×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) גִּלְגֵּל עִיסָּה מֵעֶרֶב יו״טיוֹם טוֹב מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּתָהּ בְּיוֹם טוֹב אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ גִּלְגֵּל עִיסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אאֵין מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּתָהּ ביו״טבְּיוֹם טוֹב.
If one kneaded dough on a Festival eve, i.e., the day before the Festival, he may separate its ḥalla on the Festival. In general, one may not separate teruma and tithes on a Festival. However, since it is permitted bake bread on the Festival for the requirements of the day, and because bread may not be eaten unless ḥalla has first been separated from it, separating ḥalla is considered a necessary stage in the preparation of bread, and the Sages permitted it. Shmuel’s father said: Even if one kneaded dough on a Festival eve, he may not separate its ḥalla on the Festival, as he should have separated ḥalla then. The mitzva of separating ḥalla goes into effect at the time of the kneading of the dough.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב אבוה דשמואל אוסר להפריש חלה ביום טוב מן העיסה שגלגלה מערב יום טוב מאי טעמא שהיה לו להפריש חלתה בעת שגלגל. כדתנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים גלגלה בחטים ותמטמ׳ בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה כיון שנותנת המים מגבהת חלתה. וכבר אמרנו כל שאפשר לו לעשותו מערב יום טוב אינו דוחה את יום טוב ופליגא עליה שמעתא דשמואל בריה דאמר במסכת בכורות פרק עד כמה ישראל חייבין כו׳. אמר שמואל מת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש והנה כיון שיש לו עדיין רשות לאכול בלא הפרשת חלה כאלו לא נתחייב ומתמהינן מי לא מודי שמואל שאם הפריש חלה וקרא עליה שם חלה קודם שיאכל חלה אסורה לזרים. וכיון שאילו עשה כך היתה חלתו חלה אפשר לעשותו מערב יום טוב קרינא ביה ולפיכך אין מפרישין אותה ביום טוב.
ירושלמי תיפתר בעיסה טמאה שאינו יכול להפריש חלתה אלא [לבסוף.
{משנה ביצה א:ג} מתני׳ בית שמאי אומרין אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו
מחלון לחלון ובית הלל מתירין בית שמאי אומרין לא יטול1 אלא אם כן נענע בו2 מבעוד יום ובית הלל אומרין עומד ואומ׳ זה וזה אני נוטל:
1. יטול: גא: ״יטול אדם״.
2. בו: גא, דפוסים, וכן רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א,גג, גד, כ״י נ.
ערך טח
טחא(שבת קיט.) קריבו ליה ג׳ סאוי טחיי טי׳ ג׳ סאים פת שהיו פניו טחין מלמעלה דבר תנור דטחו ביה טחיי פי׳ טחו את התנור בשומן של בשר. (מועד קטן יז.) ומהניא ביה כי טחייא לתנור׳ כלו׳ אינה יוצאה משם לעולם. (נדה כג) היינו גוף אטום היינו פניו טוחות. (בנגעים פרק יג) חולץ וקוצה וטח (גיטין סט) ואלו נטחייה ביני ארבי דביתא חדתא. (תענית ו) ת״ר מורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהן. (ביצה ט) בגמרא אין מוליכין את הסולם הרואה אומר להטיח גג הוא צריך. (בבא מציעא קא) ולהטיח גגו:
ערך צח
צחב(ראש השנה כח.) אבא שאול אומר מים ויין מותר כדי לצחצחו. (בבא מציעא פח:) מאמתי גמר מלאכתן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים. (ביצה ט) מפני שצריך לצחצחו. (נדה כה) בודקין אותן בשמן שהשמן רך ומצחצחו (א״ב תרגום מרקו הרמחים צחצחו מורנייתא ענין צח וזך):
א. [שמירען.]
ב. [רייניגען.]
גלגל עיסה מערב י״ט מפריש ממנה חלתה בי״ט – ואע״ג דתנן לקמן (דף לו:) אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות בי״ט והא נמי כתרומת דגן דמיא שהיה יכול להפרישה מערב י״ט אפילו הכי מפריש שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי״ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה.
אין מפריש הימנה – דלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגל בי״ט אבל זו היה לו להפריש מערב יו״ט כתרומת דגן ופירות.
ואמר רבה גילגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלה ביום טוב. ומה בין זה לכיסוי, נראה לי דמשום כיסוי לא מימנע משמחת יום טוב דאפילו לא כסי מותרת השחיטה לאכולא, אבל חלה דאי לא מפריש לא מצי אכיל מן הלחם, משום שמחת יו״ט מפרישב. ומהאי טעמא נמי גנראה לי דמותר לנקר הבשר ביום טוב אע״פ שהוא כבורר פסולת מתוך האוכל ואפילו נשחט מערב יום טוב דכיון דלא מצי אכיל לבשר בלא ניקור. אבל דברים אחרים דמצי אכיל לאוכל בלא ברירת הפסולת לא יברור אלא האוכל מתוך הפסולת הואיל והוה מצי למעבד מערב יום טובד.
והא דתנן בפרק בתרא (ביצה לו ע״ב) אין תורמין ומעשרין ביום טוב, בתבואה שטבלה לה מבערב יום טוב מיירי, דאי ביום טוב כגון גילגל עיסה ביו״ט ודאי מפרשינן ויהבינן לכהן.
ואם תאמר אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו״ט הא מימנע משמחת יו״ט, לא מימנע דמצי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. והיינו דמתרץ התם (ביצה לז ע״א) לא מגביהין תרומה מ״ט תני רב יוסף לא נצרכה הליתנם לכהן בו ביום. והכי פירושא מאי טעמאו לא מגביהין הא מימנע משמחת יו״ט, תני רב יוסף אינו נמנע, דהא דתנן אין מגביהין, להפרישם ממש וליתנם לכהן, אבל בלא הפרשה ונתינה לכהן שרי והיכי דמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר.
ואבוה דשמואל פליג ואמר אפילו גילגל עיסה מערב יו״ט אין מפרישין ממנה חלה ביו״ט דכיון דטבלה לה מערב יו״ט ולא הפריש לא מפריש לה ביו״ט אע״ג דמימנע משמחת יו״ט.
זונראה לי דכרבה עבדינן. חדא דהוא בתרא. ועוד משום שמחת יו״ט וקיימא לןח גבי שמחת יו״ט בית הילל לקולא. ועוד דרב יוסף קאי כוותיה כדפרישית, דתני רב יוסף לא נצרכה ליתנם לכהן בו ביום ולא מימנע משמחת יו״ט. וגם מדלא איפלוגי עליה רב יוסף ואביי ורבאט ש״מ כוותיה סבירא להו. ועוד מדלא תני אין מגביהין תרומה ומעשר וחלה הטבולה מערב יום טוב, ש״מ דחלה לא שנא טבלא מעיו״ט ולא שנא טבלא ביו״ט מפריש לה כרבה.
א. עיין לעיל סי׳ רכב ובהערות שם.
ב. ועי׳ תוס׳ ד״ה גלגל שמיאנו בסברא זו דהא מיירי בחו״ל דאוכל והולך ואח״כ מפריש. ועי׳ כמה טעמים שם בתוס׳. [ואולי ר״ל כיון דבחלת א״י שייך האי טעמא א״כ לא נכללה הפרשת חלה בכלל אין מגביהין תרו״מ (וכמש״כ לקמן מדלא תני אין מגביהין וכו׳) ושרי אף בדליכא האי טעמא. ועכ״פ לטעמיה דרבינו מותר להפריש גם בגמר כל העיסה מעיו״ט דלא כמש״כ תוס׳ שם בשם ירושלמי].
ג. הובא בראבי״ה סי׳ תשל ומשם (בשם ראבי״ה) בהגמ״י פ״ג מהל׳ יו״ט הג׳ ב ומשם בב״י סס״י תק ובשו״ע שם ס״ו. ונחלקו הפוסקים בפירוש הדברים. עי׳ בשביתת השבת מלאכת בורר אות כב שהביא כל השיטות והנפק״מ שביניהן.
ד. י״א דבאוכל נפש אפילו אפשר לעשותה מעיו״ט מותר ואפילו שינוי לא בעינן. וי״א דבכה״ג אסור ואפילו שינוי לא מהני וי״א דבכה״ג בעינן שינוי. עי׳ כ״ז בבאה״ל סי׳ תצה ד״ה מיהו. ולכאורה שיטת רבינו דלא כחד מהנהו: באי אפשר לאכלו ס״ל כשיטה ראשונה ובאפשר ע״י הדחק כשיטה שניה. [ועי׳ מג״א סי׳ תק סקי״ב שהאריך לבאר ד׳ רבינו].
ה. כ״ה בכת״י, בדפוס אלא ליתנם [כלפנינו בגמרא]. אבל להלן גם בדפוס ליתא וכן ליתא בראבי״ה שהעתיק מספרנו. ופירוש רבינו לפי גירסתו. אבל גירסת רש״י והרי״ף ׳ואפילו ליתנם לכהן בו ביום׳ ומפרשים באופן אחר, דכ״ש באינו נותן בו ביום דאסור. ועיין ראבי״ה סי׳ תשל הע׳ כב.
ו. וא״כ לא גריס רבינו פשיטא תני רב יוסף. וכן ליתא בכי״מ של הש״ס. ועי׳ להר״ב דק״ס שכתב שם ׳ובאמת אינו מובן כ״כ׳ [גירסת פשיטא].
