×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי.
in which all boiled vegetables were boiled. A certain amount of oil is added to anigeron.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לו ע״א} קימחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל [נהיה בדברו]⁠1 {גאונים, ר״ח} ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי [לספויי]⁠2 קמחא והכין3 פסקו רבואתא. וכן קמחא דסעארי4 נמי שהכל דאמר שמואל קַרָא5 חַיָּיה וקמחא דסעארי מברכין עליהן שהכל. קוּרָא6 רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו7 והילכתא כשמואל8. (אמרינן בגמרא רב יהודה אמ׳ בורא פרי האדמה אוכלא הוא ושמואל אמ׳ שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות והילכתא כשמואל9)
{בבלי ברכות לו ע״א-ע״ב} אמר רב יהודה אמר רב צָלף10 של-ערלה זורק אֲבִֿיּוֹנוֹתֿ11 ואוכל (על) הַקַפְֿרֵס12. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זַריק אביונות ואוכל את הקפרס13 [והילכתא זורק14 את האביונות ואוכל את הקפרס]⁠15. ומדלגבי16 ערלה לאו פֵירָא17 הוא [לגבי ברכה נמי] לאו [פירא18 הוא ולא]⁠19 מברכינן עליה20 בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה21:
1. נהיה בדברו: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה.
2. לספויי: כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״לאספויי״. תיבה זו אינו מלשון הגאונים שם.
3. והכין: כ״י פריס 312: ״וכן״.
4. דסעארי: כ״י פריס 312, אשכול, דפוסים: ״דשערי״. וכן בהמשך שם.
5. קַרָא: דפוסים: קורא.
6. קורא: הניקוד בכה״י, ושם בגלון תורגם לערבית, באותיות ערביות: ג׳ומּא.
7. ומסתברא... בדברו: חסר בכ״י נ לפני הגהה, שמא מחמת דומות.
8. והילכתא כשמואל: בדפוס קושטא: וכן הלכתא.
9. אמרינן בגמרא... וסופו להקשות והילכתא כשמואל: חסר בכ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה. ונמצא בה״ג.
10. הניקוד בכה״י. ושם בגליון תורגם לערבית, באותיות ערביות: כַבר
11. אֲבִֿיּוֹנוֹתֿ: כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״את האביונות״.
12. על הַקַפְֿרֵס: אשכול: ״הקפרס״. כ״י נ: ״קפריסין״. כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״את הקפריסין״.
13. ואוכל את הקפרס: כ״י נ, כ״י פריס 312: ״וקא אכיל קפריסין״. דפוסים: וקא אכיל קפרס. כ״י קרפנטרץ, כ״י א לפני הגהה: ״ואוכל את הקפרסין״.
14. והילכתא זורק: כ״י נ: ״והכין הלכתא דזריק״. וכן כ״י פריס 312, אשכול אלא שגרסו זאת לעיל לפני ״רבינא״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: והלכתא הכין דזורק.
15. והיל׳ זורק את האביונות ואוכל את הקפרס: חסר בכ״י א לפני הגהה. חסר גם בכ״י פריס 312, אשכול (והוסיף לעיל: והכין היל׳). ואוכל את הקפרס: רא״ה: ״ואכיל את הקפריסין״. את הקפרס: כ״י נ: ״אבי? הקטפריס״.
16. ומדלגבי: כ״י נ: ״ומדגבי״.
17. פירא: כ״י נ, דפוסים: ״פרי״.
18. פירא: כ״י נ: ״פרי״. אשכול: ״פרי העץ״.
19. לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא: בכ״י א לפני הגהה: ״לאו״.
20. עליה: דפוסים: עילויה.
21. ומדלגבי... האדמה: מצוי גם בדפוסי הבבלי שלפנינו. אך לפי רא״ה ורא״ש אלו דברי הרי״ף, ואף העירו נגדו. ברא״ש ובתוספות ציינו שהוא מלשון ה״ג, ובתלמיד ר׳ יונה מפורש: אע״פ שכתו׳ זה הלשון ברוב הגמרו׳, אינו מנוסח הבבלי אלא פי׳ הוא, והגאונים הראשונים כתבו אותו בספרים.
דכולהו שלקי – כל מיני ירק שלוק.

שתיית שמן לרפואה בשבת

ציון ג.
גמרא. דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
...החושש בגרונו - לא יערערנו בשמן, אבל בולע הוא שמן הרבה, ואם נתרפא - נתרפא. וכו׳.(רמב״ם שבת כא, כד)
...החושש בגרונו - לא יערענו בשמן, אבל בולע הוא שמן, ואם נתרפא - נתרפא.(שו״ע אורח חיים שכח, לב)
רש״י מפרש שהאיסור הוא לתת את השמן בפיו כדי להשהותו בלא בליעה, כיון שניכר שעושה כן לשם רפואה, אך כשנותן את השמן על מנת לבלעו - מותר, ואם בא להשהותו - ישהנו. התוספות (ד״ה לא יערענו) מקשים מדוע אם כן תלו את ההיתר דוקא בכך שיתן את השמן לתוך אניגרון, הרי אף כשהוא לבדו מותר כשבולעו מיד, ומיישבים שלדעת רש״י כוונת הברייתא לומר שיש שני אופני היתר, שנותנו לתוך אניגרון ואז רשאי אף להשהותו, או כשבולעו בעינו מיד בלא שהייה. מלבד זה מביאים התוספות את פירושו של ר״י שכל שתיה לרפואה נקראת ערעור, וכוונת הברייתא לאסור אף כשבולע מיד בלא שהייה כיון שניכר ששותה לרפואה, ורק כשנותנו לתוך אניגרון מותר.
גם בעל הגהות מיימוניות (אות ש) והב״ח מבינים בדעת רש״י שמיקל בשני האופנים, בבליעת שמן לבדו ללא שהייה או בשהייה עם אניגרון, אולם הרא״ש בתוספותיו ור״י שירליאון כותבים שכוונת רש״י לומר שאסור להשהות בפיו את השמן אפילו כשמעורב באניגרון, כי אז מוכח שעושה לרפואה, ורק כשבולעו מיד מותר אם נתנו לתוך אניגרון. לפי זה נמצא שרש״י מחמיר כר״י.
ר״י שירליאון כותב בשם הרשב״ם את מה שכותבים התוספות בפירוש רש״י ומקשה עליו שאם בולע שמן לבדו - ניכר שעושה לרפואה, שהרי השמן מזיק.
כדעת ר״י כותב רבינו יונה (כה, א בדפי הרי״ף ד״ה ומאי) ומדגיש שההיתר הוא רק כשמערבו עם דברים אחרים ובולע אותו מיד ללא שום עיכוב, וכן דעת המאירי.
הרמב״ם כותב שמותר לבלוע שמן הרבה, ואינו מגביל זאת דוקא כשנתנו לתוך אניגרון. הבית יוסף מסביר שלדעת הרמב״ם אין כוונת הברייתא שיש לתת אם השמן דוקא לתוך אניגרון, אלא אורחא דמילתא הוא ששותים שמן לרפואה עם אניגרון, והעיקר שיש לבלוע את השמן ולא לפולטו או להשהותו בגרונו, כדי שלא יהיה ניכר שעושה לרפואה. לפי זה שיטת הרמב״ם היא שיטה שלישית, שלהשהות אסור אפילו עם אניגרון, ולבולעו מותר אפילו כשהשמן בעינו.
הטור כותב שלא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע, ומפרש בעל הפרישה (סקי״ב) שדעתו לפסוק לחומרא כפירוש התוספות. המחבר בשלחן ערוך כותב כרמב״ם, והב״ח תמה שהוא יחיד בדעתו נגד כל הפוסקים המתירים אף בבליעה רק על ידי אניגרון. מלבד זה מעיר הב״ח שהרמב״ם כותב כלשון הברייתא ״שמן הרבה״, ויש בזה חידוש שאף על פי שנותן לצורך הרפואה יותר ממה שרגילים לתת לתוך אניגרון - אין חוששים שיבחינו בכך שעושה כן לרפואה, ואילו המחבר כותב שבולע שמן ואינו מדגיש ״הרבה״, אך מסיים שאולי טעות סופר היא.
המגן אברהם (סקל״ח) מסיק שהכל לפי המקום והזמן, ואם אין דרך בריאים לבלוע שמן לבדו - אסור לבלוע בשבת אלא על ידי אניגרון, כדעת הב״ח, אך אם גם בריאים בולעים - מותר, כדעת השלחן ערוך, וכן היא הכרעת המשנה ברורה (סקק״ה).
לגבי האיסור להשהות בגרונו גם כשנתן לתוך אניגרון, משמע בפשטות שעצם השהייה מוכיחה שעושה לרפואה, ולכן אסור אף אם לא יפלוט אלא יבלע לאחר זמן. אולם בעל אליה רבה מעיר שמלשון בעל הגהות מיימוניות שכותב ״לא יערענו, דהיינו להחזיר השמן לחוץ״, משמע שהאיסור הוא דוקא כשפולט כי אז מוכח שעושה לרפואה, ואין שום איסור כשבולע לבסוף. הוא מביא גם את דברי בעל שלטי הגבורים (שבת מא, א בדפי הרי״ף אות א) שהערעור הוא כשמחזירו לחוץ. המשנה ברורה (סקק״ג) מביא את המחלוקת, ומלשון בעל חיי אדם (כלל סט, ד) נראה שמיקל בדבר, שכותב רק שאסור להפליט.

כיצד מברכים על הקמח

ציון ה.ו.
גמרא. קמחא דחיטי - רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ורב נחמן אמר: שהכל נהיה בדברו. אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה דרב יהודה, דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו בורא פרי העץ, אלמא אף על גב דאשתני - במלתיה קאי, הכא נמי, אף על גב דאשתני - במלתיה קאי! מי דמי?! התם לית ליה עלויא אחרינא, הכא - אית ליה עלויא אחרינא בפת! ...והאמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: אקרא חייא וקמחא דשערי - מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו, מאי לאו דחיטי - בורא פרי האדמה?! לא, דחיטי נמי שהכל נהיה בדברו. ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי! אי אשמעינן דחיטי - הוה אמינא הני מילי דחיטי, אבל דשערי- לא לבריך עליה כלל, קא משמע לן... סלקא דעתך אמינא מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה, אבל קמחא דשערי, הואיל וקשה לקוקיאני, לא לבריך עליה כלל - קא משמע לן, כיון דאית ליה הנאה מיניה - בעי ברוכי.
...אכל קמח - מברך לפניו שהכל, ולאחריו בורא נפשות רבות.(רמב״ם ברכות ג, ב)
...ועל קימחא דשערי... - מברך שהכל.(שו״ע אורח חיים רד, א)
קמח, אפילו של חיטים - מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות, לא שנא נטחן דק דק, לא שנא נטחן קצת ועדין יש בו טעם של חיטים, לא שנא קמח של קליות.(שם רח, ה)

א. ביאור המחלוקת בגמרא.

רש״י מפרש שהמחלוקת היא על האוכל קמח כמות שהוא, וכן משמע מהרי״ף (דף כה, א) שמסביר את השיטה שמברכים שהכל מפני שאין רגילים לאוכלו, משמע שמדובר בקמח כמות שהוא.
לעומתם כותבים התוספות (ד״ה קמחא) שמדובר בגמרא על האוכל קמח שנעשה בו כבר עיבוד, כמו ייבוש בתנור, ומנמקים את פירושם בכך שאילו היה מדובר על קמח כמות שהוא - לא היה מי שסובר שמברכים בורא פרי האדמה.
מאידך גיסא יתכן שלדעת רש״י והרי״ף אם בא לאכול את הקמח הקלוי שכבר ייבשוהו בתנור - הכל מסכימים שצריך לברך בורא פרי האדמה, וזו אפשרות שמעלה הרא״ש (סי׳ ב) בדעת הרי״ף.
הרשב״א כותב בשם הגאונים שהם מפרשים את הגמרא כרש״י בקמח בעלמא, ומוכיח כדבריהם מהלשון שהשיבו ״הכא - אית ליה עלויא אחרינא בפת״, מכאן שמדובר בקמח סתם שעושים ממנו לחם, ולא בקמח קלוי שאין רגילים לעשות ממנו שוב לחם.
הריטב״א כותב שנחלקו בכל סוגי הקמח, וכן מוכח מלשון הגמרא שלא פירטה שמדובר רק על קמח מסוג מסויים. כמו כן הוא מביא ראיה מכך שלא הביאו את הנימוק של הרי״ף שהקמח אינו ראוי לאכילה אלא את הנימוק שהשתנה, משמע שמדובר בכל הסוגים, והנימוק הזה יפה לכולם.

ב. פסיקת ההלכה במחלוקת.

מן הגמרא עצמה אין הכרעה גמורה, אולם ניתן להסיק מדברי רבא לרב נחמן שלא יחלוק על רב יהודה משום שרבי יוחנן ושמואל סברו כמותו, שנטית ההלכה שמברכים בורא פרי האדמה. מאידך גיסא אפשר שהלכה כרב נחמן, שאחר שהשיב על קושית רבא חזרה המחלוקת להיות רק בינו לבין רב יהודה, ואין מניעה לפסוק כרב נחמן, וכן כותב הריטב״א.
רבינו יונה מצדד מאד בקבלת ההנחה שהגמרא נוטה לפסוק כרב יהודה, וכן כותב הרשב״א בשם הראב״ד. לדעתם מתקבלת יותר דעתו של רבא שהוא בתרא, ואף על פי שרב נחמן השיב על קושיתו - הרי זה בגדר דחיה בעלמא, בעיקר משום שאינו מביא ראיה לתשובתו ומסתמך רק על סברה, ואין סיבה להעדיפה על סברתו של רבא. אמנם הם לשיטתם מפרשים שמדובר בסוגיה על קמח קליות, ונמצא שההלכה נפסקה כרב יהודה רק בסוג זה, ולא בקמח רגיל עליו מברכים שהכל מפני שאינו ראוי לאכילה, ולא עליו נחלקו בגמרא.
אחרת היא דעת הרי״ף אשר כותב שהלכה כרב נחמן, מפני הסברה שאין הקמח ראוי לאכילה, כלומר שפסיקת ההלכה מבוססת על הפירוש שמדובר בגמרא רק בקמח הרגיל.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שמברך שהכל, ומשמע שפוסקים כך על כל סוגי הקמח, והרי זה כפירוש הריטב״א שאין לראות בדברי הגמרא הכרעה לכיוון מסויים, ומסתבר שמפרשים כמותו גם את המחלוקת שבגמרא שהיא על כל סוגי הקמח.

ג. מה בין קמח חיטים לבין קמח שעורים.

מסקנת הגמרא שמברכים על קמח שעורים אף על פי ש״קשה לקוקיאני״, ומבואר שאין מחלוקת, והכל מודים שמברכים שהכל.
המאירי כותב שלפי השיטה המפרשת את המחלוקת שבגמרא על קמח קלוי, מסתבר שאף האמור על קמח שעורים הוא בקלוי, ונמצא שכאשר אינו קלוי - אין מברכים עליו כלל.
הרשב״א אשר נוטה לומר שעל קמח חיטים קלוי מברכים בורא פרי האדמה, כותב שעל קמח שעורים קלוי מברך שהכל. כך הוא כותב למרות שמפרש את הסוגיה בקמח רגיל, ויוצא שלא אמרו כלום על קמח שעורים קלוי.
אכן, רבי עקיבא איגר (בליקוטים בדרוש וחידוש) מעיר שאינו יודע מה המקור לחידושו של הרשב״א. הוא כותב שהסברה שקמח שעורים ״קשה לקוקיאני״ אינה חשובה כדי להוריד את דרגת הברכה, כשם שלא מצינו שמורידים את הברכה על פת שעורים, ופשוט שמברכים עליה המוציא, ואף לרב יהודה שהברכה על קמח שעורים שונה מהברכה על קמח חיטים - אין הטעם משום ש״קשה לקוקיאני״ אלא משום שאינו חשוב.
לגבי שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך כבר התבאר שפוסקים בסתמא שמברך שהכל על הקמח, ומשמע שמתכוונים לכל סוגי הקמח, בין קלוי ובין רגיל, בין בקמח חיטים ובין בקמח שעורים.

ברכה על גידולים העתידים להשתנות וניטעו לשם כך

ציון ח.
גמרא. קורא - רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו; רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו - הואיל וסופו להקשות. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה! ולא היא, צנון - נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא... ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה - הלכתא כותיה דשמואל.
הקור, והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן - מברך עליו בתחלה שהכל. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ו)
...ועל קורא, שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פאלמיטו, ועל לולבי גפנים, ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם... - מברך שהכל.(שו״ע אורח חיים רד, א)
התוספות (ד״ה לא נטעי) מסיקים מהכרעת הגמרא כשמואל שהוא הדין שמברכים שהכל על לולבי גפנים ושקדים רכים, ומאותו הטעם, שאין נוטעים אותם כדי שיאכלו אותם במצב זה. אמנם בשבלי הלקט (סי׳ קס) מובא בשם רבינו ישעיה לגבי השקדים שמברכים בורא פרי העץ גם בהיותם קטנים ולחים, שהרי הם פירות, ונראה שלדעתו אין להוכיח אחרת מסוגייתנו, לפי שקורא עתידה להתקשות באופן שלא תהיה ראויה למאכל, מה שאין כן בשקדים, ואין הבדל מתי אוכלים אותם.
שיטת התוספות מובאת גם על ידי הרשב״א, הריטב״א ורבינו יונה (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה ואומרים). הם מוסיפים בשם בעל הלכות גדולות שהדין משתנה בשקדים מרים שאי אפשר לאוכלם אלא כשהם קטנים ורכים, ואז מברך עליהם בורא פרי העץ, וכשהם גדולים ומרים אין מברך עליהם כלל, אלא כשממתיק אותם באופן שראויים לאכילה.
המהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ ג) והרא״ש (סי׳ ג) מקשים על בעל הלכות גדולות מהגמרא במסכת חולין (דף כה, ב) שם למדנו לגבי מעשרות שהשקדים המרים פטורים כשהם קטנים וכשהם גדולים, ובסוגייתנו מבואר שדין ברכה בפירות דומה לדין של מעשרות, משמע שאין מברכים עליהם ברכת הפירות אפילו כשהם קטנים. הרא״ש עצמו חוזר ומשיב שאין לדמות לגמרי את הדין של מעשרות לדין של ברכת הפירות, ויתכן שפטורים ממעשרות כיון שאינם חשובים כפירות ממש, ובכל זאת מברך עליהם בורא פרי העץ כשנהנים מאכילתם. באותו ענין ראוי לציין שבנוסח של הלכות גדולות כפי שהוא לפנינו (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 98) מובא שאינו מברך על שקדים מרים כלל, גם כשהם קטנים, אך דבר זה עצמו צריך בירור מדוע שלא יברך לפחות ברכת שהכל, ואולי כוונתו שאינו מברך שום ברכה מיוחדת אלא שהכל, כפי שכבר נזכר בכמה מקומות.
עיין עוד בדין שקדים מרים למעשרות בבירור הלכה למסכת חולין (שם ציון ד).
הרמב״ם פוסק את הדין של סוגייתנו בלי תוספת, והטור והשלחן ערוך מביאים גם את דיוק התוספות לגבי לולבי גפנים ושקדים כשהם רכים שגם עליהם מברך שהכל. הט״ז (סק״ד) מוסיף שהוא הדין בקטניות הגדלות בשדות שדרך להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלות, שכאשר אוכלן כשהן חיות - מברך שהכל. דבריו נדונים בכמה תשובות, כמובא בשערי תשובה (סק״ה) שיש שמקבלים את דעתו ויש חולקים, ובשערי תשובה ובמשנה ברורה (סק״ט) מובא שמנהג העולם לברך עליהן בורא פרי האדמה, שלא כמסקנת הט״ז.
נראה שהטעם לפסיקתם הוא משום שיש קטניות הגדלות בגינות אותן אוכלים מלכתחילה כשהן חיות, וממילא אי אפשר לחלק בין קטניות לקטניות. נמצא איפוא שאם לא מצויות קטניות שמגדלים אותן לכתחילה לאוכלן חיות - חוזר הדין שמברך עליהן שהכל.
לגבי שקדים המרים פוסקים הטור והשלחן ערוך בסימן כב, ה שעל הקטנים מברך בורא פרי העץ ועל הגדולים אינו מברך כלום, עד שממתיקם על ידי האור או כל דבר אחר. בעל כף החיים (סקמ״ט - סק״נ) מסיק שכיון שיש בכך מחלוקת בין הפוסקים, ויש הסוברים שנוטעים אותם רק לצורך רפואה ולא בשביל לאכול אותם בקטנותם - לכן מספק יש לברך שהכל, בין בקטנים ובין בגדולים, גם כשמיתקם.

כיצד מברכים על קליפות הפרי וכיוצא בהן

ציון י.
גמרא. וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה?! והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא, ותנן: על מיני נצפה - על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ!
...קפרס של צלף - מברך עליו בורא פרי האדמה, מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף, הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים - מברך עליהן בורא פרי העץ.(רמב״ם ברכות ח, ו)
צלף... - על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין - בורא פרי האדמה, ועל האביונות שהם עיקר הפרי - בורא פרי העץ.(שו״ע אורח חיים רב, ו)

א. ביאור הסוגיה בקשר לברכה על הצלף.

מהסוגיה נראה שהדין של הברכה תלוי בהגדרת מרכיבי הצלף לענין ערלה ומעשרות, והרי״ף (כה, ב) כותב לגבי הצלף של ערלה שזורק את האביונות ואוכל את הקפרס, ומכיון שאין הקפרס נחשב לפרי לגבי ערלה - כך גם לגבי ברכה אינו פרי ומברך בורא פרי האדמה. מסקנה זו מופיעה בגוף הגמרא בסוף הסוגיה, בעמוד ב, אך מבואר בתוספות וברא״ש (סי׳ ג) שאלה דברים שנתווספו על ידי בעל הלכות גדולות, ומכל מקום כך פוסקים למעשה הרשב״א, הריטב״א, הראבי״ה (סי׳ ק), הרי״ד (בפסקיו), הריא״ז (הלכה א, ה) והמאירי.
פסיקה זו מבוססת על הכלל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו, וזו הרי דעת רבי עקיבא בהמשך שרק האביונות חייבות במעשר ולא הקפריסין, אולם התוספות (עמוד ב ד״ה והלכתא) כותבים בשם הר״מ שהקפריסין אינם פרי לגבי ערלה דוקא בחוץ לארץ, על פי הכלל שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, אבל בארץ - הלכה כרבי אליעזר לחומרא. לפי זה בברכות, שאין בהן חילוק בין הארץ לבין חוץ לארץ - מברך תמיד בורא פרי העץ. שיטתו מבוססת כנראה על דברי רב שאוכל את הקפריסין בצלף של ערלה בחוץ לארץ, וכך יש להסביר גם את מה שמובא בהמשך הסוגיה שמר בר רב אשי היה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין, שהיה בחוץ לארץ. הדברים מפורשים יותר ברא״ש אשר חולק על פסיקתם של בעל הלכות גדולות והרי״ף, וטוען שמר בר רב אשי אכל את הקפריסין דוקא בחוץ לארץ, וכיון שבארץ ההלכה שהקפריסין נחשבים לפרי - הוא הדין לענין ברכה.
אמנם רבינו יונה (שם ד״ה ומדלגבי) מפרש אף בדעת הרי״ף והגאונים שדעתם לפסוק כרבי עקיבא דוקא בחוץ לארץ, ויחד עם זאת סוברים שמברכים על הקפריסין בורא פרי האדמה, שכך מוכח שאינם פרי גמור, ואף בארץ יש בהם דין ערלה רק מחמת הספק שהולכים לחומרא במחלוקת, ומתאימה להם ברכת בורא פרי האדמה שיוצא בה בדיעבד אף על פרי העץ. כך כותב הרמב״ן, שההלכה לברך בורא פרי האדמה היא מחמת ספק, ולכך מתכוונים הרי״ף ובעל הלכות גדולות. הסבר שונה לפסיקה שמברך בורא פרי האדמה מספק מובא על ידי בעל מעדני יום טוב (אות ז) ובעל שאגת אריה (סי׳ כג) שלא יתכן שמי שאוכל קפרס של ערלה בחוץ לארץ יברך עליו בורא פרי העץ, שזו סתירה מיניה וביה: כשאוכלו - מוכח שאינו פרי, ואיך יברך עליו בורא פרי העץ. אולם בעל עוללות אפרים (דין ו) כותב שכמו שלמדנו בתפילה שהקלו, לדעת הרא״ש, לנהוג בשתי קולות הסותרות זו את זו - כך ניתן לומר לגבי ערלה שהקלו בחוץ לארץ אף כשיש סתירה לברכה.
שיטה אחרת לראב״ד (מובא ברמב״ן וברשב״א), לפיה מברך על הקפריסין בורא פרי העץ, למרות שלענין ערלה הלכה כרבי עקיבא לגמרי שאין בהם דין ערלה אפילו בארץ. על שיטתו מקשים הרמב״ן והרשב״א שאם הגדרים שונים לענין ערלה ולענין ברכה - לא מובנת קושית הגמרא על רב שמתיר את הקפריסין בדין ערלה מהברייתא הקובעת שמברך עליהם בורא פרי העץ. אכן, המאירי כותב בשם גדולי המפרשים (הראב״ד) שמברכים בורא פרי העץ בכל מקום, ולענין ערלה נאכלים דוקא בחוץ לארץ, וכנראה מבין ששיטת הראב״ד כשיטת התוספות והרא״ש.
אחרת היא דעת הריטב״א בהלכות ברכות (א, י) אשר כותב שיש גדרים שונים לברכה ולערלה, שלענין ברכה כל שומר לפרי הראוי לאכילה דינו כפרי עצמו, בעוד שלענין ערלה יש איסור על השומר לפרי רק כאשר הוא כזה שכאשר מסלקים אותו הפרי מת, כמבואר בסוף הסוגיה (עמוד ב). על כן מברך בורא פרי העץ אף על פי שאין בו דין ערלה, וכך משמע מדברי הרא״ה אשר חולק על הרי״ף רק בדין הברכה על פי הברייתא שנאמר בה שמברך בורא פרי העץ, משמע שלענין ערלה מסכים עמו שהלכה כרבי עקיבא שאינו פרי. כך גם מובאת שיטת הראב״ד על ידי הרשב״ץ, והוא מסביר שהראב״ד לא רצה לפסוק בניגוד לברייתא המפורשת בסוגיה שקובעת שמברך בורא פרי העץ. את קושית הרמב״ן, שבסוגיה יש קשר בין הדין של ברכות לדין של ערלה, מתרץ המהדיר לרמב״ן (הערה 14) שרק בתחילת הסוגיה סברה הגמרא שהתירו את הקפריסין משום שאינו פרי, אך למסקנה כיון שפטור ממעשרות - בודאי הטעם הוא שאינו נחשב לאוכל כלל, ורק לענין ברכה כל ששומר לפרי - דינו כפרי.
רבינו יונה בתחילת דבריו מעלה אפשרות להסביר את שיטת הרי״ף והגאונים שהצלף מותר גם בארץ על פי מה שנראה לפרש את דברי מר בר רב אשי בגמרא, שמתכוון לומר שכשם שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה - כך גם רבי אליעזר כלפי רבי עקיבא, ונמצא שהלכה כרבי עקיבא בכל מקום. רבינו יונה עצמו דוחה את הפירוש הזה, כי אין להשוות את מחלוקת בית שמאי ובית הלל למחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, אולם הגר״א (סקט״ו) מסיק שזהו אכן ההסבר לשיטתם, ולכן לפי גרסתם אמרו במסקנה שהלכה כמר בר רב אשי ולא כרבי יהודה אמר רב. מלבד זה הגר״א מדייק כשיטתם ממה שמקשה רבינא למר בר רב אשי ״מאי דעתך, כרבי עקיבא דמיקל?! ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי!״, ואם היתה דעתו להקל כרבי עקיבא דוקא בחוץ לארץ מפני שהלכה כמיקל בארץ - לא מובנת הקושיה, שהרי מבואר בגמרא שבית שמאי מקילים דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ שבה ספק ערלה אסור, אלא ודאי כוונת הגמרא שמר בר רב אשי נהג כרבי עקיבא לקולא ולאו דוקא בחוץ לארץ, על כן הקשה עליו רבינא מדוע לא נהג כבית שמאי המקילים יותר, שלדעתם אף האביונות מותרים באכילה.

ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם פוסק כשיטת הרי״ף שמברך בורא פרי האדמה על קפרס של צלף, ומסביר זאת שאינו פרי, כלומר שזה דין ודאי ולא דין של ספק, ומתאימים הדברים לשיטתו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (י, ג), בדין ערלה, שהקפריסין של הצלף מותרים, כרבי עקיבא, ואף בארץ ישראל, כמבואר לקמן (ציון כ). בהלכה שלפנינו מוסיף הרמב״ם את הדין הפשוט עליו אין חולק, שעל האביונות מברך בורא פרי העץ, אך אינו מזכיר את מה שנאמר בברייתא שעל העלים ועל התמרות מברך בורא פרי האדמה.
הטור מסיק שכיון שיש מחלוקת בדבר - עדיף לברך על הקפריסין מספק בורא פרי האדמה. גם השלחן ערוך פוסק שמברך עליהם בורא פרי האדמה, למרות שביורה דעה (רצד, ג) כותב שיש ערלה בקפריסין של צלף בארץ ישראל. שיטתו מוסברת אם כן כפי שמבאר רבינו יונה את שיטת הרי״ף, שמספק מברכים בורא פרי האדמה, או כשיטת הטור, שזו ההכרעה המתבקשת במחלוקת הראשונים. עם זאת כותב רבי עקיבא איגר (על השו״ע) שבדיעבד גם אם בירך עליהם בורא פרי העץ - יצא, כיון שיש שסוברים שכך ראוי לברך לכתחילה, וכן פוסק המשנה ברורה (סקל״ט). בכף החיים (סקנ״ג) מובא בשם ספר דרכי חיים שאף על העלים והתמרות יוצא בדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי העץ, אבל המשנה ברורה בשער הציון (סקמ״ב) מסתפק בדבר, כי שמא אינם בכלל פרי כלל.
הברכי יוסף (סעיף ה, מובא בשעה״צ סקמ״א) כותב שדוקא בזמנם שהיו נוטעים את הצלף גם על דעת העלים והתמרות, כמבואר בסוגיה, היו מברכים עליהם בורא פרי האדמה, מה שאין כן בזמנינו שאין מי שאוכל אותם ואין נוטעים לשם כך, לכן מי שרוצה לאכלם - מברך שהכל.

