכל גלוח שערו עבירה וכל טומאה עבירה ועל זה ההיקש לכל איסורין שבתורה אין הבדל בין איסור לאו לאיסור כרת או איסור מיתת ב״ד הלא תדע שהבא על הערוה זה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה ואע״פ שאנחנו לא נענישהו זולת עונש אחד הנה השם יענישהו על כל עבירה ועבירה ואם נהרוג אותו על אחת מאלו העבירות והתודה ונתכפר לו הכל מצד התשובה לא מצד העונש האחד כאשר יעשה בב״ד יכפר חטאים גדולים והנה אבאר זה במקומו פי׳ אמר השם ית׳ מיין ושכר יזיר ואמר בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אולם בטומאה הנה לא אמר לא יטמא לבד אבל אמר לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומת מצוה הוא מת שאין לו קוברין ותגלחת מצוה הוא שיקרה לו צרעת בימי הנזירות ויתרפא ממנה אשר תחייבהו הגלוח במצות עשה הוא אמרו יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו והעקר בכל התורה כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וזהו ענין הותר מכללם ר״ל ששם הענין הותר לו באלו הדברים האסורים ויהיה מותר בהם והמאמר כלו מבואר:
אמר המאירי אחר כך ביאר בג׳ מינים שבנזיר שכלם שוים לענין זה שאם היה שותה יין כל היום בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת אבל אם היו מתרין אותו בכל שתיה ושתיה אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת וכן בתגלחת אם היה מגלח כל היום עד שנתגלח כלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת ואם התרו בו בכל שערה ושערה אל תגלח אל תגלח לוקה על כל שער ושער כפי התראותיו וכן בטומאה היה מיטמא למתים כל היום בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת התרו בו על כל טומאה וטומאה לוקה על כל אחת ואחת ודבר זה בכל טומאה שבמת ואף על פי שאינו מגלח תגלחת טומאה בכל טמאות שבמת אלא בטמאות ידועות כמו שיתבאר מ״מ דין זה שבמלקות הוא בין בטמאות שהנזיר מגלח בין באותן שאין הנזיר מגלח:
ואחר כך מפרש בג׳ מינין שהוזכרו ההבדל שבין זה וזה ואמר שג׳ מינין אלו שהוזכרו בנזיר ר״ל הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן לאיסור אכילה ושתיה שהטומאה והתגלחת סותרין טומאה לגמרי ותגלחת שלשים יום על הדרך שביארנו והיוצא מן הגפן אינו סותר כלום וחומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו אף לדבר מצוה שהרי אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות ותגלחת וטומאה מותרין לדבר מצוה תגלחת במצורע וטומאה במת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל כדכתיב והימים הראשונים יפלו וחייבין עליה הבאת קרבנות טומאה והתגלחת אינה סותרת אלא ל׳ מתורת גדול שער ואין חייבין עליה הבאת קרבנות כלל כמו שיתבאר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו ופסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
השער כשהוא גדל אינו מתגדל מלמעלה ר״ל דרך ראש השער עד שישאר עיקרו המחובר בראש במקומו לעולם אלא מלתחת ר״ל שעיקרו המחובר בראש הוא שמבצבץ ויוצא וכן אתה מוצא בצמר הבהמה כשאדם צובעו בסיקרא ומתגדל אחר כן שהסיקרא עומדת לעולם בראש שער הצמר ועיקרה המחובר לגוף נמצא לבן אחר שנתגדל וכן הזקנים שצובעים את זקנם כדי שיראו כבחורים כששערם גדל נמצא עיקר השער המחובר בזקן לבן ואף על פי שאותם הכנים הדקים הנמצאים בשער הנקראים בלעז קוקש ובלשון תלמוד אינבא אנו רואין שעומדת לעולם בעיקר הסמוך לראש מתוך חיותה כשמרגשת ריחוקה בשעת הגדול מתקרבת לשם וכשהן מתות מיהא מתרחקות כפי גדול השער וכן הגוי המסתפר לעבודה זרה שמניח קליעה מהודקת ולאחר זמן גדל השער ונמצא כשמתגדל השער אצל הראש שאין בה קליעה אלא שערות נפרדות מעתה מי שנתגלח תוך נזירותו ונשתייר בכלל שערותיו בכדי לכוף ראשו לעיקרו שפסקנו בו שאין בו מלקות אלא שבטל מצות עשה ואם גלחוהו ליסטים מיהא שלא עבר על עשה אין בו כלום והרי מ״מ נתגלח כל מה שהיה שם בשעת הנדר ומה שנשאר אחר הגלוח שער חדש הוא שהחליף אחר קבלת הנזירות והיה לנו לומר שלא יועיל השיור ושיהא לוקה ומתוך כך העמידוה בסוגיא זו שגלח אחר מלאת ר״ל יום הבאת הקרבנות והוא יום שלשים ואחד בנזירות מועטת או יום מאה ואחד בנזירות שפירט בו מאה ולדעת רבי אלעזר שאמר לענין טומאה שאינו סותר אלא שבעה ואף בגלוח דנין כן לפי דבריו ואינו מגלח עד סוף שבעה ולהשלמה אחרת אינו צריך שהרי נשלם מנינו וקים להו לרבנן שהשער גדל בשבעה ימים בכדי לכוף ראשו לעיקרו ולא יותר ואם כן כל שהשאירו בגלוחם כדי לכוף וכו׳ הרי נשאר משערו כאלו המתין שבעה ואינו צריך להיותו סותר כלום שהרי השאירו בו כשיעור שהיה גדל בשבעה אם גלחוהו מכל וכל הא לרבנן שסותר שלשים אף בהשאירו כדי לכוף הרי לא השאירו מה שהיה השער גדל בל׳ וסותר כאלו גלחוהו מכל וכל ולדעת זה אחר שהלכה כרבנן כל שגלחוהו ביום מלאת וכל שכן תוך זמן הנזירות אפילו השאירו בו כדי לכוף וכו׳ סותר ומ״מ לרוב פוסקים ראיתי שכל שנשתייר כדי לכוף אין בו לא מלקות ולא סתירה אלא שבמזיד ביטל מצות עשה נראה לדעתם שסוגיא זו דרך דחיה נאמרה ואין אנו מחלקין בשער בין במה שהיה שם בשעת הנדר למה שצמח בו אחר כן ולעולם אין סתירה אלא בגלוח שבתער או בכעין תער וכמו שאמרו למטה בהדיא לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער תער אין מידי אחרינא לא והא תניא מנין לרבות כל המעבירים אלא אימא כעין תער ולמדת ממה שכתבנו שהמגלח בתער וכעין תער ביטל עשה ועבר על לא תעשה וכל שהשאיר בו כדי לכוף ביטל עשה אלא שלא עבר על לא תעשה:
נזיר שסך סיכה הממרטת את השער מעיקרו יראה מדברי גדולי הרבנים שהוא חייב מפני שהם פירשו מריטה הנזכרת כאן סיכה הממרטת את השער ועוקרתו מגדולו: