×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּבַיִת נָמֵי כֵּיוָן דְּאַעֵיל יְדֵיהּ אִיסְתָּאַב כִּי עָיֵיל כּוּלֵּי הַאי טָמֵא הוּא.
The Gemara asks: With regard to one who enters into a house too, why should he be liable twice? Since one typically enters a place with his hands before his body, once he inserts his hand he immediately becomes ritually impure. This means that when all the rest of him enters, this person is already impure.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך פקתא
פקתאא(ברכות לד:) אמר רב אשי חציף עלי מאן דמצלי בפקתא פי׳ כמו שדה או החוב (חולין לא.) דמזמין ליה לכוליה עפרא דפקתא (ברכות נד) מר בריה דרבינא הוה אזיל בפקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידיכו מצפרא ואתנו עלייהו לכוליה יומא (מועד קטן ב) אמר רב חסדא זבונו מיא בפקתא דערבות פי׳ ארץ ציה רחוקה מן הישוב לזבוני מים כדי פרנסתו (נזיר מג) איכא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה (א״ב כמו בקעה בעברי):
א. [טהאל.]
בבית – אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה.
בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב – דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ואכתי לא קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא ומחולל ועומד הוא ואתרי לא תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא [כיון] שהוא מחולל ועומד לא היה לנו לרבות להחלו למעט מחולל ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי כדבסמוך.
טומאה זו שהוזהרו עליה כהן ונזיר אינה אלא בטומאת מת אבל שאר טמאות אינם מוזהרין עליהן בהדיא אמרו לא יטמא להם במותם אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם ואין טומאה כלל אלא בשמת לגמרי אבל אם לא מת לגמרי אפילו היה גוסס ובשעה התכופה למיתה אין כאן טומאה כלל ולא סוף דבר גוסס שמיעוטן מיהא לחיים אלא אף מגוייד במקום שאי אפשר לחיות אפילו נשחטו שני סימניו ומ״מ נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או נחתך ראשו הרי זה מטמא אף על פי שהוא מפרכס ובהלכות גדולות כתבו שהכהן אסור לעמוד בבית שיש בו גוסס ונראה כן ממה שאמרו כאן לענין טמויי עד דנפקא נשמתיה לענין איתחולי הא איתחיל ופירושו כשנכנס בעודו גוסס התיר עצמו לחלול והכניס עצמו לספק טומאה ומתוך כך אסור אלא שלא נטמא:
ופריך בבית נמי היכי משכחת שיבואו שניהם כאחד דכיון שהכניס ידו לבית [אף דעדיין לא] נכנס כל גופו כאילו נגע באצבעו במת דביתא כמאן דמלייא טומאה דמי ומשום לא יבוא ליכא עד שיכנס רוב גופו ונמצא כבר מחולל ועומד הוא:
ומשני דאי צרף ידו פירוש כשהכניס ידו תחלה לבית משום ביאה ליכא:
צירוף גופו – פי׳ שהיו ידיו צרופות ותכופות לגופו חייב ב׳:
והדר תו פריך אפילו צירף גופו אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונטמא כל גופו קודם שיכנוס רובוף ומשני הכניס ראשו ודאי ליכא משום ביאה הכניס גופו כגון שעקר ראשו לאחוריו ונכנס רוב גופו קודם שנכנס חייב ב׳. והדר תו פריך אפילו הכניס גופו א״א דלא עייל אצבעותיו דכרעיה ברישא. ולא מצי לאוקומה כגון שנכנס דרך אחוריו שאין זה דרך ביאה כדאמר פ״ק דחולין ובפ״ב דשבועות ולכולהו הוה מצי למיפרך מדעייל מיעוט גופיה איטמי ליה ומשום ביאה ליכא עד דעייל רוביה:
בבית נמי [גם כן] אינו מובן מדוע יהא חייב שתים, שהרי כיון דאעיל ידיה [שהכניס את ידו] — איסתאב [נטמא], שדרך אדם בכניסתו לבית שידו נכנסת קודם לגופו, ואוהל המת נחשב כמלא טומאה ונטמא בכך, ואם כן כי עייל כולי [כאשר נכנס כולו], האי [זה] טמא הוא כבר!
