×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּלָאו דִּנְבֵילָה קָא מִיפַּלְגִי.
It is with regard to the prohibition against eating an unslaughtered animal carcass, and similar prohibitions, that they disagree. The Torah says: “You shall not eat any unslaughtered animal carcass; give it to the stranger in your community to eat” (Deuteronomy 14:21). The dispute is whether this is a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva or whether it is a standard prohibition punishable by lashes.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות ישניםגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ניתק לעשה לעני ולגר תעזוב אותם האידנא. ואמרינן בלאו דנבלה פליגי דכתיב ביה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ר׳ יוסי הגלילי סבר לא דמו להני אלא ההוא לאו מעליא הוא.
{בבלי יומא לו ע״ב} תנו רבנן כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח [הוא]⁠1 אומר {ויקרא טז:כא} והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל2 פשעיהם לכל חטאתם3 וכן במשה אומר4 {שמות לד:ז} נושא עון ופשע5 וחטאה6 דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים עונות אילו הזדונות וכן הוא אומר {במדבר טו:לא} הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אילו המרדים וכן הוא אומר {מלכים ב ג:ז} מלך מואב פשע [בי]⁠7 {מלכים ב ח:כב8} אז9 תפשע לבנה בעת ההיא. חטאים אילו השגגות וכן הוא אומר {ויקרא ד:ב} נפש כי תחטא בשגגה וכי10 מאחר [שהתודה]⁠11 על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכן בדויד הוא12 אומר {תהלים קו:ו} חטאנו [עם אבותינו]⁠13 העוינו הרשענו14 [וכן בשלמה הוא15 אומר {מלכים א ח:מז} חטאנו והעוינו16 והרשענו]⁠17 וכן בדניאל הוא18 אומר {דניאל ט:ה} חטאנו [ועוינו]⁠19 והרשענו [ומרדנו]⁠20 אלא21 מה הוא שאמר משה נושא עון ופשע22 וחטאה23 אמר משה לפני הקב״ה24 רבונו של עולם בשעה [שחוטאין ישראל ועושין]⁠25 תשובה עשה להן26 זדונות כשגגות אמר רב יהודה27 אמר רב הלכה כחכמים:⁠28
1. הוא: גג, גה, גיב, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
2. כל: חסר בדפוסים.
3. והתודה...לכל חטאתם: גה עד: ״ישראל וג׳⁠ ⁠״. גג, גיב עד: ״ישראל״.
4. אומר: גיב: ״הוא אומר״.
5. ופשע: וכן גג, גה, גיב, גיג, כ״י נ. דפוסים: ועובר על פשע (ע״פ מיכה ז:יח).
6. כ״י נ ממשיך: ״ונקה״.
7. בי: גג, גה, גיב, גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
9. אז: בדפוס קושטא: ואז. דפוסים: ״ואומר אז״.
10. וכי: גיב, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״וכן״. אינו מלשון התוספתא (ראש פרק ב) ולא בספרא (אחרי מות פרשה ב, ד).
11. שהתודה: גה, גיב, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״שהודה״.
12. הוא: חסר ב-גה, וכן בה״ג. ואין זו מלשון הספרא (אחרי מות פרק ב), לא כאן ולא בהמשך.
13. עם אבותינו: גה, גיב, כ״י נ, דפוסים. וכן נראה ב-גיג (שם הדף פגום אך נותר מקום לשני תיבות). חסר רק בכ״י א, כבהמשך.
14. הרשענו: וכן גיב. גיג, כ״י נ, דפוסים: ״והרשענו״ (כבדניאל ט:ה שבסמוך).
15. הוא: חסר בכ״י נ.
16. והעוינו: גה, דפוסים. כ״י נ: ״עוינו״. גיב, דפוס קושטא: ״ועוינו״.
17. וכן בשלמה ...והרשענו: גה, גיב, גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א. (נוסח המסורה: ״רשענו״).
18. הוא: חסר ב-גה.
19. ועוינו: גיב, דפוסים. כ״י א: ״עוינו״. גה, גיג, כ״י נ: ״והעוינו״.
20. ומרדנו: גה, גיב, כ״י נ, דפוסים. וכן בספרא שם, ובה״ג. חסר בכ״י א.
21. אלא: וכן ב-גה, גיב, כ״י נ. דפוסים: אבל. אינו מלשון שבספרא ולא בה״ג.
22. ופשע: דפוסים: ועובר על פשע (ע״פ מיכה ז:יח).
23. גיב ממשיך: ״ונקה״. וכן בספרא שם.
24. לפני הקב״ה: חסר ב-גה.
25. שחוטאין ישראל ועושין: גה, גיב, כ״י נ, דפוסים. כ״י א לפני הגהה: ״שישראל עושין״.
26. להן: גה, גיב: ״להם״. חסר בכ״י נ.
27. רב יהודה: וכן גה. גיב: ״רבה [אמ׳] שמואל״. כ״י נ: ״שמואל״.
28. גה ממשיך: ״כדתנא אמ׳ רבה בר שמואל אמ׳ רב הלכה כחכמים״.
בלאו דנבילה קא מיפלגי – דכתיב עשה אחריו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים יד) ומיהו על כרחך אין זה ניתק לעשה דהא נתינתה לגר אי אפשר לאחר שעבר על לא תעשה של אכילה ועל כרחך עשה מעיקרא משמע לא תאכלו כל נבילה אלא לגר תתננה ולא תאכלוה.
בלאו דנבילה קמיפלגי. דאין זה לאו גמור כלאו דחסימה לפי שכתוב בו לגר אשר בשעריך תתננה וגו׳ וא״ת אמאי לא הוי לאו מעליא וכי משום דאיכא עשה מיגרע גרע דהכי מסיק בפרק בתרא דמכות (דף טו.) דלא דמי ללאו שניתק לעשה דלנתוקי לאוין הוא דאתא י״ל דלתרץ [לר״י] הוא דקאמר התם הכי אבל מ״מ יכול להיות דגרע טפי בהכי אע״ג דלא גרע כמו לאו הניתק לעשה גמור כמו שפירשתי בחולין בפרק אותו ואת בנו ובפ״ק דתמורה:
בלאו דנבלה קמיפלגי. ובתעזוב כולהו מודו דמעיקרא משמע כדפי׳ בקונטרס וקשה לרבי דאמרינן בהגוזל קמא (דף צד.) ובפרק קמא דתמורה (דף ו.) ובפרק בתרא דמכות (דף טז:) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרים כו׳ ואמאי כיון דמעיקרא משמע ואינו מנתקי לעשה אם עבר וליקט ואין נראה לומר דמדרבנן חייב דהא בפרק בתרא דמכות (שם) מוכח מינה דלאו דלקט שכחה ופאה ניתק לעשה וגם אין לומר דפליג אהני תנאי דהכא מדפריך (שם) מהך ברייתא דמצות פאה על רבי יוחנן דהתם דאמר אין לנו [אלא] זאת ועוד אחרת משמע דכולי עלמא מודו ליה מיהו יש לומר סוגיא דמכות כמ״ד בסמוך תעזוב להבא משמע וה״נ משמע בפרק קמא דראש השנה (דף ד:) דלהבא משמע דקאמר שעובר על לקט שכחה ופאה בבל תאחר וחייב להחזירן דליכא למימר דלא מיירי אלא בשליקטן לצורך עניים שלא היו בעיר ולא נתכוין לעבור דהא פשיטא שהיה פטור כדאמרינן בהזרוע (דף קלד:) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים אבל אין נראה לרבי לפרש דכולי עלמא מודו בתעזוב דלהבא משמע1 בסוגיא דמכות ובלאו דנבלה פליגי לחוד דא״כ הוה מוקי פלוגתייהו דלא איירי בה כלל ולא מוכחא מילתא כלל דבהא פליגי אבל לפי׳ אתי שפיר דפליגי נמי בלקט שכחה ופאה ור׳ ירמיה דנקט בלאו דנבלה לפרושי מילתייהו נקטה דהא ודאי מעיקרא הוא לכ״ע ה״נ הוה מצי ת״ק למינקט נבלה אלא דלא חשיב כי רוכלא:
1. צ״ל כסוגיא.
