זימון על מעשר שני שנפדה בלא חומש
ציון א.
משנה (מה, א). אכל... מעשר שני והקדש שנפדו... - מזמנין עליו.
גמרא. פשיטא! הכא במאי עסקינן? כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והא קא משמע לן, דאין חומש מעכב.
אבל אם אכל... או מעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש - הרי זה מברך תחלה וסוף, וכן כל כיוצא בהן.
(רמב״ם ברכות א, כ)
מסקנת הגמרא במסכת בבא מציעא
(נד, א) שאין חומש מעכב, לכן כאשר נתן את הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר להנות ממנו, אלא שחכמים גזרו שלא יהנה עד שיתן חומש מחשש שיפשע ולא יתן את החומש לגזברים. כן פוסק להלכה הרמב״ם בהלכות ערכין
(ז, ג) ובהלכות מעשר שני
(ה, יב).
לפי זה יוצא שיש איסור דרבנן לאכול מעשר שני שנפדה בלא נתינת חומש, ויש לשאול כיצד אם כן מצטרף לזימון זה שאכל ועבר על איסור דרבנן.
בעל עינים למשפט כותב שרק כשהאיסור הוא בחפצא אין מברכים עליו, לכן מי שאכל טבל, אף שטבול רק מדרבנן - אינו מצטרף לזימון. אולם כאן האיסור הוא רק מחשש שמא יפשע, על כן יכול לברך ולהצטרף לזימון.
ציון ב.
משנה (מה, א). ...והכותי - מזמנין עליו.
גמרא. אמאי? לא יהא אלא עם הארץ, ותניא: אין מזמנין על עם הארץ! אביי אמר: בכותי חבר. רבא אמר: אפילו תימא בכותי עם הארץ, והכא בעם הארץ דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן, דתניא: איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי... תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.
רבינו חננאל והרשב״א פוסקים כדעת אחרים שאפילו מי שקרא ושנה אך לא שימש תלמידי חכמים נחשב כעם הארץ, שכך פוסק רב הונא, וכך נהג רמי בר חמא בהמשך הסוגיה כשלא צירף לזימון את רב מנשיא בר תחליפא כיון שלא שימש תלמידי חכמים. עם זאת יש להעיר שמהרא״ש (בתוספותיו ד״ה אחרים) משמע שיש שאינם גורסים בגמרא את דברי רב הונא שהלכה כאחרים.
לעומת זאת פוסק בעל ההשלמה כחכמים דרבי מאיר שעם הארץ הוא מי שאינו מעשר את פירותיו כראוי, כיון שרבא מעמיד את המשנה כשיטתם. כך הוא מוכיח מהגמרא בהמשך ממנה עולה שגר שמל וטבל מצטרף לזימון, זאת למרות שמן הסתם לא שימש תלמידי חכמים, וכן כותבים בעל המכתם והמאירי.
נראה שניתן לדחות את ההוכחה על פי דברי הרא״ש (סי׳ כ) שאין מזמנים על עם הארץ מפני שהוא פושע שלא למד, על כן מובן מדוע על גר מזמנים, שהרי אינו אשם בכך שלא למד.
ב. פסיקת ההלכה בענין צירופו לזימון.
הרא״ש ור״י שירליאון מביאים את דעת רבינו שמעיה שאין הלכה כדברי הברייתא שאין מזמנים על עם הארץ, שכן מסקנת הגמרא לקמן
(מח, א) שאין הלכה ככל השמועות האלה, אלא כל מי שיודע למי מברכים מזמנים עליו, לכן עם הארץ מצטרף כיון שיודע למי מברכים. אולם לדעתם מסקנת הגמרא לקמן נוגעת דוקא לקטן, ולא לעם הארץ שאינו מצטרף כיון שפשע בכך שלא למד.
רב האי גאון (מובא ברשב״א) ורבינו חננאל כותבים: ״והאידנא לא רגילי רבנן בהכי, ומזמנין אפילו על עם הארץ״. המאירי מסביר זאת שדוקא בימיהם שהיו נמנעים מלשבת עם עמי ארצות, כפי שלמדנו לעיל
(מג, ב) שלא יסב בחבורה של עמי ארצות, אמרו שאינם מצטרפים לזימון, אולם מימי התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך, לכן מזמנים אפילו על עם הארץ שאינו יודע לענות.
