ציון ב-ו.
גמרא. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק - מצטרפין. אמר רבי זירא: בעאי מיניה מרב יהודה: שמנה מהו? שבעה מהו? אמר לי: לא שנא; ששה - ודאי לא מיבעיא לי. אמר ליה רבי ירמיה: שפיר עבדת דלא איבעיא לך; התם טעמא מאי - משום דאיכא רובא? הכא נמי איכא רובא! ואיהו סבר: רובא דמינכר בעינן.
...אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. מתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עלה והסיב עמהם, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת - מצטרף! אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן - עד שיאכל כזית דגן...
אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא: הלכתא, אכל עלה ירק ושתה כוס של יין - מצטרף, להוציא - אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.
אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה. שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן - מצטרפין לזמן בשם, והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת, אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק - אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר. במה דברים אמורים? בעשרה, אבל בשלשה - צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואחר כך מזמנין.
(רמב״ם ברכות ה, ח)
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק - מצטרפין להזכיר שם, ואפילו לא טובל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה, חוץ מן המים - מצטרף עמהם, והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת, ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק - מצטרפין, אבל ששה - לא, דרובא דמינכר בעינן.
המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואינו נפטר בברכת המזון של אלו. במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל? להצטרף לעשרה, אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת, ויש אומרים דבכזית דגן מהני אפילו אינו פת, ויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני, הילכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת - מוטב, ואם אינו רוצה - לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר, ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר - יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת.
חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כלם יודעים לברך - מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים, ואם אין יודעים כלם לברך - מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. וכו׳.
(שו״ע אורח חיים קצז, ב-ד)
רש״י (ד״ה ואיהו) מפרש שלרבי ירמיה אין ספק שאף ששה שאכלו דגן וארבעה שאכלו ירק מצטרפים לזימון, כיון שהרוב אכלו דגן, ורבי זירא מסתפק בדבר שמא צריך רוב הניכר, ורק אם שבעה אכלו דגן מצטרפים עמהם שלושה שאכלו ירק לזימון של עשרה.
האור זרוע (ח״א סי׳ קצז) כותב שלפי פירוש זה יש לפסוק כרבי ירמיה שארבעה שאכלו ירק מצטרפים, כיון שאף רבי זירא אינו חולק עליו אלא מסתפק בדבר. כך פוסק האור זרוע להלכה, ומביא ראיה מהירושלמי (הלכה ב) שם שאלו אפילו על מחצה שאכלו דגן ומחצה שאכלו ירק האם מצטרפים, ומשמע מזה שבששה וארבעה אין ספק שמצטרפים, וכן פוסק הרס״ג בסידורו.
אולם בתחילת דבריו מביא האור זרוע שיש הגורסים ״ולא היא, רובא דמינכר בעינן״, ולפי זה הגמרא עצמה דוחה את דברי רבי ירמיה ומסיקה שארבעה שאכלו ירק אינם מצטרפים, וכך אמנם פוסקים התוספות (ד״ה תשעה), הרי״ף (לה, ב), הרא״ש (סי׳ כא), הטור, הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך.
הצל״ח מעיר שלפי פירוש רש״י לא מובנים דברי רבי זירא ״ששה ודאי לא מבעיא לי״, שהרי רבי זירא הסתפק בדבר, ומסביר בשם זקנו ש״ודאי״ הם ראשי תיבות: וד׳ אכלו ירק. הב״ח כותב שרש״י גורס בדברי רבי זירא ״ווי״ במקום ״ודאי״, שהיה מצטער על שלא שאל.
התוספות (שם) בשם ר״י, רבינו יונה, הרא״ש, הראבי״ה (סי׳ קכט), הריא״ז (הלכה ב, ז, מובא בשלטי הגבורים) והטור כותבים שאף לזימון של שלושה מצטרפים שנים שאכלו דגן ואחד שאכל ירק, וכך מפורש בברייתא שבירושלמי (שם).
רבינו יונה כותב שכך מוכח מסוגייתנו, שמחלקת בין המברך עצמו שצריך שיאכל דגן כדי להוציא אחרים ידי חובת הברכה, לבין המצטרפים שאינם צריכים לאכול דגן, ואינה מזכירה שיש צורך שכולם יאכלו דגן כשהם שלושה.
לעומת זאת סוברים הרי״ף, השר מקוצי (מובא בתוספות שם), הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והמאירי שבזימון של שלושה צריכים כולם לאכול דגן.