ג. הברכה על קליפות פרי מרוקחות.

הט״ז (סי׳ רד סקט״ו) לומד מהדין של הברכה על קפריסין של צלף שמברך בורא פרי האדמה על כל הקליפות שמרקחים אותן בדבש. הוא מסביר שההשוואה בסוגייתנו בין דיני ברכות לדין ערלה היא רק לענין זה שמה שאינו פרי בדין ערלה בודאי שאין מברכים עליו בורא פרי העץ, אולם אין הכרח לומר לאידך גיסא שכל שאסור בערלה מטעם שהוא שומר לפרי שיהיה לו דין פרי לענין ברכה, וראה לעיל שהריטב״א מפריד לגמרי בין הדין של ערלה לבין הדין של ברכות.
המגן אברהם (סי׳ רב סקי״ז) חולק וסובר שכל שהקליפות הן כגוף הפרי, שבלעדיהן הפרי מתקלקל - מברכים עליהן בורא פרי העץ, שלא כמו קפריסין שאין הפרי צריך להם. הוא מדמה זאת למה שכותבים התוספות (עמוד ב ד״ה קליפי) שיש ללמוד ממה שמצינו שקליפי אגוזים וגרעינים חייבים בערלה, שמברכים על גרעיני פירות בורא פרי העץ. אכן הט״ז מדקדק בדבריהם שכותבים זאת דוקא על גרעינים ולא על הקליפות. גם בעל פני יהושע (על התוס׳ בע״ב) דוחה את דברי המגן אברהם וכותב שאין להסיק שמברך בורא פרי העץ על דבר שחיובו בערלה רק מטעם היותו שומר לפרי. לפיכך הוא מסיק שכיון שמברכים ברכת בורא פרי האדמה על קפריסין שנאכלים כמות שהם - כל שכן שזו הברכה המתאימה לקליפות הראויות לאכילה רק על ידי רקיחה בדבש.
דעה שונה לבעל אליה רבה (סי׳ רג, ב) ולבעל עולת תמיד, שהם כותבים שמברכים על הקליפות שהכל, כיון שאין נוטעים אותן על דעת לאוכלן מרוקחות, וכן דעת בעל פרי מגדים (א״א סקי״ז).
בעל חיי אדם (כלל נג, ו) פוסק כמגן אברהם שמברך בורא פרי העץ, אבל המשנה ברורה (סקל״ט) כותב שמברך מספק שהכל, ובדיעבד יצא אם בירך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. עיין עוד לקמן לו, ב ציון ט בקשר לברכה על זנגביל יבש שמרקחים אותו.

מעשרות וערלה בקפריסין שבצלף

ציון כ. ל.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי?!... הוא דאמר כרבי עקיבא, דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי. ונימא הלכה כרבי עקיבא! אי אמר הלכה כרבי עקיבא - הוה אמינא אפילו בארץ, קא משמע לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ - לא... רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין, אמר ליה: מאי דעתך, כרבי עקיבא דמיקל?! ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי!... רבי עקיבא במקום רבי אליעזר - עבדינן כותיה, ובית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה. ...רבי עקיבא במקום רבי אליעזר - עבדינן כותיה, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
...והצלף - חייב בערלה האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרות.(רמב״ם מעשר שני ונטע רבעי י, ג)
תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף, והקפריסין של הצלף - פטורים, מפני שאינן פרי. וכו׳.(רמב״ם תרומות ב, ד)
האביונות והתמרות והקפריסין של צלף - חייבים בערלה, במה דברים אמורים? בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ - האביונות חייבים ותמרות וקפריסין פטורים.(שו״ע יורה דעה רצד, ג)
לעיל (ציון י) התבארו השיטות השונות בסוגיה האם הלכה כרבי עקיבא לגמרי, שאין הקפריסין שבצלף נדון כפרי, וממילא אינו אסור בערלה אף לא בארץ ישראל, או שהלכה כמותו רק בחוץ לארץ על פי הכלל שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ.
גם שיטת הרמב״ם התבארה שסובר בפשטות שהקפריסין אינו פרי בתור דין ודאי ולא רק מספק, שהרי אינו מגביל את ההיתר בדין ערלה דוקא לחוץ לארץ.
הצל״ח כותב שההיתר מבוסס על כך שערלה בזמן הזה מדרבנן כשם שתרומה וכל החיובים של מצוות התלויות בארץ הם מדרבנן.
בדרך שונה כותב הפני יהושע, שרב שמחלק בדין בין הארץ לבין חוץ לארץ, סובר כשמואל במסכת קידושין (לח, ב) שערלה נוהגת בחוץ לארץ רק מהלכות מדינה. הוא מדייק כדבריו מלשון רש״י (ד״ה ערלה בחוץ לארץ וד״ה הלכה כמותו) שמפרש שחיוב ערלה בחוץ לארץ אינו מדאורייתא כי אם מדברי סופרים. כמו כן ניתן לדייק כך בלשון הגמרא עצמה אשר מדגישה שחיוב ערלה בארץ הינו מדאורייתא. על פי זה הוא מסביר שכל ההסבר בגמרא בסוגייתנו שיש להקל בערלה בחוץ לארץ אין לו מקום לפי ההלכה, שהיא כרבי יוחנן (בקידושין שם), שהערלה נוהגת בחוץ לארץ מדאורייתא כהלכה למשה מסיני, ואין להקל בחוץ לארץ כשאין מקילים בארץ ישראל. בעל כרחנו, שאם הקילו בערלה בקפריסין - הרי זה מפני שפסקו את ההלכה כרבי עקיבא לגמרי, וזה הבסיס להיתר של הרמב״ם בהלכה שלפנינו.
בעל מראה הפנים (ירושלמי כלאים ה, ז) מפרש שהסוגיה היא לפי השיטה שמעשר האילן מדרבנן ורק בדגן, תירוש ויצהר יש חיוב מעשרות מדאורייתא. לפיכך פסיקת ההלכה כרבי עקיבא במשנה במעשרות אינה מוכיחה את ההלכה בדיני דאורייתא. אולם הרמב״ם שכותב בהלכות תרומות (ב, א) שיש חיוב למעשרות מדאורייתא גם בפירות האילן - ממילא נדרש לומר שאין הקפריסין פרי באופן ודאי לשום ענין, לאחר שנפסקה הלכה כרבי עקיבא שאין מעשרים אותו.
רבינו ירוחם (נתיב כא ח״ב) כותב שמותר לאכול את העלים והתמרות, ורק על הקפריסין מחלק בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ.
החילוק בין תמרות לבין קפריסין נזכר בשאילתות (שאילתא ק), שם מבואר שמחלוקת התנאים במעשרות אינה זהה למחלוקתם לענין ערלה, שאף על פי שרבי אליעזר מחייב את העלים והתמרות במעשרות - מודה שאינם חייבים בערלה, ורק הקפריסין אסורים בערלה לדברי רבי אליעזר, כשם שחייבים במעשר.
יתכן שזו גם שיטת הטור שיש בדבריו חילופי גרסאות ושיבושים, עליהם דנים הב״ח, בעל הפרישה והש״ך (סק״ז), ומכל מקום ניתן להבחין בדבריו בחילוק בין הקפריסין לתמרות, וכך כותב הנצי״ב בהעמק שאלה (סעיף כב) שיש לגרוס בדבריו שהקפריסין אסורים בערלה בארץ ישראל כמו האביונות, ונמצאת שיטתו כדברי רבינו ירוחם.
השלחן ערוך פוסק שיש הבדל בין הארץ לבין חוץ לארץ בדין של הקפריסין ובדין של התמרות, אולם הגר״א (או״ח רב, ו וביורה דעה) והפרי חדש (או״ח רב, ו) מכריעים כשיטת הרמב״ם לפוטרם מדין ערלה גם בארץ ישראל.

שיטת הרמב״ם בצלף - פרי או ירק

ציון מ.
גמרא. ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי! דתנן: צלף - בית שמאי אומרים כלאים בכרם ובית הלל אומרים אין כלאים בכרם, אלו ואלו מודים שחייב בערלה. הא גופא קשיא; אמרת: צלף - בית שמאי אומרים כלאים בכרם, אלמא מין ירק הוא, והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא מין אילן הוא! הא לא קשיא, בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא... ובית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה.
זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו - הרי זה אילן, והצלף אילן לכל דבר.(רמב״ם כלאים ה, כ ויורה דעה רצו, טו)
האביונות של צלף - נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנסו לשלישית ונלקטו קודם חמשה עשר בשבט - מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני. השגת הראב״ד. שנה המחבר הזה כבית שמאי שעושין אותו ספק, דאילו לבית הלל אילן גמור הוא, ואמרינן בברכות דאפילו בחוצה לארץ לא עבדינן כוותיהו.(רמב״ם מעשר שני ונטע רבעי א, ז - לא צוין בעין משפט)
האביונות של צלף - נותנין עליהם חומרי האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם חמשה עשר בשבט - מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו - נותנו לעניים.(שו״ע יורה דעה שלא, קכז - לא צוין בעין משפט)
לכאורה הלכה כבית הלל שאין בצלף איסור כלאים בכרם בהיותו אילן ולא ירק, וכן מבואר ברמב״ם בהלכות כלאים. עם זאת בהלכות מעשר שני ונטע רבעי הרמב״ם מחמיר באביונות של צלף שמפריש כחומרי אילן וכחומרי זרעים, ואכן הראב״ד משיג עליו שדבריו הם בשיטת בית שמאי, וכבר אמרו שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
אמנם כדברי הרמב״ם למדנו בירושלמי (מעשרות פרק ד, ד), ומסביר הכסף משנה שלדעת הראב״ד הירושלמי כבית שמאי, אך לדעת הרמב״ם ניתן לפרשו אף כבית הלל שדוקא לגבי כלאים וערלה מחשיבים את הצלף לאילן, אבל לגבי מעשרות החמירו כיון שאין הפסד בדבר.
מהר״י קורקוס מפרש שהרמב״ם מבין שיש דין מיוחד במעשרות בצלף, לא משום שיש ספק שמא אינו אילן, אלא כמו שמצינו באתרוג שהולכים בו אחר לקיטה כירק. באותו ענין מסביר בעל מראה הפנים (מעשרות שם) שהחמירו בצלף מפני שיש שזורעים אותו לאוכלו בעודו ירק ורך, והרמב״ם (תרומות ב, ד) מזכיר זאת כשכותב שהקפריסין של צלף פטורים מתרומות ומעשרות דוקא כשזרען לזרע ולא כשזרען לירק. בעל ערוך השלחן העתיד (זרעים סי׳ קיז, יז) מסביר שמחמירים בצלף ללכת גם אחר לקיטה כירק, כי כמו שמצינו באתרוג שגדל על כל מים - כך בצלף שגידולו עוד יותר מהר, כמו שאמרו במסכת שבת (ל, ב) על רבן גמליאל שהראה צלף כדוגמה לאילנות שמוציאים פירות בכל יום, וכמו שאמרו במסכת ביצה (כה, ב): ״שלשה עזין הם... ויש אומרים אף צלף באילנות״. למעשה הדין בצלף שלא כבאתרוג שהולכים בו למעשר אחר לקיטה לגמרי, אבל בצלף מחמירים ללכת בו גם אחר חנטה כיון שיש בו חלקים שונים כמו תמרות, אביונות וקפריסין.
הרדב״ז כותב שהרמב״ם פוסק כבית שמאי, ומפרש בדוחק את הסוגיה שרבינא, אשר שאל את מר בר רב אשי מדוע מיקל רק כרבי עקיבא לאכול דוקא את הקפריסין ולא כבית שמאי לאכול אף את האביונות, קיבל מרבו שההלכה כאן כבית שמאי. לדבריו מה שאמרו בגמרא בסוף הסוגיה שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה - הרי זה רק כדי להסביר את מר בר רב אשי, אך רבינא נשאר בדעתו שהלכה כבית שמאי, והרמב״ם פוסק כמותו. על דבריו יש כמובן להקשות ממה שפוסק הרמב״ם כבית הלל בהלכות כלאים.
ציון נ.
עיין בירור הלכה לקידושין לח, ב ציון ח.
דכולהו שלקי [של כל השלקים, ירקות שלוקים], ובאניגרון מוסיפים כמות ידועה של שמן.
in which all boiled vegetables were boiled. A certain amount of oil is added to anigeron.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״כאִם כֵּן, אהָוֵה לֵיהּ אֲנִיגְרוֹן עִיקָּר וְשֶׁמֶן טָפֵל, וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה!

However, if so, here too, anigeron is primary and oil is secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and it is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. One need recite a blessing only over the anigeron.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואולם גם כאן אפשר להקשות שאם כן הוה ליה [הריהו] האניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן [ושנינו במשנה], זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר כראוי לו ופוטר אף את הטפלה באותה ברכה, ויש לברך איפוא רק על האניגרון!
However, if so, here too, anigeron is primary and oil is secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and it is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. One need recite a blessing only over the anigeron.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בבְּחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ. דְּתַנְיָא: גהַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעָרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן תְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, אֲבָל נוֹתֵן שֶׁמֶן הַרְבֵּה לְתוֹךְ אֲנִיגְרוֹן וּבוֹלֵעַ.

The Gemara reconciles: With what are we dealing here? With one who has a sore throat, which he is treating with oil. As it was taught in a baraita: One who has a sore throat should not, ab initio, gargle oil on Shabbat for medicinal purposes, as doing so would violate the decree prohibiting the use of medicine on Shabbat. However, he may, even ab initio, add a large amount of oil to the anigeron and swallow it. Since it is common practice to swallow oil either alone or with a secondary ingredient like anigeron for medicinal purposes, in this case one recites: Who creates fruit of the tree.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״שתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

החושש בגרונו – וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל.
לא יערענו בשמן – בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה.
תחלה – כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו.
לא יערענו – פירש״י להשהותו וא״ת א״כ לפלוג וליתני בדידה מאי איריא ע״י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו ע״כ פי׳ הר״י לא יערענו אפי׳ בבליעה בלא שהייה שכל שתייה שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור ואפי׳ כשבולעו והיינו טעמא דמתסר משום דקא מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין א״נ יש ליישב פירוש רש״י לא יערענו להשהותו אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו או בולעו בעיניה בלא שהייה.
ודוקא היכא דחשש ליה בגרונו ושתי ליה על ידי אנגרון,⁠א ואניגרון הוא מיא דסילקא – פיר׳ מא אלסלקב).
לא יערערנו בגרונו – יע׳ לא יתגרגר אלא יגעל זית כתיר פי מא אל סלק.
ויבתלעה.⁠ג וערעיר בל׳ ישמעאל: גרגרה.
ריב״ג ז״ל:⁠ד החושש בגרונו ושתי ליה שמן על ידי אניגרון דהוה ליה שמן עיקר מברך עליו בורא פרי העץ ואע״ג דלרפואה קא מיכוין כיון דאית ליה [הנאה] מיניה בעי ברכה. והיכי דשתי ליה על ידי אניגרון ואינו חושש בגרונו,⁠ה או נמי על ידי דבר אחר או שטובל פתו ואוכל, הוה ליה אידך עיקר ואיהו טפל ומופטר.
א. לשון הרי״ף כאן. וראה בגמ׳ ל״ה ב׳.
ב. תרגומו: מי הסלק.
ג. תרגומו: כלומר לא יתגרגר אלא ישים שמן הרבה במים של סלק ויבלעהו.
ד. הוא ר׳ יצחק ן׳ גיאת (ראה מבוא). והקטע שלפנינו לא הובא במקום אחר בשמו.
ה. נראה שסובר כדעת הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ח ה״ב, וכן דעת רוב הראשונים, שדוקא אם חושש בגרוגו ושותה ע״י אניגרון, מברך על השמן. וראה טוש״ע או״ח סי׳ ר״ב ד׳.
הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו. פירוש: ואע״ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה משתני לעלויא קרינן ביה ומכל מקום לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן, אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר, ואי שתי ליה באפי נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי גאון ז״ל.
ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים, אלא כל ששותהו על ידי אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז״ל בין שבת לחול, נראה לי שדעת הגאון ז״ל שאף על פי שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע״י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום שהוא חושש בגרונו שותהו, ואדרבה מוכחא איפכא דא״כ למה ליה אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי, אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו, ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר. והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו דאלמא לא משכחת לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והא דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר ולומר דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקתני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.
אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א״ר יצחק א״ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחושש בגרונו ושתי ליה על ידי אניגרון דהוי ליה שמן עיקר. דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן לכתחלה בשבת אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע אבל היכא דאכל ליה ע״י הפת הוה פת עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה. קימחא דחיטי רב יהודה אומר בורא פרי האדמה רב נחמן אומר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אומר ב״פ האדמה הא פירא הוא ואע״ג דאישתני במילתיה קאי רב נחמן אומר שהכל נהיה בדברו הואיל ואישתני אישתני נראה דלא איירי בקמח הנטחן דק דק שעושים ממנו פת דאין ראוי לברך עליו ב״פ האדמה ולא דמי לכוסס חטה ואורז דהנהו ראויין לאכול בזה הענין אבל קמח לא מתאכיל כלל אלא איירי בקמח שלא נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטים וראוי לאכול בזה הענין אי נמי אפי׳ בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות ואותו קמח ראוי לאכילה וכתב רב אלפס ז״ל דמסתבר כרב נחמן דלא רגילין אינשי לספויי קמחא וי״א מדקא״ל רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור׳ יוחנן קיימי כוותיה אלמא דהלכתא כרב יהודה ואע״ג דרב נחמן דחי ליה מסברא רבא לא קבל סברתו וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל נהיה בדברו מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו דא״כ הוה ליה למימר מי דמי התם דרך הוא לאכול שמן ע״י אניגרון אבל קמחא אין דרך בני אדם לאכלו והיאך פסק כרב נחמן מטעמא דאיהו גופיה לית ליה ואפשר דרב אלפס ז״ל שפסק מטעם שאין דרך לאכלו ס״ל דנחלקו בקמח שאינו של קליות שנטחן דק דק וחושש סברתו מעצמו לפי שסברתו שדבר פשוט הוא שאין ראוי לאוכלו ולפי זה בקמח של קליות הלכתא כרב יהודה וכיון דפלוגתא הוא ראוי לברך עליו שהכל:
לא יערענו בשמן (לכתחלה) [תחלה] בשבת – פרש״י דמשהי ליה בגרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה, ותימא דמשמע דע״י בליעה מותר ובסיפא משמע דאפילו בבליעה אסור אלא ע״י אניגרון, וע״ק מה שפרש״י לכתחלה שלא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו ולשון הברייתא משמע דאפילו בליעה אסורא אם לא ע״י אניגרון, הילכך נ״ל לפרש לא יערענו בשמן פי׳ שתיה וכל דבר שאין דרכו לשתות קרי ליה ערעור כמו דבר שאין דרכו לאכול קרי ליה כוסם, וה״ק לא ישתה שמן ואפילו בלעו דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין דאין דרך לשתות שמן כלל דאזוקי קא מזיק הילכך אסור משום שחיקת, סמנין, אבל ע״י אניגרון מותר לבלעו, ולפרש״י יש לפרש לא יערענו. בשמן לכתחלה כלומר בשום שמן אסור לערער ולהשהותו בפיו אפי׳ ע״י אניגרון דכיון דמשהי בפיו מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע:
בגמ׳ החושש בגרונו כו׳ פשיטא. ויש לדקדק מאי פריך פשיטא הא צריך לאשמעינן דלא תימא דקבעו ליה ברכה מיוחדת משום דאשתני לעלויא כמו ביין כדמקשי הש״ס לעיל. ונראה דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל הך רבותא דאכתי מלתא דפשיטא כיון דלא קתני במתניתין חוץ מיין ושמן ואף לפי מה שכתבתי דאיכא למימר תני ושייר היינו דוקא למאי דס״ד מעיקרא דעיקר חשיבות היין היינו משום הך עילויא כדפרישית משא״כ לפי המסקנא דלעיל הוי שפיר מילתא דפשיטא כיון דלא אשכחן שום חשיבות בשמן לענין ברכה מכ״ש בחושש בגרונו ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]בחושש בגרונו, שהיה לו כאב גרון, והוא שוטף את גרונו בשמן, דתניא כן שנינו בברייתא] בדומה לכך: החושש בגרונו לא יערענו [יגרגר] בשמן תחלה (לכתחילה) בשבת, שלא יכניסנו לפיו מלכתחילה כדי להשהותו בתוך גרונו לצורך רפואה, משום שאסור להשתמש ברפואות בשבת. אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע אותו אף לכתחילה. ומאחר שרגילים לשתות שמן לבדו או על ידי טפלה (אניגרון) לשם רפואה, יש לברך על שתיה זו ״בורא פרי העץ״.
The Gemara reconciles: With what are we dealing here? With one who has a sore throat, which he is treating with oil. As it was taught in a baraita: One who has a sore throat should not, ab initio, gargle oil on Shabbat for medicinal purposes, as doing so would violate the decree prohibiting the use of medicine on Shabbat. However, he may, even ab initio, add a large amount of oil to the anigeron and swallow it. Since it is common practice to swallow oil either alone or with a secondary ingredient like anigeron for medicinal purposes, in this case one recites: Who creates fruit of the tree.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״שתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: כֵּיוָן דְּלִרְפוּאָה קָא מְכַוֵּין לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דכֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ, בָּעֵי בָּרוֹכֵי.:

The Gemara challenges: This is obvious that one must recite a blessing. The Gemara responds: Lest you say: Since he intends to use it for medicinal purposes, let him not recite a blessing over it at all, as one does not recite a blessing before taking medicine. Therefore, it teaches us that, since he derived pleasure from it, he must recite a blessing over it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאית ליה הנאה מיניה – לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה.
והלכתא וכו׳ עד פטר להו לא גרסינן ומה״ג הוא.
כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי – ונראין הדברים דאם אדם שותה משקין אם המשקין רעים לשתות דלית ליה הנאה מיניה לא בעי ברוכי ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי.
והלכתא שכתוב בספרים לא גרסי׳ דלשון ה״ג הוא עד קמחא וכו׳.
ואמרינן:⁠א פשיטא דעל השמן מברך, מהו דתימא כיון דלרפואה בעי ליה לא ליבעי ברכה קמ״ל (ויכוין) [כיון] דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.
א. בגמ׳ ל״ו א׳.
פשיטא מהו דתימא וכו׳ – תימא מאי פריך פשיטא הא לא אתו ר׳ יוחנן ושמואל אלא לאשמעינן שאין מברכין עליו ברכה בפני עצמה ואע״ג דאשתני לעלויא דלא הוי כמו יין דאי אתו לאשמעינן דצריך לברך עליו א״כ הוה להו למימר מברכין עליו סתמא, וי״ל דמ״מ נראה דעיקר מילתייהו לאו לברכה בפני עצמה אתא דממתניתין שמעינן ליה דקתני חוץ מן היין דמשמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו דאי לא אתו אלא לאשמעינן שלא נשתנה ברכתו כמו בשל יין א״כ הוה להו למימר שמן זית אין מברכין עליו בורא פרי (עץ) הזית א״נ שמן אין קובע ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר מילתיהו לאשמעינן שמברכין עליו להכי פריך פשיטא וכו׳, ה״ר יוסף וכן פי׳ הר׳ אלחנן:
כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי – וא״ת בלא חושש נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו, וי״ל בהא מילתא דפשיטא היא אבל הך דלרפואה קא מכוין הוי ס״ד דלא בעי לברוכי כך פי׳ ה״ר יוסף, אבל בלשון ה״ג הכתוב בספרים משמע שאין, לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכי דוקא דמיכוין לרפואה ומיתהנא מיניה אבל אי ליכא רפואה אפילו אם נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר והכי מסתבר טפי:
בד״ה כיון דאית כו׳ דאם אדם שותה משקין לרפואה כו׳ כצ״ל מדברי המרדכי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מקשים מצד אחר: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש לברך! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון שלרפואה קא מכוין [הוא מתכוון] שלא לבריך עליה [יברך עליו] כלל, שהרי אין מברכים לפני שתיית רפואה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבמקרה זה כיון דאית ליה [שיש לו] הנאה מיניה, בעי ברוכי [ממנו, צריך לברך עליו].
The Gemara challenges: This is obvious that one must recite a blessing. The Gemara responds: Lest you say: Since he intends to use it for medicinal purposes, let him not recite a blessing over it at all, as one does not recite a blessing before taking medicine. Therefore, it teaches us that, since he derived pleasure from it, he must recite a blessing over it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) קִמְחָא דְחִיטֵּי, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ה״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״.

The Gemara clarifies: If one was eating plain wheat flour, what blessing would he recite? Rav Yehuda said that one recites: Who creates fruit of the ground, and Rav Naḥman said that one recites: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קמחא דחטי – אוכל קמח חטים כמות שהיא.
בורא פרי האדמה – כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין (ברכות לז.) שמברך בורא פרי האדמה.
קמחא דחיטי – נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא״טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור.
קמחא דחיטי – שאכל הקמח כמות שהוא.⁠א
קרא חיא – פיר׳ אליקטין אלניי.⁠ב
א. ראה רש״י כאן.
ב. תרגומו: הדלעת החיה (= בלתי מבושלת).
קמחא דחטי רב⁠(י) יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. פירוש: קמחא דקליות של חטים הא שאר קמחים לא שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור׳ יוחנן קיימי כותיה. והא דדחה רב נחמן ואמר דשאני קמחא דאית ליה עלויא אחרינא בפת, דיחויא היא ופשטה כרב יהודה אזלא, הלכך קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב״ד ז״ל.
ומיהו רבנו האי גאון ז״ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן, משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי ליה בקמחא דחטי ממש בדלא חרכן, ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלא, והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשל קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה. ואפשר נמי דסוגין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז״ל, מדקאמר רב נחמן הכא איכא עלויא אחרינא בפת, ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחרינא. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא דאי של קלי בורא פרי האדמה כרב יהודה, ואי בקמחא דעלמא שהכל כרב נחמן, אבל בדשערי אפילו של קלי שהכל דהואיל וקשי לקוקני לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריהם בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש, דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתי לה לקמן (ברכות לז.) דקתני כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחיטי בין דשערי.
ובתוספות אמרו שאינו מברך מעין שלש אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותיה שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו בורא פרי האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות, שלא מצינו שתקנו בכל מקום מעין ג׳ על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין (ברכות מד.) אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי הוא, מחמשה המינין על המחיה ועל הכלכלה, ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר. והא דאמרינן לקמן (ברכות לז.) כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה אחת מעין שלש, הכי קאמר דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא בורא פרי האדמה, בסופו בורא נפשות.
ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי, דהא קתני בהדיא רבן גמליאל אומר שלש ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן (ברכות מד.) דאפילו לרבן גמליאל אינו מברך עליו שלש ברכות, וטעמא דמלתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך ואפילו קלי, ועוד ראיה מדתניא (לז.) הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות הא בכוסס לבסוף אינו מברך ולא כלום, ועוד דלמה ליה לאשמועינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דמברך עליו לבסוף מעין שלש הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכ״ש בשבשלה, אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאע״ג דאפאה כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו שלש ברכות כיון דליכא תוריתא דנהמא.
וכן כתב הראב״ד ז״ל דלא מברכינן מעין שלש בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון, אלא בורא נפשות מברכין עליה, וכן כתב לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר״ת ז״ל שמברך לאחריו מעין שלש.
והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא תבא עליו ברכה, וכענין שאמר בירושלמי דפרקין (ה״א): רבי ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא מהו מברך עליה בסופה. אמר רבי יוסה דהכי לא אכל ר׳ ירמיה סלת מן יומוי. ופירוש משום ספק ברכה.
קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. וכתב רבינו ז״ל ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. פי׳ וכל היכא דלא רגילי אינשי למיכל הכי מברך שהכלא. והכי פסקי רבוואתא. כלומר כרב נחמןב.
א. וכמ״ש בסוגיין דקרא חייא וקימחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל כיון דלא רגילי אינשי למיכל הכי לקרא ולשערי.
ב. ברי״ף לפנינו נוסף, וכן קימחא דשערי נמי שהכל דאמר שמואל קרא חייא וקימחא דשערי מברכין עליהן שהכל (ואתי למימר דשהכל מיהא מברכינן עליה כמ״ש בגמ׳).
קמחא דחטי – נראה דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק שעושה ממנו פת דאין ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה ולא דמי לכוסס חטה ואורז דהנהו ראויין לאכול בזה הענין אבל קמח לא מתאכיל כלל אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כ״כ ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין. עי״ל דמיירי בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות שנתיבשו בתנור ואותו קמח ראוי לאכילה רב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו כתב רב אלפס ומסתבר כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא, וי״א מדסבר ליה רבא כרו יהודה הלכתא כרב יהודה אע״ג דרב נחמן דחי לה מסברא רבא לא קבל סברתו וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו דא״כ הוה ליה למימר מי דמי התם הוא דרך לאכול שמן ע״י אניגרון אבל קימחא אין דרך בני אדם לאכול. ואפשר דרב אלפס שפסק מטעם שאין דרך לאוכלו סבירא ליה [דנחלקו] בקמח שאינו של קליות או שנטחן דק דק והוסיף סברא זו מעצמו ולפי זה בקמח של קליות [הלכתא כרב יהודה]:
קימחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה – פירוש כדין כוסס את החטה דסבירא ליה דאע״ג דאשתני במילתיה קאי. ורב נחמן קאמר שהכל הואיל ואשתני אשתני וסתמא קאמר ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי בין קמח קליות בין קמח דלאו קליות מדנקטינן ליה סתמא ודכולי עלמא כל קמח ראוי הוא לכוס וע״כ לא פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה מהאי טעמא, ובודאי אם איתא דבקמח קליות איירי כמו שפירשו קצת המפרשים הוה ליה לפרושי בגמרא ומדלא מפרש לה הכי ונקיט לה סתמא ודאי בכל קמח מיירי וכל קמח מודו כולהו דראוי לכוס. ושמעינן מינה לענין פת שנאפה בשבת לצורך נכרי שהוא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך נכרי נאפה ולא חשו חכמים אלא בעושה לצורך ישראל אבל לצורך נכרי לא חשו כלל לאיסור מלאכה ומשום איסור מוקצה ליכא כיון דמעיקרא קודם שנאפה היה ראוי לכוס. ולענין הלכתא קיי״ל כרב נחמן דכיון דאדחי לההיא דרבא הוה ליה רב יהודה ורב נחמן והלכה כרב נחמן ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו כלל.
קימחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה – פירוש כדין כוסס את החטה דסבירא ליה דאף על גב דאשתני במילתיה קאי:
ורב נחמן קאמר שהכל – הואיל ואשתני אשתני. וסתמא קאמר ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי בין קמח קליות בין קמח דלאו קליות מדנקטינן ליה סתמא ודכולי עלמא כל קמח ראוי הוא לכוס. ועד כאן לא פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה מהאי טעמא. ובודאי אם איתא דבקמח קליות איירי כמו שפירשו קצת המפרשים הוה ליה לפרושי בגמרא ומדלא מפרש לה הכי ונקיט לה סתמא ודאי בכל קמח מיירי וכל קמח מודו כולהו דראוי לכוס. ושמעינן מינה לענין פת שנאפה בשבת לצורך נכרי שהוא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך נכרי נאפה ולא חשו חכמים אלא בעושה לצורך ישראל אבל לצורך נכרי לא חשו כלל לאיסור מלאכה. ומשום איסור מוקצה ליכא כיון דמעיקרא קודם שנאפה היה ראוי לכוס. ולענין הלכתא קיימא לן כרב נחמן דכיון דאידחי לההיא דרבא הוה ליה רב יהודה ורב נחמן והלכה כרב נחמן. ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא. וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו כלל:
בד״ה קמחא דחטי כו׳ אלא מיירי בקמחא שקורין אישקאלטי״ר או בקמח כו׳ עכ״ל וא״ה לרב נחמן לא מברכין עליה בפה״א כיון דאשתנו וכ״כ התו׳ לקמן ע״ש:
גמ׳. וז״ל קימחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו א״ל רבא לר״נ לא תפלוג עליה דר״י וכו׳ שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אע״ג דאישתני במילתיה קאי ה״נ אע״ג דאישתני במילתיה קאי מי דמי התם לית ליה עילויא אחרינא הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת עכ״ל. צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת בין ר׳ יהודה ור׳ נחמן. ולכאורה היה נראה לפרש בסברת ר״נ דאין דרך בני אדם לאכול קמח ומשום הכי אע״פ דאית ליה לקמח חלות שם חטה אין מברכים עליו ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה, דברכה מסוימת תלויה באכילת החפצא כדרכה, ומברכים שהכל משום שיש לגברא הנאה ממעשה האכילה (וכדביארנו בשיעורים לעיל דף לה: ד״ה גופא ביסוד שיטת הרמב״ם דמברך שהכל על שתיית שמן). וכן משמע מדברי הרי״ף (דף כה.) ״ומסתברא כר׳ נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קימחא והכין פסקו רבוותא״. ואילו ר״י סובר שדרך בני אדם לאכול קמח וע״כ מברכין עליו בורא פרי האדמה.
ונראה לפרש את יסוד מחלקותם באופן אחר, דנחלקו אי בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי האדמה. דר״י סובר דלא בעינן צורת פרי, ואי הוי חלות שם פרי האדמה מברכין עליו בורא פרי האדמה, ור׳ נחמן סובר דבעינן צורת פרי לברכה מסוימת דבפה״א, ובקמח חסר צורת פרי, וע״כ מברכין עליו שהכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ומבררים: קמחא דחיטי [קמח חיטים], אם אכלו כמות שהוא, מה יש לברך עליו? ובכך נחלקו הדעות: רב יהודה אמר שמברך ״בורא פרי האדמה״, ורב נחמן אמר שמברך ״שהכל נהיה בדברו״.
The Gemara clarifies: If one was eating plain wheat flour, what blessing would he recite? Rav Yehuda said that one recites: Who creates fruit of the ground, and Rav Naḥman said that one recites: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁמוּאֵל קָיְימִי כְּוָותֵיהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. אַלְמָא: אע״גאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתַּנִּי – בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי. ה״נהָא נָמֵי, אע״גאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתַּנִּי – בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי.

