ציון ג.
גמרא. דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
...החושש בגרונו - לא יערערנו בשמן, אבל בולע הוא שמן הרבה, ואם נתרפא - נתרפא. וכו׳.
(רמב״ם שבת כא, כד)
רש״י מפרש שהאיסור הוא לתת את השמן בפיו כדי להשהותו בלא בליעה, כיון שניכר שעושה כן לשם רפואה, אך כשנותן את השמן על מנת לבלעו - מותר, ואם בא להשהותו - ישהנו. התוספות (ד״ה לא יערענו) מקשים מדוע אם כן תלו את ההיתר דוקא בכך שיתן את השמן לתוך אניגרון, הרי אף כשהוא לבדו מותר כשבולעו מיד, ומיישבים שלדעת רש״י כוונת הברייתא לומר שיש שני אופני היתר, שנותנו לתוך אניגרון ואז רשאי אף להשהותו, או כשבולעו בעינו מיד בלא שהייה. מלבד זה מביאים התוספות את פירושו של ר״י שכל שתיה לרפואה נקראת ערעור, וכוונת הברייתא לאסור אף כשבולע מיד בלא שהייה כיון שניכר ששותה לרפואה, ורק כשנותנו לתוך אניגרון מותר.
גם בעל הגהות מיימוניות (אות ש) והב״ח מבינים בדעת רש״י שמיקל בשני האופנים, בבליעת שמן לבדו ללא שהייה או בשהייה עם אניגרון, אולם הרא״ש בתוספותיו ור״י שירליאון כותבים שכוונת רש״י לומר שאסור להשהות בפיו את השמן אפילו כשמעורב באניגרון, כי אז מוכח שעושה לרפואה, ורק כשבולעו מיד מותר אם נתנו לתוך אניגרון. לפי זה נמצא שרש״י מחמיר כר״י.
ר״י שירליאון כותב בשם הרשב״ם את מה שכותבים התוספות בפירוש רש״י ומקשה עליו שאם בולע שמן לבדו - ניכר שעושה לרפואה, שהרי השמן מזיק.
כדעת ר״י כותב רבינו יונה (כה, א בדפי הרי״ף ד״ה ומאי) ומדגיש שההיתר הוא רק כשמערבו עם דברים אחרים ובולע אותו מיד ללא שום עיכוב, וכן דעת המאירי.
הרמב״ם כותב שמותר לבלוע שמן הרבה, ואינו מגביל זאת דוקא כשנתנו לתוך אניגרון. הבית יוסף מסביר שלדעת הרמב״ם אין כוונת הברייתא שיש לתת אם השמן דוקא לתוך אניגרון, אלא אורחא דמילתא הוא ששותים שמן לרפואה עם אניגרון, והעיקר שיש לבלוע את השמן ולא לפולטו או להשהותו בגרונו, כדי שלא יהיה ניכר שעושה לרפואה. לפי זה שיטת הרמב״ם היא שיטה שלישית, שלהשהות אסור אפילו עם אניגרון, ולבולעו מותר אפילו כשהשמן בעינו.
הטור כותב שלא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע, ומפרש בעל הפרישה (סקי״ב) שדעתו לפסוק לחומרא כפירוש התוספות. המחבר בשלחן ערוך כותב כרמב״ם, והב״ח תמה שהוא יחיד בדעתו נגד כל הפוסקים המתירים אף בבליעה רק על ידי אניגרון. מלבד זה מעיר הב״ח שהרמב״ם כותב כלשון הברייתא ״שמן הרבה״, ויש בזה חידוש שאף על פי שנותן לצורך הרפואה יותר ממה שרגילים לתת לתוך אניגרון - אין חוששים שיבחינו בכך שעושה כן לרפואה, ואילו המחבר כותב שבולע שמן ואינו מדגיש ״הרבה״, אך מסיים שאולי טעות סופר היא.
המגן אברהם (סקל״ח) מסיק שהכל לפי המקום והזמן, ואם אין דרך בריאים לבלוע שמן לבדו - אסור לבלוע בשבת אלא על ידי אניגרון, כדעת הב״ח, אך אם גם בריאים בולעים - מותר, כדעת השלחן ערוך, וכן היא הכרעת המשנה ברורה (סקק״ה).
לגבי האיסור להשהות בגרונו גם כשנתן לתוך אניגרון, משמע בפשטות שעצם השהייה מוכיחה שעושה לרפואה, ולכן אסור אף אם לא יפלוט אלא יבלע לאחר זמן. אולם בעל אליה רבה מעיר שמלשון בעל הגהות מיימוניות שכותב ״לא יערענו, דהיינו להחזיר השמן לחוץ״, משמע שהאיסור הוא דוקא כשפולט כי אז מוכח שעושה לרפואה, ואין שום איסור כשבולע לבסוף. הוא מביא גם את דברי בעל שלטי הגבורים (שבת מא, א בדפי הרי״ף אות א) שהערעור הוא כשמחזירו לחוץ. המשנה ברורה (סקק״ג) מביא את המחלוקת, ומלשון בעל חיי אדם (כלל סט, ד) נראה שמיקל בדבר, שכותב רק שאסור להפליט.
ציון ה.ו.
גמרא. קמחא דחיטי - רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ורב נחמן אמר: שהכל נהיה בדברו. אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה דרב יהודה, דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו בורא פרי העץ, אלמא אף על גב דאשתני - במלתיה קאי, הכא נמי, אף על גב דאשתני - במלתיה קאי! מי דמי?! התם לית ליה עלויא אחרינא, הכא - אית ליה עלויא אחרינא בפת! ...והאמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי - מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו, מאי לאו דחיטי - בורא פרי האדמה?! לא, דחיטי נמי שהכל נהיה בדברו. ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי! אי אשמעינן דחיטי - הוה אמינא הני מילי דחיטי, אבל דשערי- לא לבריך עליה כלל, קא משמע לן... סלקא דעתך אמינא מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה, אבל קמחא דשערי, הואיל וקשה לקוקיאני, לא לבריך עליה כלל - קא משמע לן, כיון דאית ליה הנאה מיניה - בעי ברוכי.
קמח, אפילו של חיטים - מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות, לא שנא נטחן דק דק, לא שנא נטחן קצת ועדין יש בו טעם של חיטים, לא שנא קמח של קליות.
(שם רח, ה)
רש״י מפרש שהמחלוקת היא על האוכל קמח כמות שהוא, וכן משמע מהרי״ף (דף כה, א) שמסביר את השיטה שמברכים שהכל מפני שאין רגילים לאוכלו, משמע שמדובר בקמח כמות שהוא.
לעומתם כותבים התוספות (ד״ה קמחא) שמדובר בגמרא על האוכל קמח שנעשה בו כבר עיבוד, כמו ייבוש בתנור, ומנמקים את פירושם בכך שאילו היה מדובר על קמח כמות שהוא - לא היה מי שסובר שמברכים בורא פרי האדמה.
מאידך גיסא יתכן שלדעת רש״י והרי״ף אם בא לאכול את הקמח הקלוי שכבר ייבשוהו בתנור - הכל מסכימים שצריך לברך בורא פרי האדמה, וזו אפשרות שמעלה הרא״ש (סי׳ ב) בדעת הרי״ף.
הרשב״א כותב בשם הגאונים שהם מפרשים את הגמרא כרש״י בקמח בעלמא, ומוכיח כדבריהם מהלשון שהשיבו ״הכא - אית ליה עלויא אחרינא בפת״, מכאן שמדובר בקמח סתם שעושים ממנו לחם, ולא בקמח קלוי שאין רגילים לעשות ממנו שוב לחם.
הריטב״א כותב שנחלקו בכל סוגי הקמח, וכן מוכח מלשון הגמרא שלא פירטה שמדובר רק על קמח מסוג מסויים. כמו כן הוא מביא ראיה מכך שלא הביאו את הנימוק של הרי״ף שהקמח אינו ראוי לאכילה אלא את הנימוק שהשתנה, משמע שמדובר בכל הסוגים, והנימוק הזה יפה לכולם.
מן הגמרא עצמה אין הכרעה גמורה, אולם ניתן להסיק מדברי רבא לרב נחמן שלא יחלוק על רב יהודה משום שרבי יוחנן ושמואל סברו כמותו, שנטית ההלכה שמברכים בורא פרי האדמה. מאידך גיסא אפשר שהלכה כרב נחמן, שאחר שהשיב על קושית רבא חזרה המחלוקת להיות רק בינו לבין רב יהודה, ואין מניעה לפסוק כרב נחמן, וכן כותב הריטב״א.
רבינו יונה מצדד מאד בקבלת ההנחה שהגמרא נוטה לפסוק כרב יהודה, וכן כותב הרשב״א בשם הראב״ד. לדעתם מתקבלת יותר דעתו של רבא שהוא בתרא, ואף על פי שרב נחמן השיב על קושיתו - הרי זה בגדר דחיה בעלמא, בעיקר משום שאינו מביא ראיה לתשובתו ומסתמך רק על סברה, ואין סיבה להעדיפה על סברתו של רבא. אמנם הם לשיטתם מפרשים שמדובר בסוגיה על קמח קליות, ונמצא שההלכה נפסקה כרב יהודה רק בסוג זה, ולא בקמח רגיל עליו מברכים שהכל מפני שאינו ראוי לאכילה, ולא עליו נחלקו בגמרא.
אחרת היא דעת הרי״ף אשר כותב שהלכה כרב נחמן, מפני הסברה שאין הקמח ראוי לאכילה, כלומר שפסיקת ההלכה מבוססת על הפירוש שמדובר בגמרא רק בקמח הרגיל.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שמברך שהכל, ומשמע שפוסקים כך על כל סוגי הקמח, והרי זה כפירוש הריטב״א שאין לראות בדברי הגמרא הכרעה לכיוון מסויים, ומסתבר שמפרשים כמותו גם את המחלוקת שבגמרא שהיא על כל סוגי הקמח.