גמ׳ בלאו דנבילה. עיין חולין דף פ ע״ב תוס׳ ד״ה הנח למחוסר זמן:
בלאו של איסור אכילת נבילה והדומים לו קא מיפלגי [חלוקים הם], לפי שנאמר: ״לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה״ (דברים יד, כא), ונחלקו האם יש לראותו כלאו שניתק לעשה או כלאו רגיל, שיש עליו עונש מלקות.
It is with regard to the prohibition against eating an unslaughtered animal carcass, and similar prohibitions, that they disagree. The Torah says: “You shall not eat any unslaughtered animal carcass; give it to the stranger in your community to eat” (Deuteronomy 14:21). The dispute is whether this is a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva or whether it is a standard prohibition punishable by lashes.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות ישניםגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) ר״ערַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לָאו מְעַלְּיָא הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר לָאו לָאו מְעַלְּיָא הוּא.

Rabbi Akiva holds: It is a full-fledged prohibition, violators of which are flogged, as is the case with regard to violators of standard Torah prohibitions. In his opinion, this is not a case of a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva, as the positive mitzva: “Give it to the stranger in your community to eat,” in no way rectifies the prohibition that was violated. If the carcass was eaten, obviously it cannot then be given to the stranger. Apparently, the verse means that due to the prohibition against eating it, one should give it to the stranger. And Rabbi Yosei HaGelili holds: It is not a full-fledged prohibition; rather, it is a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva. Because the positive command appears after the prohibition, it is tantamount to a prohibition that can be rectified.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״ע סבר האי נמי לאו שניתק לעשה הוא דכל תנא בתרא לטפויי קאתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי עקיבא סבר לאו מעליא הוא – ולוקין עליו ולאו דלקט שכחה ופאה נמי עשה דבתריה מעיקרא משמע והכי קאמר קרא (ויקרא יט) ולקט קצירך לא תלקט אלא לעני תעזבנו ולא תלקטנו ולקי עליה ואין עולה באה עליו.
ור׳ יוסי הגלילי סבר – לאו דנבילה אע״ג דעל כרחך עשה דבתריה מעיקרא משמע הואיל ובתריה דלאו כתיב. אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה ובאה עליו עולה ולאו דלקט שכחה ופאה נמי אפילו אמרינן דעשה דבתריה מעיקרא הוא משמע לא לקי עליה.
בלאו דנבלה קא מיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר דלאו לאו מעליא – פרש״י ז״ל דבנבילה כתיב עשה אחר הלאו לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ודכולי עלמא לא הוי לאו שניתק לעשה כיון שכבר אכלה היאך אפשר לו עוד ליתנה לגר. הילכך על כרחין ההוא עשה מעיקרא משמע קודם עקירת הלאו ואפי׳ הכי סבי׳ ליה לר׳ יוסי הגלילי דאהני מאי דכתביה לעשה אחר הלאו דלא לילקי עליה דלא ליהוי כלאו דחסימה וכיון דלית ביה מלקות העולה מכפרת על זדונו ולר׳ עקיבא לאו מעליא הוא ולוקין עליו ואין העולה מכפרת אלא על לאו שניתק לעשה וא״ת ומהיכן משמ׳ מלישנא דרבי יוסי הגלילי ור׳ עקיבא דפליגי בלאו דנבילה דהא אפילו ר׳ יוסי הגלילי לא אדכר אלא לקט שכחה ופאה. י״ל דהשתא סבי׳ לן דלכולי עלמא עשה דכתיב בלקט שכחה ופאה בתר לאו דידהו עשה דמעיקרא הוא ואין הלאו ניתק לעשה כלל אפילו הכי סבר ר׳ יוסי הגלילי דאין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וכיון דכן ה״ה ללאו דנבילה. ולפרושי הא אמרי דודאי כי היכי דפליגי בלקט שכחה ופאה הכי נמי פליגי בלאו דנבילה.
אביי אמ׳ בלאו דנבילה כולי עלמא לא פליגי דלאו מעליא הוא כיון דלא אפשר בשום צד לתקוני לאו. ולא פליגי אלא בלקט שכחה ופאה בלחוד ר׳ עקיבא סבר תעזב מעיקרא משמע ואין הלאו שלפניו ניתק לעשה ולוקין עליו ור׳ יוסי סבר דהשתא משמע ולאו שנתק לעשה הוא ואין לוקין עליו וכל שאין לוקין עליו עולה מכפרת עליו.
ר׳ עקיבא סבר לאו מעליא הוא [לאו מעולה, גמור, הוא] שהעובר עליו לוקה, כעובר על שאר לאוין, שלדעתו אי אפשר לומר שהוא בכלל לאו הניתק לעשה, שהרי במקרה זה אין העשה של ״לגר אש בשעריך תתננה ואכלה״ מהווה תיקון כלשהו לאיסור שעבר, שהרי מאחר וכבר אכלה שוב אינו יכול לתיתה לגר, אלא ודאי כוונת הפסוק לומר כי אסור לך לאכול נבילה ולכן תנה לגר. ור׳ יוסי הגלילי סבר: לאו לאו מעליא [אינו לאו מעולה, גמור] הוא, אלא הוא מעין לאו הניתק לעשה, שכיון שנאמרה האמירה החיובית בסוף המאמר (״תתננה ואכלה״) הרי זה כמצוות לא תעשה שיש לה תיקון.
