×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אורח ארעא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.
merely teaches us proper etiquette, even though no prohibition is involved.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה ביצה ג:ד} מתני׳ בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן ידוע1 שיכול לאכול ממנה2 כזית צלי מבעוד יום ר׳ עקיבה אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה3 אבל מביאה בידו איברין אברין:
{בבלי ביצה כה ע״ב} גמ׳4 תנו רבנן אין הסומה יוצא במקלו ולא הרועה5 בתרמלו ואין [יוצאין]⁠6 בכסא אחד איש ואחד אשה7 ואם היו רבים צריכין לו [מותר]⁠8:
{משנה ביצה ג:ד} מתני׳ בכור שנפל לבור ר׳ יהודה אומר ירד מומחה9 ויראה [אם]⁠10 יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר׳ שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב [אין זה מן המוכן]⁠11:
1. ידוע: וכן גג. וברמב״ם פיהמ״ש מנוקד: ״ידוּע״. גיג: ״ידע״. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: יודע.
2. שיכול לאכול ממנה: כ״י קולומביה: ״שיוכל ממנה״. גיג: ״שהוא יכול לאכול ממנה״, כברמב״ם פיהמ״ש.
3. ובמטה: וכן בכל כה״י, וברמב״ם פיהמ״ש מנוקד: ״ובמִטַה״. דפוסים: ובמוטה.
4. בכה״י אין כאן ציון המבחין בין משנה וגמ׳.
5. ולא הרועה: וכן כ״י נ, דפוסים. גג, גיג: ״ואין הרועה יוצא״. כ״י קולומביה: ״ואין הרועה״. ר״ח רק: ״והרועה״.
6. יוצאין: גג, גיג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״יוצא״.
7. איש...אשה: וכן בר״ח. גג, גיג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: ״האיש...האשה״.
8. מותר: גג, גיג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. כ״י א: ״אינו נמנע״ (ראה מועד קטן כא ע״א).
9. מומחה: גג: ״המנחה״.
10. אם: גג, גיג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״שאם״.
11. אין זה מן המוכן: גג, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. כבה״ג, ר״ח, וברמב״ם פיהמ״ש גיג: ״אין זה מוכן״. כ״י א: ״אסור״.
אורח ארעא – ולא משום איסור טרפה.
אורח ארעא קמ״ל – פי׳ רש״י ולאו משום איסור טרפה תימה דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצביא וי״ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך.
(1-2) והא קתני ר׳ חייא ממקום טביחתה ממש אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ״ל כדתניא לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מרגליו – ר״ל מעליו. ואם אכל הרי זה רעבתן. כיוצא בו לא ישתה אדם את כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן. תנו רבנן השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שתים דרך ארץ, שלוש מגסי הרוח – פירוש: והכא נמי ר׳ אבא משום אורח ארעא קאמר. והיינו אורחא ארעא שלא יהא להוט אחר יצרו לאכול עד שיבדוק שמא יאכל ונמצא טרפה ומיהו שורת הדין מותרת כיון ששורת הדין מותרת לענין יום טוב העמידוה על הדין.
מפנות הדת ומיסודות האמונה להאמין ביאת הצרות לסבת העונות עד שמתוכם יפשפש במעשיו וישוב מדרכו הרעה ומקשה לבו לאמר מקרה הוא קרה לנו ולא יי׳ פעל כל זאת יפול ברעה להתנכלו על יסודות הדת להומם ולאבדם והוא מה שאמרו הנה חצובא מקטעא רגליהון דרשיעיא הערה להשמר האדם מן החמסים והגזלות אשר השגת הגבול מכללם וחצובא הוא עשב גדול משתרש בעומק בלתי מתפשט לצדדין אילך ואילך ואמרו עוד נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין הנטיעה שלש שנים והם אינם יכולים להמתין הבהמה עד שתופשט והאשה עד שתטהר הערה להיות האדם כובש ביצרו ומושל ברוחו מהכשל בעבירות ובדברים המכוערים תרמוסא מקטע רגליהון דישראל והוא שהתרמוסא מין קטנית מר מאד ובשליקתו שבעה פעמים בטל מרירותו ונעשה מתוק הערה תוריית שבהיות האדם לוקה ונוכח בפגעים יפשפש במעשיו וישוב מדרכיו וחיה וכל שכן בהשנות עליו העונש פעם אחר פעם וכן בו הערה שכלית שעם היות האדם מוצא עצמו בלתי מוכן לשלמות לא יפסוק עול הלמוד מעליו בכך אבל ירבה בהשתדלות בלא הפסק כאמרם ז״ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמן ואמרו חכמי המוסר בעבודת האדמה יתקן אדם ארץ מלחה והולידה והצמיחה ויסתייע בזה בשמירת דרכי הדת והוא אמרם למה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים ר״ל וצריכים לגדרי הדתות ומה שאמרו ראויים שתנתן להם דת של אש ר״ל חזקה בגדרים מרובה בעול מצות לרוב השלוח אשר בתוכם:
אין הסומא יוצא במקלו ביום טוב מפני שהוא דרך חול ויש בזה זלזול יום טוב ואפשר לו בלא מקל ומ״מ הקטע שאינו יכול להלך אלא בסמוכות מותר שהרי אף בשבת הותר לדעת רבני צרפת ועל ידי מעשה התירו לאדם שנכוצו גידי שוקיו לצאת במקלו בידו והוא שפירשו במסכת שבת (ס״ה:) במה שאמרו שם סמוכות שלו טמאים מדרס שמי שנכוצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו מעין ספסלים בשתי ידיו שנשען עליהם על גבי קרקע ודוחף עצמו בהם והספסלים לא הוצרך התנא להזכירם להיתר שהרי אין יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת ולא אמרו אין יוצאין אלא בסמוכות והם שרגליו תלויים באויר ואין נוגעין בארץ ועושה להם סמוכות של עור או של עץ מפני שפעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולפיכך אין יוצאין בהן שאין צריכין לו ברוב הפעמים או שמא לפעמים הם נשלפים מפני שאינן נוגעין בארץ ויבא להביאם ארבע אמות אלמא מיהא שהספסלים שאוחז בידו לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת והוא הדין למקלות כל זמן שאין יכול לילך בזולתם שאינם לו אלא כמנעליו ואע״פ שאין קשורים בו ואין לחוש שישמטו ויביאם שהרי אין יכול להלך אא״כ נשען עליהם וכן התירו רבני צרפת שהזכרנו בבני אדם הנחבשים ויש להם כבלים ברגליהם שמותרין לצאת עמהם ברשות הרבים אבל זקנים שסומכין במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהם בשבת שאינן צריכין כל כך ואינם אלא להיות ההלוך נקל אצלם וכן הדין בחגר שיכול לילך על ידי הדחק בלא מקל ויש חולקים בקצת דברים אלו ובמסכת שבת יתבאר בע״ה:
ונשוב לדברינו והוא שאין הסומא יוצא במקלו ביום טוב וכן לא הרועה בתרמילו ואין מוציאין בכסא והוא שהיה דרכם להוציא את הנכבד בכסא שהיה הוא יושב בקתדרא והיו אחרים נושאים את הקתדרא על כתפם ואין צריך לומר שאין מוציאין אותו בכתף וכמו שאמרו ובלבד שלא יכתף והוא הנקרא בלשון התלמוד אלונקי והוא שהיו שנים פניהם איש אל אחיו זה נותן זרועו על כתף חברו והיה הזקן יושב על אותן הזרועות ואם היו רבים צריכים לו מוציאין אותו בכסא אבל לא באלונקי ואם היה נבעת בהבאת הכסא מוציאין אותו באלונקי ולא סוף דבר שצריכין לו לדרוש וללמד אלא אף לאיזה דבר ואפילו באשה כן וכמו שאמרו רב נחמן שרא לילתא איתתיה למיפק באלונקי ואמרו על זה שאני איתתא משום דבעיתא ולדעת זה אתה צריך לומר שרבים היו צריכין לה לאיזה דבר וכן מה שאמרו זקן היה בשכונתנו והיו מוציאין אותו באלונקי רבים היו צריכין לו וכן שהיה נבעת בהבאת הכסא ומ״מ יש מפרשים רבים צריכים לו לדברי תורה והם פוסקים שאם רבים צריכין לו אע״פ שאינו נבעת להבאת הכסא מביאין אותו באלונקי וכן אם הוא נבעת להבאת הכסא אע״פ שאין רבים צריכין לו מביאין אותו באלונקי והוא הענין ביילתא שהתירוה לצאת באלונקי ואם אין רבים צריכין לו וגם הוא אינו נבעת להבאת הכסא אין מביאין אותו באלונקי:
רש״י בד״ה מקטע כו׳ את ה׳ הס״ד:
תוס׳ בד״ה שאני ילתא דבעיתא וא״ת והא לא התירו אלא כי יש בה צורך כו׳ עכ״ל וליכא למימר דמשום דבעיתא התירו בלא צורך דמ״מ המקשה דאכתי לא ידע דבעיתא תקשי ליה אמאי התירו כלל לילתא כיון דלא התירו לעיל אלא משום צורך רבים וק״ל:
בגמ׳ אורח ארעא קמ״ל כדתניא וכו׳ ופירש״י ולא משום איסור טרפה והקשו תוס׳ על פירושו מהא דאמרינן בסמוך נטיעה מקטע רגליהון דקצבים וכו׳. ולע״ד יש לתמוה יותר דרש״י גופא מפרש בסמוך בד״ה נטיעה מקטע רגליהון דקצבים משום דפעמים שנמצאת טרפה וא״כ לפ״ז נראין דברי רש״י כסותרים זא״ז ולישנא דגמרא גופא נמי קשיין אהדדי דהכא משמע דאורח ארעא דרמי ב״א היינו משום דנראה כגרגרן ומאידך מימריה משמע דהטעם משום דפעמים נמצאת טרפה ואפי׳ פי׳ התוס׳ אינו מספיק בזה אם לא בדוחק גדול:
והנלע״ד ליישב בזה לפי מה שמצאנו בלשון רש״י בפ״ק דחולין דף י״ב במסקנת הסוגיא דאזלינן בתר רובא וכתב שם דאהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י״ח טריפות חוץ מנקובת הריאה משום דשכיחי בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאירכסא הריאה ולא בדק מיתאכלי דסמכינן אהא ואדר״ה דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ״ל ובטי״ד ריש סי׳ ט׳ ובב״י שם הביאו עוד שכל רבותיו של רש״י היו אוסרין אפי׳ בדיעבד כיון דשכיח בה כמה מיני טריפות ורש״י השיב להם אתמול אכלנו בחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה נמצא דלפ״ז קשיא הך דשמעתין דמסקינן הכא דאורח ארעא קמ״ל דהוי כרעבתן משמע דמדינא מותר לאכול קודם הפשט ואמאי דהא אכתי איכא למיחש לטרפות שבריאה וכמדומה לי שראיתי קושיא זו בלשון הש״ך בס׳ בכתיבת יד בחיבורו על הטי״ד שהקשה כן על שיטת האוסרין בדיעבד אלא דלמאי דפרישית אפילו לשיטת רש״י דמתיר בדיעבד נמי קשה נהי דבדיעבד היכא שנאבדה מתיר רש״י אפ״ה לכתחילה מיהא אסור לאכול מבהמה קודם הפשט כיון שצריך לבדוק הריאה ויש ליישב בדוחק:
אמנם לע״ד יש ליישב לפי שיטת רש״י משום דהך מילתא בחומרא דריאה כתבו הפוסקים דלא שייך בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו הנך טרפות דריאה וא״כ אפשר דלרש״י אפילו לכתחלה מותר לאכול מהם בלא בדיקה וכיון דהך טעמא לא פסיקא ליה ניחא ליה לגמרא למימר אורח ארעא קמ״ל משום שנראה כרעבתן דהאי טעמא שייך אפילו בגדיים וטלאים וא״כ לפ״ז א״ש נמי אידך מימרא דרמי ב״א דנטיעה מקטע רגליהון דקצבים ופירש״י דלפעמי׳ שנמצאת טרפה והיינו בבהמה גסה דשכיחא טרפות הריאה כן נ״ל ודו״ק:
אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ השמיע לנו], ולא שיש צד איסור בדבר, אלא למדנו מה מנהג דרך ארץ הראוי.
merely teaches us proper etiquette, even though no prohibition is involved.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) כִּדְתַנְיָא לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ אֶלָּא מֵעָלָיו וְאִם אָכַל ה״זהֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן כַּיּוֹצֵא בוֹ אלֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת וְאִם שָׁתָה ה״זהֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן תָּנוּ רַבָּנַן הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת ה״זהֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלֹשָׁה מִגַּסֵּי הָרוּחַ.

§ The Sages teach proper manners unconnected to any prohibition, as it is taught in a baraita: A person should not eat garlic or onions from the side of its head, i.e., its roots, but rather from the side of its leaves. And if he did eat in that manner, he gives the appearance of being a glutton. Similarly, a person should not drink his cup of wine all at once, and if he did drink in this manner, he gives the appearance of being a greedy drinker. The Sages taught in this regard: One who drinks his cup all at once is a greedy drinker; if he does so in two swallows, this is proper etiquette; in three swallows, he is of haughty spirit, as he presents himself as overly delicate and refined.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן. שנים דרך ארץ. שלשה מגסי הרוח.
חצובה הוא עשב שבו תיחם יהושע תחומין לישראל את הארץ ובוקע ויורד מכוון דרך נכוחה עד התהום ואם יגזל אחד משדה חבירו חופרין עד שימצאו זו החצובה ומתפרסם הגזלן הנכנס לשדה חבירו ולא למדו מאלו הדברים. לפיכך הוא מקטע רגליהון של רשעים כלומר זה עשב השדה שלא נזהר במצות ואינו נוטה אילך ואילך אלא יורד נכוחו והרשעים נצטוו ומפירין ומניחין דרך ישרה ומעמיקים ועושקים וחומסים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדתניא – מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן.
בצל – ציבול״ה.
מעליו – מצד העלין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השותה כוסו בבת אחת הרי כו׳ מפורש פ׳ כיצד צולין:
א כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שלימדונו חכמים מנהגי דרך ארץ, שאין בהם צד איסור והיתר. שאמרו: לא יאכל אדם שום ובצל מצד ראשו (שורשיו) אלא מצד עליו. ואם אכל מצד ראשו — הרי זה נראה רעבתן. כיוצא בו: לא ישתה אדם כוסו של יין בבת אחת, ואם שתההרי זה גרגרן (זללן, סובא). תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: השותה כוסו בבת אחתהרי זה גרגרן, שותה כוסו בשנים (בשתי גמיעות) — הרי זה מנהג דרך ארץ, שותה בשלשה (בשלוש גמיעות) — הרי זה מגסי הרוח, שמראה בעצמו עידון ופינוק יותר מדי.
§ The Sages teach proper manners unconnected to any prohibition, as it is taught in a baraita: A person should not eat garlic or onions from the side of its head, i.e., its roots, but rather from the side of its leaves. And if he did eat in that manner, he gives the appearance of being a glutton. Similarly, a person should not drink his cup of wine all at once, and if he did drink in this manner, he gives the appearance of being a greedy drinker. The Sages taught in this regard: One who drinks his cup all at once is a greedy drinker; if he does so in two swallows, this is proper etiquette; in three swallows, he is of haughty spirit, as he presents himself as overly delicate and refined.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא חֲצוּבָא מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא.

Apropos the previous discussion, the Gemara notes that Rami bar Abba also said: The sea squill, a plant from the lily family whose roots project deep into the ground, will cut off the feet of the wicked in the future on the Day of Judgment. It was customary to plant sea squill on the edges of fields as boundary markers because their roots grow straight down without spreading out. Those who overstepped boundaries and infringed upon their neighbor’s property should have heeded the markers and desisted.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא – עשב ששרשיו נוקבין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעין אותו בין גבולי שדות ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעים ליום הדין שגוזלין וחומסים ומשיגין גבול ואין למדין ממנו.
אמר ראמי בר אבא חצובא מקטעת רגליהון דרשיעיא – פירוש: חצובא הוא דבר שיש לו שרשים ארוכים יורדין כנגדן ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ ולוקחין ממנו משל לרשעים שמשיגים גבול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חצובא מקטע רגליהון דרשיעין. יש מפרשים שאינה נותנת רשות להם להשיג גבול ריעיהם מפני ששרשיה נכנסין עד לתהום ואין אדם יכול לעקור אותן. ולא נהיר לפי שאין פירוש חציבה כפירוש נטיעה. והנכון שחצובא מחייבת הרשעים שאין למדים ממנה שהיא גדלה דרך ישר ואינה נוטה כלל חוץ לתחומה. וכן פירש רש״י.
חצובא מקטע רגליהון כו׳ פרש״י ליום הדין שגוזלין וחומסין כו׳ ואין למדין ממנו עכ״ל ועוד י״ל בעולם הזה בדיני אדם כשיגזול אחד משדה חברו שהיה ביניהן חצובא כשחופרין וימצא זו החצובא יתפרסם זה הגזלן שנכנס לשדה חברו וכן פי׳ בערוך ע״ש:
ואגב כך מביאים עוד ממה שאמר רמי בר אבא: חצובא [החצב] ששורשיו יורדים לעומק — מקטע רגליהון דרשיעיא [מקצץ רגליהם של הרשעים] ביום הדין העתיד להיות, כי היו נוטעים חצב בגבולות השדות, שמטבע שורשיו לחדור לעומק הקרקע, אבל אינם מתפשטים לצדדים, ועל מסיג הגבול היה ללמוד מהם.
Apropos the previous discussion, the Gemara notes that Rami bar Abba also said: The sea squill, a plant from the lily family whose roots project deep into the ground, will cut off the feet of the wicked in the future on the Day of Judgment. It was customary to plant sea squill on the edges of fields as boundary markers because their roots grow straight down without spreading out. Those who overstepped boundaries and infringed upon their neighbor’s property should have heeded the markers and desisted.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) נְטִיעָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָּבַיָּא וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת.

Similarly, young trees will cut off the feet of butchers and those who have relations with menstruating women. After a tree is planted, one must wait three years before eating its fruit. This should serve as a lesson for those butchers who hasten to eat of the animal’s meat before removing its hide, and for those who have relations with their menstruating wives and do not wait for them to achieve ritual purification.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נטיעה מקטעת רגליהון דבועלי נדות וגם לקצבייא כלומר מוציא אדם כמה הוצאות ונוטע כרם וכיוצא בו וממתין לו שני ערלה עד שנת רביעית ואחר כך אוכל ממנו הרי הן בשני ערלה ממתינין דברי צורם והמזהירם ומי שאשתו נדה אינו ממתין לה עד שתטהר ואינו לוקח מוסר מנטיעה זו אלא בועלה בימי נדתה וכן הקצב אין ממתין עד שתכשר בהמתו אלא ממהר ואוכל קודם בדיקתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטיעה מקטע רגליהן דקצביא – נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצאת טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולין להמתין עד שתטבול.
נטיעה – פירוש: שממתינים לה שלש שנים.
מקטע רגליהון דקצבייא ודבועל נדות – איברא דבמדרש מייתו לה להא ומפרשי מקטע רגליהון דקצבייא שאין ממתינין לבהמה עד שיתמצה דמה. אבל אנן ודאי הכא לאו הכי קאמרינן אלא ראמי בר אבא בשמעתי׳ דלעיל ומשום בדיקה אתי עלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטיעה מקטע רגליהון דקצבים כו׳. בפרש״י שאמרה תורה להמתין שלש שנים כו׳ יש לגמגם בזה דגבי חצובא ניחא שתלה משיגי גבול בו אם כפרש״י שחצובא הוא לא נצטוה על כך ואעפ״כ אינו עובר על גבולו והיה להם לרשעים שמצוים ע״כ ללמוד ממנו ואם לפי׳ הערוך שכתבתי ניחא טפי וכן בתורמסא יש לפרש כן שהיה להם לישראל ללמוד ממנו לחזור למוטב אחר שבע פורענות כתורמוס הזה אחר ז׳ שליקות אבל הכא מה לנו ללמוד איסור דבועלי נדות ודקצבים משום קודם זמנם מאיסורא דנטיעה קודם זמן ג׳ שנים דה״נ יש ללמוד בהפך איסורא דנטיעה קודם ג׳ שנים מאיסורא דבועלי נדות ודקצבים קודם זמן ומאי אולמא האי מהאי וקצת תיקן בזה בפי׳ הערוך וז״ל דמוציא אדם כמה הוצאות ונוטע כרם כו׳ וממתין שני ערלה כו׳ ומי שאשתו נדה כו׳ ואינו לוקח מוסר כו׳ עיין שם דהיינו דאלימא ליה נטיעה ללמוד ממנו שהוא הוציא כמה יציאות וממתין זמן רב ג׳ שנים וכ״ש בועלי נדות וקצבים שאין להם הוצאות בזמן מועט והיה להם להמתין ודו״ק:
הנטיעהמקטע רגליהון דקצביא ובועלי נדות [קוצצת רגליהם של הקצבים ושל בועלי נדות], כי בכל נטיעה צריך להמתין שלוש שנים עד שיהיו פירותיה ראויים לאכילה, ומכאן מוסר לקצבים שממהרים לאכול קודם הפשטת העור, ובועלי נדות שאינם ממתינים עד שתטהר האשה.
Similarly, young trees will cut off the feet of butchers and those who have relations with menstruating women. After a tree is planted, one must wait three years before eating its fruit. This should serve as a lesson for those butchers who hasten to eat of the animal’s meat before removing its hide, and for those who have relations with their menstruating wives and do not wait for them to achieve ritual purification.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תּוֹרְמוֹסָא מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשָׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר {שופטים י׳:ו׳} וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳ וְלֹא עֲבָדוּהוּ.