ז. כל הדיבור הובא בראבי״ה שם ומראבי״ה בהגמ״י פ״ג מהל׳ יו״ט הג׳ ה. ועי׳ שיטות הראשונים בטוב״י סי׳ תקו.
ח. בדף ט ע״ב ודף י ע״א.
ט. בכת״י רבה וכנראה כצ״ל.
גלגל עיסה מערב י״ט מפריש חלה בי״ט – פרש״י דאע״ג דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי״ט והא נמי כתרומת גורן דמיא שהוא היה יכול להפריש מעי״ט דהא מאתמול התחיל זמנה להפריש דתנן (חלה פ״ג) מאימתי חיוב חלה משגלגל אפילו הכי מפרישין לה שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגל בי״ט ולאפות כדי לאכול פת חמה ואז מותר להפריש ממנה חלה כיון שבי״ט נלושה א״כ לא היה הפרשת חלה בכלל איסור הגבהת תרומה ואפי׳ כשגלגלה מבעוד יום עי״ל דלפי הירושלמי ניחא דקמיירי שלא גמר הלישה מעי״ט ואע״ג דסוף סוף היה יכול להפריש מבעוד יום משעת גלגול מכל מקום אחר שנגמרה הלישה בי״ט הוה ליה כאילו נעשית כל הלישה בי״ט שרגילות שלא להפריש חלה עד גמר הלישה ולעולם הפרשת חלה הוי בכלל הגבהת תרומה היכא דהיה לו להפריש מאתמול אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כסוי משום דגבי כסוי לא ממנע משמחת י״ט דאין הכסוי מעכב האכילה אבל הפרשת חלה מעכב אכילה דזה אינו דהא מיירי הכא בחוצה לארץ כדאמר בסמוך וא״כ אוכל ואחר כך מפריש דמשמע דליכא מאן דפליג בזה ובתוספתא פי׳ דטעמא דרבה דמיירי בחוצה לארץ ולא מחזי כמתקן כיון שבלאו הכי יוכל לאכול אבל בא״י מודה רבה ואין נראה דמשמע בסמוך דלא שייך כלל לומר זה הטעם דקאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא וכו׳ א״כ כיון דשם חלה עליה מיחזי כמתקן ומשמע לפי הלשון דסברא זו פשוטה ולכך נראה עיקר כדפי׳ לעיל דאפי׳ בא״י מתיר רבה ואבוה דשמואל אסר אפי׳ בחו״ל ותדע דהא ודאי הירושלמי מיירי בא״י ואפילו הכי לא קא אסר אלא היכא דלש אבל ערס שרי דהיינו גלגל ונראה דהלכה כרבה דהוא בתראה ודוקא גלגל שלא נגמרה לישתה לגמרי דאי נגמרה לגמרי אפילו רבה מודה דאין מפרישין אותה בי״ט והכי נמי איתא בירושלמי כל הלש עיסה מעי״ט אין מפרישין חלתה בי״ט וקאמר לש אין ערס לא וה״פ דוקא לש דנגמרה מערב י״ט אין מפרישין אבל ערס לא דלא נגמרה הלישה מערב י״ט מפריש והכא נמי מיירי בגלגל שהוא כמו ערס והיכא דשכח ולא הפריש מן הפת מעי״ט קי״ל דחלת חו״ל אוכל והולך ואח״כ מפריש וא״כ ישייר מן הפת מכל אחד ואחד ואוכל השאר ולמחר יפריש חלה וצריך שתהא גדולה כדי שיהיה לה הכירא אחר הפרשה דכתיב (במדבר טו) ראשית דבעינן שיהיו שיריה ניכרין והיכא דאפה עריבה מלאה עיסה מערב י״ט ושכח ולא הפריש חלה מערב י״ט ישייר פת אחת בשביל כולם עד למחר מפני שגבלן כאחד אבל במצות בערב הפסח אם שכח ולא הפריש צריך לשייר מכל אחת ואחת מפני שגיבולן כל אחת ואחת בפני עצמה ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה ויפריש מן כולם אחת ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפם ויפריש [מאחת על] כל האחרות אגב אותה מפני שחיובה בא עכשיו.
גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב. אע״ג דתנן לקמן אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, והא נמי (כתיב) כתרומת דגן שוויה, שהרי יכול להפרישה מערב יום טוב, אפילו הכי שרינן ליה להפריש חלה, דהא מיתסרא כל העיסה באכילה עד שיפריש ממנה חלה [ואי לא שרית ליה אתי] לאימנועי משמחת יום טוב, ואבוה דשמואל פליג ואמר כיון שאם הפרישה אסורה החלה לזרים, הא קא עבר על הא דתנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ונראה כמתקן ואסור להפרישה ביום טוב, כיון דטבילו מאיתמל והיה אפשר לו לעשותו מבעוד יום, ואפילו בחלת חוצה לארץ דליכא כל כך תקון שהרי סבירא לן דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, אפילו הכי אסור, דמחזי כמתקן כיון שאם הפרישה אסורה לזרים היא, וכל שכן בחלת הארץ, שהרי אסורה היא העיסה לגמרי לאכול ממנה אפילו פחות מכזית עד שיפריש חלתה, דאסור משום דמתקן גמור הוא, ומשום אימנועי משמחת יום טוב לא שרינן, כיון שהיה לו להפרישה מערב יום טוב.
[והני מילי דטבילי מאתמול] אבל פירי דטבילי האידנא, כגון גלגל עיסה ביום טוב לדברי הכל שרי, כיון דאי אפשר ליה לגלגל מבעוד יום, דכל פיתא בת יומא מעליא מפיתא דתרי יומי, וכל צורך אוכל נפש הותר לעשות אף להפריש חלה [ולהכי נקט לישנא דגלגל דהוא התחלת חיוב חלה כדאמרינן במסכת חלה משיתגלגל בחטים].
אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. פירוש. אם עיסה טהורה היא אפילו התחיל לגלגלה מערב יום טוב אפילו שלא נגמרה לישתה עד לאחר שקדש היום לא יפריש ממנה חלתה ביום טוב לפי שמשעת התחלת גלגול חייב להפריש חלה מן הטהורה, אבל מן הטמאה אם לא [נגמרה] עד שלא קדש היום מפריש ממנה חלתה ביום טוב לפי שלא חייבו להפריש מן העיסה עד גמר גלגול מלישה ואילך, והכי איתא בירושלמי בפ״ק דמכילתין (ה״ח) ובפסחים בפרק אלו עוברין (ירושלמי ג׳:ג׳) דגרסינן התם הכי הלש עיסה ביום טוב מפריש חלתה ביו״ט לשה מעי״ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואצ״ל ליטול ממנה [עירס לא אמר אלא לש אבל עירס לא אמר שמואל וכו׳] אמר שמואל אחוה דרבי ברכיה תאמר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה עד לבסוף אמר רבי (יוסי) בעיסה טהורה שלא (הפריש) [יפריש] חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פירש רבינו שמשון ז״ל (פ״ג דחלה משנה א׳) עירס מלשון עריסותיכם, והיכא דמערב יום טוב לא גמר עיסתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאינו מפריש חלתה ביום טוב וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף. ובדין היה אפילו בעיסה טהורה כן אלא שהתקינו שיהא נוטל משעה שעירס כדי שלא יארע טומאה לעיסה ותטמא חלתה הלכך משעירס בטהורה דהיינו מתחילת הגלגול חייב להפריש ואם לא הפריש מערב יום טוב אינו מפריש ביום טוב.
[כתב הרי״ף ז״ל] ולענין פסק הלכה נ״ל דהלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן בפרק משילין (ביצה לז.) ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב לא נצרכה אפילו ליתנם לכהן בו ביום והני מילי פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן ע״כ. ואם הלשון הזה עיקר הנוסחא (דאית) [ראיה] גדולה היא לדבריו, דכיון דאיכא תרומה שזכאי בהרמתה כדטבילא האידנא כדאיתא לקמן (ביצה יב:) לימא סתמא אבל בפירי דטבילי האידנא מפרישין ויהבינן דהוי כללא לכולהו, מדקאמר חלה משמע דבחלה נמי בעינן טבילי האידנא, אלא שאינה נמצאת בספרים ואף בספרים ישנים אמרו שאינה.
והרב בעל המאור ז״ל כתב אף לאותה גרסא דאין ראיה משם לדחות דברי רבה, דאדרבה איפכא מסתברא דהתם בחלת ארץ ישראל מיירי שהעיסה טבולה לה והילכך הוי מתקן אבל חלת חוצה לארץ מאחר דקיימא לן כשמואל דאמר אוכל והולך ואחר כך מפריש הא לא טבולה כל עיקר ואין בה משום דמחזי כמתקן דהא לית בה משום טבל, ורבה ואבוה דשמואל בחלת חוץ לארץ פליגי, (וקי״ל) [וקשיא לי] דמכל מקום רבא דהוא בתרא אמר דאפילו לשמואל אתיא שפיר כאבוה משום דאף על גב דלא מעכבא ומצי אכיל מתקן מיהא הוי והוה ליה כמגביה תרומות ומעשרות, ומדמתרץ לה רבא לאוקמי שמואל כאבוה משמע דכוותיה סבירא ליה וקיימא לן כרבא דהוא בתראה, ועוד דהני בסתם חלה פליגי ואפילו בשל ארץ ישראל ובכולהו שרי (רבא) [רבה] משום שמחת יום טוב דכיון דרובא לא טבילי מאתמול לא פליג רבנן משום שמחת יום טוב ואבוה דשמואל נמי בכולהו אסר כיון דאפשר מערב יום טוב ומשום דאינהו סתמא (איסור) [אמרו] ואפילו בשל חוצה לארץ קא אמרינן עלה מי לימא פליגי דידיה אדידיה, ופריק רבא דלא פליגי דכיון דאם קרא לה שם אסורה לזרים הרי הוא נראה כמגביה תרומות ומעשרות וכמתקן והילכך כרבא דהוא בתרא דקאי כאבוה דשמואל קיימא לן.