התוספות (ד״ה אמר) והרא״ש מבארים שבזמן הזה מזמנים על עמי ארצות על פי דברי רבי יוסי במסכת חגיגה
(כב, א) שהכל נאמנים על טהרת יין ושמן כדי שלא יהיה כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו, ורב פפא שם אומר שלכן מקבלים עדות מעם הארץ.
גם התוספות בחגיגה (שם ד״ה כמאן) דנים בענין זה ומביאים שני הסברים מדוע בזמננו מזמנים על מי ארצות. דעת רבינו אלחנן שפוסקים כרבי יוסי וחוששים לאיבה, והרי זה כדברי התוספות והרא״ש בסוגייתנו, ודעת ר״י שלא כל הרוצה ליטול את השם, להחזיק את עצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על עם הארץ, רשאי, ואין אנו מחזיקים את עצמנו כתלמידי חכמים לענין זה, ומתאימים הדברים לדברי המאירי.
הריא״ז (הלכה ב, ה, מובא בשלטי הגבורים לה,א) מסביר שבימינו סומכים על דברי המיקל שעם הארץ הוא מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, לכן די בכך שקורא כדי שיצטרף לזימון. מסתבר שדברי הריא״ז הם רק לפי טעמו של המאירי, מפני שגם אם נוהגים לשבת עם עמי ארצות - עם עם הארץ גמור שאינו קורא קריאת שמע אין נוהגים לשבת, אבל לטעם של איבה יש לחוש אף אם לא נצרף עם הארץ גמור.
הרא״ש, הטור והמחבר בשלחן ערוך כותבים במפורש שאף עם הארץ גמור מצטרף לזימון.
המגן אברהם (סק״א) מביא את דברי הריא״ז שמי שאינו קורא קריאת שמע אינו מצטרף, וכותב שלפי הטעם של ר״י אף הוא מצטרף. הפרי מגדים מבין שמתכוון לר״י בתוספות בחגיגה שמנמק שלא כל אחד יטול שם של תלמיד חכם לעצמו, ותמה שלכאורה לטעם זה אין מקום כלפי עם הארץ גמור שאין בכך יוהרה אם לא יצרפוהו, ודוקא לפי הטעם של איבה יש מקום לומר שאף עם הארץ גמור מצטרף. לכן נראה שהמגן אברהם מתכוון לר״י המובא בטור שדעתו כדעת רבינו אלחנן והרא״ש, שהטעם הוא משום איבה.
המגן אברהם עצמו מסיק שאף לפי הטעם של איבה אין מצרפים עם הארץ גמור, כיון שרוב עמי הארצות קוראים קריאת שמע, ואין לחוש לאיבה של היחידים שאינם קוראים.
הרי״ף והרמב״ם אינם כותבים דין מיוחד בעם הארץ לענין צירופו לזימון, ובפשטות נראה שסוברים שאפילו עם הארץ גמור יכול להצטרף. אמנם לענין עדות דעתם היא שאין מקבלים עדות מעם הארץ גמור, כמבואר בבירור הלכה לפסחים (מט, ב ציון ב), אך אפשר שלדעתם זימון קל מעדות, שלנאמנות צריך שיהיה עוסק במצוות ובגמילות חסדים ושתהיה בו דרך ארץ. כך צריך לומר גם בדעת הטור שפוסק במפורש שאף עם הארץ גמור מצטרף לזימון, למרות שבהלכות עדות פוסק כרמב״ם שאין מקבלים עדות מעם הארץ גמור.
ג. צירוף עוברי עבירה לזימון.
הרשב״א בתשובה (ח״ד סי׳ פז, מובא בבית יוסף אורח חיים סי׳ נה ד״ה כתוב בספר) כותב שמי שנידוהו על עבירה אינו מצטרף למנין ולזימון, ולא מחמת הנידוי והחרם אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה, וכענין שאמרו בברכת הזימון שאין מזמנים על עם הארץ.