The Gemara asks: With regard to one who enters into a house too, why should he be liable twice? Since one typically enters a place with his hands before his body, once he inserts his hand he immediately becomes ritually impure. This means that when all the rest of him enters, this person is already impure.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא אָמַר ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר צֵירַף יָדוֹ מִשּׁוּם טוּמְאָה אִיכָּא מִשּׁוּם בִּיאָה לֵיכָּא וְצֵירַף גּוּפוֹ טוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ הָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָיֵיל חוֹטְמוֹ בְּרֵישָׁא וְנָחֵית לֵיהּ טוּמְאָה.

Rather, Rabbi Elazar said: If he inserted his hand into the house first, there is liability due to contracting ritual impurity; however, there is no liability due to entering the enclosure. But if he joined his body and his hands, i.e., all of him entered at once, contraction of impurity and entering the enclosure occur simultaneously, and in that case he is liable twice. The Gemara objects: It is impossible that his nose would not enter first, and once it does, impurity would descend to it and thereby to this person immediately, before the rest of his body entered the house.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר ר״א צירף ידו – כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה.
משום טומאה איכא משום ביאה ליכא – ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
צירף גופו – לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו.
והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא – משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי.
אלא אמר ר״א צירף ידו לבית – כלומר שהכניסה לבית קודם לגוף משום טומאה איכא משום ביאה ליכא דמחולל ועומד.
צירף גופו – כלומר היו ידיו צרופות ושטופו׳ לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר״ם אף ע״ג דבית המנוגע אמר בפר׳ השוחט (חולין דף לג:) ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ״מ אינו כ״כ כמו מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ״ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה.
הא א״א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא – פירוש משום דחוטמו עייל ברישא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר ר׳ אלעזר צירף ידו לבית משום טומאה איכא משום ביאה ליכא. כלומר הכניס ידו תחלה לבית לוקה משום טומאה. אבל משום ביאה אינו חייב עדיין כי אם בהכנסו רובו. דהא דאמר ביאה מקצת שמה ביאה היינו דוקא לענין ביאת מקדש כדילפינן בפרק כל הפסולין אבל לשאר מילי לא. וכשמכניס אחר כך רובו לבית ליכא משום ביאה דהא מטמא וקאי. הר׳ עזריאל ז״ל:
אלא אמר ר׳ אלעזר, אם צירף (הכניס) ידו קודם בפנים הבית משום טומאה — איכא [יש], משום ביאה — ליכא [אין], ואולם אם צירף גופו וידיו, ונכנס כולו בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו [זו עם זו, ביחד, הן באות] ובאופן זה מדובר שמתחייב שתיים. ומקשים: הא [הרי] אי אפשר שלא עייל [נכנס] חוטמו ברישא [בתחילה] ונחית ליה [וירדה עליו] טומאה מיד עם כניסתו, וקודם שנכנס כל גופו כבר טמא הוא!
Rather, Rabbi Elazar said: If he inserted his hand into the house first, there is liability due to contracting ritual impurity; however, there is no liability due to entering the enclosure. But if he joined his body and his hands, i.e., all of him entered at once, contraction of impurity and entering the enclosure occur simultaneously, and in that case he is liable twice. The Gemara objects: It is impossible that his nose would not enter first, and once it does, impurity would descend to it and thereby to this person immediately, before the rest of his body entered the house.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא הִכְנִיס יָדוֹ מִשּׁוּם טוּמְאָה אִיכָּא מִשּׁוּם בִּיאָה לֵיכָּא הִכְנִיס גּוּפוֹ טוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא אָתְיָין וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָיֵיל אֶצְבְּעָתָא דְכַרְעֵיהּ בְּרֵישָׁא וְנָחֵת לְהוּ טוּמְאָה.

