×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) {במדבר י״ח:כ״ח} ״מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְּגַן וְהַאי לָא אִידְּגַן.:
“From all of that is given to you, you shall set apart that which is the Lord’s teruma(Numbers 18:29). God’s teruma, teruma gedola, must be taken from all of the Levites’ gifts. The Gemara asks: And what did you see that led you to require teruma gedola from first tithe that was taken from grain in piles and not from first tithe that was taken from grain on stalks? Abaye answers: This, after it was threshed and placed into piles, is completely processed and has become grain, and that, which remained on the stalk, did not yet become grain. The verse regarding teruma gedola states: “The first of your grain” (Deuteronomy 18:4), is given to the priest. Once it is considered grain, the right of the priest takes effect and the Levite is required to separate teruma gedola.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך דגן
דגןא(ברכות מז: פסחים לה:) האי אידגן והאי לא אידגן פי׳ כשנעשה כרי זהו דגן ונתחייב בתרומה ומעשר ראשון וקרינן ביה דגן שנאמר כדגן מן הגורן ראשית דגנך בשיבולים לא אידגו על כן לא נתחייב בתרומה. וכי קאמר רבי ינאי (ברכות לה: בבא מציעא פז:) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מפורש התם כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים אבל חטין ושעורין גורן בהדיא כתוב בהו. ס״א דיגון כתיב בהו. פי׳ אחר כי אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית במעשר שני ובמעשר עני אבל תרומה ומעשר ראשון חייב בגורן. (גיטין מז) מר סבר דגנך ולא דגן עכו״ם ומר סבר דיגונך ולא דיגון עכו״ם פי׳ מאן דאמר דגנך ולא דגן עכו״ם סבר כיון שלקח פירות שנגמרו מלאכתן מן העכו״ם דגן עכו״ם קרינן בהו ופטור מאן דאמר דיגונך סבר מה שאתה מדגן דהוא ממרח כלו׳ מירוח דישראל הוה גמר מלאכה למעשר ולא מירוח עכו״ם דלעולם חייב לעשר פירות הלקוחין מן העכו״ם קודם שימרחו עשום דאין קרין לעכו״ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר:
א. [געטריידע.]
מכל מעשרותיכם – בפרשת לוים כתיב ואל הלוים תדבר וכתיב בהאי קרא את כל תרומת ה׳ כל צד תרומה שבו חייבים להפריש ממנו.
האי אידגן – משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אידגן ולא חלה עליו רשות כהן.
ואע״ג דלא פרחא – פיר׳ ועלי אנה לם ינבת זגבב מלשון והיא כפרחת עלתה נצה (בראשית מ׳:י׳).
א. לשון הרי״ף כאן, ראה גמ׳ מ״ח ב׳.
ב. תרגומו: אע״פ שלא הצמיח כשות.
עציץ זה שחלקנו בו בין נקוב לשאינו נקוב יש מפרשים בשל עץ שאם בשל חרס אף שאינו נקוב כנקוב וראייתם ממה שאמ׳ במנחות פרק קרבנות הצבור תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ותירץ עציץ אעציץ לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס אלמא בספינה שאינה נקובה בשום פנים אחר שהיא של חרס חייב במעשר וא״כ מה שלא תירץ כן בעציץ מפני שסתם עציץ של עץ הוא ומ״מ בתוספתא שביעית אמרו טומנו בעציץ שלא יצמח אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים וכן אמרו במסכ׳ גיטין כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא סתם עציץ של חרס הוא ושאף בשל חרס יש לחלק בין נקוב לשאינו נקוב ויראה שאין חילוק בין של עץ לשל חרס ומ״מ לענין בכורים הלכה שמעציץ נקוב ומספינה אינו מביא כלל וכבר כתבנו עיקר הדברים בענין זה בראשון של גיטין:
עם הארץ גמור מדין הלכה אין מזמנין עליו אלא שהדברים נאמרו באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ כמו שאמרו אל יסב אדם בחבורה של עמי הארץ אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך ואפי׳ עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנין עליו שאין לנו ולענייתו דין ודברים אנו מזמנין עליו ואם יענה יענה ואפי׳ מי שרוצה לנהוג כדין האמור בהם נראה שעמי הארץ מזמנין לעצמן אם היו שלשה כדין נשים ועבדים יש מי שאומר שאף בימיהם לא היו נמנעין מזמון על עם הארץ אלא בעם הארץ שאינו מעשר פירותיו ועכשיו שאין מעשר מזמנין עליהם מן הדין כל מקום שנ׳ בו עם הארץ לא מפני שאינו בן תורה לבד אלא מפני שאינו מתנהג כראוי ולא בדרך שיהא ראוי לת״ח להתחבר עמו ולישב בקבע בסעודה שלו שהרי נכרי שמל ולא טבל ונשים ועבדים לא נתמעטו מצד שאינן בני תורה אלא מצדדים אחרים כמו שיתבאר:
המשנה השלישית נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן עד כמה מזמנין עד כזית ר׳ יהודה אומר עד כביצה אמר הר״מ אין הלכה כר׳ יהודה וזה שאמרנו קטנים אין מזמנין הוא כשלא ידעו ענין הברכה שהוא הדור ורוממות הב״ה אבל כשידעו למי מברכין מזמנין עליהו והנשים מזמנות לעצמן:
אמר המאירי נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם וכו׳ בא לבאר מי הם אותם שאין ראוי לזמן עליהם ובאיזו אכילה מזמנין ואמר שהנשים והעבדים והקטנים אין מזמנין עליהם והטעם בנשים ועבדים מפני שאינן בברית ותורה ואין להם חלק בארץ וכן הקטנים מפני שאינן בני דעה ואפי׳ למי שאומר שהנשים חייבות בברכת המזון אין מזמנין עליהם שאין ישיבתם חשובה קבע אצל זכרים וכן שמא יבא הדבר לידי פריצות אבל הם מזמנין לעצמם אלא שהנשים אין מזמנות אף עם העבדים משום פריצות ויש מפרשים שנשים עם בני חורין לא משום פריצות הוא אלא שאין להם קבע מהם ויש שמוסיף בה שכל שיש ג׳ בזולתן אף הם מצטרפות ומזמנות ואם אין שם ג׳ יוצאה בברכת בעלה או בנה או בברכת איזה שיברך שהרי במקום הדחק אשה מברכת לבעלה ומה שביארנו שהן מזמנות לעצמן יש אומרים דוקא בזמון ג׳ שאין בו הזכרת השם אבל אם היו עשר אע״פ שמזמנות מ״מ אין מזמנות בשם שהזכרת השם דבר שבקדושה הוא ואין דבר שבקדושה מסור לנשים ויש שחולקים בכך ויראה כדעת ראשון ממה ששאלנו הזכרת השם בברכה בעשרה מדכתיב במקהלות ברכו אלקים ונשים ועבדים לא איקרו קהל ומ״מ לענין צירוף אין מצטרפות אפי׳ סניפים לעשרה ואע״פ שקטנים מצטרפים לפעמים שאני התם דאתו לכלל חיוב ואע״פ שבמקרא מגילה מצטרפות לעשרה ומוציאות את הרבים בזה חיובם שוה אע״ג דבקריאת התורה לא אמעוט אלא מפני כבוד צבור מ״מ אינה עולה למנין י׳ של מעמד ותפלה ויש אומרים שאף אין עולה למנין הז׳ או שמא לא נתמעטו אלא מזימון ומשום דשכיח פריצותא במזון וכן יש מי שאומר שאף זימון ג׳ אינו חובה להם אלא אם רצו מזמנות אם לאו לאו וגדולי המחברים כתבו שחייבות לזמן לעצמם וכן נראה מסוגיא ראשונה של ערכין שאמרו שם הכל חייבים בזמון לאתויי נשים ועבדים וכן יש מי שאומר שהקטנים שהגיעו לחנוך מזמנין לעצמם ואע״פ שאמרו נשים ועבדים מזמנין לעצמן ולא הוזכר בזה קטנים מפני שבנשים ועבדים הוצרכה ללמדה:
ועד כמה מזמנין לעצמם כלומר עד כמה יאכל זה המצטרף עמהם שיהו רשאין לזמן עליו עד כזית ופרשוה בגמ׳ מדכתיב ואכלת ושבעת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ור׳ יהודה אומר עד כביצה שהוא סובר ואכלת ושבעת כלומר אכילה כדי שביעה והוא כביצה ואף לדעת ת״ק לאו דוקא שאם לא שתה לא יהא טעון ברכה מן התורה אלא שאף בשתיה טעון ברכה לאחריו ויש מי שכתב כן ואין דבריו נראים ולעיקר המחלוקת הלכה בכזית ויש מפרשים עד כמה מזמנין כלומר עד כמה מברכים אלא אורחא דמלתא נקט שמן הסתם מחזרין הן אחר הזמון:
זהו פי׳ המשנה ודינים הבאים עליה בגמ׳ כך הם:
מה שהתבאר במשנה שהקטנים אין מזמנין עליהם דרכים חלוקים יש בו ואף לגדולי הראשונים מחלוקת ישנה בענין זה והשטה הנכונה בזה הוא שהקטן היודע מבינתו למי מברכין כגון סתם קטנים כבן ט׳ ובן י׳ אע״פ שלא הביא שתי שערות מזמנין עליו לזמון ג׳ ובנודעים בחריפות ופקחות אף בפחות מכן וראיה לדבר מעשה של אביי ורבא בר רב חנן דהוו יתבי קמיה דרבה בסעודתא ואמר להו למי מברכין אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב אביי אחוי כלפי טללא רבא נפיק לברא אחוי כלפי שמיא וודאי קטנים היו שאלו היו גדולים לא הי׳ שואלם וכן יראה לענין זמון ג׳ היה שהוצרך לאחד מהם וכדקאמר בסעודתא וסתם סעודה אינה בעשרה ומעתה כ״ש לזמון עשרה פחות מכן אין מזמנין עליו לא לג׳ ולא לי׳ וכן בתפלה נעשה סניף לי׳ אם יודע למי מתפללין פחות מכן אין נעשה סניף ונמצא לשטה זו שזמון ג׳ וזמון י׳ ותפלה שוים בדין זה ומ״מ לא הקלו אלא בקטן אחד אבל בב׳ וג׳ לא הקלו לא לזמון י׳ ולא לתפלה וכן לא הקלו בהן בעבד ואשה וכ״ש שלא הקלו בשנים לזמון ג׳ וכן הדברים נראים:
זהו כלל הנראה לי בדין זה לפי שטת שמועה זו ואנו מפרשים בה לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא כראשונה שאמרה בה בקטן המוטל בעריסה מזמנין עליו ולא כשניה שאמרה שעושים אותו סניף לי׳ ולא כשלישית שאמרה ט׳ ועבד מצטרפין ולא כרביעית שאמרה ט׳ ונראין כי׳ מצטרפין ר״ל שהיו מתכנסים כאחד או מפוזרים ביותר ולא כחמישית שאמרה ט׳ וארון מצטרפין ולא כששית שאמרה שנים ושבת מצטרפין ולא כשביעית שאמרה שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין כלומר אע״פ שאין קובעין כאחת שהלכה מנענעתן ומצרפתן כל שיש שלישי ביניהם ולא כשמינית שמצרכת להבאת שערות אע״פ שאינה מצרכת לכל שני:
גדלות והוא ענין קטן פורח אלא כי הא דקטן היודע למי מברכין וכו׳ מזמנין עליו לג׳ וכ״ש שמצטרף לי׳ לזמון בשם ולתפלה ויש מקילין בתפלה אף במוטל בעריסה וכן מקילין בב׳ וג׳ לזמון י׳ ולתפלה הואיל ורוב הניכר בגדולים ממה שאמרו ט׳ ועבד ולא אמרו ט׳ וקטן אלמא בקטן אפי׳ ביתר מאחד ויש מכריעים בזו דוקא בפורח ויש מקילים אף בברכה בד׳ הואיל ורובן גדולים ולא החמירו להצריך רוב הניכר והם מפרשים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל אותם שנאמרו בזמון ג׳ אבל כל שנ׳ בהם לי׳ לא נאמר בהם כלום אלא יש מהן שאינן הלכה כגון ט׳ ונראין כי׳ וט׳ וארון ויש מהן הלכה כגון קטן המוטל בעריסה וט׳ ועבד ויש אומ׳ דהא דקטן פורח הלכתא היא אלא דבעינן נמי בה יודע למי מברכין ואין נראה לי דפורח ודאי יודע למי מברכין הוא וגדולי המפרשים חולקים לומר שזמון ג׳ אין שום קטן מצטרף לו ואפי׳ קטן פורח ר״ל שהביא שתי שערות קודם זמנו ויש מפרשים כן אף בהגיע לכלל י״ג אלא שסימניו פורחים עדיין ולא הגיעו לשיעור שיכוף ראשן לעקרן אבל בי׳ קטן היודע למי מברכין מצטרף וזו של אביי ורבא בזמון י׳ היה ופירשו לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל מה שנ׳ בי׳ אבל לג׳ גדול ממש בעינן והביאוה מתלמוד המערב שאמרו שם אמר ר׳ יוסה כמה זמנין אכלית עם ר׳ תחליפא אבא ועם ר׳ עניני בר סיסאי חביבי ולא זמנון עלוי עד שהבאתי שערות ר״ל שנעשיתי גדול מכל וכל וזהו לזמון ג׳ ולזמון י׳ אמרו קטן עושין אותו סניף לי׳ ושאלו אם תמן שמזכיר את השם עושהו סניף תמן שאינו מזכיר את השם ר״ל בג׳ אינו [דין] שנעשה סניף והשיבו והיינו לא כל שכן תמן על ידי שמזכיר את השם עושהו סניף כלומר דוחקין את עצמן כדי להזכיר את השם ולשבחו וכן הדין בתפלה ויש חולקין לומר שאין שום קטן נעשה סניף לתפלה ואע״פ שתפלה דרבנן וברכת המזון דאורייתא מ״מ תפלה צריכה לכונה אבל בברכת המזון נעשה סניף וכן היא שנויה בבראשית רבה בפרשת וירא יעקב כי יש שבר:
מה ראית – דהקדימו בשבלים היה ראוי לקונסו טפי לפי שידע שחלק הכהן מעורב בו אבל בכרי היה סבור שכבר הפריש תרומה, ר״מ:

זימון על מעשר שני שנפדה בלא חומש

ציון א.
משנה (מה, א). אכל... מעשר שני והקדש שנפדו... - מזמנין עליו.
גמרא. פשיטא! הכא במאי עסקינן? כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והא קא משמע לן, דאין חומש מעכב.
אבל אם אכל... או מעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש - הרי זה מברך תחלה וסוף, וכן כל כיוצא בהן.(רמב״ם ברכות א, כ)
מסקנת הגמרא במסכת בבא מציעא (נד, א) שאין חומש מעכב, לכן כאשר נתן את הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר להנות ממנו, אלא שחכמים גזרו שלא יהנה עד שיתן חומש מחשש שיפשע ולא יתן את החומש לגזברים. כן פוסק להלכה הרמב״ם בהלכות ערכין (ז, ג) ובהלכות מעשר שני (ה, יב).
לפי זה יוצא שיש איסור דרבנן לאכול מעשר שני שנפדה בלא נתינת חומש, ויש לשאול כיצד אם כן מצטרף לזימון זה שאכל ועבר על איסור דרבנן.
בעל עינים למשפט כותב שרק כשהאיסור הוא בחפצא אין מברכים עליו, לכן מי שאכל טבל, אף שטבול רק מדרבנן - אינו מצטרף לזימון. אולם כאן האיסור הוא רק מחשש שמא יפשע, על כן יכול לברך ולהצטרף לזימון.

צירוף עם הארץ לזימון

ציון ב.
משנה (מה, א). ...והכותי - מזמנין עליו.
גמרא. אמאי? לא יהא אלא עם הארץ, ותניא: אין מזמנין על עם הארץ! אביי אמר: בכותי חבר. רבא אמר: אפילו תימא בכותי עם הארץ, והכא בעם הארץ דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן, דתניא: איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
עם הארץ גמור - מזמנין עליו בזמן הזה.(שו״ע אורח חיים קצט, ג)

א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.

רבינו חננאל והרשב״א פוסקים כדעת אחרים שאפילו מי שקרא ושנה אך לא שימש תלמידי חכמים נחשב כעם הארץ, שכך פוסק רב הונא, וכך נהג רמי בר חמא בהמשך הסוגיה כשלא צירף לזימון את רב מנשיא בר תחליפא כיון שלא שימש תלמידי חכמים. עם זאת יש להעיר שמהרא״ש (בתוספותיו ד״ה אחרים) משמע שיש שאינם גורסים בגמרא את דברי רב הונא שהלכה כאחרים.
לעומת זאת פוסק בעל ההשלמה כחכמים דרבי מאיר שעם הארץ הוא מי שאינו מעשר את פירותיו כראוי, כיון שרבא מעמיד את המשנה כשיטתם. כך הוא מוכיח מהגמרא בהמשך ממנה עולה שגר שמל וטבל מצטרף לזימון, זאת למרות שמן הסתם לא שימש תלמידי חכמים, וכן כותבים בעל המכתם והמאירי.
נראה שניתן לדחות את ההוכחה על פי דברי הרא״ש (סי׳ כ) שאין מזמנים על עם הארץ מפני שהוא פושע שלא למד, על כן מובן מדוע על גר מזמנים, שהרי אינו אשם בכך שלא למד.