המגן אברהם (סק״ב) כותב שמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות, וכל שכן מומר - אין מזמנים עליו, כיון שאינו עדיף מעם הארץ שבזמן התלמוד. בעל מחצית השקל מבאר שאין לחוש לאיבה שיפרוש מן הציבור, שהרי כבר פרש.
הפרי מגדים מבאר שיש חילוק בין מי שעובר עבירה אחת, שדוקא אם נידוהו אינו מצטרף לזימון, לבין מי שעובר הרבה עבירות, שאף אם לא נידוהו אינו מצטרף. אולם המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה עם הארץ גמור) מחמיר לענין זימון שאף מי שעבר עבירה אחת בלבד בפרהסיא ובמזיד - אינו מצטרף, בעוד שלשאר דברים שבקדושה מצטרף לעשרה כל זמן שלא נידוהו אף על פי שעבר כמה עבירות, זאת משום שחיוב זימון חל כשהתחברו יחד לאכילה ולברכה, ועם אדם כזה אין להתחבר. לפי זה הוא מסתפק האם לזימון של עשרה ניתן לצרפו, כשם שמצטרף למנין.
גם הגר״א (מובא באמרי נעם) כותב שאין מזמנים אלא על עם הארץ שמוחזק בכשרות.
הריטב״א והמאירי כותבים שעמי ארצות האוכלים בפני עצמם - יש ביניהם זימון. עם זאת מעיר הריטב״א שלפי הדעה שעם הארץ הוא מי שאינו מעשר את פירותיו כראוי - אינם מזמנים, שכן אין זו אכילה המחייבת ברכה.
ציון ד.
עיין בירור הלכה ליבמות מו, ב ציון ב.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לגיטין לח, א ציון ד.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לגיטין לח, ב ציון ב.
ז. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת (ר״מ). (כן נרשם בעין משפט, אבל אין כאן הענין של עשרה ראשונים, שזהו עיקר המאמר, רק השכמת ביהכ״נ לבד, שמקורו הוא ממקום אחר.) ולשון השו״ע הוא: ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה עם העשרה הראשונים. (דוקא שיתפלל עמהם) (מ״א).
ציון ז.
גמרא. ואמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו - קבל עליו שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך?! אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם.
הרי״ף (ד, א בדפיו) הרא״ש (פ״א סי׳ ז) והטור מביאים את דברי רבי יהושע בן לוי, ואילו הרמב״ם אינו מביאם. אמנם בעל עין משפט מציין לדברי הרמב״ם בהלכות תפילה
(ח, א) ״ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת...״, אך מרן הרב זצ״ל מעיר בהלכה ברורה שאין קשר בין הלכה זו לבין הנאמר בסוגייתנו.
עם זאת אפשר שהרמב״ם מתכוון גם לכך שישכים ויתאמץ להיות בין עשרת הראשונים, ואינו כותב זאת בלשון פסקנית כיון שאין הדבר תלוי רק בו, שהרי יתכן שיקדימוהו אחרים, כמו שרבי יהושע בן לוי אמר שישכים לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה בין עשרת הראשונים.
רבינו יונה (בדפי הרי״ף שם ד״ה אלא) כותב שכל אחד מהעשרה נוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם, מפני שהשכינה שורה כשיש שם עשרה, ואין עדיפות למי שבא ראשון לבית הכנסת על פני מי שבא עשירי. אולם בעל מעדני יום טוב (אות י) כותב שכל הקודם עדיף אף מבין העשרה, והפירוש הוא שהראשון נוטל שכר תשעה הבאים אחריו ושכר מאה שבאו אחרי כן, והעשירי נוטל שכר רק כנגד המאה שבאו אחרי כן.
המגן אברהם (סקכ״ח) כותב בשם הזוהר שראוי שיתאספו עשרה ביחד ואז יכנסו לבית הכנסת, ומביא עוד שהאר״י לא היה בין עשרת הראשונים, זאת משום שמחמת חולי לא היה יכול להגיע מוקדם, או משום שרצה לבוא מעוטף בטלית ותפילין לבית הכנסת ואי אפשר להקדימם כל כך. לפי ההסבר השני למנהגו של האר״י יוצא שהשכמה לבית הכנסת בין עשרת הראשונים אינה אלא מידת חסידות, שהרי האר״י העדיף להקפיד על דברים אחרים, ואפשר שלכן משמיט הרמב״ם את הדברים.
