×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְאֵתוּיֵי קָטָן פּוֹרֵחַ?.
to include a mature minor? Explain the baraita as follows: A minor who grew two hairs is included in a zimmun, and we are not exacting with regard to a minor to ascertain whether or not he has reached the age of majority.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות מח ע״א} אמר רב נחמן קטן [היודע]⁠1 למי מברכין מזמנין עליו וכן הילכתא ואמרי רבואתא2 והוא שנכנס בשנת שלש עשרה (שנה)⁠3 אע״ג דלא פרח אבל קטן שלא הגיע לשלש עשרה (שנה4) אע״ג דפרח אין מזמנין עליו ואנן
לא סבירא לן הכי דכיון דקארו5 ליה קטן אפי׳ בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו והכין6 חזינן7 לגאון8:
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמא דרב תשעה שאכלו דגן ואחד אכל9 ירק מצטרפין10 ואפילו טיבל11 עימהן בציר12 או ששתה כוס אחד מצטרף13 ואפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין14 לברך לאלהינו15 אבל ששה לא דבעינן רובא דמינכר והני מילי [לענין אצטרופי]⁠16 אבל להוציא רבים17 ידי חובתן אינו מוציא18 עד שיאכל כזית דגן. [וקאמרי19 רבנן דוקא אצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן20].
1. היודע: גנב, גפא, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה, וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ה:ז). כ״י א, דפוסים: ״שיודע״.
2. רבואתא: גנב: ״מקצת רבואתא״. כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״רבואתא ז״ל״. השווה ערוך (פרח). אפשר שרומז לר״ח, וכן בשמו באור זרוע (סי׳ קצו).
3. בשנת שלש עשרה: כ״י פריס 312: ״בשתא דתליסר״. כ״י א: ״בשנת שלש עשרה שנה״.
4. שנה: רק כ״י א.
5. דקארו: כ״י נ, כ״י פריס 312: ״דקרי״.
6. והכין: גנב, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה: ״והכי״.
7. חזינן: דפוסים, אשכול, רא״ה: ״חזינא״.
8. לגאון: גנב, גפא, רא״ה: ״לגאון ז״ל״. בערוך (פרח),וכן ברשב״א בשם ר׳ האי גאון. וכן בפירוש רה״ג לברכות.
9. אכל: חסר בכ״י פריס 312, רא״ה.
10. מצטרפין: כ״י פריס 312: ״מצטרף״.
11. טיבל: גקא, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״טבל״.
12. בציר: גנב: ״בזיר״.
13. מצטרף: דפוסים: מצטרפין.
14. מצטרפין: כ״י פריס 312: ״מצטרף״.
15. לברך לאלהינו: וכן: דפוס קושטא, גנב. כ״י קרפנטרץ: ״לברך נברך לאלהינו״. גקא, כ״י נ, רא״ה: ״לומר נברך לאלהינו״. כ״י פריס 312: ״לומר נברך אל אלהינו״. אשכול, דפוסים: ״לנברך לאלהינו״. ראה במשנה הבאה.
16. לענין אצטרופי: גפא. כ״י א רק: ״לאצטרופי״ כלשון הגמרא. גנב, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה, דפוסים: ״לענין אצטרופי לבי עשרה״. גכז, כ״י קרפנטרץ: ״לאצטרופי לבי עשרה״.
17. רבים: גכז: ״אחרים״.
18. אינו מוציא: חסר בכ״י פריס 312, רא״ה.
19. וקאמרי: גנב: ״וקא אמרי״. אשכול: ״ואמרי״.
20. וקאמרי...דגן: גכז, גנב, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, דפוסים, וכן פסק הרמב״ם במשנ״ת הל׳ ברכות (ה:ח). מובא ברשב״א בשם ״כתב הרב בהילכותיו״, ובתלמיד ר׳ יונה בשם ״וכת׳ רי״ף״ (וראה שם הביא סברא שאין לחלק בין י׳ ו-ג׳). חסר ב-גפא, ואפשר שהשמיטו ע״פ הדומות, אלא שאיננו גם ברא״ה ובפי׳ ר׳ יונתן. לכן אפשר גם שהיא תוספת המחבר שלא הגיעה לידיעת כל המעתיקים.
לאתויי קטן פורח – שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י״ג שנים ויום אחד.
[במאור דף לה: ד״ה והא דאמר ר׳ יהושע. לרי״ף סי׳ קעז (ברכות דף מח.)]
כתוב שם: והא דאמר ר׳ יהושע בן לוי קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושים אותו סניף לעשרה וכו׳.
אמר אברהם: [כמה הוא מבעט ברבותיו], שאף1 הגאון ז״ל כך כתב2 בפירוש דהנך שית שמעתתא לית הלכתא כוותייהו וקמייתא הא דר׳ יהושע בן לוי. [ולא] עוד [אלא שהוסיף לבעט], דר׳ יהושע בן לוי אמר קטן והוא אמר קטנים, ובעל הלכות3 אמר דלתפלה עד שיביא שתי שערות גמורים ולא סגי ליה בפורח. וכבר כתבתי בהלכות4 מה שנראה לי מפסק ההלכה וסייעתי דברי גאון שאמר דבעינן פורח ויודע למי מברכים, פורח ממתניתא [דף מז:] ויודע למי מברכין מדרב נחמן [דף מח.], דשמעתתא אדחו מתניתי לא אידחיו.⁠5
1. כמה הוא מבעט ברבותיו שאף – כ״י, הרי בעט ברבותיו, שהרי – כ״י המבורג
2. הובא בראבי״ה (ברכות (סי׳ קכח עמ׳ 112 ע״ש בהערה 18 ש.נ.), וברשב״א ברכות דף מז:, וברשב״ץ שם.
3. הל׳ צורכי צבור (ח״א עמ׳ 471-2, מהדורת הילדסהיימר, ירושלם תשלב)
4. תמים דעים סי׳ א, תשובות ופסקים סי׳ יב, ועיין בשו״ת רשב״א ח״א סי׳ רלט תשובת הראב״ד.
5. עיין בספר ההשלמה ברכות דף מז: ד״ה אמר ר׳ יהושע בן לוי, ובספר המאורות (שם דף מח. ד״ה קטן)
גמרא שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד. נ״ב ותימה שבקהלת רבה אייתי האי עובדא ומסיק לשם שיאכל:

איזו אכילה מצרפת לזימון

ציון ב-ו.
גמרא. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק - מצטרפין. אמר רבי זירא: בעאי מיניה מרב יהודה: שמנה מהו? שבעה מהו? אמר לי: לא שנא; ששה - ודאי לא מיבעיא לי. אמר ליה רבי ירמיה: שפיר עבדת דלא איבעיא לך; התם טעמא מאי - משום דאיכא רובא? הכא נמי איכא רובא! ואיהו סבר: רובא דמינכר בעינן.
...אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. מתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עלה והסיב עמהם, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת - מצטרף! אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן - עד שיאכל כזית דגן...
אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא: הלכתא, אכל עלה ירק ושתה כוס של יין - מצטרף, להוציא - אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה. שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן - מצטרפין לזמן בשם, והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת, אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק - אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר. במה דברים אמורים? בעשרה, אבל בשלשה - צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין.(רמב״ם ברכות ה, ח)
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק - מצטרפין להזכיר שם, ואפילו לא טובל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה, חוץ מן המים - מצטרף עמהם, והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת, ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק - מצטרפין, אבל ששה - לא, דרובא דמינכר בעינן.
המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואינו נפטר בברכת המזון של אלו. במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל? להצטרף לעשרה, אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת, ויש אומרים דבכזית דגן מהני אפילו אינו פת, ויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני, הילכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת - מוטב, ואם אינו רוצה - לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר, ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר - יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת.
חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כלם יודעים לברך - מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים, ואם אין יודעים כלם לברך - מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. וכו׳.(שו״ע אורח חיים קצז, ב-ד)

א. לזימון של עשרה.

רש״י (ד״ה ואיהו) מפרש שלרבי ירמיה אין ספק שאף ששה שאכלו דגן וארבעה שאכלו ירק מצטרפים לזימון, כיון שהרוב אכלו דגן, ורבי זירא מסתפק בדבר שמא צריך רוב הניכר, ורק אם שבעה אכלו דגן מצטרפים עמהם שלושה שאכלו ירק לזימון של עשרה.
האור זרוע (ח״א סי׳ קצז) כותב שלפי פירוש זה יש לפסוק כרבי ירמיה שארבעה שאכלו ירק מצטרפים, כיון שאף רבי זירא אינו חולק עליו אלא מסתפק בדבר. כך פוסק האור זרוע להלכה, ומביא ראיה מהירושלמי (הלכה ב) שם שאלו אפילו על מחצה שאכלו דגן ומחצה שאכלו ירק האם מצטרפים, ומשמע מזה שבששה וארבעה אין ספק שמצטרפים, וכן פוסק הרס״ג בסידורו.
אולם בתחילת דבריו מביא האור זרוע שיש הגורסים ״ולא היא, רובא דמינכר בעינן״, ולפי זה הגמרא עצמה דוחה את דברי רבי ירמיה ומסיקה שארבעה שאכלו ירק אינם מצטרפים, וכך אמנם פוסקים התוספות (ד״ה תשעה), הרי״ף (לה, ב), הרא״ש (סי׳ כא), הטור, הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך.
הצל״ח מעיר שלפי פירוש רש״י לא מובנים דברי רבי זירא ״ששה ודאי לא מבעיא לי״, שהרי רבי זירא הסתפק בדבר, ומסביר בשם זקנו ש״ודאי״ הם ראשי תיבות: וד׳ אכלו ירק. הב״ח כותב שרש״י גורס בדברי רבי זירא ״ווי״ במקום ״ודאי״, שהיה מצטער על שלא שאל.

ב. לזימון של שלושה.

התוספות (שם) בשם ר״י, רבינו יונה, הרא״ש, הראבי״ה (סי׳ קכט), הריא״ז (הלכה ב, ז, מובא בשלטי הגבורים) והטור כותבים שאף לזימון של שלושה מצטרפים שנים שאכלו דגן ואחד שאכל ירק, וכך מפורש בברייתא שבירושלמי (שם).
רבינו יונה כותב שכך מוכח מסוגייתנו, שמחלקת בין המברך עצמו שצריך שיאכל דגן כדי להוציא אחרים ידי חובת הברכה, לבין המצטרפים שאינם צריכים לאכול דגן, ואינה מזכירה שיש צורך שכולם יאכלו דגן כשהם שלושה.
לעומת זאת סוברים הרי״ף, השר מקוצי (מובא בתוספות שם), הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והמאירי שבזימון של שלושה צריכים כולם לאכול דגן.
לגבי הברייתא שבירושלמי מבארים השר מקוצי והרשב״א שמסקנת הירושלמי שזו דעת רבן שמעון בן גמליאל, וחכמים חולקים עליו. לדעתם החילוק בין שלושה לבין עשרה הכרחי, כי אחרת יש סתירה בין דברי רבי יוחנן בסוגייתנו, מהם משמע שמי שאכל ירק יכול להצטרף, לבין דבריו בירושלמי, מהם משמע שאינו מצטרף, בעל כרחנו שבירושלמי מדובר על צירוף של שלושה ובסוגייתנו על צירוף של עשרה.
בעל המכתם מדייק מלשון הרי״ף שכותב שלזימון של שלושה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן, שמצטרף גם אם אכל דייסה או מעשה קדרה, ולאו דוקא פת. אולם הרמב״ם מדגיש ששלושה מצטרפים דוקא כשכל אחד מהם אכל כזית פת.
המחבר בשלחן ערוך מביא תחילה את דעת הרמב״ם שאינו מצטרף עד שיאכל כזית פת, אחר כך את דעת הרי״ף שאם אכל כזית דגן מצטרף אף על פי שלא אכל פת, ולבסוף את השיטה המקילה שאף מי שאכל ירק מצטרף. מסקנת המחבר למעשה היא שלכתחילה עדיף לתת לשלישי לאכול פת כדי לצרפו, ואם אינו רוצה לאכול פת - לא יתנו לו לאכול דבר אחר או לשתות כדי שלא להכנס לספק אם מצטרף לזימון, ואם בכל זאת שתה או אכל - מצטרף. כך מובא בהגהות מיימוניות (אות ז) בשם המהר״ם מרוטנבורג.
המגן אברהם (סק״ט) מביא בשם בעל כנסת הגדולה שרבותיו נהגו לתת לשתות למי שאינו רוצה לאכול פת וצירפו אותו לזימון, ומסיים שכן נוהגים.

ג. שתיה.

רב מדבר על צירופו של אחד שאכל ירק, אולם רב חנא בר יהודה בשם רבא מסיק להלכה שגם אם שתה כוס של יין מצטרף. התוספות (ד״ה תשעה) כותבים שכן ההלכה, ששתיה כאכילה. הרא״ש (סי׳ כא) כותב שאם שתה כוס אחד עמהם - מצטרף, ואינו מגביל זאת דוקא לכוס של יין. הבית יוסף כותב שגם כוונת התוספות לכל משקה חוץ ממים שאינם מזינים, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך.
אולם המגן אברהם (סק״ח) כותב שלפי נימוק התוספות ששתיה בכלל אכילה - מסתבר שגם כששותה מים יכול לענות ׳ברוך שאכלנו משלו׳, ובגמרא הזכירו כוס של יין כדי לחדש שאפילו אם שתה יין אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.

ד. שיעור האכילה והשתיה.

המרדכי (סי׳ קעג) כותב שמצטרף דוקא כשאכל כזית וכששתה רביעית. הגר״א (סק״ב) מסביר שלמד זאת מהגמרא שמדברת על תשעה שאכלו דגן ואחד שאכל ירק, משמע שהחילוק הוא רק במין הנאכל ולא בשיעור, וכולם אכלו כזית.
כן היא דעת הראבי״ה (סי׳ קכט) המבאר שהקלו רק קולא אחת, לצרף מי שלא אכל דגן, ולא הקלו לצרפו גם כשלא אכל כשיעור.
אולם הכל בו (סי׳ כה) מסתפק בדבר, שמא אלה שאוכלים ירק או שותים מצטרפים גם בפחות מכשיעור, ורק מי שאוכל פת צריך לאכול כזית, או להיפך, שאוכלי פת אינם צריכים לאכול כזית, ואילו אוכלי ירק מצטרפים דוקא כשאכלו כזית.
המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה כזית ירק) מוכיח מדברי הרא״ה שאף מי שאכל פחות מכזית ירק מצטרף לזימון של עשרה.
המחבר פוסק כמרדכי שרק כשאכל כזית ירק ושתה רביעית מצטרף, אולם הגר״א (שם) ומהר״ץ חיות מוכיחים מהגמרא הקובעת שאפילו אכל עלה של ירק מצטרף, מכאן שאף בפחות מכזית מצטרף.

ה. ברכה אחרונה של המצטרף.

הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות פרק ז, ד) כותב שניתן לצרף דוקא מי שאכל דבר שברכת המזון פוטרתו, כגון שאכל דבר שברכתו בורא נפשות, או שאכל פירות מזינים כתמרים וגרוגרות, אך מי שאכל דבר שאינו נפטר בברכת המזון, כגון ענבים שצריך לברך ברכה אחת מעין שלוש - אינו מצטרף.
אולם מדברי הרשב״א נראה שגם כשאכל דבר שאינו נפטר בברכת המזון יכול להצטרף לזימון, כיון שכל צירופו הוא לצורך הזכרת השם, והוא עצמו יברך אחר כך ברכה אחת מעין שלש שהתחייב בה.
בענין זה כותב הטור שהרא״ש נשאל אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון שהאחרים מברכים והשיב שאינו נפטר, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך.
מדברי הרשב״א משמע שאם שתה יין או אכל תמרים - אינו צריך לחזור ולברך כיון שברכת המזון פוטרת דברים מזינים, ורק כשאכל דבר שברכתו בורא נפשות או פירות אחרים שברכתם מעין שלש - מברך בעצמו. המגן אברהם (סק״ז) כותב שעדיף שגם ביין ובתמרים יכוון שלא לצאת ידי חובה בברכת המזון, כיון שראוי לברך על כל דבר את הברכה הראויה לו.

ו. אכל דבר שברכתו מעין שלש.

הרא״ש (סי׳ כא), ר״י שירליאון והכלבו (סי׳ כה) מסתפקים האם דוקא מי שאכל פת וחייב לברך ברכת המזון יכול להוציא, או אף מי שאכל מיני מזונות שברכתם מעין שלש יכול להוציא, שכן לשון הגמרא הוא שיאכל כזית דגן ולא נזכר שצריך לאכול כזית פת דוקא.
הטור פוסק שגם אם אכל כזית דגן שאינו פת, כגון דייסה, שחייב בברכה מעין שלש - יכול להוציא אחרים, וכנראה מבין מדברי הרא״ש שאינו מסתפק אלא מכריע כך, וכך הוא כותב גם בקיצור פסקי הרא״ש. בדבריו מבואר שאם אכל פרי משבעת המינים - אינו יכול להוציא אף על פי שחייב בברכה מעין שלש, שכן לא אכל דגן.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך כותבים שרק מי שאכל פת יכול להוציא אחרים ידי חובה, ומבאר הגר״א (סק״ד) שמפרשים את מה שנאמר שצריך שיאכל כזית דגן שהכוונה לפת דוקא, שעליה מברכים ברכת המזון.

ז. אכל כזית ואחרים אכלו כדי שביעה.