ואם תאמר הא דתניא בתוספתא (פרק קמא דביצה ה״ב) הלש עיסה ביום טוב בין טמאה בין טהורה מותר לטלטלה ומותר להפריש ממנה חלה, דאם איתא דרבה אף בשל ארץ ישראל שרי הא מתניתא כמאן מוקי לה, יש לומר דההיא מתניתא אבוה דשמואל סבר דכיון דאלו קרא לה שם אסורה לזרים אף הוא נראה כמתקן ואסור וכיון דרבא מפרש האי טעמא משמע דרבא כוותיה סבירא ליה וקיימא לן כרבא דהוא בתרא, וההיא תוספתא אתיא ככולי עלמא ובחלת ארץ ישראל היא שנויה.
ומכל מקום כולי עלמא אית להו דשמואל דאמר בחלת חוצה לארץ שאוכל והולך ואחר כך מפריש, ומכאן היה אומר רבינו תם ז״ל שאין צריך עכשיו להפריש חלה מן המוקף שהרי אוכל והולך ואחר כך מפריש, ומרבני צרפת יש שאמרו שצריך להניח קצת מן האחרות יותר מכדי שיעור החלה כדי שיפריש מן המוקף, ורש״י ז״ל כתב אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפריש לה באחרונה דאלמא אינו צריך להניח אלא כדי אותה חלה בלבד שהוא מפריש.
גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב – משום דהויא דרבנן. דבחלת חוצה לארץ מיירי והאי דנקט לה בסתמא בדוכתיה ואפילו למאן דאסר בפרק נוטל במדומע בהא קילא דליכא עיקר בדאוריתא.
אבוה דשמואל אמר אף גלגל עסה מערב יום טוב אין מגביהין חלתה ביום טוב – ואפילו למאן דשרי התם במדומע דהא חמירא דמתקן לכתחילה.
הטייה מחלון לחלון הואיל ומעתיק הסולם ממקומו מכל וכל אע״פ שבאותו שובך בעצמו הוא הרי הוא כהולכה וכל שאסור בהולכה אסור בהטייה הא כל שאינה מעתיקה ממקומה נראה שמותר אף בשל עלייה:
ענין זה שאמרנו שכל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור לא בכל דבר נאמר כן ומתוך כך כתבו הרבה גאונים שאין הלכה כן שהרי צנור שעלו בו עשבים ממעכן ברגליו בצנעה בשבת כמו שנאמרה בחמשי של כתובות (ס׳.) וכן אבל התירו לו מלאכה בצנעה וכן בשני של חולין (מ״א.) אמרו אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין הרי שנאסרה בשוק והותרה בבית וכן בראשון של משקין (מועד קטן ח׳:) ועושין ארון עם המת בחצר הא ברשות הרבים לא וכן הרבה הוזכרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים ומ״מ ברוב מקומות הלכה כן ומפני זה אמרו במסכת שבת פרק חבית לדעת גדולי הפוסקים שאם נשרו כליו בשבת במים אינו שוטחן בחמה אף שלא כנגד העם אלא שיש חולקין בה לפסוק שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ונראין הדברים על שאר השמועות שהזכרנו שאינן במחלוקת שזו של גומא כשהוא עושה בביתו אפילו היו רואין אותו אין כאן משום מראית עין כלל שהדבר ניכר בבירור שלנקר חצרו הוא עושה מה שאין כן בשוק שאין לו אצל ניקורה כלום ושאר הדברים נראה טעם התירן שאע״פ שהרואים סוברים שהוא אסור אינו אלא היתר ואינן אלא כעין גזירות ותקנות ואף צינור ממין זה שהרי כלאחר יד הוא ובמקום פסדה לא גזרו מה שאין כן בשובך שאלו היה מה שהם סוברים ר״ל הטחת גגו היה איסור גמור וכן בשטיחת בגדים שמא הם סבורים שכבס והרי הכבוס מלאכה גמורה ומן הנמצא אתה יכול לפרש על שאינו נמצא:
מפריש ממנה חלה ביום טוב. פירוש ולא דמי לדם צפור דהתם לא נאסר העוף כי לא יכסה. אבל הכא שאי אפשר לאכול מן הפת בלא הפרשת חלה נמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב.
תוס׳ בד״ה גלגל עיסה כו׳ עי״ל דלפי הירושלמי דקמיירי כו׳ כצ״ל:
בא״ד ובתוספתא פי׳ דטעמא דרבה דאיירי בחוצה לארץ ולא מחזי כמתקן וכו׳ ומשמע לפי הלשון דסברא זו פשוטה כל זה נמחק. ונ״ב כל זה טעות וראיתי בכל התוספתא שאינה וגם אין שייך שתוספתא תפרש טעמא דרבה וק״ל (עיין במהרש״א):
בא״ד בא״י מתיר רבה ואבוה כו׳ ונראה דהלכה כרבה דהוא בתראה כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ לגבי אבוה דשמואל ותימה הא מקבלת הגאונים דלא קיימא לן כבתראה אלא מאביי ורבא ואילך ורי״ף פסק כאבוה דשמואל וכו׳ והר״ן כתב נמי מאחר שרבא שהוא בתראה מתרץ אליבא [דאבוה] דשמואל לאסור אף בחלת ח״ל הכי קיימא לן ע״ש:
בא״ד אפילו רבה מודה דמפרישין אותה בי״ט והכי איתא בירושלמי כו׳ כצ״ל. ונ״ב בהגה״ת אשר״י כתוב בתוספתא וליתא כי לא אמרינן לשם לש אין כו׳ וטעות סופר הוא (עיין במהרש״א):
בא״ד וצריך שתהא גדולה כדי שיהיה לה היכר כצ״ל. ונ״ב פ׳ מה ששייר תהא יותר משיעור חלה כדי שיוכל להפריש חלה מן הנותר ויהיה עוד שיריה ניכר וכן פירש הר״ן:
בא״ד ויפריש מאחת על כל האחרות אגב אותה מפני שחיובה בא עכשיו כצ״ל. ונ״ב ומשום הכי מותר להפריש אף בי״ט וק״ל:
בד״ה גלגל עיסה מעי״ט כו׳ ובתוס׳ פירשו דטעמא דרבה דאיירי בח״ל ולא מחזי כמתקן כיון דבלאו זה יכול לאכול אבל בא״י מודה רבה דאסור ואין נראה דמשמע בסמוך דלא שייך כלל טעם זה דקאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא שם שאסור לזרים כלומר כיון דשם חלה עליה מחזי כמתקן ומשמע לפי הלשון כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה בספרים מדויקים ור״ל ובתוס׳ פירשו שבעלי התוספות פירשו כך ומהרש״ל מחק כל זה לפי מה שהבין דר״ל ובתוספות שבתוספתא שהוא מהברייתות ואינו כן אלא כמו שמצאתי בספרים מדויקים ודו״ק:
בפרש״י גלגל עיסה וכו׳ ואע״ג דתנן וכו׳ שהרי מותר לגלגלה בי״ט ולאפותה עכ״ל וכתב מהר״מ מלובלין בחידושיו שמקשין העולם א״כ גבי צפור נמי הרי התירו לו לשחוט לכתחלה ולכסות בעפר מוכן וא״כ מה״ט גופא לישתרי אפילו נשחט מעי״ט כמו בעיסה ותירץ בפשיטות דבאמת הא דרבה אמתני׳ קאי ואיירי כשאין לו עפר מוכן דכה״ג לב״ה אסור לכתחלה אלא בדיעבד שרי ע״י דקר נעוץ והיינו דוקא בשחט בי״ט משא״כ בשחט מעי״ט עכ״ל ע״ש באריכות. וא״כ משמע מדבריו להדיא דבעפר מוכן שרי לרבה אף בשחט מעי״ט אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים נראה ברור דבכל ענין אסרו בשחט מעי״ט אפילו ביש לו עפר מוכן וכ״כ להדיא בעל מגן אברהם (סימן תצ״ח ס״ק ל״ט) ובאמת לענין ישוב לשון רש״י אין אנו צריכין לפי׳ מהר״מ ז״ל שדברי רש״י בלא״ה עולין יפה דבשלמא גלגל עיסה כיון דהגבהות תרומות ומעשרות לאו מכללא אתיין אלא גזירה מיוחדת גזרו רבנן שאין מגביהין תרומות ומעשרות ולא ראו לכלול בגזרה זו ענין החלה לפי שכל עיקר חלה בשעת לישה היא והלישה הותרה בי״ט לכך הוציאו ענין חלה מגזירה זו ולא ראו ג״כ לאסור בנילושה מעי״ט דמלתא דלא שכיחא הוא ללוש מעי״ט וליטול חלה בי״ט וכדאמרינן בעלמא מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכיון שלא נכללה בגזירת האיסור ממילא נשארה בהיתירא משא״כ ענין הכיסוי אינה גזירה מיוחדת לאיסור אלא מכלל האיסור שאסרו לטלטל עפר שלא לצורך אתא אלא אדרבא הוציאו מן הכלל והתירו טלטול עפר או אפר לצורך כיסוי משום שמחת י״ט או מצות כיסוי והיינו דוקא היכא דשחט בי״ט אבל אם שחט מעי״ט לא התירו וממילא נשארה באיסורה כמו שאר טלטול עפר שלא לצורך זה ברור ופשוט בכוונת רש״י:
אמנם בלא״ה נ״ל דברי מהר״ם ז״ל עיקר לדינא ולא מטעמיה רק מצד עצם הדין לא ידעתי למצוא טעם לדבר מהיכי תיתי נעקור מצות עשה דכיסוי בידים בשחט מעי״ט ולא נתיר לו ע״י עפר מוכן כיון שאין בו צד איסור לגמרי שהרי אפילו בעפר דר״י אמר בפי׳ שעושה בו כל צרכיו וכ״ש בעפר מוכן דמתני׳ ואף דלענין כוי אמרו לעיל דמוכן לודאי ואין מוכן לספק היינו משום דאין דעתו על הספק אבל הכא דשחט מעי״ט ודאי דעתו עליו טפי מרוק או צואה סוף דבר לענ״ד הדבר צריך תלמוד אם לא שנאמר שאם נתיר לו אף בשחט מעי״ט דלמא אתי למטעי דטעם היתר משום דאתי עשה ודחי ל״ת ויכסה בדבר האיסור משא״כ כשאנו אוסרין בשחט מעי״ט איכא היכרא בדבר וליכא למיטעי כנ״ל ועדיין צ״ע:
בתוס׳ ד״ה גלגל וכו׳ אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כיסוי וכו׳ אבל הפרשת חלה מעכב האכילה עכ״ל. אף למאי דבעי למימר בזה הטעם היו צריכין לחלק בין תרומה לחלה דתרומה אע״פ שמעכבת האכילה אפ״ה לא הותר לו להפריש כיון דמצי לאפרושי מאתמול משא״כ בחלה שהתירו להפריש בנילוש בי״ט ה״ה לנלושה מעי״ט שלא היתה בכלל האיסור דתרומות ומעשרות כמ״ש למעלה אלא דאכתי קשה להו דבכיסוי נמי לימא הואיל והותר בנשחט היום ה״ה בנשחט מעי״ט ולא נחתו לסברא שכתבו למעלה לכך היו רוצין לפרש בע״א ויש לדקדק דא״כ בקל היו יכולין לחלק בין חלה לכיסוי דחלה גופא חזיא לכהן בי״ט ויש להתיר משום שמחת י״ט אף בנילוש מאתמול כדשרינן לקמן לב״ה הולכתה לכהן אף בהורמה מאתמול וכן משמע לקמן בפ׳ משילין דמאן דאסר להפריש בנלוש מעי״ט עיקר הרבותא אע״ג דחזיא לכהן בו ביום וא״כ י״ל דלרבא רשרי הכא היינו מה״ט גופא אלא דמשמע דרבא איירי בכל ענין אפילו היכא דליכא כהן טהור דלא חזיא אפילו הכי שרי:
אם גלגל (לש) עיסה מערב יום טובמפריש ממנה חלתה ביום טוב, אף שביום טוב אין מפרישים תרומות ומעשרות, מכל מקום מאחר והותר להכין עיסה ולאפותה ביום טוב לצורך אכילת החג, וכיון שללא הפרשת חלה אסורה הפת באכילה, ודאי אם כן שהיא מהווה צורך הכרחי בהכנת הפת, ולכך לא אסרו. ואומרים, אבוה [אביו] של שמואל אמר: אפילו גלגל עיסה מערב יום טובאין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. שהיה לו להפריש מבעוד יום.
If one kneaded dough on a Festival eve, i.e., the day before the Festival, he may separate its ḥalla on the Festival. In general, one may not separate teruma and tithes on a Festival. However, since it is permitted bake bread on the Festival for the requirements of the day, and because bread may not be eaten unless ḥalla has first been separated from it, separating ḥalla is considered a necessary stage in the preparation of bread, and the Sages permitted it. Shmuel’s father said: Even if one kneaded dough on a Festival eve, he may not separate its ḥalla on the Festival, as he should have separated ḥalla then. The mitzva of separating ḥalla goes into effect at the time of the kneading of the dough.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) לֵימָא פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל אַדַּאֲבוּהּ (דִּשְׁמוּאֵל) דְּאָמַר שְׁמוּאֵל בחַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ ואח״כוְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ.

The Gemara comments: Let us say that Shmuel disagrees with his father, as Shmuel said: With regard to ḥalla from outside of Eretz Yisrael, where the separation of ḥalla is a rabbinic obligation, one may proceed to eat the bread and afterward separate the ḥalla from the remainder of the dough. This statement indicates that the separation of ḥalla outside of Eretz Yisrael is not required to render the bread permitted, in contrast to the separation of teruma and tithes from produce. Consequently, separating ḥalla is permitted on a Festival, as it does not involve a significant change. This contradicts the opinion of Shmuel’s father, who prohibited separating ḥalla that could have been separated before the Festival.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלת [חו״ל] – חלה טורטי״ל חלה שמרימין מן העיסה שבחוצה לארץ הואיל ואינה מן התורה כדקיימא לן בקדושין (דף לו:) כל מצוה התלויה בפירות הגדלים בארץ אינו נוהג אלא בארץ.
אוכל והולך – כל הפת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה אלמא הפרשתה שלא לצורך היא ולא הויא הפרשה והמפריש בי״ט אינו כמתקן דלתסר כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן.
לימא פליגא דשמואל אדאבוה דאמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש – וכיון דקילא כולי האי בדין הוא דמותר להפריש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: לימא פליגא [האם לומר שחולק] שמואל אדאבוה [על דברי אביו]? שהרי אמר שמואל: חלת חוצה לארץ, כלומר, עיסה בחוץ לארץ שאין חובת הפרשת חלה ממנה מדין תורה אלא מתקנת חכמים, אוכל והולך מן העיסה ואחר כך מפריש את החלה ממה שנותר. ולכאורה נובע מדבריו שהפרשת חלה בחוץ לארץ אין דינה כהפרשת תרומות, ואם מפריש ביום טוב אינו מתקן בכך כלום ואין בכך משום מעשה אסור, ולא כדברי אבי שמואל!
The Gemara comments: Let us say that Shmuel disagrees with his father, as Shmuel said: With regard to ḥalla from outside of Eretz Yisrael, where the separation of ḥalla is a rabbinic obligation, one may proceed to eat the bread and afterward separate the ḥalla from the remainder of the dough. This statement indicates that the separation of ḥalla outside of Eretz Yisrael is not required to render the bread permitted, in contrast to the separation of teruma and tithes from produce. Consequently, separating ḥalla is permitted on a Festival, as it does not involve a significant change. This contradicts the opinion of Shmuel’s father, who prohibited separating ḥalla that could have been separated before the Festival.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רָבָא מִי לֹא מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לְזָרִים.:

Rava said: This is not necessarily the case. Doesn’t Shmuel concede that if one designated a piece of dough as ḥalla outside of Eretz Yisrael, it is prohibited to non-priests? This proves that even Shmuel admits that a certain measure of sanctity applies to the ḥalla. Therefore, he might also agree with his father that it is prohibited to separate ḥalla on a Festival even outside of Eretz Yisrael.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי לא מודה שמואל – אע״פ שאינו צריך להפרישה שאם קרא עליה שם שחל עליה שם חלה ואסורה לזרים אלמא שם תרומה עליה ואיתא בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו״ט.
אמר רבא מי לא מודי שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים – וכיון שכן שפיר חשיבא וחשיב תיקון ואסור. ומאי דאמרינן לקמן (בבלי ביצה ל״ז.) והני מילי פירי דטבילי מאיתמל אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי עיסתה מפרישינן ויהבינן לכהן. ההיא בחלת1 ארץ ישראל וכיון דפלוגתא בדרבנן נקיטינן לקולא.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728: ״בתחלת״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: אין הכרח לומר כן, שהרי מי [האם] לא מודה שמואל שאם קרא עליה על עיסת חוץ לארץ שם חלה לאחר שהפריש ממנה שאסורה לזרים? משמע: שגם שמואל מודה שחלה קדושה מסויימת על החלה, ויתכן שהוא מודה לדברי אביו שאסור להפריש אפילו חלת חוץ לארץ ביום טוב.
Rava said: This is not necessarily the case. Doesn’t Shmuel concede that if one designated a piece of dough as ḥalla outside of Eretz Yisrael, it is prohibited to non-priests? This proves that even Shmuel admits that a certain measure of sanctity applies to the ḥalla. Therefore, he might also agree with his father that it is prohibited to separate ḥalla on a Festival even outside of Eretz Yisrael.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסּוּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן וב״הוּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.:

MISHNA: Beit Shammai say: One may not carry a ladder, which was used for reaching doves, from one dovecote to another. However, one may move it slightly so that he tilts it from one window to another in the same dovecote. And Beit Hillel permit even carrying a ladder from one dovecote to another.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך כו׳ עד ובית הלל מתירין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אין מוליכין את הסולם – קס״ד סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך וטעמא דב״ש מפרש בגמרא דאסרי ואע״פ שהוא בא ליטול גוזלות לשמחת י״ט.