לגבי הברייתא שבירושלמי מבארים השר מקוצי והרשב״א שמסקנת הירושלמי שזו דעת רבן שמעון בן גמליאל, וחכמים חולקים עליו. לדעתם החילוק בין שלושה לבין עשרה הכרחי, כי אחרת יש סתירה בין דברי רבי יוחנן בסוגייתנו, מהם משמע שמי שאכל ירק יכול להצטרף, לבין דבריו בירושלמי, מהם משמע שאינו מצטרף, בעל כרחנו שבירושלמי מדובר על צירוף של שלושה ובסוגייתנו על צירוף של עשרה.
בעל המכתם מדייק מלשון הרי״ף שכותב שלזימון של שלושה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן, שמצטרף גם אם אכל דייסה או מעשה קדרה, ולאו דוקא פת. אולם הרמב״ם מדגיש ששלושה מצטרפים דוקא כשכל אחד מהם אכל כזית פת.
המחבר בשלחן ערוך מביא תחילה את דעת הרמב״ם שאינו מצטרף עד שיאכל כזית פת, אחר כך את דעת הרי״ף שאם אכל כזית דגן מצטרף אף על פי שלא אכל פת, ולבסוף את השיטה המקילה שאף מי שאכל ירק מצטרף. מסקנת המחבר למעשה היא שלכתחילה עדיף לתת לשלישי לאכול פת כדי לצרפו, ואם אינו רוצה לאכול פת - לא יתנו לו לאכול דבר אחר או לשתות כדי שלא להכנס לספק אם מצטרף לזימון, ואם בכל זאת שתה או אכל - מצטרף. כך מובא בהגהות מיימוניות (אות ז) בשם המהר״ם מרוטנבורג.
המגן אברהם (סק״ט) מביא בשם בעל כנסת הגדולה שרבותיו נהגו לתת לשתות למי שאינו רוצה לאכול פת וצירפו אותו לזימון, ומסיים שכן נוהגים.
רב מדבר על צירופו של אחד שאכל ירק, אולם רב חנא בר יהודה בשם רבא מסיק להלכה שגם אם שתה כוס של יין מצטרף. התוספות (ד״ה תשעה) כותבים שכן ההלכה, ששתיה כאכילה. הרא״ש (סי׳ כא) כותב שאם שתה כוס אחד עמהם - מצטרף, ואינו מגביל זאת דוקא לכוס של יין. הבית יוסף כותב שגם כוונת התוספות לכל משקה חוץ ממים שאינם מזינים, וכן הוא פוסק בשלחן ערוך.
אולם המגן אברהם (סק״ח) כותב שלפי נימוק התוספות ששתיה בכלל אכילה - מסתבר שגם כששותה מים יכול לענות ׳ברוך שאכלנו משלו׳, ובגמרא הזכירו כוס של יין כדי לחדש שאפילו אם שתה יין אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.
המרדכי (סי׳ קעג) כותב שמצטרף דוקא כשאכל כזית וכששתה רביעית. הגר״א (סק״ב) מסביר שלמד זאת מהגמרא שמדברת על תשעה שאכלו דגן ואחד שאכל ירק, משמע שהחילוק הוא רק במין הנאכל ולא בשיעור, וכולם אכלו כזית.
כן היא דעת הראבי״ה (סי׳ קכט) המבאר שהקלו רק קולא אחת, לצרף מי שלא אכל דגן, ולא הקלו לצרפו גם כשלא אכל כשיעור.
אולם הכל בו (סי׳ כה) מסתפק בדבר, שמא אלה שאוכלים ירק או שותים מצטרפים גם בפחות מכשיעור, ורק מי שאוכל פת צריך לאכול כזית, או להיפך, שאוכלי פת אינם צריכים לאכול כזית, ואילו אוכלי ירק מצטרפים דוקא כשאכלו כזית.
המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה כזית ירק) מוכיח מדברי הרא״ה שאף מי שאכל פחות מכזית ירק מצטרף לזימון של עשרה.
המחבר פוסק כמרדכי שרק כשאכל כזית ירק ושתה רביעית מצטרף, אולם הגר״א (שם) ומהר״ץ חיות מוכיחים מהגמרא הקובעת שאפילו אכל עלה של ירק מצטרף, מכאן שאף בפחות מכזית מצטרף.
ה. ברכה אחרונה של המצטרף.
הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות פרק ז, ד) כותב שניתן לצרף דוקא מי שאכל דבר שברכת המזון פוטרתו, כגון שאכל דבר שברכתו בורא נפשות, או שאכל פירות מזינים כתמרים וגרוגרות, אך מי שאכל דבר שאינו נפטר בברכת המזון, כגון ענבים שצריך לברך ברכה אחת מעין שלוש - אינו מצטרף.
אולם מדברי הרשב״א נראה שגם כשאכל דבר שאינו נפטר בברכת המזון יכול להצטרף לזימון, כיון שכל צירופו הוא לצורך הזכרת השם, והוא עצמו יברך אחר כך ברכה אחת מעין שלש שהתחייב בה.
בענין זה כותב הטור שהרא״ש נשאל אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון שהאחרים מברכים והשיב שאינו נפטר, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך.
מדברי הרשב״א משמע שאם שתה יין או אכל תמרים - אינו צריך לחזור ולברך כיון שברכת המזון פוטרת דברים מזינים, ורק כשאכל דבר שברכתו בורא נפשות או פירות אחרים שברכתם מעין שלש - מברך בעצמו. המגן אברהם (סק״ז) כותב שעדיף שגם ביין ובתמרים יכוון שלא לצאת ידי חובה בברכת המזון, כיון שראוי לברך על כל דבר את הברכה הראויה לו.
ו. אכל דבר שברכתו מעין שלש.
הרא״ש (סי׳ כא), ר״י שירליאון והכלבו (סי׳ כה) מסתפקים האם דוקא מי שאכל פת וחייב לברך ברכת המזון יכול להוציא, או אף מי שאכל מיני מזונות שברכתם מעין שלש יכול להוציא, שכן לשון הגמרא הוא שיאכל כזית דגן ולא נזכר שצריך לאכול כזית פת דוקא.
הטור פוסק שגם אם אכל כזית דגן שאינו פת, כגון דייסה, שחייב בברכה מעין שלש - יכול להוציא אחרים, וכנראה מבין מדברי הרא״ש שאינו מסתפק אלא מכריע כך, וכך הוא כותב גם בקיצור פסקי הרא״ש. בדבריו מבואר שאם אכל פרי משבעת המינים - אינו יכול להוציא אף על פי שחייב בברכה מעין שלש, שכן לא אכל דגן.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך כותבים שרק מי שאכל פת יכול להוציא אחרים ידי חובה, ומבאר הגר״א (סק״ד) שמפרשים את מה שנאמר שצריך שיאכל כזית דגן שהכוונה לפת דוקא, שעליה מברכים ברכת המזון.
ז. אכל כזית ואחרים אכלו כדי שביעה.
בעל הלכות גדולות (מובא ברש״י ד״ה עד שיאכל) ובעל ההשלמה כותבים שמי שאוכל כזית יכול להוציא דוקא כשגם האחרים אכלו כזית, ולא כשאכלו כדי שביעה, כיון שחיובם מהתורה והוא חיובו מדרבנן. כך מוכח לדעתם מהסוגיה לעיל
(כ, ב) המבארת שבן מברך לאביו דוקא כשהאב אכל שיעור שחיובו מדרבנן, שיכול הבן שחייב בברכה מדרבנן להוציאו, ולא כשאכל האב כדי שביעה, שאין הבן המחוייב מדרבנן מוציא את מי שמחוייב מהתורה.
רש״י, התוספות (ד״ה עד) והרא״ש מקשים על בעל הלכות גדולות מהמסופר בסוגייתנו ששמעון בן שטח רצה להוציא את ינאי וחבורתו למרות שמן הסתם אכלו כדי שביעה, ואף על פי שהגמרא מסיקה שלא הוציאם - הרי זה משום ששתה רק כוס של יין, אך אילו אכל כזית דגן - היה יכול להוציאם.
בעל ההשלמה
(לעיל כ, ב) מתרץ שכוונת הגמרא לומר שאפילו לא היה ינאי אוכל אלא כזית לא היה שמעון בן שטח יכול להוציאו מפני ששתה יין ולא אכל.
הכסף משנה
(ברכות ה, טו) מתרץ שכוונת הגמרא לומר שאינו מוציא אחרים עד שיאכל דגן בשיעור הראוי, וכיון שיש מי שמוציא כבר כשאכל כזית, כגון שגם האחרים אכלו כזית - נקטה הגמרא שאינו מוציא עד שיאכל כזית.