ב. פסיקת ההלכה בענין צירופו לזימון.

הרא״ש ור״י שירליאון מביאים את דעת רבינו שמעיה שאין הלכה כדברי הברייתא שאין מזמנים על עם הארץ, שכן מסקנת הגמרא לקמן (מח, א) שאין הלכה ככל השמועות האלה, אלא כל מי שיודע למי מברכים מזמנים עליו, לכן עם הארץ מצטרף כיון שיודע למי מברכים. אולם לדעתם מסקנת הגמרא לקמן נוגעת דוקא לקטן, ולא לעם הארץ שאינו מצטרף כיון שפשע בכך שלא למד.
רב האי גאון (מובא ברשב״א) ורבינו חננאל כותבים: ״והאידנא לא רגילי רבנן בהכי, ומזמנין אפילו על עם הארץ״. המאירי מסביר זאת שדוקא בימיהם שהיו נמנעים מלשבת עם עמי ארצות, כפי שלמדנו לעיל (מג, ב) שלא יסב בחבורה של עמי ארצות, אמרו שאינם מצטרפים לזימון, אולם מימי התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך, לכן מזמנים אפילו על עם הארץ שאינו יודע לענות.
התוספות (ד״ה אמר) והרא״ש מבארים שבזמן הזה מזמנים על עמי ארצות על פי דברי רבי יוסי במסכת חגיגה (כב, א) שהכל נאמנים על טהרת יין ושמן כדי שלא יהיה כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו, ורב פפא שם אומר שלכן מקבלים עדות מעם הארץ.
גם התוספות בחגיגה (שם ד״ה כמאן) דנים בענין זה ומביאים שני הסברים מדוע בזמננו מזמנים על מי ארצות. דעת רבינו אלחנן שפוסקים כרבי יוסי וחוששים לאיבה, והרי זה כדברי התוספות והרא״ש בסוגייתנו, ודעת ר״י שלא כל הרוצה ליטול את השם, להחזיק את עצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על עם הארץ, רשאי, ואין אנו מחזיקים את עצמנו כתלמידי חכמים לענין זה, ומתאימים הדברים לדברי המאירי.
הריא״ז (הלכה ב, ה, מובא בשלטי הגבורים לה,א) מסביר שבימינו סומכים על דברי המיקל שעם הארץ הוא מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, לכן די בכך שקורא כדי שיצטרף לזימון. מסתבר שדברי הריא״ז הם רק לפי טעמו של המאירי, מפני שגם אם נוהגים לשבת עם עמי ארצות - עם עם הארץ גמור שאינו קורא קריאת שמע אין נוהגים לשבת, אבל לטעם של איבה יש לחוש אף אם לא נצרף עם הארץ גמור.
הרא״ש, הטור והמחבר בשלחן ערוך כותבים במפורש שאף עם הארץ גמור מצטרף לזימון.
המגן אברהם (סק״א) מביא את דברי הריא״ז שמי שאינו קורא קריאת שמע אינו מצטרף, וכותב שלפי הטעם של ר״י אף הוא מצטרף. הפרי מגדים מבין שמתכוון לר״י בתוספות בחגיגה שמנמק שלא כל אחד יטול שם של תלמיד חכם לעצמו, ותמה שלכאורה לטעם זה אין מקום כלפי עם הארץ גמור שאין בכך יוהרה אם לא יצרפוהו, ודוקא לפי הטעם של איבה יש מקום לומר שאף עם הארץ גמור מצטרף. לכן נראה שהמגן אברהם מתכוון לר״י המובא בטור שדעתו כדעת רבינו אלחנן והרא״ש, שהטעם הוא משום איבה.
המגן אברהם עצמו מסיק שאף לפי הטעם של איבה אין מצרפים עם הארץ גמור, כיון שרוב עמי הארצות קוראים קריאת שמע, ואין לחוש לאיבה של היחידים שאינם קוראים.
הרי״ף והרמב״ם אינם כותבים דין מיוחד בעם הארץ לענין צירופו לזימון, ובפשטות נראה שסוברים שאפילו עם הארץ גמור יכול להצטרף. אמנם לענין עדות דעתם היא שאין מקבלים עדות מעם הארץ גמור, כמבואר בבירור הלכה לפסחים (מט, ב ציון ב), אך אפשר שלדעתם זימון קל מעדות, שלנאמנות צריך שיהיה עוסק במצוות ובגמילות חסדים ושתהיה בו דרך ארץ. כך צריך לומר גם בדעת הטור שפוסק במפורש שאף עם הארץ גמור מצטרף לזימון, למרות שבהלכות עדות פוסק כרמב״ם שאין מקבלים עדות מעם הארץ גמור.

ג. צירוף עוברי עבירה לזימון.

הרשב״א בתשובה (ח״ד סי׳ פז, מובא בבית יוסף אורח חיים סי׳ נה ד״ה כתוב בספר) כותב שמי שנידוהו על עבירה אינו מצטרף למנין ולזימון, ולא מחמת הנידוי והחרם אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה, וכענין שאמרו בברכת הזימון שאין מזמנים על עם הארץ.
המגן אברהם (סק״ב) כותב שמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות, וכל שכן מומר - אין מזמנים עליו, כיון שאינו עדיף מעם הארץ שבזמן התלמוד. בעל מחצית השקל מבאר שאין לחוש לאיבה שיפרוש מן הציבור, שהרי כבר פרש.
הפרי מגדים מבאר שיש חילוק בין מי שעובר עבירה אחת, שדוקא אם נידוהו אינו מצטרף לזימון, לבין מי שעובר הרבה עבירות, שאף אם לא נידוהו אינו מצטרף. אולם המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה עם הארץ גמור) מחמיר לענין זימון שאף מי שעבר עבירה אחת בלבד בפרהסיא ובמזיד - אינו מצטרף, בעוד שלשאר דברים שבקדושה מצטרף לעשרה כל זמן שלא נידוהו אף על פי שעבר כמה עבירות, זאת משום שחיוב זימון חל כשהתחברו יחד לאכילה ולברכה, ועם אדם כזה אין להתחבר. לפי זה הוא מסתפק האם לזימון של עשרה ניתן לצרפו, כשם שמצטרף למנין.
גם הגר״א (מובא באמרי נעם) כותב שאין מזמנים אלא על עם הארץ שמוחזק בכשרות.

ד. כשאוכלים לבדם.

הריטב״א והמאירי כותבים שעמי ארצות האוכלים בפני עצמם - יש ביניהם זימון. עם זאת מעיר הריטב״א שלפי הדעה שעם הארץ הוא מי שאינו מעשר את פירותיו כראוי - אינם מזמנים, שכן אין זו אכילה המחייבת ברכה.
ציון ד.
עיין בירור הלכה ליבמות מו, ב ציון ב.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לגיטין לח, א ציון ד.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לגיטין לח, ב ציון ב.
ז. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת (ר״מ). (כן נרשם בעין משפט, אבל אין כאן הענין של עשרה ראשונים, שזהו עיקר המאמר, רק השכמת ביהכ״נ לבד, שמקורו הוא ממקום אחר.) ולשון השו״ע הוא: ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה עם העשרה הראשונים. (דוקא שיתפלל עמהם) (מ״א).

השכמה לבית הכנסת

ציון ז.
גמרא. ואמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו - קבל עליו שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך?! אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם.
ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה הראשונים.(שו״ע אורח חיים צ, יד)
הרי״ף (ד, א בדפיו) הרא״ש (פ״א סי׳ ז) והטור מביאים את דברי רבי יהושע בן לוי, ואילו הרמב״ם אינו מביאם. אמנם בעל עין משפט מציין לדברי הרמב״ם בהלכות תפילה (ח, א) ״ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת...״, אך מרן הרב זצ״ל מעיר בהלכה ברורה שאין קשר בין הלכה זו לבין הנאמר בסוגייתנו.
עם זאת אפשר שהרמב״ם מתכוון גם לכך שישכים ויתאמץ להיות בין עשרת הראשונים, ואינו כותב זאת בלשון פסקנית כיון שאין הדבר תלוי רק בו, שהרי יתכן שיקדימוהו אחרים, כמו שרבי יהושע בן לוי אמר שישכים לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה בין עשרת הראשונים.
רבינו יונה (בדפי הרי״ף שם ד״ה אלא) כותב שכל אחד מהעשרה נוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם, מפני שהשכינה שורה כשיש שם עשרה, ואין עדיפות למי שבא ראשון לבית הכנסת על פני מי שבא עשירי. אולם בעל מעדני יום טוב (אות י) כותב שכל הקודם עדיף אף מבין העשרה, והפירוש הוא שהראשון נוטל שכר תשעה הבאים אחריו ושכר מאה שבאו אחרי כן, והעשירי נוטל שכר רק כנגד המאה שבאו אחרי כן.
המגן אברהם (סקכ״ח) כותב בשם הזוהר שראוי שיתאספו עשרה ביחד ואז יכנסו לבית הכנסת, ומביא עוד שהאר״י לא היה בין עשרת הראשונים, זאת משום שמחמת חולי לא היה יכול להגיע מוקדם, או משום שרצה לבוא מעוטף בטלית ותפילין לבית הכנסת ואי אפשר להקדימם כל כך. לפי ההסבר השני למנהגו של האר״י יוצא שהשכמה לבית הכנסת בין עשרת הראשונים אינה אלא מידת חסידות, שהרי האר״י העדיף להקפיד על דברים אחרים, ואפשר שלכן משמיט הרמב״ם את הדברים.
בעל ערוך השלחן (סעיף יח) כותב שאף מי שאינו יכול לבוא בין עשרת הראשונים מפני טורח הנקיות וכיוצא בזה - ישתדל לבוא בהקדם האפשרי, כיון שכל המקדים לבוא קרוב יותר ליניקת הקדושה.

צירוף קטן לזימון

ציון א (מח, א).
גמרא. אמר רב אסי: קטן המוטל בעריסה - מזמנין עליו. והא תנן: נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהם! הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו - אבל עושין אותו סניף לעשרה... אמר רבי יוחנן: קטן פורח - מזמנין עליו. תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות - מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות - אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. הא גופא קשיא, אמרת הביא שתי שערות - אין, לא הביא - לא, והדר תני אין מדקדקין בקטן! לאתויי מאי? לאו לאתויי קטן פורח?! ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו.
...קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו, ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו, וכו׳.(רמב״ם ברכות ה, ז)
קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין - מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה, הגה. ויש אומרים דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה, דאז מחזקים ליה כגדול שהביא שתי שערות, וכן נוהגין ואין לשנות. וכו׳.(שו״ע אורח חיים קצט, י)

א. ביאור מסקנת הגמרא.

רב האי גאון (מובא ברשב״א) מבאר שכוונת הגמרא כשאמרה ״ולית הלכתא ככל הני שמעתתא״ לדחות את כל מה שנאמר בסוגיה, דהיינו את דברי רבי יהושע בן לוי שקטן מצטרף לזימון בעשרה ושתשעה ועבד מצטרפים, את דברי רב הונא שתשעה וארון מצטרפים ושתשעה שנראים כעשרה מצטרפים, את דברי רבי אמי ששנים ושבת מצטרפים וששני תלמידי חכמים מצטרפים ואת דברי רבי יוחנן שקטן פורח מצטרף לזימון. הוא מבאר שרב נחמן שאמר שמזמנים על קטן היודע למי מברכים, אינו מתכוון לומר שדי בזה שיודע, אלא מתכוון לקטן שהגיע לגיל שלש עשרה, אך אין בשערות שהביא כדי לכוף ראשן לעיקרן, וכיון שלא נגמרו סימניו בודקים אם יודע למי מברכים, ואם לא - אין מזמנים עליו, אבל אם הגיע לכלל שנותיו וסימניו גמורים - אין צורך לבדוק אם יודע למי מברכים.
הרשב״א מבאר בדעת רב האי שרב נחמן קורא למי שלא נגמרו סימניו קטן למרות שכבר הגיע לגיל שלש עשרה, ומסביר שלפי רב האי רב נחמן אינו חולק על הברייתא שהובאה כסיוע לרבי יוחנן, אלא מפרשה בדרך אחרת לפי שיטתו.
הרא״ש (סי׳ כ) כותב בשם רבינו חננאל שרב נחמן מתכוון לקטן שנכנס לשנתו השלש עשרה ולא הביא שתי שערות ידועות, שאף על פי שעדיין הוא קטן - מצטרף לזימון אם יודע למי מברכים. נראה שאינו מקבל את דברי רב האי מפני שלא מסתבר שרב נחמן מתכוון למי שכבר מלאו לו שלש עשרה, ועל כן מפרש שרק נכנס לשנתו השלש עשרה.
שיטה זו מביא גם הרי״ף (לה, א) בשם רבותיו, אלא שמשמע מלשונו שכל שנכנס לשנת שלש עשרה מצטרף לזימון כשיודע למי מברכים אף על פי שלא הביא שערות כלל. אולם אפשר שאף לשיטה זו הכוונה היא שסימניו אינם גמורים, וכן משמע מלשון בעל שבלי הלקט (סי׳ קנג) והטור שמשוים את שיטת רבינו חננאל לשיטה שמביא הרי״ף.
רבינו יונה (ד״ה קטן) תמה על שיטה זו, מה המקור לכך שמזמנים עליו דוקא כשהגיע לשנתו השלש עשרה, הרי רב נחמן דיבר על קטן סתם. הוא מסביר שהמקור הוא בברייתא שאמרה שקטן שהביא שתי שערות מזמנים עליו, ולדעתם הוא הדין למי שנכנס לשנתו השלש עשרה ולא הביא שתי שערות, אם יודע למי מברכים, כמו שמצינו גדר כזה בענין נדרים שבגיל זה כשהוא מופלא סמוך לאיש נדריו נבדקים, ואם יודע לשם מי נדר - נדרו נדר. על דבריו יש להעיר שמלשון הרי״ף נראה שלשיטה זו אין מצרפים קטן שלא הגיע לשנתו השלש עשרה אף על פי שהביא שתי שערות, ונמצא שאין הלכה כדברי הברייתא.
המפרשים הסוברים כשיטה זו מבארים שרבה שבחן את אביי ורבא אם יודעים למי מברכים לא צירף אותם לזימון, שהרי בודאי היו קטנים ולא הביאו שערות, שאם לא כן מה הרבותא בכך שידעו, אלא רבה ביקש לשבח אותם על חריפותם, שידעו למי מברכים.
הרי״ף עצמו חולק על השיטה הזו ומפרש את דברי רב נחמן כפשוטם, שאפילו קטן בן תשע או עשר שיודע למי מברך מצטרף לזימון, ואף לשיטתו כוונת הגמרא לדחות את דברי רבי יוחנן שמזמנים דוקא על קטן פורח. כשיטת הרי״ף סוברים הרמב״ם והרי״ד, ועיין לקמן שיש הבדל ביניהם באשר לגיל הקטן שניתן לצרפו.
לפי כל מה שהתבאר עד כה מסקנת הגמרא היא שאין חילוק בין צירוף לזימון של שלושה לבין צירוף לזימון של עשרה, והרי זה בניגוד למה שיוצא מדברי רב אסי ומדברי רבי יהושע בן לוי בתחילת הסוגיה, שקטן אינו מצטרף לזימון של שלושה, אך מצטרף לזימון של עשרה.
כך מפרש רש״י בתחילת הסוגיה, אולם הרי״ד מפרש שרבי יהושע בן לוי ורב אסי אינם מחלקים בין שלושה לבין עשרה, אלא מפרשים את דברי המשנה שאין מזמנים על הקטן, שהיינו לעשותו עיקר כמו הגדולים, כלומר שאין מזמנים כשרובם קטנים, אבל ניתן לעשות את הקטן סניף לזימון, דהיינו לצרף קטן אחד לזימון בעשרה או בשלושה.
גם לפי הפירוש המקובל, שרב אסי ורבי יהושע בן לוי מחלקים בין שלושה לעשרה, יש הסוברים שחילוק זה נשאר גם במסקנה. כך כותב הגר״א (סקי״ב) בדעת רב האי גאון שרב נחמן מקבל את חילוקו של רבי יהושע בן לוי בין עשרה לבין שלושה, אלא שחולק על מה שאמר שקטן המוטל בעריסה מצטרף לזימון בעשרה וסובר שדוקא כשיודע למי מברכים מצטרף, אך לזימון בשלושה אינו מצטרף עד שיגדל.
רבינו תם (מובא בתוספות ד״ה ולית) מפרש להיפך שרב נחמן אינו חולק על רבי יהושע בן לוי שתינוק המוטל בעריסה מצטרף לזימון של עשרה, אלא בא להקל בדין צירוף לזימון של שלושה, שיכול להצטרף כשיודע למי מברכים. עם זאת משמע מדבריו שמצריך גם שיהיה הקטן פורח כדי שיוכל להצטרף לזימון של שלושה, אולם מדברי הרא״ש כשמביא את שיטת רבינו תם משמע שדי באחד התנאים, שיהיה פורח או שיודע למי מברכים, וכן מבארים הצל״ח ובעל מלא הרועים אף את לשון רבינו תם כפי שמובאת בתוספות.
בטעם החילוק שבין שלושה לעשרה כותב הרא״ש שבעשרה יש חיוב זימון גם בלעדי הקטן, והקטן נצרך רק כדי להזכיר שם שמים, לכן ניתן לצרפו שכן על כל עשרה שורה שכינה, בין גדולים ובין קטנים.
מדברי רבינו תם עולה שאף דברי רבי יהושע בן לוי שתשעה ועבד מצטרפים לזימון אינם נדחים מהלכה, ומבאר זאת הרא״ש שהשכינה שורה על כל מי שחייב במצוות, כולל קטן ועבד שנימול.
התוספות והרא״ש כותבים שלמעשה לא נהג רבינו תם לצרף קטן אפילו לזימון של עשרה עד שיביא שתי שערות, זאת על פי דברי רבי יוסי בירושלמי שסיפר שלא צירפו אותו לזימון עד שהביא שתי שערות, וכן פוסקים מהר״ם מרוטנבורג (שו״ת סי׳ תפח), הרא״ש והסמ״ג (עשין כז).
הבית יוסף מביא את דברי מהר״י קולון המבין שהפוסקים המסתמכים על הירושלמי, כמו הסמ״ג, הרא״ש והטור, מתכוונים לומר שרק מי שהגיע לגיל שלש עשרה והביא שתי שערות מצטרף לזימון, ותמה עליו הבית יוסף שלא מסתבר שידחו את מסקנת סוגייתנו מפני הירושלמי. לכן הוא מבאר שפוסקים כרב נחמן, ומפרשים שאינו חולק על הברייתא המצריכה שיביא שתי שערות, אלא מוסיף שהיינו דוקא כשיודע למי מברכים, ומה שנאמר בברייתא שאין מדקדקים בקטן פירושו שאף על פי שבדרך כלל מחשיבים שערות שהביא לפני גיל שלש עשרה כשומא בעלמא ואין לו דין של גדול - לענין זימון אין לדקדק בכך, ומצטרף אף אם הביא שתי שערות לפני גיל שלש עשרה.
כאמור הרמב״ם פוסק כדעת הרי״ף שאפילו קטן ממש מצטרף לזימון בין לשלושה ובין לעשרה אם יודע למי מברך, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך. הטור מביא תחילה את שיטת הרי״ף, אחר כך את שיטת רבינו פרץ שהקטן שמצטרף דוקא לזימון של עשרה, ולבסוף את מסקנת הרא״ש שרק אם הביא שתי שערות מצטרף. הרמ״א פוסק שאינו מצטרף עד שיהיה בן שלש עשרה, דהיינו כשיטת הרא״ש על פי הבנת המהרי״ק ולא כהסבר הבית יוסף.