מחלון לחלון – באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן.
אין מוליכין את הסולם משובך לשובך ובית הילל מתירין. וכי שרו בית הילל סולם דשובך, דסולמו מוכיח עליו דמשום שמחת יו״ט מיטלטל ליה, אבל של עלייה אפילו לבית הילל אסור לטלטל. כדתניא במה דברים אמורים בסולם של שובך אבל של עלייה דברי הכל אסור. ואפילו להטותו מחלון לחלון כדאמ׳א בני ר׳ חייא היטוי סולם של עלייה בא לידינו והתרנוהו ואמר להם אביהם צאו ואסרו מה שהתרתם.
וסולמות שלנו שהן של עליות [אין] מטלטלין אותן ממקום למקום ולא משום הבאת עצים ולא משום הבאת עופות ופירות ואם עומד שם מערב יו״ט עולין ויורדין בו. והני מילי לרב אליבאב דר׳ אלעזר ור׳ שמעון דאמרו כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל לבית הילל ולתנא קמא דר׳ אלעזר ור׳ שמעון שרי משום שמחת יו״ט דהא לית להו בחדרי חדרים אסור.
א. וכ״כ הר״ן דכן מוכח בגמרא. וכנ׳ כונתו לגמרא זו.
ב. [כפירוש יש מפרשים שברש״י וכ״ה בפי׳ ר״ח]. ולא הכריע רבינו דינא דחדרי חדרים. ועי׳ ראבי״ה סי׳ תשלא עמ׳ רצ. [וס״ל לרבינו דמה שאמר רב חנן שאליבא דת״ק ברה״י מותר, קאי גם על של עליה ולא רק על של שובך דבו מיירי מתני׳. וה״נ מסתברא שהרי גם דעליה טעמא משום חשדא הוא, כמש״כ רש״י ט ע״ב ד״ה אבל. ודלא כהר״ח והראב״ד דשל עליה אסור משום מוקצה. עי׳ שעה״צ סי׳ תקיח סקמ״ז].
אין מוליכין הסולם – תימה אפי׳ הכין אותם מאתמול מ״מ אית בהו משום צידה כדאמרינן לקמן (דף כד.) הצד יוני שובך [ויוני עליה] חייב וי״ל דמיירי בקטנים שלא פרחו.
{שמעתא דהולכת סולם שובך ואיסור מראית העין ברה״י}
ב״ש אומרים, אין מוליכין את הסולם וכו׳ – מדפסיק הרי״ף במס׳ שבת (רי״ף שבת ס״ב.) כרב יהודה אמר רב, דאמר, כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, וכרבי אליעזר ור׳ שמעון, דתניא: שוטחן בחמה, קמא ליה פלוגתא דמתני׳ בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, ולא כרב חנן בר אמי.
ובמסכת שבת (בעל המאור שבת ס״ד:) יש לנו בזה סברא אחרת, שנראה לנו שאין הלכה כרב יהודה אמר רב. הילכך, הולכת סולם ברשות הרבים אסור, כלישנא בתרא דרב חנן בר אמי.
ובהטויי סולם של עלייה קיימא לן לאיסורא, מעובדא דבני רבי חייא דנפק לקרייתא (בבלי ביצה ט׳:).
[משנה] ד. ב״ש אומרים אין מוליכין. דב״ש סברי חיישינן שמא הרואה אומר להטיח גגו צריך וב״ה לא גזרי, ובגמרא מקשי דב״ש דהכא סברי דמקלי בשמחת יום טוב ולעיל בדקר נעוץ מחמרי ושרו ליה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב, וכן (מבית הלל) [מקשה] לבית הלל, ומשום קושיא זו מחליף אחת מהן.
אבל מטהו מחלון אחר שיש בשובך, ומבעוד יום היתה עומדת שם הסולם, הופך אותו סולם לחלון אחר שיש באותו שובך, דכל העולם מכיר שלצורך יום טוב עושה.
{שמעתא דהולכת סולם שובך ואיסור מראית העין ברה״י}
ועוד, בית שמאי אומרים, אין מוליכין את הסולם וכו׳, מדפסיק הרי״ף במס׳ שבת כרב יהודה אמר רב, וכו׳, ובמסכת שבת יש לנו בזה סברא אחרת, שנראה לנו שאין הלכה כרב יהודה אמר רב.
אמר כותב: אבל מכאן היה נראה שהיא הלכה. מדקא מקשינן מינה לרב חנן בר אמי ואיצטריך לומר, תנאי היא ואנא דאמרי כתנא דהתם.
ולא מצית למימר דלרב פרכינן. דהא מאי קושיא. רב מוקי לה למתני׳ בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ובית שמאי אוסרים מפני מראית העין וב״ה מתירין משום ששובכו מוכיח עליו. ופשטה נמי הכי משמע.
אלא שמע מינה לרב חנן פרכינן מדרב, משום דהלכתא היא ורבן של בני גולה היה בדורו, כמו שפי׳ רבינו שלמה ז״ל.
מתניתין. בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים זה וזה אני נוטל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אין מוליכין וכו׳ הצד יוני שובך ויוני עלייה חייב וי״ל כו׳ כצ״ל:
בפרש״י בד״ה אין מוליכין את הסולם סולם המיוחד כו׳ עכ״ל כ״ה לשון הר״ן וכצ״ל ומלת קס״ד שבפרש״י לפנינו אין לו מקום כאן לפי הנראה כ״א בדוחק ודו״ק:
א משנה בית שמאי אומרים: אין מוליכין את הסולם שעולה בו לקחת יונים משובך לשובך, אבל מותר להזיזו מעט, והוא מטהו מחלון לחלון באותו שובך. ובית הלל מתירין אף להוליכו משובך לשובך.
MISHNA: Beit Shammai say: One may not carry a ladder, which was used for reaching doves, from one dovecote to another. However, one may move it slightly so that he tilts it from one window to another in the same dovecote. And Beit Hillel permit even carrying a ladder from one dovecote to another.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי גמַחְלוֹקֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי הָרוֹאֶה אוֹמֵר לְהָטִיחַ גַּגּוֹ הוּא צָרִיךְ וב״הוּבֵית הִלֵּל סָבְרִי דשׁוֹבָכוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו אֲבָל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

GEMARA: Rav Ḥanan bar Ami said: This dispute applies only in a case where one moves the ladder in the public domain, as Beit Shammai hold that one who sees someone carrying his ladder will say to himself: He must need the ladder to plaster his roof, to prevent rainwater from dripping into his house. In other words, an onlooker will suspect him of performing prohibited labor on the Festival. And Beit Hillel hold that his dovecote proves about him that he is not moving the ladder for the purpose of a transgression, as it is evident that he is placing the ladder alongside the second dovecote, and everyone will understand his intention. However, in the private domain, where one will not be observed by strangers, everyone agrees that it is permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב חנן מחלוקת ברשות הרבים אבל ברשות] היחיד דברי הכל מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הרואה – שהוא מוליכו אומר להטיח גגו הוא צריך והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב.
להטיח – שהיו טחין גגותיהן בטיט לפי שלא היו משופעין אלא עשויין כמין תקרת עליה ומשתמשין בהן לפיכך טחין אותן ומשפעין הטיח לצד הכתלים שיזובו מימיו.
שובכו מוכיח עליו – שובכו של סולם מוכיח שהוא ניכר שהוא של שובך.
מותר – שהרי אין אדם רואהו.
אמר רב חנין בר אמי מחלוקת ברשות הרבים, דבית שמאי סברי הרואה אמר להטיח גגו הוא צריך, ובית הלל אומרים שובכו מוכיח עליו – פירוש: דסולם שובך ניכר שאינו כשאר סולמות.
אבל ברשות היחיד דברי הכל מותר – ואשמעינן רב חנן תרתי חדא דלא תימא דברשות היחיד מחלוקת וברשות הרבים אפילו בית הלל אסרי. ותו דאפילו מאן דאסר ברשות הרבים משום מראית העין ברשות היחיד מותר דליכא מראית העין ובהא לא פליגי בית הלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת זו היא דווקא כשמזיז את הסולם ברשות הרבים, שבית שמאי סברי [סבורים] כי הרואה אותו מטלטל את סולמו אומר לעצמו: ודאי להטיח (למרוח טיח) על גגו כדי למנוע את חלחול מי הגשמים דרכו לתוך הבית הוא צריך, וחושד שעושה מלאכה אסורה בחג, ובית הלל סברי [סבורים] כי שובכו מוכיח עליו, שהרי רואים מיד שהוא מניח את הסולם סמוך לשובך השני, ומבינים את כוונת מעשהו. אבל ברשות היחיד שאין זרים רואים אותו — דברי הכל מותר.