The lupine [turmus], an extremely bitter legume that is edible only after an extensive process, will cut off the feet of the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves. As it is stated: “And the children of Israel continued to do evil in the eyes of the Lord, and served the Baalim and the Ashtaroth, and the gods of Aram and the gods of Zidon and the gods of Moab and the gods of the children of Ammon and the gods of the Philistines, and they forsook the Lord and did not serve Him” (Judges 10:6).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תורמוסא מקטע רגליהון דשונאי ישראל. כלומר אף על פי שהוא מר אינן משליכין אותו אלא (הוברין) [חוזרין] ושולקין אותו כמה פעמים עד שתמתיק וישראל לכתחלה פשעו ויצאו היינו דאמר אפילו כתורמוס הזה לא עשו בני כו׳ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אמר הקב״ה הללו ראויין שתנתן להן דת אש שנאמר מימינו אש דת למו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך תרמוס
תרמוסא(שבת קנה) ואת התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים (ביצה כה:) תרמוסא מקטע רגליהון דשונאי ישראל שנאמר ויוסיפו עוד בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ פירוש שבעה תועבות כתובות בפסוק זה אפילו כתרמוס הזה שלאחר ז׳ שליקות הוא יפה לא עשאוני בני אלא לאחר שבעה תועבות לא עבדותו עדיין (א״ב פירוש בלשון יוני ובלשון ישמעאל מין קטנית מר):
א. [ביטערע באהנען.]
תורמוס – מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה.
מקטע רגליהון דשונאי ישראל – דכתיבי שבעה ע״ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה׳ התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים הוא חוזר למוטב והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות ולהכעיסו בשבעת אלה ולא חזרו בהן.
תרמוסא מקטע רגליהון דשונאיהן של ישראל וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו תורמוסא [התורמוס] שהוא מין קיטנית מר מאד ואינו ראוי למאכל אלא לאחר תהליך ממושך בו הוא מתבשל שבע פעמים ולבסוף אוכלים אותו כפרפראות, הוא מקטע רגליהון דשנאיהון [מקצץ רגליהם של השונאים] של ישראל, כלומר, בלשון נקיה — ישראל. שנאמר: ״ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה׳ ולא עבדוהו״ (שופטים י, ו).
The lupine [turmus], an extremely bitter legume that is edible only after an extensive process, will cut off the feet of the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves. As it is stated: “And the children of Israel continued to do evil in the eyes of the Lord, and served the Baalim and the Ashtaroth, and the gods of Aram and the gods of Zidon and the gods of Moab and the gods of the children of Ammon and the gods of the Philistines, and they forsook the Lord and did not serve Him” (Judges 10:6).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ וּמָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא עֲבָדוּהוּ א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִילּוּ כַּתּוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי.

By inference from that which is stated: “And they forsook the Lord,” do I not know that they did not serve Him? Rather, for what purpose does the verse state the seemingly unnecessary words “and did not serve Him”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said: My children did not treat Me even like this lupine, which, because it is inedible as it is, must be cooked in water seven times in order to temper its bitter taste and is eventually made so sweet that one eats it as a dessert after a meal. They worshipped all seven types of idolatry listed in the verse, and even after I punished them for each and every one of them, they still refused to repent from their evil ways. Instead, they remained rebellious and did not serve Me.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי ולא עבדוהו – לשון קבלה הוא שהוא קובל עליהם הקדיחוני והקניטוני שבע פעמים כבשול התורמוס ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ששולקין אותו ז׳ פעמים כו׳. פרש״י שהדמיון בזה שישראל הטריחו בוראן להביא עליהן ז׳ פורענוות כו׳ וע״ש ולא ניחא ליה כפשטיה דלאחר ז׳ תועבות דכתיבי כאן לא עבדוהו וכ״פ בעל הערוך דלא הוה דמיון דז׳ שליקות שהטריח בעליו לחזור למוטב והז׳ פורעניות מפורש בזה דכתיב ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם דהיינו על ז׳ תועבות שעשו הביא עליהן ז׳ פורעניות ואעפ״כ לא חזרו למוטב ולא עבדוהו ופרש״י בספר שופטים דאפילו בשותפות לא עבדוהו ע״ש והיינו הדמיון דאפילו כתורמוס כו׳ כקנוח סעודה לא עשאוני בני וק״ל:
ממשמע שנאמר ״ויעזבו את ה׳⁠ ⁠״ איני יודע שלא עבדוהו?! ומה תלמוד לומר בתוספת המילים ״ולא עבדוהו״אמר ר׳ אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, שעל אף שאינו ראוי לאכילה כפי שהוא, וכדי להכשירו לאכילה שולקין (מבשלים אותו במים) שבע פעמים להפיג את מרירותו, וכתוצאה מכך לבסוף הוא נעשה מתוק עד שאוכלין אותו בקנוח סעודה, לא עשאוני בני. שעבדו את כל שבעת סוגי העבודה זרה המוזכרים בפסוק ואף לאחר שהטריחוני להענישם על כל אחת מהן, לא חזרו מדרכם הרעה ועדיין הם בכלל ״ולא עבדוהו״, שעדיין עומדים הם במריים.
By inference from that which is stated: “And they forsook the Lord,” do I not know that they did not serve Him? Rather, for what purpose does the verse state the seemingly unnecessary words “and did not serve Him”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said: My children did not treat Me even like this lupine, which, because it is inedible as it is, must be cooked in water seven times in order to temper its bitter taste and is eventually made so sweet that one eats it as a dessert after a meal. They worshipped all seven types of idolatry listed in the verse, and even after I punished them for each and every one of them, they still refused to repent from their evil ways. Instead, they remained rebellious and did not serve Me.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין תָּנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל {דברים ל״ג:ב׳} מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דָּת אֵשׁ אִיכָּא דְּאָמְרִי דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵשׁ שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בִּפְנֵיהֶם.

The Gemara considers another aspect of the character of the Jewish people. It is taught in a baraita in the name of Rabbi Meir: For what reason was the Torah given to the Jewish people? It is because they are impudent, and Torah study will weaken and humble them. A Sage of the school of Rabbi Yishmael taught the following with regard to the verse: “From His right hand went a fiery law for them” (Deuteronomy 33:2); The Holy One, Blessed be He, said: Based on their nature and character, these people, the Jews, are fit to be given a fiery law, a hard and scorching faith. Some say a different version of this baraita: The ways and nature of these people, the Jews, are like fire, as, were it not for the fact that the Torah was given to the Jewish people, whose study and observance restrains them, no nation or tongue could withstand them.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהן עזים – ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם.
דתיהן של אלו – מנהגם של אלו אש שהם עזים כאש.
מימינו אש דת למו – מימינו נתן להם התורה מפני שאש דת למו והרבה מקראות חסרים כזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני מה נתנה תורה כו׳. וא״ת הא אמרינן פ״ק דע״ז שהחזירה הקב״ה על כל האומות ולא קבלוה וי״ל דה״ל להקב״ה לכפות עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלוה דכה״ג אמרינן שם דבדין לעתיד יאמרו האומות העולם כלום כפית עלינו ההר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל דכתיב ויתיצבו וגו׳ ע״ש:
מפני שהן עזין כו׳. והתורה גם כן נקרא עוז כמ״ש בזבחים פ׳ פרת חטאת שאמר בלעם ה׳ עוז לעמו יתן וגו׳ שהיא התורה והיא מתיש כחן ועזותן של ישראל כמפורש שם באורך ועיין בזה בחדושנו פ״ק דנדרים גבי יראת ה׳ תהיה על פניכם זו הבושה שגם מטעם זה נתנה התורה לנו מפני שהן עזין ואמרינן ולא הביישן למד וע״ז יש לכוין שאמרו ישראל עזי וזמרת יה גו׳ דהיינו עזי שאני עז באומות וזמרת יה שע״כ נתנה לי התורה שנקראת זמירות היו לי חקיך היה לי לישועה כדאמרינן במדרש מימינו בשביל התורה שנתנה בימינו של הקב״ה נגאלו ישראל:
ראוין שתנתן להם דת אש כו׳. לפי זה התורה נקראת אש כמה שאמרו הנה כה דברי כאש וגו׳ וראויה היא שתנתן לישראל להתיש עזותן ולאיכא דאמרי דת אש קאי אישראל שדתן ומנהגן אש ואלמלא לא כו׳ אין כל אומה ולשון כו׳ ונראה דודאי לאו מה״ט כדי שיכולין כל אומה ולשון לעמוד מפניהם נתנה התורה להן דא״כ לאו לטובתן של ישראל נתנה התורה להן אלא דעיקר טעמו מפני שהן עזין ולא הביישן למד גם מפני שיהיה יראת ה׳ על פניהם שהיא הבושה כמפורש בנדרים והכא ה״ק אלמלא לא נתנה תורה מכח הני טעמי שאמרנו לא היו יכולין אומות כו׳ ונראה נמי דעזותן דקאמר לאו היינו גבורה אלא לעמוד על דבריהם ולא ישובו מפני כל הוי עזותן ודומיא דהכי כלב כו׳ לאו לענין גבורה קאמר דכמה חיות וכמה עופות גבורים יותר מהן אלא עזותן הוא שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם:
שם תנא משמיה דר״מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין ואע״פ דאמרינן בעלמא שהחזיר הקב״ה התורה על כל אומות ולא קבלוהו מ״מ כיון שלא כפה עליהם הר כגיגית כמו על ישראל שפיר קאמר ר״מ מפני מה ניתנה תורה לישראל וכ״כ מהרש״א ומהר״י פינטו ז״ל אלא דלע״ד נראה דלהך מילתא גופא מסיק ר״מ טעמא דמפני שהן עזין דלאו לשון גנאי הוא ח״ו וחלילה להטיל דופי בישראל שהם זרע קודש שבטי ישורון בני אי״ו ולא יתכן לומר שהן עזין אלא לשבח כמה דתנינן באבות יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים ומכ״ש בלימוד התורה שלא הביישן למד מפני כך כפה עליהם הקב״ה הר כגיגית לפי שצפה הקב״ה שאף שתחילת קבלתה יהא באונס אעפ״כ יהא סופה ברצון כשיעמדו על עומק התורה והמצות וכל זה מפני שהן עזין כנמר משא״כ באומות שאינן עזין לעמוד על אמיתות התורה והמצות אלא מקלי הדעת שאין מכירין ברצון ומש״ה לא כפה עליהם הר כגיגית דמה יועיל ומה יוסיף כיון שהכל יהיה באונס ואין בזה לא שכר ולא עונש כדאמרינן בפרק ר״ע מכאן מודעא רבא לאורייתא ובכה״ג גופא יש לפרש ברייתא דתנא דבי ר״י בדרשא קמא דקרא דמימינו אש דת למו. מיהו ללישנא דאיכא דאמרי לא שייך לפרש כן מ״מ נראה לי לפרש בלשון אחר דאיירי נמי בשבחא של ישראל במה שהן עזין היינו לענין כיבוש מלחמה שזכו לכך ע״י ברכת אביהם אברהם ויצחק ומכ״ש יעקב שהמשיל כל השבטים לחיות השדה וא״כ א״ש אלמלא לא ניתנה תורה לישראל שיעסקו בה ומתשת כחם אילו היה עוסקים תמיד בכיבוש מלחמה אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בהם כן נ״ל:
על צד אחר באופיים של ישראל הנובע מאותם מקורות תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר׳ מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראלמפני שהן עזין (חצופים ומעיזי פנים) והעיסוק בתורה יתיש אותם ויכניע את ליבם. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל על הנאמר: ״מימינו אש דת למו״ (דברים לג, ב). אמר הקדוש ברוך הוא: לפי אופיים וטבעם ראויים הללו, ישראל, שתנתן להם דת אש — אמונה קשה ולוהטת. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דתיהם (מנהגם וטבעם) של אלו ישראל — אש הם. שאלמלא לא נתנה תורה לישראל שהעיסוק בה וקיומה מרסנים אותם אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם.