Rava said to Rav Naḥman: Do not disagree with Rav Yehuda, as Rabbi Yoḥanan and Shmuel hold in accordance with his opinion, even though they addressed another topic. As Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. Consequently, even though the olive has changed into olive oil, the formula of the blessing remains as it was. This too, even though the wheat has changed into flour, its blessing remains as it was: Who creates fruit of the ground.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאשתני – וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא.
במלתיה קאי – והוה ליה ככוסס חטין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה [אל תחלוק עליו] על רב יהודה, כי ר׳ יוחנן ושמואל קיימי כוותיה [עומדים כמותו, בשיטתו] אף על פי שדברו בנושא אחר. שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר׳ יצחק שכך אמר ר׳ יוחנן: שמן זית מברכים עליו ״בורא פרי העץ״. אלמא [מכאן]: אף על גב דאשתני [אף על פי שהשתנה]במלתיה קאי [בדברו, בברכתו הוא עומד, נשאר], שהרי מברכים על השמן כשם שמברכים על הזית עצמו, אף על פי שהשתנה ממה שהיה בתחילה. והכא נמי אף על גב דאשתני [וכאן גם כן אף על פי שהשתנה]במלתיה קאי [בדברו, בברכתו הוא עומד, נשאר], וכשם שמברכים על פרי האדמה, כך יש לברך על הקמח שנעשה ממנו.
Rava said to Rav Naḥman: Do not disagree with Rav Yehuda, as Rabbi Yoḥanan and Shmuel hold in accordance with his opinion, even though they addressed another topic. As Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. Consequently, even though the olive has changed into olive oil, the formula of the blessing remains as it was. This too, even though the wheat has changed into flour, its blessing remains as it was: Who creates fruit of the ground.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מִי דָּמֵי? הָתָם – לֵית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא, הָכָא – אִית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא בְּפַת.

The Gemara responds: Is it comparable? There, the olive oil has no potential for additional enhancement, while here, the flour has the potential for additional enhancement as bread. Since oil is the olive’s finished product, one should recite the same blessing over it as over the tree itself. Wheat flour, on the other hand, is used to bake bread, so the flour is a raw material for which neither the blessing over wheat nor the blessing over bread is appropriate. Only the blessing: By Whose word all things came to be is appropriate.
רי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא אית ליה עילויא אחרינא – הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא.
אמנם עיין בתלמידי רבינו יונה (ד״ה ור׳ נחמן) דהקשו דר׳ נחמן גופיה לא אמר דמברך שהכל על קמח מטעם שאין דרך בני אדם לאכלו אלא משום דאית ליה עילויא אחרינא בפת. ומחלקותם בזה מחוסרת ביאור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך השיב: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם]לית ליה עלויא אחרינא [אין לו עילוי אחר], ואילו הכא [כאן]אית ליה עלויא אחרינא [יש לו עילוי אחר], בפת לחם, ומאחר שהשמן הוא המוצר המוגמר של הזית — יש לברך עליו כמו על העץ עצמו, ואולם קמח החיטים יש לו עילוי — כשהוא נעשה אחר כך לחם, ואם כן אינו אלא מוצר גולמי שאינו ראוי לא לברכת החיטה, ולא לברכה שעל הלחם כי אם ״שהכל״ בלבד.
The Gemara responds: Is it comparable? There, the olive oil has no potential for additional enhancement, while here, the flour has the potential for additional enhancement as bread. Since oil is the olive’s finished product, one should recite the same blessing over it as over the tree itself. Wheat flour, on the other hand, is used to bake bread, so the flour is a raw material for which neither the blessing over wheat nor the blessing over bread is appropriate. Only the blessing: By Whose word all things came to be is appropriate.
רי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְכִי אִית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ אֶלָּא ״שֶׁהַכֹּל״? והא״רוְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: ואַקָּרָא חַיָּיא וְקִמְחָא דִשְׂעָרֵי מְבָרְכִינַן עֲלַיְיהוּ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. מַאי לָאו דְּחִיטֵּי בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה!

The Gemara asks: When it has a potential for additional enhancement, one does not recite: Who creates fruit of the ground; rather one recites: By Whose word all things came to be? Didn’t Rabbi Zeira say that Rav Mattana said that Shmuel said: Over a raw gourd and over barley flour, one recites the blessing: By Whose word all things came to be. What, is that not to say that over wheat flour one recites: Who creates fruit of the ground? Over barley flour, which people do not typically eat, it is appropriate to recite: By Whose word all things came to be. Over wheat flour, it is appropriate to recite: Who creates fruit of the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו – מדאמר שערי מכלל דס״ל בחטי בפה״א דחשיב.
א״ר זירא א״ר הונא אמר שמואל קרא חייא וקמחא דשערי מברכין עלייהו שהכל קורא רב יהודה אמר בפה״א ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות וגם לא נטעי אינשי אדעתא למיכל קורא ולא דמיא להא דתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה״א דהתם נטעי אינשי אדעתא למיכל גם את העלין ואת התמרות והלכתא כוותיה דשמואל הלכך לולבי גפנים ושקדים דקין שאוכלין בקליפתן החיצונה דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הפירות כשיגמרו מברכים עליו שהכל. שקדים המרים כתב בעל ה״ג קטנים ב״פ העץ גדולים ולא כלום דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים נטעי אינשי להו אדעתא דהכי ומיהו בפ״ק דחולין (כה:) אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי ליה זה וזה לחיוב א״ר אילעא הורה ר׳ חנינא בציפורי כמ״ד זה וזה לפטור זה וזה קאי אמרי׳ בין גדולים בין קטנים ודלא כפירש״י שפי׳ זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים זה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקום דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד וסוגיא דשמעתין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה והלכך יראה דמברכין אקטנים שהכל מיהו אמרינן בשמעתין דר״א אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ״ע אע״ג דחשיבי לענין דמברכין עליהן בפה״א כדאיתא בשמעתין היינו משום דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי׳ כירק ובשקדים המרים נמי אפשר אע״ג דלענין מעשר לא חשיבי פירי כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי כיון דראוין לאכילה קצת ונהנין מהם אבל גדולים מרים אזוקי מזקי ואין מברכין עליהם כלל. ומיהו אם מיתק אותם ע״י מים או דברים אחרים מברך עליהם ב״פ העץ כמו אם היו מתוקין בתחלת ברייתן:
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחו״ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ומסיק דסבר כר״ע דאמר צלף אין מתעשר אלא אביונות בלבד והא דלא קאמר הלכה כר״ע משום דהוה משמע דהלכה כמותו אפי׳ בא״י קמ״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל אבל בארץ לא רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות דערלה ואכיל קפריסין אמר לו כמאן כר״ע וקסברת דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וכו׳ וכתב רב אלפס ז״ל וכן כתוב במקצת ספרים נוסחא מבעל ה״ג והלכתא זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא גבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליהם ב״פ העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר״ע אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל. וכיון דבא״י פירא הוא לענין ברכה נמי פירא הוא ואין חילוק בברכה בין חו״ל לא״י וקי״ל כההיא ברייתא דעיקר היא דפרכינן מינה לרב לעיל ומשמע דרב ס״ל כוותיה אלא דמיקל כר״ע בחו״ל. וה״ר אליעזר ממיץ הקשה היאך אנו מברכים על היין ב״פ הגפן הא לא מיקרי פרי לענין בכורים דתניא בפ׳ העור והרוטב (חולין דף קכ:) פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת״ל תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטין יין מפרי והתם נמי לא מרבי אלא הביא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מקרי פרי ור׳ יהושע נמי פטר לקמן (ברכות דף לח.) דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי יש לומר משום דילפינן מערלה שנקרא יין פירי דתנן במס׳ תרומות פ״יא מ״ג ומייתי לה בפ׳ העור והרוטב שם אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים והתם יליף פרי פרי מבכורים שמשקים הבאים מהם כמותם הלכך לענין בפה״ג נמי חשיב פרי ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה ה״א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי ובכורים נמי שמצריך פסוק דמשקה חשוב פרי היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב ביה אכילה והכי נמי מצרכינן קרא בפ׳ העור והרוטב שם לעיל להמחה את החלב וגמעו דחייב וכן חמץ וכן שרצים ונבלת עוף טהור אבל אי לא כתיב בהו אכילה ממילא הייתי חושב משקה כאוכל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה [וכאשר יש לו עילוי אחר אין מברכים עליו] ״בורא פרי האדמה״ אלא ״שהכל״? והאמר [והרי אמר] ר׳ זירא אמר רב מתנא אמר שמואל שאקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו [על דלעת חיה, לא מבושלת, וקמח שעורים מברכים עליהם] ״שהכל נהיה בדברו״. מאי לאו דחיטי [האם לא נסיק מכאן שבשל חיטים] מברכים אנו עליהם ״בורא פרי האדמה״, שאם על קמח שעורים, שאיננו כרגיל מאכל אדם, מברכים ״שהכל״, קמח חיטים ודאי ראוי לברכת ״בורא פרי האדמה״!
The Gemara asks: When it has a potential for additional enhancement, one does not recite: Who creates fruit of the ground; rather one recites: By Whose word all things came to be? Didn’t Rabbi Zeira say that Rav Mattana said that Shmuel said: Over a raw gourd and over barley flour, one recites the blessing: By Whose word all things came to be. What, is that not to say that over wheat flour one recites: Who creates fruit of the ground? Over barley flour, which people do not typically eat, it is appropriate to recite: By Whose word all things came to be. Over wheat flour, it is appropriate to recite: Who creates fruit of the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא, דְּחִיטֵּי נָמֵי ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״.

This argument is rejected: No, one also recites: By Whose word all things came to be, over wheat flour.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טענה זו דוחים: לא, דחיטי נמי [קמח של חיטים גם כן] מברכים עליו ״שהכל נהיה בדברו״.
This argument is rejected: No, one also recites: By Whose word all things came to be, over wheat flour.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְלַשְׁמְעִינַן דְּחִיטֵּי וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן דִּשְׂעָרֵי!

The Gemara asks: Then let the Sages teach us that this halakha applies with regard to wheat flour, and all the more so regarding barley flour as well.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: ולשמעינן דחיטי [ושישמיענו דין קמח חיטים] וכל שכן שנדע מכאן לגבי הברכה דשערי [של קמח שעורים]!
The Gemara asks: Then let the Sages teach us that this halakha applies with regard to wheat flour, and all the more so regarding barley flour as well.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִי אַשְׁמְעִינַן דְּחִיטֵּי הֲוָה אָמֵינָא ה״מהָנֵי מִילֵּי דְּחִיטֵּי, אֲבָל דִּשְׂעָרֵי לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara responds: It was necessary to teach us that one must recite a blessing even before eating barley flour. Had the Sages taught us this halakha with regard to wheat, I would have said: This applies only with regard to wheat flour, but over barley flour, let one not recite a blessing at all. Therefore, it teaches us that one recites a blessing over barley flour.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך משיבים: אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא [אם היה משמיע לנו בקמח חיטים הייתי אומר] כי הני מילי דחיטי [דברים אלו אמורים דווקא בקמח של חיטים], אבל דשערי [בשל שעורים] לא לבריך עליה [יברך עליו] כלל, קא משמע לן [השמיע לנו], ועל כן היה צורך ללמדנו שצריך לברך אף לפני אכילת קמח זה.
The Gemara responds: It was necessary to teach us that one must recite a blessing even before eating barley flour. Had the Sages taught us this halakha with regard to wheat, I would have said: This applies only with regard to wheat flour, but over barley flour, let one not recite a blessing at all. Therefore, it teaches us that one recites a blessing over barley flour.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּמִי גָּרַע מִמֶּלַח וְזָמִית, דִּתְנַן זעַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אִצְטְרִיךְ, סד״אסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא מֶלַח וְזָמִית עָבֵיד אִינָשׁ דְּשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ, אֲבָל קִמְחָא דִשְׂעָרֵי הוֹאִיל וְקָשֶׁה לְקוּקְיָאנֵי, לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵי בָּרוֹכֵי.:

The Gemara challenges this explanation. How could one have considered that possibility? Is it inferior to salt and salt water [zamit]? As we learned in a mishna that over salt and salt water one recites: By Whose word all things came to be, and all the more so it should be recited over barley flour. This question is rejected: Nevertheless, it was necessary to teach the halakha regarding barley flour, as it might enter your mind to say: Although one occasionally places salt or salt water into his mouth, barley flour, which is damaging to one who eats it and causes intestinal worms, let one recite no blessing over it at all. Therefore, it teaches us, since one derives pleasure from it, he must recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קקני
קקניא(שבת קט:) למאי אכלי ליה לקוקאני (ברכות לו.) אכל קמחא דשערי כיון דקשי לקוקאני לא עבידי אינשי דשדי לפומייהו (חולין סז) א״ר שישא בריה דרב אידי קוקיאני אסירי וכו׳ פי׳ תולעת:
א. [ווירמע.]
ומי גרע ממלח וזמית – והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה.
זמית – שלמיר״א.
קוקיאני – תולעים שבמעיים.
דאית ליה הנאה – באכילה.
מי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית – פירוש זמית מרק שנקרש ודומיא דזומן של צבעים שפירשו בגמרא מיא דחזרא והוא כמו זוהמית על שם שמתקבץ בו זוהמת התבשיל והתם נמי מתקבץ בו זוהמת הצבעים, ויש לפרש ציר מלח.
מי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית – פירוש זמית מרק שנקרש ודומיא דזומן של צבעים שפירשו בגמרא מיא דחזרא והוא כמו זוהמית על שם שמתקבץ בו זוהמת התבשיל והתם נמי מתקבץ בו זוהמת הצבעים. ויש לפרש ציר מלח:
גמ׳ הואיל וקשה לקוקיאני. כדאיתא שבת דף קט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הסבר זה מקשים: ומי גרע [והאם גרוע] הוא ממלח וזמית, דתנן כן שנינו במשנה] שעל המלח ועל הזמית אומר האוכל ״שהכל נהיה בדברו״, וכל שכן קמח שעורים. קושיה זו נדחית: אף על פי כן אצטריך [צריך] לומר את ההלכה בענין קמח שעורים, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה [עשוי אדם שישליך לפיו] לעיתים, אבל קמחא דשערי [קמח שעורים] הואיל וקשה לקוקיאני [תולעי מעיים], שהוא עשוי להזיק ולגרום להתפתחות אותם תולעים, ולכך הייתי אומר כי לומר את ההלכה בענין קמח שעורים ראוי היה שלא לבריך עליה [יברך עליו] כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון דאית ליה [שיש לו] לאוכל הנאה מיניה [ממנו] על כן בעי ברוכי [צריך לברך].
The Gemara challenges this explanation. How could one have considered that possibility? Is it inferior to salt and salt water [zamit]? As we learned in a mishna that over salt and salt water one recites: By Whose word all things came to be, and all the more so it should be recited over barley flour. This question is rejected: Nevertheless, it was necessary to teach the halakha regarding barley flour, as it might enter your mind to say: Although one occasionally places salt or salt water into his mouth, barley flour, which is damaging to one who eats it and causes intestinal worms, let one recite no blessing over it at all. Therefore, it teaches us, since one derives pleasure from it, he must recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קוֹרָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ח״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״.