ג. מה בין קמח חיטים לבין קמח שעורים.
מסקנת הגמרא שמברכים על קמח שעורים אף על פי ש״קשה לקוקיאני״, ומבואר שאין מחלוקת, והכל מודים שמברכים שהכל.
המאירי כותב שלפי השיטה המפרשת את המחלוקת שבגמרא על קמח קלוי, מסתבר שאף האמור על קמח שעורים הוא בקלוי, ונמצא שכאשר אינו קלוי - אין מברכים עליו כלל.
הרשב״א אשר נוטה לומר שעל קמח חיטים קלוי מברכים בורא פרי האדמה, כותב שעל קמח שעורים קלוי מברך שהכל. כך הוא כותב למרות שמפרש את הסוגיה בקמח רגיל, ויוצא שלא אמרו כלום על קמח שעורים קלוי.
אכן, רבי עקיבא איגר (בליקוטים בדרוש וחידוש) מעיר שאינו יודע מה המקור לחידושו של הרשב״א. הוא כותב שהסברה שקמח שעורים ״קשה לקוקיאני״ אינה חשובה כדי להוריד את דרגת הברכה, כשם שלא מצינו שמורידים את הברכה על פת שעורים, ופשוט שמברכים עליה המוציא, ואף לרב יהודה שהברכה על קמח שעורים שונה מהברכה על קמח חיטים - אין הטעם משום ש״קשה לקוקיאני״ אלא משום שאינו חשוב.
לגבי שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך כבר התבאר שפוסקים בסתמא שמברך שהכל על הקמח, ומשמע שמתכוונים לכל סוגי הקמח, בין קלוי ובין רגיל, בין בקמח חיטים ובין בקמח שעורים.
ברכה על גידולים העתידים להשתנות וניטעו לשם כך
ציון ח.
גמרא. קורא - רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו; רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו - הואיל וסופו להקשות. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה! ולא היא, צנון - נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא... ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה - הלכתא כותיה דשמואל.
הקור, והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן - מברך עליו בתחלה שהכל. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ח, ו)
...ועל קורא, שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פאלמיטו, ועל לולבי גפנים, ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם... - מברך שהכל.
(שו״ע אורח חיים רד, א)
התוספות (ד״ה לא נטעי) מסיקים מהכרעת הגמרא כשמואל שהוא הדין שמברכים שהכל על לולבי גפנים ושקדים רכים, ומאותו הטעם, שאין נוטעים אותם כדי שיאכלו אותם במצב זה. אמנם בשבלי הלקט
(סי׳ קס) מובא בשם רבינו ישעיה לגבי השקדים שמברכים בורא פרי העץ גם בהיותם קטנים ולחים, שהרי הם פירות, ונראה שלדעתו אין להוכיח אחרת מסוגייתנו, לפי שקורא עתידה להתקשות באופן שלא תהיה ראויה למאכל, מה שאין כן בשקדים, ואין הבדל מתי אוכלים אותם.
שיטת התוספות מובאת גם על ידי הרשב״א, הריטב״א ורבינו יונה (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה ואומרים). הם מוסיפים בשם בעל הלכות גדולות שהדין משתנה בשקדים מרים שאי אפשר לאוכלם אלא כשהם קטנים ורכים, ואז מברך עליהם בורא פרי העץ, וכשהם גדולים ומרים אין מברך עליהם כלל, אלא כשממתיק אותם באופן שראויים לאכילה.
המהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ ג) והרא״ש (סי׳ ג) מקשים על בעל הלכות גדולות מהגמרא במסכת חולין
(דף כה, ב) שם למדנו לגבי מעשרות שהשקדים המרים פטורים כשהם קטנים וכשהם גדולים, ובסוגייתנו מבואר שדין ברכה בפירות דומה לדין של מעשרות, משמע שאין מברכים עליהם ברכת הפירות אפילו כשהם קטנים. הרא״ש עצמו חוזר ומשיב שאין לדמות לגמרי את הדין של מעשרות לדין של ברכת הפירות, ויתכן שפטורים ממעשרות כיון שאינם חשובים כפירות ממש, ובכל זאת מברך עליהם בורא פרי העץ כשנהנים מאכילתם. באותו ענין ראוי לציין שבנוסח של הלכות גדולות כפי שהוא לפנינו (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 98) מובא שאינו מברך על שקדים מרים כלל, גם כשהם קטנים, אך דבר זה עצמו צריך בירור מדוע שלא יברך לפחות ברכת שהכל, ואולי כוונתו שאינו מברך שום ברכה מיוחדת אלא שהכל, כפי שכבר נזכר בכמה מקומות.