Rabbi Akiva holds: It is a full-fledged prohibition, violators of which are flogged, as is the case with regard to violators of standard Torah prohibitions. In his opinion, this is not a case of a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva, as the positive mitzva: “Give it to the stranger in your community to eat,” in no way rectifies the prohibition that was violated. If the carcass was eaten, obviously it cannot then be given to the stranger. Apparently, the verse means that due to the prohibition against eating it, one should give it to the stranger. And Rabbi Yosei HaGelili holds: It is not a full-fledged prohibition; rather, it is a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva. Because the positive command appears after the prohibition, it is tantamount to a prohibition that can be rectified.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אַבָּיֵי אָמַר דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא לָאו דִּנְבֵילָה לָאו מְעַלְּיָא הָוֵי וְהָכָא בְּתַעֲזוֹב קָא מִיפַּלְגִי.

Abaye said that everyone agrees that the prohibition of eating an unslaughtered animal carcass is a full-fledged prohibition, and it is not a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva, and here, it is with regard to the positive mitzva written after the prohibitions with regard to gleanings, forgotten sheaves, and pe’a that they disagree. The verse states: “And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of your field, neither shall you gather the gleaning of your harvest. And you shall not glean your vineyard, neither shall you gather the fallen fruit of your vineyard; you shall leave them for the poor and for the stranger, I am the Lord your God (Leviticus 19:9–10). After listing the prohibitions: You shall not wholly reap, you shall not glean, and you shall not gather, the Torah commands: You shall leave them.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי אמר בתעזוב פליגי ר׳ עקיבא סבר מעיקרא משמע ואינו לא תעשה שניתק לעשה אלא כגון לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו וגו׳ אבל הני לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר דכ״ע לאו דנבילה – דע״כ עשה דבתריה מעיקרא משמע ולאו מעליא הוי ומלקינן עליה.
והכא בתעזוב – הכתוב אחר לאו של לקט שכחה ופאה קא מיפלגי.
לאו דנבילה איכא בינייהו – ה״נ הוי מצי למימר טריפה דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וליכא למימר לכולי עלמא לא לקי אההוא לאו דטריפה דהוי ליה לאו שבכללות דאיצטריך לבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצה ולהוציא העובר את ידו קודם שחיטה בפרק בהמה המקשה (חולין דף סח.) דהא לטריפה דכתיב בהדיא לא הוי לאו שבכללות כדמשמע בר״פ כל שעה (פסחים דף כד.) גבי נותר וגבי נא ומבושל וע״ש ולענין קדשים ועובר הוא דהוי לאו שבכללות והא דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יח.) גבי זר שאכל את העולה חוץ לחומה לפני זריקה ופריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו התם לאו מלקות ממש קאמר אלא איסורא בעלמא כדמוכח סוגיא דהתם דאיסורא קאמר ונ״ל לתרץ דלהכי לא קאמר טריפה דאפילו רבי יוסי הגלילי לא חשיב ניתוק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו [כולל] נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון ואע״פ כן מצאתי בספר אחד לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו אבל תימה לי אמאי לא קאמר לקט שכחה ופאה איכא בינייהו ופליאה גדולה מאד דשבק לקט שכחה ופיאה דאיירי בהו ונקט נבילה ונ״ל דמעיקרא בעי למימר דנבילה איכא בינייהו וכיון דאשכחן מילתא אחריתי דאיכא בינייהו איכא למימר דלתרוייהו מכפרת על לקט שכחה ופיאה לרבי יוסי הגלילי דלא הזכיר ניתוק בדבריו מכפר אע״ג דלאו ניתוק גמור הוא ושמעיה ר׳ עקיבא דסבירא ליה כל לאו שכתב עשה אחריו אע״ג דלאו ניתוק הוא לתקן אחריו הלאו לאחר שעבר עליו עולה מכפרת עליו ותנא לקט שכחה ופאה והוא הדין לנבילה וקאמר ליה רבי עקיבא בלקט שכחה ופאה מודינא לך דלדידי סבירא לי דהוי ניתוק גמור לתקן הלאו אחר שעבר עליו דסבירא לי כרבי ישמעאל דאמר פרק הגוזל קמא (ב״ק דף צד.) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה כו׳ עד רבי ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ומפרש התם דאפילו את״ל דשינוי קונה הכא חייב משום דכתיב תעזוב יתירא אלמא אפילו אחר שעבר הלאו לגמרי אמר קרא תעזוב ותפטר אם כן הוה ליה ניתוק גמור אבל נבילה לא אבל בתר הכי דקאמר דלכולי עלמא בעי ניתוק גמור אז צריך לומר דלקט שכחה ופאה איכא בינייהו שאל״כ מאי בינייהו א״נ דמעיקרא ס״ד דלכולי עלמא תעזוב להבא משמע וניתוק גמור הוא מיהו רבי עקיבא שמעיה לת״ק דאפילו אי לא הוי ניתוק מכפר מדלא הזכיר בהדיא ניתוק לעשה אם כן הוא הדין נבילה.
ואילו אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] לאו של איסור נבילה לאו מעליא הוי [מעולה, גמור הוא] ואינו נחשב כלאו הניתק לעשה והכא [וכאן] נחלקו בדין לקט שכחה ופאה, שלאחר שנאמר: ״ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט״ נאמרה מצות עשה: ״לעני ולגר תעזוב אותם אני ה׳ אלהיכם״ (ויקרא יט, ט-י), ובמצוות ״תעזב״ האמורה שם קא מיפלגי [חלוקים];
Abaye said that everyone agrees that the prohibition of eating an unslaughtered animal carcass is a full-fledged prohibition, and it is not a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva, and here, it is with regard to the positive mitzva written after the prohibitions with regard to gleanings, forgotten sheaves, and pe’a that they disagree. The verse states: “And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of your field, neither shall you gather the gleaning of your harvest. And you shall not glean your vineyard, neither shall you gather the fallen fruit of your vineyard; you shall leave them for the poor and for the stranger, I am the Lord your God (Leviticus 19:9–10). After listing the prohibitions: You shall not wholly reap, you shall not glean, and you shall not gather, the Torah commands: You shall leave them.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר תַּעֲזוֹב מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר הַשְׁתָּא מַשְׁמַע.

Rabbi Akiva holds that the positive mitzva: You shall leave, indicates that one leaves gleanings, forgotten sheaves, and pe’a in the field from the outset, and is not in effect after he violates the prohibition of: You shall not wholly reap. If one fails to fulfill that mitzva, he violates full-fledged prohibitions punishable by lashes. However, Rabbi Yosei HaGelili holds that the positive mitzva: You shall leave, indicates now, after one violated the prohibition. Even if the individual violated the prohibitions and harvested those crops, there is an obligation to rectify his actions by leaving the produce he harvested for the poor. This is not a full-fledged prohibition; rather, it is a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva that rectifies the transgression.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יוסי הגלילי סבר תעזוב השתא משמע כלומר לא תלקט ואם לקטת תעזבהו השתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יוסי סבר השתא משמע – אחר שלקט ועבר על לא תעשה נתקו הכתוב לעשה וצוהו לעוזבו שם לעני ולגר ולפיכך אין לוקין עליו.