Another dispute over the appropriate blessing is with regard to the heart of palm [kura], which is a thin membrane covering young palm branches that was often eaten. Rav Yehuda said that one should recite: Who creates fruit of the ground. And Shmuel, Rav Yehuda’s teacher, said that one should recite: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררא״הרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קר
קרא(ברכות לו. עירובין כח:) קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שנ״ב (ברכות מג) תלא ליה קורא לדבר אחר והוא לדידיה אזיל פי׳ תלא ליה קורא לד״א דליכול והוא לדידיה אזיל ואכיל הצואה פי׳ קורא ראש הדקל כשהוא רך (בויקרא רבה זאת תהיה בסמך פרשת רפאני) מאן דאכיל בהדא קורא ילקי בהדא קורא פי׳ מי שאוכל קור של דקל אם אינו שומרו כראוי לוקה בקורתו של דקל (א״ב עיין ערך קל):
א. [פאלם שטענגעל.]
קורא – רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ.
קורא ר׳ יהודה אמר בורא פרי האדמה – פיר׳ קורא בלשון ישמעאל אל גימאר, והוא בראשי הדקלים. והילכתא כשמואל ויאמר שהכל נהיה, דסוגיא דשמעתא: כל מידי דלא נטעי אינשי אדעתיה, שהכל מברכין עליה, כגון לולבי גפנים וכיוצא בהן.⁠א ודיקלא לא נטעי ליה אינשי אדעתא דקורא.
א. ראה תוס׳ ותר״י כאן. וע״ע אוצה״ג התשובות עמ׳ 84 ולהלן בשם רה״ג (הערה 18).
פי׳ ובגמרא לאו הכין משמע, דפרישנא פלוגתייהו משום דאישתני, ופליגי אי אמרינן כיון דאישתני במילתיה קאי למהוי פריא או לא, אלמא לכולי עלמא קמח חטים ראוי לכוס הואב, ואפילו לרב נחמן דאי אמרת לרב נחמן לא חזיא לכוס, למה לי למיתיה עלה משום טעמא דאישתני, ומשום הכי קאמר דאינו מברך עליה בורא פרי האדמה, תיפוק לי משום דלא חזי לכוס, אלא שמע מינה דכולי עלמא ראוי לכוס הוא, אלא הכא טעמא דרב נחמן משום דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא בפת, וכל היכא דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא ועומד לכךג ומיחסר מעשה אש כגון אפייה ודכותאד, בהא ודאי נפק ליה ביניה ביניה מתורת פרי ולא חשיב עד דאתי לידי ההוא עילויא, והכי איתא בגמ׳. ומסתברא ודאי דהלכה כרב נחמן, דרב יהודה ורב נחמן הלכה כרב נחמןה, וכל דכן קרא חייא וקמחא דשערי דלא חזו כלל דלא מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה אלא שהכל, ובהדיא אמרינן עלייהו בגמרא דלא חזו לכוס כללו.
פי׳ וכיון דאמרינן דכולי עלמא קמחא דחיטי חזיא לכוס שמעינן מינה לענין פת פלטר גוי, במקום שאין פלטר ישראל, שנאפה בשבת לצורך גוי, שהוא מותר לישראל בשבת, דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך גוי עשאה, ולא חשו אלא בעושה לצורך ישראל, והתם חשו אפילו בנעשה בהיתר כגון מבשל לחולה [ד]⁠חששו שמא ירבה בשבילוז, אבל בעושה לצורך גוי לא חשו לדבר כלל משום איסור מלאכהח, ומשום איסור מוקצה ליכא כל היכא דמעיקרא ראוי לכוסט, ולאפוקי פת שעורים דודאי אסיר משום מוקצה דקמחא דידיה אמרינן בגמרא דלא חזיא לכוס כלל וכדפרישנא לעילי.
וכתב רבינו יצחק בעל התוספות ז״ל לענין קמחא דחיטי, דכל היכא דלא מברך אלא שהכל או בורא פרי האדמה ליכא בסוף מעין שלש, דחמשת המינין מזון הוא ומשום מזון הוזכרו בתורה, וכל זמן שאינו אוכל אותן כעין מזון אין מברך אחריהן מן התורה, הילכך ליכא בהו מעין שלש אלא כשהן כעין מזון ודכותה והתם מברך בתחלה בורא מיני מזונות, והכי דייקי שמעתתא ומתניאתא דלא אדכרינן כלל לא בשמעתא ולא במתניאתא מעין שלש בסוף אלא בהדי ברכה דבורא מיני מזונות ברישא, וכי קתני לקמן בגמרא (בבלי ברכות לז.) בהכוסס את החטה בורא פרי האדמה ברישא, לא קתני לה בסוף מעין שלש, וכן הנכוןכ.
קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו. פי׳ קורא הוא ראש ענפי הדקלל כשיוצא מן הקרקע הוא רך, ודרך בני אדם לאכלומ, ואמר רב יהודה בורא פרי האדמה דחשיב ליה פירא, ואפילו הכי לא מברך בורא פרי העץ, ואף על גב דאילן הוא, משום דכל היכא דהוא גופיה לאו פירא לא שייך לברוכי עליה ולמקרייה פרי העץ, אלא פרי האדמה דחזי למיכל וגידולי קרקע מידי דהוה אירקותנ, והכי מפרשינן בגמרא טעמיה דרב יהודה משום דאוכלא הואס.
וטעמא דשמואל דאמר שהכל מפרשינן דהואיל וסופו להקשות לאו פיראע, ובודאי איכא מיני פירי טובא דלא חזו אלא כשהן רכין, כעין פלפלין ומקצת שאר מיני תבלין, ואפילו הכי בעודן רכין מברכינן עלייהו בורא פרי העץ כדמוכח בגמרא (בבלי ברכות לו:) וכדפרישנא עלה וכדבררינן לקמןפ, אלא דהתם הוא גופיה פירא, ואף על גב דסופו להקשות, כל היכא דחזי שפיר חשיב פירא, ואפילו בפרי שסופו להקשות בעץ, מכל מקום כל היכא דאכתי לא איקשי ורכיך, פירא הוי ופירא חשיב, ואין צריך לומר בדבר שאין סופו להקשות אלא לאחר שנתלש, אבל הכא בקורא כיון דהוא גופיה לאו פירא הוא כלל, אף על גב דהוא מידי דאכלי ליה, כיון דלא קאי במילתיה דסופו להקשות לא חשיב דגידולי קרקע לענין ברכה למקרייה פרי כלל אלא לברוכי עליה שהכלצ.
והילכתא כשמואל. פי׳ והכי אמרינן בגמרא, ומקשינן עלה מצנון דסופו להקשות ואפילו הכי אדרכיך מברכינן עליה בורא פרי האדמה, ותרצינן בגמרא דלא דמי דצנון נטע איניש אדעתא דפוגלא, פי׳ בעודו רך נקרא פוגלא, הכא לא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא. פי׳ ובודאי דכל היכא דהוא פרי לא שנא (בלולבין) נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא, דמכל מקום פירא הוא, ולא איתמר האי לישנא והאי טעמא כלל בשום דוכתא אפירא, אבל במידי דהוא גופיה לאו פירא כלל אלא דאכלי ליה אינשי כגון פוגלא וירק דלאו פירא, ולולבי גפנים וקורא נמי דלאו פירא וכיוצא בהן, בהא שני לן בין מידי דנטעי אינשי אדעתא דהכי להיכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וזה דבר ברור וראוי להיזהר בזה לפי שכבר טעו בו רביםק.
[רי״ף כה, ב] אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין רבינא אשכחיה למר בריה [דרב] אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין והילכתא הכין דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. פי׳ בצלף איכא ארבעה מינין דחזו למיכל, עלין שבו, ותמרות והם כעין גרעינין שנעשין בגוף העץ כעין גרעינין הנעשין בעלי ערבה היום, והם נקראין תמרות כעין שאמרו בהדס עלתה בו תמרה (בבלי סוכה לג.) ובודאי לאו פירא הוא לענין ערלהר, וקפריסין שומר לפרי, ואביונות פרי עצמו.
ואיברא דשומר לפרי כפרי לענין ערלה דאירבי מדכתיב ערלתו את פריו והכי איתא בגמרא (בבלי ברכות לו:) אלא דמתוכח התם בגמרא דלא מיתסר שומר לפרי אלא כי איתא לשומר בעידנא דפרי דמיתסר והתם חשיב כפרי ומיתסר בהדיה והכי מוכח לישנא דשומר לפרי כפרי, ובעינן נמי דאי שקלת ליה לשומר לקי פירא, אבל כל היכא דאי שקלת ליה לשומר מקמיה דמטא [פירא לאיסור ערלה] לא לקי פירא, [לא חשיב כפירא] לאתסורי בהדי⁠[ה באיסור] ערלה. הילכך קליפי אגוזים, וקליפי רמונים והנץ שלו והם גרעינין קטנים שבתוך פיוש, חייבין בערלה דאיתנהו בשעת גמר פרי, ואי שקלת ליה מקמי דבשיל פירא מיית פירא. [אבל הני דמטו מקמי פירא] אי נמי מטו בהדי פירא ונתרי מקמי [דמטי] פירא (מטו) לאיסור ערלה שרו דהא לא הוו בהדיה באיסורא, אי נמי מטו מקמי פירא או מטו בהדיה פירא וקיימי בהדיה, כל היכא דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, ולהכי שרו קפריסין דגמירי דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פיראת.
ולענין איסור ערלה בפירות, החרובין משישלשלוא והגפנים משיגרעו והיינו שיש להם גרעינין בתוך הפריב והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו, והכי מוכח בהדיא בגמרא. ומיהו לענין מעשר לאו הכי דינא אלא כל אחד ואחד שבפירות חלוק לעצמו בשיעורו כדאיתא התם במעשרות (משנה מעשר א׳).
הילכך ורדים שקורין רושאש, והם נעשים ודאי באילן דהא אמרינן לקמן בגמרא (בבלי ברכות מ.) דסימני אילן היינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכא נמי הכי הוא, ואפילו הכי מותרין ואין בהן משום ערלה, דפרי של אותן אילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן [אלא] לימים רבים, ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי, אלא מטי בתר הכי ומיתעביד שפיר, הילכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״לג.
פי׳ ונטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ בשום דבר, דהתם בקידושין (בבלי קידושין נד:) אמרינן דילפינן ביה קודש קודש ממעשר שני, וכיון דכן אנן נמי דיינינן (נמי) דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף נטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץד, וכן בדין שלא אמרה תורה בפירות חוצה לארץ שיעלו ליאכל בארץ, וכן הוא בירושלמי [מעשר שני ה, ב] דנטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן כתב רבינו משה ז״לה.
וכתב רבינו ז״ל לענין שמעתין בקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא. פי׳ כדאמרינן דהוא אוכל הקפריסין. לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא נהיר דהא תנן במתניתיןו על מיני נצפה (ו)⁠על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץז.
א. וכ״ה בלשון רש״י ד״ה הכא. (ובפשוטו הכונה עפמ״ש רבינו לח, א דנשתנה צורת הפרי בטיל מיניה שם פרי, והספק כאן אם כיון דחטה עומדת לכך לטוחנה כדי לאפותה לא חשיב ביטול צורת הפרי או דילמא כל זמן שהוא קמח לא הוי פרי רק כשהגיע לעילויו ונעשה פת, אך יעומש״כ לח, א דלדעת רבינו צ״ל לכאורה באופן אחר).
ב. צ״ע דמ״מ לא רגילי אינשי למיכל הכי, אמנם כונתו דראוי לכוס ובנ״א כוססים קמח לפעמים, ואף שאין רגילים כן תמיד מ״מ לפעמים עושים כן, משא״כ קרא חייא דאין אוכלים אותה חיה כלל דאין ראויה לאכילה, וכ״כ רבינו לז, א אכוסס חטה דאורחייהו דאינשי דזימנין דאכלי הכי ומש״ה מברך בפה״א, וע״ע בדבריו לקמן מד, א דאף דאין דרך לכסוס החטה מ״מ לא בטלה דעתיה דמאן דעביד הכי ומש״ה לא נפקא מכלל בפה״א, ועיין בתר״י שכתבו דמיירי בקמח קלי וברכתו בפה״א ככוסס חטה שדרך אכילה בכך ומשמע דכוסס חטה גופיה נמי דרך אכילה בכך והכונה כמ״ש רבינו דראוי לאכילה ונאכל לפעמים כך, משא״כ קרא חייא דאין נאכל כלל כמות שהוא חי וכמ״ש תר״י לח, ב. וכ״ה במג״א רה סק״א דקטניות יבשים האוכלן חיים מברך שהכל דומיא דירקות ופירות כמ״ש בהג״ה רח ס״ד, וכונתו למש״כ הרמ״א שם דכוסס חטה מברך בפה״א דראויה לאכול כך אבל כוסס שעורה מברך שהכל דאינה ראויה אלא ע״י הדחק. וע״ע במג״א שם סק״ג וסק״ט וסי׳ תעג סק״ד דכל שטוב וראוי ליאכל חי מברך בפה״א. וכ״מ לשון הריטב״א הל׳ ברכות פ״א הל״ד כמ״ש בהע׳ שם. ועיין רשב״א לח, ב אהא דאמרי׳ משכח״ל בתומי וכרתי דאין לפרש משכח״ל תחלתו בפה״א דאטו כולהו שאר ירקי מברך בתחלתם שהכל הא אפי׳ אמרור מברך בפה״א כדמוכח פסחים קיד, ב. (עיין הל׳ סדר ההגדה לריטב״א עמ׳ ט מש״כ לגבי מרור, וע״ע מג״א וח״י וביאה״ל סי׳ תעה. והיכא דראוי לאכילה אבל אין דרך בנ״א לאכלו כלל דמי לקרא חייא וכמבואר בתר״י ורשב״א דקמח קלי דשעורים מברך שהכל לכו״ע שאין דרך בנ״א לאכלו כלל משום דקשי לקוקיאני וחשיב משו״ז כמי שאין ראוי לאכילה). ונמצא דגם בחטה נאמרה ההלכה דבעינן רגילי למיכל הכי אלא דסגי במה דלפעמים נאכך כך. אכן בפסקי הרי״ד לט, א כתב דכוסס חטה היה ראוי לברך שהכל כיון דלא רגילי למיכל הכי (וסובר דצריך רגילות תמיד לאכול כך דאל״ה הו״מ לשנויי דלפעמים כוססין את החטה) אלא דשאני מיני זרעים דחשיבי, ולדרכו בקטניות מברך גם בחיין בפה״א (ועיין מג״א ושעה״צ ר״ס רה), ועד״ז כתב בביאה״ל סי׳ רב סי״ב דשאני מינים המזינים כחטה ואורז דחשיבי, וע״פ דרכם של הרי״ד והביאה״ל מבואר מש״כ רש״י בסוגיין לחלק בין קמח שעורים לקמח חטים דקמח חטים חשיב, והיינו דאין קמח חטים ראוי יותר לאכילה אלא שמפני חשיבותו מברך בפה״א גם כשאין נאכל כדרכו, אבל שעורים לא חשיבי שהם מאכל בהמה. וכדרכם מוכרח לשי׳ תוס׳ לח, ב ודעימייהו דאף בנאכל חי אם מבושל יותר טוב מחי מברך בחי שהכל כמו שמברך שהכל בנשתנה ע״י הבישול לגריעותא, ובע״כ דבחטה לא נאמר כל עיקר הלכה זו כיון דחשיבא. והביאור בזה דלרבינו ודעימיה יסוד הלכה זו דבעי׳ אכילה שראוי לכך ואוכלין כך, ולא מהני בזה חשיבות, אבל סגי במה דנאכל לפעמים כך. אמנם לתוס׳ ביאור הלכה זו דעיקר פריו במבושל ולא בחי כיון דגרוע טפי בחי, דומיא דאישתני בבישול לגריעותא, ולעולם עיקר שם פרי באופן המעולה יותר. ובמ״ב סי׳ רב סקס״ב ביאר דלא נגמר עיקר פריו עד שיתבשל (וע״ע ביאה״ל סי׳ ר״ה ס״א ד״ה שטובים וגר״ז סי׳ רב סט״ז), וכן מוכח דעת הרי״ד לח, ב שסובר דדבר שאין דרך לבשלו ובישלו אכתי מברך בפה״א וכמש״נ בהע׳ שם, ולכן לא סגי לדידהו במה דנאכל לפעמים כך, אלא דמהני לדידהו חשיבותא דמיני זרעים או דמינים המזינים דאף כשאינו עיקר הפרי מברך בפה״א. ולדרכם י״ל עוד דדוקא בקרא חייא וכדומה שאכילתם מבושלים מברך בחיים שהכל דגמר ועיקר פריים במבושלים אבל חטה ושעורה אין דרכם ליאכל שלמים מבושלים אלא עיקרם לתבשיל ופת ומש״ה כל כמה דאוכלם שלמים אף בחיים מברך בפה״א ודוק, וכן מבואר בתר״י כט, א ורא״ש סי׳ כו וטור סי׳ ריא דכוסס שעורה מברך בפה״א וכ״כ הב״י סי׳ רח בדעת הטור, ולתר״י צ״ל דשעורה חשיבא ראויה לכוס אבל להרא״ש והטור כל שטוב מבושל מחי מברך בחי שהכל וע״כ שאני חטה ושעורה דאין דרכם ליאכל שלמים מבושלים, מיהו יל״ע מכוסס את האורז לז, א וצ״ל דגם אורז עיקר דרכו וחשיבותו לתבשיל ופת, והא דקימחא דשערי מברך שהכל אע״ג דבחיה מברך בפה״א ובקמח חטה מברך בפה״א לר״י צ״ל דגרע טובא עד שכמעט א״א לאכלו ומש״ה מברך שהכל ואין קרא חייא וקימחא דשערי מחד טעמא. ודעת הר״מ כרבינו ודעימיה דגם בחטה נאמר הך דינא, וההיא דכוסס את החטה פירשה הר״מ בפ״ג ה״ב בחטה שלוקה, וכ״ד המאירי כאן ולקמן לז, א והמאורות שם דבחיה מברך שהכל שאין דרך לאוכלה כך, וכ״מ בבה״ג שכתב דכיסאני מברך בפה״א והיינו קליות ומשמע דחטה חיה מברך שהכל, ואף דעת הרי״ף מוכח הכי לפי׳ רבינו בדבריו דכיון דלא רגילי לספויי קימחא דמי לקרא חייא, וכ״כ המאירי כאן לגבי קמח. וי״ל דמודו לרבינו ודעימיה דסגי במה דנאכל לפעמים כך אלא דסברי דקמח וחטה אין דרך כלל לאוכלם. (ועיין נשמ״א ריש כלל נא ושעה״צ רה סק״ב, ועמ״ש לקמן לח, ב. וע״ע אבה״ע ומג״ג סי׳ רח מש״כ לחלק בין קרא חייא לכוסס חטה). ומשה״ק רבינו על הרי״ף מסוגיית הגמ׳ וכה״ק תר״י ושא״ר, י״ל דהא מייתי בגמ׳ מימרא דשמואל דקרא חייא וקימחא דשערי מברך עלייהו שהכל ואקשי מינה אר״נ דמשמע שערי דוקא ומשני דה״ה חיטי וקמ״ל דמברך שהכל עכ״פ אשערי, ואכתי קשה דבדברי שמואל משמע דקימחא דשערי וקרא חייא מברך עלייהו שהכל מחד טעמא ואילו לר״נ איכא טעמא אחרינא משום דאישתני, וע״כ למסקנא גם בחיטי צ״ל הטעם משום דאין נאכל כן, וכן נראה במאירי (ועמ״ש לח, א גבי טרימא), ולכאורה כל עיקר דברי הר״מ והמאירי דכוסס חטה חיה מברך שהכל היינו לאחר מסקנת סוגיין דקמח מברך שהכל משום דאין נאכל כך דאילו להו״א דסוגיין הא קאמר רב יהודה דקמח מברך בפה״א דאע״ג דאישתני במילתיה קאי והרי דחטה חיה מברך בפה״א ויש לדחות דבמילתיה קאי והוי פרי ומברך בפה״א אע״ג דאחטה עצמה מברך שהכל דקמח אכלי אינשי טפי מחטה חיה. אבל לרבינו ושא״ר הא דנראה מדשמואל דקימחא דשערי דמי לקרא חייא לאו לענין הא דאין מברך בפה״א קאמרה דבלא״ה אין מברך גם בקימחא דחיטי דחזי לכוס משום דאישתני אלא לומר דדמי לקרא חייא דמברך שהכל כיון דנהנה קצת ולא אמרינן דאין מברך כלל. ובאופן אחר י״ל כונת הרי״ף דאין כונתו כלל משום דינא דקרא חייא, אלא כונתו דכיון דאין דרך בנ״א לאכול קמח בעין חשיב אישתני לגריעותא, וכן תי׳ בתר״י, וכן הוא בלשון בה״ג (כדהביא מהר״ם טיקטין בחי׳ אנשי שם) ור״נ אמר שהכל כיון דאישתני אישתני ולגריעותא אישתני דחיטי מתעבדן כסאני ומתכלן וקימחא בעיניה לא אכלין אינשי (וע״ש בבה״ג גבי שתיתא דמבואר דקמח קלי מברך בפה״א ככוסס חטה), ועיין תר״י שכתב אהא דלרב יהודה מברך בפה״א דאע״ג דאישתני לעילויא אישתני, ואע״פ דלהרי״ף מיירי בקמח סתם ולא בקמח קלי נראה כונתו דכיון שזה הדרך לעשות ממנה פת ונתקרב יותר לפת חשיב אישתני לעילויא, אך ר״נ חולק לדעת הרי״ף וסובר דהשתא דהוא קמח חשיב אישתני לגריעותא, ואקשי ליה רבא משמן דג״כ אינו נאכל בעין, ואע״פ דשותים אותו אגב פת או אניגרון, כיון דכמות שהוא אינו נשתה סובר רבא דלסברת ר״נ יש להחשיבו אישתני לגריעותא דזית נאכל כמות שהוא ושמן לא, ומה דראוי לשתותו ע״י פת או אניגרון ה״ז דומה למה שאפשר לאכול הקמח ע״י לישתו ואפייתו, ומשני דשמן לית ליה עילויא אחרינא ומש״ה חשיב זה עילויא דידיה, אבל קמח דאית ליה עילויא אחרינא, כל זמן שהוא קמח לא חשיב אישתני למעליותא אלא לגריעותא דהא לא רגילי אינשי לספויי קימחא. (אמנם פשטות דברי הרי״ף משמע דמדמי לה לקרא חייא). ולתוס׳ דמיירי בקמח קלי סברת ר״נ דאף דאישתני לעילויא אכתי לא הגיע לעיקר עילויא דידיה, וכ״ה ברש״י ד״ה אישתני ע״פ דק״ס, דגרע הואיל ולא אישתני לשינוייא מעלייתא. ועיקר מש״כ רבינו להוכיח מסוגיין דקמח ראוי לכוס, התוס׳ אוקמוה בקמח קלי אבל קמח רגיל אין דרך בנ״א לאכלו כלל ומברך לכו״ע שהכל, וכ״ד הראב״ד כמובא ברשב״א יעו״ש ובתר״י ורא״ש. (עיין ירושלמי פ״ח דשביעית ה״ב דאין לאכול חטה חיה בשביעית, וזה כהר״מ והמאירי דכוסס חטה בשלוקה דוקא, ועיין בר״מ פ״ה מהל׳ שמו״י ה״ג). וע״ע להלן הע׳ 29.
ג. מבואר דדוקא משום שעומד לכך, וכן מתבאר ברשב״א שהק׳ לפי׳ הראב״ד דאיירי בקמח קלי שהרי אין דרך לעשות פת מקמח קלי ואמאי חשבינן ליה אית ליה עילויא אחרינא, ולפ״ז לרבינו בקמח קלי מברך בפה״א אע״ג דבקמח פסק כר״נ דמברך שהכל, אך הראב״ד סובר דכיון שראוי לעשות ממנו פת חשיב דאית ליה עילויא אחרינא, או דסובר דל״צ דהקמח יהא ראוי לעשות ממנו פת אלא שהחטה היתה ראויה לעשות ממנה פת וזה עיקר יעודה, (ועיין תוס׳ לח, א ד״ה האי שכתבו סברא זו בחד תירוצא דאף דעתה אין השכר עומד לפת מ״מ השעורים ראויין מעיקרא לפת, ועיין תוס׳ שאנץ פסחים ב, א). ודעת תר״י והרא״ש והריטב״א (הל׳ ברכות פ״א הכ״ו) כהראב״ד דלר״נ אקמח קלי מברך שהכל, וכ״ה בטושו״ע סי׳ רח. ועיין רשב״א.
ד. משמע דמצד חסרון לישה לא חשיב מחוסר דבר (ונ״מ במידי דלא בעי אפייה אלא לישה בלבד), ועוד מבואר דאף בצק אין מברך עליו אלא שהכל דהא מיחסר אפייה.
ה. וכהרי״ף, אכן הראב״ד (מובא ברשב״א) פסק כר״י וכ״פ תר״י, והרא״ש כתב לברך שהכל מספק. והרשב״א מחלק בין קמח רגיל דהסברא כהרי״ף לקמח קלי דהסברא כהראב״ד ע״ש.
ו. מפרש רבינו דקימחא דשערי גרע שאין ראוי לכוס, אבל לרש״י החילוק דקימחא דחיטי חשיב ודשערי לא חשיב, ונתבאר בהע׳ 22 ע״ש. ומבואר דגם לר״נ קימחא דשערי גרע מקימחא דחיטי, ולא אמרינן דכונת שמואל מצד אישתני דמדקאמר לה בהדי קרא חייא ש״מ דדמיא לה, ועיין ברמ״א רח ס״ד שסובר דשעורה חיה מברך שהכל וכתב הגר״א שהוא נלמד מקמח שעורים שמברך שהכל אף למד״א דקמח חטים במילתיה קאי ומברך בפה״א וע״כ שאני שעורים דאף לפני שטחנם מברך שהכל. (מיהו לכמה ראשונים קימחא דשערי גרע משעורה חיה וכמ״ש בהע׳ 22 יעו״ש, וע״ע בהע׳ 18).
ז. חולין טו, ב המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. וצ״ב מה שייך לכאן דגוי העושה לצורך ישראל אסרו שמא יאמר לו הישראל לעשות עבורו אבל ישראל שבישל לחולה אסרוהו לבריא שמא יעבור הישראל על איסור בישול וירבה עבור הבריא וצ״ע. (ועיין שיטה לר״ן שבת קכב, א).
ח. שבת קכב, א וכ״כ הרמב״ן שם, ועיין בטור סי׳ שכה בזה.
ט. כדאיתא בחולין טו א, ב דמבשל לחולה מותר לבריא כיון דחזי לכוס מעיקרא וכ״כ הרמב״ן הנ״ל, אכן הרא״ש ספ״ג דביצה כתב דקמח אסור מטעם מוקצה דלא חזי לכוס (הובא במ״ב שכה סקט״ז) וזה כדבריו בפסקיו כאן דלא מיירי בקמח טחון דק דק שהרי אין ראוי לאוכלו כלל, ועיין ב״י סי׳ שכה בשם ספר התרומה. והנה נתבאר בדברי רבינו דהא דמברך שהכל בקרא חייא וקימחא דשערי היינו משום דלא חזו לכוס ולכן הו״ל מוקצה ולא דמו לבשר חי דחזי לכוס, וכ״ה בתוס׳ ורשב״א חולין טו, ב דבשר חזי לכוס ודלעת לא חזיא לכוס והביאו ראיות מנדרים מט, ב ושבת קנה, ב אבל ברש״י בחולין שם כתב דדלעת רכה מן הבשר וחזיא לכוס ואינה מוקצה, וכ״כ במג״א תקיז סק״ב דאף להרמ״א רח ס״ד דכוסס שעורה מברך שהכל מ״מ אינה מוקצה דהא אפילו בשר חי אינו מוקצה, ועיין רש״י במתני׳ שבת קנו, ב דמשמע דדלעת חיה אין ראויה לאדם ומש״ה פליגי בה אי נפקא מתורת מוקצה במה שראויה לכלבים (כיון דנותנים דלעת חיה לבהמה אבל דבר שאין נותנים לכלבים אף שראוי להם לא מהני מה שראוי לכלבים ע״ש ברש״י קכח, א ד״ה דג ותוס׳ מה, ב ד״ה הכא) ולכאורה זה נגד דבריו בחולין הנ״ל אכן ברש״י שם קכח, א מפרש בגמ׳ שם דאף בשר חי לא חשיב ראוי לאדם מלבד בר אווזא (והגמ׳ שם קמב, ב מיירי במלוח כדפרש״י שם) ודבריו בפי׳ מתני׳ דדלועין לשיטתו בבשר חי משא״כ להגמ׳ בחולין דבשר חי אינו מוקצה כ״ש דלעת, ובריטב״א שם קנו, ב כתב דדלועין ראויין חיים ואינם מוקצה, וצ״ע בדברי רבינו בביצה ב, א דמשמע מדבריו דר״י ור״ש לא פליגי בדלועין ולכאורה משום דראויין לאדם ואינם מוקצה וזה שלא כפי שעולה מדבריו כאן דלא חזו לכוס וי״ל דסובר דדלועין חיים רגילים לתתם לבהמה ומוכנים לכלבים לכו״ע (ע״ד תוס׳ שבת קכח, ב דבשר חי שרי גם לר״י למד״א כל בנ״י מלכים מפני שהוא מאכל לחיה), וע״ע ריטב״א קכח, א בדין בשר תפוח, ועיין ביאה״ל תריב ס״ו ד״ה אכל מש״כ לענין בשר חי, ועיין רשב״א נדרים נד, א דיש שני סוגי דלעת. ולדברי רש״י בחולין הנ״ל דדלעת חזיא לכוס מוכח דגם מידי דחזי לכוס מברך שהכל, ועמ״ש בהע׳ 22 בזה.
י. וכמ״ש בחולין שם דשוחט לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה כיון דלא חזי לכוס בביה״ש, וכתב רבינו בפי׳ על הרי״ף שם ובבדה״ב ב״א ש״ד דאף לר״ש אסור דאינו יושב ומצפה שתשחט הבהמה ואף לו היה יושב ומצפה הרי קיי״ל במוקצה מחמת איסור כר״י וכ״ה בשאילתות סי׳ קכח ועיטור ח״ב כג ע״א, והא דמסיק התם דשוחט לחולה מותר לבריא היינו בשהיה לו חולה מבע״י כדפרש״י, והכא נמי אינו יושב ומצפה לאפות בשבת ואף ביושב ומצפה קיי״ל כר״י, אבל במלחמות שם כתב בדעת הרי״ף דאף בחלה בשבת מותר לבריא דאית לן כסברת אביי התם דלא אסר ר״י אלא היכא דדחייה בידים, והרא״ש כתב דאנן מיהא לא קיי״ל כר״י אלא בדחייה בידים וכ״ה ברשב״א בחי׳ ובתוה״ב ומשמה״ב ב״א ש״ד, ואף דאינו יושב ומצפה לא אסר ר״ש אלא בעששית דדחייה בידים, ולפ״ז לכאורה יש להתיר כאן, ועיין ברמב״ן שבת קכב, א שכתב דהיכא דלא חזי לכוס בביה״ש ונתקן ע״י גוי בשבת אסור למי שיש לו מוקצה בכך וכונתו למאן דאוסר בחולין בשוחט לחולה הא למאן דמתיר הכא נמי מותר כיון דלא דחי לה בידים, ועיין עוד במלחמות רפ״ג דביצה דמחובר שתלשו גוי אין לאסור משום מוקצה לר״ש דלא דחי ליה בידים, אכן הרא״ש ספ״ג דביצה דן לאסור בנידון דידן משום מוקצה אף דהתיר בשוחט לחולה שחלה בשבת ומבואר הטעם בב״י סי׳ שכה בשם ספר התרומה דחשיב הכא דחייה בידים כמש״כ רש״י ביצה כד, ב במחובר שתלשו גוי דמדלא לקטינהו אקצינהו והכא נמי מדלא אפה אקצי לה (ושוחט שאני שהוא טורח לשחוט וליכא למימר מדלא שחט אקצי לה וכמ״ש ב״י סי׳ שיח), אמנם הרא״ש דן שם להתיר משום דגמרו בידי אדם כיון שהוא ביד גוי שבידו לאפותו, ולפ״ז אף בפת שעורים יש להתיר, ועיין בב״י סי׳ שכה.
כ. וכ״כ רבינו לקמן לז, א וכן לקמן מד, א אהא דאמרינן למיעוטי הכוסס את החטה ע״ש, וכ״כ הר״מ פ״ג ה״ב והריטב״א פ״א הכ״ז, ועיין תוס׳ לז, א דר״ת ור״י נסתפקו בזה ע״ש, ועיין רא״ש שם ורשב״א כאן ולקמן מד, א. (ובתוס׳ משמע שלא נסתפקו בקמח אלא בכוסס חטה, וכן משמע בהל׳ ברכות למהר״ם מרוטנבורג שהביא דר״י פסק דקמח קליות בפה״א ולבסוף בנ״ר ובכוסס חטה נסתפק בדבר, ולפ״ז א״ש מה שהביא רבינו בשם הר״י דמברך ב״נ אקמח ואילו בתוס׳ הביאו שהר״י מסופק בזה, אך צ״ב בזה דבשלמא אם קמח שהכל י״ל דיעו׳ בתוס׳ דס״ל דאין צד לברך על המחיה רק על פה״א וקמח הא לא הוי פה״א אבל מהר״מ כתב בשם ר״י דקמח בפה״א וצ״ע, והרשב״א נסתפק גם בקמח ואף אם קמח שהכל יברך על המחיה משום דעבדי מיניה מזון ע״ש, ועיין פמ״ג רח א״א סק״ו ורעק״א שם, ומש״כ להלן הע׳ 124). ובדברי רבינו מבואר הטעם דמעלה דחטה ושעורה מצד שהם מזון ובתורת מזון הוא דמברכינן עלייהו מעין שלש, והיינו דוקא היכא דמברכינן עלייהו במ״מ, אך בתוס׳ ורא״ש ורשב״א כתבו משום דאין אכילתו חשובה כ״כ ע״ש. ועמ״ש לקמן מד, א הע׳ 398.
ל. רש״י פי׳ דהיינו ענפי הדקל עצמם בשנה הראשונה ליציאתם, אך הר״מ בפ״ח ברכות ה״ו ובפיה״מ עוקצין פ״ג מ״ז פי׳ דהיינו ראש הדקל שהוא עץ לבן רך וכ״ה בערוך ערך קר וכ״מ בדברי רבינו. ועיין בס׳ וזאת הברכה (בירור הלכה לו) שהביא דגם רש״י כונתו כהר״מ, שהרי ענפי הדקל אין ראויים לאכלם כלל אפי׳ בעודם רכים, אך לא נראה כן בדברי רש״י ובודאי רש״י איירי בדקל אחר ממה דאיירי התם ע״ש.
מ. רש״י בד״ה דקלא כתב דלא נטעי אינשי דקלא על דעת לאכול הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן, אך רבינו כתב דדרך בנ״א לאכלו, משמע דאינו רק ראוי לאכילה אלא דרך לאכלו, ולטעמיה בהע׳ הקודמת דהיינו ראש הדקל ולא הענף עצמו (מיהו בס׳ וזאת הברכה הנ״ל כתב דהמציאות דכשנוטל הקורא מת האילן אבל יתכן דאין מדובר באותו דקל וכמ״ש לרש״י בהע׳ הקודמת), ומש״א בגמ׳ דלא נטעי אינשי דקלא אדעתא דקורא אבל נטעי צלף אדעתא דשותא צריך לפרש דאין בנ״א נוטעין דקל בשביל הקורא אבל יש בנ״א שנוטעין צלף בשביל העלין והתמרות וכן מפורש בר״ח עירובין כח, ב וכ״ה בבה״ג (מהדו׳ מכון ירושלים עמ׳ סו) דאיכא אינשי דאכלין לצלף בירקי כדאמר רנב״י צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, אי נמי י״ל הפי׳ לרבינו דקורא אע״ג דחזי למיכל אין אדם חושב כלל בשעת נטיעת הדקל על הקורא משא״כ בצלף דחושב גם על העלין והתמרות וכ״מ במאירי, אכן לרש״י שפי׳ דקורא אין נוטעין ע״ד לאכלו שממעט ענפי האילן י״ל דאף בעלין ותמרות אי״צ שיהיו מכלל מחשבת הנטיעה אלא דמ״מ דרך לאכלם משא״כ קורא דאין עומד לאכילה כיון שממעט ענפי האילן וכן מתבאר ברשב״א עירובין כח, ב יעו״ש. ומש״כ בשעה״צ סי׳ רב סקמ״א בשם הברכ״י דהאידנא לא נטעי אינשי צלף אדעתא דעלין ותמרות וברכתו שהכל לא אתיא אלא לדברי ר״ח ובה״ג אבל לפרש״י והרשב״א כל שדרך לאכלם מברך בפה״א, וכן לפי׳ השני שכ׳ לרבינו ל״צ שיטעו הצלף לצורך זה אלא שיהיו בכלל מחשבת הנטיעה. (ועיין בלשון הב״י סי׳ רד בדינא דקורא והוא כדעת הר״ח ובה״ג). ונראה דלכן כתב רבינו שדרך בנ״א לאכלו דאם לא כן לא היה מברך בפה״א לרב יהודה אלא שהכל כמו קרא חייא דמברך שהכל משום שאין דרך לאכלו כך. ועמ״ש בהע׳ 22, 109. (ועיין בתוס׳ לענין לולבי גפנים ובביאה״ל סי׳ רד ד״ה ופת וע׳).
נ. פי׳ דהך קורא אינו חשוב פרי הדקל אלא הוא הדקל עצמו, ומ״מ מיקרי פרי האדמה כיון דגדל מן הקרקע וחזי למיכל מידי דהוה אירקות. ועיין בר״מ נזירות פ״ה ה״ב וש״ך יו״ד רצד סק״ו. ועיין רמב״ן לו, ב בדינא דפלפלין דמבואר דאף כשאין פרי אחר, כל שאינו פרי אלא גופו של אילן מברך בפה״א. והביא כן מדברי בה״ג (סו, ב בנדמ״ח) שכתב לענין קני סוכר די״א דמברך בפה״א כיון דלא מפיק פירא ולאו פיריה קא אכלינן לא מתאמר לן בפה״ע אלא בפה״א מידי דהוה אשותא דפרחא. אכן הטור ריש סי׳ רב כתב דכל דבר שהוא עיקר הפרי מברך בפה״ע ודבר שאינו עיקר הפרי מברך בפה״א, ולענין סוכר כתב דמברך בפה״ע שזהו פריו, ועיין להלן הע׳ 40. (ולרבינו אף בפלאמיטו שדרך בנ״א לנטוע דקלים גם אדעתא דידיה, עיין בס׳ וזאת הברכה הנ״ל, כיון שהוא הדקל עצמו ואינו גוף פרי אין מברך בפה״ע, וע״ש שכתב סברא זו עפ״ד הבה״ג הנ״ל, אך להטור דהטעם משום שאינו עיקר הפרי, יש לדון אם חשוב כעיקר הפרי יעו״ש בוזאת הברכה, וע׳ שו״ע רד ס״א).
ס. לפנינו איתא פירא הוא, אך בעירובין כח, ב הלשון אוכלא הוא, ועיין דק״ס שכ״ה בבה״ג ובכ״י. והיינו דכיון דחזי למיכל אוכלא הוא ואית לן למיקרייה פרי האדמה.
ע. משמע דגרס כן בגמ׳, ועיין דק״ס דכ״ה בכי״פ, אך בכ״י אחר הלשון לאו אוכלא הוא וכ״ה בר״ח עירובין כח, ב וכן הוא בסוגיית הגמ׳ שם (ודלא כדק״ס שדחאה), ועיין להלן.
פ. דהרי״ף כתב שם דמברך אפלפלי רטיבתא בפה״א וכתב עלה רבינו דט״ס הוא וצ״ל בפה״ע דהפלפלין הם פרי העץ (עמש״כ שם). ואע״פ דמבואר בגמ׳ דלא סגי בטעמא דסופו להקשות אלא אם לא נטעי ליה אדעתא דהכי, פלפלי נמי לא נטעי ליה אינשי אדעתא דרטיבתא, והיינו דקשיא ליה לרבינו למה מברך בפה״ע, ותי׳ דבפרי העץ לא אמרינן הכי, אך הרשב״א בתשו׳ ח״א סי׳ ת (והובא בב״י סי׳ רב) כתב בדעת הרי״ף דקרוב היה הדבר לברך שהכל כיון דלא נטעי ליה אלא אדעתא דיתייבש וישחקנו לתבלין אלא דכיון דקצת אינשי נטעי ליה אדעתא דרטיבתא מברך עליה בפה״א, אך רבינו לא סבר הך תירוצא, ואף למ״ש לעיל בחד אנפא דרבינו מפרש כהר״ח דצלף איכא אינשי דנטעי ליה אדעתא דשותא ומש״ה מברך בפה״א י״ל דסובר דפלפלי לא נטעי ליה כלל אדעתא דרטיבתא, אי נמי י״ל דעלין ותמרות יש להם חשיבות פרי ע״י שיש שנוטעין האילן לצורכם אע״פ שרוב העולם אין אוכלם כלל, אבל פלפלי שהדרך לאכלם באופן אחר אין להם חשיבות פרי כשנאכלים ברטיבתא, אלמלא דבפרי העץ עצמו אף דסופו להקשות ולא נטעי ליה אדעתא דהכי מברך בפה״ע.
צ. מבואר מדברי רבינו דגם למסקנא הטעם משום שסופו להקשות, אלא דלא איכפ״ל בהא דסופו להקשות כי אם במידי דלא נטעי ליה אדעתא דהכי, וכ״ה בתוס׳ וריטב״א עירובין כח, ב וברא״ש ומאירי ומרדכי ומכתם וריא״ז כאן ע״ש, והא דמבואר בגמ׳ דעלין ותמרות דצלף אילו לא הוה נטע אדעתא דהכי היה מברך שהכל, צ״ל דהתם נמי דרך הצלף להתקשות וכ״מ במאירי שכתב דכל הדברים הגדלים על הצלף ראויין לאכילה בעודו רך והרי דגם הצלף מתקשה וכ״ה בר״ש מעשרות ספ״ד, אכן ברשב״א עירובין כח, ב נראה דלמסקנא לא תליא בסופו להקשות דהך טעמא נדחה מכח צנון אלא הטעם משום דלא נטעי ליה אדעתא דהכי, וכ״מ בתר״י ותוס׳ ושא״ר כאן. וביאור טעמא דלא נטעי ליה אדעתא דהכי מבואר שם ברשב״א דאינו עומד למיכל דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי דאכיל ליה באקראי אכיל ליה, ומש״ה לענין טומאת אוכלין לכו״ע לא קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל, אבל לענין ברכה פליגי דלת״ק ורב יהודה כיון דחזי לאכילה מברך בפה״א ולר״י ושמואל כיון דאין עומד לאכילה לא חשיב פירא. אבל רבינו כתב לעיל דדרך בנ״א לאכלו, גם בהא דלא נטעי ליה אדעתא דהכי אינו מפרש כרש״י דאינו נאכל מצד שממעט האילן אלא שאין כונת הנטיעה עבורו וכמש״ל, ולשיטתו מוכרח דעיקר הטעם משום סופו להקשות וכדאמר שמואל, והיינו כיון שאינו גוף הפרי אלא דבר הראוי לאכילה בעלמא, ואינו ראוי לאכילה אלא בשלב מסויים בגידולו ובסופו מתקשה, ואין מכונת הנטיעה לאוכלו באותו שלב, מש״ה אין חשיבות אוכל לזה שהוא ראוי באיזה שלב לאכילה, ולענין טו״א לכו״ע לא קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל, ורבי יהודה בעירובין ושמואל סברי דגם לענין ברכה אין לו חשיבות אוכל למקרייה פרי האדמה רק שהכל בעלמא כיון דנהנה. ועיין במאירי כאן וריטב״א בעירובין שהסבירו כן. (ובין להרשב״א בין לרבינו לא אמרינן לה אלא לענין טו״א וברכה, אבל נקח בכסף מעשר כמ״ש בעירובין שם, וחל עליו קדו״ש לדברי הר״מ פ״ה שמטה הכ״א, דחזי לאכילה אלא שאינו דבר שעיקרו לאכילה ואין לו חשיבות אוכל לענין טו״א ובפה״א). ולרבינו בדבר שהוא גוף הפרי כגון פלפלין מברך בפה״ע אף דיתקשה ואין כונת הנטיעה לאוכלו כמות שהוא, דאית ליה חשיבות פירא מצד שהוא גוף הפרי, ורק בדבר שאינו גוף הפרי אלא דחזי למיכל או בירק שאינו אלא דבר הגדל מן האדמה וחזי למיכל, בזה כיון דסופו דלא חזי למיכל לא חשיב השתא אוכלא ופירא, אך להרשב״א גם בגוף הפרי שייך הך טעמא וכמבואר ברשב״א הנ״ל גבי פלפלין, וכן מבואר בתשו׳ הרשב״א ח״א סי׳ תכח שהק׳ למה בבוסר שהוציא פרי מברך בפה״ע והא לא נטעי ליה אדעתא לאכלו בוסר ודמי לשקדים מתוקים בקוטנם (וקושייתו לטעמיה דלמסקנא לא תליא בסופו להקשות אלא בלא נטעי ליה אדעתא דהכי גרידא), והרי דסובר דגם בגוף הפרי אמרינן הך מילתא, ולטעמיה דכיון דלא נטעי ליה אדעתא דהכי ואין עומד לאכילה לא חשיב אוכלא, אלא דכיון שיאכל לכשיגמר שפיר חשיב אוכלא, (ופלפלין שכתב הרשב״א שקרוב היה לברך עליהם שהכל שאני דגם לכשיגמרו אין נאכלים כמות שהם אלא שוחקם ועושה מהם תבלין לתבשיל, ודברי ט״ז רב סקי״ד ורד סק״ד ורה סק״א צ״ע). ושקדים המתוקים בקוטנם יתכן דרבינו מודה בזה שאין מברך עליהם בפה״ע אלא שהכל ומטעם שכתבו הרשב״א הנ״ל ותר״י דעיקר אכילתם בקוטנם הוא הקליפה, וסופה להתקשות ולא נטעי אדעתא דידה. וגרעיני פירות מרים כתב הרשב״א דכיון שהם מרים לא נטעי לאילן אדעתא דידהו ואף במיתקן מברך שהכל, וכ״פ בשו״ע רב ס״ג, אכן לרבינו ודעימיה אף דמודה דבמרים מברך שהכל כל שאין ראוי יפה לאכילה כמ״ש רבינו לקמן לח, ב מ״מ אם מיתקן י״ל דיברך בפה״ע כמ״ש רבינו שם לענין גרעינים הראויין לאכילה דהא לית בהו טעמא דסופן להקשות, ועוד דכיון דאמתוקים מברך בפה״ע לרבינו דהם חלק מהפרי (עמ״ש בהע׳ 49), הרי בגוף הפרי לא אמרינן לרבינו הא דלא נטעי אדעתא דהכי ודוק, (אבל להרשב״א דגם בגוף הפרי אמרינן הא דלא נטעי ורק בבוסר כיון דנטע אדעתא לאוכלו כשיתבשל מברך בפה״ע משא״כ גרעינין שאין אוכלם כלל, ועיין שעה״צ סי׳ רב סקי״ט בשם עוללות אפרים וע״ש סקפ״ד). ושקדים המרים שכתבו תר״י ושא״ר בשם בה״ג דמברך עליהם בקוטנם בפה״ע דאדעתא דהכי נטעי להו, יעו׳ ריטב״א עירובין כח, ב מפי רבינו דפליג עלה, ולא כתב טעם לזה, ועיין ברא״ש שכתב לדון דכיון דלענין מעשר פטורים דלא חשיבי פרי כיון דלא נגמרו וגם עתה אין ראויין לגמרי דמרירן קצת (ואין הטעם משום שלא הגיעו לעונת המעשרות דאדרבה בקוטנם עיקר פריים) כמו כן לענין ברכה לא חשיבי פרי ומברך שהכל, אך הרא״ש מסיק דמברך בפה״ע (כמפורש בקיצור פסקי הרא״ש ובטור דלא כחזו״א או״ח לג סק״ג) דלא השוו ברכה למעשר אלא לגבי קפריסין דחשיב להו ר״ע נאכלין ע״י הדחק וגריעא הנאתם אבל שקדים מרים דאין הטעם במעשר מצד שגריעא הנאתם אלא מצד שלא נגמרו, במעשר הוא דלית להו חשיבות פרי אבל לברכה חשיבי פה״ע כיון דנהנה מהם, וכמו עלי צלף דלכו״ע אינם אפילו ירק למעשר דלא חשיבי פרי אלא עץ עצמו ומ״מ לענין ברכה כיון דנהנה מברך בפה״א ולענין ברכה לא תלי אלא בהנאה (ועב״י ס״ס רד גבי ורדים). ועיין בטור סי׳ רד בשם הראב״ד דעל תבלינים שאכלם כמות שהם מברך שהכל, ומשמע הטעם במג״א רב סקל״ה משום דלא נטעי להו אדעתא לאכלם כמות שהם, אכן לרבינו כיון שאין סופם להקשות אין זה טעם לברך שהכל, (ובגדלים באילן בלאו הכי נמי ליתא להך טעמא לדעת רבינו דבפרי עצמו לא בעינן נטעי אדעתא דהכי), ועמ״ש בהע׳ 110. ועיין בב״י סי׳ רג דעל פירות אילני סרק מברך שהכל וכן בטור סי׳ רד דעל עשבי דדברא מברך שהכל דלא זרעי להו אינשי וכ״פ בשו״ע, ויתכן שיסודו בסוגיין דכמו דמברך אקורא שהכל משום דלא חשיב לאינשי ולא נטעי אדעתא דידיה, כמו״כ הני דאין טובים כ״כ לאכילה (עיין מג״א רג סק״ב וסק״ג רד סק״י) ומש״ה לא נטעי להו אינשי מברך שהכל, ולפ״ז לרבינו ליתא להך דינא דהא בגוף הפרי לא בעינן נטעי אדעתא דהכי וגם בעשבי דדברא דאינם פרי מ״מ אין סופן להקשות ומברך על של עץ בפה״ע ועל של אדמה בפה״א, וכן דעת האריז״ל כמובא במג״א רד סק״י.
ק. כבר כתב רבינו עיקר הדבר לעיל, והובא דהרשב״א חולק על זה.
ר. שהרי מברך עליהם בפה״א כמובא בגמ׳, ומבואר בדברי רבינו לעיל גבי קורא הטעם לברך בפה״א משום דחשיב כגופו של אילן ולא כפריו ע״ש בהע׳ 34, וממילא פשוט שאין בהם ערלה הנוהגת רק בפרי האילן, והא דנוהג בהם מעשר לדעת ר״א כמובא בגמ׳, היינו טעמא משום דגם ירק חייב במעשר, וכן מפורש ברמב״ן ע״ש, ומ״מ ילפינן מדר״א לאסור קפריסין בערלה דכיון דהוו פרי לדעת ר״א יש לדון פריים כחלק מפרי האביונות שהם שומר שלהם ולאוסרם בערלה, והא דמברך אתמרות בפה״א לכו״ע, אע״פ שלענין מעשר אין להם אפילו תורת ירק לר״ע, צ״ל דלענין בפה״א לא בעינן פרי ואוכל גמור, וכמ״ש הרא״ש גבי שקדים המרים, (וע״ע טור ס״ס רד וב״י שם ולעיל הע׳ 38). אכן הטור ביו״ד סי׳ רצד כתב דתמרות נוהג בהם ערלה בא״י, והיינו דהא דחייבין במעשר לר״א אינו מתורת ירק אלא מתורת פרי האילן וממילא ה״ה דנוהג בהם ערלה לר״א, והא דמברך עליהם בפה״א אף לר״א מבואר בטור סי׳ רב שאין ברכת בפה״ע אלא בעיקר פרי האילן ולא בכל פירותיו, ומ״מ קפריסין מברך בפה״ע לר״א, דכיון דדנינן להו לר״א כחלק מפרי האביונות (וכמ״ש לרבינו), הדר הו״ל כעיקר הפרי. ועיין לעיל הע׳ 34 ולהלן הע׳ 49. ועיין מג״א רטז סק״ו שנקט בקושייתו דגם לברכת עצי בשמים בעינן שיהא הבושם עיקר הדבר הגדל באילן, ובתירוצו כתב דדוקא בברכת הפירות הורידוהו לבפה״א אבל התם דלא מצי לברך עשבי שאינו עשב לא הורידוהו שני דרגות לבורא מיני, והנה לרבינו לא שייכי אהדדי דהכא חשיב גופו של אילן ולא פריו אבל התם הו״ל שפיר עץ, ואף להטור י״ל דחשיבות פרי האילן אין אלא לעיקר הפרי משא״כ התם לא בעינן אלא עץ, אבל המג״א נקט שהוא פרי האילן אלא דמחמת שאינו עיקר הורידוהו לבפה״א והתם נמי כיון שאינו עיקר נורידהו למיני, ועד״ז סברת תירוצו דדרגא אחת מורידים ולא שני דרגות. ובמג״א רד סק״ז כתב דפה״א שלא נגמר מברך שהכל דנחית חד דרגא ומשמע שם שמדמהו לבוסר שלא הגיע לכפול הלבן (עיין סי׳ רב ס״ב ומג״א סק״ד) והוא לטעמיה, וע״ש באבן העוזר מש״כ לפ״ז לענין שרביטי קטניות, (ועיין להלן הע׳ 219). ובמג״א רו סק״א כתב דאף שדבר הגדל על האילן ואינו עיקר הפרי מברך בפה״א מ״מ אם בירך בפה״ע יצא וג״ז לטעמיה דחשיב פרי האילן ורק לא חשיב לברך עליו לכתחלה בפה״ע.
ש. בשיטמ״ק, והנץ שלו פי׳ אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו.
ת. בגמ׳ הק׳ דיאסרו קפריסין משום שומר לפרי, ומשני רבא דאין האביונות קרויים פרי אלא בגמר הפרי והקפרס נופל לפני גמר הפרי (ורש״י פי׳ דממילא לא הוו שומר דפרי דנתרי מקמי דהוי פרי ורבינו פי׳ דכיון שאין הפרי עצמו נאסר אלא כשנעשה פרי ממילא צריך שיהיה השומר עם הפרי בשעה שנאסר דאז חל איסורא על הפרי עם הטפל לו), ודחינן לה דמוכח במתני׳ דשביעית דל״צ גמר פרי להחשב פרי, ומשיוציא הצלף פרי הוי פרי, (וליכא למימר דבעינן גמר פירא דוקא לשומר דא״כ מתחלי דתמרי אמאי חייבין עיין בגמ׳), ומסיק דקפרס לא חשיב שומר דגם אי שקלת ליה לא מיית פירא, וסובר רבינו דגם למסקנא בעינן שיהא השומר בזמן שנאסר הפרי וכדמוכח לישנא דשומר לפרי כפרי דהוא חשוב חלק מן הפרי וטפל לו להאסר עמו (ובשיטמ״ק כתב דלא עדיף מן הפרי עצמו שמותר באותה שעה), אלא דנדחה הא דבעינן למימר דתליא איסורא ושמא דפרי בגמר פרי, ומש״ה צ״ל הטעם משום דהפרי מתקיים גם בלא הקפרס, ונמצא דכדי לאסור השומר בעינן שיהא השומר בשעה שנאסר הפרי ושאם לא היה באותה שעה היה הפרי מת. וכ״כ הריטב״א הל׳ ברכות פ״א ה״י והחינוך מצוה רמו. ואולי אם יטול הקפרס בתחלה מיד לא יגדל הפרי אלא שאם יקחנו לפני שנאסר הפרי לא ימות הפרי, ולפ״ז מוכרחים דברי רבינו.
א. כ״ה הגי׳ בשביעית פ״ד מ״י ע״ש בר״ש ור״מ.
ב. וכ״ה בפיהמ״ש בשביעית, ורש״י כתב דיהיו גסין כגרוע.
ג. בתשובות ופסקים סי׳ סו, והובא בב״י יו״ד ססי׳ רצד, והביא שם דהרשב״א (בח״ז סי׳ שיב, שנו, שנז) פליג עלה ע״ש.
ד. דברי רבינו אתיין כריו״ח קידושין לט, א דערלה בחו״ל הלמ״מ ואינו מד״ס, וזהו שכתב דילפינן מהיקשא דאין נט״ר בחו״ל וכן בדין שלא אמרה תורה וכו׳, ואף למד״א התם שהוא מד״ס מסתבר דלא חייבו רבנן להעלות פירות חו״ל לירושלים. וההיקש שכתב רבינו מבואר בירושלמי שהביא, ולכאורה הביאור דרבעי אינו מכלל פרשת ערלה אלא ענין ודין בפ״ע הנאמר על פירות שנה הרביעית, ומשום הכי משוים רבעי למע״ש ולא לערלה הנוהגת גם בחו״ל, ואינו מוכרח די״ל דאף שהוא מכלל פרשת ערלה כיון שהוא דין קדושה בפירות ולא דין איסור כערלה משוים אותו למע״ש ולא לערלה. ועיין בדברי רח״ה פ״י ממאכ״א.
ה. בהל׳ מאכא״ס פ״י הט״ו ובהל׳ מע״ש ונט״ר פ״ט ה״א וכ״כ הרמב״ן ר״ה י, א ובכ״מ הל׳ מע״ש הביא דהרשב״א פליג בזה.
ו. לא מצינו כן במשנה, אך כ״ה לשון הגמ׳ לו, א והתנן וכו׳ וע״ש בדק״ס.
ז. תוס׳ הקשו על הרי״ף ובה״ג דהא מעיקר הדין קיי״ל כר״א דקפריסין פרי אלא דבערלת חו״ל מקילינן כר״ע משום דכל המיקל וכו׳, (ועיין רמב״ן ושו״ע יו״ד סי׳ רצד ואו״ח סי׳ רב), אבל מדברי רבינו נראה דלהרי״ף אף בא״י אין בהם ערלה דהל׳ כר״ע וכ״פ הר״מ דאין בהם ערלה ואין מתעשרים, אלא שסובר רבינו דבפה״ע לא תליא בזה ואע״פ שאינם פרי לערלה ומעשר מברך בפה״ע וכ״ד הראב״ד כמובא ברמב״ן ורשב״א ומכתם, וצ״ל דלגבי מעשר וערלה אין לחייבם במעשר ולאוסרם בערלה כיון דאינם פרי לר״ע, אבל לברכה כל הטפל לפרי ברכתו כמוהו, והני קפריסין כיון שהם שומר דאביונות (אף דלא הוו בגדר שומר לענין ערלה) דין ברכתם כהפרי, ורק תמרות שהם כגופו של אילן מברך בפה״א, וכ״ה בהל׳ ברכות להריטב״א פ״א ה״י דכל שהם שומר לפרי וראויין לאכילה אית להו דין הפרי לברכה, אע״פ שלגבי ערלה לא נאסר אלא פרי עצמו ומה שקיום הפרי תלוי בו ונמצא עמו בשעת איסורו. וע׳ ברמב״ן וברשב״א שתמהו על זה דא״כ מה הקשו בגמ׳ ארב דקאמר דלית בהו ערלה מהא דמברך בפה״ע, וצ״ל דסלקא דעתן דטעמא דרב דאין להם חשיבות אוכל כ״כ ומש״ה קשיא מהא דמברך בפה״ע, ומשני דלעולם הוו אוכל גמור מדמברך בפה״ע, אלא טעמא דרב כר״ע דלא חשיב פרי אלא לפרי העיקרי, ומ״מ לברכה כיון דהוו שומר דפרי וראויים לאכילה מברך בפה״ע. ועיין באהל מועד דרך ד נתיב ח דעלי ורדים מברך עליהם בופה״ע וכן הסכימו הראב״ד והרשב״א והרא״ה, והנה להרשב״א חשיבי עיקר הפרי כמ״ש בתשו׳ ח״ז סי׳ שנו וכמש״ל, אבל לרבינו והראב״ד לעיל דעלי ורדים אינם עיקר הפרי ואין נוהג בהם ערלה ומ״מ מברך בפה״ע הרי זה לטעמייהו דכיון שהם חלק מהפרי ואינם גוף האילן וראויין לאכילה מברך עלייהו בפה״ע וכ״כ בהל׳ ברכות להריטב״א פ״א ה״י, (ועיין ב״י סי׳ רד). ויעו׳ בדברי רבינו מג, ב דעל פרחים של פירות מברך ברוך הנותן ריח טוב בפירות וכ״כ הריטב״א שם ובהל״ג ובפ״ד ה״ד וכ״כ הרשב״א מג, ב בשם הראב״ד דעל ורדים מברך ברוך הנותן ריח טוב בפירות אע״פ ששי׳ הראב״ד שאינם הפרי ואין נוהג בהם ערלה, וזהו לשיטתם דכל שומר לפרי דינו כפרי לברכה וכמש״כ הריטב״א שם. ויעו׳ בדברי רבינו לח, ב דאגרעינין הראויין לאכילה מברך כפרי עצמו ע״ש, ונראה דאף לרש״י והרשב״א בסוגיין דערלה דידהו נפקא מאת לרבות הטפל לפריו (וכ״ה בירושלמי בערלה ועיין בביאור הגר״א ואבן העוזר סי׳ רב), מ״מ לסברת רבינו והראב״ד והריטב״א י״ל דהנ״מ לענין ערלה בעינן לקרא, אבל לבפה״ע כיון שהם חלק מהפרי וראויין לאכילה מברך בפה״ע, אבל ברשב״א מבואר דמברך בפה״א ובמרים שמיתקם שהכל, (ובתוס׳ ורא״ש מתבאר דס״ל דגם בערלה אינם גדר טפלות כמו שומר אלא מצד שהם חלק מהפרי וה״ה לבפה״ע ע״ש). ולרבינו ודעימיה אף קליפות דלכו״ע בעינן קרא לרבותם לערלה, לענין ברכה חשיבי חלק מהפרי ומברך בפה״ע היכא דראויים לאכילה, ועיין מג״א רב סקי״ז ובא״ר ושעה״צ סקמ״ג ובדה״ח בקו״א.
ולפי״ז נראה לבאר את המשך הגמ׳ ״שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אע״ג דאישתני במילתיה קאי״, דהגמ׳ מוכיחה דלא בעינן צורת פרי לברכה מסוימת דבפה״ע, דהרי אין לשמן צורת פרי, ואפילו הכי מברכין עליו בורא פרי העץ. דהנה קיי״ל דמשקין היוצאין מן הפירות הויין זיעא בעלמא חוץ מיין ושמן, ומבואר דחל ביין ושמן חלות שם פרי. וכן מבואר במשנה בתרומות (פי״א מ״ג) ״אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים״, ומתבאר דרק ביין ושמן חל חלות שם פרי, אלא דלית להו צורת פרי דאין להם צורת ענבים וזיתים, וחיוב ערלה תלוי בשם פרי ולא בצורת פרי, ואעפ״כ מברכים עליהם בורא פרי העץ, ומוכח דברכה מסוימת לא בעי צורת פרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שאלה אחרת בדבר ברכה נשאלה ביחס לקורא, שהוא הקרום הדק המצפה את ענפיו הצעירים של הדקל שנהגו לעתים לפושטו מן הענף ולאכלו. ובכך נחלקו. רב יהודה אמר כי יש לברך עליו ״בורא פרי האדמה״, ואילו שמואל רבו של רב יהודה אמר שיש לברך עליו ״שהכל נהיה בדברו״.
Another dispute over the appropriate blessing is with regard to the heart of palm [kura], which is a thin membrane covering young palm branches that was often eaten. Rav Yehuda said that one should recite: Who creates fruit of the ground. And Shmuel, Rav Yehuda’s teacher, said that one should recite: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררא״הרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַב יְהוּדָה אָמַר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פֵּירָא הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת.