בעל הלכות גדולות (מובא ברש״י ד״ה עד שיאכל) ובעל ההשלמה כותבים שמי שאוכל כזית יכול להוציא דוקא כשגם האחרים אכלו כזית, ולא כשאכלו כדי שביעה, כיון שחיובם מהתורה והוא חיובו מדרבנן. כך מוכח לדעתם מהסוגיה לעיל (כ, ב) המבארת שבן מברך לאביו דוקא כשהאב אכל שיעור שחיובו מדרבנן, שיכול הבן שחייב בברכה מדרבנן להוציאו, ולא כשאכל האב כדי שביעה, שאין הבן המחוייב מדרבנן מוציא את מי שמחוייב מהתורה.
רש״י, התוספות (ד״ה עד) והרא״ש מקשים על בעל הלכות גדולות מהמסופר בסוגייתנו ששמעון בן שטח רצה להוציא את ינאי וחבורתו למרות שמן הסתם אכלו כדי שביעה, ואף על פי שהגמרא מסיקה שלא הוציאם - הרי זה משום ששתה רק כוס של יין, אך אילו אכל כזית דגן - היה יכול להוציאם.
בעל ההשלמה (לעיל כ, ב) מתרץ שכוונת הגמרא לומר שאפילו לא היה ינאי אוכל אלא כזית לא היה שמעון בן שטח יכול להוציאו מפני ששתה יין ולא אכל.
הכסף משנה (ברכות ה, טו) מתרץ שכוונת הגמרא לומר שאינו מוציא אחרים עד שיאכל דגן בשיעור הראוי, וכיון שיש מי שמוציא כבר כשאכל כזית, כגון שגם האחרים אכלו כזית - נקטה הגמרא שאינו מוציא עד שיאכל כזית.
שיטת הראב״ד (בהשגותיו על הרמב״ם שם ובהשגותיו על המאור, דף יב, א בדפי הרי״ף), הרמב״ן (במלחמת ה׳, יב, א בדפי הרי״ף) והראבי״ה (סי׳ קכט) היא שאף האוכל כזית חייב בברכת המזון מהתורה, ולכן מובן שמי שאכל כזית יכול להוציא אחרים. הרמב״ן מסביר שדברי הגמרא בדף כ, ב שהבן מוציא את האב דוקא כשאוכל שיעור המחייב מדרבנן אינם להלכה.
רש״י סובר שאף על פי שמי שאכל כזית חייבו מדרבנן - יכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה שחיובו מהתורה, כיון שנחשב כמי שמחוייב בדבר. הוא מסביר שדוקא קטן אינו יכול להוציא את אביו כשאכל כדי שביעה, כיון שהבן אינו נקרא מחוייב בדבר אלא אביו הוא שחייב בחינוכו, מה שאין כן בגדול שאכל כזית שדי בשיעור זה כדי שיוכל להוציא אחרים.
התוספות דוחים את דברי רש״י מפני שעדיין לא מובן איך מי שמחוייב מדרבנן מוציא את המחוייב מהתורה, ועוד שאם קטן אינו נקרא מחוייב אפילו מדרבנן - כיצד הוא יכול להוציא את אביו כשאכל שיעור המחייב מדרבנן. רבי עקיבא איגר (בגליון הש״ס) מוסיף להקשות מהסוגיה לעיל (כ, ב) האומרת שאם נשים חייבות בברכת המזון מדרבנן - אינן יכולות להוציא את האנשים שחיובם מהתורה, ומדוע אינן נחשבות כמחוייבות בדבר.
התוספות והרא״ש כותבים שגדול נחשב מחוייב בדבר אף אם לא אכל כלל, כפי ששנינו במסכת ראש השנה (כט, א): ״כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא״, והטעם הוא משום שכל ישראל ערבין זה לזה, ובסוגייתנו שאמרו שצריך שיאכל כזית דגן הרי זה רק כדי שיוכל לזמן ולומר ״שאכלנו משלו״. לעומת זאת קטן אינו נחשב מחוייב בדבר, שכן אפילו אם יאכל כדי שביעה לא יתחייב מהתורה.
לפי הסבר זה יוצא שרק כדי להוציא אחרים ידי חובת זימון צריך שיאכל כזית דגן, אך כשרוצה להוציא את חבירו ידי חובת ברכת המזון ללא זימון - יכול להוציאו אף אם לא אכל כלל, כיון שאינו צריך לומר ״שאכלנו משלו״. אולם הרשב״א והרא״ש מביאים את דברי הירושלמי (ג, ג) שלומד מהפסוק ״ואכלת ושבעת וברכת״ שרק מי שאכל יברך. אמנם הם מבארים שהדרשה היא אסמכתא בעלמא, ומהתורה יכול להוציא אף אם לא אכל כלל, אך מכל מקום יוצא שמדרבנן אינו יכול להוציא את חבירו בברכת המזון אלא אם כן אכל בעצמו כזית דגן.
הטור (קפו) כותב שראה בסמ״ק שכתב בשם ר״י שמי שלא אכל יכול לברך ולהוציא את מי שאכל, ומקשה הטור מסוגייתנו שאמרו שאינו יכול להוציא עד שיאכל כזית, ובירושלמי אף למדו זאת מהפסוק.
הבית יוסף כותב שאין כוונת ר״י לומר שמי שלא אכל כלל מוציא, אלא דוקא מי שאכל כזית ויכול לומר ״נברך שאכלנו משלו״, אולם הב״ח מסביר שמדובר על שנים שאין ביניהם זימון ורוצה האחד להוציא את חבירו בברכת המזון, ועל זה מקשה הטור שמהירושלמי משמע שמדרבנן אינו יכול להוציא עד שיאכל כזית דגן, כדעת הרא״ש והרשב״א.
הרא״ש מסיק שמצוה מן המובחר שאם כולם יודעים לברך - יברך זה שאכל כדי שביעה, ורק כשלא כולם יודעים לברך - יברך מי שאכל כזית ויוציא אף את מי שאכל כדי שביעה, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הבית יוסף כותב שאף לדעת בעל הלכות גדולות שמי שאכל כזית אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה, אם כל אחד מברך בעצמו - יכול מי שאכל כזית לזמן, שהרי אינם יוצאים בברכתו, וכן פוסקים המגן אברהם (סק״י) והמשנה ברורה (סקכ״ג).
לאתויי [להביא, להוסיף] קטן פורח? וכך תפורש הברייתא: שקטן שהביא שתי שערות — מצרפים אותו לזימון, ו״אין מדקדקים בקטן״ אם כבר הגיע לגיל הבגרות או לא.
to include a mature minor? Explain the baraita as follows: A minor who grew two hairs is included in a zimmun, and we are not exacting with regard to a minor to ascertain whether or not he has reached the age of majority.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: אקָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין – מְזַמְּנִין עָלָיו.