בעל ערוך השלחן (סעיף יח) כותב שאף מי שאינו יכול לבוא בין עשרת הראשונים מפני טורח הנקיות וכיוצא בזה - ישתדל לבוא בהקדם האפשרי, כיון שכל המקדים לבוא קרוב יותר ליניקת הקדושה.
ציון א (מח, א).
גמרא. אמר רב אסי: קטן המוטל בעריסה - מזמנין עליו. והא תנן: נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהם! הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו - אבל עושין אותו סניף לעשרה... אמר רבי יוחנן: קטן פורח - מזמנין עליו. תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות - מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות - אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן. הא גופא קשיא, אמרת הביא שתי שערות - אין, לא הביא - לא, והדר תני אין מדקדקין בקטן! לאתויי מאי? לאו לאתויי קטן פורח?! ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו.
...קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו, ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו, וכו׳.
(רמב״ם ברכות ה, ז)
קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין - מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה, הגה. ויש אומרים דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה, דאז מחזקים ליה כגדול שהביא שתי שערות, וכן נוהגין ואין לשנות. וכו׳.
(שו״ע אורח חיים קצט, י)
רב האי גאון (מובא ברשב״א) מבאר שכוונת הגמרא כשאמרה ״ולית הלכתא ככל הני שמעתתא״ לדחות את כל מה שנאמר בסוגיה, דהיינו את דברי רבי יהושע בן לוי שקטן מצטרף לזימון בעשרה ושתשעה ועבד מצטרפים, את דברי רב הונא שתשעה וארון מצטרפים ושתשעה שנראים כעשרה מצטרפים, את דברי רבי אמי ששנים ושבת מצטרפים וששני תלמידי חכמים מצטרפים ואת דברי רבי יוחנן שקטן פורח מצטרף לזימון. הוא מבאר שרב נחמן שאמר שמזמנים על קטן היודע למי מברכים, אינו מתכוון לומר שדי בזה שיודע, אלא מתכוון לקטן שהגיע לגיל שלש עשרה, אך אין בשערות שהביא כדי לכוף ראשן לעיקרן, וכיון שלא נגמרו סימניו בודקים אם יודע למי מברכים, ואם לא - אין מזמנים עליו, אבל אם הגיע לכלל שנותיו וסימניו גמורים - אין צורך לבדוק אם יודע למי מברכים.
הרשב״א מבאר בדעת רב האי שרב נחמן קורא למי שלא נגמרו סימניו קטן למרות שכבר הגיע לגיל שלש עשרה, ומסביר שלפי רב האי רב נחמן אינו חולק על הברייתא שהובאה כסיוע לרבי יוחנן, אלא מפרשה בדרך אחרת לפי שיטתו.
הרא״ש (סי׳ כ) כותב בשם רבינו חננאל שרב נחמן מתכוון לקטן שנכנס לשנתו השלש עשרה ולא הביא שתי שערות ידועות, שאף על פי שעדיין הוא קטן - מצטרף לזימון אם יודע למי מברכים. נראה שאינו מקבל את דברי רב האי מפני שלא מסתבר שרב נחמן מתכוון למי שכבר מלאו לו שלש עשרה, ועל כן מפרש שרק נכנס לשנתו השלש עשרה.
שיטה זו מביא גם הרי״ף (לה, א) בשם רבותיו, אלא שמשמע מלשונו שכל שנכנס לשנת שלש עשרה מצטרף לזימון כשיודע למי מברכים אף על פי שלא הביא שערות כלל. אולם אפשר שאף לשיטה זו הכוונה היא שסימניו אינם גמורים, וכן משמע מלשון בעל שבלי הלקט
(סי׳ קנג) והטור שמשוים את שיטת רבינו חננאל לשיטה שמביא הרי״ף.