Rather, Rava said: If he entered with only his hand there is liability due to contracting ritual impurity, but there is no liability due to entering an enclosure with a corpse, as he cannot be considered inside the house. If he entered with his body by standing upright so that his head would not enter first, contraction of impurity and entering the enclosure occur simultaneously. The Gemara asks: But even so, it is impossible that his toes would not enter first, and once they do, impurity would thereby descend to them, causing him to become impure before his entire body enters the house.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר רבא הכניס ידו כו׳ – אלא היכי משכחת לה כגון דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים.
ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה – כו׳.
הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין – כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיהו נח).
והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה – ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר בפרק ב׳ דשבועות (שבועות יז:) ובפ״ק דחולין (דף י:) ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: הכניס ידו, משום טומאה — איכא [יש], משום ביאה — ליכא [אין], שאין לומר שנחשב הדבר שהוא בבית. אבל הכניס גופו והשתדל שלא יכנס ראשו תחלה אלא היה זקוף ונכנס בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין [זו עם זו, ביחד, הן באות]. ומקשים: והא [והרי] אי אפשר שלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו [הכניס את אצבעות רגליו בתחילה וירדה עליהן] טומאה וממילא נטמא כולו עוד לפני שנכנס כל גופו!
Rather, Rava said: If he entered with only his hand there is liability due to contracting ritual impurity, but there is no liability due to entering an enclosure with a corpse, as he cannot be considered inside the house. If he entered with his body by standing upright so that his head would not enter first, contraction of impurity and entering the enclosure occur simultaneously. The Gemara asks: But even so, it is impossible that his toes would not enter first, and once they do, impurity would thereby descend to them, causing him to become impure before his entire body enters the house.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא אכְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵירוֹ וּפָרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה דְּטוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר בכְּגוֹן דְּעָיֵיל כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס וּנְפַק נִשְׁמְתֵיהּ אַדְּיָתֵיב דְּטוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין.

Rather, Rav Pappa said: We are dealing with a case where one entered into a house in a chest, a box, or a cabinet, which are not susceptible to ritual impurity and which protect their contents from impurity when they can hold more than forty se’a, and another came and opened the cover of the vessel from over him. In that case contracting impurity and entering the enclosure occur simultaneously. Mar bar Rav Ashi said: It is referring to a case where one entered the house when someone there was dying, and the latter’s soul departed when he was sitting there. In that case too, contracting impurity and entering the enclosure with a corpse occur simultaneously. Since there was no corpse in the enclosure when he entered, he is considered to have entered an enclosure with a corpse at the moment the person died.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כגון שנכנס – לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל׳.
כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא – וצ״ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי.
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל [כשהוא גוסס] ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא.
מהכא משמע דכהן אסור [ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר] לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים [אם] מאהיל עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי לשון ר״י שהנזיר יושב בבית והוא עת כזאת מת בבית שהוא שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה – וצ״ל שהוא בעצמו סייע לו דאי לא עביד מעשה לא לקי וחייב דאמר היינו מלקות:
דעייל כשהוא גוסס וכו׳ וצ״ל דס״ל דהתראת ספק שמה התראה – ולי נראה כיון דרוב גוססים למיתה לא הוי התראת ספק ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה. ומכאן יש ללמוד דכהן אסור ליכנוס לבית הקברות אפילו לקרובים שמטמא להם שהרי אחר שפירש ממנו אמרינן הכא שהוא לוקה כשהוא נוגע או מאהיל על אחר:
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל (כגון שהוא) כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב. וצריך לומר דסבירא ליה התראת ספק שמה התראה דהא התראת ספק הוא דשמא לא ימות. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון שהיה הנזיר יושב בבית והכניסו כזית מת לשם. תוספי הרא״ש ז״ל.