GEMARA: Rav Ḥanan bar Ami said: This dispute applies only in a case where one moves the ladder in the public domain, as Beit Shammai hold that one who sees someone carrying his ladder will say to himself: He must need the ladder to plaster his roof, to prevent rainwater from dripping into his house. In other words, an onlooker will suspect him of performing prohibited labor on the Festival. And Beit Hillel hold that his dovecote proves about him that he is not moving the ladder for the purpose of a transgression, as it is evident that he is placing the ladder alongside the second dovecote, and everyone will understand his intention. However, in the private domain, where one will not be observed by strangers, everyone agrees that it is permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִינִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הכׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם ר׳רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן ואוֹסְרִין.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even if one performs the act in his innermost chamber, where no one will see it, it is prohibited. The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One whose clothes fell into water on Shabbat or a Festival may spread them out to dry in the sun, but he may not do so opposite the masses, i.e., in a place where people can see him, lest they suspect him of laundering on Shabbat. However, Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon prohibit doing so even in private.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאמר רב יהודה אמר רב כו׳ – וקשיא דרב אדרב חנן ואע״ג דרב אמורא הוא מקשי מיניה מפני שרבן של כל בני הגולה היה בדורו חוץ משמואל.
תנאי היא – איכא תנא דקאי כוותיה.
שוטחן בחמה – מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים שוטחן בחמה והן נוגבין מאליהן.
אבל לא כנגד העם – שלא יאמרו כבסן בשבת אלמא מידי דמשום מראית העין מותר במקום צנוע.
והאמר רב יהודה אמר רב – אף על גב דרב היה אמורא מ״מ פריך שפיר כיון דרב גדול היה בדורו וראש ישיבה לישראל חוץ משמואל אין סברא דרב חנן פליג עליה.
גמרא: תנאי נינהו דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. פירוש: ואנא דאמרי כתנא קמא ורב דאמר כר׳ אליעזר ור׳ שמעון ואינהו מוקמי לה לפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, דבית שמאי סברי דברשות הרבים אסור משום מראית העין וכיון דאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ובית הלל סברי דאפילו ברשות הרבים מותר דשובכו מוכיח עליו.
איני והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חז״ל משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור – אורחא דתלמודא הוא זימנין דמקשי אמוראי להדדי.
ואוקימנא: תנאי היא דתניא שוטחין1 בחמה אבל לא כנגד העם, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אוסרין – והא כתיבנא בעבודה זרה ושבת דליתא לדרב יהודה ולדידיה מתניתין בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים.
1. בכ״י בהמ״ל 8728: ״שוחטין״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איני והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום וכו׳. פירוש וקשיא דרב אדרב חנן. ואף על גב דאין מקשים מאמורא לאמורא שאני רב דקשיש מיניה ועוד שהוא היה רבן של כל הגולה חוץ משמואל דהוה בר פלוגתיה והלכך מצי לאקשויי מרב לתלמיד וכן פירש רש״י ז״ל.
בד״ה תנאי היא כלומר כו׳ וב״ש לית להו שובכו מוכיח עליו ואסרי אפי׳ בחדרי חדרים כו׳ עכ״ל לא הוה צריך למימר לב״ש דאסרי אפי׳ בחדרי חדרים דא״נ מתירין ב״ש ברה״י לא תקשי מדב״ש לרב כיון דאיכא תנא דקאמר כוותיה והכי אמרינן ללישנא קמא אלא דניחא ליה למימר להאי לישנא דב״ש נמי אית להו הא דרב כיון דרב חנן נמי אית ליה הכי להאי לישנא אית לן למימר דרב לא פליג עליה בהא ודו״ק:
תוס׳ ד״ה והאמר רב יהודה אמר רב וכו׳ דרב חנן פליג עליה. עי׳ בב״מ דף מו ע״ב תוס׳ ד״ה פרי נמי:
ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים לעשות דבר מפני מראית העין, אפילו עושה אותו בחדרי חדרים הרי זה אסור! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא שנחלקו בעיקרון זה. דתניא כן שנינו בברייתא]: מי שנפלו בגדיו בשבת או בחג לתוך מים — שוטחן להתייבש בחמה, אבל לא ישטחם כנגד העם, כלומר, במקום שאנשים רואים, שמא יחשדו בו שהוא מכבס בשבת. ואילו ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אוסרין אף לעשות כן בצנעה.
The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even if one performs the act in his innermost chamber, where no one will see it, it is prohibited. The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One whose clothes fell into water on Shabbat or a Festival may spread them out to dry in the sun, but he may not do so opposite the masses, i.e., in a place where people can see him, lest they suspect him of laundering on Shabbat. However, Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon prohibit doing so even in private.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי מַחְלוֹקֶת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי אִית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב וב״הוּבֵית הִלֵּל לֵית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

Some say a different version of this discussion. Rav Ḥanan bar Ami said: The dispute applies to the public domain, as Beit Shammai are of the opinion that the halakha is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said, and therefore Beit Shammai apply the decree to the private domain. And Beit Hillel, by contrast, are of the opinion that the halakha is not in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. However, in the public domain, everyone agrees that it is prohibited to move the ladder.
רי״ףרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברשות היחיד אבל ברשות הרבים דברי הכל אסור לימא רב דאמר כבית שמאי, דאלו לבית הלל אף על גב דברשות הרבים אסור ברשות היחיד שרי.
ואיכא דאמרי אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברשות היחיד דבית שמאי אית להו דרב יהודה ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב אבל ברשות הרבים דברי הכל אסור – והני מילי דשרו בית הלל בסולם של שובך אבל סולם של עלייה אפילו היטוי אסור והכי מוכח בהדיא בשמעתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בגירסה אחרת, אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת היא ברשות היחיד, שבית שמאי אית להו [יש להם, מקבלים הם] את דברי רב יהודה אמר רב ולכן גזרו אף ברשות היחיד, ובית הלל לית להו [אין להם, אינם מקבלים] את דברי רב יהודה אמר רב, אבל ברשות הרביםדברי הכל אסור.
Some say a different version of this discussion. Rav Ḥanan bar Ami said: The dispute applies to the public domain, as Beit Shammai are of the opinion that the halakha is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said, and therefore Beit Shammai apply the decree to the private domain. And Beit Hillel, by contrast, are of the opinion that the halakha is not in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. However, in the public domain, everyone agrees that it is prohibited to move the ladder.
רי״ףרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לֵימָא רַב דְּאָמַר כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי.

The Gemara challenges this interpretation: Should we say that Rav stated his opinion in accordance with that of Beit Shammai? According Rav Ḥanan bar Ami, only Beit Shammai maintains that anything prohibited by the Sages due to appearances may not be performed even in private.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן לימא רב דאמר כל מקום שאמרו חכמים מפני מראית העין אסור כגון זה שהרואה אותו מוליך הסולם ברשות הרבים אומר להטיח גגו הוא צריך אפילו בחדרי חדרים ברשות היחיד אסור כבית שמאי אמרה לשמעתיה דהא בית הלל ברשות הרבים אסרי אבל ברשות היחיד שרו ובית שמאי הוא דאסרי ברשות היחיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא רב דאמר כב״ש – לרב חנן קא פריך דאוקי לה בית הלל ברה״ר אסרי וברשות היחיד שרו א״כ לרב חנן רב דאמר כל מקום שאסרו כו׳ דאמר כב״ש בתמיה הא ודאי לא שביק ב״ה ועביד כב״ש ועל כרחך לבית הלל אפי׳ ברשות הרבים מותר משום דשובכו מוכיח עליו דאי ברה״ר אסור וברשות היחיד שרי לא הוה אמר רב להא שמעתא.
ורב כבית שמאי – פרש״י ומקשה לרב חנן דמוקי דבית הלל לית להו דרב וברה״ר דברי הכל אסור ואפילו ב״ה אסרי וברשות היחיד שרו (ואדרבה) רב לא יאמר הכי דלא יאמר דלא כהלכתא אלא יאמר דב״ה שרו אפילו ברה״ר דשובכו מוכיח עליו ודלא כוותך ומשני תנאי היא כלומר רב חנן אמר לך אין הכי נמי דרב סבר דבית הלל שרו ברה״ר ופליג עלי ואנא דאמרי כי ההוא תנא דשוטחן דלית ליה דרב וההוא תנא מוקי לה בית הלל כוותיה דלא התירו אלא ברשות היחיד וי״מ דלרב קא פריך ואמר לך רב תנאי היא דסבירא להו כב״ש ואנא סבירא לי כהני תנאי ולא נראה דמאי אולמייהו דרבי אליעזר ור״ש לגבי בית הלל הא ב״ש טובא תנאי הוו ואע״פ כן אין הלכה כמותם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא רב דאמר כבית שמאי. יש מפרשים דלרב קא פריך ואמר לך רב דאין הכי נמי דאיהו דאמר כבית שמאי ומשום דר׳ אלעזר ור׳ שמעון קיימי כותייהו. ולפי זה הלכה כבית הלל דדוקא ברשות היחיד מותר אבל ברשות הרבים אסור. אבל מכל מקום אין הפירוש נכון בעיני רש״י ז״ל דאפילו קיימי ר׳ אלעזר ור׳ שמעון כבית שמאי מאי רבותייהו במקום בית הלל דהא בית שמאי טובא הוו ואפילו הכי יצתה בת קול ואמרה בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. אלא הפירוש הנכון דלרב חנן קא פריך כיון דמוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בהכין אם כן רב דאמר כבית שמאי ומי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי. ופרקינן דתנאי פליגי בהאי סברא דרב וכיון שכן רב חנן דעביד האי אוקמתא לית ליה דרב אלא כתנא קמא דר׳ אלעזר ור׳ שמעון. ורב אית ליה דר׳ אלעזר ור׳ שמעון ומוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד ובכולהו שרו בית הלל ובכולהו אסרי בית שמאי. דאילו אסרי בית הלל ברשות הרבים הכי נמי ברשות היחיד משום הא דרב. ולית הלכתא. ויש מפרשים דלית הלכתא כותיה דרב דהא איכא כמה משניות דפליגן אדידיה וגרסינן בירושלמי כולהון פליגין עליה דרב ולית להון קיום עד כאן. אבל בתוס׳ תירצו כולם.