The Gemara considers another aspect of the character of the Jewish people. It is taught in a baraita in the name of Rabbi Meir: For what reason was the Torah given to the Jewish people? It is because they are impudent, and Torah study will weaken and humble them. A Sage of the school of Rabbi Yishmael taught the following with regard to the verse: “From His right hand went a fiery law for them” (Deuteronomy 33:2); The Holy One, Blessed be He, said: Based on their nature and character, these people, the Jews, are fit to be given a fiery law, a hard and scorching faith. Some say a different version of this baraita: The ways and nature of these people, the Jews, are like fire, as, were it not for the fact that the Torah was given to the Jewish people, whose study and observance restrains them, no nation or tongue could withstand them.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהַיְינוּ דְּאָמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ ג׳שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן יִשְׂרָאֵל בָּאוּמּוֹת כֶּלֶב בַּחַיּוֹת תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת וי״אוְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה וי״אוְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צָלָף בָּאִילָנוֹת.:

And this is the same as what Rabbi Shimon ben Lakish said: There are three impudent ones: The Jewish people among the nations; the dog among animals; and the rooster among birds. And some say: Also the goat among small cattle. And some say: Also the caper bush among trees.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג׳ עזין הן ישראל באומות כו׳.
שחט בהמה ביום טוב בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה כדרך שעושה בחול אלא מביאה בידו אברים אברים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צלף
צלףא(שבת קי.) לאתויי מאי לאתויי מי צלפי בחומץ. (ביצה כה:) ג׳ עזין הן ישראל באומות וכו׳ ר״א אף צלף באילנות. (שבת ל) עתידין אילני סרק שבא״י מוציאין פירות וכו׳ עד נפק אתוי ליה צלף. (בבא בתרא כח) אכלה ג׳ פירות בג׳ ימים כגון תאנה אכלה ג׳ פירות ביום אחד כגון צלף הוי חזקה פי׳ צלף יש בו קפריסין ועלין ואביונות ואף על גב דאביונות אינון עיקר פירא הני נמי נמי כפרי תאנה הן חשובין תהוי חזקה צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין עיין בערך אביונות פי׳ צלף הוא נפצא והוא פרחא הוא שם האילן ובלשון ישמעאל אלכבר ובלעז קפר״א תמרות הן לולבי נצפא וכשהן רכין נקראין שיתי ואוכלין אותן והן עיקר העץ שעושה הפרי ועליו ועל העלין אומר בורא פרי האדמה שהן יוצאין מן האדמה ואביונות שהן יוצאין מהן הן עקיר הפרי ומברכין עליו בורא פרי העץ וגם על הקפרס שהוא שומר אביונות נמי מברכין בורא פרי העץ שהוא שומר הפרי ונקרא נצא דפרחא ועוד נקראין אביונות בוטיתא:
א. [קאפפער בוים.]
עזים – קשים להנצח אנדרי״ש בלעז.
צלף באילנות – לא ידעתי מהו עזות שלו.
וצלף באילנות – פרש״י ולא ידענא מאי עזותיה ופי׳ בתוספתא משום דעושה ג׳ פירות עלין אביונות וקפריסין ועוד שטוען פירות בכל יום מה שאין כן בשאר אילנות ועוד פי׳ ר״י דעזותו הוי ממה ששורין ביין מן הקפריסין שהיא עזה כדאמר בפטום הקטרת יין קפריסין למה הוא בא ששורין בו הצפורן כדי שתהא עזה ולא כפרש״י שפירש בכריתות (דף ו.) שהוא יין הבא ממקום קפרס.
צלף באילנות. כתב רש״י ז״ל לא ידעתי מהו עזותו. ובתוספות פירשו שהקפריסין יינם עז וכמו שאמרו יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה (כריתות ו.), ודלא כפרש״י ז״ל שפירש בפ״ק דכריתות יין קפריסין שם מקום.
בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול ממנה וכו׳. ודוקא מסוכנת דמשום [הפסד] ממונו שרו ליה בהכי אבל בריאה לא.
הא דאמרינן: אף1 צלף באילנות – פירוש: שפירותיהן עזין כדתני יין קפריסין ששורין בה את הצפורן שתהא עזה.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״אם״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף צלף באילנות. פירש רש״י לא ידעתי עזותו. ויש מפרשים דפריו דהיינו קפריסין יש לו עזות כדאמרינן יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה. ויש מפרשים שעזותו הוא שעושה שלש מיני פירות כדאיתא בברכות. ויש מפרשים מפני שהוא עושה פירות בכל יום כדאמר בבבא מציעא מחוי ליה צלף.
תוס׳ בד״ה וצלף באילנות כו׳. נ״ב דבור זה הוא גליון:
בא״ד ועוד שטוען פירות כו׳ ששורין ביין מן כו׳ כצ״ל:
והיינו (וזה הוא) שאמר ר׳ שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן: ישראל בין האומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. ויש אומרים: אף עז בבהמה דקה. ויש אומרים: אף צלף באילנות.
And this is the same as what Rabbi Shimon ben Lakish said: There are three impudent ones: The Jewish people among the nations; the dog among animals; and the rooster among birds. And some say: Also the goat among small cattle. And some say: Also the caper bush among trees.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה לֹא יְבִיאֶנָּה בַּמּוֹט.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן באֵין הַסּוּמָא יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה.

§ It is taught in the mishna: If one slaughtered an animal on a Festival in the field, he may not bring it to his house on a pole, as this appears similar to a weekday activity. The Sages taught in a baraita: A blind person may not go out on a Festival with his cane, nor a shepherd with his satchel. And one may not go out on a chair borne on poles by other people, neither a man nor a woman. All of these are considered weekday activities, the performance of which would display disrespect for the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן אין הסומא יוצא במקלו והרועה בתרמילו תרגום ילקוט תרמיל (ש״א יז) ואין יוצאין בכסא אחד איש ואשה איני והא ההוא זקן שהיה יוצא בגלוגדקא שלו פי׳ בטיית מכפה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין הסומא יוצא במקלו – דהוי דרך חול ואיכא זלותא די״ט.
ואין יוצאין בכסא – שטוענין אותם בני אדם והם יושבים בקתדרא.
אין הסומא יוצא במקלו, דהוי דרך חול ואיכא
זילותא דיום טוב.
ואין יוצא בכסא, שטוענין אותו שני בני אדם על כתפותיהן. והחכם או האיש החשוב או אשה חשובה יוצאין בכסא. [ואם היו רבים] צריכין לו, לבית המדרש לדרוש, מותר להוציאו כן מביתו לבית המדרש.
שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה אברים אברים. ואף על גב דמפיש בהליכה ואמרינן בפרק מפנין (שבת קכ״ז. עיין שם בתוס׳) דמעוטי בהליכה טפי עדיף ממרבה בהליכה וממעט במשוי, שאני הכא דמביא במוט ובמוטה דמיחזי כעובדין דחול. ויש מפרשים שלא אסרו כאן אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה מחמת י״ט ממש אבל בריאה שנשחטה לצורך י״ט מביאה אפילו במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות, וכענין שאמרו בפרק המביא כדי יין (ביצה כט:) לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפיו או לפניו. ויש אומרים דהוא הדין לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו, וכן דעת הרמב״ם ז״ל (פ״ה ה״ה). ומסתברא לי דאינו נוטל את העור משום דעד כאן לא התירו בית הלל (ביצה יא.) אלא בשוחט מדעתו לי״ט כדי שלא ימנע משמחת יו״ט והתירו סופן משום תחלתן אבל בשוחט את המסוכנת לא, ומיהו אפשר כיון דליכא אלא טלטול דרבנן לא חלקו, אבל בירושלמי דפרקין (ה״ג) גרסינן תני אבל מביאה ע״ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר (זו) [אחד] ומביאה עמה.
אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה. וטעמא דסומא לפי שאפשר לו בלא מקל ואפילו ביום טוב אסור אבל קיטע שאינו יכול לילך אלא בסמיכות מותר אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו״ט, וזהו ששנינו בפרק במה אשה (שבת סה:) יוצא הקטע בקב שלו דברי ר׳ מאיר ור׳ יוסי אוסר וכו׳ סמוכות שלו טמאין ויוצאין בהן בשבת, ופרש״י שם שהקב הוא חקוק להניח בו שוקו וסמוכות היינו סמוכות של קטע בשני רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובתיו ועושה סמוכות של עור בשוקו, ומדבריו למדנו דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלי מקלו שמותר לצאת בהן אפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעליו, ואף על פי שאין קשורין בו ליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויי שהרי אינו יכול להלך אלא אם כן נשען עליהם וכן התירו בתוס׳, ואמרו משמו של ר״ת שהתיר לאחד (שנכו׳ ידי) [שנכווצו גידי] שוקו לצאת במקלו בידו.