Rav Yehuda said: Who creates fruit of the ground; it is a fruit. And Shmuel said: By Whose word all things came to be, since it will ultimately harden and it is considered part of the tree, not a fruit.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את שיטותיהם: רב יהודה אמר כי יש לברך עליו ״בורא פרי האדמה״, שכן הריהו פירא [פרי], וצריך לברך עליו אם כן כעל כל פרי אחר. ואילו שמואל אמר שיש לברך עליו ״שהכל נהיה בדברו״, הואיל וסופו להקשות (להתקשות) ויש לראותו אם כן כחלק מן העץ ולא כפרי.
Rav Yehuda said: Who creates fruit of the ground; it is a fruit. And Shmuel said: By Whose word all things came to be, since it will ultimately harden and it is considered part of the tree, not a fruit.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּווֹתָךְ מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא צְנוֹן סוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת טוּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְלָא הִיא: צְנוֹן נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפוּגְלָא, דִּקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא.

Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana. It is reasonable to rule in accordance with your opinion, as a radish ultimately hardens if left in the ground; nevertheless, one who eats it while it is soft recites over it: Who creates fruit of the ground. In any case, despite this praise, the Gemara states: That is not so; people plant a radish with the soft radish in mind. However, people do not plant palm trees with the heart of palm in mind and therefore it cannot be considered a fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צנון סופו להקשות – שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ.
אדעתא דפוגלא – לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא.
לא נטעי אינשי אדעתא דקורא – וסבר גמ׳ כוותיה דשמואל וא״כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ואותן שקדי׳ כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותך מסתברא [גדול השיניים (רה״ג), כמותך מסתבר] לומר, דהא [שהרי] אף הצנון סופו להקשות אם מניחים אותו באדמה, ובכל זאת מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] כשהוא רך ״בורא פרי האדמה״. ומכל מקום, על אף שבח זה, מוכיחים כי לא היא (אין הדבר כן), צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא [צנון זורעים אנשים על דעת, מתוך כוונה, לאכול את הצנון הרך], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [דקל אין אנשים נוטעים על דעת לאכול את קרומי הענף], וסיב הדקל אינו אלא מאכל מקרי שאינו יכול להחשב פרי הדקל.
Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana. It is reasonable to rule in accordance with your opinion, as a radish ultimately hardens if left in the ground; nevertheless, one who eats it while it is soft recites over it: Who creates fruit of the ground. In any case, despite this praise, the Gemara states: That is not so; people plant a radish with the soft radish in mind. However, people do not plant palm trees with the heart of palm in mind and therefore it cannot be considered a fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְכׇל הֵיכָא דְּלָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ? וַהֲרֵי צָלָף, דְּנָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפִרְחָא, וּתְנַן: יעַל מִינֵי נִצְפָּה, עַל הֶעָלִין וְעַל הַתְּמָרוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וְעַל הַקַּפְרֵיסִין אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״.

In response to this, the Gemara asks: And whenever people do not plant with that result in mind, one does not recite a blessing over it? What of the caper-bush that people plant with their fruit in mind, and we learned in a mishna that with regard to the parts of the caper-bush [nitzpa], over the leaves and young fronds, one recites: Who creates fruit of the ground, and over the berries and buds he recites: Who creates fruit of the tree. This indicates that even over leaves and various other parts of the tree that are secondary to the fruit, the blessing is: Who creates fruit of the ground, and not: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צלף – מין עץ.
אדעתא דפרחא – שם פריו.
מיני נצפה – הוא צלף לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני.
תמרות – בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה.
אביונות – הוא הפרי.
קפריסין – הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים.
רש״י ד״ה דאשתני צ״ל קודם ד״ה במלתיה קאי:
בד״ה זמית שלמוריא נ״ב פי׳ מי מלח:
בד״ה צלף כו׳ דשותא נ״ב בערוך פי׳ בערך צלף כי שותא גבי צלף הוא כמו קורא גבי דיקלא ע״ש:
שם בגמרא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי כו׳ והרי צלף כו׳. לכאורה הוי מצי לשנויי דשאני קורא דאית ביה תרתי לריעותא חדא דסופו להקשות ועוד דלא נטעי אדעתא דהכי משא״כ בצנון וקפריסין בכל חד מינייהו ליכא אלא חדא לריעותא אלא דלא משני הכי משום דלקושטא דמילתא משמע ליה דקפריסין אפילו חדא לריעותא ליכא דודאי נטעי לה נמי אדעתא דהכי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: וכל היכא [מקום] שלא נטעי אינשי אדעתא דהכי [נוטעים אנשים על דעת כן] לא מברכינן עליה [מברכים אנו עליו]? והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא [שנוטעים אנשים מתוך כוונה לאכול את הפרי], ותנן [ושנינו במשנה] שעל מיני נצפה (שם אחר לצלף), על העלין ועל התמרות (הענפים הצעירים) אומר האוכל ״בורא פרי האדמה״, ואילו על האביונות (פרי הצלף) ועל הקפריסין (ניצני פרי זה) אומר ״בורא פרי העץ״. הרי שאף על העלים והתמרות הטפלים לפרי מברכים בכל זאת ״בורא פרי האדמה״ ולא ״שהכל״!
In response to this, the Gemara asks: And whenever people do not plant with that result in mind, one does not recite a blessing over it? What of the caper-bush that people plant with their fruit in mind, and we learned in a mishna that with regard to the parts of the caper-bush [nitzpa], over the leaves and young fronds, one recites: Who creates fruit of the ground, and over the berries and buds he recites: Who creates fruit of the tree. This indicates that even over leaves and various other parts of the tree that are secondary to the fruit, the blessing is: Who creates fruit of the ground, and not: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: צָלָף נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְשׁוּתָא, דִּקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא. ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּקַלְּסֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, הִלְכְתָא כְּוָֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is still a difference: Caper-bushes, people plant them with their leaves in mind; palm trees, people do not plant them with the heart of palm in mind. Therefore, no proof may be brought from the halakha in the case of the caper-bush to the halakha in the case of the palm. The Gemara concludes: Although Shmuel praised Rav Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.
רי״ףרש״ירשב״אתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא – לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך.
דקלא לא נטעי אינשי אדעתא – לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן.
ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל. וטעמא דמלתא כדאמרן דכל מידי דלא נטעי אנשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלא מקרי פרי. והלכך אותן שקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן, וחלופם בשקדים המרים דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולים ולא כלום לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז״ל.
הלכתא כותיה דשמואל – דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל מיניה כשהוא רך מברכין עליו שהכל הילכך לולבי גפנים ושקדים כשהן רכין שנאכלין קליפתם החיצונה לא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הגרעינין לכשיגמרו ומברכין עליהם שהכל, ושקדים המרים כתב בה״ג קטנים בורא פרי העץ גדולים ולא כלום, דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, ומיהו בפ״ק דחולין [דף כ״ה:] אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי אומר [משום אביו] זה [וזה] לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב הורה ר׳ חנינא (בצפוני) [בצפורי] כמ״ד זה וזה לפטור, וזה וזה קאי אמרים בין גדולים בין קטנים ודלא כפרש״י שפי׳ זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים וזה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך אמר רב נחמן בר יצחק כי בכל זאת יש הבדל, צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא [צלף נוטעים אנשים על דעת שיאכלו את העלים], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [דקל אין אנשים נוטעים על דעת שיאכלו את הסיב] ואין איפוא הוכחה מן הצלף על הדקל. ומסכמים: ואף על גב דקלסיה [ואף על פי ששבחו] שמואל לרב יהודה, מכל מקום הלכתא כוותיה [הלכה כמו] שמואל.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is still a difference: Caper-bushes, people plant them with their leaves in mind; palm trees, people do not plant them with the heart of palm in mind. Therefore, no proof may be brought from the halakha in the case of the caper-bush to the halakha in the case of the palm. The Gemara concludes: Although Shmuel praised Rav Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.
רי״ףרש״ירשב״אתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כצָלָף שֶׁל עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ זוֹרֵק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאוֹכֵל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. לְמֵימְרָא דַּאֲבִיּוֹנוֹת פֵּירֵי וְקַפְרֵיסִין לָאו פֵּירֵי? וּרְמִינְהוּ: עַל מִינֵי נִצְפָּה, עַל הֶעָלִים וְעַל הַתְּמָרוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וְעַל הַקַּפְרֵיסִין אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״!