עיין עוד בדין שקדים מרים למעשרות בבירור הלכה למסכת חולין (שם ציון ד).
הרמב״ם פוסק את הדין של סוגייתנו בלי תוספת, והטור והשלחן ערוך מביאים גם את דיוק התוספות לגבי לולבי גפנים ושקדים כשהם רכים שגם עליהם מברך שהכל. הט״ז (סק״ד) מוסיף שהוא הדין בקטניות הגדלות בשדות שדרך להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלות, שכאשר אוכלן כשהן חיות - מברך שהכל. דבריו נדונים בכמה תשובות, כמובא בשערי תשובה (סק״ה) שיש שמקבלים את דעתו ויש חולקים, ובשערי תשובה ובמשנה ברורה (סק״ט) מובא שמנהג העולם לברך עליהן בורא פרי האדמה, שלא כמסקנת הט״ז.
נראה שהטעם לפסיקתם הוא משום שיש קטניות הגדלות בגינות אותן אוכלים מלכתחילה כשהן חיות, וממילא אי אפשר לחלק בין קטניות לקטניות. נמצא איפוא שאם לא מצויות קטניות שמגדלים אותן לכתחילה לאוכלן חיות - חוזר הדין שמברך עליהן שהכל.
לגבי שקדים המרים פוסקים הטור והשלחן ערוך בסימן כב, ה שעל הקטנים מברך בורא פרי העץ ועל הגדולים אינו מברך כלום, עד שממתיקם על ידי האור או כל דבר אחר. בעל כף החיים (סקמ״ט - סק״נ) מסיק שכיון שיש בכך מחלוקת בין הפוסקים, ויש הסוברים שנוטעים אותם רק לצורך רפואה ולא בשביל לאכול אותם בקטנותם - לכן מספק יש לברך שהכל, בין בקטנים ובין בגדולים, גם כשמיתקם.
כיצד מברכים על קליפות הפרי וכיוצא בהן
ציון י.
גמרא. וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה?! והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא, ותנן: על מיני נצפה - על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ!
...קפרס של צלף - מברך עליו בורא פרי האדמה, מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף, הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים - מברך עליהן בורא פרי העץ.
(רמב״ם ברכות ח, ו)
צלף... - על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין - בורא פרי האדמה, ועל האביונות שהם עיקר הפרי - בורא פרי העץ.
(שו״ע אורח חיים רב, ו)
א. ביאור הסוגיה בקשר לברכה על הצלף.
מהסוגיה נראה שהדין של הברכה תלוי בהגדרת מרכיבי הצלף לענין ערלה ומעשרות, והרי״ף (כה, ב) כותב לגבי הצלף של ערלה שזורק את האביונות ואוכל את הקפרס, ומכיון שאין הקפרס נחשב לפרי לגבי ערלה - כך גם לגבי ברכה אינו פרי ומברך בורא פרי האדמה. מסקנה זו מופיעה בגוף הגמרא בסוף הסוגיה, בעמוד ב, אך מבואר בתוספות וברא״ש (סי׳ ג) שאלה דברים שנתווספו על ידי בעל הלכות גדולות, ומכל מקום כך פוסקים למעשה הרשב״א, הריטב״א, הראבי״ה (סי׳ ק), הרי״ד (בפסקיו), הריא״ז (הלכה א, ה) והמאירי.
פסיקה זו מבוססת על הכלל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו, וזו הרי דעת רבי עקיבא בהמשך שרק האביונות חייבות במעשר ולא הקפריסין, אולם התוספות (עמוד ב ד״ה והלכתא) כותבים בשם הר״מ שהקפריסין אינם פרי לגבי ערלה דוקא בחוץ לארץ, על פי הכלל שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, אבל בארץ - הלכה כרבי אליעזר לחומרא. לפי זה בברכות, שאין בהן חילוק בין הארץ לבין חוץ לארץ - מברך תמיד בורא פרי העץ. שיטתו מבוססת כנראה על דברי רב שאוכל את הקפריסין בצלף של ערלה בחוץ לארץ, וכך יש להסביר גם את מה שמובא בהמשך הסוגיה שמר בר רב אשי היה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, שהיה בחוץ לארץ. הדברים מפורשים יותר ברא״ש אשר חולק על פסיקתם של בעל הלכות גדולות והרי״ף, וטוען שמר בר רב אשי אכל את הקפריסין דוקא בחוץ לארץ, וכיון שבארץ ההלכה שהקפריסין נחשבים לפרי - הוא הדין לענין ברכה.