שחטה בשדה. תנו רבנן אין הרועה יוצא בתרמילו ולא הסומא במקלו ואין יוצאין בכסא וכו׳ עד אנא אפקתיה לרב הונא משילי להיני ומהיני לשילי. ואמר רב שמן בר אבא אנא כתפתיא למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא. רבים צריכין לו שאני – דקדקו בעלי התוספות ז״ל דמהכא שמעינן דהיני ושילי בתוך התחום ואפילו הכי אמרינן כי קימתו בהיני כותבו בהיני ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי. והיינו בשטרי דלאו אקנייאתא אבל בשטרי אקניאתא דכתבי יומא דמסירת מילי הוא הדין דכתבי אתרא דמסירת מילי ואפילו שניהן סמוכים בתוך התחום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין הסומא יוצא במקלו. פירוש לפי שאפשר בלא מקלו. אבל הקטע שאינו יכול לילך בלא סמוכות מותר. כך אמרו בשבת סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן. ופירש רש״י שם דהיינו סמוכות של קטע בשתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור בשוקו. וכתב הרשב״א ומדבריו למדין דכל קטע ברגליו ואינו יכול לילך בלא מקלות שמותר לצאת בהן ואפילו בשבת שאינן לו אלא כמנעלים. ואף על פי שאינן קשורים בו ליכא למיחש דלמא נפלי ואתי לאיתויי. וכתב מורי נ״ר דזו אינה ראיה שהרי מתוך לשון רש״י נראה שאותן סמוכות קשורות בשוקו שהרי כתב ועושה סמוכות של עור בשוקו והוא הולך על שוקיו כו׳. ואין ספק שהן קשורין בו שאם לא היו קשורין היאך ילך עליהן. אלא ודאי קשורות הן דנראין כמנעלים. אבל מקל כיון שאינו קשור בו אינו נראה כמנעל אלא כמעבירו בידו ברשות הרבים. אבל התוס׳ הביאו ראיה ממקום אחר וזה לשונם בפרק במה אשה. כסא סמוכות שלו נראה דמיירי בקטע אחד שנתכווצו גידי שוקיו (ואינן) ואינו יכול לסמוך שוקיו וסומך על הספסלים שבידו ועל הכסא שמאחוריו. ואין יוצאים בהם בשבת שכשהוא נד ללכת הוא תלוי באויר וחייש דלמא מפסיק ואתי לאיתויי אותן סמוכות שלפני שוקיו ודלמא משתלפי ואתי לאיתויי. ומכאן ראיה להתיר המקלות שביד הקטע דהא לא חייש הכא אלא מן הסמוכות אבל על הספסלים לא חייש אף על פי שאינם קשורות בו. והוא הדין למקלות שבידו. וכן שמע ר״י ז״ל לרבינו תם שהתיר לאדם אחד שנתכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו בשבת עד כאן. וכתב מורי נר״ו דאף זו אינה ראיה דדלמא מתניתין דאסר כסא סמוכות מפני הספסלין שבידו הוא ואף על פי שלא הזכירן שהרי סמך לו על מה שהזכיר כסא סמוכות שאי אפשר בלא ספסלין. אבל מה אעשה וכבר הורה זקן. עד כאן.
שם ת״ר אין הסומא יוצא וכו׳ ואין יוצאין בכסא. לכאורה פשטא דלישנא יוצא ואין יוצאין משמע דאיירי דוקא בר״ה כי הנך דמסכת שבת או אפשר דאפילו בכרמלית ומשום איסור הוצאה נגעו בה דאפילו בי״ט דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך מ״מ בעינן צורך היום קצת לשיטת התו׳ דלעיל בפ״ק והיינו דאמרינן הכא אם רבים צריכין לו מותר אלא דמלשון רש״י בשמעתין שכתב בד״ה אין הסומא ובד״ה על אונקי דטעמא משום דהוי דרך חול אם כן אפשר דאפילו בחצר מעורבת אסור מה״ט גופא ואפשר דרש״י לשיטתו דלא ניחא ליה לפרש משום חשש איסור הוצאה משום דמשמע מפירושו בפ״ק דמאן דאית ליה מתוך שרי לגמרי ולא בעינן צורך היום קצת כן נ״ל ועיין בק״א:
ב שנינו במשנה: שחטה בשדה לא יביאנה במוט. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין הסומא יוצא ביום טוב במקלו, ולא הרועה בתרמילו. ואין יוצאין בכסא שטוענים בו בני אדם ומעבירים אותם בו — אחד האיש ואחד האשה. שכל אלה יש בהם משום דרך חול, ויש בכך כעין זלזול בכבוד החג.
§ It is taught in the mishna: If one slaughtered an animal on a Festival in the field, he may not bring it to his house on a pole, as this appears similar to a weekday activity. The Sages taught in a baraita: A blind person may not go out on a Festival with his cane, nor a shepherd with his satchel. And one may not go out on a chair borne on poles by other people, neither a man nor a woman. All of these are considered weekday activities, the performance of which would display disrespect for the Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִינִי וְהָא שָׁלַח ר׳רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ וְהָיָה יוֹצֵא בִּגְלוּדְקֵי שֶׁלּוֹ וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְאָמַר אִם רַבִּים צְרִיכִין לוֹ מוּתָּר.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Ya’akov bar Idi send the following halakha from Eretz Yisrael: There was an old man in our neighborhood who would go out on a Festival in his litter [gelodki], and they came and asked Rabbi Yehoshua ben Levi, the preeminent authority of the time, whether this was permitted. And Rabbi Yehoshua ben Levi said to them: If many people need the man to come and lecture them on Torah matters, it is permitted to transport him to the study hall in that manner.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אריב״ל אם רבים צריכין לו מותר. וכן אמר אחי שקיא אנא כתפתיה כלומר אפיקתיה אכתופיי למר שמואל ומשמשא לטולא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגלודקי – פליידסטו״ל.
צריכין לו – לבית המדרש לדרשה.
מותר – להוציאו בו מביתו לבית המדרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה צריכין כו׳ לדרשא מותר כו׳ הד״א:
ותוהים: איני [האם כן הוא]?! והא [והרי] שלח ר׳ יעקב בר אידי הלכה זו מארץ ישראל: זקן (חכם) אחד היה בשכונתינו והיה יוצא ביום טוב בגלודקי (מין כסא לנשיאה) שלו, ובאו ושאלו את ר׳ יהושע בן לוי גדול הדור, אם הדבר מותר. ואמר להם ר׳ יהושע בן לוי: אם רבים צריכים לו לאותו זקן שיבוא לדרוש בפניהם בתורה — מותר להוציאו על גבי כסא זה ולהביאו לבית המדרש.
The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Ya’akov bar Idi send the following halakha from Eretz Yisrael: There was an old man in our neighborhood who would go out on a Festival in his litter [gelodki], and they came and asked Rabbi Yehoshua ben Levi, the preeminent authority of the time, whether this was permitted. And Rabbi Yehoshua ben Levi said to them: If many people need the man to come and lecture them on Torah matters, it is permitted to transport him to the study hall in that manner.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי אַחַי שָׁקְיָא דְּאָמַר אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְרַב הוּנָא מֵהִינֵי לְשִׁילֵי וּמִשִּׁילֵי לְהִינֵי וְאָמַר ר״נרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא הָתָם כִּדְאָמַר טַעְמָא גאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ מוּתָּר.

Similarly, our Sages relied on the statement of Aḥi Shakkaya, who said: I once brought Rav Huna on a Festival from the town of Hinei to the town of Shilei and from Shilei back to Hinei on a chair of this kind. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: I once brought Mar Shmuel on such a seat on a Festival from the sun into the shade and from the shade into the sun. All of these incidents indicate that it is in fact permitted to use such a chair on a Festival. The Gemara answers: These cases pose no difficulty, as there, it is in accordance with the reason that Rabbi Yehoshua ben Levi stated: If many people need him, it is permitted. However, one who is not needed by the public may not go out in such a chair.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וזה שאמר מקום שטובחת אכילתה כלומר מעדא והוא אחר הפשט וניתוח נדחו דבריו. ועלתה השמועה מקום טביחתה ממש.
ומטולא לשמשא. ואסיקנא הני מילי משום דרבים צריכים להן וכל מי שהרבים צריכים לו שרי. וכסא נמי שרי ובלבד שלא יכתף באלנקי פי׳ שמענו שהיא מרדעת של כתפים רב נחמן שרא לילתא אשתו למיפק באלנקי ומשום דבעיתא שמא תפול ולא תיישב דעתה לישיבה אלא באלנקי וכן מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו בשבתא דריגלא באלנקי ומשום ביעתותא ודוחקא דצבורא.
ירושלמי (בפ״א ה״ז) הלכתא בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו׳ רב הונא הורי לאינתתיה דריש גלותא למיפק בכסא רב חסדא בעי ולא כן תנן אין יוצאין בכסא אחד נשים ואחד אנשים. אפילו ת״ח אין טועין בדבר זה ורב הונא טועה. מיישא בר בריה דריב״ל מטען בסדיניה מיעול מידרוש לצבורא בשבתא.
תוספתא במסכת שבת (פ״ו) יוצאין במוך ובספוג שעל המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שע״ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא״צ לומר שלא יתן לכתחלה בשבת יוצאין באגד שע״ג המכה וקושרו ומתירו בשבת אספלנית שפרשה מן האגד מחזירה עם האגד. יוצאין באיספלנית ובמלוגמא וברטייה שע״ג המכה ואם נפל לא יחזיר וא״צ לומר לתת לכתחלה בשבת. סוף עירובין.
תנו רבנן רטייה שפירשה מע״ג המכה מחזירין אותה בשבת ר׳ יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה. למעלה דוחקה למטה ומגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שממרח והממרח חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כר׳ יהודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפיקתיה – בכסא.
מהיני לשילי – מקומות סמוכין ואין תחום שבת ביניהם.
אמר ליה רב נחמן לחמא בריה דר׳ אבא שליח ציון וכו׳ עד אמר ליה כסא מה אתון. אמר ליה הכי אמר ר׳ אמי ובלבד שלא יכתף – פירוש: וכשהרבים צריכין לו כדאיתא לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם היו רבים צריכין לו מותר. פירוש מטעם מתוך שהרי יש בו צורך יום טוב.
וכן סמכו רבותינו על דברי אחי שקיא, שאמר: אנא אפיקתיה [אני הוצאתיו] ביום טוב את רב הונא מהעיירה היני לעיירה שילי ומשילי להיני בכסא כזה. ואמר רב נחמן בר יצחק: אנא אפיקתיה [אני הוצאתי] ביום טוב בכסא כזה את מר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא [משמש לצל ומצל לשמש], אם כן מוכח שמותר לצאת בכסא! ומשיבים: משם אין קושיה, התם כדאמר טעמא [שם כפי שאמר את הטעם] להיתר: שאם היו רבים צריכים לומותר. אבל מי שאין נזקקים לו הרבים — לא יצא.
Similarly, our Sages relied on the statement of Aḥi Shakkaya, who said: I once brought Rav Huna on a Festival from the town of Hinei to the town of Shilei and from Shilei back to Hinei on a chair of this kind. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: I once brought Mar Shmuel on such a seat on a Festival from the sun into the shade and from the shade into the sun. All of these incidents indicate that it is in fact permitted to use such a chair on a Festival. The Gemara answers: These cases pose no difficulty, as there, it is in accordance with the reason that Rabbi Yehoshua ben Levi stated: If many people need him, it is permitted. However, one who is not needed by the public may not go out in such a chair.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְחָמָא בַּר אַדָּא שְׁלִיחַ צִיּוֹן כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם אַקֵּיף וְזִיל אַסּוּלָּמָא דְצוֹר וְזִיל לְגַבֵּי דר׳דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וּבְעִי מִינֵּיהּ כִּסֵּא מָה אַתּוּן בֵּיהּ.

Rav Naḥman said to Ḥama bar Adda, emissary of the talmudic academies in Zion, who would regularly travel back and forth from Eretz Yisrael to Babylonia: When you go up there, to Eretz Yisrael, take a roundabout route, i.e., do not travel by the shortest path; and go to the Ladder of Tyre, and go to Rabbi Ya’akov bar Idi, who lives in Tyre, and raise this dilemma before him: What do you say with regard to a chair borne on poles; may one go out in such a chair on a Festival?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לחמא בר אדא – כך שמו.
שליח ציון – רגיל היה לעלות לירושלים.