Incidental to this discussion, the Gemara cites an additional halakha concerning the caper-bush. Rav Yehuda said that Rav said: A caper-bush during the first three years of its growth [orla] outside of Eretz Yisrael, when its fruits are prohibited by rabbinic and not Torah law, one throws out the berries, the primary fruit, but eats the buds. The Gemara raises the question: Is that to say that the berries are fruit of the caper, and the bud is not fruit? The Gemara raises a contradiction from what we learned in the mishna cited above: With regard to the parts of the caper-bush [nitzpa], over the leaves and young fronds, one recites: Who creates fruit of the ground, and over the berries, and buds he recites: Who creates fruit of the tree. Obviously, the buds are also considered the fruit of the caper-bush.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נצפה
נצפהא(משנה דמאי א׳:א׳) דתנן ריש דמאי הקלין שבדמאי הגופנין והנצפה (ברכות לו.) על מיני נצפה על העלים ועל התמרות פי׳ קפרא ויאכלו עם החומץ והוא צלף ובלשון ארמי פרחא:
א. [קאפפערן.]
ערלה בחוצה לארץ – מדברי סופרים היא.
אמר ר׳ יהודה צלף של ערלה – והוא (הצנפה) [הנצפה] – פיר׳ אל כבר קורין אותו בלשון ישמעאל, ובלשון ארמית פרחא.⁠א
רבי׳ האיי ז״ל:⁠ב ורמינן עלה, על מיני נצפה על העלין ועל התמרות בורא פרי האדמה. על אביונות ועל הקפרסין בורא פרי העץ – פיר׳ עלין ותמרות הן היוצאין מן האדמה והם עיקר שעושה פרי, אביונות וקפרסין הן פרי העץ,⁠ג לפיכך לענין נצפה, הוא בלשון ישמעאל אל כבר ובלשון ארמית פירחא,⁠ד ורגילי אינשי דנטעי ליה למיכל שותא ברוכביהה שהוא לולבי הנצפה וקורין אותו בבבל קצבאן אל כבר כיון שמן אדמה יצא וגם כן העלין מברכין עליהן בורא פרי האדמה, אבל עלי גפנים ולולבי גפנים ושאר כל האילנות דלאו אדעתא דעלין ולולבין מינטעי לא מברכינן, אחד עלין ואחד לולבין אומר שהכל.⁠ו
רחז״ל:⁠ז אמר ר׳ יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל הקפרס, שמע מינה דאביונות הן פירא ואסורין בערלה, כדכתיב וערלתם ערלתו את פריו,⁠ח אבל הקפרס אינו פרי לפיכך מותר, ורמינן עלה הא דתני על מיני נצפה [וכו׳ על] האביונות ועל הקפרסין בורא פרי העץ, אלמא תרויהו פירא נינהו, ושנינן: רב דאמר כר׳ עקיבה דתנן (בפ׳) ר׳ אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפרסין. ר׳ עקיבה אומר אינו מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי. ומקשינן: ונימא הילכ׳ כר׳ עקיבא, [ושנינן: אי אמר הלכה כר׳ עקיבה] הוה אמינא אפילו בארץ קפריס דערלה שרי, קמ״ל בחוצה לארץ שרי בארץ אסיר. ונימא הילכ׳ כר׳ עקיבא בחוצה לארץ דשמע מינה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אי אמרת הכי הילכ׳ (כתי׳) כר׳ עקיבה הוה אמינא הני מילי הילכ׳ כר׳ עקיבה גבי מעשר, דהא ר׳ עקיבה לא איירי אלא במעשר, כדתנן ר׳ עקיבה אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהוא פרי, דמעשר בזמן הזה מדרבנן הוא בארץ,⁠ט ולפיכך הילכתא כמותו בחוצה לארץ, אבל ערלה דמדאוריתא אסורה בארץ לאו הילכתא כדברי המיקל בחוצה לארץ, לפיכך [צריך] רב לפרש ולומר כי קפריס של ערלה בחוצה לארץ שרי.
א. ראה אוצה״ג שם, ולהלן בשם רה״ג (הערה 16).
ב. קטע זה מפי׳ רה״ג לא נודע לנו ממקום אחר.
ג. כעי״ז ברא״ה על הרי״ף כאן.
ד. ראה לעיל הערה 13.
ה. ראה תוספתא כלאים פ״א ה״ז: ״רכב של תמרה״ ובערוה״ש ערך רכב א׳.
ו. ראה לעיל הערה 12.
ז. קטע זה מפיר״ח לא נודע לנו ממקום אחר.
ח. ויקרא י״ט כ״ג.
ט. נראה שהיה גורס כן בגמ׳ ולא גרס ״מעשר אילן״. וגירסא זו היתה כנראה גם להרמב״ם הסובר דמעשר כל האילנות הוא מן התורה (ראה רמב״ם הל׳ תרומות פ״ב ה״א וה״ו), וכ״כ הצל״ח והמרכה״מ לדעתו, שכאן מיירי בזמן הזה.
אמר רב יהודה צלף של ערלה בחוצה לארץ אוכל את הקפרסין. מדנקט חוצה לארץ, אלמא סבירא ליה ערלה בחוצה לארץ הלכתא מדינה. ויש לומר דלעולם הלכה למשה מסיני סבירא ליה, דהא אמרינן התם אימר כך נאמרה ודאה אסור ספקה מותר.
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות ואוכל הקפריסין – פירוש צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אל קפאר ויש בו ד׳ מיני אכילה העלין והתמרות והאביונות והקפריסין. התמרות הן כעין גרעינים ונעשים בגוף העץ והן ראוין לאכילה והאביונות הוא הפרי עצמו והקפריס הוא כעין קליפה הגדילה סביב אגוזין.
למימרא דאביונות פירא וקפרס לאו פירא והתנן על מיני נצפה וכו׳ – ה״ה דהוה יכיל לאקשויי א״כ דקפריס לאו פירא מאי איריא בחוצה לארץ אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות ואוכל הקפריסין – פירוש צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אל קפא״ר. ויש בו ארבעה מיני אכילה העלין והתמרות והאביונות והקפריסין. התמרות הן כעין גרעינים ונעשים בגוף העץ והן ראויין לאכילה. והאביונות הוא הפרי עצמו. והקפריס הוא כעין קליפה הגדילה סביב אגוזין:
למימרא דאביונות פירא וקפרס לאו פירא והתנן על מיני נצפה וכו׳ – הוא הדין דהוה יכיל לאקשויי אם כן דקפריס לאו פירא מאי איריא בחוצה לארץ. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה:
שם בגמרא אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ כו׳ ופי׳ רש״י ערלה בחוצה לארץ מדברי סופרים היא עכ״ל נראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן מדאמרינן בסמוך אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא כו׳ משמע דבח״ל לא הוי אלא מדרבנן וה״נ משמע מדאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל ומקשינן נמי דנעביד כב״ש דמקילי טפי כו׳ מכל זה משמע לרש״י דכולהו אמוראי דהכא סברי כשמואל בסוף פרק קמא דקידושין דאמר דהא דתנינן ערלה בח״ל הלכה היינו הלכות מדינה אמנם כן הרמב״ם ז״ל בפ׳ יו״ד מה׳ מאכלות אסורות פסק להדיא דערלה הלכה למשה מסיני והיינו כעולא אמר רבי יוחנן דבסוף פ׳ קמא דקידושין קיי״ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאכתי קשיא לי על שיטת הרמב״ם ז״ל מהאי עובדא דמר בר רב אשי ורבינא דבסמוך דמשמע מדבריהם להדיא דסבירא להו נמי דערלה בחוצה לארץ מדרבנן וקיי״ל בכל דוכתא דהלכה כבתראי ומר בר רב אשי ורבינא בתראי הוו והנראה לענ״ד בזה אבאר בסמוך ומתוך זה יש לי לדקדק בלשון הבית יוסף שכ׳ בטור יו״ד בהלכות ערלה דהא דקיי״ל בערלה הלכה כדברי המיקל היינו משום דהוי מדברי סופרים ולא שת לבו לדקדק בדברי הרמב״ם ז״ל דאף ע״ג דס״ל הלכה למשה מסיני אפ״ה פסק בכמה דוכתין כדברי המיקל כמו שאבאר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ואגב הדיון בצלף מביאים הלכה נוספת בצלף. אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ (שבה דיני הערלה אינם אלא מדברי סופרים) זורק את האביונות (שהם עיקר פריו של הצלף) ואוכל את הקפריסין. ומעלים השאלה: למימרא [האמם נאמר] נסיק מכאן כי האביונות הם פירי [פירות] ממש של הצלף ואילו קפריסין לאו פירי [אינם פרי]? ורמינהו [ומשליכים על כך, אנו מביאים מקור סותר] ממה ששנינו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר ״בורא פרי האדמה״, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר ״בורא פרי העץ״, והרי שהקפריסין הינם פרי הצלף!
Incidental to this discussion, the Gemara cites an additional halakha concerning the caper-bush. Rav Yehuda said that Rav said: A caper-bush during the first three years of its growth [orla] outside of Eretz Yisrael, when its fruits are prohibited by rabbinic and not Torah law, one throws out the berries, the primary fruit, but eats the buds. The Gemara raises the question: Is that to say that the berries are fruit of the caper, and the bud is not fruit? The Gemara raises a contradiction from what we learned in the mishna cited above: With regard to the parts of the caper-bush [nitzpa], over the leaves and young fronds, one recites: Who creates fruit of the ground, and over the berries, and buds he recites: Who creates fruit of the tree. Obviously, the buds are also considered the fruit of the caper-bush.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) הוּא דְּאָמַר כר״עכְּרַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָלָף מִתְעַשֵּׂר תְּמָרוֹת וַאֲבִיּוֹנוֹת וְקַפְרֵיסִין. ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לאֵין מִתְעַשֵּׂר אֶלָּא אֲבִיּוֹנוֹת בִּלְבַד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי.

The Gemara responds: Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as we learned in a mishna that Rabbi Eliezer says: A caper-bush is tithed from its component parts, its young fronds, berries and buds, as all these are considered its fruit. And Rabbi Akiva says: Only the berries alone are tithed, because it alone is considered fruit. It was in accordance with this opinion, that Rav prohibited only the eating of the berries during the caper-bush’s years of orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףרמב״ןרשב״אתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק שישי: כיצד מברכין
ה״ג: רבא דאמר כר״ע דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין ר״ע אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי – ופירוש, לר״א מתעשר תמרות כירק ומתעשר באביונות וקפרס, והוא באילן פירא, דעבדי צלף ספק ירק. ור״א עביד ליה אילן ועביד ליה ירק לענין מעשר, משום דדמי לירק, ונטעי ליה נמי אדעתא דתמרות. כענין שהזכירו באתרוג במס׳ ראש השנהב דתניא יש בו דרכים שוה לאילן ושוה לירק כו׳, וצלף נמי מתעשר כירק וכאילן.⁠ג ור״ע בתרתי פליג, דעביד ליה אילן גמור, ולא נהיג ביה מעשר ירק כלל. ופליג נמי בקפרס, דר״א עביד ליה פירא,⁠ד ור״ע לא עביד ליה פירא. ואי קשיא לר״א לעשר נמי עלין, דהא עבידי דאכלי להו אינשי, ונטעי ליה אדעתא דהכי, כדקתני מתני׳ דאתיא כותיה, על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה. לאו מילתא היא, דכל דבר שעיקר זריעתו לזרע אין ירקו מתעשר, ואפי׳ במיני זרעים, כדתנןה כוסברו שזרעה ירק פטור, ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן זרעיו, כדתנן כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, וא״צ לומר במיני אילן שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן1, בפרי העץ בין שהן בזרעיני ירק2. ולא מצינו אתרוג מעשר עלין, ואפי׳ לדברי העושה אותו כירק למעשר. ומיהו כיון דאכלי ליה אינשי, מברך עליה בורא פרי האדמה.⁠ז ואפי׳ לשמואל, דדעתא דאיניש בשעת נטיעה אכל מאי דחזי לי מיניה כו׳. ומסקנא כרב יהודה אמר רב, דזורק אביונות ואוכל את הקפרס, ודוקא בח״ל, אבל בא״י חיישינן לדר״א. ואע״ג דבעלמא הלכה כר״ע, מסתבר ליה לרב טעמא דר״א, וחייש ליה בארץ. אבל לב״ש לא חייש כלל, דלאו משנה היא, ומילתייהו במקום ב״ה אפילו ספיקא לא הויא.
וכתבח בעל ההלכותט ז״ל ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא, לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא, ולא מברכי עליה בפה״ע, אלא בפה״א. וכן כתוב בהלכות רבינוי ז״ל. ודבר ברור דלאו פה״ע הוא, ולא נהיג ביה ערלה, דהוה ליה כירק, ולא מברכין עליה בפה״ע. ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה״א. ואע״ג דלענין ערלה ספקא הוא, ובארץ משוינן ליה פרי העץ, לענין ברכה נמי להוי ספיקא,⁠כ בפה״א מברכינן, דנפיק ביה אפי׳ בפרי העץ, הלכך מברך עליה הכי, ואפילו לר״ע. מידי דהוי אעלין לר״א, ואע״ג דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן, מברך עליה בורא פה״א. וכענין הזה אמרו בירושלמי,⁠ל אתרוג אעפ״י שאת אומר עליו בפה״ע, על התמרות שלו את אומר בורא מיני דשאים. פירוש לר׳ יהודה, דהוה ליה כירק. ואע״ג דליכא מעשר בתמרות, וה״ה לעלין דאתרוג, שטעם עצו ופריו שוין. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לרב ר׳ אברהם בר דוד ז״ל שכתבמ והאי פסקא לא מיחוורא דלא אתיא לא כר״א ולא כר״ע, דאלו לר״א פרי העץ הוא, כפשטא דברייתא3, בורא פרי העץ4.⁠נ ואם כדברי הרב ז״ל, אע״ג דלגבי ערלה קפריסין מותרין, מברך עליהן בורא פרי העץ, ושאני ערלה מברכה. וא״כ היכי אקשי בגמרא מברייתא דברכה, לרב דאיירי בערלה, והויא ליה תיובתא, עד דאפיק נפשיה מינה ואוקמיה כר״ע. אלא דברי שבוש הן והעיקר כדברי הגאונים ז״ל.
א. בגמ׳ דידן: הוא. וגירסת האו״ז סי׳ קסד כגירסת רבינו. ועיין דק״ס אות ח.
ב. יד ב.
ג. נראה דאין כונת רבינו דלר״א תמרות כירק, וקפרס ואביונות באילן, דאין זה דומה לאתרוג. רק כונתו דלר״א תמרות כירק, וקפרס ואביונות מתעשרים כירק וכאילן, כדעת ר״ע ר״ה יד א באתרוג. והיא דעת הרמב״ם הל׳ מע״ש פ״א ה״ז דאביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים. והראב״ד השיגו דזה לב״ש, ועיי״ש בכס״מ דמקורו בירושלמי מעשרות ספ״ד, ועיין מראה פנים שם. ואפשר שהרמב״ם מפרש דעת ר״א כרבינו, אלא דס״ל דר״ע פליג רק בחדא דאין מתעשר אלא אביונות בלבד, אבל במה שהחמירו בו כירק וכאילן לא פליג, ודלא כרבינו שכתב דפליג בתרתי.
ד. מדקתני סיפא דעל קפריסין מברך בפה״ע, ועיין ריטב״א.
ה. מעשרות פ״ד מ״ה.
ו. נראה דצ״ל: כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, לירק מתעשרת זרע וירק, ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן זרעיו, שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן.
ז. וכ״ה ברשב״א ריטב״א ותוספי הרא״ש, והוסיפו דלענין ברכה חשיבי דאסור ליהנות מעוה״ז בלי ברכה.
ח. הרשב״א והריטב״א כתבו דיש ספרים שגרסו כן בגמ׳, אך הראב״ד כתב דהוא תוספת מבה״ג. וכן דעת רבינו. תוס׳ ד״ה ה״ג והלכתא, ר׳ יונה ותוס׳ רבי יהודה החסיד.
ט. כן הביאו משמו התוס׳, תוס׳ ר״י החסיד רשב״א וריטב״א, רא״ש סי׳ ג או״ז סי׳ קסג, אבל בבה״ג שבפנינו דף ז ע״ד לא מצאנו לשון זה, רק מסיק דעל הקפריסין מברך בפה״ע, ובטור סי׳ רב כתב בשמו דעל הקפריסין מברך בפה״א.
י. רי״ף בסוגין.
כ. כ״כ גם ר׳ יונה דבפה״א מספק. והביא די״מ שהרי״ף פסק כר״ע גם בארץ והברכה בתורת ודאי. וכן דעת הרשב״א, ריטב״א ורמב״ם הל׳ ברכות פ״ח ה״ז ומע״ש פ״י הלכה ג.
ל. כלאים ספ״ה.
מ. הובא גם ברשב״א, מאירי רשב״ץ, טור סי׳ רב, ארחות חיים הל׳ ברכות אות כד, וכן גם דעת הרא״ה והריטב״א הל׳ ברכות פ״א דין י, וסותר למה שפסק בחידושיו כאן ובסוכה לה ע״ב.
נ. עיין הגהות רא״ז, ולפי הנוסח שלפנינו י״ל דדעת הראב״ד כהר״מ מאיוורא שהביא התוס׳ בע״ב ד״ה והלכתא, מרדכי סי׳ קטו, וכן פסק הרא״ש סי׳ ג, דמעיקר הדין הלכה כר״א, ורק בחו״ל דין הוא להקל בערלה, וכיון שבא״י פרי הוא מברכין עליו בפה״ע, דלברכה אין חילוק בין א״י לחו״ל. ובזה יתיישב קושית רבינו שבסמוך דגם הראב״ד משוה ברכה לערלה, והגמ׳ שהקשתה על רב הוא משום שסברה שגם בא״י מתיר הקפריסין. וכ״כ הראש יוסף דדעת הראב״ד כתוס׳. ועיין מאירי. אכן בהל׳ ברכות לריטב״א מבואר דאין הברכה תלויה בדין ערלה וצ״ע משאלת הגמ׳. ועיין שאגת אריה סי׳ כג, עונג יו״ט או״ח סס״י יז. ואולי י״ל דהראב״ד והרא״ה והריטב״א בהל׳ ברכות סברי דכל שהוא שומר לפרי דינו כפרי לענין ברכה ואף קפריסין בכלל זה, ולערלה מותר לר״ע משום שאינו אוכל, ומה שהגמ׳ הקשתה מתחילה מערלה לברכות משום שסברה דהטעם בערלה דאינו פרי, ואחרי שהביאה דפטור ממעשר בהכרח שאין זה הטעם, שאל״כ לכה״פ שיתעשר כירק. וצ״ל דהטעם משום דאינו אוכל. ורבינו ס״ל דכל שאינו עיקר הפרי אינו פרי.
1. הגהת הגרא״ז: בין שהן.
2. הגהת הגרא״ז: פי׳ במיני אילן שהם גם כירק.
3. הגהת הגרא״ז: על האביונות ועל הקפריסים.
4. הגהת הגרא״ז: חסר כאן סוף דברי הראב״ד ומשמע דסיים הראב״ד דאפי׳ לר״ע מברך אקפריסין בפה״ע, וכן הוא ברשב״א.
רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין, רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד. ומתניתין דקתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, איכא למימר דאתיא כרבי אליעזר, ואף על גב דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכה כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהני כשותא, ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה, אבל לענין מעשר דמדרבנן לא חייבו אותו על העלין. אבל לרבי עקיבא לא אתיא, ולרבי עקיבא לא מברך אקפריסין בורא פרי העץ אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות, שמע מינה דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה, מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני, והלכך לדידן דקיימא לן כרבי עקיבא אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ומקצת ספרים גרסי נמי הכי בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא: מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. אבל הראב״ד ז״ל כתב דאינו מלשון הגמרא אלא מהרב בעל ההלכות ז״ל ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ. ואינו מחוור כמו שכתבתי דאם כן לא הוי מותיב מינה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין.
ר׳ אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלין לא – אע״ג דחשיבי לענין ברכה היינו משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפילו כירק ובשקדים המרים נמי דאע״ג דלענין מעשר לא חשיבי פירא כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי כיון דראויין לאכילה קצת ונהנין מהן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הוא, רב, שאמר ופסק כשיטתו של ר׳ עקיבא. דתנן כן שנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: הצלף מתעשר (חייב בהפרשת מעשרות) מכל הגדל עליו, מן התמרות ואביונות וקפריסין, כי כל אלה נחשבים לפירותיו. ור׳ עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שרק הוא נחשב פרי. ולשיטה זו שרק האביונות הם פרי אסר רב לאכול רק את האביונות בשנות הערלה של הצלף.
The Gemara responds: Rav’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as we learned in a mishna that Rabbi Eliezer says: A caper-bush is tithed from its component parts, its young fronds, berries and buds, as all these are considered its fruit. And Rabbi Akiva says: Only the berries alone are tithed, because it alone is considered fruit. It was in accordance with this opinion, that Rav prohibited only the eating of the berries during the caper-bush’s years of orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףרמב״ןרשב״אתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְנֵימָא: ״הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא״! אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, הֲוָה אָמֵינָא אפי׳אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל בָּאָרֶץ – לָא.