ור״ע סבר – מעיקרא קודם לקיטה קאי עשה ולקי עליה דלא ניתק לעשה ואין עולה באה עליו.
שר׳ עקיבא סבר: ״תעזב״ מעיקרא משמע [מתחלה משמע], שמלכתחילה יש מצות עשה לעזוב לקט שכחה ופאה, ואם לא עזב ולקטם — עבר על מצוות לא תעשה גמורה, ולוקה עליה. ואילו ר׳ יוסי הגלילי סבר: השתא משמע [עכשיו משמעו], שגם אם עבר וליקט, חל עליו החיוב לתקן את שעשה בכך שיעזוב לעניים את שליקט, ואם כן אין זה איסור לאו גמור, אלא בכלל ״לאו הניתק לעשה״, שהרי יש לו תיקון במעשה.
Rabbi Akiva holds that the positive mitzva: You shall leave, indicates that one leaves gleanings, forgotten sheaves, and pe’a in the field from the outset, and is not in effect after he violates the prohibition of: You shall not wholly reap. If one fails to fulfill that mitzva, he violates full-fledged prohibitions punishable by lashes. However, Rabbi Yosei HaGelili holds that the positive mitzva: You shall leave, indicates now, after one violated the prohibition. Even if the individual violated the prohibitions and harvested those crops, there is an obligation to rectify his actions by leaving the produce he harvested for the poor. This is not a full-fledged prohibition; rather, it is a prohibition that after violation is transformed into a positive mitzva that rectifies the transgression.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן כֵּיצַד מִתְוַדֶּה עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְחָטָאתִי וְכֵן בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הוּא אוֹמֵר {ויקרא ט״ז:כ״א} וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר {שמות ל״ד:ז׳} נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים עֲוֹנוֹת אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת וְכֵן הוּא אוֹמֵר {במדבר ט״ו:ל״א} הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הָהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ.

§ The Sages taught in the Tosefta: How does he confess? What is the formula of the confession? It is: I have done wrong, I have rebelled, and I have sinned. And likewise, with regard to the scapegoat, it says that the confession is in that order: “And he shall confess over it all of the children of Israel’s wrongdoings and all their rebellions and all their sins” (Leviticus 16:21). And likewise, when God revealed Himself to Moses it says: “Forgiving wrongdoing and rebellion and sin” (Exodus 34:7). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say that the meaning of these terms is: Wrongdoings are intentional transgressions, and likewise it says: “That soul shall be cut off, it bears its guilt” (Numbers 15:31). This refers to sins committed intentionally.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן כיצד מתודה. אומר עויתי פשעתי חטאתי כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן בשעיר המשתלח הוא אומר – עונות תחילה ואח״כ פשעים ואחר כך חטאים.
[סימן תיז]
ת״ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים עונות אלו זדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה.
{מלוקט מתורת האדם: ת״ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים וכן ה״א מלך מואב פשע בי. חטאים אלו השגגות וכה״א נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות חוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקב״ה בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. פשיטא יחיד כרבים הלכה כרבים. מהו דתימא מסתברי׳ טעמא דר״מ דקמסייעי לי׳ קראי דמשה קמ״ל. ההוא דנחית קמיה דרבה עבד כר״מ. א״ל שבקת רבנן ועבדת כר״מ. א״ל אנא כר״מ ס״ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה.
איכא מאן דפסק כר״מ דסתמא דמתניתין התם כוותי׳ דר״מ סתמה רבי. ועוד מהאי דנחית קמי׳ דרבה וא״ל אלא כר״מ ס״ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה ושתיק ליה רבה ולא אהדר ליה לית הילכתא כר״מ אלא כרבנן ש״מ קבלה. וסברא דרבה בתרא הוא וכוותי׳ חזי למיעבד. והדין סברא לרב רי״ץ בן גיאת.
ואיכא מ״ד הלכה כרבנן כדפסיקו בגמרא, והדין סברא דבעל הלכות, ורבינו הגדול ז״ל נמי כרבנן פסק ומסתבר כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובגמרא נמי אמרינן עלה פשיטא ולא חיישי לר״מ ולסתמא דידיה. ועוד לא דחינן מימרא מפורשת דרב מגברא דנחת ולא ידעינן מנו ורבה נמי כרבנן ס״ל דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד. אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתא שתיק מיני׳ ולא אהדריה. הא לכתחלה ודאי הלכתא כרבנן ולית ביה ספק.
וסדר וידוי שכיב מרע כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה. ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בג״ע. וזכני לעוה״ב הצפון לצדיקים.
במדרש קהלת (ד,ב) מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג,כא) ר׳ חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עולם הבא אעפ״י שאינן מתודין:}
וכשהוא מתודה על העולה מתודה תחילה דרך כלל וחוזר ומזכיר הפרט שמתודה עליו והוא שאומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי ואינו משנה בסדר זה ר״ל שיהא מקדים עון לחטאת ופשע לעון שהחטאים אלו השגגות שנ׳ נפש כי תחטא בשגגה והעונות אלו הזדונות שנ׳ הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה והפשעים אלו המרדים ר״ל שעושין אותן להכעיס וראוי להקדים את הקל תחלה כדרך שאמר דוד שגיאות מי יבין וכו׳ גם מזדים וכו׳ וכן הוא אומר בדוד גם כן חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בדניאל ואע״פ שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה פירושו שעושה להם זדונות כשגגות ר״ל להקל בענשם אף בעולם הזה מצד תשובתם וכן הענין בווידויין שכהן גדול מתודה ביום הכפרים הן בוידוי ראשין לעצמו הן בוידוי שני על כל אחיו הכהנים הן בוידוי שלישי על כל ישראל בכלן מסדרין בלשון חטא ועון ופשע ואע״פ שבשעיר המשתלח כתי׳ את כל עונות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם אף הוא פירושו עונות ופשעים אחר שיתודה על החטאים וזהו לשון לכל חטאתם:
עויתי פשעתי חטאתי כו׳. נראה דודאי ר״מ נמי ס״ל עון הוא מזיד ופשע הוא מרד וחטא הוא שוגג כדמוכחי קראי דמייתי לקמן אלא דטעמו שיתודה מקודם על הזדונות שהם שכיחים בעושה לתיאבון ואח״כ על המרדים שהם להכעיס ואינו שכיח ומצוי כ״כ ואח״כ על החטאים שאינן מצוים וידועים כלל אלא דלא חש ר״מ להא דמקשי ליה חכמים ומאחר שהתודה על הזדונות כו׳ חוזר ומתודה על השגגות כו׳ דאפשר אם לא יתודה גם על השגגות הם יכריעו לחובה והזדונות ומרדות לא ימחלו לו וק״ל:
חטאנו עם אבותינו כו׳. יש לדקדק בהאי קרא שאמר עם אבותינו גבי חטא שהוא שוגג ולא אמר כן בעון ורשע שהם מזיד ומרד ונראה משום דמזיד ומרד שהם בכוונה ודאי עון עצמו הוא משא״כ חטא שהוא השוגג בלא כוונה וידיעה אפשר ששגג כן משום דלא למדוהו אבותיו שהוא עבירה ואילו למדוהו אבותיו שהוא עבירה לא בא כלל לידי חטא זה לזה אמר חטאנו עם אבותינו שהם חטאו עמנו על שלא למדו עמנו יפה וק״ל:
וכן בשלמה כו׳. בכל הני קראי דמייתי מדוד ושלמה ומדניאל בכולהו שוון דמקדים בהו החטא שהוא השוגג מיהי הרשענו הנאמר בהנהו קראי אין לו משמעות אחד דבקרא דדוד משמע שהוא מרד ובקרא דשלמה משמע שהוא מזיד ובדניאל אין בו הכרע והוא נקט ד׳ חלוקות בעבירות כמ״ש בד׳ חלוקי כפרה בפ׳ יוה״כ ולפי זה נראה דהרשע הוא קרוב למזיד וקרוב למרד והוא ממוצע ביניהם ונראה שע״פ ג׳ חלוקי עבירות אלו לפי גודל העבירה ראוי להיות עונשן אשר ע״ז כוונו במדרש שאמרו שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה אמרה הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב״ה אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב קחו עמכם דברים וגו׳ הה״ד טוב וישר ה׳ וגו׳ דאינו נראה דפליגי אבל כ״א גוזר ואומר העונש על א׳ מהני ג׳ חלוקי עבירות דלפי גודל העבירה יהיה עונשו וע״פ מה שאמרו בפ׳ יוה״כ בארבעה חלוקי כפרה ע״ש ואמר כי החכמה תתן עונש למזיד שיתכפר ביסורין והיינו חטאים תרדף רעה כמ״ש ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך וגו׳ וזש״ה ביום רעה ראה דהיינו ביום רעה שיבואו עליך יסורין ראה תשובה והנבואה תתן עונש לפושע ומורד שהמיתה ממרקת כמ״ש הנפש החוטאת היא תמות והתורה תתן עונש לשוגג שהוא הקרבן והקב״ה במדת חסדו אמר יעשה תשובה ויתודה כו׳ דאין לך דבר שעומד בפני התשובה וז״ש טוב וישר ה׳ וגו׳ שהוא יורה חטאים בדרך בלא עונש ומיתה רק בתשובה שלימה והוא מבואר דג׳ חלוקי עבירות אלו באים לפי כח א׳ מג׳ נפשות שיש לאדם כמ״ש הרמב״ם בח׳ פרקים והם טבעית וחיונית ונפשית ובעלי קבלה קראום נפש רוח נשמה ולפיהן יהיה פעולת אדם הן לטוב הן לרע ואלו ג׳ חלוקי עבירות חטא עון ופשע שהם שוגג ומזיד ומרד יבואו מהן שהטבעי הוא פועל בלא כוונה ויצא ממנו השוגג והחיוני שבו כח התאוה יפעל המזיד בכוונה ורצון והנשמה שהוא כח השכלי הוא בודאי פועל הפשע שיודע רבונו ומורד בו והוא ענין המדרש שאמרו בערב ר״ה מוותר להן הקב״ה שליש ובי׳ ימי תשובה שליש וביוה״כ שליש ויש מקשים בזה כיון דב׳ שלישים כבר נתכפרו קודם יוה״כ וא״כ מאי רבותיה דיוה״כ הא אמרי׳ ורב חסד מטה כלפי חסד אלא די״ל דחלקי השלישיות אינן שוין דשליש דערב ר״ה לא נתכפר בו רק השוגג ובי׳ ימי תשובה המזיד וביוה״כ המרד:
ר״מ ס״ל כדכתיב באורייתא כו׳. נראה מפרש״י דהיינו קרא דוידוי יוה״כ אבל קרא דמשה נושא עון ופשע השיבו חכמים עליה דה״ק עשה להן זדונות כשגגות ומיהו למאי דקי״ל הלכתא כחכמים צ״ל דלא חשו חכמים להשיב כלל אההוא קרא דוידוי יוה״כ דהא לא קאמר קרא ואת כל חטאתם כמ״ש את כל עונות וגו׳ ואת כל פשעיהם אלא דה״ק לכל חטאתם שהתודה כבר יתודה גם על כל עונות וגו׳ ואת כל פשעיהם וגו׳ והיינו כחכמים ודו״ק:
א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כיצד מתודה מהו סדר המילים בוידוי — ״עויתי פשעתי וחטאתי״ וכן בשעיר המשתלח הוא אומר בכתוב לפי הסדר זה: עוונות, פשעים, חטאים, שכן נאמר: ״והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם״ (ויקרא טז, כא). וכן בהתגלות ה׳ למשה הוא אומר: ״נשא עון ופשע וחטאה״ (שמות לד, ז), אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים שתוכן הדברים הוא כי עונות אלו הזדונות (עבירות שעושים בזדון) וכן הוא אומר בכתוב: ״הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה״ (במדבר טו, לא) הרי שמדובר על עבירות שעושה אדם במזיד.
§ The Sages taught in the Tosefta: How does he confess? What is the formula of the confession? It is: I have done wrong, I have rebelled, and I have sinned. And likewise, with regard to the scapegoat, it says that the confession is in that order: “And he shall confess over it all of the children of Israel’s wrongdoings and all their rebellions and all their sins” (Leviticus 16:21). And likewise, when God revealed Himself to Moses it says: “Forgiving wrongdoing and rebellion and sin” (Exodus 34:7). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say that the meaning of these terms is: Wrongdoings are intentional transgressions, and likewise it says: “That soul shall be cut off, it bears its guilt” (Numbers 15:31). This refers to sins committed intentionally.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) פְּשָׁעִים אֵלּוּ הַמְּרָדִים וְכֵן הוּא אוֹמֵר {מלכים ב ג׳:ז׳} מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי וְאוֹמֵר {מלכים ב ח׳:כ״ב} אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא לְכׇל חַטֹּאתָם אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת וְכֵן הוּא אוֹמֵר {ויקרא ד׳:ב׳} נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת.

Rebellions are rebellious transgressions, when one not only intends to violate a prohibition but does so as an act of defiance against God. And likewise, it says: “The king of Moab rebelled [pasha] against me” (II Kings 3:7). And it is said: “Then Livna rebelled at that time” (II Kings 8:22). With regard to the phrase: All of their sins, these are unwitting sins. And it says: “If a soul should sin unwittingly” (Leviticus 4:2). In light of these definitions the sequence suggested by Rabbi Meir is unlikely, as once he confessed the wrongdoings and rebellions, does he then confess the unwitting sins?
רי״ףרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המרדים – העושה להכעיס.
מלך מואב פשע בי – מרד בי.
אז תפשע לבנה – מרדו יושבי לבנה על מלך יהודה.