רבינו יונה (ד״ה קטן) תמה על שיטה זו, מה המקור לכך שמזמנים עליו דוקא כשהגיע לשנתו השלש עשרה, הרי רב נחמן דיבר על קטן סתם. הוא מסביר שהמקור הוא בברייתא שאמרה שקטן שהביא שתי שערות מזמנים עליו, ולדעתם הוא הדין למי שנכנס לשנתו השלש עשרה ולא הביא שתי שערות, אם יודע למי מברכים, כמו שמצינו גדר כזה בענין נדרים שבגיל זה כשהוא מופלא סמוך לאיש נדריו נבדקים, ואם יודע לשם מי נדר - נדרו נדר. על דבריו יש להעיר שמלשון הרי״ף נראה שלשיטה זו אין מצרפים קטן שלא הגיע לשנתו השלש עשרה אף על פי שהביא שתי שערות, ונמצא שאין הלכה כדברי הברייתא.
המפרשים הסוברים כשיטה זו מבארים שרבה שבחן את אביי ורבא אם יודעים למי מברכים לא צירף אותם לזימון, שהרי בודאי היו קטנים ולא הביאו שערות, שאם לא כן מה הרבותא בכך שידעו, אלא רבה ביקש לשבח אותם על חריפותם, שידעו למי מברכים.
הרי״ף עצמו חולק על השיטה הזו ומפרש את דברי רב נחמן כפשוטם, שאפילו קטן בן תשע או עשר שיודע למי מברך מצטרף לזימון, ואף לשיטתו כוונת הגמרא לדחות את דברי רבי יוחנן שמזמנים דוקא על קטן פורח. כשיטת הרי״ף סוברים הרמב״ם והרי״ד, ועיין לקמן שיש הבדל ביניהם באשר לגיל הקטן שניתן לצרפו.
לפי כל מה שהתבאר עד כה מסקנת הגמרא היא שאין חילוק בין צירוף לזימון של שלושה לבין צירוף לזימון של עשרה, והרי זה בניגוד למה שיוצא מדברי רב אסי ומדברי רבי יהושע בן לוי בתחילת הסוגיה, שקטן אינו מצטרף לזימון של שלושה, אך מצטרף לזימון של עשרה.
כך מפרש רש״י בתחילת הסוגיה, אולם הרי״ד מפרש שרבי יהושע בן לוי ורב אסי אינם מחלקים בין שלושה לבין עשרה, אלא מפרשים את דברי המשנה שאין מזמנים על הקטן, שהיינו לעשותו עיקר כמו הגדולים, כלומר שאין מזמנים כשרובם קטנים, אבל ניתן לעשות את הקטן סניף לזימון, דהיינו לצרף קטן אחד לזימון בעשרה או בשלושה.
גם לפי הפירוש המקובל, שרב אסי ורבי יהושע בן לוי מחלקים בין שלושה לעשרה, יש הסוברים שחילוק זה נשאר גם במסקנה. כך כותב הגר״א (סקי״ב) בדעת רב האי גאון שרב נחמן מקבל את חילוקו של רבי יהושע בן לוי בין עשרה לבין שלושה, אלא שחולק על מה שאמר שקטן המוטל בעריסה מצטרף לזימון בעשרה וסובר שדוקא כשיודע למי מברכים מצטרף, אך לזימון בשלושה אינו מצטרף עד שיגדל.
רבינו תם (מובא בתוספות ד״ה ולית) מפרש להיפך שרב נחמן אינו חולק על רבי יהושע בן לוי שתינוק המוטל בעריסה מצטרף לזימון של עשרה, אלא בא להקל בדין צירוף לזימון של שלושה, שיכול להצטרף כשיודע למי מברכים. עם זאת משמע מדבריו שמצריך גם שיהיה הקטן פורח כדי שיוכל להצטרף לזימון של שלושה, אולם מדברי הרא״ש כשמביא את שיטת רבינו תם משמע שדי באחד התנאים, שיהיה פורח או שיודע למי מברכים, וכן מבארים הצל״ח ובעל מלא הרועים אף את לשון רבינו תם כפי שמובאת בתוספות.
בטעם החילוק שבין שלושה לעשרה כותב הרא״ש שבעשרה יש חיוב זימון גם בלעדי הקטן, והקטן נצרך רק כדי להזכיר שם שמים, לכן ניתן לצרפו שכן על כל עשרה שורה שכינה, בין גדולים ובין קטנים.