ב. גיל הקטן.

לפי הדעה שלמסקנה אפילו קטן ממש מצטרף, יש לברר מאיזה גיל. כאמור הרי״ף כותב שמצטרף כשיודע למי מברכים אפילו הוא בן עשר ובן תשע, והרמב״ם, לפי הגרסה שלפנינו, כותב שמצטרף כשהוא כבן שבע או כבן שמונה, ולפי גרסת בעל המכתם כשהוא כבן תשע וכבן שמונה. הבית יוסף כותב שנראה שאין מחלוקת בין הרמב״ם לבין הרי״ף, אלא לפי שניהם כל שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכים - מזמנים עליו, והוא הדין כשהוא קטן יותר, אם יודע מעצמו למי מברכים. עם זאת הוא מעיר שמדברי הרשב״א שכותב שהגיל שמזכיר הרי״ף נקבע מפני שזהו זמן חינוכו - מסתבר שקטן יותר אינו מצטרף אף על פי שיש בו חריפות והבנה, כיון שאינו בן חינוך.
באותו ענין כותבים הריב״ש (סי׳ תנא) והרי״ד (בפסקיו) שלכל הפחות יהיה גדול מגיל שש, והרא״ה והריטב״א כותבים שמזמנים אפילו על בן חמש.
נראה שהמקדימים את גיל הקטן מסתמכים על דברי הגמרא שאביי ורבא הצטרפו לזימון בהיותם קטנים כשידעו למי מברכים, שהרי אילו היו בני שבע ומעלה לא פלא שידעו למי מברכים. אולם כבר התבאר שיש המפרשים שאביי ורבא לא הצטרפו לזימון.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמצטרף משהגיע לעונת הפעוטות, והמגן אברהם (סק״ו) כותב שהיינו כבן תשע או עשר, אולם בעל באר היטב כותב שאפשר שנפלה טעות סופר בדבריו, ואף כשהוא בן שש או שבע מצטרף.

ג. צירוף של יותר מקטן אחד.

לגבי צירוף לשלושה נראה שמוסכם שדוקא קטן אחד מצטרף, ואי אפשר לצרף שני קטנים וגדול אחד. אולם יש לדון האם לזימון של עשרה ניתן לצרף גם כמה קטנים.
הרא״ש כותב שכמו שלגבי עבד אמרו בגמרא שרבי אליעזר צירף עבד אחד והוצרך לשחרר את השני כדי שישלים למנין - כך לגבי קטן אין לצרף יותר מאחד.
גם הרמב״ן (במלחמת ה׳, לה, ב בדפי הרי״ף) כותב שרק קטן אחד יכול להצטרף, אך מחדש על פי הירושלמי (הלכה ב) שקטן פורח מצטרף עם קטן המוטל בעריסה ועם עוד שמונה לזימון בעשרה.
אולם בעל המאור כותב שאפילו ארבעה קטנים מצטרפים לזימון בעשרה, כיון שיש רוב גדולים, ומדייק זאת מההבדל בלשון רבי יהושע בן לוי, שלגבי עבד אמר שתשעה ועבד מצטרפים, ולגבי קטן נקט לשון אחרת שעושים אותו סניף לעשרה, משמע שהוא הדין לכמה קטנים.
הרא״ה, הריטב״א והכל בו (סי׳ כה) סוברים שצריך רוב ניכר, לכן רק כשיש שבעה גדולים ניתן לצרף עוד שלושה קטנים.
מדברי בעל ספר יראים (סי׳ רנג) נראה שדוקא שני קטנים מצטרפים מכיון שתשעה או שמונה גדולים נראים כעשרה.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך אינם כותבים כמה קטנים מצטרפים, והמגן אברהם (שם) כותב שדוקא אחד.

ד. זימון קטנים בפני עצמם.

הרמב״ם כותב בתחילת ההלכה: ״נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן... אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן, ובלבד שלא יזמנו בשם״. הכסף משנה מבין מדברי הרמב״ם שקטנים אינם מזמנים לעצמם, ולמד זאת מהברייתא לעיל (מה, ב) האומרת שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמם, ואינה מזכירה שקטנים מזמנים לעצמם. הטעם לכך הוא שהקטנים אינם חייבים במצוות אלא על אביהם מוטל לחנכם, וכיון שזו חבורת קטנים - אינם מצווים בזימון.
המאירי מביא דעה שקטנים שהגיעו לחינוך יכולים לזמן בפני עצמם, והברייתא הזכירה דוקא נשים ועבדים מפני שבהם יש חידוש.
הטור מביא את דברי הרמב״ם בגרסה אחרת לפיה גם קטנים מזמנים לעצמם, אולם בעל הפרישה מסביר שאף לפי גרסה זו אין הכוונה שמזמנים לעצמם אלא שלא יאכלו בחבורה עם עבדים.

ה. צירוף קטן למנין בתפילה.

התוספות (ד״ה ולית) מביאים את דברי המדרש (בראשית רבה פר׳ ויצא) לפיהם דברי רבי יהושע בן לוי על צירוף קטן נאמרו דוקא על ברכת הזימון ולא על תפילה. אולם רבינו תם מוכיח שאין חילוק מהגמרא שמקשה על דברי רבי יהושע בן לוי בענין צירוף עבד מרבי אליעזר ששחרר את עבדו כדי שישלים מנין לתפילה, וכיון שסוגייתנו אינה מחלקת - יש לפסוק כמותה כנגד המדרש, וכן כותבים הריטב״א והמאירי.
הרמב״ם בהלכות תפילה (ח, ד) והמחבר בשלחן ערוך (סי׳ נה, ד) פוסקים שאינו מצטרף למנין של תפילה.
רבינו יונה (לה, ב בדפי הרי״ף) כותב בטעם החילוק שתפילה היא חיוב שאין אדם יכול לפטור עצמו ממנו, בעוד שבברכת הזימון יכול להמנע מלאכול ולא להגיע לידי חיוב.
״מכל מעשרתיכם תרימו כל תרומת ה׳״ (שם, שם, כט). ויש לתת את תרומת ה׳ — היא התרומה הגדולה — גם ממתנות הלויים. על כך שואלים ומה ראית לפרש שהציווי להפריש גם תרומה גדולה נאמר על התבואה בכרי ולא על השיבלים? ועונה אביי: האי אידגן והאי לא אידגן [זה נעשה דגן, וזה לא נעשה דגן] שבכתוב נאמר כי ראשית הדגן (״ראשית דגנך״. דברים יח,ד) לכהן, ודבר הנקרא כבר ״דגן״ חלה עליו רשות הכהן, ואי אפשר להוציאו מידו.
“From all of that is given to you, you shall set apart that which is the Lord’s teruma(Numbers 18:29). God’s teruma, teruma gedola, must be taken from all of the Levites’ gifts. The Gemara asks: And what did you see that led you to require teruma gedola from first tithe that was taken from grain in piles and not from first tithe that was taken from grain on stalks? Abaye answers: This, after it was threshed and placed into piles, is completely processed and has become grain, and that, which remained on the stalk, did not yet become grain. The verse regarding teruma gedola states: “The first of your grain” (Deuteronomy 18:4), is given to the priest. Once it is considered grain, the right of the priest takes effect and the Levite is required to separate teruma gedola.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ:: פְּשִׁיטָא! הב״עהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַןאכְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְהָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.:

The mishna states that if, among the diners, one ate second tithe and consecrated food that were redeemed, he may be included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious that if these items were redeemed that one could participate in a zimmun. The Gemara responds: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the consecrated property was not completely redeemed, i.e., where one gave payment for the principal, the value of the tithe, but he did not give payment for the fifth that he must add when redeeming items that he consecrated; and the mishna teaches us that failure to add the fifth does not invalidate the redemption.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מעשר שני והקדש – אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קמ״ל דאין חומש מעכב. ואע״ג דבעי לה במציעא (ב״מ נד.) חומש מעכב או לא מעכב ולא פשטוה מיהא מתני׳, משום דאיכא לדחויה דבכדי נקטה ואגב שארה נקטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא קמ״ל דאין חומש מעכב – תימא דבעיא היא בפ׳ הזהב [דף נ״ד ע״א] ותפשוט מהכא, וי״ל משום דאיכא למימר דאגב אחרינא נקטיה שיש בהם חדוש בסיפא ולעולם כשנפדה לגמרי:
קמשמע לן דאין חומש מעכב – פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו אלא משום דס״ל תלמודא דהכי דינא אמר הכי והיינו דלא פשטוה בפ׳ הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא.
קמשמע לן דאין חומש מעכב – פירוש לאו דמיתוכחא ממתניתין האי דינא דאיכא לדחויי ולמימר דאיידי דתנא סיפא ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו תנא רישא שנפדו. אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דהכי דינא אמר הכי. והיינו דלא פשטוה בפרק הזהב מהכא דהתם איבעיא לן אי חומש מעכב או לא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה שהאוכל מעשר שני והקדש שנפדו מצטרף לזימון. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שמדוע לא יברכו על דבר המותר באכילה? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, שלא נפדה ההקדש בשלמות אלא כגון שנתן את הקרן — מחירו של המעשר, ולא נתן את החומש שצריך להוסיף אם רוצים לפדות דבר שחלה עליו כבר קדושה. והא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו המשנה] שאין החומש מעכב.
The mishna states that if, among the diners, one ate second tithe and consecrated food that were redeemed, he may be included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious that if these items were redeemed that one could participate in a zimmun. The Gemara responds: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the consecrated property was not completely redeemed, i.e., where one gave payment for the principal, the value of the tithe, but he did not give payment for the fifth that he must add when redeeming items that he consecrated; and the mishna teaches us that failure to add the fifth does not invalidate the redemption.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת:: פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: שַׁמָּשׁ לָא קָבַע – קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

We learned in the mishna: The waiter who ate at least an olive-bulk from the meal may join in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara answers: Lest you say that the waiter who stands and serves the diners did not establish himself as a participant in the meal and, therefore, cannot join the zimmun, the mishna teaches us that even the waiter is considered to have established himself as a participant in the meal.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא קבע – אין לו קביעות לפי שהולך ובא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהו דתימא שמש לא קבע – שהרי הולך ומשמש עליהם קמ״ל דהיינו קביעותיה, ולדידיה הוי כמו הסבו:
מהו דתימא שמש לא קבע קמ״ל דקבע – כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא קמ״ל דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא.
מהו דתימא שמש לא קבע קא משמע לן דקבע – כלומר דהשמש עומד הוא ומשמש להן ומעומד הוא אוכל וכהאי גונא לא הוי קביעותא. קא משמע לן דקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעי משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו במשנה כי השמש שאכל כזית מצטרף ומזמנים עליו, ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, ומדוע יש לשנותו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], יכול היית לומר שהשמש העומד כל הזמן לשמש את הסועדים, לא קבע סעודתו ואינו מצטרף אליהם לזימון, על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] המשנה שאף אכילת השמש נחשבת חלק מן הסעודה הקבועה.
We learned in the mishna: The waiter who ate at least an olive-bulk from the meal may join in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara answers: Lest you say that the waiter who stands and serves the diners did not establish himself as a participant in the meal and, therefore, cannot join the zimmun, the mishna teaches us that even the waiter is considered to have established himself as a participant in the meal.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהַכּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו:: אַמַּאי? לֹא יְהֵא אֶלָּא עַם הָאָרֶץ! וְתַנְיָא באֵין מְזַמְּנִין עַל ע״העַם הָאָרֶץ!