אמנם רבינו יונה (שם ד״ה ומדלגבי) מפרש אף בדעת הרי״ף והגאונים שדעתם לפסוק כרבי עקיבא דוקא בחוץ לארץ, ויחד עם זאת סוברים שמברכים על הקפריסין בורא פרי האדמה, שכך מוכח שאינם פרי גמור, ואף בארץ יש בהם דין ערלה רק מחמת הספק שהולכים לחומרא במחלוקת, ומתאימה להם ברכת בורא פרי האדמה שיוצא בה בדיעבד אף על פרי העץ. כך כותב הרמב״ן, שההלכה לברך בורא פרי האדמה היא מחמת ספק, ולכך מתכוונים הרי״ף ובעל הלכות גדולות. הסבר שונה לפסיקה שמברך בורא פרי האדמה מספק מובא על ידי בעל מעדני יום טוב (אות ז) ובעל שאגת אריה (סי׳ כג) שלא יתכן שמי שאוכל קפרס של ערלה בחוץ לארץ יברך עליו בורא פרי העץ, שזו סתירה מיניה וביה: כשאוכלו - מוכח שאינו פרי, ואיך יברך עליו בורא פרי העץ. אולם בעל עוללות אפרים (דין ו) כותב שכמו שלמדנו בתפילה שהקלו, לדעת הרא״ש, לנהוג בשתי קולות הסותרות זו את זו - כך ניתן לומר לגבי ערלה שהקלו בחוץ לארץ אף כשיש סתירה לברכה.
שיטה אחרת לראב״ד (מובא ברמב״ן וברשב״א), לפיה מברך על הקפריסין בורא פרי העץ, למרות שלענין ערלה הלכה כרבי עקיבא לגמרי שאין בהם דין ערלה אפילו בארץ. על שיטתו מקשים הרמב״ן והרשב״א שאם הגדרים שונים לענין ערלה ולענין ברכה - לא מובנת קושית הגמרא על רב שמתיר את הקפריסין בדין ערלה מהברייתא הקובעת שמברך עליהם בורא פרי העץ. אכן, המאירי כותב בשם גדולי המפרשים (הראב״ד) שמברכים בורא פרי העץ בכל מקום, ולענין ערלה נאכלים דוקא בחוץ לארץ, וכנראה מבין ששיטת הראב״ד כשיטת התוספות והרא״ש.
אחרת היא דעת הריטב״א בהלכות ברכות
(א, י) אשר כותב שיש גדרים שונים לברכה ולערלה, שלענין ברכה כל שומר לפרי הראוי לאכילה דינו כפרי עצמו, בעוד שלענין ערלה יש איסור על השומר לפרי רק כאשר הוא כזה שכאשר מסלקים אותו הפרי מת, כמבואר בסוף הסוגיה (עמוד ב). על כן מברך בורא פרי העץ אף על פי שאין בו דין ערלה, וכך משמע מדברי הרא״ה אשר חולק על הרי״ף רק בדין הברכה על פי הברייתא שנאמר בה שמברך בורא פרי העץ, משמע שלענין ערלה מסכים עמו שהלכה כרבי עקיבא שאינו פרי. כך גם מובאת שיטת הראב״ד על ידי הרשב״ץ, והוא מסביר שהראב״ד לא רצה לפסוק בניגוד לברייתא המפורשת בסוגיה שקובעת שמברך בורא פרי העץ. את קושית הרמב״ן, שבסוגיה יש קשר בין הדין של ברכות לדין של ערלה, מתרץ המהדיר לרמב״ן (הערה 14) שרק בתחילת הסוגיה סברה הגמרא שהתירו את הקפריסין משום שאינו פרי, אך למסקנה כיון שפטור ממעשרות - בודאי הטעם הוא שאינו נחשב לאוכל כלל, ורק לענין ברכה כל ששומר לפרי - דינו כפרי.
רבינו יונה בתחילת דבריו מעלה אפשרות להסביר את שיטת הרי״ף והגאונים שהצלף מותר גם בארץ על פי מה שנראה לפרש את דברי מר בר רב אשי בגמרא, שמתכוון לומר שכשם שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה - כך גם רבי אליעזר כלפי רבי עקיבא, ונמצא שהלכה כרבי עקיבא בכל מקום. רבינו יונה עצמו דוחה את הפירוש הזה, כי אין להשוות את מחלוקת בית שמאי ובית הלל למחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, אולם הגר״א (סקט״ו) מסיק שזהו אכן ההסבר לשיטתם, ולכן לפי גרסתם אמרו במסקנה שהלכה כמר בר רב אשי ולא כרבי יהודה אמר רב. מלבד זה הגר״א מדייק כשיטתם ממה שמקשה רבינא למר בר רב אשי ״מאי דעתך, כרבי עקיבא דמיקל?! ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי!״, ואם היתה דעתו להקל כרבי עקיבא דוקא בחוץ לארץ מפני שהלכה כמיקל בארץ - לא מובנת הקושיה, שהרי מבואר בגמרא שבית שמאי מקילים דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ שבה ספק ערלה אסור, אלא ודאי כוונת הגמרא שמר בר רב אשי נהג כרבי עקיבא לקולא ולאו דוקא בחוץ לארץ, על כן הקשה עליו רבינא מדוע לא נהג כבית שמאי המקילים יותר, שלדעתם אף האביונות מותרים באכילה.