אקיף – הרבה בשבילי את הדרך להקיף ההר ולך דרך סולם מעלות הר של צור ששם יושב רבי יעקב בר אידי.
מה אתון ביה – מה אתם אומרים בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון, שהיה שליח ישיבות ארץ ישראל, והיה בא מארץ ישראל לבבל וחוזר שוב: כי סלקת להתם [כאשר אתה עולה לשם, לארץ ישראל] אקיף וזיל אסולמא דצור [הקף ולך דרך סולמה של צור] וזיל לגבי [ולך אצל] ר׳ יעקב בר אידי המתגורר בצור ובעי מיניה [ושאל אותו]: כסא, מה אתון ביה [מה אתם בו], כלומר, מה פסק ההלכה שלכם בענין זה, האם מותר להוציאו?
Rav Naḥman said to Ḥama bar Adda, emissary of the talmudic academies in Zion, who would regularly travel back and forth from Eretz Yisrael to Babylonia: When you go up there, to Eretz Yisrael, take a roundabout route, i.e., do not travel by the shortest path; and go to the Ladder of Tyre, and go to Rabbi Ya’akov bar Idi, who lives in Tyre, and raise this dilemma before him: What do you say with regard to a chair borne on poles; may one go out in such a chair on a Festival?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אַדַּאֲזַל לְהָתָם נָח נַפְשֵׁיהּ דר׳דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי כִּי סְלֵיק אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זְרִיקָא א״לאֲמַר לֵיהּ כִּסֵּא מָה אַתּוּן בֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר ר׳רַבִּי אַמֵּי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף מַאי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף אָמַר רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא בַּאֲלוּנְקִי.

By the time he arrived there, Rabbi Ya’akov bar Idi had already passed away. However, when he went up to Eretz Yisrael he found Rabbi Zerika and said to him: What do you say with regard to a chair borne on poles; what is your opinion on this topic? He said to him: Rabbi Ami said as follows: It is permitted provided that he is not carried on the shoulders, on the chair. The Gemara asks: What is the meaning of: Provided that he is not carried on the shoulders? Rav Yosef, son of Rabba, said: It means on poles [alunkei] that are used to carry burdens on the shoulders of two people. This mode of transportation is highly conspicuous and has the appearance of a weekday activity, the performance of which displays disrespect for the Festival. Instead, the poles on which the chair is borne should be held in the bearers’ hands, so the seat will be closer to the ground and less noticeable.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי סליק – כלומר כי מטא לא״י ולאחר שעבר את צור.
אלונקי – שנביאיל״ש בלעז שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו וזה בכסאו יושב על זרועותם דמתחזי דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק טפי משנושאים בין ידיהן בכסאו.
מאי שלא יכתף? אמר רב יוסף בריה דרבא באלונקי. איני, והא רב נחמן שרא ליה לילתא למיפק באלונקי. שאני לילתא דבעיתא – פירוש: והיתה אסטניסית ודרכה כן בחול ולפיכך מותר לה לצאת בכסא אף בלא רבים צריכין לה וכדאמרינן בירושלמי מוציאין האיסטניסים בכסא לפי שדרכן בחול אבל שאר בני אדם מכיון שאין דרכן כן בחול אסור אם לא לצורך הרבים למהר להשלים צרכן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדאזל להתם נח נפשיה [עד שהלך לשם נחה נפשו, נפטר] ר׳ יעקב בר אידי. אולם כי סליק אשכחיה [כאשר עלה לארץ ישראל מצא] את ר׳ זריקא, אמר ליה [לו]: כסא מה אתון ביה [מה אתם בו], מה דעתכם בענין זה? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר׳ אמי: ובלבד שלא יכתף. ושואלים: מאי [מה פירוש] ובלבד שלא יכתף? אמר רב יוסף בריה [בנו] של רבה: באלונקי [באלונקה] שנושאים אדם על הכתפים, והדבר בולט מאד, ונראה כמעשה חול וכזלזול בכבוד וקדושת החג. אלא יחזיקו את רגלי הכסא בידיהם, שאינו גבוה וניכר כל כך.
By the time he arrived there, Rabbi Ya’akov bar Idi had already passed away. However, when he went up to Eretz Yisrael he found Rabbi Zerika and said to him: What do you say with regard to a chair borne on poles; what is your opinion on this topic? He said to him: Rabbi Ami said as follows: It is permitted provided that he is not carried on the shoulders, on the chair. The Gemara asks: What is the meaning of: Provided that he is not carried on the shoulders? Rav Yosef, son of Rabba, said: It means on poles [alunkei] that are used to carry burdens on the shoulders of two people. This mode of transportation is highly conspicuous and has the appearance of a weekday activity, the performance of which displays disrespect for the Festival. Instead, the poles on which the chair is borne should be held in the bearers’ hands, so the seat will be closer to the ground and less noticeable.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִינִי וְהָא רַב נַחְמָן שְׁרָא לַהּ לְיַלְתָּא לְמִיפַּק אַאֲלוּנְקִי שָׁאנֵי יַלְתָּא דִּבְעִיתָא.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Naḥman permit his wife Yalta to go out on a Festival on a chair borne on poles that rested on the shoulders of the bearers? The Gemara answers: Yalta is different, as she was afraid of falling and therefore required this special arrangement.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ילתא – שם אשתו של ר״נ.
דבעיתא – ליפול.
שאני ילתא דבעיתא – וא״ת והא לא התירו אלא כי יש בה צורך רבים כדאמרינן לעיל וי״ל דלמא נמי הלכה לצורך רבים שבת ראש הגולה היתה והיו רבים צריכים ממנה.
שאני ילתא דבעיתא. ואם תאמר והא אסיקנן לעיל בברייתא אחד האיש ואחד האשה, ולא שרינן לאשה משום דבעיתא. ויש לומר דילתא שאני דאשה חשובה ובתו של ריש גלותא היתה ורבים היו צריכים לה ושרו לה משום דבעיתא, מה שאין כן באיש דאף על גב דרבים צריכים לו לא שרינן ליה דלא בעית, אלא אם כן כמרימר ומר זוטרא משום דוחקא דציבורא (נצבים) [ורבים] צריכים להם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני ילתא דבעיתא. פירש הרא״ה ז״ל ודרכה היה כן בחול ולפיכך אפילו אין רבים צריכין לה מותר אם היא צריכה לצאת משם ואפילו להנאת עצמה. והכי איתא בירושלמי מוציאין את האסטניס בכסא. פירוש לפי שדרכו כן בחול. אבל שאר בני אדם לא אלא אם כן רבים צריכין לו. ואין כן דעת הרשב״א ז״ל.
ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב נחמן שרא [התיר] לה לילתא אשתו למיפק אאלונקי [לצאת על גבי אלונקה]! ומשיבים: שאני [שונה] ילתא דבעיתא [שהיתה מפחדת] שמא תפול, ולכן היתה צריכה סידור מיוחד זה.
The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Naḥman permit his wife Yalta to go out on a Festival on a chair borne on poles that rested on the shoulders of the bearers? The Gemara answers: Yalta is different, as she was afraid of falling and therefore required this special arrangement.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא דמְכַתְּפִי לְהוּ בְּשַׁבְּתָא דְרִגְלָא מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא וְאָמְרִי לַהּ מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא.:

The Gemara relates that Ameimar and Mar Zutra would be carried to their places in the study hall on the shoulders of their students for the public lecture delivered on the Shabbat of the Festival. They would be carried in that manner due to their fear of falling. And some say the reason was due to the pushing of the crowd, as these Sages were afraid of being crushed by the large number of people attending the lecture.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אלנקי
אלנקיאמכתפו להו בשבתא דרגלא באלנקי (ביצה כה:) דשחטה בשדה לא יביאנה פי׳ אלנקי מרדעת של כתפים. פ״א דבר שמנהג הכתף לעשותו על כתפו עת שנוש׳ ומתקן בו המשוי. פ״א אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף שלא יהא מניח זה ידו על כתף חבירו וחבירו על כתפו ונושאין אחר על ידיהן וזהו פי׳ אלנקי שאני אתתא דבעיתא דלמא נפלה להכי שרו לכתף שסומכת ידיה על ראשיהן ולא נפלה ומרימר ומר זוטרא שרו להו לכתף משו׳ דוחקא דצבורא דלא יכלי לאפוקינהו בכסא:
ערך בניתא
בניתאב(ביצה כה) הנהו שב בניתא דאתיין לבי רבי. (בבא קמא יט:) בגמר׳ כיצד השן חמרא דאכיל ביניתא משלם נזק שלם. (בבא מציעא עט) בגמרא או שנעשית אנגריא בינתא אכריסא תקלא פירוש כובד האשה בבטנה כלומר אם יאמר אדם לחבירו ביניתא אני מוכר לך צריך לתת לו ביניתא ותקלא כריסה (מכות יז.) בגמרא דאכל נבילות ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא נגדיה רב יהודה. פירוש בשאילתות גדולות (בויהי ביום השמיני) מי שאוכל דג שנמצא כשחורש הארץ לא מיחייב אלא חד מלקות מההיא דר׳ יהודה וכן הלכה (גיטין סח) לייתי ביניתא וניטויה (א״ב: פירוש דג אבל ביניתא שהוא גרעין עיין בערך בין):
ערך גלודקיא
גלודקיאג(ביצה כה). (ס״א גלוגדיקא וכבר פירשנו למעלה בזה הפרק):
ערך חבר