The Gemara concludes: The halakha is not in accordance with all of these statements. Rather, the halakha is in accordance with this statement that Rav Naḥman said: A minor who knows to Whom one recites a blessing is included in a zimmun.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרח
פרחא(ברכות מח.) א״ר יוחנן קטן פורח מזמנין עליו פי׳ ר״ח זה שנראה עליו צמח שיער נקרא פורח וזה שאמר רב נחמן מי שהוא נכנס בכלל שנת י״ג ולא הביא שתי שערות ידועות שהוא חשוב כקטן אע״פ שהוא גדול אין יודע למי מברכין והוא בן י״ג שנה מזמנין עליו פחות מזה לא והא דשבח לאביי דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא לאו דוקא לאזמוני עליה אלא שבחיהו שיש לו בינה והוא קטן ושלשה שאכלו ירק וז׳ דגן דהוו להו רובא דמינכר מצטרפין לנברך לאלהינו ובלבד שיברך מי שאכל דגן ורב האי גאון ז״ל פי׳ הא דאמר׳ דלית הל׳ בכל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ועל הא סמכינן וכיון דקאמר קטן אפילו בן ח׳ ובן ט׳ בדקינן ליה וחזינן שהוא יודע למי מברכין:
א. [יונגלינג.]
סימן קפה
וקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו בין בשלשה בין בעשרה. וכ״ש קטן פורח, ופי׳ רב אחא דמן שבחאא והוא שהביא ב׳ שערות ונכנס בי״ג שנהב. וה״מג לזימון, אבל לתפילה ולשאר מצות להוציא אחרים ידי חובתן עד שישלים י״ג שנה ויום א׳. ולענין תפילה שאומר קדושה וקדיש אין מצטרף עד שיביא ב׳ שערותד דאמרינן (כא ע״ב) כל דבר שבקדושה אין אומר⁠[ים] אותו בפחות מעשרה וגמר לה מונקדשתי בתוך בני ישראל ויליף תוך תוך מן לשבורה בתוך הבאים והתם י׳ הוו דכתיב וירדו אחי יוסף עשרה וכולהו הוו גברי. והא דאמרי׳ (מז ע״ב) תשעה וארון ותשעה נראין כעשרה, כולם בטלו.
והא דאמרי׳ (ירושלמי ברכות ז׳:ב׳) קטן וספר תורה מצטרף, ונהגו העולם לעשות קטן וספר בידו סניף, ליתה, דמוקי לה בירושלמי (שם) וגם בב״ר (פ׳ צ״א) קטן לס״ת להשלים שבעה לקרות בתורה, כדתניא (מגילה כג ע״א) הכל משלימין לז׳ לקרות נשים ועבדים וקטנים.
א. לפנינו בשאלתות ליתא (הר״ח אלבק).
ב. צ״ע שבתחילה אמר רבינו דקטן היודע מצטרף גם באינו פורח, והיינו כשיטת הרי״ף דאפילו בן תשע ועשר, וכרב נחמן דאמר הכי בדף מז ע״ב, ואח״כ הביא דברי רב אחא שדוקא בהביא ב׳ שערות ונכנס לשנת י״ג. [והיינו שמה שאמרו בגמרא מח רע״א ולית הלכתא וכו׳ לא קאי על מילתיה דר׳ יוחנן. עי׳ תוס׳ ושא״ר]. ומה שייך כל שכן אם בא לומר רק בכה״ג שנכנס לשנת י״ג. ואולי מפרש בדברי רב אחא שפורח אע״פ שאינו יודע למי מברכין [עי׳ ברא״ש שכ״כ בשם ר״ת]. ובראבי״ה סי׳ קכח [שנראה שהעתיק מכאן] הנוסח כך: קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו בשלשה וגם מצטרף לעשרה, וכתב רב אחאי גאון והוא שהביא שתי שערות ונכנס לשנת י״ג וכו׳ וכן סבר פר״ח דבעינן תרוויהו יודע למי מברכים ושיהא פורח וכו׳. ומש״כ רבינו בשם רב אחא ׳והוא שהביא ב׳ שערות׳ עי׳ ראבי״ה דלא בעי כדי לקרוץ בצפורן אלא סגי בתחילת גידול שערות. ומש״כ רבינו בין בשלשה בין בעשרה, כ״ד הרמב״ם פ״ה מהל׳ ברכות ה״ז. עי׳ טוב״י סי׳ קצט.
ג. אולי ג״ז מדברי רב אחא. וכ״מ קצת בראבי״ה הנ״ל. [וכן הבין רב״מ לוין באוצה״ג עמ׳ 88]. ובהכי ניחא קצת מה שחוזר רבינו ואומר ולענין תפילה וכו׳.
ד. כלומר עד שישלים י״ג שנים ואז תלינן שהביא ב׳ שערות. כ״נ לפרש.
ה. לפנינו בגמ׳ שם הילפותא מהבדלו מתוך העדה. וכן הביא רבינו לעיל סי׳ קנז ולהלן במסכת מגילה. והילפותא שכתב כאן נמצאת בירושלמי פ״ז ה״ג. וכ״כ רבינו בחיי פ׳ אמור בשם רבינו יעקב שאין נוסחת תלמודינו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא תוך תוך מלשבור בתוך הבאים, ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים, לדבר שבקדושה. (אבני שהם).
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע – משמע דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר׳ יוחנן בלא שום טעם וי״ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן ולפירושינו צ״ל דלא מייתי עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו להראות שיש בהם בינה והם קטנים ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר״ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב״ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אריב״ל ודיקא נמי שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו מעשה [דר׳ אליעזר] דלעולם ישכים אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן פורח אע״ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכין והיינו נמי כריב״ל דאמר לעיל קטן אין מזמנין עליו פי׳ מוטל בעריסה עד שידע למי מברכין אבל עושין אותו סניף לעשרה פי׳ לברכת המזון וה״ה לתפלה דבהא לא פליג רב נחמן דכי בעי יודע ופורח כדפי׳ ה״מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה לריב״ל דסניף לעשרה וה״ה לתפלה דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה ממעשה דר׳ אליעזר שהיה לתפלה לריב״ל דמיירי בבהמ״ז ומיהו תימה דבב״ר (פ׳ צא) קאמר עלה דריב״ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפלה לא והיה אומר ר״ת דאין הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו דודאי ריב״ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר׳ אליעזר דמיירי בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר״ת דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה״נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי׳ בלא חומש ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר (פ״ח) דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר׳ אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו׳ ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס״ת והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א״ר יוסי זמנין אכלית עם ר׳ חלפתא אבא ועם ר׳ חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי׳ ר״י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר״י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי׳ חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר׳ יוסי ברבי חלפתא בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס״ת עושין אותו סניף אומר ר״י דגרס התם קטן לס״ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי׳ קטן אפי׳ אשה אי לא הוה משום כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי׳ אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי׳ לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ולפי׳ ר״ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר׳ אליעזר ור״ת פי׳ דההיא דירושלמי דרבי יוסי בר׳ חלפתא דוקא בשלשה מיירי.
אביי ורבא הוו יתבי וכו׳ – ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו קא עביד שהיה בהם בינה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא – אלא כי הא דאמר רב נחמן, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כבר פירשתי בספר המלחמותא שיש הפרש בלשון הגמ׳ בין מקום שאמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא מהא דאמר ר׳ פלוני, כגון אותה שאמר במקום אחר, ובין מקום שאומר לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר, כענין שאמר בכאן. שהלשון הראשון אומרים אותו במקום שהשמועות חולקות זו עם זו בפירוש, ואי אפשר לקיים את שתיהן. וזה הלשון שנאמר בשמועה זו אינו במקום מחלוקת ברור, שיהא אפשר לקיימן כולן, שיהא קטן המוטל בעריסה נעשה סניף לעשרה, ויודע למי מברכין מזמנין עליו בשלשה. וכן עבד, ושבת, וארון ותשעה שנראין כעשרה, והמחדדין זה את זה, אלו כולן אין להם שום מחלוקת על מימרא דר׳ נחמן. וכן בדר׳ יוחנן בפורח יש לקיימן שתיהן. אבל כך אמרו בגמ׳, שאין הלכה ככל הני קולי דברכת המזון, אלא כי האי קולא דרב נחמן. וגמרא הוא דקים ליה בהאי פסקא. וכן מתפרשת אותה שבפרק כיצד מברכין לעיל,⁠ב וכן במסכת שבת,⁠ג ובכתובות פרק אלמנה נזונית,⁠ד וכן בכל מקום. וזהו דעת הגאונים בהסכמת כולם ז״ל.⁠ה אבל כאן מפני שמצאו קצתם, תניא נמי הכי בקטן פורח, קשה עליהם לדחות ברייתא מפורשת, מדר״נ בפורח קאמר הכי, ולומר דאפילו בפורח בעינן יודע למי מברכין.⁠ו והנה רב נחמן החמיר יותר מר׳ יוחנן, ופסקו בגמ׳ כמותו, ודחו כל שאר השמועות. וזה הפירוש אע״פ שעולה בדרך הסוגיא, קשה הוא עלינו. דרב נחמן קטן סתם קאמר, ואין במשמע פורח. דהא ר׳ יוחנן ורב נחמן לאו בהדדי איתמרו דנימא הכי, אלא כל חדא וחדא שמעתתא בפני עצמה איתמר, ומאן דאמר קטן סתם אין במשמע דוקא פורח. וכל שכן מי שהעמידהז כשהגיע לכלל שנותיו, ולא פרח, שהן דברים פורחין באויר. וכבר נדחה להלכות.⁠ח אבל לענין מה שהקשו מן הברייתא יש לתרץ דלשני קטנים נצרכא. שלא אמרו מזמנין עליו אלא בקטן אחד.⁠ט אבל שנים לא. ואם היה פורח הרי הוא כגדול, ואין מדקדקין בשנים. דכיון שהוא מופלא סמוך לאיש, עשאוהו כגדול לברכות. וכענין הזה אמרו בירושלמיי ר׳ סימון בשם ר׳ יהושע בן לוי, קטן עושין אותו סניף לעשרה. והתני אין מדקדקין בקטן. א״ר יוסי1 קומי ר׳ סימון ור׳ חנינא בשם ר׳ יהושע בן לוי, עושין אותו סניף לשני קטנים,⁠כ נצרכא שאם היה קטן עושין אותו2 ספק.⁠ל ספק עושין אותו ודאי.
וראיתי להראב״ד ז״ל שכתב,⁠מ דוקא לעשרה. דמקילינן בקטן כדמקילינן באכילת ירק, ובכוס של יין,⁠נ אבל לשלשה בעינן הביאו שתי שערות. וכל הנוטה מזה אני נוטה עליו משנתנו, דתנן בהדיא, נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. ומי הוא שיחלוק על משנתנו, והיא כבר פסקה לקטנים שאין מזמנין עליהם. והלא הנשים והעבדים יודעות למי מברכין יותר מן הקטן, ולא עוד אלא שהן חייבות בברכת המזון מן התורה, אעפ״כ אין מזמנין עליהם, לפי שאינן בני קביעות. וכל שכן קטן ואע״פ שיודע למי מברכים. ובירושלמיס ר׳ יעקב בר זבדי בעא קומי ר׳ יוסא, במה דברים אמורים תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה, ואומר אף הכא עושין אותו סניף לשלשה. מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף, כאן שאין אומרים את השם, לא כל שכן א״ל תמן ע״י שאומרים את השם, עושין אותו סניף. וכאן שאין אומרים את השם, אין עושין אותו סניף. תני קטן וס״ת עושין אותו סניף. א״ר יודן כיני מתניתא קטן לס״ת עושין אותו סניף, מאימתי עושין אותו סניף, ר׳ אבינא אמר, איתפלגון ר׳ הונא ור׳ יודא תרויהון בשם שמואל, חד אמר כדי שיהיה יודע טיב ברכה. וחרנא אמר שיהא יודע למי הוא מברך. א״ר גיסא כמא זימנין סגיאין אכלית עם ר׳ חלפתא אבא, ועם ר׳ חנינא בר סיסי חביבי, ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. מכל זו הסוגיא נראה שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה, אבל לשלשה עד שיביא שתי שערות כסתמא דמתני׳, והוא דרך אמת. כל אלו דברי הרב ז״ל. ועשה להם סמוכות ממקומות הרבה, אי אפשר להעמידן בסוגיא זו. שכל מקום שאמרו חכמים מזמנין עליו, זימון בשלשה במשמע. וכיון שאמר רב נחמן סתם קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ולא קאמר עושין אותו סניף לעשרה, אי נמי מצטרפין3, לזימון שלשה קאמר. דרב נחמן חד לישנא קאמר מזמנין, וכן בשנים אע״פ שיודעין4 אבל אחד שיודע מצטרף. תדע דהא לעיל אמרי׳ א״ר אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, והוינן עליה ממתני׳ דקתני אין מזמנין עליהן, ומתרצינן לה כר׳ יהושע בן לוי, שאמר אע״פ שאמרו קטן אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניפין לעשרה, ושמעת מיניה בהדיא דסתם מזמנין בשלשה הוא. הלכך רב נחמן דקאמר ביודע למי מברכין מזמנין עליו אפילו בשלשה קאמר, תדע מדלא אקשינן עליה ממתני׳ כדעבדינן כר׳ אסי, ולא מתרצינן ליה באע״פ שאמרו אין מזמנין, אבל מצטרף לעשרה כי התם. ומה שאמר הרב ז״ל שהנשים והעבדים יודעין למי מברכין יותר מן הקטן. והלא נדחה ר׳ יהושע בן לוי מן העבד, שאינו מצטרף אפילו לעשרה,⁠ע וכל קטן היודע למי מברכין מצטרף הוא לדבריו. אלא שאין דינו של הרב ז״ל נכון. וסוגית הירושלמי שכתב חולקת היא מדר׳ ניסא, ואין סומכין עליו בזה, שכבר פסקו כרב נחמן, ואין זה צריך לפנים.
א. לה ב בדפי הרי״ף.
ב. מב א.
ג. כד ב. ועיי״ש תוס׳ ד״ה ולית דאף שאמרו ולית הלכתא וכו׳ דברי רב גידל לא נדחו דאיני סותר לריב״ל, וכן דעת בעה״מ שם, ורש״י והרי״ף כתבו דגם רב גידל נדחה, ורבינו במלחמות שם כתב כדבריו הכא, דאין הלכה כרב גידל דאף שאינו סותר לריב״ל, לא מחמת דברי ריב״ל נדחה.
ד. נד א, וצ״ל: נערה שנתפתתה.
ה. וכ״כ במלחמות שם דזהו הסכמת הגאונים.
ו. כ״כ הרשב״א בשם רב האי, וכן הוא בשכל טוב ח״א עמ׳ 277, רוקח סי׳ שלד בשם רב אחאי משבחא (ולא נמצא בשאילתות), ראבי״ה סי׳ קכח בשם רב אחאי, רב האי ועוד גאונים, ועיין גם הגהמ״י פ״ה מהל׳ ברכות אות ו, מנהיג סי׳ עח, שבה״ל סי׳ ט סדר רב עמרם גאון מהד׳ גולדשמידט סי׳ נט עמ׳ לד, והרי״ף והרמב״ם הל׳ ברכות פ״ה ה״ז, חי׳ הרא״ה והריטב״א כתבו כדעת רבינו דיודע אע״פ שאינו פורח מצטרף אלא שיש ביניהם חילוק בגיל ממנו מצטרף.
ז. רי״ף בשם רבואתא, רא״ש בשם ר״ח.
ח. הרי״ף הוכיח כרבינו מדקתני קטן בסתם. והרשב״א דחה הראיה, דכיון שלא גמרו סימניו קרי ליה קטן.
ט. עיין רא״ש בשם רב האי.
י. פ״ז ה״ב, וכעין זה בב״ר פר׳ מקץ פר׳ צא אות ג, בשינוי נוסח.
כ. עיין פני משה שפירש: שני קטנות, עי״ש פירושו. ובמתנות כהונה בב״ר פירש בשם רש״י דאיירי לענין צירוף עוד קטן, והיפ״ת תמה על זה, ובדברי רבינו מצינו להדיא שפירש כן. וכן פירשו בעל החרדים והרידב״ז שם, ועיין גליון הש״ס שם.
ל. עיין הגהת רא״ז. בירושלמי הגירסא ספק, ופירושו שזנים ודאי קטן כספק. וספק קטן נידון כודאי גדול, ואם יש קטן וספק מצטרפין. ובהגהות הגר״א שם ובש״נ מכי״ר: עושין אותו סניף לעשרה, ספק עושין אותו ודאי. וכן הוא ברוקח סי שלד, ובב״ר.
מ. תמים דעים סי׳ א.
נ. בהמשך סוגיין. וכ״כ הרי״ף דרק לעשרה מצטרף ע״י ירק ויין ולא לשלשה, והרא״ש סי׳ כא כתב דגם לג׳ מצטרף. ועיין תוס׳ ד״ה תשעה.
ס. שם.
ע. החילוק בין צירוף לג׳ לצירוף לי׳ כתבו גם רב האי גאון הובא ברא״ש ס׳ כ, ר״ת בתוס׳ ד״ה ולית, וזו גם דעת בעה״מ שכתב דהלכה כריב״ל, ולדעתם אין רב נחמן חולק על ריב״ל, אכן בתמים דעים מבואר דגם ריב״ל, רב אסי ורבי יוחנן לענין צירוף לעשרה אמרי דבריהם ופליגי. אבל דעת ר״י בתוס׳ וברא״ש שם כדעת רבינו דאין לחלק, וכן דעת הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ה ה״ז, אלא שהתוספות והרא״ש הצריכו פירח ויידע, וברמב״ם מבואר דסגי ביודע וכמ״ש רבינו. ויסוד מחלוקת רבינו והראב״ד נראה, דהראב״ד סובר ועיקר חיוב זימון בשלשה ובעשרה אחד היא, ומה שיש עשרה אינו מוסיף בעצם החיוב זימון. רק שבשלשה אין להזכיר את השם דאין שכינה בפחות מי׳, ולכך קטן שאינו מחויב אין מצטרף לג׳ לעיקר החיוב, אבל לעשרה מצטרף, דמאחר שיש עשרה שורה שכינה. ודעת רבינו דחיוב זימון דהזכרת השם בעשרה הוא בעצם חיוב הזימון, ולכך אם קטן מצטרף לעשרה לעקר חיוב זימון בשם, גם לחיוב זימון דשלשה מצטרף.
1. הגהת הגרא״ז: בירוש׳ הגירסא קיימא דנקיים דברי ר״י סימון ור׳ חנינא דאמרי עושין אותו סניף וברייתא אמרה אין מדקדקין דמשמע דהני עיקר דנצרכא לשני קטנים אחד ודאי ספק דספק הוי עיקר ואשמעינן בזה דלא דוקא בשני ספיקות דהוו כמו גדולים אלא דמהני אפי׳ לצרף לו סניף של ודאי קטן.
2. הגהת הגרא״ז: כן הגירסא בירושלמי אבל צריך לגרוס סניף וכן הוא במדרש פ׳ מקץ הובא במה״פ שם.
3. הגהת הגרא״ז: לעשרה.
4. הגהת הגרא״ז: אין מזמנין.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו. פירש רב האי גאון ז״ל: דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין, ולא כוותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין, ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון, ולא כוותיה בתשעה ונראין כעשרה, ולא כר׳ אמי דאמר דשנים ושבת מצטרפין, ולא כוותיה בשני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, ולא כר׳ יוחנן בקטן הפורח עד שיביא שתי שערות, דאמרינן בתרה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, שאינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו. והא ודאי לאו ביודע בלחוד אלא שיודע והביא שתי שערות, דהא לרבי יוחנן בשהוא פורח כלומר שסמניו פורחין והוא קרוב למי שהביא שתי שערות ואינו נראה אלא בדקדוק, ואפילו הכי קאמרינן דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין. והאי דשבחוה לאביי דנפק לאבראי ואחוי כלפי שמיא, לאו דוקא הא מילתא אלא ראוהו שהוא יודע את בוראו ידיעה שלמה כידיעת גדולים ויודע ששכינתו בשמים. זהו תורף פירוש גאון ז״ל.
ופירוש לפירושו דאנן לא דחינן ברייתא דאין מדקדקין בקטן מקמי הא דרב נחמן, אלא פירושיה דר׳ יוחנן הוא דדחינן דאיהו סבר דכולה מילתא תליא בפורח, ורב נחמן אמר דאפילו פורח אין מזמנין עליו עד שיהא כגדול בדעותיו וידע למי מברכין, ופירוש פורח שהביא שתי שערות לאחר שבא לכלל שלש עשרה שנה, אלא שאין סימניו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שעור סימני גדלות ממש אלא שהן פורחין ויוצאין, ולפיכך כל שהוא קטן כזה שלא נגמרו סמניו לגמרי מדקדקין אחריו ואם ידע למי מברכין מזמנין עליו ואם לאו אין מזמנין עליו. אבל אם גמרו סימניו אין מדקדקין אחריו אלא מזמנין עליו, ואין בודקין אחריו אם יודע למי מברכין, והיינו דאמר רב נחמן קטן, כלומר שלא נגמרו סימניו עדיין לגמרי אפילו הכי אם יודע מזמנין עליו.
והכין נמי אמרו בירושלמי (ה״ב) דאין מזמנין עליו עד שיביא שתי שערות, דגרסינן התם: אמר ר׳ ברכיה כמה זמנין אכלית עם ר׳ חלפתא אבא ועם ר׳ אינייא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. ואף בתוס׳ רבותינו הצרפתים ז״ל הסכימו לכך. והרב אלפסי ז״ל כתב דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר בן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, ובן עשר בן תשע דנקט נראה מפני שהוא זמן חינוכו.
ומיהו ראית הרב ז״ל אינה נראית בעיני ראיה, דשפיר קרי ליה קטן כל שלא גמרו סימניו. ותדע לך דהא בברייתא קתני לה בהדיא קטן שהביא שתי שערות, ושערות קאמר ולא שומא, דאלמא בשהביא שתי שערות ונכנס בכלל שלש עשרה שנה קאמר, דאי לא, שומא בעלמא נינהו ואפילו הכי קרי ליה קטן. וטעמא כדאמרית דכל שלא גמרו סימניו להיותן גדולים לכוף ראשן לעיקרן עדיין קטן קרינן ליה, וכפשטה דשמעתין וכדמפורש בירושלמי (שם) טפי עדיף למיעבד.
אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכן הלכתא. כתב רבינו ז״ל ואמרי רבוואתא ז״ל והוא שנכנס לכללא שלש עשרה שנה ואע״ג דלא פרח. פי׳ שלא התחיל להביא סימנין כלל. אבל קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה אע״ג דפרח אין מזמנין עליו. ופי׳ פורח שהתחיל להביא סימנין אלא שלא גמרו, שלא גדלו שיהא בראשן כדי לכוף לעיקרןב. ואנן לא סבירא לן הכי כיון דקרו ליה קטן אפילו בן עשרה ובן תשע, פי׳ ואפילו פחות מכאןג, כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו והכי חזינא לגאון ז״ל. פי׳ והשתא אתיא מתניתא שפיר דמייתינן בגמרא דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פי׳ לעולם ואפילו אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון דגדול הואד, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, בשאינו יודע למי מברכין, ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש שניםה מזמנין עליוו, והאי דלא מייתינן בגמרא מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומא באנפא [אחרינא] כדאיתא בגמרא. פי׳ והוא הדין לענין עשרה שמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכיםז משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכרח, דרובא דמינכר בעינן כדמוכח בגמראט, וכן לענין תפלהי.
[רי״ף לה, ב] אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפיןכ ואפילו טבל עמהם בציר או ששתה כוס אחד מצטרף. פי׳ לענין עשרה. ואפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין לומר נברך לאלהינו אבל ששה לא דבעינן רובא דמינכר והני מילי לענין לאיצטרופי לבי עשרה אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגןל [וקאמרי רבנן דוקא אצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן]. פי׳ ומתניתין היא בהדיא לקמן (בבלי ברכות מט:) עד כמה מזמנין עד כזית, ומתניתין להצטרף לשלשהמ.
א. לפנינו ברי״ף בשנת י״ג שנה כו׳ אבל קטן שלא הגיע לי״ג שנה, ולשון הערוך ערך פרח בשם ר״ח מי שהוא נכנס בכלל שנת י״ג, וע״ש שכתב דלא הביא שתי שערות ידועות שהוא חשוב כקטן אע״פ שהוא גדול, ומבואר דשנת י״ג היינו בן י״ג שהוא גדול מצד שניו, וכ״ה בחי׳ הרמב״ן וברשב״א וברא״ש ס״ס כ ובטור סי׳ קצט, (ומה שכתבו תוס׳ להקשות ע״ד רש״י שפירש דפורח היינו שהביא סימנים ואינו בן י״ג, דהיינו שהביא שתי שערות דקתני בברייתא בהדיא, אין כונתם דבברייתא מוכח דל״צ בן י״ג, אלא כונתם להק׳ לדברי רש״י דסיפא בא לרבות הביא שתי שערות לפני י״ג דא״כ הול״ל לאתויי קטן פחות מבן י״ג, ולכן פירשו כר״ח דמיירי בבן י״ג ולא גמרו סימניו, ולדעת רש״י נראה דקטן פורח משמע קטן מצד שניו ופורח בסימניו), אכן בתר״י פירשו דנעשה בן י״ב, ומדין מופלא הסמוך לאיש ע״ש.
ב. כפי׳ ר״ח המובא בתוס׳ ושא״ר דלא כפרש״י.
ג. והרי״ף נקט מידי דשכיחא וכדתני במתניתא גיטין נט, א ע״ש, אבל אה״נ דאם ימצא קטן פחות מכן שיודע למי מברכין מזמנין עליו, ובסמוך כתב רבינו דאפילו בן חמש, ועמ״ש בהע׳ שם. ועיין ברשב״א.
ד. וכ״כ הרמב״ן במלחמות ע״ש, וכ״ה בתוס׳ בשם ר״ת.
ה. ומש״כ הרי״ף כבן עשר או תשע מילתא דשכיחא נקט כמ״ש לעיל, והר״מ כתב כבן שבע או שמונה, ורה״ג בערוך ערך פרח כתב כבן שמונה או תשע, ולא פליגי דכל חד נקט מילתא דשכיחא וחד נקט מה דשכיח קצת וחד נקט מה דשכיח טובא וכה״ג אמרינן בגיטין נט, א ע״ש, אבל אם ימצא בן חמש חריף מזמנין עליו, וע״ש בערוך דלפי׳ ר״ח עובדא דרבה עם אביי ורבא לא מיירי לענין זימון וכ״כ בתוס׳, הא לפי׳ רה״ג איכא לפרושה לענין זימון, והרי משמע דהיו קטנים ביותר, (ועיין בתוס׳ שכתבו בשם ר״ת דקטן המוטל בעריסה היינו שאין יודע למי מברכין), אכן בריטב״א פ״ז ה״א כתב קטן היודע למי מברכין שהגיע לעונת הפעוטות, משמע דבפחות מעונת הפעוטות ליכא יודע למי מברכין, וכ״ה בריב״ש סי׳ תנא דצריך לכה״פ בן שש אבל פחות מבן שש אפילו חריף ויודע למי מברכין אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאינו בן דעת ע״ש והובא בב״י סי׳ קצט וכ״פ בשו״ע.
ו. יעו׳ בתוס׳ ושא״ר שנתקשו בזה איך הגמ׳ חולקת על ברייתא, ובמלחמות כתב דקים להו דאין הלכה כאותה ברייתא, עוד אופן כתב דכולה ברייתא באין יודע למי מברכין ואשמעינן סיפא דפורח כגדול הוא ומזמנין עליו אף שאינו יודע למי מברכין וכ״כ תוס׳ בשם ר״ת, ותוס׳ והרשב״א כתבו דר״נ מיירי בקטן פורח וצריך פורח ויודע למי מברכין לזמן עליו, אך רבינו תי׳ דרישא באין יודע למי מברכין וסיפא ביודע למי מברכין, ואדרבה דברי ר״נ הם פירוש בברייתא, ונמצא דלר״ת והרמב״ן בפורח מזמנין עליו אף שאין יודע למי מברכין, ולתוס׳ והרשב״א ורבינו אין מזמנין עליו עד שיביא שתי שערות וכ״כ הריטב״א פ״ז ה״א, וביודע למי מברכין להרי״ף ורבינו והר״מ מזמנין עליו, ולרבואתא שברי״ף דוקא בבן י״ג, ולתוס׳ והרשב״א דוקא בבן י״ג ופורח.
ז. מקור הדבר מהא דקאמר ריב״ל דקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה ואין מצטרף לשלשה דאף דלא קיי״ל כותיה מ״מ שמע מינה דצירוף לשלשה חמיר מלעשרה וא״כ קטן היודע למי מברכין דמצטרף לשלשה כ״ש דמצטרף לעשרה, ועיין ברא״ש בשם ה״ר יוסף שכתב דאין הלכה כריב״ל דהא לעיל מה, ב קאמר מר זוטרא דשלישי שנתרחק קוראין לו ומזמנין עליו מרחוק אבל לעשרה צריך שיהיו כולם ביחד דאלמא יותר בקל מצטרף לשלשה מלעשרה, ולפ״ז שוב אין מקור דיודע למי מברכין מצטרף לעשרה דדילמא לא קאמר ר״נ אלא לזמן עליו בשלשה, אכן יעו׳ ברי״ף לקמן שכתב דאוכל ירק מצטרף לעשרה ואין מצטרף לשלשה והק׳ תר״י והרא״ש מההיא דמר זוטרא ותי׳ דכדי שתשרה שכינה בעשרה צריך שיהיו כולם ביחד אבל לשאר מילי צירוף לשלשה חמיר מצירוף לעשרה, (ועמ״ש לעיל הע׳ 52), וכן מבואר בר״מ וברמב״ן וריא״ז וריטב״א פ״ז ה״א ושא״ר דהיודע למי מברכין מצטרף גם לעשרה, ועיין עוד בירושלמי דמפרש כן בדברי ריב״ל דקאמר קטן עושין אותו סניף לעשרה דהיינו ביודע למי מברכין (דלא כתלמודין דמייתי בשמיה אפילו מוטל בעריסה) ופליגי התם אמוראי אם יש ללמוד מזה בק״ו דמצטרף לשלשה או דילמא לעשרה מצטרף ולשלשה אין מצטרף ע״ש, ושיטת תלמודין כהך מד״א בתרא דיותר בקל מצטרף לעשרה מלשלשה וכאמור. ומבואר דעת רבינו דאין הלכה כריב״ל דקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה, וכן דעת רוב הראשונים, אבל דעת ר״ת ובעה״מ דהלכה כריב״ל.
ח. לפמ״ש בהע׳ הקודמת דמקור הדבר דמצטרף לעשרה מהא דסובר ריב״ל דאפילו מוטל בעריסה מצטרף לעשרה נמצא לכאורה דדברי רבינו תלויין במחלוקת בעה״מ והמלחמות אם לריב״ל סגי ברוב גדולים או דילמא צריך תשעה גדולים ע״ש, דאם בההיא דריב״ל צריך תשעה גדולים אין לנו ללמוד מדבריו אלא דצירוף עשירי קיל מצירוף שלישי אבל אולי צירוף ג׳ לעשרה חמיר מצירוף שלישי, ולמש״כ הרי״ף בסמוך דאע״פ שג׳ אוכלי ירק מצטרפין לעשרה מ״מ לשלשה אין מצטרף אלא אכל כזית דגן ורבינו הביא ראיה לזה מוכח לכאורה דצירוף ג׳ לעשרה קיל מצירוף שלישי, וזהו שהשוה רבינו ד״ז לדין אכילת ירק דבעינן רובא דמינכר, אכן לפמ״ש בהע׳ 52 יש לדון בזה עיי״ש. וכעיקר דברי רבינו כ״כ גם הריטב״א פ״ז ה״א, אמנם בירושלמי מבואר דריב״ל לא קאמר דקטן נעשה סניף לעשרה אלא בקטן אחד (והובא במלחמות לדחות דברי בעה״מ), ובירושלמי שם מפרש לדריב״ל בקטן היודע למי מברכין וזה דלא כרבינו והריטב״א, וכ״כ הריא״ז דהיודע למי מברכין משלים לעשרה ולשלשה אבל שנים אין משלימין לעשרה ולשלשה, והובא במג״א קצט סק״ו וכ״פ במ״ב שם, ועיין עוד בפסקי הרי״ד.
ט. לענין אכל ירק דמצטרף לעשרה כל שרוב הניכר אכלו דגן, ועיין בהע׳ הקודמת.
י. מקורו ממה שהק׳ בגמ׳ אהא דקאמר ריב״ל תשעה ועבד מצטרפין דמיירי לענין זימון מהא דשחרר ר״א עבדו לצרפו למנין ואלמא דילפינן תפלה מזימון, וכן הוכיחו תוס׳ בשם ר״ת דלריב״ל מצטרף קטן המוטל בעריסה לתפלה ע״ש, והא דאי׳ בב״ר פצ״א דקטן היודע למי מברכין מצטרף לעשרה לזימון ולא לק״ש ותפלה כתבו תוס׳ דפליגא אתלמודין, אכן הר״מ הל׳ תפלה פ״ח ה״ד פסק דצריך עשרה גדולים לתפלה וכדברי המדרש וכ״כ הרשב״א ח״א סי׳ רלט, ועיין במגילה כג, ב דלענין ק״ש ותפלה צריך עשרה משום דבר שבקדושה ולענין זימון בשם צריך עשרה דלאו אורח ארעא לאדכורי ש״ש בבציר מעשרה ומבואר דאינם מחד טעמא וממילא יש לחלק ביניהם (ובתר״י חילקו באופן אחר), אכן קשה מדברי הגמ׳ שלא חילקה כן, וי״ל דהא דבעינן עשרה להזכרת ש״ש היינו עשרה בני ישראל דומיא דדבר שבקדושה וממילא כיון דחזינן דעבד עשירי משלים לעשרה בנ״י להזכרת ש״ש יש ללמוד מזה לתפלה אבל קטן הו״ל שפיר בכלל בני ישראל אלא שמחמת חסרון דעתו אין ראוי להשלים המנין על ידו דמהאי טעמא גם בזימון אינו משלים אלא ביודע למי מברכין וממילא י״ל דלאורח ארעא סגי במה דיודע למי מברכין אבל לדבר שבקדושה אין ראוי להשלים על ידו אלא בהגיע לכלל דעת גמורה ועיין. ובארחות חיים הל׳ תפלה כתב דבמקומות שאין להם גדולים נהגו לצרף למנין קטן היודע למי מתפללים ולמי מברכים וי״א שמצרפין אפילו שנים וכן דעת הרז״ה ושמעתי שכן הורה הרא״ה נכדו ובשעה״ד אפילו שלשה עכ״ד, אכן רבינו כתב דמצרפין אפילו שלשה והרז״ה כתב אפילו ארבעה, ודברי האר״ח שחילק בין שנים לשלשה צ״ב מהיכ״ת לחלק ביניהם.
כ. בשיטמ״ק כתב דבר חדש בשם רבינו וז״ל ומאי דאמרינן דאפילו בלא אכל דגן מצטרפי לעשרה, דוקא בדאכלי מידי דברכת שלש פוטרתו, כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינים דברכתו לאחריו בנ״ר וממילא מיפטר בברכת ג׳, או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת ג׳, וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהיפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו, אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת ג׳ כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן, בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחר לעצמן, הרא״ה ז״ל ע״כ, וכ״כ הריטב״א בפ״ז ה״ד. ומש״כ בשיטמ״ק דגרוגרת זיין כתמרי הוכרח לזה דהא מפורש בגמ׳ דאכל גרוגרת מצטרף, אך בדברי רבינו מא, ב משמע דרק תמרי זייני. ועמ״ש שם הע׳ 249. וילה״ס אם כונת השיטמ״ק בשם רבינו והריטב״א דמחמת שנתחייב בברכה בפ״ע אינו מצטרף, או דכל צירופו אינו אלא ע״י שמחוייב בברכה ויוצא בבהמ״ז מן המזמן, ואי נימא כצד שני הדבר מתבאר ביותר לפמ״ש להלן בסמוך דלשי׳ רבינו אין זימון שלשה אלא בשלשה המחוייבים בבהמ״ז וכ״מ דעת הריטב״א, והביאור בזה דזימון ענינו כחלק והכנה לבהמ״ז, ולכן להתחייב בבהמ״ז בזימון צריך ג׳ מחוייבים בבהמ״ז ולהצטרף לעשרה להוסיף הזכרת השם בזימון צריך שיצטרף לצאת בבהמ״ז, אך לפ״ז יקשה הוכחת רבינו כדעת הרי״ף עיין להלן.
ל. עיין בדברי רבינו לעיל מה, ב ובהערות שם.
מ. בביאה״ל סי׳ קצז ס״ב הבין כונת רבינו דס״ל דלהצטרף לעשרה כמו של״צ דגן ל״צ כזית, וממילא מוכח ממתני׳ דצירוף לשלשה אינו דומה לצירוף לעשרה, ולדרכו הו״מ רבינו להוכיח מדתנן והשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו, וכמו שהוכיח מזה בביאה״ל שם דצריך כזית, אך יש לדחות דרק בשמש שאין קביעותו חשובה בעי כזית, וכ״כ הרש״ש מה, א בדעת הגר״א סי׳ קצז דס״ל דסגי בפחות מכזית (ודלא כביאה״ל שם שכתב דלכ״ע לשלשה בעינן כזית וגם כתב דלהני דלא מפלגי בין שלשה לעשרה מוכח דגם לעשרה צריך כזית, וסיפא דמתני׳ תתפרש להגר״א כרש״י ולא כרבינו עיין להלן, ובחזו״א סי׳ ל סקי״א ג״כ דחה דברי הביאה״ל וחילק בין פת לירק ע״ש), אכן קשה מהיכא פשיטא ליה לרבינו דל״צ כזית להצטרף לעשרה, שמכח זה הוכיח ממתני׳ כהרי״ף, והא שפיר איכא למימר דאין חילוק ביניהם ובתרוייהו בעינן כזית וסגי בירק, ונראה לפרש כונת רבינו באופן אחר, דהרי עיקר מחלוקת ר״מ ור״י עד כמה מזמנין לענין בהמ״ז הוא שנחלקו בה כמבואר בגמ׳ מט, ב ע״ש בדברי רבינו שכתב דמחלוקתם בבהמ״ז אלא דשיטתא דמתני׳ דלעיל נקט ליה למיתני לה בזימון, ומבואר מזה דלהצטרף לשלשה צריך לאכול שיעור שמחוייב בבהמ״ז, דאל״כ היכן נתפרשה מחלוקתם בבהמ״ז ולמה צריך כביצה לדעת ר״י, ולמד מזה רבינו דאין צירוף שלשה אלא כששלשתן מחוייבין בבהמ״ז, והא דמבואר בירושלמי דלרשב״ג אוכל ירק מצטרף לשלשה לדעת רבינו אתיא דלא כתנאי דמתני׳ וזהו שאמר ריו״ח בירושלמי דדעת חכמים דלא כרשב״ג ור״ל חכמים דמתני׳, ונמצא דגדר אחד לכזית דגן האמור בגמ׳ לענין להוציא אחרים וכזית דגן שכתב הרי״ף להצטרף לשלשה והיינו דצריך שיהא מחוייב בבהמ״ז, והנה הרשב״א כתב דלהצטרף לעשרה צריך שיהא מחוייב בשום ברכה אחרונה ולפ״ז אין ראיה ממתניתין דגם אם אוכל ירק מצטרף השיעור תלוי בפלוגתא דר״מ ור״י על כמה מברכים ברכה אחרונה, אבל רבינו סובר דאין ענין שיהא מחוייב בשום ברכה, וגם אם צריך כזית להצטרף לעשרה (עיין בב״י וביאה״ל הנ״ל) היינו משום דצריך אכילה כמ״ש במ״ב שם בשם פמ״ג, ולפ״ז נמצא מבואר מדברי רבינו דלא כהצד שכתבנו לעיל בביאור דברי השיטמ״ק בשם רבינו דאין מצטרף לעשרה אלא כשמחוייב בברכה ויוצא בבהמ״ז, ועיין בריטב״א פ״ז ה״ג שכתב דאין זימון בשלשה אלא בשאכלו שלשתם לחם הראוי לברכת שלש ומשמע כמ״ש דצריך שלשה מחוייבים בבהמ״ז, דאז חייבום לברך אחד לשלשתם ולהקדים ברכת זימון (עמ״ש בהע׳ 35), וע״ש בריטב״א פ״ה הי״ט, ואף הר״מ בפ״ה ה״ח כתב דצריכים שלשתם לאכול פת, והנה בתר״י ריש פירקין ג״כ פירש מתני׳ כרבינו לענין להצטרף לשלשה, ואף שדעתו כאן דאוכל ירק מצטרף לשלשה צ״ל ע״פ הרשב״א דבעינן שיתחייב עכ״פ בשום ברכה ומש״ה תליא בשיעור אכילה לברכה אחרונה, או שסובר דחשיבות אכילה להצטרף לזימון תליא בחשיבות אכילה לחיוב בהמ״ז וכן משמעות דבריו, ועיין עוד תוס׳ מט, ב ד״ה עד, אכן רש״י כתב דנחלקו אימתי יתחייב בזימון ונפ״מ לענין להוציאם בבהמ״ז, ונראה דס״ל דלענין להצטרף לזימון לכו״ע סגי בכזית כדתנן ברישא לענין שמש (או אף בפחות מכזית ושמש שאני וכמ״ש הרש״ש הנ״ל בדעת הגר״א) ול״צ שיהא מחוייב בבהמ״ז או בשום ברכה, והא דפליגי אם בכזית או בכביצה היינו לענין להתחייב בבהמ״ז ובזימון (שאין מחוייב בזימון אלא המחוייב בבהמ״ז) ונפ״מ לענין לזמן ולהוציאם בבהמ״ז דבעינן מחוייב בדבר, ובב״י סי׳ קצז הביא בשם ארחות חיים דגם להרי״ף אוכל מעשה קדרה מצטרף וזהו שלא כדרך רבינו דבעינן שלשה מחוייבים בבהמ״ז אלא דצריך אכילה חשובה, ואף להר״מ דמצריך פת י״ל עד״ז ואינו מוכרח כדרך רבינו, וכ״ש לשי׳ תוס׳ ותר״י והרא״ש דאף אוכל ירק מצטרף לשלשה דל״צ שלשה מחוייבים בבהמ״ז, ועמ״ש לעיל הערה 3 ולעיל הערה 52 ולעיל הערה 151.
לית הלכתא ככל הני שמעתתא – [קאי] אהא דאמר ר׳ יהודה תשעה ונראין כעשרה ואהא דרב הונא ט׳ וארון מצטרפין ואהא דר׳ אמי שנים ושבת ואהא דשני ת״ח ואהא דקטן פורח [והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח] שלא הגיע לפלגות ראובן ואינו יודע למי מברכין, או א״נ באינו פורח אלא שיודע למי מברכין, אבל לא קאי אדריב״ל דאמר קטן המוטל בעריסה עושין סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין דרב נחמן נמי ס״ל כריב״ל בברכת המזון ודקאמר ריב״ל קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו הא אם יודע למי מברכין מזמנין עליו, ובתפלה [נמי אפשר] לא פליג עליה דאפילו אינו יודע מצי סבר דמצטרף מדקאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה אלמא סבר אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה דכולה שמעתין מוכחא דזימון חמור מסניף לתפלה, מה שנהגו להתפיס לקטן ס״ת או חומש לא מוכחא בשמעתתא אלא בפרקי דר׳ אליעזר איתיה גבי עיבור שנה ומתוך אותו מדרש התירו גם כאן אע״ג דלא דמו אהדדי דהתם לאו משום דבר שבקדושה הוא. וכן פי׳ רב האי גאון דקטן עולה למנין עשרה ונראה דהיינו טעמא דאמרי׳ אפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שריא דמונקדשתי בתוך בני ישראל גמרי׳ קדושה בעשרה לא שנא גדולים ולא שנא קטנים קרינא ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהו ט׳ גדולים אבל בטפי מחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מחד ליכא ליקרא דשמיא לצטרפן ועבד נמי איתא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל דשכינה שריא אכל מחוייבי מצוה ובני ברית, ודוקא להצטרף אבל לאפוקי אינהו אחרים ידי חובתן לא דהא אמרינן בשלהי ר״ה [דף כ״ט:] דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והא דסלקינן קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה במגילה דף כ״ג משום דס״ת לשמיעה קאי והברכה אינה לבטלה דלא מברכין אקב״ו על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר״ת ז״ל, ואע״פ שהתיר ר״ת לעשות קטן סניף לעשרה לתפלה בלא חומש בידו [הוא] לא היה נוהג לעשות מעשה כן, ומה שנהנו לתת חומש בידו לא מצינו זה בשום מקום רק בפרקי ר׳ אליעזר לענין עיבור שנה ושם מזכיר ס״ת, והכי איתא התם בשלשה מעברין השנה ר׳ אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס״ת וכו׳ ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס״ת ואפילו אם ישנו בשום מקום לענין תפלה נראה דהיינו דוקא ס״ת או חומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון אבל חומשין כעין שלנו לא הוו בימי חכמים, ומה שאמר בירושלמי קטן וס״ת עושין (אותו) [אותן] סניף היינו קטן או ס״ת וס״ת היינו [כעין] ט׳ וארון כעין גמרא דידן ולית הלכתא הכי, ויש ירושלמי שכתוב בהן קטן וס״ת עושין אותו סניף וזה משמע קצת כמנהג העולם, או שמא ר״ל לקריאת התורה שעולה למנין ז׳, וה״ר יוסף ז״ל כתב דמסתבר דריב״ל סבר כרב אשי דפליג אמר זוטרא דלעיל בריש פרקין [דף מ״ה:] גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בזימון עשרה מזימון ג׳ והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בעשרה הילכך אין הלכה כריב״ל, ור״ח ז״ל פי׳ הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו כשנכנס בשנת י״ג ולא הביא שתי שערות ידועות שעדיין חשוב קטן ואע״פ כן כשהוא בן י״ג אם הוא יודע למי מברכין מזמנין עליו אבל פחות מכאן אין מזמנין עליו כלל והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו אלא אגב דאיירי בקטן היודע למי מברכין מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפין בקטנותן, ובירושלמי גרסי׳ א״ר יוסי כמה זימנין אכלית עם תחליפא ועם בנימין בר שישי חביבי ולא זמינו עלי עד דאתיתי שתי שערות, הילכך המחוור שבכלן אין עושין סניף לעשרה ולברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות:
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו – פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פירוש לעולם ואפי׳ אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח וה״ה לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך וכן לענין תפלה.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו – פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר. דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו פירוש לעולם ואפילו אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין. ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו. והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח. והוא הדין לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר. דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך. וכן לענין תפלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ולית הלכתא כו׳ באותו מעשה דרבי אליעזר ודלעולם ישכים ותניא כוותיה כו׳ בתר תניא כוותיה דישכים כו׳ עכ״ל כצ״ל ובכל נוסחות שלפנינו לא מייתי ברייתא ת״כ אהא דישכים ודו״ק:
בא״ד אע״ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע כו׳ דכי בעי יודע או פורח כדפי׳ כו׳ עכ״ל דבריהם תמוהים שהם סותרים דבריהם בזה הדיבור דלעיל שכתבו קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן כו׳ ולכאורה היה נראה ליישב שאלו הדברים שכתבו כאן הם דברי ר״ת דבחדא מינייהו סגי והוא דעת הרא״ש ע״ש ולעיל שכתבו דבעינן תרווייהו הוא דעת אחרת אבל ר״ת גופיה כתב לעיל דבעינן פורח ויודע וע״ק לי להאי פירושא בתרא כיון דמלתא דרב נחמן דאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אכל הני דלעיל מכ״ש דקאי אר׳ יוחנן אלא אריב״ל לא ניחא להו דקאי משום דהפסיק במעשה דר״א ובישכים ולפי׳ ראשון ניחא דפליג אדר״י דלא בעי אלא פורח ורב נחמן בעי נמי יודע אבל לפי׳ ב׳ ר״י נמי נקט סתם פורח בלא יודע ודו״ק:
בא״ד דר״א דמיירי בתפלה ויש מצרפין קטן כו׳ קטן פורח כפיר״ח ויודע כו׳ כצ״ל:
בא״ד ודוקא התם במגילה דקטן עולה כו׳ אי לא הוה משום כבוד כו׳ עכ״ל במס׳ מגילה אמרו דקטן עולה למנין ואי לא הוה משום כבוד צבור לא הוו אמרי הכי התם אבל לשאר כו׳ וק״ל:
בא״ד ור״ת פי׳ דההיא דר״י ב״ח דוקא בג׳ מיירי עכ״ל אבל הא דפריך מיניה בירושלמי אהא דאין עושין קטן סניף לעשרה כו׳ וכמ״ש התוס׳ לעיל לא יתיישב וק״ל:
בד״ה אביי ורבא כו׳ לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה תשעה שאכלו כו׳ שהרי שתיה בכלל אכילה ויש כו׳ וכן פסק ר״י בתוספתא והשר כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה עד שיאכל כו׳ ולא מצי לאוקמא הא דשרי לקטן כו׳ עכ״ל כצ״ל ור״ל דלא מצי לאוקמא התם בפרק מי שמתו הא דשרי לקטן אלא בכה״ג דאכל אביו [כזית] דהוי אביו נמי מדרבנן אבל אי הוה אכל אביו כל השובע לא אתי דרבנן ופטר דאורייתא וק״ל:
בתוס׳ בד״ה ולית הלכתא וכו׳ משמע דקאי נמי אר״י ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי האמוראים והברייתא וכו׳. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש״י נראה דלק״מ דאפשר דרב נחמן מפרש להך ברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן שאין מדקדקין בשתי שערות אם הם גדולים כשיעור ואין זה קטן פורח דאיירי ביה רבי יוחנן דלפירש״י היינו שלא הגיע לכלל שנותיו וכדפרישית דהיינו תוך הפרק דאיירי ביה אמוראי ותנאי בס״פ יוצא דופן אי תוך זמן כלפני זמן או תוך זמן כלאחר זמן והיינו מבן י״ב שנה ויום אחד עד י״ג שנה ויום אחד דמאותה שעה מיקרי מופלא הסמוך לאיש והגיע לעונת נדרים ואפילו לענין עונשין מוקי לה רב נחמן גופא התם כתנאי ואף למאי דקי״ל התם כרבא דתוך הזמן כלפני זמן מ״מ בפשיטות מצינן למימר דהיינו דוקא לענין עונשין משא״כ לענין זימון מזמנין עליו כשהגיע לעונת נדרים והקדישו הקדש כדאיתא התם וכיון דאפילו לענין נדרים גופא תנינן שם במשנה דתוך זמן זה אם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדריו קיימין ואם לאו אין נדריו קיימין מש״ה משמע ליה לרב נחמן הכא בשמעתין דה״ה לענין זימון אם יודע למי מברך ולאפוקי מדר״י דקטן פורח לעולם מזמנין כן נראה לי נכון לפי שיטת רש״י אבל התוס׳ לשיטתייהו שכתבו בדיבור הקודם דקטן פורח היינו נמי שאין השערות גדולות אלא דאף לפי פירושם נמי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דבלא״ה מצינן למימר דר״נ מפרש הברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן בגוונא אחרינא ולא איירי כלל בקטן פורח אלא לענין דבחד מינייהו סגי או בשתי שערות שאין צריך לידע מספר שנותיו דאזלינן בתר רובא שאין להם סימני שערות קודם זמנם או להיפך שאם הגיע לכלל שנים אין בודקין אחר הסימנים לענין זימון דסמכינן אחזקה דרבא דאמר חזקה שהביא סימנין. ומתוך מה שכתבתי יש לדקדק על מ״ש רב אלפס דהא דאמר ר״נ קטן היודע למי מברכין היינו בן ט׳ או בן יו״ד ונחלקו עליו גדולי הקדמונים אלא שרבינו יונה הכריע כדברי הר׳ אלפס דאי ס״ד דר״נ בסמוך לגדלות איירי א״כ פשיטא דיודע למי מברכין ולמאי דפרישית אין זה מוכרח כל כך דמ״ש מנדרים דאפילו בבן י״ב ובן י״ג משמע דשייך לומר דאפשר שאינו יודע למי נדר ולמי הקדיש ועיין מ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו ודו״ק:
וביתר דברי התוספות כאן בזה הדיבור נראה שהם מגומגמים קצת והרוצה לעמוד על דבריהם צריך לעיין בלשון הירושלמי בשמעתין דהתם אם יש להחמיר בזימון בעשרה יותר מבג׳ או להיפך ונראה שבזה נחלקו ר״ת ור״י ע״ש וכן נראה מל׳ התוס׳ בסמוך בד״ה תשעה שאכלו:
תוס׳ ד״ה ולית הלכתא וכו׳. מדברי התוס׳ מבואר שיש כמה שיטות בראשונים לגבי צרוף קטן לזימון בג׳ ובעשרה בברכת המזון, ולצרפו למנין עשרה לתפלה וקריאת התורה. א) שיטת ר״ת שקטן הפורח ויודע למי מברכין מצטרף לזימון בשלשה, ואילו קטן שאינו יודע למי מברכין עושין אותו סניף לעשרה בברכת המזון ותפלה. ב) המדרש בבראשית רבה סובר דקטן מצטרף לעשרה בברכת המזון אבל לא לתפלה. ג) שיטת הר״י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא בברכת המזון ולא לתפלה ואינו מצטרף לזימון אא״כ הביא ב׳ שערות אבל לקריאת התורה עושין אותו סניף. ועלינו להבין השיטות האלו.
ונראה דלשיטת ר״ת ההלכה של ברכת המזון ותפלה בעשרה אינו דין דבעינן שיעור דעשרה גברי המחוייבים אלא דבעינן חלות שם חפצא דעדת ישראל, ולכן אף קטן שאינו יודע למי מברכין נעשה סניף לעשרה לברכת המזון ותפלה משום דמצטרף לחלות שם חפצא דעדה. וי״ל דהוא הדין דס״ל לר״ת לענין מצות קידוש ה׳ דקטן מצטרף לעשרה מישראל לקבע חפצא דעדה וחל דין קידוש ה׳ בפרהסיא ע״י צירוף קטן לעשרה. אמנם המדרש בבראשית רבה ס״ל דתפלה בעי עשרה מדין דבר שבקדושה, וקטן אינו מצטרף לעדה בדבר שבקדושה, והוא הדין שאינו מצטרף לעדת ישראל בקידוש ה׳. ואילו בנוגע לברכת המזון ס״ל למדרש דקטן נעשה סניף לעשרה, ומשום דס״ל דדין עשרה בברכת המזון אינו חל מדין דבר שבקדושה וחלות שם עדת ישראל אלא חלות דין מסוים הוא של מספר ומנין. וכדחזינן מהא דיש חילוק בנוסח הזימון במאה ואלף וריבוא, ומוכח דנאמר בברכת המזון דין מסוים של מספר ומנין שאינו חל מדין דבר שבקדושה, דמטעם דבר שבקדושה אין חילוק בין מאה לעשרה, ומוכח שחל דין מסוים דמספר ומנין בברכת המזון, ולכן ס״ל דניתן לצרף קטן למנין עשרה בברכת המזון. ויתכן דיש עוד נפקא מינה בין ר״ת ובין המדרש בדין נשים שמזמנות לעצמן בעשרה האם מזמנות בשם, דלפי ר״ת זימון בעשרה חל מדין דבר שבקדושה ונשים אינן בכלל דבר שבקדושה ואינן מזמנות בשם. משא״כ לדעת המדרש שדין זימון בעשרה הויא דין מספר ומנין בעלמא, שאינו חל מדין דבר שבקדושה, י״ל דנשים המזמנות בעשרה מזמנות בשם.
והנה לענין ברכת המזון פסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ברכות ה״ז) וז״ל נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם אבל מזמנים לעצמן וכו׳ קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואע״פ שהוא כבן שבע כבן שמונה ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם פסק כשיטת ר׳ נחמן שקטן היודע למי מברכין מצטרף לזימון. אמנם לגבי תפלה בציבור וחזרת הש״ץ פסק (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ד) ״וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין״. ומסתימת לשון הרמב״ם משמע שאין מצרפין קטן כלל למנין עשרה, ואפילו קטן היודע למי מברכין שהגיע לכלל חינוך אינו מצטרף למנין עשרה לתפלה. ומבואר שהרמב״ם סובר שמצטרפין קטן היודע למי מברכין לזימון אבל לא לתפלה (וכשיטת המדרש רבה).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אך מסכמים בגמרא: ולית הילכתא [ואין הלכה] ככל הני שמעתתא [המאמרים הללו] אלא כי הא [כמו הלכה זו] שאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכיןמזמנין עליו.
The Gemara concludes: The halakha is not in accordance with all of these statements. Rather, the halakha is in accordance with this statement that Rav Naḥman said: A minor who knows to Whom one recites a blessing is included in a zimmun.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אַבָּיֵי וְרָבָא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרִי לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא. וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתֵיב? – רָבָא אַחְוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא. אַבָּיֵי נְפַק לְבַרָּא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: תרווייכו רַבָּנַן הָוֵיתוּ. הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בּוּצִין בּוּצִין מִקִּטְפֵיהּ יְדִיעַ.:

The Gemara relates that Abaye and Rava, when they were children, were seated before Rabba. Rabba said to them: To whom does one recite blessings? They said to him: To God, the All-Merciful. Rabba asked them: And where does the All-Merciful reside? Rava pointed to the ceiling. Abaye went outside and pointed toward the heaven. Rabba said to them: You will both become Sages. It is as the popular saying goes: A cucumber can be recognized from its blossoming stage. Similarly, a great person can be recognized even from a young age.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טללא – גג.
בוצין – דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב.
מקניה – מקן שלו מקטנותו.
תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין – והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר״י בתוספתו והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני׳ כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא״כ קשה דרבי יוחנן אדר׳ יוחנן דהכא א״ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי׳ לא טעם אלא שתיה כעובדא דר״ש בן שטח ובירושלמי קא״ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי׳ מצטרף אלא ש״מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי׳ איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע – ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים.
היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע – ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורחמנא היכא יתיב כו׳. דמה שא״ל לרחמנא אפשר דאכתי לא ידעו למי מברכין דאינן יודעין מי הוא רחמנא אלא דכך למדו מפי אביהם ורבם לומר כן ולכך לא הוה סגי ליה נמי שיאמרו כן בפה בשמי טללא ובשמיא דשמא למדו לומר כן ואינן יודעין מה הוא טללא ושמיא עד שהראו לו כלפי מעלה מה הוא ושפיר יודעין למי מברכין וק״ל:
גמ׳ אביי ורבא כו׳. בבה״ג הגי׳ ורבא בר רב חנן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: אביי ורבא הוו יתבי קמיה [לפני] רבה בעודם תינוקות. אמר להו [להם] רבה: למי מברכין? אמרי ליה [אמרו לו]: לרחמנא [לקדוש ברוך הוא] שאל אותם רבה: ורחמנא היכא יתיב [והקדוש ברוך הוא היכן יושב]? רבא אחוי לשמי טללא [הראה לשמי קורה, כלפי התקרה], אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא [יצא לחוץ, הראה על השמים] אמר להו [להם] רבה: תרוייכו רבנן הויתו [שניכם תהיו חכמים]. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע [קישוא קישוא עוד מפריחתו הוא ניכר], כלומר, אפשר להכיר אדם גדול גם בקטנותו.
The Gemara relates that Abaye and Rava, when they were children, were seated before Rabba. Rabba said to them: To whom does one recite blessings? They said to him: To God, the All-Merciful. Rabba asked them: And where does the All-Merciful reside? Rava pointed to the ceiling. Abaye went outside and pointed toward the heaven. Rabba said to them: You will both become Sages. It is as the popular saying goes: A cucumber can be recognized from its blossoming stage. Similarly, a great person can be recognized even from a young age.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״ראָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בתִּשְׁעָה אָכְלוּ דָּגָן וְאֶחָד אָכַל יָרָק – מִצְטָרְפִין. א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: שְׁמֹנָה מַהוּ? שִׁבְעָה מַהוּ? גא״לאָמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. שִׁשָּׁה וַדַּאי לָא מִיבַּעְיָא לִי. א״לאָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ דְּלָא אִיבַּעְיָא לְךָ, הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא רוּבָּא, הָכָא נָמֵי אִיכָּא רוּבָּא. וְאִיהוּ סָבַר דרוּבָּא דְמִינְּכַר בָּעֵינַן..

Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: If nine ate grain and one ate vegetables, they join and form a zimmun of ten. Rabbi Zeira said: I raised a dilemma before Rav Yehuda: What is the ruling if eight ate grain and two ate vegetables? May they join together? What is the ruling if seven ate grain? He said to him: There is no difference. I certainly had no dilemma with regard to six, as it was clear to me that six are insufficient to warrant a zimmun. Rabbi Yirmeya said to him: You did well that you had no dilemma with regard to six, but for the opposite reason. There, in the case of seven or eight, what is the reason that they form a zimmun of ten? Because there is a majority of those dining who ate grain. Here, too, there is a majority. Rabbi Zeira, however, held: We require an obvious majority. Therefore, contrary to the opinion of Rabbi Yirmeya, it was clear to him that six who ate grain are insufficient to form a zimmun.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיהו סבר – רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר.
עד שיאכל כזית דגן – משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש״י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל קטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו ובה״ג פירש דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא אבל כשלא אכלו גם האחרים רק כזית פוטר אותם ולא היא דהא סמכינן אעובדא דינאי וחבריו והם אכלו כדי שביעה ואפילו הכי קא חזינן דקא פטר להו שמעון בן שטח אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי׳ בראש השנה (דף כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע״פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. ואסיק אפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא את הרבים ידי חובתן, עד דאכל כזית דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו לדעתא דנפשיה הוא דעבד, כלומר ולא הודו לו חביריו.
ולענין שנים שאכלו דגן ואחד ירק אפילו לאיצטרופי לא עד דאיכא תלתא דאכלי דגן. וכן כתב הרב ז״ל בהלכותיו. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם (פ״ז, ה״ב): רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן, והא תני שנים פת ואחד ירק מזמנין, מתניתא דרשב״ג היא, פירוש דאמר בברייתא דבסמוך עלה והיסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין, וסבירא ליה דלית הלכתא כרשב״ג דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. והא דאקשינן מינה בסמוך לרבי חייא בר אב א״ר יוחנן, דילמא בגמרין סברי דלא פליגי עליה וכדטעי בה נמי דהוה סבירא להו דאפילו להוציא את הרבים אמרה. והא דאהדרינן איצטרופי הוא דמצטרף וכו׳, ולא דחי הא מני רשב״ג היא וחלוקין עליו חבריו, היינו טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי וכקושטא דמילתא דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה אלא לאיצטרופי. ומיהו לענין צירוף של שלשה פליגי רבנן עליה. כך נראה לי. אבל בתוספות אמרו דאפילו לשלשה מצטרף.
תשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין – ה״ה שלשה ירק ושבעה דגן אבל טפי לא דרובא דמינכר בעינן כדמסיק וה״ה שנים דגן ואחד ירק אבל איפכא לא, ירושלמי תנא שנים פת ואחד ירק מצטרפין מתניתין כרשב״ג פי׳ מילתא דרשב״ג דמייתי בסמוך, ורב אלפס סתם דשלשה אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולכאורה סובר הרמב״ם דשאני דין עשרה בתפלה דחל מדין דבר שבקדושה ומשו״ה קטן אינו מצטרף למנין עשרה מדין עשרה, משא״כ דין עשרה בברכהמ״ז דהוי חלות דין מסוים של מספר דבזה קטן שפיר מצטרף (וכדנתבאר בשיטת המדרש רבה). אך ביאור זה קשה להולמו, דא״כ היה בדין שהרמב״ם יפסוק דנשים תצטרפנה למנין עשרה בברכהמ״ז כדי לזמן בשם. אך הרמב״ם (בפ״ה מהל׳ ברכות ה״ז) פסק דג׳ נשים מזמנות לעצמן אבל אינן מזמנות בשם בעשרה. ומזה משמע דהרמב״ם סובר שדין זימון בעשרה חל מדין דבר שבקדושה המחייב עשרה אנשים ולא נשים. וא״כ קשה האיך פסק דקטן מצטרף לברכהמ״ז בעשרה, ואילו למנין עשרה בתפלה בציבור אינו מצטרף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר ר׳ יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק — מצטרפין כולם לזמן בעשרה. אמר ר׳ זירא: בעאי מיניה [שאלתי ממנו] מרב יהודה: אם היו רק שמונה שאכלו דגן ושנים נוספים אכלו ירק מהו דינם, האם יכולים הם להצטרף? וכן אם היו רק שבעה מהו דינם לענין זה? אמר לי: לא שנא [אינו שונה]. ששה ודאי לא מבעיא [נשאלה] לי, שהיה ברור בעיניו שששה אינם מספיקים להצריך זימון. אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה: שפיר עבדת [יפה עשית] שלא איבעיא [נשאלה] לך שאלה זו, התם טעמא מאי [שם, בשמונה ושבעה, הטעם מהו]משום דאיכא רובא [שיש רוב של סועדים], הכא נמי איכא רובא [כאן גם כן יש רוב]. ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן [והוא, ר׳ זירא, סבור כי רוב הניכר צריכים אנו שיהיה], ולכן היה לו ברור, בניגוד לר׳ ירמיה, כי שישה אינם מספיקים כדי לחייב זימון.
Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: If nine ate grain and one ate vegetables, they join and form a zimmun of ten. Rabbi Zeira said: I raised a dilemma before Rav Yehuda: What is the ruling if eight ate grain and two ate vegetables? May they join together? What is the ruling if seven ate grain? He said to him: There is no difference. I certainly had no dilemma with regard to six, as it was clear to me that six are insufficient to warrant a zimmun. Rabbi Yirmeya said to him: You did well that you had no dilemma with regard to six, but for the opposite reason. There, in the case of seven or eight, what is the reason that they form a zimmun of ten? Because there is a majority of those dining who ate grain. Here, too, there is a majority. Rabbi Zeira, however, held: We require an obvious majority. Therefore, contrary to the opinion of Rabbi Yirmeya, it was clear to him that six who ate grain are insufficient to form a zimmun.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדִּקְטַל לְהוּ לְרַבָּנַן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְבָרוֹכֵי לְהוּ. אֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: מַאן יָהֵיב לַן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לַן? אֲמַרָה לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לִי דְּאִי מַיְיתֵינָא לָךְ גַּבְרָא דְּלָא מְצַעֲרַתְּ לֵיהּ. אִשְׁתְּבַע לַהּ. אַיְיתִיתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֲחוּהָ. אוֹתְבֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידַהּ. אֲמַר לֵיהּ: חָזֵית כַּמָּה יְקָרָא עבדינא לָךְ. אָמַר לֵיהּ: לָאו אַתְּ קָא מוֹקְרַתְּ לִי אֶלָּא אוֹרָיְיתָא הִיא דְּמוֹקְרָא לִי, דִּכְתִיב: {משלי ד׳:ח׳} ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה״. אֲמַר לֵיהּ: קָא חָזֵית דְּלָא מְקַבֵּל מָרוּת.