The mishna states that a Samaritan [Kuti] may be included in a zimmun. The Gemara asks: Why? Even if you consider him a member of the Jewish people, let him be merely an am ha’aretz, one who is not scrupulous in matters of ritual purity and tithes, and it was taught in a baraita: An am ha’aretz may not be included in a zimmun.
עין משפט נר מצוהספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן והכותי מזמנין עליו, רמינן עלה מהא דתניא אין מזמנין על עם הארץ בחבורה. ותרצה אביי בכותי חבר, רבא אמר אפילו תימא בכותי עם הארץ ובעם הארץ דרבנן, דתנן איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו, וכותי עשורי מעשר דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים מדקדקין בה יותר מישראל. והאידנא עשאום כגוים גמורים בפרק הכל שוחטין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכותי מזמנים עליו וה״מ באותו הזמן אבל עכשיו עכו״ם גמורים הם ואין מזמנים עליהם ואמאי לא יהיה אלא עם הארץ ותניא אין מזמנין על עם הארץ בחבורה אמר אביי בכותי חבר והאידנא אינן נזהרין מלזמן על עם הארץ גמור וכרבי יוסי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דחגיגה (חגיגה כב:) כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כרבי יוסי ואף על גב דאמרינן בפרק ואלו עוברין (פסחים מט:) דאין מוסרים עדות לעם הארץ וגם ר״ח כתב דהאידנא לא רגילי רבנן בהכי דמזמני אפי׳ עם עם הארץ ברור והרב ר׳ שמעון ז״ל פירש דלית הלכתא ככל הני דקי״ל היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא נהירא דלא דמיא להא שמעתתא כלל דעם הארץ פשע במה דלא למד. תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ״ה דחי עשה דיחיד דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה דמשמע דבכל ענין איירי מכאן תשובה לבה״ג שכתב שאם נקבר לו לאדם מת ביו״ט האחרון של חג שהוא מדרבנן דאתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת הרגל דיו״ט האחרון דרבנן דהכא משמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם בהם תעבודו ועוד לא מצינו אבילות יום ראשון דאורייתא דדווקא אנינות יום ראשון דאורייתא לענין אכילת קדשים ומעשר שני כדפרישית לעיל בסוף היה קורא. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו פר״ת ז״ל הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אהא דאמר רב יהודה תשעה נראין כעשרה מצטרפין ואהא דא״ר אמי שנים ושבת ואהא דשני תלמידים ואהא דאמר רב הונא תשעה וארון ואהא דקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע למי מברכין א״נ כשאין פורח אלא שיודע למי מברכים אבל לא קאי אהא דריב״ל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכים ולמי מתפללין דרב נחמן ס״ל כריב״ל בברכת המזון דאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו דמשמע הא אם יודע למי מברכין מזמנים עליו ובתפלה נמי אפשר דלא פליג עליה דאפילו אינו יודע מצי סבר מצטרף לתפלה מדקאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה אלמא סבר דאפי׳ אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה דכולה שמעתתא מוכחא דזימון חמור מסניף עשרה מה שנהגו להתפיס לקטן ס״ת או חומש לא מוכח בשמעתתא אלא בפרקי דרבי אליעזר איתא גבי עיבור שנה מתוך אותו מדרש החמירו גם כאן אע״ג דלא דמי אהדדי דהתם לאו דבר שבקדושה הוא וכן פירש רב האי גאון דקטן עולה למנין עשרה ויראה דהיינו טעמא דאמרינן דאפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שרויה דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה בעשרה ל״ש גדולים ול״ש קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהו תשעה גדולים אבל טפי מאחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו ועבד נמי איתיה בכלל ונקדשתי דשכינה שרויה אכל מחויבי מצות בני ברית ודווקא להצטרף אבל לאפוקי אחרים ידי חובתן לא דהא אמרינן בשילהי ראש השנה (כט.) דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה במגילה (כג.) משום דס״ת לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה דלא מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר״ת ז״ל ואף על פי שהתיר ר״ת לעשות קטן סניף לעשרה ולתפלה בלא חומש בידו הוא לא היה נוהג לעשות כן ומה שנהגו לאחוז חומש בידו לא מצינו בשום מקום רק בפירקי דרבי אליעזר לענין עיבור שנה ושם מזכיר ס״ת והכי איתא התם בשלשה מעברין את השנה רבי אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס״ת וכו׳ ואין מזכיר שם שהקטן אוחז ס״ת ואפילו אם ישנו בשום מקום לענין תפלה היינו דווקא בס״ת וחומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון אבל בחומשים כעין שלנו לא היו בימי חכמים ומה שיש בירושלמי קטן וס״ת עושין אותן סניפין היינו קטן או ס״ת וס״ת היינו כעין תשעה וארון כעין גמרא דידן ולית הלכתא הכי ויש ירושלמי שכתוב בו קטן וס״ת עושין אותו סניף וזה משמע קצת כמנהג העולם או שמא רוצה לומר קריאת התורה שעולה למנין שבעה. וה״ר יוסף ז״ל כתב דמסתברא דרבי יהושע בן לוי סבר כרב אשי דפליג על מר זוטרא לעיל בריש פירקין (ברכות דף מה:) גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בעשרה מבזימון שלשה והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בעשרה הלכך אין הלכה כרבי יהושע בן לוי ור״ח ז״ל פירש הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו כשנכנס בשנת י״ג ולא הביא שתי שערות ידועות שעדיין הוא קטן ואעפ״כ כשהוא בן י״ג מזמנין עליו אבל פחות מכן אין מזמנין עליו כלל והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו אלא אגב דאיירי בקטן היודע למי מברכים מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפים בקטנותם. ורב אלפס ז״ל כתב ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפי׳ בן עשרה ובן תשעה כשיודע למי מברכים מזמנים עליו והכי חזינן לגאון. ובירושלמי גרסי׳ אמר רבי יוסי כמה זימנין אכלי׳ עם ר׳ תחליפא אבא ועם ר׳ חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד דאייתי ב׳ שערות הלכך המחוור שבכולן אין עושין קטן סניף לעשרה לברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות:
על ע״ה בחבורה – פי׳ בעשרה דאע״ג דמרובין נינהו ובטיל לגבייהו ואינו ניכר אפ״ה אין מזמנין עליו:
והכותי מזמנין עליו – פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומש״ה אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו, כלומר תלמידי חכמים, אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם, אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפי׳ ביניהם ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל.
(מז.) והכותי מזמנין עליו – פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
והכותי מזמנין עליו – פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב עוד שנינו במשנה: והכותי מזמנין עליו, שהוא מצטרף לסועדים לחיוב זימון. על כך שואלים: אמאי [מדוע]? ולא יהא אלא עם הארץ! כלומר, אף אם ייחשב הכותי כשייך לעם ישראל הרי ודאי אינו עדיף מעם הארץ אחר, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין מזמנין על עם הארץ!
The mishna states that a Samaritan [Kuti] may be included in a zimmun. The Gemara asks: Why? Even if you consider him a member of the Jewish people, let him be merely an am ha’aretz, one who is not scrupulous in matters of ritual purity and tithes, and it was taught in a baraita: An am ha’aretz may not be included in a zimmun.
עין משפט נר מצוהספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אַבָּיֵי אָמַר בְּכוּתִי חָבֵר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּכוּתִי ע״העַם הָאָרֶץ, וְהָכָא בע״הבְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דר׳דְּרַבִּי מֵאִיר עָסְקִינַן, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ ע״העַם הָאָרֶץ? – כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו כָּרָאוּי. וְהָנֵי כּוּתָאֵי עַשּׂוֹרֵי מְעַשְּׂרִי כְּדַחֲזֵי, דִּבְמַאי דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא מִזְהָר זְהִירִי. דְּאָמַר מָר כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

The Gemara offers several answers: Abaye said: The mishna is referring to a Kuti who is a ḥaver, one who is scrupulous in those areas. Rava said: Even if you say that the mishna refers to a Kuti who is an am ha’aretz, and here the prohibition to include an am ha’aretz in a zimmun refers to an am ha’aretz as defined by the Rabbis who disagree with Rabbi Meir, as it was taught in a baraita: Who is an am ha’aretz? Anyone who does not eat non-sacred food in a state of ritual purity. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An am ha’aretz is anyone who does not appropriately tithe his produce. And these Kutim tithe their produce appropriately, as they are scrupulous with regard to that which is written in the Torah, as the Master said: Any mitzva that the Kutim embraced and accepted upon themselves, they are even more exacting in its observance than Jews.
רש״יספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והכא בע״ה דרבנן – ברייתא דקתני אין מזמנין על ע״ה בע״ה דרבנן.
דפליגי עליה דר״מ – וקאמרי כשאינו מעשר פירותיו הלכך כותי מזמנין עליו דעשורי מעשר.
איזהו ע״ה – שדברו חכמים בכל מקום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: וכותי עשורי מעשר – דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי. פירוש עשורי מעשר מאי דאכיל לנפשיה, אבל לאחריני לא מעשר, דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול, כדאיתא בפ״ק דחולין.⁠א וזו היא ששנינו,⁠ב הלוקח יין מבין הכותיםג אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון כו׳.
א. ד א.
ג. וכן פירשו התוס׳ ערובין לז א ד״ה שני, יומא נה ב ד״ה הלוקח תו״י שם ד״ה מבין. רשב״א חולין יד א דכותים מעשרים מה שאוכלים ולא מה שמוכרים. אבל רש״י גיטין כה א ד״ה מבין, ערובין לו ב וחולין יד א ד״ה הלוקח, פירשו דכותים חשודים על תרומה ומעשרות, וכן פירש הרשב״א כאן וכתב דאיירי ביודע בו שמעשר. ועין חי׳ הריטב״א.
וכותי עשורי מעשר. פירוש: לאו בסתם כותי קאמר דהא קיימא לן סתם כותיים אינן מעשרין, וכדתנן (דמאי פ״ז, מ״ד. גיטין כה.): הלוקח יין מבין הכותיים מערב שבת אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני, אלמא אפילו תרומה נמי לא מפרשי כעם הארץ. אלא הכא ודאי בכותיים המעשרין קאמר דכיון דהחזיקו בה לא חיישינן לה, דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. ומיהו עכשיו עשאום כנכרים גמורין כדאמרינן בחולין (חולין ו.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכותי עשורי מעשר – יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה אבל בסתם כותי לא דהא קיי״ל דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו׳, ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה.
וכותי עשורי מעשר – יש אומרים דהכא מיירי בכותי שהוחזק ביה דמעשר פירותיו וכיון דהוחזק לא חיישינן ליה דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. אבל בסתם כותי לא דהא קיימא לן דסתם כותים אינן מעשרין כדתנן הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו׳. ויש אומרים דבמאי דבעו לזבוני לא זהירי לעשרו אבל ודאי במאי דאכלו גופייהו מזהר זהירי ביה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכך נתנו תשובות אחדות: אביי אמר שכאן המדובר בכותי חבר (תלמיד חכם), וממילא אין דיני עם הארץ חלים עליו. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שדובר במשנה בכותי עם הארץ. ואולם הכא [כאן], האיסור לזמן עם עם הארץ שייך בסוג מסויים של עם הארץ — בעם הארץ דרבנן [כדעת חכמים] דפליגי עליה [החולקים עליו] על ר׳ מאיר עסקינן [עוסקים אנו], דתניא כן שנינו בברייתא]: איזהו עם הארץ?כל שאינו אוכל חוליו, כלומר, אפילו חולין בטהרה, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: עם הארץ הוא כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. והני כותאי עשורי מעשרי כדחזי, דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי [ואותם הכותים מעשרים כראוי, שבמה שכתוב בתורה זהירים הם]. שכן אמר מר [החכם]: כל מצוה שהחזיקו בה כותיים וקבלו אותה עליהם — הרבה מדקדקים בה, ואף יותר מישראל.
The Gemara offers several answers: Abaye said: The mishna is referring to a Kuti who is a ḥaver, one who is scrupulous in those areas. Rava said: Even if you say that the mishna refers to a Kuti who is an am ha’aretz, and here the prohibition to include an am ha’aretz in a zimmun refers to an am ha’aretz as defined by the Rabbis who disagree with Rabbi Meir, as it was taught in a baraita: Who is an am ha’aretz? Anyone who does not eat non-sacred food in a state of ritual purity. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An am ha’aretz is anyone who does not appropriately tithe his produce. And these Kutim tithe their produce appropriately, as they are scrupulous with regard to that which is written in the Torah, as the Master said: Any mitzva that the Kutim embraced and accepted upon themselves, they are even more exacting in its observance than Jews.
רש״יספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ ע״העַם הָאָרֶץ? – כֹּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, דִּבְרֵי ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִילִּין. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדוֹ. ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מְזוּזָה עַל פִּתְחוֹ. ר׳רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם לת״תלְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אפי׳אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה ע״העַם הָאָרֶץ. א״ראָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.

The Gemara cites a baraita with additional opinions with regard to the defining characteristics of an am ha’aretz: The Sages taught: Who is an am ha’aretz? One who does not recite Shema in the evening and morning. Rabbi Yehoshua says: An am ha’aretz is one who does not don phylacteries. Ben Azzai says: An am ha’aretz is one who does not have ritual fringes on his garment. Rabbi Natan says: An am ha’aretz is one who does not have a mezuza on his doorway. Rabbi Natan bar Yosef says: An am ha’aretz is one who has children but who does not want them to study Torah, so he does not raise them to engage in Torah study. Aḥerim say: Even if one read the Bible and studied Mishna and did not serve Torah scholars to learn from them the meaning of the Torah that he studied, that is an am ha’aretz. Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Aḥerim.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שמש
שמשאשימש תלמידי חכמים כבר פי׳ בערך רטן (ברכות מז:) אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זהו עם הארץ אמר רב הונא הלכה כאחרים (חולין מד:) כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טרפה לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך תרגום לשרת לשמשא. משמש מת כבר פי׳ בערך מת. (נדה יז) אסור לשמש מטתו ביום שנאמר והלילה אמר הורה גבר ריש לקיש אמר מהכא ובוזה דרכיו ימות (א״ב בדניאל אלף אלפין ישמשוניה):
א. [בעדיהנען, בעשלאפען.]
שלא שמש ת״ח – הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים.
אמר רב הונא הלכה כאחרים – והאידנא אין אנו מדקדקים ורגילים אנו לזמן בע״ה כדאמרינן בחגיגה (דף כב.) כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע״ה כמאן כרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן איזהו עם הארץ כל שלא קרא את שמע שחרית וערבית דברי ר׳ אליעזר, ר׳ יהושע אומר כל שאינו מניח תפלין, בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו, ר׳ יונתן בן יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ר׳ נתן אומר כל שאין לו מזוזה בפתחו, אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. רב מנשיא בר תחליפא תנא הלכתא ספרא וספרי ולא שמש תלמידי חכמים, ולא אזמין עליה רמי בר חמא, שכיב רמי בר חמא. אמר רבא האי דנענש רמי בר חמא משום דלא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא. והא תניא אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. שאני רב מנשיא כיון דשמע שמעתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי, ורמי בר חמא לא שמיע ליה. מסתברא אע״ג דרמי בר חמא סבירא ליה כאחרים, אפילו הכי כיון דרבא אוקמה למתניתין דכותי כרבנן דאמרי כל שאינו מעשר פירותיו, הלכה כרבנן ולא כאחרים.
1
1. כאן מופיע בההשלמה ד״ה ״הא דאמר״ בדף מ״ז.
הא דתנו רבנן איזהו עם הארץ וכו׳. הלכה כאחרים שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים אין מזמנין עליו, דהא רמי בר חמא עבד עובדא הכי. ומיהו אי אמר שמעתא מפומיהו דרבנן הרי זה כשמש תלמידי חכמים כדאמרינן ברב מנשיא בר תחליפא. וכתב הגאון רב האי ז״ל והשתא רבנן לא זהירי בה בהא מילתא וקא מקילי בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל שאינו קורא ק״ש שחרית וערבית דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר וכו׳ – בסוטה פ׳ נוטל [דף כ״ב ע״א] גריס דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים. והנך שתי ברייתות אפשר דמיתני לגבי זימון דהא מייתי להו הכא גבי זימון, ואין לומר דהך ברייתא דכל שאינו אוכל חולין מיירי לענין מעשרות דסתם מתניתין היא בבכורות בפ׳ עד כמה דחשוד על הטהרות אינן חשוד על המעשרות והך דכל שאינו אוכל מיתניא בתוספתא דעבודת כוכבים לענין שנותנין לעם הארץ בת חבר ופוסקים עמו שלא לעשות על גביו טהרות ורשב״ג אומר דאין צריך לפסוק ובתר הכי קאמר איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו ר״מ סבר כיון שאינו חשוד על המעשר רק לטומאה משיאין לו בת חבר וחכמים אומרים אפילו חשוד על המעשר רק שיתנו שתנהוג חברות תחתיו, ועוד מצינו למימר דכל הני עם הארץ דבסמוך ודפ׳ נוטל מתניין לענין ששה דברים שאמרו בעם הארץ בשלהי אלו עוברין:
אחרים אומרים אפילו קרא ושנה וכו׳ – הך אחרים אין זה ר״מ והכי נמי איכא טובא יש אומרים שאינו ר׳ נתן, ויש דגרסי בהו אמר רב הונא הלכה כאחרים. והאידנא אין אנו נזהרין מלזמן על ע״ה גמור וכר׳ יוסי שלא ילך כל אחד ויבנה במה לעצמו והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דחגיגה [דף כ״ב ע״א] כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ כר׳ יוסי ואע״ג דאמרינן בפ׳ אלו עוברין [דף מט:] דאין מוסרין עדות לעם הארץ גמור. גם ר״ח כתב דהאידנא לא רגילי רבנן [בהכי] דמזמני אפילו על עם הארץ ברור, וה״ר שמעיה פי׳ דלית הלכתא ככל הני דקיי״ל לקמן היודע למי מברכין מזמנין עליו משמע דאפילו עם הארץ, ולא נהירא דהתם לא קאי אהך שמעתתא כלל דעם הארץ פשע במה שלא למד:
אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ – פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז״ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה.
אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ – פירוש ואין להם לתלמידי חכמים לזמן עליו. וכתב רבינו האי גאון ז״ל והשתא לא זהירי רבנן בהאי מילתא ומקילין בה:
איזהו ע״ה כל שאינו קורא ק״ש כו׳. כל הסוגיא מפורש במס׳ סוטה פרק היה נוטל ע״ש:
בתוספות בד״ה אמר ר״ה הלכה כאחרים והאידנא אין אנו מדקדקין וכו׳ שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו עכ״ל. ועיין מ״ש הרשב״א והרא״ש ז״ל בזה בשם רבינו האי גאון ז״ל. ולכאורה לא ידענא למה הוצרכו הקדמונים לאהדורי אטעמא דהך מילתא כולי האי דהא בלא״ה ודאי משמע דהא דאמר ר״ה הלכה כאחרים דאין מזמנין אלא על מי שקרא ושנה ושימש היינו לענין חיובא דאין חייבין לזמן אלא בכה״ג אבל אם רצו לזמן ודאי מזמנין רשות כדמסקינן לעיל לענין נשים דאפילו למאי דקי״ל כרבי יוחנן דשנים אם רצו לזמן אין מזמנין אפ״ה מודה דהיכא דאיכא דיעות כגון בג׳ נשים וכיוצא בה דמזמנין רשות אם כן ודאי לא גרע זה שלא שנה ושימש מנשים ומקטן היודע למי מברך דלקמן דהא ודאי איכא דיעות והיינו כדפרישית לעיל דמהאי שינויא דאיכא דיעות ממילא שמעינן דלר׳ יוחנן נמי אפי׳ היכא דליכא זימון דאורייתא אפ״ה אחד יוצא בברכת חבירו היכא דמזמנין רשות. ואפשר דכיון דאשכחן בשמעתין דרמי ב״ח לא אזמין עליה דרבי מנשיא א״כ משמע דבכה״ג יש שום טעם לומר דאפילו דרך רשות אין מזמנין שאין חברותן נאה ולא קרינן בה גדלו לה׳ אתי וכדאשכחן נמי בעלמא דנקיי הדעת בירושלים לא היו יושבין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן מש״ה הוצרכו הקדמונים לאהדורי אהנך טעמי כן נראה לי ועמ״ש הרא״ש ז״ל בזה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ואגב הבאת דברים בהגדרת עם הארץ, מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: איזהו עם הארץ?כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר. ר׳ יהושע אומר: כל מי שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר׳ נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר׳ נתן בר יוסף אומר: עם הארץ הוא כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, שאינו חפץ שילמדו. ואחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים ולא למד מפיהם פירושם של דברים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים שאף אדם כזה נקרא עם הארץ.
The Gemara cites a baraita with additional opinions with regard to the defining characteristics of an am ha’aretz: The Sages taught: Who is an am ha’aretz? One who does not recite Shema in the evening and morning. Rabbi Yehoshua says: An am ha’aretz is one who does not don phylacteries. Ben Azzai says: An am ha’aretz is one who does not have ritual fringes on his garment. Rabbi Natan says: An am ha’aretz is one who does not have a mezuza on his doorway. Rabbi Natan bar Yosef says: An am ha’aretz is one who has children but who does not want them to study Torah, so he does not raise them to engage in Torah study. Aḥerim say: Even if one read the Bible and studied Mishna and did not serve Torah scholars to learn from them the meaning of the Torah that he studied, that is an am ha’aretz. Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Aḥerim.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רָמֵי בַּר חָמָא לָא אַזְמֵין עֲלֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דְּתָנֵי סִפְרָא וְסִפְרֵי וְהִלְכְתָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא, אָמַר רָבָא: לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא אֶלָּא דְּלָא אַזְמֵין אַרַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא. וְהָתַנְיָא – אֲחֵרִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲרֵי זֶה ע״העַם הָאָרֶץ? שָׁאנֵי רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא דִּמְשַׁמַּע לְהוּ לְרַבָּנַן, וְרָמֵי בַּר חָמָא הוּא דְּלָא דָּק אַבָּתְרֵיהּ. ל״אלִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: דְּשָׁמַע שְׁמַעְתָּתָא מִפּוּמַּיְיהוּ דְרַבָּנַן וְגָרֵיס לְהוּ – כְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דָּמֵי.:

The Gemara relates: Rami bar Ḥama did not include Rav Menashya bar Taḥlifa, who studied Sifra, Sifrei, and halakhot, in a zimmun because he had merely studied and did not serve Torah scholars. When Rami bar Ḥama passed away, Rava said: Rami bar Ḥama died only because he did not include Rabbi Menashya bar Taḥlifa in a zimmun. The Gemara asks: Was it not taught in a baraita: Aḥerim say: Even if one read the Bible and studied mishna and did not serve Torah scholars, that is an am ha’aretz? Why, then, was Rami bar Ḥama punished? The Gemara answers: Rav Menashya bar Taḥlifa is different, as he served the Sages. And it was Rami bar Ḥama who was not precise in his efforts to check after him to ascertain his actions. Another version of the Gemara’s answer: Anyone who hears halakhot from the mouths of Sages and studies them is considered a Torah scholar.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אמן
אמן – אין עונים אמן יתומה (ברכות מז:) קשיא ליה לרבינו ניסים ז״ל אהא דגרסינן בהחליל כיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודרין והני לא שמעי הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין ועונין אמן יתומה ופריק הא דתניא אין עונין אמן יתומה מפרשי בני מערבא שעל מי שחייב באותה ברכה קאמר ובענייתו אמן יצא ידי חובתו וצריך שישמע הברכה ואחר כך יענה אמן והא דעונין אמן במניפת הסודרין בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן וכך מפורש בגמ׳ דסוכה דבני מערבא בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה ועומד אחד מהן לקרות בתורה והיה הממונה מניף בסודרין והן עונין אמן (ברכות נה:) אי זו היא אמן יתומה רב הונא אמר הן הן דמחייב לברכה ולא ידע מה הוא עני. רב כהן צדק גאון אמר חייבין הציבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואחר כך יענה אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה. חטופה שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך. קטופה שפסק אמן לשנים:
ערך סנף
סנףא(מנחות צו.) וארבע׳ סניפין של זהב היו שם מפוצלין מראשיהן שהיו סומכין בהן (תענית כה.) וי״א סניפין עשאום פירוש פלימו אמר כל כך נתארכו שהותירו אמה לכאן ואמה לכאן וי״א כל כך נתארכו שחתכו מהם ועשו מן החתיכות סניפין בין הקורות העליונות לקורות התחתונות פ״א שהיו הקורות מסונפין זה עם זה ונתחברו (כלים פכ״א) בחוט ובמשיחה באמה ובסניפין פי׳ אלו הסניפין ראשי המגירה הנעשין מן מן העץ וי״א כמו סניפין אחרים (הוריות יג) אף בבית המשתה עושה אותן סניפין פי׳ שמושיבין אותן בצד הזקנים מפני כבוד אביהן דהויין סניפין לזקנים כסניף זה שעושין לקורה גדולה אמר רבא ובחיי אביהן הוא דעושין אותן סניפין מפני כבוד אביהן. (ברכות מז) אבל עושין אותו סניף לעשרה פי׳ דאי הוו תשע וקטן מברכין עמו נברך אלהינו (בבא מציעא פ) והיה בו מום אחד וסנפו בין המומין פי׳ חברו בין המומין אלו שלא היו בה שמערים ואמר איני משבח אותה נגחנית נשכנית היא ובדק ולא מצא בה מומין אלו סבור כשם שאין אלו כך אין זה ולבסוף נמצאת בה הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר שפירש לו ומום שהיה בה בראשונה ואמר מום זה בה ומום פלוני ופלוני אף על פי דסנפו ההוא הוה ליה למבדק בריש וסביר וקביל (בבא בתרא ד׳) סניפי דיכי לבר פי׳ מוציא ראשי הקנים ודפנא שהוא הקנים העומדים לחיזוק המחיצה לחוץ. פ״א דלכי גדיל להוציא ליכוין דלהוו רישייהו דהוצי כייפי לבר לאותו צד של חברו (א״ב פי׳ בלשון יוני חבור ודבוק):
א. [צוזאממען העפטן צווייגען.]
לא אזמין עליה – רמי בר חמא לא רצה לצרפו לשלשה לזמון.
דמשמע – משמש.
ורמי בר חמא הוא דלא דק – לא בדק לשאול מדת רב מנשיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: רמי בר חמא לא אזמין עליה [הזמין עליו, צירפו לזימון] את רב מנשיא בר תחליפא דתני סיפרא וספרי והלכתא [ששנה ספרא וספרי והלכות] משום שלמד הכל בעצמו, בלי לשמש תלמידי חכמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו נפטר] רמי בר חמא, אמר רבא: לא נח נפשיה [נחה נפשו נפטר] רמי בר חמא אלא משום שלא אזמין [צירף לזימון] את רב מנשיא בר תחליפא. על כך שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שכך נפסקה ההלכה — אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, ומדוע נענש רמי בר חמא? ומשיבים: שאני [שונה] הוא רב מנשיא בר תחליפא דמשמע להו לרבנן [שהיה משמש את החכמים] ורמי בר חמא הוא שלא דק אבתריה [דייק אחריו] לדעת מה מעשיו. או לשנא אחרינא [בלשון אחרת]: דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו [כל השומע הלכות מפי החכמים ולומד אותן]כצורבא מרבנן דמי [כתלמיד חכם הוא נחשב].
The Gemara relates: Rami bar Ḥama did not include Rav Menashya bar Taḥlifa, who studied Sifra, Sifrei, and halakhot, in a zimmun because he had merely studied and did not serve Torah scholars. When Rami bar Ḥama passed away, Rava said: Rami bar Ḥama died only because he did not include Rabbi Menashya bar Taḥlifa in a zimmun. The Gemara asks: Was it not taught in a baraita: Aḥerim say: Even if one read the Bible and studied mishna and did not serve Torah scholars, that is an am ha’aretz? Why, then, was Rami bar Ḥama punished? The Gemara answers: Rav Menashya bar Taḥlifa is different, as he served the Sages. And it was Rami bar Ḥama who was not precise in his efforts to check after him to ascertain his actions. Another version of the Gemara’s answer: Anyone who hears halakhot from the mouths of Sages and studies them is considered a Torah scholar.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר וְכוּ׳:: טֶבֶל פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן. ה״דהֵיכִי דָּמֵי – בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.:

The mishna states that one who ate untithed produce and first tithe etc. is not included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious as one is forbidden to eat untithed produce. The Gemara responds: It was only necessary to teach this halakha with regard to a case where it is only considered untithed produce by rabbinic law, although by Torah law it was permitted. What are the circumstances? Where the produce grew in an unperforated flowerpot, as anything grown disconnected from the ground is not considered produce of the ground and is exempt by Torah law from tithing. It is only by rabbinic law that it is considered untithed.
ספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא פיסקא אכל טבל וכו׳ פשיטא. ויש לדקדק מאי פשיטא דקאמר אי משום דהו״ל כמברך על דבר עבירה וקרינן ביה בוצע בירך כמו בחלה דאכתי אטו לא איצטריך לתנא דמתניתין למיתני הך מילתא גופא דהא הך דחלה ברייתא דר״א ב״י היא בריש פ׳ הגוזל וליכא למימר דהא דפריך פשיטא היינו דלבתר דקתני ברישא אכל דמאי שהוא ספק טבל מזמנין ממילא שמעינן דבודאי טבל אין מזמנין שנראה דוחק גדול לפרש כן דהא כה״ג אשכחן במשניות טובא שדרך התנא לשנות דבר והפוכו. ולכאורה היה נראה לי לפרש דבאמת משמע לתלמודא דמילתא דפשיטא היא מסברא שאין לברך ולזמן ליתן שבח והודיה למקום על אכילת איסור (דהא ודאי מתניתין כשאוכל במזיד איירי) והא דאיצטריך ליה למיתני בברייתא דראב״י לענין חלה היינו לאשמעינן דאף על גב שטחנה ואפאה וסד״א דקונה בשינוי וקמ״ל אפ״ה אסור משום מצוה הבאה בעבירה וכמו שנראה מל׳ רש״י והתוס׳ בר״פ הגוזל קמא ע״ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא דאכתי לא נתיישב בזה סוגיא דפסחים דף ל״ה דאהא דקתני התם דאין יוצאין במצה של טבל מקשה הש״ס נמי פשיטא והדרא קושיא לדוכתא מאי פשיטותיה הא איצטריך לאשמעינן הך מילתא גופא דאפילו בדיעבד אינו יוצא י״ח מצה בטבל משום מצוה הבאה בעבירה דהא ודאי לאו מילתא דפשיטא היא כ״כ כדמוכח מסוגיא דר״פ לולב הגזול:
והנלע״ד בזה דלעולם הא דמקשה פשיטא היינו משום דכיון דקתני רישא דאכל דמאי מזמנין וכבר כתבתי בסמוך דדמאי אפילו ספק דדבריהם לא הוי דרוב ע״ה מעשרין הם ולפ״ז אינו אלא לחומרא דרבנן בעלמא כמ״ש רש״י להדיא לעיל בשמעתין וא״כ ממילא שמעינן דדוקא בדמאי דאיכא רוב מעשרין ועוד אי בעי מפקיר נכסי מש״ה מזמנין אבל בספק טבל גמור אין מזמנין וא״כ מקשה שפיר פשיטא מאי איריא ודאי טבל אפילו ספק טבל נמי וע״ז משני שפיר דאיירי בטבל מדרבנן ובודאי הוא דאין מזמנין אבל בספק מזמנין ובכה״ג יש לפרש סוגיא זו בפ׳ מפנין ובפ׳ בכל מערבין ובפ׳ כל שעה. וכמ״ש כן נ״ל מל׳ הירושלמי דשמעתין ע״ש ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה שאם אכל טבל ומעשר אין מזמנים עליו, ושואלים: דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי טבל אסור באכילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה הכתובה במשנה אלא במקרה שהיה זה טבל טבול (שנכנס להגדרת טבל ) רק מדרבנן ומן התורה היה מותר לאוכלו. היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק] — כגון מפרי שצמח בעציץ שאינו נקוב שהצומח בעציץ מנותק מן הארץ אינו נחשב כפרי הארץ. ופטור מן התורה ממעשר, ואינו טבל אלא מדברי חכמים.
The mishna states that one who ate untithed produce and first tithe etc. is not included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious as one is forbidden to eat untithed produce. The Gemara responds: It was only necessary to teach this halakha with regard to a case where it is only considered untithed produce by rabbinic law, although by Torah law it was permitted. What are the circumstances? Where the produce grew in an unperforated flowerpot, as anything grown disconnected from the ground is not considered produce of the ground and is exempt by Torah law from tithing. It is only by rabbinic law that it is considered untithed.
ספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כּוּ׳:: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי. מַהוּ דְתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי – קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.:

We learned in the mishna that one who ate first tithe from which its teruma was not separated may not be included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. The Gemara responds: It was only necessary for the mishna to teach this with regard to a case where the Levite preceded the priest after the kernels of grain were placed in a pile. Lest you say as Rav Pappa said to Abaye, that in that case, too, the produce should be exempt from the obligation to separate teruma gedola, the tanna of the mishna teaches us as Abaye responded to Rav Pappa, that there is a difference between the case when the grain was on the stalks and the case when the grain was in a pile.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלא נטלה תרומתו – קס״ד תרומת מעשר קאמר.
פשיטא – דאין מזמנין דהיינו טבל.
שהקדימו בכרי – לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה קדם לוי את הכהן ונטל מעשר ראשון תחלה ואחד מחמשים שבו היה ראוי לתרומה גדולה לכהן ושלא ניטלה תרומתו דקתני לאו תרומת מעשר קאמר אלא תרומה גדולה.
מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי – לעיל אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי קמ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו במשנה שהאוכל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו אין מזמנים עליו. ושואלים: והרי גם זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנה זו להישנות אלא לכגון שהקדימו הלוי את הכהן ולקח את התבואה בכרי. ואז מהו דתימא [שתאמר] כדאמר ליה [כפי שאמר לו] רב פפא לאביי שגם במקרה זה יהיה פטור מהפרשת תרומה, על כן קא משמע לן כדשני ליה [השמיע לנו, התנא במשנה, כפי שתירץ לו אביי לרב פפא] שיש הבדל בין המקרים.
We learned in the mishna that one who ate first tithe from which its teruma was not separated may not be included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. The Gemara responds: It was only necessary for the mishna to teach this with regard to a case where the Levite preceded the priest after the kernels of grain were placed in a pile. Lest you say as Rav Pappa said to Abaye, that in that case, too, the produce should be exempt from the obligation to separate teruma gedola, the tanna of the mishna teaches us as Abaye responded to Rav Pappa, that there is a difference between the case when the grain was on the stalks and the case when the grain was in a pile.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳:: פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנִּפְדּוּ וְלֹא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – כְּגוֹן שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּבֵּי אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר: {דברים י״ד:כ״ה} ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ – כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ (לוֹ) עָלָיו צוּרָה. הֶקְדֵּשׁ – שֶׁחִלְּלוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְלֹא פְּדָאוֹ בְּכֶסֶף, וְרַחֲמָנָא אָמַר: {ויקרא כ״ז:י״ט} ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.:

We also learned in the mishna that if one ate second tithe and consecrated food that had not been redeemed, he may not be included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious? Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara responds: It was only necessary for the mishna to teach this halakha with regard to a case where they were redeemed, but not redeemed properly, i.e., second tithe that was redeemed with an unminted coin [asimon], a silver bullion that had not been engraved. And the Torah says: “And bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25), which the Sages interpreted as follows: Vetzarta refers to money that has a form [tzura] engraved upon it. Consecrated property; in a case where he redeemed it by exchanging it for land instead of money, and the Torah states: “He will give the money and it will be assured to him” (Leviticus 27:19).
רש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסימון – כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלזו״ן בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעשר שני שפדאו על ידי אסימון. פירש רש״י ז״ל: אסימון פלאטון שאין עליו צורה, והוא הנכון. ובפרק הזהב (בבא מציעא מד.) הארכתי בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שחיללו על גבי אסימון – פרש״י כסף שאין עליו צורה, וקשה לר״ת מהא דאמרי׳ במה אשה יוצאה בסלע שעל גבי הצינית וקאמר בגמרא אי משום אקושא ליעבד לה סיכתא אי משום צורתא ליעבד לה פולסא אלמא יש עליו צורה, ומפר״ת שיש עליו צורה אלא שאינו יוצא בהוצאה אלא בדוחק ולהכי מרבי ליה בפ׳ הזהב מדבר הנצרר ביד, ויש לישב פרש״י דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא ושל כסף כשאין עליו צורה:
ונתן הכסף וקם לו – אין הפסוק [כן] אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך התלמוד לקצר המקראות כמו בצר אל יורה בעירובין פ׳ הדר [עירובין ס״ה ע״א] ולקמן פ׳ הרואה (ברכות נ״ה) לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכין אחר הפה והיינו קרא דויהי כאשר פתר לנו כן היה ותימא מה נפשך אם כסף דוקא אפילו כל מילי נמי לא ואי כסף לאו דוקא אפילו קרקעות שפיר דמי, וי״ל דדרשי ליה בכלל ופרט וכלל ונתן כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, ובת״כ פ׳ אם בחקותי דריש לה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת״ל בשקל לפי שנאמר ופדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעות ת״ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש מנין לרבות כל דבר המיטלטל ת״ל ופדה א״כ למה נאמר בשקל הקדש פרט לעבדים ושטרות וקרקעות פי׳ ת״ל ופדה דבתריה דכתיב ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך ובכלל ופרט וכלל קא דריש והא דמייתי הכא קרא דונתן הכסף וקם לו דרך התלמוד להביא דרשות הפשוטות יותר וכהנה רבות בתלמוד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו במשנה שאין מזמנים על האוכל מעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: אף דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומה חידוש יש בדבר? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להישנות, אלא למקרה שנפדו ואולם לא נפדו כהלכתן, במעשר שני, כגון שפדאו על גבי אסימון, ששילם את תמורת המעשר בחתיכות כסף שעדיין לא נטבעה עליהן צורת מטבע, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: וצרת הכסף בידך״ (דברים יד, כה) ודרשו חכמים: ״וצרת הכסף בידך״ — כסף שיש (לו) עליו צורה שהוא מטבע, ולא אסימון. וכן לגבי ההקדש — כגון שחללו על גבי קרקע, שנתן הפודה קרקע תמורתו ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: ״ונתן הכסף וקם לו״ (ויקרא כז, כג).
We also learned in the mishna that if one ate second tithe and consecrated food that had not been redeemed, he may not be included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious? Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara responds: It was only necessary for the mishna to teach this halakha with regard to a case where they were redeemed, but not redeemed properly, i.e., second tithe that was redeemed with an unminted coin [asimon], a silver bullion that had not been engraved. And the Torah says: “And bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25), which the Sages interpreted as follows: Vetzarta refers to money that has a form [tzura] engraved upon it. Consecrated property; in a case where he redeemed it by exchanging it for land instead of money, and the Torah states: “He will give the money and it will be assured to him” (Leviticus 27:19).
רש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת:: פְּשִׁיטָא! אַיְּידִי דִּתְנָא רֵישָׁא ״כְּזַיִת״, תְּנָא סֵיפָא ״פָּחוֹת מִכְּזַיִת״.:

The mishna states that a waiter who ate less than an olive-bulk may not join a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara answers: Since the first clause of the mishna taught the halakha with regard to a waiter who ate an olive-bulk, the latter clause taught the halakha with regard to a waiter who ate less than an olive-bulk. Although it is obvious, in the interest of arriving at a similar formulation in the two parts of the mishna, it was included.
ספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו במשנה שהשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנים עליו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא דין זה, ואין צורך לשנותו! ומשיבים: איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] ״כזית״, תנא סיפא [שנה בסוף] ״פחות מכזית״, מתוך שגרת הלשון, אף שלא היה צורך לכתוב זאת במפורש.
The mishna states that a waiter who ate less than an olive-bulk may not join a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara answers: Since the first clause of the mishna taught the halakha with regard to a waiter who ate an olive-bulk, the latter clause taught the halakha with regard to a waiter who ate less than an olive-bulk. Although it is obvious, in the interest of arriving at a similar formulation in the two parts of the mishna, it was included.
ספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְהַנׇּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו:: פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, גבְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דלְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבּוֹל, וְכַמָּה דְּלָא טְבַל גּוֹי1 הוּא.:

The mishna further states that a gentile is not included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case of a convert who was circumcised but did not yet immerse himself in a ritual bath, as Rabbi Zeira said that Rabbi Yoḥanan said: One is never considered a proselyte until he is circumcised and immerses himself. As long as he did not immerse himself, he is a gentile.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עד שימול ויטבול – ביבמות (דף מו:) נפקא לן מויקח משה את הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן אכל טבל אין מזמנין עליו אוקימנא בטבל טבול מדרבנן, היכי דמי כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. ושמעינן מהא שאין מזמנין על מי שאכל ולא הפריש חלת האור שהוא מדרבנן. וטעמא דמילתא, לאו מפני שאינו חייב בברכת המזון, אלא מפני שאינו קביעות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו במשנה שהגוי אין מזמנין עליו, ואף כאן שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא דין זה, ואין צורך לשנותו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] לא בגוי סתם, אלא במקרה מיוחד, בגר שמל ועדיין לא טבל. שכן אמר ר׳ זירא שכך אמר ר׳ יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכל כמה שלא טבל גוי הוא.
The mishna further states that a gentile is not included in a zimmun. The Gemara remarks: It is obvious. Why was it necessary for the mishna to teach this halakha? The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case of a convert who was circumcised but did not yet immerse himself in a ritual bath, as Rabbi Zeira said that Rabbi Yoḥanan said: One is never considered a proselyte until he is circumcised and immerses himself. As long as he did not immerse himself, he is a gentile.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן.: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה מְזַמְּנִין עָלָיו.

We also learned in the mishna that women, slaves, and minors are not included in a zimmun. Rabbi Yosei said: A minor lying in a cradle is included in a zimmun.
ספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה עוד שנינו במשנה כי נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ובענין זה אמר ר׳ יוסי: קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, שמצטרף הוא לזימון.
We also learned in the mishna that women, slaves, and minors are not included in a zimmun. Rabbi Yosei said: A minor lying in a cradle is included in a zimmun.
ספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְהָא תְּנַן: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם!

The Gemara objects: Didn’t we learn in the mishna that women, slaves, and minors are not included in a zimmun?
ספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] שנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן!
The Gemara objects: Didn’t we learn in the mishna that women, slaves, and minors are not included in a zimmun?
ספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ סְנִיף לַעֲשָׂרָה.

The Gemara responds: Rabbi Yosei stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Although a minor lying in a cradle is not included in a zimmun, one may make him an adjunct to complete an assembly of ten people, enabling them to invoke God’s name in a zimmun.
רש״יבעל המאורספר הנררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סניף – חבור לזימון עשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר.
{שמעתא דהלכות בענין זימון שלא הביאם הרי״ף – דף מה. - מז:}
והא דתניא: השמש שעמד על שנים וכו׳ (בבלי ברכות מ״ה.) – וכן הא דתניא: נשים מזמנות לעצמן, הלכות קבועות הן, אף על פי שלא הזכירם הרב.
והא דאמר ר׳ יהושע בן לוי, אע״פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה – הלכה היא, ואף על פי שלא כתבה הרי״ף ז״ל. וכן לתפלה עושין אותו סניף.
ולא שנא קטן אחד ולא שנא שנים ושלשה וארבעה, כיון דאיכא רובא דגדולים מצטרפין למנין עשרה. שאלמלא אמר רבי יהושע בן לוי, תשעה וקטן מצטרפים, הייתי אומר דוקא דאיכא תשעה גדולים, כשם שאמרו לענין עבד, תשעה ועבד מצטרפין. עכשו שאמר סתם, עושין אותו סניף, לא שנא קטן ולא שנא קטנים.
והרי״ף ז״ל לא הזכיר שמועות הללו דרבי יהושע בן לוי, של קטן ושל עבד, ומאי דאיתמר עלייהו בגמרא. ושתיהן הלכות קבועות הן. ובסדר מר עמרם גאון מצאתי סעד לדברי הרי״ף במה שהשמיט שמועות הללו. ואעפ״כ לא נתישבו בדעתי דבריהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דהלכות בענין זימון שלא הביאם הרי״ף – ברכות מ״ה.-מ״ז:}
ועוד ודאמר רבי יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה, הלכה היא אף על פי שלא כתבה הרב אלפסי ז״ל.
אמר הכותב: וכי מחיצה מפסקת יש ביניהם. ולמה לא ידחה שמעתתא דרבי יהושע בן לוי בכלל הזה, כמו שנדחו בו שאר השמועות שבהלכה זו. ואם מפני שאפשר לקיים את שתיהן, אף שתי השמועות של רב הונא ושתים של ר׳ אמי אינן חולקות על דברי רב נחמן בקטן היודע למי מברכין, ואין להם עסק זו בזו.
אבל כלן נדחו מן הכלל הזה לפי שלא משום דברי רב נחמן בלבד נדחו שמועות הללו, דהא לא אמרינן, לית הלכתא ככל הני שמעתתא, דאמר רב נחמן. אלא בעלי הגמרא היו יודעין שאין הלכה בכל אלו, ואין קולא בצירוף אלא כדרב נחמן. ודחו אלו וקיימו דברי רב נחמן.
וקבלת רבותינו הגאונים מכריע, והם הסכימו שאין הלכה ככל הני שית שמעתתא. וכן כתב רב חננאל בשם רבינו הגאון ז״ל.
וכן דחו בכלל זה דברי רבי יוחנן בקטן פורח. ואף על פי שאמרו בגמרא, תניא כוותיה, יש לומר דקים להו בגמרא דלית הלכתא כי הא מתניתא. אי נמי, פורח אף על גב דלא ידע מ״מ כגדול דמי, ובגדול לא בעי׳ יודע למי מברכין, כענין ששנינו לענין הנדרים (בבלי נדה מ״ה:): תוך הזמן, נדריהם נבדקין, ולאחר הזמן, אף על פי שאמרו, אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, נדריהם קיימין. אי נמי, לשני קטנים נצרכא, שלא אמרו מזמנין עליו אלא בקטן אחד, אבל שנים עד שיהא פורח.
וכזה אמרו בירושלמי (ירושלמי ברכות ז׳:ב׳): רבי סימון בשם ריב״ל: לשני קטנים נצרכא. שאם היה קטן, עושין אותו ספק. ספק, עושין אותו ודאי. וזו תשובה על דברי בעל המאור בפירושו, שכתב, ל״ש קטן אחד ולא שנא שנים ושלשה וארבעה. ולמה לא אמרו, תשעה וקטן מצטרפין, שאע״פ שאין הקטן מצטרף, ולא שומע ולא עונה עמהן, אין1 עושין אותו סניף.
ומה ששנינו, קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, דמשמע, מעבר הוא דלא עבר הא אצטרופי מצטרף, ההוא ביודע למי מברכין, שמזמנין עליו בשלשה ואצ״ל בעשרה. וכשם שמצטרף לאלו כולן, כך מצטרף לעבור לפני התיבה ולפרוס על שמע. אבל פחות מכאן, אינו קורא בתורה ואינו מן המנין.
ובירושלמי נמי תני (ירושלמי ברכות ז׳:ב׳): קטן וס״ת עושין אותו סניף. רבי אבינא אמר: אתפלגון רב הונא ורב יהודה, תרויהון בשם שמואל. חד אמר, כדי שיהא יודע טיב ברכה, וחד אמר, כדי שיהא יודע למי הוא מברך. גם זו ראיה שאף לעשרה בעי׳ יודע למי מברכין.
1. נראה דיש למחוק תיבה זו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. וז״ל דאמר ריב״ל אע״פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה עכ״ל. יש לעיין מאי שנא דין זימון בעשרה דאמרינן שקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה מזימון בשלשה שאין מזמנין עליו. והנה איתא במשנה (מגילה דף כג:) ״אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה וכו׳ ואין מזמנין בשם פחות מעשרה״, ובגמרא שם, ״מנא הני מילי וכו׳ דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני ר׳ חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בנ״י וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה וכו׳ מה להלן עשרה אף כאן עשרה״. ונראה דבגמ׳ הנ״ל מבואר דיסוד ההלכה דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה אינה הלכה דצריך דוקא שיעור ומספר של עשרה אנשים, אלא עיקר ההלכה היא דבעינן חלות שם עדה, דמגזירה שוה דתוך תוך ילפינן שדבר שבקדושה בעי עדה, וילפינן מעדה עדה דבעינן עשרה אנשים. אמנם עיקר ההלכה היא שדבר שבקדושה נאמר בחלות שם עדה. ולפי זה י״ל דההלכה שעושין קטן סניף לעשרה אין זה דין שמצרפים את הקטן למנין עשרה, ונחשב למנין של עשרה גברי. אלא דקטן נעשה סניף היינו דבתשעה גדולים וקטן אחד סגי ליחול בהו חלות שם עדה. וכן מבואר מדברי הרא״ש (פ״ז סי׳ ב׳) וז״ל והיינו טעמא דאמרינן דאפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שרויה דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה בעשרה, לא שנא גדולים ול״ש קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהיו תשעה גדולים עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הוא ר׳ יוסי מה שאמר הרי זה כשיטתו של ר׳ יהושע בן לוי, שכן אמר ר׳ יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו שקטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לצרף אותו לעשרה הרוצים לזמן בהזכרת השם.
The Gemara responds: Rabbi Yosei stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: Although a minor lying in a cradle is not included in a zimmun, one may make him an adjunct to complete an assembly of ten people, enabling them to invoke God’s name in a zimmun.
רש״יבעל המאורספר הנררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: תִּשְׁעָה וְעֶבֶד – מִצְטָרְפִין. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר – אִין, לֹא שִׁחְרֵר – לָא. תְּרֵי אצטריכו שַׁחְרֵר חַד וְנָפֵיק בְּחַד.