הרמב״ם פוסק כשיטת הרי״ף שמברך בורא פרי האדמה על קפרס של צלף, ומסביר זאת שאינו פרי, כלומר שזה דין ודאי ולא דין של ספק, ומתאימים הדברים לשיטתו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי
(י, ג), בדין ערלה, שהקפריסין של הצלף מותרים, כרבי עקיבא, ואף בארץ ישראל, כמבואר לקמן (ציון כ). בהלכה שלפנינו מוסיף הרמב״ם את הדין הפשוט עליו אין חולק, שעל האביונות מברך בורא פרי העץ, אך אינו מזכיר את מה שנאמר בברייתא שעל העלים ועל התמרות מברך בורא פרי האדמה.
הטור מסיק שכיון שיש מחלוקת בדבר - עדיף לברך על הקפריסין מספק בורא פרי האדמה. גם השלחן ערוך פוסק שמברך עליהם בורא פרי האדמה, למרות שביורה דעה (רצד, ג) כותב שיש ערלה בקפריסין של צלף בארץ ישראל. שיטתו מוסברת אם כן כפי שמבאר רבינו יונה את שיטת הרי״ף, שמספק מברכים בורא פרי האדמה, או כשיטת הטור, שזו ההכרעה המתבקשת במחלוקת הראשונים. עם זאת כותב רבי עקיבא איגר (על השו״ע) שבדיעבד גם אם בירך עליהם בורא פרי העץ - יצא, כיון שיש שסוברים שכך ראוי לברך לכתחילה, וכן פוסק המשנה ברורה (סקל״ט). בכף החיים (סקנ״ג) מובא בשם ספר דרכי חיים שאף על העלים והתמרות יוצא בדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי העץ, אבל המשנה ברורה בשער הציון (סקמ״ב) מסתפק בדבר, כי שמא אינם בכלל פרי כלל.
הברכי יוסף (סעיף ה, מובא בשעה״צ סקמ״א) כותב שדוקא בזמנם שהיו נוטעים את הצלף גם על דעת העלים והתמרות, כמבואר בסוגיה, היו מברכים עליהם בורא פרי האדמה, מה שאין כן בזמנינו שאין מי שאוכל אותם ואין נוטעים לשם כך, לכן מי שרוצה לאכלם - מברך שהכל.
ג. הברכה על קליפות פרי מרוקחות.
הט״ז (סי׳ רד סקט״ו) לומד מהדין של הברכה על קפריסין של צלף שמברך בורא פרי האדמה על כל הקליפות שמרקחים אותן בדבש. הוא מסביר שההשוואה בסוגייתנו בין דיני ברכות לדין ערלה היא רק לענין זה שמה שאינו פרי בדין ערלה בודאי שאין מברכים עליו בורא פרי העץ, אולם אין הכרח לומר לאידך גיסא שכל שאסור בערלה מטעם שהוא שומר לפרי שיהיה לו דין פרי לענין ברכה, וראה לעיל שהריטב״א מפריד לגמרי בין הדין של ערלה לבין הדין של ברכות.
המגן אברהם (סי׳ רב סקי״ז) חולק וסובר שכל שהקליפות הן כגוף הפרי, שבלעדיהן הפרי מתקלקל - מברכים עליהן בורא פרי העץ, שלא כמו קפריסין שאין הפרי צריך להם. הוא מדמה זאת למה שכותבים התוספות (עמוד ב ד״ה קליפי) שיש ללמוד ממה שמצינו שקליפי אגוזים וגרעינים חייבים בערלה, שמברכים על גרעיני פירות בורא פרי העץ. אכן הט״ז מדקדק בדבריהם שכותבים זאת דוקא על גרעינים ולא על הקליפות. גם בעל פני יהושע (על התוס׳ בע״ב) דוחה את דברי המגן אברהם וכותב שאין להסיק שמברך בורא פרי העץ על דבר שחיובו בערלה רק מטעם היותו שומר לפרי. לפיכך הוא מסיק שכיון שמברכים ברכת בורא פרי האדמה על קפריסין שנאכלים כמות שהם - כל שכן שזו הברכה המתאימה לקליפות הראויות לאכילה רק על ידי רקיחה בדבש.
דעה שונה לבעל אליה רבה (סי׳ רג, ב) ולבעל עולת תמיד, שהם כותבים שמברכים על הקליפות שהכל, כיון שאין נוטעים אותן על דעת לאוכלן מרוקחות, וכן דעת בעל פרי מגדים (א״א סקי״ז).
בעל חיי אדם (כלל נג, ו) פוסק כמגן אברהם שמברך בורא פרי העץ, אבל המשנה ברורה (סקל״ט) כותב שמברך מספק שהכל, ובדיעבד יצא אם בירך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. עיין עוד לקמן לו, ב ציון ט בקשר לברכה על זנגביל יבש שמרקחים אותו.