וכתב הרא״ש ז״ל בפירושיו וז״ל: ונראה לי כיון דרוב גוססין למיתה לא הוי התראת ספק. ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה. עד כאן:
אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס (שהכניסוהו) לבית בשידה (ארון) תיבה א ו מגדל (מבנה גדול של עץ), שאם היו גדולים מארבעים סאה אינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה, ובא חבירו ופרע (ופתח) עליו את המעזיבה (הגג) של המבנים הללו, שבמקרה זה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין [ביחד הן באות]. מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל [שנכנס] לבית כשהוא, המת שהיה שם, גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב [ויצאה נשמתו כשהוא, זה שנכנס, יושב שם] שטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין [זו עם זו, ביחד, הן באות].
Rather, Rav Pappa said: We are dealing with a case where one entered into a house in a chest, a box, or a cabinet, which are not susceptible to ritual impurity and which protect their contents from impurity when they can hold more than forty se’a, and another came and opened the cover of the vessel from over him. In that case contracting impurity and entering the enclosure occur simultaneously. Mar bar Rav Ashi said: It is referring to a case where one entered the house when someone there was dying, and the latter’s soul departed when he was sitting there. In that case too, contracting impurity and entering the enclosure with a corpse occur simultaneously. Since there was no corpse in the enclosure when he entered, he is considered to have entered an enclosure with a corpse at the moment the person died.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״ששיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא כ״א:ד׳} לְהֵחַלּוֹ עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת רַבִּי אוֹמֵר {ויקרא י״א:ל״ב} בְּמוֹתָם יִטַּמָּא עַד שֶׁיָּמוּת.

§ With regard to the ritual impurity of a corpse, the Sages taught: The Torah states concerning a priest’s exposure to ritual impurity imparted by a corpse: “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4), from which it is derived that the prohibition does not apply until the time that the person with whom he comes into contact dies. A priest does not become impure or profane his priesthood at any earlier stage. Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stated with regard to a nazirite: “He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), from which one can infer that when they die, one contracts ritual impurity from them, i.e., not until the other person actually dies.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות – מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר.
רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות – והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן.
להחלו – בכהן הדיוט כתיב.
עד שעה [שימות] – ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להחלו עד שעה שימות – לאפוקי מגוייד וגוסס דלהחלו משמע אחר שנעשה חלל:
א ובענין זה של איסור טומאה במי שהיה גוסס ומת תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר באיסור טומאה לכהנים ״לא ייטמא בעל בעמיו להחלו״ (ויקרא כא, ד), ודרשו מכאן כי אין איסור זה חל עד שעה שימות, שלפני כן אינו נטמא ומחלל את כהונתו. רבי אומר: נאמר בנזיר ״לא יטמא להם במותם״ (במדבר ו, ז), ויש לדייק כי רק ״במותם יטמא״, ואינו נטמא עד שימות המת.
§ With regard to the ritual impurity of a corpse, the Sages taught: The Torah states concerning a priest’s exposure to ritual impurity imparted by a corpse: “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4), from which it is derived that the prohibition does not apply until the time that the person with whom he comes into contact dies. A priest does not become impure or profane his priesthood at any earlier stage. Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stated with regard to a nazirite: “He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), from which one can infer that when they die, one contracts ritual impurity from them, i.e., not until the other person actually dies.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ ר״לרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר גּוֹסֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ אֲפִילּוּ גּוֹסֵס למ״דלְמַאן דְּאָמַר בְּמוֹתָם עַד שֶׁיָּמוּת אִין גּוֹסֵס לָא.

The Gemara asks: What is the difference between these two derivations? They apparently state the same halakha from different verses. Rabbi Yoḥanan says: The interpretation of the meaning of the verse is the difference between them. There is no practical difference between them; rather, they derive the halakha from different verses. Reish Lakish said: The difference between them is with regard to a dying person: According to the one who says that one derives the halakha from “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself,” even a dying person is included in the prohibition of impurity. According to the one who says that it is derived from “when they die,” once he dies, yes there is impurity, whereas a dying person, no, he does not impart impurity.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משמעות דורשין – דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע״ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו.
ור״ל אמר גוסס איכא בינייהו – דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי״ל (גיטין דף כח.) רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו׳ ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה.