The Gemara relates: King Yannai and the queen ate bread together. And since Yannai executed the Sages, there was no one to recite the Grace after Meals blessing on their behalf. He said to his wife: Who will provide us with a man to recite the blessing on our behalf? She said to him: Swear to me that if I bring you such a man, you will not harass him. He swore, and she brought her brother, Shimon ben Shataḥ. She sat him between the King’s throne and hers. The King said to him: Do you see how much honor I am according you? He responded: It is not you who honors me; rather, the Torah honors me, as it is written: “Extol her and she will exalt you; she will bring you to honor when you embrace her” (Proverbs 4:8). Yannai said to his wife: You see that he does not accept authority.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ינאי מלכא כריך ריפתא ולא הוה ליה איניש דמבריך ליה אמרה ליה דביתהו השתא דקטלת לכולהו רבנן מאן מברך לך. איתא מיפרשי ומיבררא במס׳ קדושין בפ׳ האומר לחברו (קידושין דף סו) שנתגלגלה (ותעה) [הרעה] ע״י אלעזר בן פועירה וע״י יהודה בן גדידיה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה ובמס׳ סוטה בפ׳ עגלה ערופה (סוטה ד׳ מז) אמרי׳ כד קטל ינאי מלכא לרבנן אטמינהו אחתי׳ לשמעון בן שטח ואיתא נמי בפ׳ כל ישראל יש להם חלק (דף קז) ובתלמוד א״י דהאי פירקא אמרי׳ ש׳ נזירים עלו בימי שמעון בן שטח ק״נ מהן מצאו להן פתח וק״נ לא מצאו להן פתח שלח שמעון בן שטח לגבי ינאי מלכא אמר ליה אית הכא שלש מאות נזירין ואינון בעיין תשע מאה קורבנין הב לי פלגא מן דידך ואנא יהיב פלגא מן דידי שלח ליה ת״נ אזל לישנא בישא ואמר ליה דלא יהב ליה מן דיליה כלום שמע ינאי מלכא וכעס דחיל שמעון בן שטח וערק בתר יומין סלקין בני נשי רברבין מן מלכותיה דפרס לגבי ינאי מלכא מדאכלין אמרין נהירין אנן דהוה הכא [חד גבר סב וכו׳] ועיקרה דמילתא בבראשית דר׳ הושעיא בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים דקשיא הא אדאית בגמ׳ דידן כי אפשר שתכף זה המעשה וזה הכעס שנפל בלבו של ינאי המלך על ר׳ שמעון בן שטח אירע זה המעשה הנזכר וזהו שנאמר בו נזרקה בו מינות ויהרגו כל חכמי ישראל וכשראה שמעון בן שטח חשש שמא יתאנה עליו ויענישנו על אותו המעשה שהיה והלך ונתחבא עד שקבלה אחותו עליו אמונת שלום מן המלך ואחר כן יצא מהמחבא ונכנס אצלו וזה ששלח לו מן הנזירין הב פלגא מדידך ואנא יהיב פלגא מדידי אמת היו דבריו כי כמו שעיין בנדריהם וחקרם יפה עד שנתברר לו שאינן קיימין והורה להן שפטורין הם מלהביא קרבן עליהם כדמפרש באותו המעשה ק״נ מצאו להם פתח היה לו לומר פלגא מדידי כלומר מתורתו והוראתו וזהו צד התירוץ שלו וכבר שאלו המלך בשביל הדבר הזה והחזיר לו תשובה בזה הענין כדאמרינן (שם) אתא עאל יתיב בין מלכא למלכתא אמר ליה אפלית בי אמר ליה לא אפלית בך את מן ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ינאי מלכא – ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.).
סלסלה ותרוממך – סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן נברא דמברך לן – פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו נברא לברוכי אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל גבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו וא״כ היכי נצטרף ר׳ שמעון בן שטח.
אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן – פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו גברא לברוכי. אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל גבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו ואם כן היכי נצטרף ר׳ שמעון בן שטח:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. כן הוא בכל ספרים שלנו ופסוק הוא בספר בן סירא כמ״ש התוס׳ ס״פ החובל אבל מפירש״י נראה דלא הוה גורס אלא סלסלה ותרוממך וגו׳ וע״ז כתב סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה פסוק הוא בספר משלי סי׳ ד׳ והוה סגי ליה הכא לאתויי סלסלה ותרוממך אלא שרש״י הביא סיפיה דקרא להוציא מדברי התוס׳ האומרים שהוא פסוק בבן סירא ועדיפא ליה לאתויי קרא דספר משלי מלאתויי קרא דספר בן סירא אבל התוס׳ ס״ל דקרא דספר בן סירא ובין נגידים תושיבך ניחא טפי דומה להך עובדא דאותביה בין דידיה לדידה וק״ל:
ונראה לתרץ דהרמב״ם הבחין בין נשים לקטן, דס״ל דנשים אינן מצטרפות לחלות שם עדת ישראל ולדבר שבקדושהא. ואילו קטן היודע למי מברכין, דמחויב לברך ולהתפלל מדרבנן מדין חינוך שפיר מצטרף לעדת ישראל ולדבר שבקדושה. ועוד סובר הרמב״ם דאף תפלה בציבור ואף ברכהמ״ז בעשרה הו״ל דברים שבקדושה. ולפיכך נשים מופקעות בין מתפלה בציבור ובין מזימון בשם בעשרה, מפני שאינן ראויות להיות חלק מעדת ישראל בדבר שבקדושה. ומאידך סובר הרמב״ם דקטן מצטרף לחלות שם עדת ישראל ולדבר שבקדושהב, ומשו״ה מצטרף לעשרה בברכהמ״ז. והא דאינו מצטרף לעשרה לתפלה בציבור אינו משום דהוי דבר שבקדושה אלא מדין אחר קטן מופקע ממנין של עשרה לתפלה בציבור. דלענין תפלה נאמר דין מסוים דרק מי שראוי להיות ש״ץ מצטרף למנין עשרה. ואע״פ שקטן היודע למי מברכין הגיע לחינוך וחל במעשיו חלות שם מעשה מצוה, מכל מקום מופקע הוא מלהיות שליח משום דקטן אינו בכלל שליחות, ואינו נעשה ש״ץ לתפלה, ומשו״ה אינו מצטרף למנין עשרה. משא״כ בברכת המזון דלא נאמר בו דין שצריך להיות ראוי לשליחות כדי לזמן ולהוציא בני החבורה, ולכן קטן שהגיע לחינוך שיודע למי מברכין וחל על ברכתו חלות שם ברכת המזון מצטרף לזימון בעשרה.
א. לכאורה יוצא לפי״ז דבדין קידוש השם בפרהסיא בפני עשרה מישראל נשים אינן מצטרפות. אמנם מסתימת לשון הרמב״ם (פ״ה מהל׳ יסודי התורה ה״ב) שכתב וז״ל ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור עכ״ל, משמע דאף נשים וקטנים בכלל. ועיין במנ״ח מצוה רצ״ו דנקט דלהרמב״ם אין מצות קידוש השם חלה בעשרה נשים. והאחרונים חילקו בין מצות קידוש השם דנשים מצטרפות לעשרה ובין דין דבר שבקדושה שאינן מצטרפות.
ב. ולפי״ז קטן מצטרף לעשרה בדין קידוש השם בפרהסיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב מסופר כי ינאי מלכא ומלכתא [המלך והמלכה] כריכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד], ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו [ומכיון שהרג ינאי את החכמים לא היה לו אדם שיברך להם]. אמר לה לדביתהו [לאשתו]: מאן יהיב לן גברא דמברך לן [מי יתן לנו איש שיברך לנו]? אמרה ליה [לו]: אשתבע [השבע] לי דאי מייתינא [שאם אביא] לך גברא [אדם] שכזה שלא מצערת ליה [תצער אותו]. אשתבע [נשבע] לה. אייתיתיה [הביאתו] לשמעון בן שטח אחוה [אחיה]. אותביה [הושיבו] בין הכסא דידיה לדידה [שלו לשלה]. אמר ליה [לו]: חזית [רואה אתה] כמה יקרא עבדינא [כבוד עושה אני] לך. אמר ליה [לו]: לאו את קא מוקרת לי [לא אתה הוא המכבד אותי] אלא אורייתא [התורה] היא דמוקרא לי [שמכבדת אותי], דכתיב כן נאמר]: ״סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה״ (משלי ד, ח). אמר לה ינאי לאשתו: קא חזית [רואה את] שהוא לא מקבל מרות.
The Gemara relates: King Yannai and the queen ate bread together. And since Yannai executed the Sages, there was no one to recite the Grace after Meals blessing on their behalf. He said to his wife: Who will provide us with a man to recite the blessing on our behalf? She said to him: Swear to me that if I bring you such a man, you will not harass him. He swore, and she brought her brother, Shimon ben Shataḥ. She sat him between the King’s throne and hers. The King said to him: Do you see how much honor I am according you? He responded: It is not you who honors me; rather, the Torah honors me, as it is written: “Extol her and she will exalt you; she will bring you to honor when you embrace her” (Proverbs 4:8). Yannai said to his wife: You see that he does not accept authority.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא לְבָרוֹכֵי. אֲמַר: הֵיכִי אֲבָרֵיךְ – ״בָּרוּךְ שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵירָיו מִשֶּׁלּוֹ״? שַׁתְיֵיהּ לְהָהוּא כָּסָא, יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא אַחֲרִינָא וּבָרֵיךְ.

They gave Shimon ben Shataḥ a cup of wine over which to recite Grace after Meals. He said: How shall I recite the blessing? Shall I say: Blessed is He from Whom Yannai and his companions have eaten? I have not eaten anything. He drank that cup of wine. They gave him another cup, and he recited the Grace after Meals blessing. By drinking the first cup he joined the other diners and was therefore eligible to recite Grace after Meals on their behalf.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היכי אבריך – ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(6-7) יהבו ליה כסא אחרינא ובריך ברכת מזונא. איכא למידק והא מכיון דיהבו ליה כסא קמייתא הא איתסר להו לינאי וחבריו למיכל, ואם כן מעתה לא הוה חזי שמעון בן שטח לאיצטרופי בהדייהו, וכדאמרי לעיל (ברכות מז.) שמואל ורב כרוך ריפתא, בתר דכרוך אתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב ואכיל, אמר ליה רב מאי דעתיך דמצטרפת בהדן אנן גמרה לן סעודתין, ושמואל נמי לא אהדר ליה לרב אלא משום דאכתי לא איתסר להו למיכל דהא אי מייתו להו ארדיא וגוזליא אכלי. אלמא לכולי עלמא אי גמרי סעודה לגמרי לא מיצטרף. ותירצו בתוספות דהא דינאי באמצע סעודה אמרו כן מאן יהיב לן גברא דמברך לן. ולא נהירא. ולדידי מסתברא דבהא נמי דעבד לגרמיה הוא דעבד.
תשעה שאכלו דגן וא׳ מצטרף עמהם ומשלימם לעשרה אלא שלא אכל פת אלא ירק או פירות או טבל עמהם בציר או שתה כוס של יין מצטרף עמהם לזמן בהזכרת השם אפי׳ ז׳ שאכלו דגן וג׳ שאכלו ירק בדין זה הואיל ורוב הניכר אכלו דגן אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין הואיל ואין רוב הניכר באכילת דגן ובזימון ג׳ אין מצטרף עמהם עד שיאכלו שלשתם דגן ובתוספות מקילין בכך אלא שבתלמוד המערב אמרוה כדברינו והוא שאמרו שם לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין מתניתא רשב״ג היא דאמר אפי׳ לא טבל עמהם אלא בציר וכו׳ כלומר ואינה הלכה ושמא תאמר והרי היא הקשו בסוגיא זו מדרשב״ג לר׳ חייא אלמא הלכתא היא תדע שזו היא שהביא חכמי התוספות לומר כן או שנראה שסוברים היו כגמ׳ שלנו שאף חכמים היו אומרים כן וכמו שהיו טועים בה גם כן שהיא אמורה אף להוציא ומ״מ חכמים חולקין בה לענין ג׳ והלכה כדבריהם ואף לעשרה אע״פ שאמרנו שמצטרף מ״מ אין מברך אלא אחד מאותן שאכל דגן שאין מוציא את הרבים אלא אותו שאכל מה שאכילתו מביאתו לידי חיוב תורה והוא שאכל כזית דגן אכל כזית דגן מוציא את הרבים לדעתנו אע״פ שלא אכל כדי שביעה כמו שביארנו בפרק ג׳ וכן מה שאמרו בקטן שהוא נעשה סניף מ״מ אין מברך אלא גדול ומה שאמרו כאן בשמעון בן שטח שבכוס של יין ששתה הוציא כל אוכלי שלחנו של ינאי המלך ידי ברכה כבר אמרו בה שלא כהלכה עשה ואף יש לתמוה היאך הצטרף עמהם כלל והרי כבר אכלו ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן ומסתמא אכלו כל שבען עד שלא הניחו מקום לארדי וגוזלי וכל שכן שהכינו עצמן לברכה ובאמת אף זו נראה שלא יפה עשה כחברתה ובתוספות דחקו בה שבאמצע הסעודה אמרו מאן יהיב לן וכו׳ ואין הדברים מתישבים וכן יש מתמיהים במעשה זה היאך בירך להם ברכת המזון והוא לא אכל ואף למה שהקשו לר׳ חייא משמועת אפי׳ לא טבל להם אלא בציר היאך עלה על הדעת שאף להוציא נאמרה והיאך יברך מי שלא אכל כלל וזו אינה קושיא שמ״מ ברכת חובה היא והיה יכול להוציא אף אם אינו מחוייב מצד עצמו אלמלא טעם הנזכר בתלמוד המערב דכתיב ואכלת ושבעת וההיא ודאי מדרבנן והילכך כל שהוא מחויב בברכה מדאורייתא כלל מוציא אף מדרבנן ואע״פ שמ״מ הוצרך לומר נברך שאכלנו שתיה בכלל אכילה היא אלא שאף הוא חזר ובירך לעצמו שאין ג׳ פוטרות מעין ג׳ אלא שיש אומ׳ כן ביין הואיל ומיזן זיין כמו שהתבאר:
יהבו ליה כסא אחרינא ובריך – כי שתיה בכלל אכילה ומצי למימר שאכלנו והוי מחוייב דאורייתא בברכה אחת מעין ג׳ ויכול לפוטרן אע״פ שהם מחוייבין בברכת המזון מן התורה ה״ר יוסף, והקשה ה״ר יעקב היאך נצטרף שמעון בן שטח עמהם והלא כבר סלקו עצמם מלאכול ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן ואמרינן בערבי פסחים (דף ק״ג) ובפ׳ כסוי הדם (חולין פ״ו:) כיון דאמריתו הב ונבריך אסור לכו למשתי עד דברכיתו ופרשב״ם ברכת המזון ורב ושמואל נמי דלעיל [דף מ״ז.] דהוו יתבי בסעודתא ולא נצטרף רב שימי בהדייהו אלא לפי שלא סלקו עצמן מלאכול מדקאמר אלו מייתי ארדלייא וגוזליא וכו׳, וי״ל דבאמצע סעודה אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן קודם שסלקו עצמן מלאכול עד שיאכל כזית דגן פרש״י אע״ג דכזית דגן שיעורא דרבנן כדאמר בפ׳ מי שמתו [דף כ:] כיון דמחוייב מדרב׳ מחוייב בדבר קרינא ביה ומוציא אחרים ידי חובת והא דלא אמרינן הכי בקטן שלא הגיע לחנוך איהו אפילו מדרבנן לא מיחייב אלא חיובא על אביו לחנכו, ודבריו תמוהין דהיאך מוציא מי שאינו מחוייב מן התורה לאותו שהוא מחוייב, ועוד דבכולי תלמודא קרי לקטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן, הילכך נראה דאע״ג דלא אכל אלא שיעור׳ דרבנן מה שהוא מוציא מי שאכל שיעור׳ דאורי׳ היינו טעמא דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאם כדאמרינן בפ׳ ראוהו ב״ד [דף כט.] כל הברכות כלן אע״פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבין זה לזה מ״מ ברכת הלחם והיין שהם מטעם שרוצין ליהנות ואסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה הילכך אינו מוציא אלא א״כ צריך לה המברך אבל קידוש וברכת [מצה] שאינה אלא מצוה מוציא אע״פ שיצא וה״ה ברכת המזון, ואין צריך כזית דגן אלא שיכול לומר שאכלנו אבל להוציא אותן שאכלו מן התורה יכול להוציאם אפילו בלא אכילה, מיהו בירושלמי בפ׳ מי שמתו גרסי׳ תניא כל המצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם חייב [אפילו יצא] מוציא א״ר אילא שניי היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, ושמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (אבל מן התורה יש לו לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם שיברך לו מי שלא אכל), מסקנא דמילתא אפילו בעלה של ירק או בשתים מצטרף לזימון אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית ואז מוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה ולא כדברי ה״ג שכתב דמי שאכל כזית אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה ולכו״ע אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאם, ומיהו נראה אם יודעים כולם לברך מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעים לברך ולכך הוציאם שמעון בן שטח:
יהבו ליה כסא אחרינא ובריך – ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד. כלומר ולא הודו לו חבריו דא״ר חייא בר אבא וכו׳ להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דנן וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפי׳ לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהו״ל כברכת המצות דאף על פי שיצא מוציא וכגון קדוש היום אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכ׳ הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה ומש״ה מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא והיינו סברא דר׳ שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין ג׳ דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יהבו ליה כסא לברוכי [נתנו לו לשמעון בן שטח כוס יין לברך עליו ברכת המזון]. אמר: היכי אבריך [איך אברך]״ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו״? שכן אני לא אכלתי כלל. שתייה לההוא כסא, יהבו ליה כסא אחרינא ובריך [שתה את הכוס ההיא, נתנו לו כוס אחרת וברך], שעל ידי שתיית הכוס הראשונה הצטרף לסועדים, ועל השניה ברך ברכת המזון.
They gave Shimon ben Shataḥ a cup of wine over which to recite Grace after Meals. He said: How shall I recite the blessing? Shall I say: Blessed is He from Whom Yannai and his companions have eaten? I have not eaten anything. He drank that cup of wine. They gave him another cup, and he recited the Grace after Meals blessing. By drinking the first cup he joined the other diners and was therefore eligible to recite Grace after Meals on their behalf.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״ראָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דרב חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן): שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דַּעֲבַד – לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד, דְּהָכִי אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אר״יאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.