חוזר ומתודה כו׳ – בתמיה אם על זדונות ימחלו לו אין צריך לבקש שוב על השגגות.
פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי חטאים אלו שגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות [חוזר ומתודה על השגגות].
פשעים אלו המרדים, שלא די שחטא במזיד, אלא שעושה זאת כיון שמורד בקדוש ברוך הוא, וכן הוא אומר במקרא: ״מלך מואב פשע בי״ (מלכים ב׳ ג, ז), כלומר: מרד בי. ואומר: ״אז תפשע לבנה בעת ההיא״ (מלכים ב׳ ח, כב), ואילו ״לכל חטאתם״ — אלו השגגות, וכן הוא אומר: ״נפש כי תחטא בשגגה״ (ויקרא ד, ב). ואם כן לפי משמעות הדברים לא יתכן הסדר שהציע ר׳ מאיר, כי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות?!
Rebellions are rebellious transgressions, when one not only intends to violate a prohibition but does so as an act of defiance against God. And likewise, it says: “The king of Moab rebelled [pasha] against me” (II Kings 3:7). And it is said: “Then Livna rebelled at that time” (II Kings 8:22). With regard to the phrase: All of their sins, these are unwitting sins. And it says: “If a soul should sin unwittingly” (Leviticus 4:2). In light of these definitions the sequence suggested by Rabbi Meir is unlikely, as once he confessed the wrongdoings and rebellions, does he then confess the unwitting sins?
רי״ףרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אאֶלָּא כָּךְ הָיָה מִתְוַדֶּה חָטָאתִי וְעָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וְכוּ׳ וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר {תהלים ק״ו:ו׳} חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר {מלכים א ח׳:מ״ז} חָטָאנוּ (וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ) וְכֵן בְּדָנִיֵּאל הוּא אוֹמֵר {דניאל ט׳:ה׳} חָטָאנוּ (וְהֶעֱוִינוּ) וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רבש״ערִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת.

Rather, this is the manner in which he confesses: I have sinned, I have done wrong, and I have rebelled before You, I and my household. And likewise, with regard to David it says in this sequence: “We have sinned along with our forefathers, we have done wrong, we have performed evil” (Psalms 106:6). And likewise, with regard to Solomon it says: “We have sinned, and we have done wrong, we have done evil” (I Kings 8:47). And likewise, with regard to Daniel it says: “We have sinned, and we have done wrong, and we have done evil, and we have rebelled” (Daniel 9:5). However, according to this interpretation, what is the rationale for the sequence of that which Moses said: Forgiving wrongdoing and rebellion and sin, where sin appears last? Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, when the Jewish people sin before you and repent, render their intentional sins like unwitting ones, forgive wrongdoing and rebellion as if they were sin.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי כו׳ ואסיקנא אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכתא כחכמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשה להן זדונות כשגגות – והכי קאמר נושא עון ופשע כחטאת שוגג.
אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו והעוינו והרשענו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו עוינו והרשענו אלא מה שאמר משה נושא עון וגו׳ אמר משה לפני הקב״ה בשעה שחוטאין ישראל לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות.
עשה זדונות כשגגות. וכן יש נמי לפרושי לקרא דוהתודה עליו שהתוודה עליו שיעשה פשעים ועונות1 עליהם כחטאתם:
1. צ״ל שלהם.
אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי. וכן בדוד הוא אומר לפי סדר זה: ״חטאנו עם אבתינו העוינו הרשענו״ (תהלים קו, ו), וכן בשלמה הוא אומר: ״חטאנו והעוינו רשענו״ (מלכים א׳ ח, מז), וכן בדניאל הוא אומר: ״חטאנו ועוינו הרשענו ומרדנו״ (דניאל ט, ה). אולם לפי זה מהו הסדר בלשון הדברים שאמר משה ״נשא עון ופשע וחטאה״? שהרי בדבריו לשון ״חטאה״ הוא האחרון! — כך יש להבין: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה — עשה להם זדונות כשגגות ולכן יהא נושא (מוחל) על עון ופשע כאילו היתה זו חטאה, כלומר שגגה.
Rather, this is the manner in which he confesses: I have sinned, I have done wrong, and I have rebelled before You, I and my household. And likewise, with regard to David it says in this sequence: “We have sinned along with our forefathers, we have done wrong, we have performed evil” (Psalms 106:6). And likewise, with regard to Solomon it says: “We have sinned, and we have done wrong, we have done evil” (I Kings 8:47). And likewise, with regard to Daniel it says: “We have sinned, and we have done wrong, and we have done evil, and we have rebelled” (Daniel 9:5). However, according to this interpretation, what is the rationale for the sequence of that which Moses said: Forgiving wrongdoing and rebellion and sin, where sin appears last? Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, when the Jewish people sin before you and repent, render their intentional sins like unwitting ones, forgive wrongdoing and rebellion as if they were sin.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים פְּשִׁיטָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים מַהוּ דְּתֵימָא מִסְתַּבֵּר טַעְמֵיהּ דר׳דְּרַבִּי מֵאִיר דְּקָמְסַיַּיע לֵיהּ קְרָא דְּמֹשֶׁה קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

Rabba bar Shmuel said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis. The confession begins with the unwitting sins and concludes with the severe rebellions. The Gemara expresses surprise concerning the need for this ruling: It is obvious that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, based on the principle: In a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. The Gemara answers: Lest you say in this case that the rationale for the opinion of Rabbi Meir is reasonable, as the verse with regard to Moses is written in the order stated by Rabbi Meir and supports his opinion, therefore Rabba bar Shmuel teaches us that the halakha is nevertheless in accordance with the opinion of the Rabbis.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואף על פי דר׳ מאיר מסייע ליה קרא וההוא מרבנן דנחת קמיה דרבא ועבד כר׳ מאיר ואמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה הלכתא כחכמים ולא משגחינן להני כלהו דהא איפרקן כולהו ופשוטין הן.
ירושלמי תנא כיצד מתודים אומר עויתי פשעתי חטאתי כו׳ – א״ר חגי בראשונה אומרים אנא השם ובשניה אומרים אנא בשם ואמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות כו׳ ומתני׳ בתרווייהו קתני אנא השם. וקיימא לן כמתני׳ דלגבי ר׳ לא משגחינן ברבי חייא דאמר [ביבמות מג וכי] ר׳ לא שנא ר׳ חייא מנא ליה. ועוד יש לומר כיון שאין בהתוספתא אלא עויתי פשעתי בלא הזכרת אנא השם בתחלה כלל בא ר׳ חגי לומר בראשונה ובשניה מזכיר בשניהן אנא השם והרואה טעה.
ירושלמי חד אסי אמר לר׳ פנחס תא נמסור לך השם א״ל לית אנא יכול דאנא אכיל מעשר ואמר רב דרגיל בשם לא יכיל מיכול מבר נש כלום. ואסיקנא לא מסרינן ליה לרמאין.