אמר רבי יוחנן משמעות [דורשין] איכא בינייהו – דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משמעות דורשים איכא בינייהו – תרוייהו סברי לאפוקי מגוייד וגוסס ומר דריש ליה מהאי קרא ומר מהאי קרא:
מ״ד מלהחלו אפילו גוסס – דשפיר מקרי חלל כיון דרוב גוססים למיתה:
אבל מטמא הוא בזיבה ובנגעים אם היה אביו זב או מצורע:
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], שהם דורשים לכאורה אותו דבר מפסוקים אחרים? אמר ר׳ יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם]. כלומר, שניהם מסכימים להלכה, אלא שכל אחד דורש מפסוק אחר, ומשתמש בפסוק השני לענין אחר. ריש לקיש אמר: לענין גוסס איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]; למאן דאמר דעת מי שאומר] שלומד את הדין מ״להחלו״ — אפילו גוסס בכלל איסור טומאה, למאן דאמר דעת מי שאומר] שלומד את הדין מ״במותם״ — עד שימות — אין [כן], אבל גוסס — לא, אינו מטמא.
The Gemara asks: What is the difference between these two derivations? They apparently state the same halakha from different verses. Rabbi Yoḥanan says: The interpretation of the meaning of the verse is the difference between them. There is no practical difference between them; rather, they derive the halakha from different verses. Reish Lakish said: The difference between them is with regard to a dying person: According to the one who says that one derives the halakha from “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself,” even a dying person is included in the prohibition of impurity. According to the one who says that it is derived from “when they die,” once he dies, yes there is impurity, whereas a dying person, no, he does not impart impurity.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ הָכְתִיב בְּמוֹתָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא גאֲבָל מִטַּמֵּא בְּנִגְעָתָם וּבְזִיבָתָם.

The Gemara asks with regard to Reish Lakish’s opinion: And according to the one who says that it is derived from “to profane himself,” isn’t it written: “When they die”? What does he derive from that verse? The Gemara answers: He requires that verse for that which was taught by Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stresses “when they die,” to teach: In a case when they die he may not become impure; however, he may become impure from their leprosy or from their gonorrhea-like discharge. A nazirite is prohibited from contracting ritual impurity only if it is from a corpse.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל מיטמא – בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא.
רבי אומר במותם – בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם.
במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם – אפילו באחריני אינו מוזהר כ״א בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא [גליון. בת״כ] [כתב] במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במותם אין מיטמא אבל מטמא בנוגעם ובזיבתם. תימה למה לי קרא פשיטא דאפילו לנוגעם וזיבם דלאו דאביו אינו מוזהר דאינו מוזהר אלא על טומאת מת ואבר מן החי שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא. ובתורת כהנים יש במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה. תוספי הרא״ש ז״ל:
ושואלים לשיטת ריש לקיש: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מ״להחלו״, הכתיב [הרי נאמר] ״במותם״! ומה דורש הוא בדיוק הכתוב הזה? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב לכמו שדרש רבי. דתניא כן שנינו בברייתא], רבי אומר: הכתוב מדגיש ״במותם״ לומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא בנגעתם (בנגע הצרעת שלהם) ובזיבתם, שלא הוזהר הנזיר אלא על טומאת המת בלבד.
The Gemara asks with regard to Reish Lakish’s opinion: And according to the one who says that it is derived from “to profane himself,” isn’t it written: “When they die”? What does he derive from that verse? The Gemara answers: He requires that verse for that which was taught by Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stresses “when they die,” to teach: In a case when they die he may not become impure; however, he may become impure from their leprosy or from their gonorrhea-like discharge. A nazirite is prohibited from contracting ritual impurity only if it is from a corpse.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּלְמַאן דְּאָמַר בְּמוֹתָם הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי סְבָרָא א״כאִם כֵּן לֵימָא קְרָא בְּמוֹת מַאי בְּמוֹתָם שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

The Gemara asks: And according to the one who says that the earliest time the prohibition takes effect is derived from the phrase “when they die,” he also requires that verse for this reason; how does he derive two halakhot from the same verse? The Gemara answers: If so, let the verse state: When he dies; what is the reason for the emphasis of “when they die”? You can learn from this verse two halakhot, that one does not impart impurity until he is actually dead, and that a nazirite is prohibited from contracting only the impurity of a corpse.