שיטת הראב״ד (בהשגותיו על הרמב״ם שם ובהשגותיו על המאור, דף יב, א בדפי הרי״ף), הרמב״ן (במלחמת ה׳, יב, א בדפי הרי״ף) והראבי״ה (סי׳ קכט) היא שאף האוכל כזית חייב בברכת המזון מהתורה, ולכן מובן שמי שאכל כזית יכול להוציא אחרים. הרמב״ן מסביר שדברי הגמרא בדף כ, ב שהבן מוציא את האב דוקא כשאוכל שיעור המחייב מדרבנן אינם להלכה.
רש״י סובר שאף על פי שמי שאכל כזית חייבו מדרבנן - יכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה שחיובו מהתורה, כיון שנחשב כמי שמחוייב בדבר. הוא מסביר שדוקא קטן אינו יכול להוציא את אביו כשאכל כדי שביעה, כיון שהבן אינו נקרא מחוייב בדבר אלא אביו הוא שחייב בחינוכו, מה שאין כן בגדול שאכל כזית שדי בשיעור זה כדי שיוכל להוציא אחרים.
התוספות דוחים את דברי רש״י מפני שעדיין לא מובן איך מי שמחוייב מדרבנן מוציא את המחוייב מהתורה, ועוד שאם קטן אינו נקרא מחוייב אפילו מדרבנן - כיצד הוא יכול להוציא את אביו כשאכל שיעור המחייב מדרבנן. רבי עקיבא איגר (בגליון הש״ס) מוסיף להקשות מהסוגיה לעיל
(כ, ב) האומרת שאם נשים חייבות בברכת המזון מדרבנן - אינן יכולות להוציא את האנשים שחיובם מהתורה, ומדוע אינן נחשבות כמחוייבות בדבר.
התוספות והרא״ש כותבים שגדול נחשב מחוייב בדבר אף אם לא אכל כלל, כפי ששנינו במסכת ראש השנה
(כט, א): ״כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא״, והטעם הוא משום שכל ישראל ערבין זה לזה, ובסוגייתנו שאמרו שצריך שיאכל כזית דגן הרי זה רק כדי שיוכל לזמן ולומר ״שאכלנו משלו״. לעומת זאת קטן אינו נחשב מחוייב בדבר, שכן אפילו אם יאכל כדי שביעה לא יתחייב מהתורה.
לפי הסבר זה יוצא שרק כדי להוציא אחרים ידי חובת זימון צריך שיאכל כזית דגן, אך כשרוצה להוציא את חבירו ידי חובת ברכת המזון ללא זימון - יכול להוציאו אף אם לא אכל כלל, כיון שאינו צריך לומר ״שאכלנו משלו״. אולם הרשב״א והרא״ש מביאים את דברי הירושלמי (ג, ג) שלומד מהפסוק ״ואכלת ושבעת וברכת״ שרק מי שאכל יברך. אמנם הם מבארים שהדרשה היא אסמכתא בעלמא, ומהתורה יכול להוציא אף אם לא אכל כלל, אך מכל מקום יוצא שמדרבנן אינו יכול להוציא את חבירו בברכת המזון אלא אם כן אכל בעצמו כזית דגן.
הטור (קפו) כותב שראה בסמ״ק שכתב בשם ר״י שמי שלא אכל יכול לברך ולהוציא את מי שאכל, ומקשה הטור מסוגייתנו שאמרו שאינו יכול להוציא עד שיאכל כזית, ובירושלמי אף למדו זאת מהפסוק.
הבית יוסף כותב שאין כוונת ר״י לומר שמי שלא אכל כלל מוציא, אלא דוקא מי שאכל כזית ויכול לומר ״נברך שאכלנו משלו״, אולם הב״ח מסביר שמדובר על שנים שאין ביניהם זימון ורוצה האחד להוציא את חבירו בברכת המזון, ועל זה מקשה הטור שמהירושלמי משמע שמדרבנן אינו יכול להוציא עד שיאכל כזית דגן, כדעת הרא״ש והרשב״א.
הרא״ש מסיק שמצוה מן המובחר שאם כולם יודעים לברך - יברך זה שאכל כדי שביעה, ורק כשלא כולם יודעים לברך - יברך מי שאכל כזית ויוציא אף את מי שאכל כדי שביעה, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הבית יוסף כותב שאף לדעת בעל הלכות גדולות שמי שאכל כזית אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה, אם כל אחד מברך בעצמו - יכול מי שאכל כזית לזמן, שהרי אינם יוצאים בברכתו, וכן פוסקים המגן אברהם (סק״י) והמשנה ברורה (סקכ״ג).