בגמ׳ לימא רב דאמר כב״ש תנאי היא עיין בפרש״י ותוס׳ שכתבו דר׳ חנן אמר לך רב ודאי פליג עליה וסובר ב״ה בר״ה נמי שרי ואנא דאמר׳ כי האי תנא דמוקי לב״ה כוותי וכו׳. וקשיא לי דהא הש״ס דמקשה לימא רב דאמר כב״ש היינו ע״כ דאי ס״ד דרב אליבא דב״ה קאי קשה אדרבי חנן בתרתי חדא דאיהו אמר בהדיא דב״ה לית להו דרב יהודה אמר רב ועוד במאי דקאמר ר׳ חנן אבל בר״ה ד״ה אסור והיינו ע״כ משום דפשיטא ליה טובא דבר״ה לא שייך להתיר משום שובכו מוכיח עליו ולרב ליתא להאי סברא דאיהו ע״כ ס״ל דמתירין ב״ה אפי׳ בר״ה משום דשובכו מוכיח עליו א״כ לפ״ז מאי משני הש״ס תנאי היא דנהי דר׳ חנן ס״ל כתנא דשוחטן דע״כ מוקי נפשיה כב״ה ולית ליה דרב יהודה א״ר במאי דקאמר כל מקום שאסרו מ״מ הקושיא שניה אדרבא קשה יותר לשיטת התרצן דכיון דרב שהוא רבן של כל בני הגולה סובר ע״כ דשובכו מוכיח עליו שייך אפילו להתיר בר״ה וכן רבי אלעזר ור״ש דאית להו נמי כל מקום שאסרו ע״כ סברי בפשיטות דהא דמתירין ב״ה בסולם היינו אפילו ברה״ר מטעמא דשובכו מוכיח עליו והאיך פליג רבי חנן עליה דרב ואהנך תנאי דודאי סברי להיפך ולהא מלתא לית ליה סיוע לרבי חנן מתנא דשוטחן בהא תנא דשוטחן לא שמענו דפליג אלא אסברא דכל מה שאסרו מפני מראית עין אבל מאן יימר דפליג אסברא זו דיש להתיר בשובכו מוכיח עליו בר״ה כיון דלא איירי כלל בהא ולתנא דשוטחן אפשר דפליגי ב״ש וב״ה בר״ה דוקא וברה״י כ״ע מודו דשרי וסוגיא זו פשוטה בכל מקום בש״ס בפלוגתא דתנאי ואמוראי שלא להרבות מחלוקת בין תנאים ואמוראים אלא במאי דפליגי בהדיא אבל במה שיוצא מכלל דבריו דאידך תנא אמרינן דכ״ע מודו וא״כ נהי דר״ח ס״ל מסברא דנפשיה כתנא דשוטחן דלית ליה כל מקום שאסרו ושפיר פליג עליה דרב בהא אכתי כיון דשמעינן מיהא מדרב ור״א ור״ש שחושבין לסברא פשוטה ע״כ דשייך להתיר אף ברה״ר מטעמא דשובכו מוכיח עליו אליבא דב״ה האיך פליג עלייהו בהא מלתא ויותר היה ראוי לו לומר כלישנא קמא דידיה דהיינו לגמרי כתנא דשוטחן:
והנראה בעיני שמחמת קושיא זו לא נראה לו להרמב״ם לפ׳ כשיטת רש״י ותוס׳ והוא מפרש הסוגיא בע״א דהא דאמר ר׳ חנן ללישנא בתרא דב״ה לית להו דר״י א״ר פירושו דהכא לענין י״ט לא ס״ל הא מלתא דאמר ר״י א״ר בעלמא והיינו משום שמחת י״ט מקילין ב״ה ברה״י אבל ברה״ר מודו דאסור וא״כ לא פליג ר׳ חנן אדרב. ולפ״ז צ״ל דהא דמקשה הש״ס לימא רב דאמר כב״ש ולא ניחא ליה לומר דאפי׳ כב״ה אתיא אלא דמשום שמחת י״ט מקילין נ״ל דכך פירושו דכיון דלדעת המקשה רב משמיה דנפשיה אמר האי כללא דכל מקום שאסרו חכמים וע״כ היינו לפי שסובר דסברא פשוטה היא שאין שום טעם כלל לחלק בין רה״י לר״ה היכא דאיכא חששא דמראית עין וא״כ מקשה הש״ס שפיר אי ס״ד דב״ה מודו בר״ה דאסור וברה״י הוא דשרי א״כ חזינן לב״ה דמחלק בין ר״ה לרה״י דבר״ה פשיטא ליה לרב חנן אליבא דב״ה דאסור ע״כ היינו משום דחששא גדולה וסברא אלימתא היא לחוש למראית עין אפילו במקום שמחת י״ט ומדשרי ברה״י ולא חייש למראית עין מנ״ל לרב דמשום שמחת י״ט הוא דמיקל דהא במשנה דהשוחט אדרבה ב״ה לחומרא כדדייק הש״ס לקמן אע״כ דסברא אלימתא היא לחלק בין ר״ה לרה״י לענין מראית עין וא״כ רב דכייל האי כללא דכל מקום לא מתוקמי כב״ה אלא כב״ש ומשני הש״ס תנאי היא ואדרב קאי דכיון דרב אית ליה תנאי דמסייעו ליה ר״א ור״ש וע״כ אינהו נמי מוקמי נפשייהו כב״ה והוי קים להו דב״ה לא שרי גבי שובך ברה״י טפי מר״ה אלא משום שמחת י״ט כנ״ל ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל ומטעם זה ראה לפסוק כלישנא בתרא דרב חנן אע״ג דבשל סופרים אזלינן בתר המיקל אלא משום דללישנא קמא פליג ר׳ חנן אדרב וללישנא בתרא לא פליג משמע ליה לישנא בתרא עיקר:
מיהו לשיטת רש״י ותוס׳ דלא נחתו להכי הדרא קושיא דידי לדוכתא קמייתא והנלע״ד ליישב בזה ראוי לנו תחלה לעמוד על סוף דעתו של ר׳ חנן בר אמי דללישנא קמא קאמר דב״ה מתירין אף בר״ה והיינו משום דשובכו מוכיח עליו נמשך מזה קולא לב״ה לענין סולם של שובך וחומרא לענין סולם של עליה דהתם לא שייך טעמא דשובכו מוכיח עליו כדאמרינן בסמוך משא״כ ללישנא בתרא מחמיר לענין ר״ה ופשיטא ליה דלא מהני טעמא דשובכו מוכיח עליו ומוקי לפלוגתייהו ברה״י ושרו בה משום דלית ליה לדרב ולא שייך שום מראית עין ברה״י א״כ לפ״ז ממילא ע״כ דבשל עליה נמי שרי מה״ט גופא דכיון דעיקר איסור סולם אינו אלא משום חששא דלהטיח גגו וזה לא שייך ברה״י וזה ברור. ואף דלדינא דסולם של עליה לא נ״מ מידי בין שתי הלשונות דלעולם בר״ה אסור וברה״י מותר מ״מ לענין אוקימתא דמתני׳ איכא בינייהו דללישנא קמא לא איירי אלא בשל שובך וללישנא בתרא איירי בכל גוונא אף בשל עליה ושמעינן נמי מדרב חנן ללישנא בתרא דמוקי לסתמא דמתני׳ ברה״י ע״כ היינו משום דסתם שובכות ברה״י עשויים. ולפ״ז מצינן למימר דמזה הטעם עצמו הדר בי׳ ר׳ חנן מאוקימתא קמא ללישנא בתרא כדי להעמיד המשנה בכל סולמות ומסייע ליה נמי לישנא דברייתא לקמן מדקאמר ר׳ יהודה בד״א בסולם של שובך וכו׳ מכלל דת״ק סובר בשל עליה נמי פליגי כדסברי בני ר׳ חייא. ובאמת הכי הוא קושטא דמלתא דהא קי״ל בכל במה שאמר ר׳ יהודה לחלוק הוא ואף לרבי יהושע בן לוי דפליג אדר׳ יוחנן בס״פ חלון וס״ל דבמה נמי לפרש היינו במשנתינו דוקא אבל דברי ר׳ יהודה בברייתא כ״ע מודו דלחלוק הוא וכ״כ התוס׳ להדיא בפרק חלון דבברייתא אפילו אימתי לחלוק וצ״ע דכאן כתבו להיפך לה״ט דבני רבי חייא אלא שר׳ חייא אמר להם צאו ואסרו וכו׳ ומסיק דר׳ יהודה לפרש מלתא דת״ק אתא והיינו משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין כדמסיק להדיא ממאי דקתני משובך לשובך ונראה דהיינו משום דר״ח ס״ל כרב דברה״י נמי שייך פלוגתא דב״ש וב״ה ושרו ב״ה מטעמיה דשובכו מוכיח עליו ולפ״ז שייך שפיר לחלק בין של שובך לעליה וכדדייק לה נמי מלישנא דמתני׳ משא״כ ללישנא בתרא דר׳ חנן דברה״י לחוד פליגי בדרבא א״כ תו לא שייך לחלק בין של שובך לשל עליה וממילא דלא קשיא נמי לישנא דמתני׳ דשפיר איצטריך למיתני משובך לשובך לאשמעינן דדוקא בכה״ג שרי אף בשל עליה כיון שכבר עומדת ברה״י דסתם שובך ברה״י הוא להאי לישנא אבל אי הוי קתני מוליכין הסולם לשובך הוי משמע דאפילו מרה״ר לרה״י שרי:
נמצא לפ״ז בעיקר מלתא דר׳ חנן דקאמר ללישנא בתרא אבל בר״ה ד״ה אסור בזה אית ליה תנאי דמסייעו דמדקאמר רבי יהודה לא פליגי מכלל דתנא קמא סובר דפליגי אף בשל עליה ובכה״ג איירי מתניתין ואם כן ע״כ א״א לאוקמי ברה״ר דא״כ מ״ט דב״ה דשרו בשל עליה הא ל״ל שובכו מוכיח עליו אע״כ דברה״י איירי מתני׳ וא״כ לא איכפת לן אי פליג בהא עליה דרב לענין ר״ה. מיהו אי לאו דאוקי תלמודא מלתא דר׳ חנן כתנא דשוטחן א״כ בע״כ סבר ליה כרב לענין כל מקום שאסרו חכמים אפילו בחדרי וכו׳ וא״כ בע״כ אף אי סבר ליה כהנך תנאי דמתירין ב״ה אף בשל עליה היה מההכרח לומר דבע״כ ב״ה לית ליה כלל האי גזירה דלהטיח גגו דאי אית ליה אף ברה״י אסור בשל עליה דאין לחלק כלל בין ר״ה לרה״י לכך מוקי לר׳ חנן נמי כתנא דשוטחן דלית ליה דרב לענין כל מקום שאסרו וממילא יש לחלק בין ר״ה לר״י אבל בין עליה לשל שובך אין לחלק כאידך תנא דקאמר בשל עליה נמי פליגי וכדכתיבנא ודוק כנ״ל נכון בע״ה ועי׳ מ״ש בסמוך גבי בני ר׳ חייא:
ומקשים: לימא [האם לומר] כי לרב חנן בר אמי האומר כי לבית הלל יש להתיר את העברת הסולם משובך לשובך בצינעה, ולבית שמאי אף בצינעה אסור, אם כן רב האומר כי כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אף בצינעה אסור לעשותו הוא שאמר את דבריו כשיטת בית שמאי הדחויים מן ההלכה?