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא מיבעי ליה להאי סברא – במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ולומד מן הכתוב ״במותם״ לענין זמן האיסור, הא מיבעי ליה להאי סברא [הרי צריך הוא את זה הכתוב לסברה זו]! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] ״במות״, מאי [מהי] ההדגשה ״במותם״ — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן להוציא גוסס, והן להוציא כל טומאה מחוץ לטומאת המת.
The Gemara asks: And according to the one who says that the earliest time the prohibition takes effect is derived from the phrase “when they die,” he also requires that verse for this reason; how does he derive two halakhot from the same verse? The Gemara answers: If so, let the verse state: When he dies; what is the reason for the emphasis of “when they die”? You can learn from this verse two halakhot, that one does not impart impurity until he is actually dead, and that a nazirite is prohibited from contracting only the impurity of a corpse.
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר בְּמוֹתָם הָכְתִיב לְהֵחַלּוֹ לְהֵחַלּוֹ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּלָּל יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּלָּל וְעוֹמֵד.

The Gemara asks the reverse question: And according to the one who says that the source for the earliest time of the impurity of a corpse is the verse “when they die,” isn’t it written: “To profane himself”? What does he derive from that verse? The Gemara answers: “To profane himself” comes for this purpose, that the prohibition against becoming impure apply only to one who is not profaned, excluding one who is already profaned. There is no prohibition against a ritually impure priest becoming impure from a corpse.
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולמאן דדריש ליה להחלו משום גוסס הא אתא – נמי להכי למי שאינו מחולל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים מצד אחר: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהמקור הוא ממה שנאמר ״במותם״, הכתיב [הרי נאמר] ״להחלו״ ומה עושה הוא בכתוב זה? ומשיבים: ״להחלו״ להכי הוא דאתא דבר זה הוא שבא], ללמד שהאיסור להיטמא הוא דווקא במי שאינו מחולל, יצא זה שכבר נטמא שמחולל הוא ועומד, שאין עליו דין איסור טומאת המת.
The Gemara asks the reverse question: And according to the one who says that the source for the earliest time of the impurity of a corpse is the verse “when they die,” isn’t it written: “To profane himself”? What does he derive from that verse? The Gemara answers: “To profane himself” comes for this purpose, that the prohibition against becoming impure apply only to one who is not profaned, excluding one who is already profaned. There is no prohibition against a ritually impure priest becoming impure from a corpse.
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי סְבָרָא א״כאִם כֵּן לֵימָא קְרָא לְהֵחֵל מַאי לְהֵחַלּוֹ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

The Gemara asks: And according to the one who says that the source for the commencement of impurity imparted by a corpse is “to profane himself,” he also requires that verse for this reason; how does he derive two halakhot from the same verse? The Gemara answers: If so, let the verse state: To profane; what is the reason for the emphasis of “to profane himself”? You can learn from this verse two halakhot, that a nazirite is prohibited from becoming impure even through contact with a dying person, and that there is no prohibition against contracting impurity a second time for one who is already impure.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״כ – דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי.
אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד – פירוש לשון גודו אילנא (דניאל ד) מלא פצעים [ופגמים] והתם בפ׳ האשה (יבמות דף קכ:) [דייק] מהך ברייתא דמגוייד לא חיי טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״כ לימא קרא להחל דשמעינן גוסס דחשיב חלל:
ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ולומד את הדבר מ״להחלו״, הא מיבעי ליה להאי סברא [הרי צריך אותו כתוב לסברה זו]! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] ״להחל״, מאי ״להחלו״ — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן שאסור להיטמא לגוסס, והן שאין איסור למי שכבר טמא לחזור ולהיטמא.