מעשרות וערלה בקפריסין שבצלף
ציון כ. ל.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי?!... הוא דאמר כרבי עקיבא, דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי. ונימא הלכה כרבי עקיבא! אי אמר הלכה כרבי עקיבא - הוה אמינא אפילו בארץ, קא משמע לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ - לא... רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין, אמר ליה: מאי דעתך, כרבי עקיבא דמיקל?! ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי!... רבי עקיבא במקום רבי אליעזר - עבדינן כותיה, ובית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה. ...רבי עקיבא במקום רבי אליעזר - עבדינן כותיה, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף, והקפריסין של הצלף - פטורים, מפני שאינן פרי. וכו׳.
(רמב״ם תרומות ב, ד)
האביונות והתמרות והקפריסין של צלף - חייבים בערלה, במה דברים אמורים? בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ - האביונות חייבים ותמרות וקפריסין פטורים.
(שו״ע יורה דעה רצד, ג)
לעיל (ציון י) התבארו השיטות השונות בסוגיה האם הלכה כרבי עקיבא לגמרי, שאין הקפריסין שבצלף נדון כפרי, וממילא אינו אסור בערלה אף לא בארץ ישראל, או שהלכה כמותו רק בחוץ לארץ על פי הכלל שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ.
גם שיטת הרמב״ם התבארה שסובר בפשטות שהקפריסין אינו פרי בתור דין ודאי ולא רק מספק, שהרי אינו מגביל את ההיתר בדין ערלה דוקא לחוץ לארץ.
הצל״ח כותב שההיתר מבוסס על כך שערלה בזמן הזה מדרבנן כשם שתרומה וכל החיובים של מצוות התלויות בארץ הם מדרבנן.
בדרך שונה כותב הפני יהושע, שרב שמחלק בדין בין הארץ לבין חוץ לארץ, סובר כשמואל במסכת קידושין
(לח, ב) שערלה נוהגת בחוץ לארץ רק מהלכות מדינה. הוא מדייק כדבריו מלשון רש״י (ד״ה ערלה בחוץ לארץ וד״ה הלכה כמותו) שמפרש שחיוב ערלה בחוץ לארץ אינו מדאורייתא כי אם מדברי סופרים. כמו כן ניתן לדייק כך בלשון הגמרא עצמה אשר מדגישה שחיוב ערלה בארץ הינו מדאורייתא. על פי זה הוא מסביר שכל ההסבר בגמרא בסוגייתנו שיש להקל בערלה בחוץ לארץ אין לו מקום לפי ההלכה, שהיא כרבי יוחנן (בקידושין שם), שהערלה נוהגת בחוץ לארץ מדאורייתא כהלכה למשה מסיני, ואין להקל בחוץ לארץ כשאין מקילים בארץ ישראל. בעל כרחנו, שאם הקילו בערלה בקפריסין - הרי זה מפני שפסקו את ההלכה כרבי עקיבא לגמרי, וזה הבסיס להיתר של הרמב״ם בהלכה שלפנינו.
בעל מראה הפנים
(ירושלמי כלאים ה, ז) מפרש שהסוגיה היא לפי השיטה שמעשר האילן מדרבנן ורק בדגן, תירוש ויצהר יש חיוב מעשרות מדאורייתא. לפיכך פסיקת ההלכה כרבי עקיבא במשנה במעשרות אינה מוכיחה את ההלכה בדיני דאורייתא. אולם הרמב״ם שכותב בהלכות תרומות
(ב, א) שיש חיוב למעשרות מדאורייתא גם בפירות האילן - ממילא נדרש לומר שאין הקפריסין פרי באופן ודאי לשום ענין, לאחר שנפסקה הלכה כרבי עקיבא שאין מעשרים אותו.
רבינו ירוחם (נתיב כא ח״ב) כותב שמותר לאכול את העלים והתמרות, ורק על הקפריסין מחלק בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ.
החילוק בין תמרות לבין קפריסין נזכר בשאילתות (שאילתא ק), שם מבואר שמחלוקת התנאים במעשרות אינה זהה למחלוקתם לענין ערלה, שאף על פי שרבי אליעזר מחייב את העלים והתמרות במעשרות - מודה שאינם חייבים בערלה, ורק הקפריסין אסורים בערלה לדברי רבי אליעזר, כשם שחייבים במעשר.
יתכן שזו גם שיטת הטור שיש בדבריו חילופי גרסאות ושיבושים, עליהם דנים הב״ח, בעל הפרישה והש״ך (סק״ז), ומכל מקום ניתן להבחין בדבריו בחילוק בין הקפריסין לתמרות, וכך כותב הנצי״ב בהעמק שאלה (סעיף כב) שיש לגרוס בדבריו שהקפריסין אסורים בערלה בארץ ישראל כמו האביונות, ונמצאת שיטתו כדברי רבינו ירוחם.