תנו רבנן וכפר בכפרת דברים כלומר הכפרה בוידוי או אינו אלא בדמים כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר המשתלח מה כפרה האמורה בשעיר המשתלח בכפרת דברים והוא הוידוי אף כפרה בפר וידוי ואם יש לך לומר למוד כפרה כפרה משעיר הנעשה בפנים שהוא כפרת הדם הרי הוא אומר והקריב וכיפר ועדיין לא נשחט נתברר כי כפרה זו כפרה בדברים (היא שנינו) [הא דשנינו] במשנתנו סידור הוידוי אנא השם כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקא מסייע ליה קרא – דוידוי יוה״כ גופיה.
ואמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמא דר׳ מאיר דקא מסייע ליה קראיא (קמ״ל)⁠ב וידויג דשעיר קמ״ל.
א. צ״ל קרא. עי׳ ראבי״ה כ״ב עמ׳ קלא ובהערה שם.
ב. נראה שסומן למחיקה בכתה״י.
ג. כפירש״י דהמכוון הוא פסוק דוידוי יוהכ״פ גופיה. ונראה שהכי גריס רבינו בגמרא, שכן הלשון אב״א גם בראבי״ה סי׳ תקכח אות כד.
הלכה כדברי חכמים. מיכן י״ל בוידוי יוה״כ תחילה חטאתינו עונותינו ופשעינו:
מהו דתימא מסתבר טעמא דר׳ מאיר דמסייעי ליה קראי – פי׳ קראי וכדאמרי׳ בסמוך אנא כר׳ מאיר סבי׳ לי כדכתיב בספר אורייתא דמשה. וכן פרש״י ז״ל דמסייע ליה קרא דכתיב ביום הכפורים עצמו בוידוי השעיר והא עדיף מכולהו קראי ויש שפוסקי׳ הלכה כרבי מאיר דסתם מתני׳ כותיה וכההוא דנחית קמיה דרבה דהא רבה שתיק ליה ולא אהדריה. אבל הגאונים פסקו כרבנן כדפסק רב בהדיא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ורבא נמי הכי סבי׳ ליה ואתמה על ההוא דהוה נחית קמיה ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר׳ מאיר וכן עיקר. וכן המנהג בכל הארצות האלו. אבל יש מקומות בספרד ואשכנז שנוהגין כדברי ר׳ מאיר. ורבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל הכריע כדברי הגאונים ז״ל ותו לא מידי.
אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים, שסדר הדברים הוא ״חטאתי עויתי פשעתי״. ותוהים על פסק הלכה זה: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא כלל ידוע הוא: יחיד ורבים הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] במקרה זה, כיון שמסתבר טעמיה [טעמו] של ר׳ מאיר דקמסייע ליה קרא [שמסייע לו הכתוב] של משה שבו מפורש סדר הדברים כדבריו ולכך תהא הלכה כמותו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הלכה כחכמים.
Rabba bar Shmuel said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis. The confession begins with the unwitting sins and concludes with the severe rebellions. The Gemara expresses surprise concerning the need for this ruling: It is obvious that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, based on the principle: In a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. The Gemara answers: Lest you say in this case that the rationale for the opinion of Rabbi Meir is reasonable, as the verse with regard to Moses is written in the order stated by Rabbi Meir and supports his opinion, therefore Rabba bar Shmuel teaches us that the halakha is nevertheless in accordance with the opinion of the Rabbis.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה וַעֲבַד כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר א״לאֲמַר לֵיהּ שָׁבְקַתְּ רַבָּנַן וְעָבְדַתְּ כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר א״לאֲמַר לֵיהּ כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לִי כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרָיְיתָא דְּמֹשֶׁה.:

The Gemara relates that there was a certain person who descended to lead the prayers before Rabba, and he performed the confession sequence in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Rabba said to him: Have you forsaken the opinion of the Rabbis, who are the many, and performed the confession sequence in accordance with the opinion of Rabbi Meir? That person said to Rabba: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as it is written explicitly in the Torah of Moses.
רי״ףרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דנחית – שליח צבור שמסדר בתפלתו של יום הכפורים סדר עבודותיו של כהן גדול על שם ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד).
ההוא דנחת קמיה דר׳ אבאא אמר כר׳ מאיר. א״ל שבקת רבנן ועבדת כר׳ מאיר א״ל כר׳ מאיר סבירא לי כדכת׳ וידוי בספר אורייתא דמשה. ומיהו אנן כרבים אית לן למיעבד. ועוד דפסקו הלכה כחכמים. ועוד דר׳ אבא לא ניחא ליה במאי דעבד וא״ל שבקת רבנןב, וא״לג כרבנן סבירא ליהד. וכן בתורת כהנים (פ׳ אחרי ספ״ב) תנינא כרבנן חטאתי עויתי פשעתיה.
א. לפנינו דרבא [בדפו״א דרבה]. וכבספרנו כן גם בראבי״ה שם.
ב. בדפוס נוסף ׳ועבדת כר״מ׳ וליתא בכתה״י ומיותר הוא שעיקר דיוקיה משבקת רבנן.
ג. אולי צ״ל: אלמא כרבנן סבירא ליה. [בכתה״י: ואמ׳].
ד. כך בכתה״י. בדפוסים לי. וטס״ה.
ה. והו״ד רבינו בראבי״ה שם.
מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד לפני התיבה לפני] רבה ועבד [ועשה] כסדר הוידוי של ר׳ מאיר, אמר ליה [לו] רבה: שבקת רבנן [עזבת את שיטת חכמים] שהם רבים ועבדת [ועשית] כשיטת ר׳ מאיר?! אמר ליה [לו] אותו אדם: אני כשיטת ר׳ מאיר סבירא לי [סבור אני], כדכתיב [כפי שנאמר] מפורש בספר אורייתא דמשה [תורת משה].
The Gemara relates that there was a certain person who descended to lead the prayers before Rabba, and he performed the confession sequence in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Rabba said to him: Have you forsaken the opinion of the Rabbis, who are the many, and performed the confession sequence in accordance with the opinion of Rabbi Meir? That person said to Rabba: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as it is written explicitly in the Torah of Moses.
רי״ףרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן וְכִפֶּר בְּכַפָּרַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַתָּה אוֹמֵר בְּכַפָּרַת דְּבָרִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כַּפָּרַת דָּמִים.

§ The Sages taught in a halakhic midrash that it is written: “And Aaron is to offer his own bull as a sin-offering and atone for himself and for his household” (Leviticus 16:6). Apparently, the verse is speaking of atonement achieved through words of confession. Do you say it is atonement achieved through words, or perhaps it is only atonement achieved through sprinkling blood, as each mention of atonement associated with an offering involves the sprinkling of blood on the altar?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכפר – מה שאמור בפרו וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז) דברי וידוי.