The Gemara asks: And according to the one who says that the source for the commencement of impurity imparted by a corpse is “to profane himself,” he also requires that verse for this reason; how does he derive two halakhot from the same verse? The Gemara answers: If so, let the verse state: To profane; what is the reason for the emphasis of “to profane himself”? You can learn from this verse two halakhot, that a nazirite is prohibited from becoming impure even through contact with a dying person, and that there is no prohibition against contracting impurity a second time for one who is already impure.
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מֵיתִיבִי דאָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וַאֲפִילּוּ מְגוּיָּיד וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ הָא קָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא לְעִנְיַן טַמּוֹיֵי עַד דְּנָפְקָא נַפְשֵׁיהּ הלְעִנְיַן אִתַּחוֹלֵי הָא אִיתַּחִיל.:

The Gemara raises an objection from a mishna (Oholot 1:6): A person renders others impure only when his soul departs from him, even if he has severe lacerations [meguyyad], and even if he is dying. But according to the one who says that the commencement of the impurity of a corpse is derived from “to profane himself,” this baraita is difficult, as it teaches that a dying person does not impart impurity. The Gemara answers: With regard to imparting impurity, he does not impart impurity until his soul departs, but with regard to profaning the sanctity of the priesthood, a priest is profaned by a dying person.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי אדם – הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב.
מגוייד – חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר״ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור.
לא קשיא לענין טמויי – הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל.
ולמ״ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות – מכל מקום נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו׳.
ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי״ל כר׳ יוחנן לגבי ר״ל ומיהו בה״ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר״ל ולפ״ז הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואפילו מגוייד – מחותך לאיברי׳ ל׳ גודו אילנא:
לענין אתחולי הוא דאתחיל – נהי דגלי במותם שאינו מטמא עד שימות ואינו לוקה משום לא יטמא מ״מ לוקה משום להחלו דכיון דסמוך ללא יטמא דרשינן נמי לאו אלהחלו כאילו כתיב לא יטמא בעל בעמו ולא להחלו דהיינו גוסס שאינו ראוי לחיות. ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי״ל כר״י לגבי ר״ל דאמר משמעות דורשים איכא בינייהו ובין לר׳ ובין לרבנן אינו מוזהר עליו עד שימות. ומיהו בה״ג גורס אביי במקום ר׳ יוחנן ורבה במקום ר״ל ולפ״ז הלכה כרבה לגבי אביי ולרבה פליגי ר׳ ורבנן בגוסס ואין הלכה כר׳ מחביריו נמצא כהן מוזהר על הגוסס:
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו. ואפילו הוא מגוייד (חתוך חתכים קשים) ואפילו הוא גוסס. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מ״להחלו״ הא קתני [הרי שנינו] שאינו מטמא! ומשיבים: לענין טמויי [לטמא], באמת אינו מיטמא עד דנפקא נפשיה [שיוצאת נפשו של המת], לענין אתחולי [חילול] קדושת כהונתו, הא איתחיל [הרי כבר התחלל] בזמן שטיפל בגוסס.
The Gemara raises an objection from a mishna (Oholot 1:6): A person renders others impure only when his soul departs from him, even if he has severe lacerations [meguyyad], and even if he is dying. But according to the one who says that the commencement of the impurity of a corpse is derived from “to profane himself,” this baraita is difficult, as it teaches that a dying person does not impart impurity. The Gemara answers: With regard to imparting impurity, he does not impart impurity until his soul departs, but with regard to profaning the sanctity of the priesthood, a priest is profaned by a dying person.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נזיר מג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נזיר מג., הערוך על סדר הש"ס נזיר מג., מיוחס לרש"י נזיר מג., תוספות נזיר מג., בית הבחירה למאירי נזיר מג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נזיר מג., שיטה מקובצת נזיר מג., פירוש הרב שטיינזלץ נזיר מג., אסופת מאמרים נזיר מג.

Nazir 43a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nazir 43a, Collected from HeArukh Nazir 43a, Attributed to Rashi Nazir 43a, Tosafot Nazir 43a, Meiri Nazir 43a, Peirush HaRosh Nazir 43a, Shitah Mekubetzet Nazir 43a, Steinsaltz Commentary Nazir 43a, Collected Articles Nazir 43a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144