מדברי רבינו תם עולה שאף דברי רבי יהושע בן לוי שתשעה ועבד מצטרפים לזימון אינם נדחים מהלכה, ומבאר זאת הרא״ש שהשכינה שורה על כל מי שחייב במצוות, כולל קטן ועבד שנימול.
התוספות והרא״ש כותבים שלמעשה לא נהג רבינו תם לצרף קטן אפילו לזימון של עשרה עד שיביא שתי שערות, זאת על פי דברי רבי יוסי בירושלמי שסיפר שלא צירפו אותו לזימון עד שהביא שתי שערות, וכן פוסקים מהר״ם מרוטנבורג (שו״ת סי׳ תפח), הרא״ש והסמ״ג (עשין כז).
הבית יוסף מביא את דברי מהר״י קולון המבין שהפוסקים המסתמכים על הירושלמי, כמו הסמ״ג, הרא״ש והטור, מתכוונים לומר שרק מי שהגיע לגיל שלש עשרה והביא שתי שערות מצטרף לזימון, ותמה עליו הבית יוסף שלא מסתבר שידחו את מסקנת סוגייתנו מפני הירושלמי. לכן הוא מבאר שפוסקים כרב נחמן, ומפרשים שאינו חולק על הברייתא המצריכה שיביא שתי שערות, אלא מוסיף שהיינו דוקא כשיודע למי מברכים, ומה שנאמר בברייתא שאין מדקדקים בקטן פירושו שאף על פי שבדרך כלל מחשיבים שערות שהביא לפני גיל שלש עשרה כשומא בעלמא ואין לו דין של גדול - לענין זימון אין לדקדק בכך, ומצטרף אף אם הביא שתי שערות לפני גיל שלש עשרה.
כאמור הרמב״ם פוסק כדעת הרי״ף שאפילו קטן ממש מצטרף לזימון בין לשלושה ובין לעשרה אם יודע למי מברך, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך. הטור מביא תחילה את שיטת הרי״ף, אחר כך את שיטת רבינו פרץ שהקטן שמצטרף דוקא לזימון של עשרה, ולבסוף את מסקנת הרא״ש שרק אם הביא שתי שערות מצטרף. הרמ״א פוסק שאינו מצטרף עד שיהיה בן שלש עשרה, דהיינו כשיטת הרא״ש על פי הבנת המהרי״ק ולא כהסבר הבית יוסף.
לפי הדעה שלמסקנה אפילו קטן ממש מצטרף, יש לברר מאיזה גיל. כאמור הרי״ף כותב שמצטרף כשיודע למי מברכים אפילו הוא בן עשר ובן תשע, והרמב״ם, לפי הגרסה שלפנינו, כותב שמצטרף כשהוא כבן שבע או כבן שמונה, ולפי גרסת בעל המכתם כשהוא כבן תשע וכבן שמונה. הבית יוסף כותב שנראה שאין מחלוקת בין הרמב״ם לבין הרי״ף, אלא לפי שניהם כל שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכים - מזמנים עליו, והוא הדין כשהוא קטן יותר, אם יודע מעצמו למי מברכים. עם זאת הוא מעיר שמדברי הרשב״א שכותב שהגיל שמזכיר הרי״ף נקבע מפני שזהו זמן חינוכו - מסתבר שקטן יותר אינו מצטרף אף על פי שיש בו חריפות והבנה, כיון שאינו בן חינוך.
באותו ענין כותבים הריב״ש (סי׳ תנא) והרי״ד (בפסקיו) שלכל הפחות יהיה גדול מגיל שש, והרא״ה והריטב״א כותבים שמזמנים אפילו על בן חמש.
נראה שהמקדימים את גיל הקטן מסתמכים על דברי הגמרא שאביי ורבא הצטרפו לזימון בהיותם קטנים כשידעו למי מברכים, שהרי אילו היו בני שבע ומעלה לא פלא שידעו למי מברכים. אולם כבר התבאר שיש המפרשים שאביי ורבא לא הצטרפו לזימון.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמצטרף משהגיע לעונת הפעוטות, והמגן אברהם (סק״ו) כותב שהיינו כבן תשע או עשר, אולם בעל באר היטב כותב שאפשר שנפלה טעות סופר בדבריו, ואף כשהוא בן שש או שבע מצטרף.