ב תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש ההלכה: נאמר: ״והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו״ (ויקרא טז, ו), ויש לומר כי בכפרת דברים שבוידוי הכתוב מדבר. אתה אומר בכפרת דברים, או אינו אלא כפרת דמים שכל כפרה האמורה בקרבן היא בהזאת הדם על המזבח.
§ The Sages taught in a halakhic midrash that it is written: “And Aaron is to offer his own bull as a sin-offering and atone for himself and for his household” (Leviticus 16:6). Apparently, the verse is speaking of atonement achieved through words of confession. Do you say it is atonement achieved through words, or perhaps it is only atonement achieved through sprinkling blood, as each mention of atonement associated with an offering involves the sprinkling of blood on the altar?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הֲרֵי אֲנִי דָּן נֶאֶמְרָה כָּאן כַּפָּרָה וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן כַּפָּרָה מָה כַּפָּרָה הָאֲמוּרָה בַּשָּׂעִיר דְּבָרִים אַף כַּפָּרָה הָאֲמוּרָה בַּפָּר דְּבָרִים.

I will infer via a verbal analogy: Atonement is stated here, with regard to the bull of the sin-offering, and atonement is stated there, with regard to the scapegoat: “And the goat designated by the lottery for Azazel shall be left standing alive before God, to atone with it” (Leviticus 16:10). Just as the atonement that is stated with regard to the goat is atonement achieved through words, as neither is the goat slaughtered nor is its blood sprinkled on the altar, so too, the atonement stated with regard to the bull refers to atonement achieved through words.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמר להלן בשעיר המשתלח יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו (שם).
הרי אני דן בגזירה שוה: נאמרה כאן בפר החטאת לשון ״כפרה״ ונאמרה להלן בשעיר המשתלח לשון ״כפרה״ (״והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו״. ויקרא טז, י) מה ״כפרה״ האמורה בשעיר כפרת דברים שהרי אינו נשחט, ואין דמו נזרק על המזבח, אף ״כפרה״ האמורה בפר — דברים.
I will infer via a verbal analogy: Atonement is stated here, with regard to the bull of the sin-offering, and atonement is stated there, with regard to the scapegoat: “And the goat designated by the lottery for Azazel shall be left standing alive before God, to atone with it” (Leviticus 16:10). Just as the atonement that is stated with regard to the goat is atonement achieved through words, as neither is the goat slaughtered nor is its blood sprinkled on the altar, so too, the atonement stated with regard to the bull refers to atonement achieved through words.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {ויקרא ט״ז:י״א} וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וַעֲדַיִין לֹא נִשְׁחַט הַפָּר.

And if it is your wish to state a claim rejecting that proof, there is a different proof. It says: “And Aaron shall then offer his bull of sin-offering and atone for himself and his household. And he shall slaughter his bull of sin-offering” (Leviticus 16:11). Here, the term atonement is used despite the fact that the bull has not yet been slaughtered. Apparently, the atonement of the bull is achieved through confession and not through sprinkling the blood.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם נפשך לומר – להשיב תשובה על גזירה שוה זו לומר שאין וכפר אלא במתן דמים על כרחך מיניה וביה תיפוק לך דלא אפשר למימר הכי שהרי הוא אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ואחר כך ושחט את פר החטאת וגו׳ על כרחך וכפר בעדו ועדיין לא נשחט אלמא כפרה זו בדברים היא.
ואם נפשך (רצונך) לומר ולטעון דבר כנגד הוכחה זו, הרי לך הוכחה נוספת: הרי הוא אומר: ״והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו״ (ויקרא טז, יא), הרי שנאמרה לשון כפרה אף שעדיין לא נשחט הפר והרי זו הוכחה שכפרה זו כפרת דברים בוידוי היא, ולא בזריקת הדם.
And if it is your wish to state a claim rejecting that proof, there is a different proof. It says: “And Aaron shall then offer his bull of sin-offering and atone for himself and his household. And he shall slaughter his bull of sin-offering” (Leviticus 16:11). Here, the term atonement is used despite the fact that the bull has not yet been slaughtered. Apparently, the atonement of the bull is achieved through confession and not through sprinkling the blood.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַאי וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים שֶׁכַּפָּרָתוֹ בְּדָמִים הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וְכִפֶּר וַעֲדַיִין לֹא נִשְׁחַט הַפָּר

The Gemara seeks to clarify the midrash: What is the meaning of: And if it is your wish to say, which indicates that there is room to undermine the first source? Why is a second source required? The Gemara answers: And if you say that instead of deriving the atonement of the bull from the atonement of the scapegoat, let us derive it from the goat that is offered within, whose atonement is achieved through sprinkling its blood in the innermost sanctum; therefore, it was taught in the baraita that it says: And atone, and the bull has not yet been slaughtered.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אם נפשך לומר – מה היה להשיב לו דאיצטריך ליה טעמא אחרינא.
וכי תימא נילף – האי וכפר מכפרה דכתיבא בשעיר הפנימי דכתיב וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל וההיא במתן היא דבתר מתן דמים כתובה ועוד שאין בו וידוי.
ומבררים במדרש זה: מאי [מה] פירוש האמור בו ״ואם נפשך לומר״, שמובן ממנו שיש מקום לערער את תוקפו של הטעם הראשון, ומה היא הקושיה שרמז לה? — הוא הדבר: וכי תימא [ואם תאמר] שבמקום ללמוד משעיר המשתלח נילף [נלמד] משעיר הנעשה בפנים, נלמד מהשעיר שמביאים דמו לפני ולפנים שכפרתו בדמים, אם כן הרי הוא אומר כנגד זה ״וכפר״ — ועדיין לא נשחט הפר.
The Gemara seeks to clarify the midrash: What is the meaning of: And if it is your wish to say, which indicates that there is room to undermine the first source? Why is a second source required? The Gemara answers: And if you say that instead of deriving the atonement of the bull from the atonement of the scapegoat, let us derive it from the goat that is offered within, whose atonement is achieved through sprinkling its blood in the innermost sanctum; therefore, it was taught in the baraita that it says: And atone, and the bull has not yet been slaughtered.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא לו:, ר׳ חננאל יומא לו:, רי"ף יומא לו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יומא לו:, ראב"ן יומא לו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יומא לו:, תוספות ישנים יומא לו:, רמב"ן יומא לו:, בית הבחירה למאירי יומא לו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא לו:, מהרש"א חידושי אגדות יומא לו:, גליון הש"ס לרע"א יומא לו:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא לו:

Yoma 36b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 36b, R. Chananel Yoma 36b, Rif by Bavli Yoma 36b, Rashi Yoma 36b, Raavan Yoma 36b, Tosafot Yoma 36b, Tosefot Yeshanim Yoma 36b, Ramban Yoma 36b, Meiri Yoma 36b, Ritva Yoma 36b, Maharsha Chidushei Aggadot Yoma 36b, Gilyon HaShas Yoma 36b, Steinsaltz Commentary Yoma 36b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144