The Gemara asks: If this is the case, why did Rav issue what seemed to be an independent ruling regarding orla? He should have simply said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, from which we could have drawn a practical halakhic conclusion regarding orla as well. The Gemara responds: Had Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, I would have said that the halakha is in accordance with his opinion even in Eretz Yisrael. Therefore, he teaches us by stating the entire halakha, that there is a principle: Anyone who is lenient in a dispute with regard to the halakhot of orla in Eretz Yisrael, the halakha is in accordance with his opinion outside of Eretz Yisrael, but not in Eretz Yisrael.
רי״ףרש״יתוספות רא״שפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכל המיקל בארץ – בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ. דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל.
קמ״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל – וא״ת הא דאמרינן בספ״ק דקדושין [דף ל״ט ע״א] רב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא חזוהו לההוא גברא דזרע חיטי [ושערי] ביני גופנא א״ל רב ענן ניתי מר נישמתיה א״ל לא צהירתן [לא] קיי״ל כר׳ יאשיה [פי׳ בתמיה] דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואמאי קאמר דקיי״ל כר׳ יאשיה אפי׳ אי קיי״ל כרבנן בארץ הלכה כר׳ יאשיה בחו״ל מטעמא דכל המיקל בארץ וכו׳ וכן בפ׳ תולין (שבת קל״ח ע״א) דקאמר דלא הוו זרעי כשיתא דסברי כרבנן דר׳ טרפון דאמרי דהוי כלאים בכרם והשתא אע״ג דהוי כלאים בכרם מ״מ הם לא היו זורעין שני מיני זרעונין עם החרצן ואפילו אי לא סברי כר׳ יאשיה בארץ מ״מ בחו״ל הלכה כמותו כיון דמיקל, הילכך נראה דלא אמרינן כל המיקל וכו׳ אלא לגבי מין ירק כגון הכא גבי צלף אבל גבי זריעה אין לפסוק בחו״ל כדברי המיקל בארץ הילכך הנהו אמוראי דפ׳ תולין סברי דאין הלכה כר׳ יאשיה בארץ הילכך לא היו מקילין כמותו גם בחו״ל, ורב נחמן הוצרך לומר קיי״ל כר׳ יאשיה אפילו בארץ:
שם בגמרא ונימא הלכה כר״ע כו׳ לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס״ד דנימא הלכה כר״ע סתם דהא רב קאמר להדיא צלף בח״ל כו׳ משמע דבא״י קפריסין נמי אסורין א״כ לא ס״ל לגמרי כר״ע מיהו י״ל דהמקשן נמי אסיק אדעתיה הך סברא דבמעשר אפילו בארץ נמי הוי מדרבנן והיינו כשיטת רש״י ותוס׳ וסייעתם דכל פירות אילנות אין חייבין מן התורה כלל חוץ מתירוש ויצהר וא״כ מקשה שפיר דנימא הלכה כר״ע ממילא ידעינן דהיינו במידי דרבנן דוקא דומיא דמעשר משא״כ לענין ערלה דבא״י דהוי מדאורייתא אמנם לשיטת הרמב״ם ז״ל שסובר דתרומות ומעשרות דכל הפירות הוי מדאורייתא ולשיטתו צ״ל דהא דאמרינן בסמוך הני מילי במעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן ע״כ לאו משום דפירות אילן מדרבנן אלא משום דמעשר בזמן הזה מדרבנן ואף שנראה דוחק לפרש כן מ״מ אי אפשר לשיטתו לפרש בענין אחר א״כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מעיקרא דנימא הלכה כר״ע סתם ויש ליישב ע״פ מה שאבאר בסמוך:
והגמ׳ דוחה ״מי דמי התם לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת״, ויש לומר בביאור תירוץ הגמ׳ דהנה נחלקו הראשונים בחיוב זיתים וענבים בתרומות ומעשרות מה״ת דכתיב (דברים י״ד, כ״א - כ״ג) ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳ ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם ומעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳⁠ ⁠״. ועיין ברמב״ן עה״ת (פס׳ כ״ב) שפירש דתירוש הוא יין ויצהר הוא שמן, ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן שחייב מה״ת בתרומות ומעשרות, ולפי פשוטו של מקרא אף זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מה״ת עד שיעשו תירוש ויצהרא. ונראה דלשיטת הרמב״ן, התורה חידשה חלות שם פרי בפני עצמו דתירוש ויצהר שחייב בתרומות ומעשרות מה״ת, ואילו זיתים וענבים עצמם אינם חייבין בתרומה ומעשר אלא מדרבנן. ולפי״ז י״ל דיין ושמן הויין חלות שם פרי בפנ״ע דתירוש ויצהר, ולכן אית להו גם שם פרי וגם צורת פרי, דהיינו צורת הפרי דתירוש ויצהר. ולפי״ז י״ל דזוהי כוונת הגמ׳ דשמן לית ליה עילויא אחרינא, כלומר דהוי פרי בפנ״ע ואית ליה נמי צורת פרי וע״כ ברכתו בורא פרי העץ, משא״כ קמח דאית ליה עילויא אחרינא בפת, פקע מיניה צורת פרי וע״כ ברכתו שהכל.
אמנם צ״ע לשיטת שאר הראשונים דס״ל דזיתים וענבים חייבים בתרומות ומעשרות מה״ת ויין ושמן חייבין מדין משקין היוצאין מזיתים וענבים דאית להו חלות שם זיתים וענבים, אבל אין להם חלות שם פרי בפנ״ע, דלכאורה יוצא דליכא בהו צורת הפרי דזיתים וענבים ואעפ״כ מברכין עלייהו בורא פרי העץ. וצ״ל דשאר הראשונים יפרשו את הגמ׳ כדפרשנו לעיל דלא בעינן צורת פרי לברכה מסוימת דבורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, אמנם בעינן אכילה כדרכה, ובשמן דלית ליה עילויא אחרינא דרך בני אדם לאכלו (ע״י אניגרון), משא״כ קמח דאית ליה עילויא אחרינא בפת אין דרך בני אדם לאכול קמח וע״כ ברכתו שהכל.
ועיין ברש״י (ד״ה הכא אית ליה עילויא) וז״ל הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ״ל, וצ״ע בכוונת רש״י, דממה שכתב ״ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא״ משמע קצת דסובר דחל ביין ושמן חלות שם פרי בפנ״ע דעיקר הנטיעה לשם היין ושמן, ולפי״ז מבואר דס״ל כשיטת הרמב״ן דחל ביין ושמן חלות שם פרי בפנ״ע דאית להון צורת פרי. אמנם ממש״כ ״אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו״, משמע דברכה מסוימת תלויה בדרך אכילה, וקמח דלא הגיע לדרך אכילתו מפני דאין דרך בני אדם לאוכלו, וע״כ ברכתו שהכל וכדביארנו בשיטת שאר הראשונים, וצ״ע.
והנה עיין בגמ׳ (דף לט.) ״מיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא״ ופרש״י שם (ד״ה מיא דסלקא) ז״ל תבשיל של תרדין כסלקא לענין ברכה עכ״ל, ומבואר דלא בעינן צורת פרי לברכה המסוימת דבורא פרי האדמה, דאף אי נימא דמיא דסלקא חשוב פרי מפני שטעם הפרי הוי במים, מ״מ אין לה צורת פרי, ואפ״ה מברכין בורא פרי האדמה, ומוכח דברכה מסוימת דבורא פרי האדמה לא צריכא צורת פרי. ועוד יש להוכיח דברכת בורא פרי האדמה לא צריכא צורת פרי דאיתא במשנה (דף לה.) ״ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ״, ומשמע דאי לאו טעמא דפת חשיבא וקבעו לה ברכה לעצמה חל עליה ברכת בורא פרי האדמה אע״פ שאין לה צורת פרי, ומוכח דברכת בורא פרי האדמה לא בעי צורת פריב. ולפי״ז צ״ל דנחלקו ר׳ יהודה ור׳ נחמן אם דרך בני אדם לאכול קמח, וכן משמע קצת מהמשך הגמ׳ דמדמי לה קמחא דשערי להאוכל קרא חייא דמברך שהכל, ופשוט דאית לקרא חייא צורת פרי אלא דאין דרך לאכול קרא חייא, וכדאיתא בגמ׳ (דף לח:) ״כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא״, וע״כ אין מברכים עליו ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה אלא שהכל, וה״נ בקימחא דשערי מכיון דאין דרך בני אדם לאכול קמח מברכין שהכל. ומשמע דקימחא דחיטי אליבא דר״נ שוה לקימחא דשערי ולקרא חייא.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ה) וז״ל הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה ומקצת אמרו בורא פרי העץ וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע״י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ומברכין עליו שהכל עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם והגאונים נחלקו בגדר דין סוכר, דהרמב״ם ס״ל דסוכר נחשב כמשקה היוצא מן הפירות דהוי זיעא בעלמא וברכתו שהכל כדין דבש תמרים (שרק יין ושמן היוצאין מזיתים וענבים חשיבי פרי דמברכים עליהם ברכה מסוימת דבורא פרי העץ וכדפסק בפ״ח מהל׳ ברכות ה״ב). ובסברת הגאונים י״ל דס״ל דהא דמשקין היוצאין מזיתים וענבים דינם כפרי אינו דין מסוים בזיתים וענבים דוקא, אלא דמזיתים וענבים ילפינן דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית הפרי ונטעוהו לשם המשקה חל במשקה חלות שם פרי ודינו כעצם הפרי. ולפי״ז יין ושמן הן דוגמה למשקה שהוא התכלית של הפרי ודינו כפרי עצמו, ומשום כך חשיב סוכר כפרי עצמו. אמנם עדיין צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת שבין הגאונים האם מברכין על סוכר בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. ונראה דלכולי עלמא הקנים נחשבים כאילן אלא דנחלקו אי בעי צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, דלשיטת מקצת הגאונים לא בעינן צורת פרי, וע״כ מברכים על סוכר בורא פרי העץ. ואילו לשאר הגאונים בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, וע״כ אע״פ שמים היוצאין מקנים המתוקים חשובים כפרי עצמו, אמנם מכיון שאין להם צורת פרי אי אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, וע״כ מברכין עליהם ברכה כללית דבורא פרי האדמה. אמנם צ״ע לשיטת שאר הגאונים אמאי מברכין על שמן זית בורא פרי העץ, הרי אין לשמן צורת פרי. וצ״ל דס״ל כשיטת הרמב״ן (המובאת לעיל) דחל חלות שם פרי בפנ״ע על יין ושמן, וע״כ חל בהון חלות דין צורת פרי, וממילא מברכין עליהן בורא פרי העץ. ולפי הנ״ל מתבאר דיש חילוק בין ברכת בורא פרי העץ דבעי צורת פרי (לשיטת הגאונים דמברכים על סוכר בורא פרי האדמה) לברכת בורא פרי האדמה דלא בעי צורת פרי וכדמוכח מדין מיא דסלקא כסלקא (דף לט.)⁠ג.
תוס׳ ד״ה קימחא דחיטי. וז״ל נראה דלא מיירי בקמחא ממש דא״כ לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא״טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור עכ״ל. ולפום ריהטא נראה בביאור דבריהם דר״ל דאי אפשר לברך ברכת בורא פרי האדמה על קמח שנטחן דק דק דלית ליה צורת פרי, וע״כ פירשו דמיירי בקמח שלא נטחן כ״כ דאית ליה צורת פרי, וע״כ לר״י ברכתו בורא פרי האדמה. אלא דזה אינו נכון דהוכחנו מהגמ׳ (דף לט.) ״מיא דסלקא כסלקא״ דלא בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי האדמה. וע״כ י״ל דס״ל לתוס׳ דאין לומר דמיירי בקמח הנטחן דק דק (כדמשמע ברש״י) משום דלכולי עלמא אין דרך אכילה בכך ואין לברך על זה ברכה מסוימת, וע״כ פירשו דמיירי בקמח שלא נטחן לגמרי ופליגי אי דרך אכילתו בכך ומברכים עליו בורא פרי האדמה או אין דרך אכילתו בכך וברכתו שהכל.
גמ׳. וז״ל קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו ר׳ יהודה אמר בורא פרי האדמה פירא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות וכו׳ דקלא לא נטע אינשי אדעתא דקורא וכו׳ עכ״ל. עיין ברש״י (ד״ה קורא) וז״ל רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ושנה שניה מתקשה ונעשה עץ עכ״ל, ובפשטות מבואר דר״י ושמואל נחלקו אי אית ליה לקורא חלות שם פרי, דלר״י פירא הוי וברכתו בורא פרי האדמה, ואילו שמואל סובר דהואיל וסופו להקשות לא חשיב פרי אלא דינו כגוף העץ וע״כ מברכים עליו שהכל.
אמנם נראה דהרמב״ם מפרש את יסוד המחלוקת באופן אחר, דהנה עיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ו) וז״ל הקור והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן מברך עליו בתחילה שהכל. קפרס של צלף מברכין עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי והאביונות של צלף הן הפרי שהן כצורת תמרים דקין קטנים מברך עליהם בורא פרי העץ עכ״ל. והנה בגמ׳ מבואר דלר״ע אין מתעשר בצלף אלא האביונות בלבד, ומוכח דאין לקפריסין חלות שם פרי. ומבואר לפי״ז דהרמב״ם ס״ל דחל ברכת בורא פרי האדמה אף בדבר שאין לו חלות שם פרי, דמברכין על קפרס של צלף בורא פרי האדמה אף שאינו פרי, (ומש״כ הרמב״ם ״מפני שאינו פרי״ היינו דלא הוי פרי כלל). ומבואר לפי״ז דיש חילוק ביסוד דין ברכת בורא פרי העץ לבין ברכת בורא פרי האדמה, דברכת בורא פרי העץ חלה רק על חלות שם פרי העץ, משא״כ ברכת בורא פרי האדמה דחלה על כל אוכל הצומח מן האדמה. והראיה דלא בעינן חלות שם פרי לברכת בורא פרי האדמה ממה שמברכין בורא פרי האדמה על העלין של צלף ואע״פ שאין להם שם פרי דלכולי עלמא אינם מתעשרין. ולפי המבואר דברכת בורא פרי האדמה אינה תלויה בשם פרי אלא בחלות שם אוכל הצומח מן האדמה צ״ל דר״י ושמואל נחלקו אי אית לקורא חלות שם אוכל.
והנה עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ טומאת אוכלין ה״י) וז״ל הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מתטמא טומאת אוכלין עכ״ל, ומבואר דס״ל דקור אינו אוכל אלא הוי כעץ בעלמא וע״כ אינו מתטמא טומאת אוכלין. ובזה מבוארת סברת שמואל בסוגיין דכיון דאין לקורא חלות שם אוכל אי אפשר לברך עליו בורא פרי האדמה וברכתו שהכל נהיה בדברו, דשהכל תלויה בראוי לאכילה בלבד. אלא דצ״ב לפי״ז דמהי סברת ר׳ יהודה דמברכים על קורא בורא פרי האדמה. ועיין בגמ׳ עירובין (כח:) ״ר׳ יהודה אמר בורא פרי האדמה אוכלא הוא״, אמנם צ״ע בסברת ר״י דהרי להדיא איתא במשנה (עוקצין פ״ג מ״ז) דקור הוא כעץ לכל דבר דאינו מתטמא טומאת אוכלין, ומ״ש דין ברכה מטומאה. ונראה דר״י סובר דכיון שקור עומד לאכילה ע״י שליקה וטיגון, חשיב אוכל לגבי ברכה ומברכין עליו בורא פרי האדמה. אמנם לגבי טומאת אוכלין קור אינו מקבל טומאת אוכלים כל זמן שלא שלקי, דלענין קבלת טומאה בעינן שיהא עומד לאכילה בשעת קבלת הטומאה. אמנם צ״ב מאי שנא קורא דמברכין עליו בורא פרי האדמה לר׳ יהודה אף כשאוכלו חי מסלקא וכרבא וקרא שדרכן לאכול מבושלין ואם אכלן חי מברך שהכל (כדאיתא בגמ׳ להלן דף לח:). ונראה דקורא ראוי לאכילה כשהוא חי אלא שאינו עומד לאכילה. משא״כ בסלקא וכרבא וקרא י״ל דכשהן חיין אינן ראויין לגמרי לאכילה, וצריכים שליקה כדי להכשירן לאכילה כדרך אכילתן, וע״כ כשהן חיין מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו.
גמ׳. וז״ל ונימא הלכה כר״ע אי אמר הלכה כר״ע הוה אמינא אפילו בארץ קמ״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל וכו׳ ונימא הלכה כר״ע בחו״ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל אי אמר הכי הוה אמינא הנ״מ גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא אימא בחו״ל נמי נגזור קמ״ל עכ״ל. יש להסתפק בגדר הך הילכתא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל אם יסודו משום דלגבי מצוות התלויות בארץ שנוהגות בחו״ל מדרבנן, הרבנן הקילו לנהוג בחו״ל כשיטת המיקל בא״י, או דילמא דהטעם דהלכה כדברי המיקל בחו״ל הוא משום דין ספק ערלה דקיי״ל שמותר בחו״ל (קידושין לט א). והנה אע״פ דבעלמא מחלוקת תנאים אינו נחשב ע״פ דין כספק לאחר שפסקינן להלכה כחד מ״ד, יתכן דלגבי ערלה מחלוקת תנאים אכן נחשבת כספק ואע״פ דקיי״ל כחד מ״ד, וע״כ קיימא לן בחו״ל כשיטת ר״ע דהאביונות בלבד אסורין משום ערלה, דהנידון אי חל איסור ערלה על הקפריסין הוי חלות ספק ע״פ דין, וספק ערלה מותרת בחו״ל. ועיין ברש״י (ד״ה דכל המיקל) וז״ל בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ דכיון דאינה מה״ת הלך אחר המיקל עכ״ל, ומשמע דלמ״ד ערלת חו״ל הלכה למשה מסיני אין לומר דהלכה כר״ע בחו״ל, ומבואר דרש״י מפרש דיסוד ההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל משום דרבנן תיקנו להקל במצוות התלויות בארץ שנוהגות בחו״ל מדרבנן. וכן משמע מסוגיין דס״ד דרק במעשר אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל, ומבואר דדין כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל חל בכל מצות התלויות בארץ שנוהגות בחו״ל מדרבנן.
אמנם עיין בתוס׳ (לעיל דף לה. ד״ה ולמאן) וז״ל ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בחו״ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל עכ״ל, והנה קיי״ל כמ״ד דערלת חו״ל אסורה מה״ת מהלכה למשה מסיני, ולגבי איסור רבעי בחו״ל נחלקו הרמב״ם ותוס׳ (עיין רמב״ם פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ ט״ו) דלשיטת הרמב״ם אין נטע רבעי נוהג בחו״ל בכלל. מאידך תוס׳ ומקצת הגאונים המובאים שם ברמב״ם סברי דכרם רבעי נוהג בחו״ל, וביאר מרן הגר״ח זצ״ל (עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ״י מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ ט״ו) דפליגי ביסוד גדר הלכה למשה מסיני דערלת חו״ל אסורה, דלשיטת הרמב״ם ההלכה למשה מסיני חידשה חלות שם איסור חדש דערלת חו״ל שאינו בכלל איסור ערלה הכתובה בתורה, ולפיכך פסק שאין נטע רבעי נוהג בחו״ל, דנטע רבעי הוקש לאיסור ערלה הכתובה בתורה ואילו ערלת חו״ל אינה בכלל איסור ערלה הכתובה בתורה. משא״כ לשיטת התוס׳ ההלכה למשה מסיני באה לגלות דערלת חו״ל נכללת באיסור ערלה הכתובה בתורה ולפיכך ס״ל דנטע רבעי נוהג בחו״ל כיון דרבעי הוקש לערלה. והגר״ח זצ״ל הוסיף שנחלקו אם הפסוק ״וכי תבאו אל הארץ״ ממעט ערלת חו״ל שאינה בכלל איסור הערלה האמורה בפרשה בתורה או שמגלה שהמצוה תלויה בזמן ביאה ולא שנתמעטה ערלת חו״ל ונוהגת בחו״ל כדין ערלת א״י עכת״ד. ומבואר לפי״ז דלשיטת התוס׳ נטע רבעי אסור בחו״ל מה״ת דנטע רבעי הוקש לערלה הכתובה בפרשה, וערלת חו״ל בכלל איסור ערלה הכתובה בתורה. ויש לדקדק שאע״פ שאיסור רבעי בחו״ל מה״ת נקטו התוס׳ דבחו״ל נוהג רק איסור כרם רבעי משום דקיי״ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל. ומוכח מדבריהם דאין גדר ההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל משום דבאיסור דרבנן תיקנו כפי המיקל (וכדמבואר ברש״י ד״ה דכל המיקל). דהתוס׳ סוברים דההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל חלה מדין ספק ערלה בחו״ל מותרת מהלל״מ. ולכן אין איסור ערלה בקפריסין חל בחו״ל משום שהמחלוקת דר״ע ור״א נחשבת על פי דין לספק ערלה, וספק ערלה מותרת בחו״ל. והוא הדין ס״ל לתוס׳ דהמחלוקת אי נאסר נטע רבעי או כרם רבעי הוי על פי דין ספק נטע רבעי שמותר בחו״ל מדין ספק ערלה בחו״ל לקולא. אלא דלפי״ז יש להקשות על הס״ד בגמ׳ דההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל חל במעשר, והרי דין מעשר בחו״ל לא שייך לאיסור ערלה, ואם ההלכה דכל המיקל מיוסד בדין דבחו״ל ספק ערלה מותרת אמאי נימא הכי לגבי מעשרד.
והנה לכאורה יש נפקא מינה בין שיטת רש״י לתוס׳ בגדר דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל, אם אמרינן הלכה בכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל אף בתרתי דסתרי, דלשיטת רש״י דיסוד הדין דכל המיקל הוא קולא דרבנן דכשיש מחלוקת בא״י אזי בחו״ל חל דין הכרעה מדרבנן לקולא, י״ל דאי אפשר להקל בתרתי דסתרי, דאי אפשר להכריע הספק לקולא בתרי גוונא דסתרי אהדדי. משא״כ לסברת התוס׳ דחל חלות שם ספק בפנ״ע דספק ערלה, והלכה למשה מסיני הוא דספק ערלה מותר בחו״ל, י״ל דאף בתרי גוונא דסתרי אהדדי נמי אמרינן דמותר, משום דהיסוד הוא שאם איכא ספק ערלה בחו״ל חל דין דספק ערלה מותרת. והוי דין לנהוג לקולא במקום ספק, ואינו חלות דין הכרעה לומר דבחו״ל ספק ערלה ודאי לא הוי ערלה, אלא דחלות שם ספק ערלה מותרת. ודומה לדין ספק ממזר שמותר מה״ת ואף בתרתי דסתרי, וכדהוכיח הגר״מ זצ״ל ממה שפסק הרמב״ם (פט״ו מהל׳ איסורי ביאה ה״ב) דפצוע דכא מותר בספק ממזרת, אע״פ שפצוע דכא אסור בממזרת ואסור אף בישראל, וספק ממזרת לפצוע דכא לכאורה אסורה ממ״נ. ומוכח דחל חלות שם ספק ממזר שמותר מה״ת מדין מיוחד בפ״ע, דהוי ״קהל ספק״ ומותר אף בתרתי דסתרי, והוי דין ניהוג לקולא, וע״כ מותר אף בתרתי דסתריה.
והנה קיי״ל דספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכדפסק הרמב״ם (פי״ט מהל׳ אבות הטומאות ה״ב) וז״ל שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהן בפני עצמו שהוא טהור באו שניהם כאחת או שבא האחד ושאל על חבירו ואמר שנים היינו ובשני שבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות עכ״ל. ומקורו מסוגיית הגמ׳ בפסחים (דף י.) ״בבת אחת דברי הכל טמאין לא נחלקו אלא בבא להישאל עליו ועל חבירו ר׳ יוסי מדמי לה לבת אחת ור׳ יהודה מדמי לזה אחר זה״. ומבואר דלשיטת הרמב״ם יסוד הדין דספק טומאה ברה״ר טהור הוא מדין הכרעה, וע״כ כשבאו שניהם כאחת או שאחד שאל על שניהם טמאים, דאי אפשר להכריע לקולא לשניהם, דהוי תרתי דסתרי דבודאי אחד מהן נטמא. אמנם יעויין בתוס׳ (פסחים דף י. ד״ה בבת אחת דברי הכל טמאים) וז״ל נראה דהיינו מדרבנן דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים עכ״ל. וצריך ביאור בסברת התוס׳ אמאי ס״ל דמדאורייתא אף בבת אחת טהורים והרי הוי תרתי דסתרי. ומבואר מזה דתוס׳ ס״ל דגדר הדין דספק טומאה בר״ה טהור הויא דין ניהוג לקולא במקום ספק, ואם חל חלות שם ספק טומאה ברה״ר הדין הוא לנהוג לקולא וטהור אף בתרתי דסתרי. וה״ה י״ל בדין ספק ערלה בחו״ל.
ואף בדין ספק ספיקא לקולא יל״ע האם הוא חל מדין הכרעה או מדין ניהוג. ויש לתלות בחקירה זו גם את השאלה אי אמרינן ספק ספיקא לקולא בגוונא דאיכא תרתי דסתרי (עיין בתוס׳ נדה דף כז. ד״ה חומר ובחידושי המהרש״ל שם). דלשיטת התוס׳ אין אומרים ספק ספיקא לקולא בתרתי דסתרי משום דיסוד הדין דס״ס לקולא הוי חלות דין הכרעה, ואי אפשר להכריע לקולא בתרתי דסתרי, דממה נפשך יש כאן איסור. ומאידך המהרש״ל שהקשה שם על תוס׳ וס״ל ספק ספיקא לקולא אף בציור דתרתי דסתרי סובר דדין ספק ספיקא לקולא אינו דין הכרעה לקולא אלא דין ניהוג לקולא, ומשו״ה חל אף בתרתי דסתרי.
ולפי״ז נמי ניתן לבאר את מחלוקת הראשונים אי אמרינן ספק ספיקא לקולא בדבר שיש לו מתירין, דאיתא בגמ׳ (ביצה דף ג:) ״וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וכו׳ אי אמרת בשלמא ספק יו״ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל״. ועיין בתוס׳ (שם ד״ה ואחרות) דכשנתערב האיסור עצמו באלף לא בטיל דהוי חד ספיקא אמנם בספק איסור שנתערב באחרות מותר דהוי ספק ספיקא, ומבואר דתוס׳ סברי דאמרינן ספק ספיקא לקולא אף בדבר שיש לו מתירין. אמנם שיטת המרדכי (ע״ז סי׳ תתמ״א) היא דספק ביצה שנולדה ביו״ט שנתערבה באחרות אסורה, דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספק ספיקא להקל, (ועיין בשו״ע יו״ד סי׳ ק״ב סע׳ א׳ ובביאור הגר״א סק״ג). ונראה דלשיטת המרדכי חל דין הכרעה בספק ספיקא לקולא, וע״כ בדבר יש לו מתירין ליכא דין ספק ספיקא לקולא, דבדבר שיש לו מתירין אמרינן דעד שנכריע להיתר נמתין עד שיהא מותר בודאי. ונראה בביאור שיטת התוס׳ (ביצה ג ב) דאף בדבר שיש לו מתירין חל דין ספק ספיקא להקל, דסברי דיסוד דין ספק ספיקא לקולא הוי דין ניהוג לקולא, וחל אף בדבר שיש לו מתירין. והטעם בזה הוא דאע״פ דקיי״ל דספק דאורייתא לחומרא בספק ספיקא חל דין לנהוג לקולא מה״ת, דספק ספיקא לא חשיב מה״ת לספק כלל, ולפיכך ספק ספיקא מותר אף בדבר שיש לו מתירין. וה״ה י״ל בדין ספק ערלה בחו״ל.
גמ׳. וז״ל ותנן ספק ערלה בא״י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט עכ״ל. מבואר להדיא בגמ׳ דשאני דין ספק ערלה מדין ספק דכל התורה כולה, דבכהת״כ ספק היכול להתברר לא נחשב ע״פ דין לספק, משא״כ בערלה ספק היכול להתברר הוי ספק, דהרי יכול להתברר אם לוקח מן הזקנות או מן הנטיעות ואעפ״כ אמרינן דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו, ומוכח דחל חלות שם בפנ״ע של ספק ערלה. ולפיכך י״ל דדין ערלה בקפריסין דתלוי במחלוקת תנאים נחשב ע״פ דין לספק ערלה דהוי חלות שם ספק בפנ״ע ולא דמי לחלות שם ספק דכהת״כ, דבכל התורה בדבר שיש בו מחלוקת ונפסק כצד אחד תו לא נחשב לספק. ויש לדקדק בגמ׳ דלגבי סוריא אמרינן דספק ערלה מותר ואילו בחו״ל אמרינן ד״יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט״, ומשמע דבסוריא לא אמרינן דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, דמכיון דהוי ספק היכול להתברר לא נחשב לספק ערלה ורק ספק ערלה שאינו יכול להתברר הוי ספק ערלה שמותר בסוריא. וצ״ע מאי שנא סוריא משאר חו״ל דלא נאמר בה דין דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ונראה דודאי ערלה נוהג בסוריא מתרי טעמי, א) מדין ערלת חו״ל מהלכה למשה מסיני כשאר חו״ל, ב) מדרבנן חל בסוריא דין ערלת א״י כמו שנתחייבה סוריא בתרומות ומעשרות מדרבנן (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ תרומות ה״ד).
ולפי״ז נראה דבספק שאינו יכול להתברר חל בסוריא דין ספק ערלה ומותר מתרי טעמי, א) מצד חלות דין ערלת חו״ל שבסוריא הוי ספק ערלת חו״ל שמותרת מהלכה למשה מסיני, ב) משום חלות דין ערלת א״י שנוהג בסוריא מדרבנן, היכא דהוי ספק הוי ספק דרבנן לקולא. אמנם כל זה נכון בגוונא דהוי ספק שאינו יכול להתברר, משא״כ בגוונא דהוי ספק היכול להתברר, דאע״פ שמצד איסור ערלת חו״ל חשיב לספק, דחל חלות שם ספק בפנ״ע דערלת חו״ל, מ״מ מפאת חיוב ערלה בסוריא מדרבנן מדין ערלת א״י ספק שיכול להתברר לא נחשב ע״פ דין לספק, וכדמבואר להדיא ברשב״א (מס׳ נדה דף נו: ד״ה ואסיקנא) בשם הראב״ד, וז״ל אבל הראב״ד ז״ל כתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי הלכך בדקינן לכתם, ונראה מדבריו שאם אינו יודע לעמוד אעיקר הענין כגון שאינו בקי במגליד ומקדיר טמאה דאם הוא אינו בקי אין זה ספק בדרבנן אלא ספק הבא לו ממיעוט ידיעתו עכ״ל. ומבואר דאע״פ דבספק כתם תלינן לקולא משום דכתמים דרבנן אך היכא דהוי ספק שיכול להתברר ואינו אלא ספק בידיעתו לא נחשב ע״פ דין לספק. ומבואר דאף במילי דרבנן אמרינן דספק שיכול להתברר לא הוי ספק. ומשום כך בסוריא אינו חל דין דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו, דחל בסוריא דין ערלת א״י מדרבנן, וספק שיכול להתברר לא נחשב לספק ואין כאן דין ספק דרבנן לקולא. ולפי״ז מדוקדק לשון הגמ׳ דבסוריא ספק ערלה מותר כלומר ספק שאינו יכול להתברר. ובחו״ל יורד ולוקט, דרק בערלת חו״ל קיי״ל דחל חלות שם ספק בפנ״ע ואף ספק היכול להתברר חשיב ספק ומותר.
א. ועיין בחידושי הרמב״ן למס׳ ב״מ דף פח: ד״ה ה״ג וכו׳.
ב. ואולי יתכן לתרץ דיש ב׳ דינים: א) צורת פרי ב) שם פרי, וכשיש צורת פרי מברכין עליו בפה״א ובפה״ע מכל מקום. ואילו כשחסרה צורת פרי אלא דיש שם פרי הברכה תלויה בחשיבות המאכל, שאם בנטיעתו התכוון לאכלו כך מלכתחילה אזי מברכין הברכה המסוימת. ויתכן דמשו״ה על מיא דסילקא מברך בפה״א דלכך נתכוונו לכתחילה בנטיעת הסילקא לאכלו כך במבושל ובמי סילקא. משא״כ בקמח דחיטי דאית ליה עלויא אחרינא בפת כלומר דלא נטעו החיטין מלכתחילה לאכלן קמח אלא לאכלן פת, ומדחסרה חשיבות לא מברכין על קמח בפה״א אלא שהכל.
ג. והעיר רבינו זצ״ל דמדברי הרמב״ם פ״ח מהל׳ ברכות ה״ד ״תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהם תחילה בורא פרי העץ״, משמע דלדעת הרמב״ם ברכת בורא פרי העץ לא בעי צורת פרי, דמיירי שמיעכן ועשאן עיסה ולכאורה תו ליכא עלייהו צורת פרי. אמנם עיין ברש״י (לח א ד״ה טרימא) שפירש דטרימא הוא ״כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק״, ומשמע דס״ל דבכדי לברך בורא פרי העץ בעינן שצורת הפרי תהיה ניכרת.
ד. ופעם אמר רבינו זצ״ל דאולי י״ל דההלכה דספק ערלת חו״ל מותרת חלה בכל המצוות התלויות בארץ ולא רק בערלה, ומשו״ה במצוות התלויות בארץ הנוהגות בחו״ל מדרבנן נמי חלה אותה ההלכה להקל. ונפקא מינה גם לספק חדש בחו״ל, שלרוב הראשונים מצות חדש נוהגת בחו״ל מדאורייתא. ומפני שמעיקר חלות דינה הו״ל מצוה התלויה בארץ אלא שנוהגת נמי בחו״ל, יתכן שההלכה להקל חלה נמי בה, ולפיכך ספק חדש בחו״ל לקולא אפילו בספקות דאורייתא. ומנהג ישראל בכל תפוצות הגולה להקל בספק חדש בחו״ל אפילו בספקות שאפשר לבררן כמו דמקילין בספק ערלה ואע״פ שעיקר חיוב המצוה מדאורייתא. ואולי י״ל דהוי משום דההלכה למשה מסיני הנאמרת בספק ערלת חו״ל לקולא חלה אף בחדש בחו״ל משום דבעצם הויא מצוה התלויה בארץ כערלה, וצ״ע.
ה. ועיין בשב שמעתתא ש״א פ״א וברשימות שיעורים למס׳ יבמות בענין ספק ממזר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן הוא, מדוע פסק רב כן בענין ערלה, ונימא [ויאמר] בפשטות: ״הלכה כר׳ עקיבא״, ומתוך זה ניתן להסיק כן הלכה למעשה אף לגבי ערלה! ומשיבים: אי אמר [אילו היה רב אומר] ״הלכה כר׳ עקיבא״ הוה אמינא [הייתי אומר] כי אפילו בארץ ישראל הלכה כמותו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] בנוסח זה, שכלל הוא בדיני ערלה שכל המיקל בארץהלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץלא, אין הלכה כמותו.
The Gemara asks: If this is the case, why did Rav issue what seemed to be an independent ruling regarding orla? He should have simply said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, from which we could have drawn a practical halakhic conclusion regarding orla as well. The Gemara responds: Had Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, I would have said that the halakha is in accordance with his opinion even in Eretz Yisrael. Therefore, he teaches us by stating the entire halakha, that there is a principle: Anyone who is lenient in a dispute with regard to the halakhot of orla in Eretz Yisrael, the halakha is in accordance with his opinion outside of Eretz Yisrael, but not in Eretz Yisrael.
רי״ףרש״יתוספות רא״שפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְנֵימָא: ״הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ״, דְּכׇל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בח״לבְּחוּצָה לָאָרֶץ. אִי אָמַר הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא הנ״מהָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי מַעְשַׂר אִילָן, דְּבָאָרֶץ גּוּפָא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל גַּבֵּי עׇרְלָה, דְּבָאָרֶץ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵימָא בח״לבְּחוּצָה לָאָרֶץ נָמֵי נִגְזוֹר, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara questions this: If so, then let Rav say: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva outside of Eretz Yisrael as anyone who is lenient in a dispute with regard to the halakhot of orla in Eretz Yisrael, the halakha is in accordance with his opinion outside of Eretz Yisrael. The Gemara answers: Had he said that, I would have said: That only applies with regard to the tithing of trees, which even in Eretz Yisrael itself is an obligation by rabbinic law; but with regard to orla, which is prohibited in Eretz Yisrael by Torah law, say that we should issue a decree prohibiting orla even outside of Eretz Yisrael. Therefore, he teaches us that even with regard to orla, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי מעשר (ירק) [אילן] דבארץ גופיה מדרבנן. שנינו במסכת ראש השנה בפ׳ א׳ באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטים וליובלו׳ לנטיעה ולירקות ובברייתא (שם דף יב) לירקות ולמעשרות ואמרינן לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאורייתא וליתני דאורייתא ברישא איידי דחביבה ליה אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן וכל שכן דאורייתא ובמסכת יומא בפרק יום הכפורים (יומא דף פג) איתא נמי גוזזין כרישין ואוכל ואינו צריך לעשר והני מילי ירק דרבנן ובתחיל׳ מסכת מעשרות דבני מערבא אמרי ירקות מנין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירק מדבריהן לפי שהכתוב לא זכר אלא זרע הארץ ופרי העץ כדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ אבל ירק מדרבנן הוא כדפרשי׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גבי מעשר – דהא דר״ע לגבי מעשר איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר.
הוה אמינא [הנ״מ] גבי מעשר [אילן] דבארץ גופיה דרבנן – הכא משמע דאפילו מעשר צלף דהוי בארץ דרבנן נוהג בחו״ל וכן משמע בסוף פ״ק דביצה (דף י״ב ע״ב) גבי מעשר ירק דקאמר אושפזיכניה דרבה בר [חנן] הוה ליה אסורייתא דחרדלא דלא מעשרי, והקשה ר״ת מפ״ק דחולין [דף ו׳ ע״ב גבי] ר׳ מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר׳ בית שאן על ידו ואמרינן בעבודת כוכבים [נ״ח:] בפרק ר׳ ישמעאל ריש לקיש איקלע לבצרה חזינהו דהוי אכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו אתא לקמיה דר׳ יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ותירץ דבחולין (ובפ״ק) [ובפרק ר׳ ישמעאל בעבודת כוכבים דף נ״ח] איירי בדמאי כדתנן במס׳ דמאי [פ״א מ״ג] מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי. וי״מ דהא דאמרינן דחו״ל פטור מן המעשר היינו שאינו נוהג בה חומרי ארץ ישראל כדאמרי׳ [בביצה דף ט׳] תרומת חו״ל אוכל והולך ואח״כ מפריש ולענין ביטול ברוב וכמה קולי דמיקל בתרומת חו״ל בבכורות (פ״ק) [פרק עד כמה] (בכורות כ״ז ע״א) ולענין [זה] התיר ר׳ בית שאן, עי״ל דההוא דחולין ועבודת כוכבים מיירי במינין שאין רגילין לבא מא״י לחו״ל דבהנהו לא גזור אבל במינין הרגילין לבא מא״י לחו״ל גזרו בהו רבנן אפילו באותן הגדלין בחו״ל, ומה שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות בזמן הזה דנראה דלעולם לא חייבו תרומות ומעשרות אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל כגון. עמון ומואב ומצרים ובבל פן יבא להקל בפירות ארץ ישראל, וכן מצינו לענין חלה שחלקו בין מקומות הסמוכין לארץ ישראל ובין הרחוקים לענין דין שתי חלות, אבל אנו שאנו רחוקים לא נתחייבנו מעולם. בירושלמי קאמר רבותינו [שבגולה] (שבארץ ישראל) היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום מאן אינון רובין תרגמני׳:
ה״א ה״מ לענין מעשר דבארץ גופה דרבנן – פירוש דכל שאר מינין לבר מדגן תירוש ויצהר חיוב דידהו מדרבנן. ואע״ג דבספרי מרבינן להו אסמכתא בעלמא הוא אבל גבי ערלה דבארץ גופה דאורייתא אימא בחוצה לארץ נמי הלכה למשה מסיני הוא אלא דאקיל בה רחמנא דשרא ספיקא וקים להו לרבנן בה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפי׳ בפלוגתא דיחיד בהדי רבים אשכחן להאי דינא למפסק כיחידאה דמיקל, וההיא דאמרינן בקדושין רב נחמן ורב ענן דאזלי באורחא חזו ההוא גברא דזרע חטי ביני גופני ואמר ליה רב ענן ניתי מר נשמתיה אמר ליה לא צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קיי״ל כר׳ יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינים לבד מכרם דהיינו החרצן וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב ואם איתא דבכל דוכתא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל אמאי הוצרך לומר הא קיי״ל כר׳ יאשיה לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל דהא אשכחן תנא דאומ׳ דאפי׳ במין אחד הוי כלאי׳ והלכה כדברי המיקל שאומר דאין כלאים אלא בשני מינים והאי עובדא בח״ל הואי. יש לומר דקושטא דמילתא אמר ליה דאפי׳ בארץ גופה קיי״ל כר׳ יאשיה. ומאי דאמרינן הכא דמעשר נוהג בח״ל ובכמה מקומות בתלמוד מוכח דאין מעשר נוהג בח״ל יש לומר דמקומות מקומות יש ולא אמרו אלא במקומות הסמוכין לארץ אבל בשאר חוצה לארץ לא.
הוה אמינא הני מילי לענין מעשר דבארץ גופה דרבנן – פירוש דכל שאר מינין לבר מדגן תירוש ויצהר חיוב דידהו מדרבנן. ואף על גב דבספרי מרבינן להו אסמכתא בעלמא הוא. אבל גבי ערלה דבארץ גופה דאורייתא אימא בחוצה לארץ נמי [דהא] הלכה למשה מסיני הוא אלא דאקיל בה רחמנא דשרא ספיקא וקים להו לרבנן בה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ואפילו בפלוגתא דיחיד בהדי רבים אשכחן להאי דינא למפסק כיחידאה דמיקל. וההיא דאמרינן בקדושין רב נחמן ורב ענן דאזלי באורחא חזו ההוא גברא דזרע חטי ביני גופני ואמר ליה רב ענן ניתי מר נשמתיה. אמר ליה לא צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קיימא לן כר׳ יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינים לבד מכרם דהיינו החרצן וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב. ואם איתא דבכל דוכתא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אמאי הוצרך לומר הא קיימא לן כר׳ יאשיה לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. דהא אשכחן תנא דאומר דאפילו במין אחד הוי כלאים והלכה כדברי המיקל שאומר דאין כלאים אלא בשני מינים והאי עובדא בחוצה לארץ הואי. יש לומר דקושטא דמילתא אמר ליה דאפילו בארץ גופה קיימא לן כר׳ יאשיה. ומאי דאמרינן הכא דמעשר נוהג בחוצה לארץ ובכמה מקומות בתלמוד מוכח דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ. יש לומר דמקומות מקומות יש ולא אמרו אלא במקומות הסמוכין לארץ אבל בשאר חוצה לארץ לא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: אם כן ונימא [ויאמר] רב בפשטות: ״הלכה כר׳ עקיבא בחוצה לארץ״, שכל המיקל בארץהלכה כמותו בחוצה לארץ ומשיבים: אי אמר הכי, הוה אמינא [אם היה אומר כך, הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא גבי [אצל, ביחס] למעשר אילן, שאפילו בארץ גופא [עצמה] אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], אבל גבי [אצל, ביחס] לערלה, שבארץ היא אסורה מדאורייתא [מן התורה] אימא הייתי אומר] כי בחוצה לארץ נמי [גם כן] נגזור ונאסור את הפירות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בערלה הלכה כר׳ עקיבא.
The Gemara questions this: If so, then let Rav say: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva outside of Eretz Yisrael as anyone who is lenient in a dispute with regard to the halakhot of orla in Eretz Yisrael, the halakha is in accordance with his opinion outside of Eretz Yisrael. The Gemara answers: Had he said that, I would have said: That only applies with regard to the tithing of trees, which even in Eretz Yisrael itself is an obligation by rabbinic law; but with regard to orla, which is prohibited in Eretz Yisrael by Torah law, say that we should issue a decree prohibiting orla even outside of Eretz Yisrael. Therefore, he teaches us that even with regard to orla, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּקָא זָרֵיק אֲבִיּוֹנוֹת וְקָאָכֵיל קַפְרֵיסִין. א״לאֲמַר לֵיהּ: מַאי דַעְתָּךְ, כר׳כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּמֵיקֵל? וְלֶעֱבֵיד מָר כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי דִּמְקִילִּי טְפֵי! דִּתְנַן: צָלָף, ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וב״הוּבֵית הַלֵּל אוֹמְרִים: מאֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁחַיָּיב בְּעׇרְלָה.