ג. צירוף של יותר מקטן אחד.
לגבי צירוף לשלושה נראה שמוסכם שדוקא קטן אחד מצטרף, ואי אפשר לצרף שני קטנים וגדול אחד. אולם יש לדון האם לזימון של עשרה ניתן לצרף גם כמה קטנים.
הרא״ש כותב שכמו שלגבי עבד אמרו בגמרא שרבי אליעזר צירף עבד אחד והוצרך לשחרר את השני כדי שישלים למנין - כך לגבי קטן אין לצרף יותר מאחד.
גם הרמב״ן (במלחמת ה׳, לה, ב בדפי הרי״ף) כותב שרק קטן אחד יכול להצטרף, אך מחדש על פי הירושלמי (הלכה ב) שקטן פורח מצטרף עם קטן המוטל בעריסה ועם עוד שמונה לזימון בעשרה.
אולם בעל המאור כותב שאפילו ארבעה קטנים מצטרפים לזימון בעשרה, כיון שיש רוב גדולים, ומדייק זאת מההבדל בלשון רבי יהושע בן לוי, שלגבי עבד אמר שתשעה ועבד מצטרפים, ולגבי קטן נקט לשון אחרת שעושים אותו סניף לעשרה, משמע שהוא הדין לכמה קטנים.
הרא״ה, הריטב״א והכל בו (סי׳ כה) סוברים שצריך רוב ניכר, לכן רק כשיש שבעה גדולים ניתן לצרף עוד שלושה קטנים.
מדברי בעל ספר יראים (סי׳ רנג) נראה שדוקא שני קטנים מצטרפים מכיון שתשעה או שמונה גדולים נראים כעשרה.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך אינם כותבים כמה קטנים מצטרפים, והמגן אברהם (שם) כותב שדוקא אחד.
ד. זימון קטנים בפני עצמם.
הרמב״ם כותב בתחילת ההלכה: ״נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן... אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן, ובלבד שלא יזמנו בשם״. הכסף משנה מבין מדברי הרמב״ם שקטנים אינם מזמנים לעצמם, ולמד זאת מהברייתא לעיל
(מה, ב) האומרת שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמם, ואינה מזכירה שקטנים מזמנים לעצמם. הטעם לכך הוא שהקטנים אינם חייבים במצוות אלא על אביהם מוטל לחנכם, וכיון שזו חבורת קטנים - אינם מצווים בזימון.
המאירי מביא דעה שקטנים שהגיעו לחינוך יכולים לזמן בפני עצמם, והברייתא הזכירה דוקא נשים ועבדים מפני שבהם יש חידוש.
הטור מביא את דברי הרמב״ם בגרסה אחרת לפיה גם קטנים מזמנים לעצמם, אולם בעל הפרישה מסביר שאף לפי גרסה זו אין הכוונה שמזמנים לעצמם אלא שלא יאכלו בחבורה עם עבדים.
ה. צירוף קטן למנין בתפילה.
התוספות (ד״ה ולית) מביאים את דברי המדרש (בראשית רבה פר׳ ויצא) לפיהם דברי רבי יהושע בן לוי על צירוף קטן נאמרו דוקא על ברכת הזימון ולא על תפילה. אולם רבינו תם מוכיח שאין חילוק מהגמרא שמקשה על דברי רבי יהושע בן לוי בענין צירוף עבד מרבי אליעזר ששחרר את עבדו כדי שישלים מנין לתפילה, וכיון שסוגייתנו אינה מחלקת - יש לפסוק כמותה כנגד המדרש, וכן כותבים הריטב״א והמאירי.
הרמב״ם בהלכות תפילה
(ח, ד) והמחבר בשלחן ערוך (סי׳ נה, ד) פוסקים שאינו מצטרף למנין של תפילה.
רבינו יונה (לה, ב בדפי הרי״ף) כותב בטעם החילוק שתפילה היא חיוב שאין אדם יכול לפטור עצמו ממנו, בעוד שבברכת הזימון יכול להמנע מלאכול ולא להגיע לידי חיוב.