The Gemara challenges this interpretation: Should we say that Rav stated his opinion in accordance with that of Beit Shammai? According Rav Ḥanan bar Ami, only Beit Shammai maintains that anything prohibited by the Sages due to appearances may not be performed even in private.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין

The Gemara rejects this suggestion: No, it is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If clothes fell into water on Shabbat or a Festival, one may spread them out in the sun but not opposite the masses. Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon prohibit doing so. Rav Ḥanan bar Ami accepts the opinion of the first tanna in the baraita, who rejects Rav’s principle. According to the opinion of that tanna, it can be claimed that Beit Hillel also rejected Rav’s principle, and they permitted moving the ladder in private but not in public. Rav, on the other hand, follows the opinion of Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon in interpreting the opinion of Beit Hillel.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן תנאי היא – כלומר: לא אמר רב על כל החכמים אלא על אותן שאוסרין משום מראית העין א׳ שאוסרין אפילו בחדרי חדרים ועל זולתם לא אמר דתניא שוטחן בחמה הבגדים שנשרו אבל לא כנגד העם דאתי למימר היום רחצם ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אוסרין ורב לדברי אלו קאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנאי היא – כלומר אמר לך רב חנן ודאי רב סבר דבית הלל אפילו בר״ה שרו ופליג עלי ואנא דאמרי כי האי תנא דאמר שוטחן בחמה דלית ליה דרב וההוא תנא מוקי בית הלל כוותיה דלא התירו אלא ברשות היחיד ורבי אליעזר ור״ש דסבירא להו כרב מוקמי שריותא דבית הלל דמתניתין ואפי׳ ברה״ר דקא סברי שובכו מוכיח עליו וב״ש לית להו שובכו מוכיח עליו ואסרי אפי׳ בחדרי חדרים י״מ דלרב קא פריך ואמר לך רב תנאי היא ולאו מלתא היא דמאי רבותייהו דרבי אלעזר ור׳ שמעון במקום בית הלל הא ב״ש נמי טובא הוו ואין הלכה כמותן.
תנאי היא. כלומר דרב סבר כר׳ אליעזר ור׳ שמעון ומוקמי לה לפלוגתייהו בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד וכדאמרן לעיל.
והרי״ף פסק במסכת שבת (שבת קמו.) כי הא דאמר רב יהודה אמר רב וכיון שכן קיימא לן דבין ברשות הרבים בין ברשות היחיד פליגי, אבל רבינו נסים גאון ז״ל כתב דליתא לדרב משום דאיכא משניות טובא דלא כוותיה דתנן בפרק ב׳ דחולין (חולין מא.) אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם בתוכו ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינים, והיינו דלא כרב, ותנן בפרק קמא דמו״ק (מועד קטן ח:) ועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצרו הא ברשות הרבים אסור, וטובא נמי דמייתי בירושלמי דפרק בתרא דכלאים (ירושלמי כלאים ט׳:א׳).
ולאו ראיה היא דמאי אולמייהו דהנך מתני׳ מהא דאקשי׳ עליה דרב ואמרו תנאי היא דילמא כולהו כהדין תנא דשוטחן בחמה, ועוד דהנך משניות הא משמע דלא פליגי עליה דרב מדלא אמרינן עלייהו לימא מתניתין פליגא אדרב כי היכי דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (עבודה זרה יב.) גבי נתפזרו לו מעות לפני עבודה זרה לא ישוח ויטלם וגו׳. וטעמא דמילתא דבההוא דחולין הדבר ניכר וידוע שאינו עושה אלא [לנקר] חצירו ובשוק לא שייך, וההיא דמועד קטן היינו טעמא משום דמה שהוא עושה העולם סוברים שהוא אסור ואינו אלא מותר גמור אבל כאן העולם סוברים שהוא מטיח את גגו וזה אסור מה שאין כן שם אף על פי שהם חושדים אותו במעשה ממש שהוא עושה שיהא עושה באיסור אינו כן אלא בהיתר. וההיא נמי דתניא בפרק אף על פי (כתובות ס.) נחום איש גליא אומר [צינור] שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש וקא פסיק הלכה כנחום איש גליא, ההיא נמי לא דמיא לרב דהתם אין חושדין אותו אלא במה שהוא עושה והם חושבים שהוא אסור ואינו אלא מותר אבל בשטיחת בגדיו לחמה יחשדו אותו שלכבס וללבן אותם בחמה הוא מתכוין.
ומיהא לדברי הרב רבינו ניסים ז״ל הולכת סולם ברשות הרבים אסירא כלישנא בתרא דרב חנין בר אמי. ומיהא הא דמועד קטן לא ניחא לי שפיר דהא התם משום חשש שיחזיקו בו בעושה מלאכה גמורה לעצמו לצורך חול הוא ולא צרכי המת, ואלו באדם מפורסם מותר כדאיתא התם בירושלמי (מועד קטן פרק קמא א׳ ה״ו), וכיון שכן אף הם חושדין אותו במלאכה אסורה דאורייתא דמועד אסור במלאכה דבר תורה לכולהו תנאי ולכולהו אמוראי כדאיתא בהדיא בשלהי מסכת חגיגה (י״ח א׳ עי״ש).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, תנאי [מחלוקת תנאים] היא בהלכה זו, דתניא כן שנינו בברייתא]: בגדים שנרטבו בגדיו במים בשבת או בחג — שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אוסרין.
The Gemara rejects this suggestion: No, it is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If clothes fell into water on Shabbat or a Festival, one may spread them out in the sun but not opposite the masses. Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon prohibit doing so. Rav Ḥanan bar Ami accepts the opinion of the first tanna in the baraita, who rejects Rav’s principle. According to the opinion of that tanna, it can be claimed that Beit Hillel also rejected Rav’s principle, and they permitted moving the ladder in private but not in public. Rav, on the other hand, follows the opinion of Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon in interpreting the opinion of Beit Hillel.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה ט., עין משפט נר מצוה ביצה ט., ר׳ חננאל ביצה ט., רי"ף ביצה ט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה ט., רש"י ביצה ט., ראב"ן ביצה ט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ט., בעל המאור ביצה ט. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל ביצה ט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן מלחמות ה' ביצה ט. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ביצה ט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ט. – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ט., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ט., מהרש"א חידושי הלכות ביצה ט., פני יהושע ביצה ט., גליון הש"ס לרע"א ביצה ט., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ט.

Beitzah 9a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 9a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 9a, R. Chananel Beitzah 9a, Rif by Bavli Beitzah 9a, Collected from HeArukh Beitzah 9a, Rashi Beitzah 9a, Raavan Beitzah 9a, Tosafot Beitzah 9a, Baal HaMaor Beitzah 9a, Ri MiLunel Beitzah 9a, Ramban Milchamot HaShem Beitzah 9a, Rashba Beitzah 9a, Raah Beitzah 9a, Meiri Beitzah 9a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 9a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 9a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 9a, Penei Yehoshua Beitzah 9a, Gilyon HaShas Beitzah 9a, Steinsaltz Commentary Beitzah 9a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144