On this topic, the Gemara relates: Ravina found Mar bar Rav Ashi throwing away the berries and eating the buds of an orla caper-bush. Ravina said to Mar bar Rav Ashi: What is your opinion, that you are eating the buds? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who is lenient, then you should act in accordance with the opinion of Beit Shammai, who are even more lenient. As we learned in a mishna with regard to the laws of forbidden mixtures of diverse kinds that Beit Shammai say: A caper-bush is considered a diverse kind in the vineyard, as it is included in the prohibition against planting vegetables in a vineyard. Beit Hillel say: A caper-bush is not considered a diverse kind in a vineyard. Nevertheless, these and those, Beit Shammai and Beit Hillel, agree that the caper-bush is obligated in the prohibition of orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלאים בכרם – קסבר מין ירק הוא.
החושש בגרונו בשבת לא יגרגר את גרונו בשמן שזו רפואה היא וגזרו עליו לשחיקת סמנין אבל נותן שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע ומ״מ לא יגרגר:
פירות האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו אין כתישתן מפקעת ברכתן מהם אף על משקה היוצא מהן אבל חטים ושעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות שהוא חי וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין וכן הדלעת שאין דרך לאכלה חיה מברך על קמח של חטים ושל שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל שמאחר שאין דרך לאכלן הופקעה ברכתן מהן וחזרו לשהכל וכן על כסיסת חטים וכן על הדלעת חיה אבל כסיסת שעורים אינו מברך כלום שכסיסת השעורים אינו אלא מזיק בעלמא מה שאין כן בכסיסת חיטים שיש בו הנאה קצת ואינו מזיק לעצמו שהרי בענין תרומה אמרו באחרון של יומא שהכוסס את החטים משלם קרן וחומש והכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו:
ממה שכתבנו למדת שהשמועה מתפרשת בקמח חי ושהלכה כרב נחמן ולגדולי המפרשים שטה אחרת בזו והוא שהם מפרשים שמועה זו בקמח חרוך ופוסקים כרב יהודה ופסק הדברים לדבריהם הוא שהקמח של חטים חרוכים ב״פ האדמה ושאינן חרוכים קמחן בשהכל קמח של שעורים חרוכים בשהכל ושאינן חרוכים קמחן בלא כלום וכן חטים עצמן שהוא כוססן אם חרוכים ב״פ האדמה ושאינן חרוכים בשהכל ושעורי׳ עצמן חרוכים בשהכל שאין חרוכים בלא כלום ונראין הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ולענין ברכה אחרונה מיהא אף בקמח חרוך ואף לדעת האומ׳ בו שמברך ב״פ האדמה כתבו בתוספות שאין מברכין בו מעין ג׳ ואע״פ שאם לשה ואפאה מברך ג׳ בזו אינו מברך מעין ג׳ שכל חמשת המינים אין חשיבותן אלא משום מזון ודוקא כשהן נאכלים בדרך מזון כגון דייסא והדומה לה שמברכים עליו בתחלה בורא מיני מזונות אבל אלו שתחלתן אינה אלא בבפה״א אף סופה אינה אלא בבורא נפשות שאין ברכה מעין ג׳ אלא על ה׳ המינים הנאכלים בדרך מזון כגון תבשיל ועל ז׳ המינים אבל כל שברכתו בפה״א אין ברכתו אלא בבורא נפשות ומה שאמרו למטה כל שהוא מין דגן ולא אפאו מעין ג׳ פירושה בבישול עד שר״ג חלק בה לומר ג׳ הא כסיסה לא וכן אמרו הכוסס את החטה מברך בפה״א טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג׳ ברכות אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג׳ ואלו בכוסס לא וקצת רבני צרפת מצריכין בה מעין ג׳ ואין דבריהם נראים ומה שנתגלגל כאן במלח וזמית יתבאר למטה:
חריות הנעשות סביב הדקל סמוך לארץ ומתחדשים בה בכל שנה ובני אדם אוכלים אותם תוך שנתם ולזמן שנה הם מתקשין ואינן ראויים לאכילה הואיל וסופן להקשות ושאין אדם נותן לב בשעת נטיעת הדקל שיהא דעתו לאותן חריות כלל וכן שאינו גוף פרי אין מברכין עליהן אלא שהכל וכן הדין לדעתי בלולבי גפנים הנקראים בורו״ץ ומ״מ אם אכלן אחר שנתקשו אינו מברך כלום וכן הדין בעלין על דרך זה שאם דרך לאכלן ברכותן מברך עליהם שהכל ובנתקשו לא כלום אבל דבר שסופו להתקשות אלא שאדם נוטעו על מנת לאכלו רך כגון צנון וכגון עלין ותמרות ר״ל קפרס או צלף מברך עליו ב״פ האדמה וכן קצת אילנות שחריות שלהם או עלין שלהם ראויות לאכילה ברכותן ושהאדם נותן לב בשעת נטיעת האילן באכילתן או מצד חשיבות דברים אלו אצל בני אדם אם מצד גריעות האילן שאינו חשוב כל כך שיתיאשו מכל הדברים שבו מפני פריו מברך עליהם ב״פ האדמה אבל לא ב״פ העץ שאין מברכין ב״פ העץ אלא על מה שהוא בכלל פרי גמור ומ״מ קליפות הראויות לאכילה כשהן רכות כגון קליפות שקדים רכים וכיוצא בהן הנאכלים כשהן רכים כלן בכלל פרי הם ומברכין עליהם ב״פ העץ ואע״פ שסוף הקליפות להתקשות וכן גרעינים (דפרסיקי׳) [דאפרסקין] וכיוצא בהן הנאכלים כשהן רכים כלן בכלל פרי הן ומברך ב״פ העץ ויש חולקין בזו מטעם אחר והוא מפני שאין אכילתן חשובה כלום ופסקוה בשהכל וכן בבסר ומ״מ שקדים המרים שאינן ראויות אלא בקטנן מברך עליהן בקטנן ב״פ העץ ובגדולתן לא כלום ובבוסר מיהא אין דבריהם נראים אלא כדעת התוספות שכתבו שעד שאינו כפול הלבן מברכים עליו ב״פ האדמה דומיא דקפריסין ומשהוא כפול הלבן ב״פ העץ ושאר כל האילנות משעה שיוציאו אע״פ שהם קטנים מאד אלא שבג׳ אילנות שנתנו בהם שיעור בפרט שיעורם לברכה גם כן כאותו שיעור והם החירובין משישרשו והגפנים משיגרעו והזתים משינצו:
אילן אחד יש ששמו צלף או נצפ״א ובלע״ז קפרי״ס ויש בו ד׳ דברים וכלן ראויים לאכילה בעודו רך והן עלין וכעין תמרות דקות העשויות על העלין ושניהם נקראים שותא והפרי עצמו והוא הנקרא אביונה וכן הוא נקרא פרחא ובטניתא וקליפה שעל הפרי והוא הנקרא קפריס והיאך הוא דינן עלין ותמרות אין בהן משום ערלה ומברך עליהן ב״פ האדמה קפריסין אין בהם משום ערלה ואע״פ שערלה נוהגת בשומר לפרי כפרי עצמו אין זה שומר לפרי שלא נקרא שומר לפרי אלא כל קליפה שאם אתה מסירה מעל הפרי אין הפרי מתקיים כראוי אבל קפריס אין האביונה לוקה כלל בהסרת הקפריס והלכך אין בו משום ערלה ומאחר שאין בו משום ערלה אין זה בכלל פרי ואין מברכין עליו ב״פ העץ אלא ב״פ האדמה וגדולי המפרשים חולקים לומר שמברכין עליו ב״פ העץ מ״מ ואף הקפריס של ערלה לא הותר אצלם אלא בחוצה לארץ מפני שהיא ספק אבל בארץ ישראל אסורים וכן השקדים הרכים שקליפתן נאכלת והפרי שבתוכם אינו נגמר נראה שמברך ב״פ העץ אביונה עצמה יש בה משום ערלה ומברכים עליה ב״פ העץ וכן לענין מעשר אין הקפריסין חייבים במעשר וכל שכן עלין ותמרות ואינו מתעשר אלא אביונות בלבד ושמא תאמר עלין מיהא יתעשרו מדין ירק אינו כלום שמעשר ירק אינו אלא מדברי סופרים ולא גזרו אלא בירק הגדל על הארץ אבל שבאילנות לא גזרו:
מעשר פירות זה אינו אלא מדרבנן אפי׳ בארץ שלא נתחייב במעשר מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ואע״פ שרמזוה מהמקראות כמו שאמרו בספרי כל תבואת זרעך כל לרבות שאר פירות קראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבנו ברביעי של ע״ז אע״פ שגדולי המחברים כתבוה בשטה אחרת ואף בחו״ל נוהג מעשר פירות מדרבנן ואע״פ שהתבאר במקומות שאין דין מעשר פירות בחו״ל כלל כמו שאמרוה במסכ׳ ע״ז בבצרה ובראשון של חולין בבית שאן פרשוה חכמי צרפת דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג וגדולי המחברים מפרשים שבסביבות ארץ ישראל כגון שנער ומצרים וארם צובה ועמון ומואב נוהג אבל שאר המקומות שהם רחוקין אינו נוהג:
שם בגמרא מאי דעתך כר׳ עקיבא דמיקל ולעביד מר כב״ש כו׳ כבר כתבתי דלכאורה פשטא דסוגיא זו מכרעת ואזלא כמ״ד דהא דתנינן ערלה הלכה היינו הלכות מדינה ולפמ״ש רש״י דהנהיגו עליהם בח״ל לפ״ז א״ש הא דקאמר רבינא וליעבד מר כב״ש משום דקים להו לתלמודא דמעיקרא לא קיבלו עליהם מנהג זה לאיסור אלא בדבר שאין בו צד מחלוקת כלל אבל היכא דאיכא צד מחלוקת לא ובהא מהדר ליה שפיר דכיון דב״ש במקום ב״ה אינה משנה הוה כאילו אין בה ספק וצד מחלוקת כלל. אלא דקשיא טובא לשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו דפסקו הלכה כרבי יוחנן דערלה בח״ל הלכה למשה מסיני ולפ״ז ע״כ דהני אמוראי דהכא נמי הכי סברי כיון דבתראי הוו וקיי״ל הלכה כבתראי וא״כ מאי קאמר רבינא דנעביד כב״ש ומהיכי תיתי דנהי דמסקינן התם בקידושין דאפילו למ״ד דהלכה למ״מ הוא אפ״ה ספק ערלה בח״ל מותר מ״מ הא מקשי ליה רבי זירא לרב אסי מאי טעמא דמותר הא כל ספק דאורייתא לחומרא ואישתומם רב אסי כשעה חדא ובתר הכי מהדר ליה ודלמא כך נאמרה הלכה זו ספיקא מותר ודאי אסור ואם כן לפ״ז נראה מבואר דהיינו דוקא בספק ממש ואפשר דה״ה בספק מחלוקת השקול היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דבהא נמי לא מהדרי ליה אלא בלשון ודילמא משא״כ כה״ג בשמעתין למעבד כיחיד במקום רבים דמסתמא הלכה כרבים ומכ״ש למיעבד כבית שמאי במקום ב״ה מאי סברא יש בזה לאקשויי בפשיטות דאטו מי עדיף האי ספק הלכה למשה מסיני יותר משאר ספיקא דרבנן ממש דאע״ג דקיי״ל ספיקא דרבנן לקולא מ״מ הדבר פשוט היינו דוקא בספק גמור וה״ה לספק פלוגתא דתנאי ואמוראי היכא דלא איפסק הלכתא כחד מינייהו משא״כ כל היכי דקיי״ל הלכה כרבים לגבי יחיד או כר׳ יהודא לגבי רבי מאיר או הלכה כרבי עקיבא מחבירו וכיוצא בו לא אשכחן חילוק זה לענין מילי דרבנן לבר מעירובין ואבילות דקיי״ל הלכה כדברי המיקל וזה לא שייך לענין הך ספיקא דהלכה למשה מסיני לענין ערלה ונראה דוחק גדול לומר דהנך אמוראי דהכא קים להו בפשיטות דכך נאמרו הלכה למ״מ בפירוש שיהיה הלכה כדברי המיקל ואפילו היכא דאיפסק הלכתא להחמיר ודבר זה אינו מתקבל על הדעת כך היה נראה לענ״ד ליישב ע״פ שיטת הרמב״ם ז״ל ופירושו דהאי דספק ערלה בחוצה לארץ מותר לאו בספק השקול איירי כדפירש רש״י אלא אפילו בספק הקרוב לודאי ערלה נמי מותר כמו שנראה להדיא מדבריו בפ׳ יו״ד מהלכות מאכלות אסורות וע״ש בכסף משנה באריכות ולפ״ז צ״ל דאף למאי דס״ל דהלמ״מ היא אפ״ה מותר אפילו בספק קרוב לודאי והיינו משום דכך נאמרה הלכה והיינו דמקשינן הכא ונעביד כב״ש אף על גב דהלכה כב״ה אלא משום דמפירוש רש״י ושאר מפרשים הקדמונים לא נראה כן שהם מפרשים האי דספק ערלה בספק גמור ולענין האי דערלה בח״ל הלכה למשה מסיני כרבי יוחנן לא מצאנו מי שסובר דלא כהרמב״ם לכך נראה לי לפרש בענין אחר דהא דמקשה רבינא ונעבד מר כב״ש היינו משום דהוה משמע ליה לרבינא דהא דמר בר רב אשי זרק את האביונות וקאכל קפריסין קאי לגמרי כשיטתיה דרב דאמר דוקא בח״ל ולא בא״י והיינו ע״כ משום דתרווייהו ס״ל ערלה בח״ל הלכות מדינה דלכאורה מוכח הכי מדזרקו את האביונות ומשמע שהשליכום במקום הפקר וקשה אמאי הא קיי״ל דערלה שריפה בעי דבמתניתין שילהי תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין אע״כ דשאני חוצה לארץ כיון דאינה אלא הלכות מדינה מנהג בעלמא לא בעי שריפה ושרי להשליכם במקום הפקר ולא חיישינן נמי לתקלה שמא ימצאם ישראל ויאכלום דאפילו לכתחלה מותר לעשות ספק זה להאכילם לאחר כדאיתא בקידושין כדאמר לוי לשמואל ספק לי ואנא איכול ואם כן מקשה ליה שפיר ונעבד מר כב״ש כיון דסבירא לך דהלכות מדינה הוא ובהא מהדר ליה מר בר רב אשי דלאו משום דסבירא ליה הלכות מדינה עביד הכי אלא דבאמת סובר דהלכה למשה מסיני הוא ואפ״ה קפריסין שרי אפילו בא״י מכ״ש בח״ל משום דר״ע לגבי ר״א עבדינן כוותיה וכוונתו בזה דעבדינן כוותיה בכל דוכתא דקיי״ל הלכה כר״ע מחביריו ואפ״ה בח״ל מותר לזרוק את האביונות ולא חיישינן שמא ימצאם אחר ויאכלם כיון דהלכה זו כך נאמרה דודאי אסור ספיקא מותר ונהי דלמ״ד הל״מ נראה שאסור לעשות ספק זה לכתחילה כמו שנראה ג״כ מלשון הכ״מ שם מ״מ נראה דהיינו דוקא לעשות כן בידים בענין שיודע שאותו אחר יאכלום בודאי משא״כ הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא ימצאם אחר איכא למימר שפיר בח״ל לא חיישינן כן נראה לי נכון ובסמוך אפרש עוד בע״א בזה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ובענין זה מסופר: רבינא אשכחיה [מצא אותו] את מר בר רב אשי דקא זריק [שהוא זורק] אביונות וקאכיל [ואוכל] קפריסין של צלף ערלה. אמר ליה [לו] רבינא למר בר רב אשי: מאי דעתך [מה דעתך] שאתה אוכל את הקפריסין, האם משום שאתה נוהג כשיטת ר׳ עקיבא שהוא מיקל, ולעביד מר [ויעשה, ינהג אדוני] כדעת בית שמאי דמקילי טפי [המקילים יותר]! דתנן כן שנינו במשנה] בענין דין כלאים בצלף, שבית שמאי אומרים שהצלף הוא כלאים בכרם, ואיסור זריעת ירקות בכרם כולל את הצלף. ואילו בית הלל אומרים שאין הצלף כלאים בכרם. ואולם אלו ואלו מודים שהצלף חייב בערלה.
On this topic, the Gemara relates: Ravina found Mar bar Rav Ashi throwing away the berries and eating the buds of an orla caper-bush. Ravina said to Mar bar Rav Ashi: What is your opinion, that you are eating the buds? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who is lenient, then you should act in accordance with the opinion of Beit Shammai, who are even more lenient. As we learned in a mishna with regard to the laws of forbidden mixtures of diverse kinds that Beit Shammai say: A caper-bush is considered a diverse kind in the vineyard, as it is included in the prohibition against planting vegetables in a vineyard. Beit Hillel say: A caper-bush is not considered a diverse kind in a vineyard. Nevertheless, these and those, Beit Shammai and Beit Hillel, agree that the caper-bush is obligated in the prohibition of orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ צָלָף ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, אַלְמָא מִין יָרָק הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁחַיָּיב בְּעׇרְלָה, אַלְמָא מִין אִילָן הוּא!

Before dealing with the problem posed by Ravina to Mar bar Rav Ashi, the Gemara notes an internal contradiction in this mishna. This mishna itself is problematic: You said that Beit Shammai say: A caper-bush is considered a diverse kind in a vineyard; apparently, they hold that it is a type of vegetable bush, and then you taught: These and those, Beit Shammai and Beit Hillel, agree that the caper-bush is obligated in the prohibition of orla; apparently, it is a type of tree.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולפני סיכום הבעיה לענייננו, מעירים בהבהרת המשנה עצמה: הא גופא קשיא [משנה זו עצמה קשה] בשל סתירה פנימית בה: מצד אחד אמרת בענין צלף כי בית שמאי אומרים שהוא כלאים בכרם, אלמא [מכאן] שמין ירק הוא, והדר תני [וחזר ושנה]: אלו ואלו מודים שחייב בערלה, אלמא [מכאן] מין אילן הוא!
Before dealing with the problem posed by Ravina to Mar bar Rav Ashi, the Gemara notes an internal contradiction in this mishna. This mishna itself is problematic: You said that Beit Shammai say: A caper-bush is considered a diverse kind in a vineyard; apparently, they hold that it is a type of vegetable bush, and then you taught: These and those, Beit Shammai and Beit Hillel, agree that the caper-bush is obligated in the prohibition of orla; apparently, it is a type of tree.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) הָא לָא קַשְׁיָא: ב״שבֵּית שַׁמַּאי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ, וְעָבְדִי הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא. מ״ממִכׇּל מָקוֹם, לב״שלְבֵית שַׁמַּאי הָוֵה לֵיהּ סָפֵק עׇרְלָה, וּתְנַן: נסָפֵק עׇרְלָה – בא״יבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מוּתָּר. ובח״לוּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד

The Gemara responds: This is not difficult; Beit Shammai are uncertain whether the caper-bush is a vegetable bush or a tree, and here, regarding diverse kinds, they act stringently and here, regarding orla, they act stringently. In any case, according to Beit Shammai the caper-bush has the status of uncertain orla, and we learned the consensus halakha in a mishna: Uncertain orla in Eretz Yisrael is forbidden to eat, and in Syria it is permitted, and we are not concerned about its uncertain status. Outside of Eretz Yisrael, the gentile owner of a field may go down into his field
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״מ לב״ש הוה ליה ספק ערלה וכו׳ – האי מ״מ מסקנא דפירכא דרבינא הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה כו׳.
ובסוריא – ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל.
ובחוצה לארץ – הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות.
יורד ולוקח – הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], שכן בית שמאי ספוקי מספקא להו, ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא [מסופקים הם, והם עושים נוהגים כאן להחמיר וכאן להחמיר], שמאחר שלא החליטו בית שמאי אם הצלף הוא אילן או ירק, הריהם פוסקים לגביו לחומרה גם כאילן וגם כירק. מכל מקום לבית שמאי הוה ליה [הריהו] הצלף רק ספק ערלה, ותנן [ושנינו במשנה] כהלכה מוסכמת: ספק ערלהבארץ ישראל הוא אסור באכילה, ובסוריא הוא מותר ואין חוששים לספק. ובחוצה לארץ יורד בעל השדה הנכרי
The Gemara responds: This is not difficult; Beit Shammai are uncertain whether the caper-bush is a vegetable bush or a tree, and here, regarding diverse kinds, they act stringently and here, regarding orla, they act stringently. In any case, according to Beit Shammai the caper-bush has the status of uncertain orla, and we learned the consensus halakha in a mishna: Uncertain orla in Eretz Yisrael is forbidden to eat, and in Syria it is permitted, and we are not concerned about its uncertain status. Outside of Eretz Yisrael, the gentile owner of a field may go down into his field
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות לו., ר׳ נסים גאון ברכות לו., רי"ף ברכות לו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות לו., רש"י ברכות לו., תוספות ברכות לו., ספר הנר ברכות לו. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות לו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן ברכות לו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה דוד וינברגר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות לו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לו. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לו., תוספות רא"ש ברכות לו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לו., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לו., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לו., מהרש"א חידושי הלכות ברכות לו., פני יהושע ברכות לו., גליון הש"ס לרע"א ברכות לו., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לו., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לו., אסופת מאמרים ברכות לו.

Berakhot 36a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 36a, R. Nissim Gaon Berakhot 36a, Rif by Bavli Berakhot 36a, Collected from HeArukh Berakhot 36a, Rashi Berakhot 36a, Tosafot Berakhot 36a, Sefer HaNer Berakhot 36a, HaHashlamah Berakhot 36a, Ramban Berakhot 36a, Rashba Berakhot 36a, Raah Berakhot 36a, Meiri Berakhot 36a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 36a, Tosefot Rosh Berakhot 36a, Ritva Berakhot 36a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 36a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 36a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 36a, Penei Yehoshua Berakhot 36a, Gilyon HaShas Berakhot 36a, Reshimot Shiurim Berakhot 36a, Beirur Halakhah Berakhot 36a, Steinsaltz Commentary Berakhot 36a, Collected Articles Berakhot 36a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144