With regard to this story, Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said (that Rabbi Yoḥanan said): That which Shimon ben Shataḥ did, reciting Grace after Meals on their behalf, he did on his own, and not in accordance with the accepted halakha, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said as follows: One who recites Grace after Meals cannot fulfill the obligation of others to recite it until he eats an olive-bulk of grain.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמעון בן שטח דעבד – שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה.
לגרמיה הוא דעבד – אין אדם מודה לו.
עד שיאכל כזית דגן – ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא״ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי׳ מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה״ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע״ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

עד שיאכל כזית דגן – אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילה דבר שראוי לברך עליו ג׳ ברכות, או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת וטעמא שכיון שהיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי:
יהבו ליה כסא אחרינא ובריך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה עד שיאכל כזית דגן וכו׳ וא״ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי וכו׳ עס״ה. מ״ש רש״י בקטן הא לא אמר הכי נראה דהיינו מהא דאמרינן לעיל בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ׳ ע״ב) אהאי דבן מברך לאביו ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ומש״ה מוקי לה כשאכל אביו שיעורא דרבנן והא דקשיא ליה לרש״י מקטן טפי מנשים שהיא עיקר השקלא וטריא דלעיל בפ׳ מי שמתו דאם נשים בבה״מ דרבנן לא מצו מפקו לבעלה י״ח אלא משום דאיכא למימר דשאני נשים דליתינהו בר חיובא כלל מדאורייתא מש״ה לא קרינן בהו מחוייב בדבר משא״כ בקטן דאתי לכלל חיוב דאורייתא לכשיגדל משמע ליה לרש״י דדמי לשיעור כזית שהוא נמי מדרבנן ואפ״ה קרינן ביה מחויב בדבר שאם יאכל כדי שביעה הוי מחויב מדאורייתא וע״ז הוצרך רש״י לפרש דאפ״ה שאני קטן דאין החיוב מצד עצמו אלא שאביו חייב לחנכו כן נראה לי בכוונת רש״י. מיהו בעיקר דבריו שהשיג על בעל ה״ג אבאר בסמוך בל׳ התוס׳:
רש״י ד״ה עד שיאכל כו׳ ההוא אפי׳ מדרבנן כו׳. וק״ל הא אמרי׳ שם דאם נשים בברכת המזון דרבנן אין יכולות להוציא לאחרים. וצ״ע:
תוס׳ ד״ה ולית. בא״ד. וז״ל ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר״ת דמנהג שטות הוא וכו׳ ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעיבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דר׳ אליעזר דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר׳ אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה עכ״ל. ונראה לבאר דקביעות החודש נעשה ע״י בית דין הגדול משום שבית דין הגדול מייצגים את כלל ישראל, דמעשה בית דין הגדול הוי מעשה דכלל ישראלא. וי״ל דספר תורה הוא המצרף את בנ״י לחטיבה אחת של כלל ישראל, ולכן אם אין עשרה ב״ד מוציאין ס״ת ומקדשים את החודש, דבכך חל חלות שם כלל ישראל לקדש את החודש.
ונראה דלכן נוהגים לאחוז ספר תורה כשהציבור אומרים תפלת ברכת החודש, ונוהגים נמי לומר ״חברים כל ישראל״ ואח״כ מכריזים ראש חדש, דלכאורה צ״ב מהי השייכות בין כל זה לברכת החודש. ונראה דקידוש החודש מהווה מעשה של כלל ישראל, ולכן המנהג הוא דלפני שמברכין את החדש הקהל צריך להצטרף יחד כחפצא של ציבור שהם מעין כלל ישראל כולו, שכשהציבור מאוחדים יחד משתייכים הם לכלל ישראל ואזי שפיר יכולים הם לברך את ברכת החודש, ולכן המנהג הוא לומר ״חברים כל ישראל״ לפני ברכת החדש. ולכן נמי אוחזים ס״ת בשעת ברכת החודש דהס״ת מצרף את הציבור לכלל ישראל. ונראה דמשו״ה לענין קידוש החודש דבעי קביעות דכלל ישראל ספר תורה משלים, דהס״ת מצרף את הציבור לכלל ישראל. משא״כ בתפלה דבעי שיעור דעשרה גברי, אין ס״ת משליםב.
תוס׳ ד״ה ולית. בא״ד. וז״ל והא דאמרינן בירושלמי קטן וס״ת עושין אותו סניף אומר ר״י דגרס התם קטן לס״ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפילו קטן אפילו אשה אי לא הוה משום כבוד ציבור אבל לשאר דברים לא עכ״ל. שיטת הר״י צ״ב, דהרי לכאורה קריאת התורה בעיא עשרה מדין דבר שבקדושה כמו תפלה וברכת המזון בשם, וא״כ קשה אמאי ס״ל שמצרפין קטן לעשרה לקריאת התורה ולא לשאר מילי. ונראה דלשיטת הר״י חלוק דין מנין בקריאת התורה מבתפלה וברכת המזון, דבתפלה וברכת המזון קטן אינו מצטרף למנין משום דבעינן שיעור דעשרה גברי מדין דבר שבקדושה. משא״כ בקריאת התורה קטן מצטרף לעשרה משום שחל על תורתו חלות שם חפצא של תורה, והמנין דעשרה בקרה״ת תלוי בעשרה שחל בלימוד תורתם חלות שם חפצא של תורה. דבקריאת התורה חל דין מסויים דחלות שם מנין תלוי בעשרה שחלה בקריאתם חפצא של תורה ואינה שיעור דעשרה גברי כבתפלה וברכהמ״ז. וקריאת התורה דקטן מהווה חפצא של תורה וכדמוכח מהא דקטן עולה למנין ז׳ ומוציא את הצבורג, ומשו״ה קטן מצטרף למנין עשרה בקרה״ת. ולפי״ז נראה דלשיטת הר״י אף אשה היתה מצטרפת למנין עשרה לקריאת התורה מעיקרא דדינא אי לאו משום כבוד הציבור, דהרי אף אשה עולה למנין ז׳ ומברכת ברכת התורה דלימודה הויא בכלל חפצא של תורהד. אמנם צ״ע מהו מקורו של הר״י לדין זה דבפשטות קרה״ת הוי דבר שבקדושה כתפלה בציבור (וכדמבואר במשנה ובגמ׳ מגילה כג ב) וקטן אינו מצטרף לעשרה בדבר שבקדושה, וצ״ע.
גמ׳. וז״ל תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין וכו׳ ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן עכ״ל. יש לעיין מאי שנא זימון משאר מילי דאזילנן בתר רוב, וכגון בתפלה דסגי ברוב בעלמא, (עיין מגילה דף כג: בתוס׳ ד״ה אין פורסין) ואילו בזימון בעינן רובא דמינכר. ונראה דדין רובא דמינכר חל בזימון משום דבעינן חלות שם קביעות דחבורה לזימון, ורק היכא דיש רוב הניכר של בני החבורה שאכלו דגן ביחד חלה קביעות דחבורה המחוייבת בזימון. משא״כ בתפלה חל חלות שם תפלת הציבור כשיש ציבור שמתפללין ביחד וחל חלות שם ציבור ע״י רוב של ששה שלא התפללו בצירוף לד׳ שהתפללו וכדפסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ד). ברם יש להעיר דהתינח לפי הראשונים דס״ל דדין זימון בעשרה תלוי בחלות שם קביעות דחבורה אזי יש לחלק בין תפלה בציבור לבין זימון בעשרה, ומשום דאין בתפלה דין קביעות, ומשו״ה חלה חפצא של תפלה בציבור כשיש רוב של שש בעלמא מתוך עשרה שלא התפללו, משא״כ בזימון בעינן רובא דמינכר בכדי לקבוע חלות שם קביעות דחבורה. אמנם צ״ע לשיטת ר״ת (תוס׳ ד״ה ולית) דס״ל דמצרפין קטן לזימון בעשרה אבל לא לזימון דשלשה, ומשמע איפוא דחל דין קביעות רק בזימון דשלשה, ולכן אין מזמנים על קטן שאינו בר קביעות משא״כ זימון דעשרה לא בעי קביעות, ולכן מצרטפין קטן לזימון עשרה. וכן מבואר מדברי הראב״ד (בספר תמים דעים סי׳ א׳) וז״ל הגאון אמר בעינן פורח ויודע למי מברכין, ועל כולם אני אומר דלא אמרו חכמים אלא לעשרה וכו׳, ודוקא לעשרה דמקילין בהו באכילת ירק ובכוס של יין אבל לשלשה בעינן הביא שתי שערות. וכל הנוטה מזה הרי אני מביא עליו משנתנו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם, והלא עבדים והנשים יודעים למי מברכין יותר מן הקטן ולא עוד אלא שהם חייבים בברכהמ״ז דבר תורה כסוגיא דשמעתא ואעפ״כ אין מזמנים עליהם לפי שאינן בני קביעות, וכ״ש קטן אע״פ שיודע למי מברכין עכ״ל. אלא דלפי זה צ״ע אמאי ס״ל להתוס׳ דחל דין רובא דמינכר בזימון דעשרה, והא ס״ל דליכא דין קביעות חבורה בזימון של עשרה דהרי אף קטן מצטרף לעשרה, וא״כ מדוע אינו מועיל בזימון דעשרה רוב גרידא כבתפלה, וצ״ע.
ועוד יש לעיין במחלוקת שבין תוס׳ והרי״ף האם מועיל רובא דמינכר בזימון דשלשה או לא. דשיטת הרי״ף (דף לה: בדפי הרי״ף) היא דדין רובא דמינכר חל רק בזימון בעשרה ואילו בזימון דשלשה אין מזמנין אלא כשכולם אכלו דגן, דליכא דין רוב כלל בזימון דשלשה שאכלו. מאידך תוס׳ (ד״ה תשעה) נקטו דחל דין רובא דמינכר אף בזימון בג׳. ופלוגתתם מחוסרת ביאור.
ויתכן דהרי״ף סובר שדין רוב חל בזימון בעשרה ולא בג׳ משום דס״ל שאי אפשר לקבוע עצם החפצא דחבורה המחוייבת בברכהמ״ז בזימון ע״י רוב, דחלות שם חבורה דג׳ שאכלו חל רק אם השלשה כולם אכלו דגן. דבשנים שאכלו דגן וא׳ אכל ירק ליכא חפצא דשלשה שאכלו - וליכא חפצא דחבורה המחוייבת בזימון. משא״כ בזימון בעשרה י״ל דאין המספר של עשרה דין בחלות שם חבורה המחוייבת לזמן ביחד דהרי חל חלות שם חבורה בשלשה שאכלו ביחד, ועשרה שאכלו ביחד אינו אלא דין בעלמא לחייבם לברך בשם, ולזה מועיל דין רובו ככולוה.
מאידך תוס׳ סוברים שדין רוב נאמר אף היכא דבעינן חלות קביעות של עצם החפצא דחבורה המחוייבת בזימון, ואין חילוק בין זימון דעשרה לבין זימון בג׳ דלתרווייהו בעינן קביעות חבורה, והתוס׳ סוברים דבשניהם חל דין רובא דמינכר משום דמועיל רוב לקביעות חלות שם חבורהו.
גמ׳. וז״ל ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן לא הוה איניש לברוכי להו וכו׳, אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה וכו׳ יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו וכו׳ א״ר חייא בר אבא אר״י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן עכ״ל. הראשונים הקשו איך היה מועיל אכילת כזית דגן כדי להוציא את ינאי והרי אכילת כזית אינה מחייבת בברכת המזון אלא מדרבנן, דמן התורה אינו מחוייב אלא אם כן אכל כדי שביעה. והמחויב בברכת המזון מדרבנן אינו יכול להוציא את מי שמחויב מדאורייתא, דלגבי החיוב דאורייתא הו״ל פטור הבא להוציא את החייב.
ועיין ברש״י (ד״ה עד) וז״ל ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אע״ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא וכו׳ מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתם וא״ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה עכ״ל. ומבואר דרש״י סובר שהמחויב בברכת המזון מדרבנן יכול להוציא את המחויב מה״ת משום דקרינן ביה מחויב בדבר.
ובדומה לזה פירש הבעל המאור (דף יב. בדפי הרי״ף), וז״ל וגברא דמחוייב מדאורייתא בברכת המזון, אע״ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא, כשמעון בן שטח דיהיב ליה כסא דחמרא ובריך לינאי וחביריו, ואע״ג דלית הלכתא הכי דקי״ל להוציא אחרים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן, מ״מ כזית שיעורא דרבנן הוא, וכיון דאכלה מאן דמחוייב מדאורייתא כאילו אכל שיעורא דאורייתא דהוא אכילה שיש בו שביעה בלא דקדוק וצמצום עכ״ל. ושיטתם צ״ע דאי פטורים הם מדאורייתא איך מוציאים את המחוייב מדאורייתא והרי קיימא לן דכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את חבירו ידי חובתו (וכן הקשו בתוס׳ ד״ה עד, והרמב״ן במחלמות ה׳ שם).
ועוד צ״ע ממה דהקשה הגרע״א זצ״ל (בגליון הש״ס שם) על רש״י מהא דנשים המחויבות בברכת המזון מדרבנן וא״כ מדוע אינן מוציאות את בעליהן אלא רק כשאכלו בעליהן כזית (כמבואר בגמ׳ דף כ:), דלפי דברי רש״י מי שמחויב מדרבנן מוציא את המחויב בברכת המזון מן התורה, ולפי זה אפילו אם אכלו בעליהן כדי שביעה תוציאום בברכת המזון.
ועוד יש להקשות לשיטת רש״י שסובר שקטן אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה שחייב לברך מן התורה משום שקטן אינו מחויב בדבר מיקרי משום שאביו חייב לחנכו ואין הקטן עצמו מחויב, וקשה אמאי יכול הקטן להוציא גדול שאכל כזית (כדמובאר בגמ׳ בדף כ:) והרי אין הקטן מחוייב בדבר.
ואשר נראה לומר בישוב שיטת רש״י דכבר נתבאר כמה פעמים בשיעורים שהדין דאחד מברך לכולן אינו מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכת המזון בחבורה, והברכה מתייחסת לכל בני החבורה. וראייה ליסוד זה מדברי הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ברכות הל׳ ב׳ - ג׳) שכתב וז״ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבים לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו׳ ואח״כ אומר ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה עכ״ל. וצ״ב אמאי מצריך הרמב״ם שיענו אמן דוקא אחרי כל ברכה, והרי קיי״ל שומע כעונה וכדפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הי״א) וז״ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ומתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע״פ שלא ענה אמן עכ״ל. וכן יש להעיר בדברי הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ברכות הט״ו) וז״ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ״ל, ומדויק בלשון הרמב״ם דאינו יוצא אא״כ ענה אמן, וצ״ע דהרי קיי״ל שומע כעונה. ונראה דהרמב״ם סובר דאין יוצאים ידי חובת ברכת המזון מדין שומע כעונה, וכמבואר בירושלמי ברכות (פ״ג ה״ג) ״תני כל מצוות אדם מוציא את הרבים ידי חובתם חוץ מברכת המזון וכו׳ שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת וכו׳ מי שאכל הוא יברך״. אמנם לשיטת הרמב״ם אע״פ שאין אדם מוציא את חברו בברכת המזון מדין שומע כעונה חבירו יוצא ע״י חלות דין ברכת המזון בזימון דהוי חלות ברכה של החבורה ביחד, וע״כ צריך לענות אמן כדי להצטרף לחלות שם ברכת המזון בזימון. ולשיטת הרמב״ם ההלכה של סופר מברך ובור יוצא אינה חלה מדין שומע כעונה אלא דחל חלות דין ברכהמ״ז בזימון, וע״כ צריך הבור לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. ודומה לשיטת הרמב״ם בנוגע לתפלת הציבור, דאע״פ דאיתא בירושלמי (פ״ג ה״ג) שאין אדם מוציא את חברו בתפלה מ״מ פסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ט) ״שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם כיצד בשעה שהוא מתפלל והן שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה הרי הם כמתפללים״, ולהלן פסק (פ״ט ה״ג), ״ושליח צבור מתחיל ומתפלל בקול רם מתחיל הברכות להוציא מי שלא התפלל והכל שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה״, ומבואר דש״ץ מוציא את הציבור ידי חובת תפלה, אמנם צריכים הצבור לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, וצ״ע אמאי אינם יוצאים ע״י שומע כעונה. ומוכח דחל חלות שם תפלת הצבור שהיא תפלה מיוחדת של כל הצבור. ומצטרפים לתפלת הציבור רק בעניית אמן לתפלת הש״ץ.
ולפי זה נראה ליישב את שיטת רש״י ובעל המאור שסוברים דגדול שאכל כזית מוציא את המחוייב בברכת המזון מן התורה, ואע״פ דבכל המצוות גברא המחוייב מדרבנן אינו מוציא את המחוייב מן התורה דהוי כאינו מחוייב בדבר, י״ל דהיינו כשמוציאו מדין שומע כעונה, דלהוציא אחר מדין שומע כעונה בעינן שיהא הגברא בר חיובא ואם לא הוי בר אותו חיוב אינו יכול להוציאו. וראייה לזה מהא דקיימא לן (ר״ה כט ב) דחצי עבד חצי בן חורין אינו מוציא אחר ידי חובתו, ונראה דיש למעשה מצוה של חצי עבד חצי בן חורין חלות שם מעשה מצוה מצד הבן חורין שבו, ואעפ״כ אינו מוציא בן חורין ידי חובתו משום דלית ליה אותה חובת גברא. וחזינן שאינו מוציא אחר מדין שומע כעונה אלא אם כן הוי גברא בר אותו חיובא. אמנם נראה דשאני ברכת המזון דג׳ שאכלו דאינו חל מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכת המזון בזימון ע״י החבורה ביחד, ואם חל חפצא של ברכהמ״ז דאורייתא הריהי מתייחסת לשאר בני החבורה, והם יוצאים מדין ברכת המזון בחבורה. ולפיכך סובר רש״י דבגדול שאכל כזית אע״פ שחיובו לברך הוא רק מדרבנן מ״מ ברכתו הויא חפצא של ברכת המזון דאורייתא, שאף על פי שאין חיוב לברך ברכהמ״ז בכזית מכל מקום חל חלות שם חפצא דברכת המזון דאורייתא גם בכזית, ומועילה לכל בני החבורה מדין ברכהמ״ז בזימון להוציא כולם ידי חובתן. משא״כ בקטן מכיון שאינו מחוייב בעצמו בברכת המזון ומוטל על אביו לחנכו, ברכת המזון דידיה אינה חפצא של ברכת המזון דאורייתא, ואינו מוציא את המחוייב בברכת המזון דאורייתא אף מדין זימון. ולפ״ז נמי מיושבת קושיית הגרע״א זצ״ל בגליון הש״ס דיש לתרץ דאע״פ שנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן מ״מ אינן מוציאות אנשים שאכלו כדי שביעה שחייבים לברך מן התורה, משום דליכא לנשים חפצא של ברכת המזון מן התורה מכיון שאינן בכלל ברית ותורה, וע״כ נשים אינן מוציאות אנשים אף מדין ברכהמ״ז בזימון. אמנם באופן שהגדול אכל כזית אע״פ שחיובו חל רק מדרבנן מכל מקום ברכתו הויא חפצא של ברכת המזון דאורייתא ויכול להוציא חברו מדין ברכות הזימון. ולפי זה יש ליישב נמי מה שהקשינו איך קטן מוציא גדול שאכל כזית הרי לשיטת רש״י הקטן עצמו אינו מחוייב משום דאביו חייב לחנכו, וי״ל דהא דאמרינן דהקטן מופקע מחפצא דברכת המזון היינו רק מדאורייתא, אמנם אית ליה לקטן חפצא של ברכת המזון מדרבנן, דאי אין לקטן חלות שם מעשה מצוה כלל, ואפילו מדרבנן ברכהמ״ז דידיה אינה חפצא של ברכת המזון, לא מסתבר שיקיים אביו מצות חינוך בזה שמחנכו לברך, שדין חינוך הוא לחנך את הקטן במעשי מצוות ולא בעשיית מעשה בעלמאז. ומהא שאביו חייב לחנכו בברכת המזון מוכח שיש לקטן חלות שם מעשה מצוה מדרבנן, וברכתו הויא חפצא של ברכת המזון מדרבנן, ולכן יכול להוציא גדול המחויב בברכת המזון מדרבנן, מדין קיום ברכהמ״ז דהחבורה בזימון מדרבנן.
א. עיין ספר קובץ חידושי תורה לגר״מ והגרי״ד בענין ״קביעות מועדים ע״פ הראייה ועל פי חשבון״ ועיין באגרות הגרי״ד הלוי (פ״ה מהל׳ קדוש החודש הל׳ א׳ - ב׳).
ב. עיין בשיערים לזכר אבא מרי ח״א עמ׳ קמ״ט. ובח״ב עמ׳ מ׳ - מ״א.
ג. עיין בשיעורים דף ב. בענין שומע כעונה בקריאת שמע ותפלה אות א׳.
ד. ועיין בחידושי מרן רי״ז הלוי הלכות ברכות ובספר עמק ברכה (ענין ברכה״ת) שהביאו בשם מרן הגר״ח זצ״ל דנשים מברכות ברכה״ת משום שהברכה חלה על חפצא של תורה, ואף בלימוד דנשים חל חפצא של תורה, ומשו״ה עולות למנין ז׳. ועיין לעיל בשיעורים דף יא: ד״ה אמר ר׳ יהודה אמר שמואל. ברם יש להעיר דלכאורה אף לפי הר״י אשה וקטן לא יברכו ״ברכו את ה׳ המבורך״ דהוי דבר שבקדושה, וכן שאר הציבור היכא דאין עשרה גדולים לא יברכו ״ברכו את ה׳ המבורך״ משום דנשים וקטנים אינם בכלל עשרה לענין דבר שבקדושה.
ה. חילוק זה מבואר היטב עפי״מ שאמר רבינו זצ״ל בשיעורים לעיל (ד״ה תוס׳ ולית הלכתא) דכשיש דין שיעור ומנין מסוים לא חל דין רובו ככולו. ובכן י״ל דהמנין דשלשה שאכלו דגן חל מדין שיעור ומנין מסוים, דרק בשלשה שאכלו דגן ביחד חל חפצא דחבורה המחוייבת בזימון. משא״כ דין עשרה דאינו חל כשיעור ומנין מסוים אלא הוי דין בעלמא לחייבם לברך בשם, ותלוי בחלות שם עשרה שמברכין ביחד ומשו״ה חל בעשרה דין רובו ככולו.
ו. ועפי״מ שנתבאר בהערה הקודמת יתכן דתוס׳ סוברים דדין שלשה שאכלו אינו חפצא דשיעור מסוים אלא דין בעלמא במחייב דזימון, דחל חיוב זימון בחלות שם חבורה דשלשה שאכלו, וע״ז שפיר חל דין רובו ככולו לחייב החבורה דשלשה שאכלו, ומשו״ה ס״ל דבשנים שאכלו דגן וא׳ אכל ירק דמצטרפין לזימון.
ז. כך קבע הגר״ח זצ״ל, והביא ראייה מהמשנה והגמרא בסוכה (דף מב.) שמחנכין קטן רק כשראוי לעשות את כל המצוה ולא חצי מצוה, ואם היה חינוך חל במעשה בעלמא למה צריך שיהא הקטן ראוי לעשות כל המצוה. אלא מכאן דחיוב חינוך מדרבנן היינו דחל במעשה קטן חלות שם מעשה מצוה מדרבנן. ועיין לעיל בשיעורים דף דף ט״ו. תוס׳ ד״ה ורבי יהודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על סיפור זה אמר ר׳ אבא בריה [בנו] של ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: שמעון בן שטח דעבד [שעשה] כן לברך כך — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה] אבל אין דעתו מקובלת להלכה, דהכי אמר ר׳ חייא בר אבא שכך אמר ר׳ יוחנן: לעולם המברך אינו מוציא את הרבים ידי חובתן בברכת הזימון אלא עד שיאכל כזית דגן.
With regard to this story, Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said (that Rabbi Yoḥanan said): That which Shimon ben Shataḥ did, reciting Grace after Meals on their behalf, he did on his own, and not in accordance with the accepted halakha, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said as follows: One who recites Grace after Meals cannot fulfill the obligation of others to recite it until he eats an olive-bulk of grain.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מֵיתִיבִי, רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עָלָה וְהֵסֵיב עִמָּהֶם האֲפִילּוּ לֹא טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת – מִצְטָרֵף.