חברד(ראש השנה לד:) לא אמרו אלא בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר לא. (מגילה כז:) במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר וכל שכן דעניי דידי ועניי דידכו עלי סמיכי (ברכות לא) אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וכו׳ פירוש גדול העיר אשר יועדו עליו כל הזקנים שנאמר כל אלה חברו פי׳ אחר צבור מקום שמחברין בני העיר להתפלל בו רבי יהודה אומר משמו של רבי אלעזר כל מקום שיש חבר עיר שמתפללין בו תפילת המוספי׳ היחיד פטור אבל מקום שאין שם צבור מתפללין בו תפילת המוספין היחיד חייב להתפלל תפלת המוספין וזהו פי׳ יחיד שלא בחבר עיר איכא בינייהו (חגיגה כה. נדה ו) והאמר עולא חבריא מדכן בגלילא פי׳ חברים אוכלין חוליהן בטהרה. (מנחות צג) שאחד מניף לכל החוברין ואין אחד סומך לכל החוברין. (תמורה ב) הכתיב קרבנו ההוא מיבעי ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ורבי יהודה כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה. פי׳ אחר מניף חזה ושוק שבשלמים בשבילו ובשביל חברו. (ביצה כה) נפלין חברין ברברבתא פי׳ רב הונא ורב חסדא חברים של רב נחמן והיה קורא לרב הונא חברין וכן לרב חסדא ולרבה בר בר חנה בר חברין ברברבתא בקושיות גדולות. (שבת סג.) בחבר טוב או בחבר רע פי׳ באשה טובה או באשה רעה. (סנהדרין מא) חבר אינו צריך התראה פי׳ מפני מה מתרין שלא יאמר הרוצח לא הייתי יודע שההורג נהרג אלו הייתי יודע לא הייתי הורגו וחבר אינו צריך שלא יכול לומר לא הייתי יודע. (שבת קנד) מאי לאו בחבר גואלקי פי׳ אביי אשכחיה לרבא דקא משפשף לבריה אגבא דחמרא שישפוף כדאמרינן ואם בערב שפשף כלומר יוליך ויביא ידו על גופו כדי שיוסר מעליו טינוף הקרי כן רבא היה מעלה ומוריד בנו כעין שיפשוף על גב החמור מן הצד לא על גופו של חמור כעין רכיבה אלא היה מושיבו ע״ג החמו׳ והתינוק מגנדר ונחית ואביו מחזיק בו ומחזירו שלא יפול לארץ א״ל אביי משתמש מר בבעלי חיים כלומר המשתמש בבעלי חיים עובר משום הא דתנן ולא רוכבין על גבי בהמה השיבו רבא אינו על שדרו של חמור אלא בצידי החמור אני משפשף וצדדין לא גזרו רבנן מדתנן מתיר חבלים והשקים נופלים מאי לאו בחבר גואלקי ולא גזרו רבנן פי׳ חבר גואלקי כשטוענין הבהמה מביאין שק וטוענין אותו מצד הא׳ ושק האחר מצד השני ומביא חבל וקושרן ומחברן ומשרבבן בצידי הבהמה וכשמבקשין לפרק משואו מגביה השקין לרפרף קשר החבל להיות נוח להתיר ומתיר ומניח השקים והן יורדין מצידי הבהמה ונופלין לארץ נמצא מגביה ומוריד השקים בצידי החמור כאשר מגביה אני את בני על גב החמור והוא יורד בדרך שיפשוף א״ל אביי אינו אומר מתיר החבלים בחבר גואלקי כדתנן כיצד מאברין את הערים ומפרשינן ליה מלשון אבר כן מוסיף כמו אבר בגואלקא והוא למעלה כדאמרינן (בבא בתרא כד) באברורי הוי יתבי וכי׳ אברורי למעלה מן המשאוי כגון שהיה צד המשאוי האחד כבד והשני קל ורצונו להשוות המשאוי שלא יהא מטרטן ומוסיף על הצד הקל להשוות המשקל שלא יהא אחד מהן מכריע ועליו אמרה משנתינו מתיר חבלים וקשרים והשקים נופלים שהקשר למעלה הוא ואין צריך להגבי׳ שק ולא להוריד אלא כשמתיר החבל נופלין אבר גואלקי נמצאו גואלקי על צידי הבהמה ואבר זה על גואלקי נמצא אבר זה צידי צדדים אי נמי בגואלקי דגואלקי עצמן אינו קשורין בחבלים אלא כמנהג שהיה לאורחין המהלכין בדרכים שעושין בראשי השקים כמין קרסים ולולאות בין החבלים ומכניס הקרסים בלולאות אי נמי לולאות בלבד ומכניס בהן עץ ומחברן וכשרוצה לפרק מושך העץ ההוא והן נופלים ונקרא העץ ההוא לכתא ואינו מגיע לצדדין ואותו האבר נמי שמוסיפין על המשאוי הוא צידי צדדין והוא מותר אבל הצדדין אסורין. (ברכות לד) חברותא כלפי שמיא כלומר כאדם שאמר לחבירו עד השתא לא כוון ועכשיו בעי לכווני. (כלים פרק יב) מאמתי הוא טהרתו בית שמאי אמרו משיחבל וב״ה אמרו משיחבר פי׳ מלשון ויחבר:
ערך חצב
חצבה(שבת קכח.) ת״ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים. (בראשית רבה לב) ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל הכניס זמורות לפילין חצובה לצבאים זכוכית לנעמיות (כלאים פרק ח) אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצב שתהא מקירו פי׳ מקירו שיהא לו צל. יש מפורשין לשון קור (בבא בתרא נו.) חצובה בנכסי הגר מאי חצובה א״ר יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. (ביצה כה) חצובה מקטעה רגליהון דרשיעיא פי׳ עשב הוא שיורדין שרשיו בארץ אמות הרבה ולא ינעו הנה והנה מלשון לחצוב להם בורות ונקרא אדר״א אם יגזול אחד משדה חבירו חופרין עד שימצאו וזה החצובה ומתפרסם זה הגזלן הנכנס לשדה חבירו פי׳ לפיכך רגליהון דרשיעייא כלומר זה העשב לא נזהר במצוות ויורד בכחו ואינו נוטה אילך ואילך והרשעים נצטוו ומפירין ומניחין דרך הישרה ומעקמין וחומסין ונקרא בלשון ארמי יבלא:
ערך טבח
טבחו(חולין נא:) בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים פי׳ הבהמה שמשליכין אותה בבית המטבחיים לשוחטה. משקה בית מטבחיא כבר פירשנו בערך דבח. (ביצה כה) ר״ע אומר אפי׳ כזית חי מבית טביחתה (גמ׳) מאי לאו מבית טביחת׳ ממש כלו׳ מבית השחיט׳ שיכול לאכול קודם שנשחטה ונבדקה לא במקום שטובחת אכילתה שמעכלת את המאכל היינו בבני מעים שנבדקה כבר:
א. [פאטר שטועל.]
ב. [ארט פיש.]
ג. [זעסעל.]
ד. [פערבונדען געזעללשאפט געלעהרנטער.]
ה. [איין גראז ווחס אין די טיף וואקסט.]
ו. [שלאכטען.]
בשבתא דרגלא – שדורשין.
מכתפי להו – בבית המדרש עד מקומם.
משום בעתותא דצבורא – שהיו נבעתים מן הצבור העומדים על רגליהם מפניהם והיו יראים ליפול.
משום דוחקא – שעומדים על רגליהן וטורח צבור הוא הלכך מכתפי להו עבדיהם ותלמידיהם ומוליכין אותן מהר למקומן.
מרימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא – פירוש: אפילו בשבתא ממש וברה״י במתא דעריבו בה.
מכתפי להו באלונקי מאי טעמא משום דוחקא דציבורא – דבעיתי מחמת דוחקא דלא לישמטו ולהכי שרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מספרים: אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דרגלא [היו מכתפים אותם התלמידים על כתפיהם בשבת הרגל] שהיו הולכים לדרוש משום ביעתותא [פחד הנפילה], ואמרי לה [ויש אומרים] שהטעם היה משום דוחקא דצבורא [דוחק הצבור], שחששו שלא ינזקו החכמים מדוחק הקהל.
The Gemara relates that Ameimar and Mar Zutra would be carried to their places in the study hall on the shoulders of their students for the public lecture delivered on the Shabbat of the Festival. They would be carried in that manner due to their fear of falling. And some say the reason was due to the pushing of the crowd, as these Sages were afraid of being crushed by the large number of people attending the lecture.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מתני׳מַתְנִיתִין: בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יֵרֵד מוּמְחֶה וְיִרְאֶה

MISHNA: A male firstborn of cattle, sheep, or goats belonging to a Jew is sanctified from birth and must be given to a priest to be sacrificed on the altar in the Temple. If a firstborn animal acquired a physical blemish that disqualifies it from being sacrificed as an offering, it still must be given to a priest, but it may be redeemed, slaughtered, and eaten as non-sacred meat. If a firstborn animal fell into a cistern on a Festival, and there is concern that it might die there, Rabbi Yehuda says: An expert in these matters goes down into the cistern and examines the animal.
קישוריםרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות רי״דבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ בכור שנפל לבור – בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו הוא קדוש והשוחטו כשהוא תם הוי שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת.
שנפל לבור – וירא פן ימות שם.
מומחה – בקי במומין להבחין בין מום קבוע למום עובר.
בכור שנפל לבור ר״י אומר וכו׳ – נ״ל דמיירי בבכור שהיה בו מום קבוע מאתמול אך שלא הראה לחכם מבעוד יום דאי נפל ביה מומא בי״ט ודאי לא הוה שרי רבי יהודה דהוי מוקצה מחמת איסור דלא הוה דעתיה עליה מאתמול ור׳ יהודה אית ליה מוקצה וה״ק בכור שנפל בו מום אך שלא הראהו לחכם מבעוד יום ונפל לבור בי״ט ירד המומחה וכו׳ דרואין מומין בי״ט ס״ל לרבי יהודה ר״ש אומר אין זה מן המוכן
[משנה] ד. בכור שנפל לבור וכו׳, בבכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא שמאיליו הוא קדוש והשוחטו כשהוא תם הרי הוא שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת. שנפל לבור, וירא שמא ימות שם.
מומחה, בקי במומין להבחין בין מום עובר למום קבוע.
בכור שנפל לבור כול׳ – המורה פירש דבכור בעל מום מיירי שלא הראהו לחכם מבעוד יום. ואינו נראה לי דהא מיתי לה להא מתניתין בפרק כירה ואמרינן עלה מי יימר דנפל ביה מומא ואי בבכור בעל מום מיירי הא קים ליה דנפל ביה מומא הילכך מה שפירשתי התם במהדורה תינינא נראה לי דבבכור תם שנפל מערב יום טוב מירי דמספקא לן אי נפל ביה מומא אי לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ בכור שנפל לבור. פירש רש״י בזמן הזה שהשוחטו בלא מום ענוש כרת כשוחט קדשים בחוץ. ודוקא בשנפל בו מום מערב יום טוב דאי ביום טוב לא הוה קא שרי ר׳ יהודה משום דמאתמול לאו דעתיה על זה ואסור משום מוקצה. ולפי זה הא דאמרינן בגמרא לא צריכא דנפל ביה מומא דמשמע דעד השתא לא ידעינן דנפל ביה מומא אורחא דתלמודא בהכין למשקל ולמטרי בעיקרא דמלתא אבל מעיקרא ודאי ידעינן לה. אבל אין צריך רבינו לדחוק ולומר דמיירי בזמן הזה דאף בזמן הבית נמי איכא לאוקומה דאסור לשחוט במדינה בלא מום. ושמא לא נתכוון רבינו אלא ללמדנו שאף בזמן הזה נוהג דין זה בכל מקום ואף בחוצה לארץ.