On the subject of completing a zimmun, Rabbi Yehoshua ben Levi said: Nine Jews and a slave join together to form a zimmun of ten. The Gemara raises an objection: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue and did not find a quorum of ten, and he liberated his slave and he completed the quorum of ten. From this we may infer that if he freed his slave, yes, he may join the quorum of ten, but if he did not free him, no, he may not join the quorum of ten. The Gemara responds: In that case, two were required to complete the quorum; Rabbi Eliezer freed one and fulfilled his obligation with another one, who completed the quorum of ten without being freed.
ספר הנרבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויש להוכיח עוד שדין דבר שבקדושה תלוי בחלות שם חפצא דעדה ולא בשיעור דעשרה גברי מדפסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ו), ״וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתן אע״פ שאינן רשאין יגמרו השאר״ עכ״ל. ומבואר להדיא בדברי הרמב״ם שיסוד דין דבר שבקדושה בעשרה הוא משום דחל בזה שם עדה. וכן מוכח מפסקו שאם הלכו מקצתן גומר את הדבר שבקדושה מדין רובו ככולו. וכן משמע נמי ממש״כ הרמב״ם (שם ה״ד) דאם יש מיעוט מהעשרה שכבר התפללו מ״מ מתפללים חזרת הש״ץ אם יש רובם שלא התפללו, ומשמע דחל דין רובו ככולו לענין דבר שבקדושה בעשרה. ובשלמא אי נימא שלא נאמר דין דבעי שיעור ומספר דעשרה גברי אלא דבעינן חלות שם עדה לדבר שבקדושה שפיר חל בזה דין רובו ככולו, שע״י רוב חל חלות שם חפצא דעדה דמועיל לדבר שבקדושה. אמנם אם ההלכה שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה הוי דין דשיעור ומספר דבעינן מספר דעשרה גברי לא היה חל בזה דין רובו ככולו משום דחסר השיעור דעשרה. דבשיעורין לא אמרינן רובו ככולו, ולמשל בדין אכילת כזית לא חל דין רובו ככולו משום דהוי שיעור מסוים ובעינן החפצא של כזית ממש, ודין רובו ככולו חל רק היכא דהחיוב תלוי בחלות שם חפצא ולא בשיעור מסויםא.
ובדרך זה נמי מבואר הא דקיימא לן בארבע כוסות שאם שתה רוב רביעית דהכוס דיצא ידי חובתו, דאין חיובו לשתות ד׳ שיעורים של רביעית יין בליל הסדר, אלא יסוד חיובו הוא לשתות ד׳ כוסות, אלא דחלות שם כוס חלה רק ברביעית דפחות מרביעית אינה חפצא דכוס כלל. ולכן יצא ידי חובת ד׳ כוסות כששתה רוב רביעית מהכוס משום שחל קיום שתיית חפצא דכוס מדין רובו ככולו. ויש ראייה לזה משיטת הראשונים דס״ל דאם יש לו כוס גדול שיש בה כמה רביעיות שצריך לשתות רוב הכוס הגדול בכדי לצאת ידי חובתו, ומוכח דיסוד דין ד׳ כוסות הוא דבעי שתיית חלות שם חפצא דד׳ כוסות ולא שתיית ד׳ רביעיות, ולכן אף בד׳ כוסות חל דין רובו ככולו.
ולפי״ז נמי יש לבאר כמה דינים סתומים בהלכות מחיצות בסוכה ושבת. דיעויין במס׳ סוכה (דף ז.) דבדין שתי המחיצות הראשונות דסוכה בעינן שתהיינה ז׳ טפחים עומד ממש בלי פרצה כלל. וצ״ע דהרי בכהת״כ ובהלכות מחיצות שבת קיי״ל דעומד מרובה על הפרוץ סותם את הרוח כולו מדין רובו ככולו, ומ״ש שתי הדפנות הראשונות של הסוכה שאינן כשירות בכך.
ונ״ל, דכשיש צורך בשיעור מסוים אינו מועיל רוב, כי בכהת״כ אין רוב מועיל למלא השיעור המלא המעכב, והואיל ובשתי הרוחות הראשונות דסוכה יש שיעור המעכב בהכשרן - דהיינו ז׳ טפחים - אין רוב השיעור ככל השיעור, ואין עומד מרובה ודין רובו ככולו חלים להכשרן. וכן הוא בכל השיעורים בכל מקום ובכהת״כ. ולדוגמא בלולב הזקוק לשיעור אורך דארבעה טפחים, רובו של שיעור ארבעה פסול, דליכא דין רובו ככולו היכא דבעינן שיעור מלא. דדין הכשר הרוב חל לגבי חלות שם חפצא כשאין דין שיעורים. ולמשל כשרוב הציבור טמא הפסח בא בטומאה, דאין כאן איזה שהוא דין שיעור מספר של טמאים, אלא דכשיש חלות שם ציבור טמא חל דין דהפסח בא בטומאה, ומשו״ה כשרוב הציבור טמא חל חלות שם חפצא של ציבור טמא, ורוב ציבור קובע את החפצא של ציבור טמא מדין רובו ככולו.
והנה במחיצות בכהת״כ אין שיעור מסוים לארכן, ומשו״ה עומד מרובה על הפרוץ כשר, מפני שע״י הרוב העומד חל חפצא של מחיצה הנחשבת ככולה סתומה. משא״כ בשתי הדפנת הראשונות של הסוכה הואיל ויש בהן דין שיעור של ז׳ טפחים בעצם מידתן, לכן רובו ככולו - עומד מרובה על הפרוץ - פסול.
ועפ״י יסוד הנ״ל ניתן ליישב קושיא אחרת. דקיי״ל (מס׳ עירובין דף טז:) בנוגע למחיצות רה״י בשבת שעומד מרובה על הפרוץ בשתי - בהיקף מקום כשר. ואילו עומד מרובה על הפרוץ בערב - בגובה המחיצה פסול. ועלינו לבאר למה חלוק דין המחיצה לגבי היקף לדינה לענין גובה. ונראה דבהיקף מחיצה סביב למקום ליכא שיעור מסוים. דאם יש רק חלות שם חפצא דמחיצה המקפת את מקום רה״י חל דין מחיצה. ומשו״ה בהיקפה חל דין הכשר מחיצה כשרוב עומד על הפרוץ מדין רובו ככולו. ברם בגובה מחיצה בשבת חל דין שיעור מסוים, דרק מקום המוקף בשיעור גובה של עשרה טפחים נחשב רה״י, ורובו ככולו פסול, כי ברוב ליכא חלות השיעור של מקום בגובה עשרה המעכב בדין רה״י בשבת.
גמ׳. וז״ל מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה וכו׳ והיכי עביד הכי והאמר ר׳ יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכו׳ לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני עכ״ל. צ״ע קצת מאי קא פריך הגמ׳ ״מצוה הבאה בעבירה היא״, והרי בעידנא דמקיים המצוה לא עבר בעבירה. ועוד קשה לפי מה שנתבאר (לעיל בשיעורים בדף מה. ד״ה אכל טבל) דלשיטת הרמב״ם דין מצוה הבאה בעבירה חל רק היכא דאיכא חפצא של עבירה, ולפיכך הפסול של מצוה הבאה בעבירה חל רק בגזול המהווה חפצא של עבירה, ואמאי ס״ד כאן דהוי מצוה הבאה בעבירה.
ונראה להוכיח מהכא כשיטת הר״י (שמובא בתוס׳ ב״ק דף סז. ד״ה אמר) דס״ל דאם קנה הגזלן את הגזילה בקניני יאוש ונעשה החפץ שלו ליכא חסרון דמצוה הבאה בעבירה, והקשו עליו בתוס׳ מהא דאמרינן שאם גזל סאה חיטין טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה שאין זה מברך אלא מנאץ, משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה ואע״ג דקנה הגזילה בשינוי. ותירץ הר״י וז״ל לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר עכ״ל. ובביאור דבריו יש לומר דהר״י סובר דחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, שאע״פ שקנה הגזלן את הגזילה עדיין יש איסור לברך ולהזכיר שם שמים עליו. דהלכה מסוימת חלה בהלכות ברכות שאם הברכה נתקיימה ע״י עבירה חל בה פסול מצוה הבאה בעבירה. ואע״פ שכבר קנה הגזילה לפני שבירך מ״מ חל פסול מצוה הבאה עבירה דאי אפשר לקיים מצות ברכה ע״י עבירהב. ולפי״ז מיושב היטב סוגיין דתפלה שוה לברכות וחל דין מצוה וברכה הבאה בעבירה אם המצוה דתפלה בציבור נתקיימה ע״י שעבר עבירה ואע״פ דליכא עבירה בשעת קיום המצוה, ומשום הכי הקשה הגמ׳ דלהוי מצוה הבאה בעבירה.
אמנם עדיין מחוסר ביאור בתירוץ הגמ׳ דמצוה דרבים שאני. ונראה לפרש דהאיסור של המשחרר עבדו אינו אלא איסור בנוגע לאדון המשחרר ולא לציבור המתפלל, ולכן הציבור יוצא ידי חובת תפלה בציבור. וי״ל לפי״ז דאף ר״א יצא ידי מצות תפלה מדין תפלת הציבור דהיא חלות תפלה עבור כל הציבור, ומכיון שר״א היה בכלל הציבור ממילא יצא ידי חובתו להתפלל מחמת חלות קיום תפלת הציבור, ולא חל כלפיו הפסול של מצוה הבאה בעבירה, משום דר״א יצא ע״י הקיום דהציבור והציבור לא חטא.
ולפ״ז יש ליישב את קושיית התוס׳ (ד״ה מצוה דרבים) שהקשו על שיטת הבה״ג דס״ל דמי שמת לו מת ביו״ט אחרון נוהג בו אבילות דאין אבילות דאורייתא נדחה מפני יו״ט אחרון שהוא מדרבנן, דבסוגיין חזינן דתפלה דרבנן דוחה איסור דאורייתא דלעולם בהם תעבודו. ולפי דברינו י״ל דאין להוכיח מסוגיין דתפלה דרבנן דוחה איסור דאורייתא של המשחרר עבדו, דמסקינן בסוגיין דאין במעשה דר״א פסול מצוה הבאה בעבירה משום שיוצא חובת התפלה ע״י דין תפלת הציבור, ובתפלה הציבור אין פסול דמצוה הבאה בעבירה חל משום דהציבור לא קא עביד העבירה, דלציבור אין איסור של המשחרר עבדו.
ועוד י״ל דאין כוונת הגמ׳ לומר דמשום מצוה דרבים שאני דחינן לאיסור עשה דלעולם בהם תעבודו, אלא דבמקום מצוה דרבים לא חל כלל האיסור לשחרר עבדים. וכן משמע מלשון הרמב״ם (פ״ט מהל׳ עבדים ה״ו) ״וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני, וכל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו וכו׳ ומותר לשחררו לדבר מצוה, אפילו מצוה של דבריהם כגון שלא היו שם עשרה בבית הכנסת. הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה״. וממה שכתב הרמב״ם ״ומותר לשחררו לדבר מצוה וכו׳⁠ ⁠״, משמע דלא חל האיסור לשחרר עבדו במקום מצוה דרבים, ואין ההיתר חל מדין דחייה, אלא דליכא איסור כלל, כי האיסור לשחרר עבדו חל בשיחרור דעלמא אך לשם מצוה מותר לשחררוג. ואין להוכיח מסוגיין דמצוה דרבנן דוחה איסור דאורייתא, ומיושבת קושיית התוס׳.
א. ועיין בספר ברכת שמואל למס׳ יבמות (סי׳ כ״א אות א׳) שהביא הגרב״ד זצ״ל חקירת הגר״ח האם חל דין רובו ככולו במנין עשרה לקריאת התורה וקריאת המגילה וחזרת הש״ץ, ואמר הגר״ח זצ״ל דתלוי אם החיוב של קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ חל על עשרה ביחד דוקא וכל זמן דליכא עשרה ליכא חיוב כלל של קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ, או דהחיוב חל אף על היחיד אלא שיש דין שאינה נאמרת אלא בעשרה. ואמר הגר״ח זצ״ל דאם נאמר דהחיוב חל ע״י עשרה ביחד אז לא שייך הדין דרובו ככולו דהא ליכא חיוב כלל דהחיוב הוא חל דוקא ע״י עשרה. אבל אם נאמר דהחיוב חל אפילו על אחד אלא דדין הוא שאינו נאמר אלא בעשרה אז שייך הדין דרובו ככולו דהרי איכא רוב חיוב ומיעוט פטור ודין הוא בכל התורה כולה דרובו ככולו, עכ״ד הגר״ח זצ״ל.
ונראה לומר שדברי הגר״ח מובנים לפי דברי רבינו זצ״ל דדין רובו ככולו אינו חל היכא דבעינן שיעור מסוים. ולכן אם נאמר דחיוב קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ אינו חל אלא אם כן יש עשרה ביחד נמצא דהמספר של עשרה הוי חלות דין שיעור ולכן אין בזה דין רובו ככולו. משא״כ אם כל אחד חייב אלא שאין קריאת התורה וחזרת הש״ץ נאמרת אלא בעשרה אז י״ל דאין עשרה חלות דין שיעור אלא דצריך חלות שם חפצא דעדה לקיום מצוות אלו ולכן שפיר חל בהו דין רובו ככולו.
ב. ועיין לעיל בשיעורים דף מה. ד״ה משנה אכל טבל וכו׳.
ג. ועיין בר״ן גיטין (דף כ: בדפי הרי״ף ד״ה כל המשחרר) וז״ל ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם, וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוי ליה כנותן דמי עצמו עכ״ל. ועיין בחינוך מצוה שמ״ז דבמקום מצוה מותר לשחררו. ועיין במג״א סימן צ׳ ס״ק ל׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ר׳ יהושע בן לוי בענין זה של צירוף לזימון: תשעה ישראלים ועבדמצטרפין לזמן בעשרה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מעשה בר׳ אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא בו מנין עשרה, ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה. ואפשר ללמוד מכאן כי רק אם שחרראין [כן], מצטרף הוא, אבל אם לא שחררלא מצטרף העבד. ומשיבים: באותו מקרה תרי איצטריכו [שנים הוצרכו, חסרו] למנין זה, ואז שחרר חד [אחד] ונפיק בחד [ויצא באחד שלא שוחרר, על ידי צירוף.
On the subject of completing a zimmun, Rabbi Yehoshua ben Levi said: Nine Jews and a slave join together to form a zimmun of ten. The Gemara raises an objection: There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue and did not find a quorum of ten, and he liberated his slave and he completed the quorum of ten. From this we may infer that if he freed his slave, yes, he may join the quorum of ten, but if he did not free him, no, he may not join the quorum of ten. The Gemara responds: In that case, two were required to complete the quorum; Rabbi Eliezer freed one and fulfilled his obligation with another one, who completed the quorum of ten without being freed.
ספר הנרבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה הכׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: {ויקרא כ״ה:מ״ו} לעולם בָּהֶם תעבודו ולִדְבַר מִצְוָה שָׁאנֵי: מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה הִיא! – מִצְוָה דְרַבִּים שָׁאנֵי.

With regard to this incident, the Gemara asks: How did he do that? Didn’t Rav Yehuda say: Anyone who frees his Canaanite slave violates a positive mitzva, as it is stated with regard to Canaanite slaves: “You will keep them as an inheritance for your children after you, to hold as a possession; they will serve as bondsmen for you forever” (Leviticus 25:46)? How, then, could Rabbi Eliezer have freed his slave? The Gemara answers: The case of a mitzva is different. The Gemara asks: It is a mitzva that comes through a transgression, and a mitzva fulfilled in that manner is inherently flawed. The Gemara responds: A mitzva that benefits the many is different, and one may free his slave for that purpose.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצוה דרבים – להוציא רבים ידי חובתם בקדושה.
מצוה דרבים שאני – מכאן קשה לה״ג דפירש דמי שמת לו מת בי״ט האחרון דאבילות נוהג ולא אתי י״ט האחרון דרבנן ודחי אבילות דאורייתא דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו וכן משמע נמי בריש כתובות (דף ד.) גבי חתן נוהג ז׳ ימי המשתה ואח״כ נוהג ז׳ ימי אבילות ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כל שכן יום טוב שני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצוה דרבים שאני – דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפי״ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לומר דאיירי בעשה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהיא התורה דמשמע דבכל ענין איירי. מכאן תשובה לבה״ג שכתב שאם נקבר לו לאדם מת בי״ט אחרון של חג שהוא מדרבנן דאתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת רגל י״ט שהוא דרבנן, דהכא משמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם בהם תעבודו ועוד שלא מצינו אבלות יום [ראשון] דאורייתא ולא אמרינן הכי אלא לענין אנינות ולקדשים:
בד״ה מצוה דרבים שאני מכאן קשה לה״ג דפי׳ דמי שמת לו מת ביו״ט האחרון כו׳ עכ״ל דשמחת הרגל הוה נמי מצוה דרבים כמ״ש הרא״ש מיהו מה שכתבו מההיא דכתובות ומדז׳ ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כ״ש יו״ט שני עכ״ל קשה קצת דמאי עשה ומצוה דרבים איכא בז׳ ימי המשתה של חתן טפי מבאבילות (דחתן) ויש ליישב ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מעשהו של ר׳ אליעזר שואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה שכל המשחרר את עבדו הכנעני עובר בעשה, שכן נאמר בדיני העבד הכנעני: ״והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבדו״ (ויקרא כה, מו), וכיצד אם כן שחרר ר׳ אליעזר את עבדו? ומשיבים: לדבר מצוה שאני [שונה] ומותר. ושואלים: אם כן הרי זו מצוה הבאה בעברה! שהרי מצוה זו לא נתאפשרה אלא על ידי עשיית עבירה, והיא פגומה משום כך. ומשיבים: מצוה של רבים שאני [שונה], ולשם זיכוי הרבים מותר אף לשחרר את העבד.
With regard to this incident, the Gemara asks: How did he do that? Didn’t Rav Yehuda say: Anyone who frees his Canaanite slave violates a positive mitzva, as it is stated with regard to Canaanite slaves: “You will keep them as an inheritance for your children after you, to hold as a possession; they will serve as bondsmen for you forever” (Leviticus 25:46)? How, then, could Rabbi Eliezer have freed his slave? The Gemara answers: The case of a mitzva is different. The Gemara asks: It is a mitzva that comes through a transgression, and a mitzva fulfilled in that manner is inherently flawed. The Gemara responds: A mitzva that benefits the many is different, and one may free his slave for that purpose.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְאָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִילּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו – קִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כּוּלָּם. ״שְׂכַר כּוּלָּם״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּנֶגֶד כּוּלָּם.