The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: One who entered and reclined together with those who were dining, even if he only dipped with them a small bit of food in spicy brine that was before them and ate with them only a single dry fig, he joins them. This baraita demonstrates that one need not necessarily eat grain to recite Grace after Meals on their behalf.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושנים שאכלו ובא להם השלישי מצטרף עמהן אפילו לא אכל אלא גרוגרת אחת ולא טיבל אלא בציר ואפילו לא אכל אלא שתהא. אבל להוציא השנים לברך להם לא יברך עד שיאכל כזית דגן. ולענין ברכת הזימון בעשרה, אפילו אכלו מיעוט דגן ורוב ירק מיצטרףב. מיהו דאכל דגן מברך.
א. כשיטת הראשונים דגם בזימון שלשה אמרינן הכי ולא רק בזימון עשרה. עי׳ תוס׳ ושא״ר כאן.
ב. צ״ל איפכא: רוב דגן ומיעוט ירק. (אבני שהם). ולא הזכיר רבינו דבעינן רובא דמינכר, אלמא ס״ל דסגי בששה. וכדעת רש״י ואו״ז סי׳ קצז. עי׳ ב״י סי׳ קצז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין – פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך וסבר רשב״ג דגרוגרת מיזן זיין וברכת ג׳ פוטרתן ובודאי רשב״ג לא אמרה להצטרף לג׳ דהא פשיטא דג׳ אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה. ומשני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפי׳ בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת ג׳ פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נ״ר וממילא מיפטר בברכת ג׳ או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת ג׳ וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת ג׳ כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן, הרא״ה ז״ל.
ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד – כלומר ולא הודו לו חבריו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מקשים מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מי שעלה והסיב עם האוכלים אפילו לא טבל עמהם אלא בציר שטבל דבר אכילה בציר החריף שלפני המסובים, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחתמצטרף. ואם כן נראה שאינו צריך לאכול דגן דווקא!
The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: One who entered and reclined together with those who were dining, even if he only dipped with them a small bit of food in spicy brine that was before them and ate with them only a single dry fig, he joins them. This baraita demonstrates that one need not necessarily eat grain to recite Grace after Meals on their behalf.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִצְטְרוֹפֵי מִצְטָרֵף אֲבָל ולְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן – עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.

The Gemara responds: Indeed, he joins them, but he cannot satisfy the obligation of the many unless he has eaten an olive-bulk of grain.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ד כתוב שםרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. איכא למידק ואפילו אכל כזית היאך מוציא מי שאכל ושבע, דהא כזית דגן דרבנן, וכדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כ:) אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. ועל זה דחק עצמו הרב בעל ההלכות ואמר דאינו מוציא אלא מי שאכל שיעורא דרבנן כמותו, וההיא דינאי וחבריו הויא תיובתא דהא אינהו מסתמא אכלו ושבעו ואפילו הכי הוציאן שמעון בן שטח, ועד כאן לא אמרינן דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד אלא משום דלא אכל כזית דגן הא אלו אכל כזית דגן מוציא לכולי עלמא.
ומיהו אפשר היה לומר דכזית דאורייתא וכדמשמע לעיל בפ׳ כיצד מברכין (ברכות לח:) גבי רבי יוחנן דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף. וכן נמי משמע לקמן בפרקין (ברכות מט:) דר״מ ורבי יהודה מדאורייתא קאמרי ובקראי פליגי ולרבי יהודה אכילה שיש בה שביעה קרי לכביצה. וההיא דפרק מי שמתו (ברכות כ:) ר׳ עוירא הוא דקאמר לה, ולא קיימא לן כותיה. וההיא דר׳ צדוק דפרק שני דמסכת סוכה (סוכה כז.) דאמרינן התם וכשנתנו לר׳ צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו ולא בירך אחריו. יש לי לומר דדילמא ר׳ צדוק כר׳ יהודה סבירא ליה דכביצה בעינן ופחות מכביצה לא מברכינן עליה כלל דשיעורא דרבנן ליכא כבפחות מכזית לר״מ. ואי נמי לא בירך אחריו מעין שלש אבל בורא נפשות רבות בירך אחריו דהוא ברכה דרבנן לשיעורא דרבנן וכפי הסברא שכתבתי בפ׳ כיצד מברכין (ברכות לח:). אלא שאין נראה לי כן, כמ״ש שם.
ומכל מקום אכתי שמעתין לא מתרצא דשמעון בן שטח דלא אכיל כלל היכי בריך עלייהו ברכת מזונא והיכי אמר נברך שאכלנו משלו, ומאן דמותיב נמי מדתניא עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרף, היכי תיסוק אדעתיה דמי שלא אכל כלל ולא שתה אלא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ויאמר נברך שאכלנו משלו. ויש לומר דמדאורייתא אפילו לא אכל כלל ולא שתה ולא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ובלבד שיהא המברך מן המחוייבין בברכה כישראל גדול, ומשום דקיימא לן דכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו יצא מוציא (ר״ה כט.). ואף על גב דאמרינן בירושלמי דמכלתין בפרק מי שמתו (ירושלמי ברכות ג׳:ג׳): תני כל מצוות שאדם פטור מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון, והא תניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב מוציא, אמר רבי לא שניא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך. יש לומר דההיא מדרבנן היא הא מדאורייתא אפילו בברכת המזון אף על פי שיצא מוציא. והילכך בזמן שהוא מחויב בברכה כלל באיזה ברכה שהיא אוקמוה אדינא דאורייתא ומוציא אפילו מי שאכל שעורא דאורייתא, אבל כשלא אכל כלל ואינו מחויב עכשיו בברכה כלל אינו מוציא מדרבנן. ומאן דמותיב מההיא דעלה והיסב קסבר דאפילו מחויב בברכת בורא נפשות. ורבי שמעון בן שטח לא שמעינן ליה כולי האי, ודילמא סבירא ליה הכין במי שהוא מחויב בברכה דאורייתא כשותה יין שהוא מחויב בברכת מעין שלש.
ואנן למסקנא לא סבירא לן כוותיהו, אלא עד שיאכל כזית דגן דהוי מחויב בברכת המזון ממש מדאורייתא. ואי נמי סבירא להו דכזית מדרבנן, מכל מקום מחויב הוא בחיוב בברכת המזון ממש, ומי שאכל הוא יברך קרינן ביה להוציא אפילו המחויב מדאורייתא. והא דבריך שמעון בן שטח נברך שאכלנו והוא לא אכל אלא שתה כוס יין, תירצו בתוספות משום דשתיה בכלל אכילה.
ומכל מקום אכתי קשיא לי דודאי מדקאמר נברך משמע דאיהו נפיק ידי חובתיה באותה ברכה ואנן קיימא לן דג׳ אינו פוטר מעין ג׳, וכדמוכח בהדיא בשמעתא דהביאו להם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכדכתבינן התם בדוכתא (ברכות מא:). ולא עוד אלא היכי מצטרף עמהם, וכל שכן מי שלא אכל אלא שטבל עמהם בציר דהא כיון שזה אינו יוצא בברכתן היאך הוא מצטרף והיאך יזמנו עליו והוא אינו בן זימון. אלא שבזו יש לומר דלהצטרף להזכיר את השם הוא דבעינן, ולא בעינן שיאכל דהא אמרינן לעיל (ברכות מז:) דארון מצטרף וקטן מוטל בעריסה מצטרף. ואף על גב דלא קיימא לן כותייהו מכל מקום שמעינן מינה דלצירוף הזכרת השם לזימון עשרה לא בעינן מחויב ממש בברכת המזון אלא כל שהוא גדול וחייב בברכה כלל מצטרף. ואולי אף הוא אינו יוצא ידי ברכתו בברכה דידהו אלא לזימון בלחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך כברכתו לעצמו, דומיא דיוצא לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו, אבל דשמעון בן שטח קשיא לי. ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא ליה דג׳ פוטר מעין ג׳. ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה:) וכענין שאמרו בפ״ק דמכלתין (ברכות יב.) גבי תמרי פתח ובריך אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זיין, וההיא דהביאו לו תאנים וענבים דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא. ומאן דמקשה מברייתא דטבל עמהם בציר, לא דק, וכיון דאדחי לא דייקינן עלה כולי האי. וא״נ לזימון הוא דמצטרף ומוציא אף את האחרים ידי חובתן בברכת המזון והדר מברך בורא נפשות לעצמו.
דאמר ר׳ חייא בר אבא וכו׳ להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן – וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהוה ליה כברכת המצות דאף על פי שיצא מוציא וכגון קדוש היום. אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכת הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה. ומשום הכי מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא. והיינו סברא דר׳ שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו. וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין שלש דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:
ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין – פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך. וסבר רבן שמעון בן גמליאל דגרוגרת מיזן זיין וברכת שלש פוטרתן. ובודאי רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה להצטרף לשלושה דהא פשיטא דשלושה אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן. אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה:
משני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן – וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפילו בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת שלש פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נפשות רבות וממילא מיפטר בברכת שלש. או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת שלש. וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו. אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת שלש כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן. הרא״ה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה עד שיאכל כזית דגן משמע שאם אכל כזית וכו׳ ותימא הא כזית לא הוי אלא מדרבנן וכו׳ דהא אמרינן בפרק מי שמתו וכו׳ ולא מצי לאוקמי וכו׳ אלא בדאכל אביו כזית עכ״ל. האי לישנא דאכל אביו כזית לא נמצא שם בגמרא בסוגיא דפ׳ מי שמתו אלא סתמא קאמר התם הב״ע דאכל שיעורא דרבנן אלא דממילא פשיטא להו להתוס׳ דהאי שיעורא דרבנן היינו כזית דאי בפחות מכזית לא אשכחן דחייב אפילו מדרבנן והתוס׳ קיצרו כאן וסמכו על מ״ש לקמן בדף הסמוך בסוגיא דעד כמה מזמנין ושם הביאו ראיה זו ועוד ראיה אחרת דשיעור כזית אינו אלא מדרבנן ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר שם במקומו אי״ה ועיין עליו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אמנם איצטרופי מצטרף [מצטרף הוא] אבל אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתןעד שיאכל כזית דגן.
The Gemara responds: Indeed, he joins them, but he cannot satisfy the obligation of the many unless he has eaten an olive-bulk of grain.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ד כתוב שםרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אפי׳אֲפִילּוּ לֹא

Similarly, this halakha was also stated: Rav Ḥana bar Yehuda said in the name of Rava: Even if he only
רי״ףראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעין זה איתמר נמי [נאמר גם כן], שכך אמר רב חנא בר יהודה משמיה [בשמו] של רבא שהלכה היא: אפילו לא.
Similarly, this halakha was also stated: Rav Ḥana bar Yehuda said in the name of Rava: Even if he only
רי״ףראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות מח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות מח., ר׳ נסים גאון ברכות מח., רי"ף ברכות מח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות מח., רש"י ברכות מח., ראב"ן ברכות מח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות מח., ראב"ד כתוב שם ברכות מח. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), רמב"ן ברכות מח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה דוד וינברגר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות מח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות מח. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות מח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מח., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות מח., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות מח., מהרש"א חידושי הלכות ברכות מח., מהרש"א חידושי אגדות ברכות מח., פני יהושע ברכות מח., גליון הש"ס לרע"א ברכות מח., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות מח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות מח., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מח., אסופת מאמרים ברכות מח.

Berakhot 48a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 48a, R. Nissim Gaon Berakhot 48a, Rif by Bavli Berakhot 48a, Collected from HeArukh Berakhot 48a, Rashi Berakhot 48a, Raavan Berakhot 48a, Tosafot Berakhot 48a, Raavad Katuv Sham Berakhot 48a, Ramban Berakhot 48a, Rashba Berakhot 48a, Raah Berakhot 48a, Meiri Berakhot 48a, Tosefot Rosh Berakhot 48a, Ritva Berakhot 48a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 48a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 48a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 48a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 48a, Penei Yehoshua Berakhot 48a, Gilyon HaShas Berakhot 48a, Reshimot Shiurim Berakhot 48a, Beirur Halakhah Berakhot 48a, Steinsaltz Commentary Berakhot 48a, Collected Articles Berakhot 48a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144