בד״ה בכור שנפל לבור ר״י כו׳ וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו כו׳ ולפ״ה משמע דווקא דאין מוכן להכשיר לכתחלה כו׳ עכ״ל וצ״ע דאיך עלה על הדעת לומר שרש״י סובר שפי׳ אין זה מן המוכן לכתחלה הא דיעבד ש״ד דהא בכוליה שמעתין אמרינן לקמן בהדיא דאין זה מן המוכן אפילו אם עבר ובקרו ורש״י גופיה פי׳ [ב] לקמן לפי טעמו דאין זה מן המוכן ואפילו אם עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי וק״ל:
במשנה בכור שנפל לבור וכו׳ רש״א כו׳ אין זה מן המוכן עכ״ל. ופירש״י דר״ש לאו משום מוקצה קאסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא משום דאין רואין מומין בי״ט דהוה ליה כדן את הדין וכו׳ עכ״ל. והקשו בתוס׳ על פירושו דהא בפרק כירה משמע להדיא דטעמא דר״ש משום מוקצה ולכאורה היה נ״ל ליישב שיטת רש״י משום דמשמע ליה לרש״י דנהי דמסקינן בפרק כירה דר״ש אית ליה מוקצה היינו דוקא דנפיל ביה מום בי״ט משום דאיכא תלתא מי יימר משא״כ בנפל ביה מום בעי״ט דליכא אלא חד מי יימר ודאי לית ליה לר״ש מוקצה כדמשמע לכאורה בכולה תלמודא ודלא כמ״ש התוס׳ דתלתא מי יימר לאו דוקא אלא בחד נמי סגיא ומה שדקדקו התוס׳ כן מהא דמקשה התם ממתניתין דמפירין נדרים כבר כתבתי שם ליישב ובלא״ה מצאתי כמה תירוצים ועיין ג״כ בס׳ מג״ש למ״ז ז״ל שם בפרק כירה ואין כאן מקום להאריך נמצא לפ״ז הוכרח רש״י לפרש כן דהא דאוסר ר״ש אפילו בנפל ביה מומא בעי״ט ודאי לאו משום מוקצה קאסר ליה דהא לית ליה מוקצה והיינו כדפרישית דבחד מי יימר לית ליה אע״כ דהא דאוסר ר״ש היינו ע״כ משום דהו״ל כמתקן ומשמע ליה לרש״י דמהאי טעמא יש לאסור בדיעבד כמו שאפרש בלשון הגמרא. והא דמשמע בפ׳ כירה דטעמא דר״ש משום מוקצה ולא סגיא ליה בהאי טעמא דמפרש רש״י משום דהו״ל כמתקן היה נ״ל לפרש לאידך גיסא דהאי טעמא דהו״ל כמתקן לא שייך אלא בנפל ביה מום מעי״ט משום דהו״ל להראות לחכם מאתמול משא״כ בנפל ביה מום בי״ט דלא שייך לאסור משום טעמא דמתקן כדאשכחן להדיא לענין חלה דבעיסה שגילגלה בי״ט מותר להפריש חלה ולא חיישינן לטעמא דמתקן כיון דלא היה אפשר להפרישה מאתמול משא״כ בתרומה שאסרו חכמים משום מתקן היינו משום דלעולם לא משכחת לה אלא באפשר לעשותה מעי״ט וכדמשמע להדיא מהא דמקשה הש״ס לעיל בפ״ק ד׳ י״ב ע״ב א״כ מצינו תרומ׳ שזכינו בהרמתה ע״ש ותמצא כדברי היכא דלא אפשר לעשות מעי״ט שרי ולא חיישינן לטעמא דמתקן וה״נ אשכחן לעיל בסוגיא דטבילת כלים דאע״ג דמסיק רבא דאסור משום דמיחזי כמתקן כלי אפילו הכי לא אסרינן אלא בכלי שנטמא מעי״ט אבל בכלי שנטמא בי״ט שרי והיינו נמי מה״ט כדפרישית שם באריכות ע״ש כל זה היה נ״ל לפרש שיטת רש״י שיהא שני השיטות עולה בקנה אחד כפתור ופרח לפי שיטת רש״י אלא שמצאתי לקמן לשון רש״י בפירוש הברייתא דבנפל ביה מום בי״ט שייך להחמיר טפי בטעמא דמתקן לכך צריך אני ליישב פירושו בדרך אחר כמו שאבאר לקמן בסמוך:
בפרש״י בד״ה אם יש בו מום ע״כ ר״י מוקצה אית ליה וכו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בפרק כירה דלכאורה אין זה מוכרח כ״כ דר״י אית ליה מוקצה בכה״ג דאדרבה בפ״ק דחולין דף י״ד גבי השוחט בשבת משמע דלא אשכחן דאית ליה לר״י מוקצה אלא היכא דדחי בידים וא״כ הכא הא לא דחי בידים כיון שלא היה בו מום מעי״ט מאי הו״ל למיעבד וממאי דאוסר ר״י לחתוך הנבילה שנתנבלה בשבת נמי הא מסקינן התם בפ״ק דחולין דהיינו משום דמעיקר׳ הוי קאי לאדם והשתא לבהמה וא״כ לפ״ז אפשר דהכא בבכור במשנתינו סובר ר״י דשרי כיון דלא שייך האי טעמא וכ״ש למה שהעליתי שם בפ׳ כירה (שבת דף מ״ו ע״ב) דבבכור נמי שייך לומר אדם יושב ומצפה מתי תפול בו מום כיון דמנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות דף כ״ה אלא שכבר העליתי שם בפרק כירה דנהי דמשקלא וטריא בפ״ק דחולין מעיקרא משמע הכי מ״מ לבתר דמסיק הש״ס התם אליבא דר״מ דהשוחט בשבת אסור משום מוקצה אע״ג דלא דחי בידים א״כ כ״ש דר״י נמי אית ליה הכי דהא מחמיר לענין מוקצה טפי מר״מ נמצא דלפ״ז יפה כתב רש״י כאן דר״י אית ליה מוקצה והיינו אפילו בכה״ג כן נ״ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בל׳ רש״י ד״ה קמ״ל דמשמע קצת דהך מילתא רפויא מרפיא בידו של רש״י:
ועוד נראה לי דכאן לא הוצרכו לכך דעיקר כוונת רש״י היינו משום דפשטא דלישנא דמתניתין הוי משמע דהא דקתני בכור שנפל לבור היינו ע״י נפילה נולד לו המום והיינו בי״ט עצמו וא״כ לפ״ז תו לא שייך לחלק בין היכא דדחי בידים או לא דחי בידים כיון דאין לך מוקצה גדול מזה דמיום שנולד הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו מחמת קדושת בכור שעליו ולא חזי למידי וכ״ש דאין שם אוכל עליו כיון שהשוחטו בחוץ ענוש כרת ונראה שלזה נתכוין רש״י בדיבור הקודם וא״כ נראה דאפי׳ ר״ש מודה במוקצה כה״ג א״כ לפ״ז יפה כתב רש״י דעכ״פ כ״ש דר״י אית ליה מוקצה בכה״ג דהא אשכחן בכולה תלמודא דר״י מחמיר טפי לענין מוקצה מר״ש כן נ״ל ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה בכור שנפל וכו׳ וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם וכו׳ ולפ״ה משמע וכו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דבכל הספרים שלנו רש״י גופא כתב כאן דלר״ש אין התרתו התרה ואינו מוכן להכשר וא״כ משמע להדיא אפילו בדיעבד אסור וכ״כ רש״י עוד לקמן בסמוך בבריית׳ במימרא דר״ש וכבר הרגיש מהרש״א ז״ל בזה ע״ש:
מיהו נראה לי היא גופא קשיא להו להתוספות על פירש״י דלפי האי טעמא דמתקן לחוד משמע להו להתוס׳ בפשיטות דלא שייך לאסור בדיעבד כדאמרינן בפרק כירה (שבת דף מ״ג) גבי טבל שאם עבר ותיקנו מתוקן וכמו שהקשו שם בתוספות בשם הרשב״א מהא דהתם אמתניתין דהכא והיינו לפי פירש״י כדפרישית התם ועיין מה שכתבתי שם ליישב לחלק בין תיקון דטבל לתיקון דבכור דהוי מתקן טפי ע״ש וכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית בסמוך בלשון רש״י כן נ״ל. אלא דמלשון התוספות נראה קצת שלא נתכוונו לזה כמ״ש ג״כ בחידושי מהר״ם שי״ף ז״ל בקצרה לכך נראה לפרש עוד דכיון דאפשר דרש״י גופא נתכוין ג״כ במ״ש דאין התרתו התרה היינו משום מוקצה מחמת איסור ראיית מומין והיינו כפי׳ התוס׳ עצמו אלא משום דמסתימת לשונו לא משמע כן והיינו דקשיא להו דלא הו״ל לסתום אלא לפרש ודו״ק:
בא״ד לכן נ״ל דמטעם מוקצה קאמר וכו׳ ופליגי ברואין מומין וכו׳ עס״ה. וקשיא לי אהא דפשיטא להו הכא דר״ש אוסר במוקצה אפילו בנפל בו מעי״ט דלית ביה אלא איסור מוקצה מחמת איסור ראיית מומין לחוד כמו שהאריכו בזה בפרק כירה דבחד מי יימר סגי (וע״ש בחידושינו) וקשיא מדידהו אדידהו דהא לקמן בפרק המביא דף ל״א ע״ב גבי בית מלא פירות הסכימו התו׳ לשיטת רש״י דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור היכא שהאיסור אינו אלא מדרבנן אלא שהוסיפו על פירש״י שם היינו היכא שהמוקצה אינו בעולם ונסתלק כגון טבל וכיוצא בו ואם כן בכור דהכא היינו לגמרי דומיא דטבל כיון דאיסור ראיית מומין אינו אלא משום שבות ולאחר שראה החכם נסתלק המוקצה מן העולם ואמאי קאסר ר״ש וצ״ע ועיין מה שאכתוב בזה שם בפרק המביא אי״ה:
ג משנה בכור בהמה טהורה בזמן הזה שנפל לבור ביום טוב וחוששים שימות שם. ובזר אינו נשחט אלא כאשר נפל בו מום. ר׳ יהודה אומר: ירד מומחה לענין זה לבור, ויראה
MISHNA: A male firstborn of cattle, sheep, or goats belonging to a Jew is sanctified from birth and must be given to a priest to be sacrificed on the altar in the Temple. If a firstborn animal acquired a physical blemish that disqualifies it from being sacrificed as an offering, it still must be given to a priest, but it may be redeemed, slaughtered, and eaten as non-sacred meat. If a firstborn animal fell into a cistern on a Festival, and there is concern that it might die there, Rabbi Yehuda says: An expert in these matters goes down into the cistern and examines the animal.
קישוריםרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות רי״דבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה כה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה כה:, עין משפט נר מצוה ביצה כה:, ר׳ חננאל ביצה כה:, רי"ף ביצה כה: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה כה:, רש"י ביצה כה:, תוספות ביצה כה:, ר"י מלוניל ביצה כה: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה כה:, רשב"א ביצה כה: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה כה: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה כה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה כה:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה כה:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה כה:, מהרש"א חידושי אגדות ביצה כה:, פני יהושע ביצה כה:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה כה:, אסופת מאמרים ביצה כה:

Beitzah 25b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 25b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 25b, R. Chananel Beitzah 25b, Rif by Bavli Beitzah 25b, Collected from HeArukh Beitzah 25b, Rashi Beitzah 25b, Tosafot Beitzah 25b, Ri MiLunel Beitzah 25b, Tosefot Rid Beitzah 25b, Rashba Beitzah 25b, Raah Beitzah 25b, Meiri Beitzah 25b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 25b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 25b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 25b, Maharsha Chidushei Aggadot Beitzah 25b, Penei Yehoshua Beitzah 25b, Steinsaltz Commentary Beitzah 25b, Collected Articles Beitzah 25b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144