השלחן ערוך פוסק שיש הבדל בין הארץ לבין חוץ לארץ בדין של הקפריסין ובדין של התמרות, אולם הגר״א (או״ח רב, ו וביורה דעה) והפרי חדש (או״ח רב, ו) מכריעים כשיטת הרמב״ם לפוטרם מדין ערלה גם בארץ ישראל.
שיטת הרמב״ם בצלף - פרי או ירק
ציון מ.
גמרא. ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי! דתנן: צלף - בית שמאי אומרים כלאים בכרם ובית הלל אומרים אין כלאים בכרם, אלו ואלו מודים שחייב בערלה. הא גופא קשיא; אמרת: צלף - בית שמאי אומרים כלאים בכרם, אלמא מין ירק הוא, והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא מין אילן הוא! הא לא קשיא, בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא... ובית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה.
זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו - הרי זה אילן, והצלף אילן לכל דבר.
(רמב״ם כלאים ה, כ ויורה דעה רצו, טו)
האביונות של צלף - נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנסו לשלישית ונלקטו קודם חמשה עשר בשבט - מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני. השגת הראב״ד. שנה המחבר הזה כבית שמאי שעושין אותו ספק, דאילו לבית הלל אילן גמור הוא, ואמרינן בברכות דאפילו בחוצה לארץ לא עבדינן כוותיהו.
(רמב״ם מעשר שני ונטע רבעי א, ז - לא צוין בעין משפט)
האביונות של צלף - נותנין עליהם חומרי האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם חמשה עשר בשבט - מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו - נותנו לעניים.
(שו״ע יורה דעה שלא, קכז - לא צוין בעין משפט)
לכאורה הלכה כבית הלל שאין בצלף איסור כלאים בכרם בהיותו אילן ולא ירק, וכן מבואר ברמב״ם בהלכות כלאים. עם זאת בהלכות מעשר שני ונטע רבעי הרמב״ם מחמיר באביונות של צלף שמפריש כחומרי אילן וכחומרי זרעים, ואכן הראב״ד משיג עליו שדבריו הם בשיטת בית שמאי, וכבר אמרו שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
אמנם כדברי הרמב״ם למדנו בירושלמי
(מעשרות פרק ד, ד), ומסביר הכסף משנה שלדעת הראב״ד הירושלמי כבית שמאי, אך לדעת הרמב״ם ניתן לפרשו אף כבית הלל שדוקא לגבי כלאים וערלה מחשיבים את הצלף לאילן, אבל לגבי מעשרות החמירו כיון שאין הפסד בדבר.
מהר״י קורקוס מפרש שהרמב״ם מבין שיש דין מיוחד במעשרות בצלף, לא משום שיש ספק שמא אינו אילן, אלא כמו שמצינו באתרוג שהולכים בו אחר לקיטה כירק. באותו ענין מסביר בעל מראה הפנים (מעשרות שם) שהחמירו בצלף מפני שיש שזורעים אותו לאוכלו בעודו ירק ורך, והרמב״ם
(תרומות ב, ד) מזכיר זאת כשכותב שהקפריסין של צלף פטורים מתרומות ומעשרות דוקא כשזרען לזרע ולא כשזרען לירק. בעל ערוך השלחן העתיד (זרעים סי׳ קיז, יז) מסביר שמחמירים בצלף ללכת גם אחר לקיטה כירק, כי כמו שמצינו באתרוג שגדל על כל מים - כך בצלף שגידולו עוד יותר מהר, כמו שאמרו במסכת שבת
(ל, ב) על רבן גמליאל שהראה צלף כדוגמה לאילנות שמוציאים פירות בכל יום, וכמו שאמרו במסכת ביצה
(כה, ב): ״שלשה עזין הם... ויש אומרים אף צלף באילנות״. למעשה הדין בצלף שלא כבאתרוג שהולכים בו למעשר אחר לקיטה לגמרי, אבל בצלף מחמירים ללכת בו גם אחר חנטה כיון שיש בו חלקים שונים כמו תמרות, אביונות וקפריסין.
הרדב״ז כותב שהרמב״ם פוסק כבית שמאי, ומפרש בדוחק את הסוגיה שרבינא, אשר שאל את מר בר רב אשי מדוע מיקל רק כרבי עקיבא לאכול דוקא את הקפריסין ולא כבית שמאי לאכול אף את האביונות, קיבל מרבו שההלכה כאן כבית שמאי. לדבריו מה שאמרו בגמרא בסוף הסוגיה שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה - הרי זה רק כדי להסביר את מר בר רב אשי, אך רבינא נשאר בדעתו שהלכה כבית שמאי, והרמב״ם פוסק כמותו. על דבריו יש כמובן להקשות ממה שפוסק הרמב״ם כבית הלל בהלכות כלאים.
ציון נ.
עיין בירור הלכה לקידושין לח, ב ציון ח.