In praise of a quorum of ten, the Gemara states that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One should always rise early to go to the synagogue in order to have the privilege and be counted among the first ten to complete the quorum, as even if one hundred people arrive after him, he receives the reward of them all, as they are all joining that initial quorum. The Gemara is perplexed: Does it enter your mind that he receives the reward of them all? Why should he take away their reward? Rather, emend the statement and say: He receives a reward equivalent to the reward of them all.
עין משפט נר מצוהספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יהושע בן לוי אע״פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניפין לעשרה. ואמר ר׳ יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין. אמר רב יהודה אמר רב תשעה ונראין כעשרה מצטרפין, איכא דאמרי דאגידי מיגד ואיכא דאמרי דמבדרי בדורי. אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין, אמר רב נחמן ארון גברא הוא. אמר ר׳ אמי שנים ושבת מצטרפין, אמר רב נחמן שבת גברא הוא. אמר ר׳ אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. אמר ר׳ יוחנן קטן פורח מזמנין עליו, תניא נמי הכי קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, לא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. הא גופא קשיא, אמרת קטן שהביא שתי שערות הביא אין לא הביא לא, והדר תני אין מדקדקין בקטן. לאתויי מאי, לאו לאתויי פורח. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. פירוש לית הלכתא ככל הני שמעתתא דאמרן, דקטן המוטל בעריסה ולא בתשעה ועבד ולא בתשעה ונראין כעשרה ולא בתשעה וארון ולא בתשעה ושבת ולא בשני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, בכולהו אין מזמנין עליו. אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרב אלפסי ז״ל אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. ומסתברא דוקא לעשרה, אבל לשלשה בעינן פורח. דאע״ג דשמעתא מדחיא מתני׳ לא מדחיא, דבעינן פורח. ולאו כל כמיניה דרב נחמן לאפלוגי אמתניתא דבעי פורח, עוד יש לומר דאפילו לשלשה לא בעינן פורח, ולא פליג אמתניתא, דלרב נחמן הכי קא אמר אין מדקדקין בקטן לאתויי יודע למי מברכין אע״ג דלא הביא ואע״ג דלא פרח. והא דתנן קטנים אין מזמנין עליהם, דוקא בשאינו יודע למי מברכין, אבל בשיודע למי מברכין מזמנין עליו בשלשה אע״ג דלא פרח. וכן עמא דבר. ירושלמי, תני קטן וספר תורה עושין אותו סניף, אמר ר׳ יודן כמו מתנית׳ קטן לספר תורה עושין אותו סניף, ר׳ אבינא אמר אתפלגון רב יהודה ורב הונא ותרוייהו בשם שמואל חד אמר כשידע בטוב ברכה וחד אמר כשידע למי מברך. אמר ר׳ ניסא כמה זמנין אכלית עם ר׳ תחליפא אבא ועם ר׳ חנינא בר סיסי חביבי ולא זמנינו עלי עד שהבאתי שתי שערות, תני עלה הסב וטבל עמהם אע״פ שלא אכל כזית דגן מזמנין עליו, לא הסב ולא טבל אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן דברי חכמים, ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוחנן לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן. תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין, מתניתא כרשב״ג. ובב״ר פליגי רשב״ג ורבנן, אליבא דרבנן אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן, ואליבא דרשב״ג מצטרף אפילו בטבל לחודיה לשלשה. וכתב הרב ראב״י ז״ל בתשובות שאלות דהוא הדין לקדיש ולקדושה שמצטרף אם יודע למי מברכין. והביא ראיה מהא דתנן במגלה קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. מדקאמר שאינו עובר לפני התיבה להוציא אחרים ידי חובתן מכלל דמצטרף. אבל הראב״ד כתב דלתפלה בעינן גדול ממש, דהכי איתא בבראשית רבה בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים. וכן כתב רבינו האיי דבעינן גדול ממש לתפלה. והא דתנן לא יפרוס על שמע, לא מיבעיא קא אמר, לא מיבעיא לאצטרופי דלא מצטרף אבל להוציא סד״א כיון דתפלה וברכות דרבנן וקטן שהגיע לחינוך דרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן. קמ״ל דלא, משום כבוד צבור, שגנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן.
אמר ר׳ חנינא בר׳ יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל ירק ושתה כוס יין מצטרף ולהוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ודוקא שלא אכלו הרבים אלא כזית, אבל אם אכלו ושבעו אין זה שאכל כזית מוציאן, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. וכבר ברירנא לה בפרק מי שמתו. ויש לר״ש ז״ל סברא אחרת בזה, דכיון דגברא מיחייב מדאורייתא אע״ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק מאן דאכל שיעורא דאורייתא, מה שאין כן באשה שאין לה חיוב אלא מדרבנן ולא מפקא גברא דמחייב מדאורייתא. וקטן שאני שאין לו חיוב אפילו מדרבנן, אלא אביו הוא שחייב לחנכו. וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפרק מי שמתו גבי אשה מברכת לבעלה, דאיהי לא מיחייבא אלא מדרבנן אינה מוציאה את בעלה אם אכל שיעורא דאורייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם ישכים אדם לבהכ״נ כדי שיזכה וימנה עם י׳ כו׳. דכל בי עשרה שכינתא שריא והם י׳ הראשונים שהביאו השכינה לבהכ״נ והבאים אח״כ אינן עושין כלום בזה רק מה שמתפללין עם הי׳ שהביאו השכינה לשם וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובשבח מנין העשרה מביאים עוד מה שאמר ר׳ יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים וישלים את המנין. שאפילו מאה אנשים אחרים באים אחריוקבל שכר כולם, שהכל מצטרפים למנין הראשון. ותוהים: ״שכר כולם״ סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! מדוע יטול זה מהם את שכרם? אלא אימא [אמור, תקן כך]: נותנין לו שכר כנגד כולם.
In praise of a quorum of ten, the Gemara states that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One should always rise early to go to the synagogue in order to have the privilege and be counted among the first ten to complete the quorum, as even if one hundred people arrive after him, he receives the reward of them all, as they are all joining that initial quorum. The Gemara is perplexed: Does it enter your mind that he receives the reward of them all? Why should he take away their reward? Rather, emend the statement and say: He receives a reward equivalent to the reward of them all.
עין משפט נר מצוהספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה וְאָרוֹן – מִצְטָרְפִין. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְאָרוֹן גַּבְרָא הוּא? אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה – מִצְטָרְפִין. אָמְרִי לַהּ: כִּי מְכַנְּפִי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּי מְבַדְּרִי.

With regard to the laws of joining a quorum, Rav Huna said: Nine plus an ark in which the Torah scrolls are stored join to form a quorum of ten. Rav Naḥman said to him: Is an ark a man, that it may be counted in the quorum of ten? Rather, Rav Huna said: Nine who appear like ten may join together. There was disagreement over this: Some said this halakha as follows: Nine appear like ten when they are gathered. And some said this halakha as follows: Nine appear like ten when they are scattered, the disagreement being which formation creates the impression of a greater number of individuals.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תשעה נראין כעשרה – מפרש ואזיל לה.
אמרי לה כי מכנפי – הוו נראים כעשרה שאין אדם מבחין בהן כל כך מתוך שהן יחד.
ואמרי לה כי מבדרי – נראין טפי מרובין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ תשעה וארון. עי׳ שבת לב ע״א תוס׳ ד״ה על שקורין ובמהרש״א שם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו בדיני צירוף למנין אמר רב הונא: תשעה וארון הקודש — מצטרפין ונחשבים כעשרה. אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי ארון גברא [איש] הוא שאפשר לצרפו לעשרה? אלא אמר רב הונא: תשעה נראים כעשרהמצטרפין. ובכך נחלקו. היו שאמרי לה [אמרו אותה] הלכה שהיא באופן זה: תשעה נראים כעשרה כי מכנפי [כאשר הם מכונסים]. ואמרי לה [ויש שאומרים אותה] הלכה בדרך זו: תשעה נראים כעשרה כי מבדרי [כאשר הם מפוזרים], שנחלקו באיזו צורה מתקבל רושם של מספר גדול יותר.
With regard to the laws of joining a quorum, Rav Huna said: Nine plus an ark in which the Torah scrolls are stored join to form a quorum of ten. Rav Naḥman said to him: Is an ark a man, that it may be counted in the quorum of ten? Rather, Rav Huna said: Nine who appear like ten may join together. There was disagreement over this: Some said this halakha as follows: Nine appear like ten when they are gathered. And some said this halakha as follows: Nine appear like ten when they are scattered, the disagreement being which formation creates the impression of a greater number of individuals.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אָמַר רִבִּי אַמֵּי: שְׁנַיִם וְשַׁבָּת מִצְטָרְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְשַׁבָּת גַּבְרָא הוּא?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה מִצְטָרְפִין. מַחְוֵי רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן אֲנָא וְרַב חִסְדָּא.

Similarly, Rav Ami said: Two people and Shabbat join to form a zimmun. Rav Naḥman said to him: Is Shabbat a person, that it may be counted in a zimmun? Rather, Rav Ami said: Two Torah scholars who hone each other’s intellect in halakhic discourse join together and are considered three. The Gemara relates: Rav Ḥisda pointed to an example of two such Torah scholars who hone each other’s intellect: For example, me and Rav Sheshet. Similarly, Rav Sheshet pointed: For example, me and Rav Ḥisda.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין – להיות שלשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המחדדין זה לזה בהלכה – בתוך הסעודה שהלכה חשובה כשלישי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעין זה אמר רב אמי: שנים ושבת מצטרפין. אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי שבת גברא [איש] הוא שתצטרף?! אלא אמר ר׳ אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין ונחשבים לשלושה. ומסופר: מחוי [היה מראה] רב חסדא דוגמא לשני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה: כגון אנא [אני] ורב ששת, וכמו כן מחוי [היה מראה] רב ששת: כגון אנא [אני] ורב חסדא.
Similarly, Rav Ami said: Two people and Shabbat join to form a zimmun. Rav Naḥman said to him: Is Shabbat a person, that it may be counted in a zimmun? Rather, Rav Ami said: Two Torah scholars who hone each other’s intellect in halakhic discourse join together and are considered three. The Gemara relates: Rav Ḥisda pointed to an example of two such Torah scholars who hone each other’s intellect: For example, me and Rav Sheshet. Similarly, Rav Sheshet pointed: For example, me and Rav Ḥisda.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן פּוֹרֵחַ – מְזַמְּנִין עָלָיו. תנ״התַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קָטָן שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – מְזַמְּנִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אִין, לָא הֵבִיא – לָא. וַהֲדַר תָּנֵי אֵין מְדַקְדְּקִין בְּקָטָן. לְאֵתוּיֵי מַאי? לָאו

With regard to a minor’s inclusion in a zimmun, Rabbi Yoḥanan said: A mature minor, i.e., one who is still a minor in terms of age, but is displaying signs of puberty, is included in a zimmun. That opinion was also taught in a baraita: A minor who grew two pubic hairs, a sign of puberty, is included in a zimmun; and one who did not grow two hairs is not included in a zimmun. And one is not exacting with regard to a minor. The Gemara comments: This baraita itself is difficult. You said that a minor who grew two hairs, yes, he is included, one who did not grow two hairs, no, he is not included, and then it taught that one is not exacting with regard to a minor. What does this last clause come to include? Is it not
רש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קטן פורח – שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו.
קטן פורח מזמנין עליו – פרש״י שהביא שתי שערות ועדיין לא הגיע לי״ג שנה ויום אחד ולא נהירא דא״כ אמאי אמר בסמוך לאתויי קטן פורח היינו שהביא שתי שערות דקתני בברייתא בהדיא ע״כ פר״ח קטן פורח בתוך י״ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן שכן הוא שיעורם ולהכי קרי ליה פורח שפרחו וצמחו בו שערות אבל אינן גדולות כל השיעור והשתא ה״פ אמרת הביא דמשמע הביא דוקא והדר קתני אין מדקדקין בקטן דמשמע אפילו לא הביא אלא ש״מ לאתויי קטן פורח ואתי סיפא לגלויי רישא דמה שהוא אומר ברישא הביא שתי שערות היינו פורחות שאינן שערות ממש וכדפירש שנכנס בתוך י״ג שנה וא״ת והא אמרינן לעיל קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף וי״ל דהתם איירי בעשרה והכא מיירי בשלשה או שמא פליגי אהדדי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן והנכרי אין מזמנין עליו, רמינן עלה פשיטא, לא צריכא בגר שמל ולא טבל דאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. ושמעינן מינה הא אם מל וטבל מזמנין אע״פ שהוא עם הארץ, מאחר שאינו עם הארץ בפשעו. ואע״ג דמצינו לפרושי ולדחוקי כגון שלמד הרבה בין מילה לטבילה, אפילו הכי מסתברא כדפרישנא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטן פורח – פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן.
קטן פורח – פירוש שהתחיל להביא סימנים אלא שלא גמרו שלא גדלו כדי לכוף ראשן לצד עקרן:
בתוס׳ בד״ה קטן פורח מזמנין עליו פירש״י היינו שהביא שתי שערות וכו׳ ולא נהירא דא״כ אמאי אמר בסמוך עס״ה. ולע״ד דברי התוספות תמוהים בזה דאין כאן מקום קושיא על רש״י דודאי לישנא דפורח משמע ליה לרש״י דהיינו שהביא שתי שערות קודם זמנן דהיינו תוך הפרק כדאשכחן האי לישנא בס״פ יוצא דופן ובכמה דוכתי והיינו נמי הא דאמרינן בסמוך דלישנא יתירא דברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן לגלויי עליה דרישא דהביא שתי שערות היינו בכה״ג דאל״כ היה באפשר לפרש הברייתא כפשטה דאפילו קטן גמור בן ט׳ ויו״ד נמי מזמנין והיה באפשר ג״כ לומר דהאי שתי שערות היינו לאשמעינן בשערות כל דהו כפי׳ התוס׳ אלא מדנקיט לישנא דאין מדקדקין בקטן משמע ליה לתלמודא האי לישנא דאין מדקדקין שאין צריך לידע מספר שנותיו ובזה מיושב ג״כ היטב לשון הא גופא קשיא דכיון דתנא להדיא דבשתי שערות תליא מילתא אם כן מאי דקדוק שייך יותר אי לאו לענין מספר שנותיו כן נראה לי בשיטת רש״י ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז ובענין צירוף לזימון של קטן, אמר ר׳ יוחנן: קטן פורח, כלומר, ילד שלפי שנותיו עדיין הוא קטן, אבל הביא כבר סימני בגרות — מזמנין עליו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: קטן שהביא שתי שערות הערוה, שהן סימן בגרות — מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערותאין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. ומעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה, ברייתא זאת, קשה], שכן אמרת: הביא שתי שערותאין [כן] מצרפים אותו, ונדייק מכאן שאם לא הביא שתי שערות — לא. והדר תני [וחזר ושנה] שאין מדקדקין בקטן. לאתויי מאי [לרבות להוסיף מה] בא ביטוי זה? לאו [האם לא]
With regard to a minor’s inclusion in a zimmun, Rabbi Yoḥanan said: A mature minor, i.e., one who is still a minor in terms of age, but is displaying signs of puberty, is included in a zimmun. That opinion was also taught in a baraita: A minor who grew two pubic hairs, a sign of puberty, is included in a zimmun; and one who did not grow two hairs is not included in a zimmun. And one is not exacting with regard to a minor. The Gemara comments: This baraita itself is difficult. You said that a minor who grew two hairs, yes, he is included, one who did not grow two hairs, no, he is not included, and then it taught that one is not exacting with regard to a minor. What does this last clause come to include? Is it not
רש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות מז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות מז:, הערוך על סדר הש"ס ברכות מז:, רש"י ברכות מז:, תוספות ברכות מז:, בעל המאור ברכות מז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר ברכות מז: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות מז: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן ברכות מז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה דוד וינברגר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' ברכות מז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות מז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות מז:, תוספות רא"ש ברכות מז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מז:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות מז:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות מז:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות מז:, פני יהושע ברכות מז:, גליון הש"ס לרע"א ברכות מז:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות מז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות מז:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מז:, אסופת מאמרים ברכות מז:

Berakhot 47b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 47b, Collected from HeArukh Berakhot 47b, Rashi Berakhot 47b, Tosafot Berakhot 47b, Baal HaMaor Berakhot 47b, Sefer HaNer Berakhot 47b, HaHashlamah Berakhot 47b, Ramban Berakhot 47b, Ramban Milchamot HaShem Berakhot 47b, Rashba Berakhot 47b, Meiri Berakhot 47b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 47b, Tosefot Rosh Berakhot 47b, Ritva Berakhot 47b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 47b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 47b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 47b, Penei Yehoshua Berakhot 47b, Gilyon HaShas Berakhot 47b, Reshimot Shiurim Berakhot 47b, Beirur Halakhah Berakhot 47b, Steinsaltz Commentary Berakhot 47b, Collected Articles Berakhot 47b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144